לאחר גלגולים שונים, הרפתקאות הרבה וענויים קשים הצליחה סוף־סוף סוניה שסטופאל לעבור את הדרך הארוכה והמלאה חתחתים, שבין פטרוגרד ובין העיירה הקטנה והרחוקה שליד הגבול. בפחד־מוות עברה בליל־ערפל גם את הגבול הנורא, שבלע הרבה קרבנות־אדם. היא שמחה, שנמלטה מארץ־הדמים, ונמצאת במדינה, שאליה שאפה ימים רבים ושבה תוכל לחיות במנוחה. היא הובאה לפני עלות השחר אל כפר אחד והיתה סגורה שם באיזו רפת אפלה כל היום. שמה היו מביאים לה לחם לבן, דגים מלוחים וטה, שלא ראתה כמותם זה כבר. אחר חצות־הלילה הושיבו אותה ועוד שני פליטים, שעברה עמהם את הגבול, בעגלה; איכר אחד הוביל אותם דרך נתיבות עקלקלות אל העיר. אך כשהאיר היום בא לקראתם בדרך פרש, והוא משומרי־הגבול, הכיר בעינו החדה, שהם פליטים, שעברו את הגבול שלא כחוק, אסר אותם והביאום לעיר־הפלך, ושם הובאו לבית־האסורים. פחד ויאוש אחזו את סוניה, ורוחה נפלה בקרבה כשראתה, שאחר שנות עוני ותלאה, שמצאו אותה שם, נכונו לה ענויים גם כאן. וכשנודע לה, שאפשר, שיחזירוה לארץ האַרורה, שמשם באה, ולה אין בעיר אף מכר אחד שישתדל בשבילה, גדל יאושה כל־כך, עד שהיתה נכונה לשים קץ לחייה. אך לאשרה נמצא לה בהיסח־הדעת גואל ומושיע, פודה ומציל, והיא נושעה על־ידו.

חברה טובה היתה לה לפנים, ליזה בראון שמה, שלמדה עמה יחד בגמנסיה, יחד גמרו את למודן שם לפני עשר שנים. חוץ מזה שהיו חברות טובות ונאמנות, נקשרה נפשה של ליזה בבוריס, אחיה של סוניה, סטודנט צעיר ויפה, ועל־ידי כך גדלה עוד יותר האהבה, שבין החברות. ליזה נסעה הביתה לימי־החופש על מנת לשוב עוד לפטרוגראד ולהמשיך את לימודיה, – והנה התחוללה המלחמה העולמית והפריעה בעדה לשוב, והקשר שבין החברות הופסק לגמרי, ואשה לא ידעה את מקום־חברתה. בינתיים נישאה ליזה לאיש: לעורך־דין צעיר ומפורסם בעיר־הפלך, אדולף פראנק שמו. והנה, קרה שקרובו של אחד מן הפליטים, שנאסר יחד עם סוניה, בא אל פראנק לשאול בעצתו ולבקש ממנו עזרה לקרובו. בשעת השיחה קרא האיש, דרך אגב, בשם סוניה שסטופאל היושבת בבית הסוהר יחד עם קרובו. שמעה ליזה את השם – ונזכרה בחברתה. אך האיש לא ידע כל פרטים. ועל־כן פנתה ליזה בבקשה אל בעלה, שהוא יתעניין בדבר ויוודע על־פי הסימנים, שנשארו בזכרונה על מקום־מולדתה של חברתה, גילה ורשמי־פניה, אם הנתפסת היא סוניה חברתה. היא ביקשה באלבום שלה ומצאה את תמונת סוניה, שדהתה אמנם קצת, ומסרה אותה לידו. אדולף פראנק עשה את רצון אשתו, אסף את כל הידיעות הנחוצות וגם דיבר עם הנתפסת, ונתברר לו, שאמנם היא היא ולא אחרת. כשנודע הדבר לליזה לא שקטה עוד והאיצה בבעלה, שימהר לשחרר את חברתה. אדולף נענה לה גם בזה. הודות להשפעתו הגדולה בכל החוגים של השלטון, עלה הדבר בידו לשחררה בערבון, וביום הרביעי למאסרה הביא אותה לביתם, לאחר שלא היה לסוניה כל קרוב וכל גואל אחר מלבדם.

