רקע
פסח בר-אדון
א - אבו־עלי
1.jpg
2.jpg

רק לפני שנה והוא, אבו־עלי, היה אדם בריא, זקוף-קומה, שערותיו שחורות, עיניו מבריקות ומבטו תקיף, וכיום – שחוח-קומה, שערותיו לבנות, עיניו כבויות ומבטו נכנע ושבור, מלא מרירות וזעם.

אסון קרה לו: בנו הבכור, עלי, כבן עשרים ושתיים-שלוש, המפורסם גם מחוץ לשבטו באמיצותו וב“שאטריותו”, בטוב לבו ובעליזותו, נהרג ביום בהיר אחד ונתרסק על סלעים.

היו אז בנדידה עם הצאן, בתקופת ה“חצידה” (הקציר) – בחורן, ואבו-דוּאס חתנו בא רכוב על סוס אצילי צעיר ופראי לבקרם. באותו יום נעלמה כבשה מן העדר. חשבו: אולי טעתה הכבשה ועם השקאת הצאן, עת עשרות עדרים נמצאים על יד המעיין, נספחה לאחד העדרים. עלי רכב על הסוס לעבור בין העדרים. סמוך לצאתו הגיע ליד ואדי עמוק – והרסן נקרע. הסוס התחיל להשתולל ודהר בין הסלעים, דילג על תעלות ובורות ולבסוף הפיל את רוכבו מעליו על צוק סלע. נתרסקו איבריו של עלי והסוס דרך על חזהו, וטרם הספיק להשמיע זעקה – והוא הפיח את נשמתו.

כשנה עברה מאז האסון ואבו־עלי אינו יכול להינחם. לבוש היה שחורות וקרועות. עיניו אדומות תדיר מרוב בכי. האם דוקא שולטת ברוחה; היא מאמצת אותו לפעמים, וכשהוא מתפרץ בבכי חרישי – היא מנחמתו או גוערת עליו; ובעצמה היא מסתלקת תיכף הצידה, באוהל או בשדה, ובשובה אחרי שהיה קלה – שותקת היא ומרוכזת ועיניה אדומות.

אבו־עלי מזכיר דברי דֶרְוִיש אחד, שביקר אצלם לפני צאתם לנדידה; הוא הזהירם ואמר:

– ארבעים יום – הם ימי סכנה בשבילך, בני. הזהר והשמר: אל תטפס על עצים, אל תרכב על סוסים, אל תשחה במים ואל תשחק ברובה…

לא שמו לב לדבריו, חשבוהו לרמאי, למען הכסף הוא אומר זאת; והינה – קרה האסון בדיוק בתוך הארבעים, עשרים ותשעה ימים אחרי הביקור של הדֶרְוִיש – – –

חיי אבו־עלי בלי בנו אהובו – אינם חיים; מה טעם בכל הווייתו ובכל העולם כולו – מבלי ראות יותר את עלי שלו? הוא מתריס בכל פעם כלפי מעלה, טוען נגד סדרי אללה הגדול; מה פשעו ומה חטאתו כי ענשו בעונש קשה זה? הצדק אללה? לא. ודאי אצלו: בהחלט לא צדק…

הוא אינו מסתיר את דעתו החופשית על סדרי העולם ומנהיגו ומביע אותה בכל הזדמנות בגילוי לב. השומעים מקשיבים ואינם מעיזים להוכיחו. יודעים ומרגישים את המתחולל בנפש אב מסכן ואומלל זה, אשר שכל את בנו הבכור שהיה לו לתפארת ולגאוה. מסתפקים רק בפסוק: אסטע’פר אללה-אל-עזים… שיסלח אללה הגדול. רצונם כאילו לפייס את אללה על שעבדו מתריס כלפיו בשעת צערו ומאשימו בעיוות הדין. אבל אבו־עלי אינו נזקק לרחמיהם והוא חוזר ומדגיש:

– אדרבא, הגידו אתם, הצדק אללה בענשו אותי?…

הוא אינו פוסק מלעשן. סיגריה אחרי סיגריה. לפני כן לא הירבה לעשן כל כך, אולם עכשיו אינו יכול בלי סיגריה בפה בשעת הרהוריו. והוא מהרהר כל הימים עד שחוששים כבר לבריאותו ולדעתו. גם ב“רמדאן” אינו מפסיק לעשן ואינו חושש להעלות עשן אפילו בפרהסיא. הבדואים רואים זאת ושותקים, רק מחליפים מבטים. הוא מרגיש בתמיהתם ומסביר בעצמו:

– כל חיי לא עשנתי ב“רמדאן”. קדוש הוא ואסור. יודע אנוכי. אבל השנה – יקולל האוכל, בלי סיגריה אי אפשר לי, בשם אופן. יִסרַני אללה – היוסיף עוד ליַסרני?…

כולם ממשיכים בשתיקתם. רק אחד, שדברי אבו־עלי ה“אפיקורסיים” נגעו כנראה לליבו וחשש באמת לאסון חדש שימיט עליו, השיב ברמיזה:

– הנה, אבו־עלי, יש לך עוד ילדים, בנים ובנות…

אך משהוציא הגה זה מפיו – התחרט מיד על מה שאמר, ואף השומעים נותנים בו מבט מוכיח. הוא גומר כבר את משפטו רסוקות ובטון נמוך:

– אללה יאריך את ימיהם ושנותיהם, ואללה יברך אותך…

אבו־עלי מפסיקו במרירות:

– יבררררך אותי… – נעץ בדובר מבט קפוא. הדליק שוב סיגריה מלופפת בגחלת מן המדורה וירק מלוא פיו…

אבל על ה“דביחות” ברמדאן אשר נוהגים לשחוט “בשביל המתים”, להאכילם בשר, הוא שומר מאוד ולשמן הוא בוחר את היפות בכבשות העדר. מסדר את המסיבות האלה ביד רחבה, מזמין הרבה אורחים, מקפיד על הברכות המיוחדות שיש לאמרן. אולי זה יועיל לו לעלי בנו “שם”, בעולם הסודי והנעלם…

3.jpg

הוא בא אלינו, הרועים את עדריו, לא אחת בעצם היום ושולח אותנו לאוהל לאכול או לנוח, סתם כך. הוא בעצמו נשאר עם הצאן. נשען על מקל-הרועים הארוך, מעשן סיגריה ועיניו דומעות. מתיישב במקומות שונים ולוחש לעצמו:

4.jpg

– כאן ישב הוא… ועכשיו…

עומד על יד סלעים ואבנים, דופק עליהם במקלו:

הינה גם כאן…

הוא מתפרץ בבכי, בקול ובניגון המקפיא את הדם בעורקי השומעים מרחוק:

– יא עלי בני, בני, בני… ע–ל–י…

הוא נוגע במקלו באבנים ובסלעים כנגוע בכתף ילד וקולו רועד:

– אתן האבנים, אתם הסלעים, אתם השדות – אתם שותקים… ואינכם בוכים כלל על מות עלי… אינכם מדמיעים דמע על שעזב אתכם ולא יוסיף עוד לשבת עליכם… לא ירקוד, לא יחלל בחליל, לא ישיר עוד לפני הצאן כאן עליכם; ואתם שותקים, שותקים…

ושוב הוא מתפרץ בנהימת-קינה:

– יא עלי בני, בני המסכן – – –


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!