אור שלוות ליל־ירח בהיר עוטה את ההרים והשדות רחבי הידיים, הנראים כחולמים והוזים כאותם הרועים השטוחים על יד עדריהם, חדורי צינת לילה וליבותיהם נכספים לעולמות רחוקים וגבוהים ככוכבים.

פתאום – יריה פלחה את דממת הלילה. אחריה עוד אחת ועוד אחת. הד היריות חדר אל תוך מחנה הכבשות הפחדניות ותצטופפנה אחת לחברתה ותשאנה ראש ועיניים תמהות, מבלי הבין מה קרה. נדמה: קולות, צעקות, אי־שם רחוק רחוק – ששש…

שוב דממה. מעיזות הכבשות להתרחק זו מזו. הסכנה עברה. מתבודדות כמקודם. ממשיכים הרועים להזות ולשזור את חוטי מחשבותיהם והזיותיהם כמקודם. רחוקות היריות. אין סכנה. אין דאגה. מחר נדע מה קרה. ששש… דממה.

אבל עיני חברי אבו־קאסם מתלקחות ומבריקות כגחליליות עפות בלילה. קם ושוב שוכב מתעטף בעבאיתו ובפרוותו, פושט את הרגליים ומכווצן תחתיו, מכניס את הראש בתוך הפרווה ותיכף מוציא אותו. מתהפך מצד לצד, מנוחה לא ימצא. שלוותו נתערערה לפתע. דמו הסוער עוררו. דמיונו הוצת כבמו אש.

– ודאי “קוֹם”, נקמת דם בשבט ת… פלט ולא יסף. רגע שקט, אבל המלה “קום”, שזה עכשיו הפליט כמתוך חלום, חדור הרגשת קודש, עוררתו ותנסוך עליו כעין שכרות מתוק מרווה־מצמיא ויפעם בו רוחו וכולו כאחוז קדחת שקע בזכרונותיו, זכרון נקמת דם דודו.

* * *

היה אז עוד ילד כגדלו של בנו של קאסם היום, בן שבע או שמונה, כשנהרג דודו אחי אביו בידי אחד מבני שבטו, והם חונים במרחבי החורן. כמעט שאינו זוכר את פרצופו של דודו. הוא זוכר רק מתוך חלום את פניו הצלוקים של הרוצח קצר הקומה, כי מבאי אוהל אביו היה והסב תדיר במסיבות הקהווה אצלו.

ויברח הרוצח ומשפחתו רחוק רחוק, לג’בל א־דרוז, וגם משם נדד שלא תשיגנו יד גואל הדם. לשבט אחר הלך, לחסות בצלו של שייך גדול וחזק בבחינת “דחיל”. הרבה שנים עברו מאז, כעשרים שנה ויותר, ודם הנרצח עוד טרם נגאל. דמו צועק מהאדמה. כתם רובץ על המשפחה, כבוד המשפחה חולל…

לפני שנים מספר ואבו־קאסם רוכב לו בעבר הירדן בדרכו לשבט בני־חאלד לראות בבנות השבט, כי נפשו חשקה לקחת לו אשה יפה וצעירה, נוספת על אשתו הראשונה, שלבו סר ממנה ואינה משביעה עוד את רצונו. – רוכב ושוגה לו בדמיונות על מזלו החדש שיביא איתו לשבטו.

והנה הֵלֶך זקן הולך לו בדרך ויט אליו. אינו יודע עד היום משום מה, רבים הלכו בדרך זו ולא שם לב אליהם. למה דוקא נתן עינו באותו זקן – ודאי מאללה היה הדבר. הזקן הולך לו לאט לאט, ידיו רועדות מזוקן, פניו מקומטים וצמוקים, לבוש קרעים; ויברכהו אבו־קאסם לשלום, וישב לו הזקן שלום.

כהרף עיין נהפך לב אבו־קאסם בקרבו. “הנה ככה – הוא מסובב בכפות ידיו ושיניו חורקות – ככה, מלמעלה למטה” וישאלהו:

– לאן, דודי, אללה יַנחֶךָ?

– לבני־חאלד, באללה.

– האם חאלדי אתה?

– חאלדי, באללה.

ויבחן אבו־קאסם את הזקן בעיניו וישאלהו:

– הגד נא לי מה שמך, דודי?

וירם הזקן את עיניו הלאות וישהה עליו רגע ושניים ויאמר:

– מה לך ולשמי, “יא ולד”. לך לדרכך ואני לדרכי. ויפן ללכת בשביל השדה אשר לפניו. ויקרא לו אבו־קאסם וישביעהו:

– באללה, אם אגיד לך את שמך, תגיד: כן או לא.

וישאל הזקן:

– מניין אתה? וישקר לו אבו־קאסם בכוונה:

– חאלדי אנוכי.

