רועים

מאת

פסח בר-אדון

---

שכולים

מאת

פסח בר-אדון

שכולים

מאת

פסח בר-אדון

---

א - אבו־עלי

מאת

פסח בר-אדון

רק לפני שנה והוא, אבו־עלי, היה אדם בריא, זקוף-קומה, שערותיו שחורות, עיניו מבריקות ומבטו תקיף, וכיום – שחוח-קומה, שערותיו לבנות, עיניו כבויות ומבטו נכנע ושבור, מלא מרירות וזעם.

אסון קרה לו: בנו הבכור, עלי, כבן עשרים ושתיים-שלוש, המפורסם גם מחוץ לשבטו באמיצותו וב“שאטריותו”, בטוב לבו ובעליזותו, נהרג ביום בהיר אחד ונתרסק על סלעים.

היו אז בנדידה עם הצאן, בתקופת ה“חצידה” (הקציר) – בחורן, ואבו-דוּאס חתנו בא רכוב על סוס אצילי צעיר ופראי לבקרם. באותו יום נעלמה כבשה מן העדר. חשבו: אולי טעתה הכבשה ועם השקאת הצאן, עת עשרות עדרים נמצאים על יד המעיין, נספחה לאחד העדרים. עלי רכב על הסוס לעבור בין העדרים. סמוך לצאתו הגיע ליד ואדי עמוק – והרסן נקרע. הסוס התחיל להשתולל ודהר בין הסלעים, דילג על תעלות ובורות ולבסוף הפיל את רוכבו מעליו על צוק סלע. נתרסקו איבריו של עלי והסוס דרך על חזהו, וטרם הספיק להשמיע זעקה – והוא הפיח את נשמתו.

כשנה עברה מאז האסון ואבו־עלי אינו יכול להינחם. לבוש היה שחורות וקרועות. עיניו אדומות תדיר מרוב בכי. האם דוקא שולטת ברוחה; היא מאמצת אותו לפעמים, וכשהוא מתפרץ בבכי חרישי – היא מנחמתו או גוערת עליו; ובעצמה היא מסתלקת תיכף הצידה, באוהל או בשדה, ובשובה אחרי שהיה קלה – שותקת היא ומרוכזת ועיניה אדומות.

אבו־עלי מזכיר דברי דֶרְוִיש אחד, שביקר אצלם לפני צאתם לנדידה; הוא הזהירם ואמר:

– ארבעים יום – הם ימי סכנה בשבילך, בני. הזהר והשמר: אל תטפס על עצים, אל תרכב על סוסים, אל תשחה במים ואל תשחק ברובה…

לא שמו לב לדבריו, חשבוהו לרמאי, למען הכסף הוא אומר זאת; והינה – קרה האסון בדיוק בתוך הארבעים, עשרים ותשעה ימים אחרי הביקור של הדֶרְוִיש – – –

חיי אבו־עלי בלי בנו אהובו – אינם חיים; מה טעם בכל הווייתו ובכל העולם כולו – מבלי ראות יותר את עלי שלו? הוא מתריס בכל פעם כלפי מעלה, טוען נגד סדרי אללה הגדול; מה פשעו ומה חטאתו כי ענשו בעונש קשה זה? הצדק אללה? לא. ודאי אצלו: בהחלט לא צדק…

הוא אינו מסתיר את דעתו החופשית על סדרי העולם ומנהיגו ומביע אותה בכל הזדמנות בגילוי לב. השומעים מקשיבים ואינם מעיזים להוכיחו. יודעים ומרגישים את המתחולל בנפש אב מסכן ואומלל זה, אשר שכל את בנו הבכור שהיה לו לתפארת ולגאוה. מסתפקים רק בפסוק: אסטע’פר אללה-אל-עזים… שיסלח אללה הגדול. רצונם כאילו לפייס את אללה על שעבדו מתריס כלפיו בשעת צערו ומאשימו בעיוות הדין. אבל אבו־עלי אינו נזקק לרחמיהם והוא חוזר ומדגיש:

– אדרבא, הגידו אתם, הצדק אללה בענשו אותי?…

הוא אינו פוסק מלעשן. סיגריה אחרי סיגריה. לפני כן לא הירבה לעשן כל כך, אולם עכשיו אינו יכול בלי סיגריה בפה בשעת הרהוריו. והוא מהרהר כל הימים עד שחוששים כבר לבריאותו ולדעתו. גם ב“רמדאן” אינו מפסיק לעשן ואינו חושש להעלות עשן אפילו בפרהסיא. הבדואים רואים זאת ושותקים, רק מחליפים מבטים. הוא מרגיש בתמיהתם ומסביר בעצמו:

– כל חיי לא עשנתי ב“רמדאן”. קדוש הוא ואסור. יודע אנוכי. אבל השנה – יקולל האוכל, בלי סיגריה אי אפשר לי, בשם אופן. יִסרַני אללה – היוסיף עוד ליַסרני?…

כולם ממשיכים בשתיקתם. רק אחד, שדברי אבו־עלי ה“אפיקורסיים” נגעו כנראה לליבו וחשש באמת לאסון חדש שימיט עליו, השיב ברמיזה:

– הנה, אבו־עלי, יש לך עוד ילדים, בנים ובנות…

אך משהוציא הגה זה מפיו – התחרט מיד על מה שאמר, ואף השומעים נותנים בו מבט מוכיח. הוא גומר כבר את משפטו רסוקות ובטון נמוך:

– אללה יאריך את ימיהם ושנותיהם, ואללה יברך אותך…

אבו־עלי מפסיקו במרירות:

– יבררררך אותי… – נעץ בדובר מבט קפוא. הדליק שוב סיגריה מלופפת בגחלת מן המדורה וירק מלוא פיו…

אבל על ה“דביחות” ברמדאן אשר נוהגים לשחוט “בשביל המתים”, להאכילם בשר, הוא שומר מאוד ולשמן הוא בוחר את היפות בכבשות העדר. מסדר את המסיבות האלה ביד רחבה, מזמין הרבה אורחים, מקפיד על הברכות המיוחדות שיש לאמרן. אולי זה יועיל לו לעלי בנו “שם”, בעולם הסודי והנעלם…

הוא בא אלינו, הרועים את עדריו, לא אחת בעצם היום ושולח אותנו לאוהל לאכול או לנוח, סתם כך. הוא בעצמו נשאר עם הצאן. נשען על מקל-הרועים הארוך, מעשן סיגריה ועיניו דומעות. מתיישב במקומות שונים ולוחש לעצמו:

– כאן ישב הוא… ועכשיו…

עומד על יד סלעים ואבנים, דופק עליהם במקלו:

– הינה גם כאן…

הוא מתפרץ בבכי, בקול ובניגון המקפיא את הדם בעורקי השומעים מרחוק:

– יא עלי בני, בני, בני… ע–ל–י…

הוא נוגע במקלו באבנים ובסלעים כנגוע בכתף ילד וקולו רועד:

– אתן האבנים, אתם הסלעים, אתם השדות – אתם שותקים… ואינכם בוכים כלל על מות עלי… אינכם מדמיעים דמע על שעזב אתכם ולא יוסיף עוד לשבת עליכם… לא ירקוד, לא יחלל בחליל, לא ישיר עוד לפני הצאן כאן עליכם; ואתם שותקים, שותקים…

ושוב הוא מתפרץ בנהימת-קינה:

– יא עלי בני, בני המסכן – – –

---

ב - אבו-דוּאס

מאת

פסח בר-אדון

מות עלי גרם לחורבנו הגמור של אבו-דואס. גורל. הכל בשל הסוס הארור שהביא איתו בביקורו אצלם. מהיום ההוא – עוד לא ראה טובה, וכמה ימשך עוד הדבר?… הכל נהרס.

אשתו, זו אחות עלי, הצעירה והיפה בבנות, כשנודע לה על האסון שמצא את אחיה וכי בעלה גרם לו – עזבתו ושבה לבית הוריה ועד היום טרם חזרה אליו. אינה רוצה לראות את פניו. כשהוא בא לאוהל הוריה ורוצה לדבר איתה ולהשפיע עליה, היא מתחמקת ויוצאת לשכנים או מתרחקת מהלך יום ושוהה אצל קרובים… מאסה בו. והוא טוען לאבו־עלי:

– זה מאללה. מה אשמתי ומה פשעי? האם מרצוני עשיתי זאת? ידוע לכם שאהבתיו כאחי וכאבי. חברי היה וידידי, נפשי תֶאבַל עליו תמיד, המסכן. מה פשעי ומה חטאתי? נכון שאני גרמתי למותו, אבל הכל מידי אללה…

אבו־עלי חוזר אחריו:

– הכל מידי אללה… הכל…

אבו-דואס מבקש:

– אני רוצה שפטימה אשתי תשוב אלי…

והזקן עונה:

– דבר אליה, מה כי תדבר אלי?…

דברתי איתה והיא אינה רוצה לשמוע לי. יודע אני: לוּ, חותני, אמרת לה מילה אחת והיתה מצייתת לך…

אבו־עלי עונה לו בנענוע-כתפיים:

כוּלשי עלי-חאטרָה – הכל לפי רצונה. אין לי מה להגיד לה… הכל כרצונה…

אבו-דואס מתרגז ומתחיל לדרוש:

– אני שילמתי עבורה כסף רב כל כך – – –

אבו־עלי מפסיקו ואומר בהדגשה:

– אם אינה רוצה בך, אשיב לך את כספך ולך לך לאשר תלך. תקנה לך אשה אחרת…

– לא, בה חשקה נפשי, אותה אהבתי…

– אבל היא אינה אוהבת אותך עוד – –

רע לו לאבו-דואס. כה רע, שאינו יכול למצוא לו מקום מנוחה ונודד ממקום למקום; מכר את אוהלו, מכר את רכושו המעט והוא שבור ורצוץ. הוא מתריס כלפי מעלה, עושה ככל העולה על רוחו. הוא מעשן ב“רמדאן”, ואף אוכל ושותה ואינו מסתיר זאת מעיני אנשים. כשמעירים לו – הוא מוצא תירוץ:

– טמא אני… מקרה לילה, וטרם טבלתי את גופי במים… אבל לפתע מתעורר אצלו רגש של מרד והתקוממות כלפי עולם ומלואו והוא מתפרץ:

– מה, האם יש לי בית? נודד פה ושם; איש חָרֵב אנוכי, חרב, נהרס, מה אתם רוצים ממני, מה?

מרצו סר ממנו. אבו-דואס העליז, האמיץ, בן-החיל, הוא עכשיו שבור ורצוץ ואין לו רצון לשום דבר. מכר את הכל. ה“בית” הזה היה בעוכריו, לא “מזלו” כלל.

הסוס הארור לא היה שלו, אלא של ידיד. הוא רק שאל אותו לימים אחדים. אחרי האסון הביא את הסוס חזרה לבעליו, אבל הלה גרשהו:

מלעון אל-ווּלְדִין המקולל, באבי… הסוס הרג בן-אדם ואתה הבאתו אלי חזרה, את הארור הזה… מהר ותן אותו לאבו־עלי כי מעכשיו שלו הוא, לפי הדין, ויעשה בו כרצונו.

הלך אבו-דואס וקשרו על יד אוהלו של אבו־עלי. הזקן, משראה אותו, רגש ורגז תחתיו וצעק:

– מהרו וקחו ממני את הרוצח הזה! ותיכף ומיד, לבל אראה אותו על יד ביתי…

לא ידע אבו-דואס מה לעשות בו; אף אחד לא נתנו להעמיד את הסוס הארור ליד אוהלו. נאלץ להובילו העירה לשוק ומכרו בכמה לירות. אולי בחלק העשרים משוויו. קנה אותו נוצרי כופר… כי מהמאמינים לא רצו לקנותו ואפילו חינם אין כסף לא רצו לקבלו. שיסלח אללה… שכל אחד יראה באצבע: הנה זה המקולל הרג את עלי המסכן, זהו זהו…

– חָרֵב אני, יא עזיז, שופך הוא את לבו לפני. אין לי בעולם ולא כלום. עוד טרם הולדתי ילד (שמי אבו-דואס שמור לי מנערותי, כך מכנים אצלנו על שם הבן שיוולד!). אשה? – לא. אין רצון לעת-עתה להתחתן עם אחרת אפילו אם אקבל חזרה את ה“סיג” שנתתי עבור פטימה… לא, אין מה לדבר… היא לא תשוב אלי עוד…

והוא מלפלף סיגריה עבה. גומע ספל קפה שחור וחריף, אחד ושנים, ושוקע בתוך העשן המיתמר ועולה מפיו – – –

עליז ושמח הוא עראר. קופץ, שר, רוקד, רועש ושואג. לא יתעייף אף פעם. משתולל ומשתובב בלי הפסק. תמיד עיניו מחייכות. הכל טוב ויפה ומשמח ומצחיק בעיניו, וכי מה חסר לו בעולם? הצאן “אלחמד-אללה מַבסוט”, אוכל ונהנה. במשך שנות עבודתו במרעה אסף לו שלושים ראש צאן כשכר עבודתו. אחרי המלטת החורף ושכר עבודתו לשנה זו הלא יהיו לו – כמה?… ובעוד שנה?… הרי יוכל כבר לקנות את זו שאהבה נפשו, ולמה באמת לא יהיה שמח ועליז?…

לכן קל וטוב לו בשדה.

כשרונות דרמטיים לו, המהנים ומשביעים רצון כל רואיו. הוא יודע לחקות כל אדם בקולו ובהילוכו. תופס תמיד את המצחיק והעוקץ האפייני של “קרבנו”.

יש לו גם יצירות משלו, אימפרוביזציות יפות והמצאות במשחקו. כך הוא מתאר ומשחק לפני הרועים המתאספים סביבו: איך הולך האפנדי ואיך הולך הערבי הפשוט, איך האפנדי נותן שלום ואיך הבדואי ההמוני – וכולם מתגלגלים על האדמה מרוב צחוק קולני ומצלצל. הוא מבליט את בטנו, מנפח את לחיו, שם ידו האחת על אחוריו ובשנייה מחזיק סיגריה והוא צועד לו מתונות, רציני, אינו שם לב לאיש, עובר על פני הכל ביהירות, כאילו כל העולם לא נוצר אלא בשבילו ואין לאחרים חלק ונחלה בו. מפקד, מצווה, מקלל ומחרף צעיר וזקן. מצווה להביא מקל ומרביץ מכות לאחד מסכן מתוך גערה:

– למה ישבת כאן ולא שם:… – פתאום הוא פונה לאחר – ואתה, מקולל, למה עמדת שם ולא כאן? והוא מרביץ…

מיד הוא מחליף את את צורתו – פנים רגילים, חיוך טבעי על פניו, הולך בצעדים חופשיים, מלפלף לו סיגריה – והולך לו…

שוב הוא מקבל צורת אפנדי. ניגש לאחד הרועים, מסתכל עליו במבט חודר וזועם כשגבותיו קמוצות. ההוא מושיט לו יד לשלום בהכנעה, והוא – מרים לאט לאט את ידו ומושיט לו קצות שתי אצבעות ושואל נרגזות וקצרות: מה רצונך? הוא עוזב את פרצופו הזועם ו“נהפך” לבדואי המוני. מושיט את ידו בהרחבה לנשק את קצות האצבעות שנגעו זה עתה את ידי חברו. מניח ידו על הלב, העיניים והראש. עומד בהכנעה שבכבוד ושואל בלבביות האופיינית: השלום לך, השלום לביתך, לצאנך ולגמליך ושוב חוזר ושואל בהתעניינות, בשימו ידו על כתף חברו בחיבה:

– השלום, אתה וביתך… השלום?…

* * *

לעראר אח צעיר ממנו בשנה-שנתיים, והוא ה“פלח” בבית. גר עם אמו הזקנה בין אוהלי שבט נע. הבדואים שמעבדים אדמה בשבט זה – מקבלים בכל שנה הלוואות מהבנק הממשלתי בסכום של שבע לירות זהב בריבית של חמישה למאה. את החצי עליהם לשלם במשך שנה והשאר לזמן ממושך. מתאספים אז כחמישים-שישים בדואים-פלחים והולכים לעיר. כולם מקבלים באותו היום את הסכום הזה ויחד הם שבים חזרה לאוהליהם. עראר הוא הבכור בבית ולכן עליו ללכת לקבל את הכסף, ואז בא אחמד אחיו של עראר להחליפו ליום-יומיים במירעה. אחמד הוא טיפוס שונה מאחיו: ביישן ושתקן, ומרננים אחריו שהוא חי חיים מיניים עם חמורים ואתונות. כשהוא סר הצידה לרגע, לחפש דבר מה, לראות בצאן וכדומה – מתממים הרועים ושואלים זה לזה:

– לאן הלך אחמד? – והתשובה באה בלווית בת-צחוק:

– בוודאי הלך לחפש חמור או אתון, ואולי כלבה…

אין זה גורע מכבודו. דבר שכיח הוא בשבטים והמכובדים מתנחמים שצרת רבים היא. אבל חומר טוב הוא ללעוג על המסכנים, הנכשלים והנתפסים בשעת קלקלה…

עראר שב כמנהגו שמח ועיניו מבריקות ברק-אושר מיוחד. ניכר שהן מסתירות איזה סוד חשוב, ועד מהרה נודע הסוד לכולם:

– ישנתי יא-חביבי במיטה במלון… מה אגיד לך – מיטה כשל האמיר… וישנתי, בחיי אללה ונביאו, כשולטן…

– ואיך ישן שולטן? – שאלתיו.

– יא אחי, הנה כך: הרגליים, באללה, מופשטות וישרות, לא מכווצות כבשדה על האבנים ועל האדמה… הנה יא-חביבי, כך… והוא מראה באופן מוחשי את כל צורות השכיבה על המיטה, אשר טעם את טעמה בוודאי בפעם הראשונה מיום עמדו על דעתו, כי תמיד הוא ישן בחוץ מכווץ-רגליים בין הצאן, הפרווה קצרה ואינה מספיקה לכסות את הרגליים וקר בלילה. ואם נזדמן לו לישון באוהלים – הרי גם שם ישנים על האדמה, אלא שפורשים עליה מזרון, אבל מיטות אין.

לא יכול היה להכיל את שמחתו בקרבו ולכל אחד סיפר אותו הדבר. התלהב מדברי עצמו והתחיל כבר להפליג בשבחה של המיטה הזאת, וכל שהוסיף לספר כן גדל גודלה, גובהה ורוחבה של המיטה – עד כי לא הספיקו לו כבר זרועותיו הפתוחות לציין את מידת רוחבה…

מִשֶנָח קצת אחרי סיפורו על המלון ויושביו – עיקם את אפו ויזדעזע כמתוך גועל נפש:

–אכל פשפשים שם כגודל הזה גודלם – והוא קמץ את אגרופו לציין את הגודל – ועוקצים, אללה יחרב ביתהום… הוא מפשיל את כותנתו ומראה סימנים אדומים על גופו – לא יכולתי לישון…

– שולטן… לעג לו אחד.

ובהוסיפו לדבר הפליג בגנותה של העיר, שלא מצאה חן בעיניו כלל וכלל.

– המ… “עיר – אללה יֶחְרֶב-בֵיתה”. באללה, אין כמו כאן. הנה פה טוב יותר מאשר “בכל-העולם”… כאן יפה ונחמד: אתה רוצה לצעוק – צעק כאַוות נפשך, אתה רוצה ללכת – לך, לשכב – שכב, לרוץ – רוץ, עשה מה שלבך חומד. אבל בעיר – אללה ישמרני. תרים את קולך – תיכף ילעגו לך: חוראני (בן חורן)… שם בעיר אם תצעק, ותעשה מה שתרצה – באללה ובחיי הנביא, יחשבוך למשוגע ומיד יאסרו אותך השוטרים ויביאוך לבית האסורים… בעיר המקוללת, באללה, אף פעם אינני “מבסוט” בבואי לשם… בבואי לשם… אבל כאן – –

* * *

כל הרועים מביטים בו מבט הסכמה, הצדק איתו. אחרי ימים אחדים היו לנו שוב “יצירות” ואימפרוביזציות על חיי העיר, אזרחיה, מלוניה, סוחריה, מושליה ושוטריה – והרועים הריעו מצחוק לכבוד עראר:

– פלתחיה עראר… הידד, עראר…

* * *

שיחת השיחות בין הרועים – נשים.

ביום ובלילה חולמים והוזים על בחורות יפות, ביחוד לבנות עור מתוקות. כמה טוב לראות חיים עם כאלה… והלא היו עובדות: רועים התחתנו עם בנות מלכים, כפי שמסופר באגדות, והדברים כידוע אינן בדותא סתם, אמיתיים הם… והיהודיות כמה מתוקות ולבנות הן, ובנות דמשק כמה נחמדות הן, ממש כאותן בנות מלכים…

עראר אינו אוהב את ההמראה בשחקים ואת ההזיות התפלות והוא פונה למשוחחים כדרכו, ודבריו ניתכים כמים צוננים על גוף קר:

– הגידו, למה לה ליהודיה נקיה ומתוקה לקחת בדואי מלוכלך ומעופש, כמוך אחמד למשל, וכמוך סעיד… באללה, כחמורים כולנו, איננו יודעים כלום. אפילו בת דמשק, כשרואה בחור כמוני – היא שמה את מטפחתה על אפה, כי ריחנו לא טוב… שחורים ומזוהמים, מלאי זבל… כאשר היא רואה בחור דמשקי – נקי, יודע לקרוא ולכתוב, מבין, שיש לו שכל ומוח בראש, – היא מסתכלת בו. הנה כך – והוא מראה פנים שמחים ונוהרים, עיניו מתבהרות ומחייכות בהבעת חן – הנה אחי כך… אבל עלינו? – והוא מעוות את פניו ומכסה בכַפיה את קצה אפו כאילו באמת הרגיש ריח רע ונרעד בכל גופו מרוב בחילה, – הנה כך היא מביטה עלינו. אלה כלל אינן כבנות שלנו…

אחד הרועים נפגע, כנראה, מהערכה זו והוא אומר לעראר:

– אבל הבחורות שלנו הן היפות בכל העולם…

– אל תגיד זאת, יא אחי – עונה לו עראר – היהודיות והדמשקיות אין כמוהן ליופי, הן לבנות ובהירות ומתוקות… – כעבור רגע הוא מוסיף בחיוך:

– הבדואית טובה ומועילה – לבדואים, היא מלוכלכת והוא מלוכלך… לובשים תמיד אותם הבגדים, עובדים בהם וישנים בהם ביום ובלילה והאוכל מלוכלך ומזוהם. בעיר הן מחליפות אולי “עשר פעמים ביום” את שמלותיהן… והוא צחק בצחוק פרא, מלא לעג. אצל הבדואיות שלנו השערות פרועות, מלאות כנים ופרעושים, אבל העירוניות יא חביבי – והוא מחליק שוב על שערות ראשו – השערות סרוקות ועשויות, הינה כך, מתולתל יפה, קצת על המצח, שביל באמצע ונקי; והיא הולכת הינה כך – והוא מציג את ההליכה בראש מורם למעלה, צעדים עדינים נוגעים ולא נוגעים באדמה, מטופפות בחשיבות, כך – מה לה ולנו? מה נדברר איתה? חמורים אנו…

והוא ממשיך:

– אצלם חופש לא כמו אצלנו. לו הלכתי כאן לטייל עם אחת הבנות, למשל עם אחותך סעיד, ואם יוודע לך – תקום ותהרגני נפש, לא תאמין שלא חייתי איתה. אבל אצלם – חופש… ומה עושים? מטיילים בחור ובחורה ומספרים ביניהם. – עראר לא ראה מימיו זוג “פרנג’י” בלילה, ורק מתוך אינטואיציה הוא מתאר את אופן הטיול, הישיבה והדיבורים. כל המסובים פוערים פה ובולעים כל הגה היוצא מפיו ועוקבים אחרי כל תנועה מתנועותיו, המוצגות בביטחה עצמית. – הינה אחרי שטיילו קצת ברחובות העיר יוצאים הבחור והבחורה אל מחוץ לעיר “לשאוף אויר צח”. הוא יושב כאן על אבן והיא יושבת כאן ממולו על אבן שנייה. הוא מספר לה את הכתוב בספרים שקרא בהם, והיא שמה את פירקה על ברכיה ותומכת את ראשה על כף ידה, מקשיבה ושומעת… אחר כך היא מספרת והוא מקשיב…

אחרי גמרו את “ההצגה” מתוך שתיקה כללית ונשימה עצורה הוא “מחליט” פתאום – אגב צחוק פראי ומצלצל: הבדואית היא בשביל בדואי וה“פרנג’יה” לא בשבילכם, יא אחי, בשביל “פרנג’ים” הן…

במשך כמה ימים נעלמה השיחה על הבנות הלבנות, המתוקות, החמודות – – –

מנצור, בחור פרוע שער, יחף תמיד וקרוע. אין לו דרישות רבות מהחיים ומהעולם, מסתפק ומרוצה במה שיש לו. יודע: הכל בן-חלוף הוא, אין דבר של קיימא; הרע – חולף, הטוב – חולף, ולמה לדאוג?

ודאי, שאין זה כלל מהדברים הנעימים ללון בחוץ בימי גשם בלילות-חורף, כשגשם ולפעמים גם שלג בהרים, ורוחות קרים מקפיאים את אצבעות הידיים והרגליים. אבל בכל זאת אין להתיאש. הינה אחרי החורף בא האביב הנעים וגם הוא אינו יציב וקיים. אחריו – בא הקייץ, החום והשרב; ושוב,– חולף, כן. הטוב והרע משמשים תמיד בערבוביה.

זוהי דעתו על החיים והשקפתו התקיפה, ואין להרהר אחריה. שמח בגורלו ובחלקו. הינה הולך לו האמיר ביום גשם לצוד ציד. לבוש חמים, מגפי-גומי ומעיל גשם. העבדים נושאים לו מאחוריו את איזור הכדורים לרובה הצייד. הרועים עומדים להם ליד העדרים רטובים וקפואים מקור החודר לעצמות.

– יא מנצור, ההיית מתחלף עכשיו עם האמיר?… הבה, ילך הוא למירעה בלבושך הקרוע ואתה בלבושו לצוד צייד…

תחילה הוא מוחה בכלל נגד ההשוואה הזאת:

– אמיר הוא אמיר ורועה הוא רועה… –אבל אחר כך הוא מוסיף בהוספה של שבועות וחרמות בכל הקדוש לו – באללה, באללה ובחיי הנביא, איני רוצה בכך! והוא מנמק את החלטתו זו – ידוע: האמיר, ראשו מסתובב עליו מרוב דאגות וטרדות, אינו יכול לישון מרוב עסקים ועניינים. כמה כסף הוא חייב לאנשים. בעלי-חובות באים כל יום לדרוש את חובותיהם ומאיימים במסירה למשפט באם לא ישלם את המגיע להם, ומאין יקח? – ידועים ענייני השבט… מה חייו? מה טעם בחייו? מה טעם בשנתו ובמאכלו הטוב? – הוא, הרועה, חי לו במנוחה ושלוה; בלי דאגות ופחד; אוכל את שלו; שכרו – בעד עבודתו; כך, בשקט. כשיבוא ה’גורל' והוא יתחתן מה יחסר לו אז? הקור והגשם אינם כל השנה, ולמה להתעצב, לדאוג ולהיות טרוד, האם לא טוב יותר להיות עליז ושמח?…

מנצור, ככל הרועים ובני השבט, אינו יודע קרוא וכתוב. גם להתפלל כהוגן אינו יודע, והוא דוקא כמתגאה על זאת. כשמדברים לפעמים על ענייני דת ומנהגיה, הוא אומר בגאווה וצליל של זילזול נשמע בקולו:

– אינני ‘כתיב’ עירוני…

אבל לחלל הוא יודע ונגינתו עריבה ומתוקה. הוא יודע להעריך את כוחו וכשרונו זה. נדמה, שהוא קורא בחלילו, הוא מתפלל בחלילו, מביע את כל רחשי ליבו בחליל. הוא אוהב כשכל הרועים מתאספים סביבו ומקשיבים לנגינתו; ביחוד בלילות, סביב מדורה. כולם שוכבים אז פרקדן עטופים בעבאיותיהם. לפעמים הוא מתייחד עם חלילו ביחידות. הוא שוכב בודד על-יד צאנו ושופך את נפשו בגעגועים, בכוסף פנימי, בצלילים עדינים החודרים למרחוק, מרעידים ומסעירים את נפש השומע – השתפכות הנפש…

פעם בגמרו לחלל – והוא כמוקסם מעצמו; עיניו גדולות, מבריקות ונוצצות כאותם אלפי הכוכבים באפלולית הלילה, והוא סח לי:

– לפני הרבה שנים היה הדבר. היה רועה צאן וחסן שמו. לא ידע הרועה מאומה בלתי אם את הצאן אשר רעה אותם; כי לבדו גדל בין ההרים והגבעות ומלבד הצאן לא ידע איש.

ויהי היום ושני דֶרְוִישִים נסעו בסירה דרך ימים מחוף אל חוף, לפתוח את לב האנשים להבין דרכי אללה ודברי הנביא, עליו השלום והתפילה. ביום מן הימים הגיעו למקום אשר חסן רועה שם את צאנו, ויקבלם בדביחה ובמאכל. וישבו אצלו ימים ושבועות ויפקחו את עיניו וילמדוהו תפילות ואת הכתוב בספרים. ויראו הדֶרְוִישִים כי גמרו את מלאכתם, עלו אל סירתם והמשיכו את דרכם הלאה, ללמד אנשים בינה ותפילה.

רק הם נסעו, ונפש חסן מתעטפת בתפילה. וירחץ את ידיו ורגליו, והאיברים הטעונים טהרה, ויכרע על ברכיו לתפילה; והינה – המלים הקדושות עפו ממוחו ואינו יודע במה להתחיל, שכח את הכל. ויצטער צער רב ויסתכל סביבו מיואש, ופתאום האירו פניו – עינו הבחינה את הדֶרְוִישִים המתרחקים על הים, והם הולכים וקטנים כזו הנמלה הזוחלת על פני הארץ.

חסן לא השהה את מחשבתו. הסיר עבאיתו מעליו ושם אותה על המקל אשר תקע על הגבעה – והנה העבאיה מתנופפת באויר והיא מכנסת את הצאן המפוזר. חסן התחיל פוסע אל הדֶרְוִישִים הלוך ופסוע, מקפץ ומדלג על גבעות והרים וגם על הים כעל היבשה – עד שהגיע אל סירת הדֶרְוִישִים והוא נופל כורע על ברכיו ומתחנן לפניהם:

– רחמו עלי, דֶרְוִישִים קדושים, ולמדוני אך הפעם, מוחי מטומטם… הינה אני כורע בתפילה לפני אללה, יוצר הכל, את השמים והארץ, ימים הרים וייצורים, ואוי לי ואבוי – הכל עף ממוחי… חוסו נא עלי: שפתי מתנועעות ואינן מעלות אף מילה שלימדתם אותי; והמלים מתוקות, כה מתוקות – אנא, חוסו נא, למדוני, ואחזור על זה אלף פעמים ואזכור.

ויסתכלו הדֶרְוִישִים איש על רעהו ועל חסן העומד לפניהם בים כעל היבשה, כורע על ברכיו לפניהם, וישאלוהו:

– חסן הרועה, איך שפכת את לבך לפני אדון-העולמים טרם באנו אליך?

– דֶרְוִישִים קדושים! טרם ידעתי אז כנותו בשם, אבל הרגש הרגשתי בלבי, נפשי היתה יוצאת לרום השמים, שמש, ירח, כוכבים ולמרחבי שדות ועמקים, ומתמלא הייתי אהבה ורחמים לכל היצורים הרבים עלי אדמה ובאויר העולם עד שלא יכולתי הכילם בקרבי. אז הייתי לוקח את חלילי, מנגן ומעלה שבח והודייה לכולם, לכל אשר ראו עיני והרגיש לבי; מנגן ומנגן לפניהם שעות וימים, ערבים ולילות – – –

והדֶרְוִישים לא נתנוהו לגמור את דבריו ויאיצו בו:

– שוב יא חסן הרועה, הקדוש והנכבד, לצאנך, להרריך ולגבעותיך; אין לך צורך בתפילות ובמלים; שכח, שכח את אשר למדנוך; לא בשבילך הם. שוב לחלילך. קח אותו לפיך ושפוך את ליבך בניגוניך – כמאז ומקדם. קדוש יאמר לך – שוב, שוב לצאנך ולחלילך – – –

ואני הרגשתי אז במנצור חברי את נשמת חסן הרועה פועמת בקרבו.

הבינותי את גאוותו התמידית באמרו:

– אני אינני ‘כתיב’ עירוני…

נדידות רועים

מאת

פסח בר-אדון

---

רעב

מאת

פסח בר-אדון

מה יעשה אדם והרעב מציק, וכל האיברים משוועים ודורשים: – אוכל…

הבטן ריקה, הקיבה מתכווצת ונוטה לכאוב; המים הרבים, ששותים כדי למלא את מקום המזון הדרוש, מעוררים רק רגש בחילה, דיכאון וכובד בכל איברי הגוף. כל ההרגשות המומות ורק אחת ויחידה מנקרת במוח, בלב ובדם:

– במה משקיטים את הרעב המציק?!…

שדות תירס מבורכים אשר ליד שדות המרעה מגרים את היצר לקטוף קלחים אחדים. אבל עיני שומרי השדות, החודרות בימים אלה, אינן מאפשרות ליהנות מהטוב המפוזר על פני הארץ. לפתוח בריב עם השומרים בימים אלה, לא כדאי. בנפש הרועה והצאן הדבר. יגרשו משדות המירעה ולא יתנו לעלות עם הצאן אחרי הקוטפים. הללו מסוגלים להביא משטרה ולגרש בכוח, “דין הממשלה”… הצאן הרעבות מה יהיה עליהן, אנה יפנו בתקופה זו וישבעו, וההרים קרחים מעשב והגֵיאָיות צהובים, נובלים… בכל-זאת מי גיבור ויעמוד מעונה-רעב מול שפע טוב לפניו ולא ישלח יד לשבור את רעבונו?

מתכנים תכניות. יש מדברים ומשוחחים עם השומרים, מעכבים אותם ומכניסים אותם בשיחה על אודות מריבה ארוכה, ובשעת מעשה צוברת קבוצה שנייה מקצה שדה בלתי-נראה שֶבֶר מעט להחיות את הנפש. השלל טמון כל היום מעיני רואים. רק בערב, עם הדלקת המדורה, מוציאים את קלחי התירס ממקום מחבואם בזהירות רבה. קולים אותם על האש, אוכלים בתיאבון ומקנחים במים…

את המים מביאים בנאד מתעלת הביצות. הם מלאים תולעים ורמשים מכל המינים.

והקלחים – מצד אחד נחרכים ונשרפים על אש המדורה, ומצד שני – נא, לא קלויים כלל. אבל אין בודקים בשעת דחק. אוכלים… יש רצון לאכול דבר מבושל, לשׂבוע, למלא את הקיבה. אחד מכין סיר מים וכולם ממהרים להוציא את הגרעינים מהקלחים ושופכים אותם למים הרותחים. גרעיני תירס אינם מתבשלים מהר. כל רגע מסתכל מי שהוא בעינים חומדות – אולי… אולי בכל זאת הספיקו כבר להתבשל. והנה לפתע דמות אפלה מתנועעת ומתקרבת. הכלבים התחילו נובחים.

– השומר בא… הודיע המודיע.

חיש מהר הורידו את הסיר מעל המדורה ושמוהו בצד, ועוד טרם הספיקו לכסותו ולהעלימו – השומר הופיע.

– אהלן וסהלן, בבקשה, שב! – הזמינוהו כולם בסבר פנים יפות – שב!

הוא ישב. הוציא קופסת טבק ונייריות והזמין את כולם לעשן. דבר בעיתו, נפשם יוצאת לעשן… מעשנים בלי הרף סיגריה אחרי סיגריה. מחליפים מבטים. הקיבה ריקה, התקווה הקרובה הוכזבה. צוחקים בכל זאת ואין מגלים סימני יאושם ורעבונם. הבדואים הם סבלנים. שעה-שעתיים והשומר עודו יושב על מקומו ואינו חושב עדיין לקום וללכת. אינו פוסק מלדבר ולהקשיב. כנראה מצאה חן בעיניו חבורת הרועים, העליזים והשובבים – המופקרים.

מישהו נרדם מתוך חולשה, מי שהוא גם רוטן לחברו:

– ר-ע-ב…

כאשר קם סוף סוף ללכת – עצרו בעדו, כמנהג:

– מוקדם ללכת, למה תמהר?…

אך קם השומר וצעדיו הראשונים הלכו והתרחקו – קפצו כולם ממקומותיהם ועמדו מסביב לסיר, והעיניים ננעצות בו בתאווה אוכלת.

אחד שפך את המים הצידה וטעם גרעינים אחדים אם נתבשלו דיים. כל המבטים הופנו אליו – והוא עיווה את פניו, כי לא יכול לגרסם בשיניו – וירק בכעס. בכל זאת תפס כל אחד מלוא חפניים גרעיני תירס שלמים וקשים. בלעו אותם…

ואחריהם – מי ביצה שתו.

רועים קיללו בחלל העולם…

---

אוכלים בשר...

מאת

פסח בר-אדון

פעם הוכחתי לחברי הרועים על שאינם מדקדקים ביותר בדיני “שלי ושלך”.

היה זה בזמן שאכלנו יום יום לשובע והיינו מקבלים את ארוחותינו פעמיים מידי בעל הצאן או ה“מלחאק” – העוזר הצעיר.

עכשיו עוברים ימים שלמים והרעב אינו פוסק מלהטרידנו. יש שאוכלים פעם ביום, ואותו יום – יום מוצלח הוא. אף כי לא לשובע, כאילו רק לגרות את היצר ולהרגיזו… מוכרחים “להסתדר”. הכוחות הולכים ופוחתים, נחלשים, מי הביצה משפיעים לרע על הקיבה. נדמה תמיד: חלל ריק בפנים. תהום…

מתחילים במרץ “להסתדר”. מרחיקים לכת ורועים נעלמים לשעות אחדות בערבים ובלילות בשדות ובגנים ומביאים בצלים, חצילים וקשואים מגני-הירקות הרבים אי שם ליד כפר פלחים.

לא רחוק ממקום חנייתנו היתה מונחת ערימת תבואה. כל יום היה בעל התבואה לפני לכתו משם, עושה סימנים בערימה, מחשש שמא יגנוב השומר עצמו, השוכב עם חמורו ליד הערימה.

– שניים מהרועים התקרבו בלילה ומלאו שק בתבואה והסתלקו. שאר הרועים דאגו כבר לכך, שבעל השדה או השומר לא יחשדו חלילה ברועים. מה עשו? נגשו והתירו את החמור מקשריו והוא רץ ישר לערימה… כלבי הרועים נבחו ורצו אליו להפחידו. החמור, נפחד ונרעד, התבוסס במקומו; וכשהתעורר השומר לקול הרעש הזה, ראה את החמור על יד הערימה והסימנים מקולקלים…

אותו יום אכלנו פיתות טעימות… הלכו הרועים אל טחנה קרובה והחליפו את הגרעינים בקמח בחצי משוויָם, כי יודע הלה: אלה לא על שדותיהם גדלו…

מתכנים תכניות חדשות איך לחדור למקום פלוני ואלמוני. מוכרחים למצוא עצה… ודאי. אין מתנגד, טוב.

וצחוק מקניט מתפרץ:

– המ… לא יפה? מה?

קל, כנראה, להוכיח אחרים בשעת שובע…

* * *

קשה מנשוא. שוב יום וחצי רעב ממש. אוכל לא בא לפינו. מה יהיה? אפסו התכניות. שומרים על הרועים בשבע עינים, רבו מידי הגניבות בכל הסביבה. רעב…

ולפתע – נס ממש:

– הכבשה, “הקֵרחָה-אוּמגֶ’דלֶה” (מצבע חום ובעלת אוזניים מדולדלות כצמות) חולה – כך החליט חברי והוסיף בקריצת עיין – צריך לשחטה בטרם תמות… באללה, בודאי תמות…

ניגשתי אליה והתבוננתי בה. בדקתיה. כולה שמנה ובריאה היתה ואכלה לה בתיאבון…

הראש סחרחר ומכביד על הכתפיים. סביב העיניים נראים עיגולים עיגולים. אפלים ועבים העיגולים והם הולכים וגדלים. אפל – בעצם היום המופז קרני שמש מזהירים. רעד-קור עובר בחוט השדרה. בפה – יובש והלשון משתרבבת בכבדות ולוקקת בשפתיים היבשות. במוח קטעי מילים וריסוקי משפטים מעורפלים – כבשה חולה, בריאה, שמנה… תמות… ודאי… לא, בריאה היא לגמרי… לא תמות. קריצת עינו של הרועה: צריכים לשחטה… לשחטה? כן… תמות, נמות, אנו… אנו?… שחיטה. זיעה קרה

מכסה את כל הגוף… אופ… אופ…

– תן את פגיונך, יאללה!…

– הנה הוא יא חביבי, הא לך.

* * *

כן. אכלנו בשר צלוי לשובע.

חברי החליף חתיכות בשר בטבק. ליפפנו סיגריות ועישנו. נעשה טוב. פנים קורנות – כולם שבעים.

באותו יום עלה אחד הרועים לגולן. נתן חברי בידו חתיכות בשר עטופות בשק, ובפיו דברים לבעל הצאן:

– הכבשה ה“קֵרחה-אומגֶ’דלה” חלתה וגססה, לא יכולתי לרפאותה וכמעט שלא הספקתי לשחטה… כך תגיד…

– על ראשי ועל עיני!…

לפנות ערב הודיע רועה אחר:

– טלה “חלה” אצלי, צריכים לשחטו…

עיני כולם הבריקו משמחה.

אוכלים בשר – – –

---

שר בשירים על לב רעב

מאת

פסח בר-אדון

האח, כמה מתוקה ונעימה הפיתה היבשה אחרי ימים שלמים של רעב!…

השיגו קצת קמח-תירס, אספו גללי בקר והציתו באבן-צור. לא הרי קמח-התירס כהרי קמח-חיטה ללישה ולאפיה. קמח תירס מתפרך ומתרסק ודרושה מומחיות ללוש את העיסה בזהירות רבה על העבאיה, שלא תתפורר מתחת לידיים. מוכרחים ללוש פיתות עבות. געפר מוציא את מכנסיו הקרועים מתוך השקיים שעל החמור – המשמשים לו בלילות קור לכסות את החורים במכנסים שהוא לובשם תמיד – מקפלם ושם את הפיתה עליהם והופכה על הגחלים בזהירות. הוא מכסה אותה בגללים עשנים בצדדים ולמעלה…

הוא משתדל להוציא טיפות-חלב אחרונות מעטיני הכבשות. מלוח הוא החלב ומוכרחים למהלו במים. אוכלים ושותים בתיאבון. כמה טעימה הפיתה לחיך הרעב וביחוד כשטובלים אותה בחלב… רק חבל שאינה מספיקה להשביע את כולנו…

כולם בלתי מרוצים, נרגזים, שותקים.

לפתע – התעוררות, חמור נראה על יד העדרים, מיהר חסין הרועה לקראתו בצהלה:

– שב, “יחריב-ביתהו” – חזרה!…

זה יומים שהחמור נעלם ואיננו. היה מעט קמח בתוך השקיים שעל גבו והקמח נעלם איתו… בגללו לא היה לנו ממה לאפות פיתות כל יום-אתמול; ועכשיו, אויה, שב בלי קמח, – נפל מעליו או נגנב? וחסין מוציא את כל רוגזו וכעסו עליו. מכהו, כשהוא מחזיק באזני החמור שלא יתכופף ויסב ראשו ממנו, וצועק לו:

– חמור שכמותך! מנוול! טמא! יקללך אללה ויחריב ביתך, חמור… הא לך! הא לך עוד ועוד… השארתנו רעבים… איפה הקמח, יא חמאר – – והחמור המסכן עומד בהכנעה וסופג בסבלנות את כל “התוכחה” הזאת כמצדיק עליו את דין חסין בעליו.

נכמרו רחמי הרועים על החמור המסכן והשביעו את חסין:

– באללה, עזבהו לנפשו, המסכן…

השתיקה נמשכה, כולם מכונסים בעצמם.

– באללה! – מסכימים כולם נוגות.

– ואתה, יא-עזיז, למה בחרת לך להיות רועה? האם לא טוב יותר להיות סוחר?

– יחריב-ביתכום – פנה מנצור לפתע, – כמוכם כצואה הרועים, “ולאד אל ערב”, מנוולים! עוד מעט וירד גשם, עשב יגדל ונעלה להרים. הצאן ישבע ואנו נשבע. – – מה כי תבכו? אללה יחריב-ביתכום…

חיוך ואחר כך צחוק קולני ומתגבר צלצל שוב על פני כרי הצאן.

כתמול שלשום, כמימים ימימה – – –

בריקוד ובשירה שכחו את הרעב.

דמים

מאת

פסח בר-אדון

---

נקמת דם

מאת

פסח בר-אדון

אור שלוות ליל־ירח בהיר עוטה את ההרים והשדות רחבי הידיים, הנראים כחולמים והוזים כאותם הרועים השטוחים על יד עדריהם, חדורי צינת לילה וליבותיהם נכספים לעולמות רחוקים וגבוהים ככוכבים.

פתאום – יריה פלחה את דממת הלילה. אחריה עוד אחת ועוד אחת. הד היריות חדר אל תוך מחנה הכבשות הפחדניות ותצטופפנה אחת לחברתה ותשאנה ראש ועיניים תמהות, מבלי הבין מה קרה. נדמה: קולות, צעקות, אי־שם רחוק רחוק – ששש…

שוב דממה. מעיזות הכבשות להתרחק זו מזו. הסכנה עברה. מתבודדות כמקודם. ממשיכים הרועים להזות ולשזור את חוטי מחשבותיהם והזיותיהם כמקודם. רחוקות היריות. אין סכנה. אין דאגה. מחר נדע מה קרה. ששש… דממה.

אבל עיני חברי אבו־קאסם מתלקחות ומבריקות כגחליליות עפות בלילה. קם ושוב שוכב מתעטף בעבאיתו ובפרוותו, פושט את הרגליים ומכווצן תחתיו, מכניס את הראש בתוך הפרווה ותיכף מוציא אותו. מתהפך מצד לצד, מנוחה לא ימצא. שלוותו נתערערה לפתע. דמו הסוער עוררו. דמיונו הוצת כבמו אש.

– ודאי “קוֹם”, נקמת דם בשבט ת… פלט ולא יסף. רגע שקט, אבל המלה “קום”, שזה עכשיו הפליט כמתוך חלום, חדור הרגשת קודש, עוררתו ותנסוך עליו כעין שכרות מתוק מרווה־מצמיא ויפעם בו רוחו וכולו כאחוז קדחת שקע בזכרונותיו, זכרון נקמת דם דודו.

* * *

היה אז עוד ילד כגדלו של בנו של קאסם היום, בן שבע או שמונה, כשנהרג דודו אחי אביו בידי אחד מבני שבטו, והם חונים במרחבי החורן. כמעט שאינו זוכר את פרצופו של דודו. הוא זוכר רק מתוך חלום את פניו הצלוקים של הרוצח קצר הקומה, כי מבאי אוהל אביו היה והסב תדיר במסיבות הקהווה אצלו.

ויברח הרוצח ומשפחתו רחוק רחוק, לג’בל א־דרוז, וגם משם נדד שלא תשיגנו יד גואל הדם. לשבט אחר הלך, לחסות בצלו של שייך גדול וחזק בבחינת “דחיל”. הרבה שנים עברו מאז, כעשרים שנה ויותר, ודם הנרצח עוד טרם נגאל. דמו צועק מהאדמה. כתם רובץ על המשפחה, כבוד המשפחה חולל…

לפני שנים מספר ואבו־קאסם רוכב לו בעבר הירדן בדרכו לשבט בני־חאלד לראות בבנות השבט, כי נפשו חשקה לקחת לו אשה יפה וצעירה, נוספת על אשתו הראשונה, שלבו סר ממנה ואינה משביעה עוד את רצונו. – רוכב ושוגה לו בדמיונות על מזלו החדש שיביא איתו לשבטו.

והנה הֵלֶך זקן הולך לו בדרך ויט אליו. אינו יודע עד היום משום מה, רבים הלכו בדרך זו ולא שם לב אליהם. למה דוקא נתן עינו באותו זקן – ודאי מאללה היה הדבר. הזקן הולך לו לאט לאט, ידיו רועדות מזוקן, פניו מקומטים וצמוקים, לבוש קרעים; ויברכהו אבו־קאסם לשלום, וישב לו הזקן שלום.

כהרף עיין נהפך לב אבו־קאסם בקרבו. “הנה ככה – הוא מסובב בכפות ידיו ושיניו חורקות – ככה, מלמעלה למטה” וישאלהו:

– לאן, דודי, אללה יַנחֶךָ?

– לבני־חאלד, באללה.

– האם חאלדי אתה?

– חאלדי, באללה.

ויבחן אבו־קאסם את הזקן בעיניו וישאלהו:

– הגד נא לי מה שמך, דודי?

וירם הזקן את עיניו הלאות וישהה עליו רגע ושניים ויאמר:

– מה לך ולשמי, “יא ולד”. לך לדרכך ואני לדרכי. ויפן ללכת בשביל השדה אשר לפניו. ויקרא לו אבו־קאסם וישביעהו:

– באללה, אם אגיד לך את שמך, תגיד: כן או לא.

וישאל הזקן:

– מניין אתה? וישקר לו אבו־קאסם בכוונה:

– חאלדי אנוכי.

– לא, באללה, אינך חאלדי, אמר הזקן, ויוסף:

– את מי אתה מכיר?

ויקרא אבו־קאסם בשמות שייכים ונכבדים ומכרים מהשבט ויגמור: “ואני פלוני בן פלוני”. ולא הוריד אבו־קאסם את מבטו מהזקן וישאלהו פתאום:

– ושמך לא עשֶׁבּ? והאם אינך משבט פ…?

ויסתכל בו הזקן ויאמר:

– אמנם כן, כדבריך, ומניין אתה יודע את שמי ואת שבטי?

ויכוון אבו־קאסם את רובהו ויאמר:

– אתה המקולל, רוצח דודי, עתה הגיעה שעתך!

וישלוף הזקן כהרף עין את פגיונו מתערו ויאמר:

– גם אותך אהרוג, כלב טמא, נוסף לדודך המקולל.

ואבו־קאסם – דמו התלקח וסער בקרבו ולא יכול עוד להתאפק. סר קצת אחורנית ויפגע בו מתחת ללב, ויכרע הזקן תחתיו; ויאזור הזקן את שארית כוחו וינסה לקום והפגיון בידו הקמוצה, ויירה אבו־קאסם עוד הפעם ויפגע בראשו ולא יסף. דם, בשר ועפר התערבו יחד – –

* * *

אבו־קאסם לא המשיך הלאה את דרכו. ויקטע את ידו הימנית של עשֶׁבּ, ויקח את הפגיון מעליו ושב חזרה לשבטו, כשהוא דוהר על סוסתו האצילה.

כשהגיע למחנה – היה לילה. ושקט בין האוהלים, רק כלבים נבחו. באוהלו של סעיד אביו עוד ישבו רבים מבני השבט במסיבה על יד המדורה. אבו־קאסם לא הרגיש בבגדיו המכוסים בדם ובמראהו הפרוע ויכנס האוהלה. עוד טרם ברך לשלום את המסובים – חרדו כולם תחתם ויקראו בקול:

– אבו־קאסם, מה קרה?

אביו ניגש אליו ויאמר:

– מה היה, בני? הגד.

לא יכול אבו־קאסם להוציא הגה מפיו, רק הושיט את היד הקטועה ואת הפגיון לאור המדורה ויגמגם:

– “יא־יובא (אבא)”, זו היד שהרגה את אחיך– – –

– מה? יד עשֶׁבּ?… לא, אתה שקרן, כזבן. אין זאת יד עשֶׁבּ. אני מכיר אותה היטב־היטב. כתובת קעקע עליה: עקרב, פגיון וחצי ירח בין שתי שורות, כמו בידי… וירחצו אחדים מהמסובים את היד המלוכלכת מדם, ולב אבו־קאסם פועם בקרבו, ויכירו את הסימנים שבפי סעיד ויכריזו כולם:

– אמנם הוא־הוא רוצח אחיך ודודך, אבו־קאסם, יד עשֶׁבּ היא.

ויגש אליו אביו וישק לו על מצחו לעיני כל המסובים.

כשנזכר אבו־קאסם היום בנשיקה הזאת, בנשיקת אבא, נפשו נסערת ומתרגשת. הוא מוכן לרקוד ולקפוץ ולחבק את כל העולם…

אמו ואחיותיו יצאו מפתח אוהלן והילילו ויתאספו בני השבט לפני אוהל אביו וישמעו ורחב לבם וינשקוהו ויחבקוהו רבים. וישחטו לנאספים “דביחה” (זבח) לכבוד גאולת הדם. והשמחה היתה גדולה וכבירה ונמשכה עד עלות השחר.

בבוקר התאספו גם מיושבי האוהלים הרחוקים אשר אליהם הגיעה השמועה. וירחצו את היד הקטועה ויעטפוה בבד לבן וישימו את הפגיון על ידה ויקברוה בטכס, כדת – – –

ורוכבים ממשפחת עשֶׁבּ באו מהשבט הרחוק המגן עליהם, לבקש משייך השבט פ. להשלים בין שתי המשפחות ולסדר את ה“סֻלְחָה”. ויאמר השייך:

– אין צורך בסידורים ובדיבורים. הכל נגמר, הוא הרג והוא נהרג. אין ביניכם עוד ולא כלום. שובו לשבט, לא יאונה לכם כל רע.

ויבואו כולם לבית סעיד אבי אבו־קאסם ויתקעו דגל לבן לפני האוהל, ויקבלם סעיד כקבל אורחים יקרים ויתנשק איתם ויכן קהווה וישחט הרבה כבשים לכבודם.

– נקמנו את דם אחינו וגאלנו את כבוד משפחתנו. מהיום והלאה אין איבה ושנאה בינינו, אחים אנחנו.

ועתה נודע הדבר: לאן היו מועדות פניו של עשֶׁבּ הזקן המסכן? הוא הלך לבני חאלד, לשייכי השבט ונכבדיו, לבקשם ללכת לשבט פ… לבקש “סֻלחה” ממשפחת הנרצח; ובידו כופר נפשו, אשר אסף לאט־לאט במשך שנים למטרה זאת, כי נפשו חשקה לשוב עם משפחתו הגדולה לשבטו הקודם. התגעגע לשבט מולדתו ורצה למות שם, כי ידע שלא יאריך ימים עלי חלד;

את הכסף מצאו בחגורתו המלוכלכת בדם, דם נקמת אבו־קאסם, דם הלב, הראש והיד הקטועה שהרגה את דודו בן שבטו, אשר אכן נקברה בטכס עם פגיונו בשבט פ., בשבטו הוא.

