יום העבודה במשרד התחיל בכל ימות החול בשעה תשע בבוקר, אך הפליטים היו רגילים להתאסף מיד משהאיר היום. באפס מעשה הלכו לבקש להם מקום “להרוג” בו את זמנם המשעמם והרע; ואיפה ימצאוהו, אם לא במשרד ההגירה, שנפתח בשבילם? ואיפה יוכלו להתחמם בימי החורף, אם לא בחדר ההמתנה שלהם, אשר הסיקו בו יפה את התנורים להנאתם? כשהלכתי לעבודתי ונכנסתי לרחוב, אשר שם היה המשרד, שמעו אזני עוד מרחוק קול שיחות סואנות, וויכוחים סוערים, ולפעמים גם דברי ריבות. כאשר אך נראיתי על סף חדר ההמתנה, נשתתקו כולם בבת אחת, אך השמש, שומר הסף, מצא לו לנחוץ בכל זאת להסס את הקהל ולקרוא: שקט, הסו! לאחר שסגרתי את הדלת מאחורי ונכנסתי לחדר עבודתי, התחדשו השיחות והווכוחים, וקול השמש לא נשמע עוד.

היו ימים של פעולה קדחתנית. אלה היו הימים, שנתקבלה טלגראמה מיק“א מפאריז, כי ביום פלוני תבוא אנית “פבר־ליין” לקונסטנץ. מיד עפו טלגרמות מהלשכה הראשית בבוקרשט לארגן “משלוח” לארצות הברית, לבראזיל, או לארגנטינה. אז קמה תנועה בין הפליטים, כמו ליד קן נמלים ביום קיץ בשדות הקציר. כל אחד רצה להיות בין הראשונים. בא משא־ומתן מייגע על דבר סכום הכסף, שכל אחד מהמהגרים צריך להכניס על חשבון הנסיעה. אחר כך בקורת רופאים, הכנת תעודות במשטרה, ב”סיגורנצה" (“הבולשת”) וכו'. לבסוף באה טלגרמה: לשלוח את “המשלוח” בערב פלוני למען יגיע לבוקרשט בבוקר. אז מיהרו, נחפזו המהגרים לקנות להם חפצים שונים, לחבוש את מטלטליהם ולהיפרד, ובמועד הקבוע מיהרו לתחנת הרכבת, אשר בקישינוב. כל אחד בלווית בני משפחתו, ידידיו ומכיריו. כל המגרש שלפני התחנה ומאחוריה היה מוצף אנשים, נשים וטף. וחבילות משא בלי מספר – תלי־תלים ממש. ריצת בהלה, צעקות, קריאות, שיחות חטופות, בכיות היסטריות, נשיקות מהוּלות בדמעות, שריקות הקטר, עמודי עשן, שקשוק גלגלים כבדים על פסי ברזל, נשימות צורחות, הנפת מטפחות וקריאות: “להתראות בקרוב!” – ו“המשלוח” נעלם מעיני הרואים…

בימי ההפסקה בין משלוח למשלוח נשלחו חבורות קטנות לא"י ולשאר ארצות הגירה, שקיבלו מהגרים במספר מצומצם, ובתוכן גם לרוסיה. הגירה זו היתה מסוכנת. רק אלה, שהתייאשו מפני סיבות שונות לחדור לארצות שונות ולא יכלו לקוות, כי יתנו להם להשאר ברומניה, אלה התחילו מדברים ביניהם בנוסח של “נתנה ראש ונשובה”. בדרכים שונות עברו את הנהר־הגבול בכסף, שקיבלו מהלשכה, סכום קבוע לגלגולת, שהושלש בידי איש “מהימן” בשביל “המעבירים”. מובן, כי ללשכה לא היתה רשות לעסוק בהגירה זו. אך באין ברירה נתן המשרד יד למהגרים בחשאי ובזהירות רבה.

באחד הימים של עבודה מאומצת בסידור “משלוח” גדול לקנדה באתי למשרדי בבוקר ומצאתי על שולחני גל של מכתבים, שנתקבלו מפליטים, בשביל פליטים ועל דבר פליטים. ביניהם הכרתי מעל מעטפה אחת את כתב ידו של חברי לעבודה, מנהל הלשכה המרכזית. הוצאתי מן הגל את המכתב הזה לקראו ראשונה. פתחתיו והתאכזבתי. קצר היה בתוכנו, והנושא – דבר של מה בכך: “…הריני שולח¹ לך את האשה החשובה מרת בריינדיל קוזק, והיא תביא אתה אליך בודאי גם את בעלה קוני־למל. תקבל אותה בסבר פנים יפות. (אדרבה נסה נא לא לקבלה כראוי לה) ומפיה תוודענה לך דרישותיה. מובטחני שתעשה הכל בשבילה, כי נסה נא לא לעשות ותתחרט. והנני…”

החורף היה קשה, והימים קודרים. הפליטים רבים, וצרותיהם מרובות עוד יותר. העניינים יגעים, והדאגות מטרידות. מצב הרוח של כולם ובתוכם גם שלי, היה ירוד, וע"כ לא שמתי לב למכתב. צללתי בגל המכתבים, שכל אחד מהם היה מגילה ארוכה של פורעניות – וזכר שמה של בריינדיל קוזק, כמו גם שמו של בעלה, גם סגנון המכתב, פרחו להם כולם מזכרוני.

עברו כשלושה ימים. בחדר ההמתנה צבא על הדלת המון פליטים, מעבר לחייץ הקרשים, המבדיל בינם למשרד, היתה המולה. הגיעו ידיעות ע"ד אסונות חדשים, שקרו ליד הגבול הרומני־רוסי. פליטים חדשים, שעברו בלילה שעבר את הגבול מרוסיה לרומניה, נהרגו. ואחרים, שאמרו לעבור את הגבול לרוסיה, נתפסו ונאסרו. הבשורות המעציבות הללו הטילו סערה בין הפליטים. שומר הסף השתדל אמנם להשקיט את הסערה, אך ללא תועלת. פתאום ואני שומע קולות קוראים: “מה הן הדחיפות? לשמור על הסדר!” קולו של שומר הסף גם הוא קורא: “בבקשה, גברת, לשמור על התור!” וקול, שחציו של זכר וחציו של נקבה, עונה:

– תור־שמור, מה אתם מספרים לי: “מעשיות בבא”? אמרתי לכם, שאני צריכה לראותו מיד, הענין תכוף, ואתם – תור־שמור.

