א

הדבר היה בל״א בעומר שנת תרפ… עבדתי באותו יום עבודה רבה, כי החלטתי לנסוע למחרת הבוקר למירון, להילולה דר׳ שמעון בן יוחאי. משום כך היה עלי למלא גם את עבודת המחר. עיף הייתי ושכבתי אחר הצהרים לנוח מעט מתוך קריאת־עתון. פתאום הרגשתי כעין סחרחורת קלה. עצמתי את עיני. מיד קפצה עלי הזיה, אחת מאותן ההזיות הנעימות, המגיחות לפתע־פתאום. קמו לפני תמונות נשכחות, זכרונות בודדים מימים רחוקים, הנאחזים בחבלי הילדות. אתה מוקסם ורוצה בהמשכתם. אך כבואם כן העלמם. בן־רגע וכל המראה גז…

ההזיה של אותו רגע הביאתני לעיר מושבי בביסאראביה, החביבה עלי גם במקום־מגורי בארץ־ישראל. ראיתי את עצמי כשאני נער עם נערי ה״חדר", בו יש לי חבר, אשר בו אתיימר, הוא בנו של הגביר ארקאדי קנדל. עם חברי זה, ששמו נחום, אני נמצא בגן־הפרחים, שלפני ביתם הגדול והיפה. עומדים אנו על הגבעה שבמרכז הגן ומתענגים על שקיעת החמה, העוטה את פאת שמי המערב ואף מימי הנהר, הזורמים מעבר העיר במעטה להבות בדמות ווילוני זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני. רוח קלה משיבה את נפשנו. פרחי הגן מרטטים, ועלי־הצפצפות מרשרשים קלות…

באותו רגע התחיל הפעמון שבפרוזדורי מצלצל. הארג הדק של הזייתי נקרע, ותחיית העבר היתה כלא־היתה. נשמע קול רגלים יחפות על הרצפה, ועמה – נקישת לשון המנעול ושיחת גבר עם העוזרת שלי.

– האם מר סולומון גריגורביץ בבית? – שאל האיש ברוסית.

– איני יודעת שם כזה, – עונה העוזרת בלשונו.

קפצתי מעל הספה, פתחתי את הדלת וקראתי: – כאן. ומי שם? שבתי לחדרי, והאיש אחרי. ראיתי לפני איש בגילי, בעל קומה בינונית, לבוש שחורים, שלא כמנהג הארץ בימים חמים. פנים חוורים וחולניים. זקנו השחור, הקטן והרך, מסורק לשני עבריו, ובאמצע נראה סנטרו העגול והתפוח, ככפתור לבן־־חלק. גם שפמו מסורק לכאו ולכאן, כדי שלא יעלים על הפה הקטן עם השפתיים האדמדמות. גבות מקושתות ארוכות מטילות צל על עפעפיו, עיניו החומות שקועות ומלאות סוד, והן מביטות לצדדים, כמחפשות דבר־מה. במלבושיו ובתנועותיו המרושלות הזכיר בן־עיירה אמיד מלפני המלחמה, חציו משכיל וחציו אדוק, שבא לכרך בפעם הראשונה.

– סולומון גריגורביץ? – שאל מהסס ברוסית.

חייכתי ואמרתי:

– בשם זה נקראתי בזמן ובארץ, שאינם עוד ולא יהיו לעולמים.

– סליחה, – אמר בהתרגשות קלה, – הזוכר אתה, סולומון גריגורביץ את נאום ארקאדיביץ?

– קנדל! – קראתי נפתע בקול נבעת.

– אני, אני הוא, חברך מתור הזהב, – השיב בקול עמום.

– אל אלוהים! – קראתי וחיבקתיו ולחצתיו אל לבי. – נחום, נחומ׳ל קנדל! הלא רק לפני רגעים מועטים הגיתי בך. איני יודע אם בהקיץ, או בחלום. ראיתי אותך ואת עצמי, כשהיינו נערים ועמדנו על הגבעה בגנכם, הצופה אל פני הנהר הנהדר, דניסטר, אל המבצר התורכי ואל טחנת־הרוח שעל ראש ההר… איך זה עלה פתאום זכרונך לפני אחרי עשרים שנה ויותר, ודוקא ברגעים אלה שבאת אלי? פלא הדבר, פלא!

– פשוט ומובן, – ענה חברי מתון. – מילדותנו היינו קשורים זה בזה. גם אני הגיתי בך כל היום. בדרך זו התלכדה מחשבתי במחשבתך, ועלה זכרוני לפניך.

– חידה, פלא. – לחשתי לעצמי.

– רבים הם הפלאים והחידות בעולמנו, – אמר בלחש ובאנחה, ועיניו שוטטו בחדר. – עצם הוויתנו ומקור מחשבתנו, ראשיתנו ואחריתנו, הכל פלא הוא… ודבר בואי הנה?…

התבוננתי בו. בזכרוני נשתמר אותו הנער העדין, גלוי־הפנים וטוב־הלב, שהיה אחר־כך לצעיר נחמד, בעל אופי רך ומנומס, מפונק וטרזן במלבושיו. עתה ראיתי לפני יהודי שחוח־גו במקצת, בעל זקן ושפם עם שערות שיבה, מצח חרוש חריצים וקמטים, מדבר בלחש, מבטיו מוזרים מעט, ופניו מביעות יגון וכאב נסתר. אני מלא סקרנות ושאלות. רוצה לשמוע מפיו, מה עבר על עיר־מולדתי בתקופת הגעש של המלחמה והמהפכות; איה חברינו ומכרינו, ועוד, ועוד. והוא, קנדל, שאהבתיו אהבת נפש, מה הם קורותיו וגלגולי חייו ומה הביאו הנה? אך תוך הרהורי החלטתי שלא למשש כעיוור, פן אכאיב לו. התגברתי על סקרנותי וחכיתי לדבריו. וודאי היה לי, שהוא יספר לי מאליו את סיבת בואו לכאן. ביקשתיו לשבת וקראתי לעוזרת. בקשתיה בלחש להביא איזה משקה קר.

– באתי הבוקר באניה וירדתי ביפו, – התחיל מספר בקול לחש אחר שישב, – היהודים קוראים לה ארץ־ישראל. אך כשבאים הנה רואים, שאמנם ארץ פלשתים היא. בדואים פראים, מלוכלכים וצרחנים, מטרטרים בשפה, שאינה מובנת לך. כאוכלי־אדם הם מתנפלים עליך, כאילו רוצים להקריבך קרבן… עכבוני בבנין מלוכלך ומזוהם עד הצהרים. איזו סמטות צרות ומזוהמות!

הרגעתיו והבטחתיו, שעוד יבוא יום ונבנה לנו נמל בתל־אביב, ככל הנמלים, ואז יהיו הסדרים אחרים.

– אפשר, – הסכים לדברי. – אתם הציונים הוכחתם, שיש לכם יזמה וכשרון לבנין.

– מי עוד בא אתך? – שאלתיו.

– באו רבים: תיירים וחלוצים, – ענני, מבלי להרגיש, למה אני מתכוון. – הארץ הקטנה הזאת על שפת הים התיכון היתה לארץ חפץ. מאז דרכו רגלי על אדמה זו ונשמתי את אוירה, עלתה מחשבה בלבי, שכדאי היה גם לי לבנות בית בארץ אבות. אך עדיין מוקדם הדבר. עלי להבהיר קודם את מצבי.

– חפצתי לדעת, אם לבדך באת, כלומר… – הוספתי בגמגום והתחרטתי מיד שלא התגברתי על סקרנותי.

– הא? לבדי באתי. מכל משפחתנו הגדולה נשארתי רק אני בעולם זה. אין לי איש. ערירי אני וגלמוד לעת עתה. – ראשו התנועע וריסי עיניו רעדו. – הלא לשם כך באתי הנה. אני מבקש את אבידתי שאבדה לי לפני מספר שנים. ועד היום איני יכול לשכחו ולהתיאש. זהו אסוני. אך כך הוא.

נתברר לי מיד, שכוונתו היתה לרוזה. אך מכיון שהוא לא קרא בשמה, לא הזכרתיה גם אני. שאלתיו על ידידינו הקרובים, ותשובותיו העציבו את רוחי:

– מתו, נהרגו, איבדו את עצמם לדעת, השתגעו, נדדו לארצות רחוקות, או שבגדו וברחו… בי נתקיימו כל האסונות והפגעים. אני מת, משוגע, נודד. אני רודף אחר בוגדה שאסרה אותי בכשפיה. ואולי אין היא אשמה. הלא הוא, הארור!

הוא הוציא את מטפחתו ונגב בה את ריסי עיניו…

התחלתי מבין ורואה לשברו בחיי משפחתו. אבל מי הוא הארור? מה קרהו?

– הבאת הנה כתייר, או על מנת להשתקע בארץ? – שאלתיו.

– לא עת סיור היא לי ולא זמן ביסוס, – אמר והוריד את ראשו, ועיניו הועמו. – זה שנים אחדות שאני תועה בעולם הזה, תועה ומחפש. אמרו לי, שכאן אמצא את אבידתי, ובאתי.

– מאין?

– מפינלאנד… אך זהו פרק בפני עצמו. הזוכר אתה את איסאק אחי?

– וודאי אני זוכרו, אותו ואת עיניו השוחקות ושפתיו העסיסיות…

– היש בית־תפילה בסביבה? – פנה אלי פתאום בשאלה וקם ממושבו. – מחר יום־הזכרון שלו, ואני רוצה לומר,,קדיש", כי אין אחר שיזכרהו… כל בני משפחתנו אבדו, נשמדו. התהיה הערב בביתך?

– לצערי, יש לי ישיבה תכופה הערב, ומחר בבוקר אני יוצא לצפת ולמירון, להילולה דר׳ שמעון בן יוחאי.

– למירון? הרי גם אני נוסע לשם! – קרא ופניו אורו. – המאמין אתה במסתורין? כשכוננתי את צעדי אליך, ספרת לי, שפתאום עלה זכרוני לפניך והגית בי. וכשדרכתי על אדמת ארץ זו הרגשתי, שדבר־מה מתחולל בקרבי. כקרן זוהר נראתה לי. מאמין אני, שכאן אמצא את אבידתי. סימן טוב הוא לי גם זה, שמצאתיך בביתך ואתה נוסע למירון. נסע יחד. בדרך אספר לך הכול, אם תעמוד רוחי בי.

מזגתי לו כוס מיץ קר של אשכוליות ובקשתיו לשתות. אך הוא הסתלק וביקש סליחה. הוא אינו רוצה לטעום דבר לפני תפילת מנחה.

הוא קם. הלכתי ללוותו עד בית־תפילה. נפרדנו על מנת להפגש בבוקר השכם בתחנת הרכבת.

ב

נחום קנדל היה לי לא סתם חבר. אביו, עשיר, תורני ומשכיל, לקחני עוד בהיותנו נערים להיות חבר־עוזר לבנו בלימודים העברים, שהתקשה בהם. נחום היה עדין, טוב־־לב ונוח להתמכר ולאהוב את חבריו, ועד מהרה נעשיתי כאחד מבני־הבית. הרבה פעמים אכלתי על שולחנם ולנתי עמו בחדר אחד. ודעת לנבון נקל, מה שמחתי לפגישה זו. בכל שעת שיחתנו הדריכני מנוחה הסוד, שנשא בלבבו ושלשמו בא לארץ־ישראל. אמנם נחשתי סוד זה מהו. האישיות המרכזית, שמילאה תפקיד חשוב בימי הנוער שלנו ושבגללה נפרדתי מעל חברי זה אני, ושלשמה בא הוא עתה הנה, תפסה את כל תאי מחשבתי ואף הגיתי את השם באותיותיו: רוזה ספירשטין! רוזה, רוזה! באזני זמזם ניגון אחד של הזמר העממי בלשונו של ביאליק:

,,מארץ נכריה, ממדינה רחוקה היא באה כצפור עם גילה וצחוקה, עליזה ופזיזה ומאירה ושמחה – וכל העירה נתבשמה מריחה… וכל הבחורים כפרת שרוך נעלה – והתחילו הקטטות בין אשה ובעלה"…

אך מה לרוזה ולקנדל ולארץ־ישראל בזמן הזה?

היה בעירנו מורה של בית־הספר הממשלתי, יליד ליטה, מנחם לבוביץ ניימאן שמו. והוא נבדל משאר המורים הממשלתיים בזה, שעסק בחיבור דקדוק עברי והגה תמיד בתנ״ך ובפירושיו. בשעותיו הפנויות עסק גם בענייני תרבות ובעניינים ציבוריים אחרים. היה רצוי ומכובד בעיר. אשתו, סופיה מארקובנה, בת־ליטה אף היא, היתה רופאת־שנים. לקוחותיה היו מבני האינטליגנציה היהודית והנוצרית. היא היתה אשה טובה ופקחית. ידעה לקרב את הנוער הלומד והמתקדם, והוא מצא בביתה סביבה חמה ואמהית. ערב־ערב היו מתאספים בבית הזוג הזה בוגרים וסטודנטים מבני העיר, וגם אורחים משכילים שהיו באים העירה; היו מבלים את הערבים בשיחות וויכוחים על עניני ספרות וחברה. החסרון היחידי, שהרגישו המבקרים בבית זה היה, שבעלי־הבית היו כבר בגיל של ארבעים ומעלה, ונפשם של המבקרים הצעירים צמאה לפנים חדשות, ולא לצעיר, כי אם לצעירה. ולפיכך חיתה רוחנו לקראת הבשורה, שבישרה לנו פעם בעלת־הבית, שכוכב חדש יופיע בקרוב על שמינו. בת אחותה מתכוננת לבוא אליה לירחי הקיץ ומובטחת היא, שהאורחת תגוון את חייהם ותנעים אותם להם.

עירנו היתה רחוקה כמה עשרות קילומטרים ממסילת הברזל, וטלגראמה כשנשלחה למי שהוא, התקבלה על־פי רוב לאחר שהגיע שולחה למחוז־חפצו. לפיכך לא ידענו בדיוק, מתי תבוא האורחת, והיינו במשך ימים אחדים במצב של צפיה ומתיחות. והנה באנו בערב אחד ל״מועדוננו" וראינו עוד מרחוק, שכל החלונות בבית הזה מוארים. והתחיל הלב מפרכס מצפיה.

– בת אחותי, רוזה סולומונובנה, – הציגה אותה לפנינו בעלת־הבית בחגיגיות רבה.

הפגישה הראשונה היתה קצרה, כי האורחת היתה עיפה מהדרך. אבל הרושם הראשון היה עז. ובדרכנו הביתה אחזה אי־מנוחה את כולנו, ודברים בפינו בדרך לעו. הרגשנו בסערה המתקרבת. וחבר אחד, תלמיד המחלקה הרפואית באוניברסיטה, חיבר באותו מעמד שיר:

רזי־לי, רזי־לי, רוזה,

אגלה נא לך רז זה –

אהבתי לך מה עזה.

למה זה ועל מה זה?

יען עלמה אַת, רוזה.

– פרוזה! – פלט אחד מן החבורה.

– שיש בה נארקוזה – חרז שני.

– קלות־דעת וניברוזה. – הוסיף הגדול שבחבורתנו, סוסנובסקי הנשוא.

– ומה דעתך, קנדל? למה מלאת את פיך מים? – שאל מיכלין את קנדל, שגם הוא היה בתוך החבורה, וטפח על שכמו. – ילדה נחמדה, האין כן?

קנדל הבישן לא ענה מאומה. פרש מהחבורה והלך לו מחריש ובודד.

– אני נשבע, שבחור תמים זה כבר התאהב בה, – אמר הסטודנט רוזן וצחק צחוק רם.

מאז התחילה פרשת רוזה לא רק בחיי חבורתנו, כי אם גם בחיי כל העיר. הכל נתבשמו מריחה. וכל רואיה גילו בה סגולות חדשות לבקרים: גמישות וזריזות, תנועות חן ושרטוטים נפלאים, פקחות, הומור. הכל בה. בחורות התברכו בגזרתה המחוטבת ובזקיפות קומתה, ואלה שזכו לבוא עמה בדברים, הללו את חכמתה, טוב־טעמה והשכלתה. מביני זמרה התפעלו מקולה הערב. ברצותה – תשתפך בקול־זמרה, כזמיר בליל ירח בגן־דובדבנים. נפלאים היו הסלסולים. וכטוב לבה עליה, היא דורכת את עורקי פניה, קורעת את עפעפיה, מבליטה את תפוחי עיניה הלחות ומשמיעה קול אלט לירי וצלול. היא שרה וגם מלווה את שירתה בפסנתר. יודעת היא את כל האריות של “פאוסט”, של “כרמן” ושל “ייבגני אוניגין”. מלבד המון רומאנסים מתוקים, שירי־צוענים ו״מארשים". כששרה וניגנה, נתמלא הבית ששון. אך יש וענן קודר כיסה את פניה היפים. אז כבו קרני האורה, ששפעו מעיניה, וגרונה והפסנתר הגו נכאים. התוגה אפפה את כל הבית, ושומעיה־מעריציה הורידו ראש, כאילו קרה אותם אסון. אך בהתפזר הענן מסביבה, וקרני השמש נראו שוב על פניה ביפעתם, כרגע חלפה התוגה ורבתה השמחה. – אז נשמע קטע של זמר גנדרני ומגרה יוצא מגרונה:

זאחאטשוּ פאליוּבליוּ, זאחאטשו ראזליוּבליוּ¹

אז קפצו הצעירים ממקומם עליזים, מתרוננים, מוכנים לצאת במחול ה״קומארינסקי“… ורוזה רחצה את פניה ומחתה את עקבות ה״טיפות המלוחות”, לבשה שמלת־באטיסט אדום, שמה על ראשה כובע־מלמלה אדום קל ורחב־שולים ונעלים קצרות אדומות על רגליה הדקות המשוקדות בתוך גרבי־משי מצבע עורה, לקחה אתה שני “פאז׳ים” המשרתים אותה על פי תור ומלווים אותה בדרכה, ויצאה עמם לטיול.

"רוזה הולכת״, – עבר לחש ברחוב, כרשרוש עלים בעבור רוח בין העצים. עומדים גברים ונשים, זקנים וצעירים, מביטים אחריה ומתענגים על טפיפת רגליה הקלות והיפות. עומדים אנשים לפניה ומסתכלים ונהנים מיפי פניה ותנועותיה. והיא הולכת בקומה זקופה ומביטה ישר אל פני המתבוננים אליה. חיוך נעים בזווית פיה הקטן, היא מרכינה ראש לאנשים, ועיניה בוחנות. כבת מלכה גאה ונהדרה, הרוצה לעשות חסד עם בני עמה, והיא מראה להם את חמודותיה, כדי לגרום להם נחת־רוח.

בית ניימאן עמד ברחוב שאנן, רחוק משאון העיר, צופה אל פני הר גבוה מכוסה כרמים וגנים. אך מאז באה רוזה להתאכסן בבית, התחילו כל הרחובות מוליכים הרבה מהעוברים והשבים דווקא דרך פינה שוקטה זו, כאילו לא היתה לפניהם דרך אחרת. ובערבי הקיץ לא מצאו אנשים מקום טיול נאה יותר מאשר בסביבה ההיא. ורוזה ידעה, שאנשים אורבים לה, והוציאה מזמן לזמן את ראשה החוצה וגם נתנה בשיר קולה.

יחסה למוקיריה, שמספרם הלך וגדל, לא היה יציב. את מי שקרבה היום הרחיקה למחר, ולמחרתים קרבה אותו שוב, הכל לפי מצב־רוחה באותו יום. אך סימני אהדה הראתה לקנדל יותר מאשר לאחרים. היא אהבה מאד לשוט בסירה על הנהר ולרכב על סוס, ואת שתי תאוותיה אלה יכול היה רק קנדל לספק, כי באורוות אביו היו שני סוסי־רכיבה; ועל הנהר היתה לו ולאחיו “סנונית” לבנה וקלה.

– מטפחת־משיי, רביד־צוארי, – התרפקה עליו, – אולי תצווה על פיודור העבדקן המדובלל, שיביא את סוסי־הרכיבה שלכם, ורכבנו שנינו אל השדות?

קנדל השתקן רץ אל האורווה ושב עם פיודור, ואתם שני סוסים שחורים, מסורקים ומקושטים. לבשה רוזה את שמלת־הרכיבה, שהכינה לה, וכובע אדום קטן בראשה ומגלב בידה; ויחד עם קנדל רכבה על הכביש, המוליך אל יער הממשלה, ועיני כל העוברים והשבים מלוות אותם במבטי־הנאה־וקנאה.

מיום ליום הלכו “קרבנותיה” ורבו. הראשון היה הרוקח סוסנובסקי, אשר התפאר, שהוא מוגן מפני יצר הרע. יום אחד הלך עם אשתו אל הרב דמתא, ולאחר שעתיים יצאו משם – הוא לבדו והיא לבדה. הוא שב לדירתו והיא שבה לבית אמה. וקול ההמון, שהוא כקול שדי, אמר, שדין ודברים בין הזוג הזה – התחילו בגלל רוזה, אף על פי שאנחנו ידענו שרוזה לא חשבה אפילו עליו.

קרבן־עולה, שנשרף כולו, היה נפתלי בארבאלאט, רווק לא צעיר. מרחוק פלחו את לבו חיצי אַמוּר, והם נתקעו גם במוחו. אמרו עליו, שגם קודם לכן לא היה שפוי בדעתו, אך הפעם יצא מדעתו לגמרי. הוא ראה את רוזה, כמלכה, והוא משרתה ושומר ראשה. יומ­יום היה מתהלך ברחוב הבולווארי לפני ביתה בשעות קבועות הלוך ושוב, כשמקלו מונח באלכסון על כתפו, כרובה. וכשראה איש מתקרב אל הבית קרא:

הצדה! כאן וויאַַ דה לאַ רוזה,

מקום משכן המלכה רוזה!

וכשראה את רוזה עומדת על יד החלון הפתוח, הוריד את רובהו מעל כתפו, עמד זקוף כחייל וקרא: “תחי המלכה רוזה!”

בלכתה פעם לבדה באותו רחוב, קפץ אליה נפתלי, כרע על ברכיו ונשק את שולי שמלתה. היא גחנה אליו, הניחה את ידה על כתפו, לטפה את לחיו ואמרה לו בקול רך ומלטף:

– קום, נפתלי, אתה גבר ולא יאה לך לכרוע ברך ברחוב. לך הביתה ותנוח, כי עיף אתה.

והוא שמע בקולה. כילד קטן קם ושם את ידו על לחיו במקום שם נגעו אצבעותיה, ומתוך הכנעה וצער אלם הלך לו.

הגיע גם תורי, וכמעט שהועליתי גם אני קרבן לאלילה עריצה וחמודה זו. אך בחמלת ד׳ עלי, שלח עלי אסון ונצלתי בגללו מאסון חמור ממנו. מאז נפרדתי מרוזה לעולם, ומקנדל לעשרות שנים, עד שפתאום הופיע לפני כאן בארץ.

ג

כיצד באתי אני, חובש בית־המדרש הישן, נושא פאות, לבוש קאפוטה, חבוש “קאסקט” שחור, מאמין ב“אתה בחרתנו” ובקדושת השפה העברית, ״השרידה היחידה״, ובתחית העם בארצו – כיצד באתי אני לבית כזה ולתוך חברה שכזו, שלשונה רוסית ו״תורה" מאן דכר שמה, ומשאת־נפשה מהפכה סוציאלית?

מעשה שהיה כך היה. למנחם ניימאן נודע, שאני יודע עברית ומדקדק אני, והביאני לביתו להראותני את חידושיו בדקדוק העברי ולהשמיעני את ביאוריו בתנ״ך. אז פרשה גם סופיה מארקובנה את כנפיה על “בחור־הישיבה” וחשבה מחשבה טובה עלי לתת לי מורה, שילמדני רוסית ויעשני לאיש מן הישוב. בזמן הראשון הייתי בעיני החבריה כטונגוזי או בושמאן, והביטו עלי בביטול גמור, ואני ישבתי בחברתם, כמו על חודם של מסמרים וחשבתי למנוע את רגלי מבית זה. אולם כשבאה רוזה לשכון בבית זה, התחילו שמונה המדרגות שלפני הכניסה הביתה, מושכות אליהן גם את רגלי; והבית והרהיטים וכל אשר בו קיבלו הארה אחרת וחן מיוחד. הייתי בא אל בעל־הבית לפעמים תכופות להראותו את חידושי אני בדקדוק ולהשמיעו את ביאורי אני במקומות הקשים בתנ״ך. הוד מעלתה, רוזאליה סולומונובנה, כאשר ראתה אותי בפעם הראשונה, הרימה עלי את גבותיה ואת ריסי־המשי שלה והבהיקה עלי את קרני יהלומיה־עיניה, ואני נפעמתי ונבוכותי. פרי אכסוטי הייתי בעיניה, כמו שסיפרה לי אחר כך, טיפוס שלא ראתה כמוהו מעולם. ודוקא משום זה נשאתי חן בעיניה. היא קרבתני, כמו שבנות מרום העם מקרבות אליהן דוקא בני כושים, או כלבלבים. וכן נכנסתי לפמליה שלה. אך אני הייתי ירא־חטא מטבעי ונזהר מהרהורי־עבירה. על כן שמרתי על מרחק ידוע בינינו. ישבתי נבוך ושתקתי. זהירותי זו גירתה את תאוות שלטונה, והיא התחילה מראה לי אותות־רצון ותשומת־לב יותר מאשר לכל מעריציה, להשתוממותם ולמורת רוחם.

התקופה היתה הרת־מהפכה. הנוער המתלמד היה מלא רוח של מרדנות. וכל פעם כשהיו הצעירים מתאספים, היו מתווכחים ומדיינים במהפכה הרוסית העתידה לבוא. פעם אחת, בשעת וויכוח, העליתי בשפתי הרוסית הרצוצה והנלעגת את שאלת הציונות והשפה העברית וספרותה. ננעצו בי עינים כשפודים.

– היש גם ספרות עברית חדשה? – שאלה רוזה בתמיהה.

על הציונות שמעה פעם. סטודנט ציוני נודד סבב בסיביר וברוסיה הפנימית לעשות נפשות לתנועה זו. הוא סר גם לעירם, לרוסטוב שעל נהר דון. אסף קומץ צעירים, שלמדו בבית־ספר תיכוני, בני חנוונים וסוחרים בורגנים, והטיף לציונות. הזמינו גם אותה, אך היא הלכה באותו ערב עם ייבסיי (בפעם הראשונה שמעו מפיה שם זה) לשמוע את טיטו־רופו אשר שר באופירה “לאקמה”. למחרת היום סיפרו לה, שהסטודנט הנודד דיבר על יהודים, הרוצים ללכת לפלשתינה לעבוד את האדמה. היא התפלאה. הרי הממשלה הצארית, המביטה בעין רעה על היהודים, קרובה לקצה, וכאשר יהיה משטר חדש לא יהיו עוד כל הבדלים בין אזרח לאזרח; וליהודים יתנו אדמה שחורה ודשנה והם יעבדו אותה כמה שירצו. ואם כן למה ילכו אל איזו ארץ קטנה באסיה? זהו הכול ששמעה על הציונות. אך כי ישנם סופרים ומשוררים, הכותבים בעברית, כדבר הזה לא שמעה מעולם; והיא היתה רוצה לדעת, מה הם הנושאים של ספרות זו.

הבטחתי לה לערוך בשבילה הרצאה ולתת לה סקירה מקיפה על הספרות העברית.

העריצה רוזה את סופרי רוסיה ממבקשי־אלהים, ביחוד את סולוביוב, רוזאנוב ומרזשקובסקי. היא התייחסה ביראת הכבוד אל ישו ואל תורת האהבה והסליחה שלו; והרבה מפתגמיו ומפתגמי שליחיו היו שגורים על פיה. פעם נתגלגלה שיחה על הדת.

– יש רק לתמוה, – העירה: – שעדיין לא קיבלה כל האנושיות את התורה המלמדת את הצוו: “ואהבת לרעך כמוך”.

– הלא הפסוק הזה מתורתנו הוא לקוח, – קראתי. – אהבה זו היא אחת מתרי״ג המצוות, שציווה משה מורשה לקהילת יעקב.

היא לא חפצה להאמין למשמע אזניה. גם אחדים מהחבורה הטילו ספק בדברי. אז קמתי ורצתי אל חדר־עבודתו של בעל־הבית ושבתי משם עם,“חמשה חומשי תורה” בתרגום רוסי של הסינוד הקדוש. פתחתיו והראיתי לה את תרגום הפסוק ב“יקרא” י״ט, י״ח.

הדבר עשה עליה רושם חזק.

התוצאה היתה, שפנתה רוזה אלי, ה״חסיד הבארדיצ׳בי" (כך קראה לי כטוב לבה עליה) ״לייהד״ אותה, כלומר: ללמדה את תולדות ישראל וספרותו, ובשכר זה תלמדני היא חכמות־הגויים ביחוד צרפתית.

אשד של גיל עבר באיברי למשמע ההצעה, וברכי רעדו. רוסית למדתי על־פי מלון רוסי־אידי. בדיבור יצאו המלים מפי גרוסות ורצוצות וללא נגינה נכונה, ובכתיב טעיתי תמיד באותיות הדומות במבטא. והנה נזדמנה לי מורה, ואיזו מורה! מובן, שהסכמתי בשמחה.

אך בלכתי באותו ערב הביתה, צצו בי הרהורים אחרים. “אל תשחק באש”, קרא קול באזני. “אש אוכלת היא ואתה תאוכל בלהבה”. ואולם לא יכולתי לשוב אחור מהבטחתי.

למחר החלו השיעורים. אני נהגתי בזהירות גדולה. בשעה שאני הייתי המורה והיא התלמידה, השמעתי לה את תורתי מתוך הליכה בלתי־־פוסקת בחדר, במרחק צעדים אחדים ממנה. אך מסוכן היה המצב, כשאני הייתי התלמיד והיא המורה. היא ישבה דוקא על־ידי, וכתף בכתף נגעה. שמעתי בדברה הלמות־לב, ולא ידעתי לבו של מי הולם – שלי או שלה? פיה היה ככבשן אש ונשימותיה להבות, והן באן אל תוך פי וליחכו את גרוני. ריח שערותיה כריח בשמים חריפים, דגדגו פעם את לחיי האחת ופעם את השניה ואת מצחי, ובלבל את דעתי. ברגעים כאלה קשה היה לי לקלוט את תורתה. גמגמתי כשכור, ברכי פקו. ולהגדיל את מבוכתי שאלה אותי כפעם בפעם:

– למה אתה מגמגם? השמת סוכריה בפיך, שאתה בולע את רירך? ולמה אתה רועד? התקפה אותך הקדחת? – ובראותה שאני מתרחק ממנה, התקרבה אלי ושמה אחת משערות ראשה בינינו, ובחיוך של לגלוג אמרה: – מעתה לא תאונה אליך כל רעה, החסיד הברדיצ׳בי. כי הנה מחיצה בינינו. או יצאה את החדר, עמדה ליד הפתח והכניסה את ראשה לפנים בשאלה: – האם כך נוח לך יותר?

אה, כמה אכזריה היתה בלעגה!

ובו בזמן שהייתי, כעקוד על גבי מזבחה, ולשונות של אש ליחכו את בשרי ובלבלו אותי, התפקעו חברי מקנאה. כמה מהם חדלו לדבר אתי; וכאשר נפגשנו לא דרשו בשלומי. ואני מודה ומתוודה, שקנאתם גרמה לי לא־מעט עונג. האחד שחמלתי עליו היה קנדל. צנוע וביישן, מכונס לתוך עצמו, לא אהב שמחה סואנת. הוא לא דיבר עמי על רוזה אף פעם. אך מתוך מבטי תחנונים והכנעה אלמת, שהיה שולח אליה כל פעם, שהראתה לי סימני חיבה, ראיתי ללבו והרגשתי בצערו. אמרתי להוציא מלבו את הקנאה והתאוננתי לפניו, שההוראה ההדדית אינה מניחה את דעתי, ואני אומר להפסיקה, והבטחתיו למצוא מורה אחר במקומי.

– אני משביעך, שלא תעשה כדבר הזה, – התחלחל קנדל. – אם היא בחרה בך למורה, אסור לך להסתלק ולתת לה אחר במקומך. אל תעשה זאת למעני.

באחד מימי־אב החמים בא אלי וגילה את אזני, שמשפחת ניימאן עומדת לעזוב את העיר ולעלות אל כרמם לשבת בו כחודש לשם מנוחה.

– ורוזה? – שאלתיו.

– גם היא תעלה, – ענני. – אמש היתה רוזה בביתנו. היא שמחה להשתחרר קצת מהחבורה, שהיתה עליה למעמסה. ואולם רוצה היא, שגם אתה תעלה עמנו, כדי שתמשיך בלימודיה.

נסיתי להשתמט מן העניו הזה. אך הוא הראה עקשנות מיוחדת במינה:

– אתה מוכרח לעשות זאת, לבל תכשיל את התכנית שלנו. הימים ימי בכורי־ענבים; המקום גבוה והאויר מצוין, ואתה זקוק להחלמה. כן, אתה תעלה אתנו אל כרמנו.

ואני עליתי.

ד

הכרם והסביבה היו בעיני כגן־העדן התחתון, וטעמם שמור אתי עד היום הזה. הר גבוה וגבנוני, שכולו כרמים, גנים, חורשות, קינים לכל צפרי־רון ונוף עשיר־צבעים, נשקף למרחקים. עטוף היה הכל ירק־דשא, זהב־קומה וגווני־גוונים של מרומים, אשר בירכתיהם נערמו הררי עננים מסולסלים, המבהיקים בלבנם כשלג, מוזהבים. ובאמצע סרט נהר, שמראה פלדה נוהרת לו, המתפתל כשפיפון ענקי בין שני חופים. ועל שפתיו – עצי ערבה, לבנה וצפצפה, אשר נטעם אלהים בימי קדם. וסלעים ענקים בתבניות שונות מפוזרים ורובצים בתוך המים, או על שפתי הנהר. והאויר היה מלא צלילי צחוק של חוה הדשה, ששמה רוזה, אשר שכנה עמנו בגן־עדן זה, והיא מתרפקת ונותנת לי לטעום גם מעץ החיים וגם מעץ הדעת.

בימים הראשונים לעלייתנו אבד לחוה זו שיווי־המשקל לגמרי. משובתה לא ידעה גבול. היא טפסה על סלעים זקופים עטופי אזוב ירוק ואפור, מעליהם קפצה על האדמה, המכוסה שטיחים רכים של ירק־דשא. עלתה על אילנות וקראה מבין הענפים כקוקיה, או השתפכה בזמירות כזמיר. קטפה תפוחים, אגסים ואגוזים והמטירתם על ראשינו. השליבה את כפות־ידינו ועשתה מהן כסא, ישבה עליו וחיבקה בידיה את צוארינו, ואנחנו רצנו עם המשא החי בשבילי החורשה. את דודה ודודתה ואת בני משפחת קנדל משכה לרקוד עמה; ואלה מילאו את שגעונותיה מתוך צחוק טוב… פעמים ביום ירדנו עמה אל הנהר לרחוץ. ויש אשר דרשה מאתנו בחצות הלילה לרדת עמה אל הנהר לשוט בסירה. ואנו, קנדל ואני,,,שני הגראנאדירים" שלה, מילאנו את תאוותה בעונג. בדמי הלילה נישאו על פני הנהר רומאנסים של,,שארמאנקה" (תיבת־זמרה) וניגונים צועניים. ניגוניה ושיריה עוררו הד בכרמים שעל ההר, וממקומות שונים נשמעו מחיאות כפים.

בימים ההם התקרבה רוזה אל קנדל והראתה לו אותות רצון רבים, חיבקה ונשקה אותו בפני. והוא לא ידע נפשו מאושר ועונג. באותם הימים השתדל חברי להראות גם לי אותות חיבה ויקר ולהנעים את שבתי עמו, כאילו אמר לכפר את פני על האדישות מצד רוזה אלי. אך לבי אמר לי, שמצב־רוחה המרומם אינו טבעי ולא יאריך ימים.

עברו שמונה ימים. פעם אחר הצהרים נסעה רוזה העירה אל הדואר לשאול, אם אין מכתבים בשבילה, ושבה משם לפנות ערב, והיא אחרת לגמרי. היא פרשה באותו ערב לחדרה, נעלה את הדלת אחריה ולא יצאה אפילו לארוחת־הערב. דודתה דפקה על דלת חדרה וקראה לה, אך היא לא נענתה.

באותו ערב שלטה דממה במעון־הקיץ שלנו. גמרנו את ארוחת־הערב בלא־ענין. כי באין רוזה, אין חיים ואין שמחה. אבד החן ממעון־הקיץ, וניטלה יפעתו. הכל הרגישו פתאום, ביתושים עוקצים ובפרפרי־הלילה המסנוורים, וצריחות הינשופים והלמות הקוקיה בגזע העצים הטילו פחד מסתורי עלינו. קנדל לא יצא מחדרו. מנחם לבוביץ לן בעיר. על כן לקחתי עמי ספר לקריאה ועליתי על מטתי. אך הרהורי היו מן הספר והלאה. מבעד הקיר, החוצץ בין חדרי לחדרה של רוזה, חדרו אלי גניחותיה ויבבותיה, ולבי נתכווץ בי. מה קרה אותה? מה הם יסוריה ומצוקותיה? – הרהרתי: – שלשה חדשים היא נמצאת בתוכנו, ואין איש יודע מה בלבה. צר היה לי החדר. קמתי ויצאתי החוצה. כוכבים בלי מספר הבהבו ורמזו רמזי־ ערמה־וסוד. ״ים הדממה פלט סודות״; האילנות והגפנים עטו אופל; המרחק נתעלם; והנהר נגלה רק על־ידי הבהובי כוכבים בראי מימיו… מרחוק הגיעו נביחות כלבים מרגיזות ועקשניות, ומהחורשה הקרובה – צפצופי צפור, שנטרפה בפי עוף דורס. ניגשתי אל הערסל, הקשור בחוטים עבותים אל שני גזעי־אגוז זקנים, והטלתי את עצמי לתוכו, שילבתי את זרועותי מתחת למפרקתי ונעצתי את עיני במרחק האפל. ירדה עלי קהות המוח, ומעיין הרהורי נסתם. גם רוזה וצערה נעלמו ממני. מתוך תנודה קלה בערסל ונשיבת רוח ורשרושי זלזלי־גפנים, היתה עלי רוח ההזיה והדמדומים. ההר נעקר ממקומו; הכרם הסתובב, והעצים עם הגפנים עמדו הפוכים – שרשיהם למעלה וצמרותיהם למטה. גשם של כוכבים נופלים האיר את המרחק. עץ אגוז זז ממקומו, והוא מפזז ומתקרב אלי. עיני העצומות נעוצות בו. הוא לוחש לתוך אזני: "ההנך ישן?׳^, התעוררתי, פקחתי את עיני – והנה רוזה עומדת לפני עטופה כסות־לילה, והיא רועדת כולה. ברקע השחור נצטיירו לי פניה, כשהם כהים־אפלים; בעיניה הבהבו גחליליות. חרדתי וקפצתי מעל הערסל.

– בוא עמי, – לחשה בתחינת־לחש. – אני שבורה ורצוצה. מחשבות איומות מענות אותי. בפעם הראשונה בימי חיי עלתה הלילה מחשבה בלבי על איבוד עצמי לדעת.

נבהלתי לדבריה. אחזתי בידה הקרה והרועדת ואמרתי לה:

– צעירה את, רוזה ויפה מאין כמוך. משוש כל רואיך את בחינך ובסגולות הטובות, שחוננת בהן. את יכולה להביא אושר לאחרים ולהיות מאושרה גם את. כיצד יכלה מחשבה איומה כזאת לעלות על לבך?

היא אחזה בזרועי והוליכתני בשביל אל המעין המזנק מנקרת סלע גדול בצלע ההר, אשר בקצה הכרם. ובדרך דיברה בקול דממה דקה ונוגה:

– אשרי עבר, ולאחרים אביא רק יגון וצער. ימי חיי על האדמה מעטים, אך חוויותי רבות הן. צמאת־חיים אני, אך את מעיין חיי סתמו והרעילו! והמעט ששתיתי טעמו מר. לבי נלאה לשאת את נטל היסורים. השומע אתה את הלמותו? האם לא יתפקע מהר?

והיא אחזה בכף ידי ושמה אותה על חזה השמאלי, כאילו הייתי בת־מינה, ושאלה בפשטות:

– השומע אתה?

נכוויתי מן הנגיעה. שמעתי את הלמות לבי ואת קול דמי הסוער שפרץ אל ראשי. בהתאמצות רבה משכתי את ידי ממקום הסכנה ובקול חנוק מהתרגשות, בלשון טבולה ברוק, בחצאי־מלים שאלתיה:

– מה קרה, רוזה? דברי־נא, ספרי לי ויקל לך.

הגענו אל המעין וישבנו על הספסל הקבוע שם. חרש פיכו המים, שנפלו מתוך רהט עץ על שוקת אבן קטנה, וחרש נזלו דברי רוזה. נתגלה לי פרק מחייה. מרמזים סתומים ומדברים קטועים קמה טראגדיה משפחתית. מעשה בבעל, אשר עזב את אשתו ההרה וברח עם אשה רוסית למדינת הים, ועקבותיו אבדו. נולדה בת, והיא היא הבת. וקפיצה מן הילדות אל הבחרות. חבר יש לה משחר ילדותה. ייבסי גונצ׳ארוב שמו; צעיר נלבב, יפה־תואר, פיקח ומחונן בכשרונות, ביחוד במוסיקה. נתקשרו הוא והיא בקשר חזק. הם גם למדו יחד בגימנאסיה אחת. ואף כי גמר חוק־־לימודיו בהצטיינות וקיבל מידאליה של זהב, לא היתה לו כל תקווה להכנס לאוניברסיטה בגלל גזירת האחוזים על היהודים. בן עניים הוא ומתפרנס משיעורים פרטיים. אמה העגונה מצאה לה את פרנסתה בצמצום מתעשית כובעי־נשים. קשה היה לה לכלכלה. מצב שניהם היה חמור. יום אחד גילה לה ייבסי את החלטתו, לקבל את הדת הפראבוסלבית ולהפטר מהצרות, שהיהדות גורמת למחזיקים בה.

קלת־דעת היתה, כפי שהעידה על עצמה, ולא נתנה ערך רב לתמורה זו. כמוהו גם היא גדלה בסביבה זרה. חיי הרוסים היו חייה, ושפתם שפתה. גם את תורת הדת הפראַבוסלבית ותפילותיהם למדה יחד עם חברותיה הנוצריות בגימנאסיה מפי כהני הדת; והלכה עם חברותיה בימי חג וגנוסיה לכנסיה. פעם השיא אותה לבה ללכת לפני חג פסחם להתוודות באזני הכהן על עוונותיה. ואילו בבית־כנסת יהודי לא ביקרה מעולם.

בלי מלחמה פנימית הסכימה לו ואמרה שעמו היא. שניהם ילכו בדרך אחת. היא כתבה אל אמה על החלטת שניהם וביקשה ממנה את ברכתה… כאן הפסיקה את ספורה. צעקת “הוי!” התפרצה מפיה, וכף־ידה נדבקה אל חזה. היא השעינה את ראשה על שכמי ותתייפח. ידה האחת, שהיתה בידי, פרכסה ונשמטה מידי.

– הרגעי, רוזה, – התחננתי אליה, ופחד אחזני, פן יקרה אסון.

– מים קרים – לחשה.

חיש גחנתי ושאבתי בחפני מעט מים והגשתי לפיה. היא גמעה גמיעה אחת. הושיטה לי את מטפחתה הקטנה בבקשה, שאטבלנה במים ותשים תחבושת קרה לחזה.

היא לא יספה לדבר עוד. כל גופה רעד, ושיניה צלצלו בפיה. שלבתי את זרועי בזרועה ושבנו הביתה. בדרך גנחה ויבבה. בקרבנו אל הבית נדמה לי, כי צל בן־אדם עבר בחפזון, כמתגנב ונעלם מאחורי הבית. ",האין זה קנדל חברי?״ – חלף רעיון במוחי.

ה

למחרת הבוקר לא יצאה רוזה אל הגזוזטרה, ששימשה חדר־אוכל בימי־שמש. סופיה מארקובנה נכנסה אליה לדבר עמה ולחקור את סבת דכאונה ומצב רוחה הנסער; וכשיצאה משם היו פניה אדומים, עיניה אפלות ושפתה התחתונה רעדה. בבית ומסביבו שלטה דומיה. קנדל האב נסע לפני ימים אחדים לאודיסה לרגל עסקיו. הנשים, הגברת נימאן והעוזרות בבית, היו עסוקות בשלהן ונמנעו משיחות. חברי קנדל הצעיר לא נראה אף הוא באותו בוקר. אני עמדתי ליד חלון חדרי הפתוח ונשקפתי אל המרחב הנהדר. משכו את עיני שתי טחנות־מים, שהשחירו מרוב ימים. הן עמדו במימי הנהר, וגלגליהן הסתובבו לאט; העלו זרמי מים, שנשפכו שוב אל מימי הנהר. שתי חסידות לבנות צעדו, כמו על קביים, לאורך שפת הנהר ושלו מתוך המים את מזונותיהן. במרומי התכלת הסתובבה עדת יונים לבנות… לבסוף נמאסה עלי העמידה המטושטשת הבטלה, לקחתי ספר ויצאתי הגנה. נכנסתי לתוך סוכת גפנים, שכבתי על ספסל ופתחתי את ספרי על מנת לקרוא בו, אך שמורות עיני נעצמו ונרדמתי תרדמה עזה… ההקשות בפעמון, שהזמינו אל השולחן, העירוני, ואני מהרתי אל סעודת־הצהרים. ליד השולחן ישבו המסובים דמומים, כזרים, שנזדמנו ליד שולחן אחד. גם רוזה ישבה במקומה, אך פניה לא נראו כמעט, כי המטפחת הצבעונית על ראשה כיסתה את מצחה ואת עיניה. קנדל ישב למולה כולו עצב. עם תום הארוחה התפזרו איש איש לפינתו ובדידותו.

יצאתי גם אני לתור לי מקום סתר בגן, או בכרם. ופתאום הרגשתי את עצמי כמיותר במקום הזה. נדמה לי, שחברי כועס עלי. מדוע? מה רעה עשיתי לו? במה אני אשם? הרגשתי שעלי לעזוב את הכרם ולשוב לביתי הדל.

רעש אופנים הפסיק את הרהורי. נשאתי את עיני וראיתי את סופיה מארקובנה עם ילדתה ואת קנדל נוסעים במרכבה. סופיה מארקובנה הניעה אלי במטפחתה ואמרה, שהם נוסעים העירה ובעוד שעה ישובו. קנדל הוריד את ראשו, ואלי לא הביט. היה ברור, שהוא כועס עלי. המרכבה נעלמה מעיני, ואני שבתי להרהורי.

באותו רגע הגיע אלי קולה של רוזה, הסיבותי את עיני וראיתיה לבושה שמלה לבנה עם שרוולים רחבים ועל ראשה מלמלה ירוקה. פניה נפלו, וקוים כחולים מתחת לעיניה היפות. תסרקתה נעשתה מתוך רשלנות.

– התלך עמי לטייל? – שאלתני בקול נוגה.

– לפקודתך. – עניתיה.

מבלי שנדברנו יצאנו אל המשעול בין חלקות הכרם, המוליך אל המעיין, שישבנו על־ידו בלילה שעבר. היא שתקה ונשכה את קצות צפרניה. כשהגענו אל הסלע, שמתוכו מזנק המעיין, ביקשה ממני, שאעזור לה לטפס עליו. אחריה עליתי גם אני.

– הרוצה אתה לדעת מה היתה תשובת אמי על מכתבי אליה? – שאלתני בתוגה.

– וודאי אני רוצה. – עניתי. באותה שעה ראיתי, שהיא יפה עוד יותר ביגונה.

והיא המשיכה את ספורה מאמש. המכתב שקיבלה מאמה היה מלא חרדה. מהכתמים שטשטשו מלים ושורות, ניכר היה, שאמה שפכה הרבה דמעות על מכתבה. בו השביעה אותה, שלא תעשה את הדבר הנורא שחשבה לעשות. כעבור ימים אחדים באה בעצמה אליה. על ייבסיי לא יכלה להשפיע שלא יתנצר, כי קשה־עורף היה, אך עליה השפיעה, שתדחה את החלטתה לכל הפחות לזמן־מה.

– לא יכולתי להתאכזר אל אמי הגלמודה והאומללה, שאת חייה הקריבה למעני, – אמרה כמצטדקת. – והסכמתי לעזוב לזמן מה את יבסיי.

היא נסעה אתה לביתה; ומשם שלחה אותה אמה לדודתה. סופיה מרקובנה. במשך ארבעה חדשים לא שמעה מייבסיי דבר. הוא כעס עליה, שנשמעה לאמה ועזבה אותו לבדו בשעה מכריעה בחייו. מתוך נקמה רצה להכניעה בשתיקתו ולא ענה על מכתביה. וכדי להפיג את יסורי אהבתה השתמשה בתחליפי אהבה. צעירים רבים הקיפוה, והם נתעו בתקוות־שוא. אך צערה לא הוקל. בימים האחרונים חזקו עוד יותר געגועיה. היא עזבה את העיר ועברה אל הכרם כדי שתוכל להתייחד עם צערה ויגונה. והנה קיבלה אתמול שני מכתבים, אחד מייבסיי ואחד מאמה. מכתבו של ייבסיי מלא תחנונים ופיוסים. הוא מבקש ממנה לשוב אליו, כי בלעדיה אין חייו חיים.

מתוך ריסי עיניה התנוצצו שני אגלי־דמע כפנינים. נחיריה רטטו.

– אך מה שהעלים הוא ממני – המשיכה – גילתה לי אמי במכתבה. היא מודיעה לי, שייבסיי עשה את מעשה הפשע ובגד בעמו ובאלהיו. ובמכתבה תקללהו, שיהיה לחרפה ולדראון עולם. – והיא פרצה בבכי.

נבוכותי מאוד. השתתפתי בצערה ודיברתי על לבה דברי עדוד ותנחומים ולא הרגשתי אפילו בשוב המרכבה עם הנוסעים מן העיר. לא ידעתי, אם הם ראו אותי ואת רוזה.

באותו לילה ישנתי שינה סיוטית. ופתאום הרגשתי שמטלטלים את זרועי. פקחתי את עיני והצצתי לתוך האפלה­

– מי כאן?

– ש־ש. – נשמע לחש.

זאת היתה רוזה. היא עמדה לפני בכתונת־שינה ארוכה עד כף רגלה. תקפני כאב חזק, ברקותי ובלבי שמעתי טקטוק של מטולטלת והלמות פטישים.

– מה את רוצה ממני? למה באת לענותני? – שאלתיה בקול של מעונה, ואצבעותי חיככו את מצחי הלוהט.

– תן לי סיגרה, כי מתה אנוכי, – אמרה בלחש, ונשמה עלי בנשימות לוהטות. – עישנתי כל הלילה. עתה אזלו הסיגאריות.

ערפל כבד ירד עלי. פחדתי פן תפתח דודתה את הדלת ותמצא את שנינו במקום זה ובשעה זו; על כן התחננתי אליה, שתעזבני. אך היא גמגמה: “סיגארה תן”, ולא הרפתה ממני. חיפשתי בכיסי עד שמצאתי סיגארה ונתתי לה.

– אני הולכת למות, – לחשה לאחר שהדלקתי גפרור והגשתיו לה. – איני יכולה לשאת עוד את הצרבת שבלבי. אמות, או אשקיע את האש הבוערת בזוהמה… דם אבי בוער בקרבי, ויצרי מגרה אותי מימי ילדותי. רק ייבסיי יכול היה לעצור בעדי ולכבוש את תאוותי… או אלהים, או השטן… אברח מכאן, ואיש לא ידע את מקומי…

היא דיברה את דבריה מתוך סערת רוח, וכל מלה היתה גחלת בוערה.

– אנא, רוזה, לכי לישון – התחננתי אליה, כי נדמה לי, ששמעתי תנועה מעבר לקיר, או מעבר לחלון. – מהרי צאי. ואת דברינו נדבר מחר, לאור היום.

היא שמעה בקולי ויצאה, ואני פתחתי את החלון לתת לאויר רענן, שיחדור לחדרי ויצנן את הלהט שבקרבי. בפתחי את החלון ראיתי צל מתרחק, וקול צעדים נשמע.

״האמנם צלו של קנדל הוא זה? – שאלתי את נפשי. – האורב הוא לי בלילות? אני צריך להעלם מכאן"…

בבוקר בא אלי אחד מחברי על פי בקשת אבי והודיעני שנקראתי למשטרה. מסרתי לחברי זה את חבילת חפצי המעטים, שיקחם הביתה. ערכתי מכתב קטן לסופיה מארקובנה, שבו רמזתי לה שתשים עין על בת־אחותה; ולרוזה כתבתי מכתב, שבו התחננתי לפניה, שתחוס על חייה ועל כבודה. הבטחתיה לשוב אליה לאחר שאדע את הסיבה, שבגללה מזמינים אותי למשטרה. ואולם במשטרה הודיעוני, שעלי לעמוד שנית לפני ועדה צבאית בעיר הפלך, מאחר שהלשינו עלי, שנשתחררתי מעבודת־הצבא בגלל שוחד, שנתנו לרופא הצבאי. ועוד באותו יום שלחו אותי אל עיר הפלך בלווית משמר…

ו

עם בקורו של קנדל, חברי מנוער, קם עברי לתחיה. נתעוררו בי מחשבות וזכרונות, שהסעירו את רוחי. כל הלילה נדדה שינה מעיני ורק עם שחר נרדמתי. הקיצותי בבהלה, כחצי שעה לפני צאת הרכבת. נחפזתי לתחנה בתל־אביב ומצאתי שם שורה ארוכה של אנשים ונשים, העומדים בתור לפני אשנב הקופה, שהיה סגור עדיין. עמדתי גם אני בתור. התחילו עיני מחפשות את חברי ולא מצאוהו. "האומנם חזר בו, או אחר?״ – הרהרתי ונצטערתי. גדולה היתה תשוקתי לשוחח עמו בדרך על רוזה. נזכרתי כמו בחלום, בשמועה, שהגיעה אלי לפני שנים אחדות, על נשואיה עם קנדל ועל טראגדיה בחיי הזוג. השמועה היתה שהיא נעלמה מביתם באופן בלתי־צפוי, והוא הובא לבית־מרפא לחולי־רוח…

כעבור רגעים אחדים ראיתי מכונית חדשה מבריקה מתקרבת בחפזון לתחנה. כשעמדה, יצא מתוכה חברי, והוא כולו מגוהץ, אך תנועותיו כבדות. לאור הבוקר ראיתי מה חוורים פניו. הוא עמד רגע תחתיו וסקר את הקהל. הבנתי, שהוא מבקש אותי.

– מר קנדל, הנני! – קראתי ונפנפתי אליו בידי.

הוא ראה אותי ופניו אורו. מסר את מזוודותיו לסבל, נתן לו כסף לקנות לו כרטיס וניגש אלי.

כשנכנסנו לרכבת ומצאנו לנו מקומות נוחים לישיבה, התחיל מספר סיפור מלא הרפתקאות וגלגולים מעין “אלף לילה ולילה” מחיי איסאק אחיו.

כבן עשרים וחמש היה איסאק, שיום זכרונו היה אותו יום. הוא גידל את זקנו הצהבהב ורך־השערות ושפמו הקצר, והם שיוו לו דמות דיוקנו של ישו. נתגייס לאחר שפרצה המלחמה ונשלח למוסקבה. שם נזדמן עם מטרוניתה אחת ממרום החברה הרוסית; אומרים, שהיתה מזרע המלוכה, ולבה הלך אחריו שבי. היא היתה עשירה מופלגת ובעלת השפעה על השלטונות; בזכותה נשאר איסאק במוסקבה חפשי מכל עבודה צבאית. היא הכניסה אותו לתוך עסקים גדולים של קבלנות לצבא. לא עברו ימים מועטים, והוא נחשב לאחד העשירים הגדולים בעיר־הבירה. משרתים רבים עמדו לפניו לשרתו. חדריו היו מקושטים במרבדי־פרס יקרים ושלל־פרחים נהדרים, שהובאו בעצם ימי החורף מארצות חמות. חוץ מאוטומובילים היו לו אורוות סוסים אבירים. למוצא פיו ייחלו שרים. המטרוניתה סובבה אותו בכל מיני תפנוקים ותענוגות, ולא היה קץ לאוצרותיו. בזמן הראשון היה עוד כותב לפעמים מכתבים לבני משפחתו, אך כרוב עשרו וגדלו, כן התרחק מהם לגמרי וחדל לכתוב אליהם. ואך לפעמים רחוקות הגיעו אליהם שמועות ערפליות על אודותיו, שנראו כגוזמאות ובדייות.

– בינתים הגיעו ימים קשים לביתנו, – גמר קנדל את סיפורו. – אחרי ימי קרנסקי פרצו פרעות במחוזנו. התנפלו גם על אחוזתנו, בזזו את משקנו ורוששו אותנו. החליטו שאני אסע אל אחי לבקש ממנו עזרה. ואולם בדרך נתקעתי בתחנה קטנה של מסילת־הברזל, מפני שהדרכים כבר נשתבשו. רק כעבור חדשיים הגעתי למוסקבה, ושם נודע לי, שהבולשבים שמו את אחי בסוהר, החרימו את כל עשרו ולבסוף חסלו גם אותו…

הוא הפסיק את ספורו. במטפחתו המבושמת ניגב את עיניו הדומעות. אחר שנרגע קצת המשיך את סיפורו. איסאק הניח בימי עשרו למשמרת בבאנק הממלכתי בהלסינגפורם ובקופות באנקים אחרים פקדונות כסף ותכשיטים יקרים, העולים להון רב. והוא, קנדל, עסוק מאז להקים את זכותו על הירושה הגדולה, שנשארה אחר אחיו. הוא מסר את המשפט לידי עורך־דין מפורסם בהלסינגפורס, והלז מטפל בו. עשיר אחד, שעמד לפנים בקשרי מסחר עם אביו של קנדל, והוא גם ידיד טוב ונאמן לו, נותן לו כספים להוצאות המשפט על חשבון הירושה שיקבל.

– מאז אני נוסע להלסינגפורס וחוזר לעירי לשם השגת תעודות שונות, ככל אשר דורש ממני עורך־הדין, וחוזר שוב שמה, – המשיך קנדל – והנה קפיצה חדשה מפינלנד דרך ימים וארצות לפלשתינה לבקש את אבידתי…

כל הסיפור הזה על איסאק, על הירושה ועל כל המאורעות שמסביב להם עניינו אותי מאוד, כי הבהיר לי הרבה פרטים, הנוגעים לעירי, לחברי ולהרבה מכרים. אך כל הזמן לא חדלתי מהתפלא, מדוע לא הזכיר בכל סיפוריו את שמה של רוזה? ומה היא האבידה, שהוא בא לבקש בארצנו? חכיתי שימשיך, אך פתאום קרה מקרה נורא. ערבי רכב על חמורו ולא נזהר מעבור על פסי הרכבת, בשעה, שהרכבת התקרבה אל אותו מעבר. ושניהם, הערבים והחמור, נתרסקו ונתמעכו, וגופותיהם נסחבו בגלגלי הקרון. נשמעו צפצופים. קמה בהלה. אך הרכבת המשיכה את דרכה עד שהגיעה לחיפה.

הר הכרמל הזדקר לפנינו, במקום שהמנזר האיטלקי היה צופה מעל הפסגה. נדודי השינה בלילה שעבר, טלטולי הדרך זוועת התמונה ליד חיפה השפיעו על שנינו במידה רבה. אמרתי לנוח בחיפה שעה, או שעתיים. אך חברי האיץ בי, שלא להתעכב בחיפה. ולאחר שסעדנו סעודה חטופה, ישבנו במונית ויצאנו לדרכנו. חום היום הגיע לשיאו. האויר היה מחניק. נשענתי על דופן המונית ושקעתי בתרדמה. רק בגלוש המכונה מעל ההר, היורד מטה לטבריה, הקיצותי.

– הזאת היא צפת? – שאל קנדל ונגע במרפקו בזרועי.

מששתי בעיני והבטתי החוצה דרך הצוהר.

– לא. זאת היא טבריה – אמרתי לו, ועיני נמשכו אחרי יפיה של הכנרת.

– איזה יופי מקסים, איזו פינה מצוינה! – קרא קנדל מתוך התעוררות – אך החום נורא, אין להכילו.

הוא פנה אלי בשאלות שונות על־דבר המקום. אני הרציתי לפניו על הגליל העליון ועל הגליל התחתון, על טבריה ועל הכנרת ומי־מרום. הוא הקשיב לדברי ולא הפסיקני עד שהגענו לצפת.

ז

צפת העברית סואנת מרוב האורחים, שבאו אליה מכל קצות הארץ וגם מהארצות השכנות. גדול היה מספר האורחים באותה שנה גם מארצות אירופה, מאמריקה ומאפריקה הדרומית. בגדים שחורים, לבנים וצבעונים, ארוכים וקצרים, וקשוטי ראש משונים נראו ברחובות הצרים והמלוכלכים. יהודים בעלי זקן שזופי־פנים וכחושי־לסתות ועינים חולמות; ישישים חוורי־פנים, עבדקנים עם פאות עבות ומסולסלות ואדומי־עורף, חגורי אבנטים רחבים על כרסם, מתהלכים בחשיבות בעינים עצומות למחצה; אמריקאים שמנים מגולחי זקן ושפם מעשנים סיגארות עבות ונושמים בכבדות. כתנות־המשי שלהם רטובות מזיעה, והם מנגבים במטפחותיהם את הזיעה, השופעת מעל מצחם המבריק. חלוצים במכנסי־חאקי קצרים ובחולצות לבנות, וחלוצות לבושות שמלות כחולות קצרות וחבושות מטפחות־ראש צבעוניות מטיילים שלובי־זרוע שלשה וארבעה יחד. אחדים מהם מנגנים במפוחיות. נשים זקנות ותשושות, עניות ומכוערות מגררות את רגליהן הנפוחות והעטופות מטליות מלוכלכות. נשים עשירות מקושטות בעדי־עדיים צועדות לאטן, בגאון של התנפחות; ונשים צעירות גבוהות־קומה וישרות־גו עטופות בשיראין ואטלאס צבעונים בטעם מזרחי ורעולות למחצה מטיילות בקומה זקופה. אחריהן הולכים במרחק מה אפוטרופסיהן, גברים חשודים, שמבט עיניהם לא טוב, כובעיהם שמוטים על צדם וזנב של סיגאריה דבוק לשפתם התחתונה והעבה. הם שומרים את צעדי היפהפיות החשודות. אורחי צפת הבאים הנה “לראות” קורצים עין, מתלחשים ומספרים ש״הללו" הן מבגדד, מדמשק, מקאהיר ומשאר ערי המזרח הגדולות! “בעלות עבר” הן, וקופה של שרצי עבירות תלויה להן מאחוריהן. באות הן שנה־שנה לל״ג בעומר לכפר על עוונותיהן ולרצות את פני אלהים בפכי־שמן, שהן יוצקות לתוך האגנים שעל גג הקברים של התנאים, ובשמלות משי ואטלאס ולבני־משי וקישוטים, שהן זורקות אל תוך להבות השמן… צעירות מסופקות אלה משקרות עינים לצוד בהן עוגבים חדשים, חמדנים וחשקנים מגיל של ארבעים ומעלה מתוך תקוה להבטיח לעצמן עתיד טוב בעולם הזה וגם בעולם הבא: בבחינת “אחטא ואשוב ואחטא שוב”…

מהבוקר מטיילים האורחים לאורך העיר ולרחבה. יורדים לבקר את בית־הכנסת של האר״י ז״ל ושל מקובלים אחרים, וסוקרים את עצי התאנה והחרוב עתיקי הגזעים ומקשיבים לאגדות, שמורי־הדרך מספרים להם, ולנפלאות של המקובלים ואנשי המסתורין, אשר חיו בעיר זו ובסביבותיה. הצעירים שבין המבקרים מטפסים על הרמה, אשר עליה עומד מבצר הצלבנים ההרוס והחרב, וסוקרים משם את הסביבה הנהדרה והמקסימה, הנשקפת ממרחקים שקופים: רוכסי הרי־סלעים חשופים, ה״ג׳רמק" והכנען, המזדקרים למעלה וגולשים אל עמקים וגיאיות; החרמון עם כיפתו המושלגת; הכנרת ואי סומכוס, המכחילים ומוריקים חליפות; מירון עם קבוצת בתיה וכיפות קבריה בסביבה הפראית.