---

נקמת דם אביו

מאת

פסח בר-אדון

מצאו בדואי משבט ח. הרוג בשדה. בלבו היה תקוע פגיון; מי הרגו? שאלה זו היתה שיחת היום ימים ושבועות, בשבט ובסביבה. חשכת הלילה בלעה את צעקותיו ואנקותיו של ההרוג הגוסס, והסתירה את דרכי הרוצח הבורח. הרוח מחתה את עקבותיו מעל פני האדמה ולא הועילו חיפושי המחפשים וגישושי המגששים.

נתאלמנה אשה צעירה ועל ידיה ילד פעוט כבן־שנה, נתייתם – וחסל.

יללה האשה, רגזה תחתיה וחרקה שיניים – דם בעלה צועק מהאדמה והרוצח חי לו אי שם בשלווה ובמנוחה.

פשטו בני המשפחה בשבטים, בעילום־שם, לחפש אחרי הרוצח, לגאול את דם קרובם ולנקום את נקמתו; אבל מקץ ימים שבו לשבטם דוממים, חפויי־ראש וזועפים. העלו חרס בחקירותיהם ולא נודע להם דבר ולא חצי דבר.

שוב יללה האם והבן ינק משדי אמו את שנאתה, וזו נזלה בדמו, כמאליה…

* * *

עברו מאז הרבה שנים. האם הזדקנה וגבה התכופף מרוב סבל וצער כל השנים. הילד גדל ויהי לרועה מפורסם, שמו הולך לפניו בין השבטים. יוצא ובא בין האנשים. אבל מנוחה לא ידע, נודד והולך משנה לשנה למקומות אחרים, לשבטים זרים.

כתם דם אביו הנשפך טרם הסיר מעליו…

אמו הזקנה – מה יכמה לבה לראות בטרם מותה את ראש הרוצח מובא בידי בנה לידיה. דבריה ורמזיה חודרים ללבו כפגיונות וריסי עיניו משתפלות מבושה…

ויהי היום והוא נשכר לרועה אצל אחד משבטי ענזי, שחנה לפני הרבה שנים על יד שבטם, והוא את שם שבטו לא גילה מיום עמדו על דעתו, ומטרתו גלויה לפניו.

בעל הצאן שבע־רצון מהרועה שלו ויחבבנו כבנו, כל רז לא הסתיר ממנו.

ויהי באחד הערבים הקרים – והעדר על יד האוהל והם יושבים להם בתוך האוהל ומתחממים על יד המדורה, שותים קהווה ומעשנים סיגריות במתינות וברשלנות. ובעל הצאן מספר על שנים עברו, על עצמו, על חייו הסוערים בהיותו צעיר. לא ידע פחד ולא נרתע מכל מכשול ומה שרצה להשיג – השיג, מקטון ועל גדול. הנה למשל – מקרה פה, מקרה שם, הוא מעשן לו ומבין ענני העשן שאפפו את ראשו ועירפלו את עיניו ראה את הדברים כאילו אך תמול קרו. ובתוך המקרים – מקרה אחד: “פעם שבתי ברכיבה בערב מקרובי, והנה נראה אדם אחד בשדה, בדרך לשבט ח. מחמולה פ., הכרתיו היטב פנים אל פנים, גבוה, רזה ו”עיני צבי" יפות לו. שמו היה אחמד אל קאסם (היה “אַקְרוּט”, או־הו!…) ולו עבאיה טובה, ועל ה“תוֹב” חגורה רקומה, עבודת התורכמנים. ואומר לו – “תן אותה לי” והלה צחק: “האני אתן לך להוריד ממני בגדים ולהפשיטני?” – – ולא הוספתי דבר, שלפתי את פגיוני והיכיתיו. הנה כאן, ישר ללבו, והשארתיו מת על המקום. והוא גומר את סיפורו ביוהרה: “כזה, יא־חביבי, הייתי פעם”…

בעל הצאן לא ראה את פני הנער הרועה, שישב ממולו והקשיב לסיפורו המעניין. לא השגיח בעיניו הקמות ובידו השולפת את פגיונו מתערו. ברגע שגמר בעל הצאן את סיפורו – זעק גם זעקה גדולה ומרה, הספיק רק לשים ידו על לבו השותת דם אבל לא יסף לצעוק; בידו האחת סתם הרועה את פיו ותחב את קצות הכַּפיה שעל ראשו לתוך פיו הפעור ובשניה דקר ודקר. ומשמת חתך לו את ידו הימנית ואת ראשו – – –

ומשהרגישו בני המשפחה בדבר באותו ערב, היה כבר הרועה רחוק בשדות, רכוב על סוסתו האצילה של בעל הצאן – בדרך לאוהל אמו…

* * *

אחרי מאמצים מרובים הצליחה משטרת עבר־הירדן לאסרו בשבטו ולהביאהו כבול ידיים ורגליים בשרשרות ברזל לבית־האסורים בעמאן.

כשהגיעה הבשורה הזאת לאמו – חשבה לקטוע את שדיה מרוב חרפה ובושה – שהיא היניקה בן כמותו…

אבל כעבור עשרה ימים נתבשרה שהוא ראוי לשם בדואי וראוי הוא להיות בנה של אמא זו – הוא הצליח לברוח, למרות המשמר הגדול, מבית האסורים. עכשו הוא מסתובב כ“דַחִיל” – חסוי, נכבד ונערץ בין שבטי הבדואים הרחוקים והנידחים – – –

---

שודדים

מאת

פסח בר-אדון

כולם הלכו לישון וָאיוותֵר אני ומוחמד אל קַהוג’י לבדנו על יד המדורה הלוחשת באוהל האורחים. מוחמד עישן לו סיגריות בלי הרף מתוך מצב־רוח. פניו מעוננים, מבטו מכווץ, פראי, חודר ונוצץ, שכב לו פרקדן והסתכל למרחקים.

– מה אתה רואה לפניך עכשיו יא־אחי, מוחמד? – שאלתיו בזהירות.

הכל עובר כרגע לפני עיני, מצטיירות תמונות… כן, הוא היה פעם “שד” ובחור כארז. השמש רק היתה “נושקת את האדמה” ונעלמת – והוא כבר על הסוסה. הרובה איתו והולך לכאן ולשם ולא קרה אף פעם שישוב ריקם. תמיד הביא דבר מה. אם לא הלך הכל כשורה אז מוכרח היה גם לרצוח, אבל היה מוכן תמיד גם ליהרג… עכשיו נשתנו הזמנים, "חכּוּמה!… לא השנים ההן השנים האלה. בשנים שעברו היו בני חורין, העולם – שלך; עכשיו מסתכלים עליך היטב, היטב… שבטי המדבר עודם נוהגים כבשנים הקודמות, אבל גם שם יד הממשלה מתחילה מגעת ומכבידה, והחופש שהיה פעם הולך ונעלם…

– עכשיו אמנם עודני די צעיר, אבל איש חָרֵב… בלי בית מתגולל אצל אחרים.

ארבע נשים היו לו וכולן מתו. האחרונה מתה רק לפני שנתיים. היתה טובה ויפה והביאה לו את קאסם בנו. אחרי מותה – “הלכה הנפש” מהכל. עזב את שבטו ואת אוהלו, לקח את בנו ואת אביו הזקן – ובא לכאן. נעשה לקַהוג’י, מכין קהווה אצל ראש השבט ומכבד אורחים – מַלֶש… אין דבר… ומיום שמתה זו, באללה “ראַח נַפשִי מִן א־נִשוּאַן” הלכה הנפש גם מנשים. כזאת האחרונה, באללה, אין כמוה בעולם. ארבע נשים היו לו – והוא יודע…

זכרונותיו שוטפים – והולכים. נזכר במקרי חיים והוא עודנו צעיר – “קום”.

נקמת דם היתה בין שבטו ובין שבט מ. מימים ימימה. תמיד היו מתנפלים בני שבט אחד על השני. ופעם יצאו עשרה מבני שבטו ל“עַ’זוּ” (שוד), וכולם צעירים ואמיצים. הוא אמר להם:

– גם אני אלך אתכם.

אמרו לו:

– אל לך ללכת. אתה בעל צאן וגמלים ובעל משפחה, והיה אם יהרגוך – מי ידאג לכל אלה?

– לא, כי כן אלך! – ענה ודמו רתח בקרבו. הוא בא הביתה ואמר לאבא: – הנה היום חתונה ב“חַמוּלָה” – בית־אב פלוני, אלך גם אנוכי עם ההולכים. רכב על סוסתו והרובה איתו. לפנות ערב השיגם על אחת הגבעות שעל יד ה“חמולה”, מקום חגיגת החתונה – – –

שנים עשר יום רכבו ממקום למקום. ההצלחה לא האירה פניה ולא היתה הזדמנות טובה להוציא לפועל את זממם. ויהי כי העריב היום והנה עדר־גמלים נראה מרחוק. עלו על גבעה ולפני עיניהם ארץ ישרה כעל כף היד ועל יד העדר נער רועה. רק מרחוק־מרחוק נראו עוד עדרים. הנער היה חמוש ברובה, אקדוח ופגיון; הם קשרו את הסוסים על יד קוצים מעבר לגבעה והתפשטו סביב הגבעה ברגל. הרועה הרגיש במצב הדברים ופתח עליהם באש – אבל לא פגע; הנער יורה מלפניו על המתקרבים. אז התגנב מוחמד מאחוריו מבין העדר, קפץ עליו ותפסו בצווארו והתחיל לחנקו. הרועה פירפר מתחת לידיו. כאשר ראה הרועה סביבו והנה כל הבחורים עומדים מוכנים לירות בו מרוביהם – התחיל לבקש רחמים “דחילך”. הורידו ממנו את נשקו והוא הושיט גם את הכדורים בלי אומר ודברים.

הלילה ירד עליהם והם רצים כל הלילה עם העדר. עם זריחה ישבו לנוח ולתת אוכל לסוסים ומנוחה לגמלים. אחד מהם שמר על הגבעה והנה הוא רואה עשרות רוכבים דולקים אחריהם. נתן סימן, ועד שהצטרף אליהם – היו כבר כולם מוכנים לרוץ הלאה. שמו את הרסנים בפיות הסוסים והתיצבו הכן.

החליטו ששלושה מהם יבריחו את העדר והשמונה ישארו ויעכבו את הרודפים ולא יתנו להם להתקרב, ובינתיים – יספיקו אלה להתרחק ממקום הסכנה. עבר זמן, “כמהלך מכאן לחורשה ההיא, ההיא” – והגיעו למישור. והנה כשלושים רוכבים השיגום ופתחו עליהם באש. הם ענו באש. בראשונה הפילו מהרודפים שתי סוסות וגם סוסה שלהם נפלה. וכעבור רגע קיבל אחד הבחורים כדור בראש…

היה צעיר יפה וחמוד, בעל מחלפות שהגיעו עד המתניים. הוא הספיק רק לצעוק “דבחוני” – הרגוני, והתגלגל מת מעל הסוס. – תפסוהו ושלחוהו עם אחד הבחורים קדימה לפניהם. נרגזים על מות חברם התחילו להמטיר אש ביתר מרץ וכעס והפילו ארבעה אנשים מהרודפים וכן נפלו חמש סוסות פצועות. גם הללו לא טמנו את ידיהם – והספיקו לפצוע אחד הבחורים בירכו ונפלו עוד שתי סוסות, – אבל מעטים אלה לעומת הסוסות הפצועות אצל הרודפים.

באו רכובים אל ההרים – שניים שניים על סוסה אחת. הפצוע והמת ביניהם. לפנות ערב הגיעו לאותה “חמולה”, אשר שם נפגש ביום הראשון עם חבריו. עדר הגמלים חיכה להם בשלמותו עם שלושת מלוויהם.

חפרו קבר למת ויקברוהו שם. “הו־או… היה זה ולד”, “אין רבים כמותו – בכל העולם”… את הפצוע רחצו מהדם ועזבוהו אצל ידידים לטפל בו.

בינתיים הוגד לאביו ולאשתו של מוחמד כי הוא נהרג. שמעו שמועה מעובר אורח: אחד צעיר, “אַבוּ־גִ’דַאִיל” – בעל מחלפות עד המתניים נהרג – ולו היו אז מחלפות ארוכות (אל תסתכל בי עכשיו, חביבי, יד “הנסיב” הגורל, היתה בי…) – – –

טרם נפרדנו כל אחד לאוהלו התחלקנו בשלל. מנת כל אחד – תשעה גמלים. גם לפצוע וגם למת אותו חלק. גמלי המת ניתנו למשפחתו (ואין מן המנהג להוסיף למשפחת המת יותר מלכולם; מותו – “נסיב”, גורלו המר גרם לו…) כאשר התקרב מחמד לפני אוהלו – שמע קול בכי ויללה של אשתו, אחיותיו וקרובותיו הטופחות על חזיהן בקינות – “יא מוחמד, יא מוחמד”…

משהשגיחו בגמליו הבאים לפניו והיכירוהו נהפכו כהרף עיין הקינות לשמחה. חבקוהו, נשקוהו וסדרו פנטסייה. הנשים הילילו “היללא” – אשתו ראשונה וכולן אחריה, ופניה קרנו כשמש ועיניה נוצצו…

– אבא פניו היו רוגזים ורצינים. אין הוא אוהב לגלות לבו בפני אנשים. הוא שחט הרבה כבשים לכבוד האורחים שבאו לברכו ולשמח אותו, ולי אמר אז: גרמת לנו עגמת נפש וצער רב…

משהסתכל בגמלים, בחנם, בדקם ומיששם בידיו – הוסיף בצחוק ובקריצת עיין:

– מַלְעוֹן־אִל־ווֹלֵדִין… דַיוּס, שיטאן… מקולל, שטן שכמותך…

בני השבט המוכה לא שכחו את “הע’זו” ואת ארבעת בחוריהם וסוסותיהם הפצועות. הם הדריכו מנוחה וגרמו עוד התנפלויות, שוד ודם…

– ואשה זו, אֵם בני, יא אחי – אבל הפסיק באמצע את דבורו, נשך את שפתיו בכאב ולא יסף לדבר באותו ערב.

את מבטו המכווץ ריכז אי שם במרחקים – – –

---

חג הדמים אצל המתואלים

מאת

פסח בר-אדון

¹

נבטיה, עיר גדולה בלבנון, עם רשת של בתי־ספר, שלומדים בהם צעירים ערבים גם מהסביבה הקרובה. בתי אבן יפים מתנוססים על צלעי ההרים המכוסים ירק, שיחים ועצים וגני פרחים. בכול נקיון וסדר. בטבור העיר בתוך בית הקברות העירוני מתנוסס בניין גדול, הוא הג’אמע “חסיניה” על שם חוסין אבן עלי, ולפניו כיכר רחבת ידים. שנה־שנה, ערב יום העשרה במוחרם, נוהרים למקום הזה לחג ה“עשורה” מאות ואלפים מכל הלבנון, מהרי הגליל הצפוניים, מקום מגורם של ארבעים – חמישים אלף המתואלים.

בערב אותו יום העשור מתאספים כל המתואלים בפנים ה“גַ’אמֶע”. ה“ג’אמע” עושה רושם כעין בית כנסת בלי קישוטים. ספסלי־ישיבה פשוטים ובימה לדרשת ה“כתיב”. ליד הבימה יושבים שייכים וזקנים. הקהל יושב על הספסלים ועל הרצפה. השייכים מקריאים לפני הקהל את כל פרשת העינויים והיסורין של משפחת עלי ואת מלחמת חוסין בכרבלה. הקריאה מלווה אנחות ובכי. לפתע בוקעות קריאות מתוך הקהל לכבוד עלי וחוסין, וכולם עונים לעומתם: יא עלי! יא חסין! יא חסין! וכך בלי הרף.

ב“ג’אמע” חום מחניק. מתנדבים אחדים מגישים כדי מים לשתייה. הכדים עוברים מיד ליד. שותים מהם, כידוע, מבלי לנגוע בפי הכד, אלא אגב שפיכה מלמעלה במכוון לפה.

אחרי גמר טכס הקריאה פושטים מאות אנשים את כותנותיהם מעליהם. מסירים את ה“עקאלים” והכַּפיות ומניחים אותם לפניהם. מסתדרים בשורות ארוכות זו לעומת זו. מדליקים נרות רבים בחופות נחושת מיוחדות לזאת. מסתובבים קודם בחוץ ואחר־כך בפנים הג’אמע, תחילה בקריאות שקטות ולאט לאט בהתלהבות ובקול רם:

– יא עלי, יא חוסין!

מאפי ולי אלא עלי (אין צדיק אלא עלי)!

ג’וברַאִיל נַדַאה לִלְשַׁמָא (גבריאל קראהו לשמים)!

וכולם עונים בהתלהבות:

– יא עלי, יא חוסין, הידה! הידה! הידה! חובטים על חזיהם בכוח ומנענעים בראשיהם וחוזרים על הפסקה הזאת עשרות ומאות פעמים: הידה! הידה! הידה! החבטות על החזה מתגברות והולכות. צריחות וקריאות של דבקות לאין סוף ממלאות את החלל.

יא שהיד כרבלה (הוי, קדוש כרבלה)

אח יא חוסין, אח יא חוסין,

הידה – – –

פה ושם ילדים נדחקים, עושים כמעשה הגדולים וחובטים בהתלהבות:

– אח, יא מולאנא חוסין, אח (אוי אדוננו חוסין אבוי)! כך נמשך הדבר שעות בלי הפסק. החזה נהפך אדום ומתנפח. יש שהידיים זבות דם, העיניים קמות כאילו עומדות להתפרץ מחוריהן. גושים פראיים, גושים נטולי הכרה. צעקות עולות: אח, יא חוסין, אח הידה – הידה! – נשים עומדות מסביב לחלונות, חוזרות בלחש על הקריאות ומנגבות דמעותיהן.

בבוקר. הרחובות רועשים וסואנים. באים אלה שלא הספיקו לבוא אתמול לעיר. אלפי אנשים מסתובבים ברחובות. בשוק עשרות רוכלים, מוכרי ממתקים, ברד, מיני רקיקים וכדומה.

הנה נראים לבושי לבנים, גלויי ראש, שערות ראשיהם מגולחות, חרבות ופגיונות על מתניהם. מופיעים גם ילדים באותה צורה ממש – לבושי לבנים ופגיונות בידיהם ועל מתניהם. העיניים קורנות ובמבט גאוותני ומלא אושר הם מסתכלים בכל מקום ומברכים את חבריהם ומכריהם בקול שמחה.

נוהרים ל“ג’אמע”. תפילות והקראות ואזכרות כמו בערב היום. הכניסה לג’אמע מכוסה שחורים. בחוץ מסתובבים קבוצות־קבוצות של אנשים עם דגלים שחורים בידיהם וקוראים קריאות הערצה וכבוד לכבוד עלי, חסן וחוסין. נספחים אליהם אנשים והשורות גודלות. מסובבים את רחובות העיר ומגיעים לג’אמע. קבוצה בקבוצה נפגשת. מתחרים בקריאות ובצווחות ונפרדים שוב לסובב את העיר. די שאחד יעמוד ויצעק: “יא חוסין, אח יא” – ומיד מתלקטים סביבו אנשים. הוא קורא בקול וכולם עונים לעומתו בהתלהבות. בתוך התהלוכות האלה מתבלטות קבוצות הילדים, כשדגלים שחורים קטנים בידיהם, והם עונים בקולות על קריאת אחד מביניהם.

באמצע הכיכר העמידו שלושה אהלים – סמל מחנה חוסין. התכונה רבה. מצב הרוח מתגבר ומתרומם. גמלים מקושטים וילדים עליהם. סוסות מקושטות של חוסין עוברות דרך הרחובות. על סוסה אחת יושב צעיר לבוש כחול־ירוק, “לופפה” על ראשו ומקריא מתוך הספר על ערך היום.

הולך “האויב” ברחובות וכדי מים בידיו. כשאחד ממחנה חוסין חפץ לשתות – מגישים לו אנשי “האויב” עד לפיו. אולם ברגע שזה מושיט ידו ליצוק לתוך פיו – מפיל המגיש את הכד מידו ושוברו לנוכח העיניים הכלות מצמא.

השעה התשיעית והחזיון מתחיל. האכסטאזה הגיעה לשיאה. ילדים לבושי שחורים עם משולשים בידיהם מופיעים בכיכר. הגמלים והסוסות המקושטים במרבדים ומשי מחכים. מצלצלים במצילתיים. הקהל, כעשרים אלף איש ויותר, עומדים מסביב לכיכר רחבת ידיים. נשמעות אנחות תכופות. לפתע מופיעים עשרות רוכבים לבושי מדים אדומים וחרבות שלופות בידיהם. הם מחנה “האויב” בסמל השטן. הנה לעומתם רוכבי סוסים בתלבושת בדואית, בעלי בריתו של חוסין. “עקאל” וכַּפייה על הראש, עבאיה על כתפיהם, להבי החרבות מתנוצצים ומבריקים מול השמש, קרב־ריצה, מחנה מול מחנה. מלחמה. ההתקפה המכרעת.

“האויב” מקיף את האוהלים. תרועת חצוצרה. חדירה לאוהלים. זריקות אש. האוהלים עולים בלהבה.

ילדים לבושי שחורים קשורים בחבלים אחד לשני ונסחבים באמצע הכיכר. אחריהם, גמלים טעונים ילדים־יתומים. שבויים הם, שלל מלחמה. גם עדר צאן מובל דרך הכיכר.

הנה תהלוכת האבל: שניים מכוסי דם רוכבים על סוסותיהם וחרבות בראשיהם. לילה. סמל בני חוסין שבבגדיהם – חצים. הסוסות גם הן תקועות־חצים. גם סוסות הנהרגים מובלות. סוסה אחת לבושה בתכריך לבן מוּזת־דם ותקועת חצים דוקרים; על צווארה שתי יונים צחורות מוּזות דם, שגם הן – סמל נשמת חוסין. אחריהן נושאים “ארון” עם חוסין הגוסס בתוכו, מכוסה שחורים, רק ברגליו ינענע לאיטוֹ. הנושאים שרים בקול מזעזע:

יא אהלי ביתי ודעוני (הוי משפחתי ביתי, היפרדו ממני).

יום אלעשר יקטלוני – – – (יום העשירי [למוחרם] יהרגוני).

בכי ויללה. על גמל עם אפריון עליו יושבת אשה עטופת שחורים ומקוננת. אחריו עוד גמלים מכוסי שחורים ועל דבשותיהם יושבים ילדים בתוך תיבות מסודרות. הילדים מחזיקים דגלים שחורים ומגבירים את רעש היללה בקולותיהם ובצווחותיהם הילדותיים. כל הקהל – נשים, ילדים, זקנים וצעירים העומדים על הכיכר, כולם בוכים ומקוננים וצווחים:

"יא שאהיד כרבלה,

אח יא חוסין, אח, אח – – –".

צעקות מחרישות אזנים מתוך יללה ובכי עולות: הידה! ה־י־ד־ה! – ה־י־ד־ה!!!

שרשרת ארוכה של לבושי לבנים וחרבותיהם מתנופפות בידיהם ומכים על ראשיהם בלי הרף, בכוח: ה־י־ד־ה! ה־י־ד־ה! – – – מתוך ההמולה שומעים:

וחוסיינא, וחוסיינא ודביחוהו מן קפא (את חוסין, את חוסין שזבחוהו מן העורף),

וחוסיינא וע’סִילַא בלדמע (את חוסין נרחץ בדמעות).

"דם נוזל. דם ניתז על כל הסובבים. פנים משולהבים, העיניים כאילו נעקרות מחוריהן, מסתכלות ואינן מסתכלות. שכחה עצמית, התפשטות הגשמיות. יד אחת בחגורת רעהו ויד שנייה מכה בחרב, בחוזקה ובעוז.

שרב. האויר לוחש. אין עוד כוח. נסחבים אחד אחרי השני. רגליים מסתבכות ונתקלות אחת בשנייה – הידה! הידה! כבני אדם שאין להם כבר מה לאבד בחייהם הם מכים בפגיונות על ראשיהם באכזריות, נקם על עצמם – אח יא חוסין, יא שאהיד כרבלה, יא מולאנא עלי, יא חסן – – – הקולות הולכים ונחלשים יותר ויותר. פתאום מתאוששים שוב ובגבורה ובהתלהבות יתירה חובטים בלהבי החרבות על קדקדיהם והדם נוזל, נשפך ומתיז על הפנים. הבגדים אדומים מדם, הידיים בדם, הכל דם.

מתחילה התעלפות. אחת, שנייה, שלישית, חמישית, שמינית. מוציאים אותם מהר מהשרשרת ומכניסים לג’אמע, ל“חוסיניה”. משכיבים אותם על האדמה ומתיזים עליהם מים. רוחצים את פניהם ופוקחים את עיניהם. תשושי כוח, מרימים יד והיא נופלת ארצה.

הנה עיני ילד מסתכלות מתוך פנים פצועים וקרושי דם. מבט מאושר. נהנה מטיפול יתר זה. כך גם שאר הילדים המונחים כבר על הריצפה נטולי חושים ב“חוסיניה”. הנשים עומדות וחובטות על חזיהן קבוצות קבוצות ומקוננות:

זינב תנאדי אל קום (זינב [שם גִבּורה] קראי לעם).

יא קום רעונא (העם – שים לב).

נחנא בנאת אל חוסין (אנחנו בנות חוסין)

באללה, תרחמונה (באללה, תרחמו עלינו).

והקבוצה השנייה מיללת:

– יא פטמה קומי א לִלדפופִי (– יא פטמה, קומי לתופף בתוף)

הדא חוסיינא כמאד אל סיופי (הנה זה חוסין פורש החרבות)

נשים וילדות מיללות ומנענעות בראש:

סופי מולאנא חוסינא (הצטערי, בכי, אדוננו חוסין)

פי סיהאנא פיטמטהו (לפתע פתאום קפדו חייו)

ומתוך נניחות ועיניים דומעות:

פראית אל חוסינא (ראית את חוסין)

פי סיהאמן קטלוהו (בחצים הרגוהו).

מביאים ל“חוסניה” עשרות מתעלפים ופצועים להתיז עליהם ממי הרפואה ולרחצם שם, כי המקום מגן על הפצועים הנפצעים לשמו ולכבודו, מבריא ומביא אושר לכל השנה, לו ולכל המשפחה. מהחבטות ביום “אל עשורה” אין מתים. ואם מתים – הרי בודאי לא משטף הדם. סיבות אחרות לזה, כי בכלל מתים אנשים בעולם. קדושת החג מגינה על המאמינים.

כך מבארים המתואלים בדברם עִם איש זר. אם יקרה ומת אחד החוגגים מפצעיו לכבוד עלי וחוסין – כל טוב גן־עדן מובטח לו. חיי העולם הזה הם כאפס וכאין מול הטוב והאושר הצפון לו בעולם הבא.

“אי אפשר לשיעי שלא לבכות, לבו הוא קבר חי, קבר אמיתי בשביל המנהיג הקדוש שראשו נכרת”.

“גם בגן עדן נתאבל על חוסין, הוא היסוד של הקיום המושלמי”.

שעה אחת־עשרה. הקהל מתפרץ לזכות בקצת אפר שנשאר מהאוהלים השרופים והידוע בסגולתו לרפא חולים, לפתוח רחמן של נשים עקרות וכנגד כל מיני מיחושים וכאבים.

מתפזרים. על הכיכר שלוליות דם.

נשים

מאת

פסח בר-אדון

---

עומר ואהובתו

מאת

פסח בר-אדון

עומר, רועה צעיר כבן עשרים ובעל פנים אמיצים, לסתות בולטות ועיניים עֵרות ושחורות. עובד זה שנים, מהיותו עוד קטן, בעדרי זרים וחולם על היום המאושר, בו יוכל לבקש את שאהבה נפשו מידי אביה.

לפני שנה הוא היה כבר קרוב למטרתו: כחמישים ראש צאן היו לו מלבד הטלאים שעמדו להיוולד, אולם “נסיב” – גורל: שלג ירד בגולן העליון וטרם הספיקו לרדת עם העדרים לעמקים – הקור הנורא עשה שמות בצאן וגם חצי מעדרו של עומר גווע ומת…

עכשו יש לו כשלושים וחמישה ראש צעירים ומבוגרים, בריאים ושמנים. הם רועים בתוך העדר של בעליו.

הוא יושב כל הימים על יד הצאן וחולם והוזה על בחירת לבו. הנה יכול היה כבר כיום לגור איתה יחד באוהל אחד. היה לוקח עדר גדול בחכירה ורועה עובד אצלו בשכר והוא היה יושב לו באוהלו ומקבל אורחים, מסדר בשבילם קהווה ומכבדם… עכשיו – עוד שנתיים יצטרך לעבוד. גורל…

בלילות, בייחוד בלילי־ירח, כשכל העולם חולפ־הוזה, אין הוא יכול להרדם; דמו רותח בקרבו ומסעירו, מצפרני אצבעות רגליו עד שערות ראשו; גלים מחשמלים את חוט שדרתו ואינו יודע מנוחה. הוא רואה את אהובתו לפני עיניו; כולו תשוקה וכוסף. אינו יודע למי למסור את עושר רגשותיו המפכים בו כמעיין מים. הוא קם וקופץ, רוקד, שר, צועק בהרים ואינו מוצא מרגוע לעצמו; הוא קורא ל“שעלאן”, האיל הצעיר שגידלו וטיפחו בעצם ידיו והכרוך אחריו ככלבלב. הוא מלטפו על כבו, מגרדו, סביב אוזניו, על צווארו ומטביע לו נשיקה על אפו; הוא מרביצו על ידו ונרדם כשזרועותיו חובקות את “שעלאן” חזק, חזק…

* * *

בפעם הראשונה ראה אותה בחגיגת החתונה.

הלכה שורה ארוכה של בֶּדואיות צעירות אחרי הכלה, שצעדה לפניהן בלווית חברותיה הקרובות ביותר, עטויה צעיף ועל ראשה עבאיה, בדרכה לאוהל החתן. אחריה נשאו את ה“סנדוק” – תיבה לא גדולה מלאה בבגדיה וקישוטיה – הרכוש שמביאה איתה לאוהל בעלה. כולן מקושטות בשמלותיהן השחורות והצבעוניות – נוצצות, גלויות פנים מקועקעים, עיניים מוכחלות, צפרני ידיהן וכפותיהן צבועות “חינה” – צבע אדום בהיר. שרות שירים ומפללות בפיהן. רוקדות ומשמחות אותה בדרכה…

משהכניסו את הכלה לאוהל הקרוב, בו ישבו נשים וחיכו לבואה, הסתדרו הצעירות בחצי עיגול, כולן שרות בעֵירנות ובהתלהבות ורוקדות בקצב.

התאספו נשים וילדים סביבן. גם ה“שבאב” (הצעירים) עברו כבדרך־אגב ושלחו מבט חטוף אל הרוקדות הצעירות והמתלהבות. עומר, שעזב את צאנו לשעה קלה היה בין הצעירים האלה; ואך ראה אותה, לא הוסיף יותר לראות את האחרות ולא את “כל העולם” סביבו. נפשו נעה בקרבו…

היא, פטימה, בדואית בת שבע־עשרה. דקת־גיזרה, אצילית, גבוהה. עיניים לה גדולות ונוצצות כפנינים מתוך פנים נהדרים ומשולהבים בהתלהבות הריקוד. שדיים לה – כתפוחים, בולטים מקיפולי שמלתה הרחבה בעת שהתנועעה עם חברותיה בקצב…

כשעומר נזכר באותו רגע – הוא מתוודה בלחש:

– לולא הבושה היה בוודאי נופל לרגליה ומחבקה ומנשקה…

הבחורים הצעירים רקדו במרחק מה לפני אוהל האורחים, לקול הקצוב של המחללים בחלילים. עומר נכנס בין הרוקדים והתחיל לרקוד כמטורף ריקוד פראי תוסס. הלהיב בקריאות את הבחורים ושאג ברעם בקולי קולות. כולם ענו לו בקריאות וההתלהבות גברה מרגע לרגע.

ההתלהבות הפראית משכה את לב הבחורות הרוקדות, והן, כמתחרות שקטות, התחילו להראות את כוחן. עומר שלח מבט לעבר הרוקדות, וכשפגש במבטה של פטימה השהה מבטו והצמידו אל פניה, גופה ועיניה…

אחת “הילילה” בגרונה וכולן אחריה. פתאום יצאה אחת מהרוקדות, עטופה עבאיה על ראשה ובידה פגיון שלוף, והתחילה לרקוד לפני שורת הבחורים הרוקדים. יצא אחד לקראתה בריקוד לאט־לאט והתחיל מתקרב אליה לתפשה ולכבשה. אבל היא הגנה על עצמה כשהיא מנפנפת את הפגיון, מקרבת אותו סמוך לפניו ומכריחה אותו לסגת אחורנית. גופה מושך ומגרה, בתנועותיה הכבושות־הקצובות. יצאו בחורים אחדים מולה; הם מנסים להתקיפה, לתפסה ולכבשה. אבל היא הודפת את כולם אחורנית כשהיא תוחבת את פגיונה כמעט לעיניהם ולפניהם. הלהב נוצץ מול השמש ו“מפחיד” גם את הרוקדים האמיצים־החצופים.

עומר יצא לקראתה כולו פרא. הכַּפיה והעקאל שמוטים לו על צווארו, מחלפותיו פזורות, עיניו כיוצאות מחוריהן. הוא רקד הרבה זמן לפניה ולא נכנע מהרה, כאחרים; לא נתן לה להדפו. כרכר סביבה ושוב מתקרב מאחור ומהצדדים; ובפעם האחרונה, כשהיא התחילה הודפת אותו אחורנית אל שורת הרוקדים, שלח אליה מבט כוסף ולוהט. גם היא ענתה לו באותו מבט מתוך פניה המכוסים למחצה… רק רגע ושוב הפכה את פניה וגופה לעבר הרוקד החדש…

בגמר הריקודים שאל עומר, ככל הבחורים שהספיקו בינתיים “לשים עיין” כל אחד על אחת הבנות שמצאה חן בעיניו ואשר הספיקו כבר להחליף מבטים:

– בת מי זאת?…

וכאשר נודע לו מקום אוהלה של פטימה איֵהו – שב לעדרו בעיניים נוצצות ולב מלא גיל.

למחרת בא להשקות את צאנו על יד המעיין הקרוב, שממנו ממלאה פטימה את כדה במים…

* * *

על יד המעיין נפגשו מבטי שניהם יום־יום. רועים רבים רבצו כאן בשעות ההשקאה עם עדרי צאנם. הרבה בנות באו לשאוב מים ועומר לא הצליח לדבר איתה פה אל פה. פעם כיוון את הרגע שהיו חופשים ממבטי זרים והוא לחש לה:

– בואי לשדה על יד החורבה; שם אחכה לך…

והיא באה.

הוא שפך את ליבו לפניה:

– נפשי יוצאת אחריך…

והיא אמרה לו:

– מרחוק – ונפשי ולבי איתך. תמיד חושבת עליך; רק עליך.

יום יום היא מחכה לו על יד המעיין. היא היתה באה ושואבת לאט־לאט מים ומציצה לצידו; מעמידה את הכד בצד ובעצמה ניגשת לפלג לרחוץ את ידיה. עומר היה ניגש ושופך בשובבות את הכד על פיו… מיהרה פטימה, אגב קללות קולניות כנרגזה באמת, למלא שוב את כדה. היא חוזרת לפלג לגמור את רחיצת ידיה באיטיות, כרוצה להאריך את שהותה במקום. הוא מתגנב ושוב שופך את המים מהכד; והיא רצה, אגב רוגז וחרפות מעושים, למלא לה את כדה, ועיניים מחייכות־נוצצות מופנות אל פניו המפיקים אושר.

– יא עומר, הרי היא תכעס עליך – שאלתיו פעם – ולא תוסיף לבוא.

– לא, לא תכעס עלי אף פעם… – מקיש בלשונו לשם חיזוק – לא!

– ולמה אתה מכעיסה?

– אני רוצה שהיא תתעכב ולא תמהר כה ללכת מכאן… היא יודעת שאני רוצה לראותה.

אגב הבטה לצדדין הוא מוציא חגורה אדומה, שהיא הביאה לו לפני יום שיקשטנה בקצוות. הרועים יודעים הרועים עבודת קישוט זו. – זה שלה… בשבילה…

פטימה עברה פעם בדרך ואנו עוברים במקרה עם העדר על ידה. היא היתה אצל קרובותיה במחנה הקרוב ועתה שבה הביתה. היא ברכתנו לשלום. עומר קרא לה לגשת אליו. היא סירבה:

– אני ממהרת…

הוא זרק אליה אבן כבדה. האבן כמעט שפגעה בה.

– ריר אדבחיטש, אחרת – אהרגך, אם לא תגשי…

היא ניגשה. הסתכלה בו בעיניים מושפלות ומתביישות.

– אני ממהרת הביתה… אבא יהרגני, באללה ובנֶבִּי, יהרגני…

והוא נתָנה ללכת כששיניו הלבנות מחייכות מבין שפתיו. הוא ליווה אותה בעיניים חומדות וקרא אחריה בלחש־חיבה:

י־א פ־טי־מה…

* * *

נדדנו חודש ויותר לעמקים. כשחזרנו לא הרחקנו לכת עם העדר. התחלנו לרעות לא רחוק מהמחנה, מקום מגוריה של פטימה. כבר יומיים מאז בואנו ולא נזדמן לו לעומר לראותה. חששה מעין אדם שלא תשזפנה; גם הוא התחיל להיות זהיר בפגישותיו איתה.

בבוקר היום השלישי ואנו רועים על הגבעה מול מחנה האוהלים – והנה אבי פטימה, אשתו השנייה ובנה יוצאים מהאוהל. האב עלה על סוסתו, האשה והבן הלכו אחריו ברגל. היום יום שוק בעיר בקרובה ובודאי עליהם לקנות דבר־מה בשביל הבית. עומר לחש לי:

– היא נשארה בבית… כולם הלכו…

– לֵך – אמרתי – ואחכה לך בסביבה זאת, למטה…

כעבור שעה הוא שב. מאושר. עיניו קרנו ונוצצו – עיני אוהב. הוא הביא לי גם מתנה ממנה…

– פיתה מקמח חיטה אפתה בשבילי ושלחה גם לך.

– היא טובה מאוד…

– אין כמוה בכל העולם, באללה…

באחד הימים נפוצה שמועה כי אסעד קרובה עומד לשלוח אנשים לאביה לבקש אותה מידו. ימים אחדים התרוצצנו עם העדר על יד המחנה ועומר חיכה לה.

חורף. מי־גשם בכל מקום, בכל חריץ, ערוץ ובקעה, ואין צורך ללכת עד המעיין לשאוב מים, בלתי אם מים לשתייה. לכן אין פטימה הולכת כל יום אל המעיין.

צהרי יום שישי. ערפל כבד כיסה את הארץ עד כי קשה היה לראות את העדר כולו, ופטימה נראתה בדרכה למעיין. כשהרגשתי בה, מיהרתי לבשר בקריאה את עומר, שעמד מעבר השני של העדר ושמר עליו, שלא תתקרב חלילה חיה טורפת כרגיל בימים אלה.

הוא עיכבה במתינות. כבש את התרגשותו אבל תפסה כתפוס כבשה מרדנית; ניענע אותה בכתפיה ועיניו מאיימות:

– את תתחתני עם אסעד? מה?!

הוא תפס אותה בגרונה, כאילו לחנקה. אבל היא עמדה לפניו בלי פחד והישירה את גווה באומץ:

– לא אני, עומר יא עיני, רוצה זאת, אלא יובא (אבא) רוצה…

ועיניה נהיו עגומות־עצבניות.

הוא העביר את ידו בלטיפה על גופה ותיכף חיבקה בחזקה כשהוא עוטפה בעבאיתו ומנשקה. היא הניחה לו לעשות בה כרצונו, אבל אחרי רגע התחמקה בחזקה מזרועותיו, תפסה את הכד שקודם העמידה על ידה – וברחה – רצה אל האוהל חזרה…

כשהוא נרגע מהתרגשותו הרבה, ניגש אלי ואמר בקול מצטדק:

– לפני חברי לא הייתי עושה זאת. רק בך אני בוטח שלא תגלה סוד אף פעם בחייך… אתה אחי…

ולעצמו רטן: אני אהרוג את אסעד, באללה אני נשבע, אם יבקש את פטימה לו לאשה – באללה, אהרגנו. אהרגנו…

אנו התרחקנו באותו יום עם העדר הרחק, הרחק – – –

* * *

אביה של פטימה הוא שייך משבט מ. מסביבות חומס. לשבט הזה כאן באו על פי מקרה. לפני מכמה עשרות בשנים קרה מעשה וראש שבטם התאהב, בעברו בדרכו ממרחקים לשבטו, בבת שייך מחורן. מפני סיבות שונות לא יכול היה להשיגה בהיתר ובדרך ישרה. אך שב לשבטו, שלח ארבעים מאנשיו לחטפה ולהביאה. כולם היו צעירים ואמיצים ולא ארך הזמן ויביאוה אליו כאשר ביקש מידם. כאשר הרגישו האב השכול ובני שבטו מה שעוללו להם בני השבט מ. חרה אפם בהם ויתחילו לרדוף אחריהם; אבל הצעירה היתה כבר באוהל השייך.

ויערכו מלחמה כבדה ויִנָגפו החורניים ויברחו באלף דרכים לפני בני מ., ולא הסתפקו בזה המנצחים כי אם רדפו אחריהם עד למחנם, שדדו את רכושם וגם כבשו חלק ממקומות מגוריהם ויתישבו בהם.

לא ארך הזמן ובני השבט פ. שכניהם החדשים, והאמיר בראשם, לחצו אותם ולבסוף גם כבשום. וישארו ביניהם, כבית־אב בפני עצמם, ויעלו מס לאמיר.

הם אינם מתבוללים ואינם מתערבים עם יתר בני השבט, אם כי הם נהנים מכל הזכויות של כל בני השבט. שמם הקודם עוד נקרא עליהם; גרים במחנה לחוד, כולם יחד.

מסכֵּנִים הם עכשיו. אין להם הרבה צאן, גמלים ובקר; גם השייך, הוא מוצטפה, ככולם. עדר קטן לו וסוסה אצילית ואוהלו קטן ככל יתר האוהלים שבמחנה זה. אין לו שום ערך כלפי חוץ אם כי בשם “שייך” עודנו נקרא בכל מקום. אולם מלבד ב“חמולה” שלו, הזוכרים עוד חסד נעוריו, אין לו שום השפעה. הוא הולך ומתנוון כבני שבטו הנמצאים על ידו.

הוא אינו מקבל – כדרך השייכים – מנתיניו ומכבדיו שום מס ותשלום, כי כוחו – אפס. ובמה יגן עליהם תמורת המס? וכי מה יהנו ממנו, כדרך שנהנים משייכים תקיפים ואמיצים?…

גם באוהל האורחים אינם יושבים תכופות, כי יודעים: מסכן הוא ועני. רק על דבר אחד הוא שומר: את בנו הצעיר הוא שולח ל“כתיב” ללמוד קרוא וכתוב קצת, כדרך כל בני השייכים. הוא בעצמו הולך בטל, כיאות לשייך. לובש בגדים טובים, “שייכיים”, שפשטו כבר מזמן את צורתם. מתהלך בכל זאת בראש מורם וגאה, ומספר במסיבות את גבורותיו משנים עברו. שומע בהנאה כשאחד מבני השבט, מהזקנים, נזכר בימים ההם, כשהיו עדיין צעירים, כוחם במותניהם ומפורסמים בגבורותיהם. אז הם שוכחים את מצבם כעת, עיניהם נוצצות ומבריקות, כאילו זה עכשיו קרה הדבר…

והוא, מוצטפה, היה אז השייך על כולם והלך בראש.

* * *

עומר שלח אליו שליחים לבקש ממנו את פטימה בתו לאשה לו.

ישבנו על יד חורשת עצים. האויר רווי גשם; עננים מכסים את השמים; אפור העולם… אי שם בוקע פס כחול ומיד ענן לבנבן מכסהו. אנו יושבים בדומייה ומסתכלים על הצאן המפוזר והשקוע במרעה. עומר הוציא מכיסו חגורה.

– יש לך מחט?

– בבקשה, הא לך!

הוא יושב ומקשט בחוטים צבעוניים את חגורת אהובתו בהקפדה זה חודשיים. פעמים אחדות נשא עיניו אלי כרוצה להגיד דבר מה, אבל אינו מעיז. השפילן מיד ושקע בעבודתו. כעבור רגע התאזר עוז ופתח בשאלה:

– אתה, יא עזיז, “כַּתיב”, לא כך? אתה יכול לעשות לי “חג’אב” (קמיע), טוב?…

– לא, יא־חביבי – עניתי לו. אינני יודע לעשות זאת. אף פעם לא עשיתי זאת…

– כן אתה יודע! כל “כַּתיב” יודע!… ובאמרו זאת, הוציא מכיסו חבילה קטנה והתחיל לפתוח סמרטוטים מסמרטוטים שונים. בתוכם היתה מונחת חתיכת בד קטנה, לבנה, ובה תלתל שערות ארוך, שחור…

– זה של “בנתי”… של אהובתי. עשה יא עזיז, “חג’אב” למעני… למען אחיך… למען ידידך…

והוא הוסיף:

– לשום איש אינני מראה זאת. זה יקר לי מאוד. באללה, אני מנשק זאת לפעמים. הראיתי לך באשר אחי הינך…

הוא הוציא עוד חבילה קטנה עטופה סמרטוטים קטנים ובה צמיד כסף וטבעות שונות. אלה הם מתנות בשביל אהובתי.

הוא לקח כל זאת בידיו, מישש באצבעותיו כדבר חי. עיניו נוצצו משמחה והנאה.

– כבר הוחלט. באביב אתחתן… – התעשה לי זאת? התכתוב? אתן לך גם משערות ראשי ותעשה זאת יחד. הוא מסתכל בי בעיניים מבקשות ומתחננות, כאילו רק בי תלוי אושרו בעולם. לא יכולתי לעמוד בפני מבטו זה, למרות את פיו ולסרב. הבטחתי לו לכתוב כתב ברכה והצלחה ואיחולים ליום חתונתו באביב, לפני שיתחתן.

הוא הסתכל בי בעיניים מחייכות ומלאות הודיה:

– טאיב, יא עזיז… אתה אחי…

* * *

עומר מסר את כל רכושו לאבי פטימה ונשאר חייב עוד עשרים ראש צאן. חשב עומר: אחרי שיתחתן ויהיה לו בית – יקח מאחד השייכים או הנכבדים עדרו בחכירה. כאשר יקבל בסוף השנה את חלקו – רבע מהטלאים הנולדים, יסלק מזה לשייך מוצטפה את חובו; כך במשך שנתיים־שלוש.

אבל לא כן חשב שייך מוצטפה. הצאן שקיבל, ישאר כמובן אצלו, באשר הוא זקוק לכסף והוא גם רוצה למכרם; ועומר – ילך עוד לעבוד כמה שנים אצל זרים וירוויח לא רק את החוב שהוא חייב לו, אלא גם קצת צאן שיוכל להחיות את נפשם. הרי בתו לא כיתר הבנות, וזאת על עומר לדעת, ברור?…

– פטימה היא בת שייך מוצטפה – כך הודיע בפירוש לפני אנשים שבאו לגמור ולקבוע את יום החתונה – היא לא תלך ככל הבנות ללקוט בשדות אחרים בזמן הקציר והקטיף… ואם עומר חושש לצאן שנתן לו – הרי יכולים ללכת ל“כַּתיב” ושהוא יקדש אותה כדת וכדין, אלא שהיא תשאר באוהלו ולא תגור עם עומר עד אם ישלם את כל חובו ויבנה לו “בית” כהוגן… ואם הוא רוצה תיכף להכנס לגור איתה – יקח לו צאן מקרוביו, כדרך שעושים הבחורים בשבט אם אין להם…

כרעם ביום שמש באה לעומר הבשורה הזאת. הוא בתומו היה בטוח ששייך מוצטפה יתן לו את פטימה לאשה באביב זה ולא יעמוד על כך שיסלק מיד את חובו. הוא סיפר כבר לחברים וידידים, גם הזמינם לחתונה וכולם התכוננו כבר – והנה…

עומר קילל, חירף וגידף. הרגיש את עצמו נעלב עד היסוד על אי־האימון של חותנו והרצון לנצלו. קשה היה להרגיעו.

– מה הוא חושב לו! אני אלך לעבוד אחרי החתונה אצל זרים?… אעזוב את פטימה ככה בלילות, ואני אשכב לי בחוץ… יקולל הצאן, שייך מוצטפה ו…גם פטימה! כל ביתו…

עומר לא עצם את עיניו כל הלילה. רוחות קרים יללו בין הסלעים; הצאן רבץ מכווץ והעלה גרה. רק לעומר היה חם. הוא שכב על פרווה פתוחה כאילו נתן גופו ללילה ולרוחות לצנן את דמו הרותח בקרבו. מפעם לפעם הפליט קללה חריפה אגב נהימה, ככלב הצאן השוכב על ידו ונוהם בשעת רוגזו…

לפנות בוקר פתח את פיו ופנה אלי בפעם הראשונה אחרי שתיקת הלילה:

– יא אחי, אני מבטל את השידוך, חלס, נגמר… די… והוא שלח קללה לחלל העולם.

הידקתי מהר את שפתי ודברי נשארו בגרוני. ראיתי כי לשוא יהיו.

הבעת פניו העידה זאת.

* * *

בבוקר, כשבא הנער הרועה של השייך מוצטפה למעיין, להשקות את מעט הצאן שלו ושל עומר, ניגש אליו עומר ואמר לו:

– אני לוקח עכשיו את הצאן שלי.

– באללה, לא אתן. לך אל שייך מוצטפה וקח אצלו…

מכה עד כדי זוב דם – היתה תשובת עומר לנער. עומר הוציא את צאנו והכניסם לעדרו של האמיר. נעשה ל“דחיל” (חוסה בצילו) של ראש השבט ואין לו כבר לחשוש: שייך מוצטפה לא יגע עוד בצאן אלה.

אבל עומר עוד לא נרגע מכעסו. הוא רץ לאוהל שייך מוצטפה. השייך ופטימה לא היו באוהל. הוא פגש בנער, אחיה החורג של פטימה, תפסו והרביץ בו מכות רצח אגב נהימת נקם. רצו האם ואשה קרובה, שנזדמנה במקרה במקום לעצרו, אבל הוא הפיל גם אותן ארצה וירמסן ברגליו. לקול הצעקות התאספו השכנים ורק אחרי עמל רב הצליחו לקחתו משם ולהרגיעו במקצת.

כשנודע בבית מוצטפה כי גם את הצאן לקח ונעשה ל“דחיל” אצל האמיר – רצו לאוהלו בטענות:

– אין לו רשות לקחת את הצאן. זה של השייך. היתה “טולבה”, באו אנשים…

האמיר הפסיק את כל הדיבורים ופסק מתונות:

– עומר לא גזל מכם את הצאן, שלו הם… בעל כרחו לא יתחתן. מה חושב לו שייך מוצטפה לעשות בנער מסכן זה. את צאנו יקח ואת בתו לא יתן לו… די. הוא החליט לא להתחתן. אינו רוצה יותר בשידוך זה. כך רצונו.

בצהרים בא עומר בלווית חבר להיפרד ממני.

– יא עזיז, מסור בבקשה ממך לבעל הצאן שלנו שלא ארעה יותר… אל יכעס… אני הולך מכאן…

– לאן, עומר חביבי?

– “עלי באב אללה” – אל פתח אללה… לכל רוחות השמים… כשלחצנו איש את יד רעהו – מצמץ עומר ופלט:

– חלס… די, נגמר…

כשפנה ללכת לחש לי מלַווהוּ:

– לא, באללה, עוד לא נגמר…

פעמוני הצאן צלצלו בעצב – – –

---

המורדת

מאת

פסח בר-אדון

שייך עבדאללה – הוא גבה־קומה, יפהפה וצעיר, כבן עשרים ושש־שבע. עיניים לו חודרות־עמוקות ופקחיות־ערמומיות בתוך פנים מארכים וכהים; עטור חתימת־זקן דקה וישרה; לבוש בגדי משי וחגור פגיון זהב על מותניו. הוא שומר תמיד על נקיונו וצחצוחו בהקפדה רבה. מכובד על בני שבטו הנכנעים לו מתוך יראת־כבוד והערצה. השפעתו מגיעה גם מחוץ לשבטו. הוא מפורסם וידוע באדיבותו הרבה בהכנסת־אורחים, רחבות עינו וליבו, באומץ־רוחו ותקיפותו. לפעמים יוצא עם בחוריו לפשוט בשבטים אחרים ובדרכים, דברים המעוררים כבוד והערצה לעושם וגם מטיל פחד על חלשים ממנו. כן נסוכה עליו אמיצות בכל מעשיו והילוכו.

אוהלו גדול ורחב־ידים, גבוה מהרגיל ובולט מתוך כל המחנה הבדואי החונה על ידו באוהלים הנמוכים. תמוך הוא “על חמישה־עמודים” יסודיים, זאת אומרת, מחיצות המחלקות את האוהל לחדרים. ה“מודָפָה” – חדר־האורחים בתוך האוהל הוא הגדול בחדרים, וארבעה חדרים לארבע נשיו: חמדה, עסיידה, פטימה ורשמייה.

חמדה, אשתו הראשונה והגדולה ביניהן, כבת עשרים ושש, בעלת גוף, שמנמונת. היתה בוודאי פעם יפה מאוד, אבל פניה מתחילים מזדקנים, מתקמטים במקצת. ביחוד ניכרים הקמטים סבב העיניים והפה, ונוסף לזה התחילה משמינה משנה לשנה. היא “בעלת־הבית” הראשית באוהל. אצלה כל המפתחות של תיבות “המחסן”. היא המחלקת את ה“פרודוקטים” ל“עבדות” – השפחות להכנת האוכל בשביל הבית; או לעבדים ולמשרתים בשביל האורחים. אצלה גרעיני הקהווה, הסוכר, המלח, וכדומה. היא המפַקדת והמצווה למשרתות בנוגע לחליבת הפרות שעל יד האוהל. בשעה שהשייך איננו בשבט היא המפקדת על הטיפול בכל בהמות־הבית.

שהשייך נוסע ואיננו בשבט היא המפקחת על הטיפול במשק ובכל בהמות־הבית.

היא הביאה לעולם הרבה ילדים אבל רובם מתו בקטנותם. נשארה רק בת אחת, כבת שש.

עסיידה, אשה יפה כבת עשרים וחמש, דקת גיזרה וגבוהה; פנים נחמדים קטנים ואציליים. היא בת השייך של השבט ס. השכן. בין שני השבטים היה “קום” אשר נמשך שנים רבות ורק לפני שנים אחדות השלימו ביניהם. לאות ברית לקח שייך עבדאללה את בת השייך, יריבו הקודם, לאשתו השנייה על פני חמדה. היא ילדה לו בן ובת נחמדים.

פטימה, כבת עשרים ואחת. זו אשתו השלישית. נמוכה, גמישה ועֵרה. בת־צחוק תמידית בעיניה המבריקות משחור ומבטן תקיף ואמיץ – בתוך פנים עגולים, מלאים, רכים וחלקים. תלתלי שער שחור מבצבצים מתחת ל“כַּפיה” השחורה שעל ראשה.