הכירו החברות זו את זו מיד ברגע הראשון לראיונן, אף־על־פי שפני שתיהן נשתנו במרוצת־השנים, ליזה מרוב טובה, וסוניה מרוב עוני ויגון – שמחתן גדלה מאד. אך בעוד שליזה צחקה, צהלה והקיפה את חברתה בשאלות מרובות ושונות, לא יכלה סוניה לדבר מהמון־רגשותיה. לבה היה מלא רחשי־תודה למיטיביה, שהרבו לעשות לטובתה. היא ראתה לפניה שני אנשים טובים וידידים נאמנים, שהצילוה מסכנה גדולה והביאוה לביתם הנהדר והמלא כל טוב. אך רגש־הבושה העיק עליה. בבית זה, המרוהט והמקושט יפה, ולפני שני האנשים העליזים והמלובשים יפה, היתה עניותה בולטת ביותר, והיא נתביישה להביט בפניהם, כשהיא לבושה בשמלתה האחת; כי בשעה שעברה את הגבול נטלו ממנה את כל חפציה ואת צרור־כספה ולא השאירו לה כלום. אך ליזה ובעלה נחמו אותה ועודדו את רוחה; יחדו לה חדר יפה, והיא יכלה לנוח שם. ליזה נתנה לה משלה שמלות אחדות ולבנים כמעט חדשים, שתוכל להראות לעיני אנשים, מתוך היסוסים וכאב־לב היתה סוניה מוכרחת להשתמש בכלים שניתנו לה למתנה.

הפסקה של עשר שנים, מאורעות־דמים, שהיו מספיקים לתקופה של מאה שנים, עברה בין פרידתן בפטרוגראד לפגישתן עתה כאן. והפסקה זו הרת מקרים כבירים, נתנה להן חומר מרובה לשיחות ולזכרונות. לליזה היה מה לשאול, ולסוניה היה מה לספר. וליזה היתה יושבת הרבה שעות ביום על־יד חברתה, שהיתה מספרת לה על ידידים ומכרים, שאבדו ולא היו ידועים אפילו המקום והזמן שבהם אבדו. אחרים מהמכרים עברו לצד התקיפים ונעשו גם הם עריצים ומיצרים לחלשים ונענים, והשאר טבעו בבוץ, במקומות נידחים, והם נמקים ברעה וגוועים עתה ברעב – ואין מפלט להם.

סיפור מעציב וטראגי סיפרה סוניה על משפחתה שלה ומאורעותיה. אביה, שהיה חשוד ב“קונטר־רבולוציה” משום שהיה עשיר גדול, נתפס ל“צ’יקה” והומת שם ביריה, וכל רכושו הוחרם. אמה מתה מטפוס־הבטן. דוד, אחיה הגדול, נהרג בשעת־המלחמה, ובוריס, ידידה הטוב של ליזה, היה מפקד לגדוד ההגנה העצמית ונהרג על־ידי שודדים בשעת־הפרעות. אחותה, רוזה היפהפיה, נפלה בידי פלוגת־קוזאקים, ואין איש יודע את מקומה עד היום הזה. נשאר לה עוד שריד אחד, ז’אק חתנה, שבו שמה את כל תקוותה, – והנה נתפס גם הוא בעוון שייכותו אל מפלגת ס“ר ונתחייב יחד עם בני־מפלגתו חובת־גלות ונהרג בדרך בעוון השתתפותו במחאה נגד ה”רז’ים". וכך נשארה היא, סוניה, לאחר שגם היא היתה פעמים אחדות אסורה, וחייה היו תלואים לה מנגד, רצוצה, גלמודה ועניה. היא לא יכלה עוד להשאר בארץ ממשלת־הזדון, עזבה את קבריה היקרים ובאה בחרף־נפש הנה. פה תחליט לאן לפנות ומה לעשות.

הסיפורים הנוגים הללו, שסוניה היתה מספרת בקול עצוב וחרישי, עשו רושם חזק על חברתה המאושרת, שלא טעמה טעם מרירות החיים הנוראים ברוסיה, ולבה נקשר עוד יותר אל סוניה. היא השתדלה להנעים את ימי־שבתה בביתה בכל יכלתה. גם אדולף בעלה הראה לסוניה אותות־ידידות והשתדל תמיד לבדח את דעתה.

וליזה סיפרה לחברתה על חייה שלה במשך הזמן הזה, על שאיפותיה ומאוויה ללמודים ולהשתלמות שלא נתקיימו. התוודעותה אל אדולף שמה קץ לכל חלומותיה, והיא נשואה זה ארבע שנים. היא רואה עמו חיים טובים ומאושרים, כי בעל מזג טוב הוא ומסור לה.