גם צפת הערבית, הבנויה על מדרגות בצלע הר מלבין, יצאה משלוותה ומבדידותה. בעונת ההילולה עוזבים אותה תושביה והולכים לצפת העברית. מאות ערבים, ערביות וילדיהם נוהרים במשעולים לבנים אלכסוניים, המתפתלים על גבעות ונשברים ברדתם אל בקעות. על חמורים קטנים רוכבים צעירים וילדים בני ערים גדולות באירופה ובאמריקה לשם תענוג; ובכל רגע הם מצטלמים. רוכבים על חמורים גם אנשים באי־בימים, חלושי־רגלים וכושלי־ברכים, שההליכה בשבילים זרועי צרורות קשה עליהם. המחמרים הולכים אחרי חמוריהם ומזרזים אותם, שלא יעמדו באמצע הדרכים. מכל שביל ונתיב עולות צריחות המרגיזות את האוזן. אורחות גמלים וחמורים הולכות בכל הדרכים אל מירון להביא שמה כל מיני מזונות ומשקאות בשביל אלפי האורחים, שיבואו שמה אל ה״הדלקה" ומחר – אל ה״חלקה"

כל בתי־המלון והאכסניות נתמלאו אורחים, ואי־אפשר היה להשיג שני חדרים במלון. על כן לקחנו לנו, אני וחברי, שני חדרים בבית פרטי, שעמד בין צפת העברית והערבית. לאחר שהתרחצנו מאבק הדרכים, התלבש חברי כמתכונן ללכת אל חתונה. נכנס אליי וביקש ממני סליחה על שהוא עוזב אותי לזמן־מה.

– אני יוצא לקראת הנסיון האחרון, – אמר לי. – אראה מה הכין לי גורלי פה. כשנכנסנו לתחום העיר הזאת, הרגשתי, שבאיזה מקום לא רחוק מכאן מרחפת נשמתי…

שמעתי את דבריו המוזרים והסתומים ושאלתיו, אם יהיה הערב במירון ליד ה״הדלקה"?

– וודאי אהיה. הלא שלחוני שמה, – אמר ויצא.

מוזר חברי ומוזרים דבריו. הרהרתי והבטתי אחריו.

ח

באוטו מלא נוסעים שבתי בחצות הלילה ממקום המהומה, כשאני עייף ורצוץ. באפי עמד עוד אויר רווי הבל פיהם של אלפי אנשים וזיעתם, פיח שמן דולק, קיטור אדום, שעלה מבגדים נשרפים. רקדו לנגד עיני דמויות מופלאות של המונים, אשר התנועעו בתוך עשן אדום־דלוח. ובאזני צלצלו קולות “בר־יוחאי, אשריך”, “רבי שמעון בר־יוחאי! ואמרתם כה לחי!” וקטעים משירי החלוצים. רפרפו תמונות רוקדות במעגל ריקודי חסידים מסביב למדורות, כעובדי־אש קדמונים, וריקודי חלוצים וחלוצות בריקודי ה״הורה" אך יותר מכולם זכרתי את תמונתו של אותו זקן, שעמד הרבה שעות על רגליו וניצח בשרביט המקל שלו בלי עייפות על המון השרים והרוקדים מעגל בתוך מעגל. הללו היו בעלי זקן לבן, רגליהם הכחושות מאונפלות, והן פיזזו בקלות נפלאה מתוך התלהבות של כיסופים, מתוך כליון נפש והתדבקות בנשמות הצדיקים והתנאים, שמצאו את מנוחתם במקום בודד ופראי זה. כל אלה היו לי בשבתי בתוך האוטובוס כהזיות חלום מעבר למושג המציאות, ומוחי לא היה מסוגל עוד להרהר בשום דבר, ואפילו בחברי. ורק בשובי לעיר צפת, השרויה באפלה, שלא ידעה מנוחה בלילה ההוא, ובאתי אל דירתי האפלה, נזכרתי בחברי, שלא פגשתיו בשום מקום. נכנסתי לחדרי ומצאתי את דלת חדרו פתוחה. הוא לא היה בו. עליתי על מטתי.

בבוקר השכם, כשהייתי שקוע בשינה עמוקה רבת חלומות ותעתועים, העירני קול חברי. הצצתי בו ונבהלתי, פניו היו חוורים מאוד. עיניו הבריקו בשלהבת של איש בלתי־שפוי ומסביב להן קו שחור. זקנו מעוך ושערות־ראשו פרועות.

– הם כאן. ראיתים, – אמר בקול עמום מלא צער, – אך לא יכולתי לגשת אליהם מפני ההמון הרב, שהפריד בינינו. ועד שהבקעתי לי דרך למקום עמדם נעלמו. תעיתי כל הלילה ולא יכולתי למצאם. תעיתי בדרכים, בין הרים ועמקים, אך לשוא. תסלח לי שהעירותיך משנתך. כל רגע יקר. הזמן קצר. נסע אל ה״חלקה". בשנים נבקש אותם. הבוקר יחתך גורלי.

קשה היה לי לקום. ראשי הסתחרר עלי, ודברי חברי הגיעו אלי כמו ממרחק רב. חשבתי שיש אנשים שפויים בדעתם לכאורה, אך בזמן ידוע, או לגבי ענין ידוע, ניתק איזה בורג קטן במוחם, ופיהם ידבר תהפוכות. עתה היה ברור לי, שהאבידה שהוא מבקש היא רוזה, אשר עזבה אותו וברחה עם אחר. אך מה לרוזה ולמירון ומי שלח אותו הנה? כל הענין הוא מוקשה ומוזר. ובשמעי את דבריו האחרונים לא יכולתי למשול עוד ברוחי. התרוממתי ואמרתי לו:

– שמע נא, קנדל. מאז באת אלי שמעתי מפיך דברים זרים ומתמיהים, שגרו את סקרנותי. אך אין דרכי להתפרץ לתוך חדר, שנועלים את דלתו בפני. ואולם מכיון, שאתה מזמין אותי לילך עמך, יש לי הרשות לשאול את פיך: את מי אנו הולכים לבקש?

– גם בטרם שאלת ממני החלטתי לספר ולגלות לך את הכל. – אמר לי חברי. – אך הדברים יארכו, ואני ממהר מאוד. על כן אבקש ממך להזדרז, כי ירא אני פן אאחר. בדרך אספר לך הכל.

קמתי והתקנתי את עצמי לדרך מתוך בהילות רבה, כי גדולה היתה סקרנותי.

גם הוא נכנס לחדרו לעשות את שערותיו ואת בגדיו. לאחר רגעים אחדים יצא אלי, כשהוא רחוץ, מסורק ולבוש יפה. שנינו יצאנו החוצה. האפיקים והגיאיות הרחוקים היו עטופים צעיפים אפורים כחלחלים, כעשן העולה מאגן קטורת. בשבילים, המוליכים למירון, נראו הרבה רוכבים על חמורים, על סוסים ועל גמלים; נוסעים באוטומובילים קטנים והולכי־רגל. עזים שחורות וצחורות היו מפוזרות על צלעי ההרים. האויר היה צח ורענן, צונן ומבושם. בחוץ חכתה לנו מונית מהודרה. נכנסנו לתוכה. המונית התחילה גולשת במהירות על הדרך, המתפתלת במורד בכיוון אל מירון. הצלפתי מבט אלכסוני אל חברי וראיתי אותו מניע בידיו, מרעיד את כתפיו ועושה העוויות משונות בפניו. מרכיב ברך על ברך, ומורידן, נושך את שפתיו, מורט את שערות זקנו ומחכך בגרונו. כל אלה העידו על התרגשותו הרבה. פתאום הוריד את ברכו והפנה את עיניו הלוהטות אלי:

– כמה שנים עברו מאז? – שאלני: – הזוכר אתה את ימי שבתנו בכרמנו יחד עמה? כמה?

לבי פירכס ואזני נעשו כאפרכסת.

– למעלה מעשרים – עניתיו, והבטתי ישר אל פניו, שהפיקו צער וכאב.

– אלף תשע מאות ושש. הלא צעירים היינו אז וחלמנו על ימי אושר לנו ולכל האנושיות. האפשר לשכוח את הקיץ ההוא, הנהדר, הנפלא והאומלל? נוכחתי שלחנם חשדתי בך אז. חפצתי לבקש סליחה ולהשיבך אלינו, אך לא מצאתיך עוד. בת עשרים ואחת היתה אז. ארבע שנים הייתי עמה בברלין. אני באוניברסיטה והיא בקונסרבאטוריום. בכל מקום שהופיעה נתקהלו אנשים. התענגו, התלחשו. פחדתי כל הזמן, פן יגזלו אותה ממני… היא נסעה לראות את אמה ואולי גם את ייבסיי. אך הוא כבר מצא לו בת גנראל. היא שבה משם רגשנית וקאפריסית. אבי נתעשר אז עושר רב. היא רחצה בפלגי עדנים. כל מאווייה נתמלאו. שמלות ואדרות, פרוות יקרות, נסיעות רחוקות, טיולים במקומות רחצה, עד… גם האש בבטן הוויזוב תשקע לתקופה ידועה, אך כאן (הוא תפף על לוח לבו) בוערת, לוהטת…

ברגע ההוא נשמע קול נפץ מאחורי האוטו. נזדעזענו. האוטו עמד.

– פנצ׳ר רגיל, – קרא הנהג אחר שסקר את המכונית מסביב. ובכדי להרגיענו הוסיף: – אין פלא, כל הדרך זרועה צרורות חדים כמסמרים, והם נוקבים את הצמיגים. אך התיקון לא ידרוש זמן רב, ואנו נספיק לבוא למירון לזמן הנכון.

יצאנו מן האוטו. מקוצר רוח לא נתן אותי קנדל לעמוד על מקום והציע לי שנלך ברגל.

– אנו נלך ברגל ואתה תשיגנו, – אמר לנהג; ושנינו נטינו מן הדרך, שלא יטרידונו עוברי־דרכים, הלכנו במשעול, שהיה למטה מהדרך הכבושה.

איני יודע אם בכוונה, או מפיזור־נפש, פסח על פרק שלם כשהמשיך לספר את סיפורו העצוב, ושהוא היה העיקר בעיני. ידעתי מהשמועה שהגיעה אלי, שרוזה עזבה אותו וברחה ממנו, והוא חלה. הכניסוהו לבית־מרפא לחולי־רוח שבאחת מערי שווייץ, ושב הביתה לאחר תום המלחמה העולמית. במשך הזמן הארוך, שהוא היה בעולם מטושטש וערפלי, נדלדל אביו לגמרי ומת. התחילו טלטוליו ונדודיו בענין ירושת אחיו. אך יחד עם זה לא חדל מבקש את רוזה. והנה קרה מקרה, ובנסיעתו האחרונה מפינלאנד נסע באותה האניה יהודי גבוה בעל זקן לבן, ארוך וצר, לבוש כפתן משי שחור ארוך עד קרסוליו. על ראשו “ספודיק” של רב, והוא מדבר בלשון הקודש. בכיס הכפתן נשא ספר ישן, שדפיו הצהיבו, וכריכתו היתה קרועה. בין הנוסעים בספינה נפוצה שמועה, שיהודי זה משולח הוא מטעם “ישיבה” של מקובלים, והוא בעזרת ספרו מגיד נסתרות ומנחש עתידות. נזכר קנדל, שאותו נוכל אשר עכר אותו, אמר גם הוא, שמשולח הנהו מישיבה בעיר של מקובלים, ועל כן נכנס אל המנחש לספר לו את המאורע. לאחר ששוחח עמו שעה ארוכה בענין רוזה, אמר לו הלז, שהוא יודע את הנוכל המסוכן, שהוא רשע ערום ושטן. ועל כן עצתו שישכח את אשתו, שנלכדה ברשתו של אותו שטן, כי מה שנשבר לא ניתן לתיקון, וסכנה גם לו, להפגש עמו עוד פעם. אך הוא, קנדל, עמד על דעתו וביקש ממנו, שיגלה לו את מקומו של הנוכל, כי חפץ הוא לראות את אשתו עוד פעם, ואולי יראה גם את בתו, שלא ראה אותה עדיין, והוא מוכן לכל צרה ותלאה בגלל זה. נד האיש בראשו ושלחהו למירון ואמר לו, שבשעת ההילולא יוכל לראותם.

– הנה למה באתי הנה! – גמר את ספורו.

הלכתי לצדו של חברי והקשבתי לכל דבריו. הייתי כרעב, האוכל חלת־סולת ואינו נותן אף לפירור שיאבד. ופתאום נפסק סיפורו. חשבתי, שהפסקה זו באה לשם שאיפת רוח. אך פתאום הרגשתי, שחברי אינו על־ידי. הפניתי את פני לאחורי וראיתי אותו עומד במצב משונה. צוארו וראשו נטויים באלכסון לפניו. פניו מתוחים, עיניו בולטות, פיו פעור, וידו הימנית נטויה למרחק, כאילו הוא רואה ומראה על דבר מה. וכולו עומד קפוא ומשותק…

– מה לך, קנדל? – שאלתיו נרעש ונפחד.

– רוזה! בתי! – שמעתי מפיו שתי קריאות כאב וצער.

אני הספקתי עוד להביט לאותו עבר, שהראה בידו; וראיתי במרחק לא רב ביותר, באחת הדרכים, העולה ממירון לעכו, צמד גמלים. על אחד ישב איש בא בימים לבוש כבידואי. כפיה לבנה עוטה את ראשו ואת מצחו ואזניו ו״עגל" שחור חוגר אותה. גלימה חומה מכורבבה פסי־כסף מרחפת על כתפיו הרחבות, והיא מרוכסת מתחת לסנטרו וגולשת מגבו ומכתפיו למטה משני עברי הגמל. על ידו גמל צעיר, שעליו אפריון יפה ושטיח אדום מכורבב זהב פרוש עליו משני עבריו. בתוך האפריון יושבת אשה גבוהת קומה, כמלכה על כסא המלכות. עדויה היא גלימה מצבע ארגמן, ולראשה שביס ומצח של זהב מבריק מרקה לרקה; וממנו יורד צעיף של מלמלה לבנה, המגיע עד סנטרה המעוגל ומבהיק בלובנו. על־ידה יושבת ילדה כבת עשר לבנת פנים. רגע אחד הספקתי לראות את שלשתם רק מצד אחד, כי הם נסעו הלאה לדרכם.

לא יכולתי עוד להביט אחרי הרוכבים, כי ברגע ההוא קרס חברי, כרע־נפל על האדמה מתעלף. קראתי לנהג, שיבוא ויעזור לי להשיב את רוח חברי ולהרימו מעל האדמה.

תכניתי נתבטלה. לא חזרתי הביתה באותו יום, כמו שחשבתי בנסעי צפתה. כי לא יכולתי לעזוב את חברי לבדו בעיר זרה. המונית הביאתנו בחזרה לצפת. הרופא המקומי ועוד רופא אורח הזמנו אל החולה, והם טיפלו בו הרבה עד שהשיבו את רוחו אליו. הזמנתי גם חובשת, שתשב על־־ידו. אחרי שהלכו הרופאים והבטיחו לבוא למחר, וגם החובשת הלכה לנוח, נשארתי אני יחידי על־יד מטתו. התבוננתי אל פני חברי וראיתי בהם ארשת של אדישות, כאדם אשר גמר את חשבונותיו עם החיים. עיניו היו עצומות, והעור הדק שמסביבן השחיר. שפתיו שהכחילו נפשקו וכעין לעג מר רחף עליהן. לוח לבו התרומם וירד במהירות. הלילה עבר עליו ללא מנוחה. הוא התהפך מצד אל צד, עשה בידיו תנועות קצרות, כאילו היה מגרש זבובים, השמיע נחרות וחריקת שינים, ויש שהפטיר דברי הזיה עמומים. פניו התעוותו. חרדה אחזתני. נדמה לי, שהוא גוסס. בלבי התעוררו הרהורי תוגה על גורלו של אדם. חזרה החובשת, בדקה את דופקו, מדדה את חומו והודיעה לי, שבאה הרגעה במצבו. ואולם יהיה צורך להעבירו לבית־הבראה, לכל הפחות לחודש. אז נפרדתי ממנה והלכתי לנוח.

כשהייתי ליד דלת חדרי, השמיע חברי חריקה ארוכה, כאילו טחנו שיניו צרורות. אחר התחיל מדמדם והוזה. נדמה לי, שהגה את השם רוזה וגם את שמי. אך מיד נשתתק. אף נשימותיו לא נשמעו. יצאתי.

״האמנם היתה זו רוזה? – הרהרתי כששכבתי במטתי, – ומי היתה הילדה שעל־ידה? והגבר? האם זהו אותו הנוכל, שהדיח את לבה מעל בעלה וברח עמה? מי הוא? מתי ואיך נפגשו? ואולי זה בידואי, והיא נמכרה לו? לא. אי־אפשר. מראה־שווא ודמיון כוזב מהרהורי לבו. מסתורין"…

תרדמה עזה תקפתני.

ט

את הבטחתי לחברי קיימתי. כעבור שבועיים מאז הכנסתיו לבית־ההבראה, אשר באחת המושבות בגליל, באתי לבקרו. בתוך חורשת ארנים וברושים צעירים, עצי־זית ועצי־תאנים ישבנו שנינו על ספסל־עץ צבוע ירוק. השעה היתה קרובה לשקיעת החמה. מראה יפעה וקסם היה לנוף. פלאות הגליל הנשגב, חליפת גווניו, הרי טרשיו, מעלותיו ומורדותיו נגולו לפני בכל תפארתם והשמיעו באזני צלילים נפלאים. האויר היה רך ושקוף ומקוטר כל מיני בשמים. השמים היו תכולים ורק בירכותיהם היו זהבהבים. אור השמש שלפני השקיעה היה רווי יגון מעורר לרחמים. חברי ישב שחוח, כנודד עיף, שבא ממרחקים. כפות ידיו נשענו על גולת מקל עבה־מסוקס עשוי משוכת עץ זית, ועיניו הביטו לתוך מרחקי המערב המופז מאור השמש השוקעת. התבוננתי אל פניו החוורים, אשר קמטים דקים ומסורגים כיסום, כרשת דקה, ואזני הקשיבו לדבריו, שקלחו חרש, בלי פתוס והתרגשות. לאט־לאט הסיר את הלוט מעל פרשת־חייו האחרונה וחשף לפני את נגעי לבו ואת עינויי נפשו של השנים המעטות, אשר חי עם רוזה בצל תקרה אחת, בכוח “הרי את”. רוזה זו, המקודשת “כדת משה וישראל”, לא היתה עוד רוזה הקוסמת ביפי פניה, בגמישות גופה, בנועם קולה, בצהלת צחוקה, בברק שכלה ובחן הליכותיה, כמו שנשמרה בזכרוני. שמעתי על אשה עקשנית וסוררה, שיצרי־חטא הסעירו את דמה הסוער; והיא אהבה למחוץ ולפצוע את קנדל המסכן והצנוע, אשר אהב אותה אהבה חולנית, והיה חסר־אונים לעקור אותה מלבו. מכותיה, שהפליאה בו במעשיה הפרוצים והזרים, לא החלישו את אהבתו אליה. הוא חיכה, קיווה וציפה לזמן, אשר תאוותה הסוערת והמשתוללת תשקט, ודעתה תתיישב עליה. וזמן כזה הגיע. היא כאילו עיפה, וברוחה בא משבר. אחרי חיי הוללות בחברת נערים, שמשכה אותם אליה בקסמיה, נחה עליה פתאום רוח של עצבות וקדרות. בחלה נפשה בנשפי־חשק, במשתאות ובמחולות. התלבושת האכסצנטרית וההתקשטות חדלו לשעשע אותה, והיא התחילה משתמטת מביקורים בבתי־שעשועים ובבתי מכרים מלפנים. וכשהללו באו אליה, לא קידמה אותם עוד בתרועת ששון ובצהלה כקודם. נעלבו רעיה ומכריה וחדלו גם הם מבקר אותה. היא חיתה בתקופה ההיא חיי נזירות, התבודדות. על־פי רוב שכבה במטה, כאילו קיבלה על עצמה נדר של שתיקה, והיתה בבחינת “בעלת־תשובה”.

שינוי־רוח זה דיכא אותו, כי חשב שמחלה מקננת בה, הממיתה את רוחה. הוא פנה אל רופא ביתם, שלא בידיעתה. הלז הסביר לו, שמשבר כזה בא אצל נשים על־פי רוב לאחר חיים סואנים ועליזים, וגם מסיבות פיסיולוגיות, ויעץ לו לשנות את מקומם.

בעת ההיא מעל מנהל בית־הנסירה הגדול, שהיה להם בעיר ז., בכספי אביו וברח למדינת הים. הציע לו אביו, שיקבל הוא על עצמו את הנהלת בית־הנסירה ויעבור לשבת שם. הוא שמח להצעה זו, שהיתה בשעה הנכונה, והם עברו לגור באותה עיר.

העיר נבנתה על אחד מרוכסי הקארפאטים, ליד יער גדול של עצי־מחט, ונהר דניסטר רוחץ את רגליה. עשירה היתה בגנים. לא רחוק מבית הנסירה, מחוץ לעיר, עמד בית גדול כעין ארמון, מרוהט יפה, וגן פירות משובחים עוטר אותו. בימים הראשונים חיו שניהם חיים שוקטים ואידיליים. הוא נכנס בראשו ורובו לתוך העסק, שהוזנח וניזוק בעטיו של המנהל הקודם. היה לו משא־ומתן בלתי־פוסק עם פועלים, קונים, מתווכים וסוכנים, ולא היה לו זמן להשתעמם. גם רוזה כאילו מצאה לה את תיקונה במקום הזה. רוחה העכורה נצטללה. תועפת ההרים, זרמת הנהר השלוו וריחו המבריא של היער פיזרו את העננים האפורים, שרבצו על רוחה והרגיעוה. בחברת שתי צעירות, תמימות וצנועות, מבנות הפקידים, שגרו באחד הבתים הקטנים בחצרם הגדולה, היתה מטיילת הרבה ביער; אספה גרגרים, פרחים ופטריות. התחילה מתעניינת ועוסקת גם במשק הבית ובמטבח. שבה לפסנתר, שעזבה אותו יותר משנתיים, לפעמים נשמעו גם סלסולי קולה. חיתה רוחו של קנדל.

במשך הזמן נקשרו קשרים בין הבית והישוב אשר בעיר. גבאי צדקה, “כלי־קודש”, משולחים, דרשנים ו“נכבדים” התחילו מבקרים את המשרד. קנדל העניק להם ביד רחבה, ונתפרסם, מבלי שנתכוון לזה, לבעל־צדקה. פרסומו זה הביא נשים עסקניות גם אל רוזה. מצא הדבר חן בעיניה, והיא קרבה אותן אליה.

אך לא ארכו הימים, והחבורה הזאת של נשים מוזרות בלבנה נמאסה עליה, והיא התרחקה מהן. תחת זה מצאה לה מכרה מסוג אחר לגמרי, ותדבק נפשה בה. זאת היתה הגברת מתילדה האמרשטיין. אשה זו היתה קרובה לגיל הארבעים, אך נראית כבת שלשים. גבוהת קומה ודקת גוף היתה. צווארה היה ארוך ועליו ראש קטן עשיר בשערות ארוכות בהירות, שהיו מסורקות גלים־גלים לשני עבריה ושביל לבן באמצע, והן גלשו מאחוריה על גבה בשתי צמות עבות וארוכות, שהגיעו עד למטה ממתניה הדקים. בפניה היה משהו של פני צפור. פיה הקטן התבלט מעט ושפתיה הדקות היו הדוקות. חטמה המחודד נסב בקצהו למעלה בהבעה תאוונית וחוצפנית, ודפני נחיריה רטטו תמיד כמריחים באויר איזה ריח מיוחד. עיניה האפורות המכורכבות בעפעפים ארוכים בהירים היו לחות, מעורפלות עם ברק דוקר. תלבשתה בבית היתה תמיד דקה ושקופה. וגם ברחוב היו צוארה וכתפיה חשופים תמיד. אהבה להתקשט בנוצות־יענה גדולות ובפרווה בין בחורף ובין בקיץ. לא יצאה מביתה בלי כלבלב מסולסל לבן כמוֹך. עמו אכלה מקערה אחת ועמו ישנה במטתה. עול בעל לא היה כמעט עליה. כי קורט האמרשטיין, בעלה הרשמי, היה סוכן לסחורות קולוניאליות ונמצא ברוב חדשי השנה בווינה. אמרו עליו, שהוא חי שם עם אשה נוצרית עבה, שילדה לו שני בנים, כי מתילדה היתה עקרה. לעירו שב רק לחגי הנוצרים. אז היו רואים אותו לבוש פרווה יקרה, צילינדר שחור על ראשו וכסיות שחורות על ידיו. התהלך ברחוב בחשיבות ובקרירות. חוץ מהסוחרים, שעמד אתם במשא־ומתן, לא היה לו כל מגע עם שאר התושבים.

צניעות מתילדה היתה מפוקפקת. אנשים, שאינם נזהרים ברכילות, קראו בשמות גברים, ולאו דוקא יהודים, שיש להם קשרי־סתר עמה, וריננו אחריה, שהיא מקבלת אתנן מכל מי שנותן לה. ואף־על־־פי־־כן נחשבה בין הגבירות הנכבדות והחשובות בעיר, ומהלכים היו לה בכל בתי העשירים. היא היתה גם אפוטרופסית לאמנים. להקת משחקים, ציירים, מזמרים שבאו העירה, ידעו את כתובתה, והיא עשתה הרבה בשבילם. פעם בא איזה פסנתרן מסכן העירה לערוך קונצרט, ומצבו היה רע מאוד. פנתה הגברת האמרשטיין גם לרוזה לעזרה. מאז נכרתה ביניהן ברית רעות, והיו מבקרות אשה בבית רעותה לפעמים קרובות ומבלות שעות אחדות. ביחד יסדו בעיר מועדון לנשים צעירות, ורוזה היתה מבקרת במועדון זה שלשה ערבים בכל שבוע ושהתה בו עד שעה מאוחרת בלילה. ידידות זאת בין רוזה ומתילדה נמשכה כארבעה חדשים. ופתאום נפסקה באופן בלתי־צפוי וטראגי, שהביא גם את הטראגדיה הנוראה בחייו הוא…

כשהגיע חברי אל פרק זה, נשתתק. ראשו צנח על כפות ידיו, ומקלו שנשען עליו רעד.

– מים! – הפטירו שפתיו.

מהרתי אל בית־ההבראה וקראתי לחובשת. שניני תמכנו בזרועותיו והולכנוהו לחדרו.

– עיפתי – אמר בקול עמום, כששכב במטתו. וכשראה אותי מתכונן ללכת, ביקש ממני שאבקרהו מחר.

י

כשבאתי למחרת הבוקר לבית־ההבראה, ראיתי את חברי מהלך יחידי בגן שליד הבית על משענתו והוא שחוח עד כדי כך, שנראה כגיבן. היה לבוש גלימת בוקר סגולה עם ציצים צהובים ועל ראשו כיפה לבנה. כשקרבתי אליו, נראו לי פניו כזרים. השתוממתי לשינוי העצום, שחל בפני חברי בן־לילה. הפליאוני ביותר אזניו הדקות, השקופות והכתומות, כאילו נעשו מקלף, והרהרתי: מאין לו אזנים גדולות וכתומות כאלה? כפי שזכרתי מאותן השנים, שהיינו קרובים זה לזה, היו לו אזנים רגילות, ועתה כאלו התמתחו, גדלו.

– אני הוא, אני קנדל חברך, – אמר בהבינו למחשבתי. – מה שעבר עלי יכול היה לשבור את הגבור הגדול ביותר. לעת־עתה מנצנצת לי התקוה, שאמצא את שתיהן. אלמלא היא…

הוא הוליכני אל סוכה לא גדולה, שעמדה על ראש גבעה קטנה. פרחים כחולים פארו אותה מחוץ ומפנים. קרני השמש, שחדרו אל תוכה, פיזרו על הקרקע אגוזי זהב, ורוחות קלילות לטפו את עור הפנים והצוואר ברוך והגישו אל האף אויר מבושם ומקוטר. צפרי זמר צייצו. ישבנו ליד שולחן עגול קטן. באה החובשת והביאה לנו על טס שחור שתי כוסות תה, כד חלב חם ולחמניות אפויות בשמנת. היא הלכה לה, והוא התחיל מספר:

באחד מימי האביב האחרונים ישב הוא ורוזה על הגזוזטרה הפתוחה אל גינת־וורדים ופרחים ואל גן אילנות עתיקי ימים. הוא סיפר אז לרוזה על מקרה אסון, שקרה בבית הנסירה לאחד הפועלים. והנה נראה מרחוק איש נכנס לחצרם ומכוון את צעדיו אליהם. האיש הסב אליו מיד את תשומת־לב שניהם בחיצוניותו ובתלבשתו האכסוטית. בן־אדם במיטב שנותיו, בעל קומה גבוהה, ישרה, כאחד הארנים, שגדלו משני צדי השער. על ראשו שטריימל יפה מכורבב פרווה כהה רכה, לבוש גלימת־משי בהירה עם קוים כחולים, המגיעה עד קרסוליו, ואבנט משי שחור על מתניו ממעל לכרסו המעוגלה. כשקרב אל היושבים נראו פניו המלאים והיפים, כתמונה הנתונה במסגרת שחורה של שתי פאות, זקן־לחיים וזקן־סנטר עגול. פה קטן ושפתים אדמדמות עסיסיות ושפם שחור לא גדול מתחת לחטמו הישר. שתי עינים גדולות לו, בוערות ועמוקות, הצופנות בקרבן עולם מלא רזים. תלבשתו המוזרה, תנועותיו הנימוסיות והליכתו האטית הוסיפה לפניו הבעה של יראת־שמים וענווה. כשניגש אל הגזוזטרה עמד מול החלון הפתוח, שם את יד ימינו על לבו, הרכין את ראשו ואמר בקול טינורי רך בעברית ספרדית:

– שלום עליכם, סניור וסניורה הנכבדים. אורח משולח בא אליכם מארץ הקדושה.

רוזה גחנה אל בעלה ושאלה אותו בלחש בצרפתית, מה אמר האורח. ולתמהונה תרגם האורח את דבריו לצרפתית צחה. פני רוזה אורו. היא הזמינה את האורח, שיעלה אליהם אל הגזוזטרה וישתה אתם תה. האורח השתחווה בנעימות בשימו את ידו על לבו. אך תנועותיו ודיבוריו היו מכוונים רק אל קנדל, אל רוזה לא שעה כמעט.

אחר שישב אל השולחן ומזגו לו כוס תה, סיפר להם בצרפתית, כי שמו מנחם עזרא, יליד צפת העיר הקדושה והמסתורית. משולח הוא מטעם הישיבה הגדולה שבמירון. הוא קיבל על עצמו את השליחות הנשגבה על־פי בקשת הרבנים הגדולים בצפת ובירושלים. עד עתה ביקר בכל ארצות המזרח הקרוב והרחוק. היה בחג׳אז ובתימן, בחצי־האי סיני ובפרס, היה גם בסין וביאפאן, בהודו ובטיבט… רוזה הקריבה את כסאה מבלי משים אל האורח והטביעה את עיניה הפקוחות לרווחה בפניו, ולא גרעה עין ממנו לרגע. האורח, שכל הזמן פנה רק אל קנדל, התלהב בספרו על פלאות הארצות הרחוקות ההן ועל הפאקירים והדרווישים, המראים נפלאות ומעשי להטים. פתאום הפסיק את סיפורו, קם וקרא בחפזון:

סליחה, סניור וסניורה, הגיע זמן תפילת מנחה. הרשוני להתפלל כאן. החמה נוטה לשקיעה.

רוזה התעוררה מתוך אנחה קלה, קמה יאמרה:

– בבקשה. כל הבית לרשותו של מונסייר עזרא.

הוא ראה לא רחוק משם ברז מים, ניגש אליו ונטל את קצה אצבעותיו, ורוזה נחפזה והגישה לו מגבת, שהיתה על ידה. הוא ירד מהגזוזטרה, עמד תחת עץ אגוז אחד, עצם את עיניו והתחיל מתנועע תנועות קלות וגמישות, ושפתיו דובבו בלחש את התפלה.

רוזה לחשה באזני בעלה:

– אדם מעניין. מעולם לא ראיתי יהודים כאלה. בחברתו אפשר לבלות ימים ולילות ולא להשתעמם.

והיא עמדה ליד החלון ולא גרעה את עיניה מן האורח המתפלל.

כאשר גמר להתפלל, עלה אליהם שוב על מנת להפרד מהם ולשוב העירה.

רוזה הציעה לו להשאר ולסעוד עמהם את ארוחת־הערב. אך הוא הודה לה והשתמט מהזמנתה באמתלות שונות. קנדל הוציא את ארנקו ואמר לתת למשולח את תרומתו. אך רוזה עכבה בידו ואמרה:

– את תרומתך תתן למונסייר עזרא ביום האחרון, כאשר יחליט לעזוב את העיר. אני מקווה, שמונסייר עזרא עוד יכבדני בביקוריו.

היא ביקשה מבעלה, שיצווה לאסור את מרכבתם ולשלוח את האורח הנכבד העירה, מאחר שהיום החשיך, וההליכה ברגל קשה בסביבה זרה. אז בקשה סליחה מהאורח, והסתלקה לחדרה. שם החליפה את תלבשתה, היטיבה את תסרקתה, שמה את מגבעתה על ראשה וכאשר עמדה המרכבה מוכנה לנסוע, שבה אל הגזוזטרא והביעה את רצונה לנסוע גם היא העירה לשעה קלה.

– אני מקווה, שמונסייר עזרא לא יתנגד לנסיעתי עמו בעגלה אחת, אף־על־פי שכל הזמן נזהר מהביט בפני, – אמרה בחיוך

– חסיד שוטה אינני, – ענה בכובד־ראש למחצה. –אני מקיים מה שכתוב אצלנו. תקנות רבותינו מיוסדות על נסיונות החיים.

מאז עברו כשבועיים. ברוזה לא נראה כל שינוי, מלבד מה שהתחילה נוסעת העירה לפעמים קרובות יותר לשם ריפוי שיניה, כפי שאמרה. מהמשולח לא הגיעה כל ידיעה. שאל קנדל פעם את רוזה, אם שמעה דבר על־אודותיו. היא הניעה בכתפיה לאות, שגם היא אינה יודעת דבר. פעם ישב קנדל במשרדו ועבד את עבודתו, הגיעה לאזניו שיחת שני אנשים, שישבו בחדר־ההמתנה וחיכו לתורם להיכנס אליו. הם דיברו ביניהם על בעל־־מופת אחד, שבא לעירם, והוא מרפא חולים, נותן קמיעות ל“חולי נופלים”, לעקרות וגו' אך הוא, קנדל, לא שם לב לשיחה זו.

יום אחד לאחר שגמר את עבודתו, נסע במרכבתו העירה ועבר דרך סימטה צרה. הסוסים האיטו את מרוצתם, ועיניו שוטטו על בתי הסימטה, שלא הצטיינו ביפים ובנקיונם. ראה שמאחד הבתים יצא מונסייר עזרא. הפגישה היתה בלתי צפויה לשניהם. עמד מר עזרא והסתכל בפני קנדל והיה כמתאמץ לזכור מי הוא. חיכך את עיניו.והאיר את פניו. ניגש אל המרכבה והושיט לקנדל יד לבנה ורכה וקרא:

– עיני נטשטשו מרוב קריאה. עדיין אני כאן משום שעבר זמן תעודתי התורכית. שלחתיה לקושטא להחליפה ולקבלת ויזה ואני מחכה לה.

– ומדוע אינו מבקר אותנו? – שאלהו קנדל.

– עסוק אני בעניינים שונים – ענהו, – ויש שאני עוזב את העיר ויוצא לבקר את הסביבה. אך בימים הקרובים אקווה שאוכל לבקרכם.

כשסיפר קנדל לרוזה על הפגישה הזאת, הסמיקה ואמרה מתוך מבוכה קלה, שגם היא שמעה, כי מונסייר עזרא נמצא בעיר.

מאז נעשה מר עזרא אורח מצוי בביתם. וכל פעם שחיכתה לבואו, באו אליה ידידות ומכרות. ומרת האמרשטיין היתה מן הראשונות. כפי שאפשר היה להכיר מתנועותיה ומיחסה אל האורח, היתה מן המקורבות אליו ביותר. כל הנשים היו מהשכבות הגבוהות ובאו מקושטות ומפורכסות לחזות בנועם זיו פניו של מונסייר עזרא. מר עזרה שמר על חשיבותו ולא נהג קלות־ראש לעבור על מידת הצניעות. הוא ישב בראש השולחן בכורסה רחבה ורכה ושתי זרועותיו על ידות הכורסה. מתוך השרוולים הרחבים של גלימתו הציצו כפות ידיו הנקיות והענוגות, כאילו חוטבו מעשת שן. פניו היפים הביעו יראת־שמים וריכוז מחשבה. לידו על השולחן עמד טס כסף ובקבוק בדולח של יין טוב עם גביע. הוא גמע גמיעות קטנות בהפסקות. הנברשת הכחלחלה האירה אותו באור כהה נעים. הוא סיפר לשומעותיו על נפלאות ארצות הקדם שעבר בהן, על דרך החיים, המנהגים והאמונות של תושביהן, על התעלומות שבפלאי הטבע, על היחסים, שבין אדם למקום ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו. סיפוריו הכניסו את המקשיבות המוקסמות לתוך יערות קדומים, שבהם מטיילים להם לרצונם אריות ונמרים, שנהבים וקופים; תוכים צבעונים מהגים ומדברים בלשון בני־אדם; ונחשים וצפעונים כקורות בית־הבד מצטנפים ומתגלגלים בתוך עשבים גבוהים כקומת איש, ובטביעת עינם הם מטילים ארס באנשים ובחיות מרחוק להרדימם ולהדהימם… סיפר על הפאגודות ועל הכוהנים והכוהנות, המשרתים בהן את אליליהם ומקטרים להם קטורת, אשר עשנה משכר ומרדים…

רוזה היתה כמוקסמת. פניה הבהיקו בזוהר מופלא, ועיניה הביעו התרגשות. גם הוא, קנדל, היה משתתף לפעמים במסיבות אלה, וגם עליו עשו סיפורים אלה רושם עז. אך יחד עם זה עוררו בלבו הרגשות חשד. קשה היה לו להבין, איך זה יהודי אדוק וירא־שמים משולח של ישיבה קדושה נמצא תמיד בחברת נשים צעירות? אך את הרהורי לבו לא גילה לרוזה. היא היתה מאושרת ולא רצה להעיב את שמיה. אבל בערב־סער אחד, כשהיו שניהם לבדם בבית, ורוזה דברה על כוחותיו המסתוריים של מונסייר עזרא, הרופא חולים בעזרת היפנוזה, שאל קנדל: מאין לו למר עזרא הידיעות בחכמות הרפואה? מה למשולח “ישיבה” ולחכמת הרפואה? על זה השיבה רוזה, שכוח יחידי־סגולה כאלה עדיף מכוחם של פרופיסורים. יש פה ענין של אינטואיציה, שכוחה יפה מכוח המדע. הוא נולד וגדל בסביבה מסתורית שאף לתוכו רוח המסתורין, המרחפת על קברי הצדיקים, ביקר הרבה ארצות עטופות–תעלומה וחי בין פאקירים ודרווישים. והיא הוסיפה, שבעיניה ראתה, שרפא חולים במבט־־עין, במגע־יד או בלחש…

יא

הופעת החובשת שבאה להזמיננו לארוחת־הבוקר השניה, הפסיקה את סיפורו. הלכנו לחדר־האוכל. אחר ארוחה זו רגיל היה קנדל לשכב ולנוח. אך הפעם לא עשה כן. מיד לאחר שגמרנו לאכול, אחזני בזרועי ומשכני החוצה. ניכר היה שהגיע בסיפורו לנקודת־היקוד, וסערת־רוחו גדלה. הוא שילב את זרועו בזרועי, הלך אתי בשבילי הגן והמשיך את סיפורו.

באותו הזמן מלאו שמונה שנים לחתונתו, והנה גילתה לו רוזה בערב אחד סוד נעים ומפתיע: היא הרתה ללדת. ומיד הוסיפה, שהרופא יעץ לה לחיות מעתה חיי פרישות, ואולי תצטרך לנסוע לבית־הבראה מיוחד בחוץ־לארץ להיות שם עד שימלאו ימיה ללדת…

בשורה זו מילאה אותו שמחה רבה. עוד בשנים הראשונות לחתונתם, בשבתם בתוך משפחתו, ידע, שההריון הוא התרופה היחידה להשקיט את אשתו הנרגזה, להשיבה מדרכה השובבה ולעשותה לאשה נאמנה לו. והנה בא חלומו. מעתה יתמלאו חייהם תוכן חדש. אמנם הוא הצטער על הפרישה והפרידה שנגזרו עליו, אבל מוכן היה לקבל את כל היסורים באהבה.

בימים ההם קרה בביתם מקרה מוזר מאוד, שתוצאותיו היו מרות. לרוזה היה חלי־כתם יקר, מלאכת־מחשבת דקה וענוגה, משובץ יהלומים ואבן יקרה אדמדמת־כהה באמצע. על־פי המסורת במשפחתם, שימשה אבן זו סגולה בדוקה להריון קשה. חלי זה עבר במשפחתם בירושה מאם לבת. אמו של קנדל, שהיו לה רק בנים, נתנה את החלי במתנה לרוזה ביום כלולותיה. רוזה שמרה אותו מכל משמר בארגז־התכשיטים שלה. בזמן האחרון לאחר שבישרה את קנדל שהיא מעוברת, התחילה לשאת אותו על צוארה. במסיבה אחת בדירתה של הגברת האמרשטיין סיפר מר עזרא לשומעותיו נפלאות על יהלומים יקרי־ערך, על שהמים ונפכים ושאר אבנים טובות, שראה בכתרי מלכי מזרח, מושלי קדם ורוזני הודו, ועל סגולותיהם השונות. אז עלה בדעת רוזה להתפאר בעדיה היקר. היא הוציאה אותו מחריטה ומסרה אותו לידי מר עזרא, שיחווה עליו את דעתו. הוא לקחו, התבונן בו מכל צד וקבע את סגולת האבן האדמדמת. מידיו עבר העדי מיד ליד של כל חברות המסיבה; וכפי שזכרה שב העדי אליה, והיא החזירתהו אל תוך חריטה. אך בשובה הביתה ובעלותה על מטתה והיא אמרה להוציאו מן החריט ולשומו על צווארה, ראתה לחרדתה, שהעדי איננו…

אבידה זו הדהימה אותה, אך את צערה נשאה בלבה. היא לא חפצה לפרסם את דבר האבידה ברבים מפני כבודו של מר עזרא, שלא יחולל. יומים שכבה במטה עצובת רוח ושותקת. ביום השלישי בא אליה מר עזרא לבקרה. קנדל לא היה אז בביתו. כששב לפנות ערב מעבודתו, התפלא בראותו את רוזה מתהלכת בבית בתלבשתה ותסרקתה עשויה, כמו תמיד. גם פניה הרעים לא היו לה עוד. היא סיפרה לו, שמר עזרא ביקר אותה והבטיח לה, שבקרוב תמצא האבידה.

ואמנם כעבור יומים נסעה רוזה לבקר את מתילדה האמרשטיין בביתה; ובשובה לפנות ערב במצב מרומם בישרה לקנדל בעלה בטון חגיגי, שמר עזרא הנפלא, אשר כל רז לא אניס ליה, קיים את הבטחתו, והעדי היקר נמצא באופן מסתורי בחריטה. קנדל התפלא ושאל אותה, אולי יד הגברת האמרשטיין באמצע, אך רוזה לא נתנה לו לדבר בענין זה ואמרה לו:

– למה לך לחקור ולשאול? גם אני לא חפצתי לדעת, איך קרה הדבר ומי שם את העדי בחריטי. דייני שהוא נמצא.

אך שניהם נבהלו מאוד בהגיע אליהם בבוקר למחרתו שמועה רעה, שנתפשטה בעיר, שמתילדה האמרשטיין מתה באותו לילה משבץ לב. מותה הפתאומי נתן מקום לאחדות מידידותיה הקרובות ללחוש מפה לאוזן, שהיא כאילו איבדה את עצמה לדעת.

אך מרעישה יותר היתה הידיעה, שעשתה לה כנפים שלשה ימים לאחר מותה של הגברת האמרשטיין, שמר עזרא נעלם מן העיר, ועמו יחד נעלמו גם עקבותיה של רוזה…

* * *

שבועיים לא שמעתי דבר על חברי. אך יום אחד קיבלתי ממנו מכתב מדמשק. בו הודיעני, שנגלה לו המקום, ששם נמצאות רוזה ובתו, והוא נוסע אליהן. את מכתבו סיים: “אם אצליח ואשאר בחיים, תדע את תוצאות נסיעתי. התפלל בעד חברך האומלל קנדל”…

את תוצאות נסיעתו אינני יודע עד היום. כעבור חדשים מאז קבלתי את המכתב קראתי בעתון צרפתי היו״ל בדמשק, שבסביבות העיר נמצא חלל. כל חפץ וכל תעודה לא נמצאו אתו. אך ניכר, שהוא יהודי אירופי… על־פי הסימנים שהובאו בעתון נתעורר בי החשד, שזהו חברי. פניתי במכתב לבית־ההבראה וענוני, שחברי הבריא כמעט כולו, והיה נוסע למקומות שונים; פעמים רק לשעות אחדות ופעמים גם ללינת־לילה. ביקר אותו כמה פעמים יהודי מזרחי. פעם הביא אתו איזה שיך ערבי מסוריה. לבסוף שילם להם קנדל את כל המגיע ממנו בעד הזמן שהיה בבית ההבראה, לקח עמו את מזוודותיו עם כל חפציו ונסע. לא ידוע להם לאן.

לי ברור רק דבר אחד: חברי המסכן איננו עוד בחיים…

מאורע מופלא ומוזר זה מראשיתו ועד סופו מלווה אותי כל הזמן ואיני יכול להסיח את דעתי ממנו. מסתורין…

א

השחר הופיע באויר ערפלי. הירח הפגום בקצהו מראהו חוור, כפני איש נדוד שינה כל הלילה, וניכר, שהגיעה שעתו להסתלק ולהעלם. רוח קלה נושבת. סנוניות רק עתה התעוררו משנתן, והן מנקרות במקורן את הנוצות שעל חזן, ובנוצות הן מנקות גם את מקורן. בחוצות העיר ס., ביחוד באלה, שיושביהם הם מבני שלווה, שקיומם מובטח, שקט ודממה. מתענגים תושביה עדיין בזרועות השינה ובמוחם תועים ומתערבלים חלומות מוזרים ומסובכים. רק באחד הרחובות נראה איש כבן חמשים יוצא מבית ישן לא גדול והולך שחוח. זקנו הקטן הבהיר מדובלל, ושערות ראשו פרועות. בגדיו הדהים מקומטים, ונעליו ישנות ומאובקות, זהו ברוך-שמעון קוזאק.

כאיש עבודה הוא רגיל לקום בכל יום בהשכמה. אך הלילה לא ישן כלל, לא פשט את בגדיו ולא שכב במטה ליישר את אבריו. משום כך מטושטש מוחו ומבולבל. הגורמת למצבו זה היא בתו שפרה, שהצטננה לפני ימים אחדים, וחלתה בדלקת הריאות; וכפי שנודע לו אתמול מפי הרופא המקומי, שביקר אותה, מצבה רציני מאד. כל הלילה ישבו, הוא ואשתו, על ידי מטתה, נאנחו ושפכו דמעות תפילה לאלוהים רופא חולים, שישלח לה רפואה שלמה. אך בזה לא הקלו את מצבה, ומחלתה לא רפתה. נודע לו, שאחד מעשירי העיר הזמין פרופסור מעיר הפלך לבנו היחידי שחלה, והוא יבוא העירה היום אחר הצהרים. החליט להזמין את הפרופסור לבקר גם את בתו מתוך תקוה, שהוא יהיה השליח הטוב, על ידו תבוא רפואתה, והיא תקום מחליה. הצרה היא, שלפרופסור יש לשלם פי ארבעה וחמשה מאשר לרופא מקומי, וכיסו ריק בלי פרוטה. מאז שחלתה בתו, לא יכול לדאוג לפרנסתו המקרית יום יום; ולא רק שלא השתכר זה שבועים ללחם יומו, אלא גם את ההלוואות, שלווה בעבוט, אכלו הרופא ובית המרקחת. בקושי עלה לו אמש להשיג משכנו עוד הלוואה קטנה בתתו לו למשכון את שלוש כפות הכסף עם שלושת מזלגות הכסף, שהיו לו עוד. עתה קיפל את השק הריק, שמו תחת זרועו ויצא אל השוק בהשכמה, טרם יבואו סוחרי השוק הזעירים, המתחרים כל אחד עם השני, מתוך תקווה, שד' ישלח לו בעת צרה זו “מציאה” על ידי איזה איכר, המביא אל השוק מיבול אדמתו, מבהמותיו, או אפילו מעופות חצרו, וירויח לו סכום כל שהוא.

הוא צעד צעדים אטיים רשלניים, כי רפו רגליו ועיפו, ועיניו מביטות מטה. אך מדי רגע היה מרים את ראשו ומביט לעברים, שמשם באים האיכרים מכפריהם. ובראותו שאין עוד איש, יאנח ויוריד את מבטיו. במוחו מתגברת הערבוביה של הרהורים. צרות רבות השיגוהו, ביחוד בעת האחרונה, והוא כורע תחתיהן מבלי לדעת, כיצד לצאת מן המיצר.

לפני שנים רבות בהיות ברוך-שמעון עוד נער בבית אביו, וגם אחרי כן בהתבגרו והיה לאיש, לא ידע כל מחסור ודאגה. אביו חיים-אברהם היה בעל-בית ביסאראבי, שלא חסר לו גם “חלב-צפורים”. בית גדול בן ארבעה חדרים מרווחים ירש מאביו. הרהיטים היו אמנם פשוטים מחוסרי ברק וצעצועים, אך חזקים, מוצקים. שטיחי צמר מעשי ידי נשי אכרים מולדאביות רקומים ציורים בצבעים עזים כיסו את רצפות כל החדרים וקירותיהם. מסביב לבית השתרעה חצר גדולה מרווחת, גדורה קרשים, ועצי אגוז מרובי ענפים גדלו באמצע. בחצר ליד המטבח היה עמוד עם יתדות עץ מסביב, שעליהם היו תלויים בקיץ כלי-בשול שונים, ועל ראשו קלחת ברזל שחורה גדולת-מידה ככובע שחור ושני מערוכים תחובים לצדה. אלה הם כלי ה“מאמאליגה”, הנקראת בפי הביסאראבים: “הלחם הצהוב”, העולה על שולחנם שלוש, או ארבע פעמים בשבוע. בחלק החצר אשר מאחורי הבית, באר מַיִם קרים וגינה, שבה זרועים תפוחי-אדמה, מלפפונים, ושאר ירקות, שבלעדיהם אין בעלת-בית יכולה לבשל תבשיל הראוי לשמו. לתרנגולות ותרנגולים, לאווזים היתה חצר מיוחדת שבה הם מטיילים בימי הקיץ; ובימי החורף הם נמצאים בלולים ומתפטמים על כרחם. מתוך הרפת נשמעות געיות פרה. בחצר עגלה מפזזת ורוקדת, ומהארווה נשמעת צהלת סוס. לא רחוק מהמטבח היה מרתף ארוך, שמבואו המקומר רצוף לבנים והוא מלא תפוחי-אדמה, סלק אדם וסלק בהמה: כרוב, מלפפונים ואבטיחים כבושים הנשמרים לימי החורף. במדור מיוחד בפינה עמדו שתי חביות: אחת ביין לבן ואחת ביין אדום, ועל גביהן חבית קטנה בת עשרה הין, שבה יין ישן חזק וחריף, שעמד כמה לילות חורף בחוץ, כדי שרוב המים אשר ביין יקפא, ואפשר יהיה להוציא מתוכו את תמצית היין, שנעשה חזק וחריף לכלי אחר. כך עשה שנה, שנה. ביין זה היה מכבד את ה“רבי” הבוטושאני, או הראשקובי, כשבאו להתאכסן בעיר לכמה ימים. היה שולח אליו כמה בקבוקים ל“קדוש” ול“הבדלה” ולכוס של ברכה אחר הסעודה. ביין זה כיבד עוד אורחים חשובים, כשבאו אליו במקרה של שמחה בביתו. מובן מאליו, שיותר מאחרים נהנה הוא מיין זה בכל שעת כושר של חדווה; ועוד יותר בשעות קשות של עצב ודאגה. אז הריק לתוכו שתים, שלוש כוסות מ“ווימורוזיק” זה, והוא הרנין את לבו, השכיחו כל מרעין בישין והרדימו. וכשהקיץ בבוקר היה לאיש אחר…

ועל ההר אשר מחוץ לעיר היה לו לברוך-שמעון, שלושים דסיאטין (שלוש מאות ושלושים דונאם) אדמה דשנה, שעל מחציתה שתל טבק ועל מחציתה – חטי תירס. מנוקד צאן אחד היה חוכר קיץ קיץ מאתים כבש. מחלבן היה מכין “ברינזה”, “קאש” ו“הרדה”, תוצרת שרבים אוכליה. מהכנסותיו הרבות חשך לו שנה שנה סכום שטרות, שלא השתמש בהם לצורך מסחר, כי לא אהב להרחיבו ולפזרו. אותם צרר בכד והטמינו במקום בטוח במרתפו.

כזה היה מצבו החומרי של ברוך-שמעון. בן יחיד היה להוריו ולא חסר לו כלום בימי ילדותו, פרט לידיעת התורה, שחסרה לו, כמו שחסרה לרוב בני עירו.

הבנים היו עוזרים להורים בעבודות השונות, ועל כן מסרו אותם ל“חדרים”, על פי רוב רק עד גיל של “בר-מצוה”, והסתפקו בידיעת קרוא וכתוב, שסגלו להם ובשאר הידיעות הנחוצות ליהודי. אך מיד לאחר כך שיתפו אותם לעבודה בשדה ובמשתלה. היו הבנים מפותחים באברי גופם, מזורזים ומומחים בעבודות האדמה, אך בורים בידיעת התורה ופשוטים בהוויות העולם. כזה היה גם ברוך-שמעון. חסר כשרון ונעדר כל חשק להיות חובש הספסל שב“חדר” ולרכז את מוחו אל הספר, שמתוכו לימד אותו המלמד את החומש. ביחוד מוזרה וקשה היתה לו הקריאה בכתב רש“י הזעיר ולא הבין מה רוצה רש”י זה ממנו. הוא ראה את אביו, את שכניהם שעובדים כל היום ועוסקים בישובו של עולם זה ואינם חסרים דבר. בימי גשם, או שלג, הם מתאספים פעם לידיד זה ופעם לבית אחר ועורכים להם בצוותא מסיבה של פגרא. לפניהם מאמאליגה חמה מהבילה, והם טובלים כל חתיכה בחמאה נמסה, מגלגלים אותה בברינזה, בולעים אותה וגומעים כמה כוסות יין חזק. מסיבות אלה ראה, הבין ואהב. ועל כן לא יכול להבין עוד בהיותו תלמיד החדר, כיצד יכלו אבותינו להסתובב מתוך בטלה ארבעים שנה במדבר ולהסתפק באיזה מן. לא מובנה היתה לו הקללה “בזעת אפיך תאכל לחם”, בעוד שהזיעה, אשר העבודה מעלה, נחשבה לו לברכה ולסגולה. כי היא באה תוך העבודה ומעוררת את תאוות האכילה. ידע, כי ה“מאכל הצהוב” ימתק לחיכו רק אז, אם מהבוקר עד צהרים הספיק לרכב על סוסתם מביתם אל השדה והוגיע את גופו בשאיבה ובהובלת כמה חביות מים להשקות את המשתלה, וכל גופו, כותנתו ומכנסיו טבולי זיעה. אז ישב בצל ערמת קש, שנשארה בגורן עוד מאשתקד, והשביע את רעבונו מתוך תאבון גדול בסעודה קרה והרווה את צמאונו בכד מים קרים מתוך המעין, המפכה שם. אחר כך שכב פרקדן, הסתיר בכפות ידיו על עיניו מחמת השמש, ותערב לו שנת הצהרים לשעה אחת, או יותר. אחר שנת הצהרים הקיץ רענן והמשיך את עבודתו בכוחות חדשים עד הערב. ואיך יכול נער כזה לשבת כלוא ב“חדר” מבוקר עד ערב, לשאת עליו עול ה“רבי” ולהכהות את עיניו באותיות זעירות של רש“י ולהבין, מה הוא רוצה ממנו. על כן שאף כעבד שואף ליום המאושר, שבו ישים את ה”של-יד" על זרועו השמאלית ואת ה“של ראש” על פדחתו ממעל לעיניו. כי ידע שעול התפילין יסיר מעליו את “עול החדר” והרבי ואז יוכל להתמסר לעבודה ולתנועה.

והיום ההוא בא. לאחר ששב עם אביו מבית-התפילה ואחר הסעודה של מצווה, שאמו ערכה ביד רחבה, ראוהו רוכב יחף ובלי מעיל עליון על סוסתם אל השדה ושם ניצח על העבודה. אביו שמח לחריצותו ועודד אותו: כי ראה בו עוזר של ממש לעת זקנתו. הרי גם הוא, האב, למד רק עד היותו בר “מיתה”, כאשר היה אומר בטעות, ועד יום מותו התקשה בסדר הברכות. כאשר נקרא לעלות לתורה, הקדים את הברכה “אשר נתן” שלאחר הקריאה לברכה “אשר בחר” שלפני הקריאה.

– איזה הבדל בדבר? – היה עונה, כשהעיר לו לפעמים אחד מידידיו על טעותו. – הברכות אינן “פרימובאֶרא” (אביב) ו“טומנא” (סתיו), שצריכים לבוא דוקא בזמנם. הרי שתיהן נגמרות ב“נותן התורה”.

הוא עזב את ה“חדר” ויהי מאז כמעט היחידי המוציא והמביא בבית ובמשתלת הטבק. אחר כך, כאשר התבגר לגמרי, עבד והשגיח גם על השדה. בקיץ השגיח על הפועלים המולדובנים, שיעבדו בחריצות, כי הרי הם מקבלים שכר עבודה ולא שכר בטלה. אחר הקציר העביר מיד עם הפועלים את העמרים אל הגורן לדיש. שקי חטה אחדים הוביל לטחנה לטחון קמח לצורך ביתם לכל השנה. אותו הדבר כשהגיעה עונת התירס. בחורף עמד יחד עם הבררנים והמסדרים את עלי הטבק צרורות, צרורות. בעתים הפנויות עזר גם לאמו, שחלשה בעבודותיה, ברפת ובלול והשגיח, שההזנה וההשקאה, החליבה והנקיון יהיו בזמנם. כך נעשה במשך הזמן העמוד התיכון של כל המשק. הפועלים והאיכרים היו פונים אליו בתואר “דומני-לוי” (אדון). אביו רק ניהל משא-ומתן עם הסוחרים, שבאו לקנות את היבול, ולקבל את הכסף.

אכן, ימי עלומיו אלה היו ימי זוהר ואושר, ימי עבודה, קורת רוח, כל טוב וכבוד. הכול חשבוהו לאיש, היודע את אשר לפניו, ולא חסר לו דבר. אך התקופה ההיא עברה ואינה עוד. עתה הוא מוקף צרות ותלאות, הממררים את חייו, והוא חסר אונים להקל את מצוקתו.

ב

שריקות אופני עגלה בלתי משוחים עוררו אותו מסבך הרהוריו. הרים ראשו אל אותו העבר. לאור היום המפציע והולך הכיר, שזאת היא עגלת איכר, ונחפז ללכת לקראתה מתוך תקווה, שימצא בה משהו לקנותו לשם רווח. אך התאכזב מהר, כשהעגלה התקרבה אליו. בעליה היה איכר מהכפר לונגה הקרוב, וואסיל קוקורוזה מכירו מימי נעוריו. בעגלה שכבה אשתו אורינה, שכלב שוטה נשך אותה, והוא הוביל אותה לבית החולים של ה“זמסטבה”. הם ברכו זה את זה בברכת הבוקר. העגלה המשיכה את דרכה, וברוך-שמעון נזכר באותם הימים הטובים, כשהעבודות במשתלת הטבק ובשדה היו דחופות וקשה היה להשיג את מספר הפועלים הדרוש, אז חבש את סוסתו האמיצה, רכב לפנות ערב אל הכפר לונגה אל וואסיל זה, הבטיח לו “אלדאמאש” הגון, והלה אסף קבוצה של פועלים ופועלות, הושיב אותן ב“קארוצה” שלו והביאם אליו. כל אחד עם מנת מזונו היומית בתרמילו. יצאו כולם אל מקום העבודה. הצטרפו אליהם גם וואסיל, והוא עמהם, עבדו בחריצות עד שעת ארוחת הצהרים. שכבו על האדמה בצל ה“קוליבה”, (מלונת תבן), ואילן עב ענפים לישון שנת הצהרים לשעה. אחר כן עבדו עד שנטתה השמש למקום שקיעתה. אז הסתדרו העובדים בשורה. הוא שילם לכל אחד את שכר יומו הקבוע. הודו לו כולם והשתחוו לפניו. לפעמים כשרוחם היתה טובה עליהם ועליו, כיבד כל אחד בכוס יי"ש זול ובמלפפון כבוש, והם הריעו לכבודו ורקדו במעגל “הזוק”, והוא בתוכם.