אביה, בעל בעמיו ונכבד בשבטו, היה חייב לשייך עבדאללה סכום־כסף הגון ולא היה לו במה לשלם ונתן לו את בתו זו לאשה, בחובו. אבל יש בה דבר מיוחד, בלתי־נתפס, שקשה לכנותו בשם, המכריח את כל רואיה והנמצאים על ידה לכבדה ולהעריכה.

היא ילדה לו בן יפהפה להפליא.

רשמייה, זו היפה בכל ארבעת הנשים והצעירה ביניהן, כבת שש־עשרה – שבע־עשרה. פנים ילדותיים, לבנת־עור, עדינה ורכה כמשי; כתובת הקעקע שעל פניה, כלכל בנות הבדואים, מוסיפה לה לווית־חן מיוחדת. יש לה כבר בן פעוט בן כמה חודשים. אשרה משתקף בעיניה המלאות זיו־שמש. תמיד שמחה, שרה, צוחקת, ולפעמים קרובות היא שוכחת את “מעמדה” ומתחילה להשתובב כילדה קטנה, מתפרצת לרקוד, חובקת את המשרתות העומדות על ידה ונהנות ממנה, סוחבת גם אותן לרקוד. מבט אחד של חברותיה, בייחוד של חמדה הרצינית ואז היא משתתקת והופכת רצינית…

את רשמייה ראה שייך עבדאללה לפני כשנה וחצי בשבט ב. בחתונת שייך אחד, ידידו. גם רשמייה בת השייך הזקן היתה שם. היא עוררה תשומת לב כל הנוכחים בשפע החיים שבה, ביפיה ובעסיסיותה, בריקודיה בין הבנות ובשמחתה המתפרצת. היא יצאה לפני הרוקדים עטופה עבאיה מעל לראשה ובידה חרב והלהיבה את הגברים שנכנסו בדבקות מופרזת ופראית, עד שנדמה היה כי העבירתם על דעתם…

שייך עבדאללה ישב אז, כמנהג השייכים והנכבדים, בתוך האוהל ופניו לחוץ, לאותה פינה שבה הסתובבה רשמייה וצעדיה הפזיזים נישאו בין הבנות והיא נתנה את קולה בצחוק מצלצל.

הוא לא הקשיב לשיחת המסובים. לבו לא הלך אחרי הסיפורים המעניינים שסיפר אחד השייכים הזקנים על שנים עברו. עיניו הוצתו ובערו וכולו כוסף ותשוקה עזה…

למחרת שלח את נכבדי שבטו לבקש מהשייך הזקן את רשמייה בתו לאשה לו.

* * *

מנהג בשבטים: אם יש לאחד כמה נשים באוהלו – לילותיו מחולקים ביניהן שווה בשווה, לפי התור. החל מהקשישה וגמור בצעירה. התור הוא חוק ולא יעבור, פנימי ובהבנה הדדית. אם ירצה השייך לבכר אחת על חברתה ויבוא לאחת לא בזמנה – היא עצמה תבקשהו ותשלחהו לחברתה שהגיע תורה.

– הלילה שלה הוא ולא שלי…

מנהג זה, הנובע מתוך הרצון ל“שלום בית”, או מתוך סולידריות שבין הנשים, או מטעם “שמור לי ואשמור לך”, מושרש הוא כאחד היסודות של המשפחה הבדואית.

* * *

משבאה רשמייה לאוהל הנשים בשבועות הראשונים לאחר “ירח הדבש” התחילו קללות, גידופים וחירופים נשלחים על חשבונה. בדרך־כלל אין הקנאה והשנאה בין הנשים נראות לעיין. היא מוסתרת. להיפך: פעמים אפשר לטעות שנשי הבעל האחד כאחיות הן ואינן יודעות צרות־עיין, אבל בלב פנימה תולעת הקנאה מכרסמת ואוכלת על כל דבר פעוט שאחת חושדת בשנייה: אולי הבעל העדיפה עליה והביא לזו מתנה או שמלה טובה יותר מאשר לה. כלפי רשמייה היו טענות לגמרי אחרות ובעלות משקל:

– הארורה לקחה את בעלן אליה לתמיד…

רשמייה הצעירה והיפה יודעת את קסמיה הנשיים על השייך הצעיר והיא רוצה למצות עד כלות ההרגשות את קוּבּעת אושרה. היא, שרק עכשיו התחילה לפרוח ולטעום את טעם החיים, לא רצתה להסכים לשותפות עם אחרות וליהנות מפירורים – בשעה שיכלה לזכות בכל, שיהיה שייך אך לה ורק לה. יודעת השֵדה הקטנה הזו להחזיקו על ידה. היא יודעת להנעים לו את חייו ושעותיו בגופה הצעיר ובקסמיה. השפעתה ניכרת עליו. פניו קורנות מרוב אושר שנפל בחלקו, עיניו נוצצות ומבריקות מתוך שובע פנימי, וזה מורגש היטב ביחסיו עם אנשים זרים. הוא מתייחס בעדינות לכל הבא איתו במגע. לבו שופע טובה ואינו יודע עצבות ורוגז.

לא רק בה נפשו קשורה יותר מבשלוש האחרות, כי גם לזה הפעוט שהביאה לו רשמייה לעולם – נתון לבו יותר מלילדיו ילודי הנשים הקודמות.

* * *

לילה־לילה ושלוש הנשים שוכבות להן בחדריהן על המזרון ועל ידן מסודר משכב גבוה מחמישה שישה מזרונים רחבים ורכים זה על גבי זה. עליהם פרוש מרבד יקר, דמשקאי. פה ושם כריות קטנות וארוכות, עטופות ציפיות צחורות מבושמות בכל מיני בשמים יקרים.

לילה־לילה והן מחכות לו לשייך עבדאללה. עוקבות חרש את קומו מחדר האורחים, המקום שהוא מבלה את הערבים עם אורחיו המרובים המבקרים אצלו יום יום. הנה הגיעה לאוזניהן ברכתו לכולם: תצבחו עלי חיר – תשכימו קום בבוקר על הטוב… – והוא צועד לו בצעדיו המתונים על יד האוהל הארוך. הנה הוא מתעכב רגע על יד הראשונה, חדר חמדה. הנשימה נעצרת והלב פועם: אולי… אולי יכנס… – אולם צעדיו מתחמקים ועוברים, האם רק נדמה היה לה? אנחה כבדה מתפרצת מפיה. חברתה עסיידה, עונה לה אף היא באנחה קטועה מעבר למחיצה. מחדר פטימה עולה כעין בכי חרישי וקטוע. רק באחרון החדרים, חדר רשמייה, נשמע רשרוש עליז ומפעם לפעם צחוק קטוע…

שלוש הנשים, כל אחת במחיצתה, מתהפכות מצד אל צד ונושכות בשיניהן את מזרונן. המשכבים הרכים והמבושמים נשארו ריקים גם הלילה.

ורשמייה – צוחקת וצוחקת. צחוקה מצלצל והולם באוזניים, בראש, במוח, בדם.

צהרי יום. כולם נסעו, רכבו. אין מהגברים אף נפש חיה, מלבד עבדים אחדים המסתובבים לפני האוהל ומפהקים מאפס מעשה. עלי העבד שוכב לו בצל לפני האוהל, זורק את זנב הסיגריה מפיו דרך יריקה; לובן שיניו בתוך פניו השחורים מבהיק לצדדין, כאותו כלב נאמן הבוחן אם אין כל דבר חשוד סביבו. עיניו נסגרות מתוך עייפות למחצה. פוקחן שוב לרווחה, אבל הוא עצל מדי להילחם בשינה הכובשת אותו והוא מתעטף בעבאיתו מעל לראשו ותיכף משמיע קול נחרה העולה מטבורו…

ארבע הנשים יושבות להן על יד המדורה הלוחשת בתוך חדר האורחים. קומקומי הקהווה עומדים מלאים לפניהן. על ידן יושבות נשי השבט, “עבדות” זקנות אחדות. רובן טוות להן חוטים בפלך מתוך חבילות צמר המונחות בחיקן. אחדות משחקות בילדיהן הקטנים. הזקנות מעשנות סיגריות ומפעם לפעם מוזגות להן ולאחרות, אגב שיחה, קהווה מר – טיפות, טיפות, על קצה הספל.

עסיידה קמה ומביאה פיתות חמות שאחת המשרתות אפתה. מביאה לבן וחמאה בצלחת וקוראת לכל הילדים שיאכלו. באים הילדים של חמדה ושל האורחות. גם בנה של פטימה, זה בן השנה, מתקרב בזחילה לאוכלים ומכניס את אצבעותיו בתוך הצלחת להנאת כולן.

הפעוט של רשמייה יונק לו משדי אמו המחייכת אליו. כשהוא פוסק לינוק – היא מרקידה אותו על ברכיה, מדגדגת אותו אגב צחוק מצלצל וגם הפעוט צוחק בקול…

לפתע הרגישה רעב והיא פנתה לחברותיה:

– “עֵיש” (הארוחה) כבר מוכנה?

לא מיהרו לענות לה. כל אחת כאילו חיכתה שהשנייה תשיב לה. כעבור רגע של שתיקה בלתי־נעימה ענתה חמדה, ובקולה תוכחה ובוז:

– קומי ותראי…

היא כאילו לא הרגישה בעוקץ הדברים. קמה עם פעוטה אגב המשכת הצחוק ההדדי והלכה לה אל הנשים העוסקות בהכנת האוכל.

כשהלכה, היפנו שלוש הנשים בבת אחת את מבטיהן אחריה. חמדה פתחה את פיה כאילו לקלל, אבל הקללה נשארה על שפתותיה והיא מיהרה להדקן. רק כעבור רגע סננה לבין שיניה: שייכה… אמירה…

מלבד עסקי המשכב הן שונאות אותה גם בגין התנהגותה, כאילו כולן מחוייבות לשרתה ולשמשה. אם כי באוהל השייך יש שפחות ועבדים, בכל זאת אין הנשים פוסקות מלעבוד עם כולם. לפעמים הולכות להביא מים, עוזרות בבישול, באפייה, בחליבה; וזו רשמייה, אינה נוקפת אצבע, עסוקה כל היום עם פעוטה. ובלילות, אוי הלילות – – –

לילות אלה עמדו כנראה לפני עיניהן. הפנו את מבטיהן אחריה: עיני עסיידה הביעו משטמה ובוז. פטימה הסתכלה אחריה מתוך חריקת־שיניים, אבל תיכף השפילה את מבטה ועיניה נסגרו כמתוך חולשה.

לא עברו שלושים דקה והיא היתה כבר עם בנה, קשור בעבאיה על גבה – בדרך לבית אביה. באוהל שררה שתיקה מתוחה כל אותו יום.

כששב שייך עבדאללה לפנות ערב אל האוהל, והתחיל לחלק סוכריות לילדים, כמנהגו בעת בואו מן העיר, לא ראה את בנו שילדה לו פטימה, ויקרא לו בשמו:

– מחסן! מחסן! פטימה! פטימה! יא־מחסן, יא־פטימה!

ענתה חמדה אשתו:

– פטימה איננה כאן. הלכה לבית אביה ולקחה את מחסן איתה…

אמרה והסתלקה. שייך עבדאללה נשאר על מקומו נדהם, נשך את שפתו התחתונה אגב הרהור קל. התאושש ונתן את קולו בעבדים:

– עלי! ארור שכמותך, למה לא נתת עדיין שעורה לסוסה…

– מוצטפה, הקללה באביך, למה לא סידרת קהווה טרי…

כעבור רגעים אחדים ציווה להכין לו את סוסתו. נתן פקודות לעבדים ולמשרתים, עלה על הסוסה ורכב לו.

היום העריב והלילה רד.

* * *

כאשר שב שייך עבדאללה אחרי ימים אחדים – חיכו כבר שני בדואים באים בימים לבואו. אלה באו בשליחותו של אבי פטימה. הם יצאו עם שייך עבדאללה מחוץ לאוהל ושם התלחשו ודיברו איתו. הם באו להיוודע למה רגזה פטימה וברחה ממנו, כי היא שותקת ואינה מגדת דבר.

עבר שבוע, עברו שבועיים – ופטימה עוד טרם שבה. שייך עבדאללה מרוגז ורציני, רוכב ונעלם לימים אחדים, חוזר ומסתכל סביבו כמחפש מישהו. רוגזו הולך וגובר בו, מטיל מרה סביבו והעבדים מפחדים לעמוד במחיצתו. על כל דבר קטן שלא כהלכה מכה הוא מכות רצח…

באחד הימים בשבוע השלישי להעדרה, קרא לאחדים מנכבדי השבט, ויחד איתם רכב לאבי פטימה, לפייסה ולהביאה חזרה לאוהל, כי לא לכבוד לו הדבר. למה יספרו אנשים בגנותו ואויבים ילעגו לו.

האב ועבדאללה דיברו זמן רב מחוץ לאוהל. דיברו בלחש, מפה לאוזן אגב הליכה הנה ושוב במרחק רב מהאוהל. נעמדו רגע ושוב מתלחשים. סודות….

למחרת שבה פטימה לאוהלה. השייך ציוה לשחוט לכבודה “דביחה”; הביאו מהעדר כבשה שמנה.

ענן פרש בעיניה הבהירות של רשמייה. צחוקה הועם ואינו מצלצל עוד כמקודם. עיני שלוש הנשים מסתכלות אחריה כשמחות לאיד…

המשכב הגבוה בחדרה, המבושם במיוחד לכבודו, עומד אף הוא ריק לפעמים. על משכבה בלילות גם היא מתחילה לעקוב את צעדיו בקומו מאוהל האורחים.

היא מחכה לתורה.

---

גורל

מאת

פסח בר-אדון

מוחמד אל חדר, צעיר כבן עשרים ושלוש־ארבע. פניו אציליים עם עיניים בהירות, כחולות ותַמוֹת. בעל מחלפות יפות, שחורות וארוכות. חתימת־זקן עוטרת את פניו ושפם לו מסולסל ומתולתל. גובהו בינוני אבל מוצק, לבוש בגדי בדואי בדייקנות מרובה. ניכר שהוא שומר מאוד על עצמו ועל יופיו.

הולך בטל כל הימים ככל הבחורים. כלכל חבריו, לא היתה לו עבודה. אביו היה די עשיר והשאיר אחרי מותו למשפחה כמאה כבשים, סוסה ועוד. אחיו הצעיר רעה את הצאן. האם והאחיות שמרו על המקנה שעל יד האוהל והוא היה רוכב לו ממקום למקום, להתארח ולבקר ידידים וקרובים. אולם כל זה לא סיפק אותו. הוא חיפש דברים שיוכל להוציא בם את מרץ הנעורים, להצטיין במשהו. הוא החל לצאת מדי פעם בפעם עם החבריא שלו, שאסף סביבו, להתבדר קצת בדרכים. תמיד היו שבים מלאים וגדושים מכל הבא ביד, ועד מהרה יצא שמו לתהילה ושמעו הגיע למרחקים.

הממשלה החלה להתחקות אחרי עקבותיו אבל לא יכלו לתפסו בשעת מעשיו. אם כי אסרוהו פעמים אחדות היה תמיד יוצא למחרת האסרו מ“חוסר הוכחות”.

פעם לא שיחק לו המזל והוא נתפס באחד הלילות בדיר של כבשים בכפר דרוזי. הוא נלקח אחר כבוד לדמשק ושם נשפט למאסר חצי שנה.

דיברו על אודותיו בהערצה ובכבוד. חשבו שלא “יסכים” גם למשפט ולקבל עליו דין מלכות – ויברח. אבל הוא הכזיב את תקוות כולם ובא חזרה לשבט אחרי שריצה את עוונו, והוא ביאר זאת בעצמו:

– טוב היה לי שם בבית האסורים. נתנו לאכול, לשתות, לעשן. היו שם ה“מפורסמים”, פלוני ואלמוני משבטים אלו והללו. שיחקנו כל היום בכל מיני משחקים והיה שמח. למה אברח? טוב לנוח פעם קצת…

ובאותו יום ששב מבית האסורים הוזמנו אורחים לאוהלו. ערך “דביחה” וסעודה “כיד המלך” לכבוד המוזמנים וביניהם מנכבדי השבט. כולם שבחוהו וקלסוהו בפניו ושלא בפניו, כשהעיניים מרמזות וכף יד קמוצה מציינת ומוסיפה משקל וערך למלה הנאמרת:

– “ולד”! באללה – – –

אמו, הבנות והקרובות עמדו והסתכלו מעבר למחיצה, באוהל הנשים, והתמוגגו מנחת. בייחוד נעצה פוד’ה שכנתו את עיניה הגדולות והשחורות במוחמד אל־חדר. והן עורטלו למראהו. כשהרגיש מוחמד אל־חדר את מבטה החושק עליו, הסב את ראשו לעבר המחיצה ושלח אליה מבט חצוף בלוויית חיוך רחב, והיא מיהרה מבויישת להשפילן. כעבור רגע הסתלקה לאוהלה.

ראשה עליה סחרחר.

* * *

פוד’ה עמדה להתארש בימים הקרובים עם אעטיה. הלה בחור צעיר וגברתן אשר אהב שקט ומנוחה, לא אהב להתערב בעניינים לא לו, ישר דרך, ולפיכך יצא לו של של “בטלן”. “נשמת פלח נשמתו ולא בדואית” – כך היו אומרים עליו הבדואים בדברם בו.

באותו ערב שקבעו לאירוסין – התארסה באמת פוד’ה – לא עם אעטיה, אלא עם מוחמד אל־חדר, זה הבחור האמיץ והנערץ בפי כל. אל אוהל קטן נוהרים נכבדי השבט “למולכה” – בקשת הכלה. בין האורחים, האמיר ועבדיו – ומלוויו. עומדים קרובי הכלה ומקבלים את פני הבאים ב“אהלן וסהלן”. מסדרים מזרונים ומרבדים וכולם מתיישבים סביב המדורה שבאמצע האוהל. קומקומי הקהווה עומדים כבר מוכנים ומגישים קופסאות טבק לכל אחד. בחוץ מתעסקות הנשים בהכנת האוכל. כל אחד שואל לשלום חברו, פעם ופעמיים ושלוש. נכנסים בשיחה.

ניגש אחיה של הכלה, נער כבן שש־עשרה – שבע־עשרה (אביהם נהרג והוא עתה ראש המשפחה). מוזג קהווה וגם מצווה בקול להכניס את ה“דביחה” עבור האורחים המרובים. מפסיק האמיר ואומר:

– יא חמוידה! לא נאכל ולא נשתה עד אם גמרנו את דברינו. מוחמד אל־חדר רוצה באחותך. אמור כמה אתה רוצה בעדה?

הנער אינו יכול לסבול שישבו אנשים מכובדים כאלה ולא יטעמו דבר, אבל אחד הנכבדים מפסיקו:

– לשם זה באנו, רוצים אנו לגמור בכי טוב… אמור כמה…

כשראהו ממהסס – הוסיף:

– הגד, גבר בפני גבר אינו מתבייש. הגד לפנינו…

– אחותי, תחת מאה וחמישים לירה זהב.

– טוב אמרת, “קַלַמַךְ מסבוט”, הורידה נא מזה למעני, למען רצוני…

– “משאן חטרך יא אמיר”, אוריד שלושים לירה. מאה ועשרים, זהו המחיר.

– “ובעדן” אמור הלאה…

– אימרו אתם… כמה אתם חושבים לתת לי בעד אחותי?

– ש־ש־י־ם!…

עומד הוא נדהם ומגמגם כאילו מים קרים ניתזו על ראשו. קרובו של חמוידה, עיוור בעיין אחת, מתרגז, מתלהב ורועש. הנכבדים משקיטים ומרגיעים אותו:

– למה אתה כועס? האם באנו לקנות “עבדה” (שפחה) או עבד (והעבדים נמצאים על ידם באוהל ושומעים…) היא “חוריה” – בת־חורין וכולם בני־חורין. עשו כרצונכם, “רַסוּב” – באונס לא ניקח אותה!…

– אני אינני כועס אלא כשאומרים שישים לירה…

– הוא ישלם בצאן. ממשיך אחד המסובים, כאילו אינו שומע כלל את רוגזו של הקרוב. נגיד: עז – בלירה וחצי, כבשה – בשתי לירות, כמה שיצא – יצא…

– אין מה לדבר…

– מה זה, יא חמוידה? – שואלים אותו מכל צד.

– אחותי יקרה מזה…

– הורד למען רצוני…

– ולמען זקני השׂב…

– למען כבודכם – עונה חמוידה אחרי הרהורים קלים – תנו לי עוד עשרים לירה זהב, ודמי השייך עליו (עשר לירות שלוקח השייך מכל חתונה!)

– לא, לא יקום.

– חמש לירות נוסיף…

המשא והמתן נמשך אבל אינו זז ממקומו. כל אחד בשלו. רצו כבר לקום וללכת ולהשאיר את הקהווה והאוכל במקומם. תמיד נמצא אחד מפשר, מוסיף עוד לירה – שתים, ופתח על ידי זה, אמנם בקושי, דרך להמשכת המשא והמתן.

האמיר פונה אליו:

– יא חמוידה, אפשר עכשיו לקנות אשה בחמישים לירה. וכי אחותך טובה מאחרות?

– לי היא יקרה יותר מאחרות, כבוד האמיר…

אחרי שעמדו כבר על מחיר של שבעים לירה, וחצי מדמי השייך – רבו עוד על שתי לירות וחצי. אמר האמיר:

– מלה אחת, חמוידה, שמעת?

– אני עפר תחת רגליך ומלתך תמיד קודש עבורי, אבל אני רוצה לקנות בשבילה “ת’וב” (שמלה), “פראש” (כלי משכב), שמלות ועוד (כל זה עולה בסך־הכל חמש לירות, לכל היותר!).

אם הכלה וקרובותיה שעמדו בחוץ קראו לחמוידה, התלחשו רגע ואחר נכנס והודיע בחגיגיות:

– אִקבִילת (מרוצה)!

עמד ה“כתיב” באמצע האוהל. אמרו לו כולם:

– אפתח אל כתאב – והתפלל.

לפני שפתח חזרו היטב על הסכום, שחמוידה צריך לקבלו מידי החתן: שישים לירה בצאן, עשר לירות – כסף מזומן, וחמש לירות דמי השייך.

כולם התיישבו תחתיהם וידיהם פתוחות לפניהם. “הכתיב” קרא פרקי קוראן, בירך את המקום, החתן והכלה והקרובים.

– אוּמבַּרַךְ! מבורך!

כולם העבירו את כפות ידיהם על פניהם ואמרו:

אומברך! מזל טוב!…

אחד עבר ושפך מים על אצבעות יד ימין המושטת. הכניסו גיגית גדולה ומלאה תל־אורז ועל ראשו בשר כבשה. התיישבו מסביב. איש איש תחב את ידו בתוך האורז והבשר, חפן באצבעותיו והדקם. האמיר פתח בברכה “בשם אללה הרחמן והרחום” והכניס את כדור האורז לתוך פיו, וכולם עשו כמוהו.

מהחוץ נשמעו קולות נשים מברכות:

– פוד’א, אומברך… אומברך – – –

החתן לא היה בזמן ה“טולבה”.

* * *

למחרת בערב, במחנה אוהלי הבדואים שקט. הכל ישן. והנה הכלבים התחילו נובחים בחזקה. עוד טרם התעוררו אנשים לראות פשר דבר – נשמעו צעקות איומות מתוך האפלולית:

– הרגה… רצח אותה… אעטיה הארור… תפסוהו…

בהגיע הנזעקים לאוהל הרצח נתגלה מראה איום: ילדה כבת שתים־עשרה סרוחה על מזרון שטוח על האדמה, והיא שותתת דם אגב חלחולי גסיסה. בצווארה נעוץ פגיון, ובחזה – דקירות אחדות. אעטיה ידע את מקום שכיבתה של פוד’ה, שעמדה להיות ארוסתו, והוא נכנס לאוהל על מנת לרצחה. אולם קרה המקרה שבאותו לילה שכבה במקומה אחותה הצעירה, והוא לא הבחין בחושך ותקע פגיונו באחותה החפה מפשע.

בני המשפחה פשטו תיכף לחפשו. באו לאוהל הוריו, אבל לא היה שם. הם הופתעו לשמועה זו על בנם. הרודפים היו מלאי תאוות נקם – והם קטעו את החבלים בהם קשור האוהל והפילוהו על יושביו. התערבו אנשים ולא נתנום לנגוע במשפחת הרוצח ושלחו אותם לחפש את הרוצח עצמו ולעשות בו שפטים כיאות וכראוי לו.

אבל ליל חושך היה הלילה והסתירו מעין רואים, העלים את צעדיו – ולא מצאוהו.

עם שחר יצא רוכב אחד ועל זרועותיו הילדה הגוססת בדרך לעיר. הכניסוהו לבית החולים וכעבור עשרה ימים של סבל ואי הכרה שבקה חיים לכל חי. את גופה המת הביא האמיר באוטומוביל שלו – לקברה בשבט.

השמים היו מעוננים, רוח צפונית קרה הילילה כל היום. אמה, אחותה ואחיה ועוד שניים מהמשפחה הלכו ללוותה למנוחת עולמה. יללת האם פלחה את האויר. החזיקוה ותמכוה שלא תכשל ותתעלף בדרך. היתה חלשה מאוד ולבסוף לא החזיקה כוח אפילו לבכות. חמוידה אחיה – רק כתפיו רעדו מפעם לפעם וכולו מרוכז ודומם. ופוד’ה – עיניה אדומות, פניה אפורים, פורשת את ידיה באויר ולוחשת מתוך התאמצות:

– יא אללה… יא אללה…

בדואים אשר ראוה מהצד הביטו עליה במבט זועם והוסיפו:

– יחרב־ביתה… אללה ילענה – – –

* * *

יומַיים אחרי מות הילדה, תפסה הממשלה את אעטיה הרוצח בעזרת בני המשפחה, אשר גילו אחרי חיפושים רבים את עקבותיו.

בשבט היה הדבר לשיחת השיחות. ימים תמימים ושבועות רבים דיברו והפכו בעניין זה. כל שניים־שלושה שישבו יחד השתדלו לנחש את העונש שפסק הדין יטיל עליו, למוות או למאסר עולם. ויכוחים, טעמים ונימוקים. השוואות לעשרות משפטים דומים לזה היו נשמעות על כל צעד ושעל. פתאום נפוצה שמועה כי בית המשפט דן אותו לחמש־עשרה שנה. פסק הדין נתקבל ברצון בשבט, אם כי ה“קום” ימשך; יד גאולת הדם תשיגנו גם אחרי שירצה את עוונו במאסר; אין זה פוטר את המשפחה מלבצע את נקמתם, כי רק בדמו יכפר; דם תחת דם!

השמועה היתה מוקדמת. החקירה נמשכה עוד והמשפט טרם היה. אבל לפתע נעשה “בטלן” זה, ה“פלח” אעטיה, לגיבור היום. עם כל הגנאי שבמעשה זה – הרי מוכרחים להודות, שעשה מעשה גבר לחלקו עכשיו בין ה“ולאד טַאִיבִין”, בין “הילדים הטובים”, בני החיל אשר שמם לברכה ולכבוד בכל שבט ושבט.

* * *

חיכו לגמר ימי האבל.

חמוידה בא לשדה לקחת את שארית ה“סיג” שעליו היה לקבל מהחתן בעד אחותו. הוא בחר לו את מיטב הכבשים והעזים מתוך העדר. בא החתן ורגז, באשר אינו מסכים לכך שיוציאו את הטובות וישאיר לו את הרעות; שיקח “כמו שהולך”, טובות ורעות גם יחד. פרצה מריבה בצירוף צעקות וקללות, עד שנכנסו אנשים לעובי העניין והשלימו ביניהם.

למחרת חגגו את חג החתונה ברוב פאר. באו הרבה אנשים מהסביבה הקרובה והרחוקה, מי ברגל ומי ברכיבה על סוסות אצילות, כי הרבה ידידים למוחמד אל־חדר; באו גם צוענים לשמוח. שחטו הרבה צאן לכבוד האורחים. שייכים ונכבדים היו נוכחים, התחרו בסוסים ובמשחקים, רקדו ושמחו לאור “לוכּס” ששלח האמיר לאותו ערב לכבוד ה“פנטזיה” הגדולה.

וכשהתלהבות השמחה הגיעה למרום פסגתה – עמדו שתי שורות צעירים צמודים גוף אל גוף גלויי ראש וחזה, עינים מוצתות, ורקדו את ריקוד ה“סַחגָ’ה” הפראי והיכו כף על כף עד כדי זוב דם מכפות הידים. אז הסתלקה האם הצידה. ישבה לה באפילה מאחורי האוהל, ומחתה באין רואים את דמעותיה הניגרות

* * *

---

צוררת

מאת

פסח בר-אדון

מיום שג’ומע נשא את אשתו השנייה, זוּמְלַה, והביא אותה לאוהלו – התחיל השטן מרקד בבית. מריבות נערכו יום יום בינו ובין אשתו הראשונה, עמשי. זו קנאית ורגישה עד מאוד ולא יכלה לסבול את צרתה הצעירה, שבאה וירשה וגם השתררה על מקומה העיקרי באוהל וגזלה את לב בעלה ממנה. מה ערכה עכשיו? מה היא לו כעת? ולא יכלה להתאפק, – לב אשה, וכל הימים היתה שופכת את מר לבה ואת צערה בבכיות ובקללות וחרפות. בעלה לא יכול לסבול זאת והיה משיב לה פי כמה בצירוף מכות וחבטות, למען תבלום את פיה…

ביום מן הימים, אחר שנה ויותר, מִשֶׁצַערה¹ וסיבלה גדלו מנשוא, קמה ועזבה את הכל, וגם את שלושת ילדיה, וברחה לבית אביה.

הילדים – האחד חמיס, כבן ארבע, תלג’י כבן שש ות’רייה כבת תשע – זקוקים לטיפול, בייחוד הקטן שביניהם; וזומלה הצעירה אינה רוצה לטפל בילדים הזרים, בפרט כשישנה אם והיא השאירה אותם הפקר מתוך רוגז עליה ועל בעלה. למה לה לשאת בעול קשה זה? מה גם שנולד לה לפני חודשים מעטים בן והיא צריכה לטפל בו וגם להכין את צרכי האוהל הרגילים: אוכל, מדורה, כביסה, מים ועוד. עזרת הילדה ת’רייה מועטה היא. זומלה רצתה שעמשי תשוב ותקל עליה את עבודתה. הנה עוד מעט ותתחיל גם תקופת החליבה, עיבוד תוצרת החלב וכדומה. רבה העבודה.

ג’ומע שלח פעמים אחדות שליחים לפייסה, ומשראה שזה ללא הועיל – מחל על כבודו והלך בעצמו לפייסה. אבל זו התעקשה ולא רצתה לראות את פרצופו ולשוב לאוהלו לראות את פרצוף זומלה, אשתו הארורה, שלקח על פניה…

כארבעה חודשים היתה בבית אביה, והנה רבו לפתע הגעגועים לראות את ילדיה. היא חזרה לאוהל בעלה, אבל עם היכנסה וטרם הספיקה לענות על שאלות השלום – הודיעה למסובים אותה שעה בחדר האורחים אל הקהווה:

– לא באתי אליו; באתי לראות בשלום הילדים…

* * *

ג’ומע, בדואי כבן שלושים. צנום, פניו כהים ומביעים אומץ ומרץ. עיניו שחורות, מתרוצצות תמיד בחוריהן. תנועות מהירות ובלתי-שקטות בכל איבריו. עושה רושם כאילו עומד לנסוע וחושש שמא יברח לו הסוס אם לא יספיק… יש לו קצת צאן משלו וקצת שלקח ב“פלאג'”, בחכירה. הוא אינו עובד בעצמו; רועה עובד אצלו בשכר.

עמשי, גם היא צנומה, נראית צעירה ממנו בשנה־שנתיים, אבל לאמיתו של דבר היא צעירה הרבה יותר. אשה שתקנית ורצינית. עיניה שחורות ועמוקות, מביטות בזעם סביבה מתוך פנים רזים.

זומלה, כבת עשרים ושתים. פניה מלאים, יופי המוני פשוט ובריא. עיניים לה כהות ועגולות, המביטות תמיד בחיוך סביבה. גופה מלא ושמנמן. בת־חיל וכוח בכל הליכותיה ועבודתה.

ת’רייה, ילדה ביישנית, צנומה כאמה. אבל פנים נאים לה, מלאי חן. עיניה מביטות בתמימות על כל העולם כאילו אינה תוספת את הנעשה; סוחבת בעול האוהל, אם כי לא בהצלחה גדולה; אוספת קוצים, עוזרת להביא מים, מחזיקה על ידיה את תינוקה של זומלה ומשקיטתו בעת בכיו, משחקת איתו ומקבלת את הטענות והקללות מצד אבא או זומלה – בשתיקה עקשנית. רק פוקחת את עיניה לרווחה, כאינה יורדת לעומקו וסיבתו של רוגז זה… לעומת זאת, תלג’י הוא ילד בריא. בעל עיניים פקחיות וגדולות, החודרות לכל מקום עד כי נדמה שאין דבר נסתר ממנו. הוא גם מבין ויודע את אשר עשתה זומלה זו לאבא ולמה הוכרחה אמו לעזבם. הוא יושב פעמים תכופות ומסתכל עליהם דומם במבט מוכיח המביע בוז, תביעה ולעג; ממבטו זה נעשה באמת לא נעים. כנראה, מרגיש בכך האב והוא מתרגז ושולח אותו בכל מיני שליחויות כדי להפטר ממנו ברגעים אלה:

– גש לרועה והבא לו אוכל…

– לך להביא את החמור וקשור אותו…

– יא־אבא קשרתי כבר…

צא! אמרתי לך… עצלן ארור… בדיוק כאמו, יקללנה אללה… – מצווה האב ישירות – צא!…

הילד קם באי רצון ויוצא לו לאט. ג’מע מלווהו במבט זועם עד אשר נעלם מפתח האוהל. כשאביו מקלל את אמו – הוא עובר בשתיקה. אבל מתקומם ומתרגז הוא כשזומלה בכל פעם שצריכה לעשות דבר לילדי עמשי, מוסיפה ברוגזה: “הנה הלכה לה ‘זו’ ויושבת בבית אביה בבטלה, ועלי כל העבודה, וגם הילדים האלה… יחריב ביתה, המקוללה, הארורה”. אז מפנה הילד את ראשו אליה ופוקד עליה בקול מצווה ותקיף: אוסקוטי! – שתקי! בלמי את פיך… יקללך אללה…

וחמיס הקטן, אם כי אינו יודע ברורות מהנעשה בין אבא ואמא, בכל זאת מרגיש זאת היטב, ועזיבתה של אמו הטביעה עליו חותם ניכר. בחיצוניותו נראה ילד בריא וחסון, אבל בפניו הרציניים והזועפים מובע תמיד איזה דבר חולני ובלתי נתפס. בוכה על כל דבר קטן ועובר הרבה זמן עד שנרגע ופוסק מבכייתו. אבא אוהב אותו והוא שופע עליו תמיד אהבה וליטופים, אבל הילד אינו מקבל זאת ברצון ומסתכל בו לעתים במבט מטומטם ואינו מעלה בת־צחוק על שפתיו. מבטו תועה תכופות לצד מזרח, מקום אוהלו של זקנו – אמו נמצאת שם עכשיו…

חמיס הקטן השתנה לגמרי במשך השעות הספורות שאמו איתו ואין להכירו. הוא מתרפק עליה ומחבקה, לוקח את פניה בשתי ידיו הקטנות ומחליקם, אגב חיוך בהיר בעיניים. הוא מאריך לה את פיה, מעקם לה עיין במשכו בעור הלחי ונראה האודם בחורי העיניים. הוא ממלא אז את פיו צחוק, משתטח כשראשו על ברכיה ומחכך את פניו בירכיה בפינוקים. הוא התחיל לדבר ולשוחח, מחבקה, ושוב מוסיף לפטפט ולספר על הטלאים, הכבשים והחמור; פתאום הוא פונה אליה בקול חציו שואל וחציו מצווה:

– יא יומא, לא תלכי יותר מאיתנו, לא, יא־יומא…

היא, במקום תשובה, מאמצת אותו בכוח ללבה בחוזק ומכסה את > פניו, ידיו ורגליו בנשיקות ושפתותיה לוחשות:

– יא־עיני… יא־חביב…

הילד מתגרד בהנאה מרובה, כשהוא מעביר את אצבעותיו הקטנות על כל גופו. היא התבוננה ברגליו, ידיו, פניו ושערותיו השחורות. הפשיטה את כותנתו המלוכלכת וראתה: שכבה עבה של בוץ… היא נאנחה והוסיפה לנשק לו בכל אבריו. מיששה בידה את בטנו הגדולה והמלוכלכת, ולחשה:

– יא מסכין… יא אִבְּני… לא רחצו אותך אף פעם… יא בני…

היא שלחה מבט בלוויית נדנוד ראש לעבר היושבים ממולה – ג’ומע בעלה, השוכב פרקדן ומעשן, ואשתו זומלה, המחזיקה את בנה על ידה ומנשקת אותו.

ת’רייה ותלג’י, שישבו על ידה, עקבו אחרי מבטה – – –

* * *

זומלה הכינה אוכל טוב יותר מבכל יום: “בורגל” בשֶׂמנה (חמאה מבושלת), לבן טרי ופיתות קמח לכבוד האורחת. אחרי שגמרו הגברים – ג’ומע והרועה – לאכול, לקחה זומלה את גיגית־האוכל והעמידה על יד עמשי וישבה יחד איתה לאכול, קראה גם לילדים להשתתף איתם; עמשי השגיחה בזמן האוכל על הילדים שיאכלו, ועודדתם, בייחוד את חמיס. עשתה לו באצבעותיה כדורים־כדורים, שפכה הרבה לבן בשקע ה“בורגל” שלפניו והוא אכל בתיאבון.

שכנות אחדות נכנסו והזמינו אף אותן להשתתף בארוחה. אחרי שגמרו לאכול וזומלה לקחה את הגיגית, ציווה ג’ומע לרועה שימזוג קהווה. הוא מזג קודם לאורחת. אבל היא סירבה לשתות לפני השכנות שבאו לבקרה.

זומלה נעשתה כאילו צעירה יותר. כל הערב היא במצב רוח מרומם שכמוהו לא היה לה קודם לכן. מדברת בקול רם עם האורחות וצוחקת הרבה. מפעם לפעם גם משתובבת בגנדרנות ומצחיקה אחרים. נדמה; כי כל זה מכוון רק להכעיס ולהרעים את עמשי, היושבת לה זועמת ומכונסה בעצמה.

השכנות ישבו קצת, החליפו שיחה קלה – והלכו להן.

חמיס נרדם על ברכי אמו והיא מלטפת אותו בליטוף־אם עדין על פניו ולחיו.

ת’רייה הודיעה כי ה“פרשה” (כלי המטה) מסודרת מעבר המחיצה, אבל עמשי אמרה לה להביא את הכל לכאן, לחדר האורחים, ועמדה על דעתה בתוקף ובקול מצווה:

– להביא הנה אמרתי לך!…

הילדה צייתה והביאה את המזרון ופרשה על יד אמה. עמשי לקחה את חמיס על ידיה בזהירות והניחה אותו בעדינות על משכבו ונשקה לו על פיו.

ג’ומע וזומלה ישבו כל אותה שעה ושמו עצמם כאינם שומעים. הם שיחקו עם מחסן בנם הקטן. כשגמרה עמשי להשכיב את חמיס, החליפו ג’ומע וזומלה מבטים וחיוך קל נראה על שפתיהם.

כעבור רגעים אחדים קמו ונעלמו שניהם לעבר המחיצה. תלג’י, שתלה כל הזמן את מבטו בהם וראה חילופי מבטיהם, מיהר להסב את עיניו מההולכים; קם על רגליו והשתטח על יד אמו, כשראשו ופניו בתוך חיקה…

* **

קרני־השמש הראשונות האירו את פני המתעוררים והקרינו על פני חמיס, הישן לו שינה מתוקה לבטח על יד אמו.

הרועה שאל את עמשי:

– למה את עוזבת את הילדים המסכנים? הנה חמיס נהפך והיה לאחר מרגע שבאת אליו, מאתמול אין להכירו… אסור לעזבם.

– אין לי בעל! אין לי בית! – ענתה היא קצרות וברורות.

הרועה הראה בשתיקה לעבר המחיצה בתנועת־ראש:

– ג’ומע…

ובאותו רגע הופיע מעבר המחיצה ג’ומע; כנראה ששמע את כל השיחה הזאת ונכנס.

הרועה הוסיף בקול: הנה הוא…

– לא, לא שלי הוא, לא שלי!… ענתה וחזרה על דבריה כמה פעמים – לא שלי.

היא הסתכלה בו בעיניים מלאות בוז, קנאה ושנאה. מה לא הביעו העיניים האלה ברגע זה. היא העבירה את מבטה גם לעבר המחיצה, לזומלה ומחסן בנה. עמשי העבירה את כף ידה על פיה וספקה כפיים:

– הכל נגמר!… – ואחרי רגע של שתיקה הוסיפה, בהסתכלה בילדים: – הנה הם שהביאו אותי הנה, כי מה לי כאן בלעדיהם?

ג’ומע עמד כל הזמן והסתכל בה בהבעת־ביטול עשויה ומלאכותית; הוא הראה באצבע לרועה עליה:

– היא משוגעת כמו הבהמה, אינה מבינה כלום… מטומטמת… אין לה במוחה ולא כלום. תמיד כועסת ורוטנת, השמעת דבר כזה? אמא עוזבת את ילדיה והולכת לה. אמור אתה!

אבל לא תמיד היתה עמשי כועסת. השכנים והשכנות מעידים שהיתה טובה ונעימה. רק מיום שהביא ג’ומע את זומלה הצעירה – לבה נשבר בקרבה …

היא אינה יכולה להישאר כאן. לפי הדין הילדים שלו הם. היא אינה יכולה לקחתם איתה ומה תעשה אם שאין לה כלום בעולם מלבד הילדים האלה אצל בעלה־לא־בעלה?

מאז התחילה לשתוק, לכעוס, לרטון, לקלל, להיות רצינית ומכונסה בעצמה, “רעה ומשוגעת”. מאז, רק מאז…

זה שנה ויותר…

* * *

במשך היומיים שהיא נמצאת באוהל הספיקה לרחוץ את ילדיה, לנקות ולפלות את הבגדים מכִּנים וסחי ולכבס את הכותנות שעליהם, אגב ריטון רוגז:

– האב אינו שם לב, אין מי שירחץ אותם, זה חודשים לא רחצו ולא ניקו אותם…

אותו יום נדמה היה: הנה היא נשארת כבר באוהל. ישבו עמשי וזומלה יחד באוהל, זו – בנה על חיקה, וזו – ילדה על חיקה, סביבם שני הילדים המבוגרים. זו האכילה את בנה וזו את ילדה. עבדו יחד, האחת בישלה והביאה מים, השנייה אפתה פיתות והחליפו זו עם זו שיחה בידידות. ג’ומע לא היה כל היום באוהל. הלך להתארח. ליל ירח מלא הפיץ בערב אור־כסף על פני כל היקום. התאספו ילדי שכנים ויחד עם ילדי עמשי הסתדרו בשורה ורקדו לפני האוהל בלווית צחוק ושירה עד שהתעייפו. הלכו והתפזרו כל אחד לאוהלו לישון. הלכו גם שתי הנשים לישון, זומלה מעבר למחיצה מכאן, ועמשי בחדר־האורחים מכאן.

ג’ומע שב בשעה מאוחרת. נכנס ברעש, העיר את זומלה בקריאה קולנית, כמו בכוונה שעמשי תשמע ותתעורר: ציווה עליה להביא את כד המים; הוא צמא ורוצה לשתות; שתדליק מיד את ה“סראג'” (מנורת נפט קטנה ומעשנת) – –

* * *

למחרת בבוקר קמה עמשי והודיעה בהחלטיות: היום אני הולכת מכאן! גו’מע התחיל לכנותה בכל מיני שמות גנאי בצירוף קללות:

– למה את הולכת? למה באת? מה זאת, משוגעת ארורה, לבוא ליום ותיכף ללכת?!…

– לא באתי אליך – אמרתי לך כבר כמה פעמים – לא אליך באתי, אלא לראות את ילדי באתי. חודשים שלמים הם מלוכלכים, בלתי סרוקים, מלאי כִּנים וסחי. באתי רק לראותם, לרחצם, לכבס להם את בגדיהם ולנקותם. אצלך אין לי מה לעשות…

– ואני אומר לך: השארי! – אמר ג’ומע בכעס.

– אני לא אשאר כאן – ענתה עמשי עזות – וכי מה אעשה כאן?

– את אשתי, המבינה את? לא תלכי לשום מקום, כאן מקומך!

– הראיתם? – פנה אל המתאספים – הראיתם אשה שתעזוב את הילדים, את הבעל ותלך לה?…

– איזה בעל אתה לי?… אם אני אשתך, תן לי כל מה שצריך לתת לאשה. האם אתה אוהב אותי? האם אתה בעל לי?… מה אתה לי, הלא גרשתני מכאן?…

– האם לא שלחתי אליך אנשים טובים ונכבדים לפייסך? האם לא שחטו “דביחה” לשם זה? והבטחת לפני אנשים שתשארי ולא תברחי יותר…

– כזב! כזב! כזב! כזב! אתה קללתני, אותי ואת בית אבי… האם לא הכית אותי? אמור. יש עדים, בעטת ברגליך, בנעליך, הנה כאן באחורי… לא שכחתי מאומה. אני זוכרת הכל היטב, היטב!…

היא העבירה את מבטה הזועם סביבה, עיכבתו רגע במשטמה על פני זומלה וסיננה בלחש מבין שיניה, כשהיא מביטה ישר לפני ג’ומע:

– אם אני אשה לך – אהב אותי, הלבישני כהוגן, האכילני כהוגן, לא כמו את הכלב…

– ראו נא, אנשים – פנה בחיוך לועג לכולם – ראו. כל הנשים מסתפקות במה שיש להן בבית; וזו, וזו, מה לתת לה?… הוא פנה אליה ועיניו הוצתו:

– מ-ש-ו-ג-ע-ת! קללה בדתך ובאביך?…

היא שתקה. הסתכלה בו במבט מרוכז, נשכה את שפתיה בשיניה הלבנות, פניה נקמטו והתעוו. הניחה לו לקלל, לצעוק, לדבר ולספר בפני השכנים שהתרבו והלכו לפני האוהל. היא לחצה את חמיס הקטן אל לבה, גופה, חזה והעתירה עליו נשיקות; חיבקה את ת’רייה ותלג’י ושוב חיבקה את חמיס. היא הישירה את קומתה והרימה באומץ את ראשה לעבר העומדים סביבה:

– אין מה לעשות כאן!

והיא הלכה…

---

החטופה

מאת

פסח בר-אדון

עלי וחסין שני בני־דוד הם ולהם שתי אחיות, עסיידה ופוד’ה. שניהם הגיעו לפירקם ואין בידם מוהר לקנות אשה. החליטו לעשות “בדלה”, להחליף ביניהם את האחיות. עלי לקח את בת־דודו וחסין את בת־דודו. שניהם התחתנו בזמן אחד כמעט. מפני ששניהם בנים בכורים, נשארו גרים באוהל הוריהם. האריכו רק את יריעות האוהל והוסיפו מחיצה נוספת ויהי לזוגות הצעירים לגור בחדרים מיוחדים.

ראה לו עלי עם עסיידה חיים טובים, אבל משהתחתן חסין עם פוד’ה התחיל השטן מרקד באוהלם.

פוד’ה – בחורה יפה, גבוהה, בעלת “עיני צבי” גדולות ופקוחות. לא אהבה את חסין הצנום וקטן הקומה. היא אהבה במסתרים את איסמעיל, אחד הבחורים מבני השבט. בחור גבוה בעל תלתלי־מחלפות ארוכים, גנב מפורסם, מכובד ומהולל בפי כל ותשוקת הבדואיות וחלומן. הם כבר נפגשו כמה פעמים בסתר והוא עמד לשלוח אנשים מכובדים לאביה לבקש את פוד’ה לו לאשה. אבל לפי הדין בן־דוד קודם לזר, ומה גם שעלי רצה באחות חסין.

פוד’ה התנגדה ולא רצתה בשום אופן להנשא לחסין, אבל האב והבן “כיבדוה” במכות־רצח והכריחוה בעל כורחה להינשא. כבר בלילה הראשון אחרי החתונה, כשהזוג הצעיר התייחד במחיצתו, פרצה ביניהם קטטה איומה. היא לא נתנה לו בשום אופן להתקרב אליה; כשרצה לתפסה בכוח – הרימה צעקה:

– חסין מַכֵּנִי…

שכנים התאספו ובאו ועמדו סביב האוהל. אחרי שנתבררה להם סיבת הצעקות והקטטה, הלכו להם אגב הערות לועגות.

הקטטות לא פסקו. האב ובנו (אבי חסין מת סמוך לתנאים) היו באים יום־יום ומוסיפים לה על המכות שהיתה סופגת מידי חסין. גופה היה צלוק וחבוט ומלא כתמים שחורים. אבל היא בעקשנותה:

– אני שונאת אותו; איני רוצה בו…

באחד הימים, מקץ שלושה חודשים, נעלמה לפתע. איסמעיל חטף אותה וברח איתה לבין הדרוזים, נכנס לבית השייך:

– דחילך! – תחת חסותך – יא שייך!

* * *

משהרגישו בדבר ונודע להם שאיסמעיל הוא החוטף – קמו כל בני המשפחה ורצו לאוהל הוריו. אבל באוהל היו כבר מוכנים לכך. ידעו: לא יעשה כדבר הזה בין הבדואים והחוטף יִנָקה… הבריקו להבי פגיונות וזב דם. פצועים קשה משני הצדדים שכבו ונאנקו. הנשים יללו ותלשו משערות המתנפלים:

– קוֹם, נקמת־דם!

במקרה עברה במקום פלוגת חיילי “דוריה”, המסתובבת לשם שמירה על הדרכים, והתערבה בדבר. אסרה, אחרי יריות־התראה באויר, משתי המשפחות. אספו והובילו את הפצועים לבית החולים בעיר הקרובה ומסרום להשגחת רופאים. ראש השבט הצליח להוציא אחדים בערבותו מבית־האסורים. אחרי שקמו החולים ממיטותיהם ונשארו בחיים, השתדל להשפיע אצל הממשלה לבטל את המשפט ולהעבירו לידיו הוא ולשייכי השבט. שניים מהפצועים נשארו בעלי מום. האחד, בחור צעיר וכמעט נער, צולע על ירכו.

השני – מבוגר, פיו ללא שיניים וצלקת אדומה על לחיו…

אולם אין ממנהגם של הבדואים לשאת אשה בלי מוהר, ואפילו החוטף משתדל לאחר שנה־שנתיים להשלים עם משפחת אשתו ולשלם בעדה. אחרי שפוד’ה נחטפה – הרי עסיידה נשואה לעלי בלי מוהר, ומאחר שחסין רוצה להתחתן מחדש – נחוץ לו מוהר זה כדי לשלם בעד כלתו החדשה שיקח מבין זרים.

רוחו שבה אליו; התחיל להתאושש, אם כי עקבות אסונו וסבלו חרותים היטב על פניו. אחרי חודשים שלא היה יוצא מפתח אוהלו, הוא התחיל לבוא שוב בין אנשים ולהתעניין בענייני השבט, גם לראות לו אחת מבנות השבט שתתאים לו… רצה והשתוקק מאוד שיפסיקו לדבר בו כל הימים.

דודו לא מיהר לתת לו את המוהר תמורת עסיידה אחותו. אולי לא רק חסרון־כיס היתה הסיבה העיקרית. טעמים נפשיים עיכבו את האב, הסובל באשמת בתו החטופה, מלהיענות לדרישות חסין. חסין לא רצה לחכות עוד. בא למחיצת בן־דודו עלי והחזיר בכוח את עסיידה אחותו לאוהלו.

עברו שישה חודשים ועסיידה קרבו ימיה ללדת והיא עודנה באוהל אחיה. כעס ורוגז במשפחה, אין אחד בא אל השני. גם כשילדה עסיידה בת – לא בא אליה עלי בעלה וגם הדוד לא ברכה ללידתה. רק קללות וחריקת־שיניים ביניהם. כעבור חודשים אחדים נאלץ הזקן להשיג את המוהר בהלוואה בריבית קצוצה אצל סוחרים נוצרים מהלבנון, המשוטטים בין השבטים וממשכנים תמורת הלוואתם אוהל, כבשה וגמל אחרונים.

חסין התחתן עם אחת מבנות השבט. בדואית לא יפה ביותר. העצב הנסוך על פניו גבר והעמיק. עסיידה שבה עם בתה הפעוטה לבית עלי בעלה.

* * *

מיום שנחטפה פוד’ה אסור להזכיר את השמה באוהל לפני האב. הוא בעצמו אסר זאת על כולם. איננה בתו עוד – וחסל. אינו רוצה לדעת ולשמוע עליה. “ארורה” זו הכתימה את כבוד המשפחה הנשמרת בטהרה מדורי דורות ואין זה כלל מהדברים הפעוטים:

אשת־איש ונחטפה, ובוודאי מרצונה הטוב…

– יאררֶנה אללה, הארורה – – – אמר אז, בזמן האסון, ולא יסף.

עברו יותר משנתיים והם שבו לשבט. גרים תחת חסות האמיר ובין ידידים. אסור לגעת בהם בשטח זה, בלתי אם בדרך. יד נוקמת תוכל להשיגם, אבל נזהרים מלהפגש. השנאה משתרשת והולכת. אין מקום להוכחות ולדיבורים. כתם כזה לא ירוחץ בלתי אם בדם…

פעם, ואני עם חברי הצעיר יוסף הרועה מהגליל יושבים לפני האוהל. אֵם עלי – אשה בעלת פנים פקחיים, ששרידי יופי עודם מבצבצים מבין הקמטים – יושבת וטווה יריעות על הארץ, לתקן בהן את האוהל הקרוע פה ושם. על ידה יושבת שכנה ומעשנת לה סיגריה מלופפת. האם סיפרה לנו על שלוש בנותיה שנישאו לבעלים. רק אחת, רשמייה היא הצעירה, נמצאת עדיין בבית. לא יכלה השכנה להתאפק, הסתכלה בה מהצד ואחר אמרה אלינו:

– עוד בת אחת יש לה… פוד’ה. היתה אשתו של חסין…

האם לא הסתכלה בפני המדברת אלא השפילה את עייניה ביריעה הנארגת ופניה כוסו אודם. היא לחשה:

– היא… פ-ו-ד‘-ה, לא… לא תבוא הנה… פ-ו-ד’-ה רחוקה מכאן, הרחק, הרחק… היא יפה מעלי אחיה ומאחיותיה. נהדרת הרבה הרבה מזריפה. אין כמוה בכל השבט… יש לה בעל ויש לה ילד מהבעל הזה… הוא לקח אותה והיא עודנה בתולה…

ידענו כבר את כל המקרה הזה, ראינו שהיא מתקשה לדבר בזה. הכאב גדול, ורק כבדרך אגב שאלתי:

– את הילד, את מוחמד, ראית?