המזכיר, שהיה אתי בחדר, אמר לקום וללכת לראות את הנעשה שם. אך באותו רגע נפתחה הדלת בחזקה, וראש פרוע־שער, אשר מגבעתו הרחבה, כקלחת שחורה, נשמטה על הקדקד, עם פני אשה שחרחרים משולהבים מקור ומהתאמצות הוכנס פנימה למשרד, בעוד שהגוף היה עדיין כולו בחדר ההמתנה. שתי ידים גסות אחזו בדלת ובמזוזה ולא נתנו להן לקרב זו אל זו. הראש הוסב מיד אחורנית כלפי החלל, שבין הדלת והמזוזה; שתי שפתים דקות, שהעליונה היתה מכוסה בשפם קטן של שערות שחורות, נפתחו – ומחלל הפה יצאה צריחה מתוך רוגז ואי־סבלנות:

– איכּה קוּני למל? למה אתה מפגר? מהר אחרי!

אחרי קריאת הזרוז והפקודה נדחק ונכנס אחר הראש גם גוף אשה מסורבל ולבוש בגדי חורף, ואחריו נגרר יהודי צנום, חוור עם זקן שחור ופאות שחורות מסולסלות ועינים מלאות פחד. הוא היה לבוש בגדים ישנים, דהים, ועל צווארו מטפחת צמר ירוקה, ובידיו שק מלא חפצים שונים. עוד טרם הספקתי להתבונן כראוי אל הנכנסים, והאשה נגשה אל שולחני בצעדי און, אשר הרעידו את הרצפה ואת כל אשר עליה. את האיש, שהלך אחריה, עזבה מאחוריה. היא שמה את ידה על כתף הפליט, שישב אז על כסא ליד השולחן ממולי ושוחח עמי בענין הגירה, ותאמר לו: – בבקשה, ר' יהודי, להטריח ולקום למען אשב אני על הכסא, כי עייפתי עד להתעלפות.

לדברי בקשתה צרפה משיכה ודחיפה קלה – והאיש ההוא היה מעבר לכסא. כמעט שהשתטח על הרצפה, לולא אחז בעוד מועד בקרן השולחן, והיא תפשה מיד את מקומו. ואלי פנתה ואמרה:

– אתה בוודאי מנהל הלשכה, כי על כן אתה יושב לך על הכורסה לפני השולחן, ואנו – מעברו השני. שדים ורוחות! בכל מקום, שאינם זורעים אותם, שם הם גדלים וצומחים, פרים ורבים ועוקצים ממש, כזבובים בקיץ ליד בור זבל, ואינם נותנים דרך לעבור. בטלנים שכמותם! מן הבוקר ועד הערב הם מפהקים ומלהגים. את כל יהבם השליכו על הג’וינט. הוא מכלכלם, מלמד את בניהם, מרפא את חוליה. אמריקה מלבישה ומנעילה אותם ושולחת להם אפילו ירמולקות ו“ארבע כנפות”. ובשביל נשיהם – פאות נכריות ומחוכים – ומה יחסר להם עוד? ואני צריכה עוד הלילה לעבור את הגבול ולהיות אם ירצה השם מחרתים בביתי. כי בעוד שבועים, בשבת “שירה” יקרא חתן בתי לתורה, וביום ה' של אותו השבוע תהיה למזל־טוב החופה. היכול אתה לתאר לך, מה רבה העבודה עלי? מלבד כל אלה אני עמוסה עוד משא שכזה. – היא הראתה ביד על בעלה. – ממש בחבלים עלי למשכו, והם – “תור־שמור”. בא הנה, בעלי היקר.

מעבר למחיצה נשמע צחוק חנוק וקריאות הנאה: “נוּ בריינדיל קוזק! איזה ‘מענה לשון’? לא לחנם נתפרסמה כל כך בבוקרשט.”

רק אז נזכרתי במכתב חברי לעבודה. ובהתבונני אל פניה עם השומא האדומה על קצה חוטמה ועל תוויהם הגסים, עיניה הדוקרות ותנועותיה הנמרצות הבנתי, כי לא לחנם הקדים חברי להודיעני על דבר בואה והזהירני לקבל אותה בפנים מסבירות ולמלאות את דרישתה. התפלאתי לשטף דבורה ולזלזול, שהיא נוהגת בבעלה ברבים, גם השתוממתי לעוז רוחה, או לטפשותה, שהיא מכריזה באזני כל על חפצה לעבור הלילה את הגבול; בעוד שהיה ידוע, כי ישנם בלשים, העוסקים בריגול בין אחים לצרה, מקשיבים לשיחותיהם, ובהוודע להם איזה סוד, הם הולכים ומוסרים אותו לשלטון הבולשת; והפליטים, שאינם נזהרים, נופלים בפח. החלטתי להפסיק את שטף דבורה ויחד עם זה להוכיח לה, שאני מתענין בה, ופניתי אליה בשאלה:

– עם מי יש לי הכבוד לדבר? הגברת וודאי מן הפליטים?