– לא, באללה, אינך חאלדי, אמר הזקן, ויוסף:

– את מי אתה מכיר?

ויקרא אבו־קאסם בשמות שייכים ונכבדים ומכרים מהשבט ויגמור: “ואני פלוני בן פלוני”. ולא הוריד אבו־קאסם את מבטו מהזקן וישאלהו פתאום:

– ושמך לא עשֶׁבּ? והאם אינך משבט פ…?

ויסתכל בו הזקן ויאמר:

– אמנם כן, כדבריך, ומניין אתה יודע את שמי ואת שבטי?

ויכוון אבו־קאסם את רובהו ויאמר:

– אתה המקולל, רוצח דודי, עתה הגיעה שעתך!

וישלוף הזקן כהרף עין את פגיונו מתערו ויאמר:

– גם אותך אהרוג, כלב טמא, נוסף לדודך המקולל.

ואבו־קאסם – דמו התלקח וסער בקרבו ולא יכול עוד להתאפק. סר קצת אחורנית ויפגע בו מתחת ללב, ויכרע הזקן תחתיו; ויאזור הזקן את שארית כוחו וינסה לקום והפגיון בידו הקמוצה, ויירה אבו־קאסם עוד הפעם ויפגע בראשו ולא יסף. דם, בשר ועפר התערבו יחד – –

* * *

אבו־קאסם לא המשיך הלאה את דרכו. ויקטע את ידו הימנית של עשֶׁבּ, ויקח את הפגיון מעליו ושב חזרה לשבטו, כשהוא דוהר על סוסתו האצילה.

כשהגיע למחנה – היה לילה. ושקט בין האוהלים, רק כלבים נבחו. באוהלו של סעיד אביו עוד ישבו רבים מבני השבט במסיבה על יד המדורה. אבו־קאסם לא הרגיש בבגדיו המכוסים בדם ובמראהו הפרוע ויכנס האוהלה. עוד טרם ברך לשלום את המסובים – חרדו כולם תחתם ויקראו בקול:

– אבו־קאסם, מה קרה?

אביו ניגש אליו ויאמר:

– מה היה, בני? הגד.

לא יכול אבו־קאסם להוציא הגה מפיו, רק הושיט את היד הקטועה ואת הפגיון לאור המדורה ויגמגם:

– “יא־יובא (אבא)”, זו היד שהרגה את אחיך– – –

– מה? יד עשֶׁבּ?… לא, אתה שקרן, כזבן. אין זאת יד עשֶׁבּ. אני מכיר אותה היטב־היטב. כתובת קעקע עליה: עקרב, פגיון וחצי ירח בין שתי שורות, כמו בידי… וירחצו אחדים מהמסובים את היד המלוכלכת מדם, ולב אבו־קאסם פועם בקרבו, ויכירו את הסימנים שבפי סעיד ויכריזו כולם:

– אמנם הוא־הוא רוצח אחיך ודודך, אבו־קאסם, יד עשֶׁבּ היא.

ויגש אליו אביו וישק לו על מצחו לעיני כל המסובים.

כשנזכר אבו־קאסם היום בנשיקה הזאת, בנשיקת אבא, נפשו נסערת ומתרגשת. הוא מוכן לרקוד ולקפוץ ולחבק את כל העולם…

אמו ואחיותיו יצאו מפתח אוהלן והילילו ויתאספו בני השבט לפני אוהל אביו וישמעו ורחב לבם וינשקוהו ויחבקוהו רבים. וישחטו לנאספים “דביחה” (זבח) לכבוד גאולת הדם. והשמחה היתה גדולה וכבירה ונמשכה עד עלות השחר.

בבוקר התאספו גם מיושבי האוהלים הרחוקים אשר אליהם הגיעה השמועה. וירחצו את היד הקטועה ויעטפוה בבד לבן וישימו את הפגיון על ידה ויקברוה בטכס, כדת – – –

ורוכבים ממשפחת עשֶׁבּ באו מהשבט הרחוק המגן עליהם, לבקש משייך השבט פ. להשלים בין שתי המשפחות ולסדר את ה“סֻלְחָה”. ויאמר השייך:

– אין צורך בסידורים ובדיבורים. הכל נגמר, הוא הרג והוא נהרג. אין ביניכם עוד ולא כלום. שובו לשבט, לא יאונה לכם כל רע.

ויבואו כולם לבית סעיד אבי אבו־קאסם ויתקעו דגל לבן לפני האוהל, ויקבלם סעיד כקבל אורחים יקרים ויתנשק איתם ויכן קהווה וישחט הרבה כבשים לכבודם.

– נקמנו את דם אחינו וגאלנו את כבוד משפחתנו. מהיום והלאה אין איבה ושנאה בינינו, אחים אנחנו.