באחרונה לחשה באזני־רעותה סוד, שהעלה חכלילות על לחיי שתיהן. סוניה מצאה לנחוץ להעיר, שעוד ברגע הראשון לפגישתן התבוננה וידעה את הסוד…

אדולף היה כבן שלושים ושתים, בעל פנים מגולחים, סימפתיים, שחום קצת, ולו בלורית שחורה ועבה. מתחת למצח הרחב והבולט הזהירו שתי עינים שחורות פקחיות. הוא היה בעל־כשרון ומרץ, קל־תנועה, שקדן בעבודתו ואוהב חיים. רוב שעות־היום היה מחוץ לביתו, כי היה לו חוג לקוחות רחב. וכשהיה בא הביתה לארוחת־הצהרים היה יכול לבלות רק שעה קלה בחברת אשתו וחברתה. רבים היו האנשים, שבאו לביתו אחר הצהרים להוועץ עמו. נשארו לו שעות מועטות בערב לאחר שמונה. וגם השעות הללו היו מוקדשות לארוחת־הערב, לקריאה בעתונים ולעיון בספרי־חוקים שונים. לפיכך היה שבע־רצון מאד, שישבה סוניה בביתו. כי מאז בואה חדלה ליזה להתאונן באזניו על הבדידות ועל השעמום.

– וכי עוד לא דלל מעין־השיחות שלכן? – שאל אותן אדולף פעם בערב בצחוק: – נראה, כי “תשעת הקבים” שלכן לעולם לא יבואו אל קצם.

– גם תשעים ותשעה קבים של שיחה לא ימלאו את ההפסקה, שבאה בידידותנו. – השיבה סוניה באנחה.

– הודות לתשעת הקבים שלנו אנו, הנשים, יכולות להסיח את דעתנו לפעמים מישותם של הבעלים, ואף מחסרונותיהם – אמרה ליזה בצחוק.

– גם אני שבע־רצון מזה, – אמר אדולף.

עברו ימים אחדים – והמעין דלל. סוניה כבר הספיקה לספר על כל דבר קטן וגדול: על המאורעות החשובים ביותר כבר סיפרה פעמים ושלוש. במשך הימים האלה נחה קצת מן המאורעות האחרונים; עצביה שקטו, והיא חדלה לדבר ולהרהר בהרפתקאותיה ויסוריה, אף אנחותיה, שהיו תכופות בימים הראשונים, חדלו עתה. אל לחייה שהתעגלו באה האדמומית, עיניה הגדולות והחולמות חזרו וקיבלו את ברקן ועמקן. היא שבה לטפל בדייקנות במחלפות־ראשה הערמוניות, ופארה את ראשה בתסרוקת גבוהה, שהיתה מקובלת אז, שהוסיפה לפניה העדינים והמילאנכוליים לווית־חן. עוד ביום הראשון לבואה הלווה לה אדולף סכום־כסף על מנת שתסלקו לשעורין, כשתתחיל להרוויח. ליזה הלכה עמה לחנות, סוניה קנתה לה עוד לבנים, תלבושת ונעלים חדשים, והיא היתה מתלבשת בטוב־טעם, כמו בימים הטובים; עד שקשה היה להכיר בה אותה הפליטה, שיצאה מבית־האסורים לפני ימים מספר. וכך עברו שבועים על סוניה בסביבה נעימה זו, מוקפת אהבה וכבוד, ולא חסר לה דבר.

ואולם לאט־לאט התחילה הבטלה מציקה לה, והמחשבה על עתידותיה לא הרפתה ממנה. היא רצתה לבקש לה עבודה ולשכור חדר לעצמה, כדי שתעמוד ברשות־עצמה ותחדל לאכול לחם־חסד. את מחשבתה זו גילתה פעם לרעותה. אך ליזה התקוממה לרעיון זה, ורק אחר רוב הוכחות ודברים מצד סוניה, הסכימה ליזה, שאמנם צריכים להמציא לה עבודה, כי הבטלה מנוונת כל איש. המציאו לה היא ואדולף שני שעורים פרטיים טובים ללמוד השפה הצרפתית שידעה היטב, ועוד הבטיחו לה משרת מורה בגימנסיה פרטית. רק בנוגע לשאלת־הדירה לא רצתה ליזה לוותר בשום אופן. פעם בשעת ארוחת־הערב קבלה ליזה באזני בעלה על “המחשבה הזרה”, שנכנסה ללבה של סוניה. אז הוכיח לה גם אדולף, ששאלה זו היא מוקדמת בכל אופן:

– יש לנו, תודה לאל, כפי שאת רואה, די חדרים, ואין את דוחקת את רגלינו. – אמר לה אדולף. – אדרבה, ישיבתך גורמת לנו עונג ונעימות, וחברתך, כפי שאת רואה, נעימה לליזה. לכשתרוויחי הרבה כסף ותעשירי, תקני לך דירה משלך. – סיים אדולף בחיוך.

– לא יכלה סוניה לעמוד בפני הפצרתם ונעתרה להם להשאר בביתם עוד לזמן־מה.