– ישמרני אלוהים! – ענתה נחפזת ונעלבת והתנועעה על הכסא עד שהלז חרק – מצד אחד: “יש לי הכבוד לדבר” ו“גברת” ומצד שני: “מן הפליטים”. היינו דאמרי אינשי: “אל תרוממני ואל תשפילני”. תודה לאל בעלת־בית אני בעירתנו טומשפול, אשר מעבר לנהר דניסטר, ובעלת חנות למנופקטורה ודווקא אצל ה“בולשביקים” ואם לשני בנים קטנים ולבת, שהגיעה לפרקה. רק בסוף השבוע שעבר באתי לרומניה שלכם הטובה, והלילה אני שבה…

פתאום הפסיקה את דבריה, העמידה את עיניה עלי והביטה עלי במבט חודר. וכאילו קראה את מחשבות התמהון, שחלפו אז במוחי, הוסיפה:

– אל תתפלא, אדוני. הרואה אתה את האיש התמים ההוא, העומד כתרנגולת נפחדה, אשר רודפיה השיגוה בין המצרים, ואין לה עוד מנוס? הלא זהו בעלי עד מאה ועשרים שנה, ר' אלקנה בריינה’ס. כך קוראים לו הכל בעיירתנו על שמי. ולי קוראים בריינדיל קוזק. הוא הביאני לידי כך, שבאמצע העבודה עזבתי את עיירתנו, את חנותי, את בני ואת “בכל, מכל, כל” ואעבור את הגבול, דבר לא קל, לא נוח ולא זול, ואבוא עד בוקרשט. ועתה אני והוא כאן.

– תסלח לי הגברת, אם אשאלנה לשם מה באה אלי? – שאלתיה, כדי לתת לשיחה אופי מעשי. – מוכן אני, כמובן, לשרתה בכל אשר אוכל.

– איזו רבותא היא זו? הלא לשם זה אתה יושב כאן בכורסה. לשם מה באתי אליך? בודאי לא לבקש ממך שתברכני. לשם זה יש לנו “צדיקים”. אתה תתן לי עוד הבוקר שלושת אלפים לעי (מטבע רומנית) ואעבור את הגבול לבדי. או תתן לי חמשת אלפים ולקחתי אתי גם את ר' אלקנה בריינה’ס. – אמרה בטון, שהיה בו גם כובד ראש וגם קלות ראש. נפנתה לצד בעלה וקראה: – הי, ר' אלקנה! מדוע אתה עומד כעני ליד הדלת ואינך ניגש אלי? הלא קראתיך. פתח גם אתה את פיך ויאירו דבריך.

ר' אלקנה עמד כל הזמן כפוף קצת, ראשו שקוע בין כתפיו, ואזנו האחת נטויה לצד אשתו למען תקשיב לכל דבריה. אך עיניו היו עצומות; ומכל עמדתו אפשר היה לחשוב, כי הוא מנמנם, ורק כאשר פנתה אליו אשתו בקריאה, רעד כולו, השיב את ראשו ואת אזנו לצד השני, כאילו ירא פן תעניקהו סטירת לחי. רגליו נעקרו ממקומן וצעדו מהר ובחשאי אל המקום, אשר אשתו ישבה שם. ואת השק עם החפצים הניח על הרצפה.

– האם לא החלטתם עדיין ביניכם בשאלה זו? – שאלתיה, כדי להסב את עיניה הלגלגניות, שהביטו לצד בעלה החרד.

– וכי אפשר להחליט איזה דבר, כשיש לך עסק עם סמרטוט, עם יצול של עור? בבוקר כן ובערב אחרת. קשה לו, כפי הנראה, להפרד לעולם מהחצופה…

– כחע – כחע – כחע! – השמיע ר' אלקנה כעין שעולים. זע והניע בידו, כאילו מתכוון לגרש מעליו זבוב טורד, שאינו נותן לו מנוחה.

– אולי אפשר להשיג כאן כוס חלב? – פנתה בריינדיל בשאלה אל מזכירי, שישב בפינה ליד שולחנו והביט אל פנקס הרשימות לפניו, אך ניכר היה, כי לא הרשימות מעניינות אותו הפעם, כי לבו ואזניו מכוונים לדברי בריינדיל קוזק. – בעלי הענוג הצטנן, והשעול תקפהו. השומע אתה? כחע – כחע – כחע! כן הוא משתעל בכל פעם, כשמזכירים לו את החצופה, ימח שמה וזכרה.

והיא רקקה מלא פיה לצד בעלה.

– למה, בריינה, הקללות והרקיקות? – גמגם ר' אלקנה בתחנונים, ופניו התעוותו מכאב של יסורים ועלבון. – איזו רעה עשתה לך ובמה?..

– חה – חה – חה! – התפרצה האשה פתאום בצחוק שטן רע, עד שכל גופה נזדעזע. היא קמה מעל הכסא, הניחה את ידה האחת על השולחן ואת השניה הושיטה אלי, אחר כך העבירה אותה לצד המזכיר ובאחרונה לצד הפליט, אשר דחפה מעל הכסא ותאמר: – הראיתם, יהודים, איך לבו חרד וכואב לקללות? חושש הוא פן תחולנה, חלילה, על ראש המופקרת. הוא שואל: מה עשתה לי? אני בזה לה. לו נתכוונה לנגוע בי, כי אז נקרתי בצפרני את עיניה החתוליות. איזו רעה יכלה לעשות לי, אם אני אשתך כחוק? התכחיש אולי, כי ארשתני לפני עשרים ושתים שנה בפני הרב שלנו, ר' הירשלי ז"ל ובפני עדים? הזקן ר' איציקל פסיס, שהיה שושביני, חי עדיין. אך למה לי עדים? הנה לכם, יהודים טובים, ההוכחה הנאמנה ביותר! והיא שמה את ידה הימנית בתוך חיקה התפוח והבולט והוציאה משם גליון מקופל ומלוכלך וקראה:

– זאת היא הכתובה, שנתן לי! תבא הכתובה ותעיד. והיא מי? מנאפת, זונה, יקולל חלקה בחיים. כל בוקרשט יודעת. מי היא ומי אני. מנוולת שכמותה! חשבה שזכתה מן ההפקר. הרבה טרחתי ובזבזתי עליו והיא באה אל המוכן.

צבע פני הבעל נשתנה לרגעים: האדימו, החוירו, כהו. שרטוטי הפנים התעוותו, כמו מתוך ענויים. הביעו גם בושה ועלבון, גם צער וכאב פנימי וגם מורא, רפיון רוח ופקפוק נפשי. שם בכל רגע את קצות שערות זקנו לתוך פיו, כרסם שערות ופלט על הרצפה.

