המחזה הוצג לראשונה ב-8.11.89 בתיאטרון הקאמרי, באולם צוותא בבימויו של ישראל גוריון. התפאורה והתלבושות עוצבו בידי אלי סיני, התאורה – בידי חני ורדי. מוסיקה ועריכה מוסיקלית – אלדד לידור. ההצגה לוהקה כדלקמן:

זונשטיין – נתן כוגן

מסייה פיליפ – אלברט כהן

יעקב – יוסף כרמון

אחמד – סוהיל חדד

הבחורה – מיכאלה עשת

הבלש – דב בן-יהודה

המסית – יואל דרורי

הסופר – יובל סקר

אלכס – יונתן צ’רצ’י

החסיד – ליאור אלון

איגור – קרול מרקוביץ'

השיכור – אברהם שושנר

האישה הסוחבת שקים – דליה רודניצקי

 

הנפשות    🔗

זונשטיין, איש עצוב, מבוגר, קרוב ל-60.

מסייה פיליפ, המכונה “הצרפתי”, צעיר מזונשטיין בכמה שנים טובות.

יעקב, הבעל-בית של הלילה, כבן 45.

אחמד, הפועל הערבי, כבן 25. (אם כי במקרה שלו הגיל לא כל-כך חשוב).

הבחורה, אישה צעירה, לבושה בטעם, אם כי קצת זרוקה, כבת 25.

הבלש.

המסית, ערבי כבן 30.

הסופר, כבן 40.

אלכס, המכונה “השחקן”, מתקרב לגיל 40.

החסיד, לבוש ברישול, גיל לא מוגדר. אולי בן 35, הוא חוזר בתשובה.

איגור, גבר מגודל, נהג א.ג.ד, כבן 35.

השיכור, גיל לא מוגדר.

האישה הסוחבת שקים, גיל לא מוגדר.

 

חלק א    🔗

הבמה    🔗

מקום העלילה: בית קפה תל-אביבי. הפעילות הבימתית מתרכזת בשעות הלילה; מחצות עד שש בבוקר. זה בית-קפה די מרווח. בצד פסנתר מכוסה בברזנט גס. רואים את הרחוב שבמחזה; יש לו חשיבות נגדית גדולה. הרחוב יכול להיות ממוקם בעומק הבמה או בקדמת הבמה. במשך עלילת המחזה כל מיני צללים משונים עוברים את הרחוב. צורתם של הצללים האלה תלויה בדמיונו של הבמאי, והייתי אומר שיש בהן משהו המזכיר את התיאטרון-הסיני. רואים בבירור רק אישה מאוד משונה, אולי היא משוגעת, הסוחבת שקים. בתחילת המחזה היא סוחבת רק שני שקים קטנים, אך בהמשך שקיה ילכו ויתרבו, עד שלבסוף תגרור האישה הזאת כמות כה אדירה של שקים אשר ייצרו אשליה שהיא גוררת בית שלם. האישה הזאת הולכת תמיד לכיוון מוגדר, והיא חלק חשוב המשתחזר ברקמת המחזה. בטרם יעלה המסך, כלומר בחושך, שומעים את “התקווה”. כשהמסך עולה, אנחנו רואים את בית-הקפה. ההמנון בוקע ממכשיר הטלוויזיה, וברור שזה סוף השידורים. בבית הקפה נמצאים לעת עתה רק איגור ואדון זונשטיין. איגור מעיין בנייר שנתן לו זונשטיין. החסיד בצד מקשיב לקסטות ומכונס בתוך עצמו, אם כי לפניו דפי ציור והוא מקשקש משהו, כאילו מצייר. יעקב, בעל הבית מאחורי הדלפק. אחמד הפועל הערבי נמצא במטבח שאינו נראה על הבמה, זולת הדלת המובילה אליו. ממול בית-הקפה מתקן של טלפון ציבורי. התקווה נגמרת, ועכשיו שומעים את הרעש של הטלוויזיה בלבד.

איגור: יעקב… יעקב…

(יעקב מעביר תחנה. זה ירדן הערוץ השני תכנית באנגלית. כולם מסתכלים כמהופנטים. התכנית נגמרת. ההמנון בערבית. אחמד לוקח שקית פח אשפה לשים בחוץ)

איגור: (ליעקב) יעקב, כבה את הרעש, זה מפוצץ לי את המוח (יעקב ניגש ומכבה את הטלוויזיה ומדליק טייפ קסטות. שומעים מוסיקה, אבל לא ישראלית, אולי דרום אמריקאית)

(הטלפון הציבורי מצלצל. אחמד ממהר לטלפון)

אחמד: (קצת בערבית ובעברית) לא!!! שלא יבוא!!! לא רוצה להסתבך!!! שלא יבוא!!!

(אחמד טורק את הטלפון. נכנס פנימה. עכשיו איגור פונה לזונשטיין, הממתין בקוצר רוח לדבריו)

איגור: ובכן אדון זונשטיין, עליך לדעת שהה… (מתקשה להגדיר את הכתוב) הה…

זונשטיין: האפוריזמים…

איגור: מה זה אפוריזמים?

זונשטיין: הגיגים…

איגור: תגיד ככה… ברור… הגיגים… אתה רואה, המלה הזאת כבר מתגלגלת לי נכון על הלשון. ובכן יקירי זונשטיין, ההגיגים שלך בסדר גמור. הם דווקא מוצאים חן בעיניי. אם אתה מעוניין להדפיס אותם, יש לי מכר שכותב במקומון חשוב ואולי…

זונשטיין: לא תודה… (רוצה לקחת את דף הנייר חזרה, אבל באותו רגע נכנס מסייה פיליפ)

מסייה פיליפ: ערב טוב… הה… זונשטיין… מה אתה עושה פה? אתמול נשבעת שלא תבוא הנה יותר.

זונשטיין: בגלל מסייה פיליפ. אתה העלבת אותי…

מסייה פיליפ: אני העלבתי אותך… איך?

זונשטיין: אמרת לי שאני חוזר על עצמי.

מסייה פיליפ: זה לא עלבון. זאת עובדה… אין אדם שלא חוזר על עצמו. קח אותי לדוגמה, כל פעם אני נשבע שלא אחזור לקפה הזה לראות את הפרצופים שלכם, והנה בא הלילה, אני לא מסוגל להירדם, אני מתרוצץ בדירה שלי, הולך מקיר לקיר ולבסוף אני מוצא את עצמי אתכם. מה אתה אומר על זה?

זונשטיין: לא. אתה העלבת אותי.

מסייה פיליפ: אם אתה רוצה להיות נעלב… תהיה נעלב… לי יש בעיות אחרות. (מתיישב) יעקב, כוסית פסטיס ישראלי…

יעקב: מיד מסייה פיליפ.

מסייה פיליפ: ויש לך טפסים של טוטו?

יעקב: כמובן…

מסייה פיליפ: אז תביא אותם.

(יעקב מביא את הטפסים ואת הכוסית. לבמה נכנס השיכור. הוא כלל וכלל לא שתוי. מצד שני על הבמה, האישה הסוחבת שקים, הפעם רק שניים. היא הולכת לאט, לפעמים היא נעצרת עד שהיא עוזבת את הבמה)

השיכור: (פונה בחצי ספרדית לבעל הבית) שלום אומברה!!! ויוה לה מוארטה!!! (האישה עם השקים כבר לא נמצאת על הבמה)

יעקב: (נוקשה) מה אתה רוצה?

השיכור: (מתיישב) אדון יעקב, לא נכון, לא אדון יעקב, חבר יעקב… אתה בשבילי כמו אלוהים, רק אל תגרש אותי מגן-העדן.

יעקב: לא ידעתי שאני מלאך.

השיכור: חבר.. חבר יעקב… תביא לי כוסית גדולה של וודקה. אתה רואה. אני לא שיכור ועבדתי היום. יש לי שיטות חדשות אמריקאיות. אני מוכר עגילים מפלסטיק וגם (הוא מוציא מכשיר למדידת לחץ הדם) וגם מודד לחץ דם!!!

איגור: (שהוא קצת היפכונדר) לחץ דם?! בשביל מה אתה מודד לחץ דם?

השיכור: (מסביר כמו רופא מדופלם) שבן אדם ידע מה מצב הלב שלו… עליכם לדעת שכל אחד מכם עלול למות בכל רגע מדום לב… ככה… למשל אתה יעקב… רב אתי… אומר לי בכעס: לך מפה שיכור מגעיל!!! ואני הולך, ואחר-כך אתה חושב על מספר עם חתיכה אחת שמוצצת את כל הכסף שלך, ופתאום, בלי שתהיה מוכן לכך (מתי באמת אנחנו מוכנים לכך???) בוווום!!! אתה חוטף מה שמכונה בשפה רפואית: “פרפורי פרוסדורים” והולך קאקן… בוא חבר יעקב… אמדוד לך את לחץ הדם… זה עולה רק שקל אחד בלבד!!!

יעקב: תמדוד לעצמך את לחץ הדם…

השיכור: אז מה… אתה חושב שאחיה לנצח? כולנו נתפגר… כולנו… לך ותביא לי כוסית. אמרתי לך שהיום הלך לי מצוין… הרווחתי הון. (מראה לו שטרות) הפעם אני מבטיח לך שיהיה בסדר.

יעקב: אתה יודע מה שוות הבטחות של שיכור…

השיכור: אתה צודק… אבל הפעם יהיה בסדר, ותראה שממחר הבטחתי לעצמי, שאני הולך למכון גמילה על שם “אנונימוס” וגומר את הברדק הזה. אם אליזבט טיילור יכלה לעבור גמילה, גם אני יכול להתגבר על האלכוהול הארור הזה.

יעקב: טוב, אבל זכור שהזהרתי אותך. אם תעשה בלגן, אני זורק אותך החוצה!!!

השיכור: מקבל את התנאים שלך, אתה רואה. אני לא עקשן, אתי אפשר לעשות שלום בלי בעיות.

(יעקב הולך להביא לו כוסית. החסיד שעקב אחר הנעשה, אבל קודם לכן התחיל לצייר את הפורטרט של מסייה פיליפ, ניגש לשיכור ומוסר לו כרטיס ביקור)

השיכור: מה זה?

החסיד: שש… (בסוד) אתה לא צריך אנונימוס… אם תזדקק משהו… אל תפחד… צלצל…

השיכור: יש שם?… (עושה סימן לשתייה)

(החסיד רואה שיעקב בא עם המשקה ומיד שב למקומו. השיכור משלם מראש עבור המשקה שלו)

איגור: (עדיין מתייחס לדף הנייר של זונשטיין. קורא בקול רם) מה זה? (מצטט)

המטרה למעשה היא חוסר המטרה, ומעבר לבית הקברות אין כלום, ממש כלום.

(מפסיק לצטט. מעמיד פנים של נעלב) הה…

זונשטיין: מה קרה?

איגור: נדמה לי שזה גנוב.

זונשטיין: (מופתע) ממי גנוב?

איגור: ממני… (פורץ בצחוק אדיר ומתגלגל) חה חה חה חה ממני… (מנסה לפייס את זונשטיין) אתה יודע מה זה להיות נהג א.ג.ד היום, חזרנו לימי הבליץ, כל רגע צפויה לי סכנה… אני כמו בחזית… הפכתי ממש לפאראנוי, וכל הזמן אני מחכה שאיזה פסיכופט ערבי יקפוץ עלי וידרדר אותי לתהום… תראה מה שנתנו לי להגן על עצמי… (מוציא מהתיק אקדח) לעת זקנה הפכתי לקאובוי… אבל זה מפחיד רבותי… זה מפחיד… הם הפכו לקמיקזים.

מסייה פיליפ: (שממלא טוטו, אך הוא ער לשיחה) מה פתאום, ליפנים יש סגנון יותר נקי, לא ראית סרטים של קורוסווה?

זונשטיין: (הנמצא בעולם שלו, ליעקב) אתה חושב שיש סיכוי שמישהו יהיה מעוניין להדפיס את ההגיגים האלה?

איגור: (מחזיר לו את הנייר) למען האמת אני מכיר מישהו, אבל הוא בן אדם לגמרי דפוק, נדמה לי שגם אתה מכיר אותו… זה הסופר שהוא חבר של אלכס השחקן.

זונשטיין: זה שיעקב שונא אותו?

איגור: בדיוק, זה שיעקב שונא אותו. אבל תראה שאותי יעקב לא שונא. היי יעקב, מה עם הסטק שלי והביצים?

אחמד: (מהמטבח) זה על האש.

איגור: וגלידה שאני אוהב.

יעקב: עם קצפת?

איגור: עם המון קצפת, כי אני בדיאטה של קצפת!

יעקב: אז אני צריך לדבר אתך… בוא…

(הם יוצאים החוצה)

איגור: מה העניין?

יעקב: אתה חייב כבר חמש מאות שקל.

איגור: אז מה?

יעקב: מה זה, אז מה… יש לי חובות, מה אני עובד כאן בחינם? אתה יודע כמה התחייבויות יש לי?

איגור: אני משלם לך כל חודש?

יעקב: כן, אבל עברו עשרה ימים מאז שהיית צריך לשלם לי. אני עובד בשביל הכסף הזה.

איגור: גם אני עובד בשבילו?

יעקב: אז איפה הוא?

איגור: אתה חתיכת חרא… אלפי שקלים אני מבזבז אצלך, וזה היחס שלך אליי… אתה לא יכול לחכות כמה ימים?

יעקב: לך אין חובות כמו שיש לי, ואתה לא צריך לשלוח כסף לחוץ לארץ!

איגור: ולי אין חובות? תראה מה התחלתי למכור מחוץ לעבודה שלי… סרדינים… (הוא מביא את התיק שלו ומראה לו) קח את הסרדינים שלי כעירבון.

יעקב: לפני שאני אמכור את הסרדינים שלך, אני צריך להיפטר מהסרדינים שלי. אני נותן לך ארכה של יום אחד בלבד.

איגור: ואני אומר לך שתיתן לי ארכה של שבוע, אחרת לא אבוא אליך יותר.

יעקב: אתה סחטן!

איגור: ואתה המלאך גבריאל, אתה מביא מה שהזמנתי, כן או לא?

(הם חוזרים לבית-הקפה. יעקב נעלם במטבח להביא לאיגור את האוכל)

איגור: טוב, כל העניינים הכלכליים הסתדרו, ועכשיו למשהו רוחני יותר…

זונשטיין: (מצב רוח משתנה) שילכו לעזאזל… אתה שומע איגור, שילכו לעזאזל…

איגור: מי?

זונשטיין: אלה שיושבים כאן בשלטון… הכל רקוב כאן… הכל רקוב…

(יעקב מביא את הסטק ואת הביצים ושני בקבוקי קוקה קולה)

יעקב: הנה הסטק והביצים שלך, אחמד הכין לך משהו ספישל.

איגור: אני מקווה רק שאחמד שלך לא שם לי רעל, כמו שלא מזמן תפסו כמה מהם מאוננים בתוך החומוס.

יעקב: מה אתה מדבר… אחמד הוא משלנו.

איגור: הוא לא משלנו… הכל השתנה… הוא משלהם…

(תוקף את הסטק).

יעקב: לא נכון… הוא מת עליך… תגיד אחמד… אתה אוהב את איגור?

אחמד: הוא נשמה… נשמה… אני אוהב אותו… כמו העיניים שלי…

יעקב: אתה רואה, הוא אוהב אותך.

איגור: כן… כולם אוהבים אותי חוץ ממני.

זונשטיין: יעקב, תביא לי בירה! (הוא קם מהשולחן, כי אינו רוצה להפריע לאיגור בשעת האכילה)

מסייה פיליפ: זונשטיין, בוא שב על ידי!

זונשטיין: למה… ששוב תעליב אותי?

מסייה פיליפ: בחייך… קצת הומור לא מזיק לאף אחד.

זונשטיין: זה לא הומור מה שאתה אומר, זה רעל… אני כל הזמן מנסה לחדש את עצמי ואתה אומר שאני חוזר על עצמי, אתה רוצה רק לדכא אותי.

מסייה פיליפ: בחייך… תאמין לי שקודם-כול אני מדכא את עצמי… בוא תעזור לי למלא את הטופס הזה. יש לך תמיד הברקות.

(זונשטיין מתיישב ליד הצרפתי, יעקב מביא לו בירה ופונה לחסיד)

יעקב: אתה יושב כאן למעלה משעה ועדיין לא הזמנת כלום.

(החסיד עושה עצמו לא שומע, כי למעשה הוא מקשיב לווקמן המשדר לו דרשות ותפילות)

יעקב: (צועק) אני מדבר אליך!!!

החסיד: מה אתה רוצה…

יעקב: שתזמין משהו.

החסיד: עוד מעט…

יעקב: אין עוד מעט, או שאתה מזמין או שאתה מתחפף מפה.

החסיד: (מליצי בכוונה) ולאן אלך בעלטה הנוראה הזאת?

יעקב: לישיבה שלך, שם תמיד יש אור שמח.

החסיד: אדון יעקב… למה לך להיות שחצן… אתה יודע בכלל מה זה להרגיש יהודי?

יעקב: בחיי שלא, אולי תלמד אותי?

החסיד: זה כאילו טעמת משהו מתוק… מתוק…

יעקב: אז למה החיים שלי כל-כך מרים?

החסיד: (בהעמדת פנים של טוב אלוהי) אדון יעקב, אל תכעס עליי, למרות שאני אוהב אותך, וזו הסיבה שאני בא לבית-הקפה שלך, נדמה לי שאתה לא יהודי טוב, כי יהודי טוב…

יעקב: (קוטע אותו) נכון… אתה צודק… אני יהודי רע, לכן פשטתי את הרגל. לו הייתי יהודי טוב, היה לי עכשיו חשבון בנק שמן בשווייץ, וילה מפוארת בפלורידה וארבע חתיכות משגעות בקופה-קבנה… מה אתה מחליט… מזמין משהו או שמסתלק מפה?

החסיד: (כאילו עושה טובה) טוב… אם אתה מתעקש… תביא לי… (הפסקה קצרה כאילו עומד להזמין משהו מאוד יקר. לבסוף) כוס תה!

השיכור: ולי עוד כוסית גדולה של וודקה!!!

יעקב: אתה מתחיל…

השיכור: אני מפוקח, הבטחתי משהו ואקיים!!!

(יעקב הולך להביא את המשקאות. החסיד שגמר את הפורטרט ניגש למסייה פיליפ)

החסיד: אדוני… ציירתי את הפורטרט שלך…

מסייה פיליפ: (מופתע) אתה צייר?

החסיד: הייתי צייר עד שחזרתי בתשובה.

מסייה פיליפ: אבל אתה ממשיך לצייר…

החסיד: באישור מיוחד של הרבי… הנה הפורטרט שלך. אני מוכר לך אותו!

מסייה פיליפ: בכמה?

החסיד: שני שקל.

מסייה פיליפ: (מבודח) עשינו עסק! (נותן לו שני שקל. החסיד לוקח את הכסף וחוזר למקום שלו. הוא מתיישב ושם את הווקמן, וכאילו מתנתק מהסביבה, אבל עין אחת שלו פקוחה לנעשה סביבו. מסייה פיליפ בודק את הפורטרט, וכלל וכלל לא מרוצה מהתוצאה האמנותית)

מסייה פיליפ: (לזונשטיין) שמע… הטיפש הזה הוא לא יודע כלל וכלל לצייר. אין כאן פרספקטיבה ולא כלום… חוץ מזה זה לא אני…

(לוקח את העט ומתחיל לתקן את הציור)

איגור: (שלאט לאט גמר את הארוחה, פונה מבודח לחסיד) הה תראה מה הוא עושה לך?

