¹

נבטיה, עיר גדולה בלבנון, עם רשת של בתי־ספר, שלומדים בהם צעירים ערבים גם מהסביבה הקרובה. בתי אבן יפים מתנוססים על צלעי ההרים המכוסים ירק, שיחים ועצים וגני פרחים. בכול נקיון וסדר. בטבור העיר בתוך בית הקברות העירוני מתנוסס בניין גדול, הוא הג’אמע “חסיניה” על שם חוסין אבן עלי, ולפניו כיכר רחבת ידים. שנה־שנה, ערב יום העשרה במוחרם, נוהרים למקום הזה לחג ה“עשורה” מאות ואלפים מכל הלבנון, מהרי הגליל הצפוניים, מקום מגורם של ארבעים – חמישים אלף המתואלים.

בערב אותו יום העשור מתאספים כל המתואלים בפנים ה“גַ’אמֶע”. ה“ג’אמע” עושה רושם כעין בית כנסת בלי קישוטים. ספסלי־ישיבה פשוטים ובימה לדרשת ה“כתיב”. ליד הבימה יושבים שייכים וזקנים. הקהל יושב על הספסלים ועל הרצפה. השייכים מקריאים לפני הקהל את כל פרשת העינויים והיסורין של משפחת עלי ואת מלחמת חוסין בכרבלה. הקריאה מלווה אנחות ובכי. לפתע בוקעות קריאות מתוך הקהל לכבוד עלי וחוסין, וכולם עונים לעומתם: יא עלי! יא חסין! יא חסין! וכך בלי הרף.

ב“ג’אמע” חום מחניק. מתנדבים אחדים מגישים כדי מים לשתייה. הכדים עוברים מיד ליד. שותים מהם, כידוע, מבלי לנגוע בפי הכד, אלא אגב שפיכה מלמעלה במכוון לפה.

אחרי גמר טכס הקריאה פושטים מאות אנשים את כותנותיהם מעליהם. מסירים את ה“עקאלים” והכַּפיות ומניחים אותם לפניהם. מסתדרים בשורות ארוכות זו לעומת זו. מדליקים נרות רבים בחופות נחושת מיוחדות לזאת. מסתובבים קודם בחוץ ואחר־כך בפנים הג’אמע, תחילה בקריאות שקטות ולאט לאט בהתלהבות ובקול רם:

– יא עלי, יא חוסין!

מאפי ולי אלא עלי (אין צדיק אלא עלי)!

ג’וברַאִיל נַדַאה לִלְשַׁמָא (גבריאל קראהו לשמים)!

וכולם עונים בהתלהבות:

– יא עלי, יא חוסין, הידה! הידה! הידה! חובטים על חזיהם בכוח ומנענעים בראשיהם וחוזרים על הפסקה הזאת עשרות ומאות פעמים: הידה! הידה! הידה! החבטות על החזה מתגברות והולכות. צריחות וקריאות של דבקות לאין סוף ממלאות את החלל.

יא שהיד כרבלה (הוי, קדוש כרבלה)

אח יא חוסין, אח יא חוסין,

הידה – – –

פה ושם ילדים נדחקים, עושים כמעשה הגדולים וחובטים בהתלהבות:

– אח, יא מולאנא חוסין, אח (אוי אדוננו חוסין אבוי)! כך נמשך הדבר שעות בלי הפסק. החזה נהפך אדום ומתנפח. יש שהידיים זבות דם, העיניים קמות כאילו עומדות להתפרץ מחוריהן. גושים פראיים, גושים נטולי הכרה. צעקות עולות: אח, יא חוסין, אח הידה – הידה! – נשים עומדות מסביב לחלונות, חוזרות בלחש על הקריאות ומנגבות דמעותיהן.

בבוקר. הרחובות רועשים וסואנים. באים אלה שלא הספיקו לבוא אתמול לעיר. אלפי אנשים מסתובבים ברחובות. בשוק עשרות רוכלים, מוכרי ממתקים, ברד, מיני רקיקים וכדומה.

הנה נראים לבושי לבנים, גלויי ראש, שערות ראשיהם מגולחות, חרבות ופגיונות על מתניהם. מופיעים גם ילדים באותה צורה ממש – לבושי לבנים ופגיונות בידיהם ועל מתניהם. העיניים קורנות ובמבט גאוותני ומלא אושר הם מסתכלים בכל מקום ומברכים את חבריהם ומכריהם בקול שמחה.