ועתה נודע הדבר: לאן היו מועדות פניו של עשֶׁבּ הזקן המסכן? הוא הלך לבני חאלד, לשייכי השבט ונכבדיו, לבקשם ללכת לשבט פ… לבקש “סֻלחה” ממשפחת הנרצח; ובידו כופר נפשו, אשר אסף לאט־לאט במשך שנים למטרה זאת, כי נפשו חשקה לשוב עם משפחתו הגדולה לשבטו הקודם. התגעגע לשבט מולדתו ורצה למות שם, כי ידע שלא יאריך ימים עלי חלד;

את הכסף מצאו בחגורתו המלוכלכת בדם, דם נקמת אבו־קאסם, דם הלב, הראש והיד הקטועה שהרגה את דודו בן שבטו, אשר אכן נקברה בטכס עם פגיונו בשבט פ., בשבטו הוא.

מצאו בדואי משבט ח. הרוג בשדה. בלבו היה תקוע פגיון; מי הרגו? שאלה זו היתה שיחת היום ימים ושבועות, בשבט ובסביבה. חשכת הלילה בלעה את צעקותיו ואנקותיו של ההרוג הגוסס, והסתירה את דרכי הרוצח הבורח. הרוח מחתה את עקבותיו מעל פני האדמה ולא הועילו חיפושי המחפשים וגישושי המגששים.

נתאלמנה אשה צעירה ועל ידיה ילד פעוט כבן־שנה, נתייתם – וחסל.

יללה האשה, רגזה תחתיה וחרקה שיניים – דם בעלה צועק מהאדמה והרוצח חי לו אי שם בשלווה ובמנוחה.

פשטו בני המשפחה בשבטים, בעילום־שם, לחפש אחרי הרוצח, לגאול את דם קרובם ולנקום את נקמתו; אבל מקץ ימים שבו לשבטם דוממים, חפויי־ראש וזועפים. העלו חרס בחקירותיהם ולא נודע להם דבר ולא חצי דבר.

שוב יללה האם והבן ינק משדי אמו את שנאתה, וזו נזלה בדמו, כמאליה…

* * *

עברו מאז הרבה שנים. האם הזדקנה וגבה התכופף מרוב סבל וצער כל השנים. הילד גדל ויהי לרועה מפורסם, שמו הולך לפניו בין השבטים. יוצא ובא בין האנשים. אבל מנוחה לא ידע, נודד והולך משנה לשנה למקומות אחרים, לשבטים זרים.

כתם דם אביו הנשפך טרם הסיר מעליו…

אמו הזקנה – מה יכמה לבה לראות בטרם מותה את ראש הרוצח מובא בידי בנה לידיה. דבריה ורמזיה חודרים ללבו כפגיונות וריסי עיניו משתפלות מבושה…

ויהי היום והוא נשכר לרועה אצל אחד משבטי ענזי, שחנה לפני הרבה שנים על יד שבטם, והוא את שם שבטו לא גילה מיום עמדו על דעתו, ומטרתו גלויה לפניו.

בעל הצאן שבע־רצון מהרועה שלו ויחבבנו כבנו, כל רז לא הסתיר ממנו.

ויהי באחד הערבים הקרים – והעדר על יד האוהל והם יושבים להם בתוך האוהל ומתחממים על יד המדורה, שותים קהווה ומעשנים סיגריות במתינות וברשלנות. ובעל הצאן מספר על שנים עברו, על עצמו, על חייו הסוערים בהיותו צעיר. לא ידע פחד ולא נרתע מכל מכשול ומה שרצה להשיג – השיג, מקטון ועל גדול. הנה למשל – מקרה פה, מקרה שם, הוא מעשן לו ומבין ענני העשן שאפפו את ראשו ועירפלו את עיניו ראה את הדברים כאילו אך תמול קרו. ובתוך המקרים – מקרה אחד: “פעם שבתי ברכיבה בערב מקרובי, והנה נראה אדם אחד בשדה, בדרך לשבט ח. מחמולה פ., הכרתיו היטב פנים אל פנים, גבוה, רזה ו”עיני צבי" יפות לו. שמו היה אחמד אל קאסם (היה “אַקְרוּט”, או־הו!…) ולו עבאיה טובה, ועל ה“תוֹב” חגורה רקומה, עבודת התורכמנים. ואומר לו – “תן אותה לי” והלה צחק: “האני אתן לך להוריד ממני בגדים ולהפשיטני?” – – ולא הוספתי דבר, שלפתי את פגיוני והיכיתיו. הנה כאן, ישר ללבו, והשארתיו מת על המקום. והוא גומר את סיפורו ביוהרה: “כזה, יא־חביבי, הייתי פעם”…