החסיד: (מסיר אוזנייה אחת של ווקמן, אבל הוא ממשיך לשמוע בשנייה ומנענע את גופו כאילו בתפילה) מה אתה אומר?

איגור: תראה איך הוא משחית את האמנות שלך, האם ואן-גוך היה מאפשר למישהו לתקן את העבודה שלו?

החסיד: ואן גוך לא מכר, אני מכרתי!!!

איגור: אוי זה טוב… יעקב, תביא לו גם סנדביץ' על חשבוני.

החסיד: לא תודה. אני לא רעב. (הוא שב לווקמן)

איגור: ואני הייתי רעב ועדיין אני רעב, אבל לשתות אני לא שותה… גמרתי עם זה. עכשיו אני רק אוכל.

מסייה פיליפ: תסלח לי איגור, איך הסטק שלך עשוי?

איגור: מסייה פיליפ… אנחנו לא בצרפת… הסטק הזה היה עשוי, כלומר יותר מדיי עשוי.

הצרפתי: אני בכלל לא נוסטלגי, אבל הלילה…

איגור: מה נשתנה הלילה מכל הלילות?

מסייה פיליפ: אני ממלא טוטו…

איגור: גם בשבוע שעבר מילאת טוטו…

מסייה פיליפ: נכון… אני ממלא טוטו שנים ואף פעם לא זכיתי, אבל יום אחד אזכה… כן אזכה…

יעקב: הנה הוודקה שלך, זו הכוסית האחרונה, שיהיה לך ברור.

השיכור: לא אדון יעקב, חבר יעקב… יש לי בקשה אליך… ראית את מכשיר לחץ הדם הזה… אני מייצג כאן רופא וזו גם פרנסה… הבאתי שלט קטן אתי… כתוב פה שעבור מדידה אחת אני לוקח שקל אחד בלבד… זה כלום, נכון… אתה מרשה לי לשים כאן את השלט?

יעקב: רק בתנאי שלא תשתכר ותעשה כאן צעקות.

השיכור: מה אני משוגע? לחבל בפרנסה שלי?!?!

(הוא מניח את השלט)

מסייה פיליפ: יעקב, בוא עזור לי… זונשטיין לא מבין בכדורגל, אתה דרום אמריקאי… מי ינצח, רמת-עמידר או הפועל-כסתינה?

יעקב: מתוך פרינציפ אני לא משחק טוטו… כאן אין שחקני כדורגל… כאן יש שחקני קאקא. בדרום אמריקה יש שחקנים אמיתיים, והם לא משחקים כדורגל, הם משחקים עם הרגליים שלהם ביליארד, אבל אל תדאג יש תקווה… שמעת שעכשיו ישראלים מאמצים תינוקות מברזיל, ובכן כשהתינוקות האלה יגדלו, אז אולי יהיה פה כדורגל… רק אז…

איגור: תגיד מסייה פיליפ, מה תעשה אם באמת תזכה במיליון דולר?

מסייה פיליפ: תסלח לי, השבוע הפרס הוא של שני מיליון דולר וחוץ מזה השאלה שלך ההיא אבסטרקטית.

זונשטיין: אבל עובדה שאתה מנסה כל פעם את מזלך, מה תעשה אם תזכה?

מסייה פיליפ: איזו שאלה מטומטמת… אהיה עשיר, אשוב לציווילזציה, לפאריס, אקנה לי בית ברובע ה-16, אחיה כמו מלך ואשתה את היין הכי טוב.

איגור: ולא תחלק משהו לעניים? הכול תשאיר בשבילך?

מסייה פיליפ: להיפך… רק אז כמו כל עשיר אמיתי, אוכל לקחת מעניים.

זונשטיין: מסייה פיליפ צודק, בלי עניים לא יהיו עשירים.

השיכור: כשאני שותה וודקה, אני תמיד עשיר, לחיים!!!

איגור: אתה מתעשר בזול!

החסיד: (שלפתע מתערב בשיחה) העושר בא רק מידי הקדוש ברוך הוא… ולפי ההלכה מותר לכל יהודי להמר כל עוד הוא מחלק את רווחיו לנזקקים.

השיכור: ואני אומר לכם שמה שחשוב זה הבריאות… תנו לי למדוד את לחץ הדם שלכם, ואני אוכיח לכם שאני צודק… היום בזיל הזול… רק שקל אחד!

יעקב: (שקודם נעלם, שב עם בקבוק יין) מסייה פיליפ, יש לי הפתעה בשבילך…

מסייה פיליפ: בחיי… זה יין צרפתי… (בהחלטה פתאומית) פתח אותו! זה על חשבוני ואני מזמין את כולם לכוסית, אולי זה יביא לי מזל, ומחרתיים בעזרת האל בכחוס אהיה מיליונר… חבל שאין לנו קוויאר.

איגור: למה אין קוויאר… יש קוויאר… (מוציא מהתיק שלו קוויאר) ואני מוכר את זה בעשרה שקל, במקום שנים-עשר.

מסייה פיליפ: מה אתה גם מוכר קוויאר?

איגור: לא רק קוויאר, גם סרדינים אחרים… מה אתה חושב שהמשכורת שלי מספיקה לי? אתה לא יודע כמה חובות יש לי…

מסייה פיליפ: או.קי. שים את הקוויאר!

יעקב: אחמד! תביא פותחן וכוסות, תעזור לי…

(אחמד מופיע עם כוסות. יעקב פותח את הבקבוק לפי כל כללי הטקס. הוא מוזג לכוסו של מסייה פיליפ כמות קטנה, כדי שהוא יטעם ויאשר את טיב היין)

מסייה פיליפ: (המופתע מגינוניו של יעקב) היי יעקב… איפה למדת את זה? בחצר של לואי ה-16?

יעקב: מסייה פיליפ… שכחת שבצ’ילה הייתי אדם עשיר, גם אני הלכתי למסעדות מפוארות והיו משרתים אותי…

מסייה פיליפ: ומה קרה אחר-כך?

יעקב: סיפרתי לך אלף פעם. פשטתי את הרגל, אשתי עזבה אותי והלכה להזדיין עם שמאלני והילדים שלי נשארו אתה ואני נאלצתי לברוח. (בגעגועים) הבן שלי… הבן שלי…

מסייה פיליפ: הו, למה באים לכאן רק אנשים דפוקים?

זונשטיין: (ברגע נדיר של הומור) לא רק דפוקים מגיעים לכאן, באים גם כאלה שנראים כמו ערפדים.

יעקב: גם פסיכופטים מאמריקה הצפונית, ירושלים מלאה בהם.

מסייה פיליפ: במלים אחרות, אנחנו בדרך לבנות מדינה אידיאלית.

יעקב: (הרואה שמסייה פיליפ עדיין לא טעם מהיין) איך היין?

מסייה פיליפ: (נזכר) הה היין… (טועם כמבין גדול בעניין) אמנם זה לא שאטו נאוף דיו פאפ… (טועם שוב) ולא

יין בורגונדי משובח…

הה כן… זה Rouge ordinaire יין אדום זול ופשוט שכידוע לכולם זה יין של קלושרים… אבל מה זה משנה…

יעקב: אמרתי לכם שזה היין הכי טוב.

מסייה פיליפ: יעקב פתח את הקוויאר… היי אחמד, גם אתה תרים כוסית אתנו!

אחמד: לא, תודה. אני לא שותה משקאות אלכוהוליים…

(ממהר להתרחק).

השיכור: אני שותה!

יעקב: אתה לא תשתה. אני לא אתן לך לערבב משקאות.

מסייה פיליפ: ואתה רמברנדט (הכוונה לחסיד) לא שותה?

החסיד: מבלי לפגוע בך, אצטרך לשאול אם היין כשר?

מסייה פיליפ: אם כך… הרווחנו עוד כוסית.

זונשטיין: רגע… לפני שנשתה, תיתן נאום, הרי אתם הצרפתים תמיד יודעים לדבר יפה…

איגור: מסייה פיליפ… בבקשה… הנאום…!!!

מסייה פיליפ: ידידיי היקרים, השאלה המטרידה אותי היא כזאת: האם אני אדם מאושר… תגיד אתה איגור, או אתה זונשטיין, האם אתם אנשים מאושרים?

החסיד: תשאל אותי אם אני מאושר!

מסייה פיליפ: ידידי המאמין. אני יודע שאתה מאושר… כפי שידוע לכולכם, אני מומחה לבשמים ולתכשירים קוסמטיים… מזה אני מתפרנס וטוב, למדתי את המקצוע הזה משום שיש לי אף מעודן… (מצביע על האף שלו) זה הראדאר שלי… אני יליד פאריס. בניגוד לשאר חבריי שהלכו לתנועות השמאל, אנוכי הצטרפתי לשורות הביתרים ונהייתי החסיד המושבע של ז’בוטינסקי. אני קראתי את כל הכתבים שלו, ואני אגיד לכם למה הערצתי את ז’בוטינסקי, מפני שהוא אהב את איטליה, ואל תשכחו שגם נפוליאון אהב את איטליה. עובדה שהוא כבש אותה, מכאן הגעתי למסקנה שעדיף להיות כובש מאשר נכבש.

איגור: בראבו… בראבו…

מסייה פיליפ: תודה איגור… ובכן, לידיעתכם ז’בוטינסקי השפיע עליי בעוד נקודה אחת. מדובר באהבתו הכנה לאחינו היהודים המזרחיים, אמנם מטעמים מובנים חשתי כלפיהם עליונות מסוימת, אך יחד עם זאת התחלתי להעריץ את פשטותם, ובהשפעת ז’בוטינסקי התחתנתי עם טורקייה… הה… היפהפייה, מדמזל מטילד קאראבאגי’אן… היא הייתה יפה… (שר לרגע את השיר של אלאן באריר בצרפתית) היה לה ישבן שהזכיר ציור של הרמון טורקי כמו שראיתי בלובר… והיא רבותיי היתה כנועה… ונתנה לי להרגיש שאני הגבר… אני הבעל-בית… אבל השנים חלפו… ועכשיו אני שהייתי אדון ומלך נהפכתי לעבד, בעיקר לאחר שעברתי ניתוח של פרוסטטה, וכתוצאה מכך אני סובל מבעיות של כוח גברא, וכדי שלא לשמוע את העלבונות שלה אני נמלט לבית-הקפה הזה… (כמעט בבכי) אתם לא יודעים מה הוא הסבל שלי…

זונשטיין: מסייה פיליפ, דווקא אני מבין אותך!

מסייה פיליפ: (מתנער ממנו במהירות) הו, אם אזכה בטוטו… הו, אם רק אזכה… אשוב לפאריס, ובעזרת טיפולים מתאימים אשיב לעצמי גם את כוח הגברא ואהיה אדם בריא וחופשי ואיהנה מהחיים האלה… לחיים!

(הם שותים לחיים)

איגור: (חשדן) זה באמת יין צרפתי?

זונשטיין: מה אתך איגור… יעקב ירמה בשביל כמה גרושים…

איגור: למה לא… כולם מרמים פה בשביל כמה גרושים…

(צוחק לפתע בפראות)

גם אני… חה חה חה…

מסייה פיליפ: זה יין צרפתי… אני אומר לך כאדם שבתור תינוק מצץ יין במקום חלב.

השיכור: זה מעניין מאוד… אני מוכרח למדוד לך את לחץ הדם שלך… מאיזה גיל אמרת שאתה שותה?

מסייה פיליפ: מגיל אפס.

השיכור: (שם לו את המכשיר על הזרוע) אני עושה את זה בחינם חבר… זה למען המדע… שותה מגיל אפס… (השיכור מודד את לחץ הדם. לבמה נכנס הסופר. הוא ניגש לאיגור)

הסופר: סליחה, ראית את אלכס? יש לי חומר בשבילו.

(הכוונה לערמת ניירות מחשב שהוא מביא)

איגור: הוא בחוץ-לארץ.

הסופר: מה פתאום… הוא חזר שלשום, דברתי אתו בטלפון היום אחר-הצהריים וקבענו כאן.

איגור: אז הוא עוד לא הגיע.

הסופר: טוב. אשב קצת ואחכה לו.

(יעקב מהעומק מבחין בסופר וניגש ישר אליו)

יעקב: אתה לא תשב פה!

הסופר: (מופתע) מדוע?

יעקב: מפני שאני לא סובל אותך!

הסופר: מה זאת אומרת. כאן מקום ציבורי. אני רוצה לשתות ולהזמין כוסית!!!

יעקב: לא.

הסופר: אדוני. יש לי כסף, ואני רוצה להזמין. אתה חייב לשרת אותי!!!

יעקב: (משתגע קצת, באלימות לא הגיונית) תלך מכאן קיבינימט. אני לא רוצה אותך בבית-הקפה שלי!!!

הסופר: (נדהם מעצמת השנאה) טוב… (לאיגור) כשאלכס יגיע, תגיד לו בבקשה, שחיפשתי אותו. (ליעקב) זה יעלה לך ביוקר!!!

יעקב: אני מוכן לשלם כל מחיר!!! לך מפה!!!

(הסופר יוצא. רגע של מבוכה)

השיכור: ועכשיו הלחץ דם שלך… התוצאה…

מסייה פיליפ: אל תגיד לי, רק תרמוז לי…

השיכור: כמו מצב הרוח של המדינה הזאת…

(השיכור אוסף את המכשיר שלו ושב לכסא שלו. נשארה לו עוד שארית של וודקה)

איגור: יעקב, זה פשוט לא יפה מצדך… למה גירשת את הבן אדם… האיש הזה סופר, האם קראת מה שהוא כותב?

יעקב: אני לא צריך לקרוא, ראיתי אותו מדבר בטלוויזיה… זה שמאלני ארור… אתה יודע מה עושים בצ’ילה לטיפוסים כאלה? עושים מהם צ’ילה קון קארנה… אבל כאן דמוקרטיה… הוא מטייל חופשי, מנבל את הפה שלו ומדבר בעד הערבים… שימות, שיתפגר!!!

מסייה פיליפ: אני רואה שאתה לא החסיד של וולטר.

החסיד: (שעסוק אך ורק בעצמו) אני החסיד של הרבי שלי!

מסייה פיליפ: (לחסיד) שתוק, לא דיברתי אליך!!!

יעקב: וולטר… שמולטר…

אנחנו לא זקוקים כאן לאנשים משכילים.

פה צריך להיות משטר חזק כמו בצ’ילה. אנחנו צריכים דיקטטורה!!!

זונשטיין: של הפרולטריון?

יעקב: לא! של הקפיטל!

איגור: בכל זאת אתה החסיד של קארל מארקס.

יעקב: (נעלב עד עמקי נשמתו) אני החסיד של קארל מארקס?!?! (יורק) טפו… על קארל מארקס!!!

מסייה פיליפ:למה אמרת שזה בית-הקפה שלך? זו לא אמת. המקום מושכר לך רק בלילה.

יעקב: בלילה בית-קפה הזה הוא שלי, זה התנאי שלי עם הבעל-בית. בלילה כל העולם הוא שלי… אפילו הכוכבים. אני מלך הלילה של הרחוב הזה.

(יעקב הולך לענייניו)

זונשטיין: (לאיגור) אתה מכיר טוב את הסופר הזה? הוא מוכר??? אתה יודע, אני לא מתמצא בבוהמה התל-אביבית.

איגור: ידידי זונשטיין, כאן אפילו חתולי רחוב מוכרים. מספיק שמישהו יפליץ משהו וכבר כותבים בעיתונות המקומית.

(השיכור מתחיל להיות מאוד שיכור, כי הספיקו לו שתי כוסיות של וודקה כדי להשתכר)

השיכור: אני לא סופררר… חבררררים… (הוא אוהב להדגיש את המלה “חברים” כמושג אנאכרוניסטי) וגם עלי כתבו בעיתונים. (צוחק בפראות) חה חה חה… פעם פרצתי חנות…

מסייה פיליפ: בחיי ז’אן ולז’אן, אני מתערב שגנבת כיכר לחם.

השיכור: (נעלב) לחם?!?! אני לא גונב לחם… ראיתם מה שעשו המנוולים האלה בתיאטרון שלהם, אפילו את “עלובי החיים” גנבו לנו… (בשיא הגאווה) אני אדוני… סליחה… חבררר… טיפוס רומנטי… אני שברתי חלון ראווה של חנות משקאות כי התאהבתי בבקבוק טקילה… כן… התאהבתי… עכשיו אני מאוהב בוודקה, אבל היא נגמרה לי… נגמרה לי האהבה… אני זקוק לדלק!!! (צועק) יעעעעקב!!! עוד כוסית! תביא הנה עוד כוסית! איפה אותה זונה מצ’ילה (מקלל בספרדית) puta que te pario!!! Pende jo hijo de puta!!!

יעקב: (נחוש בדעתו) צא החוצה!!!

השיכור: לא יוצא!!! אני לא ערבי!!! אותי אתה לא יכול לגרש!!! אתה לא תעשה לי טרנספר!!! חוק השבות חל עלי!!! (הוא שר את התקווה)

עוד לא אבדה תקוותנו!!!

(יעקב ניגש מאחוריו ומרים אותו. ליעקב כוח רב. השיכור מתנגד)

השיכור: אין לך זכות לגעת בי!!! (ממשיך לשיר) התקווה שנות אלפיים… (מפסיק לשיר) אין לך שום זכות להשתמש באלימות נגדי… אני שילמתי לך… זה לא צודק… גנב!!! קפיטליסט מסריח!!! תחי המהפכה הקובנית!

(יעקב מצליח לגרור אותו החוצה וזורק אותו. השיכור נופל על הארץ)

השיכור: (מהרחוב שר) קוונטה נמרה…

(החסיד ניגש אליו לעזור לו)

השיכור: אני הולך להתלונן במשטרה… הם יעשו צדק!!! צדק!!!

(החסיד שעזר לו לקום, שם את הווקמן שלו על ראשו של השיכור)

השיכור: מה זה… (שר) אדוני. אדוני… מה זה… (לחסיד) אני מהפכן חבררר… אני מתפלל רק למהפכה… קח את זה ממני… (שר) קוונטה נמרה…

(החסיד לוקח את הווקמן חזרה. יחד עם זאת הוא ממשיך לתמוך בו, והם עוזבים את המקום. יעקב חוזר למקום. איגור מוציא מהתרמיל שלו עיתון. יעקב נכנס למטבח לרחוץ את ידיו)

מסייה פיליפ: (לאיגור) כתוב בעיתון משהו מעניין?

איגור: מסייה פיליפ, אני אף פעם לא קורא את העמוד הראשון. מה שמעניין אותי זה בעיקר מזג-האוויר בחוץ-לארץ.

מסייה פיליפ: למה דווקא חוץ-לארץ?

איגור: מפני שהגעתי לכאן בגיל 16, ומאז לא עזבתי את הארץ, וכשאני קורא את התחזית נדמה לי שאני נמצא בחוץ-לארץ… הנה כתוב כאן, שעכשיו בלונדון שתי מעלות מעל לאפס ובניו-יורק שבע מעלות מתחת לאפס ובקנדה עשרים מעלות מתחת לאפס… אתה יכול לדמיין לעצמך מה זה מינוס עשרים?!?! (בינתיים החסיד חוזר וניגש בשקט למקום שלו, וכרגיל מאזין לווקמן שלו וגם למצב הקיים)

מסייה פיליפ: ובפאריס?