נוהרים ל“ג’אמע”. תפילות והקראות ואזכרות כמו בערב היום. הכניסה לג’אמע מכוסה שחורים. בחוץ מסתובבים קבוצות־קבוצות של אנשים עם דגלים שחורים בידיהם וקוראים קריאות הערצה וכבוד לכבוד עלי, חסן וחוסין. נספחים אליהם אנשים והשורות גודלות. מסובבים את רחובות העיר ומגיעים לג’אמע. קבוצה בקבוצה נפגשת. מתחרים בקריאות ובצווחות ונפרדים שוב לסובב את העיר. די שאחד יעמוד ויצעק: “יא חוסין, אח יא” – ומיד מתלקטים סביבו אנשים. הוא קורא בקול וכולם עונים לעומתו בהתלהבות. בתוך התהלוכות האלה מתבלטות קבוצות הילדים, כשדגלים שחורים קטנים בידיהם, והם עונים בקולות על קריאת אחד מביניהם.

באמצע הכיכר העמידו שלושה אהלים – סמל מחנה חוסין. התכונה רבה. מצב הרוח מתגבר ומתרומם. גמלים מקושטים וילדים עליהם. סוסות מקושטות של חוסין עוברות דרך הרחובות. על סוסה אחת יושב צעיר לבוש כחול־ירוק, “לופפה” על ראשו ומקריא מתוך הספר על ערך היום.

הולך “האויב” ברחובות וכדי מים בידיו. כשאחד ממחנה חוסין חפץ לשתות – מגישים לו אנשי “האויב” עד לפיו. אולם ברגע שזה מושיט ידו ליצוק לתוך פיו – מפיל המגיש את הכד מידו ושוברו לנוכח העיניים הכלות מצמא.

השעה התשיעית והחזיון מתחיל. האכסטאזה הגיעה לשיאה. ילדים לבושי שחורים עם משולשים בידיהם מופיעים בכיכר. הגמלים והסוסות המקושטים במרבדים ומשי מחכים. מצלצלים במצילתיים. הקהל, כעשרים אלף איש ויותר, עומדים מסביב לכיכר רחבת ידיים. נשמעות אנחות תכופות. לפתע מופיעים עשרות רוכבים לבושי מדים אדומים וחרבות שלופות בידיהם. הם מחנה “האויב” בסמל השטן. הנה לעומתם רוכבי סוסים בתלבושת בדואית, בעלי בריתו של חוסין. “עקאל” וכַּפייה על הראש, עבאיה על כתפיהם, להבי החרבות מתנוצצים ומבריקים מול השמש, קרב־ריצה, מחנה מול מחנה. מלחמה. ההתקפה המכרעת.

“האויב” מקיף את האוהלים. תרועת חצוצרה. חדירה לאוהלים. זריקות אש. האוהלים עולים בלהבה.

ילדים לבושי שחורים קשורים בחבלים אחד לשני ונסחבים באמצע הכיכר. אחריהם, גמלים טעונים ילדים־יתומים. שבויים הם, שלל מלחמה. גם עדר צאן מובל דרך הכיכר.

הנה תהלוכת האבל: שניים מכוסי דם רוכבים על סוסותיהם וחרבות בראשיהם. לילה. סמל בני חוסין שבבגדיהם – חצים. הסוסות גם הן תקועות־חצים. גם סוסות הנהרגים מובלות. סוסה אחת לבושה בתכריך לבן מוּזת־דם ותקועת חצים דוקרים; על צווארה שתי יונים צחורות מוּזות דם, שגם הן – סמל נשמת חוסין. אחריהן נושאים “ארון” עם חוסין הגוסס בתוכו, מכוסה שחורים, רק ברגליו ינענע לאיטוֹ. הנושאים שרים בקול מזעזע:

יא אהלי ביתי ודעוני (הוי משפחתי ביתי, היפרדו ממני).

יום אלעשר יקטלוני – – – (יום העשירי [למוחרם] יהרגוני).

בכי ויללה. על גמל עם אפריון עליו יושבת אשה עטופת שחורים ומקוננת. אחריו עוד גמלים מכוסי שחורים ועל דבשותיהם יושבים ילדים בתוך תיבות מסודרות. הילדים מחזיקים דגלים שחורים ומגבירים את רעש היללה בקולותיהם ובצווחותיהם הילדותיים. כל הקהל – נשים, ילדים, זקנים וצעירים העומדים על הכיכר, כולם בוכים ומקוננים וצווחים:

"יא שאהיד כרבלה,

אח יא חוסין, אח, אח – – –".

צעקות מחרישות אזנים מתוך יללה ובכי עולות: הידה! ה־י־ד־ה! – ה־י־ד־ה!!!