בעל הצאן לא ראה את פני הנער הרועה, שישב ממולו והקשיב לסיפורו המעניין. לא השגיח בעיניו הקמות ובידו השולפת את פגיונו מתערו. ברגע שגמר בעל הצאן את סיפורו – זעק גם זעקה גדולה ומרה, הספיק רק לשים ידו על לבו השותת דם אבל לא יסף לצעוק; בידו האחת סתם הרועה את פיו ותחב את קצות הכַּפיה שעל ראשו לתוך פיו הפעור ובשניה דקר ודקר. ומשמת חתך לו את ידו הימנית ואת ראשו – – –

ומשהרגישו בני המשפחה בדבר באותו ערב, היה כבר הרועה רחוק בשדות, רכוב על סוסתו האצילה של בעל הצאן – בדרך לאוהל אמו…

* * *

אחרי מאמצים מרובים הצליחה משטרת עבר־הירדן לאסרו בשבטו ולהביאהו כבול ידיים ורגליים בשרשרות ברזל לבית־האסורים בעמאן.

כשהגיעה הבשורה הזאת לאמו – חשבה לקטוע את שדיה מרוב חרפה ובושה – שהיא היניקה בן כמותו…

אבל כעבור עשרה ימים נתבשרה שהוא ראוי לשם בדואי וראוי הוא להיות בנה של אמא זו – הוא הצליח לברוח, למרות המשמר הגדול, מבית האסורים. עכשו הוא מסתובב כ“דַחִיל” – חסוי, נכבד ונערץ בין שבטי הבדואים הרחוקים והנידחים – – –

כולם הלכו לישון וָאיוותֵר אני ומוחמד אל קַהוג’י לבדנו על יד המדורה הלוחשת באוהל האורחים. מוחמד עישן לו סיגריות בלי הרף מתוך מצב־רוח. פניו מעוננים, מבטו מכווץ, פראי, חודר ונוצץ, שכב לו פרקדן והסתכל למרחקים.

– מה אתה רואה לפניך עכשיו יא־אחי, מוחמד? – שאלתיו בזהירות.

הכל עובר כרגע לפני עיני, מצטיירות תמונות… כן, הוא היה פעם “שד” ובחור כארז. השמש רק היתה “נושקת את האדמה” ונעלמת – והוא כבר על הסוסה. הרובה איתו והולך לכאן ולשם ולא קרה אף פעם שישוב ריקם. תמיד הביא דבר מה. אם לא הלך הכל כשורה אז מוכרח היה גם לרצוח, אבל היה מוכן תמיד גם ליהרג… עכשיו נשתנו הזמנים, "חכּוּמה!… לא השנים ההן השנים האלה. בשנים שעברו היו בני חורין, העולם – שלך; עכשיו מסתכלים עליך היטב, היטב… שבטי המדבר עודם נוהגים כבשנים הקודמות, אבל גם שם יד הממשלה מתחילה מגעת ומכבידה, והחופש שהיה פעם הולך ונעלם…

– עכשיו אמנם עודני די צעיר, אבל איש חָרֵב… בלי בית מתגולל אצל אחרים.

ארבע נשים היו לו וכולן מתו. האחרונה מתה רק לפני שנתיים. היתה טובה ויפה והביאה לו את קאסם בנו. אחרי מותה – “הלכה הנפש” מהכל. עזב את שבטו ואת אוהלו, לקח את בנו ואת אביו הזקן – ובא לכאן. נעשה לקַהוג’י, מכין קהווה אצל ראש השבט ומכבד אורחים – מַלֶש… אין דבר… ומיום שמתה זו, באללה “ראַח נַפשִי מִן א־נִשוּאַן” הלכה הנפש גם מנשים. כזאת האחרונה, באללה, אין כמוה בעולם. ארבע נשים היו לו – והוא יודע…

זכרונותיו שוטפים – והולכים. נזכר במקרי חיים והוא עודנו צעיר – “קום”.

נקמת דם היתה בין שבטו ובין שבט מ. מימים ימימה. תמיד היו מתנפלים בני שבט אחד על השני. ופעם יצאו עשרה מבני שבטו ל“עַ’זוּ” (שוד), וכולם צעירים ואמיצים. הוא אמר להם:

– גם אני אלך אתכם.

אמרו לו:

– אל לך ללכת. אתה בעל צאן וגמלים ובעל משפחה, והיה אם יהרגוך – מי ידאג לכל אלה?