בימים הטובים ההם הגיעו הוריו כבר לימי זקנה. אמו נהלה עוד את משק המטבח, אך היתה לה בת-כפר צעירה, שעזרה לה בנקיון הבית והחצר, ואביו נהנה ממנוחה שלמה. בבוקר השכם הלך עם תיק טליתו להתפלל אל בית-המדרש, שהיה מתפלל בו כל ימיו. שם שהה כשעתים. חלק קטן מהן הקדיש ל“סדור”, ורובן לשיחות על עניני הקהל והסכסוכים, שבין בעל ה“טכסא” והקצבים וכלי-הקודש; או לבין חברה-קדישא ונושאי-המטה בינם לבין עצמם; או לעניני בית-המדרש, החזן והשמש, וכדומה. הרגיש כעין פרכוס בלבו וידע, שהלב כמה לכוס היי“ש של שחרית, המחכה לו בארון המזונות, והמאמאליגה המתבשלת, רותחת ומפעפעת בתוך הקלחת. אז עזב את ידידיו בין המתפללים לשיחות אלה והוא שרך את דרכו לביתו. שם מצא כבר את השולחן ערוך. ניגש אל הארון, מזג לו כוס יי”ש חריף והפכה בזריזות אל גרונו. הוסיף לו עוד חצי כוס, לפעמים גם כוס שלמה, כדי להשקיע, כמו שהיה אומר, את הצרבת, שגרמה לו בגרונו הכוס הראשונה; והיא גם עוררה את התאבון. והנה אורו עיניו למראה המאמאליגה המעלה הבל, החמאה הנמסה והגבינה הלבנה. חתך בחוט לבן פסים ממטה למעלה, צבט באצבעותיו חתיכות, טבלן בחמאה ובגבינה, לש אותן באצבעותיו לכדורים והשליך אותם לתוך פיו בזה אחר זה ובלעם בתאבון גדול. בהפסקות קטנות שפך דרך גרונו כוסות יין חמוץ. וכשהרגיש שכרסו מתעגלת ומתבלטת והאבזם של מכנסיו נעשה צר, פתחו לרווחה, הוסיף עוד ללגום כוס עד שחטפתהו תרדמה. אז פרש לחדרו, השתרע על הדרגש, שמרבדי צמר פרושים עליו, נרדם מהר והשמיע נחרות, שקולן יצא מתוך תחום הבית. זאת היתה סעודת הבוקר שלו שנתנה לו כוח לחכות לסעוד הצהרים שהיתה מלאה יותר.

ככה עברו עליו ימי זקנתו. המאמאליגה לא משה מעל שולחנו בחורף ובקיץ. חביב היה עליהם המאכל הצהוב, כי בשולו לא דרש הרבה זמן ואוכלים אותו בלי נטילת ידים לפניו. די לו בברכת ש“הכל”. ובשעת הדחק אפשר לצאת ידי חובה גם בלי “שהכל”. וערך גדול יש למאכל זה, שפטורים מברכת המזון, הקשה לאלה שאינם רגילים בקריאה ב“סדור”. ולולא סעודות השבת והחגים היתה ברכת “המוציא” נשכחת מהם ו“ברכת המזון” היתה בכלל מיותרת. רב כח היה חיים-אברהם וגבורתו עוררה התפעלות בעיני כל רואיו. כשהורידו למרתפו חבית בת חמשים הין, ירד הוא למרתף ועמד לפני החבית, שהפועלים שלשלוה למטה בחבלים, כדי לעכבה ולגדור בעדה, אם החבלים יקרעו, כמו שקורה לפעמים.

“הרי גם אני הייתי בימי חרפי גבור כוח” – יעלה הרהור בלב ברוך-שמעון. למשמע גבורתו היו אומרים: “ברא כרעיה דאבוה”.

זכרון ליל אחד עולה במוחו. הוא לן אז לבדו בשדה, כדי לשמור על ערמות קלחי התירס מפני הגנבים. אחר סעודת הערב השתרע ב“קוליבה” פרקדן והסתכל דרך פתח הכניסה החוצה. השמים היו עמוקים כחולים בלי כל סימן של ענן. רוח קלה הגישה לאפו ריחות נעימים של קציר שחת ופרחי שדה. פתאום ראה כוכב מעופף ברום. המראה הטיל עליו פחד. כמה פעמים שמע, שלכל איש יש כוכבו בשמים, ואם כוכב ינתק ממקומו ויעוף, אות הוא שבעל הכוכב ההוא ימות באותה שנה. פתאום קלטה אזנו נחרת סוס, שרעה לא רחוק ממקום משכבו, ונביחות כלבו. הקשיב ושמע רשרוש בין קלחי התירס, והכיר שהלז הרים חבילה אחת והטעין אותה על גבו. אז קפץ ממקומו ובמהירות הבזק מיהר אל הגנב וראה, שהוא צועני מקבוצת צוענים נודדים, שנטתה את אהלה מחוץ לעיר. הוא נאבק עמו, הפילו ארצה, קשר את זרועותיו בחגורת העור אשר מסביב למתנו, ורק האיר הבוקר הובילהו בעגלתו ומסרהו לידי המשטרה. רצו אחריו נערים והריעו: הידד ברוך-שמעון! חילך לתפיסת גנבים!..

– לאן ברוך-שמעון בשעה מוקדמת כל כך? – הגיע לאזניו קול שאלה. הרים ברוך-שמעון את ראשו וראה לפניו את וולף קיסניצר ידידו כל הימים. סיפר לו ברוך-שמעון בקול כחולה על מחלת שפרה בתו ועל מצבה הקשה והוסיף, כי הוא אומר להזמין אליה את הפרופסור המפורסם, שהגביר קלמן גולדיס הזמין אותו אל בנו החולה.

– שמעני, ברוך-שמעון, – אומר לו וולף ואחז בדש מעילו. – הנח את הרופאים. הם יודעים לא יותר מאשר אני ואתה יודעים בדף גמרא. מוּמחים הן רק להוציא את הפרוטה האחרונה מכיסנו. הנסית להזמין אל בתך את אורינה קירילובה, הגויה הגרה בשכונת ה“מהלה”? מומחית היא לכל מחלה, שלא תבוא, מאין כמוה. לא רק השבעות ולחשים היא יודעת. אך גם כל מיני עשבים, שהם סגולה למחלות שונות. שמעני והזמן אותה אל בתך.

– אשאלה את פי אשתי. – גמגם ברוך שמעון מתוך פקפוק.

– כמעט ששכחתי להזמין אותך ואת אשתך לתנאים, שיכתבו למזל לבתי חנה עם חתנה גבריאל, בנו של ראובן נחמהקס. השכמתי הבוקר ויצאתי השוקה לקנות זוג אווזים, או ברווזים, לסעודת התנאים, שתתקיים במוצאי-שבת. מצב החולה יוטב בוודאי, ואנו מראה אתכם בביתנו בתוך שאר ידידינו המוזמנים. – אמר וולף לאחר שאחל רפואה שלמה לחולה והלך לו.

– הלוואי, הלוואי! – אמר ברוך-שמעון. – ישמע אלהים לברכתך ותקויים.

ג

“וולף קיסניצר, האדיל וגבריאל, ראובן נחמקהס, תנאים במוצ”ש" – שמות אלה מסתובבים במוחו לאחר שוולף הלך לו. האדיל צעירה משפרה בתו בחמש שנים. ואף על פי כן זכה וולף למצוא לה חתן. על שפרה עברו כבר עשרים וארבע שנים, והיא יושבת עדיין בבתוליה. מראה פניה כבת שלושים, ואיש לא נמצא שיפרוש את כנפיה עליה. משום שמוצאים שאינה יפת-תואר. אך לו השיגה ידו לתת לה נדוניא כמה מאות רובל, היה נמצא בוודאי צעיר לשאת אותה. משום כך עצובת רוח היא בשנים האחרונות. ואין ספק, שגם זה משפיע לרעה עליה ומגביר את מחלתה.

“האזמין אליה את אירינה קירילובה כעצת וולף? או אזמין את הפרופסור?” – הוא שואל את עצמו. – את הראשונה קל לו להזמין. היא לא תדרוש הרבה כסף. מצד שני את אירינה לא יאחר להזמין באיזה יום שהוא. מה שאין כן הפרופסור. אם לא ישתמש בהזדמנות זו… ומאין יקח כסף לשלם לו בעד בקורו? ואולי ישוב הביתה, וכסף ההלואה, שלקח אתו אל השוק לבחור בו לשם רווח, יהיה לפרופסור ולבית המרקחת?

– מה זה אתה כל כך שקוע בהרהורים ואינך שומע את אשר מסביב לך. – שאלה אותו שרה-לאה האלמנה, המלווה את שתי הפרות, המפרנסות אותה, אל מקום האסף העדר למסרן אל הרועה. אך היא לא התעכבה על ידו לשמוע את תשובתו. כי פרה אחת סטתה מן הדרך הצדה ורצה בכוון אל רפתה, אל עגלתה הבכירה, שהמליטה לפני כשבועים.

שרה-לאה זו הטתה את מהלך הרהוריו אל עבר אחר. הוא היה נפגש אתה בשנות עלומיו לפעמים קרובות. מכריהם היו אומרים, שבעתיד הקרוב יהיו איש ואשתו. אך פעם שב אביו מן השוק ובישר לאמו שהוא, ברוך שמעון, יהיה בקרוב לחתן, אם ירצה השם; והיא צריכה להכין כל טוב לנשף ה“תנאים”.

– האם מותר לי לדעת, מי היא המדוברת טרם שיכתבו את ה“תנאים”? שאל את אביו והרגיש שפניו אדמו.

– אלמלא ידעתי, שהמדוברת תמצא חן בעיניך, לא הייתי נפגש עם השדכן ועם המחותן. – ענהו אביו בחיוּך. – את צפורה בת ירוחם בעל הטחנה הגדולה אתה מכיר בוודאי. ומה תאמר על צפורה שלו? הא? למה אדמו כך פניך? הבית “בור מלא שומן” של תרנגולות, וצפורה יפה-יפה בין כל בנות עירנו. היש לך טענות נגד שדוך זה?

לא שגה אביו. צפורה מצאה חן בעיניו אפילו לולא היתה בתו של ירוחם. כמה פעמים התחרו בהיותם ילדים בריצה אל הטחנה, וכמעט תמיד זכתה היא בהתחרות זו. מחוץ ליפיה ובריאות גופה נחשבה לפקחית ולמלומדת. היא ידעה קרוא וכתוב אידית וגם מעט רוסית. הוא חשב אז בלבו, שנערה זריזה וחרוצה זו תוכל להיות לעזר ממשי בבית ובשדה. אך כשהתבגרו שניהם, התבייש לדבר עמה בענין זה. היה לו גם חשד, שהיא תסרב להנשא לו, מפני שהיא מלומדת ועולה עליו בכל. והנה בא אביו ובישר לו בשורה נעימה זו! יומים לפני התנאים לא יצא לעבוד בשדה, כי רבתה העבודה בבית ובחצר. טרח הרבה בחיצוניותו ובבגדיו. בערב כתבו תנאים, שברו קערות. חמש מאות רובל בשטרות ועשרים וחמשה במטבעות כסף השליש ר' ירוחם המחותן בידי ר' קלמן הגביר, שגם הוא היה מוזמן לתנאים. אביו התחייב בכתב, שכל רכושו בנכסים דלא ניידי, בבהמות, בכלי כסף ונחושת – הכל לזוג. והוא והזקנה יאכלו על שולחנו. החתונה נקבעה לחנוכה, שאז כלתה כל עבודה בשדה ובגורן, והשמחה יצאה מתחום ביתם וחצרם אל הרחוב. הלולא וחינגא, משתה ושמחה, בקורים בביתם ובקורים בבתי מחותנים וידידים בלוויית כלי-זמר.

וצפורה היתה לו בעלת-בית טובה והביאה אתה גם מזל ואושר. בכל מה שעשה הצליח, ועשרו הלך וגדל. סוחרי תבואה וטבק היו מקדימים ובאים לביתו, נוספו לו מכרים וידידים, שחלקו לו כבוד, כי נחשב ל“גביר” בעיני כל. אך הצלחתו זו היתה בעוכרו. כרוב עשרו, כן התפתחה בקרבו בהילות להון, והוא נכנס לעסקים, שלא היו לפי כוחו. חוץ לזה באה בשתי שנים, זו לאחר זו, בצורת קשה, והאחוזה שחכר מהאציל רודניקוב, רוששה אותו. אז בא משבר גם על הטבק הביסאראבאי, שדלדל את כל סוחרי הטבק. והוא בתוכם. ה“קראים”, הקונים התמידיים של הטבק הביסאראבאי, התחילו נוסעים לקווקאז לקנות שם את הטבק, במצאם כי טיבו וריחו עולים על זה שבביסארביה. בתוך כך אכלוהו היובש והמס, והוכרח למכרו בשליש המחיר הרגיל. הפסיד את כל כספו וכסף אחרים. מני אז רודפו מזל רע. התקשר שוב עם האיכרים שבכפרים הקרובים, מאלה שהיו עובדים אצלו ושהיה בא עמהם בקשרי מסחר. חילק להם סכומים בימי הקיץ על מנת שישלמו לו ביבולים שאספו בסתיו. והנה פרצו פרעות בנגב. מסיתים בקרו בכפריהם והקימו את האיכרים נגד היהודים, הבאים אליהם לדבריהם לנצל אותם ולעשקם, והפריחו שמועות, שהממשלה הכריזה שמיטה על כל החובות, שהם, האיכרים, חייבים ליהודים. באין ברירה היה לחלבן זעיר. פתח חנות לממכר תוצרת חלב כבשים. אך במסחר זה נכשל על ידי מתחרים בעסק זה. פעם קרהו אסון. נשים קנו אצלו “ברינזה”, והן ובני משפחותיהן חלו באכלם ממנה. הרופאים קבעו בבדיקותיהם, ש“הברינזה” היתה ישנה ומקולקלת והרעילה את אוכליה. אמנם כל החולים נרפאו וקמו ממטותיהם ביום השלישי, אך המשטרה סגרה את חנותו; וגם אימה עליו למסרו לדין…

פתאום התעורר, התחלחל. שפרה שוכבת על ערש דווי, וסכנה אורבת לה; צפורה יושבת על ידה ושופכת נחל דמעות. והוא, רגליו הכואבות נושאות אותו בכבדות ולאט, והנה הוא שקוע בהרהורים הנושאים אותו ביעף וטסים לעבר רחוק, שאין להחזירו… במאמץ הוא קורע את חוט הרהוריו, מביט הנה והנה ורואה עגלת איכר נוסעת. עליה יושב ליד האיכר יהודי גדל מדה אשר לו זקן צהוב גדול, המכסה כמעט את כל חזהו. זהו פרץ הקצב, שגר שנים אחדות בשכנותו. כשהעגלה התקרבה אליו, ברכהו פרץ הבטנוני.

– בוני דמניאצי, דומני-לוי ברוך-שמעון, (בוקר טוב לך מר…) באת בוודאי לבקש מציאות בבוקר השכם? – הוסיף פרץ ועיכב את בעל העגלה בשימו את ידו על כתפו. – עברו הימים ההם. הערלים בזמננו חכמו והם באים אלינו לבקש “מציאות”. בקושי רב עלה בידי להשפיע על ערל זה להביא לי את העגל הזה, שקניתי ממנו מזמן לשחיטה לשבת.

במבט עכור הביט ברוך-שמעון על העגל, שהיה קשור מאחורי העגלה ושלא ראהו קודם.

– כן, חפצתי למסור לך דרישת שלום מחיים-משה חתני. – הוסיף פרץ. – עוד בשבוע שעבר קבלתי ממנו מכתב מניו-יורק. בתי כותבת, שחיים-משה הוא בעל עסקים גדולים. והוא נתעשר. תכנס אלי, אראה לך את הפיקצ’ר ששלחו לנו. לא הכרנו אותם. ממש “פריצים”.

ברגעים שפרץ דיבר, עבר במוחו המון זכרונות, הנוגעים לחיים-משה חתנו של זה, שבא לעירו מליטא בזמן שיצא לביסאראביה שֵם של “פינה” מבורכת בכל טוב. הוא השתקע בעיר זו והתפרנס משעורים, שנתן בבתי עשירים ואמידים. הוא נתן שעורים גם לצפורה שלו לפני חתונתה. התאהב בחנה-גיטל תלמידתו, בתו של פרץ, והם התחתנו. היה פרץ לוקח אותו אל הכפרים שבהם סחר. ויהי חיים-משה לסוחר מצליח בכל אשר קנה, ויהי לאחד מבעלי-הבתים אשר בעיר. מתפללי בית-מדרש של הקצבים בחרו בו לגבאי, לבורר וליועץ. אך כאשר באו שנות הבצורת, וגלגל ההצלחה התגלגל למטה, בא חיים-משה החכם לפשיטת רגל. סכנה ארבה לו להאסר, אז בא אליו חיים-משה בערב אחד וגילה לו את סודו, שהוא נוסע למרחקים.

– ידידים טובים היינו כל השנים. – אמר לו חיים-משה, – ועל כן חשבתי להכנס אליך להפרד ממך ומבני משפחתך.

– ולאן תסע? – שאלוהו.

– עוד טרם החלטתי. אפשר לאמריקה ואפשר לאוסטרליה. שם יש לי חבר נעורים. את אשתי וילדי אני משאיר לעת עתה כאן. יש לה אב בעל-גוף ויעזור לה ולילדים. אסתדר באיזה מקום ואשלח לה כסף לסלק את כל החובות שאני חייב. לחמי לא יטעם לי, כל זמן שלא אסלק את כל החובות. אשלח לה גם להוצאות הדרך, והיא תבוא אלי עם הילדים.

לבסוף שאל אותו, אולי יצטרף גם הוא אליו.

– יודע אני, ברוך-שמעון, שגם אתה ניזקת במידה רבה. ואני רואה ומרגיש שהמשבר לא יעבור כל כך מהר. להוצאות הדרך עוד תשיג. אמור: “שלום”, ונסענו יחד.

שחוק גדול התפרץ מפיו, כמענה על הצעתו המגוחכת. הוא הביט עליו כעל אדם שיצא מדעתו. הרי לא ליטאי הוא, שיעזוב את משפחתו לשבעה פסחים. בן ביסאראביה הוא, שמיום הוולדו לא ניסה עוד לעזוב את ביתו ואת עירו אף לשבוע אחד. כשנסע לכפרים, או לעיירה קרובה לשם מסחר, השתדל לשוב הביתה עוד בו ביום, או בעוד יומים. הנכר והגעגועים לחיי משפחה ולעירו הטילו עליו תמיד מורא. הוא לא ראה עדיין את מסלת הברזל, הנמצאה כחמשים פרסא מעירם. ההוא יסע פתאום באנית-קיטור לארץ אשר מעבר לאוקינוס?

מהמכתבים, שאשתו היתה מקבלת מבעלה ידע, שבימים הראשונים לבואו לניו-יורק סבל חיים-משה מאד. את לחמו הדל מצא מאמירת “קדיש” לזכר הורים, אשר בניהם לא למדו בחדר ולא למדו “עברי”. ויש אשר נשכר לשבת “שבעה” במקום הבנים, שהיו עסוקים בעסקיהם, או בנות של הדור החדש. אחר כך למד לצבוע בגדים, לעשות סבון-כשר לנקות בו כלי-שולחן. סחר בסמרטוטים, בעתונים שעבר זמנם. והתוצאות היו, שדרש כעבור חמש שנים את בני משפחתו. עברה עוד שנה, והוא שלח על ידי פרץ את הסכום לסלק את חובותיו שנשאר חייב לפני נסיעתו. ועתה הוא שומע שהתעשר מאד.

– אני צריך למהר ללכת הביתה. – אמר ברוך שמעון מתוך מבוכה ופזור הנפש.

– שפרה בתי חולה מאד ואני צריך לראותה.

– כן אני יודע. – אמר פרץ ונד בראשו. – “שלי” ספרה לי רק אתמול. אני מאחל לה שתבריא מהר.

הוא הוריד את ידו מעל כתף האיכר העגלון, הלה נופף בשוטו כלפי הסוסים, והם זזו ממקומם.

הרים ברוך-שמעון את עיניו לתוך חלל האויר, שהתבהר, ועגלות אכרים התחילו תופסים את המקום במגרש השוק. סוחרים, סרסורים ונשים תגרניות באו, מי בשק תחת זרועותיו ומי בסל ביד. בדרך עבר על יד תאודור וואסיליאטי, מכרו הטוב ממאלוקיש, והוא אחד מהאיכרים הנכבדים בכפרו. אמר ברוך-שמעון לבוא עמו בדברים על שקי התבואה שהביא אתו השוקה. אך באותו רגע רץ לקראתו בנו של איצי האופה שכנו, הניע אליו ביד מרחוק, וכשקרב אליו אמר לו כשפניו חמורים ורציניים:

– קוראים אותך הבית מיד. קרה שם דבר נורא…

לבו כאלו נקרע ממקומו. ראשו הסתחרר ועיניו חשכו. נמצאו אנשים טובים, שהזמינו עגלה ולווהו הביתה. עוד מרחוק שמע את צעקות המספד של אשתו ויללותיה…

א

אשה אומללה היתה רבקה אשת יעקב החייט. כל ימיה היו רעים, והם נמשכו כשלשלת ארוכה של צרות ופגעים, רוגז, דאגה, עוני ומחסור. משום כך היו פניה עוד מימי עלומיה כמושים, זועפים, מצחה מקומט ועיניה עכורות כבות, משקפות תוגה, ופיה מלא תרעומות וקובלנות.

בת להורים עניים, לא יפה וחסרת חן נשיי היתה כנשאה לבחור עני, שוליא דחייט לשמלות נשים. את מלאכתו לא ידע על בוריה; באפנה של שמלות נשים, המשתנה משנה לשנה, לא היה לו כל מושג. נוסף לזה היה רגיל להתעצל בשעות העבודה. ועל כן היתה פרנסתו לקויה. לקוחותיו היו מבנות העניים והזקנות, שפנו אליו רק מפני שהוזיל את מחיר התפירה לעומת חייטים אחרים. היו להם שני ילדים ושתי ילדות, ששלושה מהם לא הגיעו עדיין לגיל של עבודה; ורק לבת הבכירה אפשר היה למסור אילו עבודות ביתיות. אך קיבות היו לארבעתם, והן דרשו כמה פעמים ביום אוכל. ואל מי יפנו תמיד בדרישות ובכל מיני תביעות, אם לא אל אמם? האב, או שהלך לבקש עבודה, או שעבד בבית־מלאכה של אחר, כשהיה מחוסר עבודה. ואיך, איפוא, יכלה רבקה להיות שמחה בגורלה ושקטה?

– נשמה חוטאת אני, כי בי בחר ד׳ ליסרני מכל הנשים? – היתה מתאוננת באזני בעלה ובאזני שכנותיה. – איני זוכרת אף יום טוב אחד בכל ימי חיי, אשר בו אנוח מעט מעצבי ומרגזי. וארגיש את עצמי מאושרת מעט; אף על פי שאיני נופלת בכל דבר מנשים אחרות, ואיש לא יאמר עלי שאני עצלנית. ואלה ה“נגידות”, המזמינות אותי לבוא לביתן לעזור להן להכין שבת בבוא אליהן אורחים מעיר אחרת, או לאיזו שמחה משפחתית, הן תעידנה עלי, שאני יודעת לאפות, לבשל ולצלות כאחת המומחיות בעיר. ובכל זאת רעת־מזל אני, אל אחטא לאלהים.

אכן הגזימה רבקה באמרה, שאף יום טוב אחד לא עבר עליה מעודה. לא יום אחד, אך שני ימים טובים ומאושרים היו לה בכל שנה, בהם הרקיעה על כנפי תקוותה והאמינה, שגואלה ומושיעה חי; ובזכותו עוד יעלה ויזרח כוכבה ותשבע נחת גם מבניה, בעתיד קרוב, או רחוק מעט. הימים האלה היו שני ימי פסח הראשונים. והגורם לאשרה ולתקוותה היתה כוס כסף אחת, אשר מרוב ימים נשחקו מעט ציוריה ונמחקו פתוחיה. רק הכתובת שמתחת לקוו הציורים נשתמרה. הכתובת הזאת מצד אחד הודיעה לאמור: "זה הכוס של אליהו הנביא״. ומהצד השני: “אברהם וגולדה אשתו”.

ואלה תולדות הכוס. אברהם, הסבה של רבקה, היה מלמד דרדקי עני, חשוך בנים. ועל כן חשב כל ימיו לחשוך פרוטה לפרוטה עד אשר תהיינה לרובלים. וכאשר הרובלים יגיעו לסכום הגון, ימסרם ל״סופר־סתם", כי יכתוב לו ולאשתו ספר־תורה, אשר ימלא את מקומו של “קדיש”, ויהיה להם לזכר עולם. ואולם השטן התערב בדבר. בכל פעם, כאשר היה מוכן לבוא בדברים עם הסופר, התרגשה עליו איזו צרה – הוא, או אשתו, חלה, וחלק מהכסף נבלע על ידי הרופאים ובתי־המרקחת. ראה אברהם, שהוא הולך ומזדקן, ותאוותו אינה באה, התייאש מרכוש ספר־־תורה, העולה בדמים מרובים, והחליטו, הוא וגולדה, להסתפק במועט ולהזמין אצל הצורף המקומי, תלמיד חכם וירא אלוהים, כוס כסף יפה לכבוד אליהו הנביא, הצורף יחרוט עליה את שמו ואת שם אשתו, והיתה הכוס הזאת, אשר תעבור אחריהם ליורשיהם הקרובים, ומהם לזרעם, לזכרון עולם, כי היה באחד הזמנים קרוב במשפחתם, אשר שמו אברהם, ואשה, אשר שמה גולדה. חוץ מזה יחשב להם הדבר למצווה… ויהי הוא עושה כה וכה, וגולדה אשתו מתה עליו. לא יכול אברהם לשבת הרבה באלמנותו, ויקח לו כעבור ששה חדשים אשה שניה, צעירה ממנו בשנים אחדות, שנתגרשה מבעלה; ובמקרה נקראה גם היא בשם גולדה, כשם אשתו הראשונה. היא הכניסה לו גם נדוניה לא גדולה. אך הנדוניה הספיקה לו לשלם את שארית החוב, שנשאר חייב עוד מקבורת אשתו הראשונה. אז זכר את נדרו, שנדר מזמן, ואת הבטחתו לגולדה המנוחה לתת לה שם וזכר, והזמין אצל הצורף בכסף הנדוניה, שנשאר לו עוד, את הכוס לשמו של אליהו, וחרת עליה את שמו ואת השם גולדה, שיהיה זכר לשתי הנשים גם יחד. והנה קרה לו נס גדול. אשתו נתעברה; ומקץ השנה השניה לחתונתו ילדה לו אשתו זו בן, שקרא לו בשם מנדל, על שם אבי־אשתו השניה, שמת לפני שנים אחדות. וישמח אברהם מאד, ותקדש הכוס בעיניו באמרו, כי זכותו של אליהו עמדה לו, והאמין, כי הכוס היא סגולה לבנים. ויהי כאשר קרבו ימיו למות ויצוו את בנו מנדל, שהיה אז כבן עשרים, ויאמר לו:

– ראה, בני, כל ימי היו רעים, לא רכשתי לי לא בית ולא כסף, או חפצים יקרי־ערך. רק כלי אחד אני מוריש לך, וזאת היא כוסו של אליהו. למעלה מארבעים שנה הייתי חשוך בנים. וכשנשאתי את אמך לאשה ובעזרת כספה יכולתי לרכוש את הכוס, שאליה נשאתי את נפשי במשך שנים אחדות, נולדת אתה ובזכותה. וגם אני הארכתי ימים והגעתי לשנות השבעים. מכאן אתה רואה, שכוס זו היא סגולה לבנים ולאריכות ימים. ועל כן, בני, הזהר בה ושמור עליה מכל משמר.

התבגר מנדל ובחר לו כאשר בחר בחורה, שנשאה חן בעיניו, ונוכח מהר, כי נכונים היו דברי אביו לפני מותו. כי בשנה השלישית לחתונתו ילדה לו אשתו תאומים, בן ובת. והם לא היו האחרונים. אך במשך הזמן התפתחה בו חולשה ליין, ותהי לו הכוס לישועה. בכל פעם, אשר תקף אותו יצר השתיה, וכסף לא היה לו לקנות את הטיפה המרה, נשא את הכוס בסתר אל המוזג; ועל חשבונה יכול למלאות את תאוותו שבוע, או שבועים, עד אשר התפכח, ויהי ככל האנשים. אז הכפיל את מרצו והוסיף על שעות עבודתו. ובכסף הראשון, שהשתכר פדה את הכוס. ואף פעם לא קרה, שהכוס לא תעמוד, כשהיא מלאה יין, בליל “הסדר” של פסח, על השולחן לכבודו של אליהו הנביא.

בהגיע עת דודים לרבקה בתו הבכירה, שהיתה כבר בתולה לא צעירה, נתן את עיניו בבחור אחד ששמו יעקב, שעבד אצל מכירו ונחשב לישר דרך, ויבחר בו לחתן לה. לנדוניה הדלה, שפסק לה, הוסיף עוד את הכוס. וכשקרבו ימיו למות, צווה והזהיר אותה ואת חתנו כמעט באותם הדברים, שהסבה שלה צווה והזהיר את אביה, שישמרו על הכוס ואל ימכרוה בכל מחיר.

ורבקה, שלא זכתה לעדיים ולקשוטים, לא לפני חתונתה ולא אחריה – אפילו הכפות והמזלגות על שולחנה היו קצתם מבדיל, וקצתם מעץ – האמינה להבטחת אביה, שהכוס תביא לה הצלחה ואושר, ועדות לכך שמשו שני בניה ושתי בנותיה שילדה, ולא הסירה את השגחתה מעל הכוס לא ביום ולא בלילה. הרוח כי הילילה בארובת עשן; חתול כי טפס מאחורי חלון המטבח, וכל רשרוש קל העיר בלבה חשד, שגנב בא במחתרת לגנוב את אוצרה וגזל את שנתה.

– התשמע יעקב? – העירה אותו בשנתו בלילה. – דומני, שגנב מנסה לפתוח את הדלת, או את החלון.

– ומה יגנבו ממך? – שאל אותה בהתול. – אני אפתח להם את כל החלונות והדלת, ויקחו להם ברשיוני את הדלות שבביתי. ואולי ישכחו משהו משלהם, ונהיה אנו הנשכרים.

– הוי, למזלי הרע! – רטנה בקול בוכים. – והכוס איננה ולא כלום?

– אל תדאגי, שטיא. – לעג לה. – זכותו של אליהו תגן עליה. ויד הגנב תיבש, כאשר רק יגע בה. ולחנם חרדתך לה.

קצפה רבקה על בעלה, שהוא קל־דעת בעיניה. אך בשמעה את נשימותיו הכבדות בשנתו חדלה לטעון נגדו. ירדה מעל מטתה, ניגשה אל הארון ואל הדלת, מששה גם בבריחי החלונות ונוכחה, שהם סגורים ונעולים. אז שבה, ועלתה על מטתה, התהפכה כמה פעמים על צדיה עד שנרדמה שוב.

אך לא רק הפחד מפני גנבים מחוץ הפריע את מנוחתה. לא פעם היה עליה להתקוטט עם בעלה. כאשר היה במצב קשה חפץ לתת את הכוס בעבוט; ולפעמים בשעת דוחק מיוחד חשב אפילו למכרה. הוא טען אז:

– לאבותי ולאבות אבותי לא היו מעולם כל כלי כסף. ובמה אבי טוב מהם, שבארוני תהיה מונחת לבטלה כל השנה כוס כסף? הרוטשילד אני? או, האם נגלה אליהו הנביא למי שהוא ואמר לו, שהוא רוצה דווקא בכוס כסף? הוא ישתה את היין גם מכוס זכוכית, כמו שהוא שותה בכל בתי עוני, שאין להם כוס כסף.

דנה אותו רבקה ברותחין ושפכה עליו קיתון של חרפות.

– את עיניך אנקר, אם תעז לגעת בכוסי. – הרימה עליו רבקה קול צעקני! ופניה היו אז כפני חיה רעה, כשאומרים לגזול ממנה את פרי בטנה.

– הטוב טוב אני מאביך? – שאל אותה בעקיצה. – האם לא היה נותן אותה הוא בעבוט, כשהרגיש יובש בגרונו? ואנכי הרי רוצה להשתמש בה רק לצרכי שבת, או חג, או במצב של פקוח נפש.

שנינה זו הכאיבה את רוחה מאד ופתחה את מעין דמעותיה. לבסוף אימה עליו בשבועה, שתעזוב אותו ואת בניה ותברח לקצווי תבל. איום זה השפיע עליו וחדל להתגרות בה ולהכעיסה; ואף השתדל לפייסה ולהשקיטה.

אכן הדריכה הכוס את מנוחתה. אך תחת זאת היתה מאושרת ומלאה שמחה בלילות “הסדר” הראשון והשני, כשראתה את הכוס עומדת לפני נרות דולקים בפמוטות הנחושת הממורקים, והיא מלאה יין אדום! אורו אז פניה, ואת עיניה לא הסירה מן הכוס. ברגעי האושר ההם שכחה את סבלה במשך השנה, ותקוותה החייתה אותה, כי השנה הבאה תהיה טובה מזו שעברה. פתיחת הדלת לפני “שפוך חמתך” היתה יקרה לה, כפתיחת ארון לגברים בראש השנה, או ביום כפור. וכשפתח אחד מבניה את הדלת, עמדה מן הצד לתת דרך לאליהו הנביא, הנכנס לביתה לטעום מן היין אשר בכוסו, וקידמה את פניו, שנדמה לה, שהיא רואה את צלו, ב״ברוך הבא"! שני לילות אלה נתנו לה עוז ועצמה לסבול בכל השנה ולעמוד כסלע איתן מול כל הפגעים ושלא תמעל בכוס הקדושה.

אכן לא לעולם יכלה לעמוד בנסיון. בא מאורע, אשר שבר את עקשנותה ואומץ לבה. אהבת־אם נצחה אותם.

פעם לפני חג השבועות נפל בנה הבכור למשכב, ומחלתו היתה אנושה. גם מצב בריאות בעלה לא היה בסדר. וכל הסבל הרב רבץ עליה. היא פנתה אל ה״נגידות", שהיתה עובדת אצלן זמנית, ואל מוסדות אחדים לבקש עזרה. אך העזרה לא באה במידה הנחוצה.

באותה עת צרה נצנצה במוחה בפעם הראשונה המחשבה להשתמש בכוסה. ברגע הראשון נבעתה בעצמה מפני מחשבה זו, ולבה נע בקרבה. אך אחרי שאפסה לה כל תקווה מאיזה צד שהוא, הכריעה אהבתה לבנה, שמצבו היה קשה מאד, והחליטה לתת את הכום לערבון וללוות סכום מה בערבונה.

– צדיק אתה ד׳. – אמרה בעמדה לפני מטת בנה, ונפשה מרה עליה. – אתה יודע, כי לא למען עשות לי שמלה חדשה, או כותונת לבשרי; או אפילו לקנות לחם לנפשות ביתי, אוציא את הכוס מהבית. כי אם למען הצל את בני מסכנה לחייו. גם אתה אליהו הנביא, הטוב ועושה חסד לעניים, לא תחשוב לי את הדבר לחטאת ולפגיעה בכבודך. לא לאורך ימים אני נפרדת ממנה. אני נודרת, כי כאשר אך ירפא בני, לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אשיבנה אלי.

והכוס נמסרה לזאב המלווה ברבית, והיא קבלה ממנו שלושה רובלים. היא בקשה מהמלווה בכל מיני בקשה לנצור את המשכון היקר מכל משמר, והוא הבטיח לה, כמובן. עגומה ונדכאה שבה לביתה. בדרך נדמה לה, שהעולם חשך בעדה, ולבה נשבר בקרבה. בבית ראתה את עצמה בודדה. פניה לבשו קדרות כפלים מאשר קודם לכן. הקמטים במצחה התרבו, ועיניה שקעו עוד יותר בחוריהן.

ב

חודש אחר חודש עובר, והכוס מונחת בארגז מיוחד בחדר המטות של ר׳ זאב בין הרבה חפצי ערך: כלים, עדיים, קשוטים עטופי פתקאות, שעליהן שם הלווה, הסכום וזמן הפרעון.

לצערה של רבקה וליסוריה אין גבול. בנה אמנם נרפא וקם ממטתו אחרי שכבו בה למעלה מחודש. אך חבלי המחלה ותשישותו דרשו ממנה להשגיח עליו השגחה יתירה להחלימו כליל. דווקא באותו קיץ קרה בביתה עוד מקרה אחד, שהגדיל את העוני בבית. בעלה הלך ברחוב, כשהוא שקוע באילו הרהורים, והנה בא מאחד הרחובות הצדדיים סוס צבאי, שהשתולל והשליך מעליו את רוכבו, שטף במרוצתו ועבר ליד בעלה, ועוד רגע והיה רומס אותו והורגו. אך בדרך נס ניצל ממות. ורק מפחד פתאום נכשל ונפל על מרצפת אבני הרחוב. נפגעה עצם השוק והברך הימנית, והיה צורך להביאו הביתה בעגלה. תאונה זו בטלה אותו מעבודה לכמה שבועות. ועליה, המסכנה, היה מוטל לכלכל את ביתה בכל דבר. זה היה למעלה מכוחה. ממילא נשתבשו תכניותיה, ונתקלקלו חשבונותיה, שחשבה לפדות את ערבונה היקר. על ידי כך גדלו צרותיה וצערה. בינתים בא החורף, והוא היה קשה בקרחו ובשלגיו, והיא, רבקה, הרי לא כוח ברזל לה… שמלותיה ונעליה אינן יכולות לעמוד בפני הטחב, הרוח והקור. יש שעול, יש דקירות בחזה ובצלעות ויש שגרון ברגלים ובידים, ויש גם ראש לכאבים ולסחרחורת. וכולם כאלו נוצרו לה. בין כאב לכאב ובין שכיבה לשכיבה מאונס, היא גוררת את רגליה אל ה“נגידות” מכרותיה להציע את שרותה. יש שטרחתה לא לשוא, והיא משתכרת כמה פרוטות, אך הללו מספיקות בקושי לסתום את פיות ילדיה, הנשארים רעבים גם אחרי “המעדנים”, ששכר עבודתה הספיק להם. כך עברו חדשי טבת ושבט, ואף שביב של תקווה לא נצנץ לפניה לגאול את הכוס. פעמים ביקרה את ר׳ זאב המלווה להיווכח, אם לא נגנבה הכוס, חלילה. פעם גם בקשה ממנו, שיעשה עמה חסד ויראה לה את הכוס, שלא ראתה אותה כשבעה חדשים. הוא מילא את בקשתה, הוציאה מארגזו והראה אותה לה. דמעות נוצצו בעיניה. היא לא יכלה שלוט ברוחה, חטפה אותה מידו ונגעה בה בשפתיה לנשקה. אז מצא זאב צורך להודיעה, שמכיוון שכבר עברו ששת החדשים לפרעון החוב, כמו שקבע לה מראש, והיא לא עמדה בהתחיבותה, תדע, שהוא שם עליה את הקנס המקובל אצלו בחצי אחוז נוסף על רבית רגילה. ואם בעוד שלושה חדשים לא תסלק את החוב, הרבית והקנס, יוציא את המשכון למכירה. חלחלה אחזה אותה, בשמעה את איומו זה. ובלכתה הביתה חשבה, שהיא מוכרחה לפדות את הכוס ויהי מה. ולא רק מחמת האיום, כי אם בעיקר בגלל זה, שחג הפסח הולך וקרב, ואיך תשב אל ה״סדר“, כשהכוס לא תעמוד על השולחן? איך זה תעליב את אליהו הנביא עלבון כזה? היא היתה מוכנה אפילו ללכת לשרת בבתי אחרים, ובלבד שתשתכר את הסכום הדרוש למטרה זו. לעת עתה החליטה לנצל את בניה ביום הפורים הקרוב. היא פנתה לכל מכרותיה מ״הנגידות” ובקשה מהן לשלוח על ידי בניה את “משלוח המנות” לכל ידידיהן. הן הבטיחו לה למלאות את בקשתה זו, והיא קוותה להבנות על ידי זה. ואולם גם הפעם נתאכזבה מרה. על פי הכלל “בתר עניא אזלא עניותא”, לבשו השמים עוד ביום “תענית אסתר” ענני קדרות. לאחר קריאות המגילה התחילו השמים מרססים רסיסים, רסיסים; ולמחרת הבוקר היו הרסיסים לטפות גדולות ותכופות יותר ונשפכו כמו ממרזבים. התערבו המים עם עפר הארץ, זוהמה ולכלוך, ויהיו לרפש. נשבתה תקוות המחזרים על הפתחים, שביום זה בכל שנה גדל סכום הנדבות, שהיו אוספים פי כמה על הסכומים של ימים רגילים. התאכזבו הזוגות של בני בעלי־הבתים, שהתכוננו לחזור על פתחי הנגידים ובעלי הבתים האמידים לטובת אלה שהיו אמידים, אך בסבות הזמן ירדו מנכסיהם, והנם עדיין בגדר “נסתרים”. הגשמים הפריעו לקיים את המצווה של “משלוח מנות איש לרעהו”, ומובן שגם בני רבקה היו אנוסים לשבת בית; כי בגדיהם, ועוד יותר נעליהם, לא הרשו להם לצאת החוצה – והבנין, שבנתה רבקה על יסוד זה, נתרופף ונפל. ויהי לה “יום אורה ושמחה משתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו”, ליום חושך ויגון לה ולמשפחתה.

ויעקב בעלה לא יכול שאת את העגמה ואת הצער בביתו וברח אל יקותיאל ידידו, שהיה ממציא לו מפעם לפעם עבודה משלו, לבלות במשפחתו אותו ערב ולא יראה בצער בניו ולא ישמע את “תחינות” אשתו. ואולם כן לא תעשה אם בישראל ובעלת־בית, אפילו אם הוא משכן עוני. היא לעולם לא תלך מביתה לבלות שעות נעימות של חג בחברת משפחה אחרת, ולא תעזוב את ילדיה לבדם. ישבה רבקה קפואה עגומה ומדוכאה בערב של אורה ושמחה בחדרה, ולבה כאב עליה מאד, שאינה יכולה לתת גם היא לבניה “אזני המן” ושאר מטעמים, כמו שנותנים לכל הילדים בפורים. סוף דבר היה, שהם נרדמו, כל אחד, כמו שהוא במלבושיו ובמקום שישב, או שכב. בלבה שלטה ערבוביה של הרהורים, עצות והצעות, שהסתובבו מסביב אותה השאלה העיקרית, שתפסה את כולה, כיצד לפדות את הכוס לפסח, שהולך וקרב. לבסוף מצאה, שהמוצא היחידי הוא ללכת אל נחמיה הנחתום ולהציע לו את שרותה באפיית המצות. היא ידעה, שגלגול מצות במשך שתים־עשרה וחמש־עשרה שעות ביממה, אינו לפי כוחה; ידעה גם כן, שבעלה יתקומם נגד זה. טענתו תהיה, על מי תעזוב עבודות הבית ומי ישגיח על הילדים? הרי גם הוא יצטרך בוודאי לעבוד בשבועות האחרונים לפני החג אצל אחרים. ואם כן מה יהיה על הבית והילדים? אך אחת גמרה אומר ויהי מה.

כששב יעקב לביתו, והוא מבוסם קצת, התפלא, שאשתו לא התנפלה עליו בגדופים ובתוכחה, כמו שחשב. אדרבה, היא היטיבה אליו פנים וספרה לו מה שהחליטה לעשות והוסיפה:

– תדע לך, יעקב, שלא תוכל להשיבני מהחלטתי זו בשום אופן; ואל נא תביאני לידי דמעות ולידי שערוריות.

ג

עונתה של הסבתא הרעה “נוא זילי”, (תשעת הימים) שבין עונת החורף והאביב, עברה כבר. במשך תשעה ימים ותשעה לילות סכסכה סבתה רעה זו לפי אמונת ההמון, וגרתה מדון בין החורף והאביב והכניסה אנדרלמוסיה בעולם: גשם, שלג, כפור, רוחות רעות, שמים טהורים, זוך שמש, רוח קלילה משיבת נפש – כל אלה באים זה אחר זה, או זה בתוך זה יחד. אך החורף הזועם והזועף התכונן לדרך מתוך רגון ואיום, שעוד יבוא יום ועוד יתראה פנים עמהם. ואולם האביב אינו שם לב למה שיהיה בעוד שנה. עליז ורן הוא כמנהגו, והוא ניגש לפאר ולקשט את עולמו. מעלה הוא עננים, שירביצו את מימיהם על האדמה, ינקו אותה מכל לכלוך, ישקוה ויצמיחו מתוכה דשא עשב, ציצים ופרחי־־שדה. נחה קורת־־רוח גם על יהודי העיירה, שנפטרו מכבדו של החורף ומזעמו ומתכוננים לקראת חג החרות הבא אליהם. מבשרים את בואו: הרעש והשאון, היוצאים מבתי הנחתומים, והמצות המסודרות בסדינים לבנים, הנשאות על כתפות הסבלים. מראיהן וריחן של המצות, שרק היום הוציאו אותן מן התנור, מעוררים שמחה וחדווה בלב הילדים, שהשתחררו כבר מן החדר, והם משחקים ומסתובבים בחוץ. עומדים ומביטים בריר על שפתם על המצות.

המאפיה של נחמיה הנחתום עבדה “במלוא הקיטור” כבית־חרושת ממש, מאשמורת הבוקר עד שעות הערב לאור עששית נפט. המאפיה נחלקה למדורים. בכל מדור עבדו פועלים במקצועם והכינו את התוצרת למדור הבא אחריהם בתכיפות בלי כל הפסק בינים. בחדר קטן עמד שמריל, הסבל בכל השנה, יהודי גבה־קומה ורחב שכם, כשהוא בלי מעיל, וציציותיו תחובות מאחור לחגורת מכנסיו. שרוולי כתנתו מופשלים עד למעלה ממרפקיו. לפניו טס נחושת, שבו ערמת קמח. שמואליק הקטן שופך לתוך הקמח בכד חרס חדשה “מים שלנו”, עד שר׳ שמריל קורא ומצווה: די! אז נותן שמריל את שתי ידיו המאוגרפות אל תוך הקמח, בולל ולש את הקמח עם המים יפה יפה, הופכו ממטה למעלה וממעלה למטה עד שנעשה בצק סמיך, שאין בו כל סימן לקמח, ואז הוא מוסר אותו לידי רבקה, שהיא ראש המגלגלות. היא חותכת את הבצק לעשרה חלקים שווים, מחלקת אותם בין תשע הבחורות העוזרות ולוקחת לעצמה את העשירי. ואז מתחילות כולן מגלגלות את המצות במערוכים על לוחות הקרשים המעוצדים בכח ובמרץ. הנשים, שאת מצותיהן אופים באותה שעה, משגיחות בשבע עינים, שהעבודה תעשה בדייקנות ושהמצות תהיינה דקות כולן ועגולות. מידי הלשות עוברות המצות אל דף פחים, שעליו מנקבים אותן בגלגל שינים של ברזל לארכן ולרחבן. מחדר התנור רועם קולו של שפסיל התנורן: מצות אל התנור! מצות! מתעורר יחיאליק המגיש, שם שתי מצות על שתי ידיו ומגישן אל התנורן, ואחריהן עוד ועוד. התנורן מרדד אותן אל התנור הלוהט, ומהפך בהן עד שהן נאפות. אז הוא מוציאן ושם אותן אל סל גדול, העומד לימינו. לכל אלה העובדים והמטפלים בהן יש להוסיף עוד את “כלי הקודש” וה״נאמנים" על הכשרות הבאים מפעם לפעם להעיר לכל העובדים הערות, השייכות לכשרות. המפקד העליון הוא נחמיה הנחתום, שהכשרות אינה מענינו. הוא רק משגיח ומפקח בשבע עינים, שלא יתעצלו העובדים ולא יפהקו, ומעיר להם שעליהם לזכור, שהם מקבלים כסף בעד עבודה ולא בעד בטלה. עוד שנים יש, שאינם שייכים לארגון הפנימי. אלה הם ליזר הריש־דוכנא ונוח העילג שהם הסבלים. כל היום הם נושאים את המצות בסדינים לבתי בעליהן ומקבלים מהם שכר טרחה.

בתוך גיהנום זה, שבו שורר חום, היוצא מאש התנור הלוהט במשך ארבע עשרה שעות ויותר ביום, המחניק ומכביד על הנשימה; רעש גלגול המערוכים וצלצול גלגלי המנקשים על פחי ברזל, שיחות הבחורות והנשים המגלגלות את המצות, וצעקותיהן; ולפעמים גם מריבותיהם של שאר העובדים, המחרישות את האזנים, עומדת רבקה על רגליה, שצבו במשך כל שעות העבודה, ומגלגלת במערוך את המצות בידיה, שגם הן צבו כרגליה. היא נחה רק בשעה הקצרה, שנקבעה לארוחות קלות. ונחמיה עומד ומשגיח, שלא תארך הסעודה הדלה יותר מדי. ושוב לעבודה הקשה המשמשת זכרון וסמל לעבודה הקשה, שעבדו בני ישראל במצרים יותר מה״מרור".

רבקה משכה בעול מרצונה ובלי כל כפיה מצד נחמיה המנצל. העבודה היתה קשה עליה, כמו על חברותיה, אך גם חביבה ורצויה. היא ידעה, שעבודתה תתן לה את האפשרות לגאול את כוסה, שזכרה לא מש מקרב לבה זה יותר מתשעה חדשים, ואגב תוכל לחסוך חלק גם לצרכי בניה וביתה. כי נוסף לשכר, שתקבל מנחמיה, מעניקות כל ה“נגידות”, שאופים להן מצות, כמה פרוטות, הענקות תודה, לכל העובדים, והיא, רבקה נתמנתה לחלק ביניהם את ההענקות האלה. בכל לילה, כשהיא שוכבת עייפה ורצוצה על משכבה, היא חושבת ומצרפת את הסכומים האלה ומוצאה, שהם יחד עם השכר הקבוע יאפשרו לה לגאול את הכוס “ולסתום את החורים” של תקציב הבית. מחשבה זו נותנת לה כוח לעבוד בחריצות ובשקידה. לא תרבה להג כיתר העוזרות ולא תספר מעשיות. אינה יוצאת החוצה כחברותיה לראות ברקוד קופים לנגינת ה״שרמאנקה" בידי הצוענים ואת מעשי להטיהם, שהם מראים במקומות שונים ברחוב. היא לא בקשה רשות אפילו ללכת לשעה קלה לספוד את מלכה “המגדת” ידידתה ולבכות את מותה, שקרה באחד הימים ההם.

בליל אשר ליום השלושה־עשר לא ישנה כמעט. השעות האחרונות נקבעו לאפיית המצות בשביל כל עובדי המאפיה חינם אין כסף. השעות האחרונות האלה היו קשות עליה, כמו שנדמה לה מכל ימי העבודה. לבה נחלש, ומוחה מהומם. לפני עיניה כאלו הכל מסתובב, מסתחרר. אך היא עשתה את המאמץ האחרון וגמרה את המצה האח­רונה, ומיהרה אל נחמיה, שעמד מן הצד וחישב את חשבונותיו.

– עשה נא עמי, ר׳ נחמיה, את החסד ושלם לי את שכרי לפני כל. אם אני לילדים ולא הכינותי לי לחג כמעט כלום, ואני עייפה עד מוות.

הביט נחמיה על אשה זו, שרק צל אשה היא, גל של עצמות. פניה ועיניה הביעו ליאות ובקשת רחמים. הוא ידע, שעבדה בנאמנות ובחריצות, ושילם לה את שכרה. אור רגעי האיר את פניה הקודרים היא ברכה את נחמיה ואת כל העובדים ב״פסח כשר" וכיוונה את צעדיה אל השוק, שהיה באותו הלילה, האחרון לפני החג פתוח עד חצות, וקנתה בחפזון מבלי לעמוד על המקח: דגים, בשר עוף ושאר המצרכים, שיש בהם צורך לחג.

"מחר בבוקר אלך אל זאב המלווה ברבית, אגאל את הכוס מהחוב ומהרבית שעלתה עליו, ואביאנה הביתה, ויהיה חגי שלם.״ – הרהרה רבקה בגררה את רגליה בכבדות. נדמה היה לה, כאילו הכוס כבר בחיקה, והיא מחממת, מרגיעה ומשקיטה אותה. תוך הרגשה זו היא באה אל ביתה, שהיה בו חושך, כי בעלה לא שב עדיין מעבודתו, ובניה נרדמו.

בקושי רב פקחה את עיניה בבוקר ונבהלה, כאשר לא יכלה להניע ברגליה ובידיה, כאילו תקף אותן שתוק. בקול רועד ביקשה את בתה הבכירה להכין בשבילה כוס תה ואת בנה ביקשה להגיש לה קערה וכלי עם מים לשם נטילת “מי־צפרנים”. לאחר “נטילת־ידים”, לחשה “מודה אני” ושתתה כוס תה. אז הוקל לה קצת. ומבלי לאחר קמה, התלבשה והלכה מיד אל זאב המלווה, כדי שתמצא אותו עדיין בבית לפני לכתו להתפלל. ואמנם היא מצאה אותו, כשיצא כבר מביתו עם שק הטלית ותפילין, ללכת לבית־התפילה ל״מנין" של הבכורים, שהכינו “סיום”; כי גם הוא היה בכור. הוא נחפז ודחה אותה, שתבוא אליו לאחר הצהרים. ואולם עמדה לרבקה זכותה של אשת המלווה, שגם היא אפתה את מצותיה אצל נחמיה, ורבקה השביעה אותה רצון בשרותה, ועל כן בקשה היא את בעלה לשחרר אותה מיד. הוא שמע בקולה ונכנס עם רבקה לחדרו, הוציא את הכוס וחישב את סכום הרבית עם הקרן המגיע לו. הודות להמלצת אשתו, עשה לה הנחה והוריד את הרבית דרבית. רבקה שלמה לו ככל אשר דרש, ובקבלה את הכוס לידה, רטט בה לבה, וכמעט שהתעלפה מרוב שמחה.

ד

ליל התקדש חג הפסח. העולם כלו קיבל פנים חדשות. השמים עמוקים וכחולים, משובצים בכוכבים. ירח מלא הגיה באור קסם, האופף את כל היקום במעטה של חלום והזייה. נפלאה הדומיה השוררת בכל. גם הכלבים, אשר בפרברי הגויים, שדרכם לנבוח בכל ערב נביחות סרק, נאלמו גם הם בערב נפלא זה, לקיים מה שנאמר על בני מינם בארץ מצרים: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. דרך חלונות בלי תריסים חודר אור מלא החוצה אל הרחובות; ודרך סדקים של תריסים מוגפים מציצים ונמשכים קווי־אור. מתוך בתים אחדים נשמעים החוצה קולות שונים בערבוביה. מבית אחד מזמינים: “כל דכפין ייתי ויכול”. מבית שני מסלסל ושר קול צעיר: “כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים” ומבית שלישי נשמע קול ילד רועד: "אבא, אשאלך ארבע קושיות: מה נשתנה?.. בעוד שמבתים אחדים קוראים את התשובה: “עבדים היינו!”

גם בבית יעקב החג כמעט בכל משפטיו וחוקותיו. ביום אפשר להכיר, שסיוד הקירות והתקרה אינו כליל השלימות. גם הטיוח שבו נטוחה הרצפה בטיט ובצפיע בהמות, אינו ישר והוא גבנוני מלא כתמים. אך מי יבוא בטרוניה אל ילדים, שלא נתבגרו עדיין. די להם במה שעשו, כדי לעשות את החדרים חגיגיים, ניקו את הכלים והרהיטים וסידורם כהוגן בלי עזרת אמם. השולחן ערוך. שני נרות “מה נשתנה” עומדים בשני פמוטות נחושת ממורקים בראש השולחן. לפני מקומו של יעקב מונחות שלוש המצות ועליהן ה״קערה“, עם כל המיצרכים המסורתיים של ה״סדר”, אף על פי שאינם מסודרים על פי התכנית ש״בשולחן ערוך" מחמת אי־ידיעתו של ה״מלך" באותיות הזעירות, שהפך את ה״קערה" על פיה ויצא שהזרוע והביצה, המרור והכרפס אינם במקומם הראוי להם, אך בקדרות נמצאים כל מיני תבשילים טעימים, ועל השולחן מונחים כל כלי־אוכל. עומדים גם בקבוק מלא יין אדום וכוסות זכוכית לפי מספר המסובים. ועל כולם מתרוממת ומתנשאת כוסו של אליהו הנביא, כסף טהור, והיא ממורקה וממורטה ומלאה יין על גדותיה. יושב לו בעל־הבית על המצע, כמלך במסיבו, ורגליו משתרעות על הספה הקשה, ובניו ובת אחת יושבים לידו. על כסא ישן יושבת ה״מלכה“. ראשה תמוך על כר שמאחוריה, והיא מתנמנמת. ה״מלך” ובני־המלך היו פזיזים קצת באמירת ה״הגדה" מחמת הרעב שהציק להם. גם הריחות הנעימים מהמטעמים, שנדפו והגיעו אליהם מהמטבח, עוררו את תאוותם והאיצו בהם למהר ולפסוח אפילו על דף או שנים, והם גמרו מהר את מחצית ההגדה הראשונה; בלעו את המרור עם החרוסת; לא דקדקו בסיר של הכרפס, החזרת ואכילת הביצה. לגמו מהכוס השניה, שהקדימו לה את “הנני מוכן ומזומן” ואכלו בתאבון רב את כל מה שהגישה חנצי, הבת הגדולה. רק רבקה לבדה כמעט שלא נגעה בכל המאכלים הטעימים. חולשה גדולה בכל אבריה. שעול חזק הטריד אותה לרגעים וגרם לה דקירות בצידיה. לבה מתכווץ בקרבה; וראשה כואב. היא אמרה להודיע לבני ביתה, שאינה יכולה עוד לשבת עמהם עד הסוף, ומוכרחה לעלות על מטתה, אך התאמצה לשבת ליד השולחן לכל הפחות עד אחר “שפוך חמתך^”^ כדי שתראה, בהפתח הדלת, את אליהו הנביא בבואו וטועם מן היין אשר בכוסו; ובראותה את יעקב בעלה, שהחסיר שנה מעיניו בלילות האחרונים לפני החג בעבדו בביתו של החייט הנותן לו עבודה, ועתה, כשמלא את הקיבה במעדנים יותר מן המדה וגם שתה יין למעלה “מארבע כוסות”, נרדם עוד לפני אכלו את האפיקומן, עוררה אותו ברוב עמל משנתו לשם שתיית הכוס השלישית. אז רמזה לאחד מבניה, והלה פתח את הדלת. התאמץ יעקב וקם ממקומו לכבוד אליהו וקרא “ברוך הבא”! קמה גם רבקה והשתחוותה לקראתו. בקושי ובדלוגים גמר ה״מלך" “ואת נוהו השמו” וצנח על מקומו בהודיעו: עד כאן. לא אסע הלאה הערב. מחר ב״סדר" השני נגמור את המחצית השניה. רבקה והבנים לא מחו נגד זה. וה״סדר" הראשון תם תשלם.

ורבקה היתה מאושרת. נדמה היה לה, שראתה את אליהו בגשתו אל כוסו ובצאתו מן החדר, כאלו הפנה את פניו אליה בחיוך. היא יכולה להשבע, ששמעה באזניה את המלה “תודה”, שהפליט כלפיה. בחלום נגלה אליה אליהו שוב וברך אותה ואת בניה בכל טוב והבטיח לה, שלשנה הבאה לא תצטרך לעבוד עוד קשה, כי הם יתעשרו בדרך פלא ויראו חיים טובים ומאושרים.

ויהי בוקר חג נעים ושקט. השמש של פסח החדירה את קוויה דרך התריסים, שלא היו שלמים, אל הבית פנימה ועוררו את בני הבית, שישנו שנה קשה לאחר סעודת חג מלאה ושמנה. פתח יעקב את החלון וראה, שהשעה מאוחרת וזרז את בנותיו לקום ולעשות סדר בחדרים ובמטבח, ולדאוג גם לארוחת הצהרים, כי שמע מפי אשתו, שיש לה כאבים חזקים ולא תוכל לרדת מעל המטה. ואת בניו זרז לקום להתרחץ, להתלבש ולהתכונן ללכת עמו לבית־התפלה להתפלל לכבוד החג. שפתו הבנות את הקומקום והכינו תה. שתו בחטיפה רק כדי לשטוף את הגרון. הלך האב עם הבנים לבית־התפילה, והבנות שטפו את הכלים, שלא ניקו אמש לאחר ה״סדר“. אחר כך נתנה להם האם הוראות מה ואיך להכין את ארוחת הצהרים. היא קוותה, שלעת ערב תוכל איך שהוא לרדת מעל המטה ולהכין הכל ל״סדר השני”. אך תקוותה לא באה. לפנות ערב גברו מכאוביה ורבו אנחותיה. בערב הקיאה פעמים. הראתה על בטנה הנפוחה והתאוננה שבתוכה צרבת. “כעין אש בוערת כאן, התאוננה, וגורמת לי כאבים נוראים”. לא מהרו לקרוא אליה רופא, כי הוא הלא ידרוש שכר בקור, שאיננו בבית, והסתפקו בעצות, שנתנו השכנות, שנכנסו אליה לבקרה. אך כאשר גברו מכאוביה ואנחותיה עד לאין נשוא, הזמין יעקב אליה את הרופא העירוני. הלה מצא בה כמה מיני מחלות פנימיות. אך הרעה ביותר, שמצא בה לאחר משושים ובדיקות, היה החשד, שיש בקיבתה סרטן נושן, שהתעורר בקרבה בסיבת עבודתה הקשה באפיית המצות. סרטן זה גרם לה את המכאובים ואת ההקאות התכופות. וכפי שגילה לשכנה, שהיתה אז עמו ליד מטת החולה והלכה ללוותו, היא לאחר יאוש, וימיה ספורים.

בקושי רב עלה ליעקב ולידידיו להשפיע על אלה, שהדבר תלוי בהם, שיעבירו אותה לבית־החולים היהודי. היא שכבה שם שלושה שבועות ונסתלקה לעולם הבא.

דבריה האחרונים לבעלה יום לפני מותה היו דברי אזהרה על שמירת הכוס מכל משמר. הוא הבטיח לה. אך עוד ביום ההוא הפר את הבטחתו. כי מה יכול לעשות המסכן, אם לא היה לו במה להכין בשבילה תכריכים ולשאר ההוצאות שדרשה קבורתה? חזרה הכוס לארון המשכונות של זאב המלווה בריבית. לא היתה עוד אשה, שתפקיר את חייה לשם גאולת כוסו של אליהו הנביא. ולא ידוע מה גורלה של הכוס ומקומה עד היום הזה.

א

היו ימים שחייקל ודוד ראו בעיניהם ככל האדם. אך זה כמה שנים שעיניהם נסתמאו, ושניהם לא צלחו עוד לשום עבודה. וכדי לפרנס את עצמם ואת בני־ביתם לא היתה לפניהם דרך אחרת מאשר לנסוע, או ללכת ברגל, לסביבות הקרובות ולמקומות רחוקים יותר לחזור על הפתחים ולבקש נדבות. בימות הקיץ היו מזיעים מחום ובימות החורף היו מתענים בקור, אך העניות הגדולה לא נתנה להם לבקש לעצמם נוחיות. שניהם היו כבר זקנים. אך על צבע הזקנה שלהם, על בגדיהם הישנים והדהים ועל נעליהם הישנות והמטולאות כסתה תמיד שכבה עבה של אבק דרכים וחוצות.