על פי הדין מותר לנשים לבקר באוהל “קומַני” (שחל עליו דין נקמה), אבל אין מן המנהג ליהנות מזכות זו. היא שתקה ופניה נשתנו, עד כי הצטערתי כבר על ששאלתי בלא נימוס. השכנה הניעה בראשה:

– כן… ראתה… וגם בתה הצעירה רשמייה הלכה לבקרה בסתר…

והאם, כמצטדקת, ענתה:

– עברתי שם ונכנסתי לרגע לראותם… הלב כואב. לא אמא אני? … לוּ ידע אבא, היה בוודאי הורגני… יפה הילד. לא ראיתי כמותו. אין, אין, באללה, כמותו… מתוק הרבה… הולך כבר. בן שנה וחצי… חסין המסכן אוהב אותה עד היום. עוד לא גרשה… – והיא הוסיפה בבטחון: – היא עוד תבוא הנה, אינשאללה… יתפייסו…

השכנה קרצה בעייניה ונענעה בראשה מלמטה למעלה ולשם חיזוק נקשה בלשונה:

– לא! לא יהיה כדבר הזה…

הפסקנו את השיחה.

האם מחתה את דמעותיה, שזנקו מאליהן…

---

קנאה

מאת

פסח בר-אדון

פאהד – בחור כבן שמונה־עשרה. עוד טרם כוסו פניו זקן ורק שפם דקיק לו. נער חמד, עיניים נוצצות, מוכנות תמיד לחייך, ריסים מוכחלות, המוסיפות לו הבעה של נער גנדרן, וכולו שופע חיים.

הוא רועה את צאנו הוא וצאן אביו, עדר לא גדול, כמאה ראש. מסור הוא לצאנו ויקרים עליו כנפשו וחייו. הוא בין המשכימים לקום בבוקר והמאחרים בערב להפסיק את המירעה, גם בשלושת חודשי המירעה. לכן אין פלא שעדרו, כמוהו, הוא היפה ביותר בסביבה ומושך תשומת לב כל רואהו.

לו אשה, דורה, כבת שש־שבע־עשרה. היא כאילו נוצרה רק בשבילו. זוג נפלא. היא נחמדה ומתוקה, שתי גומות חן בפניה הילדותיים, המעמיקות תמיד סביב פיה אגב חיוך לבבי.

מזה חודשים מספר הביאה לו דורה בן. יום־יום היא באה לשדה. בנה מחותל בשק על גבה, שקצותיו קשורים למצחה. היא מביאה אוכל לבעלה ויושבת ומחכה עד שיגמור את ארוחתו. במשך הזמן משחקת עם הילד וכשהוא בוכה – תיניקהו משׁדה.

הרועים מתאספים סביבם. מדברים, צוחקים, משתובבים, והוא עונה בצחוק מצלצל ובהיר. אבל כשמתחילים מנבלים את פיהם היא עושה עצמה כאינה שומעת או קמה לאסוף את הטלאים, שרועים יחד עם האמהות חצי יום, מחשש שלא יינקו חלילה מעטיני הכבשות את כל החלב, הדרוש לצרכי הבית.

היא מברכת כולם בשלום ולבעלה היא שולחת מבט מסור, אוהב, חומד ונכנע…

כשהיא הולכת – צר לכולם על שמיהרה לעזוב. הצחוק נפסק וכולם שבים לעדריהם הרועים לבדם במרחק מה. כל אחד מעיר מתוך התפעלות לחברו:

– מַזיוּנה יחרבתה… יפה, יחרב ביתה!…

עבר שבוע ולא ראינו את פאהד. ודאי הרחיק עם עדרו. באחד הימים שב. עבר יום, עברו יומיים – ודורה אינה נראית ואינה באה כמנהגה להביא לו את ארוחתו. רק אחיו הקטן בא ונעלם. הוא בעצמו שותק ונרגז. כשנשאל לסיבת העדרה – ענה:

– ככה… כועסת…

– אינשאללה, הכית אותה?… – שאל שני בערמה.

– יסלח אללה, חלילה…

– ובכן, בשל מה?

– אינני יודע… – והוא נענע בכתפיו – אינני יודע…

באחד הימים באה בלי הבן. גם אוכל לא הביאה לו.

היא פנתה אליו ישירות:

– השב לי את הטבעת שעל אצבעך, המֶרוַדה" (צרור המכחול) וה“כּוֹחְלַה”…

הוא צחק לה בקול, כמעלים את רוגזו; והיא משתדלת להעמיד פנים רציניים וכועסים. אמרה:

אמרה לו:

– אתה תלך ל“שרמוטה” (לזונה). איני רוצה שאחרת תכחיל בצרורי ושאתה תחבק אחרת בטבעתי… אני אמצא לי את מזלי ואתה את מזלך… אקח את בני ואלך למשפחתי…

הוא לא פסק מלצחוק לה, להרעימה ולהכעיסה:

– אין כמוך, באללה, מתוקה… יותר ממך בכל העולם…

נרגזת היא תפסה אותו בעבאיתו והתחילה לחפש בכוח בכיסיו, אחר אמרה לו:

– תהרגני כאן על המקום או שתשיב לי את הדברים שלי, ולך לך “אלען־דינך”, לאן שאתה רוצה…

בקול בכייני הוסיפה, כשהיא טוענת כלפי הרועים הנאספים סביבה:

– אני יודעת מדוע הוא מתרחק לכת עם הצאן עד השבילים ההם בדרום. אף פעם לא נכנס אלי בלילה…

היא התייפחה והסתערה על פאהד:

– השב לי את הטבעת והכוחלה ואלכה מכאן אל משפחתי…

היא רצתה שוב לחפש בכיסיו. הוא פסק מלצחוק. פניו נעשו רציניים ונרגזים. אחז בכעס בזרועה, נענע אותה והשליכה ארצה ופקד עליה בקול תקיף:

– לא לדבר, שתקי!… כרגע לכי הביתה!

קמה. פסקה מלבכות, רק כתפיה רעדו. הוא התחיל להפריד את הטלאים מהכבשות.

– קחי אותם ולכי מהר הביתה! יקללך אללה…

וכשהיא לא זזה פקד עליה שנית:

– למה עודך עומדת כאן? אמרתי: הביתה! שובי כרגע!…

קולו הפך מאיים ומבשר רע. כשהוא ראה כשהיא פותחת את פיה להשיב לו – צעק בקול, כשגבות עיניו מתרכזות:

– הסי, לא לדבר!

היא מחתה את דמעותיה מעייניה. אספה בשקט אנוס את הטלאים והתחילה לגרשם לעבר האוהל.

הרועים החליפו מבטים ביניהם – ושתקו.

---

אחות האמיר

מאת

פסח בר-אדון

בדמדומי־ערב עברתי עם עדרי על יד הארמון של האמיר. כל הגברים – האמיר, אחיו ורוב עבדיהם רכבו להם העירה על סוסותיהם האצילות והמפורסמות. גם אורחים אינם היום בשבט. עבדים אחדים יושבים להם עם העבד אשר על ה“קהוה” סביב הקומקומים המלאים, העומדים בתוך רמץ־מדורה. הם יושבים באוהל האורחים רחב הידיים אשר לפני הארמון ומנהלים שיחה בעצלתיים.

בארמון נמצאות, מלבד האם, האמירה חמדה, ובתה שריפה, – גם “עבדות”, שפחות אחדות המשמשות אותן. בפתח חדריהן האחוריים יושבת לה הבת ישיבה מרושלת על שרפרף נמוך, מסתכלת במבט קפוא לפניה. כך דרכה תמיד: כשאין אורחים או זרים נמצאים בחוץ היא יוצאת לה – ולפעמים קרובות גם האם איתה – ומטיילת לה הנה ושוב לפני הארמון; יושבת או שוכבת לפעמים בצל על מרבדים, אשר פורשת לפניה השפחות, שמגישות לה “קהווה” שחור לשתות; ואם האם היושבת – מגישות לה נרגילה ושומרות כל הזמן על הגשת הגחלים במועד.

שַׁריפה מחליפה שיחה עם בנות ונשות השבט, הבאות לשאוב מים מהמעיין הסמוך. אולם בדרך כלל שתיהן יושבות בית, כלואות ומסוגרות, ואינן יוצאות מפתח ביתן ואינן נראות בין הנשים כדרך כל בנות השבט. מעמדן החשוב אינו מרשה להן להתנהג ככל הנשים. מוכרחות הן לנהוג מידת אצילות, צניעות ודרך־ארץ, ולא לחלל חלילה את שמן ושמה הטוב של המשפחה ומעמדה האצילי.

שַׁריפה אינה צעירה כבר, אם־כי עודנה פנויה ואיש לא ידעה. כבת שלושים היא. לבושה שמלת־משי מודרנית, אבל מפאת שומן גופה נראית עליה השמלה כשק. בעלת עיניים יפות ומביעות, בתוך פנים אציליים ומקועקעים כמנהג כל בנות השבטים.

אחיה האמיר אינו רוצה – ורק בו תלוי הדבר – לתיתה לאיש. רבים באו לבקש אותה מידיו והרבו במחירה, אבל תמיד הוא מוצא לו איזו אמתלה ונימוק, בעיקר כלפי אנשי השבט ונכבדיו, המתרעמים על כך ומעירים את אזנו בעקיפין… לרוב הוא מוצא, כי החתן אינו ראוי להילוות למשפחה מיוחסת – עתיקת־גזע ובעלת עבר עשיר ומפורסם, אם כי בין אלה היו “בקים”, שייכים ואפילו אמירים בני מעמדו, אבל נופלים ממנו בייחוסם, כי על כן קבלו את אמירותם ב“סיף”, בחרב ובמלחמה ולא בירושה; והוא – יחוסו נמשך ממשפחת הנביא בכבודו ובעצמו, ככתוב וחתום לראיה ולעדות לדורות על ספר יוחסין הנשמר בארמון.

מספרים שהיא, שַׁריפה, נמשכה באהבה אחרי רופא צעיר ויפה מדמשק שבא תכופות לארמון, וגם נפשו חשקה בה, אך האמיר הרחיקהו… אבל הטעם העיקרי לסרובו – כפי שמתלחשים בשבט מפה לאוזן – שעין האמיר מרחיקה ראות וחס הוא על הירושה השמנה שיצטרך אחר כך לתת לה כשהיא תתחתן. רוב השבט מרגיש בצערה, כואב כאבה ונד לגורלה הרע.

יודעת היא קרוא וכתוב, כי בהיותה קטנה, אביה האמיר נתנה ללמוד אצל ה“כתיב” שלו, שלימד גם את בניו הקטנים, ואומרים שהיא עולה עליהם בידיעותיה. אחרי שאלות השלום ושאלות על הצאן, על המירעה, על הרועים, על המים, על עדר הגמלים והנדידה החדשה, התחילה לשאול בהתעניינות רבה על מצב האשה ב“מוסקוב”, ב“עלמן” (גרמניה) ובכל העולם. היא הירבתה לשאול על אופן ההתחתנות וההתקשרות שבין צעירים וצעירות. סיפרתי לה על אהבה המקשרת אנשים, וכי רוב ההורים, האחים ובני המשפחה אינם מתערבים ואינם עומדים על הבדלי היחוס שבין שני הצדדים, ואין מפריעים להם ואין מתיצבים לפגוע בדרכם לאשרם המשותף, ובכלל על החופש הגמור לאשה האירופית ועוד ועוד.

בכל פעם היא הפסיקה את דברי בהערות קולעות ובהבנה. על רוסיה, “בלאד אל־בולשביק”, היא חושבת, ששם הפקרות מופרזת, אם כי מבינה “שכך צריך באמת להיות, כשאוהבים זה את זה”… אבל, כנראה, ההרגשה המושרשת בת־דורות אינה מניחה לה להסכים בפה מלא לצורת־חיים זו, ומעוררת אצלה ספקות, ערעורים ותלונות:

– מה בילדים, שלא ידעו ולא יכירו את אביהם?… וכדומה.

את כל הידיעות על החיים בחוץ־לארץ היא שואבת מתוך העיתונות הסורית, שהיא מדפדפת בה בחוסר־סבלנות, כדרך כל הבדואים יודעי קרוא וכתוב, ומיעוטן – מפי אחיה והנכבדים הזקנים, הנכנסים ויוצאים לארמון כבני־בית.

לפני שנפרדנו שפכה את לבה, כאילו חיכתה להזדמנות שתוכל להשיח מה שנצטבר אצלה בלבה זה מזמן:

– האשה, בת השבט, תלויה בדעת האחים וההורים… אין שואלים כלל את הבת אם רוצה היא להינשא לזה או לאחר. וכשהיא מתנגדת – מכים… ואם בורחת – הרי הורגים, אין רחמים… והיא מוסיפה בקללה: “מלעוּן וולדין” בכל העולם אין פוחדים לטייל זוגות של בחורים ובחורות ואין שום מקרים, ואצלנו – אללה יקללם, אם רק יראו משוחחים ויעוררו חשד – יהרגו, יטבחו בפגיון או ברובה, – *… האשה אצלנו – כחמור, אינה יודעת כלום, והלא היא צריכה לדעת יותר מהגבר, כי עליה לחנך את הילדים… לא טוב כאן, ומה הם חיי האשה… בכל העולם – האשה היא בן־אדם, ואצלנו – רק לישון איתה, ותו לא… הנשים יודעות קרוא וכתוב, יודעות מהנעשה בעולם, מבקרות בכל מקום ומטיילות ככל שתחפצנה, ואילו כאן אצלנו… והיא נאנחת – “כמה היתה רוצה לנסוע מכאן, רחוק־רחוק, ולהיות ככל בנות מינה בעולם – “חוריה” – בת-חורין, כמה טוב היה” …

היא מתעניינת בהבדלי המעמדות בעולם, בצורות החיים, בחיי הקבוצות בארץ־ישראל אשר שמעה עליהם מפי אחיה, שביקרו אצלם פעמים אחדות, והיא שואלת:

– האם גם שם ישנם – מיוחסים ובלתי־מיוחסים, נכבדים ונחותי־דרגה, עבדים ושפחות, “והעשיר הוא גדול והעני הוא קטן”? ומי אינו ידוע שאין עושר אלא בשכל – ומה העושר בכסף, היקח בן־אדם את כספו איתו לקברו“?… – והיא מוסיפה לדבר וניכר שכל דבריה היא דולה מלבה ומנשמתה, מרגישה הרגש היטב את כל הנעשה סביבה, ומחשבתה מבוגרת. שכחתי לרגע לגמרי, כי לפני בדואית, בת־המדבר, הנחשבת לפראית, מחוסרת תרבות וידיעה; והנה נתגלתה לי אשה תרבותית חושבת ומהרהרת, מלומדת ובעלת תרבות. והיא ממשיכה: “האם הכסף הוא “עולמי” – נצחי אצל האדם, ואם מאבדים את העושר – מה נשאר מ”יחוסו”?… מה שאין כן בשכל. זה תמיד נשאר בבן־אדם".

עכשיו הבנתי מה שסיפרה אשת הרועה הראשי שלנו, והיא אשת־חיל ונבונה ומכובדת בשבט, על שיחה תמוהה שהיתה לה עם שַׁריפה, שעוררה לעג וצחוק אצל הנשים הפשוטות של הבדואים והרועים. שַׁריפה אמרה לה, כי היא מקנאה בנשי הרועים אף־על־פי שהן עובדות כחמורים יום ולילה, בלי־הרף ובלי מנוחה …

כי לה, לשַׁריפה, אסור לעבוד. היא בת־טובים, אצילה, בת־אמיר; אותה צריכים לשרת ולשם כך ישנם שפחות ועבדים אשר יעשו כל עבודה בבית ובאוהל; ולה – רק לשבת בטל, לצוות ולפקד… אבל היא נמַקה וסובלת מבטלנות זו, מחוסר עניין ושעמום בלתי־פוסק.

הנשים אינן יכולות להבין זאת: מה יש לקנא בהן ו“במזלן”… והן מחליטות, שכנראה יותר מדי טוב לה לבת הזאת… וכי למה התרעומת והדיבורים… נדים לה ראש ומדברים עליה ממש כעל מטורפת, רחמנא ליצלן:

– ישמרנו אללה הגדול – – –

---

"טוב לחיות לבד"

מאת

פסח בר-אדון

וּאַנַא מִתְל אִל טֵיר מַקצוּץ אִלג’נַח

בִּשוּף בּאִלעֵין כֻּל טֵיר טַאר פִי אִלשׂמַא – – –

… ואַנַא מִתְל אִלעַטשַאן עַלִי בִּיר מאָי

אֵלִּי בִּדֻּה יִשְׁרַבּ ואִלחַבְּל קַצִיר – – –

וַאֲנִי כְמוֹ הַצִּפּוֹר קְטוּעַת הַכְּנָפַיִם,

הָרוֹאָה בָעַיִן כָּל צִפּוֹר עָפָה בַּשָּׁמַיִם – – –

וַאֲנִי כְמוֹ צָמֵא עַל שְׂפַת הַבְּאֵר,

הָרוֹצֶה לִשְתּוֹת וְהַחֶבֶל קָצֵר – – –

כך וכדומה שרים לאשה הבדואית. כך וכדומה שופכים הצעירים את לבם בגעגועי שירה וכוסף לוהט לאהובת נפש, לזו “שחורת העיניים”, בעלת “עיני צבי”, לזו, ש“בלעדיה אין חיים”, “בִּנת־אללה” (בת אלוהים) המתעלה ונערצת כקדושה. זו – המסעירה כים את הלב ומרתיחה את הדם בעורקים בימים ובלילות, בהקיץ ובחלום, הגוזלת את שלוותם ומנוחתם.

היא – מרום השאיפה של הצעיר הבדואי, בן השייך כבן נוקד הצאן, בהרים ובעמקים. למענה עובד הרועה שנים רבות, שנות הילדות והנוער, וחי חיי כלב בשדה – כדי לקבץ על־יד את דמי מחירה. היא – מרכז עולמו.

וכשמשיגים אותה? חלף ועבר הכל, כקשת אחרי הגשם. האשה נעשית פתאום כאותו חמור אשר נוצר לעבודה ולמשא, “כלי קיבול” לקללות ולחרפות, ולפעמים קרובות – למכות…

עמשי, אשה אלמנה, כבת ארבעים, לבושה נקיים, רזה, בעלת פנים צנומים ועיניים פקחיות לה, שחורות וגדולות. פיה אינו פוסק מעישון. אחות השייך היא ומכובדת על כל בני השבט. היא נכנסת לכל אוהל ויושבת לרוב במסיבות הגברים, מכבדים אותה בקהווה כיתר האורחים. אשה טובת־לב היא: רואה את מישהו לבוש קרועים – היא מוציאה חוט ומחט ומתקנת, רואה שבגדיו מלוכלכים והכִּנים מטיילות על בגדיו ושערותיו – אומרת היא מיד להביא אליה את הבגדים לכביסה ומחממת מים לחפוף את הראש…

שאלתיה פעם:

– למה, עמשי, יַא־אוּחְתִּי, אינך מתחתנת? את עודך יפה וצעירה…

– למה להתחתן? – ענתני בבת־צחוקה הסלחנית, השוהה תמיד על שפתותיה – באללה, טוב יותר לחיות לבד, אין צועק, אין כועס, אין מעליב, אין מקלל… ובעלי – ירחמהו אללה – היה מכה תמיד, כך… היה רוגז ומכה …

הרהרה רגע ופניה נתעננו, והמשיכה:

– כן, בלי ילד חבל מאוד… אם יש ילד – טוב, עוזר הוא לעת זיקנה… אבל, בעל? מי צריך לו? מספיק זה שהיה… באללה, כַאפִי… מספיק – –

הווי

מאת

פסח בר-אדון

---

גז הצאן

מאת

פסח בר-אדון

אביב בא.

השׂדות מכוסים מרבד עשב ירוק, גבוה, עסיסי, משביע. השמש שולחת קרני אור משעשעות. רוחות קלילות חובקות ומלטפות מרחבי שדות והרים. בת־צחוק בעיני אנשים. הרועה שוכב לו בשלווה על יד עדר הצאן, המשחק ומשתעשע מתוך שובע בשפע הטוב המפוזר לרגליו.

גם הרועה שָׂבֵעַ מחלב טעים ומעשבי השדה למיניהם. נפשו מתעטפת עליו מתוך אושר, והוא בנגינות חליל ובשירה עריבה, שופך את עודף רגשותיו המתרבים, כשהוא נכסף למרחבים ולכל היופי סביבו. פעִיַת הטלאים והצאן העליזה עונה לו כבמקהלה, וטוב לו עכשיו, בלילות הבהירים למראה הירח ואור הכסף השקט, הנסוך על העולם ועל הכוכבים הנוצצים באורותיהם המקסימים.

חמימות מלטפת ואופפת את הנפש והגוף.

כאשר החום מתגבר והולך, הצאן מתנהלות לאיטן. הבוץ החורפי עודנו דבוק בצמר המרובה והוא מעיק בכבדו על הכבשה ואינו נותן להתנועע לה בחופשיות. אז נעשה הצמר מיותר כאותם הבגדים החמים והכבדים שעל גוף הרועה בימים ובלילות החמים. הצאן רוצות להחליף את צורתן החורפית, כאותן ההרים והשדות, וללבוש צורה אביבית קלה. הרועה מסתכל ומתבונן ומבין לנפשן, והוא מחליט להודיע לבעל הצאן:

– הגיע הזמן לגזזן.

באחד הבקרים יוביל הרועה את עדרו למרעה, בעל הצאן מזמין את שכניו וקרוביו לחגיגת הגז.

רועים מתאספים, אוספים אצל שכנים מספּרַיים, ומי שיש לו מביא איתו. זה שאין לו – נותנים לו. אחד קושר את הרגליים, משכיב ומחזיק את הכבשות. חברו גוזז, נזהר שלא לפצוע ולא להכאיב; ומברך, אגב גזיזה, את אללה הגדול על יצוריו הנחמדים ועל שפע ברכתו…

עומד הרועה ועיניו קורנות ברוב אושר:

נגמרה שנת המירעה. לפני שנה, בדיוק באותו יום, התחיל לרעות את העדר, קיבל עליו את האחריות לכל השנה. אז היה העדר ערום, ועכשיו הוא משיבו לבעליו לבוש צמר רך, ברכת אללה עליהם. העדר בריא. עבר איתם את הקייץ הבוער, הלוהט; עבר איתם את החורף הקר בגשם, בסערות; לא עזבם לרגע בימי מחסור במרעה כביום שפע; לא קרו מקרים מיוחדים, לא מתו מהצאן, וגם נוספו עכשיו עשרות טלאים חדשים, נחמדים ובריאים. מנפשו פורצת הודיה לאללה – אלחמדאללה! השבח לאללה!

מה יכול עוד להנות אותו כביום זה? עוד מעט ויקבל את משכורתו: שתיים שלוש כבשות, שכר עבודתו של כל השנה. נוסף על הצאן הנמצאות אצלו, שכרו משנות מרעה קודמות, יהיה לו בקרוב ל“סיג”, לקניית אשה כאַוות נפשו… בעל הצאן שבע רצון ממנו, ואם ירצה יוכל להשאר אצלו לשנה הבאה, ובוודאי גם יוסיף לו מתוך הוקרה – מתנות בעיין יפה, טלה או טליה. כמה טוב לו.

והנה הוא שומע מהגוזזים: “הצאן הבריאו השנה… שמנות… יפות”… נשמתו נעצרת בקרבו מרוב שמחה, זה נאמר על חשבונו, על רוב מסירותו לעדר, שנתן את לבו עליהן כל הימים ושמר עליהן כעל נפשו. זהו שכרו העיקרי …

הכבשות יוצאות מידי הגוזזרים ערומות וקשה להכירן; והן, כמעידות על עצמן שהן־הן ולא אחרות, משמיעות את קולותיהן הידועים:

– ממ… ממ… ה…

כשגומרים לגזוז את הכבשה האחרונה, והיא עודנה מנערת מעליה בגופה את פקועות צמרה הגזוזות והמפוזרות פה ושם – חש בעל הצאן לכבד את המזומנים בקהווה. אחד מבני הבית עובר בין כולם ושופך מים על אצבעות יד ימין, ושניים שלושה אחרים מביאים “דביחה” (זבח) בתוך גיגית מלאה אורז ופיתות־קמח טריות על יד כל אחד ואחד. אחרי הסעודה – מתחילה השמחה: הצעירים יוצאים בריקוד על מרבד הדשא שלפני האוהל, הרועה בראש והצאן אחריו מסובבים את הרוקדים בדהרה פעמים אין מספר, לכבוד השמחה, לכבוד החגיגה… נדבקים בדבקות, בהתלהבות פראית. ידיים ורגליים מתנועעות במהירות לקול החליל. היושבים בתוך האוהל או לפניו, לרוב אלה הם הזקנים, שאינם יכולים לצאת עוד בריקוד, מוסיפים להלהיב את הרוקדים במחיאת כף אל כף, במנגינות ובשירים. מאוהל הנשים עולות ה“יללות” – קריאות גרוניות וסלסולים, וגם שם מסתדר עיגול רוקדות, דבוקות אחת לרעותה, יד ביד.

הרועה עוצר רגע מחוץ לשורות הרוקדים ומהרהר לעצמו: האם להישאר אצל בעל צאן זה לשנה נוספת, או ללכת לנסות את ה“נסיב”, המזל, בעדר אחר, במקום חדש? סתם: להחליף את המקום.

עוד רגע־שניים והוא צריך לענות: כן או לאו…

הנה רועה, שעזב רק אתמול את עדרו הגזוז, עומד ומחכה להחלטתו…

הפעמונים מצלצלים כבר על צווארי הכבשות. פועות הצאן מתוך חוסר־סבלנות ומזכירות:

– רעבות!…

– הי! הי! רררר… הי, הי!… קדימה למרעה!…

שוב לשנה תמימה עם עדרו.

החגיגה נמשכת, סביב ובתוך אוהל בעל הצאן, והוא:

– הי, הי! רררר…

---

רמדאן

מאת

פסח בר-אדון

צום רמדאן מתקרב – שלושים יום צום!

פחד הצום נפל על כולם. שלושים יום לפני רמדאן מתחילים כבר להתכונן, להחביא כל דבר שיהיה בו לשבור את הצום בערב, ב“פטור”, ולפני עלות השחר – ה“סחור”: תאנים, מיני מתיקה, ביצים שמשיגים בחליפים אצל הפלחים בסביבה. בימים האחרונים מכינים “שֶׂמנה” – חמאה מראשית החלב (רמדאן בשנים האחרונות חל בסתיו ובין הכבשות מעטות הממליטות, וצריך לגזול את החלב מפי הטלאים הרכים…).

בדואית מתעניינת לדעת אם רק שבטה צם או גם השבטים השכנים. הבעל עונה לה:

– כל העולם צם ברמדאן; “אין קדוש כרמדאן”…

היא מפסיקה בצירוף קללה:

– אבל היהודים אינם צמים…

הוא, הבעל, מרגיעה ומסביר לה:

– היהודים כופרים הם, אללה יקללם…

את הילדים מבני עשר ומעלה מתחילים להרגיל בהלכות צום. אומרים לו לילד:

– תצום בני – למען אללה; יום ראשון – יום שלם, אחר־כך חצי יום…

– אל תתאונן, אל תבקש אוכל, אל תשתה מים, “אתה בן־האיסלם ואינך כופר”…

אותה שנה התחבטו בשאלה חמורה: אימתי חל יום התחלת הצום – ולפי החלטת ראשי השבט ונכבדיו התחילו לצום יום לפני התחלת רמדאן בכל העולם. החכמים במצרים קבעו בדיוק את יום התחלת הצום ושלחו מברקים לערים הגדולות, אבל לשבטי הבדואים לא נודע הדבר.

* * *

שני “כתיבים” בשבט, שני אחים, פיקח ועיוור. “שייכים” הם. תואר זה קיבלו בגמרם את האוניברסיטה הדתית “אל־אזהר” במצרים.

פתחו בשבט “מדרשׂה” (בית־ספר) לבני השייכים והנכבדים ללמדם קרוא וכתוב. בהתחלת “הקורס” של שנתיים, התחילו שלושים־ארבעים ילד ללמוד; כעבור חודש נשארו להם רק ארבעה. וגם מספרם הולך ופוחת… ויאמרו האחים לעזוב את השבט ולנוד הלאה; אולי תאיר להם ההצלחה במקום אחר.

בינתיים הגיע “רמדאן” ובשבט אין “מואזין” ואין “כתיב” שיוכל למלא את טכסי־הדת הדרושים ויבקשם ראש השבט להשאר איתם. הבטיח להם לעזרם בהרמת “קרן התורה” ולכונן בית־ספר, ואפילו להקצות מקום ל“ג’אמע” (בית־תפילה).

האח האחד, הפיקח, עומד יום־יום וקורא מעל הגבעה את המאמינים שבאהלים לתפילה, אבל אין נענים כי הבדואים אינם רגילים להתפלל כל השנה ואף לא ברמדאן… רק פה ושם כורע זקן בודד באוהלו בתפילה.

אך כשמתאספים אורחים באוהלו של ראש השבט מתפללים בציבור. אחד השייכים עומד ומסלסל לפניהם את התפילות, או מזמינים למסיבות־ערב אחרי ה“פטור” את שני ה“שייכים” יחד והם מנעימים בזמירותיהם וקריאותיהם בפרקי הקוראן, בניגון המקובל. ביחוד מצטיין השייך העיוור בקולו הערב והוא בקי בקוראן בעל־פה על תגי תגיו. וכולם – אוזן קשבת. הנה הפרק על משה רבנו ועניין עשר המכות לפרעה. כל המסובים מקללים את פרעה – על שלא ציית לקול משה ואללה – בדתו, באביו, מכנים אותו “כפר” (כופר) כלב וכדומה. וכשמגיע סוף הסיפור, שאללה ענש את פרעה בעשר המכות – כולם מתמלאים שמחה על נקמת אללה מה“אַרס” (הנבל) הזה… וכשמגיע סוסו של פרעה באמצע הים והים מכסהו – פורצים כולם בקול-תרועה:

– אלחמדאללה! ככה טוב… טוב…

מפסיק השייך לרגע ומתחיל “סורה” (פרשה) אחרת, מסלסל בניגון תוך הנאה אמיתית מהמלים שהוא משמיע, וממשיך לספר ולבאר למסובים את חשיבותו של רמדאן, החשוב ונערץ מאוד בעולמות העליונים ומקריא בעל־פה את ה“חדית” (המסורות) הקשורות בצום זה: כי נתון ניתן הקוראן בחודש זה, ומוחמד הנביא היה מתבודד במערות, והמלאך “ג’ובראיל” (גבריאל) בא ללמדו ולגלות לו את דברי אללה… אברהם “אבי האיסלם” צם עשרה ימים בחודש זה כשצריך היה להעלות את בנו לעולה לפני אללה, ואין יודע עשרה ימים אלה מתי חלו, אם בראש החודש, באמצע, או בסוף, ולכן צמים כל החודש…

הבדואים אינם יודעים כלל מה טיבו של הצום. יודעים:

– מן אללה, צו אללה ונמלאהו…

כל המוסלמים בכל העולם צמים, ומה, אני לא מוסלם?…

– כך המנהג אצלנו, המוסלמים…

נער כבן שלוש־עשרה יושב מאחורי הכַּתיבים ומקשיב בפה פעור לכל מלה היוצאת מפי השייך העיוור, מעביר את כף ידו על זרועו:

– יא שייך… למדנו את הפתחה… זה הרבה שנים שאני רוצה מאוד להתפלל ואינני יודע אף מלה…

תופס השייך ביד הנער ומלטפו בחיבה:

על ראשי, יא־אִבְּני, אלמדך, אינשאללה – –

אך קמו השייכים והלכו לאוהלם הרי שוכחים כולם את התורה ואת “חרדת הקודש” שהטילו עליהם הדברים.

אין “שביתת-נשק” גם החודש: הגנבים עובדים; המריבות נמשכות; פוצעים בפגיונים ובנשק; השקרנים נשבעים לשקר אחרי כל שתים־שלוש מלים היוצאות מפיהם, כנהוג, אין אימת “רמדאן” עליהם כלל; ומנבלי־הפה התמידיים – גם הם לא יטמנו לשונם בצלחת ו“מנעימים” את המסיבה הנמשכת עד שעה מאוחרת מאוד בסיפורים “המפורסמים”, לצחוק כולם.

כשמגיע שעת “הסחוּר” – אוכלים ומעשנים סיגריות בזו אחר זו וגומעים קהווה, גמיעה אחר גמיעה – ומתפזרים לישון.

לרוב קמים אחרי הצהריים; מתיישבים בחוץ או באחד האוהלים על “פראש” (מזרונים ומרבדים) ומשוחחים מתוך פיהוק וגירוד…

– אח, לוּ היה מותר לעשן – לא היה איכפת הצום כלל וכלל – כך דעת כולם… ואחד ישאל את השני:

– כמה יש עוד לשקיעה?

– עוד חצי שעה – שעה.

– המ… מעליש, אין דבר – – –

הכל מחכים בכליון עיניים לקול “המואזין”, כל אחד מלפף לו סיגריה מתוך קופסת הטבק ומניח לפניו. בעל האוהל קולה גרעיני קהווה, כותשם ומכין לשתייה. רק מחשיך היום וקול המואזין נישא על פני השדות והגבעות – משפשפים כולם את פיהם במים ומציתים בבת־אחת את סיגריותיהם המוכנות, מתכבדים בקהוה ואחר כך סועדים.

* * *

רועה הצאן, החי כל השנה בחוץ, בקור ובגשם בלי הפסק סובל ביחוד מצום “ראמדאן”. בשנים שתקופת “ראמדאן” חלה בזמן ההמלטות – מוכרח הרועה להיות עֵר בלילות הקרים לעתים קרובות מאוד, כדי לקבל את הוולד הרך תיכף להיוולדו; לחממו ולשמור עליו בתוך פרוותו. רוב הלילות הוא מוותר על “הסחור”, כי עייף הוא עד מוות. בגשם שוטף הוא חושש לעזוב את העדר, מתוך חשש של גניבות והתנפלויות, השכיחות במזג־אוויר זה.

בדרך כלל מוחזקים הרועים ל“אורחים-פורחים” ול“מופקרים” בענייני דת, וגם בענייני צום אינם מקפידים ביותר. אבל יש רועים שמזמינים אפילו את השייך ה“כַּתיב” להקריא לפניהם בשדה את דבר־אללה, כמובן: בשכר חלב או טלה. יושב לו כך ה“כתיב” על יד הרועה במסיבת הצאן, קורא לפניו ומסביר לו את המשפטים המסולסלים והמליציים. מתקרב רועה אחד, שני וחמישי – ולפתע רואים את רוב הרועים שבסביבה הקרובה מתכנסים על מקום גבוה – לשמוע תורה… אולם העליזות והשמחה הטבעית שמבורכים בהן הרועים – אינה פוסקת אף בימי הצום.

הנשים דומות לרועים בסבל הצום. כמעט שאינן פוסקות מלעבוד. נדמה שעם בואו של החודש “רמדאן” אינן ישנות כלל, בדיוק כמו בתקופת הקציר, כאשר עליהן לאסוף את חלקן אחרי הקוצרים. כל היום הן עובדות ועסוקות באוהלים: העבודה הרגילה על יד הילדים; אוסף גללים וקוצים למדורה; לקט עשבי־שדה מיוחדים לבישול; טחינת גרעינים לאפיית פיתות ולבישול; חליבת־הצאן; עיבוד הלבן; בישול ואפיית פיתות ל“פטור” ול“סחור”; ומה גם כשאורחים באוהל, וביחוד בזמן ה“דביחה” בשביל המתים, עת מתאספים עשרות שכנים ועל האשה להכין ולהכין… ולא פעם בערבים או בלילה גשם שוטף בחוץ ורוח מייללת, והנה נרפה חבל המקשר את יריעות האוהל ליתד. אז יקרא הבעל, השוכב לו שטוח על מזרונו, את אשתו המכינה אוכל: “הי, אשה; נרפה החבל. צאי החוצה וראי מה שם. אם יש צורך – מתחיהו היטב!” – והבעל מתקפל בעבאיתו, מעשן לו סיגריה, גומע קהווה ומקלל מפעם לפעם את אשתו העצלנית, שאינה עושה ואינה מבינה כלום… והאשה המסכנה יוצאת כמובן ומותחת את החבל בהכנעה – לא לחינם מתאוננות הנשים, ביחוד בימי “רמדאן”, על כאב־ראש מתמיד…

* * *

נוהגים הבדואים לשחוט זבח “בשביל המתים” ומקפידים במנהג זה יותר מאשר בדינים ובמנהגים אחרים, וכמובן נהנים מזבח זה אך ורק – החיים… כל אחד שוחט כבשה, טלה, עז וכדומה. העשירים – כל שבוע או גם פעמיים בשבוע, האמידים – פעמיים – שלוש במשך החודש, והעני – או ששוחט זבח אחד במשך החודש או יוצא ידי חובתו בהיותו מוזמן אצל מישהו משכניו העשירים. ובעיקר הכל שוחטים אם מת עליהם מי שהוא ממקורביהם האהובים עליהם.

מזמין בעל הזבח את שכניו ואת ידידיו. מתכנסים כל המוזמנים באוהל הצר. עשן המדורה והסיגריות עומד מעל ראשיהם כענן מדמיע עיניים ומחניק, אבל מי ישים לב לדבר זה? – ישיבת־אחים לבבית ואידילית היא, זה מכבד את חברו בסיגריות וזה אינו רוצה לשתות לפני שכנו – מתוך כבוד. קשה תמיד למצוא באוהלים יודע־תפילה שיוכל להתפלל בקול, אחר האוכל, את התפילות המיוחדות לטכס זה “בשביל המתים”. הצעירים כזקנים אינם יודעים ומסתפקים ב“פתחה” וגומר. יותר מתמיד נזכרים בשעת זבח זה בעניים שאין להם כלום בבתיהם, ושולחים צרכי אוכל לאוהלים בעין יפה. אחרי האוכל מתיישבים כולם והמסיבה נמשכת אגב שיחה בטלה ורגילה עד ה“סחור”.

* * *

מתקבלות ידיעות לא משמחות מן הסביבה. בחוּלָה כולם “מופטרין”, בדמשק ובירות אוכלים, בעמק הירדן אין צמים, וכן ממצרים וארצות אחרות, ואף אומרים שבדמשק ובבירות אוכלים בפרהסיא ואינם יודעים בושה… אבל גם בשבט גופו רבים האוכלים והמעשנים. אחד – סתם, מתוך “אפיקורוסות”, פורק עול ואינו רוצה לחכות לכל טוב ה“גֶ’נּה” (גן־העדן) המוכן למאמינים. שני – מתוך רוגז וכעס על אללה וגזר־דינו הבלתי־צודק שנחתך לו השנה …

– חרבת א־דוניה, העולם נחרב…

עומד לו הסייס עבדאללה בצידו של ארמון האמיר ומעשן סיגריה כשהוא מאהיל עליה באגרופו, רואה אותו פריש העבד בקלקלתו ומוכיחו על פניו בכאב מעושה:

– לא יפה יא עבדאללה, האם אינך מוסלמי? למה אתה מעשן “ודוניה ראמדאן” כל העולם צם… – נאנח עמוקות וקורץ בעיין שמאל בערמומיות – נגמר אין איסלם כיום, חסל…

עבדאללה מודד אותו במבט רציני וקורץ בעינו לעבר הארמון:

– הגד זאת יא־עיני, להם… שם בפנים… בנת?…

– ראה – משדלו פריש ומוכיחו שוב – ראה עבדאללה! – והוא מחקה בדיוק את קולו של ה“כַּתיב” – תצום יא־עיני וחביבי יהיה לך גן־עדן “ביום אל קימא”, ביום תקומת המתים… תאכל אז טוב, תשתה טוב, יהיו לך הרבה נשים יפות, בעלות עיני צבי, “דביחות” יום־יום, אורז, קהווה, סיגריות טובות, פיתות מקמח סולת וכדומה.

– “דֶשר”, הַנח, יא פריש – עונה עבדאללה בנדנוד יד – יותר טוב לוּ נתת לי עכשיו, כרגע, מה לאכול. מוותר אני על גן־העדן שיהיה פעם אחרי המוות, הנה…

ה“כּתיב”, העיוור, בשמעו על האפיקורסות המתפשטת בעיר ובשבט גופא – מקלל את הכופרים האלה בחייהם, באביהם ובמשפחתם. “אפס ובטל מן העולם האיסלם… המאמינים האמיתיים”. ומתאונן לפני בן־שיחתו, הזר בשבט:

– אין אלה מוסלמים כלל. הם גנבים, רוצחים, שקרנים וכו'. אין שומרים על דת האיסלם, באללה יא־עזיז, אתה מוסלמי יותר מהם… אינם יודעים מה כתוב בקוראן הקדוש ואינם יודעים את דברי אללה, הרי לפי הדין מותר לחתוך את ראשיהם כמו לצאן שלך… כי מה הוא מוסלם? זה השומר את דיני האיסלם וירא את אללה ונביאו? ואם לאו – הרי הוא כופר. כן, כופרים הם ותו לא … הנה אצל אבן־סעוד – אלה יא־חביבי מוסלמים אמיתיים, מוסלמים טהורים, קנאים לדת. אבל אלה הבדואים הרי הם כ“צואה” לעומתם… אבן־סעוד “אללה יאריך ימיו” קורא בפני אנשים בג’אמע ובוכה, כולם מתפללים ויודעים את הכתוב והעיקר שומרים שם על הכתוב, והנשים צנועות הן – – – באללה, מלבד נג’ד וחג’ז אין איסלם, השאר כולם כופרים… כאן הלא אף את בניהם אינם שולחים ללמוד, כבהמות וחמורים נמשלו…

ישב זקן אחד על ידו, מכובד וירא שמים, מבין היחידים התמימים בשבט שמבלה הרבה זמן עם השייך הקנאי הזה. הוא אמר:

– אין פלא, שלכך הגענו. ראש השבט שלנו, “הגדול”, אינו מתנהג כשורה, אינו מתפלל, ואומרים – מי יודע? אצל אללה הידיעה – כי גם אינו צם… שותה אראק, וכולם כמותו! כן, רוע האסון אצלנו וכן בכל העולם שאין גדול, ראש, והראש שלנו גם כן נגוע בזה, אך בזה הרע!

שניהם נאנחו עמוקות.

* * *

ובאמת כבר קצה נפש הצמים בצום המטריד. רבים נחלשים ומרגישים עצמם ברע, בעיקר אלה שיש להם עבודה ועניינים, שאינם מרשים להם לשכב באוהל עד אחרי הצהרים, ומוכרחים להשכים קום. סופרים כולם את הימים שעברו: הנה עשרה, הנה עשרים, הנה עשרים וחמישה – נשארו עוד חמישה ימים, ואלה חמשת הימים מכבידים יותר מכל החודש, פקעה הסבלנות ורובם בפה אחד:

– אללה ילען אל־רמדאן!… יקלל אללה את החודש רמדאן…

עינוי הצום גדול מדי, אם כי גם בשאר ימות השנה אין הבדואים מרבים לאכול; ודוקא בזה סוד העינוי, כי גופותיהם חלשות ואינם די חזקים להחזיק מעמד שלושים ימי צום רצופים, ובעיקר: איסור העישון ושתיית הקהווה מענה אותם ומדכאם עד דכא. ויש ששואלים זה לזה:

– למה צריכים כל זאת? – – – יחרב־בית אל דין – – –

וכשמתקרבים הימים האחרונים לצום מבשר האחד לרעהו בשורת־שמחה, כתגלית חדשה שרק הוא גילה אותה זה עכשיו:

– עוד יומיים, עוד יום וחסל…

– אלחמדאללה; תודה לאל… עונה חברו לעומתו.

וכבר מתחילים כל בני השבט להתכונן לקבל את פני “החג רמדאן”, שהוא לפי דברי ה“כתיב” – “חג הבטן”, חג לא רשמי, ורק לאכילה גסה ולמלא את הקיבה נוצר… כל ראש־משפחה לוקח אתו טלאים אחדים מהמלטות השנה, כבשה זקנה, איל שתש כוחו ומובילם העירה למכירה, ובכסף זה קונה בגדים ונעליים לביתו וצרכי אוכל וממתקים לילדים. הגברים מגלחים את פאת זקנם ומשאירים רצועה דקה וישרה סביב הפנים. הנשים מכבסות ורוחצות את פניהן ופני הילדים, סורקים ופולים את שערות הראש, מסדרים יפה את המחלפות – הכל לכבוד החג.

* * *

הכל לבושים בבגדיהם החדשים. הצעירים מתהדרים ביפי מלבושיהם, הבנות מתקשטות בשמלותיהן הצבעוניות והרקומות. רושם מוזר קצת עושים האנשים הפראים האלה, מגודלי השער ובעלי המחלפות, שלבשו פתאום צורה חגיגית, מתונה, אידילית, שקטה – זו האפיינית לשייך בעל הדרת־פני־שיבה, הצועד לו במתינות ומשחק – “במַסְבַּכַה” (בחרוזים) שבין אצבעותיו …

הבדואים מקיימים בעיין יפה את מצוות ה“זאכה” (מתנות לעניים). כל משפחה נותנת למסכנים למעלה מהיכולת – בלב שלם, בסבר־פנים ובעדינות אצילית האפיינית לבדואי, מכל אשר איתה: מהצאן, מהחלב.

בערב שוחטים “דביחה” לכבוד החג; מזמינים כנהוג אורחים ושכנים. הרועים מביאים את הצאן על יד אוהל בעליהם, נכנסים לשעה קלה, גומרים לאכול ותיכף שבים לצאנם.

המסיבה נמשכת כתמול־שלשום, בעיקר על הצום המעַנה, ש“אל־חמדאללה” – “הלך” ונפטרו ממנו.

ליד אוהל האמיר יורים בלי הרף, יריות מבשרות את החג; “לוכּסים” גדולים מאירים בפנים ואת הסביבה למרחוק.

בחדרים הכל מכוסה ומקושט בסדינים לבנים על גבי שטיחים יקרים. לארכו של אוהל האורחים פרוסים שטיחים ומרבדים יפים; העבדים מתרוצצים בלי הרף, מביאים צאן וזובחים זבחים לכבוד האורחים, הבאים לברך בלילה הראשון את האמיר. באים באי־כוח הדרוזים, האינצירים והצ’רקסים השכנים וגם מערי הסביבה שבסוריה והלבנון. בשביל ה“כבאר” (הגדולים) העירוניים ידידי האמיר עורכים שולחן מיוחד, שולחן מלכים ממש, וגם מכינים בשבילם אולם מיוחד מלבד אולם־האורחים הכללי, ואחרי בלותם שם כחצי שעה יוצאים כולם – לבושת הבדואים הזקנים – מבוסמים…

הלכו הזקנים מהאמיר בלב כואב ונאנח:

– כך נאה ויאה לאמיר, ראש השבט? – –

* * *

בבוקר השכם.

בדואים רוכבים על סוסות מקושטות והולכי רגל מהסביבה נוהרים לאוהל האמיר. זה היום היחידי בשנה, מלבד, “עיד־אל־אדחה”, שמתאספים כל בני השבט אצל ראשם ומנהיגם. מברכים זה את זה בברכת יד על לב, שפתיים, עיניים וראש, חיבוקים ונשיקות על זוויות שפתיים…

– “כל עאם ואנתי סלם” – כל שנה ואתה שלם.

– “סלם דיימן” – שלום לעולם.

– “כל עאם ואנתי בחיר” – כל שנה ואתה בטוב.

– “כל עאם ואנתי סלם” – כל שנה ואתה שלום. – – –

יושבים שורות שורות כולם מקופלי רגליים תחתיהם; השייך העיוור קורא לפניהם את התפילות וכולם מסיימים בבת־אחת בניגון מונוטוני ומביע:

– אללה אכבר… אללה אכבר…

זמן התפילה הגיע. כולם עומדים, לרוב מבוגרים וזקנים, שורות שורות, צפופים, מורדי־ראש, בהכנעה אילמת; האמיר באמצע – בשורה הראשונה. לרגע נעשים פני כולם תמימים וחסודים, כורעים בחרדת־קודש על ברכיהם בקצב, כולם בבת־אחת. משתטחים ונוגעים במצחם בארץ, כמעשה שליח הציבור הקורא לפניהם, וקמים בלחישת־תפילה לבבית. שוב מתכופפים בהתבטלות עד הברכיים, מתיישרים ואינם מעיזים להרים את הראש מעל החזה. ברגע זה אתה שוכח את כל “עברם” ושיחותיהם ב“רמדאן” וכל השנה ומתרשם: הנה עומדים כאן צדיקים עילאיים, שלא טעמו טעם חטא מעולם.

וכך נשארים בעמידה עד שגומר ה“כתיב” את קריאת “סורות” הקוראן ודרשתו על ענייני דיומא – חיזוק הדת הרופפת; ומסיימים כולם בתפילה ובקריאות: אללה אכבר!

אחרי התפילה ואחרי שמזגו העבדים קהווה מתוק לכולם, מתחילים הצעירים להראות את כוחם ב“דֶבּקוֹת”, אחד מחלל בחליל וכולם עונים לעומתו – בחרוז. הנה מתחיל הריקוד הפראי ה“סחאג’ה”, תוך כדי הכאת כף על כף עד זוב דם ומתוך התלהבות. הנה יוצאים בהתחרות סוסים. הנה עומדים ה“גדולים” ורוביהם בידיהם וקולעים למטרה בדייקנות מפליאה.

פתאום רוצה אחד ה“גדולים” מהאורחים העירוניים לחבוש תרבוש על ראש אחד העבדים וינסה לקלוע בו מעל לראשו… נבהל העבד המסכן עד מוות, ומתחיל להתחמק. צועק אליו ראש־השבט:

– עמוד, “יא־אקרוט”, על אחריותי! ירה, – פנה אל ידידו – לא יזיק לו הדבר… הניאו אותם הזקנים מלעשות זאת. עומד לו העבד וצוחק בצחוק בהמי:

– לוּ האמיר, אללה יאריך ימיו ויסעדהו, היה יורה מעל לראשי, לא הייתי מפחד, הוא לא יפגע בראשי. אבל, “יחרב־ביתהו” העירוני, באללה, היה שובר את ראשי…

העבדים קוראים לאכול. הביאו שלוש גיגיות גדולות עם אורז, ועליהן מלא וגדוש בשר. שחטו גמל, בקר וצאן לכבוד החג. עומדים אחדים ומזמינים קודם את האורחים, לפי כבודם ומעמדם בשבט, להסב במסיבה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית וכו'. כל מסיבה סביב גיגית מכילה עשרים – שלושים איש. אלה גומרים, ואחרים – לפי הזמנה – ממלאים את מקומם.

מאות אנשים אוכלים ושבעים, עבדים עומדים עליהם עם כדי מים בידיהם ושופכים על אצבעות הידיים שאכלו בהן, המושטות לרחיצה. את האצבעות השמנות מנגבים גם בעבאיות או בזקן…

ושוב מתפשטים – לבלות את החג בשמחה ובחינגא, בריקודים, בדהירה ובביקורים אצל ידידים.

הרועים מתקרבים עם הצאן למעגלי הרוקדים בהתלהבות ומראים את כוחם בחלילים.

יריות מתוך המעגל ופני כולם משולהבים – עד מרום הפראות והדבקות.

הרועים קוראים את עדריהם וסובבים עם הצאן סביב הרוקדים בדהירה, המשמחת ומצחיקה עד דמעות את כל המסתכלים.

לפתע נזכר הרועה, או מבט של בעל הצאן ומזכיר לו לרועה, שדי לשחק, והעדר זקוק למרעה, ויעזוב בלי חשק את החוגגים ויצעד לשדות ולהרים עם צאנו…

אחד מזקני השבט מתבונן כל הזמן להתלהבותם של הצעירים, נד להם ואומר:

– כשאנו היינו “שבאב” – היינו יותר “שאטרין” (בני־חיל) מאלה; אלה של היום, באללה, לא יצלחו לכלום. “חלשים”… כאילו אינם כלל “ולאד־אל־ערב” (בני בדואים)!… באללה – אני נשבע לך בשם אללה – “לא יצלחו” לכלום – – –

– אין יראת אללה עליהם. אני, כשהייתי ילד, הייתי עומד ליד אבי, ירחמהו אללה, ומתפלל. ואלה? הראית? עמדו להם מרחוק בזמן התפילה… ואפילו הריקודים, האם הם כמו בזמננו?…

– כן… בהחלט העולם נחרב… חסל! – – –

בבית האמיר נמשך החג שלושה ימים ושליש, כדין וכנהוג בערים ובכפרים. אורחים באים מקרוב ומרחוק לבקרו ביקור־חג. אבל בשבט נמחו סימני החג תיכף למחרתו. התחילו ימי חול. השבט מקבל את צורתו הרגילה …

---

המשפט

מאת

פסח בר-אדון

משפחת גנבים בשבט. ראש המשפחה, חג’י הזקן, כבן שישים ומעלה, כולו שיבה, ובהדרת פניו עושה רושם כמלומד וחוקר ותיק. שישה בנים לו, כולם כאחד גבוהים ויפים. ארבעה מהם נשואים. הזקן גר ביחד עם שני בניו הרווקים באוהל אחד גדול ורחב, בעל “שלושה עמודים”, המחולק חדרים חדרים; סביבו שלושה אוהלים קטנים יותר, ליתר שלושת האחים עם נשיהם וילדיהם. כל זה עושה רושם כ“חמולה” (בית־אב) בפני עצמה.

יש להם מעט צאן, גמלים אחדי וסוסי־רכיבה אציליים. אבל עיקר פרנסתם היא – הגניבות. אין הם בוררים בין שבטם הם לבין שבטים אחרים; ומפני זה ערך משפחה זו בעיני השבט ירוד מאוד. למשל ולשנינה הם בפי כל. להיות גנב אין זה חרפה כלל בשבטים, אבל חרפה היא אם בן השבט גונב מחברו היושב יחד איתו במסיבה, שותה איתו קהווה ואוכל איתו לחם ומלח, ואחר כך – יבוא אליו בלילה במחתרת. המזל משחק להם: אף פעם לא נתפסו “ביד”, אם כי הדבר ידוע למדי.

והנה בערב אפל אחד נגנב טלה אצל אחד משכניהם, ג’ומע, והוא עני ואביון; אין לו צאן משלו בלתי אם בחכירה מאחרים. ג’ומע, ככל בני השבט, חשד תיכף במשפחה הזאת. כשהוא עודנו נרגז ורותח, נכנס לאוהל הראשון והקרוב לו מבני חג’י, לאוהלו של פריש, ובלי אומר ודברים התחיל לחפש בין חפציו, כי חשב ששחטו את הטלה והבשר עודנו אצלו. פריש, נרגש בגלל חשד זה, הוציא אקדוח וכיוון אותו אל ג’ומע. לאשרם לא ירה האקדוח ברגע זה מחמת קלקול. התחילו צעקות איומות. הנשים צווחו והתחילו לקרוא לעזרה. באו כל האחים ועזרו גם הם לפריש ל“הסיר” מעליו את החשד הזה ב…מכות־רצח שהיכו את ג’ומע המסכן. התאספו גם שכנים וקרובים משני הצדדים ופרצה קטטה נוראה, שלא היתה דוגמתה זה כבר בשבט. אצבעות ידי אחד בשערות חבירו, תפשו זה לזה בגרון, חנקו, והנה שלף אחד פגיון ואחריו שלפו כולם…

הנשים הרימו יללה אגב חירופים וגידופים; עמדו בין הגברים ולא נתנו להמשיך את הקטטה. וכי מי ירים יד על אשה זרה, ואפילו בשעת כעסו, להכותה? והן נכנסות באצבעותיהן בתוך העיניים והשערות של המתלהבים והמתפרצים:

– הרפו, כלבים!…

התאספו מהמחנות הקרובים והתחילו בדחיפות גסות להפריד בין שני הצדדים. הוציאו מידי המסרבים, אגב נשיקות בלחי ובזקן, את הפגיונות, הנבוטים והמקלות מידיהם, גזירה שמא שוב תתפרץ הקטטה, ולמה ישפך דם נקי; אחר כך בוודאי יתחרטו על מעשיהם.