– למה, למה? – גם גמגם מתוך מורא וצער בקול בכייני.

– למה, למה? – חקתה את קולו בצחוק הנאה ליסורים. – ולמה עזבת את בניך ואת ביתך? למה וותרת על הבשר הכשר ותלך לאכול בשר טרפה? שאלה בקול חרחור ונחרה, כמו שקוראים לכלב, כשרוצים להרגיזו.

– אבל הרי את יודעת…

– מה אני יודעת? – לא נתנה לו לגמור את דבריו. – אני יודעת שאתה אוכל טרפות, בשר שלא נטבל במקווה…

אז ראיתי, שהתחולל איזה שנוי בקרב הבעל המסכן. פקעה סבלנותו של הנעלב, והוא החליט לפתוח פה, למחות, להצטדק ולגולל מעליו את האשמה הכבדה, אשר אשתו האכזריה טופלת עליו ועל עוד איזו נפש יקרה לו לפני אנשים זרים, והיא רומסת ברגל גסה את כבודו ומכתימה את “ההיא”.

– מוכרח אני לדבר וישמעו אנשים וישפטו. – קרא ר' אלקנה בהתקרבו אל שולחני ואחז בשתי ידיו בקרנות השולחן, כאלו ירא פן תהדפהו משם. – אי אפשר לחשות. היא מביאה אותי לידי כך.

– אדרבה, ספר. אך את כל האמת, אל תכחד דבר. – דרשה בריינדיל מבעלה; ועל שפתיה רחפה בת צחוק שטני ובטול גמור לקרבנה.

– את כל האמת, כמו שאני יהודי. – הסכים הוא לדרישתה.

– אולי תוותרי על כל הענין הזה, ואנו נגמר את העסק שבינינו? – הצעתי אני בזהירות.

– בשום אופן! – קראה בהחלטה – כל הזמן הוא שותק. כמה ששאלתי אותו בבוקרשט וחפצתי להוציא מפיו איזו מלה ולא יכולתי. עכשיו כשהוא רוצה לדבר, ידבר ואשמע אני ושמעתם גם אתם.

והיא ישבה שוב על הכסא, העמידה את מרפק ידה הימנית על השולחן והשעינה על כף ידה זו את ראשה, כוונה את עיניה הלגלגניות אל אחת הפינות סמוך לתקרה וסגרה אותן למחצה.

– נו, דבר. אך את האמת. מהר!

הוא התחיל מספר בקול מלנכולי, סיפור רווי יגון ואימת מוות ע“ד הפרעות והזוועות, שהשתפכו אז בכל רחבי אוקראינה ובפודוליה בפרט; על התנפלויותיהן של ה”באנדות" ואת השוד והשבר, ההריגות והרציחות, אשר באו כתומם על מחוזם במשך שנה ויותר. והנה נתפשטה שמועה, כי שודד אחד מפורסם באכזריותו, אשר הפיל את חתיתו על כל העיירות אשר במחוזם, עולה עם גדודו על עיירתם במטרה להרוג את כל יושביה היהודים, להרסה ולעשותה תל שממה. אז הקיפה הזעקה את העיירה, וכל התושבים החליטו לעזוב את קניהם ולברוח לכל מקום אשר יוכלו. גם בריינה אשתו החליטה לעזוב את העיירה ולברוח לנהר דניסטר, לעבור את הגבול, לבוא לרומניה על מנת לנסוע משם לקרוביהם לאמריקה. הוא, כמובן, לא המרה את פיה. היא לקחה אתה צרור הכסף והתכשיטים וכלי הכסף, ולו נתנה חבילות בגדים שונים – והם יצאו לדרך. הלכו ברגל, נסעו בעגלות, התחבאו בבורות ובחורשות. ולבסוף הגיעו למחוז חפצם, כשהם עיפים ונדכאים. היה ליל שבט אפל וקר. הנהר היה מכוסה קרח ועל הקרח שכבת שלג. אך מן הבוקר נשבה רוח דרומית מערבית פושרת ולחה, אשר אכלה את השלג ולחכה גם את הקרח. שלוליות נקוו במקומות שונים על הקרח. במקומות אחדים נעשה הקרח דק מאד, התפרצו המים מתחתו וזרמו עליו, וסכנת מוות ארבה לעוברים עליו. ה“מעבירים”, שקיבלו על עצמם להעבירם את הגבול עם עוד אנשים, לא שמו לב לסכנת הדרך, ובחצות הלילה נתנו צו ללכת. את הפליטים חלקו לחבורות, חבורות ושלחו אותן למקומות שונים על שפת הנהר, אשר משם יעבירון. מפני האפלה לא ראו איש את אחיו ולא ידעו, מי הם בני לוויתם, ומפני הפחד לא דברו איש עם רעהו. הלכו אלמים ובזהירות, שלא להשמיע קול צעדים. אך הקרח “נאנח” מתחת הרגלים ופה ושם התפורר ברעש, כשברי זכוכית. לרגעים נשמעו גם יריות וקולות של חבטה בקרח. הלב דפק, ברקות הלמות פטישים, והברכים כשלו, קרסו. אך המעבירים לא נתנו לעמוד אף לרגע ולראות, מה שנעשה מסביב ולשאוף רוח. דוחפים מאחור, מחרפים ומקללים. אתה מרגיש, כי השערות על ראשך מסתמרות…

– אה־ה־ה! – פהקה פתאום בריינדיל פהיקה ארוכה, צרחנית, כתקיעה גדולה של שופר חדש, ושסעה את ספור בעלה. – אתה מפיל עלי חבלי שינה, אלקנה, ומשעמם אותי בסיפורי מעשיות אלה. אין לי זמן לשבת ולשמוע פזמונות. ספר מה שהיה אחר כן.