שרשרת ארוכה של לבושי לבנים וחרבותיהם מתנופפות בידיהם ומכים על ראשיהם בלי הרף, בכוח: ה־י־ד־ה! ה־י־ד־ה! – – – מתוך ההמולה שומעים:

וחוסיינא, וחוסיינא ודביחוהו מן קפא (את חוסין, את חוסין שזבחוהו מן העורף),

וחוסיינא וע’סִילַא בלדמע (את חוסין נרחץ בדמעות).

"דם נוזל. דם ניתז על כל הסובבים. פנים משולהבים, העיניים כאילו נעקרות מחוריהן, מסתכלות ואינן מסתכלות. שכחה עצמית, התפשטות הגשמיות. יד אחת בחגורת רעהו ויד שנייה מכה בחרב, בחוזקה ובעוז.

שרב. האויר לוחש. אין עוד כוח. נסחבים אחד אחרי השני. רגליים מסתבכות ונתקלות אחת בשנייה – הידה! הידה! כבני אדם שאין להם כבר מה לאבד בחייהם הם מכים בפגיונות על ראשיהם באכזריות, נקם על עצמם – אח יא חוסין, יא שאהיד כרבלה, יא מולאנא עלי, יא חסן – – – הקולות הולכים ונחלשים יותר ויותר. פתאום מתאוששים שוב ובגבורה ובהתלהבות יתירה חובטים בלהבי החרבות על קדקדיהם והדם נוזל, נשפך ומתיז על הפנים. הבגדים אדומים מדם, הידיים בדם, הכל דם.

מתחילה התעלפות. אחת, שנייה, שלישית, חמישית, שמינית. מוציאים אותם מהר מהשרשרת ומכניסים לג’אמע, ל“חוסיניה”. משכיבים אותם על האדמה ומתיזים עליהם מים. רוחצים את פניהם ופוקחים את עיניהם. תשושי כוח, מרימים יד והיא נופלת ארצה.

הנה עיני ילד מסתכלות מתוך פנים פצועים וקרושי דם. מבט מאושר. נהנה מטיפול יתר זה. כך גם שאר הילדים המונחים כבר על הריצפה נטולי חושים ב“חוסיניה”. הנשים עומדות וחובטות על חזיהן קבוצות קבוצות ומקוננות:

זינב תנאדי אל קום (זינב [שם גִבּורה] קראי לעם).

יא קום רעונא (העם – שים לב).

נחנא בנאת אל חוסין (אנחנו בנות חוסין)

באללה, תרחמונה (באללה, תרחמו עלינו).

והקבוצה השנייה מיללת:

– יא פטמה קומי א לִלדפופִי (– יא פטמה, קומי לתופף בתוף)

הדא חוסיינא כמאד אל סיופי (הנה זה חוסין פורש החרבות)

נשים וילדות מיללות ומנענעות בראש:

סופי מולאנא חוסינא (הצטערי, בכי, אדוננו חוסין)

פי סיהאנא פיטמטהו (לפתע פתאום קפדו חייו)

ומתוך נניחות ועיניים דומעות:

פראית אל חוסינא (ראית את חוסין)

פי סיהאמן קטלוהו (בחצים הרגוהו).

מביאים ל“חוסניה” עשרות מתעלפים ופצועים להתיז עליהם ממי הרפואה ולרחצם שם, כי המקום מגן על הפצועים הנפצעים לשמו ולכבודו, מבריא ומביא אושר לכל השנה, לו ולכל המשפחה. מהחבטות ביום “אל עשורה” אין מתים. ואם מתים – הרי בודאי לא משטף הדם. סיבות אחרות לזה, כי בכלל מתים אנשים בעולם. קדושת החג מגינה על המאמינים.

כך מבארים המתואלים בדברם עִם איש זר. אם יקרה ומת אחד החוגגים מפצעיו לכבוד עלי וחוסין – כל טוב גן־עדן מובטח לו. חיי העולם הזה הם כאפס וכאין מול הטוב והאושר הצפון לו בעולם הבא.

“אי אפשר לשיעי שלא לבכות, לבו הוא קבר חי, קבר אמיתי בשביל המנהיג הקדוש שראשו נכרת”.

“גם בגן עדן נתאבל על חוסין, הוא היסוד של הקיום המושלמי”.

שעה אחת־עשרה. הקהל מתפרץ לזכות בקצת אפר שנשאר מהאוהלים השרופים והידוע בסגולתו לרפא חולים, לפתוח רחמן של נשים עקרות וכנגד כל מיני מיחושים וכאבים.

מתפזרים. על הכיכר שלוליות דם.