ג’ומע, כולו פצוע וזב דם, רץ אל האמיר לספר לו את כל אשר קרה. למי לפנות אם לא לאבי־השבט, לראש, שיכנס בעבי העניין ויוציא לאור משפטו.

– הנשמע כדבר הזה, הארורים גונבים משכנים, מבני השבט היושבים איתם לבטח ועוד מכים, הורגים, רוצחים נפשות…

ציווה האמיר להביא את ששת האחים אליו.

באוהל הגדול, הבנוי לכבוד אורחים, בוער ה“לוכּס” ומפיץ אור על המסובים הרבים שבאו לברך את האמיר. רובם שותקים ואינם מעיזים לפצות פה, רק מקשיבים לשיחותיהם של היושבים בשורה הראשונה, על מזרונים ומרבדים, סביב המדורה.

על יד קומקומי הקהווה יושב עבד שחור ומוזג בכל פעם טיפין, טיפין. הערב אין במקרה אורחים זרים. כדי לבלות את הזמן בחרו במשחקים. כשנכנס ג’ומע התחילו זה עכשיו במשחק: “קופסת גפרורים” עוברת מיד ליד. כל אחד זורקה למעלה ובוחנים לאיזה צד היא נופלת ארצה, אם לצד המצויר או החלק. הזוכה ביותר הוא ה“שופט” המצווה לתת מכות למפסיד ביותר, ובוחר לו מוציאים־לפועל חזקים… האמיר זוכה כמעט תמיד, באשר אם הוא מפסיד לפי הכמות המדוברת – מזכים אותו להתחיל מחדש וזורק עד שהוא זוכה… להוצאה לפועל הוא לוקח את העבדים המסורים לו ומצווה מתוך זירוז:

– אודרובו… הכו… הרביצו כהוגן!…

והמסכן, המפסיד, מקבל באהבה את חלקו מידי שליחי האמיר לקול צחוקם של המסתכלים, והשופט מצווה גם לחזור על מכה שלא ניתנה כהוגן, פעם ופעמיים…

– על זו המכה החמישית והשביעית, יא־אקרוט (רמאי) – חזור עוד הפעם; זה לא צחוק, “מוש מסחרה”, לא נתת כהוגן…

ושוב צוהלים כולם.

נכנסו האחים, ברכו לשלום את כל המסובים. ניגשו אל האמיר לנשק את ידיו. הוא רק העיף ידו באוויר ולא נגע באצבעותיו את כפות ידיהם, והם בהכנעה הגישו את קצות אצבעותיהם לפיהם בנשיקה וברכוהו.

– שבו!

החליפו ברכות עם כל המסובים. ממולם ישב ג’ומע ופניו זבים דם. האמיר שינה תיכף את הבעת פניו ופנה לאעטיה הבכור ולפריש החשוד בגניבה, חזר בהדגשה על דברי ג’ומע ושאל:

– מה בפיכם?

הם שמעו בענווה ודרך־ארץ וענו שניהם כאחד:

– שקר, הכל שקר. באללה ונביאו, בחיי הקדושים, בחייך ובעפר האמיר הנפטר… אנו מוכנים להשבע על יד “מיזר”, בקוראן ובמה שתגידו. אנו חפים מפשע. וכעבור רגע הוסיפו:

– מה, האם אנו גנבים, שיכנס ויחפש אצלנו בכל פעם שנגנב ממנו איזה דבר?…

פני האמיר רגזו:

– ולמה לא נתת אותו לחפש אצלך, אם יודע אתה, פריש, שהנך חף מפשע?

– חיפש אחר כך מוחמד אבו־עלי וראה שלא היה אצלי שום דבר…

– מוחמד אבו־עלי?

– באללה, יא־אמיר!

– הביאו הנה את מוחמד מהר! – פקד האמיר.

אחד העבדים רץ להביא את מוחמד. בינתיים הוכיחו האמיר ואחיו הצעיר את ששת האחים נמרצות.

– הייתם קודם במואייסה (בשבט ת.). אמרו שם, שכל הגניבות נמצאות אצלכם. הלכתם משם ועכשיו שקט ושלווה אצל השכנים; אין מריבות ואין צווחה. הייתם במרייר (בשבט נ.) וגרמתם תמיד למריבות וקטטות. רבו הגניבות במקום וחשדו רק בכם. טענתם: ת. ונ. הם שבטים שאינם אוהבים את בני שבטנו; וכשגרשו אתכם משם ועברתם לכאן – שוב אותו דבר. הלגרש אתכם? הגידו אתם בעצמכם!

ואחיו של האמיר הוסיף:

– אללה ברא באדם עיניים לראות, אוזניים לשמוע ושכל להבין ולהבחין בין טוב ורע. בן־אדם ישר – כולם אוהבים אותו. כל אחד מבחין מיד עם מי יש לו עסק. ואת הרע גם כן מרגישים תיכף – ושונאים. ולמה אין טענות לאף אחד אלא רק עליכם? ולמה טרם בואכם הנה היה שקט, ורק אחרי שבאתם רבו הגניבות בשבט?… ידוע: אתם גנבים! אבל לכו לגנוב ממקומות אחרים, “מעליש”, אין דבר, אבל כאן, על המקום, בין שכנים, אין זה יפה כלל וכלל. זה “בלא דין ובלא כבוד”. דעו לכם זאת!…

כל האחים ישבו מרוכזים ושמעו בהקשבה ובכבוד לכל נאומי האמיר ואחיו. רק אעטיה הבכור ישב כל הזמן בלי שקט, הרים את כתפיו והושיט ידיו לפניו כאילו מעלילים עליו דבר שלא היה מעולם והוא שומע זאת בפעם הראשונה ועיניו מביעות תמיהה: האם להם מכוונים הדברים? – וכשגמר אחי האמיר את דבריו הוסיף האמיר: – דעו לכם, עליכם לשנות את דרכיכם אם אינכם רוצים שנגרש אתכם מכאן כמו שגורשתם מכל המקומות, נגרשכם בבזיונות ולא יקבלו אתכם בשום מקום, אל תשכחו זאת…

גמר את דבריו ושב למשחקו, פניו הרציניים לבשו שוב קלות דעת. שוב הפסיד אחד הצעירים המכובדים, והאמיר לא הסתפק בעבד אחד שירביץ בו, אלא ציווה לארבעה שירביצו בו – שירגיש היטב… ובאמצע הצחוק המתפרץ נכנס מוחמד אבו עלי, רועה צעיר. עוד לא גמר מוחמד לברך ולנשק את ידי האמיר פנה אליו בכובד ראש:

– יא מוחמד, החיפשת אצל פריש?

– כן יא אמיר! חיפשתי ולא מצאתי כלום, הלכתי לחפש עז והנה שמעתי את הצעקות וג’ומע קרא לי “דחילך, פריש רוצה להרגני, שלף עלי אקדוח” וכו' וכו', ופריש תפשני ביד ואמר לי “חפש יא מוחמד ותראה, אם יש אצלי טלה חי או מת”, חיפשתי פה ושם ולא מצאתי דבר באוהלו.

– לא מצאת כלום?

– לא, באללה, לא כלום…

אחרי רגע, כשנוכח כי האמיר אינו מוסיף לשאלו, קם בשאילת רשות, ברך את כולם ויצא.

אחריו יצאו גם ששת האחים וכעבור רגע גם ג’ומע.

* * *

למחרת פרצו שוב מכות. הצעיר בין ששת האחים התחיל, והשאר עזרו לו, להתנפל על ג’ומע המסכן, שעמד יחידי בין כולם, והפצעים שנגלדו במקצת מאתמול זבו דם ופצעים חדשים נוספו ורבו על גופו ופניו.

ג’ומע החליט לתבעם למשפט הממשלתי ולאסור אותם, ללמדם קצת דרך־ארץ. יש עדים שפריש שלף כנגדו אקדוח, ופצעיו שעל גופו ופניו גם הם עדים נאמנים הם. הוא ירד עוד באותו יום העירה עם טלה למכירה, ותמורתו תהיה לתשלום שכר כותב־הבקשה, הבולים וכו'… בשובו לא פסק מלחפש סימנים, עדויות והוכחות כדי ל“קברם” אחת ולתמיד, שיזכרו זאת לעולם. ואמנם, באחת החנויות בשבט השכן, אצל צ’רקסי, מצא את עור הטלה

שפריש החליפו רק אתמול בקופסות סיגריות אחדות. הוא פדה את העור והלך מאוהל לאוהל והביאו גם לאמיר כדי להראותו:

– הנה העור, כפי שאמרתי לכם, צבעו לבן וכתמים שחורים על בטנו ועל גבו…

האמיר לא התנגד על שג’ומע תבע למשפט הממשלתי. אדרבה, עודדו בדברים: יהא זה להם לארורים לזיכרון, לא לגנוב אצל שכנים!…

בתורת עדים למשפט העמיד בחורים צעירים אחדים שהיו נוכחים בשעת הקטטה. תחילה לא רצו כלל להעיד והודיעו לו שילכו מכאן לשבוע־שבועיים כדי שלא יעידו כלל; אבל אבי ג’ומע הזקן נכנס אליהם והוא שם את ידו האחת בחגורותיהם וידו השנייה על ראשם והשביעם בשם אללה ונביאו – ללכת להעיד נגד משחיתי־מידות אלה.

המשטרה באה וגבתה עדות, רשמו כל אשר שמעו, לכלכו בדיו את בוהן ידם של הצעירים והחתימום בטביעת־אצבע על הניירות.

בהיוודע הדבר לפריש החל רועד מפחד. הוא לא האמין עד הרגע האחרון שג’ומע יעשה זאת ויגיש נגדו משפט ממשלתי, ובעיקר – שגם האמיר איתו בעצה אחת. כל גבורתו כאילו פגה. הוא, שלא התחשב עם איש ולבו עשוי לבלי חת, כביכול; הוא המסכן את נפשו בלילות, התחיל רועד ושיניו נקשו כמו אצל כבשה חלשה וחסרת צמר ביום גשם קר. הוא נראה פתאום כה קטן, מסכן וחלש בטבעו “האנושי”. רך נעשה כצמר, איבד את תקיפותו. הוא בא אל מוחמד בשדה, לבקש אצלו “דחילך”, רחמים! ישלם מחיר הטלה ואל יעיד לרעה… הוא יודע; ישפטוהו למאסר, ואינו רוצה להאסר; ולברוח, להיות “פראר”, לחיות בפחד תמידי אינו רוצה… אבל מוחמד אינו יכול כבר לחזור מעדותו כי חתם עליה ואין להשיב. הוא הבטיח בכל זאת להשתדל לפשר ולהשלים ביניהם.

– ה“עַרַבּ כַּלְבהוּם נדִיף”, הבדואים לבם טהור – אמר מוחמד אבו־עלי – אינם נוטרים איבה איש לחברו, אלא כשהשטן תוקף אותם ואז נורא, אבל אחר כך אין כמותם לטוב… בוודאי יסלח להם ג’ומע, מסכן פריש ומסכנים כולם…

תחילה היה מוחמד דוקא בעד זה שיגרשום מהשבט ושיאסרו אותם, כי לחרפה תחשב הישארותם בתוך השבט, יקללם אללה. אבל משבא פריש והחל בבקשות ובתחנונים, נכמרו רחמיו עליו והבטיח לעזור לו במה שיוכל… באותו ערב נכנסו פריש ואביו הזקן, חג’י, לאוהל אבו־עלי;

– “דחילך יא אבו־עלי” – ופריש ניגש ונשק לו את הידים בשימו ידו בחגורתו.

– מה קרה כי באתם אלי עתה? – הקשה את לבו אבו־עלי.

– אינני רוצה אחר בלעדיך, אני בנך ואתה אבי ומה שתגיד לי לעשות הנני מסכים להיכנע. – רצה להזמינם לאכול אבל הם זרזוהו: – נכנס עכשיו ונגמור עם ג’ומע…

קמו והלכו לאוהל ג’ומע.

אבו־עלי היה ראש המדברים, נשק את קצה זקנו – והתפלל על הנביא…

אחרי דין ודברים וחזרות על בקשות ודרישות הסכים לבסוף ג’ומע לשלום:

– מידת המאמינים היא.

לפי הדין מגיע לו פי שישה־עשר ממחיר הגניבה, אבל הוא מרצונו הטוב מוריד עד לחצי. אחרי בקשה קצרה הוריד תיכף לרבע – ארבעה טלאים.

אבו־עלי עמד על דעתו:

– משאן חטרי… למען רצוני, שיתן לך פריש שני טלאים ותסלח לו…

– למען כבוד אבו־עלי אני סולח. – ולאבו־עלי אמר: – אם תגיד לי, למענך ולמען כבודך – אפילו “בלאש”, בלי כלום, אסכים, באללה, לא אקח למענך אף אחד – אללה ישמרך וינטרך..

הוסכם: הוצאות המשפט ועונש העדים שלא יעידו באם לא יבוטל המשפט – על חשבון פריש; ועליו, על פריש, לקנות אקדוח, צעצוע של ילדים, והם יעידו שכזה ראו בידיו… שתו קהווה, סדרו דבר מה לאכול בשביל “מִלְחָה” (ברית מלח). באותו ערב מסרו את תוצאות “הסלחה” לאחיו של האמיר. הוא היה מרוצה וקיבל עליו להיות “כפיל” – ערב בעד פריש שיתן לג’ומע את שני הטלאים וישלם את כל ההוצאות הכרוכות בביטול המשפט. בשבט מדברים ומתווכחים על מקרה זה. דעת רבים שצריכים היו ללמדם בינה ודרך־ארץ, למען יזכרו שאסור לגנוב משכנים ומבני השבט. ואחרים בדעה: לא, שום דבר לא ילמד אותם… כאלה לא ידעו בושה, אלא “בַלַא דין ובַלַא שֶרֶף” (בלא דת ובלא כבוד), לגרשם מהשבט, “ניג’יסין” הם, טמאים ומטמאים כל הבא במגע איתם בשבט…

– בכל זאת מעונש המשפט פחדו, – אמרתי להם – לו ראיתם איך נכנס רועד לבקש מאבו־עלי רחמים, לו ראיתם את פרצופו בבקשו ממוחמד שלא יעיד עליו… הפחד משפיע בכל זאת גם על שכמותם..

– צַחיח (אמת), – ענה זקן אחד, אבל פחד אללה ונביאו אין עליהם… ומה הפחד מפני אנשים ומשפט… האם לא נשבעו לשקר באללה ונביאו בבית האמיר, ורצו עוד להשבע על “מֵיזר”, יחרב־בתהום…

– צַחִחְתֵין… שתי אמיתיות… – ענה לו חברו, גם הוא זקן.

– יחרב־בתהום – – –

---

עבדים

מאת

פסח בר-אדון

עבדים

מאת

פסח בר-אדון

---

אסון בשבט

מאת

פסח בר-אדון

שם אשר לא ימָחה מבעליו לעולם, לנצח, זהו “עבד”.

עבד בשבט משמעו: נחות־דרגה, שפל שבשפלים, שאינו יכול להגיע למדרגה גבוהה יותר בין אם הוא עודנו תחת ידו ועולו של השייך ובין אם יצא לחופשי ועובד בתוך “משקו” הפרטי, שלו.

יש עבדים שמצבם אינו גרוע משל משפחות אחרות בשבט; מעט צאן, גמל, סוסה, חמורים אחדים; אבל היחס שונה אליהם, יחס מכובד לנקלה. נער בן־חורין יושב במסיבה בשורות הראשונות לפני זקן ממשפחת העבדים; כשמכבדים את המסובים בקהווה – העבדים הם האחרונים תמיד לכיבוד; והוא הדין בהגשת גיגית האוכל בשעת הסעודה.

רגילים הם ליחס זה ואינם מתאוננים.

– אללה ברא את העולם מינים־מינים, דרגות־דרגות – אמר לי פעם עבד זקן ועיניו חייכו בהכנעה – “נסיב”, גורל, מי שאללה רצה – נעשה אמיר, שייך; וגורלי – עבד…

אין הם יכולים להתחתן עם מי שהם רוצים; בת־חורין לא תנשא להם. בושה היא וכלימה. שום משפחה, ואפילו הפחותה שבפחותות, לא תרצה בעד כל הון שבעולם להכתים את שמה במעשה זה. עם “נַואָר” – צועני – נאה יותר להשתדך מאשר עם עבד. עבד נושא לו לאשה רק “עבדה”, שפחה.

ה“סיג” (המוהר) של ה“עבדה” הוא קטן מאוד. עשר, ואם הרבה – עשרים לירה בעד היפה והטובה בבנותיהם, לעומת מאה לירה ויותר בעד בת־חורין רגילה.

בנות השבט אוהבות דוקא את הבחורים הנאים הללו, המצטיינים לרוב באמיצותם מיתר בני השבט, ונמשכות אחריהם. אבל פחד המשפחה על שניהם וכל אחד מתחתן לבסוף עם בן־מעמדו. כך נהוג מדורי־דורות; מזה מאות בשנים לא קרה שום מקרה יוצא מהכלל.

והנה קרה מקרה שעורר סערה באוהלים והרושם הקשה היה חזק ועצום. נדמה, שאילו התבשרו, למשל שכל העדרים מתו בשדה לפתע –

לא היה האסון עושה רושם כה חזק על בני השבט, כבשורה הפתאומית הזו שהתפשטה במהירות הבזק;

– העבד פאהד חטף את בתו של חסין ה“כתיב” וברח איתה. אומרים לבֵירות, ואולי לחַלֶבּ… והיא בחורה נאה, בת לבדואי מכובד, בעל־בעמיו, סופר ומזכיר של ראש השבט… וכששאלתי בזהירות:

– בשל מה הרעש הזה? האם דמו של פאהד אחר מדמו של מוחמד, אחמד, או פלוני ואלמוני בן־חורין?…

הסתכל בי ידיד בא בשנים במבט חונן על בערותי הגדולה, אחרי רגע של שתיקה הצביע לי החוצה במצמוץ־עין, דרך פתח האוהל בו ישבנו;

– ראה, הנה סוסה אצילית ושם חמור; האם הם זוג?…

נעניתי לו בראשי, לאות כי תפסתי וירדתי לסוף דעתו ודבריו.

אותו יום הוספתי ושאלתי לשני, לשלישי ולעשירי:

– בכל זאת, מה הרעש הזה? האם דמו של פאהד אחר?… האמנם דם אחר?…

---

השנאה לעבדים

מאת

פסח בר-אדון

העבד נג’יב מפורסם בשבטים כשודד וגנב זריז. הוא יד ימינו של ראש השבט ע. בעמק הירדן. אם צריכים לנקום ו“להסיר” את מי שהוא מהדרך, שלא יפריע או שלא יהיה עד למעשה שהשייך זומם לעשות, הרי מספיק רק רמז דק, ונג’יב יודע מה עליו לעשות…

פנים לו רחבים, שחורים; בלורית ראשו ושפמו הקצר מסלוסלים; שיניים בריאות לבנות בולטות מבין שפתיו העבות; אישוני עיניו מבריקים מתוך הלובן המארך, פעם ברכות כעיני ילד, ופעם בזעם כעיני חיה טורפת. כשהוא ידיד טוב וחבר עם בן אדם – הרי אינו יודע גבול באהבתו; מתמסר לו כולו ומשתדל לעשות למענו למעלה מכוחותיו, כדי להנעים לו ולהשביעו רצון; אבל אוי לאדם שהוא שונאו ונותן בו עיין זועפת. אינו יודע רחם. בקושי שולט הוא על עצמו שלא לזנק ולהתנפל עליו כשהלז יושב במסיבה באוהל בעליו ואינו יכול אז להוציא את חמתו החוצה. הוא רוטן מתחת לאפו, עיניו מוצפות זעם, ומשתדל בעצמו להתחמק לגמרי מהאוהל “לבל יגָרֶנו השטן”…

בימים “שקטים” הוא המקבל את האורחים באוהל השייך. לבוש גלימה שחורה וטובה, כפיה אדומה, חגורות כדורים על מתניו וצולבות את חזהו. בחגורתו שעל מתניו תקוע פגיון משובץ. הוא מכין קהווה; מנעים בקצב הקשותיו, בכתישת גרעיני הקהווה בתוך ה“ג’ורן” (מין מכתשת), מנגינה ממש מתבל את דבריו בבדיחה, במשל ובפתגם, להנאת המסובים.

כשהשייך רוכב העירה, נג’יב מלווהו תמיד. רוכב אחריו במרחק כמה צעדים, משום כבוד; נושא את כלי־זינו של השייך עליו בחשיבות ובגאוה. ניכר: נג’יב משרת את בעליו מתוך חיבה, כבוד, אהבה, הערצה וקשר נפשי. השייך שואל תמיד בעצתו ומתחשב בדעתו; וגם בני השבט, אם הם צריכים לבקש דבר־מה מהשייך – באים תחילה לנג’יב ומשוחחים איתו, והוא, לרוב, מביא את דבריהם לפני השייך…

השייך מפנקו במתנות שונות: אוהל יפה בנה לו על יד אהלו הגדול; קנה לו שתי נשים יפות, שחורות, “עבדות”; סידר לו על חשבונו את חגיגת חתונתו ברוב פאר והדר; קנה להם את כל הנחוץ להם באוהל, אם כי כל משפחתו אוכלת ושותה על שולחן השייך.

שתי הנשים עובדות ומשרתות אצל נשי השייך. גם שלושת ילדיו בגיל ארבע־שבע משמשים בבית השייך לשליחויות קלות: להביא מים לאורחים,

להגיש גחלים, להדליק סיגריות למסובים וכדומה.

הרבה עבדים לשייך, אבל על נג’יב גאוותו. אין זריז ואמיץ כמוהו. בזמן חגיגות, חתונה, ברית־מילה וכדומה מראה הוא את כוחו ברכיבה נאה ומשחקים על סוסות צעירות ופראיות; כטוב לבו עליו, בייחוד בחג, הוא קולע למטרה, ממש בשערה, ממרחקים שונים. אבל שונאים לו הרבה בתוך השבט. מרננים אחריו ולועגים לו, ביחוד הצעירים, כשהם שמים את האצבע על האף ומרחיבים את קצהו לשם גנאי, בדומה לצורת האף של נג’יב, ומעווים את פניהם בבחילה:

– עבד… יחרב־ביתהו…

וזה נאמר בשנאה, בבוז, בגועל.

– למה אתם שונאים אותו? – שאלתי פעם – הלוא אדם טוב הוא? אהוב הוא על השייך ועבדו הנאמן…

– אין אמונה בנשים ובעבדים…

וליתר כובד ומשקל מוסיפים בנקישת לשון, אגב הרמת ראש למעלה:

– עבידן… בהחלט… אין אמונה בהם…

ומישהו עוד מוסיף:

– עבד… באללה, “ניג’יס”… טמא הוא…

והאומר מרעיד את כתפיו וגופו כמתוך בחילה. האם רק השנאה או הקנאה מדברת מתוך גרונם? אבל מניין להם השנאה הזאת לעבד?! – –

---

מחיר העבד

מאת

פסח בר-אדון

העבדים הוותיקים שעברו בירושה – למאות הם בשבטים, רובם מיום התהוות השבט, ואין יודע גלגוליהם ומוצאם. אבל יש גם עבדים חדשים, קניין כסף, שרק לפני דור נקנו, או אפילו זה מקרוב בשנים האחרונות. מטעם הממשלה אסור לסחור בעבדים, ובכל זאת נעשות הקניות בשקט ובאיסור.

אמנם, כשאתה שואל בשבט, ואפילו את העבדים, אם משועבדים הם – וענו לך:

– היום “חוריה”! חופש, אין שעבוד; כל איש – הישר בעיניו יעשה והולך לו לאן שנפשו חשקה!…

כך יענו. אולם למעשה: אם עבד ילך לו מאדוניו כרצונו – בנפשו הדבר; חייו תלויים לו מנגד. ימצאו אותו וינקמו בו. יד אדונו תשיגנו בכל מקום…

הנה, אחמד, נער יפה כבן חמש־עשרה, הוא ממצרים. קנה אותו השייך מאביו בהיותו עוד קטן. לא היה לאביו מה לתת לו לאכול ומכרו.

עלי, כבן עשרים, מ“ג’בל עג’לון” הוא; אבי־אביו של השייך קנה את אבו־עלי בהיותו עוד צעיר, ונולד לו עלי זה, ואחרי מות אבי השייך עבר עלי בירושה לשייך. הוא בחור מצטיין ובוודאי יתן לו השייך בקרוב אחת השפחות ואז יקים לו דור עבדים קטנים – משרתים חדשים לו ולצאצאיו אחריו…

יש שהשייכים קונים עבד האחד אצל השני, או מחליפים עבד בעבד. מחיר העבד – ארבעים־חמישים לירה! ה“עבדה”, השפחה, עשרים־שלושים לירה. אבל לרוב אין קונים אותה לחוד אלא עם משפחתה… העבד נערך לפי הגיל וחוזקו. חזק, יפה וצעיר – יותר; מכוער – פחות…

ממש כממכר הבהמות בשוק.

השייך חייב בהלבשתם, בהאכלתם ובחיתונם, שזה כל הדרוש להם.

– טוב להם הרבה יותר מאשר לאחד בן־חורין – אומר אחד מבני השבט – אוכלים תמיד ממאכלי השייך… אוכל טוב…

– אבל חופש אין לו. כשירצה ללכת ממנו – הרי הרוג יהרגנו!…

– ולמה לו ללכת למקום אחר אם טוב לו; יש לו לחם לאכול ובגד ללבוש וגם… אשה! האם אצל אחרים יהיה לו חופש? האדם תמיד תחת עול… אני, אתה, הוא – כולנו תחת עול ופקודת אחרים… כך, באללה.

הקשיב בדואי זקן לשיחה והוסיף על דברי חברו:

– תחת פקודת אללה… תחת עולו… כולנו. – – –

---

מכירת ילד

מאת

פסח בר-אדון

ישבנו במסיבת־רועים באוהל בעל הצאן. שני בניו עובדים במירעה והוא יושב אוהל ומקבל אורחים באדיבות. באו שכנים, באו רועים, בא גם “עבד” זקן, שחור.

אביו מכר אותו בילדותו לאחד מנכבדי השבט. מכָרוֹ רק לנפשו ולא לבניו וצאצאיו. חופשיים הם.

שערות ראשו וזקנו הלבינו, פניו הצמיקו, והוא יושב לו ומקטר במקטרת ישנה שעשאה בעבודה עצמית. על ידו יושב נכד קטן, בן חמש־שש, שחור ונחמד. יתום הילד. אין לו אב ואם והוא מתחנך אצלו, אצל זקנו.

בעל הצאן התבונן בילד, בחנו בעיניו ואמר בקול רם לשכנו:

– באללה, ילד זה “יועיל” לעבודה.

– באללה, בן־חיל יהיה… ענה לו השכן. והוא פנה לזקן:

– מכור לי “אותו”… טוב יהיה לו אצלי. ילך עם בני אל השדה לרעות את העדר, יקבל אוכל ובגדים וישאר אצלי…

הזקן הוסיף לקטר כאילו לא אליו מכוונים הדברים.

הגישו לילד לבן ופיתה. הוא אכל ושתה בתיאבון והסתכל במשוחחים בעיניים פקוחות ותמימות; הרגיש שמדברים בו ומיד נפגש במבטים המכוונים אליו; פניו הסמיקו וכרגע השפיל את עיניו; תפס בידיו הקטנות את קערת הלבן והגישה לפיו. הלבן נשפך משני עברי פיו.

– אתה שופך על עצמך…

הילד התבלבל עוד יותר והלבן נשפך על כותנתו הפרומה ובמצבו זה הבלתי־נעים נראה נחמד יותר מאשר תמיד.

– מכור לי אותו, באללה, טוב יהיה לו אצלי… – חזר בעל הצאן על דבריו בהתבוננו בו היטב במבט מבקש.

הזקן הוציא את מקטרתו מפיו, בהשאירו ענן־עשן מעל לראשו; התבונן ברועה, במבט חודר ומאומץ, בשתיקה עקשנית; עיניו לבשו הבעת־רוגז והוא הסב את מבטו לאט לאט על נכדו; שם את ידו הרועדת על ראשו הקטן, ליטף בחיבה על שערותיו המסולסלות ולחש:

– יא אִבְּני… יא עיני…

ובקול מוחלט, קול ברזל, אמר לבעל הצאן:

– באללה ובאל־נבי, אפילו באלף לירה לא אמכרנו…

עיניו השחורות נוצצו מתוך הלובן המבריק; מבטו פנה למרחקים…

מי יודע מה עבר באותו רגע במוחו. אולי נזכר בילדותו, בהיותו בגיל נכדו, ובשעבוד כל ימיו הארוכים אצל אחרים… הוא הכניס את מקטרתו בפיו ועטף את עצמו בענני־עשן עבים, שחורים, בלתי־פוסקים.

---

העבד ה"מוכתר"

מאת

פסח בר-אדון

בין ארבעים משפחות העבדים המפוזרים בשבט – הוא, אחמד־אל־פואז, המשכיל והעשיר מכולם. בעל הדרת־פנים; עורו בהיר כמו לרבים מגזעו בשבט זה. לבוש נקי ומסודר. שלוש מאות ראש צאן לו, עשרה גמלים, אוהל גדול ורחב בעל “שני עמודים”, כי שתי נשים לו. הוא יודע לכתוב ולקרוא. מנהל – מלבד ה“כתיב” וה“ווקיל” (מנהל המשק) – את ההתכתבות של האמיר, אשר איננו בקי ביותר ב“אותיות”. אדם מבין ויודע פרק בפוליטיקה, מתעניין וקורא לפעמים – בכל אופן יותר מכולם – בעיתונות המתקבלת אצל האמיר והמונחת כאבן שאין לה הופכין. אדם בעל כשרונות מצויינים. הוא היה במצרים, היה בארצות הסמוכות, היה גם מפקד בצבאות פייסל בזמן הכיבוש והצטיין באמיצותו.

בין העבדים הוא נערץ ונכבד. משמשים אותו מתוך אהבה. כשהוא נכנס לאחד האוהלים והעבדים יושבים – קמים כולם כאחד לכבודו ויש ניגשים אליו לנשק את ידו כלגדול ול“שייך”; הוא מסרב לכבוד זה, מושך במהירות את ידו מהם וגוער בהם:

– אסטע’פר אללה… יסלח אללה… חלילה לכם מעשות זאת…

הוא בא־כוחם של כל העבדים אצל האמיר, הוא ה“מוכתר”. כל בקשה מהם באה לאמיר בתיווכו והוא כאח וכאב מסור להם, משתדל תמיד בכל כוחותיו לעשות למענם מה שביכולתו. מרצונם הטוב הם מעלים לו מס ומפרישים לו מכל מוהר סכום קבוע, כמו לאמיר, משום כבוד והערצה.

את ילדיו הוא שולח אל ה“כתיב” שבשבט, המלמד את בני השייכים והמכובדים קרוא וכתוב; הוא בעצמו חוזר איתם על לימודיהם באוהלו ומקפיד מאוד על חינוכם ומעורר גם אחדים לעשות כמוהו. הוא כמתגאה על מוצאו; הוא מבליט זאת ומזכיר בכל הזדמנות את גזעו:

– עבד.

ומוזר הדבר: שנאה גלויה אליו מכל בני השבט, בני החורין.

שאלתיו פעם:

– מהי הסיבה לשנאה זו מצד בן־החורין לאחיו העבד?

– בן־חורין אינו אוהב שעבד יעלה עליו, ידע ויצליח יותר ממנו… – ענני.

– ומה הם בכלל ההבדלים הללו בין עבד לבן־חורין?

– אין הבדל, יא אחי, – ענני פשוטות, – כולנו עבדים, כולנו “עביד־אללה”, עבדי אללה… כולנו שווים לפניו, אין קטן וגדול לפניו, אין “חור” ואין “עבד”, אין הבדל.

---

אוי לנחות דרגה

מאת

פסח בר-אדון

אבו־חנֵין (אבי ריר־האף)… אבו קוֹמֶל (אבי־הכינים… הכוונה לאבו־פייסל, מכונה גם בשם “שריף”, על שום שקרא לבנו שנולד ביום שהמלך פייסל כבש את דמשק – בשם הכובש הנערץ…), אבו־ניג’יס (אבי הטומאה)… וכאלה כינויים רבים לכל אחד ואחד. אוי לאבו־פייסל וחבריו אם עשו דבר שלא מצא חן בעיני האמיר, או אם הם נראים בפני עיניו בשעה שרוחו אינה טובה עליו.

הוא קורא לאחד מהם ואומר לו להביא את השוט, לעמוד הכן ולא לזוז, לא לצעוק, לא לבכות, לא להניע אבר, והוא מצליף… עד שמתעייף. כשקרבנו נופל אין־אונים לרגליו ומנשקן אגב רעידת כתפיים ומתחנן: “דחילך”… רחם, יא אבונא, רחם אבינו!… – הוא מסתכל עליו בחיוך ושולח אותו בבעיטה באחוריו:

– יאללה קום, קאום, וסיקטר, קום מהר והסתלק…

ועוד טרם הספיק האמיר לגמור את משפטו, קרבנו קם על רגליו במהירות הבזק, מתנועע על רגליו מתוך כאב וחולשה ורץ נפחד בכל כוחותיו, לבל יוסיף חלילה האמיר לקראו חזרה ולהצליף בו שוב…

האמיר צוחק, והעומדים סביבו, בני השבט והעבדים מתפרצים גם כן בצחוק, צחוק חונף לו, לאמיר.

ניגשתי פעם לאבו־פייסל, בשעה שברח על נפשו אחרי הצלפתו של האמיר. הוא ישב תחת סלע ופשט את כותנתו שנדבקה לגופו. כל גופו, ביחוד גבו, היה צלוק ומסומן בחריצי־דם עמוקים ואדומים… הוא הפנה בקושי את ידו, הזבה דם, על גבו; מישש פה ושם ובנגיעה קלה ומרחפת, כדי שלא להכאיב. האצבעות נתלכלכו בדם, דם טרי ודביק…

עיניו קמו, מוצפות דם וזעם; הוא לא קילל ולא חירף, כמנהגו תמיד עם בני מינו. רק לחש לעצמו:

– באללה, דַבַּחתני… הוא הרגני.

– ברח לך, – אמרתי לו – למה לך להישאר כאן?!

– באללה, האמיר ימצא אותי בכל מקום ויהרגני.

– כמה משכורתך, יא אבו־פייסל? – הוספתי לשאלו.

מִיתל מא־שאיף יא אחי, צֶ’טל וּטְפִיל… כמו שהנך רואה, אחי, מכות ורוק… – ענני.

מרחוק הגיע קול צחוקו של האמיר אחרי מעשי “גבורתו”, והעומדים סביבו ענו לו בצחוק חנף…

אבו־פייסל רטן מתחת לאפו.

בלבו פנימה מצטבר והולך דבר־מה, שסוף סוף מוכרח יהיה לפקוע ולהתפרץ – – –

אדם בולט בזרותו. עיניו עמוקות, מימיות ובלתי־שקטות. קווים עמוקים חרותים בפניו הצנומים והמארכים, זקנו חום־כהה ודליל. דיבורו כאילו עולה לו מטבורו. לבוש הוא עבאיה חומה ישנה וכתונת ארוכה כהה, חגור חגורה רחבה צבעונית, חזהו שעיר וגלוי.

בשבט הוא ידוע כמוכה־אללה; וכנהוג, קדושה מרחפת עליו וקוראים אותו: איבראהים דֶרוִיש, מפני שמעשה דֶרוִישים בידו: “אוכל” אש ואינו נכווה; שם את ידיו ורגליו בתוך מדורה ולא תזיק לו; תוקע סכינים בבטנו וכאילו לא הכניסם, דם לא יזל…

כל משפחתו – דֶרוִישים. כולם באותה צורה בערך. זה בדמם. אבותיו היו כמוהו וגם בנו הקטן הולך כבר בעקבותיו.

עני ואביון הוא. יש לו ראשים אחדים של צאן ולפעמים הוא “חורש” באֵת ובמעדר חלקת־אדמה קטנה, קרוב למקום שמציב את אוהלו הקטן. האדמה בסביבה זו היא סלעית, גולנית, והוא זורע מעט חיטה. כשבא זמן הקציר ושוטרים ושמאים מסתובבים לקחת מעשר לממשלה מכל הנזרע בשדות פוסחים עליו, כי מפחדים להרגיזו, ללכת עמו בקרי ולהכעיסו. היה מעשה, ששוטר וקצין מוסלמיים באו ל“גרנו” ורצו לקחת ממנו את “חלקם”, נכנס איברהים אחוז עוית־אכסטאזה והם פחדו לגשת אליו, כי קללת אללה רובצת על זה שנוגע במוכה־אללה קדוש. ישבו על סוסותיהם והסתלקו בדהירה…

וכקדוש – כוחו רב בריפוי חולים; באים אליו עם כל מיני מחלות, גם נשים עקרות, להרפא – בעד מחיר זעום ומתנה קטנה. ואמנם, אינו עומד אף פעם על המקח, כמה שנותנים לו הוא מקבל ברצון. אם אין נותנים לו מאומה – אינו דורש חלילה את שכרו, בוודאי עני האיש ואין ידו משגת לשלם, ברכת אללה עליו.

הוא נוהג ללכת מאוהל לאוהל בשבט, לשבת פה ושם כל הימים. שותה קהווה עם כולם, אוכל במסיבה, אבל אינו משתתף ביותר בשיחות. מקשיב לדברי אחרים, ואילו הוא – ממעט בדיבורים ויודע לשתוק הרבה.

אין הוא יודע לכתוב, ולכן מברך את “מבקריו” בעל־פה. נותן “חג’אבים” – קמיעות – חוטים שונים, ואומר עליהם שמות אללה – ועונדים זאת על הצוואר או על ה“עאקל”. לפי דברי החולים זה עוזר, ביחוד לכאב־ראש. זה בדוק ומנוסה. לפעמים כשהוא יושב במסיבה, לפתע הוא נעשה חיוור, מבקש לתופף לו בגיגית או בכל כלי משמיע קול והד, ואז הוא מתחיל מנענע את ראשו, ידיו, רגליו וכל גופו לפי קצב הדפיקות. מנענע אגב פרפור וכרכור. גלי רעד עוברים לו על חוט שדרתו והוא מזדעזע. פתאום, – כאילו אינו מרגיש עוד באיזה עולם הוא נמצא, עיניו קמות, פניו מקדירים ומתקמטים; מתחיל להשליך מעליו את הבגדים העליונים, אינו יכול עוד לסבול עליו כל לבוש; וכדי לא לאבד זמן, – מתחיל הוא לקרוע מעליו את כותנתו, ובאותו רגע הוא מכניס את רגליו באש המדורה אשר בתוך האוהל. כמובן, מעכבים בעדו ואין מניחים לו לעשות זאת, אבל הוא בהתלהבותו הפראית מתגבר על כולם ומחזיקן בעקשנות באש; אחר־כך הוא מתחיל להגביר את תנועותיו המוזרות כאילו מתנפל, נאבק ונלחם עם מי שהוא בלתי־נראה באוויר. הוא מקבל צורה פראית נוראה עד כדי כך, שקשה להכירו. כולו משתנה: הפנים כמפלצת, מפחידים. וישנה אז הרגשה – הנה הוא ישלוף חרב או פגיון, יתחיל לדקור, להרוג ולהשמיד את כולם ולא ישאיר שריד… המסובים המסתכלים מתחילים בזהירות להתקרב אליו, להכות על ידיו ורגליו, להשקיטו ולהרגיעו.

– אללה, אללה, אללה, אללה… מזכירים לו שמות אללה ונביאו וקדושים, כדי להשפיע על הרוחות הרעים המתרוצצים בקרבו. רגע והנה הוא נכנע ומתחיל להרגע. אבל לפתע והוא שוב בתוך התלהבותו הקודמת, מכניס שוב את רגליו באש, מתנועע מיד ומזדעזע ומפרפר… רבע שעה ויותר חוזרת התופעה הזאת, המסובים אינם פוסקים מלהרגיעו בשמות אללה וקדושיו, בפנים דואגים ורצינים. נדמה, הנה לא יפסיק עוד את געגועיו ופרפוריו. אבל הנה פניו משתנים, בעיניו דועך הברק המוזר־הפראי והן מקבלות יותר ויותר צורה רגילה, קמטי פניו כאילו מתיישרים ורוחו שבה אליו לאט לאט; מתחיל להרגיש בסביבתו, לראות אנשים אשר קודם כאילו נעלמו מעיניו. בעצמו דופק על ידיו ורגליו – עד שמקבל את צורתו הרגילה הקודמת.

זיעה מכסה את גופו. הוא מתחיל להתנגב בשארית כותנתו הקרועה ומתלבש לאט לאט. השקט הרציני אינו פוסק אף עכשיו. הוא נשאר יושב כקפוא על מקומו ועיניו פתוחות לרווחה, כאילו רואות ואינן רואות כלום. פתאום הוא מתכופף קצת ומצפצף קטועות, ואחר – צפצוף ארוך וממושך, ובידו הוא מגרש באוויר דברים בלתי נראים – בכיוון לפתח האוהל, אלה הם השדים הארורים ששתו עליו מסביבו… הוא תופס מקל ומאיים עליהם, אף רודף אחריהם סביב האש, עד שסוף־סוף נפטר מהם בשלום…

לפעמים משפיעה עליו שיחה או נגינה בחליל והוא נדבק תיכף בדביקות וזמן רב עובר עד שנרגע.

בליל שישי שומרים עליו שלא יעשה זאת. כשרואים סימני התפרצות מתחילים להרגיעו ולהשקיטו בכל מיני אופנים ועושים כל מיני סגולות כדי לגרש את ה“ג’ין” (השד):

– הערב “ליל א־ג’ומע”, ליל שישי – יחרם, אסור…

יש גם מבני השבט, ביחוד אלה שיש להם שיח ושיג עם העיר, שאינם מאמינים – לפי דבריהם – בדֶרוִישים בכלל ובאברהים דֶרוִיש בפרט ובשדים שלהם, והם מביעים את דעתם:

– “כולם כזבין” כולם שקרנים, הם עושים כל הלהטים האלו כדי להוציא כסף, הכל “כזב” ותו לא… רפואותיהם וקמיעותיהם אינן שוות כלום ואין בהן ממש…

אבל בכל זאת כשקורה מה אצל “אפיקורסים” אלה, אם ילד או אשה או אפילו הם עצמם הרגשתם רעה – ממהרים הם אז לקרוא לדֶרוִיש, שיתן להם איזה “חג’אב” (קמיע) או שיקרא בפניהם תפילות בעל־פה, וילחוש לחשים…

פעם הזמינני אברהים דֶרוִויש לאוהלו. אוהל קטן, חדר אחד, אבל נקי עד מאוד. אין בו מחיצה כבכל אוהלי הבדואים. אשה יפה, נקיה ומסודרה, ולה עיניים גדולות ובהירות, ישבה ובכתה, על ידה שכב ילד כבן שש, ילד יפה להפליא והוא כולו בוער מחום. עוד שני ילדים קטנים ממנו התרוצצו פה ושם. הוא הזמין אותי כדי שאראה מה לו לבנו. שמועה התפשטה כי יש לי רפואות “פרנג’יות”: “סופרין” (אספירין), “כינה” (חינין) ועוד, המרפאות “כהרף עיין” כל מיני כאבים ומיחושי־ראש ומחלות־חום. כך סיפרו לו הרועים, והוא מבקש ממני רחמים לתת מהן לבנו אהובו, עינו ויקירו. הוא הבטיח לתת לי תמורתם “חג’אב” (קמיע), שישמור עלי מכל פגע וצער לכל ימי חיי…

ואשתו – זו אם הילד – הסתכלה בי בעיניים מתחננות אמהיות – רחמים – – –

לא יכולתי להבליג על יצרי ושאלתיו דרך־אגב:

– אתה איברהים דֶרוִיש, הנותן רפואות לחולים, חג’אבים וכו', וגם אותי אתה רוצה לזכות בקמיע כזה, ואתה אומר שאין דוגמתם להצלחה ולישועה ב“כל העולם” – מה ראית לפנות ולבקש רפואות “פרנג’יות”?… הרי דעתך עליהן – כפי שהשמעת פעם במסיבה – שהן “כזב”, שקר ורמאות…

כן… – ענה בגמגום, – נוסף ל“חג’אב” טובה גם רפואה מ“שאטר” (מומחה)… גם רפואות עוזרות, גם “חג’אבים” עוזרים; הכל ברצון אללה…

והוא הוסיף לגמגם, כילד שנתפס בקלקלתו:

– אומרים… שגם זה… טוב…

ילד בן שנתיים מת. מהאוהל בקע קול אֵם מתייפח בבכי.

השכנים, גברים אחדים ונערים, הלכו לחפור קבר למענו. וכנהוג בשבט: תחת שיחפרו קבר חדש – פותחים קבר עתיק, כי האדמה סלעית היא ובלי עמל קשה לחצוב. הבדואים עצלים הם יותר מדי שיזיעו על חציבת קבר.

רחצו את הילד, עטפוהו בנקיים ולבנים. אשה זקנה הביאה אותו ומסרתו לגברים, אשר ישבו כבר אחרי גמר עבודתם, עישנו סיגריות ותבלו את שיחותיהם בבדיחות גסות.

התחילו לאסוף את העצמות המפוזרות בקבר לפינה אחת ופינו מקום – למת החדש. לפי ריבוי הגוונים של העצמות: צהובות, רקובות ועצמות שלמות, ניכר שפתחוהו כבר כמה פעמים. הפעם מצאו שם חרוזים כחולים; לקחו הגברים לכיסיהם – כדי לעשות מהם אחר כך קמיע, כי טובים הם לסגולה.

בין העצמות היתה גולגולת אחת, ועד שפינו כהוגן את הקבר לקח הקשיש מבין הגברים את הגולגולת בידיו, התבונן בה והתחיל מסביר לכולם, בהצביעו על הסדקים שבגולגולת:

– הנה המקום שצריכים לתת מכה בראש כדי להמית בבת אחת, כאן, ברקות!… ואם באמצע, כאן, למעלה, רק משתגעים ומתהממים; ואם פוגעים מעבר זה ומזה – הרי אין בכך ולא כלום; ואם נותנים בחרב בכיוון ישר לאף – גם זה טוב…

ופני כולם רציניים, מתבוננים ומקשיבים לשיעור של המומחה, וחוזרים ומתבוננים ומתווכחים…

את הילד שמו כשראשו למזרח ורגליו למערב; את פניו הקטנים גילו והיפנו אותם לדרום – ל“קבלה”, למכה הקדושה והנערצה. קברוהו בלי תפילת ההשכבה, בנימוק שאין צורך להתפלל על ילד כמו שאין ל“בכותו”.

לפי דעתי היה הטעם פשוט יותר: אף אחד מהנוכחים לא ידע להתפלל ומה להגיד על קברו…

– איפה אמא שלו?

– אמא שלו באוהל, למה תבוא לכאן, לבכותו? ומה תועיל לנו כאן?…

– ואבא שלו?

– הוא חורש בשדה, הוא אריס אצל השייך, קצת רחוק מכאן. למה יבוא הנה? היועיל דבר־מה? – המת – מת ולא יחיה, יחרוש לו שם…

ימים אחדים אחרי זה בא האב לאוהלו. בנו הקטן לא רץ לקראתו כרגיל, לקבל את פניו בשמחה. כשנכנס לאוהל – שומם היה; רק האם המסכנה הרימה את קולה בבכי – – –

גבר, בעל בעמיו מת. נשאוהו בתוך מיטה עשויה לכך – בד קשור לשני מוטות. מבין המלווים המרובים התחלפו בכל פעם לשאתו על כתפיהם. ליוו ברגל וברכיבה. גם אשת השייך רכבה עטופה בעבאיה; מהצד, עם הנשים המלוות והמקוננות. בדרך סלסלו ה“כתיב” של השבט ותלמידיו פסוקי קוראן.

בבית הקברות הניחוהו. נשים סובבוהו וקוננו. היכו על חזיהן וטפחו על ראשיהן ביללה.

הגברים התחילו לפתוח קבר אשר היו עליו שתי אבנים בקצותיו – סימן לקבר גברים (על קבר נשים שמים שלוש אבנים – בקצוות ובאמצע). כאן נקבר אחד לפני עשר שנים בערך; יודעים את שמו. בוודאי אין כבר ממנו ולא כלום. ה“כתיב” התנגד, דרש שיחצבו קבר חדש:

– בזיון המת הוא… אסור!…

אבל כולם ענו לו פה אחד:

– כך המנהג אצלנו מקדמת דנא!

הסירו את האבנים ממעל, הוציאו את העפר בעומק חצי מטר והתחילו לגולל את האבנים אשר כיסו את המת. הקבר היה ריק. פה ושם עצמות בתוך אדמה תחוחה, שנתמלאה כנראה בעת החפירה. ה“כתיב” ותלמידיו האחרים קראו פסוקים מהקוראן וסלסלו: “אללה אכבר, אללה אכבר”…

כשגילו את הקבר, ניגשה אשה גבוהה ויפה, כבת שלושים – שלושים ושתים, דוממת ומחרישה, ובעיניה הבעת־צער עמוקה; שמה עבאיה על ידיה והתחילה להוציא מתחת ידי החופרים – עצמות קטנות של פרקי־אצבעות ידים ורגלים, עצמות־ירך, צלעות, ולבסוף – גולגולת. היא לקחה בידיים רועדות כל עצם והחביאה בעבאיה; היא הוסיפה לחפש גם בין העפר המושלך החוצה ותמצא בכל פעם עצם קטנה.

אלה הן עצמות בעלה שנקבר כאן לפני עשר שנים…

ה“כתיב” התפלל. כרכו את הבר־מינן בתכריכים לבנים, הניחוהו, סדרוהו, וראשו לדרום. לקחו את העצמות אשר אספה האשה לתוך העבאיה, פינו מקום בפינת הקבר וקברו אותן באדישות. פני האשה התעוותו.

כולם השתתפו בכיסויו של המת, מי באת ובמעדר, מי בידיים. אשתו ואחותו וילדיו התייפחו בבכי.

כל המלווים התיישבו על הארץ, לקחו חופן אדמה ביד, אגב אמירת תפילות, ואחר כך שפכו כולם את האדמה מהם והלאה, בבת אחת. ספקו כף אל כף והוסיפו להחזיק את כפות הידיים כפופות. כשגמרו את התפילה, העבירו את ידיהם על פניהם וקמו. כשהחלו להתפזר – נישא באוויר בכי הקרובים.

רק האשה, זו שאספה את עצמות מי שהיה לפנים בעלה, – זו שחייתה איתו יחד, אהבה, ובוודאי גם סבלה ממנו לא פעם, והנה… הנה הוא עתה גל עצמות מושלכות בפינה… – היא לא בכתה ולא התייפחה; רק עיניה רטובות; שקועה בהרהורים. מה עובר עכשיו לפני עיניה? אילו זכרונות נעורו בה? – היא נשארה יושבת במקומה, כמאובנת, ללא כל ניד וזיע.

העבאיה הריקה נשארה מונחת לרגליה – – –

באוהל “חנות” עלובה.

תיבת תאנים, סוכריות זולות, סיגריות ממין אחד ומספר מטפחות צבעוניות – זוהי כל “סחורתו” של בעל החנות הזאת, אברך צעיר. הוא מחליף את סחורתו בתוצרת חלב, ביצים, ירקות, תבואה וכדומה. והוא מוביל את “קניותיו” אלה בכל שבוע לעיר או למושבה הקרובה ומוכר זאת בכסף מלא.

בפתח האוהל יושבת זקנה ועל ברכיה תינוקת פעוטה, כבת חצי שנה, מעוטפת סמרטוטים מלוכלכים. הידיים והרגליים דקות כקנים דקים, חיוורת, עיניים סגורות, טרוטות וחולות דלקת, מפעפעת בבכי חרישי, בלתי פוסק. מנסה הזקנה להרגיעה ולהשקיטה, מכה על כתפיה הרזות, אבל ללא הועיל.

פתאום פרשה הזקנה את ידיה לשמים, הרימה את עיניה מעלה ואמרה:

– יא ראבי! למה אינך לוקח אותה אליך?…

והיא, כמצטדקת, ביארה לרועים שיצאו מה“חנות” והסתכלו תמהים:

– אין למסכנה הזאת אֵם, מתה בלידתה אותה… האב הלך לעבוד ולהרוויח כסף, והיא נשארה בעולם “הֶק”, ככה… למה לה חיים… למסכנה הזאת?… אין מי שיטפל בה ויניקנה חלב משדי אם, אין מי שישגיח… אין מי… אח, יא ראבי, יא ראבי!…

בעל ה“חנות” נתן בין אצבעותיה הצנומות והקטנטנות של התינוקת תאנה מלוכלכת, וזו הגישתה כהרף־עין לפיה, מצצה ברעבתנות והשתתקה לרגע, אבל תיכף הפילה מידיה את התאנה והוסיפה ליילל חרש…

הזקנה מנדנדת אותה באהבה וברחמים על ברכיה, נושאת עיניה למרום ומתפללת:

– אח, יא ראבי!… למה לה חיים למסכנה הזאת – למה?! – – –

בני השבט פ. אשר בסוריה זוכרים בכאב לב את האמיר המנוח, ששבק חיים לכל חי לפני שנים מעטות. בדואי היה בכל מעשיו והליכותיו, במידותיו ובמנהגיו.

זקן היה האיש; מלבד הדרת השיבה שעיטרה את ראשו ופניו האציליים – היה הדור ואציל גם ברוחו, ביחסו לבדואים שלו, השבטים הנכנעים, שהיו משועבדים לו גם מרצונם הטוב, כי אהבוהו וכבדוהו. מפורסם היה לתהילה לא רק בשבטו, אלא גם בין השבטים הרחוקים, כי מלבד סגולותיו הבדואיות – אמיץ־לב, נדיב־רוח, מכניס־אורחים, רוכב מצויין – היה גם עשיר בצאן, בגמלים ובסוסות מיוחסות ואהוב על הבריות. היה גם רם היחש: ממשפחת הנביא בכבודו ובעצמו, ועל זה יעיד כתב היוחסין שבידיהם, השמור במשפחה. הוא נמנה על קרוביהם של מלכי עיראק ועבר־הירדן.

היה גר כל השנה באוהל בדואי גדול כיתר הבדואים, ורק לחודשי החורף היה עובר ל“אמרה”, בית אבן, ארמון המתנוסס בגולן העליון ההררי, כאי בלב ים של סלעים וגבעות שוממות.