– הרי אני מספר, – אמר מתוך מבוכה, וקולו ירד מעט. – אני צריך לספר, כיצד ניתקתי ממשפחתי. הגענו סוף־סוף אל העבר השני, ורגלי דרכו על אדמת רומניה. ראיתי, כי גם כאן חושך ואפלה, מגור ופחד, ואסור היה לעמוד רגע להחליף כוח. הביאונו לתוך איזה דיר של צאן ודרשו מאתנו “הוספה” בעד העברה מוצלחה… אך כאן ראיתי לחרדתי הגדולה, כי אשתי ובני אינם. כמעט שפרחה נשמתי מפחד. מחשבות נוראות נולדו במוחי. הייתי מוכן להרים צעקה, לברוח החוצה, לשוב על עקבי, כדי לבקש את אבידתי. אך ברגע ההוא נכנסה עוד קבוצה אחת, שעברה אחרינו את הגבול, ואחד מהם סיפר לי, שראה בעיניו את אשתי, ששבה עם בניה אל העיירה ולא עברה את הגבול.

– ומה? הנמאסו עלי החיים, שאמסור את עצמי ואת חיי בני לידי ערל שיכור ואלך אחריו בליל אפל על נהר שקרחו נמס? – שאלה בריינדל. – די לי, שאתה הגיבור, עשית כדבר הזה.

– אבל אם כן, – טען הוא, – יאמרו אנשים, אם אני עזבתי אותך, או את אותי? – פנה אלי ואחר כך אל יתר האנשים וחיכה למשפטנו.

חשבתי, שהגיעה השעה הנכונה לשים קץ לדברי ווכוחיהם ופניתי אל המזכיר בבקשה, שיכין את הקבלה על הסכום, שינתן לזוג זה על מנת שיעזבני; יעברו שניהם את הגבול, חשבתי, וישובו אל קינם. אך בריינדיל סיכלה את עצתי.

– אל תחפז, פן תעשה איזו שגיאה! – אמרה אל המזכיר. ואל בעלה פנתה בגערה: ־ מה אתה מנקר עיני אנשים ומקשקש בלשונך שלא לצורך? פה כולם עסוקים וטרודים, כי הם הרי מקבלים משכורת טובה, ואתה מאריך בטפל, כדי להסתיר על העיקר. ספר, מה היו מעשיך בבוקרשט, יקירי.

ר' אלקנה נבהל מגערתה, הצטמצם, התכווץ ונסוג אחורנית צעד אחד והתחיל מגמגם.

– מה שהיה אחר כך? מה יש כאן לספר? ידוע, מה רבו הצרות והתלאות, אשר עברו על ראשי הפליטים ובתוכם גם עלי…

– מסכן! – קראה בריינדל והניעה ראש, כמשתתפת בצערו, והעלתה על שפתיה חיוך של לגלוג. – תמים זה רוצה לעורר בנו רחמים ועל כן הוא מכחיד תחת לשונו את האושר הרב, אשר מצא אותו בדרך. ספר, ספר. אין כאן איש, שעינו תרע באשרך. הרי יודע אתה, שאני יודעת הכל. ומדוע לא ידעו גם האנשים הטובים האלה, הנותנים לנו כסף, שנוכל לשוב הביתה?

ברגע ההוא הכניסו לי טלגרמה. שמחתי להזדמנות זו, בחשבי, שהפעם אשים קץ להסתוללות האשה בבעלה חלש־האופי, ויבוא הקץ לענויו. ביקשתי סליחה מבריינידל. פתחתי את הטלגרמה ובכוונה השקעתי בה עיני יותר מהדרוש. תכנה היה של מה בכך ומסרתיה למזכיר.

– הנגמר הענין שלהם? – שאלתיה – עסוק אני, כפי שאתם רואים.

– אזה גמר? רואה אני, שאתה ממהר. גם אני ממהרת. ורק הוא, בעלי היקר, אינו ממהר. אך לא ארפה ממך עד שתשמע את המעשה עד הסוף. יש מה לשמוע, כי כאן מתחיל העיקר. נו, בעלי היקר והנאמן, ספר הלאה, אך רק את האמת ובלי פטפוטים מיותרים.

– טוב. אם את רוצה אספר, – אמר מתוך הכנעה, כאיש אשר נוכח, שאין לו תקווה להנצל מידי התליין, והוא שולח את לשונו חפשי. – בודד וגלמוד, מדוכא ורצוץ באתי לישוב יהודי. התגוללתי מעיירה לעיירה בלי פרוטה בכיס, בלי בגדים ולבנים, כי הכל אבד בעברי את הגבול, וזקוק הייתי לעזרת הג’וינט. פּחד הסגורנצה גם כן רחף מעל לראשי, ועל כן לא התמהמהתי הרבה במקום אחד. וכך התגלגלתי עד שבאתי לבוקרשט יחד עם זרם פליטים. שם היו החיים של הפליטים גרועים עוד יותר. הייתי בין אספסוף פרוע, בין המון קבצנים מלידה, שהרגלו לדרוש ולתבוע בגסות ובחוצפה, לקנטר ולקרוא לריב ולמהלומות. קצתי בחיי חברה בזויה ושפלה כזו…

– והלכת לבקש לך חברה אחרת נעימה יותר? – נכנסה לתוך דבריו בשאלה.

– לא הלכתי לבקש.

– אלא מה? היא הלכה לבקש אותך?

הוא נבוך לרגע משאלה זו. אך התעודד מיד ואמר:

– גם היא לא בקשה אותי. אך במקרה נפגשנו. היא ראתה בעניי, שאני בודד וגלמוד, בלי מכיר ומודע ובלי פרוטה, מתגולל בתוך רפש וחלאה, והכינה והפשפש אוכלים אותי, ואין אפילו מי שיכבס ויתקן לי כתונת לשבת ויתפר כפתור למעילי… – ונתעוררו רחמיה עלי והציעה לי להיכנס לתוך חדרה בשעת הצורך, והיא תתקן את לבני.

– ויותר לא? – שאלה אותה קשה, כחוקר דין ממשלתי.