חייקל העגלון שרת בנעוריו אצל עגלונים שונים כרכב. אחרי שנים אחדות, כאשר חשך לו מעט כסף מזומן, קנה לו שני סוסים ועגלה פשוטה ויהי לעגלון עומד ברשות עצמו. מטבעו היה בעל אופי קשה והיה מתנהג בגסות אפילו עם נוסעיו. ועם חבריו העגלונים היה מתקוטט תמיד על דברים של מה בכך. אך לשבחו יאמר, שנוטר שנאה לא היה מעולם. בבקר תגרה ובערב פיוס, היום ריב ומחר שלום, ואז היה מזמין את היריבים לבית־יין, ואוכל ושותה עמהם; ובהתבסמו היה נכון להתנפל על צווארם, לחבקם ולנשקם. רק אשתו סבלה תמיד מגסותו וגם בניו, כל זמן שהיו קטנים ונמצאו ברשותו, סבלו מהנהגתו הקשה אליהם. עם סוסיו נותני לחמו התנהג באהבה וברחמים כל זמן שעשו רצונו. אך יש שגם לסוסים יש רצון משלהם, ביחוד בימות הגשמים, כשרגליהם טובעות בבוץ, וקשה עליהם להוציאן ולעלות למעלה על הר וגבעה. אז מרו את פיו ולא שמו לב לצעקותיו ולמהלומות־שוטו, ובמקרים כאלה גדל כעסו מאד והיה מכה אותם בלי רחם.

פעם בערב ערפל, בשעת קלקול דרכים, כשסוסיו פגרו בדרכם, ואחד מהם כשל ונפל והוא לא יכול להקימו. היכה אותו חייקל באכזריות חימה עד טרוף הדעת. ובאפו פגע שוטו בשגגה בעינו השמאלית, וזו נמקה. לא הועילו הרופאים שאליהם פנה, והיא נסתמאה. מסבה שלא נתבהרה חלה כעבור זמן אחרי המקרה גם בעינו הימנית, וסוף סוף ניטל גם מאורה. הרפוי לשוא והבטול מעבודה אכלו כל מה שקיבל במחיר סוסיו ועגלתו, והוא יצא נקי מאור עיניו ומסוסיו. נזדקנה גם אשתו, אשת נעוריו, לפני עת ותהי שבורה ורצוצה. בניו שגדלו בינתים עזבו את ביתו והלכו להם לבנות את ביתם באשר יכלו. מה יכול לעשות אדם כחייקל, שלא יגוועו הוא ואשתו ברעב? התרגל אט אט לבקש נדבות בעירו. אחר כך עזב את עירו לעתים מזומנות ויצא לעיירות הקרובות ויהי למחזר על הפתחים בעל מקצוע.

כנר עני ודל היה דוד בשנות נעוריו. אצל אביו חיים־שמעון הכנר, שהיה כל ימיו חבר באגודת התזמורת בעירו, למד מעצמו לפרוט על כנור. וכשהתבגר הצטרף דוד מחוץ למנין בראשונה כמתופף ומצלצל במצלתים. כעבור שנים אחדות קיבלה אותו האגודה בקושי רב בהשתדלות אביו לפני ראש האגודה גם לכנר. אף על פי שדעת כולם היתה, שהוא חסר כשרון של מנגן, ואצבעותיו אינן זריזות דיין, ויש שלווי כנורו נכנס לתוך “הקומפוזיציה” שניגנה כעין יוצא דופן והפרעת ההרמוניה, אך משום כבוד אביו ומחמלת החברים על “לא־יצלח” זה, שקיבל בחלקו משכורת קטנה מאשר קיבל כל אחד משאר החברים, הוסיף לעבוד באגודה בתנאים גרועים. בדרך כלל היה דוד אחד מאלה היצורים, שאין ישותם ניכרת כלל בחיים ואינם תופסים כל מקום בחברה, מחוסר הסגולה להפנות אליהם את תשומת־לבם של אלה, שבתוכם הם מסתובבים, ועל כן הם חסרי צבע בחייהם, ובמיתתם ישכחו אותם מיד, כאשר יסתם הגלל עליהם, ונימח זכרם, כאלו לא היו מעולם על אדמה זו. הוא ובני ביתו התגוללו תמיד במרתף אפל ושפל, שכתליו האפורים והעמוקים רטובים ומעלים דמעות על העוני והתלאה של היושבים ביניהם. החשכה והטחב וחוסר מזון וחולשתו מילדותו היו, כפי הנראה, הגורמים שבעצם ימי העמידה כהו עיניו בתחילה ולבסוף נסתמאו לגמרי. הן נשארו אמנם פקוחות, אך לא ראו מאומה, מחמת התבלול שעלה ומנע את האור מחדור אל העינים. אחרי שהיה במשך חדשים אחדים אובד עצות בשאלת מה לעשות לשם קיום עצמו ובני משפחתו, ואחרי ששכנים ואנשי־חסד נלאו לתמוך בו, עזב את ביתו ואת עיר מולדתו והלך לבקש בעזרת עיניו הכבויות, מה שלא יכול למצוא דיו, כשעיניו עוד יכלו לראות. לעזרתו לקח אתו את כנורו המרופט ויצא עם נער קטן לנהוג בו לנדוד בעולם הרחב.

הולכים שני העוורים, חייקל העגלון ודוד ה״כליזמר", בדרך הכבושה לקבצנים מבקשי נדבות, בעזרת שני נערים המוליכים אותם. לכל אחד נערו המתאים לאפיו ולרוחו. שם הנער המלווה את חייקל הוא יאקל ושם הנער של דוד, זלמן.

גבה קומה היה יאקל, בעל בשר ורב כוח לא לפי גילו. קווי פניו הרחבים מטושטשים, עיניו הירקרקות נעות תמיד לכל סביביו, שפתיו עבות ונוצצות, לחייו רכות ונפוחות, שערות ראשו המסולסלות בקציהן בהירות, מסובכות ומאובקות. במילי־דעלמא היה טיפש כמשמעו, ופניו נראו תמיד כצוחקות; אך בעניני אכילה היה חריף. כי אהב רק מאכלים חריפים, כגון: שומים, בצל ישן, צנון ודווקא גדולים, מלאי מיץ וליח בשפע, המעלים דמעות בעיני אוכליהם, והם ממולחים ומפולפלים. תאווה יתירה חש לפירות, שנתבשלו יותר מכפי השעור, המעלים כתמים צהובים, סימני רקיבה, והם נושרים מן העץ, וריח חמוץ נודף מהם. בגדיו היו קצרים וצרים ממדת גופו, כי על כן נתפקעו התפרים במקומות שונים. מתוך החורים נתבלטו חלקי בשר אדום נפוח של זרועותיו וברכיו… כיסי מעילו ומכנסיו, שלפי דעתו הם העיקר ובשבילם נוצרו הבגדים, היו מלאים תמיד מיני מזונות. היה בעל מזג טוב, והיחסים בינו ובין פטרונו היו בכלל טובים, ידידותיים. אף על פי שרגיל היה חייקל לקללו קללות נמרצות ולחרפו בכל מיני שמות גנאי, בכל זאת לא התרעם עליו יאקל. אדרבה, בשעה שהלז שפך עליו קב של חרפות וגדופים, התפשטו פניו והתרחבו, וצחוק נחת של מאושר, בשעה שאומרים לו את שבחיו בפניו, התגלה עליהם. לפעמים קרה, שחייקל הרתחן כעס עליו ושלח את ידיו לעברים שונים, כדי לתפסו ולצבטו. באותם הרגעים נשתמט יאקל מתחת ידיו, רקד והידד ועשה הקפות מסביבו וקרא: הנני, דודי, תפסני נא.

הנני על ידך והכני! ובשעה שחייקל הרים את קולו הניחר ושר שירי עוורים, ששרים אותם כדי להסב אליהם את תשומת לבם של העוברים ושבים, נצטרף אליו יאקל מיד בקולו הרחב והמרגיז את האוזן, וניכר היה, שהוא שבע רצון במצבו ומוצא בתפקידו זה ספוק רוח גמור.

ההיפך מיאקל היה זלמן, נערו של דוד. צפוד ומקומט, כפרי שנבל על העץ בטרם שנגמל; היה עור ועצמות וחוור פנים; אחד מנערי בני־ישראל, המזקינים בלי עת ונקמלים בטרם תגיע להם שעת הגידול והצמיחה. מתוך עיניו השקועות נשקף היה פחד, שמילא אותו. קולו היה רפה; וכשהגיע בשפתיו הדקות והיבשות להוציא מתוכן מלה, נראה היה, כאלו חפץ לבכות ולקרוא: אויה, ירא אני! היחידי, שהיה חובב אותו ומתהלך עמו ברוך ואבהות, היה דודו בעליו. ולפיכך היה זלמן קשור אליו והסתפק במה שנתן לו והיה רוחש לו תודה.

גם העוזרים וגם נעריהם המוליכים אותם לא ידעו זה את זה מעולם. כל עוור הלך מעירו לדרכו. אך במקרה יצאו פעם שניהם לכוון אחד; ובאחד הימים נזדמנו שניהם לעיר אחת. והתוצאה היתה כמקרה שני סירים, אחד של נחושת ואחד של חרס, שהתגלגלו בדרך אחת ונתקלו זה בזה – מי נדחה מפני מי ומי נפגע על ידי מי?

ב

ביום קיץ אחד, בשעה שהחמה נטתה לערוב ורוח קלילה צננה מעט את האויר, שהתלהט במשך היום, נכנסו דוד העוור וזלמן לעיר ס' מאותו העבר, ששם מתנשא הר ענק, המזדקר כלפי שמים, ומצד שמאלו גבעה משופעה, מכוסה חורשה. לא רחוק מהם שטף לו נהר שלוו ושקט, שעל שפתו מפוזרים סלעים זקופים ושברי סלעים, וביניהם גדלים עצי לבנה וערבה. בין ההר והגבעה ובין הנהר נמתח כביש אבנים המוליך העירה. אלמלי נעשה נס ונפקחו עיני דוד, גם אז לא התעכב אף לרגע להתבונן להדר הטבע הפרוש כאן לפני שקיעת החמה. כי נדכא היה ורצוץ מעמל הדרך, מכאב רגליו וכובד הנשימה, שבא מהאבק, שמילא את פיו והגיע עד לועו. עכשיו בהיותו עוור, ואחת היא לו ערבה חשופה וערומה, או הדר הכרמל והשרון, לא חש ולא הרגיש מאומה והוסיף לצעוד בכבדות, כשהוא מקיש במקלו העקום אשר בימינו, ובשמאלו אחז בכנף מעילו של זלמן מוליכו. כעשרים פרסא הלכו מאותה העיירה, שמשם באו, ורק לפעמים עברו על ידם עגלות, שלקחו אותם והעבירום בדרכם מרחקים לא גדולים. דוד מיהר לבוא אל העיר, שהוא מבקר אותה בכל שנה בעונה זו שלפני “שבת נחמו”. בעיר זו יש לו כבר “חזקה” על מקום קבוע בבית־התפלה הטלנאי מאחורי התנור, והוא שוהה בה כשלושה שבועות, או מעט יותר. יש לו בה מכרים רבים, שמקבלים אותו בסבר פנים יפות, נותנים לו נדבה בעין יפה ומזמינים אותו ואת נערו לסעודת שבת; ולפעמים גם לארוחת ערב ביום חול. נהירים לו רחובות העיר וסמטאותיה. משום כך, כשהרגיש שרגליו עומדות על תחומה של עיר זו, הוקלה נשימתו ורווח לו.

התוכל להרחיב מעט את צעדיך למען נספיק לבוא לבית־התפלה עוד לתפלת מנחה? – שאל את זלמן נערו.

– כואבות כפות רגלי. – נאנח זלמן והתגרד בגבו. – טוב היה להתרחץ מעט במי הנהר.

– נבוא לבית־התפלה וננוח שנינו הלילה ומחר נלך להתרחץ. – ניחם אותו דוד. – עתה השעה מאוחרת.

כשקרבו אל בית־התפלה, גמר הש״ץ את חצי ה״קדיש" שלפני י״ח, והמתפללים כוונו את רגליהם ישרות, עצמו את עיניהם, ושפתותיהם התחילו לוחשות ודובבות: “אדוני שפתי תפתח”. נזדרז דוד ונכנס בחשאי כמתגנב, נדחק אל בין הכותל והתנור, הוריד את תרמילו מעל גבו יחד עם כנורו, שהיה בתוך תיק של בד, הניחם על ספסל, שהיה ישן עליו, מיהר להרטיב את אצבעות ידיו מתוך הכיור וחש להצטרף למתפללים. זלמן לקח לו סדור, ישב על הרצפה ליד דוד והביט אל הסדור, אך לאט לאט צנח ראשו למטה, והוא ישב נרדם, כצפור קטנה, שאמו נלקחה ממנה, והיא נשארה גלמודה בעולם…

בו בערב נכנס גם חייקל יחד עם יאקל נערו מעברה השני של העיר. עייפים היו גם שני הנודדים האלה בלכתם ברגל מרחק רב מהעיר, שבאו ממנה. גם הם היו מיוזעים ומכוסי אבק־דרכים. הם באו לעיר זו בפעם הראשונה ולא ידעו לאן לסור ללינת לילה. שאלו והראו להם את ה“הקדש” הישן, שנשאר עוד, כשריד זכרון משנים קדמוניות, וגם הוא נוטה לנפול. נכנסו שמה והניחו את תרמיליהם. התפלל חייקל ביחידות וסעד את לבו בשרידי אוכל שהביאו עמם; הניח את תרמילו על אחת המטות מתחת למראשותיו ויישן מהר, כשהוא בבגדיו.

לא כן יאקל. הוא תר לו אחת הפינות, נדחק אל תוכה לבל יראהו איש, הוציא מכיסיו שלל רב, שמצא בדרך בעברם ליד מקשאות: מלפפון גדול שנצטהב וגרעיניו טובים כבר לזריעה, עגבניה, שני תפוחים עם חורים קטנים בקליפתם, סימן שבהם שוכנות תולעים, הוציא פת לחם יבש וישב לכסרמם ולאכלם מתוך הנאה מרובה. אחר ישב עוד ושחק בצללים, שידיו הטילו על הקיר ואצבעותיו התנועעו בכוונים שונים; ורק כשנמאס עליו לעשות מעשה זה נכנס לחדר, שבו שכב חייקל, ושכב גם הוא.

למחר השכים דוד, כאשר המתפללים ב״מנין" הראשון התחילו מתאספים. מכיריו פגשוהו ב״שלום עליכם", והוא הכיר את כולם על פי קולם ומשוש בידם, קרא בשמותם והחזיר להם שלום בשמחה. אחר התפלה בצבור ואמירת פרק תהלים על פה אכל עם זלמן שיורי אוכל, שהיו לו עוד, מאתמול, לקח את כנורו, ושניהם יצאו אל רחוב החנויות. היה בוקר קיץ רענן. משעה לשעה התרוממה השמש והגדילה את חומה. האנשים טרודים עברו לעברים שונים במרוצה ובבהילות. אופני עגלות עמוסות משא כבד שרקו וחרקו. כרכרות רקדו והשתקשקו על אבני המרצפות; ילדים וילדות מהרו לרוץ לבתי־הספר, ותיקיהם עם הספרים על גבם או בידיהם. זבובים גדולים וקטנים עפו, זמזמו ועקצו את אלה, שנחו על חלקי פניהם, או על חלקת ידיהם. זלמן אחז בידי דוד והלך עמו אל אותו עבר, ששם גדל עץ שיטה רב ענפים, והעמיד אותו בצילו. לקח דוד את כנורו והתחיל מעביר על מיתריו בקשתו איזה נגון ישן עצוב, שזכר מאותו הזמן, שהשתתף בתזמורת, ושבו היו מלוים את הבדחן, כשחרז את דברי מוסרו לכלה יתומה. באותו הזמן הסתובב זלמן עם קערות פח בידו וקרא בקולו הרפה:

– בני־ישראל, חוסו על איש עוור.

פעמים רבות חזר דוד על נגונו, וזלמן – על בקשתו. אך מקול שאון הרחוב לא נשמעו גם שניהם. רק העוברים והשבים, שעברו קרוב אליהם, זרקו את פרוטותיהם אל הקערות; וזלמן הוריק אותן מידי פעם בפעם אל כיסו של דוד, אשר נראה היה, שלא שם לב לדעת, אם רבות הן או מעטות. כי בעת אשר העביר בקשתו על המיתרים המרופטים פעם נגון זה ופעם נגון אחר, עסוק היה מוחו במחשבות נוגות, המחריבות את לשדו המעט, שנשאר לו, ומכלות את נפשו. לפניו עוברים חייו האפלים, שכולם שלשלת ארוכה של אסונות ופגעים; חיים שמיום עמדו על דעתו היו בלי קרן אורה ותקווה. חיים של קור, רעב, מחלות, עלבון וצער. מקום רפש, צחנה ורמשים היתה חצרו ברחוב בני העוני, ומרתף אפל וטחוב היה דירתו. אשה גבנת במקצת וידועת חולי היא אשתו, חברתו הנאמנה, שמיום בואו עמה בברית הנשואין, היא נושאה עמו יחד את הסבל הקשה ומטפלת בילדיהם בעלי עצמות רכות ורגלים עקומות, כבדי־־פה ועינים טרוטות. האדמה הלחה היתה מטתם בלילה וכסאם ביום. הרבה פעמים הזינו את עצמם בשיורי־אכל; פירות וירקות, שאנשים זרקו אותם, היו להם למלא את בטנם הרעבה. כזה היה גורלו מאז נתעוור והוא תלה את עצמו, באין מוצא אחר, בנדבת לבם של אחרים ובקריאות זלמן האומלל כמוהו, המסתובב וקורא:

– בני ישראל, חוסו על איש עוור!

סגורות עיניו זה שנים אחדות וסגורות תהיינה עד רגעי חייו האחרונים. אפלת מוות סביבו, ואפלה כזאת בתוך נפשו. חלש ורפה כוח הוא מעודו. אך בימים האחרונים עזבהו כוחו כולו. רגליו בצקו, והוא גרר אותן בעמל רב. ידיו רועדות ואינן יכולות לשלוט עוד בכנורו. שיניו המעטות, שנשארו עוד בפיו, רעועות ואינן יכולות עוד ללעוס את הלחם היבש; השעול מציק לו גם הוא. וכך חסר מנוחה הוא ביום ובלילה, חורבה שוממה ונופלת הוא. ובכל זאת עליו לסובב בשווקים וברחובות ולקרא ולבקש… וזלמן כאלו יודע את מחשבות מגינו ואפוטרופסו והולך אחר כל עובר בחוץ ומתחנן:

– בני־ישראל, חוסו על איש עוור!

ומוחו של דוד היבש מוסיף לחשוב, כי כל עוד בקרבו דופק עורק חי אחד, הוא צריך לסובב בערים ובעיירות לבקש מחיה לו ולנפשות ביתו. מי יגיד לו כמה עליו להתענות עוד? מי יודיעהו באיזה מקום תיפח רוחו? והידעו אשתו ובניו על מותו ומקום קבורתו? מי יתענין בו, ומי ידע למי להודיע על מותו?

– בני־ישראל, חוסו על איש עוור!

ראשו יורד. כנורו תפוס בידו האחת וקצהו השני נח על כתפו; וידו השניה עם הקשת עולה ויורדת ממעלה למטה, ועפעפי עיניו הסגורות מורדים, והוא כולו נשען על גזע העץ, כתמונת־צל, סמל העוני והצער העולמי. לידו ישב זלמן הקטן, שרגליו עיפו לקפץ ולרדוף אחרי העוברים ושבים, הפסיק את התרוצצותו וישב לנוח. על פניו הזעירים והצמוקים רשום, מה אומללה וגלמודה היא בריה קטנה זו בתבל הרחבה. אביו, שהיה שכור ועצל, עזב את אמו, כשהוא היה בן ארבע שנים. אמו עבדה קשה מאד עד שכרעה תחת עולה ומתה מתוך שחפת. חמל עליו אחד הדודים, לקחו לביתו והכניסו לתלמוד־־תורה. אך גם הדוד היה עני מדוכא ולא יכול להחזיק אותו עוד בביתו ומסרו לדוד העוור, שחיפש לו ילד שילווהו בדרכו. מאז הוא מתענה יחד עם בעליו בקור ובטחב, בחום וברוח וגשם ומענה את רגליו בדרכים. וכשבאים לאיזה מקום ישוב, הוא רץ מאחד לשני העוברים על ידו, ומתחנן אליהם: בני־ישראל, חוסו על יהודי עוור! ובני־ישראל טרודים מאד איש איש בהרהוריו ובעניניו, והם אצים איש איש לדרכו ואין להם זמן לשים לב לאיזה כנור שורק ומזעזע את העצבים ולילד המתלבט בין הרגלים. רק אחדים מהם נשמעים לרגש החמלה ונעצרים בדרכם, מחפשים בכיסים: ואם מוצאים שם פרוטה, או פרוטתים, משלשלים אותה לתוך הקערית והולכים הלאה. רק בשעות אחר הצהרים, כשהילדים חוזרים מבתי־הספר לבתיהם, או בשעות האחרונות לפני שקיעת החמה, יש שהם מתאספים מסביב העוור המנגן בכנור ונערו. אז יש שגם הם ינדבו את הפרוטות שיש בידם. ואחרים יביאו מי תפוח ומי אגס, או שזיפים, או גם עוגה מתוקה, וימסרו אותם לזלמן, והוא יחלק אותם בערב חלק כחלק עם דוד.

ג

גם חייקל ויאקל התעוררו למחרת הבקר. אך חייקל לא חיכה להתפלל ב“מנין”. ובכלל לא תפסה התפלה אצלו מקום מיוחד. את השמש המשגיח על ה״הקדש" מצא וחקר לדעת מפיו, אם יש בעיר איזה עשיר יושב “שבעה” ובביתו מתפלל “מנין” וכשקיבל כתובות מיהר אל האבל ובידיו הטלית והתפילין, כדי להצטרף ל״מניף" כי היה בטוח, שיקבל שם גם לגימה וגם נדבה. בין המתפללים אסף ידיעות על ברית־מילה, חתונה, או שמחת־מצוה אחרת שיש בעיר; והוא שמר את השעה ויהי שם הראשון. אחר שאסף את הידיעות האלה ציווה על יאקל, שידע לכתוב, לרשום את כל הכתובות ויצא עמו לעבודתו הרגילה. הוא התחיל מאותו הצד, שבו נמצא ה״הקדש". מצנפתו הישנה, שנקרעה באמצע, נעתקה למעלה אל קדקדו, ומתוכה הציצה קווצת שער אפורה וסבוכה. בשתי ידיו נשען אל גולת מקל העבה וצרח בקול ניחר אל עבר ההולכים ושבים:

"כסף רב הוצאתי, פיזרתי,

בעצת הפרופסור מנדלשטאם דרשתי,

אך לשוא כל רפאות תעלה –

לאור עיני לא מצאתי הצלה".

את הפזמון, השגור בפי הרבה עוורים, שר בקול רם, אשר בקע לו דרך באויר והתנשא מתוך שאר הקולות השונים אשר בשאון הרחוב. באותו הזמן עמד יאקל וגרד בשיניו הרחבות החזקות חצי אבטיח, שרובו היה עדיין ירוק. סנטרו, שפתיו וקצה חוטמו נתלחלחו ונתלכלכו בליחו של האבטיח.

– תאכלך רימה, אבטיח רקוב. – הפסיק חייקל את פזמונו ודחפו במקלו, – העת הוא לך לזלול בשעה שאנשים הולכים להם לדרכם? חרץ לשון, כלב שוטה!

הכיר יאקל בצדקת אדונו, בלע בחפזון את חתיכת האבטיח שגרס והיה כבר בפיו וכמעט שנחנק בה; הוציא מגרונו געיה משונה, כגעית פרה בשובה מן העדר, והיא רואה מרחוק את עגלתה וצרח:

"לשוא כל רפאות תעלה –

לאור עיני לא מצאתי הצלה".

וכשהרגיש חייקל, שיאקל עומד תחתיו, התחיל גוער בו מתוך קללה:

– תנקרנה עיניך ותעקמנה רגליך, בחור נבזה. למה, אוכל חנם, תתן לאנשים לעבור בטח? רוץ אחריהם ותבע בפיך!

יאקל מתחיל רץ כמשתולל מאיש אחד למשנהו, מעמיד פנים מעונה, מושך במעיל האיש, או האשה, ובקול רחמים קורא:

– דוד, דודה, תנו נדבה לאיש עוור אומלל. רחמנות גדולה, אשה, וילדים בבית רעבים; לא אכלנו היום מאומה. וחייקל מוסיף לצעוק ולהריע. גידים כחולים מתנפחים ובולטים על מצחו מרוב מתיחות, ונטפי זיעה מבצבצים ונוזלים על לחייו ומגיעים עד קצה זקנו המסובך ונבלעים שם. הוא ויאקל רק מחשבה אחת ממלאה אותם – למשוך אליו את העוברים ושבים, שיפתחו את כיסיהם.

עומדים הם שניהם כחצי שעה במקום אחד, ואחר כן הם סרים משם למקום אחר עד שהם מתקרבים ובאים אל רחוב החנויות, ששם עומדים דוד וזלמן בפינה הראשונה של אותו הרחוב. עמד חייקל ופצח את פיו בפזמונו הרגיל:

כסף רב הוצאתי, פזרתי וכו׳

ויאקל הוסיף לרדוף אחרי העוברים ושבים וכמעט בעל כרחם הוציא מידם את פרוטותיהם, עוד טרם קרבו העוברים אל המקום, ששם עמד דוד ושרק בכנורו, וזלמן ישב על הארץ ונשא עיניו למרום. לאזני חייקל הגיע קול הכנור, והוא קרא ליאקל ושאל אותו, מי שם המנגן?

יאקל סיפר לו את אשר ראה. נתמלא חייקל חרון ושאל בכעס:

– איך זה אפשר שבעיר אחת יהיו שני קבצנים עוורים? ראה, ממזר, לגרש אותו מכאן.

וכאשר התקרב חייקל אל המקום, ששם עמד דוד, והתחיל שר בקולו הצרחני את פזמונו, שאל דוד מתוך דאגה את זלמן, מי השר שם? זלמן ענה לו על מציאתו של עוד עוור אחד. אז נאנח דוד ואמר:

– אם כן, זלמן, נלך מפה. ברחוב אחד אין מקום לשני עוורים.

והם עזבו את הרחוב ודרך סמטא קטנה עברו לרחוב אחר ועמדו שם. אך גם חייקל הגיע שמה בסופו של אותו יום ושר עוד שיר המסתיים בנוסח אחר:

"אנא, אישים, אל תתנוני לגווע.

רחמו על איש מוכה בידי אלוה".

והאנשים העוברים על יד שני העוורים, בין שנתנו מפרוטותיהם לאחד, או לשניהם, ובין שלא נתנו אף לאחד מהם, מעמידים פנים של רוגז ומביעים את תרעומותיהם על רבוי העניים בעיר, שאין נותנים מנוחה גם ברחוב.

– אל נא יענשני אלוהים. – אמרו אלה: – הרי גם את הרחוב אינם נותנים לעבור. על כל צעד עוורים ונעריהם, התובעים בחזקה.

מהימים הראשונים הספיק יאקל להתפרסם בין ילדי הרחוב ולהתחבב עליהם, כי ידע לדבר עמהם בקריצות עין וברמיזות נלעגות ובידח את דעתם בקראו קריאות תרנגולים, נבח ככלבים בני גזעים שונים, והיליל כחתולים. הילדים, שהתאספו קודם מסביב לזלמן, עזבוהו והלכו אחרי יאקל והריעו לכבודו. הרגיש דוד בקרבתו של מתחרו וקרא לזלמן, שיעבירהו לרחוב אחר. וכשראה יאקל את זלמן אחז בידי דוד ונחפז לעזוב את מקומו, קרא ברגש נצחון וזלזול בחברו:

– חתלתול קטן, מיאהו! עוד לא אכלת היום, אפרוח. הער את העוור שלך הנרדם, וייניק אותך.

והילדים הרימו קול צחוק, בשמעם מפי יאקל את חרפת זלמן ודוד, ולוו את הלגלגן בצחוק ובקריאות הידד!

כה הלך הדבר וחזר כמעט בכל יום גם בשאר הרחובות. דוד הרגיש כי “הכנסותיו” בעיר זו הולכות ופוחתות מיום ליום, והחליט לקצר את ימי שהותו כאן, והוא עבר לעיירה הקרובה. ואולם גם שם נתקל במתחרה החזק והזריז ממנו גם בעמדם ברחוב וגם בחזרם שניהם על הפתחים.

– הגם כאן הוא? – קרא חייקל בכעס ובבוז בשמעו בדרך את נגינתו החשאית של דוד. – האינך יכול, יאקל, לטאטא את שני אלה מדרכי? לא די שהאנשים מקשיחים את לבם ואוטמים את אזניהם בדרך כלל משמוע את בקשותינו לנדבות, כי בא עוד שטן ההולך אחרי כצל לכל מקום שאני הולך!…

ויאקל רץ עם קופסת הפח בידו ומקשקש בפרוטות אשר בתוכה. וכשהוא רואה את דוד העומד וראשו נטוי הצדה ומנגן בכנורו וזלמן נערו עומד על ידו ופושט את ידו הצנומה אל העוברים, מתקרב הוא אליהם, פוער את פיו הרחב וצורח פזמונו של חייקל:

"כסף רב הוצאתי, פזרתי

בעצת הפרופסור מנדלשטאם דרשתי…"

באותו הזמן הוא מקשקש בפחית לעיני העוברים וקורא: תנו יהודים רחמנים נדבה לעוור אומלל ויעזר לכם אלוהים…

כה נזדמנו שני עוורים אומללים בדרך נדודיהם ונתקלו זה בזה במשך שבועות מספר עד שחלה דוד באחת העיירות והובא לבית החולים אשר שם. וכעבור ימים אחדים השיב את רוחו אל אלוהים. נשאר זלמן המסכן בודד בעיירה זרה חסר מגן ועוזר. הוא הלך בין המלווים המעטים אחר המטה. מרר בבכי ושאל: על מי עזבתני דוד הטוב?!

שני העוורים היו עניים אומללים. אך אחד מהם היה סיר נחושת, השני סיר חרס.

שנוי וסת, רגשי גועל עד הקאה למאכלים אחדים ותאוות הזולל למאכלים אחרים, ביחוד חמוצים, נטיה לשחוק פתאומי ולבכי בלי כל סיבה נכונה; התרגשות, ולפעמים לאות עצומה ורפיון בכל פרקי העצמות – מה כל אלה מעידים? גם אשה פשוטה יודעת, כי אותות כאלה מבשרי הריון הם. ואולם מטעם זה עצמו, כי היא איננה אשה פשוטה, כי אם מיילדת, בעלת דיפלום, לא חפצה להאמין בסימנים כאלה. היא זכרה את אשר קראה בספרים וגם מפי הנסיון למדה, כי לפעמים, אם גם רחוקות, סימנים כאלה לא כלום הם. הפרעות כאלה ואחרות בגוף האשה מקור אחר להן.

כארבעה ירחים, או יותר, התנחמה… אמנם היא לא תודה, כי התנחמה, אבל האמינה, כי לא תמיד יש בסימנים אלה ממש. אפס עכשיו אין עוד מקום לפקפוקים. בא סימן אחד והכריע את כף הספקות אל צד הוודאי: זה ארבע פעמים, אשר הרגישה בקרבה מעין הזדעזעות, פרכוסים והתרוצצות. והיא הלא כבר היתה לאם ויודעת על כן, מה טיבם של פרכוסים כאלה.

ובכן אין עוד בעיניה כל ספק קל – היא הרתה. הדבר הזה הוא לעת־עתה סודה, ולא תגלהו לשום איש. לאביה ולאחיותיה לא תספר, משום שרוח רעה שוררת בינה וביניהם זה כבר, וטינא ותרעומות להם איש על רעהו. ומבעלה תכחד את הדבר, בדעתה מראש, כי אחת משתי אלה תהיה: הוא ישמח לקראת הידיעה, כאשר שמח בפעם הראשונה, או יתעצב ויצטער כמוה. ועל כן מצאה, כי אם כה ואם כה, טוב לבל תדבר עמו, עד אשר תקבע בלבה איזו החלטה, ותדע איך להתנהג.

אבל מתי תחליט? הלא זה היום השלישי מאז הוברר הדבר בעיניה, ומדוע אפוא לא באה עוד עד היום לידי כל החלטה?

זאת היא הרעה, כי בכל פעם, אשר תרגיש צורך להתיישב בדבר ולהתעסק בחפוש תשובה הגונה לשאלה החמורה, יבואו דברים צדדיים, אשר לכאורה אין להם כל שיכות לשאלה אשר לפניה, והם מבלבלים ומסיתים את דעתה, והשאלה במקומה עומדת.

דומה, כי עתה היא שעת הכושר: הוא נסע לרגל עסקיו וישוב רק בעוד יומים, או שלשה; המינקת הלכה לה יחד עם בֶתי בתה אל אחת השכנות. השעה היא בין השמשות. בחוץ שורר חורף עז, וחדלו התנועה והשאון ברחוב; זגוגיות החלונות מכוסות קרח עבה, ואי אפשר לראות בעדן את הנעשה בחוץ. סביבה דומיה וחשכה; ואין דבר, אשר יוכל לפנות את לבה ולהפריע לה מלדון על כל פרטי השאלה המעסיקה אותה מאד. ואמנם היא ישבה אל השולחן ותורד את ראשה על ידיה במחשבה תחילה לפתור את השאלה הזאת. – אלא המחשבות והזכרונות מעכבים, והספקות וההרהורים הם בעורכיה!

לעמוד ברשות עצמה ולאכול מיגיע כפיה היה אידיאל יחידי שרחף לנגד עיניה ימים רבים מאז התבגרה, אחרי אשר שמה אל לבה, כי מצב אביה יורד מיום ליום, ואחיותיה, שכבר נתבגרו, יושבות בבתוליהן, ומכבידות את עולו עוד יותר, וגם היא איננה כבר צעירה; כל אחת מהן עינה רעה באחותה, מרות נפש הן כולן ואינן יכולות לדבר שלום עם זו. ולמה תשב בטל ולאיזה נס תחכה?

שלש דרכים היו אז לפניה: ללמד להיות למורה, לרופאת שינים או למיילדת; מאלה השלוש בחרה באחרונה. כשגלתה מחשבה זו, היתה מרידה כללית בבית. אביה “היהודי היפה”, היחסן והלמדן כעס ואחיותיה התנפחו והתרעמו.

– חכמה היא בעיניה מכל אדם. – רגנו אחיותיה בלשון בסתר. – אין היא חפצה לחשוב, אולי הדבר הזה לא לכבוד לנו ולמשפחתנו.

– אף פרוטה אחת לא תקבלי ממני, אף לא מכתב. – איים עליה אביה.

אך היא היתה תקיפה ועומדת על דעתה ותסע בלא ברכת אביה ואחיותיה לעיר חארקוב ונכנסה שם לבית־־ספר. אביה, הגא והעקשן, שמר גם הוא את דבריו ולא כתב אליה אף פעם כל מכתב. שתקו גם אחיותיה.

את העמל והתלאה, ששבעה בעיר הנכריה, ואת ההרפתקאות שעברו עליה שם שכחה מיד, כאשר אך קיבלה את הדיפלום. השכר הראשון שהשתכרה, במקרה, בעזרה למיילדת מכרה; הארוחה הראשונה, שקנתה לה אז בכספה, השכיחו אותה את כל צרותיה והנעימו לה את חייה בימים ההם. אבל כמה ימים עברו מן היום ההוא, עד שמצאה פרנסה קבועה בצמצום במקצועה? בשעת למודה האמינה, כי כאשר תרכש לה מעט כסף, יקל לה אחרי כן למצוא שדה מערכה להלחם עליו את מלחמת החיים ולהסתדר. אבל הנסיון בא והוכיח לה, כמה קשה דבר זה.

כשהגיע לה התור לבחור מקום להשתקע בו, הגיד לה לבה, כי עליה לבקש מקום מחוץ לתחום, משום ששם אין התחרות כל כך קשה כמו בתחום המושב. וכן גם יעצו אותה כל מכרותיה.

היא חפצה להכנס לבית חולים אשר לזמסטבה, ואמנם מקומות פנויים היו אז, אבל סרבו לקבל יהודיה. פעם מצאה בית־חולים כזה בכפר גדול אחד בפלך קורסק, אך היא לא יכלה להיות שם יותר משני חדשים: האנשים, שעבדו עמה יחד, הראו לה אותות בוז ומשטמה גלויים. גם לב הרופא הראשי לא היה טוב עליה, ותהי אנוסה לעזוב את בית החולים ההוא. אז נסעה לעיר רוסית לא גדולה ותתישב שם, ואולם גם בעיר ההיא מצאה פנים נזעמים, התנכרות ומבטי חשד; חוץ מאלה לא היה נוח לה לגור רק בין הגוים. חינוכה וגידולה בתחום המושב בין אחים, הכבידו עליה את הישיבה במקומות, שהכל זר ונכרי לה, והיא בודדה. אז עזבה את המ״חוץ לתחום" ותלך לבקש את הצלחתה ב“תחום”. בערים הגדולות לא יכלה להתבסס מרבוי המיילדות ומחוסר האמצעים הנחוצים שם. ובערים הקטנות היתה גם מיילדת אחת יתירה, כי התושבים רובם עניים והיולדות מסתפקות ב״זקנות" שיש להן… באין ברירה שבה לעיר מולדתה.

שחוק אירוני מצד בני משפחתה, אי־תשומת לב מצד התושבים והתחרות מצד המיילדות שבעיר – פגשה בבואה שמה. הדברים האלה, הכאיבו, כמובן, את רוחה; אך יותר מכל ציערה אותה ההתחרות המגונה. אי אפשר לה לזכור את הדבר, מבלי אשר יאדימו פניה. הוצאת שם רע ודבות שווא, רכילות ולשון הרע מצד המיילדות; התרפסות ובזבוז חנופה וחלקות ביד רחבה מצידה לכל איש ואשה וחתירה תחת פרנסת אחרים – אלה היו כלי הזין והמכשירים, שבהם נלחמו שני הצדדים על קיומם.

אחר התאמצות עצומה והשתדלות נמרצת הצליח בידה לרכוש לה חוג נשים, אשר נתנו לה להשתכר. אמנם רק היולדות מהמעמד הבינוני ביכרו אותה. העשירות ביכרו את המיילדות הנוצריות שבעיר, אך היא ידעה, כי לא בפעם אחת אפשר לכבוש את כל העיר. המועט, אשר כבר נפל בחלקה, נתן תקווה בלבה, כי בעתיד יגדל חוגה, ועבודתה תתרבה. החדר הקטן שבו דרה, הרהיטים הפשוטים שפארו את מעונה זה, מיני מזונות שהיו שמורים בארון הקטן, בקורי אחיותיה שלאט לאט השלימו עמה והיו באות לבקרה, התה ששתו בביתה, הפירות והשוקולדה שבהם כיבדה אותן – כל אלה הרוו אותה נחת רב. גם אביה הקפדן כמעט שהשלים עמה, והיא היתה באה מפעם לפעם לבקרו; ועוד מעט וכיבד אותה גם הוא בבקוריו. שלום המשפחה שבא לה הניח את דעתה. והנה באה האהבה והכניסה ערבוביה בסדר חייה וגם גרמה לרוגז חדש בינה ובין אביה.

האהבה אמנם אחרה לבוא בהרבה. היא היתה אז מעט יותר מבת שלושים, אך היא באה ברעש ורעם, כאילו היתה עלמה צעירה.

מחאות היו גם משני הצדדים: אביה מחה, מפני שמצב בחירה בחיים לא היה איתן, ואביו – מפני שהכלה לא מצאה חן בעיניו.

– לפנים, עת בקשו ההורים “בחורים הגונים” לבנותיהם ודאגו גם לסידורם בחיים, אז היה אולי ערך גם לחתן כמישא שלך. – טען אביה. – פנים יפות, בגדים לפי המודה האחרונה וידיעה ללכת עם נשים לא יתנו עוד את הזכות לגבר בימים האלה לקחת לו אשה, בטרם מצא לו משלוח יד, או עסק נאמן. מישא שלך היה מוצא חן גם בעיני, לו הבין ודאג לאחריתו לפני התוודעותכם, אבל עתה הנני מנבא לך, כי עליך יהיה לפרנס אותו. הוא כלי ריק. אין בו מאום. ואביו? השתיקה יפה לו. ועל כן איני מייעץ לך ללכת אחריו.

– נכון אנכי לתת לך אלף רו״כ נדוניא – אמר אביו אל מישא. – והכלה שנמצא תביא לך בוודאי גם היא אלפיים, או יותר. אז אני אעזור לך ואתה תוכל לבצר את מעמדך כיאות. אך אם תלך אחריה, אל תקווה לקבל ממני אף פרוטה. אי־אפשי בכלה, העוסקת תמיד בשפיר ושליא. לנשים כאלה פה רחב לדברי נבול, לשון ארוכה וידים מסואבות. הרי מכירים אנו את מאשא שלך המיוחסת, המתגאה באביה היחסן. אתה תהיה המטאטא בידה לכבד את הבית, וסמרטוט לנקות את הרצפה. להתגאות ביפיה לא תוכל גם כן, ולמה היא לך? תמצא אחרת נאה ממנה.

בנוגע לה החליטה מיד לבלי שמוע בקול אביה.

– בשעת ענויי לא חפץ לנקוף אצבעו למעני, ועתה הוא אומר פתאום לדאוג לאשרי.– אמרה לבחירה, בשעה שגם אחיותיה שמעו. – לא לחנם סבלתי עד הנה. עתה הנני חפשיה לעשות כרצוני. בוחרת אני חבר בחיים לפי טעמי אני.

תחת זאת היה לו קשה להשתחרר מאפוטרופסות של אביו. מהיותו תמיד תלוי בדעת אביו ואמו חורגתו, לא היה בו גם עתה די עוז לצאת נגדם ביד רמה. אך היא עשתה את מעשיה בחריצות וזריזות ותכריעהו. היא נצחה את מורך לבו.

ידעה שאביה הגא וגם הורי מישא לא יבואו להשתתף בחופתם; וכדי שלא תתן חומר לרכילות ולדיבת עם, החליטה להעמיד את החופה בתחנת הרכבת הרחוקה כעשרים קילומטר מהעיר, ובחרה את הזמן, שאביה נסע לימים אחדים לאודיסה. גם אבי מישא לא היה בעיר. אז הכינה היא ואחיותיה, שהתקרבו אליה בימים האחרונים ועזרו לה, להכין כל מה שנחוץ לסעודה קלה לאחר החופה, ונסעה עם החתן ושתי אחיותיה. לוו אותם צעירים וצעירות אחדים מהקרובים אליהם אל התחנה. הזמינו את הרב ואת השמש של העיירה הקרובה אל התחנה, העמידו את החופה, סידרו את הקדושין, שתו “לחיים”, ברכו את הזוג במזל־טוב, אכלו על רגל אחת את הסעודה, ושבו עוד באותו ערב העירה. את השבת הראשונה חגגה מאשא בדירתה. באו כמה ידידים וגם אחדים מקרובי שניהם, שעקשנות ההורים לא מצאה חן בעיניהם, לשמח את הזוג. אכלו, שתו, שרו ורקדו עד חצות. השכנים נדו ראש לחתונה כזו ודנו גם את ההורים משני הצדדים וגם את הזוג לכף חובה. אך מאשה הרגישה יחד עם העלבון גם רגש נצחון וגאווה מלאה את לבה, שעלה בידה להוכיח לכולם, שעברו הימים, עת גורל הבנים נמצא כולו בידי ההורים, אפילו כשהבנים מבוגרים די צרכם, ואינם זקוקים עוד לאפוטרופסותם המלאה. יראו הכל שגדול ערך האהבה, הרצון, החופש והקוממיות.

– אנחנו נוכל להיות מאושרים גם בלעדיהם. – אמרה במסיבת הריעים והידידים, – הבושה להם היא. אך אני מקווה, שעוד יעלה בידי לפייסם, והם ישלימו אתנו.

עמוסה חובות נכנסה לתוך החיים החדשים, חיי משפחה. דירה נאה ורהיטים מפוארים היו דרושים לה, כי נשים מעוברות וחולות היו באות אליה לדרוש בעצתה, ולא היתה יכולה אפוא לשבת בסימטא צדדית ובבית פשוט, בלתי מרוהט יפה. ולכל אלה היה רק לה לדאג, כי בעניני ממונות ידעו רק אותה.

עוד לא עברה שנה מחתונתה והיא הרגישה כי הרתה. היא, הבתולה הזקנה, תשא במעיה גולם, אשר כעבור המועד הקבוע יהפך לילד חי… אשרה זו השכיח מלבה כל חשבון וכל דאגה. והיא המשיכה את עבודתה במרץ ובלי כל לאות.

והחדשים עוברים וחולפים, וכרסה מתבלטת ומכבידה עליה את העבודה, אך היא תאמץ כוחה, כשיש לה עבודה; וכשאינה תשב כפופה ותתפור בקול רינה את החיתולים, את הלבנים ואת הכרים לילד שיולד. רגשות עדינים, שמעולם לא הרגישה כמוהם מלאו עתה את כל לבה ונסכו עליה רוח קסם, עונג, נחת ואושר…

חבלי לידה, צירים ומכאובי־מוות, שנאה עצומה לגברים בכלל ו״לו" בפרט, אפיסת הכוחות, התעלפות עצומה – מז״ט!…

שכוב תשכב מרים במטה ותחלום חלומות נעימים. לה נדמה, כי מעמק עכור, מארץ עיפתה, מקום שם כל דבר דוקר, פוצע ומכאיב, הובאה אל ארמון פלא מלא קסם, אשר בו כל טוב, כל יקר וכל הדר. בצידה מונח יצור נפלא, נחמד ואהוב, אשר לו שפתים דקות ורכות, והשפתים האלה מוצצות את חלב שדיה. כל מציצה, שהוא מוצץ, משפיעה עליה רפואה, שפע ברכה, חלב, דם ועדנה. רצונה, הממלא את לבה בשעות כאלה, הוא להשאר בארמון הזה לעולם, והיציר אשר בצידה אל יפרד ממנה לנצח, ואל יחדל למוץ.

– בתי, כתי, מתי, לתי – תפטפט מלים בלי שחר ובלי כל קשר, בעת אשר תכונן את מבטה אל פני בתה, השוכבת דומם בעינים עצומות ובשפתים מתנועעות; אך היא תרגיש, כי המלים האלה מגידות לה הרבה יתר מכל המלים המצלצלות, אשר בכל השפות היפות.

היא תביט אל אישה ברוך, באהבה, בחיבה וחמלה, כי לא זכה לסבול ולהיות אחרי כן מאושר כמוה. מבטה יביע גם בקשת סליחה ממנו על הרהוריה הרעים ומחשבותיה המכלימות, שחשבה עליו בבוא עליה המשבר.

– היש לך, מישא יקירי, עינים לראות ולב להבין את ערך בתנו? – שאלה אותו, בשבתו לידה על קצה המטה. – רק עתה יש לחיינו ערך גדול. מה נעימה היא הדעת, כי האחד התפלג ויהי לשנים ואחרי כן לשלשה ועוד! הקטנה הזאת היא אבי ואמי, אחי ואחיותי, חם וחמות. לו ילדתי עוד תשעה כמוה והייתי מאושרה ממלאך אלהים. עשרה בנות ובנים – היש לך מושג מאושר כזה!

גם הוא היה מאושר. פניו היו מחייכים. אך בשמעו את מאוויה להיות אם עוד לתשעה, העיר בצחוק: – דווקא ב״מנין" את רוצה. האין זה יותר מדי?

כאשר החלימה ויכלה לעזוב את המטה, סר כרגע הרבה מהקסם, חלף הארמון הנפלא, ושמחתה ערבה. היא מצאה על השולחן פתקאות, אשר הודיעו לה, כי בעד ביצים, חלב, חמאה, לחם, סוכר, בשר ועוד מיני מכולת, שלקחו לביתה בימי הלידה ואחריהם מהחנויות, וגם בעד צרכי רפואה וסמים שונים שלקחו בהקפה מבית המרקחת, מגיע סכום לא קטן. על חובותיה הישנים נוספו אפוא חדשים, שכל שעה זמן פרעון הוא להם. ובין בעלי החובות כאלה, שאינם יכולים לחכות עוד. ואם אינם באים לסלק את המגיע להם, הם באים לדרוש אותם. הם אינם מאיימים שיתבעו לדין. אך הם מתחננים, ולפעמים בדמעות בעינים. לעת־עתה הם מפסיקים לתת עוד בהקפה…

אל אנשי הבית נוספה עוד מינקת, שקיבלה להניק את הבת, לטפל בה, להשגיח על נקיון הבית ולפעמים גם להכין ארוחה. המינקת דורשת גם משכורת לא קטנה ומזון טוב ומבריא. ומאין לקחת את כל אלה, אם היא לא עבדה חודש וחצי? גם מישא בעלה לא השתכר כלום זה זמן רב. הוא בכלל אינו מצליח. סוכן הוא לחברות שונות:

להבטיח באחריות מאש, ממוות ומכל מיני פגעים ומרעין בישין. לפני חדשים קיבל סוכנות למכירת מכונות תפירה ועוד חפצים שונים. החדרים מלאים תמיד גליונות פרסומת ותעמולה, אך כיסו ריק. הזמן בכלל רע, ובחדשים האחרונים היה עליו להיות לידה בבית ולא יכול להסתובב בעיר ולחפש לקוחות.

כל אלה הוכיחו, שאסור לה להתפנק כיולדות אמידות. עליה לגשת אל עבודתה אף על פי, שהיא מרגישה עוד חולשה, וטוב היה לו יכלה להיות עוד שבועים לכל הפחות בבית־הבראה. אך תענוג זה לא לה הוא. בצאתה בפעם הראשונה החוצה, אחזתה רעדה בהוודע לה הנזק הרב, שגרמה לה הלידה. אחדות מלקוחותיה ילדו ימים אחדים לאחר שילדה היא, ובאין ברירה הזמינו מיילדת אחרת. אחת הפילה בחודש השמיני להריונה ועוד אחת לקחה אותה חמותה לעירה, שתלד שם מתוך נמוק, שבעירה יש פרופסור מפורסם ללידות. פעמיים חלתה היא: פעם במחלת הגרון ופעם בדלקת הריאות, שדרשו ממנה לשכב שבועות אחדים במטה. וקשה מאד היה לה לספק את צרכי המינקת ואת צרכי בתה במלבושים ובצעצועים. כך עברו עליה כמעט שנתים במחסור ובעוני…

פתאום היא מתעוררת נרגזה וכעוסה שהשתקעה בזכרונות ובהרהורים צדדיים תחת להחליט סוף סוף מה לעשות עתה. באזניה קורא קול גדול: הנך הרה, הנך הרה! אל תדחי את הדבר עוד. קבלי את ההחלטה מיד. כל דחייה תחמיר את מצבך ותגדיל את האחריות… אך ברגע ההוא נפתחה הדלת, והמינקת נכנסה עם הילדה בזרועותיה.

– איפה אחרת ככה לשבת? – שאלה אותה בקומה ממקום שבתה בחפזון.

– טסס! היא נרדמה. – אמרה המינקת בלחש. – נעים היה לראות איך שחקה והשתעשעה עם ילדי השכנה. אל תשלוט בה עין רעה. נתנו לה דייסא בחלב, והיא אכלה עם הילדות ואחר כך נרדמה.

מאשא קמה והדליקה את מנורת החשמל. הלכה אחרי המינקת לחדר הילדה ותעזור לה להשכיב אותה בעריסתה. האירה מאשא את מנורת החשמל הקטנה תחת סככה כחולה, אשר בפינת החדר. עמדה רגעים אחדים ליד העריסה ולא יכלה להסיר את עיניה מעל בתה היפה, הנאורה באור הכחול של המנורה, והיא נושמת אט אט. לבה רטט מאושר ומחדווה; וקשה היה לה להיפרד מהכרוב הקטן הישן שינה שלווה. אך כאשר יצאה המינקת מן החדר, יצאה גם היא אחריה בזהירות, סגרה את הדלת ונכנסה אל המטבח להכין ארוחת ערב למינקת ולה. אז שבו הרהורי דאגה להעסיקה.

"כעבור זמן מה תחדלי יקירתי מהיות בת יחידה, לך יהיה אח, או אחות״. – חלפה מחשבה במוחה וכאילו פנתה לבתה בדברים אלה. בעקב המחשבה הזאת עלה בלבה עוד הרהור, כי בעבור זמן מה יהיה עליה לבקש מינקת אחרת, שתכביד עליה, כמו זו ואולי עוד יותר.

היא רעדה רעידה קלה, כמו טעמה דבר חמוץ מאד. בחפזון באה אל חדר משכבה, אשר בו היתה עוד חשכה. עלתה על משכבה, שמה את ראשה בכר ותתעמק בשאלה: מה לעשות? התעמקות זו ארכה רק דק אחד, כי מיד באה שאלה אחרת, אשר השיאה את מחשבתה לצד אחר.

– מי אשם בדבר בלתי טבעי זה? – חקרה לדעת: ראשונה האשימה את אביה וביותר את חמיה, שהתנהג עמה, כמו עם זרה, האשימה את המיילדות, המתחרות עמה.

“לולא הן, כי לא הייתי במצב דחוק כזה”, הרהרה. אך מיד התחרטה על הרהור זה.

היא מבינה, כי אי אפשר להאשים אחרים במה שאחרים יכולים להאשים אותה. הרי גם הן זקוקות כמוה לפרנסה. אז האשימה את עצמה על… על כי עלולה להתעבר… פעמיים במשך ארבע שנים. מאשימה היא את הטבע הסורר, המונע פרי בטן ממי שיבקשנו, ונותנו לאשר לא ידרשנו. באחרונה תגולל את כל האשמה על ראש בעלה ותקבול עליו בלבה. למה אינו יכול להסתדר כאחרים ולהקל מעליה את העול. אך כרגע תתחרט ותחל להפוך בזכותו.

– הן כל זאת ידעתי מראש, והוא לא הוליכני בתקוות שוא. אני רואה שפניו יפלו מיום ליום בראותו אותי עובדת קשה. האם הוא אשם בדבר, אם ד׳ לא יתן בשתי מדות? או האיש יפרנס את אשתו או האשה תפרנס את בעלה. – כי ישתכרו גם שניהם הוא דבר

רחוק. – הוא רץ, פונה ימינה ושמאלה, משתדל בכל כחו לפרנס את ביתו, אך ביש־מזל הוא. בימים האחרונים נלאה לשבת בית, והוא נוסע לערים ולעיירות הקרובות, לחפש שם את מזלו. נראה במה ישוב מדרכו. אולי יצליח הפעם.

בזכרה, כי בעוד ארבעה ימים ישוב הביתה, כאשר הודיע לה במכתב, זכרה, כי צריכה היא היום להחליט דבר ברור בטרם בואו, כי להסתיר את הדבר אי אפשר עוד. אבל מה תחליט? לפניה רק שני דרכים: לחכות עד אשר יעברו תשעה ירחי לידה, ואז תחל גסיסתה הממושכה והאיומה, או…

היא אינה יכולה להביא את מחשבתה עד סופו של הרעיון המתחיל ב“או” אבל מודה היא, כי הפעם אנוסה היא לברר את הדבר מכל צד לבל ישאר עוד כל ספק, הפעם לא תועיל עוד כל העלמה, גם לא כל פשרה.

“עלי להיפטר מן הצרה, שהבאתי עלי….”

סוף כל סוף הביאה אותה מחשבתה לאותו המקום המסוכן, שכך יראה מפניו. סחור, סחור הלכה במחשבתה עד שבאה דרך עקלתון לידי ההחלטה הנוראה. הנה עד היכן מגיעה אכזריותה!

בהתרעמה על מחשבתה זו ובתתה דין וחשבון לנפשה, מצאה כי אמנם המחשבה הזאת לא ברגע זה נולדה. תוצאה ישרה היא ממעשיה, שכבר עשתה. באמת כבר השתמשה בתחבולות המכוונות למעשה עוול כזה. בערמומיות שונות, באמתלאות שווא ובהונאת עצמה התרחצה באמבטאות מים חמים יותר מן השעור, כאשר אך נולד החשד בלבה; אחרי כן הזתה לקרבה מים חמים, שהיד סולדת בהם, מעורבים בסמים שונים. ולמה עשתה כזאת, אם לא למען “היפטר מן הצרה”? האם לא תודה, כי מחשבת רצח זו קננה בלבה זה ימים מספר?

כן. היא איננה עוד מה שהיתה. פרחה ממנה נשמתה הטובה, ונשמה שחורה באה לשכון בקרבה. רגשי אם רחמניה, אשר ישנם גם בנמרה ובלביאה נטלו ממנה… אמנם גופה מכוסה עתה כולו זיעה קרה; שערותיה מסתמרות, ואבריה רועדים, כאלו תקפה אותם פלצות, אבל האם הצטדקות זו תנקה אותה ממעשה כזה?

גם בימים, אשר ענייה גדל מאד, והיא סבלה מחסור נורא, גם בימים, אשר לא ראתה לפניה כל צל תקווה ונחמה, כל נקודה מאירה על אפקה, גם אז לא קיבלה את כל אלה, הבחורות והנשים, שבאו לבקש ממנה תרופות להשמיד את הזרע אשר בתוכן ולהכחיד את העובר אשר בקרבן אפילו כשהבטיחו לה שכר רב. היא לא רעדה אז, גופה לא הזיע, ושערותיה נחו במקומן, ובקול נכון היתה עונה:

– אין חלקי עם הורגי נפש אדם. בטוחה אנכי, כי עד עולם לא תהיה ידי עם אלה, העוסקים בהפלות מלאכותיות.

רֵעה אחת, מיילדת נוצרית, היתה לה; מאלה ה״סובלים בעד צרת המין האנושי“, והיא היתה מספרת לה תמיד על גבורותיה ב״נתוחים” כאלה ותהלל לה את ספרו של מלטוס האנגלי. לא פעם השתדלה להוכיח לה, כי לא רק מותר, כי אם גם חוב קדוש למעט את ה״שריצה" ואת ה״רביה" בין האנשים, כמו אצל העכברים. על פי רוב שחקה ולא ענתה מאומה על פלוסופיותה של רעותה, אך שתיקתה לא היתה הודאה. עמוק בלבבה חשה, כי כל מיני שיטות חדשות שבעולם לא תוכלנה להוכיח לה דבר כזה. היא נתגדלה בבית איש עברי ובסביבה עברית, החושבת את הצוו של “פרו ורבו” למצווה גדולה, וכל לידה מביאה לבית שמחה אמיתית. אם כן, אפוא, מדוע סרה עתה מן העקרון הזה? העל אחרים חסה ועל עצמה ובשרה תתאכזר?…

מחשבותיה התפלגו לפלגות. מחשבות מתנגדות וסותרות זו את זו עולות במוחה בבת אחת. בה בעת, אשר השאלות האלה תקרענה את בשרה, תנקרנה את מוחה ותגרומנה לה יסורי נפש גדולים וצער עמוק, בה בעת רוקדים לפני עיני רוחה שמות אותם התרופות והסמים, המביאים את ההפלה… ברגע אחד תבקר ותוכיח את עצמה, כי רעה היא, נשחתה, אכזריה ונבלה; ובו ברגע תתאמץ לזכור את הסמים המצליחים יותר והם בלתי מזיקים לגוף המעוברת…

"חבלי לידה שניים, שכיבה במטה שבועות אחדים… מינקת, אומנת ופרנסה מתמוטטת ומתמזמזת… שתי בנות, או בת ובן, ואחר כן עוד ועוד.. לסבול ולסבול בלי קץ יחד עם הילדים, שהבאת בלי משפט לאויר העולם,.. אם הטבע ילך עמך קרי, הלא יכול תוכלי גם את להלחם עמו ולהתקומם נגד חוקיו… אי את יכולה להרוג אחרים, אבל

שליטה הנך על עצמך לעשות כך כרצונך… אם את יכולה לאבד את עצמך לדעת, הלא יכול תוכלי לאבד גם את העצם שבעצמך.. מאהבתך את בניך עליך במקרים יוצאים מן הכלל לאבדם מן העולם." הפתרון לשאלה, אשר ענתה אותה ככה, נכון. עתה היא יודעת איך להתנהג. כאשר ישוב הוא מדרכו, יהיה כבר אחר המעשה.

*

היא חוורת פנים ורפת־כח, וקולה כאוב. המעשה כבר עשוי. עתה היא בטוחה, כי חבלי לידה שניים לא ישובו עוד אליה, לכל הפחות בקרוב; עתה לא תירשנה עוד אותה המיילדות האחרות, בעלות בריתה לא תעזובנה אותה. בעוד ארבעה חדשים תלד כלת פינקינזון העשיר, והלידה הזאת תביא לה שכר רב. עוד אחדות עומדות ללדת במשך הזמן. יש תקווה, כי בעתיד לא רחוק תיגאל מצרותיה, וחובותיה יפרעו. בעלה, הודיע אותה במכתב, כי מצא לו עסק חדש, אשר יבסס את פרנסתו. בדיעבד היא שבעת רצון מאד שהחליטה לפני שנים ללמד את תורת המיילדות. נשים אחרות במצבה היא ובתנאי החיים שהיא נמצאה בהם, צריכות לבקש עזרה מאחרים, והדבר מתפרסם, אך היא יכלה בעצמה לתקן את המעוות ולהתיר אסוריה, והדבר נשאר בסוד. אמנם רמזים שונים העירו בלבה חשד, כי מישא כאילו יודע וחש מה שהוא, ואולם היא תדע להסיר את החשד מלבו. כן, היא אינה רוצה שידע. היא אינה יראה, אך תתביש… עוד שלושה ארבעה ימי מנוחה ושכיבה בבית, והיא תוכל לשוב לעבודתה, והמעשה ישכח כולו גם מלבה. עוד שנים אחדות ובתי תגדל, תתחנך כראוי, מצבה בחיים יהיה טוב מאשר הוא עתה, ואז אפשר שתשוב ללדת לו עוד בנים… לעת עתה היא מרגישה עוד חום, כחום הקדחת. אבל יודעת היא, כי בכך צריך להיות אחרי הפלה מלאכותית, אפילו אם היא באה בידי רופא מומחה. ומה גם אחרי נפל, שנעשה על ידי עצמה; והיא הלא בפעם הראשונה נסתה…

"טוב מאד, כי אין אף בריה אחת, אשר תדע דבר, לולא זאת יתחילו שוב לבוא אלי ב״הזמנות״ כאלה ולהדריכני מנוחה״. – חשבה וחייכה חיוך אונס…

*

את הסוד גלתה היא בעצמה, אך לא מרצונה הטוב, כי אם בעת אשר לא היתה לה עוד שליטה על רצון חפשי, כי עזבה אותה דעתה המיושבה, ומזימותיה נתקו מחום רב שעלה בה. המלים המעטות, שאותן שננה פעמים רבות הגידו וגילו הכול. הרופא המיילד המומחה, שנקרא אליה מעיר הפלך יחד עם יתר הרופאים שהוזמנו, קראו את המחלה בשם “הרעלת הדם”. אז ידעו הכל, כי למחלה זו אין כל תרופה, והחולה מות תמות בה.