מלבד לבושו האמירי – עאקל, כפיה, עבאיה, כתונת ארוכה, ופגיון זהב בחגורתו – לא היה נבדל מאחד מאנשיו. עניו היה, מסב עם כולם, מדבר עם כל אחד, מסביר פנים, מקשיב לכל דובר בתשומת־לב ראויה; רוח החיים במסיבות המשותפות. כשנכנס לאוהל האורחים, היה מתיישב מיד ובמהירות, שלא להטריח את היושבים בקימת־כבוד, כנהוג. נזהר מלפגוע בכבוד מישהו. בזמן האוכל היה מפשיל את שרוולו ואוכל באצבעות ידיו ככל הבדואים, ובמסיבות הקהוה בערבים היה מאחר שבת ומשתתף בשיחות ובסיפורים.

ומה הפלא שבני השבט היו נוהרים לאוהלו לעשרות ולמאות. תמיד – אורחים, גם ממקומות אחרים, והוא מקבלם בחיבה יתירה. כל יום היו זובחים זבחים כמו לחתונה. רעש והמולה בלי הרף. בארמונו פנימה יש מקום לתפילה בציבור, “ג’אמע”, ואף הוא בין המתפללים הוותיקים.

כשהיה רוכב על סוסתו היפה לאחד המקומות לרגלי ענייניו, היו עשרות רוכבים מקושטים ומזויינים יוצאים אחריו ללוותו בכל דרכיו ומאדירים את שמו ברבים. הכנסותיו היו מרובות: המסים הרגילים,

ה“דביחה” לכל אוהל; מס העדרים והמרעה; מסי החתונות ועוד – בני שבטו היו מביאים ל“ווקיל” (הממונה על המשק) ברצון, בלי שנדרשו לכך, מתוך אהבה ומסירות.

מפירסומו ומגבורתו אָצל על כל אנשיו. הכל פחדו מקנאתם של בני שבטו, כי ידעו את קשי ידיו על אויביו, את קנאתו ועריצותו בגאולת דם בני שבטו וקרוביו, בנקמתו במתנפלים על עדרי השבט.

במשפטו בין בני שבטו לא הרבה גערה ותוכחה. אך הרים את עיניו הגדולות והמבריקות אל החשוד, היה הלז נשאר יושב קפוא על מקומו, או נופל לרגליו, מודה על פשעו ומבקש את חנינתו. ואמנם סלחן היה ומרחם.

אבל לא ידע רחם כלפי מי שעבר עבירה חמורה לפי נימוסי הדברים. מעשה ונתפס אחד מבני שבטו בגניבה מתוך השבט, ואחרי גביית־עדות נאמנה ציווה האמיר להוציא לפועל את משפטו כדין וכדת האיסלם – לקטוע את כף ידו של הגנב. למען ישמעו וייראו. על שום מעשה זה כינוהו בכל מקום אשר שמעו הגיע – בשם: “הקוטע”.

בני השבט קראוהו “אבא” ונשקו את ידו בזמן ברכתו לשלום, כמקובל; והוסיפו ונשקו גם את כנפות בגדיו, מתוך הערצה. בשנת מיתתו קוננו עליו הרבה, לא לבשו בגדים חדשים, התעטפו שחורים, לא ערכו שמחות. עד היום באים להתפלל על קברו במקרה אסון ולבקש את השתדלותו במרומים, כי מזרע קדושים הוא, מזרע הנביא, עליו השלום והתפילה, והשפעתו גדולה ודאי במותו כבחייו.

* * *

הזמנים השתנו. הבן ירש את מקום האב. צעיר הבן, כבן עשרים ושמונה. פנים כהים, יפים וטיפוסיים. בנערותו הצטיין באומץ לבו, קולע מצויין, רוכב “אחד בשבט ואין שני לו”. בקריאה וכתיבה אינו “שאטר” (בן־חיל) גדול, למד קצת וגם זה שכח – בקושי רב יצליח בקריאת מכתב קצר, ולבסוף הוא נאלץ לבקש מה“כַּתיב” שיבאר לו את התוכן. אבל בשבטים אין זה חשוב כלל.

מחלפות ארוכות עטרו את פניו וזקנו היפה. בחיי אביו היה חביב על כולם כי ראו בו את היורש המתאים, את ראש־השבט הבא.

אחרי מות אביו קיבל את ההנהגה ואת התואר “אמיר” והחל לבוא לבין הבריות. שהה בערים ולפתע גזז מחלפותיו, לבש בגדי “פרנג’י” לפי המוֹדה האחרונה, חליפה הדוקה יפה לגזרתו, נעלי לַכַּה, עניבה לצווארו. רק הכַּפיה והעאקל וזקן מסופר, מעשה בדואי, אלה שרדו לו מבדואיותו.

קצרה רוחו, אינו יכול לשבת הרבה בשבט. בעיר, בבירת סוריה – כל מיני תענוגות. אפשר שם לבלות את הזמן בנעימים, בנשפים עם בנות חוץ־לארץ, נשים עדינות ולבנות גוף; שם אפשר להיות מעורב בין “גדולי הדור” ו“אנשי־השם” מהשלטונות הסוריים והמקורבים אליהם – ראשי השבטים הידועים הנתמכים על ידיהם, כדרך “שמור לי ואשמור לך”. לראשי השייכים בשבט ר. – אוטומובילים יפים, שבעה במספר. ולמה, באמת, לרכב ימים שלמים על סוס וגמל, אם אפשר לטוס באוטומוביל בשעות מספר מן השבט לעיר ובחזרה? ועוד זאת: השפעת מכונית מצוחצחת על דמיון הבדואים גדולה מאוד, ולמה לא ירכוש לו גם הוא, האמיר הצעיר, העולה בייחוסו ובמידתו על רוב השבטים האחרים אוטומוביל מצוחצח?

ואכן רכש לו. הרושם בשבט היה באמת מפתיע: דברו ושוחחו עליו בהתפעלות, אבל יחד עם זה התחילו בני השבט להרגיש מועקה כבדה. כי כל זה דורש הרבה כסף, אוצרות ממש. כשאמיר בא לעיר הרי הוא צריך להראות את כוחו ואת רוב עשרו, להתנהג ביד רחבה, כנסיך. ההכנסות המעטות מהשבט אינן מספיקות לאורח־חיים כזה. הטיל מס חד־פעמי על האוהלים – ושילמו, כי זכרו לו זכות אבותיו. פעם שנייה – ונתנו, אמנם לא ברצון רב, אבל בכל זאת נתנו. כאשר תבעו בפעם השלישית והרביעית קמה התמרמרות בשבט, קודם בסתר ועד מהרה – בגלוי.

האמיר מוקיר את רגליו מהשבט. מבקר בו אחת לשבוע או שבועיים שעות מספר, או לן לילה וקם בבוקר ושב באוטומוביל שלו. הוא יודע כבר לנהוג באוטו בעצמו. הנהג יושב לו רק לצידו. כשהאמיר עובר אין לעמוד בדרך, והיו מקרים שצאן, חמור או גמל, וגם אנשים, היו למרמס המכונית. כשבאים אליו הרועים או הפצועים, הריהו מעניק להם תמורת הנזק לוויית־צחוק… יודעים ומפחדים.

עריצותו כבר נתפרסמה: מכה מכות רצח את העבדים; רואה סוסה יפה או גמל יפה, מצווה להביאם אליו – ומביאים.

לפעמים באים אורחים נכבדים לשבט. סידר “סאלון” מקושט בשטיחים וכסאות רכים מסביב לשולחן, המכוסה במפה לבנה; עם צלחות קטנות, כפות, מזלגות וסכינים, בדיוק כמו במסעדות בעיר.

כשנכנס לאוהל הכללי בו מתאספים בני השבט למסיבות הקהווה – לא ישב עוד על המזרונים והמרבדים הפרושים מקופל רגלים (ודאי גם מחשש כּינים…). בשיחותיהם ובסיפוריהם אין לו עניין. הוא “מכיר את העולם”: הוא יכול לספר להם על רדיו ועל מכונות, ששמע עליהם או ראה בעיניו בערים. מזלזל בזקנים ומכנה אותם בשמות זלזול וגנאי.

אינו מתפלל, ויש מתלחשים שבצום רמדאן אינו צם וגם אינו מדיר עצמו מן הכוהל.

רב המרחק בין האמיר ובין בני השבט, רב מדי.

מתמרמרים. תחילה בלחש, מפה לאוזן, במסיבות המשפחתיות. אבל עד מהרה התחילו לרנן אחרי מעשיו ואורח חייו בפומבי. הנה מדברים כבר גלויות – מה לשבט ולאמיר ומה לאמיר ולשבט? האם הוא בא אליהם, או מבלה איתם? שם, בעיר, הוא מבלה עם זונות חוץ לארץ, מפזר את רכושו ואת רכוש השבט לריק. שם מקומו עכשיו, ומה להם ולו?

פסקו לבקר באוהלו. את מי יבקרו? את יריעות האוהל? האלמנה, זו אמו, נותנת יום־יום לממונה על הקהווה מנות קהווה להכין בשביל הנאספים, אבל ללא הועיל. האם באמת באים הבדואים לראש שבטם אך ורק לשתיית קהוה ולאכילת ארוחה? מוטב שיישבו באוהליהם ויבלו עם שכניהם הקרובים והרחוקים.

ההכנסות המעטות שבאו לו ממסים – הולכות ופוחתות, והאמיר

שוקע בחובות אצל מלווים בריבית. הוא מוכר מהעדרים, מהצאן ומהגמלים וגם בסוסות נגע.

לאמיר דוד זקן, אחי־אביו, שעכשיו עלה לגדולה. זקני השבט ונכבדיו התחילו להתקרב אליו. באוהל הזקן עודם מוצאים עניין, נפש מבינה, לב רוגש. בחגים, רמדאן ועִיד אלאַדְחָא, עת מתאספים בני השבט אצל האמיר להתפלל, לברך, ולאכול יחד ארוחה משותפת, הנערכת ברוב פאר, כמנהגם מדורי דורות – מעטים הבאים עתה לאמיר; רובם הלכו לזקן, ואצלו סדרו את החגיגה, הריקודים, ה“דֶבּקות” והמשחקים.

סר לבם ממנו. כזר להם בלבוש, במנהגיו ובהילוכו.

כאיש אחד החליטו לא לשלם יותר את מסי השעבוד.

נפקחו עיני האמיר. ראה עד היכן הגיעו הדברים, חובותיו מעיקים, שטרות והתחייבויות טרם סולקו, הוא דחה כבר כמה פעמים את תשלומיהם, אך המועד האחרון בא. וכסף אין.

בינתיים התארס עם בחורה עירונית ובעלת יחוס גדול, ושילם בעדה אלף לירה זהב. עוד מעט מגיע זמן החתונה. התחיל לגבות את המסים בכוח, אבל השבט עומד במריו.

פתח בדרך שלום: אסף את בני השבט, נכבדיו וזקניו, לאסיפה ב“סאלון” שבארמון. ישבו כולם מורדי ראש ומקופלי רגלים ושתקו, והוא יושב על כסא רך בראש ושואל את האחד ואת השני מה בפיהם. ענו:

– עֶנדך חאבּר" – אצלך הידיעה.

לבסוף לבשו עוז והגידו גלויות:

– האדמה – אדמתנו. המירעה – שלנו. אין אנו רוצים לשלם מסים לך ולביתך – בני חורין אנו מהיום והלאה.

רגז תחתיו האמיר, אבל האסיפה נגמרה בלא כלום. קרא לאסיפה שנייה וגם זו נגמרה כראשונה בלא־מוצא. הגיע הדבר עד לבית המשפט בעיר הבירה.

נסע האמיר לקושטא. חיפש באוצרות המלכות ומצא כתב, כתוב וחתום, שחור על גבי לבן, כי האדמה היא של אבותיו והוא יורשם.

כאשר בא לשבט, הודיע דברים ברורים:

– הנה ה“קושאנים” בידי, על שמי הם, לי היא האדמה בכוח החוק! המשפט הממשלתי חייבם לשלם את מסי השבט. מי שאינו שבע רצון יעזוב את המקום. אבל מה תועלת בנדודים, בכל מקום יצטרכו לשלם בעד מירעה צאנם לבעל השדות, ואולי יותר מאשר משלמים לאמיר.

לא נחה דעתם של הבדואים והוסיפו למרוד.

קרא האמיר את בני שבטו לאסיפה והודיעם בפעם האחרונה, ובקולו היה רטט־כאב, כי אם לא ישובו מדרכם הרעה ימכור את האדמה לאנגלים או לצרפתים, והשבט יגורש מהמקום. “סהדי במרומים ובכבוד הנביא”, לא היה רוצה לעשות זאת, אבל מכריחים אותו לכך. עליהם לשים את הדבר אל לבם. הוא ימכור את אדמתו בעד חמישים אלף לירה זהב, יבנה לו שוק חנויות באחת מערי סוריה ויחיה לו בשקט ובשלווה. לא יהיה לו עסק עם השבט המסב לו רק כאב־ראש ו“עניינים” עם הממשלה, בגלל הרוצחים, השודדים והגנבים הרבים שבשבט.

שמעו זאת הבדואים ולא דברו דבר. כאילו לא נגע הדבר ללבם.

אולם בשבט מהומה ורעש. רוח מלחמה ומרד עולה מכל אוהל.

אזל המרעה בכפרים, ויתפשטו העדרים בשדות לחפש להם אוכל ולשבור את רעבונם. אי שם מציץ עשב ירוק בין סלע ואבן ויחפצו כבשות אחדות יחד לכלותו. אין מועיל במירעה ערביים עד שעה מאוחרת. גם המירעה אחרי חצות לילה וההשכמה לפני עלות השחר לא מוסיף. קללת הרעב שולטת בהם והעדרים הולכים ורזים.

עיני הרועה משוטטות על פני השדות בדאגה. מסתכל השמימה – הירד גשם והארץ תוציא דשא למען הצאן המסכן? וגשם אָין. הצאן רעב, הולך ורזה, כי מירעה אין. נחמה אחת ויחידה ישנה – לנדוד עם העדרים למקומות מירעה טובים.

הנה העבירו קול במחנה – התחילה תקופת קטיף התירס למטה, בארץ הביצות והקדחת על יד אגם המים שבצפון. כשהגיעה השמועה לרועים – ויצהלו וישמחו. וישלחו את הצוער (אי כּוּרדו – עוזר לרועה) לאוהלי הרועים המנהלים להביא פיתות, ויתחילו להצעיד את העדרים לעבר העמק.

ויהי כי בא הלילה ויתאספו כל העדרים יחד ויביא כל אחד את פיתו ויחלבו קצת מאחרון החלב המלוּח שבעטיני הכבשות ההרות וישבו סביב במסיבה. ויאכלו וישבעו ויתחילו לספר אגדות ומעשיות על רועים שעלו לגדולה והתחתנו עם בנות מלכים, וכהנה וכהנה. אחד הסביר את מערכת הכוכבים הנוצצים משמי התכלת ואת מלחמותיהם, רציחותיהם וגאולות הדם המתנהלות עד היום הזה בין צבא הכוכבים.

וכאשר תקפה השינה – ויקח כל אחד את פרוותו, תר לו מקום טוב מסביב לעדרים, שם אבן למראשותיו, התעטף וישכב. וביום המחרת אחר הצהריים נפגשו על יד המים רועי ההרים עם רועי העמק.

אנשי עמק הביצות רעים הם ומרי נפש. מתקופת בדואיותם נשאר להם רק השם, תלבושתם ושרידי־אוהלים שאף הם הולכים ומוחלפים מפעם לפעם ב“ערישות” – סוכות־מחצלות. גם מידת הכנסת אורחים אינה ממידתם כיאות וכמנהג יושבי אוהלים. היחס כל כך רע, עד שאינם מזמינים חבר־אורח בעברו על יד ביתם להיכנס, אפילו בזמן אפיית לחם. קשה מאוד להשיג אשה בדואית טובת לב שתאות לאפות פיתות בשביל הרועים.

אמנם הרועים רגילים לרעב. הרועה יכול לשבור את רעבונו בעלה הצומח על יד המים – “חמוידה” שמו – ולשתות מים ב“נענה” – ולהסתפק.

הרועה הראשי או בעל הצאן אינו דואג ביותר ואינו שולח צרכי אוכל לרועים. הוא סומך על הרועים ש“ימצאו” להם את אוכלם, ש“יסתדרו” בשדות. הקדימו לבוא, הקטיף טרם התחיל, לקט אין, ובהכרח – או שלא בהכרח – נהנים באיסור, הגורם לקללות וחרפות של בעל התירס השומר על השדות. הוא חורק שיניים על גוזלי פרי עמלו – – – והרועים נשבעים באללה ושליחו שלא נגעו, לא ראו ולא שמעו. הוא רק סר הצידה זועף וזועם – וימלאו הרועים את פיהם צחוק…

* * *

אכן מיסכן הוא בעל התירס החוכר את אדמתו אצל בעל האדמה. הוא ועוד שנים ממשפחתו עובדים מחודש ניסן על שטח אדמה זה. חרשו, זרעו והישקו מים. מזה שלושה חודשים הם יושבים במלונה שבתוך השדה ונוטרים ביום ובלילה מפחד הצאן, הבקר והג’מוסים שלא יכלו את הזרע; ובאחרונה – מפחד השכנים, שכידוע אינם מבדילים בהרבה בשלי ושלך… מאכלם של בעלי־התירס האלה הוא קלחי תירס קלויים או פיתות־תירס במים…

שלושתם זרעו שני פידנים (הפידן הוא כ־150 דונם בערך, ואינו שווה בכל הארץ). התחיל הקטיף ויבואו נשיהם, ילדיהם, אחיהם ואחיותיהם – כל המשפחה לקטוף. דרך העבודה: כולם קוטפים ושמים בעבאיה התלויה על כתפי אחת הנשים. הולכת היא להריק על הערימה הגדולה והשנייה באה – ככה כל היום. אם ישכרו בן אדם לעזור בקטיף – ישלמו לו חצי “מיד” (מידה) ליום משכורתו (כשלושה גרוש בערך) עם אוכל שהחוכר ומשפחתו רגילים ונוהגים לאכול גם בזמן העבודה – פיתות במים או בלבן של תאו שמקבלים תמורת תירס.

בעלי מומים והרועים בעלותם עם הצאן על הקטיף, הם מהראשונים הזוכים בלקט. אחריהם הרבה נשים וילדים מלקטים קלח קלח – “שכחה”. ויהי לפנות ערב ואמתחתם מלאה וימדדו והיה כחצי מידה ויותר. גם “ווקיל” (מנהל) בא מטעם בעלי הקרקע להשגיח שלא ישים החוכר בכליו טרם מדדו ושקלו.

דשים את התירס בלוח עשוי לכך הסובב על ידי בהמות על הערימה, או בהכאת מקלות – ימים הרבה. והתוצאות? לכל אחד מהשלושה – מאה מידות תירס (המידה המקומית היא “עיזית”, זאת אומרת, 18־17 קילו גדולה יותר מאשר במקומות אחרים. מחיר המידה כשישה גרושים). אבל לא כל מאה המידות שייכות לחוכר: בעל האדמה לוקח מזה 37 וחצי אחוז, 2 אחוזים למשגיח, כ־10 אחוזים לממשלה, וישאר אצל כל אחד מהחוכרים אחרי ששת־שבעת חודשי עבודה ושמירה כחמישים מידות! זאת אומרת, בכסף – כשלוש לירות!

בעל הקרקע הגדול, כשבא לראות את אדמתו ויבול השדה, אף הוא בטענתו:

– מה יש לי מהאדמה הזאת שמנצלים אותה פעמיים בשנה? – בחורף זורעים עליה חיטה או שעורה, שפע של מים ממעיינות מכל עבר. מה היא מכניסה לי? בעל האדמה יודע שאם האדמה הזאת היתה בידי היהודים – “יחרב ביתהוּם” (יחרַב ביתם) – היו מעבדים כאן גנים פורחים ומנצלים את האדמה המבורכה הזאת באופן שהיתה מפרנסת בריווח הרבה משפחות. והמחלות, והקדחת? בעל הקרקע יודע שהיהודים מבריאים את מקומותיהם ומגרשים את הקדחת משדותיהם ואדמתם.

שומעים המסובים בשדה. שולחים קללה במלריה המקוללה, ולשם הבעת תמהונם והתפעלותם – גם במבריאים והלוחמים בה. אחד אחד מראה על איברי גופו:

– כאן בלב כואב אחרי הקדחת… הבטן כואבת, הנה כאן…

אשה צעירה מראה על החזה:

– הנה, מאז שחליתי כואב כאן נורא.

אין צורך לדבר הרבה. פרצופיהם הצהובים מעידים היטב על מצב בריאותם.

– המבקר אצלכם רופא מהממשלה? הנותן לכם רפואות?

– בא לפעמים רחוקות. לא אלינו, אלא לשייך או למוכתר. אינו נותן רפואות ל“כל דיכפין” – אלא ל“גדולים”…

כן, כמנהג העולם כולו.

כשמדברים עם השייך על המצב העגום הזה, הוא משיב:

– זה טוב מאוד!

– מה יש? כמה הם צריכים הבדואים האלה? יחליף “מידות” אחדות בחנות בדברים אחרים והיה לו לאכול כל החורף בשפע… מעליש…

כן, בשפע – אומר השייך.

ילד ונער

מאת

פסח בר-אדון

---

חניכי בית קרובים

מאת

פסח בר-אדון

איש ואשה עקָרים, אין להם ילדים. שניהם בשנות העמידה. הוא גבר רזה וגבוה עם זקן תיש וקולו רועד בדברו; היא – אשה שמנה במקצת, פנים גבריים ואמיצים.

אוהל יחידי על גבעה בין שדות-המירעה המסולעים. הם עצמם משבט פץ, אבל נמצאים על אדמת התורכמנים בגולן העליון. באשר אין להם ילדים – לקחו להם ילדים לחנכם בביתם, ילדים יתומים של קרוביהם. האחד – חסן – כבן עשר, והשני – חליד – כבן שש-שבע. חסן בעל ראש גדול עם עיניים חומות-כהות, אפלות, בלתי-שקטות, ומחלפות קצרות עוטרות את ראשו. כַּפיה עוטפת את צדי פניו עד צוארו, וקצותיה מופשלים – קשורים לו מאחוריו. בגדיו קרועים ובלויים. כשראה אצלי שני תובים (שמלות ארוכות, בדואיות), והוא רועה אתי בשדה זה כמה ימים, התחיל פונה אלי בחנופה יתירה ומגיד כל מיני שבחים. ניחשתי: בודאי יש לו לבקש דבר ממני והוא מכשיר לו את הדרך… “קיצרתי” לו את דרכו ופתחתי את פיו:

– היש לך יא-חסן איזו בקשה ממני?

הוא נעור והסתכל בי קצת בביישנות, כאילו תפסיו בקלקלתו.

– יא עזיז יא עיני, יא רוחי, יא חנוני…

– הגד מה שאלתך?

– אללה ירחם טרָאב אבוך ואומך… – פתח שוב בלשונו החנפנית – ראיתי אצלך שני תובים ולי אין אף אחד. זה שעלי הנה הוא כזה – והוא מכניס אצבע בחור הכתונת וקורע אותה עד הקצה לשני חלקים, – קר לי בלילות. אני מפחד לבקש מהדוד. רחמני ותן לי אחד…

הוא נמצא כל היום על יד הצאן אשר דודו ודודתו מחזיקים ב“פלאג” (בחכירה). חסן הוא כבר רועה שאפשר לסמוך עליו בכל, פרט ללילות שבהן אי אפשר עדיין להשאירו, הרי הוא ילד ויכול להרדם מתוך עייפות של כל היום – עד שלא ירגיש אם גנבים יוציאו לו כמה ראשים מהעדר. ניסו אותו ולא עמד בנסיון. קיבל כמובן את חלקו מידי הדוד והדודה, כי ישנם ילדים

בני-חיל בגילו שישנים כבר עם הצאן, וביחוד על-יד אוהלים, שתפקידם אינו אלא לקרוא במקרה של גניבה. והוא, המסכן, שְנת-מוות לו ואין לסמוך עליו גם בזה. לכן החליטו להחזיק שכיר עוד שנה. בינתיים מנצלים אותו כהוגן, והכל בשל שְנתו הארורה, כאילו עבודת יום מלפני עלות השחר עד שעה מאוחרת בלילה אינה נחשבת כלל לעבודה… ואין דואג לו ממש.

אם חסן הוא בכל זאת ילד מעורב בין הבריות ויודע ב“חלקת לשונו” להיכנס בשיחה עם בני אדם זרים, – הרי קרובו, היתום חליד הקטן, מכונס בתוך עצמו. הוא שתקן ומתרחק מחברת זרים ואפילו מדודו ודודתו, כי פחדם עליו.

כבר בימים הראשונים לבואי השתדלתי להתקרב אליו. ואמנם הצלחתי להתיידד איתו ולרכוש את אמונו. הוא היה פותח ומגלה את לבו ונפשו לפני. סיפר לי את עברו: אביו מת, אמו התחתנה עם אחר והיא נמצאת אי שם בין ה“ערַב”. מקומה בדיוק אינו יודע. שמע כך מאנשים, הוא לא שאל אותם, רק “שמועה שמע”, כשדיברו ביניהם והוא יושב בפינה. “הנה כך: הם שם, ואני כאן במקום הזה”…

את הדודה אינו אוהב, כי היא מכה אותו מדי פעם, אבל הדוד “יקר עליו” הרבה, אינו מכה… את אמא שלו אינו אוהב, כי אינה באה אליו אף פעם ואינו מכיר אותה בפניה…

הוא לבוש סחבות משמלות וכותנות, של גדולים. חוט ומחט לו – רכושו הפרטי. בכל פעם הוא מוציא את רכושו זה משולי כותנתו; בזהירות ובסבלנות רבה, מסיר חוט מקיסם עץ אשר טמן לו באחד מכיסיו הקרועים: בנחת, כזקן ורגיל הוא משחיל את החוט במחט במתינות ומחייט לו ומאחה את הקרעים.

השפיעה עליו כנראה הבדידות בין ההרים. באין לו חברת ילדים כלל. אינו משחק ואינו צוחק – דומם יושב לו ושותק, אבל מסתכל סביבו במבט ער וחי, ונדמה: כל רז לא נעלם ממנו. עינים פקוחות.

כל הימים הוא רעב. הדודה בבית כל היום. בימי הגשם, או כשערפל מכסה על הצאן במרחק של מטרים אחדים, נחוצה שמירה מעולה משיני ה“וַחאש” (חיה טורפת) וגם מרועים זרים, היכולים “לסחוב” כבשה או שתיים. לכן, נשאר הוא לרוב יחידי באוהל, ואז הוא מחפש לו בכל הפינות דבר-מה לאכול ולשבור את רעבונו. ממש הופך את הכל, ולא תמיד מוצא את מבוקשו. בדרך כלל אוכלים פעמיים ביום: בבוקר לפני צאתנו למרעה ובערב בשובנו מהמרעה, וקשה לו לחליד לחכות מארוחת הבוקר עד הערב ולא לטעום דבר בינתיים: והדודה אינה נוהגת להשאיר לו אוכל אף פעם.

כשהפיתות עודן מונחות על המחצלת מקום אכילתנו, ובני הבית פונים פה ושם, הוא ממהר להחביא בחובי כותנתו פיתה – שתיים; תוחבן מהר ונשאר יושב תמים ודומם, כתמיד, כלא היה דבר מעולם. אחר כך, כשאין איש או כשישנים, הוא סר הצידה וממלא את פיו פיתה; משתדל ללעוס בחשאי, נזהר במבטו הער שלא ירגישו בו. לפעמים, כשכולם יוצאים מהאוהל והחתולה ממהרת “להתנפל” על שיירי הוכל הנשאר בדודים ובצלחות, ללקק את שארית החלב או הדייסה – הוא ממהר לגרשנה, ואפילו אם היא שקועה כבר בזלילה; והוא גומר במקומה ומנגב את דפני הדודים והצלחות עד גמירא…

בהזמנו לבין חמישים הטלאים הקטנים, הנמצאים בחלק האחר של האוהל ומשתובבים להם במשחקם – הוא נכנס אליהם.

תחילה הטלאים נפחדים, אולם אחר כך נעשים כחברים וידידים. הוא מושיט אצבע לזה ולזה ללקק, ופניו מאירים אז משמחה; מחליק על צמרם הרך וצוחק במלוא פה ולב. יש והוא מסתכל דרך ה“זירב” (המחיצה), מפחידם בשריקה, כולם מצטופפים יחד בבהלה – והוא מרגיעם ב“מה”…עיניו השחורות הילדותיות צוחקות אז מאושר; אבל בהרגישו בצעדים – הרי הוא נהפך מיד לאחר: שוב מכונס בעצמו, זועם ושותק.

גם עם גורי הכלבים הוא חי בידידות. לפעמים חולק להם מן הפיתה אשר איתו, אגב החלקה וליטוף על גבי הכלבים, אם כי יד בדואית אינה נוגעת בכלב אף פעם, מתוך טומאה וגועל.

והוא, הקטן, אינו בטל כל היום. הוא עובד על יד החמורים: משקם ומשגיח עליהם; ממאסף “גיש” – קוצים וגללי בקר וגמלים, המשמשים למדורות אש לבישול ולחימום באוהל.

בימי-חורף, בימי גשם וסער ורוחות קרות, המקפיאות את קצות אצבעות הידיים והרגליים, הוא חוזר לו עם לקטו-הביתה. מתיישב באמצע האוהל, מפיח בפיו על הגחלת הלוחשת תמיד ב“אש-תמיד” אשר באוהל; מפצל את הקוצים לחתיכות-חתיכות קטנות – ומניחם בזהירות על האש המתלקחת, מוסיף גללים ומתחמם להנאתו; אחר כך מתחיל, כדרכו, בחיפושים אחרי דבר-אוכל…

פעם בצהרי יום מעונן וקר, והצאן רועה על יד האוהל, נכנסה הדודה פנימה ובמבטה החודר הרגישה באי-סדר שבחפצים. בדקה ונוכחה שחסרות שם תאנים אחדות וחתיכות סוכר מאלה שהטמינה. היא התנפלה על הילד והתחילה להכותו בלי חמלה. לא הועילו גם הפצרותי. הילד המסכן התייפח בבכי, כשהוא עומד בפינה וכתפיו הקטנות רועדות…

הדוד שעמד בחוץ, נכנס לקול צעקותיה של הדודה, המתובלות בקללות וגידופים, ואחרי ששמע מפי אשתו את אשר קרה – שם את ידו עליו ונערו קלות:

– ילד מקולל גנב מקולל… שתוק ואל תבכה…

מיד פסק מלבכות; ישב לו מכונס בפינה. רועד מרוגז, מקור ומרטיבות ישב כמאובן.

הכריחוהו לגשת לאש-המדורה ליבש את “בגדיו” הרטובים. אחרי שהסיר את בגדיו וכַפייתו – התכווץ שוב בפינה; שם את ראשו על ערימת הקוצים היבשים, שהוא מאספם ביום; התכסה ב“ג’לאל” (אוכף חמור) הקרוע, שבו הוא מתכסה גם בלילה, אבל קצר הוא ומספיק לכסותו רק כשהוא מתכווץ כולו תחתיו.

אמרתי לדודו:

– בטנו נפוחה; אולי חולה הוא?…

ויען דודו:

– בריא כחמור. זה מאכילה רבה מזלילתו הגסה…

הילד הציץ רק במבט זועם והתהפך על צידו השני כשראשו פונה ליריעות האוהל. הדוד קרא לו לגשת אליו. תחילה לא זז, אבל כששמע קול גערה – קם. הוא הביט בפני הדוד במבט תקיף ואמיץ ובשתיקה זועמת. הדוד פתח את פיו בקללה ואחר כך אמר:

– “הִתְחַזֵם” טוב, התחגר בחגורה היטב…

הילד ציית והתחיל לחגור את חגורתו. חבל דק וצבעוני על סמרטוט חדש שלבש – כתונת כזאת – אחרי שהסיר זה עכשיו את בגדיו הרטובים. אבל לא יכול היה למתוח היטב בידיו הקטנות. הדוד ציווה לו להתקרב אליו והוא מתח בכל כוחו את החגורה.

– למען שלא תתנפח בטנו כ“אצל אשה הרב”… ככה טוב…

– הכואב לך? – שאלתיו.

– לא… ענה בלחש, כשהוא מוסיף עוד להסתכל בדודו במבט תקיף אבל פראי, והוא ישב לו מקופל רגלים על-יד המדורה.

אך יצא הדוד מהאוהל וחליד הסתכל סביבו הנה והנה – קם על רגליו, הסתכל לעבר המחיצה של חדר הנשים. לא, גם הדודה איננה. פתח מהר את חגורתו המעיקה עליו וחותכת את גופו, והשליכה מעליו במרץ ובבוז… אבל תיכף חזר ולקחה: הסתכל לפתח האוהל, כנראה חשש כי ישוב הדוד חזרה…

ידיו הקטנות מששו ועיניו הקטנות תרו ובחנו את בטנו הנפוחה – –

אותו רגע נכנס חסן לאוהל והודיע לחליד:

– הדודה לקחה איתה טלה והלכה עכשיו העירה לקנות בגדים לכבוד חג רמאדן הממשמש ובא…

שני שניהם האירו בתקווה – – –

---

בית-ספר אצל הבדואים

מאת

פסח בר-אדון

שני “הכַּתיבים” בשבט פ. הם המורים בבית-הספר. שייך איברהים הבכור, העיוור בשתי עיניו מיום הולדתו; ושייך עבדו הצעיר, בעל עיניים יפות ותמימות. זה ארבע שנים שנים מאז גמרו את מכללת “אל-אזהר”, אבל לא יכלו להסתדר במצרים בהוראה והתחילו לנדוד בארצות השכנות להרביץ את תורת האיסלם ודברי אללה לילדי ערב. היו שנה בארץ-ישראל, היו שנה בעיקאק, אבל ההצלחה לא האירה להם פנים והם באו לסוריה, אחרי נדודים וטלטולים רבים הגיעו לשבט. האמיר קיבל אותם בסבר פנים יפות והקים בשבילם אוהל מיוחד ללמד בו לילדים.

אוכל אינו נחשב אצל הבדואי ככסף; מכל אוהל ואוהל, וגם מבית האמיר, היו שולחים ל“שייכים” ארוחות. בערבים היו מזמינים אותם לארוחות, או למסיבות ול“דביחות”, ושם הם היו משמעים “דבר אללה” למסובים.

לא ארכו הימים והתלמידים פחתו והלכו מיום ליום; רבים מהנערים עזבו ושבו לרעות את הצאן בשדות או הלכו בטל סתם והסתובבו בין האוהלים. נוח להם בחיי הפקר מאשר לשבת כל היום על דף הקוראן ולשנן אותו מאה פעמים ואחת ולהיות נתונים תמיד להשגחה ומשמעת; בדיעבד – שמחו ההורים בלבם על כך… עבודת הנערים נחוצה לו לבדואי – על יד הצאן, לשלוח אוכל למירעה בשדה ולעזור בתורת “מלחאק” (צוער) או לעזור לחבוש את הסוסה, לשרת באוהל, להגיש גחלת להדלקת הנרגילה או הסיגריה, להביא מה שנחוץ. אחרת – הרי יצטרך להטריח את עצמו, ואם יש לו בן – הרי מוטב שהוא ימלא את מקומו…

כעבור זמן קצר ובבית-הספר נשארו רק חמישה תלמידים. אף אלה לא ברצונם הטוב באו ללמוד, בני שייכים היו וההורים הכריחום. לא כימים עברו ימינו אלה, שייך צריך לדעת באותיות הקטנות; עניינים תמידיים עם הממשלה; משפטים, ענייני הרשמה, פגישות עם עירונים גאוותנים; לפעמים יש צורך לכתוב מכתבים; ובכלל, אף בשבטים מכבדים יותר בימינו את היודעים קרוא וכתוב…

הנערים יושבים מקופלי רגלים על מחצלאות, העאקלים והכַפיות שמוטים על פדחתם, מתנועעים ומשננים כל היום מדפי הקוראן, ולבם בל עמם; פראים הם הנערים. יושבים באי-סבלנות, נוהגים קלות-ראש; מחליפים מבטים וקריצת-עיין זה עם זה. מחייכים צוחקים, משתובבים, אינם שמים לב לדובר אליהם, מחשבותיהם – אי-שם במרחב…

ניסה שייך עבדו להוכיחם על פניהם, דיבר אליהם רבות אבל לא הועיל; מיום ליום נעשה קשה יותר ללמדם. שייך עבדו יודע פרק בחינוך מודרני ושיטתי, אמר להתרועע איתם, להתחבר אליהם, לחבב עליהם את הלימודים, להחדיר ללבותיהם את ההכרה וההבנה בצורך הלימוד; אבל נוכח כי ילדי הבדואים לא כילדי עירונים המה, וכי צריך לרסן את יצרם הפראי, ובפרט של ילדי שייכים מפונקים, המתחנכים מילדותם לצוות ולפקד על ילדים אחרים בני גילם; כי רק הכוח והגבורה – הם השולטים בשבט ורק הם מכבדים את בעליהם. חישב שייך עבדו את דרכו והחליט להחליף הדיבורים וההוכחות המילוליות – בשוט, ב“קורבאג”…

עכשיו יושבים הנערים ופחד השוט עליהם; מרים אחד את מבטו לשני ומתחיל לקרוץ בעיניו והוא מקבל תיכף את תגמולו – הצלפה, עד כי נשאר סימן אדום על גבו; הילדים משחקים ביניהם ואינם שמים לב – מרים הוא את השוט ומרביץ לכל אחד מנה. פניו רציניים וקרים, והנערים שינו מהרה את יחסם אליו; התחילו מפחדים ואף מתעניינים ומתמידים בלימודיהם. השוט מוטל לפניו על ברכיו, הוא אומר לפניהם וכולם אחריו בהתעוררות, מלה במלה…

טוב לנערים כשנכנס מישהו לאוהל ומפריע להם בלימודים. בדואים נכנסים בכל שעה ולכל אחד בקשה משייך עבדו: כתיבת מכתב לבנו החבוש בבית-הסוהר, ענייני משפט אצל הממשלה וכיוצא באלה. אחרים באים סתם לראות איך לומדים; והשייך מקבל את כל אחד ואחד בסבר פנים יפות, מגיש לכל אחד את קופסת הטבק המונחת לפניו או מלפלף סיגריה בשביל האורח; נכנס בשיחה, שומע את כל שיח לבו וצערו של מבקרו, ולבסוף רושם וכותב מה שאומרים לו או כותב בעצמו כיד המליצה הטובה עליו; הוא מסלסל את האותיות בכתב נאה, המרים את כבודו בעיני המסתכל הבור, ומפרסם את שמו ברבים.

– אין “שאטא” (בן-חיל) כשייך עבדו בכתיבה; לו ראיתם את כתב-ידו, או – הו…

ובעת שרבם יושב ומתעסק עם האורחים שלו – על הנערים ללמוד ולחזור בעצמם מה שלמדו לפני כן; אבל כאשר עין שייך עבדו אינה משגיחה ואינה מופנית אליהם – למה להם להתמיד בלימודיהם? והם עושים מה שעולה על רוחם, אם כי הם מוסיפים להתנועע ולקרוא בניגון המקובל את המלים סתם, כדי לא לשתוק ולהסב על ידי כך את מבט השייך ושוטו עליהם…

כשבא אל שייך עבדו איש זר לבקרו – הרי הוא מתבייש בשוט אשר על ברכיו והוא מתנצל:

– מה לעשות? מוכרחים להכות כאן, אחרת לא ילמדו…

הוא נזכר בילדותו – אותו אף פעם לא היו מכים למען שילמד; להיפך, אביו היה מכה אותו כדי שיפסיק את הקריאה בלילות לאור המנורה, כדי שלא יקלקל את העיניים. היה לומד יום ולילה ומשנן את דברי אללה וספרי קדושים. לא הלך לאכול ולא שכב לישון עד שאביו היה בא ומכריחו לכך.

ואמנם עד היום הוא יושב בכל שעה פנויה ועוסק בספרים. צעיר הוא, כבם עשרים ושש-שבע, אבל בעל ידיעות רחבות בכל הנוגע לענייני האיסלם.

פעם ישבו במסיבה בתוך אוהל אחד המכובדים ודברו על חינוך וידיעות, והוא אמר:

– אם יגיד לי בן-אדם: “אקטע לך יד אחד ובשכר זה אלמדך דברים אשר לא ידעת אותם ותדע יותר מאשר אתה יודע עכשין” – באללה ובא-נבי אני נשבע: הנני מוכן לכך…

הסתכלו בו המסובים בתמיהה וברחמים כעל אדם שנטרפה עליו דעתו, חלילה. החליפו ביניהם מבטים, כאומרים: “משוגע”… רק אחד אמר בנימוס:

אח, קלאם… רק מלים…

פתח שייך עבדו והסביר להם מה זה לימוד, כדי שירדו לכוונת דבריו ושלא יפקפקו באמיתותם:

– הלימוד והדעת הם דבר הפותח לפני האדם את העולם, המרחיב את השכל; ומה תועלת אם השכל אטום? האם לא מוטב להיות בלי יד מאשר בלי שכל?…

כולם נענענו בכתיפיהם בהבעה גלויה:

– השייך מוסיף לדבר שטות על שטות…

למעלה משכלם ומהשגתם היו הדברים.

* * *

שייך איבראהים.

ביום החמישי לבואו לשבט נלקח מכאן; באו שוטרים ואסרוהו. לא ידעו תחילה פשר דבר, אבל עד מהרה התברר, לפני בואו לשבט היה בעיר והתפלל ב“ג’אמע”. אחרי התפילה שמע מדברים על ידה החזקה של הממשלה הצרפתית בסוריה, והוא פרץ בקללות ובתוכחה על ממשלת הכופרים וקרא את המתפללים למלחמת-מצווה לנקום מהנוצרים הכופרים הללו שידם גברה על האיסלם. לב אחד – הוא דרש, לב האיסלם, כמו במלחמת-מצווה שבזמנים קדומים, בימי התפשטות האיסלם על פני העולם. שמעו זאת שוטרי-חרש, המסתובבים במסגדים, ומסרו את דבריו לרשות. שלושה ימים ארך עד שנודע להם מקום מושבו החדש – באו ואסרוהו. וכאשר נשאל לפשעו – לא הכחיש את הדבר והוסיף באומץ:

– כך דעתי!

שפטוהו לשלושה חודשי מאסר.

כששב חזרה לשבט, אחרי ריצוי עוונו בדמשק, שמחו כולם לבואו. הזמינוהו להרבה אוהלים ושחטו לכבודו “דביחות”.

שייך איברהים נולד עיוור ולא ראה אור השמש מימיו, אבל ידיעותיו בספרים – כפי שאומרים – עולות על ידיעות אחיו הפיקח. הוא יודע את הקוראן וכן עוד הרבה ספרים בעל-פה לכל תגיהם ודקדוקיהם, פסוקיהם ונקודותיהם; כוח זכרון מפליא לו; קולו נעים וערב והוא מנעים בכל מקום בואו בהקראת פרשיות מהקוראן בניגון שובה לב ומקהיל סביבו קהל שומעים רב. הוא לבוש כאחיו, תרבוש אדום עטוף מטפחת לבנה על ראשו, גלימה ארוכה – גלימת חכם – על גופו, רק משקפיים שחורים מכסים את חורי עיניו הריקות.

מימיו הראשונים התחיל גם הוא ללמד את הנערים ב“כתאב”, בבית-הספר של אחיו הצעיר. הוא הכיר במהרה את כל אחד ואחד בקולו וכן את כל אנשי השבט. הוא זכר עוד את האנשים שנפגש איתם בחמשת הימים הראשונים לשהותו בשבט ושמח לפגשם שוב הפעם.

את הנערים הגדולים הוא מוכיח על פני הקטנים מהם:

– הנער הקטן הזה יודע יותר ממך, הגדול; בושה…

כשכולם היו צועקים יחד בהקראותיהם מדפי הקוראן היה מעמיד את השוגה מקריאתו:

– סלים עמוד רגע, ראה, התבונן היטב בספר: אות זו בחיריק, האות השנייה, – בשוא, אחרי ה“מם” – יש “יוד”… דוק היטב… עוד הפעם…

רבו הולכי-בטל המבקרים באוהל הילדים, לראותו מלמד ולשמוע בקול שירתו הנעים, לקח האמיר הצעיר והעביר את האוהל על יד קבר אביו המנוח, הושיב שם עבד והיה מסדר מדורה ומכין יום יום קהווה. הרבו הבדואים לבוא ולהאזין לקול הילדים ורבותיהם השניים. ולפנות ערב, כשהילדים היו עוזבים את האוהל לשוב לאוהליהם, היה שייך איברהים עוד ממשיך לקרוא לפני המסובים בכל-פה מפרקי הקוראן; משתפך בנועם קולו ומסלסל כל מלה ומלה בהתרגשות נלהבה; ניכר שהמלים הקדושות הן מזור לנפשו ומאירות לו בעולמו החשוך והאפל. כולם כמבינים ללבו, כאילו אינם שמים לב לתוכן המלים אלא לאומרן.

– יא מסכין… יא מסכין…

וכך באים בדואים ונכנסים לאוהל לשמוע אותו. לשתות קהווה, להתחמם בימי החורף באש המדורה, וכלפי חוץ עושה הדבר רושם כאילו באים להשתטח על קברו של האמיר המנוח ולכבודו.

* * *

עברו חודשים אחדים.

הבדואים התרגלו אליו ולא שמו עוד לב לדרשותיו ולהקראותיו; הבדואים צריכים תמיד דבר חדש ומעורר; אחרת הם מאבדים את סבלנותם הקצרה ונעשים אדישים, אם כי בלבם כבדוהו מאוד.

שייך איברהים הרגיש בדבר. דבריו הם עכשיו כקול קורא במדבר. הוא ראה בעיניו העיוורות את קלקול המידות וההפקרות בשבט. לא יכול היה לסבול עוד את שבועות השקר, הגניבות, הרציחות והקטטות שבשבט; והילדים למאות המתחנכים כאותם המבוגרים ההולכים בטל ואינם יודעים צורת אות ותפילה, ללא תורה וללא דעת; וגם הורי הנערים המעטים שעדיין לומדים אצלם, גם הם מרמזים שמספיק לנער כמה שיודע, ובוודאי יפסיקו בקרוב ויישארו שניים שלושה…

שייך איברהים פנה לשייך עבדו אחיו:

– יא עבדו, יא אחי, הבה נלך מכאן, מהכופרים האלה… האם הם מוסלמים?… בוא נלך מכאן…

והם התכוננו לדרך.

---

הורים מחנכים

מאת

פסח בר-אדון

בשיחה על לימוד בנים השתתף אסעד, אב לילדים, מכובד מאוד בשבטו. לא פעם טעם טעם בית אסורים בעוון עבירות שונות, גניבות, התנפלויות וכדומה; בדואי פיקח ואיש דברים. שאלתיו:

– הצריכים הם הילדים ללמוד קרוא וכתוב?

– אני אגיד לך, ענני, לפעמים טוב שידע בן-אדם קרוא וכתוב ולפעמים גם לא טוב, לגמרי לא טוב…

והוא מרצה לפני באריכות ובהסברה מנומקת את דעתו בענייני חינוך בזה הלשון:

– איש היודע לקרוא ולכתוב – יש לו שכל ויודע מה לעשות; בא למשפט השלום, למשרד המחוז או למשטרה ויגבו ממנו את עדותו באיזה עניין – יראה שלא יחליפו את עדותו בעדות אחרת; והפקיד מוכרח לכתוב מה שהוא אומר לו, כי הוא יודע לקרוא ורואה אם הפקיד כותב נכון או לא; האיש שאיננו יודע לקרוא אינו יודע מה כתוב שם; גם לא יפה כשהשופט או הפקיד שואל אותך בפני “כל העולם”; “אתה יודע לכתוב?” – טצריך לענות בפני כולם: “לא, יא-חואג’ה!” – והוא מגיש לך את הכתב והינך צריך ללכלך את האצבע בדיו ולחתום כך, בטביעת אצבע… ויש שלפעמים מוכרים או קונים וצריכים לכתוב איזה נייר, תעודה או קבלה או שטר, בייחוד אצל החנוונים הנותנים בהקפה והמלווים בריבית, יקללם אללה; ואינך יודע כמה כתבו שמה ומי יודע את העדים ואת המקריא שקוראים מן השוק להקריא לפניך אם לא מאנשיהם הם ובכוונה מסתובבים לפניהם כדי לרמות אותך, ואתה אינך יכול לישון אחר כך – אולי רימה אותך…

אבל טוב גם שאין יודעים… והנה מעשה שהיה: נסעתי ב“טרומביל” מצמח לטבריה; ואתה הלא נכיר איש בדואי שרוכב על סוס, או גמל, רגיל הוא “לשתות עשן”; וכך גם אני, הוצאתי סיגריה והדלקתי. ממולי ישב קצין משטרה ו“מאדם” יפה על ידו. הוא הוציא פנקס ועיפרון מכיסו ושאל לשמי.

– מה לך ולשמי, יא סידי?… – שאלתיו.

והוא הורה באצבע על נייר התלוי על קיר האוטו: אתה רואה שם…

– יא סידי, אמרתי, דחילך, רחם-נא, אינני יודע מה כתוב שם… הגד לי ואדע גם אני.

הוא התבונן בפני ואמר:

– יחרב-ביתך… כתוב שם שאסור לעשן ב“טרומביל”…

זרקתי את ההסיגריה ואמרתי לו:

– יא סידי, אני איש בדואי. מעודי לא למדתי קרוא וכתוב. ראשי – ראש-חמור, ומניין כי אדע מה שכתוב שם…

הוא חייך והחזיר את הפנקס והעיפרון לכיסו: רק הזהירני:

– זכור תזכור זאת…

ועכשיו הגד אתה: לו ידעתי לקרואהאם לא הייתי משלם אז קנס?…

– או למשל, איש גונב, או גוזל, וקורה שנתפס בשעת מעשה; לוקחים אותו חמשטרה וחוקרים. ברגע הראשון אתה מבולבל, מקבל מכות, ואתה אומר את האמת. אבל עד שהינך בא לשופט-השלום עוברים ימים אחדים ואתה נוכח שנפלת בפח, ומתחיל לחזור מדבריך:

– כך וכך היה הדבר ואני חף מפשע, אינני יודע דבר…

– הרי אמרת במשטרה אחרת; הנה מה שכתבו מלה במלה מפיך ואתה חתמת…

– חתמתי באצבע ואני אינני יודע על מה חתמתי, כי לקרוא אינני יודע, ומנין לי לדעת מה שכתב שם… היכו ואמרו לשים אצבע טבולת-דיו על הנייר – ושמתי…

כך גם כשתופסים אותך על הגבול בשעה שאתה מעביר בהמות, והשופט שואל:

– האינך יודע שאסור להעביר סחורות בלי לשלם מס?

– מניין לי לדעת זאת, אדוני השופט? אני בדואי…

– האין השייך קורא לפניכם את ה“ג’רידה רשמיה” (העיתון הרשמי)?

– כל ימי חיי לא ראיתי ולא שמעתי על זה – לקררוא ולכתוב טינני יודע…

השופט מתחשב בזה ומקיל בעונש, ולפעמים גם מזכה לגמרי בדין; ואם אפילו מקבלים מאסר – מעליש… אין דבר… “חַבְש מִישַאן רגַ’אל מוּש מִישַאן נשּואַן” (בית-החבושים[האסורים] – נועד לבני אדם, כלומר: גברים, בני-חיל, ולא בשביל נשים)…

הילדים רגילים לשמוע סיסמה זו מפי אבותיהם ומפי נכבדי השבט. כי מקובלת היא הדעה בין השבטים: מי שלא ישב בעכו, בדמשק, בעמאן – הרי זה אינו אלא בטלן, שלומיאל…

---

רוצים ללמוד

מאת

פסח בר-אדון

שנים הם “שותפי” המירעה: מוחמד ויוסיף מוחמד – אב לארבעה ילדים, בדואי טיפוסי כבן עשרים וחמש, בעל מחלפות גדולות ועיניים פראיות אבל אדם ישר וטוב-לב. כל מחשבותיו נתונות עכשיו לרכישת אשה נוספת על אשתו המזדקנת. יוסיף – עלד יתום כבן שמונה, המתחנך אצל מוחמד, לבוש סחבות וחגורה רחבה על מתניו, וסכין תלוי לו בצד, עודנו ילד והוא מלא ערמה ונטייה לשלוח יד באשר לא לו, שקרן וחוצפני. ידו בכל ויד כל בו. אין הוא יודע בכי אמתי. כאשר הוא מוכה על ידי חברו, הוא עושה את עצמו בוכה וצועק, מקלל קללות נמרצות ולאט לאט מתקרב למכהו; ותיכף משתנה כולו: עיניו הדומעות צוחקות וכולו כחיה טורפת, מכה וצועק בלי גבול, אך פעם אחת בכה באמת, בחשאי, ילל כתן בלילה. היו לו נעלים, נעלים קרועות, טלאי על גבי טלאי, הוא תיקנן עד שהגיעו לידי מצב כזה, שאי אפשר היה לתקנן יותר. במרוצתו אחרי העדר צעק וצרח, ומדי פעם ישב על הארץ ותיקן את הנעליים, אך אחרי צעדים אחדים שוב נקרעו. הפעם נתמלא חימה וזרקן, אבל עד מהרה הוכרח ל“התפייס” איתן והרימן, כי קשה ההליכה בין קוצים ברגל יחפה. נעלן שנית אבל כעבור רגעים מספר השליכן בכעס ובקללות, כי הכאיבו לו את הרגלים. עיניו דמעו בלי הרף, דמעות אמיתיות: הלך אחרי העדר, המקל מתחת לזרועו, ובכה. קראתיו והושבתיו על חמור-העדר שרכבתי עליו והוא פסק מלבכות. מוחמד שב מהעיר, הוא לא הביא ליוסיף נעליים, למרות הבטחתו, פני הילד התכווצו מכעס אך שתק.

ישבנו תחת צל שיח ענף שעל גדות הירדן. מוחמד הביא לי מכתבים. כשהתחלתי לקרוא בהם שאלני “ממי זה”?

– מ“אמא”, עניתי. מוחמד השתומם מאוד:

– באמת? כמה “טאיב” היא כותבת!… אנחנו – כמו הבקר, אף אחד – מלבד השייך ואחיו – אינו יודע לכתוב. אפילו הנשים והבנות – ומה אנו?…

הוא לקח את המכתב ביד, הפך אותו בידיו הנה והנה.

– יא מוחמד – אמרתי – אני אלמדך לכתוב ולקרוא.

– הא… טוב, תלמדני אתן לך “בקשיש”!

– “בקשיש” לא צריך, ובלבד שתלמד – –

– בחייך ו“חיאת-אל-נבי” אלמד, ובלבד שתלמדני… יש לך פיסת נייר, למדני תיכף!

– הא לך פיסת נייר, וגם עיפרון. הנה כתוב שמך: מוחמד אל מחמוד…

– הם… זה באמת שמי, באמת, מוחמד…

– כן, יא-שייך… כתוב גם אתה מו…ח…מ…ד…

פניו הביעו שביעות רצון, עיניו נוצצו מאושר בהסתכלו בפועל ידיו והוסיף:

– בן אדם שאינו יודע לכתוב, בחיי אללה, דומה לחמור הזה… איך, מה אתה אומר, האלמד, האדע עוד?