– לא, כי כן אלך! – ענה ודמו רתח בקרבו. הוא בא הביתה ואמר לאבא: – הנה היום חתונה ב“חַמוּלָה” – בית־אב פלוני, אלך גם אנוכי עם ההולכים. רכב על סוסתו והרובה איתו. לפנות ערב השיגם על אחת הגבעות שעל יד ה“חמולה”, מקום חגיגת החתונה – – –

שנים עשר יום רכבו ממקום למקום. ההצלחה לא האירה פניה ולא היתה הזדמנות טובה להוציא לפועל את זממם. ויהי כי העריב היום והנה עדר־גמלים נראה מרחוק. עלו על גבעה ולפני עיניהם ארץ ישרה כעל כף היד ועל יד העדר נער רועה. רק מרחוק־מרחוק נראו עוד עדרים. הנער היה חמוש ברובה, אקדוח ופגיון; הם קשרו את הסוסים על יד קוצים מעבר לגבעה והתפשטו סביב הגבעה ברגל. הרועה הרגיש במצב הדברים ופתח עליהם באש – אבל לא פגע; הנער יורה מלפניו על המתקרבים. אז התגנב מוחמד מאחוריו מבין העדר, קפץ עליו ותפסו בצווארו והתחיל לחנקו. הרועה פירפר מתחת לידיו. כאשר ראה הרועה סביבו והנה כל הבחורים עומדים מוכנים לירות בו מרוביהם – התחיל לבקש רחמים “דחילך”. הורידו ממנו את נשקו והוא הושיט גם את הכדורים בלי אומר ודברים.

הלילה ירד עליהם והם רצים כל הלילה עם העדר. עם זריחה ישבו לנוח ולתת אוכל לסוסים ומנוחה לגמלים. אחד מהם שמר על הגבעה והנה הוא רואה עשרות רוכבים דולקים אחריהם. נתן סימן, ועד שהצטרף אליהם – היו כבר כולם מוכנים לרוץ הלאה. שמו את הרסנים בפיות הסוסים והתיצבו הכן.

החליטו ששלושה מהם יבריחו את העדר והשמונה ישארו ויעכבו את הרודפים ולא יתנו להם להתקרב, ובינתיים – יספיקו אלה להתרחק ממקום הסכנה. עבר זמן, “כמהלך מכאן לחורשה ההיא, ההיא” – והגיעו למישור. והנה כשלושים רוכבים השיגום ופתחו עליהם באש. הם ענו באש. בראשונה הפילו מהרודפים שתי סוסות וגם סוסה שלהם נפלה. וכעבור רגע קיבל אחד הבחורים כדור בראש…

היה צעיר יפה וחמוד, בעל מחלפות שהגיעו עד המתניים. הוא הספיק רק לצעוק “דבחוני” – הרגוני, והתגלגל מת מעל הסוס. – תפסוהו ושלחוהו עם אחד הבחורים קדימה לפניהם. נרגזים על מות חברם התחילו להמטיר אש ביתר מרץ וכעס והפילו ארבעה אנשים מהרודפים וכן נפלו חמש סוסות פצועות. גם הללו לא טמנו את ידיהם – והספיקו לפצוע אחד הבחורים בירכו ונפלו עוד שתי סוסות, – אבל מעטים אלה לעומת הסוסות הפצועות אצל הרודפים.

באו רכובים אל ההרים – שניים שניים על סוסה אחת. הפצוע והמת ביניהם. לפנות ערב הגיעו לאותה “חמולה”, אשר שם נפגש ביום הראשון עם חבריו. עדר הגמלים חיכה להם בשלמותו עם שלושת מלוויהם.

חפרו קבר למת ויקברוהו שם. “הו־או… היה זה ולד”, “אין רבים כמותו – בכל העולם”… את הפצוע רחצו מהדם ועזבוהו אצל ידידים לטפל בו.

בינתיים הוגד לאביו ולאשתו של מוחמד כי הוא נהרג. שמעו שמועה מעובר אורח: אחד צעיר, “אַבוּ־גִ’דַאִיל” – בעל מחלפות עד המתניים נהרג – ולו היו אז מחלפות ארוכות (אל תסתכל בי עכשיו, חביבי, יד “הנסיב” הגורל, היתה בי…) – – –

טרם נפרדנו כל אחד לאוהלו התחלקנו בשלל. מנת כל אחד – תשעה גמלים. גם לפצוע וגם למת אותו חלק. גמלי המת ניתנו למשפחתו (ואין מן המנהג להוסיף למשפחת המת יותר מלכולם; מותו – “נסיב”, גורלו המר גרם לו…) כאשר התקרב מחמד לפני אוהלו – שמע קול בכי ויללה של אשתו, אחיותיו וקרובותיו הטופחות על חזיהן בקינות – “יא מוחמד, יא מוחמד”…

משהשגיחו בגמליו הבאים לפניו והיכירוהו נהפכו כהרף עיין הקינות לשמחה. חבקוהו, נשקוהו וסדרו פנטסייה. הנשים הילילו “היללא” – אשתו ראשונה וכולן אחריה, ופניה קרנו כשמש ועיניה נוצצו…

– אבא פניו היו רוגזים ורצינים. אין הוא אוהב לגלות לבו בפני אנשים. הוא שחט הרבה כבשים לכבוד האורחים שבאו לברכו ולשמח אותו, ולי אמר אז: גרמת לנו עגמת נפש וצער רב…

משהסתכל בגמלים, בחנם, בדקם ומיששם בידיו – הוסיף בצחוק ובקריצת עיין:

– מַלְעוֹן־אִל־ווֹלֵדִין… דַיוּס, שיטאן… מקולל, שטן שכמותך…

בני השבט המוכה לא שכחו את “הע’זו” ואת ארבעת בחוריהם וסוסותיהם הפצועות. הם הדריכו מנוחה וגרמו עוד התנפלויות, שוד ודם…

– ואשה זו, אֵם בני, יא אחי – אבל הפסיק באמצע את דבורו, נשך את שפתיו בכאב ולא יסף לדבר באותו ערב.