לפתע פתאום היה הדבר; והוא נשאר לליזה עד היום כעין חידה סתומה. זה היה בלילה החמישי לאחר השיחה האחרונה, שאז דרשה ליזה בעקשנות, שסוניה תשאר בביתם, וזו נענתה לה. הם היו בערב ההוא בתיאטרון, ואחר־כך סרו לבית קפה. שם נפגשו במכרים ומכרות, וליזה הציגה לפניהם את סוניה חברתה. אדולף שתה מעט יין וקוניאק והיה עליז־רוח. אחר־כך הלכו הביתה ושכבו לישון. בלילה נדמה לליזה בשעת שנתה, שהדלת בחדר־מטתה שרקה, וכעין צל רחף ועבר על פניה. היא הקיצה מתוך פחד וחרדה, ולבה הלם בקרבה. היא הרגישה, כאילו העבירו בסכין חדה בלבה, והסכין עשתה בו פצע. איזו מחשבה עמומה חלפה במהירות־הבזק במוחה; ומחשבה זו, אף־על־פי שהיתה סתומה, לא ברורה, שללה את מנוחתה. היא לא נסתה לרדת עד סוף המחשבה ולא תפסה בה לתת לה בטוי; אך ההרגשה היתה חזקה, מחרידה וטורדת. השעון שעל הקיר צלצל שתים, ובחלל האפל רעד הד־הצלצולים. היא התרוממה ונשארה יושבת רגעים אחדים במטתה נדהמת והמומה. בלי לחקור הרבה מששה בידה הערומה את הכותל הסמוך ומצאה את כפתור־החשמל. הניעה את הכפתור – ובחדר היה אור. בעינים חרדות הביטה על המטה הסמוכה למטתה וראתה את אדולף שוכב מכוסה בשמיכה הדקה שלו, כמו תמיד, ישן ונוחר קצת. נדמה לה, שפניו חוורים ומכוסי־זיעה, וקווצת־שערות מבלוריתו הפרועה דבקה אל מצחו, ככתם שחור. מבטה עבר מיד מן המטה אל הדלת, והיא ראתה שהדלת סגורה. ואולם היא מאנה לסמוך על מראה־עיניה, ועל־כן קמה ממשכבה וירדה על הרצפה, כשהיא יחפה. בזהירות ובעצירת־הנשימה ניגשה אל הדלת ונוכחה, שאמנם היא סגורה. אבל נראה לה, שהמפתח בחור־המנעול נמצא במצב אחר ממה שהיה, כפי שנדמה לה, כששכבה לישון: הוא נטוי מעט הצדה. דחפה את הדלת והיא נפתחה. “כפי הנראה שכחתי לנעול אותה” – הרהרה. רגע עמדה ליד הדלת, שמעה, הקשיבה, מבלי שנתנה דין־וחשבון לעצמה, למה היא עומדת כך ומה היא רוצה להקשיב; ומכיוון שאזניה לא קלטו שום קול ושום תנועה, חוץ מקול תקתוק־השעון ונשימות בעלה, חזרה בזהירות למטתה, שכבה בה וכבתה את החשמל. היא שכבה בעינים עצומות ובלי נוע בתקווה, שתירדם מהר, ואולם מיד נתגלו לפניה בעבי־האפלה דמויות משונות, שרקדו לפניה ועשו למולה אילו תנועות. מטתה נעשתה צרה לה. אז התרוממה ידה, כמו מאליה, אל השולחן הקטן, שעמד סמוך למטתה, חיפשה, מששה שם עד שנגעה בראי קטן, עגול, שעמד שם. נתגלגל הראי, נפל על הרצפה ונשבר לרסיסים. מקול הנפץ התעורר אדולף בבהלה ושאל בקול ניחר קצת:

– מה שם, הא? מה קרה?

– לא כלום. – השיבה ליזה בלחש: – איזה כלי, כנראה מזכוכית, נפל ונשבר. כדאי להעלות את החשמל.

אדולף השתחרר קצת מחבלי־השינה, קפץ מעל מטתו ואמר, כנראה, לגשת אל כפתור־החשמל. אך ליזה הקדימה אותו ואמרה לו:

– בזהירות, אדולף, שלא תדרוך על שברי הזכוכית ותפצע את רגליך. עמוד תחתיך ואני אעלה אור.

לאור החשמל ראתה ליזה את אדולף עומד בפיז’מה מכופתרת, שערותיו פרועות, והוא מתגרד. היא נסתה לצחוק. אך במקום הצחוק נראה על שפתיה רק חיוך קלוש.

– הראי הקטן נשבר, זה הכל, – אמרה, – עלה על מטתך.

– כיצד היה הדבר? מי השליך את הראי בלילה מעל השולחן? הרי לא נפל מאליו. – התפלא אדולף וחיכך את עיניו.