– אני מבטיחך, יא-מוחמד, שתדע, ובלבד שתרצה!

– אתה אחי…

– יא-אחי מוחמד…

ואמנם: מלים מעטות שהראיתי לו – חיקה בכתב יד מגושם, אבל לצרף בעצמו אות לאות לאיזו מלה שלמה – קשה היה בהחלט. מוחו לא תפס זאת.

יוסיף הקטן הקשיב לכל השיחה קשב רב, וכעבור שעות מספר בהיותנו לבדנו בשדה, התקרב אלי והתחיל בדברי חנופה כדרכו. כששאלתיו: “מה בקשתך?” התבלבל רגע והתחיל כמתבייש:

– “למדני גם אני!”

– טוב יא-יוסיף, אלמדך, אבל בתנאי אחד: שתהיה ילד טוב.

הוא הבטיח הכל ובלבד שאלמדנו לכתוב כמו חמדן, אחיו הקטן של השייך, באותו מעמד הוצאתי נייר ועיפרון, ישבנו על ערמת קש, כתבתי לו את שמו. לשמחתו לא היה גבול, אבל ידו, שאינה מנוסה להחזיק עיפרון, לכלכה את הנייר בשרטוטים, בלי להעלות על הנייר אף אות אחת, הסתכל בביטול על ידיו המלוכלכות כאילו רצה להגיד: “מה תועלת בהן”… אני נחמתיו.

אחרי החליבה הצלחתי ללמדו לכתוב את שמו.

הוא שמר על הבטחתו ונעשה “ילד טוב”; וזה עולה לו כמובן, בקושי רב, גם מוחמד “עובד” ומתקדם. כותב כבר את שם השייך… פניו חגיגיים והוא אינו יודע במה להודות לי על “החסד” הזה. הוא מתגאה מאוד בפני חבריו הרועים ומראה להם את “כתב-ידו”. שמחתו הגיעה למרום פסגתה כשהשייך עלי, בבקרו פעם בשדה, קרא את כל השמות שהוא, מוחמד, כתב. הוא הסתכל בעיני נצחון על כל הרועים ו“יצא מהכלים”.

פעמים יש שרועה ניגש אלי, לוקח את עט-הצמיד שלי, פותחה בזהירות גדולה וכותב שרטוטים אחדים על גבי פנקסי. הוא אינו יודע לכתוב ומאושר הוא שהעט נשמע לו, ושואל אותי:

האפשר לקרוא זאת? מה כתבתי?! לאחר שהוא מתבונן בפני הוא אומר בביישנות: בוודאי כתבתי “כזב”…

רק עיד, רועה כבן ארבע עשרה, רוגז עלי: “הלבנתי” את פניו. עיד היה מחזיק תמיד עפרון ונייר והיה רושם שרטוטים במהירות על גבי הנייר, ואמר לכולם שהוא “כותב”. האמינו לו. והנה כאשר הראו לי את “כתב-ידו” ואמרתי שזה לא כתב כלל, האדים מאוד ופרץ בצחוק גדול, אבל הרגשתי כי התחיל לשנאני…

ערב אחד ישבנו במסיבה אצל השייך ושתינו “קהווה”. הזקנים קמו להתפלל תפילת ערבית, כשהם פושטים מעליהם את עבאיותיהם ופורשים אותן על האדמה. עיד הרועה התקרב אלי. שאלתיו: “למה אתה אינך מתפלל? ענה לי: “לא למדוני”. – “למה?” והוא עונה: אבי היה חולה תמיד. כשהייתי עוד קטן, אמר לי אבא – “לך תרעה את בקר השייך”, ומאז אני עובד… חמדן, אחי השייך – הוא מראה על נער כבן שתים עשרה – מתפלל, כי הוא יודע, ולמד אצל ה”כַּתיב" ואני – כמה אני רוצה לדעת כמוהו… אלה – והוא מראה על העבדים השחורים – הם “עביד” (עבדים), וגם הם עובדים כאן אצל השייך – תמיד, גם הם אינם יודעים כלום, כי מילדותם הם עובדים, אוכלים וישנים כאן, אצל השייך, כמוני.

תמה התפילה. המתפללים ישבו על מקומותיהם. השיחה בינינו נפסקה. עיד התחמק וישב במרחק-מה ממני, ורק בלכתו שאלני:

– התלמדני?…

---

פרידה

מאת

פסח בר-אדון

הייתי פוגש אותן יום יום.

אך השקיתי בגיא את צאני וקול קריאותי המכנס והמזרז את הצאן נשמע בהרים, להקימן מרבצן השלווה על-יד המים – התחלתי להפעיל עם עדרי לאט לאט על הגבעות. אותה שעה היו יוצאות מאוהלן לברכני בשלום שתי האחיות הקטנות והנחמדות, חדיג’ה – בת שש, ובנייה – בת שלוש-ארבע. לפעמים הזמינוני לבית אביהן, ידידי הטוב, לספל קהווה או ארוחה; ולרוב – סתם, לרכב קצת להנאתן על החמור, ה“נושא כלים”, המתנהל לאיטו לפני העדר.

אף פעם לא ניגשו בשקט. ברעש וצחוק באו, שחוק בלי הרף. מכניסות רוח-שובבות, שמחה, שפע, טוב וזוהר בחלל העולם, עד שהיו משכיחות לגמרי רגשות צער והתלבטות בלב פנימה. צחוקן הפראי, הבריא, הטבעי, כמוצאן הבדואי עצמו, והעליזות הילדותית האמיתית – היו משתפכים בשממת ההרים וצלצלו כפעמון הקטן והעדין שעל צואר הטלה המבוגק; והיה בהם כדי לחדור גם לנבכי הלב של זקן שבע ימים ושבע רוגז ולהסיר כבמחי-יד את היגיון שהצטבר בקרבו.

גם אותי היו “משתפות” במשחקיהן. הן הרגישו את עצמן כעין “בעלים” על הטלאים והטליות הרכים, היו מטפלות בייחוד עם ה“אמריות” הקטנות, המשכוכיות הנחמדות, המתחנכות ללכת בראש העדר וקשורות לבן-אדם, הרועה, ככלב מסור, כי אינן מכירות את אמותיהן הכבשות. אלו – אך זה נולדו ונלקחו מאמן עוד טרם ראתה אותן, והרועה מיניקן חלב חָלוב בצלחת בתחבו אצבע הזרת בפיותיהן הפעוטים.

הטלאים עודם קטנים ועוד מעט יגמלו מחלב אמם. הולכים הם עכשיו בעדר “הקטן” להתחנך וללמוד לאט-לאט ללחוך עשב, מאכלם העיקרי בעתיד. אבל בכל פעם שרואים מרחוק איזה עדר, הם מתחילים מיד לרוץ אליו בחשבם כי אמותיהם הן הרועות שם לחוד – כדי שלא ינקו הם את החלב המצטבר בעטיניהן במרעה-היום. געגועים עזים תוקפים אותם ומתפרצים ב“מֶ-מֶה” מחריש אוזניים, כאילו רוצים הם לבטא יחד עם הרגשת געגועיהם – את מחאתם התקיפה על העוול הגדול הנעשה להם בהילקח מהם החלב אשר צריכים לינוק וחולבים ומשתמשים בחלבם הם – לצרכים אחרים…

– ממ… מממה… ורצים-בורחים.

וחדיג’ה ובנייה קמות בכל פעם ומחזירות אותם כרועים מנוסים שוב לעדר ושומרות עליהם בהקפדה ומלמדות אותן בלשון הרועים – כחחח…

ושוב צלצול צחוק משתפך בשממת ההרים.

כך יום-יום.

* * *

באחד הימים ואני עולה לי על הגבעות כמנהגי יום-יום ומחכה כבר בכליון עיניים לבואן. אחרו היום לבוא ובלבי מועקה. הקרה מה את חביבותי? אין על מי לעזוב את העדר. שדות התבואה קרובים והצאן לוטש את עיניו לירק המושך, המגרה והמפתה. אבל איך להיוודע, מה קרה? החולה מי מהן, חלילה?

עננים קלים וכבדים מטליאים טלאי על גבי טלאי את השמים הכחולים והטהורים, ומכסים את עין-השמש. גושי צללים שחורים מטיילים על הגבעות וההרים ויורדים לעמקים, כמחפשים דבר מה… עצוב. הסכנתי איתן יום-יום ועכשיו עצוב מאוד בלעדיהן. בדידות.

עברו שעות אחדות, קמתי עם עדרי והעליתיו לגבעה אחרת. הרימותי את קול קריאותי לצאן, והתכוונתי להן. אולי לא שמעו מקודם בעלותי על הגבעות, אולי תשמענה עכשיו… אחרי שעה קלה שבתי חזרה עם עדרי למקום הקודם, וקריאותי תכופות למענן, הפעוטות…

על סלע בולט ישבו שני גופים קטנים. ישבו צמודים אחד לרעהו, דוממים מחכים. התבוננתי מרחוק, התבוננתי היטב, הילדות הן או לאו? הנה ידיים קטנות מנפנפות אלי באוויר והנה גם קוראות בשמי. קמתי ורצתי – דהרתי ממש – אליהן בשמחה.

הצאן נבהל, הסתכל בי כמתפלא…

– “אהלן וסהלן”, המדבר והמרחב לכן, חביבותי, יא-חדיג’ה ובנייה החמודות! אבל מה אתן כה שתקניות ועצובות? מה היום מיומים? איפה הייתן? מה לכן? – –

– אם ירצה-השם כולם בריאים בבית? אבא, אמא, ת’רייה ובהייה אחיותיכם, הסוסה, הצאן, הגמל, החמורים?

– אלחמדאללה! כולם בריאים, אללה ישמרך, אללה ידרוש בשלומך…

– אבל מה היום מיומים, הבנות?

– אין דבר!…

– לא, באללה, אני משביעכן, הילדות, ספרנה מה קרה?

התפרצה חדיג’ה:

– אתה יודע יא-אחי, אם “יומא” (אמא) תכעס ותלך מ“יובא” (אבא) – אנו כולנו נלך איתה, בהייה בנייה ואנוכי, לא נשאר עם יובא…

ובקול עצוב הוסיפה: – ות’רייה אחותנו – היא לא תלך אתנו. היא מתה… הנה שם-שם, אתה רואה ה“רוג’ם” (רוגם האבנים), שם היא קבורה. אבל אנחנו כולנו נלך עם יומא – – –

– למה זה תכעס אמא?

– מפני ש“יובא” איננו רוצה ב“יומא”. רוצה להתחתן עם אחרת, הולך תמיד ל“עַרב חרבת סמך” שם היא. יומא תלך ממנו למשפחתה, דרומה, ואנו כולנו איתה. לא נשאר עם יובא –

והוסיפה בקול רגשני:

– אתמול תפסנו, אני ובהייה, את יובא בשערות ראשו, הנה כאן – והיא מראה על קדקדה – כאן; ואמרנו לו: “למה לא תביא ליומא בגדים חדשים בשביל החג? היא לובשת קרועות: ואתה הבאת מקוניטרה העיר, “מדרי מן א-שם” (ואפשר מן דמשק), שמלה יפה, ולקחת אותה מתחת לעבאיה, מאחוריך, והבאת אותה שם לחרבת סמך”… אבא צחק לנו, אבל זה אמת, באללה!וקולה רעד:

– אני אקרע את השמלה שעלי, שהביא לי. אתה זוכר, זו שראית, כשבאת אז בגשם להתחמם “על האש”. באללה, אני אקרענה אם לא יביא ליומא בגדים חדשים – – – בשביל החג, כלום לא הביא לנו יובא, הוא כועס!…

– ולי – צועקת בנייה הקטנה ועיניה אורות – אמר יובא שיביא “קונדרה”…

אבל חריג’ה מפסיקה:

– להתחתן הוא רוצה, והדודה שיכָה אומרת “מעליש, – בלקי יג’יב, אינשאללה ווילד” (“אין דבר, אולי יביא, אם ירצה השם, ילד”)…

עיני חדיג’ה נוצצות ומבריקות, בוערות –

– אלען אל ווילד, אללה ילענהו… אלענ-דיק חובא) מקולל הילד, הבן, אללה יקללהו), מקולל תרנגול יובא! (על משקל קללת-הדת, אלענ-דין" – אומרים אצל הבדואים “אלענ-דיק”…) למה רוצה להתחתן עם אחרת ויעזוב את יומא?… רק יביא את אשתו, אנו כולנו נלך עם יומא. לא נשאר עם יובא “יחרטש – דיקהו”… (ישרף תרנגול)…

– אבא יביא לך שמלה חדשה, מגפיים צהובים יפים, מטפחת יפה של משי, וחגורה נהדרת – ותשארו את, בנייה ובהייה בבית עם יובא, לא כן?

– ניסיתי להשיב אותה בזהירות מהחלטתה.

– ארורה השמלה, ארורים המגפיים, ארורות המטפחת של משי והחגורה הנהדרת – ביום שיביא יובא את כלתו הארורה אנו נלך עם יומא!!…

ובנייה מרימה את שתי עיניה, שני כוכבים נוצצים, ואומרת בקול כבוש ובגמגום:

– עם יומא נלך, למשפחתה… דרומה… נעזוב את יובא….

– האינך אוהבת יא בנייה את יובא? – שאלתיה.

– לא!

– ואת יומא?

– כן, הרבה!

– ולמה אינך אוהבת את יובא?

– ולמה הוא רוצה לגרש את יומא?…

– מי אמר לך זאת, יא בנייה פעוטתי?

– א-נ-י י-ו-ד-ע-ת – ונענעה בראשה הפעוט – אני י-ו-ד-ע-ת!

חדיג’ה סיפרה לי, שמעתי… אני יודעת, יובא רוצה לגרש את יומא. יחרטש-דין דיקהו (תשרף דת תרנגולו…) יודעת…

כך ידעתי את כל פרשת העניינים במשפחה זו. עוד מראשית החורף “נכנס השטן” בבית נצאר. הבעל והאשה רבים ביניהם בלי ברף, גם הכה יכנה בכעסו עליה. האשה הביאה לו רק בנות ואך זה מקרוב ילדה לי בת… הבכירה כבת שתים-עשרה, ועכשיו אפסה לו כל תקווה שיוליד בנים ממנה. אמנם הוא אוהב אוהב אותה גם עכשיו, כי נבונה היא ובת-חיל. גם יפה וחמודה, אלא “מזל” אין לה… והאם הוא ימות בלי בן, בלי שיקים שם ונחלה אחריו, והוא הולך ומזדקן?! – האשה אינה נותנת לו להתחתן כי מה יהיה ערכה אז אצלו בהכניסו אשה צעירה בבית?… והוא כבר “נתן עינו” באחת, צעירה ויפה – ביָקה שמָה, – מבין בנות הבדואים השכנים. וקנאת האשה היא לאין גבול, רוגזת ורבה איתו יום-יום, היא כבר קמה פעם והלכה ממנו למשפחתה, ורק אחרי שידולים רבים חזרה ובאה. אבל אחת החליטה והודיעה:

– ביום שיביא את ה“היא” לאוהל – היא לוקחת את ילדותיה והולכת למשפחתה, בלי לשוב אליו לעולם – – –

– הי יא-ראעי! (הי הרועה!) ראה, ראה, הצאן כולו בתוך התבואה! – שמעתי קולות רועים מזהירים מרחוק.

אמנם, כמעט כל העדר היה בתוך התבואה הזרועה.

– לכנה עכשיו הביתה, ילדות חביבות. “אינשאללה” יהיה טוב, – צעקתי אליהן כשרצתי לכנס את הצאן – אל תצטערנה, החמודות, “יובא” לא יגרש את “יומא”…

– תמצא תמיד טוב, יא-אחונא! – ענו לי שתיהן בבת אחת – – –

רוח קרירה תעתה בין ההרים, לטפה את העשב ושיבולי התבואה בעמקים, חשפה ובדרה את צמר הכבשים עד שורשיהם הצחורים. עננים קלים וכבדים כיסו שמי תכלת, אור וצל שימשו בערבוביה… וגם עיני שתיהן היו בהירות ומעונות.

---

סחר נערים

מאת

פסח בר-אדון

התארח אפנדי בשבט, מידידי השייך. מצא חן בעיניו פרחן, אחד מבחורי השייך ומשרתיו הזרזים, ובשובו לקחו איתו העירה לטפל בסוסו העומד להתחרות, ובכלל – לשמש סייס באורוותו.

בעיר הלבישהו תלבושת עירונית ומלבד אוכל ולינה נתן לו גם כסף להוצאות קטנות.

פרחן בהשפעת יתר משרתי האפנדי, התחיל לבקר בראינוע ובתיאטראות, בבתי-קפה ובקירקָסים, בילה את לילותיו אצל זונות זולות; בקיצור: ראה חיים…

חשקה נפשו להראות עצמו בשבט. לבש בגדיו הנאים, ביקש מאדוניו ימים אחדים של חופש; ובאחד הימים הופיע בשבט מצוחצח ומגוהץ, לבוש פרנג’ית, רק העאקל והכפיה על ראשו.

רושם חזק עשה בשבט, בייחוד בסיפוריו הרבים לצעירים על חיי העיר עצמה, על חייו הוא, על מה שראו עיניו ושמעו אזניו. כל פלאי הטכניקה, לא יאמן כי יסופר, נעלמות ממש. לא שבעו השומעים לשמוע ולהקשיב לכל הגה היוצא מפיו. הכל חדש, נוצץ, מגרה. חיי העיר…

קינאו בו כולם. נדברו אחדים מחבריו והחליטו לנסוע יחד איתו, וכי מי מהבדואים אינו יכול לטפל בסוסים? הרי כולם חונכו על יד סוסים וכולם רוכבים טובים. בוודאי תמצא להם עבודה כזאת. ולמה זה לא יתענגו גם הם וייהנו מהחיים הטובים והנעימים בעיר?…

שלושה נסעו איתו. האחד משרת אצל השייך; השני, מי שהיה רועה והפסיק לפני כמה חודשים את עבודתו אצל בעל-הצאן, כי החליט בנפשו להתחתן ועוד טרם אינה לו הגורל נערה כאוות נפשו; והשלישי – הולך-בטל סתם.

ועוד שניים נסעו, שני נערים צעירים, בלי להודיע על כך לאיש, כי גם נפשם יצאה לחיי עיר ודעתם נתבלבלה עליהם בשמעם את הסיפורים הנפלאים.

כל אחד לקח לירה-שתים בכיסו. הרועה מכר כבשה אחת; המשרת מכר מידות תבואה אחדות ממשכורתו אשר קיבל מידי השייך; השלישי ושני הנערים “הסתדרו” בדרך כלשהי – ונסעו.

לא עברו שבועיים מיום נסעם וכולם שבו בבושת-פנים לשבט. רק נער אחד בלבד, יסין, הסתדר ונשאר בעיר.

המשרת – זקן יפה עיטר את פניו לפני צאתו. רק יצא מהשבט והוא גילח את זקנו. חשב: ישאר בעיר, ולמה לו להראות לכולם את “מוצאו”? מוטב שיחשבו כי עירוני הוא ככל העירונים…

אבל המשחק לא שיחק להם. אמנם הם מאשרים את כל הנפלאות אשר סיפר פרחן, וטוב לו במשרתו אצל האפנדי; אבל עבודה בכל העיר בשביל “אנשים-בדואים” כמוהם – אין. הם עברו את כל בתי הכרך ובכל מקום ישנם משרתים ואין צורך בחדשים. כל הזמן ישבו אצל פרחן באורוותו; אבל משנודע הדבר לאפנדי הביע בגלוי את אי-רצונו ומוכרחים היו להתגולל בחוצות; הכסף אזל ואיננו. פעם השיגו יום עבודה על יד הנמל, אבל עזבו את העבודה לפני שקיעת-השמש, כי לא יכלו לעבוד בעבודה מפרכת כמו הסבלות. בדואים אינם רגילים לעבודה קשה…

כולם לעגו להם, בייחוד למשרת שגילח את זקנו ונעשה ל“פרנג’י”. התגרו בו ועקצו אותו בבדיחות ובדיבורים.

– ולמה הסתדר יסין הנער? – שאלו אותם.

– הוא נער יפה וצעיר… ראה אותו אפנדי אחד ולקחו לעבודה.

– מה היא עבודתו?

– מה היא עבודתו, אתה שואל? כל הנערים היפים, יא חביבי, יכולים להסתדר בבירות. מחפשים כאלה. האפנדים אוהבים אותם. כאלה יכולים להרוויח המון כסף בנקל.

ישב אברך צעיר ולא ידע למה דבריהם מכוונים, ושאל שנית:

– טוב, אבל מה היא עבודתם של הנערים היפים?

– יא-חְמַר (חמור)! מה אינך מבין? – והמדבר ממצמץ בעיניו – זונים איתם האפנדים, יחרב-ביתהום.

– אללה יקללם. טפו! טפו! – ירקו וקיללו כל השומעים.

וכעבור ימים אחדים נעלמו נערים יפים אחרים מהשבט ופניהם לבירות, לחיי העיר הנוצצים והמזהירים.

– לצבור כסף בנקל.

בהר הדרוזים

מאת

פסח בר-אדון

---

ג'בל דרוז

מאת

פסח בר-אדון

מאדרעי יצאנו דרך מרחבי הבשן לשייך מסכין, מקום הצטלבות הדרכים לצפון, לדרום, למערב, ולמזרח סוריה. פנינו דרך עזרה לשער שני עמודים מסויידים לבן עם כתובת בצרפתית: ג’בל-דרוז – הר הדרוזים, הר החורן.

מראה הארץ משתנה. נכנסים לרוכסי גבעות מסולעים, תילי בזלת – מבצרים טבעיים אשר שמרו על חירות הדרוזים במשך עשרות בשנים לבל ייכנעו תחת עול זרים מאז כיבושם את ההר. לראשונה בשנת 1711 ובשנייה – בשנת 1860. אבל קלון-השעבוד של עכשיו גלוי לכל הנכנס לשטח ההר. העמודים הלבנים הרחבים, אשר לפני כל כפר ושלטי הדרכים מסמנים רק בצרפתית את שם המקום. לערבית אין זכר.

אחרי שלוש שעות נסיעה מאדרעי הגענו לעיר הראשית של הג’בל – סווידה. העיר – עיר תרבותית: חשמל, ברזי מים ציבוריים מסודרים, שדרות עצים, חנויות, גן צבורי עם קפה, מודעות של סינימה – אם כי לא גדולה העיר. בסך הכל חמישה-שישה אלפים נפש. אבטומובילים – לכל חלקי הארץ.

הרחובות רחבים ומסודרים לגמרי לא כבכפרים ערביים. הבניינים גדולים, גבוהים, פשוטים ויפים. ניכר – הדרוזים אוהבי סדר ומרחב הם. הממשלה הצרפתית המרכזית הקימה הרבה קסרקטי-חיילים מכל המינים והגוונים. כולם לבושי קרעים אבל – מזויינים היטב…

מקורות הכלכלה של התושבים נראים: עדרי-צאן ובקר, גמלים וסוסים, העולים לשתות מבריכת-המים הגדולה – בתוך העיר בשוק; גרנות תבואה על המגרשים מחוץ לעיר, שדשים בהם באופן פרימיטיבי מאוד עם שוורים וקרש-דיש וזורים בקלשון כלפי-הרוח. האדמה, לרוב אינה שלהם. היא שייכת למשפחת אל-אטרש, או שיש לה החלק הרביעי באדמות, ובני המשפחה לוקחים את חלקם ג’בול.

כשנכנסים בשיחה עם הדרוזים – הם מעירים ראשית כל את תשומת הלב על תילי הבתים, עקבות דיכוי המרד. בתי-הקפה לא של הדרוזים הם; אין זה מנהגם. הם שייכים לאַרמנים המעטים אשר נמצאים ביניהם. הדרוזים אינם נוהגים לשבת בבית קפה. הם יושבי בית ומתאספים על קהווה במסיבת ריעים אחד אצל השני ב“מודפה” (בית המארח) ומבלים בשיחות אחים.

כמובן שאין עיר בלי יהודים. גםכאן בסווידה ישנם שני יהודים דמשקאים ולהם חנות גדולה ומסודרת יפה. “כל-בו” – מצלבים ופסלים עד צרכי צילום ותלבושות מכל המינים, פשוטים ורשמיים, ועד צעצועי ילדים יפים. ליהודים אלה גם חנויות בדיר-אל-זור ובדמשק. נוסף להם יש עוד ספק-יהודי אשר נספח אלינו מיד אחרי בואנו ודאג לנו במסירות עד אשר עזבנו את המקום.

---

אצל משפחת אל-אטרש

מאת

פסח בר-אדון

בערב עברתי עם חברי על יד חורבות הבתים של שולטן אל-אטרש, ראש המרד בשנת 1925 – 1926. כמעט שאין זכר לבתים. רק ממול ולצדדין של הבתים הקודמים נבנו עכשיו מאותן ערמות האבנים הקודמות – בתים חדשים, אחד – גם בן שתי קומות. בניית הבתים עוד לא הסתיימה וישנם רק שלדי בית – בלי דלתות וחלונות.

על מרפסת הבית הפונה לרחוב ישבו מקופלי רגליים כעשרה איש במעגל על שטיח ושיחקו בקלפים. אך השגיחו בנו, קמו והזמינונו אליהם “אהלן וסהלן, שרפו”. הביאו בשבילנו כסאות. ישבנו ורק אז ישבו גם הם. זוהי ה“מודפה” (בית המארח) של משפחת אטרש. הם מצביעים על הריצפה, הדלתות והחלונות הבלתי גמורים, ומתנצלים: – לא הספיקו עדיין מאז המרד להקים את ההריסות אשר הסבו להם הצרפתים. שאילות שלום לבביות, נדמה שיש בהן יותר מאשר בשאלות שלום נימוסיות הרגילות במזרח. יש בהן גם דבר מה לבבי פנימי והתעניינות באמת. כך הוא הרושם בכל אופן.

המסובים היו לבושים – מי אירופית, מי בתלבושת דרוזית-עירונית עם עאקל על הראש, ומי בתלבושת הדרוזית המסורתית הארוכה, בייחוד הזקנים עם הכיפה הלבנה על הראש. כיבדו אותנו בקפה אבל מיד ציווה אחד המסובים ל“הכין שולחן” – כלומר, להביא אוכל. ושאל מה נשתה – יין, קוניאק, בירה, שמפניה, אראק או מיצים שונים. היינו עייפים מהדרך לא היה רצון להיכנס בשיחה ארוכה ועוד לשבת ולשתות משקאות חריפים. הודיתי להם על הרצון הטוב ובנטילת רשות קמנו ללכת. הם התנגדו, כרגיל, להליכתנו המהירה ולבסוף ליוו אותנו בברכות וגם הזמינונו לבקרם למחרת אם נשאר בעיר.

אלה היו דודו ובני דודו של שולטן אל-אטרש: עבד אל-כרים, פאשא אל-אטרש, פאה דבק אל-אטרש, ועוד קרובים ומקורבים של משפחה זו, התופסים מקום בראש ג’בל דרוז. בידם כל המשרות החשובות ביותר של הג’בל: אחד – שופט, אחד – מפקד צבא-ההר הדרוזי, אחד – מושל, כמובן תחת פיקוחה של הממשלה הצרפתית.

למחרת בערב – הלכנו שלושתנו בכיוון בית אל-אטרש. כשראו אותנו מרחוק רצו לקראתנו להזמיננו. כך מנהגם, רצים לקראת אורח. בלבביות גדולה הכניסונו ל“מודפה” – בדיוק באותה החביבות שקיבלו אותנו במשך היום ההוא בכל המקומות שעברנו בהם בהר – “תפדלו, אהלן וסהלן, פוטו, שרפו”…

בא גם הזקן, עבד אל-רפאר פאשא אל-אטרש, זה המכובד שבמשפחה, שכולם חולקים לו כבוד בהערצה.

כיבדו אותנו בקפה. מסרתי להם שלום מהשייכים הדרוזים של כפרי החרמון אשר הכרתי מזמן. התקשרה שיחה האהובה עליהם ביותר על הזמנים “הטובים” ההם – כשכל ההר בייחד עם החרמון קמו למרוד, והם המעטים בלי אווירונים, בלי נשק ובלי עזרה של השכנים, הם לבדם בכל זאת עמדו על נפשותיהם ועל כבודם – בגבורה, באומץ ובלב ברזל מול הצרפתים המרובים ואווירוניהם המשוכללים.

הזכירו את טובי בניהם, אמירים ושייכים לעשרות שנהרגו וניספו במלחמה. אבל מה הם לעומת המאות והאלפים שהם, הדרוזים, הפילו ממחנות הצרפתים?! הוא דיבר רק על הצרפתים מהתקופה “ההיא” – ולא נגע בשלטון של היום. כשחבר שאל על מצב בתי-הספר בג’בל, התחיל הזקן דווקא לדבר בשבחם של הצרפתים שפתחו בתי-ספר וגם שולחים על חשבון הממשלה להשתלם באוניברסיטה בדמשק ובבירות. דיבר גם בשבחם של הדרוזים הארצישראליים החיים תמיד בשלום עם היהודים, מקדמא דנא.

באמצע השיחה בא שליח להזמיננו לביתו של פהאד בק אל-אטריש. הכניסנו השליח לחדר מקושט שטיחים. פאה דבק – בגיל של שלושים וחמש – ארבעים שנה. שמן אבל מוצק. הצטדק על ה“עוני” של הבית באשר טרם הספיק להקים את ההריסות. הוא ציווה להדליק הרבה אור בחדר. כנראה שאך גמר את ארוחתו, לפניו בקבוק אראק, על ידו אברך צעיר וגיטרה בידיו. הוא ציווה עליו לנגן לכבודנו ולהנעים את ישיבתנו. הוא שר וליווה את עצמו בצלילי הגיטרה. בהקשת האצבעות על המיתרים, מביאים פטיפון. פאה דבק שואל מה ברצוננו לשתות – קוניאק, שמפן, יין, אראק, בירה – יש ממה לבחור. המשרת מגיש גם מיני תרגימא ופירות. מצווה על אחד לרקוד לכבודנו. המנגן – מנגן והמסובים עוזרים בהכאת כף על כף. כל הפנים רצינים, וכך גם פני הרוקד. הוא רוקד בהתלהבות, נוגע ואינו נוגע בשטיח, הוא מרחף על פני הבית בתנועות קצובות; בלי ספק – אמן. אנו מופתעים. מתאספים רבים. פאה דבק מוזג להם אראק ושותה איתם ואיתנו יחד בהקשת הכוסות (אני נזכר בשייכים הדרוזיים של החרמון שלא רק שלא שתו משקאות. אלא גם סיגריות לא עישנו…) מכבדים ומעשנים סיגריות טובות,

הוא רוצה שנהיה שבעי רצון כי על כן באנו תחת צל קורתו. הוא מספר על בתיהם המרווחים הקודמים, והוא מוסיף בשנאה כבושה: פעמיים נחרב ביתנו, גם בזמן התורכים וגם עכשיו. אחרי החורבן הקימונו לנו את בתינו. אמנם לאט לאט – אבל מקימים, והוא רמז באמונה שלמה – בכלל עוד לא נגמר, עוד יבוא היום, הם הדרוזים עוד לא גמרו…

הזכרתי דרך אגב את שולטן אל-אטרש – בן דודו אשר נמצא בגלות. תחילה התעניין על ידיעתנו אותו, ואחרי ששמע כי כותבים עליו בעיתונות שלנו וגם רוחשים לו כבוד על אמיצותו ועמדתו התקיפה כלפי אויביו – ניכר היה שלא היה שבע רצון ביותר לשמוע זאת, כי כל המשפחה אשר השלימה עם צרפת וגם התופסים משרות רשמיות נחשבים בעיני שולטן אל-אטרש כבוגדים במולדת ובמלחמת החופש אשר לשמה שפכו את דמם טובי בניהם ואחיהם. הם יודעים היטב את דעתו עליהם, לכן כנראה הוסיף:

– "במשפחתנו איתנו כאן ישנם עוד יותר גדולים לאין ערוך וחשובים משולטן… ראשים, אין כמותם…

נכנסנו עוד אנשים מהמשפחה. באו גם שני צעירים המדברים יפה צרפתית, מאלה הלומדים בבירות על חשבון הממשלה. שוב מזג את הכוסות. הפטיפון השמיע ניגונים מצריים. זירז את המנגן לנגן על הגיטרה והוא ניגן ושר שירי תקווה וחופש. פני כולם הוצתו. כאש קנאה על פניהם הרציניים. ניכרת היתה התאפקות והתגברות על עצמם ועל רגשותיהם. בשקט ליוו בנהימה ממושכת כל בית ובית והמנגן היה שר ומלווה בהקשת אצבע על המיתרים.

מימי לא ראיתי צורת קבלת פנים כזאת אפילו אצל הבדואים מקבלי האורחים המפורסמים. כל הזמן השתדל להנעים את ישיבתנו, להשביענו רצון, שנתענג ונהנה…

הזקן עבד אל-רפאד פאשה ואיש מאנשיו – ליוו אותנו משער חצר הבית. ובלחיצות ידיים לבביות – נפרדנו בברכות.

---

במקום המרד

מאת

פסח בר-אדון

קבר מלבין על אם הדרך לבצרה-אסק-א-שם. מורה הדרך הדרוזי ביאר לנו מרחוק – כאן התחיל המרדץ שולטן אל-אטרש הרג אותו והוא היה קצין צרפתי גבוב ובגללו קרה מה שקרה…. וכשאוטו קרב למקום הקבר הצדיע הדרוזי בידו כל מצחו בכבוד. כשהבעתי את תמהוני על הדבר הזה – אמר:

– “עכשיו הוא מת, אויבנו היה בחייו, אבל כיום אחרי מותו חייבים בכבודו”… וכשהזכיר את שולטן אל-אטרש, אמר:

– “הצרפתים היו בוודאי רוצים לחוננו ולהחזירו לג’בל; אבל הוא, שולטן, אינו רוצה בזאת. הוא אדם ישר, אינו יודע כזב ושקר, ואינו רוצה לשקר לשום איש ומה שבלבבו הוא אומר בגלוי”…

המדריך סיפר על המלחמה הכבדה במרחבי-השדןת המסולעים הללו, על חירוף הנפש של כל אנשי ההר, וגם הוא נלחם עם כולם על חירותם; הוא הסתכל סביבו והתפרץ בשירת המרד אשר שרו אז בזמן ההתקפות לכבוד שולטן וראשי העם:

– יא מליח ג’נית / מן ראס אל הזאבא.

וענדי ואשתרית / ללבנדק זהאבא.

עפי יא חויא אסמיא / חור לא יאהב

זבח אלאסבר / כסר אל-אטואבא וכו'

(הטוב שהשגתי / מראשי המפלגות (הלאומיות)

אצלי וקניתי / לרובה כדורים

בריאות וכה לחי אחי סמיא¹– / החופש לגיבורים, לאמיצים

הרג את החיילים / ושבר את התותחים)

הניגון של השיר כמו של “ביע ג’מל ושתריע פארש ושדיע ברודה וכו' וכו'” אצל הבדואים, אבל בהתלהבות יתירה וברגש. לסוף כל בית קריאות מלהיבות – הי-הי-הי-הי – – –

על יד קופר, לפני העלייה להר כליב, ראינו בית-קברות. שם מחנה שלם של חיילים צרפתים על מפקדיו, קציניו ורופאיו, אשר נהרגן כולם במשך שעה אחת. אחד לא ניצל. חיילים אלה באו לדכא את המרד, וחשבו שבנקל יבצעו את זממם הם המרובים והדרוזים המעטים. אפילו לא העמידו משמר והתיישבו להם כולם על גבעת קבורתם זו לאכול. בדעתם היה להתחיל בעונשים קשים ובאיומים ולתלות את מי שצריך ובזה לגמור את תפקידם. לפתע הקיפו אותם מכל העברים לוחמים דרוזים מוגנים מאחורי כיפים וסלעים הממלאים את ההר כולו, ויירו בהם ויהרגום אד אחד. לא נותר מהם כי אם פגרים.

זו היתה המערכה הראשונה.

כיום סידרו הצרפתים בית קברות יפה עם שלטים וכתובת של מספר הסקדרון, שמות הקצינים, והרופאים, אשר באו לעזרת האימפריה הצרפתית נגד המתקוממים והמורדים. שאמרו להסיר את עול משעבדיהם מעל צוארם.

* * *

השייך המלווה אותנו להר ולוחש לחברים:

– זה ברור, לכל מקום שבאים אנגלים או צרפתים – דם מוכרח להישפך…

מדבר ו“יהוד”

מאת

פסח בר-אדון

---

מי הבדיל בינינו?

מאת

פסח בר-אדון

לילדי כפר גלעדי – תל-חי החביבים

אינה לי הגורל שותף במרעה, בדואי צעיר גלוי-פנים. בעל עיניים שחומות-כהות ונוצצות, המסתכלות כלפי העולם כולו באומץ ובהכרת ערך עצמו. רוכב מצוין, קולע למטרה ממרחקים שונים ולא יחטיא. שָר ומחלל בחליל שירים נוגים בהבנה, ברגש, בלב, רוקד עד כלות הכוחות. מספר אגדות בטוב טעם. שמח, עליז וטוב לב. חביב על הבריות ואהוב על הבדואיות הצעירות, המשתוקקות וחולמות עליו במסתרים. ויהי לי חברי מוחמד זה לאח. התחלפנו בחלק מהבגדים שעלינו וכרתנו ברית-אחים לעולם.

ובלילות הארוכים בהרים, עת שבתנו על יד העדרים תחת כיפת השמים, בלילות של דממה וסוד עטויים שלוות-קודש, הוא מספר לי מאגדותיו: על השדים-המזיקים בעולם, על מלחמות הכוכבים בשמים, על מלחמות וגאולות-דם במדבר ועל חיי מלכים ושולטנים ונפלאותיהם; ואני מספר לו – על חיי האדם החדש מעבר לגבול, בארץ; על שלטון האדם בטבע; על יחסי אדם לאדם בלי שנאה וקנאה ומלחמות, ועוד ועוד.

ויחשבנה מחמד לאגדה.

– לא אגדה היא זאת, יא-מוחמד אחי, מציאות היא. לא סיפור דברים בעלמא, אלא חיים המתרקמים במקום קרוב, מהלך לא רב ממך. הם נוצָרים, עומדים וקיימים – –

פעם בבוקר השכם נטשנו את צאננו על רועה-חבר ונעזוב את ההרים לראות ב“אגדה החיה” – הקבוצה בגליל.

* * *

מוחמד שב חולם-חולה לעדרו אשר בהרים. הוא יושב על יד העדר נלהב ונרגש עטוף בעבאיה ומהרהר במה שראו עיניו הפראיות. הרשמים מלהיטים את מוחו ולבו ואינם מרפים ממנו אף רגע. אי-מנוחה תקפה אותו. מבטו הועם קצת. הוא מסתכל במבט של ביטול על הרועים-החברים, הצוהלים והמתקוטטים כל היום.

– מה אנו? חיים עם העדר כל הימים והלילות, כצאן וכבהמות, ומה לנו עוד?

שם ראה את הסדר בכל – בעבודה, בשדה, בחיים, בדירה, ברפת, בדיר, בלול, בגן ובכרם. שם ראה את הילדים והנערים הבריאים-הנקיים; לא ראה שום קטטה ביניהם במשך שני ימי שהותו. יחס של אחווה בין חבר לחבר ובין ילד לילד.

ראה את חדר-האוכל המשותף; נוכח ביחס הגדול לצעיר; ראה ה“דבקה” וה“דַנס”; שמע מוסיקה ונגינה קצובה, פטיפון ורדיו; ראה בית-ספר, גן-ילדים ובית תינוקות.

אין גניבות ורציחות במקום. “תניח חמש לירות ברחוב ואף אחד לא יקחן” – ראה ראה – הרבה ראה שם, בפעם הראשונה בחייו הצעירים… ובחושו הפשוט ובתפיסתו הפרימיטיבית והכנה הבין את המאור שבצורת חיים אלה.

– “ואללה, ואללה, מַאבּו אשרף עישתהום בלכול אל-דוניה” (באלוהים, אין קדוש מחייהם בכל העולם כולו).

מחשב הוא את חשבונו הוא, את חשבון גזעו: אנו יראים את אללה רק מהשפה ולחוץ, אנו רק אומרים כי יראנו את אללה, אבל אנו בלי דת ובלי כבוד, ההם יראים את אללה באמת, בלבם ובמעשיהם – – הספר פותח את מוחותיהם, גם הבנות שלהם מבינות ויודעות לפעמים יותר מהשייכים שלנו… יודעות לקרוא ולכתוב, קוראות עיתונים וספרים אחרי העבודה. יפות הן ובהירות הבנות –

* * *

והוא פונה אלי:

– יא-עזיז אחי, הנח את חיינו המלוכלכים ושוב ל“שלך”. אצלנו חיי הבל ושטות, שוב ל“חייך”, עזוב את העדרים.

– חיי בדואי הם חיי “וַאחַש” (חיית השדה) ותו לא… האם יודע בדואי דבר מה, האם מבין הוא בכל הדברים שהראית לי שם, שם?

שקע בהרהורים. שתיקה. לקח מוחמד את כף ידי בידו, השווה את אצבעותי לאצבעותיו, צפרני לצפרניו, עור בשרי לעור בשרו. הסתכל, התבונן. עיניו התבהרו:

– ראה, אין הבדל… מי הבדיל בינינו… למה אומרים: אתה כזה ואנו כזה, אני מוסלם ואתה…

פקחתי את עיני לרווחה – – –

– שם טוב, ש– ם!…

וכאילו קראתי את מחשבותיו אמרתי בזהירות:

– בוא אלינו, יא-מוחמד אחי. תעבוד ותהיה כאחד מאיתנו.

הרהר רגע ופניו התעוותו וחשכו כאחד. ענן עלה על שמי-שמש.

– והמשפחה? מי יפרנס אותה? משפחה גדולה ואם אני לא אעבוד, לא ארעה בצאן – מי ירעה? האב זקן הוא ולא יאה ונאה כי יעבוד.

– אין מוצא…. – ואחרי רגע הוסיף:

– ואנוכי, האם אינני רוצה להתחתן? “יהודיאַת” בוודאי לא תשאנה אותי. כי מה אני יודע? לא קרוא ולא כתוב, והלא הבנות שם כולן “כתיבות”. הלא ראיתי בעיני קוראות בעיתונים ובספרים וקוראות מכתבים – ואני “ואחש”, לא יודע כלום…

פתאום הרגיש בכוחותיו הצפונים בו, ומבטו קיבל שוב אותו הברק והכרת ערך-עצמו:

– לו למדתי הייתי “ואללה ואללה – אשטר” (באלוהים, יותר בן-חיל) מהם. אתה היודע, יא-אחי, אני מרגיש כל חולה בצאן, בבקר, בגמלים ובסוסות. האם לא רפאתי אותם? לזה כוויה, לזאת פתחתי וקטעתי עורק, הקזתי דם, שמתי עשב ו“אחמדאללה”. – אללה הוציאם ממחלותיהם…

– תן לי את חליל אחיך הקטן (חליל – ילד בן ארבע-חמש) – בקשתיו – זה הילד היפה בעל העיניים הבוערות, אקח אותו אלינו ואמסרהו לבית-הספר ללמוד.

– את חליל? באללה, יקלל את ילדיכם. יכה אותם, יזרוק אבנים, יפצע גם בסכין. האינך מכיר את חליל?…

– לא, אמרתי – אצלנו ילמד, ילמד מילדינו, ילמד את השפה ויהיה כאחד מהם נקי ויפה.

– לא, חליל ישאר רועה-צאן כמוני. לא ילך לשום מקום. גם אבא לא יתנהו ללכת. אוהב אותו מאוד, נפשו קשורה בנפשו, ישאר במשפחה, רועה יהיה, רועה צאן…

השמש הלכה וקרבה לעננים קפואים באופק. העננים החליפו את מראם החיוור והתקשטו בצבעים חגיגיים וקיבלו את פני השמש בשמחת ילדים וגיל. הם התחבקו והתנשקו, ושוב הופיעה השמש מזהירה וקורנת על פני כל היקום. שיחקה במשובָה בצללים שעטו על צלעי ההרים והגבעות, נשקה נשיקת-פרידה לראשי-ההרים – ונעלמה.

שלווה פנימית הקפיאה אותנו והצמידה את מבטינו ולבותינו לאופקים הרחוקים, הרחבים והנהדרים. הלב מתרומם, עולה ויורד, נמשך ומתגעגע לאותם העולמות הרחוקים – ומוחמד לוחש לי כמעט בלי קול, מגמגם יותר מאשר מבטא:

– יא-עזיז, יא-אחי…

– מה לך, יא-מוחמד, יא-אחי?

– התדע? את ילדי, את בני שאביא לעולם… אביא אותו “אינשאללה” אליך, שיגדל עם בנך (הלא גם אתה חושב בוודאי בקרוב להתחתן…) תרחצנו יחד עם בנך, תלמדנו יחד עם בנך… יגדל ל“אַדַמי” (בן-אדם) כבנך… אביא אותו אליך קטן, יותר קטן מאשר חליל היום, יהיה ילד טוב, ילמד ויגדל עם בנך, שיוולד אינשאללה אצלך…

רוח מערבית קלילה-פזיזה ליטפה את ידינו ופנינו כביד רכה, חיבקה בעדינות וברוך ועטפה אותנו באפלולית הערב, חיבקנו איש את אחיו.

– יא מוחמד, יא-אחי…

– יא עזיז, יא-אחי… יא – – –

פעמוני הצאן צלצלו בצהלה ובשמחה כביום חג.

---

רוכל בין הבדואים

מאת

פסח בר-אדון

צהרים, ואני שוכב לי על-יד המעיין בהרים, אחרי השקאת הצאן, ויחד עמהן אני נח מחום היום. על ידי עוד רועה, בדואי צעיר, מחלל לו בחליל כשהוא שוכב על בטנו. התקרב אלינו רוכב על “קדיש” (סוס עבודה). לבוש כערבי עירוני, בנחות-דרגה, קרוע. פניו כפני ערבי טיפוסי. כבן חמישים ומעלה, שיבה זרקה בזקנו ובשערותיו. על צווארו חוטים צבעוניים, בד זול, לפנים; מכיסיו מבצבצים מראות, סבון צעצועים נוצצים; על סוסו שקיים מלאי “כח טוב” של הבדואים – נעליים בלות, נאדות בקועים, צמר כבשים, שער עזים וגמלים וכיוצא באלה – רוכל!

ברך אותנו לשלום והשבנו לו שלום, הזמַנוהו, כמנהג, לרדת מהסוס ולשבת על-ידינו. הודה בהכנעה ושאל לפתע בהתבוננו בחברי ובי –

– איפה נמצא כאן עבד-אל-עזיז, רועה צאן של השייך פלוני?

– אנוכי! – אמרתי. הסתכל בי, מדדני במבטו כמפקפק, בהסתכלו בלבושי וצורתי הבדואית; השווני אל חברי, ושאל כמהסס בגמגום, בעברית:

– אתה ישראל?

– כן, ישראל אנוכי.

– שלום! שלום עליך! – אמר בהתרגשות והושיט לי את ידו בלחיצה חמה. שמע שיש יהודי יחידי בין גויים. מי יודע, אולי יחסר לו דבר מה – והוא על יד השבט, שעות אחדות רכיבה לאוהל השייך, ולמה לא יגש לראות בשלום אח-יהודי.

הביאו לנו אוכל: פיתה ולבן – “ארוחת בוקר” (בצהרים! – לפי המנהג). הזמינוהו לאכול איתנו.

– האין מים ונטילת ידיים?… ואחר כך התעניין לדעת:

– תפילין יש?

– ותפילה (סידור) יש?

ואחרי ששמע את תשובתי נאנח ממעמקים:

– אין דבר, ה' שומר ישראל!…

הוא אינו אוכל “אצלם” בלתי אם “יבש”; אינו טועם מהמבושל אצלם. אסור! ושבת – שבת לד‘; בשבת אינו עובד! ואם נשאר “אצלם”, הוא מתעטף בטליתו ומתפלל כל היום. בין השבטים ובכפרים מכירים ויודעים אותו היטב, ומכבדים אותו בעד זה. שבת לד’ – אפילו שידע ברור כי יתעשר מעבודת השבת, חלילה לו מלעשות זאת. – “ד' שומר ישראל”…

משפחה גדולה לו הנמצאת בדמשק; הוא דמשקי ואבותיו משם. הוצאות רבות, אבל תודה לאל, ברוך ד‘… היתה לו חנות בג’בל-אל-דרוז (בהר הדרוזים) ובזמן המרד בזזוה; אבל "ברוך ד’ שומר ישראל"… הוא מחליף את בחורתו בסחורות הבדואים כפי שעיניכם רואות, והוא מראה על השקיים ועל עצמו – הכל סחורה: צמר דברים קרועים, טלה, שמנת, גבינה – הכל טוב, ובלבד להרוויח, כי המשפחה גדולה וההוצאות מרובות.

ילדים לו, ברוך השם, ולמה יגדלו כחיות השדה כמו אלה הילדים באוהלים? הוא ושכמותו לא ידברו בלשון הקודש, ואינם יודעים דבר, ממש וואחש (חיית פרא). אבל ילדיו יודעים הרבה יותר מאבותיהם, הם מבינים בלשון הקודש, לומדים אצל חכם. טוב הדבר, הרבה טוב.

האיש היה בארגנטינה1 היה בהודו כשבוי מלחמה. הוא יודע ספניולית, הודית ותורכית. – אך מה כל זה בחברת “בן-אדם”, “איש מישראל”? עימו אינו יכול לדבר כן; “האין זו בושה וחרפה?” – הוא שואל.

קשה לו להסתובב “ביניהם”, – קשה מאוד, בין “הגויים והפלשתים” האלה, אף על פי שהוא חי ביניהם כל חייו והזדקן ביניהם. אבל הפרנסה – ד' שומר ישראל!…

פה ושם הוא מתבל את דיבורו הערבי באיזו מלה או שתיים בלשון הקודש, שהוא זוכר לפתע מהתפילה או מהתורה, ומכניסה בשטף השיחה אם כי אין לה ענין כלל למדובר! הוא מעיד על עצמו כמאה עדים, שאינו “שאטר” (בן-חיל) בכתב ובספר…

לפני שנה היה בארץ, בטבריה, אצל ר' מאיר בעל הנס; כי נדר נדר והלך לקיימה על-יד קברו הקדוש. שבע שנים לא גזז את שערות בנו; ושם, על קברו “זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל”, עשה “חלאקה”, תספורת; ערך חגיגה ונתן צדקה לעניים. גם השנה, ברצון אללה, ילך ל“הילולא דר' מאיר הצדיק”, עם אשתו ילך. למה? “בשביל בריאות”. “היא נעשתה זקנה וקצת חלשה”, ילכו איפוא לקברו הקדוש להתברך ממנו. זה מועיל מאוד. “הרבה תועלת” הרבה אנשים כבר הציל ר' מאיר הצדיק. דבר ידוע הוא ומפורסם.

– ומה נשמע ב“ארץ ישראל” – “ד' שומר ישראל”! הגויים אומרים, כי הרגו שם יהודים; אינני יודע את שם המקום (היה זה אחרי רצח יג’ור)… הנכון הדבר?… כן, רשעים הם הגויים, יקללם אללה ויחריב ביתם, ד' שומר ישראל!…

וכשנפרד ממני לחץ את ידי בחזקה, וכאילו רצה להביע את כל רחשיו וכאב לבו היהודי, אמר:

– אינשאללה, שלכל היהודים יהיה טוב. לשון הקודש, ארת-הקודש, טוב. הכל טוב, לכולם, – ברצון אללה, לכולם…

– אינשאללה! ענה חברי הרועה הבדואי – א-י-נ-ש-א-ל-ל-ה.

---

כפרי, עירוני "ומוסקוב"

מאת

פסח בר-אדון

כפר פלחים בחורן. בתי החומר כעין הקרחת בשדות הקמה הישרים היפים – ללא צל עץ וללא גינה. ריח הזבל הבוער עולה באף ב“מודָפָה” (חדר האורחים) של השייך יושבים מנכבדי הכפר ואורחים אחדים. מעשנים סיגריות, שותים קהווה מר ומספרים בשבחה של אדמת חורן. עץ כי ישתל בה – יעלה בלי מים, קוץ ודרדר לא תצמיח, והאוויר – בריא ומבריא, אין חולה וחלש בחורן, ברכת אללה!

הזקנים אשר ידעו את הגליל ועמק הירדן – עוד טרם היו ישובים עבריים בארץ והשדות אז שדות בּוּר ושממה, הם מספרים בשבחם של הפרדסים, הכרמים, חורשות העצים, הבניינים היפים והמכונות הנראים שם כעת, ומוסיפים:

– "לו היתה אדמה זו, אדמת החורן הברוכה, בידי היהודים, לא היו מכירים אותה כעבור מספר שנים. היו נוטעים כרמים ופרדסים והיו מביאים בקר “ג’ינסיה” (גזעי). – אין בעולם “שאטרין” כיהודים…

היה בחורן ישוב יהודי קטן, אבל לפני המלחמה העולמית. אלה לא היו “רג’אל” (גברים אמיצים).

– ה“מוסקוביים” – “ארג’ל” גבריים יותר, אמיצים יותר מכולם, הם כבדואים לאומץ-לבם, ועוד יותר מהם… “שאטרין” ה“מוסקובים”…

– ואתם? אתם למה לא תהיו כ“שאטרין” הללו?

– אנו? כפי שהעיניים רואות, אוהבים לשבת על הקהווה כל הימים. אנו עצלים, אין יותר עצל מאיתנו – בחיאת אללה ונביאו – בעולם כולו…

– ה“חרת” העני הוא העובד כל השנה. הוא לוקח את רבעו מהיבול, אשר תכניס האדמה לבעליה, אם מעט או הרבה. מספיק לו למחיה בבטלנותו. לו היו יהודים באים להתיישב במקום הזה – וטוב היה לנו בגללם. "חֵיר אללה ואַגֶ’ת (טוב אללה מספיק די והותר לכולם) – – –

אך עירוני היודע בהוויות העולם אשר קרא ושמע, מעיר בקריצת-עיין:

– די להם בפלסטין, ישבו להם שם.

– מה כי נפחדת, העירוני? ומה כי יבואו יהודים ויוציאו מהאדמה פי כמה מאשר הפלחים מוציאים, יהפכו לגן-פורח את האדמה הברוכה הזאת?

הן כי ישָאלו הפלחים:

– מדוע אינכם מסקלים אדמה זו מאבניה המעטות? יום-יומיים תעבדו – ואדמתכם תהיה נקייה!

וענו ואמרו:

– אנו נוהגים כמו אבותינו וזקנינו.

– זקניכם לא היו לובשים מכנסיים – ואתם למה?…

– ולו זקֵנו של מישהו היה חמור – הגם בנו ובן-בנו צריך להיות כמוהו?

צוחקים המסובים.