את מבטו המכווץ ריכז אי שם במרחקים – – –

¹

נבטיה, עיר גדולה בלבנון, עם רשת של בתי־ספר, שלומדים בהם צעירים ערבים גם מהסביבה הקרובה. בתי אבן יפים מתנוססים על צלעי ההרים המכוסים ירק, שיחים ועצים וגני פרחים. בכול נקיון וסדר. בטבור העיר בתוך בית הקברות העירוני מתנוסס בניין גדול, הוא הג’אמע “חסיניה” על שם חוסין אבן עלי, ולפניו כיכר רחבת ידים. שנה־שנה, ערב יום העשרה במוחרם, נוהרים למקום הזה לחג ה“עשורה” מאות ואלפים מכל הלבנון, מהרי הגליל הצפוניים, מקום מגורם של ארבעים – חמישים אלף המתואלים.

בערב אותו יום העשור מתאספים כל המתואלים בפנים ה“גַ’אמֶע”. ה“ג’אמע” עושה רושם כעין בית כנסת בלי קישוטים. ספסלי־ישיבה פשוטים ובימה לדרשת ה“כתיב”. ליד הבימה יושבים שייכים וזקנים. הקהל יושב על הספסלים ועל הרצפה. השייכים מקריאים לפני הקהל את כל פרשת העינויים והיסורין של משפחת עלי ואת מלחמת חוסין בכרבלה. הקריאה מלווה אנחות ובכי. לפתע בוקעות קריאות מתוך הקהל לכבוד עלי וחוסין, וכולם עונים לעומתם: יא עלי! יא חסין! יא חסין! וכך בלי הרף.

ב“ג’אמע” חום מחניק. מתנדבים אחדים מגישים כדי מים לשתייה. הכדים עוברים מיד ליד. שותים מהם, כידוע, מבלי לנגוע בפי הכד, אלא אגב שפיכה מלמעלה במכוון לפה.

אחרי גמר טכס הקריאה פושטים מאות אנשים את כותנותיהם מעליהם. מסירים את ה“עקאלים” והכַּפיות ומניחים אותם לפניהם. מסתדרים בשורות ארוכות זו לעומת זו. מדליקים נרות רבים בחופות נחושת מיוחדות לזאת. מסתובבים קודם בחוץ ואחר־כך בפנים הג’אמע, תחילה בקריאות שקטות ולאט לאט בהתלהבות ובקול רם:

– יא עלי, יא חוסין!

מאפי ולי אלא עלי (אין צדיק אלא עלי)!

ג’וברַאִיל נַדַאה לִלְשַׁמָא (גבריאל קראהו לשמים)!

וכולם עונים בהתלהבות:

– יא עלי, יא חוסין, הידה! הידה! הידה! חובטים על חזיהם בכוח ומנענעים בראשיהם וחוזרים על הפסקה הזאת עשרות ומאות פעמים: הידה! הידה! הידה! החבטות על החזה מתגברות והולכות. צריחות וקריאות של דבקות לאין סוף ממלאות את החלל.

יא שהיד כרבלה (הוי, קדוש כרבלה)

אח יא חוסין, אח יא חוסין,

הידה – – –

פה ושם ילדים נדחקים, עושים כמעשה הגדולים וחובטים בהתלהבות:

– אח, יא מולאנא חוסין, אח (אוי אדוננו חוסין אבוי)! כך נמשך הדבר שעות בלי הפסק. החזה נהפך אדום ומתנפח. יש שהידיים זבות דם, העיניים קמות כאילו עומדות להתפרץ מחוריהן. גושים פראיים, גושים נטולי הכרה. צעקות עולות: אח, יא חוסין, אח הידה – הידה! – נשים עומדות מסביב לחלונות, חוזרות בלחש על הקריאות ומנגבות דמעותיהן.

בבוקר. הרחובות רועשים וסואנים. באים אלה שלא הספיקו לבוא אתמול לעיר. אלפי אנשים מסתובבים ברחובות. בשוק עשרות רוכלים, מוכרי ממתקים, ברד, מיני רקיקים וכדומה.