– אתה תעורר בקולך את סוניה הישנה בחדר הסמוך. נשבר – ודי. עת לישון, – אמרה ליזה בלחש, אחר רגע שאלה אותו, אם הוא נעל את הדלת על מסגר?,

– הלא אני עליתי בערב על המטה לפניך, – אמר, הייתי עייף מאד, ואת נכנסת עוד לחדר האמבטיה.

– אפשר, שאני שכחתי לנעול את הדלת. – אמרה ליזה, – עלה על מטתך.

היא כבתה את החשמל – והכל השתקע בחשכה. היא שכבה במטה, נתכסתה בשמיכה ואמרה להרדם, אבל השינה נדדה מעיניה. היא התהפכה מצד אל צד. נסתה לגרש מלבה כל הרהור וכל חשד; אבל ההרהורים נדחקו מאליהם, צפו ועלו על לבה נגד רצונה וזעזעוה. תמוה היה הדבר: שריקת־הדלת נחרתה עמוק בזכרונה. מי פתח, מי סגר אותה ולמה? והצל, שעבר על פניה, צל־אדם, כאילו היא רואה אותו גם עתה; אבל רק צל אפל ראתה בלא דמות, למה הרגישה כאב מיד ליקיצתה? והחרדה שאחזתה, מאין באה? – משום מה ירדה מעל מטתה ונגשה אל הדלת? – ביחוד מעניין לדעת, אם באמת הזיזו את המפתח במנעול־הדלת. היא יכולה להשבע כי כן; אלא אפשר שהיא טועה. אפשר שהריונה מעצבן אותה ומעלה לפניה הרהורים, שהם פרי דמיון חולה. שטות גדולה היתה מצדה, שנגעה בראי בעוד שידעה, שהראי יתגלגל, יפול וישבר. אדולף התעורר לקול הנפץ. אפשר היה לעוררו גם בלא זה. מה יאמר הוא, אם יוודע לו חשדה. ואם חלילה יוודע הדבר לסוניה… – לא. חשד שוא, ויש לגרשו מלבה…

כל אלה ההרהורים, מעורבים עוד בשאלות שונות, צדדיות, מחשבות וזכרונות מלפני שנה, שנתים, ארבע שנים עברו והסתחררו במוחה עד שסוף־סוף נלאה המוח, שקט הלב, והיא נרדמה.

כשהקיצה בבוקר שבו אליה מיד אותו הרגש הבלתי־ברור יחד עם הפחד הטמיר, ששכן עמוק בלבה, ועם הכאב שהרגישה בלילה. הם כאילו נרדמו עמה יחד ועמה גם הקיצו. היא ראתה את שברי הזכוכית הבהירה והנוצצת שעל הרצפה ונוכחה, שלא חלום היה. אדולף לא היה בחדר. היא גנחה והרימה שבר־זכוכית, הביטה בו וראתה פנים לאים וחוורים. דומה, שהא רואה פנים זרים ולא את פניה היא. נכנס אדולף – והיא הסתירה מיד את שבר־הזכוכית מתחת לשמיכה. אדולף היה לבוש ומוכן לצאת לעבודתו. שאל אותה שתים, שלוש שאלות בקשר עם המקרה בלילה, והיא השיבה, שאינה זוכרת כלום ואינה רוצה לדבר בזה. אז הודיע לה, שהוא אץ מאד לדרכו מפני שהיום עומד להתברר משפט חשוב אחד, והוא צריך להתראות עם אילו אנשים קודם התחלת־המשפט, כי על כן שתה קפה ואכל לבדו דבר־מה על רגל אחת. נפרד ממנה בנשיקה, ביקש אותה למסור דרישת שלום לסוניה – והלך לו. הביטה ליזה אחריו עד שיצא. ואף אחר־כך נשקפה בעד החלון עד שנעלם מן העין.

וסוניה נכנסה בבוקר ההוא לחדר־האוכל באיחור רבע שעה משהיתה נכנסת יום־יום. היא ניגשה אל ליזה וברכה אותה בברכת־הבוקר וגם נשקו זו את זו כדרכן. ליזה אחזה בשתי ידיה בראשה של סוניה, הציצה אל תוך עיניה ושאלה אותה:

– למה פניך חוורים היום וקוים כהים מתוחים מתחת לעיניך, יקירתי? האם לא ישנת הלילה?

הוציאה סוניה ראי קטן מכיסה, הביטה בו והשיבה:

– ישנתי כל הלילה שינה חזקה. ואת, ליזה, איך עבר עליך הלילה?

– גם אני ישנתי היטב כל הלילה ורק לאור־הבוקר חשתי כאב־ראש קל. – ענתה ליזה. – מרחתי את רקותי ב“או די קולון” והריני מקווה, שהכאב יעבור. כן, כמעט ששכחתי למסור לך שאדולף נחפז הבוקר ללכת לבית המשפט וביקש לדרוש בשלומך. – הוסיפה ליזה.