ואמנם למחרת היום בבוקר שכבה מאשא כבר על הרצפה הקרה פשוטת רגלים ומכוסה צעיף שחור וסביבה נרות דולקים. בטרם פרחה נשמתה התעוררה ותקרא בקול גדול: בתי, אלי! חיים! ולא יספה. בעלה ואחיותיה היו הראשונות, אשר געו בבכיה גדולה. בין המבכים אותה היו נשים רבות ממכירותיה, גם שתי מיילדות באו לספד לה ולבכותה, ובין המתעסקים בצרכי קבורתה היו גם אביה וגם חמיה. – הכל השלימו לה!

השמועה ע״ד מות מאשא המיילדת נתפשטה מהר בכל העיר, והלוויה היתה גדולה: הלא מיילדת מפורסמת היתה בעיר. הנשים הנאורות, בשמען את סיבת מותה, התפלאו שמיילדת לא השכילה לעשות “נתוח רגיל” כזה; והנשים הפשוטות מצאו, כי עונש הוא מאלהים הבא על כל המתחכמים נגדו.

– דור חדש קם, אשר לא יאמין בפתגם הנושן: “מאן דיהיב בני הוא יהיב מזונא”!

ככה התקוממה מאשא נגד החיים בעד החיים!

עתה כבר שכחו אותה החיים!…

– אמנם אנוכי הצעיר והמסכן לא אוכל התפאר כמוכם, המאושרים. – אמר בן־־צבי לחבריו בשעת ההפסקה בעבודתם. – אזני תצלינה לשמע הגדולות והנפלאות, אשר הראיתם בעבודתכם: זה מתגאה בתנינים שהעלה במכמרתו, עשירים שקנו מניות לעשרות לקולוניאל בנק, וזה הכה במאות. איש איש ומזלו! אנכי לא אבוש להתודות, כי אינני “בר־מזל” ומוצלח כמוכם; אני מכרתי מניות רק לבני ההמון, שהם על פי רוב קנו רק מניה, מניה לאיש, ולפעמים נמנו אנשים אחדים, כעל קרבן פסח, על מניה אחת – ובכל זאת לא אבוש, בדברי את אוהבי בשער, להראות באצבע על לקוחות אלה ולאמר: אלה הם צבאי.

– ידענוך, ידענוך, שונא קאפיטאליסטים. – קראו כולם בשחוק של נחת, כי קרה לפניהם עוד פעם ענין להתפלפל בו. – אבל הן לא תוכל כחד את האמת, כי מה שעשיר אחד עושה לטובת מפעלנו, לא יעלה בידי עניים רבים לעשותו.

– לא על אלה אני דן – ענה בן צבי במנוחה – אין ברצוני כלל להתווכח בדבר הזה, אשר עוד יש מקום לבעל הדין לחלוק, והנני גולל מעלי את החרפה הגדולה, שנשאתם עלי, בענדכם לראשי שם צעקני: שונא עשירים. חלילה לי מבזות את אלה, שרבי היה מכבדם, וגם לי ידועים אנשי סגולה ויהודים מצוינים מהם. אבל בשמעי את דבריכם ואת ספוריכם על אדות העשירים, את דבריכם אתם, שאמרתם באזניהם ותשובותיהם הם, זכרתי מבלי משים את הגיונות הסופר הרוסי הגדול טורגניב על דבר רוטשילד והכפרי במאמרו “הנזיד”. לבי ידאב בראותי, כי גם לפניכם, העובדים עבודת הקודש, לא תעלה ולא תפקד כבשת הרש. הנני מתנגד לגמרי לדבריכם, כי ה״המון" אשר לנו איננו מוכשר לכל שאיפה רמה ואידיאל נשגב, ועל כן הסכמתו, או התנגדותו, אינן מעלות או מורידות בעיניכם. שאוני, לדבריכם לא אוכל להסכים.

– ובמה תוכיח זאת? – שאל בן־צפור הרוקח האריסטוקרט, שזה לא כבר “התיהד” והצטרף אל הצעירים בעבודה הציונית.

– במה? במעשים ועובדות, אשר ראו עיני ואשר שמעו אזני, בחזרי על פתחי אנשי ההמון האלה למכור להם מניות. רבים רבים מצאתי בהם, אשר יוכלו להיות למופת, וגם בעירכם ישנם כאלה בלי ספק.

– אם כן ספר לנו ונדע גם אנחנו. – בקשו מאת בן־צבי.

– בכל לבי אמלא חפצכם, – ענה בהוציאו את שעונו, – אבל, רבותי, הן רק שעה אחת לחצות הלילה; ובאספתכם, שנאספתם הנה, גזלתם גם בלא זה שעות אחדות ממנוחת בעלי הבית! וחוששני שיארכו דברי עד קריאת שמע של שחרית, והיתה עלי אחרי כן קללת כולכם.

– אל תדאג לדבר הזה – קראו כל הנאספים וגם בעלי הבית ישבו בתוכם. – מחר תסע לדרכך; ומי יודע מתי נתראה עוד? ובנוגע לבעלי הבית אל תדאג מאומה, הם ציונים מסורים מ״אנשי שלומנו", ומכניסי אורחים. וראה, כי גברת הבית עומדת ומחכה לשמוע דבריך, האין זאת, גברת כרמולי?

– כל ביתי לפניכם הוא. – ענתה גברת כרמולי ותאדם מעט – וגם תה אצווה להכין לכם ואוסיף עוד משהו לתה, כי אורחים חביבים אתם לנו.

– הידד, בנות ציון – קראו הצעירים שבאספה: – תחי הגברת כרמולי!

– מעולם לא עברתי על דברי חברי. – אמר בן צבי. – הנני לספר לכם מקרה אחד אחוז מהרבה, ויהי רצון, שתלמדו לקח והתקרבתם מעט יותר אל “עבר” ההמון שלנו, שלבו עוד רד עם אל ומסור אל האידיאלים של עמו ואל תקוותו ואמונתו.

כל הנאספים התכוננו לשמוע את ספורו של בן־צבי, אשר היה אורח יקר ומכובד עליהם, יען התאחדו בו מעלות ומידות טובות: ציונות נאמנה, השכלה ועושר. חוץ מאלה היה קולו נעים ודבריו מושכים את הלב.

– היה היתה השעה העשירית בערב. – החל בן־צבי לספר במתינות. – בבית היה חם ואויר דחוס, המכביד על הנשימה, כי הימים היו ימי קיץ, ואנו ישבנו בחבורה בחדר, אשר דלתיו וחלונותיו היו סגורים ולא היה דרך לרוח צח כל שהוא. העבודה, אשר עבדנו אז, דרשה מאתנו רכוז, עיון וישוב הדעת, וכל שאון קל היה מפריע לעבודתנו. חוץ מזה היינו צריכים להיות זהירים, שלא תשלוט בנו עינה הרעה של המשטרה, שאסרה כידוע את הציונות. כי על כן הוגפו הדלתות והחלונות בחדר עבודתנו. והמנורה הגדולה הוסיפה עוד חום על חום וטפות זעה יצאו על פנינו.

היינו שלשה, טרודים איש איש בעסקו ובמשלח ידו. בלילה ההוא הכינונו את רשימת המניות, שנמכרו בעירנו. למחרתו היה עלינו לשלוח את הרשימה בלי כל דחיה, והדואר היה יוצא מעירנו רק בבוקר.

אל אלהים! כמה עבודה, עמל ויגיעה דרשה הפצת המניות מאת הציונים! כמה קרבנות הקריבו אז! והקרבנות האלה העירו שחוק ולעג בעיני האנטיציונים, כי מה נחשב בעיני ה״עולם“, אם אילו צעירים לא ישנו ולא נחו, וותרו על כבודם, כתתו רגליהם ויהיו לחרפה ולקלסה בעיני “פקחים”? מה להם פרנסה, מה להם דברי כבושים מצד הורים, אשה ורעים? גם קור וחום, גם מטר ובוץ לא יכלו להפריע בעדם. ההתעוררות היתה רבה, התסיסה בעצם תקפה; ״מכתבים״ עפו מכל עבר, עתונים רעשו, חצבו להבות אש; דם הנוער געש, שטף בחזקה, הלב דפק, הדמיון התלהב, הרצון היה כביר, הרגלים התנשאו, וכל החושים צעקו: אל תתעצלו! עבדו באמונה, אל תנומו! – מנהיגנו הרצל תולה ב״קולוניאל־בנק” הרבה תקוות, ועליכם לעזור לו בכל כוחכם. כי מי יעשה זאת בלעדיכם?

לאן נוליך חרפתנו, אם כלל ישראל לא יוכל לייסד את המכשיר הכספי, אשר יפתח לפניו את שערי האילדיז קיוסק?..

נטיתי מעט הצדה – הצטדק בן צבי בהפסיקו את ספורו. – יען בנפש הומיה ובגעגועים עזים זכר אזכר את ימי העבודה ההם, שכאלו רק אתמול היו, ועתה כבר רפו ידינו ונלאה כוחנו. איה האש והחום? איה הרצון הכביר והקדושה, שמלאו אז את כל חדרי לבנו? ואני אמרתי, כי עד עולם תוקד האש על מזבחנו, לא תכבה. אמנם אין דבר ניצב וקים. גם כל דבר קודש הולך ונעשה במרוצת הזמן לחולין.

אנחנו עבדנו במרץ ובשקידה, ופרי עבודתנו היה כשתי מאות רובל “שקלים”, מאה וחמשים ל“קרן הקיימת”, ארבע מאות מניה, כשלש מאות רובל לטובת ישא״י, וחוברות ציוניות נפוצו למאות, חוץ מהכסף, שנאסף להוצאות מקומיות. באותו הזמן ובעיר קטנה כעירנו נחשבו תוצאות עבודתנו כנצחון גמור ושלם גם לנו וגם לציונות, ויכולנו להיות שבעי רצון. והנה נשארה לנו עוד עבודה אחת: לערוך את רשימת בעלי המניות, לכתב מכתבים אחדים ולשלוח ידיעות ותשובות למקום פלוני ולעיר אלמונית, שפנו אלינו בשאלות; וכל אלה, היו צריכים להעשות כמובן בכתב ישר ונקי, בשלוש העתקות בעברית, באידית וברוסית – הכל לפי המכתב ולפי המקום ששמה ישלח – ובזהירות יתירה לבל תפול כל שגיאה בשמות הקונים במספר המניות ובחשבון הכסף.

לפנינו על השולחן היה צבור גל גדול של ניירות מעוכים וקמוטים, המסומנים בכתמי דיו בעלי צבעים שונים; ומתוך הגל הזה היה עלינו לחבר את הנחוץ ולזרות את אשר איננו נחוץ. למען הקל את העבודה חלקנוה בינינו: האחד קיבל על עצמו להיות בורר, השני מקריא, והשלישי כותב בכתב נקי. אך כמו כל עבודה, הדורשת עיון, זהירות וזריזות, כן בעבודתנו זו חלו טעויות שונות, כמו להכעיסנו. ואולם אנחנו לא כעסנו ולא התייאשנו. ואדרבה, רוח של שמחה ועליזות לבשה אותנו, ונבדח איש את רעהו בבדיחות שונות ומהתלות, למקרא שמות בעלי המניות. הנה, למשל, המקריא קורא את השם גרונם נדיב־לב. הוא עשיר גדול, אך עכברא דשכיב אדינרא. הוא התחייב בחתימת ידו לרכוש חמש מניות ולא נתן לעת עתה כל דמי־קדימה. ובבואנו אל ביתו לתבוע ממנו כסף לא מצאנוהו, כי הסתתר בראותו אותנו דרך החלון. אבל בפעם אחרת “התנפלו” על ביתו לפתע פתאום, בטרם יספיק לנוס אל המטבח, ולא יכול עוד להשתמט ממנו ובעל כרחו שלם רק בעד שתי מניות, ולא הוסיף. עוד אחד, ר׳ שלומקה המלווה, “בעל בית” נכבד וטיפש גדול. הוא ביקש מאתנו להוריד למענו “בשתיקה” מן המהיר ויקנה שש מניות. וכשהסבריו לו שאי אפשר, הסכים בקושי לרכוש מניה אחת. להיפך שרה רבקה, זקנה מופלגה, חזרה אחרינו וקנתה מניה אחת ושלמה למפרע את כל המחיר מכספה, שחשכה לה לתכריכים, תוך תקווה, שהמניה תשמש לה לסגולה להקל את הכניסה לגן־עדן. והנה המקריא קורא בשם שמואל הצהוב, איש פשוט וגס רוח, החי בקמצנות וכילות נוראה, מתחסד ומתחכך בין תלמידי־חכמים, אם רק אין חסרון כיס בדבר. גם אותו נדבה רוחו לקנות שלש מניות, יען ראה, כי שם פלוני הירא־שמים, אלמוני הלמדן ופלמוני היחסן נרשמו בין הקונים, אך בבוא עת תשלום חזר מדבריו, באמרו שפלוני הדרשן, שדרש בבית־המדרש על הציונות לא מצא חן בעיניו במלבושיו ונמוסיו, שאינם לפי רוח האדוקים, על כן איננו רוצה להיות מסייע לעוברי עבירה. טפוסים כאלה עברו לפנינו הרבה, ואנחנו לא יכולנו להתאפק משחוק.

פתאום שמענו קול שריטה בדלת החלון, כעין נקישה קלה.

לא עברו רגעים אחדים וקול השריטה נשנה ונשלש ויבלבלנו. אך מכיון שלא ראינו מאומה, חדלנו לשים עוד לב לקול והמשכנו את עבודתנו.

עברו עוד רגעים מועטים ונפתחה הדלת. הרימותי את ראשי וארא כעין צל עומד ליד דלת חדרנו בפנים.

בראשונה לא חשדתי כי איש עומד שם, כי עמד מכווץ ומכונס כולו אל תוכו, כתרנגולת ברדת עליה הגשם, ולא הניע אבר. אך באמצי את חוש הראות ראיתי, כי איש חי הוא. דק בשר ורזה, פנים חוורים ועינים שקועות, זקן שחור, מעוך, שתפש חלק רב מהלחיים, מצנפת ישנה קמוטה, בגדים דהים, ועל צווארו מטפחת צמר עבה. כניסתו חרש החדרה כמתגנב ושתיקתו עשו עלי רושם לא נעים. נגעתי ביד חברי ורמזתי לו שישים גם הוא עין על הצל, העומד ליד הדלת.

הבין האיש, כי עורר תמהון בבואו הפתאומי ויאמר בגמגום:

– מחילה, אדוני!

לקולו הרים גם חברנו השלישי את ראשו ויבט על הבא ועלי בתמהון.

– אני איש פשוט – גמגם. – באתי לשאול עם עדיין לא שלחו את הכסף ה… הא…

– המניות? שאלתיו, בשערי, כי לא ידע לבטא את המלה הזאת.

– כן, כן, המניות – אמר ויעקר את רגליו לגשת אלינו. אך פקפק רגע ונשאר עומד על מקומו.

– עוד לא נשלחו. – ענינו לו והזמנו אותו לגשת אל השולחן.

– ברוך ד׳. – קרא, וצל של שמחה חלף על פניו – והתקרב צעד אחד אל השולחן. – אני יראתי פן אחרתי את המועד.

רמזנו אליו, והוא ניגש אל השולחן, הושיט את ידו, פתח את אצבעותיו הכפופות, ונראה בתוך כפיו שקל כסף.

– שב פה על הכסא. – אמרתי אליו, בהעמידי לו כסא לשבת.

– שתי פעמים הייתי היום בבית הגזבר לכסף המניות ולא מצאתיו בביתו – המשיך האיש בקול נמוך. – והנה נודע לי, כי הנכם יושבים פה ואבא הנה… עיפתי קצת, כי מיהרתי בלכתי – הוגד לי, כי היום הוא המועד האחרון. זה זמן רב מאז התחייבתי לרכוש מניה.

– הגידה נא לנו מה שמך? – שאלתיו ואבקשהו עוד פעם לשבת.

– חיים קרסנר שמי. – ענה בקרבו אל השולחן תוך פקפוק.

חיים קרסנר. – שנה המקריא וישם את עיניו בגליונות הרשימות. – חכה מעט ואעיין ברשימה.

רגע קל עבר בחפוש ואחר כך קרא המקריא: חיים קרסנר, סנדלר רחוב “עבודה”. מספר שנים־עשר. מניה אחת, דמי קדימה שקל אחד. הערה: חולה, שוכב בבית החולים.

– אני, אני הוא. – אמר: – רק היום יצאתי מבית החולים, ועל כן אני עטוף מטפחת צמר, כי אני נזהר עוד מפני קור הערב – ובדברו הסיר את המטפחת ויאחזנה בידו.

אז זכרתי והכרתי את האיש חיים קרסנר.

אחר הקונגרס הראשון, הכתה הציונות גלים ותשטוף בזרמתה ותמשך אליה רבים מהצעירים ומהמון העם; בכל בתי־המדרש הטיפו לעם דברים נלהבים והשמיעו זמירות חדשות. במקרה ראיתי פעם ופעמים את האיש הזה, שלא ידעתי עוד מי הוא, שבא לשמוע את הדרשות ואתבונן, כי שונה הוא מכל יתר השומעים: תמיד עמד

מול הדורש ויקשב בשים לב ובפה פעור ובכוונה עצומה לדברי המטיף ומתוך פניו ותנועותיהם קראתי את המתהווה בקרבו. פניו השתנו חליפות: פעם נהרו ופעם כסו בצל יגון; פעם הפיקו תמהון ופעם רוגז ושממון – הכל לפי דברי הנואם, כשרונו ותכן דרשתו. אחר כן ראיתי אותו בא בחברת אנשים, ונכר היה, כי הוא אספם, יען רמז להם לבלי העלות שאון, ולהקשיב. ובשמעו דבר, שמצא חן בעיניו, הביט אליהם בעינים מפיקות גיל וחדוות נפש. גם לאספות, אשר נקראו לבתי אנשים פרטים, שאליהן הוזמנו חשובי העיר ועתודיה על פי הזמנות מיוחדות, היה בא מבלי הזמנה וביקש להרשות לו להיות נוכח. אבל באספות כאלה היה איש אחר לגמרי. פה היו פאותיו וזקנו מסודרים, בגדיו נקיים וידיו ופניו רחוצים מן הזפת והדבק שהיו עליהם תמיד, פניו הביעו התבטלות מפני “הגדולים” והכרת ערכו המך. פה עמד תמיד באיזו פנה, מסתתר בצל איש אחר, ועיניו הפיקו תחנונים לבל יחשבו לו לעזות על בואו בלי הזמנה. הרי הוא בא רק לשמוע מה מדברים מביני דבר מבלי להשתתף בווכוחים ולחוות דעה. הכרתי בו, כי באספות האלה הוא שואב כח ועוז מבאר הדמיון והתקוה, למען יוכל לשאת את סבל חייו הקשים, אשר היו כנראה מרים כלענה…

באחת האספות האלה, שנקראו להפצת שקלים, ראיתי את חיים קרסנר הסנדלר שוקל שקל על ידי איש מאנשי חבריו, שהביא עמו אל האספה, כי בוש לתת את פרוטות הנחושת הישנות והשחוקות שהביא וגם לא הרהיב לגשת אל השולחן, מקום שם יושבים עשירים ויחסנים, שגם הם היו בעת הראשונה לציונים. ראיתי, כי נתן את שקלו בעין יפה ובשמחה, ואת השובר, טמן במקום סתר, אחרי אשר התבונן עליו פנים ואחור, כנראה, לבל תמצאהו אשתו. עבר זמן מה, ושמועה נפוצה במחנה הציונים, כי על פי דרישת המנהיג הרצל, הנפגש עם שרים ומושלי ארץ, והוא מתכונן לנסוע לקונסטנטינופול לנהל משא ומתן עם השולטן, יש צורך ליסד קולוניאל־בנק עברי, ועל הציונים לנסות את כוחם למצא חותמים למניותיו על סכום של שני מיליון לירה. לשם זה קראנו לאספת־עם. בא מטיף מפורסם שהזמנו לשם תעמולה.

באספה הראשונה שנקראה לשם זה, ראיתי גם את חיים קרסנר. עלי להגיד לכם, כי לא אחת חפצתי להתקרב אליו ולבוא עמו בדברים, אך בכל פעם השתמט הוא מפני. בראותו אותי מתקרב אליו, ונטה הצידה, על כן הרפיתי ממנו ואתבונן אליו מרחוק. והנה ראיתי, כי נפנה הוא לצדדין ומוציא מכיסו מלא חפניו מטבעות נחושת גדולות וקטנות ונותנן על יד צעיר ציוני אחד, שעמד קרוב אליו, מבלי אשר ימנן, כמו ידע כבר, כמה יש בכיסו. הבנתי, כי הוא נותן דמי קדימה על מניה. וכמובן יכולתי לשמוח, כי נוסף עוד קונה אחד. ובכל זאת לא אכחד, כי שמחתי זו לא היתה שלמה. חמלה התעוררה בקרבי על העני הזה. כולו, פניו ובגדיו, היו אות ומופת על העוני הגדול, השורר בביתו; והפרוטות העידו עד כמה עמל ועבד עד אשר אספן; ורעיון עלה על לבי, כי בתתו את מעט הכסף הזה מידו, אולי לא יהיה לו מחר במה לקנות לחם לבני ביתו. בבוקר תדרש אשתו ממנו כסף ללכת השוקה לקנות צרכי אוכל, והוא, האומלל, יעמד כנאשם ולא יוכל גם להצדיק את נפשו ולבאר לה את אשר עשה בכסף המעט שהיה לו.

כאלה וכאלה חשבתי בנפשי, וכמעט גמרתי לבאר לו זאת, אך בו ברגע זכרתי את דברי אחד מטובי מנהלינו, אשר דיבר באזני בהתרגשות לאמר: “איש הירא ורך הלבב ישב בביתו ולא יבוא לעבוד בעבודת הציונות. כל מחשבה, על רחמנות, אל תעלה בלבבנו! הציונות באה להצלת העם, וכולם חייבים להקריב קרבנות, אין נקי. פקוח נפש של אומתנו היא תנועתנו זו.” הדברים האלה צללו באזני ואתאפק ואחריש.

עבר כחצי שנה. עולמנו רגש, רעש; ובכל עבר ופנה נשמעו השמות קולוניאל־בנק, שני מיליון מניות, הרצל, הסולטן, וכו׳. שינסנו את מתנינו ונלך מבית לבית למכור מניות לקונים חדשים ולגבות את הכסף מהחותמים הישנים. אז באנו גם לבית חיים קרסנר לדרוש ממנו את הרובל השני לתשלום המניה שחתם עליה. שם מצאנו דלות נוראה, פנים חיוורים של ילדים כרסנים, ערומים ויחפים ופני אשה חולנית ורגזנית לבושה סחבות, אשר קדמה את פנינו ותודיענו, כי בעלה חולה ושוכב בבית החולים. אף כי כל סכום הניתן למניה היה נחשב בעיני לאבן בחומת ירושלים, בכל זאת למראה העוני הזה שכחתי את דברי מנהלנו וגמרתי להשיב לקרסנר גם את הרובל הראשון. וכן גם עשיתי; שלחתיו מבלי ידיעת חברי, ע״י אחד מעושי דברי, לבית החולים לתתו על ידו. אך האיש שב והרובל בידו. הוא סיפר לי, כי חיים התרגש מאד, באמרו, כי הכלימוהו, מאן לקבל את הרובל, והביע את תקוותו, כי גם את הרובל השני ישלם בעזרת השם, כאשר רק יבריא ויעזוב את בית־החולים.

עניני הציונות היו תכופים ומבוהלים, ואשכח את חיים קרסנר. והנה עתה, בשעות האחרונות לפני חסל סידור הרשימה, הוא בא ועומד לפנינו…

– ובכן הבאת עתה את הרובל השני? שאלתיו – טוב מאד. שב ורשמתי פה בגליון, וחתמת בידך על הגליון, וגם תקבל קבלה.

הסנדלר נגש אל השולחן, הניח את הרובל וישב מן הצד על הכסא, שעמד שם, וישאף רוח ברווחה. התבוננתי אל פניו החוורים המעוררים חמלה ואזכור, כי הערב הוא אור ליום הששי, עת העוני לעניים, שאין להם מעות לשבת; וחיים זה, ששכב שבועות אחדים בבית החולים, הן לא השתכר מאומה; ובוודאי ריקה עתה משארתו מקמח. ובכל זאת נשא את הכסף המעט שמצא לשלם בעד המניה. גמרתי להשתדל ולפתותו, כי יקח את כספו בחזרה, הבנק יתקיים גם בלעדיו. באתי עמו בדברים ושאלתיו ראשונה למחלתו.

– זה שנים אחדות, אשר אני סובל הרבה ממחלת השגרון. – ענה – אך מי מהעניים ישים לבו למחלה אחרי דעתו, כי ידו לא תשיג לשלם לרופא ולבית המרקחת? ואולם בחורף העבר אחזתני צינה חזקה, ויתגבר המכאוב עד לבלי נשוא. לקחוני חברי לפני חג השבועות והכניסוני אל בית־החולים.

– וכמה בנים לך? שאלהו המקריא.

– שלשה בנים קטנים ובת אחת בת שש־עשרה, המשרתת בבתי זרים.

– ובמה החייתה אשתך את נפשה ואת נפש ילדיה בשכבך בבית החולים?

אנחה גדולה התפרצה מגרונו ויחרש רגעים אחדים.

– אתם לא תדעו במה, וגם אני לא אדע. – אמר באחרונה. – אך טוב ד׳ ורחמיו על כל מעשיו. בעזבי את בית החולים היום הספקתי להיות במעוני רק רגעים אחדים, כדי לראות את אשתי וילדי. אך לא הספיקה לי השעה לשאול מפיה על המצב. אל נכון נתנה איזה חפץ בעבוט, כדי לקנות קמח לחלה. מסתמא לא עזבה אותה גם בתי המשרתת ועזרה לה בשקלים אחדים.

– ומתי יצאת מבית החולים?

– היום אחר הצהרים. הרופא אמנם יעצני להישאר בבית־החולים עוד יום, אבל ד׳ יודע, כי לא יכולתי.

– ומדוע לא יכולת?

הוא שתק.

התגעגעת לביתך? – הוספתי לשאול.

– כן… אך עוד טעם אחד יש בדבר. לפני שלשה ימים שמעתי, כי היום הוא המועד האחרון לתשלום בעד המניות, ועלי הן לתת עוד רובל אחד, משום כך החלותי משתדל לצאת מבית החולים, למצא כסף. הרשוני ואצא היום.

דבריו אלה, שנאמרו בתמימות פשוטה, עשו עלינו רושם חזק.

– ואיפה לקחת את הרובל? שאלנוהו כמעט כולנו.

– איפה? אין כל נפקא מינה בדבר לדעת, אבל אומר לכם, כי ברוך השם יגעתי ומצאתי.

– ואיך הרשית לך להוציא את הפרוטות האחרונות שבוודאי לווית גם אותן על מותרות כאלה? – שאלהו הכותב, מבלי להיות זהיר בלשונו ולקרוא באזני העני הזה את המניות בשם מותרות.

הוא לטש את עיניו למולנו. השאלה הזאת היתה לו כמים קרים, אשר ישפכו פתאום על איש. הוא כנראה לא חיכה לשמוע דברים כאלה מפי עסקנים ציונים כמונו, ויהי כנבוך.

– כוונתו היתה בשאלתו, אם הרשתה לך אשתך לתת את הרובל האחרון לדבר, אשר בעיניה אולי למותר הוא. – נסיתי לתקן את דברי רעי.

– הלא הגדתי לכם, כי אשתי לא תדע זאת, והיא ראתני היום רק רגעים מעטים. לו ידעה – וודאי שלא היתה נותנת לי לצאת מביתי טרם לקחה ממני את הכסף. – זאת היא הרעה, כי לנשים אין בינת גבר להבין מה ולשם מה בא הרעיון הציוני…

– הרעה אשתך לך?

– היא איננה רעה מכל נשי בעלי־המלאכה. כמו כולן היא סובלת מעוני ומדחקות, משום כך לא תוכל הבין, מה הוא ה״ענין" אשר תפש בימים האחרונים את לב בני־ישראל וגם את לבי… לא לחנם הננו מברכים בכל בוקר: “ברוך שלא עשני אשה”. אני מקווה, שעוד יעלה בידי לרכוש עוד מניה אחת. הוא שאף רוח והוסיף: אנחנו הננו אנשים פשוטים בלתי מלומדים, כל השבוע הננו כשור לעול, עובדים בזיעת אפינו מבוקר עד ערב להשיג לחם צר. וכל הימים יעברו עלינו בלי כל שנוי ותמורה, עד כי יהיו עלינו החיים למעמסה. ועל כן יש אחדים מאתנו, אשר בבוא יום השבת הם הולכים בחבורה אל בתי־היין לחקור ממסך. תוצאות הדבר הזה לא טובות הן כמובן. בעת האחרונה, עת התעוררה הציונות, ובבתי המדרש החלו להטיף לעם, שינו גם אחדים מבעלי המלאכה את דרכם וחדלו לבקר את בתי היין. גם בנו התעוררה התשוקה לאיזה דבר טוב, ולפעמים קרובות הננו מתאספים יחד. חבל רק, כי בהתאספנו לא נדע מה לדבר. הננו שואפים וצמאים לשמוע איזה דבר חדש. יש לנו, בעלי המלאכה, ת״ל בית־מדרש מיוחד, אבל איש מכם לא יבוא אלינו לבית תפלתנו להשמיע גם באזנינו איזה דבר טוב. הולכים הנואמים רק לבתי־התפילה, ששם מתפללים הגבירים ובעלי בתים אמידים, ואותנו מזניחים.

– אבל התדע, מה היא ציונות ואל מה שואפים הציונים?

– כן, לא פעם שמעתי, כי בווינא יש דוקטור גדול ונכבד ושמו הרצל, והוא דיבר עם השולטן ועם יתר הקיסרים, כי ישיבו לנו את ארץ ישראל בכסף מלא, והעם היהודי יוכל לעזוב את הגולה לשוב אל ארצנו, ונהיה גם אנו עם, כמו שהיה בימי המלך דוד ושלמה בנו החכם. אנו בטוחים, כי למטרה זו מפיצים מניות ומאספים שקלים. גם אנחנו, הסנדלרים, קנינו לנו בשותפות חמש מניות, מלבד זאת קניתי מניה לי לבדי. יעזרני נא ד׳ ואקנה לי עוד.

– הן לא תדע מה זאת מניה ולמה היא?

– מי יאמר, כי לא אדע? אשלם עשרה רו״כ ונתנו לי שטר קבלה, ואהיה שותף לבנק שלנו. בכספי יחד עם כסף של המניות אשר יקנה עם ישראל יגאלו את ארצנו ויבנו אותה. ישובו אליה אחינו מכל ארצות הגולה ונהיה עם יושב על אדמתו.

– הרב הוא הרווח אשר תאמר לקבל בעד מניותיך? – שאל אותו אחד מאתנו לנסותו.

– ישמרני ד׳ מחשוב מחשבה זרה כזו!– קרא הדך נכלם. – הסחורה היא, כי יבקשו לה רווח? לו רווח בקשתי, כי אז קניתי בכסף הזה עור ועשיתי נעלים והרווחתי כסף. לא, בדברים שבקדושה לא אעשה מסחר. די לי בדעתי, כי הכסף יבוא לידים אמונות, די לי בזאת, יותר איני רוצה לדעת. איזה יהודי אני, אם אינני מוכשר להקריב סכום דל כזה לטובת כל ישראל. רבש״ע! – קרא פתאום בקומו ממקומו ופניו האדימו – בעת שתפרוץ מלחמה, האם עומדים האזרחים ונמלכים בדעתם, ללכת או לא? ובמלחמה הן חיי האנשים עומדים בסכנה! ופה דורשים ממני היהודי סכום קטן, אשר אולי בעזרתו תצמח לנו ישועה, העלי לעמוד ולשית עצות בנפשי, אם גם אני, העני, מחויב לתת ולחשוב אם ארוויח בסכום הזה רווח, ואם ישוב כספי אלי עוד? שאלות נבערות הן! בכל עת צרה אזכר, כי מניה לי בבנק הנוסד להושיע את עם ישראל מיד, ויוקל לי; בשכבי גוסס על מטתי בבוא קצי ובני ואשתי סביבי, ובביתי, לדאבוני, אין כול להניח להם, אז אזכור, כי בארוני טמונה מניה בת עשרה רובל, אשר חשכתי פעם במשך חיי המרים, ואותה אני משאיר לבני למען ידעו, כי גם אביהם, הסנדלר העני, לקח חלק בבנין ארץ ישראל. זכרון זה יהיה נחמתי האחרונה. זאת היא, רבותי, המניה בעיני! ואתם עבדו ויתן ה^,, כי העבודה תעשה פרי…

הלא מעצמכם תבינו, חברי, מה גדול היה הרושם, אשר עשו עלינו דברי חיים הסנדלר האחרונים. – כלה בן צבי את ספורו. – לא חפצנו להאמין למשמע אזנינו. סנדלר פשוט ובלתי מלומד ידבר בחום ובהתרגשות כזו, ודברים רמים ונשגבים כאלה יצאו מפיו! נוכחנו אז, כי ישנם רגעים בחיי האנשים, אשר גם לשון אלם תפצח רינה ונשמת ההדיוט תברא לה פה להביע את רחשי הלב בדברי שירה רוממה! בעת ההיא ראיתי, כי ציונינו אינם יודעים כלל איה מקום הפנינים, והם הולכים לפעמים אל מקום, אשר שם לב אטום, אזנים סתומות ועינים שאינן רואות נכוחות. בין העשירים ו״בעלי הבתים" החשובים, שקנו עשרות מניות, לא מצאנו כמעט אף אחד, כחיים קרסנר. ועל כן בלכתו מעמנו סר ממנו השחוק. הרוח העלז ובדיחות הדעת לא היו עוד עמנו. העבודה נתקדשה בעינינו מאד; ובכוונה עצומה ישבנו עד אשר בישר התרנגול, כי אתא בוקר, ואז תמה עבודתנו.

– הפגשת אותו עוד אחרי כן? שאלו את בן־צבי. – הבא לרכוש לו עוד מניה אחת?

לא ראיתיו עוד. – ענה בן־צבי. – הוגד הוגד לנו, כי נסע לאמריקה, ובטוח אנכי, כי גם בהיותו בארץ הרחוקה ההיא לא ישכח את עמו ואת ארצו.

– יחי הסנדלר האקציונר ואחרים כמוהו! קראו אחדים. קמנו וכולנו שרנו את “התקוה” בחשאי, שלא ישמע קולנו חוצה.

שמואליק זלמן קארדונסקי היה בן־עיירה וחניך ה״חדר" ובית־המדרש. עוד מילדותו חשקה נפשו בתורה ונתפרסם בין מכריו למתמיד. ב״חדר" ספג את כל מה שלימדוהו רבותיו: חומש עם רש״י, נביאים ראשונים, שלוש ה״בבות" ו״שולחן ערוך“. עזב את ה״חדר” ונכנס לבית־המדרש ללמוד תורה לשמה. המשיך להשתלם בלמודי תלמוד ופוסקים והוסיף ללמוד נביאים אחרונים וכתובים עם פרושי הרד״ק, אבן־עזרא והמלב״ים. עיין הרבה בספרי דרוש, מחקר ומוסר, שהיו בבית־המדרש. גדל עוד ובא במגע־ומשא עם צעירים, שעמדו מחוץ לתחום בית־המדרש, ונודע לו, שיש בעולם חוץ מהתורות, שלומדים בבית־המדרש, גם ספרי השכלה, הנותנים לאדם דעת. השיג כמה ספרים מאלה והגה גם בהם מתוך חשק רב. על ידי אלה התרחב חוג השקפתו. אז נשאהו דמיונו למרחקים. התבל ומלואה נגלו לפניו, והאמין כי שערי בתי־ספר, תיכוניים וגבוהים, פתוחים לפניו לקבלו. אך לפתאום נכנס השדכן קלמן לגבולו וסגר עליו את המרחקים הדמיוניים, נעל את שערי בתי־האולפנא לפניו וטרף את עולם דמיונו והזייתו.

היה זלמן אז כבן תשע־עשרה, צעיר יפה, פניו עדינים, נקיים עדיין משערות, ולו עינים תועות מחפשות מתוך תעיה בעולמות של רזים וכמיהה, ולא חשב כלל על ישובו של העולם הזה. והנה בא ר׳ קלמן השדכן אל אביגדור כהנא הסוחר, יהודי בר־אורין אמיד מחשובי בעלי־הבתים של העיירה, והציע לפניו את זלמן קארדונסקי לחתן לדבורה בתו.

– זה אושר מיוחד בשביל בתו, – טען ר׳ קלמן נגד טענתו של ר׳ אביגדור, שהמדובר הוא בן־עניים. – בבית גנזי יש הרבה מועמדים. לכולם אני דואג ובעזרת השם מצאתי, מוצא ואמצא לכל אחד מהם את בת־זוגו ההולמת לו, ולכל־אחת את בן־זוגה. האמת דורשת ממני לאמר, שבני־עלייה, יינות־קפריסין ואתרוגי־קורפו הנם. מועטים בעיירתנו, ומספר אצבעות ימיני מספיק להם. וזלמן קארדונסקי הוא המעולה שבהם. במה? תורה והשכלה כאחד. גדול כוחו בתלמוד, בקי בתנ״ך, מדקדק וכתבא־רבה בעברית וגם ברוסית, וקצת גם בלשון אשכנז. בעל חשבון ויודע פרק בהנהלת פנקסים. כתלמיד־חכם הוא מקפיד במלבושיו, שלא ימצא עליהם רבב. חוץ מכל אלה הוא בעל מזג טוב, בלי מרה כל שהיא. צנוע וישר־דרך, לא כבני דורנו הצעירים. ומה לר׳ אביגדור עוד? כסף? הלא יש לו ברוך השם משלו ויכול לוותר על הנדוניא מצד החתן. איזה ערך יש לרבית קטנה, אם הקרן יקרה מפז? והקרן הזאת תגדל ותיקר עוד כשתהיה באוצרו.

שמע ר׳ אביגדור את דברי השדכן השוטפים, שהיה חשוד על הגזמה, וחייך. אבל את זלמן ידע והכיר גם הוא, כי התפלל זלמן ולמד עם עוד חבורת צעירים בבית־המדרש, שהוא התפלל בו, ושמע מפי כל את תהלתו. גם את שרגא אביו, החנווני הזעיר, הכיר ר׳ אביגדור כיהודי תמים, ישר וטוב. וכאשר שמע פעם ושתים את דברי השדכן, נכנסה ההצעה ללבבו. מתוך שיחתו עם גולדה אשתו ועם דבורה׳לה בתו נוכח, כי גם הן חושבות את הדבר לטוב.

מצד ר׳ שרגא החנווני וחיה אשתו לא היה כל עכוב לכך. השדוך עם ר׳ אביגדור כהנא נחשב להם לכבוד ולתפארת גם מפאת היחוס וגם מצד המצב החומרי. גם המדוברת היתה לפי רוחם. ומדוע יסרבו? וזלמן? צנוע היה וביישני. אך אפשר היה להכיר, כי דבורה׳לה מוצאת חן בעיניו. הוא מצא בה יופי ופקחות, נמוס והשכלה. לפעמים היה נפגש עמה במקומות שונים, במקרה אמנם. ואז התאדמו פני שניהם, ועפעפיהם הורדו. התוצאות של המשא־ומתן בין השדכן והמחותנים היו, שקרובים וידידים הוזמנו באחד הערבים לביתו של ר׳ אביגדור כהנא ושמעו קוראים מתוך “תנאים”: “למזל טוב יעלה ויצמח כגן רטוב. מצא אשה, מצא טוב” וכו׳. אבי הכלה מתחייב לסלק במזומנים נדוניא כך וכך ומזונות על שולחנו לשלוש שנים. אבי החתן מתחייב גם הוא להשליש נדוניא כחצי הסכום, שמתחייב אבי הכלה. אך כולם ידעו, שסעיף זה בא רק למראית עין, כדי שלא לבייש. ר׳ אביגדור התחייב לתת מתנות לחתן: שעון זהב ושרשרת. גם ש״ס ווילנא. מפה לאוזן נמסר, שהוא הבטיח להזמין לחתן גם מלבושי־חתונה. הורי החתן הגישו לכלה גם הם אילו מתנות: טבעות ונזמים ואצעדה, שנמצאו אצלם מזמן שהם היו לחתן וכלה. נשברו צלחות, אכלו ושתו, שמחו ושימחו עד שעה מאוחרת בלילה. וכשהגיע הזמן הקבוע ב“תנאים”, היה זלמן בעלה של דבורה׳לה.

כל זמן שבתו סמוך לשולחן חותנו היה הוא ואשתו מאושרים ללא כל דאגה, והוא יכול להקדיש את זמנו להשתלמות. אך שלוש השנים, שהובטחו לו ל״מזונות", טרם תמלאנה, ור׳ אביגדור הסתבך בעסקים מפוקפקים ובא לידי פשיטת־רגל ויהי אנוס לנוד למדינת הים. נשאר זלמן כתלוי באויר ולא ידע מה לעשות. כי גם את כסף הנדוניא איבד חותנו. ניסה זלמן את מזלו במסחר־תבואה, בספסרות, בסוכנות, בהפצת עתונים וספרים עברים. אך מחוסר כשרון להגזים ולהפריז ולהשתמש בשפת חלקות, כדי לזכות אישים בטובות ובאושר, שאינם רוצים בהם, לא הצליח אף באחד מהם. בינתים נוספו למשפחתו שני ילדים, ומצבו היה דחוק מאד. באין ברירה הסכים לקבל שעורים פרטיים, שהציעו לו שני סוחרים ממכירי חותנו ומידידיו. במשך הזמן נוספו לו עוד שעורים אחדים, והוא היה למורה עברי, אשר על השעורים פרנסתו.

ואולם השעורים הפרטיים לא סיפקו את רוחו. לא אהב להשמיע את השעורים בפני האם ושאר בני־המשפחה, שהסתובבו בחדר והיטו אוזן, כפי שנדמה לו, לכל היוצא מפיו. ביחוד לא מצא חן בעיניו היחס של בטול ללמודים העברים מצד תלמידיו, שהיו על פי רוב מבני עשירים שלמדו בגמנסיה. ורק אחרי ששבו מהגמנסיה, בא הוא ללמד אותם למודים עברים, שלא הכירו בנחיצותם. על ידי כך הכיר כעין זלזול מצידם גם אליו, המורה העברי. יחס זה הכאיב לו. והאמהות אף הן יחס משונה להן ללמודים העברים. לבית־הספר הכללי הן מעוררות את בניהן בבוקר השכם ומזרזות בהם, שלא יתעצלו ושולחות אותם שמה אפילו ביום סגריר! מה שאין כן כשהוא מבאר להם פרק בתנ״ך, או בשפה העברית. אז ניגשת האם אל בנה, ממששת במצחו ומוצאה, שיש לו מעט חום ואומרת לו: די, בני, היום. תספיק ללמוד את השעור מחר. ומחר יש יומא דפגרא משפחתי. מחרתים יש נסיעה של טיול. בירחי הקיץ הרי חם, והם נוסעים למעון־קיץ. אגב פטורים ההורים משלם שכר־־למוד בעונה זו. וכך עוברת השנה. התלמיד אינו עושה חיל בלמודים, והוא אינו מרויח די פרנסתו. הגיע הדבר לידי כך, שהוא קץ בשעורים הפרטיים והסתלק מהם. אז אסף לו עשרה תלמידים מבני בעלי־הבתים ויהי ספק מלמד ל״חדר" ספק מורה ל״בית־־ספר מתוקן". על ידי זה באה לו רווחה מעטה בפרנסתו, ובזמן הראשון גם ספוק־רוח.

וזלמן עשה את מלאכתו באמונה ובמסירות. ההוראה בבית־ספרו היתה בעיניו באמת למלאכה קדושה. רצה להיות להועיל לתלמידים והשתדל למסור להם את רובי ידיעותיו ותורותיו, שרכש לעצמו בעמל רב. ואולם במשך הזמן נוכח, שהרצון הטוב לבדו אינו מספיק. בימים הראשונים היה נבוך ומישש כעוור באפילה. הוא ראה והבין, שבית־ספר איננו כשעור פרטי, שהיה ממלא את תפקידו על פי השעון. בא, השמיע את לקחו. נגמרה השעה, והוא הלך לו, והקשר בינו ובין תלמידו נפסק, ואין ביניהם כלום. מה שאין כן בבית־ספרו. לפניו יושבים עשרה ילדי בני־ישראל יחד, שאחריותם עליו. הוא צריך ללמדם את הלמודים העברים, לעשותם לאנשים ישרים שומרי־תורה ומצווה, לבעלי נמוס והנהגה טובה. והנה ראה לצערו, שאיננו יכול לשלוט עליהם, לבצור את רוחם, לכוון את כולם לדרך הרצויה בעיניו ולחבב עליהם את הלמודים. כל תלמיד הוא עולם בפני עצמו. אחד הוא מפוזר, שני שכחן, השלישי לגלגן, הרביעי שובב בשעת הלמודים ומצחיק את חבריו. החמישי רשלן, מפהק. וכן גם שאר התלמידים. כל אחד ומגרעתו ומומו עמו. הוא היה מצטער מאד בראותו את תלמידיו אינם שוקדים על למודיהם במידה מספקת, לא יקשיבו לבאוריו. ויש שהוא מרוכז בבאור מקום קשה בשעורו בתלמוד, או בפרוש פסוק קשה בדברי הנביא, שהם לומדים, ופתאום תתפרץ מריבה בין שני תלמידים; אחד דוחף את שכנו במרפקו, והשני הודף אותו עד שהלז נופל ממקומו על הרצפה. על ידי כך נפסק כל מהלך מחשבותיו, ועמלו יוצא לריק… במקרים כאלה היה מתמלא חרון, ששלל ממנו את כשרון הדבור… מחוץ לכתלי בית־הספר, כשבא לקראתו אחד התלמידים, נהג בו התלמיד כבוד: עמד תחתיו, הרים את כובעו לפניו וברך אותו בברכת שלום. וכן בשעות ההפסקות. כשהשתובבו בחצר, והם ראו אותו פתאום עומד בפתח, או פניו נשקפים דרך החלון, אז הפסיקו מיד את שובבותם והתפזרו. ורק בשעות, שהם יושבים לפניו ועוסקים בלמודיהם, דווקא אז, כמו שנדמה לו, סרים מהם הכבוד והמורא של מורה, והנהגתם מרגיזה אותו, והוא חושד בהם שכאלו כוונתם היא להכעיסו.

מדוע יהיה כדבר הזה? – הרהר אז, – האינם רואים, שהוא רוצה בטובתם ומוסר את נפשו ללמדם בינה, דעת ושכל. ולמה בא מצידם יחס של זלזול לכל אשר ילמדם? האומנם חסרים לו הסגולות והכשרון להורות לילדים?

בזמן הראשון ניחם את נפשו, שמתוך העבודה ירכוש לו את האומנות ואת הנסיון הדרושים וגם ימצא את הדרך לקרב את לבות תלמידיו אל תורותיו, שהוא משמיע להם. אך “עד שיעלה השמש בשמים״ – כמו שאומר הפתגם הרוסי – “ישחית הטל את העינים” לעת עתה הולך המצב ורע מיום ליום. ישיבתם בחדר וכל מה שהם לומדים הם על פי רוב כאלו מתוך הכרח וכפיה. והנה התחילו האמהות באות אליו ומתאוננות באזניו על בניהם, שהם מתחצפים בהיותם בבית ומתנהגים בלי “דרך־ארץ” כלפי גדולים מהם.,”כפי הנראה רך־לב הוא המורה וטוב יותר מדאי כלפי תלמידיו. – העירו האמהות – והללו מתפרעים. לא יזיק להם, אם האדון המורה יראה להם את נחת זרועו למען ידעו איך להתנהג". ושנים, שלושה מאבות תלמידיו החושבים את עצמם ליודעי ספר, אמרו לו בפגישתם הארעית, כי בחנו את בניהם בפרשת השבוע ומצאו אותם לקויים בידיעותיהם.

״אפשר שההורים צודקים בטענותיהם אלי״ – הרהר – עלי לשנות את דרכי עמהם. בדברי מוסר בעלמא אי אפשר להשפיע עליהם ויש להראות להם יד קשה". לאט לאט גברו ורבו הרהוריו אלה, והם הביאוהו לידי כך, שנעשה נרגז ומתמרמר, והתחיל משתמש באותה התחבולה, שהשתמשו בה המלמדים הקפדנים מדור דור: דחיפות, אגרוף, צביטות בעזרת הבוהן והאצבע ולבסוף בהכאות באגרוף ובמהלומות בכף ידו הפשוטה.

– אם אינכם מסוגלים לקלוט דברים הנאמרים בנחת ולהבין, איך להתייחס ללמודים, אבינכם אני בחוזק היד. – אמר, או צעק אחרי עשותו את הנסיון הראשון. – שוט לסוס, מתג לחמור ומהלומה לתלמידים אטומי לב ואוזן. כך נוהגים כל המלמדים עם תלמידים כמוכם. כך אתנהג גם אני בלב כואב ובצער, אם לא תיטיבו את מעשיכם והנהגתכם. – והוא קיים את התראתו.

ויד זלמן צנומה וגרמית, ואת מהלומתה הרגישו גם המוכה וגם המכה. ואחרי הכותו פעם ופעמים, היה נמשך אגרופו אל גבם ואל לחייהם של המפגרים והנחשלים בצביטה ובסטירה בכל פעם שנכשלו בחזירתם על למודיהם.

– הבה, גרשון, קרא נא את הפסוק ברש״י, שהסברתי לכם אתמול! – הוא פונה אל אחד מהם. – אך אל תגמגם כמנהגך. יהיו דבריך ברורים.

וגרשון הוא נער חסר כשרון וכל תשוקה ללמודים. נער חזק הוא, בעל שרירים מפותחים ואוהב תנועה. ברצון היה מקבל עליו כל עבודה קשה ובלבד שלא ישב שחוח לפני ספר פתוח ויביט אל אותיות זעירות. אך אביו רוצה, שיהיה דווקא בן־תורה. מחכחך גרשון בגרונו ומשתעל. עיניו רצות בתוך כך משורה לשורה בפרוש רש״י, כעיני עכבר בראותו את החתול, הקופץ אליו, והוא רץ לבקש חור להמלט לתוכו ואינו מוצא. הוא דוחף במרפקו את שכנו מימין, מושך מתחת לשולחן את כנף בגדו של חברו משמאל, שיבואו לעזרתו ויראוהו את מקומו של הפסוק הדרוש.

– כך, כך! – יקרא זלמן במרירות, בהביטו אל גרשון הנבוך. – אתה יושב ליד השולחן ומהרהר ביונים פורחות. הנני לפזר את הרהוריך שאינם במקומם ובזמנם.

ידו הצנומה תצמד ללחי גרשון, וצלצול נשמע בכל החדר. גרשון ממהר להצמיד את כף ידו הפשוטה למקום המוכה, כאילו היתה רטיה קרה מצננת, ומפיו מתפרצת צעקת כאב.

– קרא אתה, ירמיהו, את הפסוק ברש״י. – פונה זלמן לתלמיד שני. – ואתה, גרשון המטומטם, דע שלא פטרתיך עדיין מכול.

ירמיהו אמנם יודע את מקום הפסוק, אך פרושו נעלם ממנו. מלאך השכחה שולט בו על פי רוב, והפרוש ברש״י יוצא מפיו מעוך, נתוק וכרות. ויד זלמן מתכווצת לאגרוף קשה. הפרק האמצעי של אמתו יתבלט ויתחדד, כחודו של מסמר, האגרוף יסתתר בתוך השרוול, שלא ייראה. אז יתקרב לאט אל ירמיהו. ובבוא הרגע הנכון, יעוף האגרוף, כנץ אל טרפו, ישר אל גבו של ירמיהו, והמכה חזקה, עד אשר יטה המוכה את ראשו אחורנית, יעצום את עיניו, ידו תצמד אל הגב, ומפיו תתפרץ צווחה דקה ממושכה… צווחה זו תרגיז את זלמן, תזעזעהו ותכאיב גם לו; והוא מוצא צורך לבאר להם את חטאם נגדו, ויחד עם זה גם להצטדק: – הכה תלמדו? – הוא פונה בצעקת שאלה אל כל תלמידיו, ושעול המגרה את לועו יתקפנו. – רק אתמול שיננתי לכם את דברי רש־׳י פעמים ושלוש. הכול היה ברור ומובן, והיום הכול פרח מזכרונכם. הגידו, רוצחים, הטוב הדבר? התדמו שכוח ברזל כוחי? מה אענה להוריכם, אם ישאלוני?

ובראותו את ירמיהו מתפתל עדיין מכאב ומעווה את פניו, יתעורר בו מוסר כליות, והוא מוסיף:

– עוד תריד, תאנק, כאלו צדקת אתה. – יטען אליו. – מי שמכיר באשמתו אסור לו לבכות… קרא אתה, פיני, את רש״י מתחילתו.

זלמן רוצה להוכיח את צדקתו ומשום כך הוא בוחר בגרועים שבתלמידיו, למען יראו כולם עד כמה הם חוטאים ואשמים נגדו. פיני רועד כעלה מפני רוח מרוב פחד. מגמגם ומוציא מפיו דברים זרים, מקוטעים. מרגיש זלמן, כי חמתו מתעוררת ועולה בתוכו. אך ברגע ההוא תחרד אשתו אליו החדרה בשמעה את יללת ירמיהו ואת שעולי בעלה ודבריו הנרגזים.

– אנא זלמן. – תתחנן אליו. – חוס עליך ורחם גם עלי ואל תרופף את בריאותך.

– את בריאותי כבר רופפו אלה האכזרים ה־ה… הפסיק את דבריו, כי התקשה למצוא עוד כנויי גנאי להם.

– סגרו את החומשים וקחו את ספר התהלים, – פקד עליהם. דבורה הניעה בראשה ויצאה מן החדר.

מחזות כאלה הלכו ונשנו בחדרו לפעמים קרובות.

לו עמד איש זר והביט מן הצד בהכותו את תלמידיו, חשב בוודאי, שאכזר הוא זלמן מטבעו, מין סאדיסט. ואולם יודעיו ומכריו יכולים להעיד, שלב טוב ורך מלא חמלה בקרבו. כל מי שהיה פונה אליו בשעת דחקו באיזו בקשה, לא יצא מאת פניו ריקם. נטירת שנאה היתה רחוקה ממנו, והיה סולח גם לעולביו. כשנפצע תלמיד במקרה ונראה דם במקום הפצע, התעלף בו לבו. שלא בשעת הלמודים רחש אל תלמידיו רחשי אהבה, היה דואג להם, שלא יתחממו ולא יצטננו; הזהיר אותם, שלא ירוצו בדרך פן יכשלו ויפלו, חלילה. אך בכניסתו לחדר הלמודים ורואה אותם יושבים, כמו שנראה לו, בקלות־ראש, ואחר כך הוא שומע אותם מגמגמים בקריאה ומשבשים אותה, או שוכחים וטועים בפרושי הכתובים והבאורים, שביאר להם, הוא משתנה מיד. רוחו הטובה סרה ממנו כרגע, מוחו מטשטש, ואינו יכול להתאפק משפוך עליהם את זעמו. רק בלילה, כשהוא נח, מתעורר בו מוסר כליותיו. "למה אני מתנפל עליהם ומכה אותם באכזריות חימה? – הוא שואל את עצמו – איך זה אני דורש מנערים רכים בשנים, שיבינו ויקלטו דברים, שהם אולי למעלה מגילם ומהבנתם? וכי, הגדולים, אינם מתקשים בהרבה מושגים וענינים, שהם למעלה מהשגתם? האם השכחה אינה מצויה גם אצלם והם שוגים וטועים במה שלמדו? ואפשר, שהאשמה היא כולה בי, כי איני יודע, כיצד לבאר להם את המקומות הקשים בלמודים, שיהיו קלים ונוחים להבנתם, ואני שופך את חמתי עליהם?

תוך הרהורי חרטה כאלה הוא מתהפך מצד אל צד ומחליט לשנות את דרכו עם תלמידיו. אך למחרת היום, כשהם יושבים על מקומותיהם ושונים את פרקם, שוגים וטועים בהסברותיהם, יורדת עליו שוב רוח רעה, כמו אתמול ושלשום.

עד כמה שהיה אפשר, היה זלמן נוהג להסתיר מאשתו את צרות לבו ומכאובי נפשו. הוא ידע עד כמה היא סובלת מזה, שכל חלומותיהם, שחלמו לפני חתונתם, וגם אחרי כן, כשהיו סמוכים על שולחן אביה, נופצו אל המציאות. היא מצטערת מאד שהוא היה אנוס לאחוז בענף פרנסה, שאינו חביב על שניהם. ולמה אפוא יבוא ויגלה לפניה עוד את הענויים אשר בלבו? ועל כן נשא את הסבל ואת הצער בלבו ושתק. אך לפעמים, כשלא יכול עוד לשאתם בלבו, שפך את מרי שיחו לפניה ואמר לה:

– הלחם, שאני אוכל, מאוס עלי ופגול בטריפה. מתעב אני את עבודתי זו.

– ומי אשם בדבר? – שאלה אותו. – למה אתה מפקיר את בריאותך? התאמר, כי ההורים יכירו טובה לך על מסירותך היתירה לבניהם?

– רואה אני, כי אינך יכולה להבין את הענין. – ניסה לבאר לה, מה שהוא מרגיש – הנהגתי בשעת הלמודים אינה מכוונת להכרה מיוחדת מצד ההורים. בטוחני, שלו ידעו ההורים, שאני מכה את בניהם, היו דנים אותי בוודאי לכף חובה. ואולי הוציאו את בניהם מבית־ספרי. איני יכול למסור לך בדיוק את כל הנעשה בקרבי בראותי את פרצופיהם של אחדים מהתלמידים בשבתם לפני בשעת השעורים, רואה את רמיזותיהם ותנועותיהם ובשמעי את שגיאותיהם כאלו להכעיסני. ראשי מסתחרר אז, בכל אברי תבער אש זרה, אשר חומה יגיע על לועי ומשם עולה עד מוחי. ברגעים כאלה אני מרגיש, שאם אתאפק ולא אשלח בהם יד, תתפקע בי מררתי… מכאן אני בא לידי דעה, שאיני מסוגל לעבודת קודש זו, ואסור לי לעסוק בהוראה, שהיא חכמה ולא מלאכה.

– הנך מדבר שטויות. – התקוממה דבורה להרהורי פקפוק אלה. – אמנם גם אני הייתי רוצה שתמצא לך פרנסה אחרת, אך לא מטעמך. מי מהמורים שאנו מכירים יודע יותר ממך? רואה אני, שהורים אמידים, בהם גם בעלי־תורה, מוסרים את בניהם לידך. בוודאי הם יודעים את אשר עושים. אך אתה פקפקן ואוהב לחטט בקמטי נפשך ולמצא בך מומים. השתדל לשלוט ברוחך ולכבוש את כעסך; התעודד ואל תתענה. חכה באורך רוח עד שתבוא הזדמנות טובה ותיפטר מפרנסה בזויה זו, שאתה בוחל בה.

דברי ארגעה אלה של אשתו השקיטו אותו רק לימים מעטים. מיום שנולד בו החשד כי בו תלוי הקולר ונעדר כשרון הוא להוראה לילדים, התחיל מציק לו הרעיון שהוא גוזל את ההורים, ועוד יותר, שהוא משחית נשמות רכות ונקיות, מפני שאינו יודע, כיצד לטפל בהן, ואיך לעורר בהם את התשוקה ואת האהבה ללמודיהם, להאיר את נשמתם באור תורה ולהחדיר לתוכם ידיעות יעילות בדברי נועם ולא באגרוף רשע ובדברי נאצה. כשרון זה חסר לו, ועל כן איצטלא של מורה ומחנך אינה מתאימה לו, ויוצא שהוא עושה את מלאכתו רמיה רק משום שהוא זקוק לפרנסה. וזה חטא, שאין לו כפרה… כתוצאה מחשבון־נפשי זה התחיל דורש וחוקר בספרות הפדגוגית החדשה ובדרכי החנוך הכבושים. חיפש בהן עצות והוראות להקל ולשפר את דרכי ההוראה בבית־ספרו, וביחוד שאף להינזר מהתאווה האכזריה להינקם בבשר תלמידיו. אך למגינת לבו נוכח, כי תורה ועצה בכתב לחוד ומעשה במציאות לחוד. כשהוא קורא בספרי המקצוע הכול ברור ומחוור, ישר וחלק, והוא מסכים לכל. אך בבואו למלאות אחרי ההוראות והעצות שבספרים, אינו יכול לעמוד נגד יצר הרע, המעלה על לבו את הפסוק:,“חושך שבטו שונא בנו”, והוא הדין תלמידו. הספרים האלה עוד זורים מלח על פצעיו, כי את כל הצדדים השליליים והלקויים, שהם מוצאים במורים גרועים, הוא מוצא אותם בעצמו. וקול פנימי קורא באזניו הסתלק, זלמן, ממלאכת שמים, שהיא נעשית בהגיון, בהבנה, ברגש, בארשת פנים ובהבעת עינים טובה ומלבבת, אך בלי ידים ואגרופים!…

בענויים כאלה עברו עליו ארבע שנים. הוא הגיע רק לשנות הכוח, וכבר התערה בו שעול מטריד. עצביו נחלשו. לבו הולם ובפניו חוורון. שנה באה, שנה עוברת; תלמידים עוזבים את חדרו המתוקן, כשידיעותיהם שרכשו בו אינם מניחים את דעתו, ואחרים באו תחתיהם, וטבעו הקפדני והרגזני כאילו הולך ורע. ומוצא ממצב טראגי זה אינו רואה לפניו. יש שהוא מתפלא על סבלנותם שלל תלמידיו, שאינם מורדים בו ואינם מתאוננים עליו באזני הוריהם… אמנם אשתו שבה פעם מן השוק וסיפרה לו, שאמו של תלמידו לוי פגשה אותה בשוק ואמרה לה, שבנה מתאונן על מורו, שנעשה נוח לכעוס ומתהלך קשה עם תלמידיו, אך היא, האם, מצאה שהבנים בדור זה חצופים ושובבים ומרגיזים את המורים, ועל כן ראויים לענשים. וכן גם אמרה לבנה המתאונן.

– מכאן אתה יכול להבין, – הוסיפה לו אשתו – שכל חששותיך־ומחשבות האימים והפחדים הם פרי דמיונך המגזם, ואל לך לנפול ברוחך.