הנה נראים לבושי לבנים, גלויי ראש, שערות ראשיהם מגולחות, חרבות ופגיונות על מתניהם. מופיעים גם ילדים באותה צורה ממש – לבושי לבנים ופגיונות בידיהם ועל מתניהם. העיניים קורנות ובמבט גאוותני ומלא אושר הם מסתכלים בכל מקום ומברכים את חבריהם ומכריהם בקול שמחה.

נוהרים ל“ג’אמע”. תפילות והקראות ואזכרות כמו בערב היום. הכניסה לג’אמע מכוסה שחורים. בחוץ מסתובבים קבוצות־קבוצות של אנשים עם דגלים שחורים בידיהם וקוראים קריאות הערצה וכבוד לכבוד עלי, חסן וחוסין. נספחים אליהם אנשים והשורות גודלות. מסובבים את רחובות העיר ומגיעים לג’אמע. קבוצה בקבוצה נפגשת. מתחרים בקריאות ובצווחות ונפרדים שוב לסובב את העיר. די שאחד יעמוד ויצעק: “יא חוסין, אח יא” – ומיד מתלקטים סביבו אנשים. הוא קורא בקול וכולם עונים לעומתו בהתלהבות. בתוך התהלוכות האלה מתבלטות קבוצות הילדים, כשדגלים שחורים קטנים בידיהם, והם עונים בקולות על קריאת אחד מביניהם.

באמצע הכיכר העמידו שלושה אהלים – סמל מחנה חוסין. התכונה רבה. מצב הרוח מתגבר ומתרומם. גמלים מקושטים וילדים עליהם. סוסות מקושטות של חוסין עוברות דרך הרחובות. על סוסה אחת יושב צעיר לבוש כחול־ירוק, “לופפה” על ראשו ומקריא מתוך הספר על ערך היום.

הולך “האויב” ברחובות וכדי מים בידיו. כשאחד ממחנה חוסין חפץ לשתות – מגישים לו אנשי “האויב” עד לפיו. אולם ברגע שזה מושיט ידו ליצוק לתוך פיו – מפיל המגיש את הכד מידו ושוברו לנוכח העיניים הכלות מצמא.

השעה התשיעית והחזיון מתחיל. האכסטאזה הגיעה לשיאה. ילדים לבושי שחורים עם משולשים בידיהם מופיעים בכיכר. הגמלים והסוסות המקושטים במרבדים ומשי מחכים. מצלצלים במצילתיים. הקהל, כעשרים אלף איש ויותר, עומדים מסביב לכיכר רחבת ידיים. נשמעות אנחות תכופות. לפתע מופיעים עשרות רוכבים לבושי מדים אדומים וחרבות שלופות בידיהם. הם מחנה “האויב” בסמל השטן. הנה לעומתם רוכבי סוסים בתלבושת בדואית, בעלי בריתו של חוסין. “עקאל” וכַּפייה על הראש, עבאיה על כתפיהם, להבי החרבות מתנוצצים ומבריקים מול השמש, קרב־ריצה, מחנה מול מחנה. מלחמה. ההתקפה המכרעת.

“האויב” מקיף את האוהלים. תרועת חצוצרה. חדירה לאוהלים. זריקות אש. האוהלים עולים בלהבה.

ילדים לבושי שחורים קשורים בחבלים אחד לשני ונסחבים באמצע הכיכר. אחריהם, גמלים טעונים ילדים־יתומים. שבויים הם, שלל מלחמה. גם עדר צאן מובל דרך הכיכר.

הנה תהלוכת האבל: שניים מכוסי דם רוכבים על סוסותיהם וחרבות בראשיהם. לילה. סמל בני חוסין שבבגדיהם – חצים. הסוסות גם הן תקועות־חצים. גם סוסות הנהרגים מובלות. סוסה אחת לבושה בתכריך לבן מוּזת־דם ותקועת חצים דוקרים; על צווארה שתי יונים צחורות מוּזות דם, שגם הן – סמל נשמת חוסין. אחריהן נושאים “ארון” עם חוסין הגוסס בתוכו, מכוסה שחורים, רק ברגליו ינענע לאיטוֹ. הנושאים שרים בקול מזעזע:

יא אהלי ביתי ודעוני (הוי משפחתי ביתי, היפרדו ממני).

יום אלעשר יקטלוני – – – (יום העשירי [למוחרם] יהרגוני).

בכי ויללה. על גמל עם אפריון עליו יושבת אשה עטופת שחורים ומקוננת. אחריו עוד גמלים מכוסי שחורים ועל דבשותיהם יושבים ילדים בתוך תיבות מסודרות. הילדים מחזיקים דגלים שחורים ומגבירים את רעש היללה בקולותיהם ובצווחותיהם הילדותיים. כל הקהל – נשים, ילדים, זקנים וצעירים העומדים על הכיכר, כולם בוכים ומקוננים וצווחים:

"יא שאהיד כרבלה,

אח יא חוסין, אח, אח – – –".