– תודה לך ולו. – אמרה סוניה וישבה אל השולחן לשתות קפה, שהמשרתת מזגה לה.

לעת ארוחת־הצהרים נתקבלה על ידי שליח מיוחד פתקה מאדולף, שבה הוא מודיע, שלא יוכל לבוא הביתה לארוחת־הצהרים, מפני שהמשפט ימשך בוודאי עד הערב. ישבו אל השולחן לאכול רק ליזה וסוניה. היה משעמם קצת… מחשבתה של ליזה היתה פזורה. קוטב הרהוריה היה: “מפתח, שריקה, אדולף, סוניה וראי”. לאחר הארוחה, כשהיתה סוניה לבושה ונכונה ללכת לעבודתה, פנתה אל ליזה והודיעה אותה בטון של החלטה גמורה, שהיום היא שוכרת לה חדר.

ליזה לא מחאה הפעם, אך אמרה בקצת רוגז:

– כמובן שאיני יכולה להכריח אותך, שתדורי בביתנו נגד רצונך. בוודאי יש לך סיבה חשובה לסירובך. אבל הרשיני נא לדעת, באיזה רחוב את מבקשת לך חדר.

– לאמיתו של דבר, כמעט שמצאתי לי חדר עם פנסיון, אך לא גמרתי עדיין את המשא ומתן עם בעל־הבית. – אמרה סוניה וקראה בשם הרחוב ומספר הבית.

– בשום אופן לא אתן לך לדור באותו הרחוב. – אמרה ליזה ברוגז: – אמנם, המקום טוב ונאה, וגם הבית לא רע, אבל רק למשפחה גדולה הוא טוב, אך לא לעלמה. זהו בקצה־העיר. אני יודעת חדר בשבילך. בואי עמי ואראהו לך. הריני מקווה, שתהיי שבעת־רצון.

לאחר מנוחה קלה הלכו שתיהן לראות את החדר, שהציעה ליזה. סוניה מצאה, כי החדר מתאים לטעמה. אך בעל הבית לא היה אז בבית, ועל כן אמרה למשרתת, שהיא תכנס לפנות ערב לדבר עם בעל החדר על התנאים, ואם תוכל לקבלם, תשכור אותו. ואמנם היא הלכה שמה לשעה הקבועה בלי ליזה ושכרה את החדר ושלמה בעד חודש למפרע.

בערב, כשישבו אל השולחן לאכול, סיפרה ליזה לאדולף את החדשה, שסוניה שכרה לה חדר, והיא עוברת אליו עוד הערב.

אדולף הרים את ראשו, הביט בתחילה אל ליזה ואחר־כך העמיד עינים תמהות על סוניה ושאל:

– מה זה פתאום? חפזון זה למה? מדוע עוד הערב?

חייכה סוניה ואמרה:

– אני שכרתי את החדר היום ולא אמרתי כלל, שאעבוֹר אליו עוד הערב…

נכנסה ליזה לתוך דבריה ואמרה נרגזת:

– דבר זה מובן. כל איש רוצה בחדר משלו מארמון נהדר משל אחרים. קצה נפשה בשולחן־זרים, והיא רוצה להיות “בעלת־בית”. אי אפשר לטעון נגד זה. ואם סוניה מודיעה לי לפנות ערב, שהיא כבר שכרה את החדר עם פנסיון ושילמה כבר בעדו, הבנתי, שאומרת היא לעזוב את ביתנו עוד הערב. וכיצד אפשר להבין אחרת, אדולף?

– ושמא אפשר לדחות את הדבר למחר? – שאל אדולף את ליזה.

– ולמה אתה פונה אלי בשאלה זו? – הדבר תלוי לא בי.

– אי־אפשר, – אמרה סוניה וצחקה: – נזכרתי, שמחר הוא היום־השני לשבוע, והוא יום קשה לכל התחלה. אנו, הנשים, הלא מאמינות בכל מיני סימנים. ועל־כן אעבור עוד הערב. כי באמת איזו “נפקה מינה”, אם היום או מחר? הפרוצדורה תארך בוודאי חמישה רגעים, כקבורת־תינוק. חבילה קטנה של שמלה ומטפחות בימין, שנים, שלושה בקבוקי־שעשועים וספר למקרא בשמאל, – ונגמר! –איני יודע אפילו באיזה רחוב שכרתן את החדר.