היה סוף חודש מנחם־אב. ארבעת חדשי הקיץ ההוא היו לזלמן ירחי עמל ויגיעה באופן קשה מאד. בסוף האביב התחיל מרגיש סחרחורת וכאב־ראש. עברו עליו לילות ללא שינה, או שינה פרועה, שנת חלומות רעים, שגזלו את שלוותו גם ביום והשפיעו לרעה על תאבונו. דרשה אשתו ממנו, שישאל בעצת הרופא, שהיה ממכירם. הלה רשם לו אי אלו רפואות. אך בעיקר דרש ממנו, אם לא להסתלק לגמרי מההוראה, יקח לו לכל הפחות חופש לחודש, או לחדשים, יעזוב את העיר ויעבור לגור בחורשה, או בכרם. עצה טובה מאד, אך לא למורה עברי מחוסר אמצעים, שעליו “לחטוב עצים” יום יום. באין ברירה החליט להשתמש בחופש החדשי של ימי החגים, אז יסע לאחד הכפרים הקרובים, שהצטיין בחורשה, שעל ידו ובכרמי־־חמד אשר סביבו, וינוח שם מעצבו ומעבודתו הקשה. ועד שיבוא החודש ההוא השקיע זלמן את כל כוחו ומרצו בעבודה עם תלמידיו וקבע את החודש האחרון, שהוא גם סופה של שנת הלמודים, לחזור על כל מה שלימד אותם בכל השנה, ובעיקר באותו קיץ. בטוח היה, שאחרי העמל הרב שהשקיע בכל השנה, הם יודעים פחות או יותר, את תלמודם, ועליו יהיה רק להשלים, למלאות ולהזכיר את הנשכחות. והנה באה המציאות והעמידה אותו על טעותו. בעוד אשר התלמידים הטובים, שמספרם היה קטן, זכרו מה שלמדו וענו על שאלותיו תשובות, שהניחו את דעתו, ישבו האחרים כגולמים ולא ידעו לענות על שאלותיו, כאלו הם שומעים אותן בפעם הראשונה, וכל התורה שלימד אותם היתה כחדשה בעיניהם. הוא ישב נבוך, המום ולא ידע מה לעשות. הרגיש שבקרבו מחלחל כעין סם חריף, צורב, המתפשט בכל קרביו ומרתיח אותם. העמיד את עיניו על תלמידיו אלה לראות, אם הם מתאמצים לכל הפחות להחיות בזכרונם מה שלמדו, והנה נזדקרו לעיניו פני יחזקאל העגולים והגלוים, עיניו השחורות, שמתוכן נוצצים זיקוקי אש, כמו תמיד, והן דוקרות אותו במבטיהם, ועל שפתיו המפושקות קצת מרחף גחוך. גחוכו זה הרגיזו תמיד והעלה בו את כעסו. כי נדמה לו, שהוא לועג לו ומבטלו בלבו. כמה פעמים ניסה להבריח מעל שפתיו את הגחוך וההתול על ידי צביטות וחבטות. אך הדבר לא עלה בידו.

– עוכרי ישראל, רשעים! – קרא בכעס. – למה אתם מקצרים את חיי? למה בקעתי עצים כל השנה ואיני רואה כל פרי בעבודתי הקשה? אדרבה, הגידו, העשיתי את מלאכתי רמיה?

כה שאל וטען באזני תלמידיו, שישבו אלמים ולא פתחו פה לענות על שאלותיו. ברגע באפו אמר להכניס בחודש זה לתוך ראשם של אלה מתלמידיו בעל כרחם את כל אשר שכחו, ויהי מה. והוא ניגש אל מלאכתו ברעש ושאון, במרירות ובקרי. לא חדל מזרזם ומקרוא באזניהם: חושו, מהרו, כי אין זמן! ממש כעגלון, המאיץ בסוסיו בשעת קלקול דרכים לפני עלותם על הר גבוה. אשתו הרגישה בסערה, שהתחוללה. נכנסה אליו, התחננה שישלוט ברוחו ויזכור את מצב בריאותו. אך הוא היה חרש לכל דבריה. שגעון של כעס תקף אותו, גזר על ימין ועל שמאל ויהומם…

כאשר עבר יום העברות ההוא חש זלמן, כי שיכות חדות ננעצו בגרונו וירא לכעכע, פן יירק דם קרוש מתוכו. כל עצמותיו היו כשבורות, ויהי תש נלאה, כאלו התעורר מהתעלפות קשה על ידי דקירות וטלטולים. אור עיניו דעך, ושערותיו פרועות. בוש להראות במצב זה לעיני אשתו וילדיו, ועל כן נשמט מביתו בהחבא וברח מבלי לדעת לאן. הוא ברח מפני עצמו ורדף אחרי עצמו, והרודף כאלו קורא באזני הנרדף: שמח, אומלל, במעשי ידיך ובגבורותיך! רק עתה כשיבואו הביתה ירגישו את כאביהם. ימאנו לנגוע באוכל, שתגיש להם האם… ״אוי, גזלן שכמותו״! – תקרא האם – את זקנו ופאותיו אמרוט. אתבע אותו לדין… איך זה מוסרים ילדים רכים לידי תליין שכמוהו?!"

מחשבותיו מתרוצצות ומסתבכות זו בזו. מחזות אימה עוברים ומתחלפים לפניו והוא נושך מרוב התרגזות את שפתו התחתונה.

פתאום הרגיש אויר צח ורוח קלה חלפה על פניו. הרים את עיניו וראה, כי מחוץ לעיר הוא נמצא על כר דשא. לפניו משתרעים עד כדי מלוא עיניו שדות קצורים. רק התירס עומד עדיין על מקומו וגבעוליו הגבוהים פושטים את עליהם הארוכים והרחבים מזה ומזה ברשלנות ומתנועעים ברוח; והקלחים האפילים העטופים מעטפות הורידו את ראשיהם עם בלוריותיהם החומות למטה. האיכרים, שגמרו את עבודתם היומית בשדותיהם, מתכוננים לשוב לבתיהם. להקות עורבים פורחים לאי־שם בקריאות: קרע־קרע! צפרים מנתרות באבק דרכים ומלקטות זרעונים, המפוזרים לרוב בכל מקום, בשביל אפרוחיהן. נמלים עמוסות גרעינים רצות בקוו שחור אלכסוני ועקלתוני אל קינן; ולצדן נמשכות פה ושם שתים או שלש נמלים, האוחזות בגבעול קש וגוררות אותו אל הקן. האויר הצח ספוג הדים של געיות פרות, צהלות סוסים וצלצולי פעמונים של כנסיות אשר בכפרים קרובים ורחוקים. המולה חשאית, שריקות וזמזומים. עייף בלי כוח התנפל על משטח עשב רך, השתרע לכל ארכו וכוון את מבטי עיניו אל משחק הגוונים אשר בשמים לפני השקיעה. אך בלבו לא חדלה תולעת צער החרטה מכרסם ומזלול אותו. נזכר מה שקרא לפני ימים אחדים בעתון עברי, כי באחת העיירות היכה מלמד את תלמידו מכה חזקה בראשו, חלה הילד ימים אחדים ומת, והמלמד נתבע לדין. “ואני לא חשבתי אז, כי כמקרה ההוא יקרני גם אותי, יפרסמו בעתון, שגם המלמד זלמן יעמוד למשפט…”

הוא התנודד והתהפך על צדו השני. לפני עיניו עמד נפתלי, אשר סטר לו על לחיו סטירה חזקה, שהזיזה בוודאי אחת משיניו. והנה יחזקאל הלגלגן. אותו חבט ודש היום, כמו במורג, ובשרו בוודאי מלא כתמים כחולים וחבורות… והנה עוד ועוד… קור וחום בכל איבריו. לא! אי אפשר להאריך מצב נורא כזה. לו ניחא לשלוח מהר את תלמידיו לבתיהם ולהודיע להוריהם, שעד כה קיבל מהם שכר לימוד לא בצדק. הוא אינו ראוי לעבודת ההוראה. תחת להיטיב, הוא הרע לבניהם, ויסלח לו אלוהים וגם הם. הקץ למצב זה! הוא יברח רחוק רחוק מעירו, שלא ידעו את מקומו. דינו כדין חותנו, שפשט את הרגל ואין מקומו כאן. אבד שמו…ודבורה ובניו?״ – עלתה לפניו שאלה. – מה יהיה גורלם…?

היום פנה. קבוצות של עננים רובצות באופק המערבי, והן בלעו את השמש והצטבעו באודם של להבות עוממות. האילנות הנטועים בשדות פה ושם מצטעפים בצעיף כהה, וצורתם מטשטשת. צפצופי הצפרים משתתקים. להקות יונים, שהשתובבו ברום, נעלמו. מרחוק נשמעות שעטות פרסות סוסים ושריקות אופני עגלה, שלא נמשחו בזפת. זלמן שוכב עדיין שקוע בהרהורי חרטה ובבקורת עצמית, ודמיונו מצייר לפניו ציורי זוועה… פתאום הרימה אותו סערה פנימית, קפץ על רגליו וקרא בקול רם רועד: "הריני נשבע ונודר נדר מעתה ועד עולם לבל ארים עוד יד להכות תלמיד!״…

שקט ודממה מסביב. באויר הדהד הד שבועתו. נכנע, שפל רוח, רציני ושתקני, כמו אחר צום יום־כפור, שרך את רגליו בדרך לביתו. "מחר, אם יבואו עוד תלמידי לבית־הספר, אבקש מהם סליחה על העבר ואבטיח להם להתחיל מעתה חיים חדשים, חיי אחווה, רעות ושלום״. – כה הרהר בכל הדרך. כשנכנס העירה והתקרב אל ביתו ראה מרחוק את דבורה יוצאת מהבית ושמה את פניה אל סמטא הקרובה. הבין, שהיא הולכת אל חנות המכולת, שבה היא קונה את מיצרכי הבית, ונטה הצידה שלא תראהו. ולאחר שנעלמה מעיניו, מיהר לביתו, נכנס למטבח תחילה ויצק מים מהברז על קצות אצבעות ידיו וניגב אותן במגבת. משם נכנס אל חדרו ועמד, כשפניו אל הקיר, והתחיל מתפלל “מנחה” מתוך הכנעה ורוח נמוכה.

בינתים שבה דבורה מהחנות עם המיצרכים, שקנתה לארוחת הערב, וראתה דרך החלון את בעלה העומד בתפילה והרגישה הקלה מהמועקה והדאגה, שלחצו את לבה מאז עזב את הבית מיד אחרי ששחרר את תלמידיו ונחפז לאי־מקום מבלי שיאמר לה דבר. היא הבינה, שלבו רע עליו באותו יום, התרגז על תלמידיו והכה אותם, כפי שנראה לה, יותר מאשר ביום אחר, כי על כן יצא בוודאי לשאוף רוח ולפזר את רוחו העכורה ולהרגיע את סערת לבו. אך כשראתה, שהיום ירד, והוא איננו עדיין, התחילה הדאגה לשלומו מטרידה אותה. עתה כשראתה אותו עומד בתפילה נח לבה, והיתה בטוחה שלאחר התפילה יכנס אליה ויפתח אתה בשיחה. לתמהונה נכנס אליה החדרה בברכה קצרה: ערב טוב! שנאמרה בשפה רפה ונשתתק. החליטה לא להציק לו בשאלות ורק הזכירה לו, שהשולחן ערוך לסעודת ערב. הוא נענה לה אף על פי שלא היה לו כל תאבון. אכל מעט תוך שתיקה ולאחר ברכת המזון אמר לה, שהוא עייף ורוצה שתציע לו את המטה וילך לישון. היא נאנחה כשראתה את הבעת פניו העגומה ותלך למלאות את בקשתו. לפני עלותו על המטה אמר אליה בקול מעורר רחמים:

– בבקשה דבורה׳לה, תכנסי מחר, כשהתלמידים יחזרו על שעוריהם, לחדר הלמודים מפעם לפעם, כאילו לשם מה שהוא. וכאשר תשמעי, שאני מרים את קולי, תפני אלי באיזו שהיא שאלה.

– הפגשת את מי שהוא מההורים בדרך? – שאלה בדאגה.

– לעת עתה לא. – ענה ולא הביט בפניה. – אך פשפשתי בהנהגתי עם תלמידי ובאתי לידי החלטה, שדרכי זו עם תלמידי לא תתכן. היא גם מזיקה לבריאותי.

– המרגיש אתה איזה כאב, חלילה? – חקרה אותו בדאגה.

– שום כאב. – הרגיע אותה. – אבל שמתי אל לבי, באחור זמן אמנם, שחוטא אני נגד תלמידי, ומי יודע למה תביאני עצבנותי.

– הלא כה היו דברי אליך תמיד. אלא אתה לא יכלת למשול ברוחך. – אמרה לו באנחה. – הלוואי שמעתה תבוא תקופה חדשה בעבודתך.

כאשר שכב במטה וכבה את האור, עלתה מחשבה בלבו, ששבועת שווא נשבע בשדה. כי גם בלי שבועה לא יהיה לו את מי להכות. כי לאחר יום התוכחה, כמו שהיה היום, מי מהתלמידים עוד יבוא אליו? דמיונו הביא אליו את האמהות בצעקות חריפות ותודענה לו, שלא תשלחנה אליו יותר את בניהן… הוא ישאר בלי פרנסה ולא יוכל להרים ראש ולהביט בפני אנשים. המורים והמלמדים ישמחו לכשלונו…

– למה אתה מתנודד ומתהפך מצד אל צד? – שאלה אותו דבורה פעמים ושלוש באותו לילה.

– ככה. –ענה. – דאגות וטרדות אינן נותנות מנוחה.

– גרש אותן מלבך. – יעצה לו. – אם לא תישן בלילה דייך, לא תוכל לעבוד מחר.

הוא מלמל דברים בלתי מובנים לה ונשתתק.

למחרת היום אחר להקיץ משנתו, שלא כמנהגו. דבורה הודיעה לו, ששלשה מתלמידיו כבר באו. ידיעה זו שימחה אותו. משמע שפחד פחד שווא.

– מה זה השכימו הבוקר לבוא? – שאל.

– לא הם השכימו. – אמרה בחיוך קל. – אך אתה אחרת להקיץ. אני הייתי עסוקה במטבח ושכחתי לעורר אותך.

הוא קם, התרחץ והתלבש בחפזון. התפלל והיה מוכן לעבודתו, כשרוחו שקטה. פתח את החלון הפונה אל החצר וראה כל תלמידיו כמעט עומדים בחבורה ומשוחחים בלחש.

– אתם יכולים להשתעשע עוד בחצר עד שאגמור לשתות כוס תה. – אמר להם בידידות. – עוד נספיק לעבור על שעורינו היומיים. ראה שהם מביטים איש אל רעהו תמהים והרהר: “הם באמת ילדים טובים. מהיום תתחיל תקופה חדשה של הבנה וידידות”.

כאשר נכנס אחר שתיית התה לחדר הלמודים וראה את תלמידיו רחוצים, מסורקים ומסודרים, יושבים איש איש על מקומו מחרישים ומכוונים את מבטיהם אליו, נחה דעתו. חשב שעתה היא שעת הכושר לפנות אליהם בנאום קצר של פיוס ואמר אליהם:

– אכלתם בוודאי ארוחת בוקר טובה, שהכינה לכם האם הטובה ושתיתם חלב חם. יבושם לכם. בעוד כשלושה שבועות תשתחררו מבית הספר ותתענגו על חופש במשך חודש שלם. בטוחני, שישנתם שינה עריבה, ומוחכם עתה צלול ללמודים. יהיה לנו יום נוח..

התלמידים החרישו, אך עיניהם הביעו תמיה. הוא אמר להוסיף עוד אמרי נועם ופיוס, אך פתאום נחו מבטיו על יחזקאל וראה את ברק שיניו, הנשקפות דרך שפתיו הפשוקות, ונדמה לו, שתלמידו זה צוחק צחוק לעג חוצפני והרגיש כעין עקיצה בלבו. הסב מיד את פניו מיחזקאל אל מאיר שכנו, אשר פניו מסבירים יותר. אך הלה הביט הצידה ולא שמע כאילו את דבריו. אז החליט להפסיק את “דרשתו” ולהתחיל בעבודתו. שעור הבוקר היה בתלמוד. לפנים משורת מנהגו בימי החזרה חזר לפניהם את השעור מחדש בהוספת באורים והסברות להחוויר להם את הסוגיא של “יאוש שלא מדעת” ונתן לטובים שבהם לחזור על השעור בתלמוד. לאחר השעור הזה עבר עמהם פרק ב״שולחן ערוך" על כבוד אב, אם ומורים. וכך עברו שעות הבוקר בשקט ובשלום. כאשר שלח אותם הביתה לארוחת הצהרים הכיר בהם, שהם עליזים וטובי־לב, ונהנה מאד.

– הבוקר ראיתי, “שאין דבר העומד בפני הרצון” ו"הבא לטהר מסייעים לו״ – אמר לדבורה בשעת ארוחת הצהרים. – לא לחנם אמרו רבותינו: “איזהו גבור? הכובש את יצרו” חבל, שהכרה זו באה לי באחור זמן.

– הלוואי ומצב רוחך זה יהיה מהיום ולתמיד, ולא נוסיף שנינו לסבול ולדאוב.

בשעה שלוש אחר הצהרים ישבו התלמידים שוב על מקומותיהם. בחוץ היה חום צורב, שלפני שלהי הקיץ, ובחדר חום עבה מחניק, מרפה כל רוח ומשרה עצלות. קווי־אבק רחבים נמתחו באלכסון דרך החלונות, שהיו פתוחים למחצה. בתוך קווי האור האלה הסתחררו נקודות זעירות של אלפי חמרים שונים: מטוויי בגדים ולבנים, אבק נעלים וכו' הנישאים באויר ומופזים בנוגה קרני השמש. זבובים גדולים וקטנים עפו בזמזום וירדו על כל מקום מגולה בגוף, בזוויות העינים ועל קצה החוטם. עקצו והציקו מאד. זלמן נרדם מעט אחר ארוחת הצהרים, אך התנומה היתה חטופה ומוטרדת על ידי הזבובים. ועל כן נטה לנמנום גם בשבתו לפני תלמידיו, ועצלות שלטה בו. הרהר, שטוב היה לו יכול להשתטח על הקרקע ולשכב מעט בלי כל תנועה. ואולם לא כאן המקום, ולא עתה הוא הזמן לחשוב על תענוג כזה. התעורר וקם בזריזות ממקומו. זבובים אחדים, שזחלו על אזניו, על מצחו ועל לחייו נבהלו ופרחו להם, אך התחרטו ושבו אליו. ביחוד הציק לו זבוב אחד, שנטפל אל פניו ועקץ אותם. הוא גרש אותו בתנופת־יד מעל מצחו, אך הטרדן שבו נח על חטמו בין עיניו. גרש אותו והוא שב כמו להכעיסו על שפתו תחת החוטם. ״לעזאזל!״ – חרץ וקילל את הזבוב החצוף ופקד על תלמידיו לפתוח ספר התהלים בפרק י״ח שהיה עליהם לחזור עליו היום. הם פתחו את הספרים, והוא קרא בשם אחד התלמידים לקרוא את הפרק מתחילתו. הלה התחיל קורא את פסוקי השירה באותה הנעימה שהוא לימד אותם את פרקי התהילים. אך קול התלמיד הלך ורפה מחמת החום וההבל, וגם טעה בפרוש מלים אחדות.

– לא טוב, לא נכון. – העיר זלמן בצער בשמעו את שגיאותיו של התלמיד, שנחשב בין הבינונים וצווה על תלמיד שני, שהוא ימשיך מהפסוק שקודמו הפסיק. אך מיד ניחם והחליט לעשות, כמו שעשה בבוקר בשעור התלמוד – לחזור לפניהם את פסוקי השירה ודרש מהם, שיקשיבו היטב לבאורו והתחיל מ״מנצח לדוד". אך החום ועקיצות הזבובים והנטיה לנמנום הכבידו עליו מאד. קולו נפסק כמה פעמים באמצע הקריאה, לשונו התנהלה בכבדות, שמורות עיניו התחילו מתקרבות זו לזו, והכול נראה לעיניו דרך קו אור צר, ונקודות זעירות רוצדות בו… פתאום רעם באזניו צחוק, שהתפרץ מפיותיהם של אחדים מתלמידיו. הוא נזדעזע ונתחלחל. ברור היה לו שהוא גרם לצחוקם. נעלב ונתכעס. התרדמה נתגרשה. הרים את ראשו, סקר את כולם במבוכה ובאלם.

– שמואליק ה״גרגרת" נרדם. ראשו ירד למטה ונתקל חוטמו בקצה השולחן, וספרו הפתוח נפל על הרצפה. – הודיעו אחד הצוחקים.

– האם כך אתם מקשיבים להסברה האחרונה, שאני יכול להקדיש עוד לפרק זה? – שאל בתרעומת. – השנה מתקרבת אל קיצה, ואתם עוסקים בשטויות.

הרגיש, שגל של כעס עולה בקרבו ומסעיר אותו. הפסיק את דברי התוכחה ושב לקרוא את דברי השירה: “עלה עשן באפי ואש מפי תאכל”..

– רבי, כבר בארת לנו את הפסוק: ״יצילני מאויבי עז״ – העיר יחזקאל את אזנו על טעותו. וכפי שנדמה לו באה הערה תוך חיוך של לעג.

– ואתה הנך עז־־פנים וחצוף! – קרא זלמן בכעס גלוי וחש שעוד מעט וישקר. – מי ביקש מידך להעיר לי על טעותי? אני יודע שכבר קראתי את הפסוק הזה, אבל כוונתי היתה להדגיש לפניכם, שאפילו אלוהינו, שהוא מקור הרחמים והסליחה, עשן עולה באפו ושולח חצים על רשעים להפיצם וברקים להממם. ורק עם נבר יתּבר ויתנהג עמו בחסד. הוא הדין עם תלמידים טובים וישרים…

באותו רגע, כשהיה מלא התעוררות ורצון להריק את מבוכתו ועלבונו בדברי מוסר, ראה לחרדתו זבוב גדול, שרצועת קש צר כחוט, תחובה בקצה כרסו, ואל קצהו השני של הקש קשור זבוב קטן הפוך על גבו ונגרר אחר הזבוב הגדול, הזוחל על ספר התהילים הפתוח לפניו; ומבטי כל התלמידים מרוכזים אל הזוחל ואל הפגר שהוא סוחב… תעלול זה הרגיז והסעיר אותו עד מאד והחשיך על אור שכלו. ״לסוררים ופראים כאלה רק מקל חובלים יאה להם,״ – חלף הרהור בלבו. חמה עזה השתפכה בכל גופו, ודמו התגעש בעורקיו. עיניו התבלטו מחוריהן ונתכסו בהבל, שטשטש את דמויות תלמידיו, עד שנראו לו כגוש כהה אחד. אצבעות ימינו שהיתה חבושה בכיס מעילו, והשמאלית שנחה בחיקו, התכופפו ונתאגרפו. הרגיש שחסר כוח הוא לעצרם. הם התפרצו ממאסרם נכונים להכות את כל מי שקרוב אליו מכה רבה, שתכאיב לו. ולא – תשפך מררתו בקרבו, לבו יקרע ובגרונו יתפוצץ צנור, ודמו ישתפך החוצה. אגרופיו התכופפו למעלה תלויים רגע באויר תוך פקפוק על ראש מי לנחות תחילה. אך ברגע הגורלי הורידם בחימה, שפוכה על חזהו, על לחייו ועל ראשו, כשהוא צורח מתוך טשטוש בינתו:

– הנה לכם, רוצחי־נפשי! הנה לכם, אכזרים! בדברי אליכם רכות אינכם אובים לשמוע. אלך גם אני עמכם בקרי. אני קרבנכם, כפרתכם!

– הוי, הרבי בוכה ומכה את עצמו! קראו כולם נבהלים וקפצו ממקומותיהם, כשפניהם החווירו ונמתחו מתמהון ופחד…

כאשר חרדה דבורה לקול התלמידים הנבעתים החדרה מצאה את בעלה יושב על כסאו, כשראשו מורד על שתי זרועותיו ובוכה כילד. היא אחזה בזרועו והוליכה אותו לחדרם. ואל התלמידים אמרה, שהם יכולים לצאת אל החצר לשחק עד אשר ירגע המורה מהתקפתו, ואז יקרא להם להמשיך את למודם…

שלשתם היו חברים טובים מימי ילדותם. למדו בגימנסיה העירונית מהמחלקה הרביעית עד גמרם בה את חוק למודם; התרועעו וטיילו תמיד יחד, חלמו את חלומות נעוריהם וחזוּ את חזיונותיהם לעתיד איש באזני רעהו. כיון שקיבלו את תעודת הבגרות, בחרו להם את המקצועות אשר ישרו בעיניהם, ונסעו לערי האוניברסיטאות להוסיף לקנות דעת. מאז נפרדו השלושה איש מעל אחיו גם ברוח, וכל אחד הלך לו בדרך אחרת. אחד מהם, גרשון שפייאר, הצטרף למחנה הבונדאים ויהי למארגן את הפועלים היהודים ואת בעלי המלאכה בעיר ובסביבה. בכל הפגנה נשא באומץ רוח את הדגל האדום ושר בקול טנורי את “השבועה”. פעם אחת נתפס והושם בבית הסוהר, ואחר נדון לגלות למקומות הרחוקים. מאז אבדו עקבותיו. השני, שמואל ציפילובן, היה לסוציאל־רבולוציונר, האמין ברוח המהפכנית, השוררת בכפר, והיה בו אורח מצוין והפיץ בין האיכרים את הגליונות על נייר דק של “הפועל הרוסי” ו״רוסיה המהפכנית“, שנתקבלו מחוץ לארץ. פעם אחת קשרו עליו לבלרי ה״וולוסט” באחד הכפרים, עם עוד שנים מבריוני הכפר, התנפלו עליו והכוהו מכות אכזריות עד אבדן חושיו. זקן־הכפר הוציאהו מידם ושלחהו העירה אל המשטרה. זו הכניסה אותו לבית־החולים שליד המבצר, עד שיתרפא ויועמד לדין כמורד במלכות. אך הרופאים נוכחו, שמורד במלכות זה, הנהו “גברא קטילא” ואינו עוד בר־־עונשין ומסרוהו לידי הוריו, שהם יטפלו בו ויפקחו עליו, שלא יעסוק עוד בפעולות אסורות בעיני השלטונות…

אחרת היתה הדרך של החבר השלישי, אפרים קיטובר, ושונה היה גם סופו. בן לאב עשיר משכיל, חובב הספרות העברית החדשה היה אפרים. צעיר נלהב, עדין רוח ואנין דעת היה; ובלמדו באוניברסיטה הנובורוסית אשר באודיסה לא הלך כציפילובן חברו לדאוג לכפר ולפועל הרוסי, כי גורל עמו נגע עד לבו. בחבלי אהבה מסתורית נקשר לאישיותו המקסימה האגדית של המנהיג הציוני מראשית הופעתו, ורוחו ליותה אותו כצל בכל אשר הלך; חי את חויותיו והתענה בעינויי־התלבטויותיו הטראגיות. למענו הזניח את לימודיו ואחר כך עזב לגמרי את האוניברסיטה והלך לקצווי הכרך להפיץ בין דלת העם את תורת הציונות: אסף נערים ונערות וקרא באזניהם שיעורים בדברי־ימי־ישראל ובתורת הלאומיות. את כסף מחיתו, שהיה מקבל מאביו, ביזבז על שומעי דבריו העניים; הפיץ חוברות תעמולה ורכש שוקלים. מרוב עבודה ומחיי צמצום נחלש ושב על פי דרישת רופאו לבית אביו להינפש. אך גם בביתו לא יכול התענג על המנוחה. קריאת עזרה יצאה מהמנהיג לעשירי־עמו. הוא דרש מבעלי־הון כסף, שחסר לו לעבודתו ולהשגת מטרתו. אפרים נענה לקריאה זו ורצה להחדיר את הרעיון הציוני לתוך בני משפחתו, שהיו כולם מעשירי העיר, ולמכריו וידידיו הרבים ולשאר אילי־ההון בעיר. בתומו האמין, שאלה יבינו לרעיון התחיה, ירגישו בצער האומה ויכירו במעשי המנהיג. בכל בית שבא השתדל לרכוש חברים להסתדרות הציונית, להפיץ את השקל ולהחתים על מניות הקולוניאל־בנק, שעמד להפתח בלונדון. אך עד מהרה התאכזב והתיאש מן ה״גדולים". בני משפחתו וחוג מכריו צחקו, לעגו לבעל החלומות השוטה, השוגה בהבלים, ודחוהו באמתלות ובעקיצות גסות. סוחרים ואנשי־מעשה נדו לו שלא בפניו והשתתפו בצער הוריו הנכבדים, שבנם המוכשר והטוב נשתטה. בעלי־תורה ויראי־שמים גערו בו על דחקו את הקץ – והוא יצא מכולם ריקם ונכלם.

מותו הטראגי של המנהיג הממהו. הרגיש, שבלבו פקעה נימה רגישה, אשר המתה בקרבו תמיד כמיתר דק, המית־געגועים לכל שאיפה נאצלת ולכל אסון שבא על עמו. נימה זו שאבה לו תמיד, כפתילת נר, שלהבת קדושה ממעין האמונה בכוח העם וברצונו להיגאל ונתנה לו כוח ומרץ. עתה כאילו כבתה השלהבת, והקור שלט בו… אך בעוד שהיה מתהלך בימי האבל הכללי מדוכא ורצוץ, שמע את קול המנהיג המעוררו וקורא לו לשמור על הדגל שהנחיל לצבא המתנדבים לתחית העם, והוא התעודד, התנער והוסיף לעבוד במשנה מרץ. ואולם הפעם עזב את העשירים, שאליל הכסף הקשה את לבם, ואת החרדים ה״כבושים והקפואים“, שהכריזו חרם על התנועה, ושם את פניו אל הצעירים מתוך אמונה, שהנוער, עתיד העם, יבין לרוחו ויצטרף אל בוני מולדתם. ואמנם בחוג זה עשה חיל רב ומצא נוחם ומרפא. האגודה “שבי ציון” שייסד התפתחה יפה ומהר. חבריה היו מכל השכבות. גם מבני העשירים והחרדים נתנו את ידם ל״חולמים ובעלי הזיה”" הבעיות הציוניות נלמדו ונחקרו מתוך כובד ראש והתעמקות; דרשו וקראו בשים לב את הספרות העברית החדשה; התאמנו בדיבור העברי ועסקו גם בעבודה מעשית, ככל אשר דרשו מהם המרכזים. היתה משמעת חזקה בין החברים, וכל מעשיהם ודרך חייהם היו מכוונים לאותה המטרה, שאליה שאפו – לעלות לארץ. שם יצא לאגודה, ונפתחו לה סניפים גם בערים אחרות. הרגיש קיטובר את עצמו בתפקיד של מפקד מחנה־צבא. בלי ליאות סבב בערים ובעיירות לפקוד ולבדוק את העבודה בסניפים. בכל מקום היה לרוח חיה ולכוח מעודד ומעורר לפעולה. לשיא השיגה שמחתו, כאשר שנים מאגודה שיסד בעיירה קרובה, עזבו את הארץ ועלו ארצה ושם הסתדרו באחת המושבות…

והנה נשבה פתאום רוח חדשה בארץ. אחר חורף ארוך, קשה וזועם נשמעו ממרומים קולות החסידה והעגור, הסנונית והחוגה מבשרי אביב נהדר לארץ ולדרים עליה – ועמל קיטובר נסחף בזרם הכביר ששטף את כל הארץ. השתכר הנוער מריח־אביב חריף זה, והשכרון סיחרר גם את ראשי חבריו לעבודה. אחד, אחד, נשמטו ממחנהו… ובפרוץ אחרי כן המהפכה בשנות 1905 בכוח אדיר, נשא הרוח את כולם. שירת רוסיה החדשה הרנינה אותם והשכיחה מלבם את שירת התחייה העברית. אז בא הקץ לאגודת “שבי ציון”. המרכז התפרק, הסניפים נסגרו; כי לא היה עוד מי שיאבה לעזוב את “ארץ המולדת” הגדולה הרת אפשרויות כבירות ולנדוד למדבר ישימון לגור בין בדוים פראים". ויהי קיטובר כקצין, אשר גדודו עזבהו בשעת מלחמה, ויעבור למחנה האויב, והוא נשאר בודד, אכול־יגון וכעס.

היה לו באודיסה רע טוב וחבר לאוניברסיטה, אשר אהב אותו אהבת נפש. שמו סאשא טופורוב. רעו זה היה גם הוא מן הצעירים הראשונים, אשר נענו לקריאתו האדירה של הרצל והצטיין בהתלהבתו הגדולה ובמסירותו לתנועה החדשה ובכשרון בלתי מצוי של נואם ווכחן. כל שומעיו נשאו עליו משל של כדור לוהט, המתגלגל ממקום למקום, ובכל אשר יגע יצית אש. בין התעמלנים, שקמו בתקופה הראשונה לתנועה, לא היה דומה לו, אשר ישפיע על הנוער ועל המון העם כמוהו. פעם אחת עשה טופורוב מעשה נועז – ברגל הלך לוינא, כדי לראות בעיניו את המנהיג, לנשק את ידו ולהביע לו את נאמנותו. על ידי כך נתפרסם שמו עוד יותר ונערץ בפי כל. ובכוח זה עשה נפשות רבות לציונות.

לרעו זה פנה קיטובר לעזרה באותה השעה הטרופה, שעת הבגידה. “אנא, חביבי, חושה אלי ועזרני להציל את הצעירים, אשר השטפון גרפם, והם נישאים אל התהום, אשר תבלעם. בזה תציל גם אותי, כי אומלל אני מאד, ורוחי נכאה…״ – בדברים אלה סיים את מכתבו אל סאשא טופורוב וחיכה בכליון עינים לתשובה. כעבור חודש קיבל קיטובר את מכתבו בחזרה בצירוף מכתב קצר מאת מכרו שכנא גרין, שבדירתו גר טופורוב. השורות היו קצרות ונתונות בתוך מסגרת שחורה: ״טופורוב איננו! – כתב לו המכר – הרצל נתן אותו לנו, והמהפכה לקחה אותו מאתנו. – יהי שמו מקולל מעתה ועד עולם. הוא התחבר לאנרכיסטים, גזל, שדד, ויהי זולל וסובא ולבן סורר ומורה, אשר העטה קלון על כולנו. אומרים עליו שבגד בעמו והתנצר… קרע קריעה, כמו שעשו הרבה מחברינו, ומחה את שמו מלבך”… המכתב הזה היה כמכה אחרונה לקיטובר. כל רכושו הרוחני נשרף, והוא יצא נקי מנכסיו. אוצר אמונתו בעמו ובתחיתו דלל ונחרב ולא יכול מַלט עוד את משא צערו. הוא שקע לתוך תהום אפלה ומאורו דעך…

בעת ההיא והמטיף אברהמי, חברו השני של קיטובר והקרוב אליו ברוחו מאותם ימי האושר באודיסה, נזדמן לקורסון. המרכז הציוני שלח אותו לביסאראביה לשם חיזוק השורות, שנפרצו מחמת המהפכה. התפלא אברהמי בבואו העירה, וחברו קיטובר לא בא אל מלונו לקבל את פניו, אף על פי שהודיעהו במכתב על דבר בואו. מחל על כבודו והלך לבית־הוריו לראותו – ונבהל. הוא מצא את חברו, שהיה תמיד שלהבת מאירה ומחממת, והנה היה לפחם שחור וקר. לפניו עמד צעיר, שנזדקן קודם זמנו, וגדל פרע. עיניו כבו, מבטן תעה, ותנועותיו מרושלות. לא הראה קיטובר כל אות שמחה לפגישה זו ולא גילה כל רצון להכנס בשיחה עם אורחו. בקושי עלה בידי אברהמי להוציאו מביתו ולצאת עמו מחוץ לעיר, לסביבה של גנים וכרמים מרהיבת עין ומרהיבת דעתו של אדם. עלה עמו על סלע מזדקר על שפת הנהר וצמרת ערבה זקנה וענפה מצילה עליו. השתמש אברהמי בכל כוח דברנותו; גלל לפני חברו דף אורה של זכרונות מרוממים את הנפש של “ימי אודיסה” והצליח לפזר מעט את ענן הטשטוש והקהות, ששכן על חברו – ואפרים פתח את פיו ובקול נוגה ונמוך גלגל אבנים כבדות מעל לוח לבו.

–…לא הקשיים והמכשולים, שפגשתי בדרך עבודתי הוגיעוני והמיתו בי את רוחי – התוודה אפרים באזני חברו־אורחו – אלא העם המדומה, שבשבילו התחלנו סוללים את דרך התחיה והשחרור הוא נטל ממני את חיי. מתוך אימה וכלימה נוכחתי, שאין לנו עם. אותו העדר המפוזר והנפוץ בכל העולם, הקורא לעצמו בשם עם ישראל, שקע יותר מאשר במ״ט שערי־הגלות – וכבר מתה בקרבנו השאיפה הכנה לפרוק מעליו את עול הגלות והנכר ולהיגאל. רק מתוך הרגל הוא קורא עדיין שם משיח בשם ארץ־ישראל ובשם הגאולה, אך לבו בל עמו. ואולי לא היה בו רצון כזה מעולם. נטייתו הנומאדית נשארה בדמו עד היום הזה, אך בלי האהבה היוקדת של הנומאדי לחופש ולחירות. נוח לנו להישאר בעבדות עולמית ללא הבדל בגלות של מצרים, בבל, פרס, רומא, אשכנז, רומניה, רוסיה ודומיהן, ובלבד שיהיו לנו סיר בשר ודגים. ואם שני אלה לא יהיו לנו, נסתפק גם בבצלים ושומים ובלבד שיתנו לנו להתפלש שם בבוץ ובחלאה… וכשיעלה רצון רע מלפני השליטים והעמים, שבקרבם אנו מתגוררים, ויבעטו בנו ברגל גסה, יערכו פוגרומים ויחריבו את עמלנו של מאות־שנים, יגרשונו כגרש כלבים מצורעים במקלות, באבנים וברקיקות בוז, אז יקום מחנה הצוענים עמוס סמרטוטים מלוכלכים וילך לו בנהימות וביללות לנדוד לארצות אחרות, לתור לו ביצות אחרות להתפלש בהן. וחוזר חלילה. תיף! גועל נפש עד לחרדה…

מתוך סבלנות רבה שמע אברהמי את הדברים הקשים, שהטיח חברו. הוא לא רצה להפסיקו, עד אשר יריק מקרבו את כל המרירות שנצטברה בלבו, אולי ירווח לו. ורק כאשר התעייף קיטובר ועמד מדבר, השתמש הוא בהפסקה זו והעיר לו:

– ובכל זאת, הלא יצאו ממצרים והלכו לארץ אבות דרך מדבר קשה. וגם את גלות בבל עזבו והלכו לבנות את המולדת החרבה באת ובחרב.

– ממצרים לא יצאו, אלא גורשו! – קרא קיטובר כמעט בצעקה – הכתוב מעיד: “כי גורשו ממצרים וגם צידה לא עשו להם”. מאחרי כל הנסים והנפלאות, אשר הראה להם אלהים ליד ים־סוף ובכל הדרך, ואחרי עמלו הרב של המנהיג הגדול להורותם חוק ומשפט ולטעת בלבם אהבה לארץ אבות, הביטו יהודי הגלות כפעם בפעם לאחוריהם. ריח הבצלים והשומים הלך אחריהם בכל הדרך ועורר בקרבם געגועים לארץ מעניהם ומעבידיהם, כי על כן דרשו כפעם בפעם: “נתנה ראש ונשובה מצרימה”. ובבואם לארצם ובהתנחלם על אדמתם, גדל עליהם השעמום לחיות בכברת ארץ, שאין בה אדונים זרים ומעבידים, ואין תחום גלות בה. אז קם הפירוד הגדול בין אחים, ואיש את בשר זרועו אכלו. “מנשה את אפרים ואפרים את מנשה, ויחדיו המה על יהודה”. ויהודה ידע גם הוא להתפלג בגלגול שני: חסידים, פרושים, צדוקים, איסיים, קנאים, סיקריקים, הנלחמים זה בזה ומטביעים את הארץ בדמי אחים – ואימתי? בשעה שנשר רומי תקע את צפרניו בבשר האומה, ואדמתם רוותה דם העם, ובית המקדש היה אחוז להבות – והם השיגו את חפצם. משנים־עשר שבטים בתחילה נשארו שנים, ואחר כך גלו גם אלה והתפזרו לארבע רוחות השמים…

– ובכל זאת הלא רואה אתה את התנועה הכבירה שקמה. – ניסה אברהמי להכניס פיסקה של סניגוריה בנאום הקטיגוריה של חברו. ואולם קיטובר לא נתן לו לגמור את המשפט ומתוך קוצר רוח שלח את ידו וסתם את פי אברהמי שלא יוכל לדבר.

– איזו תנועה כבירה? – שאל מתוך כעס. – כשהופיע גדול־אומתנו בזמננו וקרא את קריאתו הגדולה לעמו וזירזו שיקח את גורלו בידו, ובקראו בשם מדינת היהודים ובשם גאולה, האם לא נזדעזעו כל אוהבי הביצה וחובקי אשפתות הגולה, בהם שוע וטפסר, עשיר ובעל בעמו, תופש תורה ויושב על כסא הרבנות – כולם והרימו יללה נוראה על “עוכרי ישראל” שבאו לגזול מהם את תרמילם?! איזו צחנה עלתה מסביב ואילו אידי־רעל הפיצו כל ביצות הגולה, ואיך השמיצו את המנהיג הגדול, ששרף את חייו בלהב אהבה לעמו! וזכור את דברי: יבוא יום וחלק ממגורשי־רוסיה ורומניה, אשכנז ופולין יסורו בדרך נודם גם לארץ ישראל, ואז תיווכחו גם אתם, המאמינים עוד בתנועת העם ובשאיפתו לגאולה, את מעשי המגורשים האלה בשובם לארצם. עוד בטרם יכו בה שרשים ובטרם יוכלו לקרוא לארץ: ארצנו, יתפצלו לכתות, לסיעות, ולמפלגות יתפלגו וייפרדו…מלחמת הרס לא לחיים, כי אם למוות יקדישו איש על רעהו. אז תשמעו באיזו שפה ידברו כל אלה, אשר מלבד שיקוצים וחירופים לא נתנו אף שרוך נעל לבנין הארץ. בשם אלהים ידברו ואת כל הכבוד והגדולה ידרשו לעצמם. כל מי שיסור שמה יפתח את תרמילו ויגולל את מגילת היוחסין שלו וימנה את מספר הקרבנות, שהקריב על מזבח ארצנו ואת החסד והטוב, שעשה עם עמו בזה שבא לארץ. למדנים ולמחלוקת, לפירוד ולמלחמת אחים יקראו בזמן שאויבינו מחוץ יפילו גורל על הארץ ועלינו, ושוב יקוים בנו: “מנשה את אפרים ואפרים את מנשה”. לא ישקטו עד אשר ישיגו את חפצם. ושוב תתך חמת אלהים…

שטף דיבורו נפסק פתאום, והוא הרים ידיו ולפת בהן את צווארו וערפו. לחץ ומישש באצבעותיו מסביב לפיק גרגרתו, כאילו דבר מה נתקע בלועו ומחניקו. עפעפיו התרחבו ונפקחו, ותפוחי עיניו גדלו ובלטו.

– די לך הפעם, חברי המסכן. – אמר לו אברהמי ברחמים ולטף את שערות ראשו שנרטבו מזיעה. – קשה־רוח אתה, ואיני דן אותך לכף חובה. זכרתי לך חסד הפרסיפ והמולדובנקה בירכתי אודיסה ובתי התפילה אשר בקצות הכרך. אז היו דבריך אחרים.

– אז הייתי עשיר־רוח – קרא אפרים בקול דממה רווי דמעות בהביטו לפניו לתוך מרחקים. – בן הייתי לעם, אשר האמנתי כי סוף־סוף יקום על כל שכבותיו, יתאחד, יתלכד וברצונו כי עז ישבור את שלשלאות הגלות ויפרוץ את חומות הנכר. לפני היו עשירים, שאת הונם, אמרתי, יתנו לגאולת עמם; לומדי תורה, אשר ישננו באזני ההמונים את כל פסוקי הגאולה והפדות. לפני עמד קוממיות דור צעיר, אשר טיפחתיו בלבי, אחזתי בו, והוא הקשיב כאילו לשירת הגאולה וענה וקרא: אמן! – אך, אהה לי, כי דלותי והתרוששתי. העבד הקופץ בראש, מושל בכל. דור זה שחשבוהו לראשון לגאולת עמו שמע את המלה הרוסית “סוובּודה” והשכיח מיד מלבו את המלה העברית “גאולה”. למה לו לעבד ללכת לבנות את ארץ מולדתו ההיסטורית, בשעה שתקווה מנצנצת להישאר במולדת הגלותית?… איני יכול, אחי, לשאת את הכאב הגדול ואת הכלימה הלוהטת. טוב מותי מחיי…

מעיני אפרים התפרץ זרם דמעות ונשמעו יבבות חנוקות.

– חולה עצבים אתה, אחי הטוב. – אמר לו אברהמי רכות, והתמיך את ראש חברו על שכמו. – עצביך מרופטים עוד מהעבודה הקשה, מאודיסה. למנוחה אתה זקוק. נשמה טהורה כנשמתך לא תאבד.

לפניך עתה רק דרך אחת – הדרך לציון. שם תראה בעיניך, מה עשו כבר הנחשונים הראשונים, שקפצו ועלו ארצה. הם התחילו הופכים את השממה והכשירו את הקרקע לדור יבוא. אם תראה את הנוער הגא, שגדל על אדמת מולדתנו ושאף לתוכו את אויר הגליל והשרון ואת רוח גבורינו הקדמונים. אליהם מצטרפים יום יום ושבוע שבוע בחירי צעירי עמנו הנוהרים שמה ברצון עז לבנות ולהבנות. כולם יחד בבוא השעה הנכונה יכו וימחצו את ראש פרעות אויב וידם לא תשוב אחור עד אם שחררו את הארץ לעמנו ואת עמנו – מחרפת הגולה. נצח ישראל לא ישקר, והנוער שלנו לא יכזיב את תקוותנו בו. אל יפול רוחך, אפרים הטוב והיקר. התעודד ועלה לארצנו ולמולדת אומתנו. שם תעלה ארוכה לרוחך הנדכאה, וארגעה תבוא לעצביך הרפויים. שם נפגש גם אנו שנינו ליד חומת ירושלים. חזק ואמץ!

ושניהם חזרו העירה דוממים, וצללי שמש דועכת לוו אותם.

שלוו ודומם זורם לו נהר דניסטר בערוצו הארוך בין שתי גדותיו, הנמשכות דרך אלף קילומטר מהרי הקארפאטים עד העיירה מאיאק, ומשם נופלים מימיו אל אשד הלימאן האודיסאי. מימין הנהר ומשמאלו עומדים הרבה כפרים, שנבנו על ידי מולדובאנים ואוקראינאים; וגם ערים, עיירות ומושבות, שיהודים בנו ופיתחו אותן. מהן עיירות, העומדות זוגות זוגות מימין הנהר ומשמאלו והן מחוברות ומקושרות אחת לשניה בקשרי משפחה, בעסקי מסחר, בחוטי חיים חברותיים וגם במילי דשמיא. שתיהן הן כעיר אחת, והנהר הזורם בתווך, לא בא כאילו להפריד ביניהן, חלילה. אדרבה, כלו מוכן לטובתו יהודיהן ולהנאתם, כי הן מקבלות את טובו במידה שווה ובעת אחת..בחורף, כאשר הנהר מתכסה שכבת קרח עבה, הוא נעשה הגשר, שעליו מטיילים תושבי שתי העיירות; מבקרים איש את אחיו בקורי־ידידות, או לשם שיחות עסק. חוצבים בקרח ומביאים את גלדיו אלי תוך בורות עמוקים, שבהם הם משתמרים לימי הקיץ, אשר אז משתמשים התושבים בהם למקרים של מחלות. אך בא האביב, והנהר ישתחרר מאסוריו, אז באות אליו הנשים מזה ומזה עם משארותיהן, מערוכיהן, דפי האיטריות ושאר כלי העץ שהן משתמשות בהם לאפיית הלחם והחלה, לרחצן, לשטפן מכל משהו של חמץ. כמו כן מביאים בעליהן כל מיני כלים חדשים לטבול אותם במים טרם שישתמשו בהם לצרכם. בכל ימות הקיץ הולכים כל התושבים מנער ועד זקן, טף ונשים להתרחץ בו ולהסיר מעליהם את זוהמת הזיעה. וכשבית־המרחץ הצבורי נסגר מאיזו סיבה שהיא, אז משמשים מי הנהר לנשים גם טבילה במקום “מקוה”. מצולה הם מימיו לפשעים ולחטאים של התושבים היהודים בשעת “תשליך”. מן הבוקר ועד הערב, מעונת האביב עד עצם הסתיו רואים את נשי בני־ישראל עומדות על שפת הנהר משני עבריו ומכבסות את לבניהן. והדגים, שפרים ורבים בתוך מצולותיו, דגים שמנים וטובים לאכילה, הלא הם נוצרים כאילו רק לספק ליהודים מאכל תאווה לשבתות, למועדים ולכל משתה של שמחה.

יש אשר באחת העיירות מימין, או משמאל, תפרוץ בערה, עשן ולהבה מתרוממים ומתפשטים. נבהלים התושבים בעיירה השכנה, ממהרים אל שפת הנהר, צועקים ושואלים: אצל מי? וכשעונים להם, הם מרימים את קולם בעצה: למען השם, מים! אל תמעיטו מים! וחתונה, כי יחוגו באחת מהן, ונגוני ה״כלי־זמר" בוקעים את האויר ועוברים אל העיירה השנייה ברקודים בולגאריים, או וואלאכיים, אז אוחזים בחורים ובתולות זה בזה גם בעיירה השניה ורוקדים כנגד המחותנים ההם. וחזן כי יבוא עם מקהלתו אל אחת מהן לשבת, מיד מתפרסם הדבר בעיירה השכנה; ואוהבי נגינה ממהרים לגמור את תפילות קבלת־שבת בבית־התפילה שלהם ויורדים אל שפת הנהר, מטים אוזן ומקשיבים ל״מקדש מלך“, ל״התעוררי, התעוררי” ו״שמרו“, וכדומה. ואותו הדבר גם למחרת ל״קדושה” ול״מוסף". ומביני דבר בחזנות מחווים דעה לשבח, או לגנאי.

בשעת צרה, חלילה, כשרואים מעבר אחד הלויית המת מעבר השני, יורדים שומרי מצווה מיד אל שפת הנהר מעברם, שואלים בקול רם: מי? וכששומעים את שם הנפטר מברכים: “ברוך דיין האמת” והולכים צעדים אחדים לקיים את המצווה של הלוויית המת עד שקהל המלווים מהצד ההוא נעלמים עם “המטה” מן העין. כך היא דרך החיים בשתי העיירות – שתים שהן אחת. אמנם העיירה שמימין היא בביסאראביה וזאת שבשמאל היא בפודוליה. אך מה בכך? לשתיהן קיסר אחד, והשוטר והפריסטאב שומרים גם שם וגם פה על אותם החוקים. והרי הדבר דומה לשני חדרים בבית אחד. אימתי שאתה רוצה, או צריך, אתה עובר את הסף ואתה בחדר השני.

אך הנה ארעו בעולם הגדול מאורעות כבירי ערך, שהביאו שינויים גדולים בחיי עמים בארצות שונות באירופה ועוד יותר ברוסיה. המלחמה העולמית, שהתפרצה בקיץ של שנת 1914 הביאה אסונות רבים לעולם, ובתוכו גם לשתי העיירות משני עברי הדניסטר. הנהר השקט והשלוו נהפך למין סמבטיון, הזורק אבני בליסטראות גם בשבת, ואינו נותן לשום איש לעברו, ואפילו לגשת אליו. ומי שאינו נזהר, הריהו מתחייב בנפשו. באופן זה נותקו מאחרי המלחמה הראשונה ומאחרי המהפכות ונקרעו כל הנימים והקשרים שהיו ביניהן. הקרובים והידידים של כל השנים, כאלו נעשו פתאום לאויבים בנפש; וכל אחד מהם נתרחק מרעהו ונמצא מעבר ל״הרי חושך" ואין לדעת, מה מתרחש שם. אין עוד משפחות משותפות; נתרחקו הבנים מעל הוריהם; אין קשר בין אח ואחות. נשבת המסחר השתופי. הכל אבד, ירד תהומה וצלל בחושך…

ה״צאר“, שכל רוסיה הרחבה היתה נחלתו, ובה גם שתי העיירות, איננו עוד בעולם, באו יורשים רבים, שאינם משלשלת משפחתו, והם רבים ומתקוטטים בגלל הירושה ויורדים איש לחיי רעהו. בשטח הימני לנהר קמו עוררים הטוענים, שחבל הארץ ההיא להם הוא, תפסו אותו ודרשו, שהשפה הרומנית תהיה במקום הרוסית. היו היהודים שבאותו החבל נבוכים ונדהמים. אין איש יודע לכמה זמן ישאר ה״רומון” שהתפרץ לגבולות החבל והשתקע בה כאילו לעולם. התרגלו יהודיה לאט לאט והשתמשו בזכות שניתנה להם, לשמור על אורח חייהם, כמו לפני המלחמה. עושים הם לעת עתה כל מיני עסקים ומנהלים משא ומתן זה עם זה. שומרים שבת ומועד ושמחים בכל מיני שמחות קודש ושמים את בטחונם באלהים, שלא יעזבם גם להבא.

לא כן הוא הדבר בעיירה ר. שמעבר הנהר השמאלי. שם חלו היהודים בקדחת קשה: קור וחום משמשים בגופם בערבוביה. הלב פועם בחזקה. אך יחד עם זה תוקף אותם קור חזק, והשינים דא לדא נקשן… עבים שחורים כיסו את השמים, וחפרה הלבנה בלילה ובושה החמה ביום. שוכבים כולם בנשימה עצורה בעליות ובמרתפים, כאשמנים בקבר, ואין איש מאמין בחיים. מכל הסביבה מגיעות ידיעות נוראות. גדודי שודדים, כנופיות של רוצחים מתנפלים על כל ישוב יהודי ודנים אותם בחרב, בדם ואש. בדרך נס ניצלה לעת עתה עיירה זו, וכוס הפרעות לא עברה עליה עדיין, אך כולם מרגישים ויודעים, שסוף סוף יבוא גם תורם. בעיירה אנארכיה גמורה. אין בה כל שלטון ואין מי שיעמוד לימינה ויגן עליה ביום תוכחה. הלב רועד ושואל, מה ילד יום? הדממה היא לפני סער, שיתחולל מחר מחרתים. והולכים הימים הארוכים באותו קיץ לאט, זוחלים. והלילות הקצרים נמשכים בלי קץ ונותנים לדמיון החולה ולעצבים הנרגזים תמונות של ענויים נוראים ויסורים. חדשי הקיץ ההוא היו כ״ימים נוראים" ארוכים ו״ימי תשובה“. הסוחרים והחנוונים וותרו בהרבה לכפריים לקוחותיהם, במדה ובמשקל, כדי שלבם יהיה טוב עליהם, לא מכרו להם יי״ש ויי״ג; ובכלל נמנעו מבוא בריב עמהם. לאט, לאט נתמעטה התנועה בדרכים, והחיים נשתתקו, וחנויות אחדות נסגרו לגמרי. בעלי־המלאכה לא מצאו עבודה ורעבו. קול חתן וקול כלה לא נשמע. הנה אחר שבת “נחמו” באה אימתו של חודש אלול. הידיעות על דבר ההריגות והחורבנות בישובים היהודים התרבו. הפחד גבר והלך. שני בתי הקברות של העיירה היו בחודש זה מלאים גברים, נשים וילדים, ובפיותיהם ויללותיהם ליד הקברים בקעו שמים. על חזנים עם משוררים “לימים הנוראים” לא חשבו הגבאים, כל אחד הסתפק בבעלי התפילה מאשתקד. שני ימי ראש־השנה עברו מתוך פחד גדול מפני השמועות שנפוצו. יראו לתקוע בשופר. לא הלכו ל״תשליך״… מיד אחר “כל־נדרי” נסו המתפללים מנוסת חרב מבתי התפילה מפני השמועה שהעבירו: “הם הולכים”. כך היה גם ביום הכפורים. הטליות והמחזורים היו רטובים מדמעות. במצב נרגז כזה בא חג הסכות, שעליו אומר הכתוב: “ושמחת בחגך”. אתרוגים ולולבים לא נמצאו אז אפילו בערים הגדולות. המלחמה והמהפכות שלאחריה הרגילו את היהודים להסתפק ב״יהי רצון כאלו”… לא בנו סכות ליד הבתים בחוץ. אף העשירים, שיש להם סכות בפנים בתוך ביתם, פחדו להרים את האגף על הגג מעליהן הנשים לא טרחו ולא טפלו בחדרים כדרכן שנה, שנה. אפו ובשלו כדי לצאת ידי חובת אכילה, לשבור את הרעבון.

יום נורא היה היום הראשון של החג. מבוקר רחפו בחלל העיירה שמועות. שאיש לא ידע מאין באו, והן השרו על כולם עצבות וחרדה מפני כל קול הבא מן החוץ. כאשר התאספו אל בתי־התפילה היו כלם חוורי־פנים, ועיניהם הביעו מורך לב. דברי התפלות יצאו מבין השפתים, כצפרים נבהלות, שהורסים את קניהן. כשחזר הש״ץ על תפלות י״ח וניסה את כחו ב״אתה בחרתנו" בנוסח של חג, עמדו רבים מהמתפללים בפרוזדור ושוחחו ב״חדשות“. היה מי שמסר, כי אמש קרא אותו החוצה מכרו מהכפר הסמוך והודיע לו כזאת וכזאת. בא השני והוסיף, מה ששמע מפי גוי פלוני שמועה הדומה לראשונה אמנם, אך בשנוי קצת. מיד הוסיפו השלישי והרביעי מה שנודע גם להם. על פי כל הידיעות והשמועות הללו יצא, שמחר, ואולי עוד הלילה, יבוא הדבר: הרוצח צ׳ופרינה עם גדודו, שהתפרסם בפרעות, שערך בכמה ישובים, נמצא קרוב לעיירה; והוא בא בדברים עם פקידי הדואר והטלגרף שלעבר; וגם ה״שקצים” מ״הר הממזרים" פרוור העיריה, יצטרפו למרצח; והתוצאה מזה כבר מובנה לכל אחד….

לא הועילו דפיקות השמש ב“שולחן”; גם לא קריאות התרעומות של החזן, שהביט בכל פעם אחורנית וקרא: “נו..נו… הקריאה בתורה עברה בחפזון ובלחש, כקריאת ה״תוכחה”. מיד לאחר ה״קדושה" השניה נתמעטו המתפללים במידה ניכרת ול״נעים זמירות" לא נשאר אף “מנין”. מיהרו כולם הביתה לצרור צרורות ולחפש מחבואים נסתרים, שאפשר יהיה להתחבא שם.

היום היה מעונן מאז הבוקר. האויר היה ספוג לחות ועצבות. אבני המרצפות היו רטובות, אף כי גשם לא ירד. היום נתקצר, כי בין השמשות מיהר לבוא, וככל אשר קרבה האפלולית, כן גברו הפחד והבהלה. בכל פעם, כאשר נשמע רעש אופני עגלה על מרצפות הרחובות, מהרו האנשים הכלואים בבתים אל החלונות, אשר זגוגיותיהם היה מכוסות הבל, להביט החוצה לראות, מי הוא הנוסע. אחדים מאמיצי־לב וגבורי־רוח הרהיבו לצאת החוצה לבוא בדברים עם האכר הנוסע, ולחקרו, מה ראה, מה שמע מחוץ לעיירה?

– כשתים עשרה פרסאות מן העיירה פגשתי מחנה צעירים חמושים בקרדומות, בקלשונות ובמזמרות, ושני פרשים רוכבים לפניהם. – סיפר קיריל קוקורוזה למכרו היהודי, אשר עיכב אותו לחקרו.

ידיעה זו עברה במהירות הברק מקצה העיירה ועד קצה. מפה לפה חלו בה שנויים, והיא נתרחבה, נתגזמה ונתפרשה באופן מבהיל. הצעירים האחדים היו למחנה גדול; שני הפרשים היו לגדוד שלם והקרדומות, הקלשונות והמזמרות נהפכו לרובים ולמכונות יריה. תחת זה נתקצר המרחק שבין העיירה לאותו המחנה לשש, שבע פרסאות. על פי השנויים וההוספות האלה יצאה הידיעה בנוסח מפחיד, שאויב נורא מזויין מכף רגל ועד ראש מתקרב אל העיירה ועם בוא הלילה יתנפל עליה ויעשה בה כלה… להגדיל את הפחד נשמעה בחשכת הערב צעקת יאוש: הוי, הצילו! איש לא ידע, מי צעק ומאין יצאה הצעקה. אך חרדת מוות אפפה את כולם, ומרוצת בהלה החלה. עזבו האנשים את בתיהם האפלים, שחשבו אותם לבלתי בטוחים, ורצו להסתתר בבתים אחרים, משום שחשבו, שאותם הבתים בטוחים יותר; בעוד שיושבי הבתים ההם נחפזו לבתים אלה להסתתר בהם. ירדו למרתפים, לבורות, למטמונים ועלו לעליות. רצו אל מכרים מהנוצרים להסתתר אצלם. כתנשמות המגיחות בערבי־הקיץ מקניהן הנסתרים, פורחות ונעלמות באפלולית, כך נראו לרגעים צללים נעים, נדים עם צרורות בידיהם ועם ילדים, שנגררו אחריהם, ונבלעו בחשכה. בעיירה שלטה דממת מוות, כמו בבית הקברות בלילה בסוף החדש. אפילו הכלבים המעטים, אשר בבתי היהודים, נאלמו הערב. הם הסתתרו בפנות חבויות, או הלכו אחרי בעליהם ולא נשמע קולם. תחת זאת חרצו לשון הכלבים הרבים שבפרוור של הבריונים והגנבים. נבחו הכלבים ההם מתוך רוגז והתמרמרות, ונביחותיהם גרו והרגיזו את עצבי היהודים ועוררו בדמיונם החולה תמונות זוועה.

בין הנחפזים והרצים היו אנשים, שלא יכלו למצוא להם כל מקלט בעיירה. הם שמו פניהם אל שפת נהר דניסטר להיסתר שם. לאורך הנהר היו סלעים זקופים, גבעות חמר, שאנשי המקום היו חופרים ולוקחים מהן טיט לצרכם, בקעות עמוקות, שנעשו במשך שנים רבות על ידי גשמים שוטפים ומי־שלג ושטף גאות הנהר. כל אלה יכלו לשמש בימים הנוראים ההם למקום בטוח לאומללים בהאמינם כי אנשי הכנופיות ייראו לגשת אל שפת הנהר, שהוא גבול, ורומנים שומרים עליו מעברו השני. ולפיכך ברחו רבים מהיהודים עם ערב הנה ונדחקו אל המעמקים, שתרו להם מבעוד יום, או עוד לפני ימים אחדים.

שוכבים היהודים בבורות ובגיאיות, רועדים מצינת הערב והמים ומפחד, ולבם דופק כפטיש על סדן הנפח. הם שולחים מבטים מסביבם, ואזניהם נטויות ומתוחות להקשיב ולשמוע כל רחש וכל זיע. מי הנהר מבהירים מעט בתוך האפלולית; גלים זעירים גולשים בלחש אל שפת הנהר. מעבר הנהר השני נשמעים קשקושי אופני עגלה, המשתרכת מן השדה אל העירה, והיא עמוסה תבן, וקול האיכר ישורר נגינה וואלאכית מלאה תוגה. כל החלונות של בתי היהודים שם מוארים באור של חג. עוד יותר נראים מרחוק החלונות הרבים המקומרים של בית הכנסת הגדול, הנשקף על פני הנהר, ושל עוד בתי־מדרש ותפילה, הקרובים אל שפת הנהר והם מוארים כולם באור חגיגי. כעין מלמול והמולה עמומה יוצאים מהם… דווה לב היהודים, שהערב של החג, ליל “שמחת השואבה” נהפך להם לחגא, והם נמצאים בסכנה גדולה. הם נתכוונו להתפלל יחד עם אחיהם שמעבר השני את תפילת ערבית של החג, אך מפחדים להרים קול, ורק שפתותיהם נעות.