צעקות מחרישות אזנים מתוך יללה ובכי עולות: הידה! ה־י־ד־ה! – ה־י־ד־ה!!!

שרשרת ארוכה של לבושי לבנים וחרבותיהם מתנופפות בידיהם ומכים על ראשיהם בלי הרף, בכוח: ה־י־ד־ה! ה־י־ד־ה! – – – מתוך ההמולה שומעים:

וחוסיינא, וחוסיינא ודביחוהו מן קפא (את חוסין, את חוסין שזבחוהו מן העורף),

וחוסיינא וע’סִילַא בלדמע (את חוסין נרחץ בדמעות).

"דם נוזל. דם ניתז על כל הסובבים. פנים משולהבים, העיניים כאילו נעקרות מחוריהן, מסתכלות ואינן מסתכלות. שכחה עצמית, התפשטות הגשמיות. יד אחת בחגורת רעהו ויד שנייה מכה בחרב, בחוזקה ובעוז.

שרב. האויר לוחש. אין עוד כוח. נסחבים אחד אחרי השני. רגליים מסתבכות ונתקלות אחת בשנייה – הידה! הידה! כבני אדם שאין להם כבר מה לאבד בחייהם הם מכים בפגיונות על ראשיהם באכזריות, נקם על עצמם – אח יא חוסין, יא שאהיד כרבלה, יא מולאנא עלי, יא חסן – – – הקולות הולכים ונחלשים יותר ויותר. פתאום מתאוששים שוב ובגבורה ובהתלהבות יתירה חובטים בלהבי החרבות על קדקדיהם והדם נוזל, נשפך ומתיז על הפנים. הבגדים אדומים מדם, הידיים בדם, הכל דם.

מתחילה התעלפות. אחת, שנייה, שלישית, חמישית, שמינית. מוציאים אותם מהר מהשרשרת ומכניסים לג’אמע, ל“חוסיניה”. משכיבים אותם על האדמה ומתיזים עליהם מים. רוחצים את פניהם ופוקחים את עיניהם. תשושי כוח, מרימים יד והיא נופלת ארצה.

הנה עיני ילד מסתכלות מתוך פנים פצועים וקרושי דם. מבט מאושר. נהנה מטיפול יתר זה. כך גם שאר הילדים המונחים כבר על הריצפה נטולי חושים ב“חוסיניה”. הנשים עומדות וחובטות על חזיהן קבוצות קבוצות ומקוננות:

זינב תנאדי אל קום (זינב [שם גִבּורה] קראי לעם).

יא קום רעונא (העם – שים לב).

נחנא בנאת אל חוסין (אנחנו בנות חוסין)

באללה, תרחמונה (באללה, תרחמו עלינו).

והקבוצה השנייה מיללת:

– יא פטמה קומי א לִלדפופִי (– יא פטמה, קומי לתופף בתוף)

הדא חוסיינא כמאד אל סיופי (הנה זה חוסין פורש החרבות)

נשים וילדות מיללות ומנענעות בראש:

סופי מולאנא חוסינא (הצטערי, בכי, אדוננו חוסין)

פי סיהאנא פיטמטהו (לפתע פתאום קפדו חייו)

ומתוך נניחות ועיניים דומעות:

פראית אל חוסינא (ראית את חוסין)

פי סיהאמן קטלוהו (בחצים הרגוהו).

מביאים ל“חוסניה” עשרות מתעלפים ופצועים להתיז עליהם ממי הרפואה ולרחצם שם, כי המקום מגן על הפצועים הנפצעים לשמו ולכבודו, מבריא ומביא אושר לכל השנה, לו ולכל המשפחה. מהחבטות ביום “אל עשורה” אין מתים. ואם מתים – הרי בודאי לא משטף הדם. סיבות אחרות לזה, כי בכלל מתים אנשים בעולם. קדושת החג מגינה על המאמינים.

כך מבארים המתואלים בדברם עִם איש זר. אם יקרה ומת אחד החוגגים מפצעיו לכבוד עלי וחוסין – כל טוב גן־עדן מובטח לו. חיי העולם הזה הם כאפס וכאין מול הטוב והאושר הצפון לו בעולם הבא.

“אי אפשר לשיעי שלא לבכות, לבו הוא קבר חי, קבר אמיתי בשביל המנהיג הקדוש שראשו נכרת”.

“גם בגן עדן נתאבל על חוסין, הוא היסוד של הקיום המושלמי”.

שעה אחת־עשרה. הקהל מתפרץ לזכות בקצת אפר שנשאר מהאוהלים השרופים והידוע בסגולתו לרפא חולים, לפתוח רחמן של נשים עקרות וכנגד כל מיני מיחושים וכאבים.

מתפזרים. על הכיכר שלוליות דם.