איגור: פאריס… פאריס… הה מצאתי…. שבע מעלות מעל לאפס ומעונן חלקית…

מסייה פיליפ: בכלל לא קר…

זונשטיין: דווקא אני מתגעגע לקור… למשהו אמיתי… לילדות שלי… לפעמים אני מתעורר בלילה ובוכה… הילדות שלי… החורף הנפלא… השמים האפורים, הכבדים והשלג שיורד ויורד ויורד, ואנחנו הילדים מעיפים אחד על השני כדורי שלג… השלג…

איגור: אדון זונשטיין, על איזו ילדות אתה מדבר… הבט על עצמך בראי, אתה כבר אדם מבוגר.

זונשטיין: ברגע שאשכח את הילד שבתוכי לא אהיה יותר קיים.

מסייה פיליפ: ואני רבותיי לא מתגעגע לילדות שלי אלא לזונה כושית, עם תחת ושדיים של כושית ואפילו ריח של כושית, כן… זונה כזאת שהייתה עומדת בקרן רחוב בפיגאל, וכשהייתי עובר על ידה, הייתה אומרת בחיוך שמימי: אתה בא יקירי?

(לבית-הקפה נכנסת הבחורה. זאת אישה צעירה ויפה, לבושה די מוזר. היא נראית נבוכה ולא יודעת מה לעשות עם עצמה, לצאת או להישאר. כל היושבים בהלם ולוקח להם זמן עד שמתרגלים אל הנערה החדשה).

יעקב: (משחק את הג’נטלמן) את יכולה לשבת…

(הבחורה עדיין נבוכה)

איגור: גברת, יש מקום באוטובוס, ואנחנו לא אוכלי אדם…

(הבחורה מתיישבת בהיסוס מה)

יעקב: את רוצה להזמין משהו?

(הבחורה בודקת את התיק שלה. לפתע מחווירה. היא אינה משקרת וגם לא יודעת לשקר)

יעקב: מה קרה לך?

הבחורה: הארנק… שכחתי את הארנק.

(היא קמה ללכת)

איגור: (משחק את הדון-ג’ואן די בבהמיות) עם גוף כמו שלך את לא זקוקה לשום ארנק, אני מזמין אותך למה שמתחשק לך.

הבחורה: (שקודם היססה קצת, מדברת בגסות פתאומית) לא!

אני לא רוצה!!!

(היא קרובה לדלת)

יעקב: (כאביר ספרדי, ניגש אליה) תראי… את יכולה לשבת מבלי להזמין, רק לשבת, כי לי נמאס לראות את המכוערים האלה.

(הבחורה רוצה להסתלק. ברחוב רואים את האישה הסוחבת את שקיה. מראה האישה מפחיד את הבחורה והיא מחליטה להישאר. היא קרובה לדלת ולא שומעת את השיחה המתנהלת בין שאר הדמויות)

זונשטיין: מה בחורה כזאת יפה עושה פה?

מסייה פיליפ: אל תגזים… היא לא כל-כך יפה… בגילך לא השכל מדבר, אלא האשכים, או יותר נכון אקס-אשכיך.

איגור: אומרים כי אדם שמזדקן נעשה יותר חכם.

מסייה פיליפ: ההיפך מזה… ככל שאדם מזדקן, הוא נעשה יותר מטומטם. אני אומר לך זאת מניסיון אישי.

(הבחורה חוזרת ומתקרבת לדלפק. היא פונה ליעקב)

הבחורה: אני באמת יכולה לשבת מבלי להזמין?

יעקב: ודאי… אמרתי לך שמצדי זה בסדר.

(הבחורה מתיישבת)

איגור: (מתיישב על ידה כאילו משחק את המחזר) תראי פה אמנם לא מסעדה דה לוקס, אבל אני יכול להרשות לעצמי להזמין אותך למה שמתחשק לך… יש כאן סנדביצ’ים יוצאים מהכלל.

הבחורה: לא תודה. אני לא רעבה. בעצם אני צמאה…

איגור: יש כאן קפוצ’ינו נהדר. כמו באיטליה. יעקב תביא לה אחד!

הבחורה: (נאנחת) הו איטליה…

איגור: היית שם?

הבחורה: איפה?

איגור: באיטליה. קודם כשהזכרתי את השם, אמרת: (מחקה את קולה) הו… איטליה…

הבחורה: לא. אף פעם לא עזבתי את הארץ. אבל יום אחד אגיע לאיטליה.

מסייה פיליפ: (ברוח קרב אנטי-פמיניסטית) את ודאי רוצה להצטרף לצ’יצ’ולינה.

הבחורה: מה זה…

מסייה פיליפ: זה כבר סיפור ישן… (מתרגז) איפה את חיה גברתי… מה את חושבת שכל כדור-הארץ מתעסק בסכסוך היהודי-הערבי? לידיעתך, צ’יצו’לינה היא הכוס הכי יפה באיטליה, נקודה!

איגור: (שנדמה לו כי הוא מחזר אחרי הבחורה) מסייה פיליפ, איך אתה מדבר?

מסייה פיליפ: אני מדבר במלים… כמו שמסייה ז’ורדן מדבר פרוזה. לצ’יצ’ולינה יש כוס יפה ואסתטי כמו תאנה.

איגור: אני מבקש ממך, שבנוכחותה של ליידי, מוטב שתדבר בסגנון יפה. לא כולם צריכים לדעת שאתה מר נפש (בצחוק זדוני), וכאן כולנו יודעים למה אתה מר נפש חה חה חה… (הכוונה שיש לו בעיות עם כוח הגברא שלו)

מסייה פיליפ: ראיתם… ממש כמו במחזה. עד עכשיו היינו כאן חבורה של גברים, ולמרות חילוקי הדעות, הייתה אחווה בינינו, והנה נכנסה אישה וכל העסק התמוטט ונוצר מצב חדש. דע לך איגור, שבטבע לא קיימת אפילו אישה אחת תמימה. הן תמיד עובדות בשני ערוצים כמו ששקספיר אמר: (מצטט לא במדויק, או אפילו ממציא את הציטוט) האישה מהראש עד המותניים – מלאך, ומהמותניים עד כפות הרגליים – שטן!!!

החסיד: (שמתעורר לחיים) הכוונה היא כנראה, שבין רגליה מתרוצץ שטן כמו במשולש ברמודה. ב“שולחן ערוך” נאמר: (מצטט במהירות כדרך הדוסים)

“אסור לאדם שיקשה את עצמו לדעת או שיביא את עצמו לידי הרהור אישה”.

זונשטיין: הפירוש של שקספיר מעניין מאוד. זה מתאים לאפוריזמים שלי. (לצרפתי) אתה מרשה לי לרשום את זה?

מסייה פיליפ: כמובן ידידי, זה לא יהיה הפלאגיאט הראשון שנעשה בארץ הזאת.

יעקב: (לבחורה) הנה הקפוצ’ינו שלך.

(הבחורה קמה להסתלק)

הבחורה: לא, תודה… אני לא נשארת כאן.

יעקב: בחייך… תשתי את הקפוצ’ינו, ואחר-כך תלכי ואל תשימי לב לדיבוריהם של גברים בודדים וממורמרים.

(הבחורה חוזרת לשבת. היא שותה, לפתע זונשטיין קם ומתכונן ללכת)

מסייה פיליפ: זונשטיין, לאן?

זונשטיין: אני הולך לטייל קצת. אני זקוק להשראה.

(זונשטיין יוצא. מסייה פיליפ חוזר לגמור למלא את טפסי הטוטו שלו)

הבחורה: זה באמת קפה מצוין. (לאיגור) תודה לך.

איגור: (ששוב מחזר) אין בעד מה (באנגלית) יטס מיי פליג’יר… שמי איגור.

הבחורה: אתה רוסי?

איגור: רוסי תמיד יישאר רוסי, אבל אני עכשיו כמו תוצרת הארץ. (באנגלית) מייד אין פלסטיין. כנהג ותיק אני מדבר כמה שפות, אפילו צרפתית, גם אוקראינית ואפילו קצת רומנית… הנה… (מרביץ קללה ברומנית עסיסית).

הבחורה: שמי יונה, אבל קוראים לי גם חבצלת.

איגור: בחיי שאת על הכיפק… אבל למה שני שמות?

הבחורה: כי לפעמים אני חושבת כמו יונה ומרגישה כמו חבצלת ולפעמים להיפך.

(בצד יש מתקן טלפון. מתחילים לשמוע צלצול טלפון)

הבחורה: (לפתע) אני שונאת את הארץ הזאת!!!

איגור: (נעלב אישית) למה?

הבחורה: בגלל הכיעור… הכיעור מכאיב לי באופן פיזי… כל המקום הזה… הבתים… הרחובות המתקפלים… הכול נראה לי כמו נגטיב של צילום לא מוצלח.

(צלצול הטלפון נמשך ונמשך)

איגור: הטלפון הזה ישגע אותי… (הוא ניגש לטלפון, השיחה מתנהלת באנגלית)

הלה… יס… יו אר קולינג פרום ניו-יורק?! נו… היר יס נוט עמן… היר יס תל-אביב… ואאט?! כוסאמק אתה!!! (סוגר את הטלפון בכעס רב ושב לבית-הקפה) שמעתם… איזה פסיכי צלצל מניו-יורק וחשב שכאן זה רבת-עמון… כשאמרתי לו באדיבות שהוא טועה והגיע לתל-אביב, קילל אותי בערבית, אז גם אני קיללתי אותו בערבית… עשיתי לו אינתיפאדה כזאת באוזן, שלא ישכח אותי לנצח! (לבחורה די בתוקפנות) מה יש לך נגד הארץ הזאת? מה אתם משחקים כל הזמן את יפי הנפש… אתם לא יודעים עם מי יש לנו עסק… וחוץ מזה יש לנו ארץ נפלאה… וזה שלנו, צריך להיות עיוור או שקרן להגיד אחרת.

הבחורה: אני לא מתכוונת לנוף. אני מתכוונת לבני-אדם. אתה לא ידעת שבני-אדם מקרינים את אישיותם על הנוף שמסביב?

החסיד: רק עוכרי ישראל מכערים את נוף הארץ.

מסייה פיליפ: תסלח לי ידידי המאמין. נדמה לי שכאן אתה טועה… בבני-ברק למשל, לא רק העצים נראים נזופים, אפילו העשבים השוטים רוצים לברוח.

הבחורה: זה נכון.

איגור: (לבחורה) אם כך… מה הבעיה… לכי לחברת נסיעות, קחי כרטיס, ותוך כמה שעות, את במציאות אחרת.

הבחורה: לשם כך אני זקוקה לכמה אלפי דולרים, וכרגע אין לי פרוטה.

מסייה פיליפ: עם גוף כמו שלך, תוך כמה ימי עבודה תוכלי לקנות אפילו עשרה כרטיסי טיסה וגם איזה בושם יקר ממני, והאמיני לי שבתור מכרים ותיקים, אעשה לך הנחה של שלושים אחוז.

הבחורה: אתם הגברים חושבים שאישה יכולה להיות רק זונה.

מסייה פיליפ: או אימא…

הבחורה: אל תעשה בדיחות, זאת האמת שלכם. אתם חושבים שאישה יכולה להיות רק זונה.

מסייה פיליפ: אל תגזימי. לא כל אחת יכולה להיות זונה… תלוי איך היא נראית… מה היקף החזה שלה… המותניים… איך היא מתלבשת… באיזה בושם היא משתמשת… האמיני לי שיש הבדלים מהותיים בין אלה האוהבות את נינה ריצ’י לבין אלה המעדיפות את קריסטיאן דיור.

הבחורה: אתה לא יותר משוביניסט גברי.

מסייה פיליפ: בגילי אני לא רק שוביניסט. אני סופר שוביניסט!!!

איגור: (פתאום טוב) אל תשימי לב אליו… הוא מדבר ברשעות, אבל יש לו לב זהב.

הבחורה: כן, כאן כולם מותק, כולכם הגעתם הנה מארץ הסוכר.

איגור: יש לך חבר?

הבחורה: (בתוקפנות) למה, אתה רוצה להתחיל אתי?

איגור: איזו תוקפנות… למה לא… תראי את יפה… מושכת… מה את חושבת אין לי יצרים… אני לא גבר… אבל לא חשוב… שאלתי אותך אם יש לך חבר רק מתוך סקרנות… זה הכל.

הבחורה: ממתי אפשר להגדיר גבר שחיים אתו בתור “חבר”.

(לפתע היא פורצת בבכי)

איגור: היי מה קרה לך… לא רציתי לפגוע בך…

(הבחורה קמה באופן פתאומי ונמלטת החוצה. היא משאירה אחריה את התיק שלה. יעקב שקודם לכן היה במטבח, יצא החוצה ועקב אחר המתרחש)

יעקב: אני אומר לכם שהראש שלה לא בסדר.

מסייה פיליפ: דווקא יש לה שפתיים בסדר גמור. אני מקווה שכולכם יודעים מה שפתיים כאלה יודעות לעשות…

איגור: היא שכחה את התיק שלה.

יעקב: סימן שהיא תחזור.

החסיד: כן, גם היא תחזור בתשובה ותיהפך לבת ישראל כשרה.

מסייה פיליפ: יחי “הרי קרישנה”.

(זונשטיין חוזר)

זונשטיין: תגידו לי, מה קרה כאן… ראיתי בחורה יושבת על הספסל ובוכה.

איגור: מסייה פיליפ… (בצרפתית) וו זת מאשאנט. (משמע, אתה אדם רע) לא היית צריך לדבר אליה בגסות כזאת… פשוט העלבת אותה.

מסייה פיליפ: באמת… היא כנראה רבה עם הבעל החבר שלה ורוצה להתנקם, היא עוד תשוב הנה לעשות לנו כל מיני פרובוקציות. הספרות הצרפתית מלאה בסיפורים כאלה. עם אישה יש להתנהג רק בכוח, ממש כאילו היא אויב.

איגור: אני מבין שאתה עם אשתך גם נוהג בכוח.

מסייה פיליפ: אשתי מזמן לא נראית כמו אישה. עכשיו היא נראית כמו שני גברים ואפילו יש לה שפם.

זונשטיין: אתה צודק… אני אף פעם לא הייתי מסוגל להבין נשים. למשל, אשתי לשעבר…

מסייה פיליפ: (קוטע את זונשטיין) כדי להבין נשים, הגבר חייב ללמוד את האסטרטגיה של העכביש. כדי להבין אישה, צריך לחשוב כמו אישה.

זונשטיין: (ממהר להוציא את הפנקס שלו) אתה מרשה לי…

מסייה פיליפ: כמובן זה על חשבוני.

(הבחורה חוזרת, רואים שהיא בכתה, אך מצב רוחה השתנה מקצה לקצה)

איגור: שכחת את התיק שלך…

הבחורה: נכון. תמיד אני שוכחת משהו.

(היא לוקחת את התיק ומוציאה ממנו את כלי האיפור, ניגשת לפינה ונעזרת בראי קטן ומתחילה להתאפר).

מסייה פיליפ: (לזונשטיין) מה אמרתי לך… הנה אתה רואה… עכשיו היא מוציאה את כלי הזין שלה.

(הבחורה מתאפרת בשקדנות, ואילו החסיר מתעמק יותר ויותר בווקמן שלו באורח הפגנתי, יעקב יושב בצד עייף, נוטה להירדם)

איגור: (ניגש אליה) למה ברחת, מה היה לך קודם?

הבחורה: מצב רוח.

איגור: ועכשיו?

הבחורה: התחלף מפני שרציתי שיתחלף.

איגור: כשאת מחייכת את יותר יפה.

הבחורה: היה לי חלום.

זונשטיין: כמו לכולנו.

הבחורה: (גמרה להתאפר. לאיגור בסגנון מאוד סקסי) קודם רצית להזמין אותי למשהו, נכון?

איגור: (נבוך) כן… כן… כל מה שאת רוצה… רק תגידי…

הבחורה: משהו חריף.

איגור: אין בעיות. מה את רוצה לשתות?

הבחורה: הכי טוב.

יעקב: יש לי ויסקי סקוטי.

איגור: אז תביא מנה הגונה.

יעקב: זכור את הה (רוצה להגיד “החוב”)…

איגור: אתה שוב מתחיל, תביא!!! ואל תהיה קמצן!

הבחורה: (מתחילה להיות יותר ויותר פרובוקטיבית כלפי כולם, ניגשת לצרפתי)

אתה צרפתי, נכון?

מסייה פיליפ: כן, אבל לצערי הרב אף פעם לא הייתי אלאן דלון.

הבחורה: מה דעתך על הגוף שלי?

מסייה פיליפ: (בהומור) גברתי, אצל אישה אני מחפש בעיקר לא את הגוף, אלא את הרוח.

הבחורה: אתה מתכוון כשהגוף עושה רוח… ככה… (היא עושה כמה תנועות מאוד סקסיות)

יעקב: הנה הוויסקי שלך…

הבחורה: תודה… (היא שותה את הוויסקי במכה אחת, עדיין מרוכזת בצרפתי) תגיד, הרגליים שלי יפות? אני יודעת שהצרפתים אוהבים רגליים יפות.

מסייה פיליפ: כן, מבחינה אסתטית הן מאוד יפות. אבל מה זה נוגע לי?

הבחורה: היית רוצה לשכב אתי?

מסייה פיליפ: תלוי כמה זה יעלה לי. חוץ מזה עליי לעדכן אותך שיש לי כמה בעיות תפקודיות.

הבחורה: (לאיגור) אתה יכול להזמין אותי לעוד כוסית?

איגור: בטח! יעקב, עוד סיבוב!

הבחורה: (לכולם) מה דעתכם. אם אתפשט כאן עירומה, אשכב כאן על השולחן וכולכם תזיינו אותי!

מסייה פיליפ: למה, החבר שלך בגד בך ואת רוצה להתנקם?

הבחורה: בי לא בוגדים. רק אני זאת שבוגדת!

יעקב: הנה הכוסית שלך.

הבחורה: והנה הגוף שלי. (שותה) לחיי ההתבהמות שבדרך… (לאיגור) בוא!!! אם אתה גבר בוא!!!

איגור: (נבוך) מה כאן?

הבחורה: (למסייה פיליפ, קרובה אליו) מה אתה מחליט, אדוני הצרפתי?

מסייה פיליפ: (בוחן אותה לבסוף אומר) הפועל כסתינה.

הבחורה: (עוזבת אותו, לזונשטיין) ומה אתך?

זונשטיין: גברתי הצעירה, אין לך מושג עד כמה את מחניפה לי, אבל אני אדם גרוש, מאוכזב מהחיים ובעיקר מאוכזב מנשים.

הבחורה: (ניגשת לחסיד, מתגרה בו) בוא לאונן עליי צדיק שלי!

החסיד: (נרתע לאחור) זוזי ממני! אל תגעי בי לילית שכמותך!!!

הבחורה: למה? (מוציאה לו את הווקמן)

החסיד: תחזירי לי את הווקמן. מיד!!!

הבחורה: הגוף שלי קדוש פי כמה וכמה מהדרשה שלך!!!

החסיד: (מגלה אלימות כמעט מטורפת) אם לא תחזירי את הווקמן, אני הורג אותך!!!

הבחורה: קח! כלב!!! (מעיפה לו את הווקמן. החסיד תופס אותו ומנשק אותו כאילו היו תפילין. הוא רץ לטלפון מיד, כנראה לשוחח עם הרבי שלו. הקהל לא שומע את השיחה)

הבחורה: (ליעקב) ואתה הבעל הבית, הנראה הכי מגעיל פה… אתה לא רוצה את הגוף שלי?