– מה שייך יותר? היא ראתה, שנשמתי אינה נשמת קבצן ואיני יכול לשבת בבית־התמחוי בין כנופיות זוללים וסאבים, המתנפלים על האוכל כחיות טרף ומלכלכים ומזהמים הכל, ואיני סובל את המאכלים, שמבשלים בדודים גדולים, ותציע לי לאכול על שולחנה. חדרה היה אמנם קטן, אך נקי ומסודר בטוב טעם, וכל אשר בישלה היה טעים.

– השומעים אתם, יהודים, איזו נשמה טובה ישנה לזונה, אשר בבוקרשט? – אשת חיל ונדיבה. והוא, התם, מלקק ממש את אצבעותיו ממנה. ומדוע לא? “השוטה נותן והפיקח מקבל”. ומאין לקחה כסף להאכילך, בעלי היקר? העשירה היא?

– גם היא מן הפליטים. יש לה מעט כסף, והיא חיה בצמצום. רק קערה אחת וכף אחת…

– איזה פלא! – קראה בריינדיל בצחוק. – רק קערה אחת וכף אחת, והאוכלים שנים. יוצא, שאכלתם שניכם מקערה אחת. עכשיו אמור נא, חביבי, האם רק מקערה זו אכלת?

פני ר' אלקנה הסמיקו. הוא לבש עוז, קפץ וניגש אליה ממש עד שכמעט נגע בה וצעק.

– זה לא אמת. שקר טפלו עלינו שונאינו. רק את לבני כיבסה ותיקנה אותם. רק לפעמים בשלה בשבילי נזיד, לא יותר. בת ישראל כשרה היא ויראת אלוהים!

היא ישבה וצחקה מטוב לב. בצחוקה היה משהו מהנאה סאדיסטית ליסורי בעלה ולענוייו, שגרמה לו בחקירותיה… מעולם לא הייתי בעיני מטופש ומגוחך, כמו ברגעים ההם. בעצם שעות עבודתי נכנסים למשרדי שני אנשים זרים לבקש ממני לכאורה עזרה, אך באמת הנם מתנהגים אתי, כמו אותם הבריונים מזמן המהפכה, שנכנסו לבתים פרטים, תפסו את מקומות הכניסה והיציאה. אשה אחת נגשה אל בעל הבית וקראה: “הידים למעלה!” החזיקה אותו בשבי, וחבריה עשו בינתים בבית כרצונם. גם אשה זו, בריינדיל, הרגישה את עצמה, כמו בביתה, ערכה ווכוח פומבי עם בעלה החלש להנאתה בענין, שאינו נוגע לי כלל, ואני מוכרח לשבת ולשמוע. כל קרבי והכרתי מחו נגד זה. הפעם אמרתי להתנער, לקום ולהכריז על ישותי ובעלותי. אך היא, כפי הנראה, הבינה שוב למחשבתי, קמה חיש מכסאה, סלקה בידה האחת את בעלה הצדה ותעמיד אותו מאחורי גבה ותפן אלי בקולה הגברי ותאמר: – יודעת אני שאתה עסוק, והוא מגמגם ומפיל שעמום בדבריו. ועל כן אסיים אני את הספור בשתים שלוש מלים. מעשה שהיה – כך היה. לעיירתנו הגיעה השמועה, שר' אלקנה בעלי מצא לו אשה צדקנית בבוקרשט ונזדווג אליה. אמרתי: יהיו שניהם כפרתי. כי למה הוא לי? אני ברוך השם בעלת בית ובעלת חנות למנופקטורה ואם לבנים שאין, ברוך השם, להתבייש בהם. ועוד מעט והייתי לחותנת. והוא, קוני־למל, יהיה לו שם עם החצופה לדראון ולקלון. אך הנה נשתדכה לפני זמן מה בתי ושואלים: איך זה? לכלה יש אב, והוא רק מעבר לדניסטר – כמה יש עד בוקרשט? התלך הבת לחופה כיתומה? הלא כל השומע יצחק לנו. ואני יודעת עוד, מה ידברו השכנים ביניהם ואת לעגם. אז אמרתי בלבי: אעברה נא את הנהר והבאתי את בעלי עמי הביתה, ויתפקעו שונאי. קיצור הדבר. באתי לבוקרשט, דרשתי, חקרתי ונודע לי עוד בו ביום הכול. מצאתי את המציאה. באתי עמו בדברים על ענין הסתר שלו. אך הוא העמיד פנים של צדיק תמים, שאינו יודע צורת נקבה ומגמגם: בע־מע! אחזתי בצווארונו, טלטלתיו ונערתי ממנו אילו הודאות קלות. לא התעצלתי והלכתי עוד באותו הערב אל מקום משכן כבודה של החצופה. מילא, על יפיה לא אדבר. מה שלגבי אחרים יופי, לגבי דופי. לא אחליף את צפורן זרתי זו בעד כל פניה (היא הושיטה למולי את זרתה המלוכלכת). אך אין מקשים על טעמם של גברים בענייני אשה זרה. הם מדברים לכאורה על הפנים ומתכוונים לדבר עבירה. נכנסתי אליה ומצאתיה מקושטת ומפורכסת. היא כנראה חיכתה לו, והנה באתי אני. פתחתי עמה בשיחה ונוכחתי מיד, שהיא פקחית וזהירה מאד. אך אני יודעת, כיצד לדבר עם נשים מסוג זה. הבאתיה בין המצרים. אז נשתנתה כרגע, נזדקפה כסוס זועף, העומד על רגליו האחוריות, כדי לאיים על יריבו, ואומרת לי כדברים האלה: “האם לך מותר ולי אסור? עשרים שנה חי אתך, יחיה מעתה גם עמי”. דברים ברורים כמדומני. נשאר לי רק להכניס את כל צפרני אצבעותי לתוך פרצופה ואחר כך להסתבך בשערות ראשה ולסחוב אותה ברחובות בוקרשט ולקרוא: “ככה יעשה לאשה המכשילה גברים נשואים!” אך אני הלא בריינדיל קוזק הנני, שהקנאה זרה לה, ועל כן שלטתי ברוחי ועזבתי את חדרה מתוך שתיקה. הרהרתי: מכיוון שהיא מדברת ככה, וודאי יש לה יסוד, והוא אמר לה אולי בפני עדים: “הרי את”. מעשים כאלה הלא הולכים ונעשים בעולם החטא שלנו. החלטתי ללכת קודם אל הרב ולשאול את פיו, מה הוא הדין במקרים כאלה? אולי אצטרך אני לקבל ממנו גט פטורין ואסור לי, איפוא, להרגיזו. ואולי יצטרך הוא לתת גט לה. הייתי מוכנה לתת לו את הברירה, אף־על־פי שאני בעלת אמביציה ואשתו החוקית כדת משה וישראל. הלכתי אל הרב ומשכתי גם אותו אחרי. הוא הלך ממש כשור לטבח יובל. באנו אל הרב. סיפרתי לו את הענין. הרב שאל גם אותו. והוא סיפר לו על דבר הכפתור, הכתונת והקערה. הרב הוא איש חכם, אף־על־פי שהוא לבוש כאשכנזי גמור, כמו שצריך להיות רב בבוקרשט, והוא פנה אליו ושאלו בלי כל הקדמות:

– אמור נא, ר' יהודי, הארשת אותה לך בחופה ובקדושין, או בצורה אחרת בפני עדים?

– חס ושלום! – ענה זה כנכווה – עוד בפני עדים? יודע אני על דבר חרם דרבנו גרשון. אז פנה אלי הרב ואמר בזו הלשון:

– מרת בריינדיל, הבעל הוא בעלך, ואת הנך אשתו כדין וכדת ואינך זקוקה לגט. גם ההיא פטורה מגט. זה היה כך, סתם. מקרים כאלה בימינו אלה נפרצים, בעוונותינו הרבים, בכל מקום. קחיהו ושובו הביתה שניכם, וחיו שם עד מאה ועשרים שנה.

– כאלה היו דברי הרב על פי התורה. – סיימה את סיפורה בנצחון וצחקה על משבתה של ה“היא”. אז החלטתי ללכת אליה ולעשות אתה חשבון צדק ולשלם לה במזומנים בעד כל החסדים והטובות, אשר עשתה עם בעלי המסכן. אל תשאלוני מה וכמה קיבלה. היא נשארה, כמדומני, שבעת רצון לכל ימי חייה. רציתי שכל העולם ידע, כי קוני־למל הוא בעלה של בריינדיל ואיננו הפקר, וה“היא”, אף־על־פי שפרצופה לפי דעתכם, הגברים, הוא יפה וגם טובת לב היא, כי נתנה לבעל־אשה לאכול מקערתה, ובכל זאת היא רק פרוצה ומופקרת ולא יותר. ומה שרציתי השגתי. שאלו ויגידו לכם, כי אין בית בכל בוקרשט, שלא ידעו זאת. ואף לחצר פרדיננד הגיע הדבר, כמדומני.

מעבר למחיצה נשמע קול צחוק וקול קורא: “אמת הדבר. אני הייתי שם”.

– אתה שומע? – פנתה אלי, – אף בין הפליטים המנוולים, אשר כאן ידוע הדבר. פחד נפל על כל הבעלים ממין זה, והם יתנו מעתה יקר לנשותיהם. עכשיו אין לי עוד להאריך. שבתי לאכסניא ואמרתי לקוני־למל: ר' אלקנה בריינה’ס, שמע את אשר אומר לך. הוכחתי לכל העולם מי אני, מי אתה ומי היא. עכשיו אני נותנת לך את הברירה ובחר כרצונך: בי או בה. אם בה – תן לי גט ואשוב לי הביתה בגפי ולא אשב אפילו “שבעה” אחריך. ואם בי – קח את צרורך ותיכף ומיד הביתה! והנה אתם רואים, כי רץ אחרי ככלבלב אחר גברתו, ההולכת השוקה. כנראה רוצה הוא לשבוע קצת נחת מבתו הכלה ומיתר בני, ואולי להנות גם ממני. הכן אני דוברת אלקנה?

היא הפנתה את ראשה אחורנית וראתה, כי בעלה איננו עומד באותו המקום שהעמידה אותו, כי בעת אשר דבריה זמזמו בחדר, כפרימוס דולק, כשמטגנים עליו קציצות בשומן, התרחק אלקנה לאט, לאט מן המקום ההוא, עמד ליד החלון הנשקף החוצה, העמיד את שני מרפקיו על אדן החלון, השעין על ידיו את ראשו ואת מצחו שם אל הזגוגית המכוסה בקרום דק של קרח… מתוך הרחבת הדעת והנאה מרובה שלחה בריינדיל את ימינה לצדו וקראה לו:

– בוא הנה, אלקנה. אני גמרתי, ואתה יכול לגשת הנה. מה אתה רואה בחוץ? הפורחות שם צפרים, או שעיניך מחפשות אותה? ברכה לבטלה. היא שוכבת עדיין במטה ולהראות בחוץ תירא אפילו אחר שתבריא.

והיא פנתה אלי שוב ותוסיף:

– שכחתי לספר לך, כי חשבנו לעזוב את בוקרשט הארורה עוד שלשום בערב. אך הוא יצא את הבית לפני שקיעת החמה ולא שב. חכיתי שעתים, והוא איננו. הלכתי לחפשו. לבי אמר לי, כי אני צריכה ללכת אל דירת ה“היא”. הלכתי שמה וראיתי לאור הפנסים, כי “שלי” מסתובב לפני ביתה ומאחוריו, כגנב, המתכוון לחדור לאיזה בית על מנת לגנוב משם דבר מה. הבנתי, כי לבו נוהה עוד אחרי “הקערה” הזרה. ידוע הדבר, כי נשים כאלה מכשפות הן ויודעות לצודד נפשות גברים קלי דעת. הוא הלך אליה, כדי להפרד ממנה ולהוכיח לה, כי איננו כפוי טובה. אך אנכי הפרעתי לו.

ר' אלקנה ניגש לקריאתה אל השולחן בראש מורד ונאנח אנחת כבש כפות בבית המטבחים. פניו, ביחוד עיניו, הפיקו יגון רב וצער, וניכר היה שאיננו בקו² הבריאות.