התחילה ליזה שוב בקובלנה על חברתה:

– עד כמה היא אוהבת אותנו, אדולף, תעיד לך עובדה זו. היא אמרה להתרחק מאתנו לגמרה ולשכור לה חדר בקצה־העיר, במקום ששם השדים מרקדים ואנשים בו מעט. מילא, אותך עוד תוכל לראות גם שם, כי איש־חוץ אתה, וקלה עליך ההליכה. בערב תוכל לבקרה שם בחדרה. אבל אני – ההליכה קשה עלי, אפילו ביום ומה גם בערב. והיא – ביום עסוקה ובערב תירא ללכת אלי. יוצא שהיא תסתפק רק בבקוריך, ואותי תשכח מהר.

– איך לא תבושי, ליזה, לדבר דברים כאלה?! את עולבת אותי היום, – אמרה סוניה בתוכחה: – את שמה בפי מלים ובלבי מחשבות, שאנוכי לא דיברתי ולא חשבתי מעולם.

– אני אומרת מה שבלבי, – השיבה ליזה שנתאדמה: – אני מוצאת, שאת עולבת אותי. לולא כך, לא היינו באות היום לידי שיחה שכזו.

– כך דרכן של נשים: מדברות הרבה ואינן אומרות כלום. – התערב אדולף והשתדל לתת לשיחה אופי של קלות־ראש: – אני שאלתיכן לרחוב ולבית, ואתן מה השיבותן?

– ואני חשבתי, שאתה יודע, – אמרה ליזה וצחקה: – הרחוב הוא רחובנו, מספר ששים ושנים.

– אמנם, בית יפה וחצר־גינה, אבל בחצר דיירים הרבה, ושאון עולה תמיד משם. כשאני עובר ליד הבית ההוא, אני רואה נשים וילדים עומדים תמיד לפני השער.

– אדרבה, מטעם זה מצאתי שטוב לה לדור בחצר כזו, שיש שכנים. – אמרה ליזה: – אין לה מכרים וידידים אחרים מבלעדינו, שיבואו אליה, ולמה תשב במקום בודד ותשתעמם? ברחוב, שבחרה היא קודם לכן, מצויים תמיד אנשים חשודים וגנבים.

– מפני גנבים אין אני יראה, – אמרה סוניה וחייכה, – כי מה יגנבו ממני? מה יש לי ומה יחסר לי?

– זה אינו חשוב, – ענתה ליזה ברצינות: – אם אין לך כלום היום, הרי אפשר, שמחר יהא לך הרבה.

– מאין? – התפלאה סוניה.

– שאלי את אדולף, מה היה מביא לי כשהייתי גם אני עלמה מעניינת כמוך, והוא היה מחזר אז אחרי.

האדימה סוניה ואמרה:

– אי־אפשר היום לדבר עמך, ליזה. נפסיק.

– כך, כך, – אמרה ליזה וטפחה על שכם רעותה: – מנהג העולם הוא.

לאחר שעה לקחה המשרתת את צרורותיה המועטים של סוניה ושמה אותם אל תוך סל ונשאה אותם אל החדר החדש. אחריה הלכה סוניה. ליזה ואדולף הלכו אתה ללוותה.

– ביקור זה איני מביאה בחשבון, – אמרה להם סוניה, כשהיו מוכנים לעזבה ולשוב הביתה: – אני מזמינה אתכם למחר בערב אלי ל“חנוכת־הבית”.

סוניה וליזה נפרדו מתוך נשיקות, ואדולף נפרד ממנה בלחיצת־יד ואמר:

– אני מקווה, שאף להבא נתראה יום־יום.

– ואני דורשת יותר, – אמרה ליזה: שלוש, ארבע פעמים ביום.

בערב השני, הלכו ליזה ואדולף אל סוניה ל“חנוכת־הבית”. ליזה הביאה לה למתנה כר קטן מרוקם יפה, ואדולף הביא לה צרור־פרחים נהדר וארגז קטן, מעשה־אמן, ובו בקבוקים קטנים עם תמרוקי־בושם שונים.

– הגברים אוהבים ריחות מעודנים וענוגים. – התלוצצה ליזה.

– והנשים אוהבות להתקשט בנוצות. – השיב אדולף,

סוניה כיבדה את אורחיה בטה ופרפראות שונות שהכינה. אחר־כך נגנו סוניה וליזה על הפסנתר, שעמד באולם של בעל־הבית. אדולף שר שנים, שלושה רומנסים. שוחחו מעט ובשעה מוקדמת הלכו כולם לטייל.

– רואה את, ליזה היקרה, שכך יותר מעניין. – אמרה סוניה בדרך: – בית אחד היה לשני בתים, ומשפחה אחת לשתי משפחות, ויש מקום לביקורים, מה שלא היה, כשדרתי עמכם יחד.

– אבל ראי, שביקוריך יהיו יותר תכופים מביקורי בביתך. את אל תקפידי, אם אני לא אוכל לבקרך יום־יום. הרי מבינה את, שקשה עלי התנועה. כל שעה, שאת חפשית מעבודה, תהיי שלי, וביחוד בערבים. בערב צריכה את לבוא אלי.