מזג האויר השתנה במקצת. רוח מזרחית נשבה. עננים התחילו זעים דאים כגלגלי עשן. ברקיע מעבר הנהר נטהר שטח כרצועה כחולה ארוכה, ושם נראו פני הלבנה המלאה והחיוורת בתוך כיפה כחולה, וכוכבים אחדים נוצצו. פס רחב רועד בנהר המכסיף, וכל הסביבה עמדה כנסוכת קסם. אך ההר הגבוה אשר מצד זה עמד שחור מאיים… פתאום הגיעו מאותה העיירה המון קולות וזמירות חגיגיות עליזות. היהודים אשר מעבר ההוא קימו את החג כהלכתו. ישבו בסכות מוארות, אכלו חלות סולת, בשר ודגים, ושתו יין מגיתם, יין ביסאראבי חדש וישן, כל משפחה בסכתה. אחרי הסעודה התאחדו כמה משפחות, כדי לשמוח את שמחת “בית השואבה” בצבור. במקום נסוך המים נסכו יין רב. היין בא אל קרבם, והם נעשו עליזים, מתרוננים. הפיות פצחו בזמר, והרגלים יצאו למחולות. הסכות נעשו צרות להם, והם יצאו אל הרחוב. מעגלים, מעגלים רקדו, וקולות השירה גברו והלכו.

ו״טהר לבנו״, ו״טהר לבנו״! – נשמעה משם תפילת המחוללים. ומיד נשמעה מקהלה של קולות עבים, שהתחילה בקצב איטי “שבענו, שבענו, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך”. וכרגע נצטרפו אליה עוד הרבה קולות של נערים, זקנים וילדים ששרו: ו״טהר לבנו, וטהר לבנו, וטהר לבנו לעבדך באמת", ולאחר זה התחילו שרים וטהר לבנו בקצב מהיר: “והנחילנו ד׳ אלהינו באהבה וברצון, בשמחה ובששון”. ושוב כולם יחד: “וטהר לבנו”..

נגון זה המלא דבקות, כליון נפש, אהבת ד׳ ותשוקה לטהרת הלב ולעבודת הבורא מתוך שמחה וששון עובר את הגבול, שט על פני המים השלווים והשקטים וחודר אל תוך אזני האומללים, השוכבים בחושך, כמו בתוך קברים, והם רעבים וצמאים, חרדים ונבהלים, נאנחים ונאנקים מתוך לב כואב: הוי, אבינו שבשמים, למה? אוי אל רחמן עד אנה?!… ולבם ואזנם נמשכים שמה אל הנגון. בעבר השני עלתה ההתלהבות וגברה. אנשים טפפו, קפצו ודהרו ומחאו כף. נרות דולקים נוצצו באויר הכהה. קולות בקעו שמים ושרו “וטהר לבנו לעבדך באמת”.

פתאום נשמע מעבר מזה קול שעטות פרסות סוסים וכרוז יוצא וכורז: ״התבשרו, יהודים, צאו ממחבואיכם! סרה הסכנה! פחד שוא! שלום, שלום, חג שמח!״

קריאות אלה יצאו מפי שני השומרים הרוכבים, אשר העיירה היתה שולחת בכל ערב לתור ולרגל, מה נעשה בשכונות הגוים, אשר בקצות העיירה ומחוצה לה. גם הערב יצאו בזהירות לרגל ונודע להם, כי לא דובים ולא יער, אדרבה, גדוד של “חיילים אדומים” מתקרב לכבוש את האזור ההוא, והוא הניס והבריח את כל השודדים, למחר בבוקר יכנס הגדוד הזה העיירה.

חיתה מיד רוח היהודים, והם גחו מכל המסתרים. גם אלה שברחו אל שפת הנהר להתחבא גחו מחוריהם.

– תודה לאל, שבח לבורא עולם! – הודו וברכו היוצאים ושמו פניהם אל העיירה.

– איך שיהיה אחר כך תחת עול האדומים. – לעת עתה הצלה! – קראו יהודים ואספו את חפציהם.

– עמדו רגע! להיכן אתם רצים, טפשים? עוד תספיקו! – קרא זקן אחד מתוך החבורה, – עכשיו, כשעזרנו אלוהים, ואנו נמלטנו מצרה גדולה, אל נא נהיה כפויי טובה ונשמח שמחת בית־ השואבה פה יחד עם אחינו, אשר מעבר ההוא. גם אנו יהודים כמוהם, אף על פי, שאין לנו סוכה ואין לנו לולב ואתרוג, גם חלה ויין אינם. אך יש לנו אל בשמים, והוא צווה לנו: ושמחת בחגך!

מיד התלקטו אליו בחורים וזקנים, אשר אחזו איש ביד רעהו ועמדו במעגל. אותו הזקן היה למנצח והתחיל: “שבענו מטובך”, ואליו נצטרפו כולם ושרו ו״טהר לבנו" עד הסוף, וטפיפת רגלים ומחיאות כפים והנגון של ו״טהר לבנו" עפו ועברו בגלי האויר מעל הנהר ממקום השלווה והבטחון, ומגרון שבעים ורווים לכאן, מקום המוכן לפורעניות; וקולות שירה ורקודים של רעבים וצמאים אחוזי בעותי מות נישאו באפלת הערב לשם. והדי קולות מתוך התלהבות ועליית הנשמה היהודית התנשאו ונפגשו מעל המים והתפשטו למרחוק; והאויר התמלא תחינה של השתוקקות: “וטהר לבנו לעבדך באמת”.

וירח מלא חיוור הזיל זליפי נוגה. כוכבים נוצצים רמזו וקרצו עין זה אל זה; וגלי כסף שטים על מימי הנהר התלחשו בדממה גם הם.

“שבענו מטובך ושמחנו בישועתך”

“וטהר לבנו לעבדך באמת”…

א

המעשנה העגולה הגבוהה העשויה לבנים שרופות אדומות, עם מוליך־הברק בראשה, אשר לבית החרושת לסוכר ליד העירה ר., מזדקפת ומתנשאת מעל לכל הבנינים אשר בסביבה כולה. היא עולה בגבהה אפילו על הצלב הנוצץ, התקוע בכפה הירוקה, אשר על הכנסיה לפרבוסלאבים, העומדת בחשיבות מיוחדת ובהכרת ערכה ותקפה במרכז העירה. ובאותם הימים, שהמעשנה פולטת מקרבה למעלה עמודי עשן שחור מתאבק, והמשרוקית משמיעה שריקת־עבודה ממושכת, אין בכוח צלצולי פעמוני הנחושת, אשר לכנסיה זו להתחרות בשריקה זו ולהשתיקה.

בית החרושת על כל אגפיו ומחלקותיו, שורות הבתים בעלי שתי קומות, שבהם גרים כל הפקידים והעובדים, החל מן המנהל הראשי וכלה בקטן הפקידים, תיאַטרונו, פרדסו לטיול, גני הפרחים, אשר ליד כל בית, גן פרי גדול, הנמצא מאחורי הבנינים, גדר הקרשים ותעלת־המים, הגודרות ומקיפות את כל השטח הרחב והגדול מעבריו, הוא עולם מיוחד בפני עצמו, ביחס לעיירה, והשפעתו עליה מרובה. בית החרושת הוא בבחינת הגביר התקיף, שהכל זקוקים לו ונכנעים אליו. שמה היו מהלכים כל “כלי־הקדש” לפני כל חג ומועד, או בשעת דחקם ומעולם לא שבו משם בידים ריקות. יום, יום נהרו שמה סוחרים מכל המינים, קבלנים, ספסרים, חנוונים, וכל אחד היה ממציא ומציע עסקים מסובכים וכל מיני קבלנות. שליחים היו יוצאים ממנו לכפרי פודוליה ומביאים משם “חוחולים”, המומחים לחפירת הסלק משדה מטעם. קבלנים שכרו עגלות למאות להובלת הסלק מן המשתלות לבית־החרושת. סוחרים עסקו במקח וממכר הסוכר תיכף לעשייתו, ואחרים היו קונים ומוציאים את פסולת מיץ־הסלק מן הגיגיות הגדולות ומוכרים אותה קמעא, קמעא לאיכרים לתבל במיץ זה את המספוא לבהמתם. וכך היה חלק הגון מתושבי העיירה ניזון ומתפרנס מתעשיית בית החרושת ומצרכיו. ולפיכך היו אנשי העיירה נוהגים כבוד בפקידי בית־החרושת; וכשהיו רואים אותם אפילו מרחוק, הרימו מיד את כובעיהם, השתחוו לקראתם וברכו אותם בברכת שלום בקול רם. ואיש מן העיירה, שזכה כי אחד הפקידים יבקרנו בביתו, קנאו בו שכניו, כי הריחו בבקור זה חוץ מהכבוד גם ריח של פרנסה וריווח ממון.

צהרי שבת של קיץ. בעיירה חום ואויר קשה לנשימה. הזקנים נהנים מן המנוחה ומתענוג של שינה בשבת. והצעירים מתקשטים בכל מיני קשוטים ועוזבים זוגות זוגות את העיירה הצרה והמרופשה ושמים פניהם אל מגרש בית החרושת לטייל שם סביב הגדר; והמיוחסים שבהם זוכים ונכנסים גם אל הפרדס פנימה. מביטים בקנאה אל הבתים עם החלונות הרבים והגדולים ועל הבחורים והבחורות העליזים מבני הפקידים, המשחקים ב״לאון־טניס", בכדור־רגל ובמשחקים אחרים, או מטיילים להם בגלוי ראש ובלי מעילים, משתובבים ונוהגים מנהגי־חרות לעצמם. לעת ערב מתפרצות החוצה דרך החלונות הפתוחים מנגינות נעימות מגרון צעירים וצעירות בלוויית זמרת פסנתרים. והפרחים היפים והעצים הרבים והדשאים אשר מסביב מזלפים ומפיצים ריחות־בושם.

– הנה גן־העדן והנה העליזים והמאושרים השוכנים בו! – היו קוראים הזוגות מן העיירה בקנאה ובאנחה.

בכל יום ראשון בשבוע לפנות ערב היו זוגות מהלכים מן העיירה אל התיאטרון, אשר לבית החרושת, לראות במחזות, אשר המשחקים החובבים מבין הפועלים מציגים לפני הקהל, ולשמוע את זמרת־התזמורת העליזה והרועשת, שהיתה נישאת באויר ונשמעת למרחוק. נתקלת זמרת החצוצרות בקירות הסלעים, אשר בהרים הגבוהים מעבר לנהר, והדה חוזר ומתפשט באויר, עד שנדמה כי שתי תזמרות מזמרות כאחת.

בכל פעם כשנראתה בעיירה המרכבה המבריקה, הרתומה לשני סוסים לבנים ויפים, ידעו הכל, כי המנהל, עם סגנו נוסעים, או גבירותיהם המקושטות, המפורכסות והמבושמות עם בנותיהן החורות והרזות, אשר צווארים ארוכים להן, באו לקנות דבר־מה בעיירה. מיד חדלו הכל מעשות את מלאכתם ויצאו מבתיהם. עמדו והביטו בסקרנות אחרי המרכבה ובני־עליון אשר בתוכה עד שנתעלמו מן העין. גברה ההתרגשות בעירה עוד יותר, כשבעל בית־החרושת, יהודי למדן ואדוק, בא אחת בשנה לבקר את נכסיו. הכל השתוקקו לראות את האורח הנעלה, יהודי מיליונר וחרד כאחד, וכל שיחם והגיגם היו בימים ההם רק בו.

כך היה הדבר נוהג במשך כל אותן השנים, שבהן התקיים ועבד בית־החרושת. אך הנה התפרצה המהפכה הגדולה שלאחרי המלחמה העולמית, שגררה אחריה חלופי ממשלות ושלטונות; עד שבאו האדומים ותפסו את רסן הממשלה בידם. אז באה המהפכה גם בבית־החרושת. המיליונר בעל בית החרושת התחבא בראשונה, ואחר כך ברח לחוץ לארץ ועזב את חילו לאחרים. המנהל הורד מגדולתו; אבד ערכם של כל חברי ההנהלה והפקידים החשובים, ובית החרושת עבר לרשותו של הועד הפועל, שנבחר מתוך הפועלים. אז בא הקץ גם לערוגות הפרחים, לגן־הפרי ולפרדס, כי רמסום והרסום מגפי חיילים. נעלמו היופי והנקיון, ואת מקומם ירשו הבוץ, הצחנה והחלאה. נגר אחד, פולני, היה לראש ולמנהל, וה״חבר" ירש את ה״אדון“. בראש מורד ובעינים מושפלות ישבו ה״אדונים” בשעת האספות והישיבות של ועד הפועל ושתקו. וכשתקע מי שהוא מן ה״חברים" לתוך אזנם בקול גס: “הבה, חבר, חתום!” נתעוררו כמו מתוך שינה וחתמו בלי אומר ודברים כל מה שהושיטו להם לחתימה. ואחרים הסתפקו רק בכתם דיו, שהניחו במקום חתימה, כי לא ידעו כתוב… האחד, אשר נהג בהם קצת כבוד, היה החבר פרולוב, אשר שמו היה לפנים אפרים קארש, והכל היו קוראים לו: פרויקה.

בחור עני היה פרויקה, כשנתקבל אל בית החרושת להטליא שם שקים ישנים. עלה לגדולה אחר כך ונתמנה לשומר־הסף של המנהל הראשי ולשמשו. ולאחר חתמנותו זו מנוהו לסוכן על מחסן השקים. הוא היה גוץ ועבה. פניו עגולים ומגולחים ושפתיו עבות ועסיסיות. מעיניו המימיות ניכר כי לב טוב לו, והוא אינו עלול גם אינו מעז לגרום צער למי שהוא. יודע ספר לא היה מעולם, ובקושי רב היה חותם את שמו ורושם את המספרים על השקים. כשנהפכו כל הסדרים במדינה, עליונים ירדו ועלו תחתונים, צף ועלה לגדולה גם פרויקה, שנרשם לחבר באגודת הקומונאים ושינה את שמו לשם פרולוב. בכל יומא דפגרא היה הולך בראש הסתדרות הפועלים דרך רחובות העיירה ונושא בידו את הדגל האדום הגדול, אשר עליו היו מרוקם באותיות גדולות: “מלחמה בבורגנים, שלום לאביונים” והיה שר בקולו הגס ביחד עם המקהלה והתזמורת את האינטרנציונל. הוא עבר לדירה יפה, שעקלו בשבילו והכניסו אליה מאור חשמלי, והיה עורך סעודות שמנות ונשפים לכבוד אדוני המצב החדש ו״החברים האדומים“. עיני העשירים וחשובי העיירה רואות וכלות, בעת אשר בדירותיהם פתילה מהבהבת בצנצנת שמן קטנה, מעלה עשן וצחנה, וכולם רעבים ללחם יבש. ואף על פי כן היו מתיחסים אל פרולוב בכבוד ומבקשים את קרבתו, כי חשבו אותו לאיש מ״שלנו”. ופרולוב אמנם לא התנכר לאחיו, כחבריו; ואיש כי פנה אליו בצר לו מפני עקת בעלי השלטון, לא גרש אותו מעל פניו כי אם עשה בשבילו מה שיכול לעשות.

ב

ליד הפרדס עמד בית גדול ויפה בן קומה אחת עם גזוזטרא עגולה עשויה ארבעה עמודים משוקדים לבנים. חדרים רבים בבית זה. בו גר המנהל הראשי. בבית זה היו שני חדרים, שנועדו בשביל בעל בית־החרושת, כשהיה בא לשהות שם ימים אחדים, ועוד שני אולמים, שנועדו לבית תפלה, לגברים ולנשים. ה״עמוד“, ארון הקודש וספר תורה שבו היו נדבות בעל בית החרושת. בשבת וביום טוב היו מתאספים שמה הזקנים שבין הפקידים, רובם מקרובי בעל בית החרושת, יהודים מליטא ומפולין. לפעמים התגנבו שמה גם פקידים צעירים להתפלל,”קדיש“. ב”ימים הנוראים" ובימים שמזכירין בהם נשמות היה בית התפלה מלא מתפללים ומתפללות גם מן הפקידים והפועלים העיקריים וגם מן השכנים, שגרו בשכונה הקרובה אל בית החרושת. אז באו גם הפקידים הגבוהים עם נשיהם לשמוע תקיעת שופר ולהזכרת נשמות. לימים האלה היו מזמינים מן העיירה חזן הגון, בעל קריאה ותוקע, והיו מביאים משם עוד ספר תורה אחד. “לשמיני עצרת” ושמחת־תורה הביאו שני ספרי־תורה, כדי לזכות את כל המתפללים ב“עליה” וב״הקפה“. ואולם אחרי שנשתנו סדרי מעשי בראשית, התאסף הועד החדש, דן והתווכח בשאלה, מה לעשות בבית הגדול הזה. לבסוף נתקבלה החלטה להוציא מתוכו לעת עתה את ה״פריצים” הבורגנים ובישיבה הבאה יחליטו את מי להושיב במקומם. בינתים בא לעיירה גדוד חיילים רוכבים, שתפס בתים אחדים בחצר בית־החרושת לצרכיו, וביניהם גם את הבית הגדול הזה. הזקנים מיהרו להוציא מבית התפילה את ארון הקודש עם ספר התורה, את ה“עמוד” ואת הכסאות והעבירו אותם לבית אחד, אשר בשכונה הקרובה, והיו מתכנסים שמה בימי השבת להתפלל. בחשאי, בלי רעש ובלי אותה הרחבות, שהיו רגילים בה לפנים, היו גם המיוחסים מלפנים מתגנבים ומתאספים אל בית־התפלה החדש הקטן להתפלל ב״ימים הנוראים". יהודים פשוטים היו השנה הש״ץ, בעל־הקריאה והתוקע והמקריא. השופר יבב בקול ניחר, כאלו נאנח יחד עם המתפללים על גלות השכינה.

בראשון לחג הסוכות ניתן צו, שהגדוד יעזוב את העיירה, וביום א׳ דחול המועד נתפנה הבית הגדול מדייריו החדשים. הבית ניזק מאד. רבתה בו העזובה, הקירות והרצפות היו מלוכלכים, רפש וחלאה היו בכל חדר. ניטלו הודם והדרם. רק שני החדרים, ששמשו לתפלה, ניצלו על פי נס, כי היו סגורים כל הזמן, שראשי הגדוד ישבו בבית, ולא שמו אליהם לב. ויהי הדבר לפלא בעיני המתפללים האדוקים. אז אמרו להשיב תשמישי דקדושה למקומם ולהתפלל שם כמקודם. אך החדרים האלה היו נעולים ויראו, בלי רשיון, לעשות זאת, ולפנות בבקשה כזו אל הועד הפועל חששו. על כן החליטו לפנות אל פרולוב בבקשה, שהוא יהיה לשליח־מצוה ומליץ עליהם לפני הועד הפועל. פרולוב לא היה אז בעיירה ועל כן חיכו לשובו. הוא שב לביתו רק לפני “הושענא־רבא”. כשבאו אליו זקני הפקידים והרצו לפניו את בקשתם, הרגיע אותם והבטיח להם, כי למחרת הבוקר יסירו את המנעול מעל הדלתות, והם יוכלו להתפלל שם כאוות נפשם.

– אני נותן לכם הבטחת קומונאי ישר, – אמר להם פרולוב, – על אחריותי. הוא נתן צו, והסירו את המנעולים ופתחו את שני החדרים. כנמלים חרוצות עבדו ממחרת הבוקר הזקנים עם הצעירים בחדרים ההם: שפשפו ונקו את הרצפות ואת החלונות, הסירו את קורי־העכבישים, שהספיקו, בימים שהחדרים היו סגורים, לארוג בהם את רשתותיהם, הכניסו את הארון עם ספר־־התורה ואת ה״עמוד" וסדרו את טור הכסאות. פרולוב השתדל והכניסו אל שני החדרים את החשמל שנפסק זה כבר. שמחת האנשים היתה גדולה, והודו לפרולוב ואמרו לו, שהוא מועמד לעולם הבא. התחזקה בקרבם אמונתם והתפללו בקול רם ובהתלהבות. והנה נזכרו, כי הערב הרי תהיינה “הקפות”, ולהם יש רק ספר־תורה אחד. ואיך איפוא יזכו את כל המתפללים בהקפות? אז שלחו שליח מיוחד אל גבאי בית כנסת, שיבקש ממנו לשלוח להם שני ספרי־תורה ל״הקפות", כמו שהיה עושה כל שנה. לפנות ערב שב השליח בידים ריקות.

– הגבאי אמר, כי אחרנו את המועד – מסר השליח.– הוא נתן ארבעה ספרי־־תורה ל״מנינים“, אשר בכפרים הסמוכים, ולהם נשארו רק ששה ספרי־תורה, ואין לו איפוא עוד ספרי־תורה בשביל ה״מנין”, אשר בבית החרושת.

באותה שעה נכנם פרולוב אל בית־התפלה לראות, אם הכל בסדר, ושמע את דברי השליח.

– לך אל אותו הגבאי ואמור לו, כי אנכי שלחתיך, ויתן לך שני ספרי־תורה. – אמר פרולוב לשליח.

– אני ספרתי לו, כי ה״חבר" פרולוב השתדל בעדנו והוא נתן לנו את הרשיון לפתוח את בית התפלה, – ענהו השליח.

– ובכל זאת לא נתן לך את ספרי התורה? אני אראה לקונטר־רבולוציונר זה את ידי, וידע את תנופתי. שני ספרי תורה יהיו לכם עוד הערב! – קרא פרולוב בכעס ויצא מבית התפלה.

ג

עם בוא הבולשביקים נחה, שקטה קצת העיירה. סר פחד הגדודים השודדים והרוצחים ששלטו בסביבה, ומורא הפרעות פג. ואולם תחת זאת באו דאגות אחרות ליהודים. הקומונאים היהודים הצעירים קבלו על עצמם לסגור את ה״תלמוד־תורה“, את ה״חדרים” ואת בית התפילה ולבער את הספר העברי. שמועות התהלכו בעיירה, כי ב״ימים הנוראים" יתפרצו מרשיעי ברית אלה אל בתי הכנסת והתפלה ושם יערכו מלחמה על ה״רבונו של עולם" ויפריעו את הסדר; לא יתנו להתפלל, לקרא בתורה ולתקע בשופר. אף על פי שהשמועות הללו לא נתאמתו בכללן, בכל זאת לא נרגעו היהודים. ולפיכך נקל להבין עד כמה חרדו ונבהלו מתפללי בית־הכנסת שבעיירה וכל הקהל הרב של נשים ובתולות וטף, שבאו לנשק את התורה בשעת ה״הקפות", כשנודע להם פתאום, כי שני פרשים מזוינים ברובים קרבו אל בית הכנסת… חרדה אחזה את כולם. גדלו המהומה והצעקה. הפחדנים השתמטו וברחו, והנשארים נדחקו אל הדלת, וכמעט שבא הדבר לידי אסון.

שני הפרשים נכנסו לבית הכנסת, כשרוביהם מאחוריהם, והכל הכירו אותם. – אלה היו פרולוב וחברו דמיטריב, חוחול־טהור, רם־קומה ורחב שכם. הקהל הנבהל נרגע מעט, כשראה את פרולוב. הכל נתנו עיניהם בשני האורחים הללו, שהיו אדומים ומכוסי זעה מרכיבה מהירה, רוביהם בין כתפיהם ואקדוחיהם תחובים במתניהם. כולם חכו בקוצר רוח לשמוע מה בפיהם. היתה כרגע דממה.

– מי פה הגבאי? – נשמע קולו הקשה של פרולוב.

כל הנאספים הסבו את פניהם אל ארון הקודש, מקום שם עמד ר׳ קלמן צדוק׳ס הגבאי, יהודי בעל זקן אדום, שהלבין קצת בקצהו, כובע קטיפה שחור לראשו וקפוטה שחורה ארוכה לגוו, והוא עומד מוכן ומזומן לצוות לשמש, העומד על ידו לכבד את המתפללים באלוף התורני “תן כבוד לתורה”.

– אני הוא – ענה קלמן לאחר רגע של פקפוק, כשהוא רועד.

– כך הוא! – קרא פרולוב בתמיה, שיש בה רוגז ואיום – אתה הוא שהסתלקת לתת שתי תורות לבית התפלה אשר לבית החרושת? טוב לדעת זאת.

הגבאי התחיל מגמגם דברי הצטדקות והתנצלות. אבל פרולוב לא חפץ לשמוע ולא נתן לו לגמור את דבריו. הוא התחיל נואם נאום תוכחה בשפת רוסית מעורבת למחצה במלים משפת אוקראינה, וקולו הולך ומתגבר מתוך התלהבות ומהנאה פנימית.

– הס! אל קול! אנו יודעים אתכם, בורגנים ומתנגדי הריבולוציה, – קרא והניף את אגרופיו כלפי ה“מזרח״. – אתם תפסתם בידכם הקשה את כל השלטון והממשלה בכל העולם, את הרכוש ואת בתי חרושת והתעשיה. ותמעט כל זאת לנפשכם הזוללה ותשפכו את ממשלתכם גם על בתי הכנסת והתפלה ותקחו לכם את “המזרח” ואת התורה. אתם, הכרסתנים השמנים, סוחרים ב״עליות”, מפטמים זה את זה ב״שלישי“, וב״שישי” נוטלים לכם את ה״הקפות" הראשונות, ולבני הפרוליטריון, העובדים והעמלים אתם זורקים פרורים ושיריים, אשר לא יצלחו לכל, כאלו היו בריות שפלות, כלבים וחתולים. ואולם חכו מעט. הנה ימים באים ואנו הקומונאים נוציא אתכם מן הבתים האלה בעל כרחכם. אנו נדרוש מכם חשבון על מעשיכם, ואוי ואבוי אז לכולכם… דמיטריב – פנה אל חברו – מהר בוא הנה !

דימיטריב עמד כל הזמן, שפרולוב נאם את נאומו, ליד השולחן והביט בעינים תמהות אל ארון הקודש, אל התקרה המצוירת ואל הנשים והבתולות שעמדו על היציע ועל הספסלים שראה בפעם הראשונה בחייו ונשם בחוטמו הקטן את ריח הנרות הדולקים. כפי הנראה לא שמע כלל את נאום חברו. אך כששמע את שמו, נזדעזע מעט.

– למה אתה עומד כבול־עץ? – שאל אותו פרולוב. – גש הנה!

הקהל נצטופף ונתן דרך לדמיטריב לקרב אל ארון הקודש, מקום שם עמד פרולוב. הגבאי ושמשו נרתעו לאחוריהם, נדחקו אל בין הקהל, שלא יראו אותם. פרולוב כיבד את עצמו ב״פתיחת הארון" וב“הוצאה”. הוא הוציא ספר תורה אחד, נשקו ומסרו לדמיטריב, אחר הוציא ספר תורה שני ונשקו.

– מה אתה עושה, חבר פרולוב? – גח השמש מתוך הקהל ושאל את פרולוב בקול נפחד. – אתה נותן ספר־תורה קדוש לידי ״גוי״?

– תורתנו היא! – נהם פרולוב ככפיר. – גש הלאה!

הרי יהודי אתה. – התחנן אליו השמש. ואתה מוסר את התורה הקדושה לידים טמאות. – תנני, לפחות, לעטוף את התורה בטלית.

והשמש מהר ועטף שני ספרי התורה בטליות. שני הקומונאים יצאו ועלו על סוסיהם, כשחבקו את ספרי־התורה העטופים בטליות.

– הזהר, דימיטריב, לבל תפול התורה מידך. – הזהירו פרולוב. – התורה איננה חפץ פשוט.

ושניהם עפו כחץ מקשת אל בית החרושת למסור את התורות לאלה המחכים להן.

– טפו! – ירק קלמן צדוק׳ס אחרי שעזבו הקומונאים את בית הכנסת והתרחקו משם. – ראה נא מה התלקחה פתאום האהבה בלבו אל התורה. הוא הביא אל בית הכנסת “שקץ” ואומר, שהתורה היא שלהם. ריקים שכאלה.

– ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא – אמר השמש הזקן.

עברה הבהלה. החזן קרב אל העמוד והתחיל מזמר בנוסח הקבוע: “אתה הראית לדעת, כי ד׳ הוא האלהים. אין עוד מלבדו”.

והקהל חזר אחריו בהתלהבות, פסוק אחר פסוק, וההקפות החלו.

א

כאשר גדוד פרשים עם סרטים אדומים על שרוולי מעיליהם, עם דגל אדום בידיהם ושירת “האינטרנאציונאל” בפיהם נכנס לעיירה ר. הפּודולית על שפת דניסטר השמאלית, תקפה שמחה את תושביה היהודים. הם לא חשבו אז, על מה שיביא להם הגדוד הזה מחר ולאחריו. אבל דבר אחד היה ברי להם, שאין לפחוד עוד מפני כנופיות, פרעות, ושחיטות, והם יוכלו לישון הלילה שנת מנוחה. ואמנם חדלו כל מיני ארחי פרחי ומרצחים מאורגנים ובלתי מאורגנים לבקר את העיירה. חדלו לבוא גם השמועות על דבר פרעות בסביבה הקרובה. ואולם עד מהרה הרגישו היהודים, שצרה אחרת מתרגשת לבוא עליהם. השלטון החדש הכריז מלחמה על כל מיני מסחר ומשא ומתן ועל בורגנים וספקוליאנטים. על ידי כך נתמעטה, ולבסוף נעלמה לגמרי, הפרנסה, שרוב הישוב היהודי התפרנס בה גם לפני מאורע זה בצמצום רב. וזה הכלל: במקום שאין פרנסה, משתרש שם הרעב; והאורח הזה מביא עמו את מלוויו: מחלות שונות, רחמנא ליצלן. ובין חולים כאלה מלאך המוות הוא אורח מצוי. וכשמתים מתרבים, מתמעט מספר הישוב בעיירה, ורב האבל והשממון. תחת זאת מתרחב “בית־המועד לכל חי”. כעשב בשדה צצים ומצטופפים שם גלים גלים של עפר תחוח. בעת כזאת שוכבים תחת הגלים החדשים מתים, כשהם ערטילאים בלי תכריכים. כי מאין יקחו בד ל“בגדים” אלה? הם נחים שם גם בלי מצבות על גבי קבריהם. לאושר העיירה רבים הם הפליטים, קרבנות הרוצחים הפורעים הנודדים בכל דרך ומשעול; ובבקשם להם מקלט הם מתגנבים גם לעיירת גבול זו מתוך תקווה, שבליל חושך יעלה בידם לצלוח את הנהר ולהיכנס בסתר לעבר השני, לביסאראביה, שחשבו אותה ל“גן עדן” שברומניה, שהיא השער לאירופה ולאמריקה. פליטים אלה ממלאים זמנית את הבתים, שהתרוקנו מיושביהם, שהלכו לעולמם, ומגרשים מעט את השממון. ואולם מצד שני מתרבים הפיות והקיבות, מתמעטים חמרי המזון, שהם מעטים גם בלעדיהם, והרעב הולך ומחמיר.

בעיירה שכול ואלמון, רפיון רוח ועצבות, ועל כולם הרעב, שבא בגלל הפרת השדוך רב־השנים בין העיירה והכפר בגלל הנדוניה, שאינם מסלקים אותה. והם נפרדו. הכפר טוען לעיירה: מכיוון שאַת אינך ממלאה את התנאים שהתנינו, ואינך ממציאה לי, כמו שהתחייבת לא מלח ולא סבון, לא גפרורים ולא נפט, לא מטווה לבגדים ולא עור למגפים, אם כן, למה אַת לי? לא אתן לך גם אני לא לחם ולא בשר, לא ביצים ולא ירקות וגם לא חלב ותוצרתו, וכדומה. אַת מבטיחה לשלם לי בעד כל אלה בשטרות כסף? בואי ואראך שקים ממולאים שטרות, שעליהם חתומים איתני עולם ומושלי ארץ, והם מונחים בימים אלה כסמרטוטים, שאין בהם תועלת, ועכברים מכרסמים אותם. חסל! אין בינינו כל משא ומתן. עוד טוב שבעיירה נמצאים מהשנים הטובות שחלפו מעט לבנים, שהכינו בשביל הכלות, שמלות משי וקטיפה, אדרות שער ופרוות, נעלים, ערדליים, כלי נחושת וכסף, שהכפר עוד מוצא בהם חפץ, והוא נותן לעיירה בתורת חלופין בעד חפצים אלה: פולים, קמח תירס, שמבשלים ממנו מאמאליגה, ואופים ממנו “לחם נחושת” (מאלאי), תפוחי־אדמה ופולים למלאות בהם את הקיבה התובעת. ואם תאמר: עצי הסקה מניין לבשל בהם לאפות ולהחם קצת בימי החורף הקרים את האיברים הקפואים? הרי השלטון החדש אסר להוציא מהיערות הסמוכים אף ענפים יבשים וזרדים, שהרוח שברה אותם מאילנות יבשים. ואם כן הסקה מאין? אך גם לזה מצאו בעלי־עצה ותבונה דרך: שוברים כסאות, שולחנות, ארונות וכדומה ומסיקים את התנור. ובשעת הדחק הרי אפשר להסיק את התנור גם בספרים ובתמונות התלויות על הקיר. יש אומרים, שחומר דלק זה טוב אפילו מעצים, כי הוא יבש, מתלקח מהר ומתלהב. חבל רק, שחומר זה לא יספיק לכל החורף. ועל כן יושבים יהודים ומצפים לאביב שיבוא, יחד עם תקווה זו באה עוד תקוות סתר, שאפילו הלב לפה אינו מגלה, שאולי יחד עם החורף יחלוף גם השלטון עם תקוות השני, ויבוא שלטון לכל הפחות כזה שהיה לפני המלחמה… לתקווה יש כנפים, ואלוהים הכל יכול.

בקצה העיירה ב“פרבר הממזרים” כבר נראו הסימנים הראשונים, המראים, שהאביב צועד ומתקרב אל גבולו. שם כבר רוצדים ורוקדים עגלים, שרק אתמול ושלשום יצאו לאויר העולם; תרנגולות מעוברות ביצים מרעישות את העולם בקרקוריהן מאז הבוקר ומודיעות לכל העולם, שהן עומדות להטיל ביצים, לרבוץ עליהן ולדגור דור חדש. חסידות עפות במרום מחנות מחנות, יורדות על גגות בתי הכפר, מקשקשות בחרטומיהן הארוכים והקשים, כשומרי לילה במכושיהם, ומכריזות, שהאביב הולך ובא. והן, החסידות, זוכרות את מולדתן בנכר ושבות לפקוד את נוויהן. האפרים מתכסים ניצני עשבים כמחטים ירוקים. עץ האפרסק והדובדבן יפתחו בקרוב את פקעיהם שצבו ויוציאו לחופש את ניצניהם הלבנים והוורודים יחד עם עלעלים ענוגים ירקרקים. האויר ספוג כולו ריחות אביביים, ורוחות קלילות נושבות ומעוררות הרגשות משובבות נפש, תקוות נסתרות, נחמה. האיכרים הישנים על תנוריהם מקיצים משנת החורף, מתקנים את כלי המחרשה והמשדדה ומתכוננים לצאת אל השדה לחרוש ולזרוע. כמו לא קרה כל דבר יוצא מן הכלל והעולם כמנהגו נוהג.

אחרת הוא בעיירה. חג הפורים כבר עבר אמנם בלי רעשנים, בלי אזני־המן ובלי משלוח מנות; נהר הדניסטר התעבר, בטנו צבתה, ומתחת מכסה הקרח העבה ומעטה השלג, אשר שם עליו שר החורף, התפרצו המים משתי גדותיו, והם גאה גאו. הורם מכסה הקרח בעל כרחו, ותחת לחץ המים נבקע והתפורר. ובליל חם אחד פקעה עקשנתו של הקרח, נאנח, זז ויצא לדרך רחוקה לים השחור, שעל שפתו עומדת העיר אודיסה, שהיתה פעם יפה ועליזה. אל שפת הנהר אסור לגשת. וכדי לשעשע את העין במחזה הנהדר, כאשר גלדי קרח ענקיים מתגוששים יחד, נפגשים, מתאבקים, נתקלים זה בזה, עולים ומטפסים אחד על השני עד שנשברים גם יחד, מתפוררים ונטחנים לדייסא של שלג ונישאים במים הלאה, כדי לראות מחזה נהדר זה עולים ילדים סקרנים על עליות בתיהם ונשקפים דרך חרכים וסדקים שבגג אל מצעד הקרח. אך מיד אוחזת את הסקרנים צמרמורת ועווית – הם רואים שהשנה שונה הקרח מאשר בכל שנה. הוא איננו רק מים – יש בו גם דם ומוח של אנשים. יש בו גם גופות קפואות של אנשים, שמצאו את מנוחתם בתוך הנהר. ויודעים הסקרנים, שגופות אלה הן של אחים אומללים, פליטים שהלכו בלילות אפלים על הקרח כדי לעבור אל עבר הנהר הימני. אך פה על שפת הנהר שודדו, הוכו ולבסוף הושלכו הם המימה ונקברו בתוך ארונות קרח שקופים… עתה הם שטים יחד עם ארונות הקרח אל הים השחור, אל חוף אודיסה. אפשר מאד, שהם היו מתושבי העיר ההיא.

יהודי העיירה מדוכאים מאד גם בבוא האביב. דאגות פרנסה, רעב, מחלות, גזרות רעות, רדיפות ונגישות מצד השלטון החדש מטשטשים ומטריפים את המחשבה ומטמטמים את הלב. והם אינם רואים את השנויים המתהווים בשמים, באויר ועל האדמה. אבל ילדיהם רואים ומרגישים זאת. הם מתגנבים ויוצאים מתוך בתיהם, שהוריהם לא יראו אותם. הם לבושים קלות ונעליהם בלות וקרועות ורצים במגרש שמאחורי בתיהם, קופצים שם ודוהרים, כעגלים וכסייחים. שם, בפרבר, הם שואפים אל תוכם את האויר הרענן ושרים בחברותא: “אל אלוהים, תן את גשמיך למען ילדיך!” רואים אותם אבא ואמא, גוערים בהם ומעיזים אותם הביתה, ומשוחחים ביניהם לבין עצמם שיחה כזאת:

– אויה לי. – קוראה האם. – הפעוטים הריחו כבר את ריח האביב.

– כן. – נאנח האב. – בשבת זו הלא יברכו על חודש ניסן.

– האומנם? – שואלת היא בתמהון. – יסלח לי אלוהים לחטא שפתי. הצרות והאסונות משכיחים את חשבון הימים. ומה בדבר המצות? החושבים אתם, הגברים על זה? עליך לצאת אל העיירה ולהתעניין בדבר גדול זה. אסור להסיח את הדעת מענין המצות. פששש – פסח, מצות.

זאת היתה באמת שאלה קשה ומסובכת מאד. אמנם תנור הקהל עומד על מקומו לשרות הצבור, ויש רק להכשירו ולכשרו מחדש. גם כלי האפיה ישנם שם עוד מאשתקד. גם עצים להסקה יש להשיג. מהיכן? עומדים מחסנים ריקים, שאין מה להכניס לתוכם, ורק עכברים מתרוצצים בתוכם, ושלדים של חנויות, שנשרפו בשעת הפרעות, שעכרו האוסטרים והצ’כים לפני עזבם את העיירה – אותם אפשר לפרק ולהוציא מתוכם כל אשר האש שולט בו, ויהיה לאפות בו את המצות. הנשים העוזרות, הלשן והתנורן, ואפילו הנער היוצק את המים, והסבלים, כמו כן כל כלי הקודש, המשגיחים על הכשרות – כולם מוכנים ומזומנים למצווה גדולה זו. השאלה היחידה היא רק, מאין לקחת קמחא דפסחא? “האיספולקום” וה“פרדקום” (הוועד המקומי והוועד לאספקה) רשמו את כל החיטה שבכפרים, ובלי רשיונם אין להוציא אף גרעין אחד. והטחנה היחידה שבעיירה אף היא תחת פקוחם. וקמח לפסח מאין ימצא? שנית, מה תאמר ה“קומפּארטיה” היהודית (המפלגה הקומוניסטית), אשר לפי דעתה המצה היא לחם ופולחן דתי. והדת לגבי קומוניסט יהודי, תדבק לשונם לחיכם, חתיכה דאסורה. ובוודאי לא ירשו להשיג את הקמח הדרוש. בעוונותינו הרבים כבר וותרו היהודים על הרבה מצוות דאורייתא ודרבנן, כמו: אתרוג לולב, משלוח מנות, בשר ודגים, גלוסקאות ואיטריות לשבת וכדומה. אבל חמץ בחג הפסח!.. נאנחו יהודים בבתיהם, רגנו והתלוננו בבתי התפילה, התאספו כבר פעמים בבית הרב. אך מה יכול הרב, ואפילו שני הרבנים אשר לעיירה, לייעץ? היתירו להם קטניות? הרי גם קטניות אין להשיג.

– הרי יודעים אתם, אחים יקרים. – נאנחו הרבנים. – שאנו כלי־הקודש איננו מיוחסים בעיני ה“גדולים”. טוב לנו להתעלם מעיניהם. משה הנחתום יוכל לעשות בנידן דידן יותר ממנו. הוא יודע את הדרך אליהם ואינו חושש גם “ללא תעשה” של שוחד, וגומר.

משה הנחתום הוא יהודי נמוך קומה, רחב שכם, שראשו גלוח בקיץ, ועיניו צרות עקומות. חוטמו שטוח, רחב. שפתיו עבות וזקנקנו גזוז ושערותיו דוקרות. קולו סדוק וניחר. פרצופו הוא פרצוף קאלמוקי, אך בגלל פניו השחומים קראו לו בעיירה משה הצועני. הוא היה מקורב בזכות מעשים, שאינם אוהבים את אור השמש, ומשא־ומתן בצנעה, לפקידי כל השלטונות, שצצו בכל הזמנים, מפקידי הקיסר עד פקידיו של פטליורה, דניקין ואפילו של הבולשביקים. בגלל קורבתו זו ולשונו החריפה והחוצפה היה מוראו אפילו על הגבירים ונשואי הפנים שבעיירה. לכל אחד מהם פנה ב“אתה”. בזכות “מעלותיו” אלה זכה ל“חזקה” על תנור הקהל הגדול, שבבית הקהל, העומד על שפת הנהר, והוא דאג והכין בכל שנה את אפיית המצות לתושבים.

הנה למשה זה שלחו הרבנים את חשובי הקהל לדון עמו בענין המצות.

– וכסף למצות הכינותם כבר? האספתם כבר “מעות חטים”? – שאל אותם משה בהעמידו עליהם את עיניו הצרות והעקומות. – הוועד שלכם, לפי שנדמה לי, ישן במנוחה, והרבנים שלנו יודעים רק לגנוח ולהאנח. לכו דפקו בדלתות בתיהם, אמרו להם, שהשנה אינה דומה לשנים שעברו. נחוץ כסף והרבה כסף, ואז יש לקוות שתהיינה גם מצות. אך הזדרזו!

הולכים העסקנים אל ראש הוועד. ומי הוא הראש, אם לא שלום חנציס? שלום זה היה איש באמצע שנותיו, משכיל נאמן ומסור לעבודת הכלל וחביב על הכול. הוא היה היחידי, שהיתה לו דריסת רגל ל“המחלקה המיוחדת”, שנפתחה לאורך נהר דניסטר כדי לשמור על הפליטים, שלא יעברו חס ושלום את הגבול, וגם לשם מטרות פוליטיות. עתה באו קרואי מועד אל חנציס לבקש ממנו, שיצטרף אליהם ויעשה מה שהוא, כדי שתהיה ליהודים מצה לפסח, ולא יכשלו חלילה באכילת חמץ.

– האמינו לי,יהודים טובים, שלא חדלתי עוד מחשוב על זה. אמר להם שלום. בכל ימי חיי לא אכלתי ברוך השם חמץ בפסח וישמרני אלהים גם להבא מעבירה זו. השתדלו רק, שבעלי האמצעים יפתחו את לבם ואת כיסם ויתנו השנה ל“מעות חיטים” יותר מאשר היו רגילים לתת בשנים כתקונן. כי העניות גדולה מאד. ואנו נעשה הכול, מה שתלוי בנו, ואלוהים יהיה בעזרנו. ואתם אל תשכחו לדבר על זה גם עם משה הנחתום.

ב

ברביעי לחודש האביב, שהיה נהדר, והשמש האירה בהדרה, חממה ויבשה את הבוץ, אשר בסמטאות של העיירה, התעוררה משנתה אשה צעירה ההרה ללדת בקרוב, נשמה באפה נשימה עמוקה ואמרה לבעלה,שהקדים לקום, ועמד מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין והתפלל שחרית:

– היודע אתה, בעריש, מה שאומר לך? ריח מצה אפויה טריה הגיע לאפי, ויש לי חשק לטעום ממנה. הרי ידוע לך, שלנשים מעוברות יש תמיד ריח וחשק לטעום מאכלים, שקשה להשיגם. – כה אמרה הצעירה תוך פנוק וחיוך.

– חלמא טבא חזית, חביבה. אמנם כבר עבר ראש חודש ניסן. שמעתי שהוועד שלנו עם הרבנים מתחבטים בשאלת המצות, אך אלוהים יודע, אם יעלה בידם לאפות מצות השנה. הרי יודעת את את השלטון הקשה של הבולשביקים ואת קשי־ערפם והל“הכעיס” של ה“יבסקים”שלנו.

ואולם אשתו חייה־ליבה עמדה בשלה ואמרה, שחוש ריחה מעולם לא שיקר לה. אז יצא בעריש מיד לאחר גמרו את תפילתו החוצה והביט לצדו של הנהר, ששם עומד בית הקהל, וראה לתמהונו הרב, שמהארובה הגדולה, אשר לאותו בית, עולה ומתמר עמוד עשן. לא יכול התאפק והלך שמה להיווכח, אם עיניו לא הטעו אותו. עוד מרחוק הגיעה לאזניו ההמולה הידועה בעיירות, כשאופים מצות. שקשקו מערוכים, שבהם מגלגלות הנשים “העוזרות” את בצק המצות על קרשי עץ מעוצדים ארוכים. מקשקשים ומצלצלים הפחים המונחים על שולחנות של לוחות ועליהם מנקבים את המצות בגלגל־שינים מברזל. הלשן צועק: מים, קמח! והתנורן צועק: מצות לתנור! מיהר בעריש לביתו לבשר לאשתו ההרה, שאמנם היא לא טעתה. וברגע ההוא שקע בהרהור: מאין יקח כסף לתת ל“מעות חטים” ואחר כך לקנות מצות, שמחירן השנה יהיה בוודאי רב?

איך זה קרה ונעשה הדבר? סוד כמוס הוא עם משה השחור וסתום ומופלא הוא מכל התושבים, באיזה אופן השיג משה את הקמח עם הכשר השלטון הצבאי והעירוני. ומכיון שנפתח התנור והתחילו באפיה לעיני היום, התחילו באים יהודים אדוקים שיש להם חיטה שמורה, שהצילו מעיני נמרים ומשיני אריות משחרים לטרף, לשאול את משה, מתי יאפו להם “מצה שמורה”? שואלים סקרנים את משה המנצח על המנגנון ומפקח בעינים מלאות נצחון על סביביו: מאין ואיך? אך הוא גוער בהם מטוב לב ואומר:

– אל תהיו סקרנים ואל תשאלו שאלות. יש אלוהים בשמים ומשה השחור בארץ ויהודים וברכו “על אכילת מצה”.

וכשנראו ברחובות ובסמטאות שני הסבלים, שאול ופייבל, שהם בעלי “חזקה” לתפקיד זה משנים, והם נושאים על כתפותיהם במוט בשנים סדין לבן עם מצות טריות מפיצות ריח נעים, תקפה את לבות העוברים ושבים שמחה גדולה. אורו העינים, והלב נתמלא תקווה, כמו שרואים את השמש עולה וזורחת אחרי ימים קודרים מעוננים. ראו ילדים ורצו אחרי הסבלים, רקדו וקראו: מצות, מצות! והגדולים שאלו את הסבלים למחיר המצות ולמי הללו נועדו? מאותו הרגע התחילו הכל מהרהרים ומדברים על מצות. נשים האיצו בבעליהן, שיזדרזו להזמין מצות ולהביאן הביתה. כי יראו פן יאחרו.

– מי יודע מה ילד יום? – טענו הנשים. – ישמרנו אלוהים מעין רעה. יש לנו שונאים רבים.

ובצד השני של בית־הקהל יושב לו משה השחור במשרדו בהרחבת הדעת ובשביעת רצון. מסביבו עומדים בעלי ה“שמורה”; הם עומדים עמו על המקח ומבקשים ממנו לקבוע להם יום, שיוכלו לבוא לאפות את מצותיהם. אחרים עומדים עמו על המקח בעד המצות האפויות, שיש לו למכירה.

– היתכן, ר' משה? הרי יודע אתה את הזמן הרע ואת המצוקה הגדולה. – מתחננים הם אליו. – מי יכול לשלם מחיר גבוה כזה?

– מה תצעקו אלי? למה נאספתם עלי? – הוא רוגז עליהם בקולו הניחר. – וכי הכסף נכנס לכיסי? היודעים אתם, מה פרוש הדבר לקבל בימינו מכל ה“קומים” למיניהם רשיונות לקנות חיטה, להכשיר את הטחנה ולאפות מצות? שאלו את שלום חנציס ויגיד לכם. לא בשטרות נייר, רק במטבעות זהב וברובלי כסף מימות יקתרינה היה לשלם בעד כל אלה. ואתם עודכם מתחטאים לפני ומתאוננים באזני. וכשהוסיפו האנשים לעמוד עמו על המקח, איים עליהם ואמר:

– אל יעלה על לבבכם, שנוכל לאפות מצות השנה עד ערב פסח, כמו בשנים הקודמות. מי יתן ויכולנו לאפות ששה, או שבעה ימים. מעט הוא הקמח. גם העצים לא יספיקו, ומי יודע, אם לא תהיה פתאום רוח אחרת עם המושלים בנו? כל הקודם יזכה. תדעו גם זאת, שעשו מתמרד. שואלים הערלים, מדוע מותר ליהודים לאפות מצות ואסור להם לאפות ה“פסחא” שלהם? הם יודעים רק לשאול. אך מטבעות זהב, יש להם יותר מאשר לנו, אינם רוצים לתת. תבאנה הקדחת ושאר המחלות בעצמותיהם. איך שהוא, אך למיחש מיבעי.

שמעו יהודים את איומיו והתרוצצו הנה והנה וביקשו מה ואצל מי למשכן, כדי לתת לעת־עתה דמי־קדימה והזמינו מצות. ובני עוני צרו על בית הוועד והתדפקו בדלתות הרבנים ועוררו את רחמיהם, שלא ישכחו אותם בחלוקת המצות שיקבעו.

והוועד הצבורי, שנתארגן לאחר שהשלטון של הקיסר התפורר, כאשר העיירה נשארה כספינה בלי קברניט בים סוער, העמיס על עצמו אחריות גדולה מאד ומשא כבד מנשוא. היה עליו להתפתל עם כוחות שחורים ושליטים קשי־לב מחוץ ועם דחקות, עוני, רעב ומחלות ושאר פגעים רעים בפנים. עליו היה לטפל ולדאוג גם לפליטים, שנהרו לעיירה. עתה כאשר הגיעה עונת המצות נוספה לו עוד עבודה קשה, שגרמה לו דאגות מרובות. ברור היה, שאם כל אחד יקנה לו מצות לפי צרכו ויכלתו, כמו בכל השנים, לא יספיק הקמח שהוכן לכל העדה ולפליטים. ומה יהיה גורלם של העניים? משום כך ניגש להכין רשימה של כל המשפחות גם של האמידים ולקבוע את משקל המצות, שיכולים לקנות וגם לקבוע מחיר מוזל בשביל אלה, שאין ידם משגת לשלם את המחיר שנקבע לאמידים. באחרונה רשם את רשימת העניים, שיש לחלק להם מצות חינם. בכל העבודה הקשה הזאת עסק שלום חנציס. הוא היה יושב רוב הימים ההם במשרד הוועד, או בבית הרבנים, ועבד קשה בלי הרף. השתתף עם עסקנים אחרים גם באוסף “מעות חטים”, שהיה קשה מאד בגלל צוק העתים. לא קל היה גם המשא ומתן עם משה הצועני, שבכל יום הציג דרישות אחרות לוועד.

– גם אני אינני מן העשירים ועלי לדאוג ראשונה למשפחתי. – טען משה, והתנגד להזמנות חדשות, שהזמין הוועד לפי הצורך מחוץ להזמנה הראשונה.

האחד שיכול להשקיטו, לשכנעו ולהשפיע עליו, היה שלום חנציס.

– טוב, משה – השקיטו שלום ופיסו בדברים נוחים. – גם מצווה גדולה אתה מקיים, ושכרך בעולם הבא יהיה גדול. ובעולם הזה תחוג את חג הפסח לא גרוע מאשר הגביר ר' פנחס בשנים הטובות. ואיך תוכל לשבת בהרחבת הדעת על ההסבה בליל הסדר, אם תדע, שנשארו משפחות בלי מצות? איך תוכל לקרוא: “כל דכפין ייתי וייכול?” הודה לד' שזכית לאפות מצות ליהודים ולא “כעכים מתחת לאדמה”.

צוחקים חברי הוועד מטוב לב, וגם משה בתוכם; ועיניו הצרות נעצמות כמעט תוך צחוק ניחר.

ג

באחת הישיבות, שהתקיימה בבית הוועד בערב בימים האחרונים שלפני החג, באה אשתו של שלום אליו אל מקום הישיבה וקראה לו החוצה. היא סיפרה לו, שרק לפני רגעים מועטים בא אליהם חייל אדום להזמינו, שילך מיד אל ראש המחלקה למעונו הפרטי.

– ולא אמר לך לשם מה הוא קורא לי בשעה מאוחרת כזו? – שאל אותה.

– הרי ידוע לך, למה מסוגלים השדים הללו. – ענתה היא לו. – וכי הם מדברים כבני אדם? הוא לא רצה להאמין לי שאינך בבית. נכנס בלי רשות וחיפש אותך בכל החדרים. וכשלא מצאך פקד עלי, שאלך למצוא אותך ולשלחך מיד אל ה“חבר”.

– כשקוראים צריכים כמובן ללכת. – אמר לה שלום בחיוך מעושה, כדי להרגיע אותה. – העניין הוא בוודאי של מה בכך; ואני אשוב הביתה מיד כשאפטר ממנו.

שב לחדר המועצה והודיע, שקוראים לו ל“מחלקה המיוחדת”, ועל כן ימשיכו לדון בשאלות העומדות על הפרק בלעדיו. ואם ישתחרר מהר אפשר שישוב אליהם ויודיע לשם מה קראו לו.

– ואם יהיה צורך לשחררני, – אמר להם בצחוק. – מובטחני, שתשתדלו לעשות זאת בלי דחיה עוד מחר בבוקר. כי הרי ידוע לכם שהמלאכה מרובה.

אשתו חפצה ללוותו עד ביתו של ראש המחלקה ולחכות לו עד שיצא משם. אך הוא דיבר על לבה, שתלך הביתה.

– אל לך לדאוג לי. – הניח את דעתה. – השארת את הילדים בבית כמעט בלי השגחה.

היא נשמעה לו והלכה לה. הוא כונן את צעדיו אל דירתו של ראש המחלקה אל החבר קרוגליאק, ובמוחו נקרה מחשבת־נחוש לדעת לשם מה קוראים לו. מאד מאד לא נעים לו הבקור בשעה זו. לא מובן לו, לעצמו, כיצד היה פתאום לשתדלן ויוצא ונכנס באותו מוסד, שכל שומר נפשו יתרחק ממנו כמטחווי קשת; כי סכנה אורבת לכל מי שיש לו משא ומתן עם העובדים בו. יום יום הוא בא אל שער המוסד ומוצא חיילים שומרים, אשר פניהם מאובנים, עקשנים, מביעים מרת נפש, בוז ושאט לכל מי שאיננו מבני בריתם, ובידיהם מגלבים. כל הקרב אליהם, נהמת דב תהממהו: גש הלאה! נפטר בשלום מהשומרים, נכנס אל תוך החצר וניגש אל הבית, וגם שם עומד שומר־סף זועם, זועף וגוער: לאן אתה נדחק? החליק ועבר על פניו והנהו בחדר הקומנדנט, לאטיש גבוה כענק. כשהוא רואה את הענק הזה המתקרב אליו בתנועה מרושלת, נדמה לו, כי הוא אומר להתנפל עליו ולמוללו באצבעות ידיו הארוכות והגסות. “לאן, חבר? שוב עם ענייניך?” “הוי, חבר שלום, הזהר. שש פעמים תצא מכאן שלם ובשביעית…” והוא מראה לו על האקדח שבחגורתו.

הוא כבר התרגל לכל אלה והולך לו הלאה. נכנס לחדר המלא אפרורית עשן וריח “מאחורקה” (טבק פשוט מפורר). זוהמא בכל. רוק, כיח וניע על הרצפה. על כסאות מתנודדים־חורקים יושבים לבלרים אשר כל אחד מהם מעמיד פני גזלן, והעינים יורות זיקי אש. אימה גדולה נופלת עליו. נדמה לו, כי פה יושבים מונגולים פראים ממחנות של צ’ינגיס חאן, שנתאבנו מאותה התקופה. הם שולחים בו עינים בולשות ובודקות לא רק בכיסי בגדיו ובקפוליהם, אך גם בכל גופו וחודרים גם אל תוך לבו, נפשו ומוחו. דומה יושבים במארב בלשים, רואים ואינם נראים, השולחים אלפי עינים לכל עבר; ועוד מעט יגיחו ממסתריהם וירעמו עליו: אל הקיר! ומיד יפלח כדור מאקדח את מוחו.

מדמיון תעתועים זה מוציאו טיגרוב, חוקר הדין של המחלקה. צעיר חיוור הנושא על ראשו כובע פרווה אפור מחודד אפילו בשעת עבודתו. בלורית בהירה מציצה מתחת כובעו. שתי רצועות רחבות משערות גזוזות כמטליות יורדות משתי פאות ראשו עד מתחת לסנטרו החלק ונראות כאלו הדביק אותן ללחייו, כדי שלא יכירוהו. עיניו הדוקרות חודרות אל תוך פני הדובר עמו. תמיד הוא כועס, רותח ורוטן, והמלה: ליריה! שגורה על לשונו תמיד. בכל איש הוא רואה ספקוליאנט, קונטר־רבולוּציוֹנר. בכל יהודי, אף על פי שגם הוא יהודי, הוא רואה נוכל, רמאי, המלא תוך ומרמה, החותר תחת ממשלת הסוביטים, ודינו למוות.

– שוב באת, שלום, להמליץ על ספקוליאנט, המתחפש בבגדי פליט מסכן? – פונה אליו טיגרוב זה בקול מטיל פחד – ליריה! מה לך פה בשעה מאוחרת כזו?

הוא מראה לו בידו על הדלת, המובילה אל ראש המחלקה. בצעדים חשאיים ובחפזון הוא נגש אל הדלת ההיא. אך פתאום מגיח בר־נש שזוף פנים עם מצח צר בולט ועינים קטנות בוערות, כעיני חתול באישון ליל כשרואה עכבר. כובע שחור עגול שטוח כתוף קטן על ראשו, המחובר אל שכמו כמעט בלי צוואר באמצע, ובתנועה פזיזה ניגש אליו, כשידו מונחת על אקדחו שבחגורתו. מציץ לתוך עינו ופולט מתוך שפתיו המכווצות: לעזאזל! ונעלם. לאחר רגע הוא, שלום, דופק ביד רועדת בדלת ונכנס לפני ולפנים למשרד, אל השופט העליון. צעיר הוא ראש המחלקה, כבן עשרים ושבע־שמונה, שחרחר, מגולח למשעי. רק כתם שחרחר על שפתו העליונה מתחת לחטמו הדק – סימן הוא לשפם. עיניו חשדניות, קפדניות. מדבר מעט, מתון. קולו נמוך, אך צלילו קר וקשה. אומרים עליו שהוא גרוזין. חם מזג ואכזרי. הכול יראים מפניו.

– היודע אתה, מי אנו וכיצד אנו מתנהגים עם אלה, שנופלים לידינו? – שאל אותו בפעם הראשונה, כשנפגש עמו. – הזהר, חבר! והוא ידע והרגיש זאת תמיד.

– מובטחני, שגם להבא לא אכשיל אתכם ולא אכשל גם אני. – הוא עונהו בחיוך. – יודע אני, שהאנשים, שבשבילם אני בא אליך, חבר, נקיים מחטא ועוון נגד ממשלת הצדק, והם סובלים בלי משפט. ואם אתה, החבר, תעשה דבר טוב, לא תתחרט לעולם.

כך הולך הדבר ונשנה כמעט יום יום במשך חדשים אחדים. הולך הוא אל גוב האריות ושב משם בשלום. ואולם בכל פעם הוא הולך למשרדו בשעת הצורך מדעת עצמו וברצונו הטוב, מה שאין כן עתה. למה שלחו אליו שליח מיוחד לקרוא לו לא בשעות העבודה ולא אל המשרד? למה? מה קרה? הברח שוב אחד מאלה, שהוא ערב בעדו? המצאו תעודה חשודה אצל אחד הפליטים ושמו נזכר בה? מי יכול לדעת דברים הנעשים מעבר לקלעים? כשראה לפניו את הבית הפרטי, שבו שוכן ראש המחלקה, הסתלקו הצידה כל המחשבות וההרהורים, שנתעוררו בו, מוחו כאלו התרוקן, והוא נכנס אל החצר בלב רוטט.

ד

כששב שלום לביתו בשעה מאוחרת מצא שם לתמהונו את שני הרבנים עם שנים מהוועד הצבורי יושבים ומחכים לו, כי ראו, שהוא מאחר לשוב ודאגו מאד לחברם, שנקרא פתאום אל ראש המחלקה וחשדו, שזה בא בוודאי בקשר עם פעולות הוועד ואפיית המצות. ועל כן לא יכלו ללכת לבתיהם לישון במנוחה טרם ידעו את תוצאות הבקור. הוא מצא גם את אשתו חוורת ורועדת.

– תודה לאל, שחרדתכם היתה חרדת שווא. – אמר להם שלום מחייך. – רחוק הדבר מכל סכנה. אבל לזקוקים למצות נוספה עוד משפחה אחת, שהיא מן ה“נסתרים”, ואנו נצטרך לתת לה חצי פוד מצות רגילות, כלומר לא “מצה שמורה”…

– תודה לאל, שחרדתנו היתה חרדת־שווא. – אמר אחד הרבנים. – אך מי היא המשפחה העניה,שאין אנו יודעים אותה, ושהאדון הגדול דואג לה ומצא לו לחובה להטריחך בשעה כזו?

הביט שלום כה וכה ואמר בלחש:

– ה“נסתר” הוא האדון הגדול בכבודו ובעצמו…

מרוב תמהון קמו כולם מעל כסאותיהם.

– גרוזין זה! ולמה לו ובשביל מי? – שאלו שלשתם כמעט בבת אחת. והגברת חנציס הפנתה את ראשה הצידה, ירקה בחשאי שלש יריקות יבשות ופלטה מפיה: כל חלומותי על שונאי…

– כן, כן. – אמר והניע בראשו תנועת הן. – גרוזיני זה הוא אחד מבני אברהם, יצחק ויעקב. וכשם שהוא זקוק למצות, כך יהיה זקוק בוודאי לאחר מאה ועשרים שנה לתכריכים. אם רק אפשר יהיה אז להשיגם, לא כמו בימינו.