יעקב: התלבשי תיכף ומיד!

הבחורה: אז תביאו את הפועל הערבי שלכם… הוא לפחות ידע איך להכאיב לי… איך להכאיב לי ולגרום לי תענוג.

איגור: (בתוקפנות, אליה) תשתקי שרמוטה, אחרת אגמור לך את הצורה! (רוצה לתת לה סטירה, אך הבלש נכנס. הוא מבין שנקלע למצב מוזר)

הבלש: ערב טוב לכולכם!

איגור: איזה ערב… עכשיו שתיים לאחר חצות.

הבלש: התחלתי לעבוד לפני שעה… בשבילי עדיין זה ערב. אני רואה שיש כאן קליינטית חדשה.

יעקב: (לוקח אותו הצדה) שמע… הבחורה הזאת לא בסדר.

הבחורה: מה לא בסדר אצלי? יש לי גוף מושלם.

איגור: (לבחורה) תשמעי, אני מצטער שהעלבתי אותך, אבל…

הבחורה: (לא נותנת לו לגמור) ששש… זה בסדר, אני מבינה למה התרגזת… לא אשכח את נדיבות לבך. (באופן מפתיע היא מצמידה לו נשיקה על השפתיים ויוצאת כאילו הייתה שחקנית קולנוע שמשתתפת במלודרמה קלאסית) היו שלום!

הבלש: מה זה צריך להיות?

יעקב: אתה לא יודע שלכאן באים כל מיני פסיכים?

מסייה פיליפ: (לאיגור) רוץ מהר לשטוף את השפתיים שלך. אולי היא הדביקה אותך באיידס.

איגור: אתה משוגע… זה עובר רק דרך המגע המיני ועד כמה שידוע לי, עדיין לא שכבתי אתה.

מסייה פיליפ: באמת… עכשיו שמע לי… בתור אדם שמוכר ליפסטיקים, דע לך שקיבלנו הדרכה בה נאמר שעכשיו האיידס עובר גם דרך הרוק והזיעה.

איגור: אני יודע שאתה עובד עליי, אבל ליתר ביטחון, אני הולך לשטוף את השפתיים… הה… היא שוב שכחה את התיק שלה, כנראה שלא בקלות ניפטר ממנה.

(ליעקב) שים עין עליו!

(איגור הולך לשירותים)

יעקב: (לבלש) לפני שאתה הולך לתפוס איזה גנב, אולי תשתה משהו טוב. יש לי קוניאק צרפתי, מה שאתה אוהב. (לוחש) ארמניאק!!!

הבלש: (ממורמר) הלילה לצערי אני לא משחק בשוטרים וגנבים… דפקו אותי, קיבלתי משימה אחרת. איפה הערבי שלך?

יעקב: במטבח… מה קרה?

הבלש: יש בלגנים… הסיפור הזה לא ייגמר אף פעם… מסתובבים בתל-אביב כמה מסיתים מסוכנים מהרצועה, אחד מהם אחראי על הפיגוע האחרון.

יעקב: לאחמד אין כל קשר עם מסיתים. הוא ערבי משלנו.

הבלש: משלנו, משלהם, כולם אותו דבר.

יעקב: (צועק) הי אחמד! מחפשים אותך!

(אחמד יוצא מהמטבח)

אחמד: מה הבעיה?

הבלש: אהלן אחמד… בוא… יש לי דיבור אתך.

אחמד: אדוני השוטר. לא עשיתי כלום. אדון יעקב… תגיד לו…

הבלש: הוא כבר אמר לי… בוא, אל תפחד. אני לא אוכל אותך… יאללה!

אחמד: רק אל תרביץ לי!

יעקב: (לבלש) בחייך… הוא לא עשה כלום!

הבלש: (בגסות פתאומית) אתה אל תתערב… (לאחמד) בוא!!!

(הבלש הולך עם אחמד ללארק שלו. החסיד גמר את שיחת הטלפון עם הרבי שלו ושם לב למה שקרה. איגור שיוצא מהשירותים נתקל בפסנתר, מוריד את הברזנט. הוא נדהם לגלות פסנתר ונעמד על ידו כמהופנט ומלטף אותו. מדי פעם הוא משמיע צליל)

החסיד: (שחוזר לבית-הקפה) ברוך השם… כנראה שתפסו עוד מחבל.

יעקב: מה אתה מקשקש. אחמד לא מחבל. הוא עובד אצלי כבר שנתיים. אני מכיר לא רק אותו, אלא גם את המשפחה שלו.

החסיד: כן… הטוב נשפך לו על הפנים.

(מסייה פיליפ עסוק בטוטו שלו, ובדרך למלא את כל הטפסים. זונשטיין מנסה לכתוב בפנקס שלו משהו כאילו מחכה להשראה. יעקב מאוד עצבני מתהלך על המדרכה, כי הוא לא רוצה שיעצרו את אחמד)

החסיד: אדון יעקב… אתה לא תאמין… אני הייתי פעם שמאלן גדול… הלכתי להפגנות ואפילו קיבלתי מכות רצח… האמנתי בשלום… אבל רק עכשיו אני מבין שאין לנו עם מי לדבר… הם עמלק ואנחנו יהודים… אין כאן חכמות. אני לא גזעני, אבל דעו לכם, שערבי טוב הוא ערבי מת!!!

מסייה פיליפ: בינגו!!!

(הבחורה חוזרת)

הבחורה: שכחתי…

יעקב: את התיק שלך.

הבחורה: נכון.

יעקב: מיד אביא לך אותו. רק שלא יעצרו את אחמד…

החסיד: אל תדאג… הם יעצרו אותו.

יעקב: ואם יעצרו אותו, אתה תבוא לעבוד במקומו?

החסיד: השתגעת?! אני לומד תורה… (מלא חשיבות עצמית) חוץ מזה, יש לי עוד כמה תפקידים חשובים.

יעקב: אם הם עוצרים את אחמד, אני אבוד… איפה אמצא פועל מסור כמוהו?

הבלש: (לאחמד) עכשיו לך לעבודה שלך ותעשה בדיוק מה שאמרתי לך, ברור…

אחמד: (חיוור כסיד) כן… כן…

(אחמד ממהר להיכנס למטבח)

יעקב: במה הוא חשוד?

הבלש: מה… אתם לא קוראים עיתונים… לא רואים טלוויזיה… אנחנו יושבים כולנו על לוע של הר-געש והעשן התחיל לצאת… תראה מה שעשו ממני בגלל המהומות האלה בשטחים… אני בלש של גנגסטרים כבדים ועכשיו עליי לרדוף אחר מסיתים שברחו מהרצועה לתל-אביב… מה זה מעניין אותי הסרט הזה, אני בנוי לסרטים מסוג אחר לגמרי…

יעקב: בכל-זאת תאכל משהו.

הבלש: לא תודה. אני ממהר. עליי לנסוע ליפו. אתם יודעים כמה פועלים ערבים בלתי חוקיים לנים בעיר הזאת?

להתראות!

(הבלש יוצא)

איגור: יעקב… מאיפה צץ הפסנתר הזה?

יעקב: מה אני יודע… זה שייך לגרוזיני אחד שרוצה להיפטר ממנו.

איגור: הפסנתר הזה מצוין וגם מכוון היטב… (מנגן כמה צלילים במהימנות רבה)

הבחורה: (מתקרבת אליו מופתעת) היי… אתה יודע לנגן…

(יעקב מתיישב ומתחיל לנגן משהו קלאסי קל בידע רב. כולם המומים)

מסייה פיליפ: הביטו על איגור… איך הוא מנגן…

איגור: (מדבר תוך נגינה) כשהייתי נער, אמי חלמה שאהיה ארתור רובינשטיין. אחר-כך הייתי צריך להתפרנס.

הבחורה: אתה יודע לנגן ג’אז? אני אוהבת ג’אז.

(איגור מתחיל לנגן ג’אז)

יעקב: בחייך איגור, לא חזק, השכנים יהרגו אותי.

(מסייה פיליפ גמר למלא את הטוטו שלו ומכניס את הניירות לתיק שלו. החסיד מרוגז מהמצב, הולך לשירותים ומראה שנכנס לשם באופן הפגנתי. הבחורה רוקדת לעצמה וזזה בין השולחנות)

זונשטיין: (למסייה פיליפ) תראה פאראדוקס מעניין… הידיים של איגור נראות כל-כך גסות, והוא מנגן בעדינות כה רבה…

מסייה פיליפ: (בציניות) תרשום את זה… יעקב, תביא לי עוד פסטיס ישראלי.

הבחורה: (שרוקדת לעצמה בקרבתו של פיליפ) ואותי שכחת…

מסייה פיליפ: איך אשכח אותך מארגו? איך… יעקב, תביא למדמזל מה שהיא רוצה.

הבחורה: ויסקי סקוטי…

מסייה פיליפ: יש לך טעם יקר… (מצטט) החזה שלי על החזה שלך…

הבחורה: תסלח לי…

מסייה פיליפ: זה ארתור ראמבו…

הבחורה: מי זה?

מסייה פיליפ: צרפתי שהלך כמוני לאיבוד בארצות ערב.

זונשטיין: (שיותר ויותר מתחיל להיות מכונס בתוך עצמו) מסייה פיליפ… מדוע באת לכאן, הרי אתה צרפתי.

מסייה פיליפ: אני יהודי צרפתי.

(יעקב מביא את המשקאות, מסייה פיליפ נעשה לפתע ג’נטלמני)

מסייה פיליפ: (לבחורה) אני שותה לחייך, ואל תחשבי שאני אדיש לקסם של אישה נאה…

זונשטיין: (עדיין בשלו) אז מה אם אתה יהודי צרפתי… אתה יודע כמה יהודים יש בצרפת ולא באו הנה… מה זה משנה… צרפתי או יהודי צרפתי. העיקר שיש לך דרכון צרפתי וכל השוק המשותף פתוח לפניך… לי יש רק דרכון ישראלי.

מסייה פיליפ: (לבחורה ולא מתייחס בכלל לזונשטיין) למה עשית קודם הצגה? את לא נראית לי מומחית גדולה בענייני סקס…

הבחורה: אל תגיד שאתה מעוניין באדם שבי. כל מה שאתם רוצים מנשים זה שהן תפתחנה לכם את הרגליים.

מסייה פיליפ: נכון. אבל אחר-כך הן מגישות לנו חשבון.

הבחורה: בפעם האחרונה, אני שילמתי את החשבון.

מסייה פיליפ: (מקבל השראה, ניגש לאיגור) איגור, אתה יודע לנגן “לה ג’אווה”?

איגור: לא. מה זה…

מסייה פיליפ: אני אשיר לך ואתה תתפוש את המנגינה… הנה כך…

(הצרפתי מלמד את איגור את המנגינה. ברחוב רואים את האישה הסוחבת שקים. היא עוברת בדרכה באטיות, כשמספר שקיה הלכו ותפחו, ואילו זונשטיין נעשה יותר ויותר מכונס בתוך עצמו. הוא גם מדבר לעצמו)

זונשטיין: העניין פשוט מאוד. אתה עולה לקומה העשירית וקופץ… אם פרימו לוי עשה זאת… (בינתיים איגור תפס את הלחן ומתחיל לנגן. הצרפתי ניגש לבחורה שכלל וכלל אינה מעוניינת להקשיב לווידויו של זונשטיין. אחמד יצא מהמטבח ומתבונן על העניין)

יעקב: (בצד. הוא מנמנם מרוב עייפות, ומתוך שינה אומר באופן אוטומטי) לא ברעש… לא ברעש…

מסייה פיליפ: (לבחורה בצורה אבירית ומצחיקה) אני מזמין אותך לרקוד…

הבחורה: איזה מין ריקוד זה?

מסייה פיליפ: ריקוד של העולם התחתון… לא כמו בקאסבה של שכם… בקאסבה של מארסיי mon amour בואי לרקוד!

(הם מתחילים לרקוד)

הבחורה: זה באמת ריקוד מצחיק.

מסייה פיליפ: (ברגע של וידוי אמיתי, דבר מאוד נדיר אצלו, כי מטבעו הוא ציני ומר נפש) אני כל-כך זקוק…

הבחורה: למה?

מסייה פיליפ: לא למה שאת חושבת… אני זקוק רק למעט עדינות.

(מסייה פיליפ רוקד עם הבחורה בצורה מאוד עדינה)

זונשטיין: (לעצמו) ומה קרה לרפאל, שהיה חבר ילדות שלי… היה לו הכול. אשתו לא בגדה בו אבל הוא התאבד, ואני שאין לי כלום נאחז כמו חיה בחיים האלה, אתם שומעים! רק אני… (הוא מבחין שכל אחד עסוק בעולם שלו) למה אתם לא רוצים להקשיב לי? זה כואב לי! אני כבר אדם מבוגר… אתם בזים לי… לא אכפת לכם ממני… אני עוזב את המקום הזה ולא אשוב לכאן יותר. שתלכו כולכם לעזאזל! (זונשטיין עומד ללכת ופתאום שומעים חבטה חזקה מאוד, זה רעש של זכוכית מתנפצת. יעקב שנרדם מרוב עייפות, קופץ וקם בבהלה. איגור מפסיק לנגן וגם החסיד יוצא מהשירותים בבהלה)

יעקב: מה קרה?

החסיד: זה האינתיפאדה בתל-אביב… מחבלים! מחבלים!

אחמד: שברו את חלון הראווה ממול.

יעקב: (ניגש למדרכה) זה לא מחבל… הנה הוא הולך… הנה האיש ששבר… הוא מתרחק…

מסייה פיליפ: (ליעקב) זה חלון הראווה של בית-הקפה שעבדת בו לפני שנה.

יעקב: (העוקב במבטו לאחר שהאיש שבר את החלון, מאושר) אני מזהה את האיש ששבר את החלון… הביטו איך הוא הולך ומתנדנד…

איגור: בטח זה השיכור שלנו.

יעקב: זה לא השיכור. זה מישהו אחר. אני יודע מי זה… בואו נתפוס אותו!

(מבולבל) אחמד… אחמד… איפה אתה?

אחמד: אני כאן כל הזמן.

יעקב: נכון. אתה כאן. שמור על המקום עד שאני חוזר. (לעצמו מאושר) סוף סוף הוא נפל לידיים שלי. (כמו מפקד צבאי) אחריי!!!

(כולם עוזבים את הבמה, ואפילו זונשטיין שעמד ללכת, מצטרף לחבורה. בעת שאיגור ניגן, הקהל הספיק לראות את המסית. הוא ערבי כבן 25 עד 30. הוא פשוט חיכה להזדמנות לדבר עם אחמד. כעת כולם הלכו. המסית מתקרב לבית-הקפה. הוא נעמד בפתח. אחמד מבחין בו ומחוויר)

אחמד: אתה…

תם חלק א

 

חלק ב    🔗

אותו מקום. אותה תפאורה. המסית עדיין בפתח ואחמד מפוחד. ברחוב רואים את האישה הגוררת את שקיה. לאט לאט היא נעלמת.

(מבחינה תיאורטית רצוי שהדיאלוג הזה יתנהל בערבית, אך כמובן, הוא יהיה בעברית)

המסית: אחמד… אחמד…

אחמד: אתה משוגע? מה אתה עושה פה? בלש חיפש אותך, כזה אכזרי מהמדור. יש לו הצילום שלך.

המסית: בצבע או בשחור לבן?

אחמד: מה זה חשוב.

המסית: בטח שזה חשוב. אני אוהב צבעים. בעיקר צבע שחור.

אחמד: למה באת אליי?

המסית: בגלל הירח. הוא מלא, זה משגע את השכל שלי.

אחמד: וואלאק… אל תעשה פאדיחות, אתה על הכוונת שלו.

המסית: אז מה…

אחמד: מה זה “אז מה”… אם יתפסו איתי מדבר אתך, אני אבוד.

המסית: הכול בוער מסביב, ואתה דואג רק לעור שלך.

אחמד: אני אשבור את הקיר, רק מתי שיהיה לי נוח.

המסית: אני מת מרעב. תביא משהו לאכול.

אחמד: בחייאת אללה. ברח מפה… הם יהרגו אתי.

המסית: הם יהרגו אותי קודם… יה תולעת… אותי מחפשים, לא רק אותך… יה פחדן! דבע מכוער! (דבע – צבוע) (בטון של פקודה) תביא לי משהו לאכול ולשתות ואם לא, את הגולגולת שלך אפוצץ. לא אכלתי יומיים!

אחמד: טוב. אני מביא משהו לאכול. אבל אתה מסתלק מפה!

(המסית שעמד בפתח נכנס פנימה. אחמד נבהל עוד יותר)

אחמד: לא. אל תיכנס!!!

המסית: מה זה חשוב אם אני עומד בפתח או נכנס פנימה?

אחמד: זה חשוב… זה חשוב… תסתלק מפה…

המסית: אין לי לאן להסתלק, כל אלה שהחביאו אותי עכשיו שרופים. לא רק שאני נכנס פנימה, אתה גם תיתן לי לישון בחדר שלך!

אחמד: (בבהלה הולכת וגוברת) אם הבלש יחזור, הוא יחסל אותי.

המסית: ואם אתה לא תסתיר אותי, אנחנו נחסל אותך, נוציא לך את הכבד כמו לכלב… אתה יודע מה אנחנו עושים לבוגדים שמשתפים פעולה עם האויב.

אחמד: (לעצמו) איך נפלתי… על הפנים נפלתי…

המסית: יאללה, תביא את האוכל!

אחמד: יש לי עוד שלוש שעות של עבודה. מה תעשה עד אז?

(אחמד מביא משהו לאכול)

המסית: אתה תיתן לי את המפתח של החדר שלך.

אחמד: זה לא פשוט. אתה צריך לבוא אתי. לבד לא תמצא את הכתובת.

המסית: אני אמצא. אני מכיר את תל-אביב כמו כף היד שלי. עבדתי פה כבר בשבע מסעדות.

אחמד: אני אומר לך שלא תמצא. זה מסובך להגיע לשם… איזה עקשן אתה…

המסית: (מצטחק) אתה רואה, לפחות דבר אחד למדתי מהיהודים: “עקשנות”. איך אומרים בשפה שלהם: “לדבוק במשימה”. אבל יה חמר, תקשיב: (מוציא נייר מהכיס וקורא) בשם אללה הרחמן והרחום. מתוך נאמנות לדמי החללים הטהורים ולאחינו העצורים וכביטוי להתנגדותנו לכיבוש, לגירושים, למעצרים קולקטיביים, הטלת עוצר והריסת בתים, ססמת השביתה תהיה…

אחמד: (אחוז פניקה) שתוק!

(מסית מתיישב)

אחמד: אל תשב!

המסית: אחכה לך.

אחמד: איפה?

המסית: פה!

אחמד: אתה משוגע… משוגע…

המסית: בלי שיגעון, אדם הוא אפס.

אחמד: אתה רוצה במפלה שלי, להרוס אותי. זה מה שאתה רוצה.

המסית: יה מטומטם… לתרנגולת יש יותר שכל ממך. אם אשב כאן בגלוי, אף אחד לא יחשוב שאני החשוד שמחפשים.

אחמד: ואני אומר לך שהבלש יחזור. הוא תמיד יושב בבית-הקפה הזה.

המסית: אז אשחק אותה כמו בלאס-וגאס… או שאני מרוויח את כל הקופה, או שאני אוכל אותה.