– בנינו וילדינו ילמדו אולי לעבוד כיהודים…

– יהודים אלה, ה“מוסקוב” – לבם לב ברזל, אינם יראים דבר ושונאים בטלה, ב“קומבניאת” (בקבוצות) שלהם כולם עובדים, גדול וקטן – “רג’אל”!

– “רג’אל”, גברים, אמיצי-לב – מסכימים כולם פה אחד.

---

בחורן

מאת

פסח בר-אדון

אזלה ברכת האביב בהרים. שטחי המרעה הירוקים אשר כיסו את מורדותיהם המסולעים הולכים ונהפכים לצהוב-אפור תחת להט קרני השמש המתגבר מיום ליום. הרועה דואג לצאנו, דואד גם לעצמו: החלב בעטיני הכבשים הולך ופןחת, הולך ופוחת מיום-ליום; ומה יהא עליו בלי מעט החלב, הלבן והזיבדה? מה יאכלו בני ביתו כל השנה? במה יכבד אורח שיבוא תחת צל יריעותיו?

למה עוד לשבת בהרים הקרחים כשברכת אללה מצויה במישור הגדול ובשדות התבואה, במקום שרינת הקוצר משתפכת? – – והנדידה החלה.

ונחבוש את הגמלים והחמורים ונטעין עליהם: “בית-קטן” – אוהל-צועני זעיר ושחור, עשוי יריעה וקרעי שק; מקצת מה“פראש” (מזרון, כרים, שמיכה וכו'); החלב על גיגיותיו, נאדיו עמודיו ושקיו; את ה“סג” לאפות עליה “פיתות” ואת קדרות-הבישול המעטות, – אלה הכלים המשעבדים את האשה הבדואית לכל ימי חייה וגוזלים ממנה את חירותה ורצונה, כלי העמל…

אוי לחייהן של נשות הבדואים בתקופת שנה זו, בעונת הקציר – כמעט לא שינה, לא מנוחה, ולא אוכל, ביום תלכנה כפופות אחרי הקוצרים ותלקטנה שיבולת לשיבולת, לפנות ערב תחבוטנה את אשר ליקטו כל היום, ובעל השדה יבוא ויקח רבע מלָקטן – מס חלקם…

בתום חודש הקציר לכל מלקטת כעשרים מידה חיטה, ויהי כמעט לכל השנה לאפות פיתת-חיטה לאורח או ל“בורגל” (חיטה מותקנת לשם בישול), ויוקל על המשפחה. יקנו גם עשרות אחדות של מידות דורה – או יחליפו במספר טלאים – ותהי להם “הספקה” לכל השנה ויחיו ללא דאגות.

ונטעין את הגמל והחמור גם את כלי הקהווה על מכתשו וקומקומיו הרבים – סמל הבטלה הבדואית.

ישכב לו ראש המשפחה פרקדן בשדות הקציר; יהנה מצל היריעות בחום היום; ילפוף סיגריות; יבשל קהווה ויחכה לביקורו של שכן או אורח שעחליף איתו שיחה; ינמנם קצת; יתרגז ויקלל את בני ביתו, ה“עצלים” והבלתי זריזים.

החורן! החורן! ה-ח-ו-ר-ן –

מי ידמה לך ומי ישווה לך… ברכת אללה שורה עליך, “ברכת הסידנא איברהים יצחק ויעקוב ו”סחאב" (חבריו) הנביא עליהם אלסלם". “החורן – כך אמר לי הבדואי הזקן, ולי – מה לי ברכה ומה לי קללה, הומה הלב לראותך, הלב רוגש לפגשך כמו ידיד וחבר נעורים שלא ראיתיו זה מזמן, זה משנים”….

חורן, חורני – – –

שדות קמה ישרים, תבואה גבוהה דשנה, ברכת-אללה, העיין נפקחת לרווחה ובולעת את כל השטחים והאופקים הרחוקים. דממה ושלווה יורדים ומקננים בלב ובגוף כולו…

מזרחה – הר הדרוזים, דרומה – הרי גלעד ורמותיהם, מערבה – הרי הגליל, ובצפון – החרמון הישיש בכיפתו הלבנה – –

מרנן הדם בעורקים, מרנן בלי קול.

קרני השמש משתפכים לרווחה גלויים-חופשיים ומפזרים בשםע אודם מזריחתה של השמש עד שקיעתה. רוח קלילה מלטפת ומכה גלים-גלים כלב אוהב ורוגש.

* * *

השנה הקדימו לבוא ה“ענזי” מהמדבר ויכסו את עין הגולן והחורן בעדרי גמליהם הרבים. גשם לא ירד החורף במדבר ומירעה לגמליהם לא היה. הם חונים באוהלים שחומים-כהים ומתפרנסים מחלב הגמלים ששותים בשפע.

רועי-הגמלים חוצים בלי הרף את האוויר הזך בקריאותיהם ובצריחותיהם הפראיות… רוכבים על דבשות הגמלים בדהירה כמו על גבי סוסות אצילות, כל הסביבה מתמלאת מצלצול צחוקם ודיבורם החופשי, הבריא והמדברי. הדאגה היחידה – שמא יחלה הגמל. “הגמלים היו שייכים פעם ליהודים – כך מספרים הם – ל”ערב" לא היו גמלים ויערכו מלחמה. המלחמה היתה כבדה, היהודים ניגפו ויקחו מהם ה“ערב” את כל גמליהם הרבים ואת רכושם וילחצום עד שברחו מעבר לים. מאז אין עוד ליהודים גמלים. אבל – אוי ואבוי – את ה“כתאב”, את סוד הרפואות, לא הצליחו לקחת מהם ועד היום הוא בידי היהודים…. יהודי כי ילחש מספר מלים באוזן גמל גם אם הוא חולה מסוכן ונוטה למות, יקום הגמל על רגליו, בריא ושלם…"

כשמזדמן יהודי לבין רועי הגמלים – שמחים הם לקראתו:

– דחילך!

והלה מוכרח לתת איזה “כַתב” שחור על גבי לבן, שיבשלו אותו במים ויתנוהו לגמל החולה לשתות וירפא…

אז יתנו ליהודי המציל מתנה מרכושם הדל בעין יפה: תאני המדבר, או חלב גמלים. יש שבטים ובתי אב להם יהודי מיוחד מדמשק, ה“שומר” בשכר על גמליהם ומזהירם בכל פעם על “ימי הסכנה” הממשמשים ובאים.

הוא היודע אותם מראש ומקדים בסודות “כתביו” ולחישותיו… “הארץ הזאת היתה פעם – כך הם מספרים – ל”ולאד בני-ישראל", אלה היהודים של היום, וגבולותיה אנה? רחוק-רחוק במזרח, במדבר, ולהם השלטון על כל הארץ, ענקים היו וגיבורים. הקברים הגדולים (הכוונה לדולמנים) של “בני ישראל” הם, המצודות, הארמונות והבניינים היפים העתיקים – הכל של “בני ישראל”.

המדבר היה שלהם – הכל שלהם – – פעם לפני זמן רב מאוד היו בני חיל. לא היה בארץ יותר חזק ויותר גיבור מהם".

ואלה שמכירים את יהודי דמשק, חלב ובגדאד מוסיפים ואומרים:

“היום הם מסכין, מסכנים גדולים”…

* * *

יהודי בחורן. יהודי יחידי ובא בשנים. רוב שנותיו בילה כאן. אוהב את הבדידות ואת החורן – כנפשו. היה גם בין המתיישבים בג’ילין לפני המלחמה. עכשיו ממונה על אדמת פיק"א כאן המעובדת על ידי פלחים. מדבר מתוך כאב:

– "אין כל הצדקה להזנחת ההתיישבות בחורן. הן ישנה גם אדמה פנויה. קשיים? בוודאי יהיו, ובאיזה מקום לא היו קשיים ומכשולים?

הוא מכיר את החורן ואת תושביו יפה-יפה. אין כל עיכוב מצד השכנים הפלחים והבדואים להתיישבות עברית. העיתונות הערבית-הסורית בוודאי לא תשקוט ולא תנוח. אך יבואו המתיישבים ויעוררו כבוד אליהם וישקוט הכל…

– איך בנינו את המושבות הראשונות בארץ בימי ממשלת התורכים? – בעלי נסיון הננו בעזרת השם…

– לא. ענה – על אדמת החורן תפרחנה מושבות עבריות! וכתה… עדין לא מאוחר.

בצינת בוקר על מרפסת ביתו שעת חשבון הנפש היא לו.

– למה חייתי? – מה טעם לחיי? ארבעים שנה עבדתי בשביל מי ולמה? ביליתי ימי בשממה. זאת למה? פקיד? משכורת גרידא?

חיי הבל ורוח…

הוא יודע מי האשמים בדבר. נסיון ארבעים שנה בפיו:

– “רשלנות, ר-ש-ל-נ-ו-ת מצידנו ותו לא”.

… ולו ראה בשקיעת חייו את הגשמת החלום החורני. כוחותיו במותניו, בריא ואמיץ. – פעולה, פ-ע-ו-ל-ה! – – – וידע אז טעם לחייו שעברו בבדידות בשממה זו.

כשנפרדתי ממנו, העיף מבטו על המישור רחב הידיים, ודמעות עלו בעיניו הגלויות והבהירות.

---

עלייה לקבר

מאת

פסח בר-אדון

בעברי בנבטיה, העיר המתוּאלית בלבנון, ראיתי והנה שלושה אבטמובילים באים ונעצרים ברחוב הראשי המוביל לבֵירודת. בהם יהודים, נשים וילדים. רובם ספרדים ומיעוטם אשכנזים. מאחורי האבטומובילים ולצידם קשורות חבילות גדולות, שמיכות, כרים, פרימוסים, תלבושות וצורכי אוכל. ברדת הנוסעים נמלא הרחוב רעש. כולם מדברים: ערבית, ספניולית, ואידיש. הם מושכים את תשומת לב העוברים והשבים, ואחד שואל את חברו: – מאין אלה? לאן נוסעים? –מ“פלסטין”, מצפת אלה. הולכים ל“זיארה” לבקר את נבי “סוג’וד”! התקרבתי ליהודים וברכתים: שלום רבותי! פנו אלי עשרות זוגות עינים אבל הופנו תיכף הצידה. ענו לי “שלום” בשפה רפה. חשבו, כנראה, שערבי לפניהם היודע מלה בעברית. כשהוספתי לדבר תמהו: – כבודו ישראל?… שלום עליכם! למה לא אמרת? סע אתנו ל“נבי סוג’וד”!…

פקפקתי, באשר הייתי נחפז לארץ-ישראל. בקשתי מהם לבאר לי מי הוא “נבי סוג’וד” שפניהם מועדות אליו?

סקרני אחד הזקנים במבטו וחייך בערמומיות: – אתה חביבי אל תפקפק והצטרף אלינו בלי דיבורים. מי הוא “נבי סוג’ד”? הלא הוא אהליאב בן אחיסמך עוזרו בקודש של בצלאל, והוא מפורסם בנסים ונפלאות, מביא ישועה ונחמה לכל חולה ומסוכן. מדי שנה בשנה אנו נוסעים אליו לבקרו בזמן, בזה השבוע (אחרי חג השבועות). שוהים אצלו שלושה ימים ושלושה לילות, בתפילה ותחנונים; ומסדרים “הילולא”, ממש כמו אצל רבי שמעון בר יוחאי במירון. באים יהודים מצידון, מבירות, מדמשק, מחלב, מתורכיה, ממצרים ומארץ-ישראל. רבים הניסים שלו, עוד תשמע עליהם בדרך. יש כאן עדים, שלהם קרו הניסים הללו… כך.

התעורר בי הרצון לבקר עם היהודים אצל הצדיק הזה, שטרם שמעתי עליו ברורות והסכמתי להצטרף אליהם. אחרי נסיעה של חצי שעה צפונה, הגענו אל מעיין לרגלי הר תלול שעל שיאו קברו של אהליאב. היינו צריכים לחכות לחמורים שהזמינו הנוסעים בנבטיה, כדי שישאו את החפצים ואת האנשים להר. התיישבנו על יד המעיין הנובע. גברים לחוד ונשים לחוד. פתחו את החבילות והוציאו “מזונות”. יהודי אחד כיבד את המסובים באראק מבקבוק שעבר מפה לפה. יהודי בא בשנים ובעל פנים מהודרים פתח בשיחה על דורות שעברו, על יהודים “טובים”, צדיקים ויראי שמים. נאנח תכופות: – אח, הזמנים ההם… “ישיבות” מלאות תלמידי חכמים, יראי אלוקים… ועכשיו…

הפסיקו יהודי צנום בעל זקן ארוך ששיבה נזרקה בו, “מקובל” אשר עיניים לו פקוחות ומלאות דבקות ופנים ספוגים. הניע את ידו בתנועת ביטול: – יראת אלוקים… זה לא כלום…

המדבר נתן בו עיניו בתמיהה. הסתכל בו המקובל בחיוך והוסיף: – אתה פחדן… אתה ירא… זו לא מדרגה… “יראת” שמים באמת אינה ולא כלום! ומה העיקר? א־ה־ב־ת שמים, אהבה, כן אהבה! – והגמרא מה אומרת? – שואלו הראשון. – ידעתי, ידעתי. אתה למדן ותבוא אלי בגמרא אבל רגש, רגש צריך. גבר הוויכוח. הגברים לא השגיחו בבואם של המחמרים הערבים לקחתנו. היו שקועים במחלוקת החמה בין שני תלמידי החכמים שבחבורה. נפלנו כמעט לשתי כיתות: אלה תמכו בלמדן שבחבורה ואלה במקובל. כל אחד עזר להם עד כמה שידו מגעת בפסוק מהתורה, מחז"ל ובמלה סתם להכריע את הכף.

הנשים השמיעו לפתע את קולותיהן בתרעומות: – ראו נא, התיישבו כאן ומתווכחים, והשמש “הנה הנה” שוקעת, מתי נבוא ל“שם”, בלילה? –התעוררו כולם ונתפזרו כל אחד לתפוס חמור חזק וטוב. קשרו את חבילותיהם והתחילו להעפיל. השמש עודנה לוהטת. העלייה קשה ומייגעת. שבילים צרים ומסובכים, כמעט זקופים. כל הזמן בחזקת סכנה ליפול לתוך הוואדי העמוק. פוחדים לרכב ומתחילים לרדת אחד אחד מעל החמורים וללכת ברגל. כולם רטובי זיעה. נאנחים, אין רואים לפניהם את מראה הנוף ואין יכולים ליהנות מזיוו. אחרי שעתיים של עלייה מאומצת, ולבסוף תוך יער סמיך, מגיעים לכפר המתואלי סוג’וד. עוד עשרה רגעים וכולם על שיא ההר, מקום משכנו של אהליאב בן אחיסמך. קבר בתוך בניין המתנוסס לתפארה מעל לכל ההרים.

שם מחכים כבר יהודים שהקדימו לבוא. חילופי “שלום עליכם”. פגישת מכרים מזמן. היהודים שוכחים את קשיי הדרך ואת העייפות, עומדים תחתם והעינים צמודות לנוף היפה המתגלה מסביב: הים התיכון, צור, צידון, כפרים שונים על מרומי ההרים, החולה; החרמון עם כיפתו הצחורה, והנה למטה נבי בצלאין (בצלאל) הנערץ; קצת למעלה צפונה, נבי צפניה. כיפות הקברים שעליהם נראות היטב. למטה מהם הנחל זהורר. כל ההרים הקרובים ל“נבי” – מכוסים עצים ירוקים המרעננים את העין. השמש שוקעת בתוך תכלת עמוקה לפני הפרידה.

היהודים התחילו לזרז איש את רעהו:

מנחה, צריכים להתפלל, כבר מאוחר… מנחה! מנחה!…

* * *

שייך הכפר בא ובידיו מפתחות הקבר. החדר מאורך, מטוייח ומסוייד לבן. עליו תיבת עץ גבוהה, כעין ארון מכוסה שטיחים ופרוכות ירוקים עם כתובות המנדבים. מנורה גדולה מנחושת תלויה מעל התקרה וגם זו נדבת איש צדיק. התפרצו כולם פנימה והתחילו לנשק בחרדת קודש את הקירות. הנשים צבאו על פתח הקבר וכל אחת התחילה, לפי דרכה, לתנות את צערה בלוויית בכי תמרורים.

מהן שהביאו מתנות: שטיחים, פרוכות וכדומה, ומהן שנזכרו והתחילו למשש בשמלותיהן, בגדיהן או חזיהן והוציאו ניירות, פתקאות, מכתבים עטופים במטפחות ותחבו לבין הסדקים – בקשות של שכנים ושל קרובים.

הפתקאות כתובות עברית, ספניולית ואידיש. בהן בקשות “הריון קל”… “שידוך הגון לבתי שתחי”, “פרנסה ובריאות”… להשיב את לב בעלי לאהבה אותי"… “להסיר את המיחוש מראשי”… “להשיב לב בנים על אבות, ויסור מדרכו, כי עזב דרכי נועם היא תורת ה' תמימה ודבק רחמנא לחצלן” – – – ועוד ועוד.

כשנפטרים לצאת – הולכים כולם אחורנית מתוך יראת הכבוד ושולחים נשיקות אוויר בנגיעת יד על שפתיים מול הקבר.

השייך הערבי העומד מהצד ומסתכל במתפללים מעיר לגברים אחדים שנכנסו בסנדליהם ובנעליהם:

– לא יעשה כדבר הזה. שלו, שלו את נעליכם, כי קדוש המקום.

מקבלים היהודים את הערתו ועושים כדבריו. – "צדק, אף-על-פי שהוא גוי…

גמרו כולם את ה“התוועדות” הראשונה לצדיק. ניגש השייך והתחיל למלא את הקערות שמן, תיקן את הפתילים, וכל אחד הדליק פתיל – בשלמו שכר הדלקה לשייך. את הכסף – שכר ההדלקה – איך השייך לוקח לעצמו, כי משרת-חינם הוא לכבוד הצדיק. הוא מוציא את הכסף לבדק הבית. ואלה שאינם יודעים זאת – עומדים איתו על המקח והוא מרגיעם:

– הכסף “הולך” לכבוד הצדיק, רק לכבוד הצדיק…

* * *

אחרי תפילת ערבית התיישבו כולם בפינה אחת מקופלי רגלים. השייך מספר על קדושת המקום והכבוד הגדול שהם, הערבים, מכבדים את הקבר הקדוש הזה ונוהרים אליו מקרוב ומרחוק בעת צרה. משפחתו היא השומרת על המקום מזה ארבע מאות ושמונים שנה, ולכן שורה בה הברכה. הוא יודע את אבותיו בשמותיהם לפי שושלת הדורות: נעים – נאצר – אדין – חסן – איוב – חג' חסן – חג' אחמד – נאצר – א-דין. הוא בעצמו – חג' נג’יב, ובנו – חסן. רק למשפחתו זכות השמירה והשירות בקבר, זכות הבן הבכור במשפחה ואין לאחרים זכות עליו. ומעשה שהיה: רצתה אחת המשפחות הגדולות בכפר לקחת לה זכות זו מאביו, ירחמהו אללה; והאיש ההוא בריא ושלם. רק בא לקבר לשרת בקודש והנה התעוור ונשאר בעיוורונו עד יומו האחרון – שלושים שנה תמימות!

מה השם “סוג’וד” לאהליאב? כאשר התפרסם שמו ברבים נהרו אליו אנשים בהמון לסגוד ולכרוע ברך לפניו, וכך נשאר השם סוג’וד. הבניין שעליו – נבנה בחיי איוב זקנו. עוד בניין אחד נבנה בשביל המבקרים על ידי אשה עברייה עשירה ממצרים שלא הרתה ולא ילדה עשרים ושבע שנה והיתה ב“כל העולם” לשאול ברופאים ולא העלו לה ארוכה ונפשה כלתה לילד, עד אשר באה להשתטח במקום קדוש זה, ונדרה נדר 200 (מאתיים) לירה מלבד מתנות לעניים. כעבור תשעה ירחים ילדה בן. זה הבניין מצד ימין.

מעשים במשוגעים ואחוזי דיבוקים שנתרפאו. מעשים בגניבות שנמצאו. מעשה בנשבעים לשקר – חמישה עשר איש – שמתו בו במקום, כי קפדן הוא הצדיק ונפרע במחללי שמו לשוא. לא רק הקבר, אלא כל שנמצא בחדר “סגולה” בו. הנה המנורה, אם ידליקוה על כל מנורותיה וידברו אליה, תסתובב מספר פעמים לפי הבקשה ולא תוסיף ולא תגרע. יהודי צפת מאשרים זאת, כי ראו בעיניהם את הפלא הזה. וכהנה, וכהנה.

מעשים מעין אלה כתובים גם בספרי הנוסעים מהמאות שעברו:

בעל “עדות ביהוסף” משנת 1752 – תקכ"ב (לפי הצלום מכתב ידו שנמצא אצל הח. י. בן-צבי) – מספר: “… ואהליאב בן אחיסמך חשוב מאוד אף בעיני אומות העולם ובאים גם כן על קברו ויש תיקון אחד כשבא על קברו נותן מתנות מה שנדב לו ויש שם ממון הרבה כסף וזהב ובלתי אפשר לקחת משם אפילו פרוטה אחת, ומעשה שהיה, פעם אחת רצה יהודי אחד ליקח משם בסתר כמה זהובים ומיד נחלש ידו והיה לו כאב גדול וצעק בבכייה גדולה והתוודה לחזור המעות למקומו ומיד נתרפאה ידו” – – –

בעל “חיבת ירושלים” (ירושלים – 1844) מספר: – – – "וזה המקום הוא במהלך שלושה שעות מצידון ויש שם חצר ובתים, ובתוכו בניין גדול ומפואר, קבורת אהליאב ובאים לשם יהודים וגויי הארץ הקרובים והרחוקים ונודרים נדרים ונדבות עבור נשמתו וגם בכל עת צרה על העמים נודרים עבורו ומזה קונים צאן רבות, וסמוך החצר יש עדרים, עדרים שמרעים הרועים בשדות וטובחים ומוכרים לאורחים וקונים אחרים.

ויש בחצר הנזכר כלי נחושת לרוב לבישול ושתייה ולכל הצטרכות הבאים לשם. ואין גם אחד שיקחם ויעבירם משם כי יראים לגנוב, גם מקום אחד שמניחים שם מטבעות. והלוקחם על פי סגולה מניח אחרים תחתיהם. ושם יש מערה ואומרים כשילין שם חולה או משוגע יחידי יתרפא".

* * *

על שיא ההר, הבניין והחדרים לאורחים כעין “חית” אשורית ובתוכה חצר גדולה, כעשרה מטר על עשרה. לצד מערב, לעבר הים, פתוח לרווחה. לצד צפון – החדרים החרבים מאין מטפל בהם. באמצע החצר בור מים, מי גשם. רוב הבניינים הם מנדבות יהודי המזרח כפי שמעידות הכתובות המרובות על הבתים, החרוטות באבן בגודל של עשרים – שלושים ס"מ מרובעים:

“לטובה ייזכרו שם הנדיב הג' ס”י נסים יעקב אשכנזי ונ“ב גמילא ובנותם אסתר ורחל הי”ו ממצרים יע“א, בעד נדרם סך עצום לבניין מקום ה”צ הקנאי אהליאב בן אחיסמך זיע“א, עוד השתדל בקבוץ נדבות יהי”ר הצדיק הנזכר יעמוד לו ולזרע' ומשאלות לבם לטובה ש' העת“ר להם” – – –

– “לטובה ולברכה ולשם ולתהלה יזכרו כל הנדיבים ממצרים ואגפיה ומבירות ודמשק וכל ערי תורגמה יע”א והמשתדלים בקבוץ נדבות ובנין ותקון מ“ק הצדיק אהליאב בן אחיסמך זיע”א, זכות תעמוד להצלחת שנת ה' עת“ר להם כיר”א" – –

ביניהן הרבה נדבות מיהודי צידון הסמוכה.

לפי דברי השייך יש לקבר אדמת ווקף בשטח של 15 מידות חיטה, שהוא מפלחה בעצמו והכנסותיה משמשות לבדק הבית. הממשלה פוטרת שטח זה ממסים, אבל אין זה מספיק כי הבניינים עתיקים וצריכים תכופות לתיקון והוא מבקש: – ה“מכתב”, (המשרד של ההנהלה הציונית), היה צריך לשלוח סכום כסף לצורך זה!

* * *

שלושה לילות לנו שם. בלילה הראשון ישנו הגברים בחדר הקבר, בלילה השני – הנשים, בלילה השלישי – שוב פעם הגברים. הגברים מבלים כל הימים בתפילה ובתחנונים ובלימוד ובשיחות-אחים. הנשים מכינות אוכל, מבשלות עופות משחיטת השוחט שבחבורה, נכנסות בכל פעם אל הקבר ושופכות את לבותיהן ומתכנסות שוב לשוחח או מקשיבות לקול התפילה והתורה. בערבים מתכנסים כולם יחד באחד החדרים. הזקנים מתיישבים והצעירים שרים שירי קודש. לפתע מתרוממים ממקומותיהם, יד אחת על כתף החבר ויד אחת למעלה כשהעיניים סגורות למחצה והמקובל מנצח על כולם: – למען הצדיק, ה־צ־ד־י־ק…

לערב האחרון מכינים שמן, סודרים, מטפחות, משי וצמר להדלקה. בדיוק כמו בל"ג בעומר במירון, לכבוד הצדיק.

* * *

מסורת בפי כולם, כי אהליאב צדיק קפדן הוא ו“אוהב שקט”. ובל ירגיזוהו יותר מדי. אם נשארים על קברו יותר משלושה ימים ושלושה לילות, יתקדרו פתאום השמים ורוח סערה תתפרץ ותזעזע את כל הבניין ומוכרחים לעזוב – – – ומוטב שלא לנסותו בדברים אלה ולנסוע מכאן בעוד מועד, לטוב להם ולכל ישראל.

---

סֻלְחַה

מאת

פסח בר-אדון

רוכב לו השומר העברי מהשדות. העאקל שמוט לו על צווארו. הכַּפייה על כתף ימין מתבדרת ברוח הקלילה. העבאיה גלשה מעל כתפיו ונחה סביב גופו, התחתון, עוטפת את רגליו. רובה-הצייד הטעון לפניו. שערותיו פרועות, תלתל רטוב משחק ברוח על מצחו המכוסה זיעה. פניו מיוזעים מאובקים ועייפים. והוא, על סוסתו ה“שֶגרה” (החומה), נושם בכבדות – עוף – – עייפנו… צועדת היא בכבדות באדמת החמרה, מתאמצת בכל כוחותיה למהר. היא מרגישה את הדרך בחזרה הביתה, אל האורווה, אל ברז המים ואל האבוס המלא. כל גופה רטוב, מבריק לעין השמש. קצף לבן נוצץ על גבה סביב האוכף, ועל פיה וצווארה, מקום השפשוף של מושכות הרסן…

ה“שגרה” עבדה כל הלילה, הובילה את בעליה לשדות המרובים והפזורים, לשמרם מרועי לילה וקוצרים גנבים בתבואות. עם שחר שב לו השומר למושבה. שמש מעוטרת עננים קלילים, מוצפי פז וארגמן תלווהו בדרך הביתה. טל הבוקר רחץ את רגלי הסוסה קלת הרגליים, רוח קרירה מלטפתה… לבו טוב עליו, לילה בלי מקרים. הרועים התרחקו מהשדות ורועים ב“בור”. נראה הדבר, שהמכות מלפני יומיים השפעתן טובה עליהם מן ה“בוליטיקה” שבדיבורים… הכחול ממעל, הירוק לרגליו והזוהר השָלֵו הנסוך על הכל רְעֲנֵן את עיניו הלֵאות. לבו התרחב בקרבו, והוא הֵרִיע בקול בכל כוחו לחלל העולם, והן ענה לו ממרחקים…

כמעט שלא הרגיש כי בא לביתו. הסוסה התחילה לצהול בשמחה לקראת האורווה הקרובה וקול צהלתה עורר אותו. היפנה את הסוסה לגבעה הקרובה לביתו, כדי להעיף עיין עוד פעם על המרחב המשתרע לרגליו. ריסי עיניו הפקוחות התכווצו פתאום והצטמצמו לעבר נקודה אחת וכרגע חלפה פגה מלבו כל הנאת־השלווה. פניו הפכו רציניים והתרכזו כלפי אותו מקום מדאיג, הרחוק מהגבעה מרחק שעתיים של רכיבה רגילה. שפתיו הפליטו כאילו סתם בעלמא:

– יחרב ביתהום!… – ותיכף אחרי זה רטן לעצמו: – נדמה שנמצאים בתוך השדות הקיצוניים… כשהוסיף להסתכל ראה במרחק-מה משם גמלים עמוסים. ודאי אוהלים הם עמוסים – שיער לנפשו; והנה ראה עדרים עדרים גולשים מההרים, נענע בראשו, לעבר הרחוקים שם, ירק מתוך כעס במלוא פיו: – טפו!… רק בריאות ושנים ארוכות, ואינשאללה, צרות לא תחסרנה… – עמד רגע כמהסס, גירד בראשו, הפליט קללה בערבית, והוסיף בלחישה לעצמו: – אין ברירה, יא חביבי – נד לעצמו ברחמים – שינה “בָלאַש” (לחינם) היום… צריכים לגשת…

הסוסה רקעה קלות ברגליה הקדמיות באי־סבלנות, הפנתה את ראשה וצהלה בגעגועים לעבר האורווה. הוא דפק בידו על צווארה בחיבה ופייסה בדברים: – הרגעי, חביבה, עינייך הרואות, כמוני כמוך עייף אנוכי, רוצה לנוח ולישון… אבל מה לעשות? העיפי עיין, יקירה, וראי נא מה שנעשה שם – והוא הראה לה ביד – הנה שם…

הסוסה זקפה את אזניה כאילו מתכוונת לשמוע את דבריו. נענעה אותן פעמים אחדות, כיורדת לסוף דעתו, ומשכה את ראשה לפניה… הוא דפק קלות בדרבנות על גופה והיא התמתחה. הסוסה עקרה את ארבע רגליה בבת־אחת מהמקום, הרימה את זנבה, ורצה-עפה לכיוון שהראה לה בעליה לפני- כן…

משראו הרועים את ה“חַיָּל” (הרוכב) דוהר מרחוק – הזדרזו לגרש את העדרים מן התבואה. רעשו, קיללו וצעקו על הכבשים, כאילו הם האשמים… האיצו בהם להתרחק עד כמה שאפשר מעיני ה“חיל”… בינתיים הגיע השומר לקצה השדה, העמיד את הסוסה וסקר את פאות השדה והן כולן אכולות ודרוסות. מדד במבטו – קרוב לדונם חיטה החריבו. הוא הידק את שפתיו כאילו חשש להתפרצות זעמו לבטלה, וסינן מבין שיניו הקמוצות:

– הכלבים… עובדים לעזאזל… המעט שנות הבצורת, מכת עכברים, הממשלה ומיסיה, חובות, והנה גם אלה… חלקה כה יפה… ודווקא חלקתו של ירוחם המסכן החריבו… שוב דפק בסוסה והשיג את הרועים המתרחקים. עבר על פני ילד-רועה ועזבו; פסח גם על נער־רועה כבן שלוש-עשרה, כאילו לא ראהו; נעמד על יד רועה מבוגר וציווה עליו לעמוד ולא לזוז ממקומו. – יא אבן־אל־כלב… אלעאן-אבוך יא-ערס… (על מקומך, בן-הכלבה! ארור אביך, אתה הנבל) קילל והצליף בשוט על גבו ועל ידיו המגינות על פניו – מה אתה חושב בלבך? ההפקר הוא השדה?… תחריבו כאן את כל העולם ועמל האנשים, הא-לך… הא… הא… הרועה צרח וצעק: יא חואג’ה, דחילך!… רחם נא… לא אני… אני לא הייתי שם… באללה ובאל-נבי… בחיי אביך ובחיי עיניך, לא הייתי שם… אתה טוב, יא חואג’ה… בחיי אביך… – הא לך – והוא הוסיף להצליף בקורבאג' על גופו – הא לך בעד החנופה והא לך בעד שבועות השקר… הרועים-הילדים כשראו את הנעשה, עזבו מהר את העדרים ורצו להודיע על כך באוהלים, שזה עתה הוקמו. עשרות בדואים זקנים וצעירים וכולם עם “נבוטים” בידיהם, רצו לקראת השומר. הילדים רצו קדימה והתחילו לזרוק אבנים בשומר ופגעו בסוסה. היא נרתעה ממקומה וסובבה את ראשה למקום שנפגעה, הביטה על כולם בעיניים קמות ורקעה ברגליה כעומדת להשתער על כולם, רצתה לשחרר את ראשה מן המושכות המחזיקות אותה בכוח – ולזנק קדימה. והנה לפתע לפתאום זקפה את אוזניה, מולה עמד בדואי צעיר ובידו נבוט. הצעיר הרים את הנבוט ופקד על השומר בהצביעו על הרועה:

­– דֶשֵׁרוהו!! עזבהו!!

השומר הרים בידו האחת את רובהו, הוריד את הניצרה ופקד עליו: – ענדך! לא לזוז! כולכם על המקום, לא להניע איבר! אחרת – אירה בכם. בנתם? והוא הוסיף לקלל ולהרעים בקול: ­– גרש אגרשכם מכאן ככלבים, הלהחריב את אשר זרענו באתם? אלמדכם בינה… את בן כלב זה – והראה על הרועה הנפחד – באללה, למשטרה אמסרהו והוא ישלם את אשר החריב; והיה לכם הדבר לזכרון!…

יצא זקן אחד מבין העומדים במקום, והם כנטועים באדמה, ופתח בדברי חנף: – אללה סָבּחַךְ־באל־חיר… אתה טוב יא חואג’ה, ואין טוב ממך בכל העולם… אלה “ולאד”… ילדים… – וכשראה את עווית פניו של השומר – הוסיף מיד – אלה חמורים… חיות השדה… לא מבינים כלום… אתה “אִבְּן אל-ערב” – מכיר ויודע אותם הארורים… הם לא יתקרבו יותר לשדות – בחיי שפמי וכבודי ושערי השב… הוא התקרב יותר ויותר אל השומר, העביר את כף ידו הרועדת על כף יד השומר בלטיפה: – אנא, רחם את המסכִּין הזה, באללה – זו הפעם האחרונה… אללה ישמרך ויברכך! אנחנו נהיה שכנים… לפתע פנה אל השומר במרץ: – תן לי את השוט!… – הזקן עזר לו להוריך מידו את הרצועה המחזיקה בשוט ופנה לעומת הרועה בקללות: – יא אִבְּן-מלעַאון!… תקולל דת הכלבים… הא לך… הא לך… – ובשעת מעשה קרץ אליו בעיין, כמעט באופן בלתי נתפס. הרועה הבין את הרמז והתחיל לברוח, והזקן כרודף אחריו כברת דרך קללו בזעם והצליף לחלל האוויר… הזקן חזר והוא נושם בכבדות. מסר לשומר את הקורבאג' ופנה במתק־שפתיו: – יא-חואג’ה, לא יוסיפו לך יותר “כאב ראש”, אני אשמור לך… אני ערב לכל, שיבולת לא תחסר, על ראשי ועל עיני… ועכשיו – תפַאדל ענדִינַא… – כבדנו! נשתה כוס קהווה יחד – בבקשה, אַהלן וסַהלן…

השומר סֵרב:

– תודה לך… אני ממהר עכשיו… עבודה רבה לפני… התעקש הזקן ולא נתנו לסרב, וגם כל העומדים מסביב משביעים אותו בשבועות וחרמות: – לא אחרת בלתי אם תסור אלינו! כבדנו, בבקשה ממך… – בפעם אחרת, אינשאללה, בוא אבוא אליך… עכשיו אני עסוק מאוד… סלוח תסלחו לי… הזקן הסכים בקושי וסינן: – מעליש… אין דבר… כבדנו, בבקשה ממך, בביקורך. והושיט לו את ידו לשלום: – מַעסַלמי… לשלום! – וכולם עונים לברכתו ומוסיפים: – דרכך לשלום יא חוואג’ה! –

* * *

השומר שב לאט לאט בדרך וחשב על המקרה ועל ה“אווַנטה” של הבדואי הזקן – ופרץ בצחוק: “בוליטיקה”… ואולי באמת היטיב לעשות שסלח הפעם. לולא היה כה עייף וחסר שינה היה צריך להיכנס לאוהל הזקן, לאכול איתו “חוּבּז ומלח” – לחם ומלח, לשם כריתת ברית…

הרהר בבדואים־השכנים והנודדים, השתדל להבין הגות־לבם:

“שמים ממעל – אין סוף; אדמה מתחת – מרחקי מדבר רחב־ידיים; ולב הבדואי והרועה – כמדבר לרוב; מי הציב לפתע־פתאום גבולות על הארץ ושם חוק וגדר לחופש הנצחי: כאן תעבור, פה תרעה, עד כאן מותר ושם אסור!? ועוד באים ומתריעים על איסור זה בתוקף. לא, לזאת אינו רגיל, והרועה הבדואי הלא כתינוק עקשן מָשׁלוֹ; וכי יש להתפלא על תינוק, המחבק כל דבר המוצא חן בעיניו ואינו נותן לאיש לגשת ולקחתו וצועק – “שלי” הוא. זו תורת המדבר: מה שטוב בעיני – הוא טוב ויפה; מה שבכוחי לכבוש – זהו כיבוש; אבל מה לאחרים ולכל זה?… היה היו אדמות שוממות, תנים רעבים קוננו ויללו בלילות, רועים נדדו בכל עת ממרחקים עם עדרי צאן וגמלים, התפשטו על המירעה הדל, הרביצו את צאנם ליד כל מעיין ונחל – ואין מפריע. ולפתע – בתים בנויים, רפתים, אורוות, אדמות אלה מוריקות תבואה, אדמה זו מושקה ממי המעיינות והנחלים… החציר הירוק כה טעים ומגרה קיבת כל כבשה ועז. מירעה טוב ומצויין אחר הקציר, כששיבולים וגרעינים מפוזרים בשפע בשדות ועיני הרועה כלות אליו… בגן הקרוב ירקות למיניהם, הטובים למאכל על קיבה ריקה כשאין במה למלאותה… ומי זה יכול לפתע לאסור הנאה מכל הטוב הזה?… הדם המדברי, הנכבש ונכלא על ידי אנשי היישוב, זונק מעורקיו. הבדואי רוצה לראות עצמו שוב בעטרתו המזהירה של איש המדבר – כ”שולטאן א דוניה" – כשליט העולם… “נסיב”, הכל גורל, מזל – ולמה לא לנסות?…

הסוסה מושיטה בכל רגע את ראשה לצידי הדרך, לשדות הזרועים, כדי לטעום מתוך רעבתנות מהירק המגרה… ליאות כבדה ניסכה פתאום באיבריו שכאילו התאבנו. ראשו כבד עליו, כמו מטומטם. שמורות עיניו נסגרות כאילו מאליהן, אין לו עוד שליטה עליהן. אינו מרגיש דבר מלבד הולם בלתי פוסק בראשו. אפילו להתרחץ אין לו רצון, אלא לשכב כך בצל – ולהירדם, ולוּ לשעה קלה.

הוא חס על כל רגע. אינו נותן לסוסה להושיט את צווארה לחציר ודופק לה מכנית ברגליים. היא נושפת ונושמת בהתאמצות, פוסעת פסיעה־פסיעה כבשארית כוחותיה. השומר חס על סוסתו והסיר את הרסן מעל פיה, החזיק בחבל ה“רשמיה” ולא הפריע לה מלהכנס לתוך השדות הזרועים. עתה צועדת היא בראש מורד ולוחכת במהירות מכל הבא לפיה. מתעכבת לרגעים פה ושם, כאילו להרבות רגעי האושר שנפלו בחלקה. גופו מתנועע עליה בתוך האוכף, חסר אונים אולם בקצב מיכאני, הוא נלחם בשינה האופפת אותו בלי הרף.

הגיעה הסוסה לוואדי וירדה בזהירות. לפתע עמדה תחתיה ונרתעה חצי צעד אחורנית. הוא פקח את עיניו ורצה כבר לדפוק בה בדרבונותיו, והנה שם לב לאוזניה הזקופות ולרחרוחה. התבונן סביבו – ולפני עיניו שני גמלים: אחד רובץ תחתיו וקשור בירכו, טעון חציר ועבאיה שחורה ממולאת חציר מונחת על ידו; והשני – עומר ולועס מהקוצים המרובים המפוזרים בווארי. שני בדואים בורחים בבהלה בדרכים נפרדות ואחריהם רץ גמל אחד בפישוק רגליים…

בין-רגע התפכח. ענן השינה כאילו נמוג מעיניו ומגופו. פניו הבריקו שוב בברק־רצינותם הרגיל. קפץ חיש מהסוסה. הריק את החציר ושם את העבאיה ב“חורג'” שקיים. התיר את ברך הגמל מחבליו ובחירחור ובבעיטה הקימו מרבצו, תפסו בחבל רסנו ומשכו אחריו. הגמל נבהל לראשונה והוציא קולות גרוניים כאילו התאונן על הפרעת מנוחתו. אחר כך הסתכל סביבו והתחיל צועד בצייתנות אחרי הסוסה בתנועות אדישות וגמליות.

בת־צחוק ריחפה על שפתי השומר: – הנה, כדאי היה כבר כל ה“טראסק”… אלה ישלמו עתה, אינשאללה, בעד כל הנזקים… ישלמו גם בעד הנזק של הבוקר, של אתמול ושלשום ולפני חודש… אלמדם בינה… הסוסה, כאילו גם היא שמחה על מקרה זה ופסעה פסיעות גסות ומהירות. התחילו לצעוד קדימה מבלי להתעכב.

הוא חושב לו בנעימות ובשביעות רצון: הכדאי למסרם למשטרה ולהישפט או להשתוות איתם, האם לדרוש מהם כופר וכמה?… ובכלל מעניין לדעת: למי הגמלים האלה? מי הם המנוולים הללו? עודנו שקוע במחשבות והוא כבר קרוב למושבה – ולפתע־פתאום כאילו מהאדמה, צצו סביבו חמישה בדואים, אשר כפיות מכסות את פניהם עד לעיניהם. אחד מהם ניגש ישר לגמל והתחיל לסחבו אליו. השומר הצליף בשוט על ידיו והבדואי עזבו כרגע מעוצמת הכאב. בו ברגע תפס בדואי שני ברסן הסוסה, ועד שהספיק השומר לעשות תנועה איזו שהיא – וכבר הרגיש מכת נבוט בראשו.

הוא לא ידע בעצמו איך קרה הדבר. ראה עצמו מוטל על האדמה, רובהו קשור לרצועתו שעל זרועו. הוא נאבק ומפרפר בין ידי הבדואים החובלים בו בידיהם, ברגליהם ובנבוטיהם, ומנסים להוציא את הרובה מידיו. דם חם קלח מתחת לכותנתו. הוא אימץ את כל כוחותיו, בעט, נשך בשיניו, היכה בראשו, ברגליו ובידיו. הצטנף כקיפוד סביב הרובה וכיסה עליו בכל גופו ולא נתן געת בו, כל נזכר שהרובה טעון. בבוקר בעת הקטטה עם הרועה פתח את הניצרה ולא סגרה אחר כך. בינתיים הספיקו שנים מהבדואים לסדר את הגמל שלא יברח והם באו לעזרה לשלושת הנאבקים. כולם יחד השתערו עליו בצעקות איומות ובחמת־נקם. אחד אחזו בגרון והאחרים משכו את ידיו המחזיקות ברובה. אותו רגע נשמע קול יריה, ותיכף לאחריה – קול צעקה. בקרבתו התהפך גוף אחד הבדואים… חיש מהר התחזק השומר וקם על רגליו. הסוסה נפחדה וברחה מפניו. עם הרובה בידו רץ ורץ אחריה, בלי לראות כל דבר אשר לפניו, בלי לחוש כלום, מאמץ את הרובה ללבו ולגופו חזק חזק… לשמע קול הירייה, אנשים מבוהלים יצאו מהבתים והחצרות שבקצה המושבה. בראותם את הסוסה דוהרת ברחובות המושבה כמוכת סנוורים ורוכבה אין עליה – פרצה צעקה מפי כולם:

– ירו בשומר!… בשומר ירו!… אוצו לרופא… חושו למשטרה… הירייה היתה קרובה למושבה!…

פעמון המושבה הזעיק את הכל לשדה. מצאו את השומר זוחל על בטנו מעצמת הכאב ברגליו, בראשו ובכל גופו. עיניים נפחדות מסביב לו, תוהות ודורשות פשר המאורע. פתח את פיו לספר מה קרה – ואצבעות ידיו מיששו מתחת לחולצתו הפרומה והוציאו משם בשר חי עם שערות־זקן מלוכלך דם. כל גופו הזדעזע ופניו החווירו. מפיו פלט צעקה והוא השתטח אין-אונים על האדמה…

קולות של בדואים צועקים־מאיימים מחרישי־אזנים, הלכו והתקרבו. מכל בליל הצעקות שמעו רק מלה אחת ויחידה, שקל היה לעמוד על טיבה:

– ר–צ–ח!…

הקולות מתקרבים והולכים:

– עליהום!… אדבחהום… נ–ק–מ–ה! מוות להם!…

המשטרה, שהובהלה למקום לקול צעקות בני המושבה והבדואים – באה ברגע הנכון ועמדה בין שני המחנות. ביריות איום באוויר לא נתנו להתקרב מחנה אל מחנה – –

* * *

“קום”. כל האוויר רווי פחד גאולת הדם. בני השבט מפיצים שמועות: השומר ניגש אל בדואי שעבר לתומו – והרגו… מי לב בדואי לו ולא יתפלץ לשמע דברים אלה? – כך ניגש אותו השומר לסעיד המסכן ושאלו: “אתה מוסלם?” ויענהו סעיד: “מוסלם, השבח לאללה”. השומר כונן אז את רובהו אליו וירה בו. על יד הקבר הפתוח התאספו מאות אנשים. נשים קוננו וטפחו על לבן. מסיתים שבאו מקרוב ומרחוק הוסיפו שמן על המדורה… ופה אחד נשבעו באותו מעמד: – ניקום את הדם השפוך של סעיד אחינו, נגאל את דמו… נפש תחת נפש, רכושם – הפקר הוא מעכשיו, וכל אשר להם – הפקר הוא…

כל המושבה שמעה את דבר השבועה וחרדה תחתיה – – – השומר שוכב בבית החולים של בית האסורים תחת משמר שוטרים. מפרפר בין חיים למות. לפני עיניו הקודחות – מופיע ראש מחוץ ומנופץ לרסיסים… הוא משתדל בכל כוחותיו להסיר מעל חזהו ואצבעותיו את חתיכות הלחי עם שערות הזקן שדבקו בו ואינו יכול. השערות חודרות עמוק־עמוק לתוך בשרו. שערות זקנים ולחיים מרוטשות, מגואלות בדם… עיניים איומות מסתכלות בו מכל גבעה והר. עיניים חצאיות, רביעיות, שמיניות, חתיכות, חתיכות. רסיסי־עיניים מסביבו, והנה הן מתחברות יחד, מתרחבות וגדלות-גדלות… ריח אבק שריפה עולה באפו, חודר לתוך גרונו ומחניקו.

* * *

עוד סימני החבטות והחבלות על גופו החלש והרצוץ – ואנשים בעלי-השפעה וידידים נושאים ונותנים עם משפחת הנרצח לתת כופר דמו.

אין מסכימים, מסכימים, ושוב אינם מסכימים. סוף-סוף – כולם מסכימים. הסכום הוא – שלוש מאות ושלושים ושלוש לא"י כדת וכדין, – בלירות “זהב”…

רבו הקרובים לסעיד זה – אין למנותם. כל אחד רוצה דמי כופר. שוב משא ומתן. שוב אחד מסכים ואחר מסרב. נפלגים ונפרדים, כל אחד רוצה לזכות בכסף הקל… השייך, ראש השבט, הוא הלוקח את הכסף. הוא יברר מי הם הקרובים האמיתיים ויחלק ביניהם – בצדק… והנה מצא השייך בכבודו ובעצמו, כי גם הוא קרוב לסעיד…

* * *

יום ה“סולחה” הגיע. בני המושבה שלחו לבני השבט צאן לזבח, אורז לבישול, קהווה וסיגריות. בתוך מחנה השבט הקימו אוהל ענקי רחב ידיים ועל ידו אוהלים רבים פנויים. פרשו מרבדים ומזרונים. הכינו קהווה. בצד הכינו אוהל נפרד, קטן ולבן, אוהל נייטרלי.

על פרשת דרכים עמדו עשרות בדואים, צעירים וזקנים. סביבם ילדים ונערים עם נבוטים בידיהם, וחיכו לבאים. במושבה התאספו יהודים וערבים ידידי המושבה, אשר יד להם בכריתת-שלום זו, ונתכבדו בקהווה וסיגריות.

המכובדים שבסביבה, ערבים ויהודים, נסעו ראשונה באוטו לשם משא־ומתן רשמי עם בני משפחת הנרצח על סכום דמי הכופר. באוהל הגדול קיבלו את פניהם השייך ונכבדי השבט. אחרי דין ודברים קצר ורשמי, הסכימו בני השבט לסכום הכופר המוצע – ול"סולחה'. שבו השליחים ובפיהם בשורת ההסכם…

התהלוכה החלה: עשרות רוכבים, בדואים ושומרים עברים, יצאו בראש. אחריהם כל בני המושבה ואורחים. בקרב ההולכים – השומר כשהוא מוקף חברים וידידים.

בתוך הקהל שיחות וזכרונות על טכס הסולחה. הנה עוד מעט ויתחיל, כנהוג מאז ומעולם: עשרה מבני המשפחה והשבט יוצאים אל המערכה, בידיהם נבוטים ופניהם מכוונים כאילו לנקמה. דין ודברים קצר, ולמען הרושם – גם צעקות וניסיון של מכות קלות. מיד הם נסוגים אחורנית ומפנים דרך לבאים בתהלוכה. עוד הקהל הרב משוחח לו בנחת ובסיפוק ומכוון עיניו ולבו אל הקרב לבוא – ומחנה נערים מצד מחנה הבדואים מתחילים רוגמים באבנים. צעירים וגם זקנים, עשרות־עשרות, עד מאה וחמישים, מתנפלים בנבוטים ובקול ענות מלחמה:

עליהום!… נקמה!… גאולת הדם!… יצאו הזקנים מבין הרוכבים בתהלוכה והתחילו משדלים בדברים:

– הרפו! השלום הוקם! חזרו בכם ושובו לאוהליכם!

אבל אין שומע להם. אדרבה: כיבדו גם אותם במכות והתפרצו מבעד לשורות, למען התנפל על יתר הרוכבים והרגלים, איש ואשה וטף.

השומר הוכנס בחסות מלוויו לתוך האוהל הנייטראלי, מקום שאין גואל הדם יכולה להשיגו. והזקנים עושי השלום, אשר התביישו בהפרת־ברית זאת אשר לא ראו ולא שמעו מימיהם, הוסיפו לדבר על לבם של המתנפלים בפיוסים ובדברי כעס וציוויים, עד שסוף־סוף הצליחו להשפיע עליהם ולרסנם קצת. את ראשי המתפרצים דחפו בכוח חזרה אל תוך המחנה פנימה, ואלה לא יספו עוד להֵרָאות כל אותו יום.

אחרי שהוקם השקט נשלחו שליחים דחופים אל בני המושבה, אשר מיהרו בינתיים לחזור בדרכם כדי להשיבם אל המחנה, תוך הבטחת שקט וביטחון. בראש יָשבו מבני המשפחה של הנרצח, מכובדים ופקידי הממשלה.

הטקס התחיל במצב־רוח מדוכא בתוך האוהל המיועד לכך. מפה לאוזן הושמעו השערות שונות על הגורמים השונים לחילול הקודש הזה של המסורת הבדואית: הסתה מבחוץ, “בוליטיקה”. ויש אומרים שאין כאן אלא קנאה ותחרות שבין “בני-המשפחה” ותאבי בצע כסף… דממה. הושלך הס.

קם אחד השייכים המכובדים בסביבה ופנה לראש השבט, למשפחה ולכל המסובים:

– הנה מביאים את הרוצח, התפללו על הנביא! כולם ענו בתפילה והוא הוסיף:

– בני המשפחה, השבט, השייכים הנוכחים, עליכם לסלוח… הוא צריך להיות בינינו כאחד מאיתנו… אנו נבוא אליהם והם אלינו, והלב שיהיה טהור בין איש לרעהו…

הכניסו את השומר לאוהל. דממה. השייך מוסיף ואומר:

– האדם הזה נמצא כאן, הוא בא לאוהלנו. אם אתם רוצים לקחת את נפשו הרי הוא לפניכם, הרגוהו… ואם ברצונכם לסלוח לו – סלחו נא… – סלחנו… סלחנו… – ענו כולם פה אחד. הגישו מטפחת לבנה לידי השייך. קשר השייך חמישה קשרים: – למען הנביא…

– למען המנוח…

– למען השלום…

– למען הערבים…

– למען היהודים…

השייך לקח את המטפחת, קשרה למקל ומסרו לידי השומר. ראש השבט, השומר, בני המשפחה והמכובדים נשקו איש לאחיו מנשיקות פיהם, לקול מחיאת כפיים של כל הנוכחים.

זקני השבט הזכירו זה לזה בלחש. הנה צריך לגלח את פאת ראשו, לחבול בו ולקחת מדמו, כדי לקיים בו: דם תחת דם. כן צריך למסור ברשותו את ד' האמות של קבר הנהרג, כנהוג מאז ומעולם. האדוקים שבהם שוחחו בתימהון ובצער על השינויים שחלו הפעם בסדר הטכס.

השייך מוסיף ומדבר באוזני כולם:

– כולנו בני אב אחד, בני אברהם אבינו! עד היום לא נפסק הקשר המשפחתי בינינו. יש וגם בין אחים יקרו מקרים עגומים, אך בעזרת אנשים טובים מיישבים את הסכסוכים ומביאים לידי שלום. גם אתם כולכם, הנכם אחים קרובים ושכנים. עתה כרתנו ברית שלום ביניכם, ומן היום והלאה עליכם לחיות בשלום, באחווה ובידידות… לעולם, לנצח…

אחרי ששילמו את דמי הכופר במלואם – הביאו את הגיגיות עם בשר מבושל ואורז, כולם אכלו יחד באצבעות. גם אוכל כשר הכינו – למען החרדים.

בעת המשפט, שהיה זמן מועט אחר כך, ביטלו העדים את סיפור הבדים שלהם ואישרו עוּבדה לאמיתה:

– נאבקו ביניהם – וירה הרובה!

שמחה המושבה. שלום עם השכנים. השומר נידון למאסר רק לחודשים מספר בעוון אי־זהירות. אולם הסוסה העגונה – עצובה. אין ידו המנוסה של השומר מטפלת בה כמאז. ממאנת להסתגל לרוכב זר. בראותה רובה או בשמעה ירייה, ואפילו דפיקה חזקה – נרעדת היא ונפחדת לרגע, זוקפת אזנים, נושאת ראשה, מותחת צוואר ובעיניה תרה ומבקשת מישהו סביבה. כבטוחה: בוא יבוא אליה… עוד מבט, אנה ואנה – ומבוקשה אין. היא משפילה בליאות את ריסי עיניה ושוקעת בדומיית־צער…