ערוכים בצרוף מבוא, ע"י ש. רבידוֹביץ

עד עכשיו היה בידינוּ רק “מוֹרה נבוּכי הזמן” ועתה זכינוּ ל“כתבי רבי נחמן קרוֹכמל”. חבל, שהמסַדר לא יכוֹל להוֹסיף את המלה הקטנה “כּל”. החכם יוֹם־טוֹב ליפּמן צוּנץ, המלבה“ד של ההוֹצאה הראשוֹנה, החזיר לידי בנוֹ של הפילוֹסוֹף את כּל “הנוֹתר עם כּל הכּתבים בּלתי הנצרכים”, ו”הנוֹתר" הזה הלך, כּמוּבן, לאיבּוּד. ש. ר. עשׂה כל מה שבּיכלתוֹ ואסף את האגרוֹת ושאר “השׂרידים”, שנתפּרסמוּ במקוֹמוֹת שוֹנים, וסיפּחם בּסוֹף הספר, וכן יצאוּ לוֹ כתבי רנ“ק. אף איזה צלוּמים שיש להם שייכוּת לחיי רנ”ק הוֹסיף, ולפני הספר הקדים מוֹנוֹגרפיה גדוֹלה, ספר בּפני עצמוֹ, העוֹסק בּתוֹלדוֹת הפילוֹסוֹף ובתוֹרתוֹ. העבוֹדה כוּלה נעשׂתה

מתוֹך אהבה וּמסירוּת מפליאוֹת בּדוֹר־חפּזוֹן זה, ועל־כּן אינה רחוֹקה גם מן השלימוּת. חבל שלא עלה בידי המסדר להשׂיג תמוּנתוֹ של רנ"ק.

בּין כּל הפילוֹסוֹפים העברים (עיין בּציוּן “שני ספרי פילוֹסוֹפיה”) אין אף אחד, שיחד עם מסירוּתוֹ היוֹקדת והקנאית לקניני־הרוּח ולקיוּמה של אוּמתנוּ הקיף בּשׂכלוֹ האוֹבּייקטיבי כמוֹ רנ“ק את הרוּח התוֹלדית של האנוֹשיוּת כּוּלה. מה שהיה אצל הנביאים התנוֹצצוּת של רוּח־הקוֹדש ואצל ריה”ל עקשנוּת דיאלקטית מזוּוגת לאמוּנה עמוּקה נעשׂה בפעם הראשוֹנה אצל רנ“ק לשיטה מדעית והשקפת־עוֹלם היסטוֹרית. היחס שבּין ה”רוּחני המוּחלט" וּבין ה“רוּחני” סתם הוּא רק כּיחס הפּרי אל הצמח. אין להפריד בּין השנים. אלא שהצמח שוֹאף בּכל זאת לרכּז את כּל עצמוּתוֹ בעצם העילי: הפּרי. והוּא התכלית. ראשית הגילוּי האלהי הוּא כבר בּעבוֹדה זרה, שגם היא הנֶה אחד הציוּרים התבוּניים של הרוּחני המוּחלט, שהוּא ענין מחשביי. כּמוּבן, שבּתוֹר פילוֹסוֹף טהוֹר מאמין הוּא כּי התפּתחוּת האדם מכוּונת אל תכלית ההכּרה השׂכלית הטהוֹרה, אל הדעוֹת. אבל כּבר בּהוֹדיה מוּדגשה זוֹ בהתפּתחוּת מוּנח היסוֹד החדש, המסוּכּן בּשביל עוֹלם המסוֹרת. מי שעיניו לא טחוּ, אוֹ שאינוֹ הוֹלך עם המתחסדים, איך יוּכל לאסוֹר על עצמוֹ את הבּיקוֹרת ואפילוּ ביקוֹרת המקרא? ראב“ע בּשעתוֹ היה צוֹפה הכּל בּ”חכמתוֹ הבּזוּיה“, אך אנוּס היה להסתפּק בּרמזים וּבחידוֹת בּ”והמבין יבין“. רנ”ק מגלה במקצוֹע זה טפח ממה שכּיסה ראב“ע. לא יוֹתר מטפח. אף הוּא לא הוֹרה לפני “עמי־הארצוֹת” והסתפּק בּקצרוֹת. אבל הקצרוֹת של רנ”ק בּרוּרוֹת וחוֹתכוֹת כּחצוּבוֹת מסלע.

כּאיש המדע פּר־אכּסלנס הוּא מזדיין לצוֹרך מחקרוֹ בכל הידיעוֹת והמכשירים הנחוּצים לכך. בּשוּם אוֹפן אינוֹ רוֹצה לסמוֹך על האינטוּאיציה, הכּל צריך להיוֹת מוּסמך על העוּבדות התוֹלדיוֹת ועל ההגיוֹן הבּריא. אף על פּי שהאינטוּאיציה בוֹקעת מכל שוּרה באוֹר חזק. לא ידענוּ לפניו חוֹקר יהוּדי, שישתמש כּמוֹהוּ בכל המקוֹרוֹת העתיקים הנוֹגעים לעבר הישׂראלי, עברים ונכרים, ויחד עם זה לא ירד לרגע מרוֹם סקירת־הנצח. הרצוֹן והכּשרוֹן עד למעלת גבוּרה לגלוֹת את “כּוָנת־ההיסטוֹריה” העמיקוּ־האירוּ גם את עיוּניו בפרטים של ספרוּתנוּ העתיקה, וחידוּשיו במקצוֹע זה נעשׂוּ למוּסכּמוֹת בּחכמת ישׂראל שלאחריו. על כּן היתה השפּעתוֹ הלאוּמית כּל כּך מפרה, למן מאפּוּ ועד אחד־העם. בּיחוּד נמצא האחרוֹן בּהשקפת־עוֹלמוֹ וּבדרכי אישיוּתוֹ תמיד בּחוּג־הקסמים של רנ"ק.

בּימינוּ אלה, שחכמת ישׂראל נתוּנה בידי אנשים, שמלבד חיטוּט בּפרטים, הגהוֹת והשׂגוֹת, כּמעט בּיבּליוֹגרפים כּוּלם, הם נטוּלים

כּל מחשבה מקיפה, עליוֹנה, טוֹב שיצאוּ מחדש, וּבהוֹצאה לפי רוּח הזמן, כּתבי הפילוֹסוֹף וחכם־ישׂראל הענק. כּבוֹדם של הבּיבּליוֹגרפים והבּלשנים המוּמחים בּמקוֹמם מוּנח, אך המחשבה הלאוּמית והאנוֹשית תשא בעוֹצמה והתעלוּת מאלה, שהיוּ בעצמם מקוֹר הכּוֹח והרוֹממוּת.