(אחמד מוסיף ומביא לו סנדביץ' גדול ובקבוק שתייה)

אחמד: בינתיים תאכל את זה.

המסית: תודה… אל תפחד… תירגע… אגמור לאכול, אנוח קצת, אחר-כך אסתלק ואחזור כשאתה גומר את העבודה.

אחמד: (יותר לעצמו) החלטת לחסל אותי… יא אחי…

(נכנס השחקן. הוא לבוש היטב. מבחינים שכבר שתה כמה כוסיות, אבל הליכתו עדיין יציבה)

אחמד: ברוכים הבאים אדון אלכס, לא ראיתי אותך הרבה זמן.

השחקן: כן, טסתי עם מעבורת חללית לכוכב ונוס, אבל במקום לנחות בין שדיה של היפהפייה הזאת, תאר לעצמך, נחתתי ישר במזבלה העירונית… איפה כולם? יש שביתה… איפה יעקב?

אחמד: מישהו שבר חלון ראווה ממול והם רצו לתפוס אותו. שב… הם עוד מעט יחזרו.

השחקן: טוב… אז תביא לי קוניאק, מנה משולשת, וגם בקבוק בירה לנקות את הקיבה.

אחמד: זה לא טוב לראש שלך.

השחקן: ואני דווקא חשבתי שזה לא טוב לכבד שלי. בעצם אתה צודק… אולי יש לך איזה בווף בשבילי… (בווף – הכוונה לחשיש).

אחמד: יבש… יבש… אדון אלכס… המשטרה עשתה מבצע ועצרה כמה סוחרים גדולים. עכשיו השוק מת.

השחקן: המשטרה בטח שמה יד על כמה סוחרים קטנים. אחמד, שמע ממני, את הסוחרים הגדולים הם אף פעם לא תופשים.

אחמד: אם היה לי, הייתי נותן לך ברצון… אולי מחר בלילה… מישהו הבטיח להביא לי קצת…

השחקן: (מבחין במסית) הי אתה…

(המסית עושה עצמו לא שומע, הוא אוכל)

השחקן: (די אלים) דיברתי אליך…

המסית: מה יש…

השחקן: אתה יהודי או ערבי?

המסית: איך אני נראה לך?

השחקן: האינטואיציה שלי אומרת שאתה מבני דודנו.

המסית: אז אני בן הדודה שלך.

השחקן: (באנגלית) וולקום טו דה פאמילי… (אחמד מביא לשחקן את המשקאות) תודה אחמד… אתה על הכיפק… (למסית) יש לך בווף בשבילי?

המסית: למה, אני נראה לך כמו סוחר חשיש?

השחקן: בערך…

(המסית מתעצבן, והיה רוצה לזנק על השחקן. אחמד עוצר בעדו במבטו)

אחמד: אדון אלכס, הבחור הזה קרוב משפחה שלי, והוא אדם הגון.

השחקן: (לאחמד) אז אל תטיף לי מוסר, ותן לי לשתות את הקוניאק שלי. רק אני אחראי להרס של עצמי. הלילה אני רוצה לפוצץ את העולם.

(החבורה חוזרת. הם קולניים. יעקב נראה מאושר, כאילו היה נפוליאון החוזר לפאריס לאחר כיבוש איטליה. הוא מדבר בלהט)

יעקב: אמרתי לכם… ידעתי שזה הוא… אני מקווה שבמטה המשטרה יפוצצו לו את הצורה. (מבחין באלכס) אלכס… מה שלומך… (הם מתנשקים) כמה התגעגעתי אליך… מה נשמע?

השחקן: כמו שהשחקנים האמריקאים אומרים בטלוויזיה:

(מחקה חיוך דבילי)

וונדרפול… (נפלא) (רציני) באתי לפוצץ את הראש שלי… בינתיים אני רואה שמישהו פוצץ את החלון ממול.

מסייה פיליפ: אלכס… איזה יופי לראות אותך… אפילו היה כתוב בעיתון על הנסיעה שלך. איך היה?

השחקן: נפלא, כן, קיבלתי שלושה שבועות של חופשה מבית-הסוהר הלאומי.

יעקב: אלכס יש לי משהו מיוחד בשבילך, מאכל דרום אמריקאי… אסטופאדו. מיד אני מביא לך.

השחקן: אני לא רעב. רק רוצה לשתות ולשרוף את הכסף שלי. זה הכול.

איגור: יעקב, תשמיע לי איזו מוסיקה טובה מהטייפ שלך. יותר מדיי שקט פה, זה מפריע לי לאוזן.

(יעקב ניגש לטייפ, אבל מחפש קודם כול מוסיקה ברדיו. לפתע הוא צועק).

יעקב: שיהיה שקט!!! אני רוצה לשמוע… זה חדשות!!!

הקול מהרדיו: השעה שלוש לפנות בוקר… מבזק חדשות מגלי צ.ה.ל… כאן ירון קוטלר. שר הבריאות הניגרי התלונן בפני ועדת האו"ם שמחלת האיידס קוטלת בארצו יותר נשים מגברים. בקליפורניה דייג העלה בחכתו כריש בעל שלושה ראשים…

(יעקב מכבה את הרדיו)

השחקן: (ליעקב) מה פתאום בא לך לשמוע חדשות בשלוש לפנות בוקר?

יעקב: אני תמיד שומע חדשות. בכל שעה ביום אני שומע חדשות, אני רוצה לדעת מתי המלחמה תפרוץ.

השחקן: בין מי למי?

יעקב: בינינו לבין הערבים.

השחקן: יעקב… יעקב… המלחמה לא צריכה לפרוץ… היא כבר פרצה… מזמן היא פרצה…

איגור: (לבחורה שחזרה אתם והיא בצד) בואי הנה! בואי, שבי על הברכיים שלי ואבא יסיע אותך לגן-עדן!

(הוא רוצה למשוך אותה בכוח)

הבחורה: (בכוח ובגסות) עזוב אותי! (היא שותה את שארית המשקה שלה)

איגור: בסדר… בסדר… אל תעשי טובות… יעקב תשמיע לי משהו מהטייפ שלך קצת מוסיקה… (נאנח) החובות שלי… החובות שלי…

(הוא מוציא ערמה של ניירות מהתיק)

(יעקב משמיע מהטייפ מוסיקה באידיש. זונשטיין הולך ומביא מאחורי הדלפק משחק שח ומתיישב ליד מסייה פיליפ. הבחורה שישבה בשקט בצד מתכוננת ללכת. היא מחליפה מבטים עם השחקן)

זונשטיין: (לצרפתי) נעשה משחק?

מסייה פיליפ: אתה תמיד מפסיד.

זונשטיין: אולי הפעם אני אנצח.

מסייה פיליפ: אתה יודע שאין לך סיכוי, אבל בתור ידיד…

זונשטיין: וגם יריב…

מסייה פיליפ: נכון, בתור ידיד ויריב, אספק לך את היצר המזוכיסטי.

(הם פורשים כלים)

איגור: (נזכר) הה אלכס… החבר שלך… הסופר…

השחקן: הייתה לי פגישה אתו.

איגור: זה הוא ששבר את החלון.

השחקן: מה?!?!

הבחורה: (רואה שאף אחד לא שם לב אליה) טוב. אני הולכת.

השחקן: מי זאת?

הבחורה: שמי יונה, אבל קוראים לי גם חבצלת.

השחקן: בלתי אפשרי. אני הכרתי יונה לבנה שכתבה שירים ומתה מסרטן, וחבצלת שחורה שגם כתבה שירים, לבסוף קפצה מבניין גבוה והתאבדה.

הבחורה: אבל אני חיה.

השחקן: בתור מה ובזכות מי?

(הבחורה מסוקרנת מהשחקן, מחליטה להישאר בבית-הקפה)

השחקן: (לאיגור ולכולם) תסביר לי בדיוק מה קרה לחבר שלי?

(החסיד מקשיב באקסטזה לווקמן שלו)

איגור: החבר שלך חיפש אותך לפני שעה ויעקב סילק אותו.

השחקן: למה?

יעקב: (מתפרץ) משום שהוא שמאלן ארור. הוא כותב בעד ערבים. ראיתי אותו בטלוויזיה.

השחקן: אבל מה קרה לו, תסביר לי!

איגור: הוא כנראה התעצבן, הלך למקום אחר ושתה קצת.

יעקב: הוא לא שתה קצת. היה מסטול לגמרי, הסריח כמו שלוש חביות קוניאק.

איגור: הוא עבר ממול, אתה זוכר עד לפני חצי שנה יעקב ניהל שם בלילה את המקום. הוא בטח חשב שבית-הקפה שייך גם ליעקב, ואז התעצבן ושבר את החלון.

יעקב: הוא רצה להתנקם בי. אני יודע. אני מבין בנקמה… אני מבין…

השחקן: איך אתם יודעים שהוא שבר את החלון?

יעקב: רצנו אחריו ותפסנו אותו!

זונשטיין: מוזר… הוא הלך בשלווה כאילו לא קרה כלום…

השחקן: אני אגיד לכם למה הוא הלך בשלווה. הוא לא שבר שום חלון ראווה, אתם סתם שטינקרים מחורבנים…

איגור: מה אתך… הידיים שלו היו מלאות דם. כאילו רצח מישהו.

השחקן: (מיד חושב על תפקיד) דם…

איגור: כן, הוא נפצע משברי הזכוכית המנופצת.

השחקן: ואיפה הוא עכשיו?

יעקב: במקום בטוח… הה… אני מבסוט… מבסוט…

השחקן: (ליעקב בזעם) חתיכת מלשין מנוול, למה עשית את זה?

איגור: בחייך, אלכס… תירגע… יעקב לא ידע שהסופר, החבר שלך זה הוא ששבר את חלון הראווה. ראינו רק דמות מתרחקת. צלצלנו למשטרה, ורק כשהשגנו אותו, ראינו במי מדובר.

מסייה פיליפ: הוא צריך להודות לשמים שאין לו עסק עם שוטרים צרפתיים.

השחקן:צמה ההבדל ביניהם?

מסייה פיליפ: הו לה לה… לה… השוטרים הצרפתים לפני שהם מדברים עם מישהו, מכסחים לו את הצורה.

השחקן: יש לי חדשות בשבילך מסייה פיליפ. אמנם בתיאטרון הישראלי לא מורגשת כל השפעה צרפתית, אבל במשטרה… איך אתה אומר… (מחקה את קולו) הו-לה… לה… הספיקו ללמוד משהו ממנה. (ליעקב) כמה שווה חלון כזה?

יעקב: אני לא יודע… אולי מאה חמישים שקל.

השחקן: (מוציא חבילה של דולרים) יש לי רק דולרים… כמה יוצא בדולרים?

יעקב: אני לא הבעל-בית.

השחקן: אז למה אתה מעמיד פנים שאתה הבעל-בית?

יעקב: כי פעם הייתי הבעל-בית ואשוב להיות הבעל-בית. (ברגע של טירוף) אני אקנה את כל החנויות ברחוב הזה… כולם יהיו לרגליים שלי… כולם… (חוזר לעצמו) לי אין כל קשר עם המנוולים ממול, כולם יודעים שהסתבכתי אתם.

השחקן: אם כך… מדוע רצית להגן עליהם? אני במקומך הייתי מבסוט שמישהו שבר להם את החלון.

יעקב: לי לא אכפת מהם, אלא מהרכוש.

השחקן: אבל זה לא הרכוש שלך!

יעקב: אז מה… אני מכבד את הרכוש כעיקרון. אני לא מתבייש להכריז שאני קפיטליסט, ובעיניי לרכוש יש ערך עליון.

השחקן: אם כל הקפיטליסטים היו כמוך, מזמן היינו מגיעים לגן-עדן. אין לך גרוש על התחת… מתי פותחים את בית-הקפה ממול?

יעקב: הערבי שלו מגיע בשבע בבוקר.

השחקן: אני לא מבין מדוע הממשלה משלמת משכורת לש"ב-תניקים. מסתבר שכולכם עובדים שם בהתנדבות. טוב… איפה הטלפון שלך?

יעקב: הוא מקולקל. אבל בחוץ יש טלפון ציבורי. קח אסימון. (יעקב נותן לו אסימון, ומנסה לפייס אותו) שמע אלכס… אל תכעס עליי… תבין אותי… תאר לך שזה היה גנב או מחבל…

השחקן: (לא קונה את החנופה) עזוב… (לבחורה) את תחכי לי כאן! עוד מעט אני חוזר.

(השחקן הולך לצלצל. הקהל אינו שומע את השיחה)

איגור: (ליעקב) עליך להבין, הם חברים מאוד טובים, ונדמה לי שאפילו אלכס שיחק פעם במחזה שהוא כתב.

זונשטיין: (מוטרד) תגיד איגור… המחזה… זה שאלכס שיחק… הצליח?

איגור: אם היה מצליח, הסופר הדפוק הזה היה רוצה לבוא ולהשתכר כאן?

מסייה פיליפ: אתה רואה זונשטיין, תהיה מרוצה, לא רק אתה נדפקת בחיים האלה, אתה שייך למחנה הרוב… הגן על הצורה שלך, כי אני עומד לחסל אותה.

יעקב: אני פשוט לא מבין איך אלכס יכול להיות חבר עם בוגד כזה.

החסיד: (שמתערב לפתע בשיחה) משום שיש דמיון ביניהם.

יעקב: סתום את הפה שלך, שותה תה אחד שבע שעות, שלא תעיז להגיד מלה רעה על אלכס. הוא הקליינט הכי טוב שלי.

אלכס: (בטלפון) אמרתי לכם שיש לי כסף לשלם את הערבות…

מסייה פיליפ: (לבחורה) הי מארגו… שבי על ידי ותהיי פורטונה, אלת המזל שלי. (היא מתיישבת על צדו)

הבחורה: האלכס הזה שלכם נורא שחצן.

מסייה פיליפ: למה?

הבחורה: הוא משחק את המאצ’ו… זה לא מוצא חן בעיניי. אני לא אוהבת גברים כאלה.

מסייה פיליפ: הוא אמן… שחקן מצוין… לא ראית אותו אף פעם על הבמה?

הבחורה: לא. אני לא הולכת לתיאטרון. מספיקה לי גסות הרוח שאני רואה ברחובות.

יעקב: (מבחין לפתע במסית שיושב בצד וגומר את הארוחה שלו) ואתה מאיפה צצת… מי אתה?

המסית: (בקור רוח) אני הקרוב של אחמד.

יעקב: מה אתה עושה פה.

המסית: באתי לבקר אותו וגם ללון אצלו.

יעקב: (לאחמד שזה עתה יצא מהמטבח והוא במתח רב) זה הקרוב שלך?

אחמד: (מתלבט, משחקי עיניים בינו לבין המסית. לבסוף) כן.

יעקב: אם כך… הכול בסדר… נרגעתי… אתה יודע בימים אלה צריך להיזהר… כל הארץ הזאת בוערת, ובתל-אביב מסתובבים כל מיני רוצחים ומסיתים שהסתננו מהרצועה. (לאחמד) הוא שילם בעד מה שהזמין?

אחמד: זה על חשבוני, רשמתי.

יעקב: (למסית) תצטרך לחכות לאחמד עד אור הבוקר.

המסית: לא נורא… אגמור את האוכל… אלך לי לטייל, ואשוב הנה לעזור לאחמד לנקות את המקום.

יעקב: אני מציע לך שתשב פה, הלילה המשטרה עוצרת כל ערבי שמסתובב בשטח ולא עושה חשבון לאף אחד.

המסית: לא רק הלילה.

(השחקן חוזר. מצב רוחו קודר)

השחקן: (ליעקב) תביא לי לשתות! (לעצמו) איזה מנוולים… איזה מנוולים…

(מוציא ערמה של דולרים מהכיס) יש לי כאן בוכטה של דולרים (בצחוק מטורף) הרווחתי אותם ביושר מתפקיד זין בסרט אמריקאי, הפעם לא הייתי פלח ערבי, הפעם עליתי בדרגה ונתנו לי להיות נהג טקסי ערבי. יהודה איש קריות, תגיד, מאיפה המצאת שהוא כותב בעד הערבים. קראת פעם משהו כותב? בכלל, אתה קורא משהו מחוץ לעיתונים?

יעקב: אני לא קורא עיתונים בעברית, ובעיתון היוצא בשפה הספרדית אין מדור של מרוצי סוסים, מפני שאין כאן מרוצי סוסים, אז כמחאה אני לא קורא גם את העיתון היוצא בספרדית.

השחקן: טוב. תביא מנה משולשת של קוניאק צרפתי, וכעונש זה יהיה על חשבונך!

(יעקב פונה להביא לו משקאות. לפתע השחקן מדליק גפרור או מצית)

השחקן: (מדליק את מאה הדולר) הביטו, זה מאה דולר וכתוב כאן שבאלוהים אנחנו בוטחים, אז איך אלוהים נותן לי לשרוף את ההבטחה שלו?

החסיד: זה אלוהים שלהם, לא שלנו.

יעקב: (קופץ כמו משוגע ככדי להציל את השטר) אתה משוגע?!?!

השחקן: (נאבק עם יעקב על השטר) זה הכסף שלי, ואעשה אתו מה שאני רוצה… (רואה שיעקב אוחז את השטר בטירוף, כמעט בגועל) אתה כל-כך רוצה את הכסף הזה… קח אותו! איזה נשמות רעות יש לכם… רק הרחתם אדם שנמצא במצוקה נפשית ועטתם עליו כמו חיות טורפות לשסע את קרביו. (לעצמו כאילו עובד על תרגיל בימתי) כן… זה מזכיר לי את פרומטיאוס.

(רואים מהרחוב את השיכור. הוא שר)

השיכור: (שר את השיר הקובני של המהפכה) קוונטה נמרה…

(צועק במטרה להעיר את כל הסביבה) עורו נבלות!!! עוד מעט יבואו האוטובוסים ויקחו אתכם מפה ביחד עם הנשמות הרעות שלכם. עורו!

(בבית-הקפה יעקב מתחלחל ומקווה שהשיכור לא ייכנס פנימה)

השיכור: (בכל-זאת נכנס פנימה, מקלל בספרדית) גנב בן גנב! לה פוטה קה טה פאריו… (מבחין באלכס) הה… הנה מרלון ברנדו שלנו… ויוה זאפאטה… שחק אותה אלכס… שחק אותה כל עוד יש זרע בביצים שלך, אחר-כך עם קוקאין, בלי קוקאין, כולנו הולכים קעקן!!!

יעקב: עוף מפה, אני לא רוצה אותך פה!!!

השיכור: לי אתה אומר לעוף? לי!?!? שבאתי למדוד את לחץ הדם של האנושות ואני יודע שהוא גבוה… מאוד גבוה… תעוף מפה! אני מכריז על השטח הזה כמשוחרר. אני מתנחל כאן! (למסית) אתה שם עם פרצוף של אופסייד (ניגש למסית) חוק השבות חל עלינו… אנחנו יהודים או לא?…

(מתיישב על הרצפה ומשמיע ססמה מאוד מפורסמת מששת-הימים)

שטח משוחרר לא יוחזר!