– ובכן את אומרת לעבור את הגבול עוד הלילה? – שאלתיה מתוך בטחון לגמור מהר את הענין.

– איזו שאלה? אמרתי לך פעם. – ענתני ברוגז.

– וכמה כסף?

– גם זה אמרתי. אעבור אני לבדי – שלושת אלפים, שנינו יחד – חמשת אלפים. זהו המחיר הקבוע כיום הזה.

– ומתי תאמר הגברת בוודאות בלי “אם”?

– אמור אלקנה, בפעם האחרונה, כמה כסף עלי לדרוש? הרי רואה אתה, כי האדון רוגז.

ר' אלקנה הרים קצת את ראשו, חיכך בידו האחת את מצחו ואת רקותיו, שלח מבטו הצדה ואמר בלחש ובאי רצון:

– איני יודע, למה את ממהרת ככה? ראשי כואב היום. שכחתי בבוקרשט אילו תעודות וחפצים שונים. עוד נספיק לראות את הבולשביקים הרוצחים, ימח שמם.

– אשו של גיהנום עליך, גבר מכושף ואבוד. אחרי כל מה שקרה, הוא מחפש עוד תואנה להשאר וחולם לראות את פרצופה הטמא. לחינם אתה מקווה. יש לה בוודאי כבר אחר במקומך. תן לי, אדוני המנהל, שלושת אלפים ונסעתי אני לבדי. יהא כאילו מת מיתה חטופה ומשונה. וכה אומר בביתי: נשואה נסעתי לרומניה ואלמנה שבתי הביתה “ברוך דין האמת”.

– לא, לא. חמשת אלפים! – קרא אלקנה בקול חלש, כנראה לאחר רגע של מלחמה פנימית קשה.

– ידעתי, חביבי, כי סוף־סוף, תסע עמדי. – אמרה והאירה אליו את פניה. – הלא בשבת הבאה יקראו את חתן צירלה לתורה, וביום החמישי תוליכה לחופה. אני צריכה עוד לתפור בשבילך בגד חדש. כאן אקנה לך נעלים וכובע. בלעדיהם לא אלך אתך לחופה. עכשיו אפשר למנות את הכסף על היד ואנו נשתחרר. יש לנו עוד עבודה רבה היום.

מתוך רצון להרים קצת את ערך הבעל בעיני אשתו ולתת לו שלומים בעד כל העלבונות והענויים, שהשביעה אותו אשתו, ולהשפיל מעט את גאוותה, אמרתי לה, כי אין לי רשות למסור לידה את הכסף, כי אם לבעלה, מאחר שהוא יצטרך לחתום על הקבלה. לתמהוני לא התנגדה בריינדיל לדברי. אדרבה, היא העמידה פנים שוחקות ותאמר:

– יודעות³ אנו, מה אנו ומה חיינו, הנשים, בעיניכם, הגברים. הלא אתם מברכים בכל יום: “שלא עשני אשה”. אך לא איכפת לי. בין כך אין אצלנו הבדל ביני ובינו. אני והוא – חד הוא.

שלחתים למזכיר, שיסדר את עניינם. התחלתי מעיין בתיק עם תעודות ורשימות אשר לפני. הבטתי לצד הזוג וראיתי את ר' אלקנה יושב על הכסא ליד שולחן המזכיר, לוקח ברשלנות את העט בידו, טובלו בדיו ושם אותו על הגליון, שהוצע לפניו. פתאום רעדה ידו, והעט נפל מתוכה. עיניו נסגרו וראשו צנח מטה. לולא מיהר המזכיר והיהודי, שהיה עמנו כל הזמן בחדר, לאחז בו בעוד מועד, כי אז נפל על הארץ. מיהרתי אליו גם אני.

– ר' אלקנה, מה לך? ר' אלקנה! – קרא המזכיר.

– הוא מתעלף! – קרא היהודי.

בריינדל עמדה אז ליד השק עם החפצים והדקה את הקשר. בשמעה את הקריאות מיהרה אל בעלה גם היא והתחילה מטלטלת ומניעה אותו בכוח.

– לא כלום. לא כלום. – אמרה להשקיט אותנו. – יש לו, כפי הנראה, חולשת הלב, שבאה לו בבוקרשט מן הארורה. גם שם היו לו התקפות כאלה פעמים. בבית היה בריא. נבוא הביתה, אתן לו לשתות חלב עזים ויבריא.

היא הוציאה מכיסה בקבוק קטן עם “טפות להתעלפות”, הגישה לחוטמו – הוא התעורר, עיווה את פניו וזורר. היא קראה “אסותא”! הבטתי אליו וראיתי שתי טפות דמעות גדולות מתגלגלות אט על לחייו…

אחרי רגעים אחדים ניגש אל שולחני, כשהוא אחוז בידי אשתו. מניתי את הכסף על כף ידו הרועדת. הם נפרדו ממני. אך עוד טרם יעזבו את משרדי ראיתי בהוציאה את הכסף מידו ותשם אותו בחיקה. את השק עם החפצים לקחה היא הפעם ותלך בראש. הוא נגרר אחריה עצוב רוח ובאין כוח…

בעזבם את משרדי – הרגשתי, כי הוקל לי פתאום. ראשית כל חדל הרעש באזני, כמו לאחר שעבר אפנוע, או אוירון ברחוב עיירה בשבת. אך במידה ששקט בחדרי, גדל הרעש מעבר למחיצה בין הפליטים, שחיכו בחדר ההמתנה ואשר הקשיבו רב קשב לדברי הזוג כל הזמן שהיו בחדרי. עכשיו כשיצא הזוג אליהם, היתה התעוררות רבה. נשמעו קריאות: דרך צלחה, בריינדיל קוזק! צאתך לשלום, ר' קוני־למל! זוג יונים עף לארובה! שמעתי גם את קולה הזועף של בריינדיל אך לא הבחנתי את המלים.

עבודתי הרגילה נתחדשה.