ימים אחדים מלאו שתיהן את הבטחותיהן. פעם ביום נכנסה ליזה לבקר את חברתה, ובכל ערב היתה סוניה מבקרת את ליזה ויושבת אצלה כל הערב.

פעם נכנסה ליזה אל סוניה בערב, כשהיא לבושה גלימה רחבה של משי, והיא נסערת מעט. הביטה לכל עבר ושאלה את סוניה, אם אדולף אינו כאן. צחקה סוניה ואמרה:

– הרי רואה את שאיננו.

– לא. רציתי לשאול, אם לא היה כאן. תשע שעות – ועדיין איננו, שלא כהרגלו. וגם את לא באת אלי הערב. ועל כן חשבתי, שהוא כאן. – התנצלה ליזה.

– וכי אינך יודעת, שהאיש, מכיוון שיש לו אשה, שוב אינו מבקר עלמות פנויות, כשאשתו אינה עמו? – אמרה סוניה.

– כך צריך להיות, אך לא תמיד הדבר כן הוא. – העירה ליזה: – אני דואגת לו משום מה. אלך הביתה. אפשר כבר שב. שלום.

והיא עזבה את החדר בלי שתזמין את סוניה ללכת עמה ללוותה. אך סוניה לא נתנה לה ללכת לבדה בערב והלכה ללוותה כמעט עד ביתה, ומשם שבה, כי אמרה שיש לה בבית עבודה דחופה.

לאחר ימים מועטים באה ליזה שוב בשעה מאוחרת לבקש את אדולף בחדרה של סוניה, ומצאה את הדלת סגורה ובחלון חושך. שאלה את משרתת־הבית, שיצאה אליה, אפשר יודעת היא להיכן הלכה סוניה ואם תשוב מהר הביתה, ואם לא היה כאן אדולף. המשרתת השיבה, שסוניה לא הגידה לה כלום. אבל על־פי הטיפול המרובה, שטיפלה היום בתלבושתה ותסרוקתה, ועמידתה זמן מרובה לפני הראי יש לשער, שהיה לה הערב איזה ביקור חשוב. בין־השמשות עזבה את חדרה ועדיין לא שבה. ואינה יודעת, אם היה כאן אדולף, בתחילת הערב לא היתה בבית…

כשנכנסה סוניה למחרת היום בבוקר לבית־רעותה, פגשה אותה המשרתת בפנים נזעמים ולאים מנדודי־שינה וסיפרה לה בקול חרישי, שבשעה מאוחרת בלילה חלתה גברתה פתאום, והאדון העיר אותה, שתלך לקרוא לרופא. שני רופאים הזמינה, והם עבדו בחדר־המשכב עד אור היום. גם היא, המשרתת, עבדה כל הלילה, כי הכינה מים רותחים והלכה שתי פעמים אל בית־המרקחת.

– צוו עלי, שלא אתן לשום איש להיכנס אל הגברת. – סיכמה המשרתת את סיפורה, – כי הגברת עצבנית מאד ויש חשש, שהיא תפיל…

סוניה לא אמרה כלום ויצאה מן הבית.

לאחר שני ימים עזבה סוניה את העיר ואת ליזה חברתה, שהיתה חולה. גם את אדולף לא ראתה. לבעלת־הבית סיפרה, שקיבלה טלגראמה מקרובה בעיר ה., הקורא לה שתבוא אליו מיד.

ביום השני לאחר נסיעתה קיבל אדולף מכתב קצר מסוניה על ידי הדואר העירוני, בו היא מצטדקת, שעזבה בחפזון את העיר. היא קיבלה טלגראמה מקרובה, שהדהימה אותה. הוא קורא לה לבוא אליו באופן דחוף מבלי לבאר לה את הסיבה. לפני נסיעתה, נודע לה, שליזה חלתה הלילה. משום כך לא מצאה את השעה ראויה לכך להיכנס אליהם להיפרד מהם. היא מביעה להם את תודתה העמוקה מקרב לבה בעד כל הטובות והחסדים, שהראו לה כל הימים שהיתה אתם. יחד עם זה היא מבקשת מהם סליחה על אי־הנעימות שאולי גרמה להם. מבטיחה להודיע להם בהגיעה למקום כתובת מדויקת שלה, ואז יואיל אדולף להודיע לה מיד על שלום ליזה, ומביעה לה את אחוליה, שתבריא מהר. ואולי תבוא עוד הזדמנות להפגש בתנאים טובים.

את המכתב לא הראה אדולף לליזה ביום ההוא. הוא חיכה שתבריא ותקום מחליה.