(יעקב ניגש אליו. בכוח רב מרים אותו ומתחיל לגרור אותו החוצה)

השיכור: אל תיגע בי זונה מצ’ילה. אני אקרא לצ’ה גברה שיגן עליי! תחי המהפכה הדרום אמריקאית! עורו דומיניקאנים! עורו פורטוריקנים וארגנטינאים ואחיי הברזילאים!!! ויוה לא מוארטה!!! יחי המוות!!! (באותה נימה) תחזיר לי את השלט שלי, זונה!!! (יעקב מצליח להוציא אותו החוצה. הפעם החסיד לא ניגש לעזור לו, כי השיכור יותר מדיי שיכור. יעקב זורק לו את השלט וגם את המכשיר של מדידת לחץ הדם. השיכור אוסף את הדברים ועוזב את המקום, תוך השמעת הססמה)

השיכור: ויוה לה מוארטה…!!!

הבחורה: איזה איש מסכן…

איגור: תסלחי לי, הוא לא מסכן. הוא פשוט דגנרט.

השחקן: (ליעקב) מה אתה מתבטל, תמלא את הזכוכית שלי… (הכוונה לכוס המשקה) ותביא לי מנה כמו למלך, כי בתיאטרון המחורבן הזה תמיד נותנים לי תפקידי עבדים. (לבחורה) איגור מה החשבונות האלה?

איגור: חובות אלכס… חובות… פעמיים הייתי נשוי, פעמיים התגרשתי ותמיד השארתי להן את הדירות… פעם שלישית אף אישה לא תצליח יותר לעבוד עליי.

(יעקב מביא לאלכס את השתייה)

אלכס: (לבחורה) ומה אתך?

הבחורה: פנית אליי?

אלכס: אני לא רואה בסביבה שום אישה חוץ ממך…

הבחורה: מה אתה רוצה?

השחקן: זו שאלה טובה. אני יודע רק מה שאני לא רוצה. את לא שותה כלום?

איגור: היא שותה ויסקי סקוטי. יש לה טעם יקר.

השחקן: זה יקר? החיים איגור יקרים… רק החיים… יעקב תביא לה ויסקי סקוטי… הה סקוטלנד… לפני שנה השתתפתי בפסטיבל אדינבורוֹ, שיחקתי במחזה מעמיק, אצלנו באו לא יותר משלושים צופים, וממול היה קרקס אוסטרלי, ולא היה ניתן להשיג כל כרטיס. אצלנו הראינו את ייסורי האדם, אצלם כולם הלכו לראות כיצד ליצן אחד מתהלך על התקרה.

זונשטיין: (מוציא את הפנקס שלו ורושם) משמע שלאנשים נשבר ממסרים פוליטיים, ורוצים לראות רק בידור.

מסייה פיליפ: בעד האפוריזם הזה, אכלתי את הרץ שלך.

זונשטיין: תאמין לי שזה היה שווה לי.

יעקב: (לבחורה) הנה הוויסקי שלך…

אלכס: מה הסיפור שלך?

הבחורה: ומה הוא הסיפור שלך?

השחקן: (משחק את הדון-ג’ואן) יש לך עיניים מקסימות.

הבחורה: בתור שחקן ידוע, הרפליקות שלך די שגרתיות.

השחקן: אז מה… האמיני לי… העיניים שלך, שרשרת יהלומים לצוואר שלי…

(דבריו מתחילים לשעשע אותה, למרות שהיא מעמידה פני קשוחה)

הבחורה: כבר שיחקת את התפקיד הזה?

השחקן: לא. זה לקוח ממחזה שעדיין לא נכתב.

הבחורה: אז אני שותה לחיי ההצלחה העתידנית שלך!

השחקן: (שמצב רוחו משתנה מקצה לקצה) הצלחה… איזו הצלחה… (כמעט צועק) כולכם מדברים כאילו יש לי חנות ואני מוכר דגים בשוק!

איגור: (שגמר את החשבונות שלו ומכניס את הניירת לתיק)

אלכס מה קרה… למה אתה כל-כך עצבני?

(יעקב שרואה כי העניינים מסתדרים ורגועים הולך לעומק הקפה ומתחיל לנמנם כדרכו בישיבה).

השחקן: אכלתי אותה איגור… איזה דפק… התפקיד שעבדתי עליו במשך שלושה חודשים והבטיחו לי אותו, לבסוף נתנו אותו למישהו אחר. (הבחורה קמה ללכת)

השחקן: לאן?

הבחורה: ממתי אני חייבת לתת לך דין וחשבון?

השחקן: את יודעת מה… באמת את לא חייבת. לכי לך… לכי לבדידות שלך, תעשי מה שאת רוצה עם עצמך!

(הבחורה חוזרת לשבת)

איגור: אבל למה עבדו עליך, מה האינטרס שלהם?

השחקן: למה… איזו שאלה אידיוטית… למה… אין כאן למה… יש עניין רק עם זונות פולניות… אני לא שייך לריח שלהם… זה למה… כשבאתי לחתום חוזה, אמרו לי שאיחרתי את המועד, והם כבר התחילו חזרות. אבל אני יודע שהם משקרים, כי חזרתי מחוץ-לארץ שלשום, ואת החזרות הם מתחילים בעוד יומיים.

מסייה פיליפ: הה, זונות פולניות… בוורשה ניתן להשיג בימים האלה חמש זונות פולניות בדולר אחד. אפרופו זונות…

(הטלפון הציבורי מצלצל. איגור ניגש אליו)

איגור: מסייה פיליפ. אשתך!…

מסייה פיליפ: (לגמרי מבוהל. קם) אשתי?!

איגור: היא אמרה שאם לא תענה לטלפון, היא תבוא לכאן מיד!

(מסייה פיליפ מחוויר וניגש לטלפון. בהתחלה הוא מדבר בקול רם ואומר בצרפתית: לא! לא! לא! אני לא רוצה! לא! לא! לא! כולם בבית-הקפה מקשיבים לשיחה. מסייה פיליפ מסובב את הגב ואומר בהכנעה: כן… כן… כן… בהתחלה הוא מדבר בתוקף, לבסוף הוא מדבר כמו עכבר. הוא גומר את השיחה ושב לבית-הקפה מדוכא ומלא כעס).

מסייה פיליפ: זאת לא אישה… זה ג’ינג’יס-חאן. (מבחין באחמד) היי מסייה אחמד, אתה נשוי?

אחמד: לא, אני חוסך… חוסך…

מסייה פיליפ: הה… אתה רוצה לנסוע מכאן?

אחמד: לאן?

מסייה פיליפ: לחוץ-לארץ.

אחמד: למה לנסוע. זו המולדת שלי.

מסייה פיליפ: טיפש. אני מתכוון לנסוע לטיול, כמו כולם.

אחמד: (שאינו מבין את פשר השאלה) למה לנסוע לטיול?

מסייה פיליפ: לראות מה זה חוץ לארץ. לראות נוף אחר…

אחמד: אדון פיליפ… זה לא בראש שלי… אני אוסף כסף, כיוון שאני רוצה להתחתן ואחר-כך לבנות בית… אתה יודע… עם רעפים אדומים… יענו, כמו בשוויצריה…

מסייה פיליפ: אין לך בכלל רצון לנסוע ולראות את העולם?

אחמד: מה יש לי לחפש בעולם, אני רוצה רק את הארץ שלי…

החסיד: (ששב לבית-הקפה ומאזין לשיחה) אתם רואים… גם הוא אוהד של ארגון עוין.

השחקן: (לחסיד) שוב פתחת את הג’ורה שלך…

איגור: אלכס… לא כדאי להתעצבן.

אחמד: אני לא אוהד של ארגון עוין… ברוך השם… טוב לי פה… אני ערבי ישראלי.

מסייה פיליפ: ואתה לא מזדהה עם האחים שלך מהשטחים?

אחמד: תראו, אני רוצה לעבוד בשקט… לאסוף את הכסף שלי ולהתחתן. אתם יודעים כמה אני צריך לשלם בעד המוהר?

(המסית בצד לא מעוניין לקחת חלק בשיחה)

איגור: (שהשיחה מתחילה לעניין אותו, לאחמד) גם הקרוב שלך חושב כך?

(המסית מתעלם מהערה)

איגור: (למסית) היי… דיברתי אליך… (לאחמד) איך קוראים לקרוב שלך?

המסית: (מתערב) שמי ראזאק!

איגור: ואתה ראזאק… אתה לא חושב בכלל?

המסית: מותר לי לחשוב?

איגור: (כדרכו מתלוצץ) לחשוב מותר, לדבר אסור!

המסית: (שחסר כל חוש הומור) אז אני שותק.

איגור: יאללה שלך… אל תהיה טיפש. רק התלוצצתי. פה מדינה חופשית. (באנגלית) יטס א פרי קאנטרי (בצרפתית למסייה פיליפ) סה פא ורא מסייה פיליפ? (למסית) כל אחד יכול להגיד פה מה הוא חושב.

מסייה פיליפ: תסלח לי איגור, אני מכיר רבים כאלה שלא חושבים כלום וכל הזמן מדברים, רואים אותם בטלוויזיה ובשידורים ממליאת הכנסת.

המסית: לנו אין טלוויזיה. איפה שאני גר, אין חשמל בכלל.

איגור: אז יש לך הזדמנות לדבר כאן… יאללה תתחיל.

המסית: למה לי לדבר. ממילא תתרגזו…

אחמד: עזבו את הקרוב שלי. הוא מדבר רק שטויות.

החסיד: דווקא אותי מעניין לשמוע את השטויות שלו.

השחקן: תעזבו את הבן-אדם בשקט, ותנו לו לנשום.

החסיד: למה… בוא נשמע מה הוא חושב?

המסית: נראה אותך בתור ישראלי אומר בדמשק מה שאתה חושב.

החסיד: אל דאגה. בעזרת השם, בקרוב תהיה מלחמה, ואנחנו עוד נגיע לדמשק.

מסייה פיליפ: (כמעט בבכי מתוך אמונה תמימה) מה הדתיים האלה רוצים מ“השם” המסכן הזה. מדוע הם מערבבים אותו במחשבות שלהם?

המסית: (לצרפתי) אדוני, אני מכיר את האנשים האלה, על הבשר שלי אני מכיר אותם. האמן לי, הם משוכנעים שאלוהים הוא בכיס שלהם. הם רק שוכחים פרט אחד קטן, שגם לנו יש אלוהים ועכשיו הוא נמצא אצלנו.

החסיד: אתם שומעים אותו! הוא כבר מאיים. (למסית באלימות) אתה כאן לא תתחצף, אחרת נסלק אותך מפה!!!

המסית: ולאן אני אלך?

החסיד: לכם יש כל ארצות-ערב שמסביב, ולנו יש רק פיסה קטנה של אדמה.

המסית: ואם ארצות-ערב לא רוצים לקבל אותי?

החסיד: נכריח אותם!

המסית: איך… תעשו מלחמה נגד כולם?

החסיד: אנחנו תמיד נלחמנו לבדנו, כתוב ש“עם לבדד ישכון”.

המסית: ולא לקחתם בחשבון שאולי הפעם הערבים ינצחו אתכם?

החסיד: בלתי אפשרי… אפילו אם תהיה מלחמת גוג ומגוג וגם מחצית מירושלים תיפול בידי הגויים, המשיח יבוא וישמיד את כל אויבי ישראל. השם אתנו!!!

המסית: איך אתה יודע. הוא דיבר אתך?

החסיד: מי אני שהוא ידבר אתי? אני מאמין בו!

המסית: גם אני מאמין בו.

החסיד: לא נכון. אתה עמלק!

המסית: מרצוני לא אלך מפה. אם אתה לא מסכים, אז תהרוג אותי!

זונשטיין: (למסית) שמע… קראתי שהם מוכנים לתת לכם כסף להגר לאמריקה.

המסית: אני לא רוצה לנסוע לאמריקה. אני רוצה לחיות פה, בארץ שלי. על האדמה שלי!

זונשטיין: דווקא אני הייתי נוסע לשם בכיף…

המסית: (שאט אט מאבד את קור רוחו) הפעם זה לא ילך לכם. אנחנו לא נברח מפה… נהיה בשבילכם כמו עצם בגרון. לא לבלוע ולא להקיא.

השחקן: (למסית) בעצם מה אתה מחפש בתל-אביב?

המסית: את המנורה של אלאדין.

השחקן: להוציא את הג’יני מהבקבוק?

המסית: הג’יני כבר יצא מהבקבוק.

אחמד: שמע יה ראזאק… יאללה שלך, תעזוב…

המסית: מה לעזוב… חתיכת עבד…

החסיד: עכשיו אתם רואים איך הם מתנהגים אחד לשני… אתה שומע איך הוא מדבר לאח שלו?

המסית: הוא לא האח שלי.

מסייה פיליפ: אחמד אמר שאתה הקרוב שלו.

המסית: כשם שאתם היהודים קרובים זה לזה…

השחקן: הבחור הזה יודע לדבר, רואים שיש לו השכלה. איפה למדת?

המסית: באוניברסיטה עד שסגרתם לנו אותה.

זונשטיין: מעניין… מה למדת שם?

המסית: ספרות כללית ופילוסופיה איסלאמית.

החסיד: (בזלזול) לאיסלאם יש פילוסופיה…

המסית: ומה חשבת שאנחנו ברברים?! שאין לנו תרבות?! מי גילה את האפס אם לא החכמים שלנו שהמציאו את האלגברה? לנו אין פילוסופיה… שש מאות שנה לפני סארטר וקאמי, אל גזאלי טיפל בנושאים הללו, אין לנו פילוסופיה איסלאמית?!?! על הצופים שמעתם… על אבן-חלדון, ובכלל מי המציא את החרוז אם לא אנחנו, ואחר-כך אתם חיקיתם אותנו בשירת ספרד שלכם. ומה עם אלף לילה ולילה… האם קראתם את הסיפורים הנפלאים האלה? האם קיימת אישה אחת בתבל כולה שיכולה להתחרות עם חכמתה ויופייה של שהרזדה?

מסייה פיליפ: ידידי הצעיר, עשית טעות, לאלף לילה ולילה אין כל קשר לעולם ולדת המוסלמית, באלף לילה ולילה הגן-עדן נמצא בחיים, ואילו בקוראן שלכם הכול מובטח רק לאחר המוות.

איגור: (חשש מתעורר בלבו. ניגש לתיק שלו. שם מסתיר אקדח) רגע… רגע… מאיפה אתה?

המסית: מפלשתינה.

איגור: (שהוא בדרך-כלל ימני, אם כי תלוי בנסיבות) תגיד ארץ-ישראל! מאיזו עיר?

אחמד: בחייכם… תעזבו אותו… הוא מג’נון.

המסית: (לאחמד) שלא תעיז לקרוא לי מג’נון, אחרת תשלם בדם שלך!

החסיד: רק לרצוח הם יודעים… רק לרצוח.

המסית: (שהדם עולה לו לראש) ואתם מה… לא רוצחים אותנו? לא יורים עלינו?

החסיד: האל שלנו הוא אל של רחמים, אבל כשצריך הוא גם אל של מלחמה! אל נקמות!

המסית: בנקמה אל תתחילו להתחרות בנו… מה חשבתם… רק לכם יש אלמנות ויתומים? אנחנו רק מרימים את הידיים שלנו וזועקים חופש, ואתם יורים בנו ושוברים לנו את העצמות. אתם עושים אותו דבר מה שהנאצים עשו לכם.

השחקן: (עדיין בהומור מסוים) שמע… אל תגזים…

המסית: (בשלו) אני לא מגזים. אני אומר את האמת.

מסייה פיליפ: (מתחיל להתרגז, למסית) עד עכשיו שמעתי אותך בשקט, כי אני מטבעי בעד חופש הדיבור. אבל לא ארשה להשוות אותנו לנאצים. לא משום שאתה ערבי ואני יהודי, אפילו אם היית סיני או אסקימוסי, לא הייתי שותק לך. אתה לא יודע מה זה נאצים, ואף פעם לא ראית ולא חשת על בשרך את הנאצים. אני ראיתי אותם, ואני אגיד לך דבר שאף פעם לא סיפרתי כאן לאיש. הנאצים הרגו את ההורים שלי ואת אחותי הקטנה ורק אני בדרך נס ניצלתי. זאת הסיבה שעזבתי עיר כל-כך יפה כמו פאריס כדי לחיות בסירחון הלוונטיני שלך, ואם אתה אומר שלמדת באוניברסיטה ויש לך השכלה, אז תתחיל להפעיל את ההיגיון שלך ואל תדבר לי בססמאות שאין לך עליהן כל מושג. זה פשוט מעצבן אותי.

המסית: אני מדבר בהיגיון שלי ולא שלך!

השחקן: יאללה… בואו נירגע… (למסית) אני מזמין אותך לכוסית ויסקי, ונסיים את הוויכוח הטיפשי הזה.

המסית: (שכלל וכלל לא נרגע ולא רוצה להירגע) הוויכוח הזה הוא לא טיפשי. הוא עקרוני. חוץ מזה אני לא שותה אלכוהול.

החסיד: אתם רואים. צדקתי הוא מוסלמי אדוק. הוא שייך לג’יהד המוסלמי.

המסית: כשם שאתה שייך לג’יהד היהודי.

החסיד: סוף סוף יצא המרצע מהשק. לנו יש זכות אבות, הארץ הזאת הובטחה לנו.

זונשטיין: אני לא מבין למה לא הבטיחו לנו את שווייץ?

מסייה פיליפ: אני הייתי מעדיף את טהיטי… יש שם נשים יפות שרוקדות ככה… (מחקה בידיו תנועות ריקוד מטהיטי).

החסיד: (מחומם) הארץ הזאת היא רק שלנו, רק שלנו לנצח נצחים!!!

השחקן: (לחסיד) נשבר לי ממך עד הסוף. מתי תבין מוח אפל שכמוך, שגם לערבי הזה יש אותה זכות לחיות כאן כמו שיש לך.

המסית: (לשחקן) מה העניין שלך עם הזכויות שלי?

השחקן: (נדהם) מה?!?!

המסית: אני לא זקוק להגנה שלך!!!

השחקן: (נדהם מהחוצפה) מה אמרת?!

המסית: (בתוקפנות) אתה אל תדאג לי!

איגור: (לאחמד שהוא מאוד מבוהל מכל העניין) תגיד אחמד, הוא באמת הקרוב שלך או שעשית עלינו אבו-עלי?

(אחמד במבוכה נוראה. לא יודע מה להשיב)

המסית: כל הערבים קרובים זה לזה… אתם לא תוכלו להפריד בינינו.

איגור: (מתעצבן וקם עליו עם התיק שיש בו אקדח) מאיפה אתה, יא ארס?!

המסית: (נדהם מהשפה הישירה ועונה לעניין) מחאן-יונס!

איגור: ומה אתה עושה בתל-אביב?

המסית: מה ערבי מחאן-יונס יעשה בתל-אביב? עובד!

איגור: איפה?

המסית: מה זה העניין שלך? אתה משטרה?

איגור: כולנו כאן משטרה!

מסייה פיליפ: (מנסה להרגיע את הרוחות) ואיך חיי הלילה בחאן-יונס?

המסית: בחאן-יונס אין חיי לילה ואין חיי יום, הכול חרא ויהיה עוד יותר חרא.

איגור: (מכניס את היד לתיק שלו במטרה להוציא את האקדח. המסית מנחש את כוונתו) תראה לי את רשיון העבודה שלך!

המסית: אתה רוצה לראות את רשיון העבודה שלי?

איגור: בהחלט!

המסית: (שולף סכין) הנה הוא!

השחקן: איגור, היזהר, יש לו סכין!!!

(איגור נרתה לאחור מוציא את האקדח, אבל בטרם מצליח לירות, המסית נותן צעקה “אַלְלהוּ אַכְּבָּר” ובורח. יעקב מתעורר מהצעקה כי הוא ישן שם מרוב עייפות)

החסיד: זה מחבל! יהודים, אמרתי לכם שכולם מחבלים ולא האמנתם לי. אני רץ לחפש שוטר!!!

(יוצא בריצה).

יעקב: (שהתעורר ולא קולט מה קרה) בלי צעקות… השכנים יהרגו אותי…

השחקן: ראיתם את הנבלה… שלף סכין ועוד אני רציתי לעזור לו… ואיך הוא דיבר אליי… אליי?!?! שאני הולך להפגנות וחותם על עצומות…

הבחורה: זה היה מפחיד, אבל מרגש, מודה, אני אוהבת קטעים כאלה… מה שלא יהיה… אויב או לא… הוא בחור אמיץ… לבד נגד כולם… ממש אומץ… אני אוהבת כאלה…

השחקן: הוא לא אמיץ. הוא חלאת המין האנושי. ראית איך הוא העליב אותי וגם שלף סכין על איגור…

יעקב: (קולט שמשהו קרה) אולי מישהו יסביר לי מה קרה פה?!

איגור: תביא לי בקבוק וודקה!

יעקב: השתגעת, נדרת נדר שאתה לא שותה יותר!

איגור: והתרתי את הנדר אצל הרבי מאוסטרופולי. הנבלה רצה להרוג אותי… מה אני עשיתי לו? (יעקב מביא את הוודקה) שנה לא נגעתי במשקה… (הוא שותה) בררר…

אחמד: (לגמרי מבוהל, על סף בכי) בחיי… אני לא אשם… הוא איים עליי… אמר שיהרוג אותי!

יעקב: מה קרה פה?

איגור: (ששותה עוד כוסית גדולה) תשאל את אחמד מה קרה… הקרוב שלו רצה להרוג אותי, וקם עליי עם סכין כזאת… למה לא הרגתי את החרא הזה?!

אחמד: אני לא מכיר אותו… (בתחנונים) אל תמסרו אותי למשטרה…

יעקב: (מחטיף לו סטירת לחי קשה) תגיד את האמת… יה חמור!!!

אחמד: אני נשבע בכל מה שיקר לי… בהורים שלי… באחים שלי… שלא אתחתן אף פעם… שאמות כאן במקום אם אני משקר… הלילה ראיתי אותו בפעם הראשונה בחיי… הוא אמר שאם אני לא אתן לו אוכל ומקום לינה, ישחט אותי!

יעקב: למה לא סיפרת לי?

אחמד: פחדתי ממנו וגם ממך.

יעקב: בגלל הפחד שלך, היית מוכן לסכן את החיים של כולנו?

אחמד: (בתחנונים הולכים וגוברים) אדון יעקב… סלח לי… פחדתי על החיים שלי… רק אל תפטר אותי… אבא שלי בכפר יהרוג אותי… אל תגיד למשטרה… הם יהרגו אותי שם במכות… הנה… תן לי עוד סטירה… רק אל תגיד למשטרה…

יעקב: ראיתם… גידלתי נחש… נחש קטן וארסי…

אחמד: אני לא נחש… אני אוהב אותך אדון יעקב… אתה טוב אליי… אתה כמו אבא שלי… אני אוהב יהודים. אני עצמי רוצה להיות יהודי.

מסייה פיליפ: עכשיו הוא משקר.

אחמד: למה לי לשקר? יש לי עדים… אפילו הלכתי לרב לשאול איך אפשר להתגייר. הוא דחה אותי. אני שונא ערבים. אני רוצה להחליף את השם שלי ליוסי. לא רוצה לחיות בחברה של ערבים… לא רוצה… לא רוצה… אני רוצה להיות רק בין יהודים.

מסייה פיליפ: אתה רואה זונשטיין, זה מזוכיסט אמיתי.

אחמד: (כמעט זוחל על הרצפה) אני מבקש ממך אדון יעקב… סלח לי… אני מתחנן בפניך… אני שם בידיים שלך את הכבוד שלי… תוריד מהמשכורת שלי אפילו שלושה חודשים… רק אל תגיד אותי למשטרה… לא הייתה לי כל בררה. הוא איים עליי…

(נכנסים הבלש והחסיד. אחמד מבחין בכרוז על הרצפה ומנסה כל הזמן להסתיר אותו עם הרגל ולא מצליח)

הבלש: (ענייני) מה היה פה?

איגור: הו, זה אתה… ערבי אחד… שלף סכין ורצה להרוג אותי… אותי איגור… (הוא קצת שתוי כבר) הוא רצה להכניס ללב שלי את הסכין ושאני אמות… שלא יהיה יותר איגור… הוא מחאן יונס הבן זונה… מחאן יונס!

הבלש: זה בטח אחד המסיתים שאנחנו מחפשים. התיאור שלו, איך היה לבוש?

איגור: הוא לבש סוודר כחול.

מסייה פיליפ: ומכנסי ג’ינס מרופטים. אם כי די אפנתיים.

הבלש: והפרצוף שלו?

איגור: פרצוף שלו… פרצוף של חיה אני אומר לך… של (באידיש) וילדה חיה…

הבלש: (מראה לו ולאחרים צילום) זה הוא?

איגור: ועוד איך שזה הוא…

הבלש: אז זה המסית. מתי הגיע הנה?

מסייה פיליפ: כשחזרנו מצאנו אותו.

הבלש: ממה חזרתם?

יעקב: רדפנו אחרי מישהו ששבר את החלון ממול.

הבלש: הה נכון… דווח לי… (מבחין באלכס) הו אלכס… ראיתי אותך שלשום בווידיאו בסרט ההוא על הריגול, האמת, הסרט חרא, אבל את החוקר הערבי שיחקת על הכיפק, היית גדול. (באנגלית) ביי דה וואי… החבר של הסופר ישוחרר עוד מעט, דאגתי לכך. (באנגלית) אבריטינג יז אנדר קונטרול… (שב לחקור) מי נשאר כשהלכתם?

יעקב: (לבלש) שמע אמיל… עשה טובה… אחמד לא ידע מי הוא. אני מכיר את אחמד כבר שנתיים… הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב.

הבלש: אתה יכול להכיר אותו גם מיליון שנה, אבל אף פעם לא תדע את האמת עליהם.

אחמד: (נופל על הרצפה בהשפלה איומה) הו… הם ירביצו לי… שיישרף המנוול. אני נשבע בספר הקוראן שלא ידעתי מי הוא.

החסיד: הוא עושה לך הצגה, מעמיד פנים, תמלא את החובה שלך כשוטר ותעצור אותו!

הבלש: אתה לא תלמד אותי, מה הן החובות שלי, אחרת אעצור אותך!

החסיד: כשכוחות הצדק יגיעו לשלטון, יעצרו אותך, והאמן לי, יום זה קרוב.

השחקן: אתה כבר בשלטון, יה מאניאק!!!

הבלש: (לשחקן) אלכס, אני לא זקוק לעזרה שלך. (לחסיד) שלא תתחצף ואוי לך אם עוד פעם תאיים עליי, אני אעצור אותך באשמת הפרעה במילוי תפקידי!

יעקב: (לבלש) אני מבקש ממך, עזוב את אחמד. הוא עובד שלי, ואני אחראי עליו. אני יודע שהוא טמבל… האמן לי אני אטפל בו כך שלא ישכח אותי אף פעם.

הבלש: שמע יעקב… בינתיים אתה אחראי עליו, ואם אתפוס את המסית ואגלה שיש קשר ביניהם, יהיה רע ומר. בינתיים שלא ייסע לכפר שלו עד שיקבל אישור ממני. ברור?!?!

יעקב: אתה יכול לסמוך עליי.

הבלש: לאיזה כיוון ברח?

איגור: שם, לכיוון הים.

הבלש: טוב שנזכרתי, איגור, פגשתי את בעל המעדנייה ההוא מרחוב בן-יהודה. הוא אמר שאתה חייב לו 1500 שקל.

איגור: הוא גנב. הוא אל קפונה של רחוב בן יהודה.

יעקב: מה?!?! גם שם אתה חייב?

הבלש: (ברור שהבלש מתנהג כמו השריף של בית-הקפה הזה)

או.קי. כשאגמור את המשמרת, אקפוץ לכאן כדי לסגור לעצמי את הלילה… הו… איזה לילה, איזה לילה מטורף… (הבלש יוצא)

השחקן: יעקב… מה עם הקוניאק הצרפתי שלי ומה עם הוויסקי לגברת… ההצגה חייבת להימשך.

(יעקב ממהר להביא משקאות. אחמד נכנס למטבח ואיגור מתיישב על יד הפסנתר)

מסייה פיליפ: שמע איגור… במקום שסתם תקשקש צלילים, נגן משהו אנושי. משהו שיעשה לנו מצב רוח.

איגור: (שמנגן ושותה. אם כי הוא לא משתכר בקלות)

ראיתם… הוא רצה להרוג אותי החרא הזה… מה אתה רוצה שאנגן לך… רק תגיד לי!

מסייה פיליפ: בשעה כזאת תביא לי את אדית פיאף ועשרים שנה אחורנית.

השחקן: (לבחורה) אולי תשירי משהו…

הבחורה: איך ידעת שאני רוצה להיות זמרת?

השחקן: יש לי כאן במוח ראדאר קטן, והוא תמיד סובל מרגישות מופרזת.

הבחורה: אני לא רק יודעת לשיר, אני גם מלחינה את השירים שאני כותבת. (ניגשת לאיגור) תגיד במצב שלך אתה מסוגל לקרוא תווים?

איגור: המצב שלי הוא טוב מאוד. (הכוונה שהוא שותה)

בואי מריה קאלאס, עוד מעט תיווכחי איך איגור רובינשטיין מנגן למענך!

(הם מתאמנים בשקט)

הבחורה מתחילה לשיר קצת)

אלכס: ששש…

(היא מתחילה לשיר בקול צלול וגבוה. היא שרה בצורה נפלאה)

יעקב: לא חזק… לא חזק… אתם יודעים… השכנים…

(הם משתיקים את יעקב… היא שרה שיר מאוד עדין הנוגד את אווירת המקום)

הבחורה: (שרה) עכשיו עליי לצאת

קניתי לי כרטיס הלוך

שילמתי את המחיר

העיר הזאת סוגרת אותי

רחובותיה מורגלים

הלילה שוב חונק אותי

הים קרוב ולא נמצא

בלי אהבה אין משמעות

בלי נגיעה אין ודאות

עכשיו עלי ללכת

אל תבקש ממני להישאר

עכשיו עליי לברוח

אל תוך עצמי…

(החסיד שלא מסוגל לשאת את שירתם, עצביו בוגדים בו ולפתע הוא משמיע זעקה)

החסיד: די!!!

השחקן: (לחסיד) תשתוק! אתה לא שומע שמישהו עושה כאן אמנות? (לאיגור ולבחורה) תמשיכו לשיר בבקשה… אל תשימו לב לדגנרט הזה…

הבחורה: הצרחות שלו… (הכוונה לחסיד) הרסו לי את הריכוז, ואין לי יותר חשק לשיר.

איגור: ואני גמרתי לנגן ומתחיל לשתות.

אלכס: (מתחיל להיות מחומם על החסיד) מאיפה יש לך החוצפה והשחצנות לדבר כך… הבחורה הזאת שרה… היא הלחינה משהו מהלב שלה… מהנשמה שלה… איך אתה מעז לבזות אדם יוצר… איך?!

החסיד: גם אני עסקתי פעם באמנות. הייתי צייר.

מסייה פיליפ: חרא של צייר… הוא הרס את הפורטרט שלי.

השחקן: (בעצבים הולכים וגוברים) למה לא נתת לה לשיר, בהמה שכמוך!

החסיד: (כולו דבש) למה אתה מדבר בתוקפנות… בחנתי היטב את הנשמה שלך, ואני יודע שאצלך האלימות היא רק עטיפה חיצונית. בלב שלך פנימה פועמת נשמה יהודית.

השחקן: מכיוון שבשם האמונה שלך לקחת את הזכות לחקור את הנשמה שלי, בזכות הריקנות שלי אגיד לך משהו: אתה אף פעם לא היית צייר, ואפילו כשציירת, היית אפס, ועכשיו לאחר שחזרת בתשובה, נשארת אותו אפס!!!

החסיד: איך אתה שופט את הציור שלי מבלי שראית אותו?

השחקן: ואיך אתה שופט את הנשמה מבלי שהבנת אותה. אני אגיד לך למה חזרת בתשובה. תמיד היית אפס, וכשהבנת שאתה אפס חסר כשרון, במקום ללכת ללמוד מקצוע, או סתם לעבוד כדי לפרנס את הגווייה שלך, ברחת לישיבה.

החסיד: ואתה, מה אתה עושה כאן במקום הדפוק הזה, אם אתה שחקן כל-כך מצליח, במה אתה טוב ממני? תענה לי!!!

השחקן: אני אגיד לך במה אני טוב ממך… אני לא נעלה ממך בכלום, אבל בניגוד לך, לי יש האומץ להודות בכישלון של החיים שלי, ואני נלחם יום יום מחדש ולא מוותר… אבל אתה ברחת לדת מטעמים פרטיים ואגואיסטים, ולכן אתה מנסה לשתף אותנו באומללות שלך, בכישלון של החיים שלך. לא על התורה אתה מגן, היא לא זקוקה להגנה שלך. היא עומדת בזכות עצמה. על עצמך אתה מגן ועל כל אלה הדומים לך. תתחיל לחשוב באמת מי אתה חתיכת אפס!!!

החסיד: אני… אני… (אין לו מה להגיד) לעומת התורה, כולכם אפס!!!

אלכס: עוד פעם הוא מדבר אתי ברבים, אני גומר אותו!

(שובר בקבוק, ורוצה להכניס לו בפנים).

יעקב: בחייכם. תפסיקו מיד, אחרת אני סוגר את המקום.

(החסיד ניגש לדלת. בחוץ רואים שני חסידים על המדרכה השנייה. הם באו עם המכונית שלהם כדי לאסוף את החוזר בתשובה. החסיד מבחין בהם)

החסיד: (לפני שיוצא בעת שיעקב מונע מאלכס להתקרב לחסיד, כשהבקבוק השבור בידו) אתה יכול להתרגז עד מחר בבוקר, אבל בסופו של דבר אנחנו ננצח!!!

השחקן: עוף ממני!!!

החסיד: (בביטחון עצמי רב, כי חבריו שם וגם יעקב אוחז את אלכס. הוא מתחיל לדבר ותוך דיבור, כאילו נכנס לטראנס. בתנועות שלו ערבוב משונה של איש דתי ומנהיג פשיסטי) מוות לערבים!!! יש להרוג את כולם!!! יחי העם היהודי הנצחי!!! כשאנחנו נגיע לשלטון, ויום זה קרוב, נדע איך לטפל בכל הבוגדים וכל התבוסתנים. רק אנחנו נקרב את הגאולה האמתית. אנחנו עם אחד, מחשבה אחת, ממלכה אחת!!! רק בזכותנו תפרוץ מלחמת גוג ומגוג (כאילו מתנבא, מצב של טראנס, הגובל בטירוף) השמים אדומים!!! האש בוערת!!! הוא יושיע אותנו!!! (לשני החסידים הממתינים לו) אני באאאא!!!

(הוא רץ אליהם, והם לוקחים אותו במונית שלהם. נעלמים. שומעים רעש של מכונית המתחילה לנסוע)

יעקב: הוא לא שילם בעד התה שלו… (רץ לדלת, צועק) אתה חייב לי תה!!!

(נדהם) בחיי, הם לקחו אותו במכונית?

איגור: (ששותה ומכונס בתוך עצמו, בשומעו את המלה “מכונית” הוא קם לתחייה) איזו?

יעקב: מרצדס.

איגור: מרצדס זו מכונית מצוינת.

השחקן: (מתחיל לצחוק) חה חה חה… אני ממש אידיוט… למה התרגזתי? הוא פשוט גמר את העבודה שלו, הוא כנראה בא לכאן כדי לגייס כל מיני דפוקים כמוהו לחזור בתשובה… (צוחק) הוא פשוט גמר את העבודה והלך הביתה לישיבה שלו.

השחקן:… הי יעקב… הזכוכית שלי ריקה…

(בחוץ רואים את השיכור שיעקב גירש אותו. עכשיו הוא מאוד שתוי, בקושי יכול לסחוב את עצמו. הוא פונה למישהו בלתי נראה. אולי אלוהים…)

יעקב: אוי ואבוי לי… השיכור חזר…

השיכור: תגיד… רק תגיד… מה לא בסדר פה? מי עיקם את כל העסק הזה? תן לי תשובה!!! אתה שומע… אתה חייב לענות לי… אתה חייב!!!

(השיכור לא גומר את המשפט, ומתמוטט)

איגור: (שאמנם הוא שותה, אבל עדיין די בערנות) אני מכיר אותו כבר עשר-שנים, ואף פעם לא ראיתי אותו במצב כזה…

השחקן: גם שיכורים מזדקנים…

איגור: לא… משהו לא בסדר אתו. אני הולך לבדוק. (יוצא אליו).

השחקן: (לבחורה) בואי שבי קרוב אליי.

הבחורה: אתה זקוק לי?

השחקן: לא.

הבחורה: אז טוב.

(היא מתיישבת על ידו)

איגור: (מבחוץ) חברה… הוא מת!!! בואו מהר! הוא מת!!!

(הם יוצאים החוצה, כולל אחמד ששמע את הצעקה מהמטבח. איגור מנסה לעשות לו הנשמה מפה לפה. יעקב רץ לטלפון הציבורי כדי להזעיק אמבולנס)

יעקב: כן! בבית הקפה שלי! הקפה של יעקב!

(בפנים נשארים רק השחקן והבחורה)

הבחורה: בוא נצא לראות מה קרה…

השחקן: זה לא מסקרן אותי.

הבחורה: אבל כנראה שמישהו נפטר.

השחקן: תני למתים לקבור את מתיהם.

הבחורה: למה אתה מסתכל אליי ככה…

השחקן: את יודעת… אני מפחד רק מדבר אחד… מחושך, רק כשאני שיכור אין לי פחד. לא אכפת לי אם יש אור או חושך, אם אני חי או מת. (השחקן מתחיל לגעת בה בעדינות, תוך געגועים וכמיהה למשהו שלא ניתן להגדיר במלים)

הבחורה: ואיך אתה עכשיו?

השחקן: השדיים שלך זה האור הגנוז שלי.

הבחורה: ומה עם הנשמה שלי?

השחקן: אף פעם לא שיחקתי במחזה רוסי. אני למדתי משחק באנגליה.

הבחורה: תגיד, אתה תמיד עסוק רק עם עצמך?

השחקן: ואת?

הבחורה: אתה באמת חושב שאין לי סיכוי להצליח פה?

השחקן: כולכם באובססיה של הצלחה. לדעתי בחוץ לארץ יש לך יותר סיכוי.

הבחורה: אבל אני רוצה להצליח פה. כאן המקום שלי. אין לי שפה אחרת.

השחקן: אז תילחמי…

(שומעים אמבולנס. לוקחים את הגופה. זה משחק אטי של פנטומימה, בו משתתפים כולם מלבד השחקן והשחקנית. הם מובילים את המת. מוסיקה בהתאם או כאנטי-תיזה למצב הקיים. התנועה תימשך כל עוד הבחורה מדברת את המונולוג שלה. ייתכן שתוך המונולוג שלה, השחקן מנשק את כפות רגליה בעדינות)

הבחורה: אני חיה על פי מצבי רוח… שלשום למשל… הלכתי בשלמה המלך… היה חמסין… הייתה לי הרגשה איומה… ייאוש… החיים שלי עוברים, ואני לא עושה שום דבר אתם… חיה במצב בהמי… לפתע ראיתי התקהלות, התקרבתי מתוך סקרנות, אישה כבת גילי שכבה על הארץ. מסתבר שהיא קפצה מהקומה השמינית. התאבדה. היא לא הייתה מכוערת. היא שכבה על הגב ולא ראו עליה אפילו טיפה אחת של דם. זה היה ברור שהיא מתה. שהמשחק שלה נגמר. אנשים עמדו מסביבה והמתינו לאמבולנס. הם הביטו עליה בתימהון… הלכתי הלאה והגעתי לשדרות קרן-קיימת. פתאום לא ידעתי מה קורה לי… הרגשתי כאילו אני מתחילה לצמוח והראש שלי התארך והתארך… כאילו השערות ליטפו את גובה הרקיע, ואז חשתי שהראש שלי מתמלא בעננים, משהו דומה לזרע של גבר… אבל יותר עבה… יותר כיהה… הראש שלי התמלא… כאילו מישהו הטעין במוח שלי משאבים אדירים של אנרגיה, ואז התחלתי לצחוק ולהרגיש מאושרת. ידעתי שהכוחות שבו אליי, שאני אוכל להמשיך הלאה את הקיום הזה, שלמרות חוסר המשמעות שמסביבי, יש טעם לחיים האלה, אפילו במקום הזה… כן, החיים קדושים ועליי לחיות אותם. למצות אותם עד תום… כן… הייתי מאושרת… (פונה לשחקן) למה שלא נוכל לעשות אפילו כאן משהו יפה? בעל ערך… מה אכפת לנו מהסביבה, נעשה את זה למען עצמנו.

(החבורה שבה לבית-הקפה)

איגור: (ניגש, שותה כוסית מהבקבוק שלו) אני מכיר אותו כבר למעלה מעשר שנים. מה גורל האדם… הוא לא תמיד היה במצב כזה… הדרדר לאט לאט. ויש לו אח בן זונה… מדען גדול במכון ויצמן, ואף פעם לא עזר לו… אני צודק, ששבתי לשתות, לא שמעתם מה אמר הרופא הזה מהאמבולנס, הוא לא מת מאלכוהול, הוא מת מדום לב.

יעקב: אני לא מבין את הטמטום הזה, היה לו מכשיר של לחץ-דם. הוא מדד לכולם ורק לעצמו לא מדד.

איגור: (צוחק בפראות) חה חה חה… הוא לא רצה לשלם לעצמו שקל… חה חה חה.

יעקב: (עצוב ועצבני) ככה סתם… אדם הולך…

איגור: מה פתאום אתה מרחם עליו שודד? רק לפני רגע זרקת אותו החוצה!

יעקב: הוא הורס את הפרנסה שלי עם הצעקות שלו… מה אני יכול לעשות… למעשה אני מקנא בו… איזה מוות קל… בלי כאבים… בלי כלום… הוא חי מסטול ומת מסטול.

השחקן: (מתעצבן) די עם מצב הרוח הזה! די! תפעיל את הטייפ שלך, ותשים לנו מוסיקה כזאת שתקפיץ לנו את הנשמה… אני מזמין את כולם לשתייה… (זורק מאה דולר. ליעקב) קח כסף על חשבון הרפגון… אנחנו חיים רק פעם אחת. (מוסיקה צוענית ספרדית עליזה. השחקן תופס את הבחורה, והם מתחילים לרקוד. יעקב מביא משקאות לכולם ואחמד עוזר לו. אפילו אחמד נדבק ברוח העליזה, ורוקד לעצמו)

יעקב: חבר’ה השכנים יהרגו אותי…

השחקן: (תוך שהוא רוקד) מה אכפת לך… קודם אמרת שאתה רוצה למות.

יעקב: לא למות אני רוצה. לחיות!!!

השחקן: אז לחייך ולחיי כולנו, ומעל לכול, לחיי המוזה החדשה שלי!!!

(הכוונה לבחורה. הוא נעצר מלרקוד)

זונשטיין: אדון אלכס… אולי זה לא הזמן המתאים לשאלה שלי, אבל בכל זאת. שהיית עכשיו בפסטיבל קאן, פגשת כוכבים מפורסמים?

השחקן: כמובן זונשטיין… את עצמי פגשתי.

(הוא שותה ומצב רוחו נהיה לפתע עכור) יעקב… עזוב את המוסיקה הזאת ושים בטייפ של רמבטיקו… אני רוצה שהמוסססיקה תשרוף את הנשמה שלי…

(בטייפ מוסיקה של רמבטיקו) איך אכלתי אותה… איך… רק אתמול התייחסו אלי כמו לסטאר גדול. חזרתי הנה ותוך דקה שמו לי את החרא על הפנים… הו כמה אני שונא אותם!

יעקב: אבל אנחנו אוהבים אותך…

מסייה פיליפ: גם מעריצים את הכשרון שלך…

השחקן: (שתוי, אבל די מפוכח לשחק את השתוי) מה שווה האהבה שלכם… הערכה שלכם… אתם מסוגלים לתת לי תפקיד בהתאם לכישורים שלי? אתם הממסד? יש לכם כוח? אתם מנהלי תיאטרון? אם רק ידעתם איזו עצמה יש בתוכי… כמה תפקידים אני יכול לבצע… עכשיו השנים הכי טובות שלי, והם שורפים לי אותן. (בהחלטה פתאומית) אני אעשה מלחמה… אני לא אתן לנמושות האלה לנצח אותי… הסוף מוכרח להיות טוב… מוכרח!!! (הוא רוקד, פתאום חש בחילה וסחרחורת) אני… (רואים שבא לו להקיא, לפני שרץ לשירותים פונה לבחורה) את תחכי לי!!! (הוא רץ לשירותים להקיא. יעקב מכבה את הטייפ)

מסייה פיליפ: (מהרהר בקול רם) אני לא מבין, כשבן אדם מתפגר והוא בן 80 למשל, איש אינו מזדעזע… אבל כשמישהו צעיר הולך לעולמו, כולם נדהמים. מה זה משנה באיזה גיל אתה מת… הבעיה רבותיי היא לא הגיל, הבעיה היא המוות! (לזונשטיין) במצב שאתה נמצא עכשיו, אני מציע לך תיקו… אם אתה רוצה להמשיך, המשחק שלך אבוד.

זונשטיין: אני רוצה להמשיך. אני לא רוצה שירחמו עליי.

מסייה פיליפ: טוב. הזהרתי אותך זונשטיין… שח מט!

(זונשטיין לפתע פורץ בבכי)

מסייה פיליפ: (נבהל) מה קרה לך… זה רק שח… זה לא משהו רציני…

זונשטיין: תמיד אני מפסיד… תמיד אני מפסיד… אף פעם לא מנצח…

מסייה פיליפ: בחייך… אז מה אם אני מנצח… אתה חושב שאני מוצלח ממך?

זונשטיין: אני בוכה לא נגדך… (חוזר לעצמו) הנה… אני כבר לא בוכה…

מסייה פיליפ: ככה יותר טוב… אולי מחר נעשה שוב משחק והפעם תנצח אותי. יעקב… את החשבון שלי… תרשום מה ששתיתי היום ותתפלל שאזכה בטוטו ואוכל לעזוב את הגלות ולשוב לציוויליזציה. זונשטיין תפסיק להיות עצוב… שום דבר בחיים האלה לא חשוב, לא האתמול ולא המחר, רק הרגע… הרגע הזה שאני מדבר אתך. הרגע הזה שאנחנו חיים ונושמים, הרגע הזה שהוא בהישג ידינו הוא הממשות היחידה. היי אחמד, בוא זה בשבילך! תיהנה גם אתה מהרגע…

(הוא נותן לו טיפ שמן)

אחמד: תודה… אתה אדם טוב מסייה פיליפ.

מסייה פיליפ: רק אל תזכיר לי את השגיאה שלי בחיים “הטוב שלי”… אני הולך לישון ומי שמחכה לי…

זונשטיין: אלווה אותך.

(הם מתחילים לצאת. בינתיים אחמד התחיל לטאטא את המדרכה)

מסייה פיליפ: אתה רואה את הזריחה. זה דבר הכי יפה שיש בארץ הזאת. אתה יודע למי הומרוס משווה את אלת השחר?

זונשטיין: לא.

מסייה פיליפ: לאלה יפה כמו בריג’יט בארדו שיש לה אצבעות ורודות.

(הם מתחילים ללכת ועוזבים את הבמה)

זונשטיין: איזה דימוי יפה… אני יכול לרשום?

מסייה פיליפ: אבל לא אני אמרתי זאת…

זונשטיין: מי יודע כאן בארץ מה אמר הומרוס…

(הם עזבו את הבמה)

איגור: (שעכשיו הוא שתוי כהוגן, מנגן משהו עדין ומדבר לעצמו) הרופא אמר, שאם אני ממשיך לשתות, הלב שלי הולך קיבינימט… אבל הלב של כולנו הולך קיבינימט… קיבינימט זו התחנה הסופית של כל הקווים. (צוחק) של חמש… של עשרים וחמש… של ארבע, ואפילו של האוטובוס 222 שנוסע לשדה התעופה, מגיע לקיבינימט.

(השחקן יוצא מהשירותים די מפוכח)

השחקן: (ישר לבחורה) בואי!

הבחורה: (ששבה למחברת שלה וכותבת משהו) לאן?

השחקן: אלייך.

הבחורה: אי-אפשר. החבר שלי נמצא שם.

השחקן: גם אצלי אי-אפשר, אשתי שם.

הבחורה: לאן נלך?

השחקן: (חושב רגע ומחליט) להילטון. יש אצלי עוד אלף דולר ואני רוצה לפוצץ אותם… יעקב תביא בקבוק ויסקי וקח טיפ (זורק לו עוד כסף. יעקב מביא את הבקבוק לבחורה) בואי אהובה שלי… את לא מתארת לעצמך עד כמה אני זקוק לך.

(הם יוצאים מחובקים)

יעקב: (ניגש לאיגור) שמע איגור… כמעט בוקר… אולי תלך הביתה לנוח?

איגור: לאיזה בית… לי אין בית… אני גר בחדר שכור… שלושה על חמישה מטר.

יעקב: עדיף שלושה על חמישה מטר מאשר שניים על אחד.

(נכנס הבלש. איגור רואה את הבלש ומתנפל עליו)

איגור: תפסת את המנוול… את הערבי החרא הזה שרצה להרוג את איגור?

הבלש: לא… הוא התחמק, אפילו יריתי לכיוון שלו והוא הצליח לברוח, אבל אל תדאג איזה שטינקר משלהם לבסוף ידבר, ואנחנו עוד נתפוס אותו.

איגור: הוא איים עליי עם סכין כזאת גדולה.

הבלש: אני מבטיח לך שנתפוש אותו, ועם הסכין הזאת נחתוך לו את הביצים.

איגור: (לבלש) היית צריך להרוג את המנוול… להרוג אותו!!!

הבלש: אתם כולכם צמאים לדם!

איגור: היית צריך לחסל אותו!!! לחסל אותו!!!

הבלש: הו איגור… איגור… כמה שאתה טיפש… ונניח שהייתי הורג אותו, אתה חושב שבזה הבעיה נפתרה? אם לא יקום מישהו עם שכל ויתיר את הפלונטר, מחר יבוא עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, ולסיוט הזה לא יהיה סוף.

(איגור לא יודע מה לענות. צונח על הכיסא ולפתע נרדם)

יעקב: (מוזג לבלש קצת קוניאק) קצת ארמניאק… זה טוב על הבוקר…

הבלש: עוד שבוע אני יוצא לחופשה ונוסע לסקנדינביה לשלושה שבועות.

יעקב: מה תעשה בסקנדינביה?

הבלש: חיים… יה טמבל… חיים…

יעקב: מה יש בסקנדינביה שאין פה?

הבלש: בוא נתחיל מהדברים השליליים… אין שם יהודים… אין דתיים… אין מחבלים… יש רק אוויר צח ונקי ובחורות בלונדיניות. אם כי באופן אישי אני מעדיף יפניות!

(לפתע איגור מזדעזע)

הבלש: איגור, מה קרה לך???

איגור: נזכרתי בחלום מוזר שהיה לי אתמול. כאילו נסעתי באוטובוס…

הבלש: זה לא חלום מוזר… גם במציאות אתה נוסע באוטובוס.

איגור: נכון. אני נוסע קו תל-אביב-ירושלים, ופתאום בחלום אמרו לי לנסוע לחיפה, מה לי וחיפה? נו, טוב… כבר בוקר. אני הולך לישון. יעקב תרשום לי את הכול. להתראות מחר בערב… למה מחר… להתראות הערב! (יוצא וגורר אחריו את התיק העבה של א.ג.ד.)

יעקב: (לבלש) עוד כוסית… (מוזג לו)…

(מופיע הסופר, רואים שהוא שתה הרבה. כעת הוא במצב של פיכחון, אם כי בדיבורו ובהתנהגותו ניכרים סימנים של שתייה כבדה. ידיו מלוכלכות מפני שלקחו לו טביעות אצבעות. הוא נזעם ורוצה להתנפל ישר על יעקב. הסופר עדיין סוחב את ערמת הניירות שלו. גם אצבע אחת שלו חבושה)

הסופר: למה הלשנת עליי מנוול? מה עשיתי לך שתשנא אותי עד כדי כך? אתה לא מכיר אותי בכלל, ואני לא מכיר אותך וגם לא אכפת לי ממך… מי אתה בשבילי… למה אתה שונא אותי?! (מרוב עצבים, כשרוצה להתנפל על יעקב, הניירות נופלים על הרצפה)

(הבלש קם ומפריד ביניהם, כי עכשיו יעקב רוצה להתנפל על הסופר)

יעקב: ככה אני רוצה לשנוא אותך… אתה יודע מי אני?! מי הייתי בצ’ילה? הייתה לי אימפריה של קונפקציה. הייתי מלך.

הסופר: מצדי אתה יכול להיות גם קיסר אפריקה, מדוע היית צריך לקרוא למשטרה? אז שברתי חלון… הייתי משלם את הנזק בו במקום… מי אתה בכלל בשבילי…

יעקב: לך מכאן… חתיכת אפס… אתה לא סופר! אתה כלום!!! ראיתי אותך מדבר בטלוויזיה, אתה שום דבר!!! סופר צריך להבין בני אדם ואתה לא מבין כלום, אפילו את עצמך אתה לא מבין… מה אתה חושב שאני בור ועם הארץ כמו השחורים האלה… אני אדוני, יודע מי זה סרוונטס… ומי זה לופה דה-וגה, ואני ראיתי בתיאטרון את “החיים הם חלום” של קלדרון דה-לה-בארקה. מה אתה יודע על החיים שלי… למה אני צריך לעבוד כאן לילה לילה… את מי אני צריך לפרנס ומה הם החובות שלי… (בכאב) הייתי מלך… ועכשיו אני צריך לשרת חראות כמוך, שאפילו כסף אין לכם להזמין משקה מתוצרת-חוץ… אבל אני אשתחרר מהמצב הזה… אני אקים מחדש את האימפריה שלי… ולא רק צ’ילה תהיה בידיים שלי, כל אמריקה הדרומית תהיה בידיים שלי… אעשה מה שמתחשק לי מפטגוניה עד פנמה, ואת הדולרים שארוויח אשים אותם בערמה ענקית וירוקה בצ’ייס מנהטן. הנה מה שאני עושה לכל מה שכתבת (יורק) לך מפה!!! וחוץ מזה לא אני הלשנתי עליך…

הסופר: (לבלש) ראית איזו שנאה…

הבלש: די… (לסופר) בוא… יעקב מספיק… עזוב אותו. איך התנהגו אליך?

הסופר: סביר… לא קיבלתי מכות… רק השפילו אותי… (מראה את כפות ידיו) לקחו ממני טביעות אצבעות… גם חיפשו עליי בוף… (צוחק) עד שהבנתי מה זה… לבסוף שחררו את הפושע הגדול בערבות עצמית.

(הסופר מתחיל לאסוף את הניירות שלו. הם מקומטים וגם מלאי דם בגלל החתך שיש לו ביד)

הבלש: מה זה, מחזה חדש?

הסופר: לא… החיים שלי מתגלגלים כאן על הרצפה…

הבלש: (עוזר לו לאסוף את הניירות) איך אדם רציני כמוך משתולל עד כדי כך?

הסופר: האלכוהול… התסכול והטירוף…

הבלש: (ליעקב) כמה אני חייב לך?

יעקב: עזוב שטויות… בחייך…

הבלש: לא… אני משלם. (נותן לו שטר כסף. הוא והסופר עוזבים את בית-הקפה. יעקב עושה חשבונות. הבלש לסופר) בכל-זאת להביא אותך לאיזה מקום?

הסופר: (בהומור יבש) כן. לשדה התעופה.

הבלש: מה יעקב… דיבר על הטלוויזיה… מה אמרת שם?

הסופר: האמן לי האיש הזה מטורף. יש כאן אי-הבנה. בסך-הכול דיברתי על מה שהוא התכוון, הסברתי שמה שמעניין אותי זה בעיקר מצבו הקיומי של האדם.

הבלש: מה אתה רוצה? אדם שעובד לילה לילה יכול להישאר נורמלי?

הסופר: בכלל, מי שחי בארץ הזאת למעלה משנה יכול להישאר נורמלי?

הבלש: בוא נלך, שנינו עייפים ואת הוויכוח המעניין הזה נמשיך בפעם אחרת.

יעקב: (שגמר את החשבונות) יאללה אחמד… אל תנמנם… תגמור לנקות את המקום ותחכה עד שיבוא הבעל-בית של הבוקר. הוא יגיע תוך חצי שעה. גם אני הולך לישון. לילה טוב!

(יעקב הולך. אחמד גומר לנקות את המקום ושם את כל הלכלוך בניילון שחור. הוא מתיישב, מגלגל סיגרייה, מדליק אותה ומדבר לעצמו. תוך המונולוג שלו נכנסת האישה הגוררת את השקים. כעת השקים נערמים לגובה ענק, ונדמה כאילו היא גוררת אחריה בית שלם. הליכתה אטית)

אחמד: הבעל-הבית של הלילה… הבעל-הבית של הבוקר… מה אכפת לי מי הוא הבעל-הבית שלהם… (מכניס שאכטה בתענוג רב) יש לי כבר שלושת אלפים דינר, ואם יהיה לי עוד אלף, אקבל את סמירה מאבא שלה ואעשה חתונה כזאת יפה… עם סוסים ויריות באוויר… נעשה חפלה מהסרטים ונצלם הכול בווידיאו.

(האישה גוררת שקיה על ידו. הוא קם ושם את שק הניילון בערמה שלה. למעשה היא מתייחסת בפעם הראשונה למישהו. מבטה מלא, תהומי. אחמד נבהל ממבטה, כאילו הייתה מכשפה. הוא מתגבר על עצמו) הבעל-הבית של הבוקר… הם ילכו ויבואו, יבואו וילכו, אני נשאר כאן, כי אני הוא הבעל-הבית!

(הרחוב הולך ומתמלא ברעשים של בוקר. אוטובוסים חולפים. אנשים ממהרים ללכת לעבודה. ציוצי ציפורים. הרחוב קם לתחייה)

מסך