והוא סיפר להם, שקרוגליאק, ראש המחלקה, הציגו לפני אמו, שבאה אליו רק לפני שלשה ימים. היא סיפרה לו, שמוצאה מגזע רבנים וקדושים; וכל ימי חייה היתה זהירה באכילת מצה בפסח. וגם עתה לעת זקנתה, חלילה לה, להכשל בחשש חמץ. על כן באה אל בנה יחידה לכל החג בהיותה בטוחה, שהוא יוכל להשיג לה בשנת רעבון כל הדרוש לחג זה.

– ואמנם הזמין הבן בשביל אמו מצה. כפי הנראה תהיה המצה למאכל גם לו. – הביע שלום השערה. – כי למה לזקנה חצי פוד? ביקש האדון החבר לשלוח לו גם תפוחי אדמה, שומן, ביצים ושאר ירקות, וגם כלים חדשים לבשול. ועלינו כמובן למלאות את בקשתו.

– מהולל שמו יתברך, שהענין נגמר בכי־טוב. – אמר הרב השני והרים את עיניו למעלה. – אסור להרהר אחרי יהודי, כדרשת חז"ל על הפסוק: “כפלח הרימון רקתך”. אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.

– הוא ביקש שהמצות תהיינה דקות ואפויות יפה, ששיני הזקנה תוכלנה לאכלן, וישלחו אותן אליה על ידי השמש שלנו ובערב. – הוסיף למסור להם. – מכאן שלא רצוי לו שיתפרסם הדבר.

– הנה לך גרוזין קומוניסט, המזמין מצות וכלים חדשים לאמו האדוקה, והוא ראש המחלקה. – אמר אחד המבקרים, כשקמו כולם להפרד ולעזוב את הבית. – באמת אמרו, שאין מקום בעולם, שלא ימצא שם את אחינו. ואין דבר שבקדושה, או בטומאה, להבדיל, שיד ישראל לא תהיה באמצע.

ה

שלושה ימים לפני פסח נגמרה אפיית המצות. נדם הרעש בבית הקהל, והוא נסגר. אך לוועדה, שעסקה בחלוקת המצות, לא הונח. חבלי החלוקה נמשכו עוד. נתברר שנעשו בלי יודעים כמה שגיאות ברשימה. משפחות אחדות לקו בחסר נפשות, אחדים אחרו לבוא מחמת מחלה, או מסבה אחרת. באו גם פליטים חדשים אחדים. היו צעקות, תלונות ובכיות. פתאום באמצע העבודה בא אל משרד הוועד חייל ושאל לחבר חנציס, וכשהראוהו עליו, אמר לו השליח, שהחבר טיגרוב דורש שיבוא אליו אל משרדו מיד, כי הוא אומר לנסוע לאיזה מקום לרגל תפקידו.

– לחוקר הדין טיגרוב? – שאל שלום את השליח. – ולמה אני לו?

– תשאל אותו, ויאמר לך הוא. – ענהו החייל גסות.

כשנכנס שלום אל משרדו מצא את טיגרוב עסוק באיזה דבר. הלה הצליף עליו מבט קפדני, זועם והפליט לצדו כעין פקודה, לחכות. כשכילה את עבודתו קרא אותו אליו ברמיזת אצבע, וכשניגש קרוב אל שולחנו, שאל אותו טיגרוב בטון של חוקר:

– אמור נא, חבר חנציס, השלחת כבר אל החבר קרוגליאק את כל אשר הזמין? אך את האמת אמור, אל תכחד ממני.

שלום נבהל לשאלתו זו. “הנה למה קרא לי “שד” זה.” – הרהר שלום. – הוא רוצה לחקור אותי ולדעת, אם קרוגליאק קיבל מצות, כדי שיכשילהו ויפילהו, כמו שהם נוהגים תמיד. כל אחד רוגל וחותר תחת חברו ובי בחר לשליח למזמתו".

– אין לי זמן לשהות כאן הרבה. – אמר לו טיגרוב. – בעוד חצי שעה עלי לנסוע לעיר המחוז ואשוב רק מחר לפנות ערב.

– החבר קרוגליאק הזמין מצה בשביל אמו הזקנה. – אמר לו שלום מתוך כוונה להרך מעט את חטאו של קרוגליאק בהזמנה זו.

– גם לי יש אם זקנה ועלי לדאוג לה. קרוגליאק יודע זאת. אך הוא יודע לדאוג לעצמו ולאמו ואותי שכח כנראה, אף על פי שביקשתי ממנו לזכור זאת.

לשלום הוקל. הפחד פג. אך מאין יקח מצה גם לזה?

– חבר טיגרוב. – אמר לו שלום מתוך יאוש. – מדוע לא אמרת לי זאת לפני שלושה, ארבעה ימים? התנור כבר סגור. הקמח אזל, והעוזרים התפזרו. המצות כבר חולקו. ומה אוכל לעשות?

– אתם הבורגנים והרכושנים יודעים לדאוג לעצמכם בעוד זמן. אתם תסבו עם ה“מלכות” שלכם, המקושטות והעדויות, ועם בניכם ובנותיכם הפרינצים והפרינצות ליד שולחנות ערוכים בכל. תאכלו כדורים במרק ותשתו “ארבע כוסות”, ואנו, פקידי הממשלה המועצתית, מסכנים את חיינו. רצים נחפזים ביום ובלילה לבער את הבאנדיטים; ואין לנו זמן לדאוג לעצמנו. לירות את כולכם! איני רוצה לדעת כלום. אתה, חנציס, אחראי, ומידך אבקש מצה מחר בערב. לירות את כולכם ביריה אחת!

בישיבה דחופה מסר חנציס לחברי הוועד את דרישתו של טיגרוב. באין ברירה בחרו בשני חברים והטילו עליהם לחזור מחר על פתחי העשירים והאמידים ולאסוף מכל אחד שתים, שלוש מצות, כדי למלאות את דרישתו של טיגרוב.

עייף מאד שב שלום חנציס מבית־הכנסת אחרי תפילת ערבית של פסח עם ה“הלל הגדול”; נכנס לביתו ומצא את אשתו מחכה לו בכליון עינים. מיד לאחר שברך אותה בברכת החג, הודיעה לו שבחדר עבודתו מחכים לו. רעד לבו של שלום, ורוח החג עזב אותו באותו רגע, אף על פי ששיער בקור זה למה בא. כשנכנס לאותו החדר קם בר־נש שחרחר נמוך קומה, שהכירו מיד. זה היה שומר הסף של משרד ראש המחלקה.

– חבר סיביריאקוב! – פנה אליו חנציס תמה. – מה הוא הענין, שהביאך אלי בערב זה?

– כל השבוע לא הייתי בעיירה. – הרצה לפניו האורח. – כי שלחוני לעיר הפלך ושבתי רק לפנות ערב. מצאתי את אשתי מוטלת עוד במטה, כי הצטננה לפני שלושה ימים. היא לא נתנה לי אפילו לנוח מן הדרך, גרשה אותי מן הבית, פשוט כמשמע, ודרשה ממני ללכת אליך להביא לה מצה.

שלום הביט אליו כל עת דברו במבט תמה. הלה הבין את תמיהתו והוסיף:

– בנוגע אלי עלי להודות, שאני יכול לוותר על מצה. יהודי גרוע אני; אולי איני יהודי כלל. עוד לפני ארבע שנים בהיותי בסיביר התנצרתי. ומה לי לפולחן היהודי? אך מה לעשות לאשתי? אגלה לך סוד, שאני גנבתי אותה לפני שנים אחדות מביתם של יהודים אדוקים, למדנים, ואני אוהב אותה. היא אומרת, שאם לא אביא לה מצה, תשב בתענית כל ימי החג.

הרהר שלום מה לעשות. וכדי להפטר מאורח זה נכנס אל אשתו, הסתודד עמה ויצא ממנה עם חבילה קטנה של מצות, שלוש ביצים ומעט תפוחי־אדמה ואמר לסיביריאקוב:

– גם לנו אין הרבה. קח את החבילה הזאת ומסור לאשתך. יספיק לה לשני ימי החג הראשונים. בחול המועד אראה מה וכמה אפשר להוסיף.

לקח סיביריאקוב את החבילה, השתחווה לשלום, נפרד ומיהר הביתה להרגיע את אשתו.

– אנו יכולים להסב אל ה“סדר”. – אמר שלום לאשתו. – הלואי שלא יבקרונו עוד, חוץ מאליהו הנביא, אורחים מעין אלה.

א

הרחוב הארוך והרחב הרצוף אבנים, שברובן כבר נשחקו ונתעקמו חותך את העיירה ר. לשנים לכל ארכו. רחוב זה היה תמיד עורק החיים לעיירה. השוק, החנויות הגדולות ה“בורסה”, הבנק, הראי־נוע ועוד מוסדות צבוריים ותרבותיים, הגמנסיה, התלמוד־תורה ואחרים היו ברחוב זה. משום כך היתה התנועה ברחוב זה גדולה תמיד. משעלה הבולשביזם לשלטון, באה לרחוב זה, כמו לכל העיירה, ירידה גדולה. גרמו לירידה זו עוד חיילי אוסטריה והונגריה, שחנו בה בזמן כשלונו של צבא גרמניה וגרוריה. הללו ערכו ליהודי העיירה פרעות ושלחו אש בחנויות אחדות, שעמדו במרכז. שאר החנויות, שהאש לא נגעה בהן, נתרוקנו ונסגרו. נשארו עוד חנויות עץ אחדות עם קומצי סחורות פסולות. אך גם הן עמדו להסגר מפני הגזירות, שגזר השלטון הבולשבי על המסחר ועל החנויות להעבירם מן העולם עוד טרם דאגו הם לפתוח מחסנים משלהם למיצרכי התושבים. בכול לכלוך וזוהמא, אף על פי שבכל “יום ראשון קומונאי” כופים את הבורגנים ואת ה“אינטליגנטים” לטאטא במטאטאים רעים את הרחובות. ריק הוא אפילו הרחוב המרכזי מעוברים ושבים. רק בשעות הדחק עוברים אנשים ברחוב בצעדים מהירים ובפנים רציניים מביעי פחד ודאגה ונעלמים מיד. כי קרא ד' בימים ההם מגור מסביב בכל הארץ.

רק בן־אדם אחד נראה יום יום מהבוקר ועד הערב כשהוא פוסע פסיעות מדודות לאורך הרחוב. לבוש הוא מעיל חורף שחור ארוך עם צוארון מעור קאראקול זקוף המגן על אזניו מפני הקור העז; ובין כתפיו נח באלכסון רובה. מגפיו משוחים במין עטרן בלי ברק. ידיו משולבות לאחוריו. הולך הוא הלוך ושוב ברחוב המרכזי לארכו, כחייל השומר על אבק־שריפה, שלא יגש אליו זר, מביט לצדדין, מסתכל בפני כל מי שעובר על ידו בעיניו השחורות, הנושאות בקרבן איזה סוד. לפעמים בערו בהן שלהביות זרות, כמו בעיני איש מוכה שגעון חרישי… ראוהו אנשים מרחוק ונטו הצידה, שלא להפגש בו ולא יביטו בפניו; ועוד יותר שלא יקרא הוא בעיניהם דבר, שיוכל להביא עליהם רעה. כי יראו מפניו, יראו מאד. מי הוא זה? הוא היה חוקר הדין של “המחלקה המיוחדת”, שהבולשביקים פתחו ליד הגבול הרומני לשמור, שלא יעברו את הגבול מכאן לשם ומשם הנה. מוסד זה היה נורא על כל סביביו ממש כ“צ’קה”, שנתפרסמה לאכזריות. כל אחד מפקידיו, לבלריו, ואפילו החיל שומר הסף נחשבו בעיני התושבים כשממית זו, האורגת בחשאי רשת של קורים דקים, בלתי נראים כמעט לעין, לצוד בה את קרבנותיה, שאינם נזהרים, ולמוץ מקרבם את דמם ומוח עצמותיהם. וחוקר־דין של מוסד כזה על אחת כמה וכמה, שיש להזהר מפניו. חוקר הוא כליות ולב, ואוי לו למי שנפל בחרמו. יודעיו, כלומר, אלה שנפל עליהם איזה חשד ונחקרו על ידו, מסרו, שהוא מדבר מתון בקול נמוך ובמלים ספורות. אם אומרים לו דבר, שאינו מוצא חן בעיניו, הוא מתרגש, מתרגז, מתחמם כסיר נחושת באש, אך גם אז אינו מרים את קולו. מדבר הוא בלחש, אך קולו דוקר ומבעית. הנחקרים על ידו לא האמינו לו, כשדיבר אליהם רכות. היתה להם הרגשה, שהוא מדבר אחד בפה ואחד בלב, ומי זה יתאוו להיפגש עמו? התרחקו כולם ממנו וגם הוא לא ביקש את קורבתו של מי שהוא בעיירה. והנה בא מקרה של מאסר קבוצת יהודים בעוון מתן שוחד לאחד מפקד צבאי גבוה, עוון חמור מאד, ואנו נפגשנו בפעם הראשונה בתוך כתלי המחלקה, ואחר כך הרבה פעמים גם מחוצה לה.

– המצב הוא רע מאד. – אמר לי בשוחחנו ברחוב על אודות המשפט, שבגללו הייתי מבקר בימים ההם את המחלקה. – חיי הקבוצה הנם בסכנה. באופן המוצלח ביותר יועמדו ארבעה מהם אל הקיר. והשאר מי יודע?

– היתכן? – שאלתיו בקול רועד. – אנשים חפים מפשע. ביניהם שני רבני הקהילה; והשאר גם כן אנשים ישרים ונכבדים, בעלי משפחה. איה הרחמים, היושר והמצפון?

– רחמים ויושר, אינם בלקסיקון שלנו. – אמר קר־רוח. – אבל צדק יש. עובדה היא, שכולם יחד נתנו שוחד לקומנדנט – עבירת מוות גם לנותן וגם למקבל.

לא חשבתי אף רגע להכחיש דבר, שהיה ידוע לאמת. רק הרציתי לפניו, דרך הליכה, את גוף העניין, שאי־אפשר לקרוא לו בשם שוחד. מסרתי לו את הנימוקים והכוון הנכון, אשר יש לתת למשפט הזה.

– אפשר. נסה. אולי. – זרק לחלל האויר שלוש מלים, כשלוש יריות עמומות, והלך לו לצד אחר, ואותי עזב באמצע הרחוב.

פעמים ושלוש חקר את הקבוצה. דרש מהם, שיגידו לו את כל האמת ונסלח להם. אך הם לא האמינו לו ואמרו מה שאמרו, בהבטיחם אותו, שכל דבריהם אמת וצדק. הוא רשם את דבריהם ושלח את תוצאות חקירתו לאינסטנציה הגבוהה שבעיר המחוז, יחד עם הקבוצה – ולב כל תושבי העיירה חרד מאד לגורלם.

כשבאתי לעיר המחוז וזכיתי להתקבל לראיון באותה המחלקה הגבוהה, נודע לי, כי אמנם הכניס חוקר־הדין הרבה מנמוקי והסברותי, ששמע מפי, לתוך כתב החקירה שלו, אך מסקנותיו לא היו ברורות ומפורשות די צרכן; ואי אפשר היה לראות בהרצאתו, אם הוא מצדד בזכות האנשים או בחובתם. לאשרנו עלה בידינו להוכיח באותו המעמד את צידקת אנשי הוועד שלנו, שנאסרו, בהאמינם לאותו הקומנדנט, שקרא לסכומים, שדרש מהם, בשם קונטריבוציה, דבר המותר, ואפילו חובה, על פי “שלחן הערוך” של הבולשביקים, ולא בוועד האשמה, אם הוא השתמש בהם להנאתו הפרטית, והשופטים חושבים אותם לדמי שוחד. נתקיים באופן זה הפסוק: “צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו”. הקבוצה שוחררה, ומקבל ה“קונטריבוציה”־השוחד נידון ל״הוצאה ביריה".

הראשון שפגשתיו ברחוב הראשי בשובנו אל העיירה היה חוקר־הדין. כעין חיוך נראה על פניו. הפעם עצרני הוא.

– היש לנו צדק? – שאל.

מאז הכרתי בו שנוי. בכל הזדמנות היה בא אתי בדברים. על אודות אותו העניין לא דברנו יותר. על פי רוב היינו מדברים על ענייני הפליטים האומללים, שנתפסו על ידי שליחי המחלקה המיוחדת בעוון חפצם לעבור את הגבול שלא כחוק. נוכחתי מהר, שכל שיחה קלה עמו וכל הערה קצרה, שנפלטת מפי, מביאה הקלה לאסירים. לבסוף התחיל מבקר אותי בביתי. אבל רק בערבים שחורים, סגריריים, כשאין עוברים ושבים מצויים ברחוב. כמתגנב היה עולה בצעדים חשאיים על מדרגות ביתי, והיה מטה אוזן מאחורי הדלת, או החלון לשמוע, אם אין איש זר בבית. רק אז דפק בדלת בזהירות ונכנס החדרה. סרב לשבת ולשתות כוס תה. הוא עסוק מאד. נכנס כך סתם להתחמם מעט, כי הקור בחוץ חזק. נכנס לשיחה קצרה. כאילו בלי כוונה מיוחדת מסר לי ידיעות חשובות על דבר הצירקוליארים האחרונים, שנתקבלו רק אתמול על דבר הפליטים ועל דבר הסוכנים הבלשים, שנתקבלו מתוך צעירים וצעירות מקומיים, לחקור ולדעת על ידם, מי הם הרוצים לעבור את הגבול וכדומה… לפעמים הביא לי לקריאה חבילת עתונים שהגיעה מחוץ־לארץ אל המחלקה, והם היו באותם הימים יקרי המציאות בארץ שניתקה מכל העולם החיצוני. זה הכול – ושלום. וליל מנוחה!..

בערב של סופת שלג וקור חזק היו בקוריו ארוכים קצת יותר. אז נכנס לשיחה אינטימית ובא לידי התגלות לב. משתים, שלוש שיחות כאלה נודע לי, שעבד בצבא, השתתף במלחמה, נפצע באחת החזיתות ונרפא. באה המהפכה ואתה יחד הבריחה מן המערכה. שב לעירו ומצא בה בית הרוס. כל מה שהיה בו שודד על ידי הפטליוראים וסתם שודדים מאיכרי הכפרים. ההורים, שני אחים, אחות אחת וילדה נהרגו באופן אכזרי. בבית הקברות מצא רק תל עפר, גל־עד להרוגים רבים, שהושמו בקבר אחים ארוך ורחב. איש לא ידע, מי וכמה הם הקרבנות בבור זה. קשה היה להתאפק מבכי. על קבר האחים נדר לנקום את נקמתם. נכנס לעבוד בצבא האדום ויגזור על ימין ועל שמאל… אחר כך שלחוהו הנה להיות חוקר־דין ב“מחלקה המיוחדת” שעל יד הגבול, אף־על־פי שזה איננו מקצועו. הוא למד את תורת הרפואה. בתורת המשפטים לא עסק מעולם, ועל אחת כמה וכמה, שלא היה חוקר־דין בימי ניקולאי. אך לו אחת היא, יש לו מטרה משלו והיא – נקמה!

מתוך שיחותיו הבנתי, שהוא יהודי. הוא בעצמו לא הזכיר כל הזמן את השם יהודי. למה בחר בי למסור לי ידיעות, שעל פי חובת משרתו אסור לו בהחלט לגלותן לבן אדם פרטי? לא שאלתיו, והוא לא באר לי. עלי להודות, שאפילו אז, בהתקרבותו אלי, פחדתי מפניו לא מעט. עיניו הנוצצות והתועות, לחש דבורו וצעדיו החשאיים הפילו עלי פחד. זכור זכרתי תמיד, כי הוא עובד במוסד גיהנומי, ועל כן מדי ראותי אותו עובר על סף ביתי לבקרני, שאלתי אותה השאלה: למה בחר בי לבקרני ולדבר עמי על עניינים, היכולים להמיט שואה על שנינו? מה כוונתו בזה? וקול פנימי לחש באזני: זהירות! ואף־על־פי־כן חפצתי, שיבוא אלי גם מחר ומחרתים, כי הודות לביקוריו ידעו הפליטים להזהר ולא נפלו ברעה, ואלה שנלכדו יכלו לצאת מן המיצר. ואולם כשם ששמחתי בראותי אותו נכנס אלי, כן שמחתי כשראיתיו מעבר לדלת…

ב

באחד הערבים נכנסה אלי אמה של תלמידה אחת בגמנסיה המקומית, שהייתי בה רופא קבוע, ובראותה שאין זר עמי בחדר, ביקשה את סליחתי ואמרה מתוך צער:

– אסון נורא קרני, דוקטור נכבד. חוקר הדין השחרחר פרש רשת לרגלי בתי שאתה מכיר אותה. עוד טרם גמרה את חוק למודה בגמנסיה, והיא כרוכה אחריו וקשורה בו לאהב אותו.

– ומה האסון? – שאלתיה. – מעשים בכל יום ובכל מקום בזמננו.

– אללי לי! – קראה בפרשה כפים. – בת יחידה, ילדה כמעט, שלא מלאו לה עדיין שמונה־עשרה שנה, ואיש נורא כמוהו, שאין איש יודע מאין בא ומהו עברו. ישנם אנשים המפקפקים אפילו ביהדותו. ואיזו משרה ובאיזו סביבה הוא נמצא! בכל פעם, כשהוא נכנס לביתי, שיני דא לדא.

– גם הם בני־אדם כמונו. – נסיתי להפיג צערה ופחדה. – קשים הם, אמנם, אבל לעוברי רצונם ולשונאיהם, אך לא לאנשים ישרים ועמלים. אדרבה, לאלא הם טובים מאחרים. ובנוגע ליהדותו יש לי הרושם, שאמנם הוא יהודי ואיש לא רע.

– לא מעוקצם ולא מדבשם – קראה. – איך אפשר ללמד עליהם זכות? בלי אלוהים, בלי אמונה בלב, בלי מוסר ודרך־ארץ. בני־שטן ממש, אשר שולחו לארצנו החוטאת לענות אנשים ולהחריב את העולם. ואיככה אמסור לאחד מהם את בתי היחידה והענוגה, שהיא אישון עיני? כמה מבנותינו סרו, בעוונותינו הרבים, מדרך הישרה והלכו אחרי הקומוניסטים הארורים? בלי חופה וקדושין, בלי הסכמת הורים וקרובים, ממש כבהמות נדמו, אל יענשני אלוהים. כל אחד – שתים, שלוש לו, וכל אחת – היום פלוני ומחר אלמוני. הפקר, ככלבים…

– בוודאי צדקת. אך הפקרות זו תעבור מהר. – ראיתי לי לחובה לומר משהו, ברגע שהפסיקה את מרי שיחה.

– תעבור, – אמרה בהניעה ראש מתוך צער. – ועד שתעבור נשמטות להן בנותינו ממנו אחת אחת. בוודאי שמעת, אדוני, כי בתו של באבד, יהודי כשר וירא־אלוהים וממשפחה מיוחסת, עזבה לפני שבועים את בית הוריה ואת אמה החולה ותלך אחרי בן הכומר השכור, שגם הוא התחבר אל האדומים. ומה היה סופה? סופן של כל הבנות הסוררות והמופקרות. טרם עברו “שבעת ימי המשתה” ו“בעלה” כבר כיבד אותה במהלומות ידיו ובבעיטות רגליו, ולבסוף גרש אותה מעל פניו. ובתו של צוגל נעלה מגפים כחייל אדום, לבשה מעיל עור שחור וכובע אפור מחודד חבשה לראשה הגזוז, והיא מסתובבת עם סאשקה הגנב, שזכה לעמוד בראש ה“קומפארטיה”, והיא עוזרת לו לדרוש לפני בית יראתם דרשות של דופי נגד אלוהים ואנשים, שאינם מבני חברתם, כלומר, נגד כולנו. אוי לעינינו שכך רואות ואזנינו שכך שומעות.

– ובכן, ־ הפסקתי שטף דבריה, כדי לדעת, למה באה אלי.

– יודעת אני, כי אתה ו“הוא” ידידם טובים הנכם. – אמרה בגשתה אלי עוד צעד אחד, – וכי הוא מבקר בביתך בערבים. ועל כן… אשה קצרת־שכל אני ואיני יודעת בעצמי מה לבקש ממך. אני יודעת רק דבר אחד. מוכרחה אני להציל את בתי משיני הזאב. ואין לי אל מי לפנות מבלעדיך.

– בנתי למחשבתך, – אמרתי לה. – ואולם הקשית לשאול. ראשית איננו ידידים, אלא סתם מכירים. שנית, אין אני יכול להתערב בענינים פרטיים ואינטימיים כעניני אהבה. הנסית לדבר עם בתך בעניין זה?

– נסיתי. אך היא כופרת בכול, ואני יודעת, שהיא מרמה אותי. לדבר אתה קשות אני יראה, פן אקניטנה ותעזוב את ביתי, או תספר לו, כי אנו מפריעים בעדה. הרי היא ילדה עדיין, ואז אבדנו כולנו…

ושטף דמעות התפרץ פתאום מעיניה. לא יכולתי לראות בצערה ואמרתי לה, שאני אחפש הזדמנות לדבר עמו, או עם בתה, ולברר אם יש מקום לחשדה. בזה נגמרה השיחה והיא הלכה לה.

כעבור שבוע נכנסו אלי בערב אחד שניהם – הוא והיא, ועיניהם קורנות. הפעם ראיתי, שהוא חפשי יותר בתנועותיו והתנהג כבן־בית, בעצמו לקח שני כסאות, לו ולה. הוא ישב בהרחבה על יד השולחן מזה, והיא, ילדת חן, עדינה ורעננה, ישבה מעבר השני נכחו. היא היתה לבושה שמלה אדומה דקה ומעיל אדום, ומגבעת משי אדום עם שוליים רחבים על ראשה היפה עטור השערות. בתלבשתה זו נראתה כילדה בת ארבע־עשרה. גומות לחייה הוורודות היו מלאות חיוך גיל על גדותיהן. רק לרגע הרימה את ריסי המשי השחורים הארוכים והביטה עלי בשתי עיניה האפורות הגדולות והלחות, שמבטיהן היו רכים וחלקים כקטיפה. אך מיד הורידה את עפעפיה כמתביישת והסתירה את עיניה מפני. הגישו לשניהם תה, והוא לא התנגד הפעם. בערב אביבי זה נעים מאד לשתות כוס תה, אמר. במקרה יש לו הערב פנאי. הוא בא לבלות שעה קטנה בביתו של ידיד טוב, שהיא, דבורה מארקובנה מכבדת מאד. אגב יש לו ענין. – תסלח לי, אדוני, אם נטריח אותך קצת. – אמר בקולו הלחשי – הרי ידוע, שאין החבוש מתיר את עצמו…

הוא היה אנוס להפסיק את דבריו, כי באותו רגע התפרצה מגרון דבורה מארקובנה כעין גניחת צחוק; ובתנועה לא מוצלחה הפכה את כוס התה, שעמדה לפניה על השולחן; והמים נזלו שלוליות, שלוליות על הרצפה. כמעט שהכוס התגלגלה ונפלה על הרצפה גם היא, אלמלא הספקתי לעצרה. היא נחפזה לקום ממקומה וברחה אל חדר שני בהחניקה במטפחתה את צחוקה.

נבוכותי מעט, כי לא ידעתי את פשר הצחוק והנהגתה.

– זה לא כלום. היא מתביישת, הרי היא ילדה עדיין, – באר לי הוא בפנים מחייכים מאושר את סיבת צחוקה ובריחתה הפתאומית. – אמנם לא הייתי צריך לקחתה עמדי. ואולם קשה היה לי לבוא אליך ולהטריחך בבקשה פרטית, ולקחתיה עמי. והנה יצאה קללה כזו. הענין שבגללו באנו אליך הוא פשוט מאד. בעוד ימים אחדים, בל“ג בעומר, תהיה חתונתנו. אף־על־פי שאני קומונאי ומבטל בלבי את כל הצרמוניות הנהוגות בחיינו, בכל זאת החלטתי בענין חשוב, כמו הנשואין, לעבור על השקפתי ולרשום את יום הנשואין וחסל. ואולם הוריה התעקשו ורוצים דווקא בחופה וקדושין “כדת משה וישראל”. תקפו של ה”שטריימל" גדול עדיין. מה לעשות? הסכמתי. אך בתנאי, שתהיה חופה חשאית, ובבית, אפילו לא בחצר. הנימוקים לזה מובנים, ואיני צריך להרחיב את הדבור עליהם. פנו אל הרב, והוא מסרב משני טעמים: ראשית אין זה לפי המנהג המקובל; ושנית, הוא מפחד, ואני אינו יכול להאשימו, כי יש מקום לפחדו. אולי תוכל אתה לסדר לנו את הדבר? יודע אני, כי הרב ישמע לך ויעבור על מדותיו. אני איני יכול לנהל עמו משא ומתן בשאלה זו. את חסדך זה לא נשכח לך… הרי הרב צריך להיות שבע רצון, שאנו רוצים, כיהודים נאמנים, בחופה כשרה, כדת משה וישראל. אלא יש לנהוג זהירות… דבורה מארקובנה! – קרא לכלתו מהחדר השני, – בואי הנה. את יכולה כבר להיות עמי כאן, גמרתי.

היא נכנסה בכסותה את פיה, שלא יפרוץ מתוכו שוב צחוק.

– בשם שנינו ובשם ההורים, אתה, דוקטור, ורעיתך מוזמנים לחתונתו. לא רבים יהיו הקרואים, ואתם מן הראשונים. – אמר כשהתכונן ללכת.

הודיתי והבטחתי. היתה עוד שיחה קצרה בינינו על מה בכך, והזוג המאושר נפרד ממני והלך לו.

ג

לא נגמר עוד הענין הראשון, – הוסיף ד“ר הורנשטיין לאחר הפסקה קצרה, – והנה עוד מעשה בתוך מעשה. הדבר היה בל”ג בעומר בבוקר. נפתחה דלת חדרי ונכנסה אלי גיטל הנגידה, אשה פטפטנית קצת, אשת־חיל בביתה ובעסקי בעלה ואוהבת לעסוק גם במצוות שונות, ביחוד ב“הכנסת כלה”. מדברת על כל דבר בהתול דק ובצחוק של אירוניה, שאיננה מעלימה. הפעם היה מצחה מקומט ופניה רצינים, כעמוסת דאגה.

– גיטל נפלה לתוך בור צרה וגררה אחריה גם את הרב שלנו, ועכשיו אינה יודעת, כיצד לצאת מתוך הצרה. – אמרה על עצמה בגוף שלישי ועשתה הפסקה, כדי שאשאל אותה לפשר דבריה.

– איך זה הלך הרב שלנו אחרי אשה ועוד לתוך בור צרה? – שאלתיה בחיוך.

– קוזלובסקי, ימח שמו. בגללו נכשלתי והכשלתי גם את הרב. רשע זה כועס ואומר, כי ישלח את הרב לאחד היערים לחיטוב עצים ביחד עם כל הבורגנים. עפרא לפומיה.

התחלתי מתייחס לדברי גיטל בכובד ראש, כי ידעתי את קוזלובסקי ואת דרכו, שהוא מסוגל לעשות כדבר הזה. כמה אנשים מחשובי הקהלה שולחו על ידו לעבודות־כפיה ואין מידו מציל. הוא ראש ה“רבקום” וכוח שלטונו רב. הוא כבן עשרים ושבע. רם הקומה ובעל בשר. פניו רחבים ומלאים עם שרטוטים גסים. חטמו קטן ועבה בקצהו. עיניו בהירות ושערותיו צהבהבות. קולו עבה – בס, ומדבר רוסית במבטא ובנגינה של פלכי רוסיה הפנימים. הוא היה ידוע לאיש קשה, המטיל מרה בכל אלה, שהגורל הביאם אתו במגע ומשא. מעיר הפלך שלחוהו לפני כארבעה חדשים לשפוך את ממשלתו על העיירה. חדר בחר לו בדירתה של גיטל, שהיתה תמיד מלאה כל טוב. כי בעל הבית היה גם בעל טחנה גדולה, אשר טחנה עפ“י רשיון מיוחד קמח לתושבים, והכול היו צריכים לו. האיכרים היו מביאים לגיטל מכל טוב הכפר, וע”כ לא ידעו בבית זה מחסור בצרכי אוכל נפש, אפילו באותו הזמן, אשר כל התושבים רעבו.

– מה לקוזלובסקי ולרב שלנו? אילו עסקים ישנם ביניהם, שבגללם הוא אומר לרדת לחיי הרב שלנו התם והישר? – שאלתיה בדאגה מרובה.

– אין מקשין על המן הרשע. – השיבה. – הוא שונא אל כל בני האדם, וביחוד את ה“פופים” (הגלחים) ולהבדיל באלף הבדלות את הרבנים שלנו. ואם מעיזים להשיב את פניו בדבר מה, הרי יש לו פתחון פה להתמלא חרון ולהיות מוכן ומזומן להעביר אנשים מן העולם. אלמלא ראית באיזה כעס קרע את המזוזה מהחדר, אשר תפס בחזקה, כאילו הבית שלו הוא. הוי, גלות מרה! תפס את המעולה שבחדרי, אוכל ושותה כשור הבר, ומה חסר לו עוד? בכל הוא זוכה, כמו מן ההפקר, כאילו היה חתן בן־תורה, אברך משי סמוך על שולחן חותנו העשיר. מילא, כיוון שעוונותינו גרמו לנו ימים רעים כאלה, עלינו לקבל את היסורים ולידום. אבל אילו היה לכל הפחות אדם הגון, אפשר היה לקבל גם ממנו איזו טובת הנאה, לא בשבילי, חלילה, כי אם בשביל אומללים, מסכנים הזקוקים לרחמי אכזרים. אך לא קוזלובסקי יכול להיות אדם הגון. פניו הנם תמיד כפני תרנגול, בראותו תרנגול זר בא לגבולו. אינו מראה אפילו לאנשי ביתי פנים מסבירות. מדבר לכולם בלשון “אתה”; ובקול פקיד ומצווה. הוא דורש, שיכבסו לו את לבניו, ייקבלו את אורחיו ויאכילום, וכדומה.כל צרות ישראל על ראשו תחולנה…

ראיתי שאין קץ לדבריה והפסקתיה:

– אבל איזו שייכות יש לכל אלה הדברים ולרב שלנו? – שאלתיה.

– יש ויש. – אמרה, ־ אלא שזקוק אתה לסבלנות. אי אפשר להיכנס הביתה דרך העליה ואין מתחילים סעודה מן הלפתן. כל דבר דורש הכנה והסברה. הדבר היה לפני שבוע, בין הערבים. אני ובתי עומדות לפני הבית ומחכות לפרה, שתשוב מהבקעה. והנה קרבה עגלה ועמדה ליד ביתי. בעל העגלה שואל: “זהו ביתה של גיטל?” “כאן ביתה של גיטל”, אני עונה לו. ומיד צפצף קול של בחורה: “כאן גר קוזלובסקי?” “כאן” – ענתה בתי. אז ירדה הבחורה מעל העגלה וציוותה על העגלון להוריד את ארגזה הגדול ואת יתר חפציה ולהכניסם הביתה. “הנה לך יום־טוב שני של גלויות!” הרהרתי בלבי, אך אמר לא אמרתי כלום וחכיתי לראות, איך יפול דבר. פתחתי לה את חדרו של קוזלובסקי ואמרתי לה: “בבקשה, גברת”. אז פנתה אלי הבחורה בבקשה להשאר שנים, שלושה ימים בביתי, אך בחדר אחר, מפני שאינה רוצה ואינה יכולה להיות עם קוזלובסקי בחדר אחד. דבר זה מצא דוקא חן בעיני. נראה הדבר, שהיא בת להורים הגונים ומחונכה אבל מי היא ולמה באה הנה? עוד באות והערב נודע לי, כי היא כלתו של קוזלובסקי. ובאה על פי הזמנתו על מנת להנשא לו. ובארגז הגדול נמצאים הכרים, הלבנים, הבגדים ויתר שלוחיה, אשר הוריה נתנו לה. אביה שוחט בעיירה קטנה…

– האם קוזלובסקי הוא…? – התפרצה מפי שאלה, אשר לא הספקתי לגמרה, מפני שגיטל הפסיקה אותי:

– כן. “גוי” זה לבשתנו יהודי הוא. גם עשיו זה איננו חס ושלום בן־בלי־שם. אביו הנהו חזן בביהכ“נ הגדול, אשר באותה העיירה. “תכשיט” זה שייך ג”כ ל“כלי־קודש”, כי היה “משורר”, והכול היו מתענגים, כמו שספרה לי היא, על קולו הערב ועל תפלותיו. אלא אח“כ נתפס בעוונותינו הרבים לאותה החבריא, ימח שמה, ונעשה בזכותה לראש ה”רבקום", בכדי להצר ליהודים.

– כך הוא הדבר. – אמרתי מתוך הרהור. – ובכן?

– ובכן זבדני אלוהים בחתן ובכלה גם יחד. – קראה בטון עליז ומחאה כף. – שניהם בודדים וגלמודים בלי הורים וגואלים – אם אין אני להם, מי להם? מובן מאליו, כי מכיוון שאני המחותנת היחידה גם מצד החתן וגם מצד הכלה, אני מחויבת לדאוג לחתונה שלהם ולהכין הכל בעין יפה. ואמנם אני ובנותי טרחנו ואפינו כל מיני מתיקה, הכינותי עופות ויין לסעודה. אם החתונה תהיה בביתי, אז היה בטוח שתהי, כמו שנאמר. הכלה קשטה ופארה את כל החדרים וגם את חדרו של כלב זה בירק ופרחים. אתמול בערב שלחתי את העופות לשוחט, והבוקר הלכתי אל הרב להזמין אותו לסדר את הקדושין…

– וקוזלובסקי מסכים? – שאלתי בתמהון.

– ומי שואל אותו? האתן לו עלמה כשרה, בתו של שוחט, בלי חופה וקידושין? יחכה עד שתקהינה שיניו. לא בסדום אנו חיים. והרי זו גם רצונם של הכלה והוריה – ומה יועיל לו, אם לא יסכים? אמנם היא נכנסה אליו ושהתה עמו הרבה, ואנו שמענו צעקות ובכיות יוצאות מחדרו. אבל סוף דבר היה, שנכנסה אלי והודיעתני בשמחה, כי הוא מסכים, אך בתנאי שהחופה תהיה חשאית, כלומר, בבית ובלי אורחים. דברים לבטלה, כמובן, מי ישמע לו? פחות מ“מנין” הרי אי אפשר. ואם יבואו עוד ארבעה, חמשה מקרובי, הרי אל ביתי יבואו. הכינותי נרות עטופי ניר צבעוני אל החופה. ועם הכלה קבעתי שעה ללכת ל“אותו מקום”. וכיצד אפשר אחרת? מצוה שבאה לידי אקימנה לכל פרטיה ודקדוקיה.

– טוב, מצוין! – אמרתי בחיוך.

– אל תאמר טוב בטרם שמעת גם את הרע. – אמרה לי בקול של מוכיח. – הכול היה טוב עד שבאתי אל הרב. שם נתקלתי בקיר של ברזל. הוא אינו מסכים לסדר את הקדושין. הוא ירא לעמוד אפילו בד' אמותיו של קוזלובסקי. “מאין אני ידוע, שהוא יהודי? מאין אני יודע, שאינו נשוי ושהיא פנויה ואין לה בעל?” ובכלל הוא מתפלא. לא היה עוד מקרה שיבוא מי שהוא מאותה החברה אליו באיזה “שאלה” בענין עריות. ומה זה פתאום, שהם רוצים בחופה וקדושין? מכאן הוא מוציא ראיה, שכל כונתם של הרשעים הללו להכשילו, בכדי שיוכלו אח"כ להתגולל עליו ולהביאו לידי אסון. כך טוען הוא, הרב. והרבנית תחיה התנפלה עלי בטענות ובכיות לאמור: “מה רוצים ממנו? למה שופכים את דמנו? גם בלאו הכי קשים לנו החיים מנושא. והנה באים ומסכסכים אותנו בענינים מסוכנים כאלה”. בינינו לבין עצמנו הרי ידוע, שהרב איננו חכם גדול, והרבנית, תסלח לי היא “מר ממות”. לא ארבה בדברים. לא יכולתי להזיז אותו מדעתו. ואז עשיתי שטות: הלכתי ומסרתי לכלה את דברי הרב, והיא הלכה ומסרה לו, לחתנה הטוב והמיטיב. ולו ראית את הגזלן הזה באותה שעה! שבעים ושבעה רוחות נכנסו אל תוכו. פניו אדמו, כדגל שלהם, על מצחו התנפחו גידים, ומפיו נזה קצף, דפק בידיו ורקע ברגליו. “אני אשרש את הקונטר־רבוליוציונרים, אבער אחרי הריאקציונרים. ואת הרבנים, המוליכים את העם שולל, בהזיותיהם ובהבליהם נשלח לחטוב עצים ביער, ולא יחיו, כפרזיטים, על חשבון העמלים”. כה דבר פה טמא זה, ואמר שהחופה לא תהיה, אפילו אם יהפך העולם לתוהו ובוהו.

– ובכן? – שאלתיה שוב.

– ובכן חורבן בבית. הכלה – עיניה צבו. התרנגולות מונחות שחוטות, ואין מי שיטפל בהן, והוא, הרשע, עזב את הבית בחרון־אף. ומי יודע במה יגמר כל הענין? אני החלטתי שלא לתת אותה לו בלי חופה וקידושין, אפילו אם תבוא עליו מיתה משונה.

– באמת עסק ביש. – אמרתי מתוך השתתפות בצער גיטל ובצער הכלה. – אבל מה אני יכול לעשות?

– הרוצה אתה שאבאר לך? אין לי חשק ואין זמן להרבות בדברים. אתה סדרת את הענין עם קדושי חוקר הדין ועליך לסדר גם את הענין הזה. “אין חופה בלי תגרא ויסורין” – עלי נאמר המשל הזה. תהיינה שתי חופות בערב אחד.

– הרי אמרת, שהוא חזר בו ואינו רוצה עוד בחופה.

– ומה אם אמר מר־בר־רב־אשי זה? יסכים נא הרב ואז נכריחהו, שיסכים גם הוא. אני והיא נערוך לו “קונצרט” כזה, שאזניו תצילינה משמעו. איני יראה מפניו. אני הכינותי הכל לסעודה ולא אתן שילך הכל לטמיון.

– טוב אנסה.

– לא לנסות, כי אם להכריח את הרב אתה צריך. תאמר לו, שלא יתעקש ולא ינחם באחריתו. ואל תאחר, כי יש לי עוד עבודה רבה. וזכור, כי אם יעבור, חלילה, יום זה, נהיה מוכרחים לחכות עד אחר שבועות – ומעשי האופה, העופות וכל ההכנות שעשינו, מה יהיה בסופם? ועוד דבר אחד, תסלח לי על חוצפתי זאת, כי לא לכבודי אני טורחת, כי אם לשם המצווה הגדולה. עלי לדעת את השעה, שיקבע הרב לתת חופה וקדושין, כי אני צריכה ללכת אתה ל“אותו מקום”…

התאפקתי מצחוק בפניה והבטחתיה ללכת אל הרב. – ונפטרתי ממנה.

– אני סומכת עליך, דוקטור, ואני ניגשת להכין את סעודת הערב! – קראה דרך החלון הפתוח, כשהיתה כבר בחוץ

את הבטחתי קימתי, אך לא תיכף ומיד, כי את הרב לא מצאתי בביתו. – המשיך המספר – בינתים הבהילו אותי לחולה מסוכן. נכנסתי אל הרב בפעם השניה, ואמרו לי, כי הלך לסדר את קידושי חוקר הדין. מיהרתי הביתה להחליף את בגדי וללכת אל החתונה, שהוזמנתי אליה, ולדבר שם עם הרב. אך מעשה שטן. גם בבית עכבוני קצת. היתה שעה ארבע אחר הצהרים כשבאתי למקום החתונה ונכנסתי אל מסדרון הבית, נשקפתי דרך החלון אל החצר וראיתי ארבע כלונסאות עם חופה אדומה עומדים שם נשענים אל קיר הבית, ועל הארץ מונחים שברי זכוכית נוצצים לעיני השמש. משמע, שבאתי אחרי ככלות הכל. ונצטערתי מאד, שלא עלה לי לראות את הקומונאי עומד תחת החופה והמחותנים עם הכלה סובבים אותו, והחזן שר: “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל”, ושובר את הכוס בכף רגלו. חפצתי לראות ארשת פניו של חתן מודרני בצרמוניה ישנה – אך אין צועקין על שעבר.

מתוך הבית הגיעו אל אזני המולת־אנשים עמומה וקריאות: לחיים, לחיים! נכנסתי אל החדר הראשון ומצאתי שם שמש אחד אדום־פנים, מכוסה זעה, אשר כובעו שמוט לו על ערפו, ושתי בחורות מקושטות פאר עם פרחים אדומים על חזיהן, והן נבהלות. זו נושאת כלים ריקים, שהסירה מעל השולחנות, וזו – כלים מלאים והשלישית – בקבוקים עם משקאות. הצצתי דרך הדלת הפתוחה אל תוך האולם הגדול וראיתי, שאין אף אחד מתושבי המקום. כל האורחים הנם ה“פני” – פקידי ה“מחלקה”, ה“איספולקום”, ה“רבקום” ושאר המוסדות, שבאו עם הסרטים האדומים, אשר עליהם. בראש השולחן יושב החתן לבוש שחורים עם עניבה אדומה ופניו מאירים כפני מלך. על ידו הכלה היפה עם ההינומא הלבנה הדקה על ראשה עד גבות עיניה, שהלמה אותה מאד. את ידה עם האצבע המקודשת, העטופה במטפחת לבנה, אחזה על השולחן לעיני הרואים. שניהם היו ממש כחתן וכלה בתקופה שלפני הבולשביזם. ליד החתן משמאל, בקצה השולחן, ישב הרב בקפוטתו מאטלס שחור שהוריק מחמת הזמן, וה“שטריימל” על ראשו. לבי כאב בראותי אותו יושב שחוח וראשו מכונס ושקוע בין כתפיו, מצטמצם כולו, שלא יתפוס מקום כלל. פניו הביעו חרדה, ועיניו מורדות אל השולחן. הוא חפץ להיות “אינו רואה ואינו נראה”. התלבט שם על ידו בפינה גם החזן מבית־הכנסת, שלא יכול למצוא לו מקום ליד השולחן, והסתובב ממקום למקום בעינים תועות. לרגעים התגרד והשתעל שעולים קצרים, כאילו נתקע דבר מה בגרונו. פני האורחים היו משולהבים. הבקבוקים הריקים שעל השולחן העידו, כי הגיחו אלכוהל לא מעט אל קרבם. על השולחן היו מיני משקאות, אשר המחותנת טמנה לפני כמה שנים במרתף בעומק האדמה, והם נשתמרו וניצלו מכל החיפושים והבדיקות, שעשו חיילים שונים באותו המרתף, ועתה השתמשו בהם לאותה המטרה, שבשבילה הכינו אותם. עשן טבק והבל המשקאות וזיעה של גופות שנתחממו נדפו בכל החדרים והגיעו עד המסדרון. מעבר לשורת המסובים ישבו עוד ארבע בחורות משלהם, אשר להן פנים גסים, לחים, אדומים, ושערותיהן הגזוזות פרועות. הן ישבו ישיבת־חורין, עשנו הרבה ושתו. פני כל האורחים בערו, דלקו, העינים נצצו, אכלו, שתו ודברו בקול רם רוסית ואוקראינית. מצב רוחם היה מרומם.

ראה אותי המחותן, שעמד מאחורי החתן והכלה כצל, וילך לקראתי בחיוך טפשי, אחז בידי והביאני אל האולם. החתן הניע לי בראשו בנימוס, והכלה העמידה עלי עיני צחוק של אושר ורמזה לי בידה עם אצבע הקדושין. ניגשתי אליהם וברכתים במז“ט. יתר הקרואים כמעט שלא הרגישו בי. שמח לבואי הרב המסכן. הוא התעודד מעט בראותו אותי, ורוח חדשה לבשה אותו. רציתי להיכנס אתו בשיחה ולמלאות את שליחותי ונגשתי אליו. אך ברגע ההוא קם ממקומו וניגש אל הרב “שקץ” אחד, לבלר ב”איספולקום", רם הקומה וחסון עם שערות בהירות סרוקות לשני עברי הראש ושביל לבן באמצע. ביד אחת אחז כוס יין סמוך לחזהו ובשניה הושיט כוס יין אל הרב ויאמר בקול רחב.

– צ’וקנומסיא, רבין, לחיים!

הרב נבוך, הביט אלי בעינים חרדות, מבקשות עזר ממני. אך באותו רגע משך אחד הקרואים ל“שקץ” במעילו אחורנית.

– הרף, טימושה. – אמר אליו הלז. – כסבור אתה, שהרבין הנהו כמו ה“פופ” שלנו הזולל וסובא עד לשכרה וכרוך אחרי שמלת־אשה? לא פה המקום. זס!

הלז נכלם. פנה לצד הקרואים והריק בעצמו את שתי הכוסות בזו אחר זו. הרב אמר להשתמש בהזדמנות זו, עשה תנועה, כרוצה לקום ממקומו. אז קם קוזלובסקי, שהיה גם הוא “מלא”, ופניו להבים, ופנה את הרב בקול רם ספוג־יין בשפה בלולה מרוסית, עברית ואידיש:

– לא רבניו, לא נתן לך לעזוב אותנו. אתנו תשב עד אחר “שבע הברכות”. אם עד הנה היה כדת משה וישראל, יהיה כך עד גמירא. לעזאזל! אליבא דאמת הרי חתונה יהודית, ובפרט כשיש כלה יפה, כדבורה מארקובנה, איננה רעה כל עיקר. ומה, כמו שנוהגים עכשיו הבריונים, החושבים, כי מכיוון שהקומונה שולטת, והפרוליטריאט מושל, נעשה הכל הפקר? לוקחים את ה“דויוקא” וקוראים לה “ז’ינקא” ולמחר, – הרי את מגורשת בלי דת ובלי צרמוניות. חה־חה־חה! לכל הרוחות! מאוס ותעוב!

פתאום ירד על פניו כעין ענן. שרטוטיהם התכווצו, התעוותו, כמו מכאב. הוא הטה את ראשו אחורנית, אישוני עיניו התהפכו והביטו למעלה אל התקרה, והוא התחיל שר בקול חזק ונעים מלא סלסולי עצב: “אדם – אדם – אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. בנפשו יביא לחמו”… באולם השתררה ברגע אחד דממה עמוקה. הנגון שהשתפך מגרונו בלי שום פגם, בקול חלק ושמן מלא סלסולים, השרה על כל הקהל רוח של עצבות וכובד ראש. הוא הלך ונמשך והסתלסל, טס ורחף בעולמות העליונים וחדר גם לעמקי הנשמה, זעזע והרגיע את רשת העצבים, הרים את הנשמה והשפיל את גאוות האדם וביטל את תענוגות העולם הזה כעפרא דארעא. שקר החן והבל היופי, ואל יתהללו הפרולטרי והקומיסר, כי האדם – היום הוא כאן ומחר בקבר, וכל תענוגיו עפר ואפר וחרסי האדמה, כי “יסודו מעפר וסופו לעפר – בנפשו יביא לחמו… אדם – אדם משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל וכצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף – אדם – אדם…”

כל הזמן עמד החזן על אצבעות רגליו והביט בפנים מתוחים ובעינים לטושות מעבר לראש הרב אל אותו הפה, אשר דרכו יצא הקול החזק, המתוק והנעים והנגינה הערבה, אשר מעולם לא שמע כמוהם. כל המסובים ישבו כגולמים, ופניהם הפיקו טפשות כפני נער שנתפש בעבירה. בחורה אחת עם פנים נפוחים, שהאדימו מרוב יין ששתתה, ופה רחב, אשר שינים כתומות גדולות נשקפו מתוכו, התחילה חוככת באגרופה הגס את עיניה הבולטות הדומעות. בלאט ניגשה אל קוזלובסקי, הביטה ישר אל פניו, וכשהלז גמר את נגינתו, צנח בלי כוח על כסאו בעינים תועות כהוזה והוריד את ראשו אל בין שתי כפות ידיו הזקופות, שמה היא את ראשה הגדול פרוע השער על ערפו, נשקה לו בערפו ואמרה בקול נחנק מתוך התרגשות:

– הוי, פטינקה, הרעשתני, פצעתני!

– גשי הלאה, בת נעוות המרדות! – התעורר קוזלובסקי בגערה וסילק אותה בידו הצדה. – יש לי כלה נאה וחסודה, ואסור לך לנשקני.

פתאום קם שוב ממקומו, הכה ביד אחת במצחו ובשניה בשולחן וקרא:

– חברים! רעיון מזהיר נצנץ במוחי. אנו נשב כאן עד הערב ואחר נלך כולנו אל הזקנה שלי, אל ה“באבא” גיטל. אתנו ילך גם ה“רבין”. הוא יסדר לנו את הקדושין, כמו כאן. ה“באבא” תאכילנו “מרק־זהב” וגם יין טוב תתן לנו. היא לנו כמו אם, ואנו נגיל ונשמח עד אור הבוקר. המסכימים אתם?

– ה־ו־ר־ר־ה! – הרעימו כל המסובים, מחאו כף ורקעו ברגליהם והרקידו את השולחנות עם כל אשר עליהם.

– קאַצ’אַט יווא! (לנדנד אותו) – הציע ראש ה“איספולקום”.

ועשרות ידים תפסו בגוף קוזלובסקי הכבד, הרימוהו על, הניפוהו, טלטלוהו והריעו לעומתו.

– אבל ה“רבין” לא נתן עדיין את הסכמתו. – אמר קוזלובסקי, אחרי אשר השתחרר מהידים, שתפסו בו.

כולם הפנו את פניהם אל הרב, שישב נבוך ולא ידע מה לענות. גחנתי אליו ולחשתי באזניו שיאמר: הן. הוא הניע בראשו לאות הסכמה. פני קוזלובסקי אורו. הרים את כוסו וקרא:

– אני שותה לחיי ה“רבין”!

– לחיי ה“רבין”! – מלאו כולם אחריו.

אז באה שורה שלמה של טוסטים. שתו לחיי הזוג, לחיי לנין וטרוצקי וכו'. ראיתי שאין קץ לטוסטים ולכוסות היין, נגשתי אל קוזלובסקי ולחשתי לו באזניו, שנשלח תיכף ומיד אל גיטל להודיעה, כדי שתספיק להכין הכל לערב.

– צדקת. כן, כן. – הסכים וקרא מיד לאחד מחבריו. – גרישקא! קח את הכלונסאות ורוץ מהר אל ה“באבא” גיטל ואמור לה, כי תכין הכל לחופה שתהיה הערב. גם לזינה שלי תאמר, שאבוא הביתה בשעה תשע בערב. מהר! הלה יצא. כולם התרוממו ממושבותיהם והקיפו את קוזלובסקי בדרישה, שישיר עוד דבר מה. ובחורה אחת, אשר קולה היה קול גבר, הודיעה, שאמנם היא רוצה שישירו, אבל יחד עם זה היא רוצה לרקד. כלום ראו חתונה בלי ריקודים? מצאה ההצעה חן בעיני כולם. סלקו את הכסאות הצדה ואת השולחן העמידו ליד הקיר. אחד ה“חברים” יצא ושב מיד ובידו “הרמוניקה”, שהביא עמו. השני הוציא מתוך מגפו חליל. הללו התחילו לנגן קרקוביאק – וכעין סערה עברה באולם.

אני, הרב והחזן, השתמשנו בהזדמנות, נפרדנו מעל החתן־כלה ויצאנו שלושתנו מן הבית. היתה שעת שקיעת החמה של ראשית האביב, שעה שאין כמותה לטוב, ליופי ולרוך בכל שעות השנה. האדמה, השמים, האויר, הרוח, השמש וכל הממלא אותם נדמה לי, כי לא ראיתי מראה נהדר כזה מעולם. כשזרם האויר הנעים נכנס אל תוכנו פתח הרב בשבח עם ישראל ואמר:

– היש עוד בכל העולם אומה נאה ויפה כאומתנו? כל כך פחדתי מפניהם כל הימים וחשבתי אותם לבני־תופת. והנה התחממה הנקודה שבלב, התלהבה הנשמה ונתגלה שהם כאחד משלנו. אי־אי־אי! – הוסרה הקליפה, אשר השטן והגלות שמו על בנינו – ולפניך אחיך, עצמך ובשרך. הרי אני כפרתכם, בני ישראל. והחזן פתח את פיו וגמר את ההלל על קוזלובסקי וה“קומפוזיציה” שלו.

– אך זהו קול, אך זהו “שטייגר”! – אמר מתוך התפעלות. – יין מפואר בקנקן מכוער. אוי, לו היה לי קול כזה!

נפרדתי מבני הלווי שלי – גמר הד"ר הורנשטין את ספורו – ונכנסתי לסמטא אחת המובילה לביתי. והנה ראיתי את גיטל הולכת עם זינה לקראתי, שתיהן עטופות מטפחות צמר עד העינים. כשעברו על ידי, הורידה זינה את ראשה והסתירה את פניה במטפחת. גיטל לא אמרה כלום. אך בעיניה, הנוצצות והפקחיות קראה: אנו נצחנו!

הן שבו כבר מ“אותו מקום”.

לאחר גלגולים שונים, הרפתקאות הרבה וענויים קשים הצליחה סוף־סוף סוניה שסטופאל לעבור את הדרך הארוכה והמלאה חתחתים, שבין פטרוגרד ובין העיירה הקטנה והרחוקה שליד הגבול. בפחד־מוות עברה בליל־ערפל גם את הגבול הנורא, שבלע הרבה קרבנות־אדם. היא שמחה, שנמלטה מארץ־הדמים, ונמצאת במדינה, שאליה שאפה ימים רבים ושבה תוכל לחיות במנוחה. היא הובאה לפני עלות השחר אל כפר אחד והיתה סגורה שם באיזו רפת אפלה כל היום. שמה היו מביאים לה לחם לבן, דגים מלוחים וטה, שלא ראתה כמותם זה כבר. אחר חצות־הלילה הושיבו אותה ועוד שני פליטים, שעברה עמהם את הגבול, בעגלה; איכר אחד הוביל אותם דרך נתיבות עקלקלות אל העיר. אך כשהאיר היום בא לקראתם בדרך פרש, והוא משומרי־הגבול, הכיר בעינו החדה, שהם פליטים, שעברו את הגבול שלא כחוק, אסר אותם והביאום לעיר־הפלך, ושם הובאו לבית־האסורים. פחד ויאוש אחזו את סוניה, ורוחה נפלה בקרבה כשראתה, שאחר שנות עוני ותלאה, שמצאו אותה שם, נכונו לה ענויים גם כאן. וכשנודע לה, שאפשר, שיחזירוה לארץ האַרורה, שמשם באה, ולה אין בעיר אף מכר אחד שישתדל בשבילה, גדל יאושה כל־כך, עד שהיתה נכונה לשים קץ לחייה. אך לאשרה נמצא לה בהיסח־הדעת גואל ומושיע, פודה ומציל, והיא נושעה על־ידו.

חברה טובה היתה לה לפנים, ליזה בראון שמה, שלמדה עמה יחד בגמנסיה, יחד גמרו את למודן שם לפני עשר שנים. חוץ מזה שהיו חברות טובות ונאמנות, נקשרה נפשה של ליזה בבוריס, אחיה של סוניה, סטודנט צעיר ויפה, ועל־ידי כך גדלה עוד יותר האהבה, שבין החברות. ליזה נסעה הביתה לימי־החופש על מנת לשוב עוד לפטרוגראד ולהמשיך את לימודיה, – והנה התחוללה המלחמה העולמית והפריעה בעדה לשוב, והקשר שבין החברות הופסק לגמרי, ואשה לא ידעה את מקום־חברתה. בינתיים נישאה ליזה לאיש: לעורך־דין צעיר ומפורסם בעיר־הפלך, אדולף פראנק שמו. והנה, קרה שקרובו של אחד מן הפליטים, שנאסר יחד עם סוניה, בא אל פראנק לשאול בעצתו ולבקש ממנו עזרה לקרובו. בשעת השיחה קרא האיש, דרך אגב, בשם סוניה שסטופאל היושבת בבית הסוהר יחד עם קרובו. שמעה ליזה את השם – ונזכרה בחברתה. אך האיש לא ידע כל פרטים. ועל־כן פנתה ליזה בבקשה אל בעלה, שהוא יתעניין בדבר ויוודע על־פי הסימנים, שנשארו בזכרונה על מקום־מולדתה של חברתה, גילה ורשמי־פניה, אם הנתפסת היא סוניה חברתה. היא ביקשה באלבום שלה ומצאה את תמונת סוניה, שדהתה אמנם קצת, ומסרה אותה לידו. אדולף פראנק עשה את רצון אשתו, אסף את כל הידיעות הנחוצות וגם דיבר עם הנתפסת, ונתברר לו, שאמנם היא היא ולא אחרת. כשנודע הדבר לליזה לא שקטה עוד והאיצה בבעלה, שימהר לשחרר את חברתה. אדולף נענה לה גם בזה. הודות להשפעתו הגדולה בכל החוגים של השלטון, עלה הדבר בידו לשחררה בערבון, וביום הרביעי למאסרה הביא אותה לביתם, לאחר שלא היה לסוניה כל קרוב וכל גואל אחר מלבדם.

הכירו החברות זו את זו מיד ברגע הראשון לראיונן, אף־על־פי שפני שתיהן נשתנו במרוצת־השנים, ליזה מרוב טובה, וסוניה מרוב עוני ויגון – שמחתן גדלה מאד. אך בעוד שליזה צחקה, צהלה והקיפה את חברתה בשאלות מרובות ושונות, לא יכלה סוניה לדבר מהמון־רגשותיה. לבה היה מלא רחשי־תודה למיטיביה, שהרבו לעשות לטובתה. היא ראתה לפניה שני אנשים טובים וידידים נאמנים, שהצילוה מסכנה גדולה והביאוה לביתם הנהדר והמלא כל טוב. אך רגש־הבושה העיק עליה. בבית זה, המרוהט והמקושט יפה, ולפני שני האנשים העליזים והמלובשים יפה, היתה עניותה בולטת ביותר, והיא נתביישה להביט בפניהם, כשהיא לבושה בשמלתה האחת; כי בשעה שעברה את הגבול נטלו ממנה את כל חפציה ואת צרור־כספה ולא השאירו לה כלום. אך ליזה ובעלה נחמו אותה ועודדו את רוחה; יחדו לה חדר יפה, והיא יכלה לנוח שם. ליזה נתנה לה משלה שמלות אחדות ולבנים כמעט חדשים, שתוכל להראות לעיני אנשים, מתוך היסוסים וכאב־לב היתה סוניה מוכרחת להשתמש בכלים שניתנו לה למתנה.

הפסקה של עשר שנים, מאורעות־דמים, שהיו מספיקים לתקופה של מאה שנים, עברה בין פרידתן בפטרוגראד לפגישתן עתה כאן. והפסקה זו הרת מקרים כבירים, נתנה להן חומר מרובה לשיחות ולזכרונות. לליזה היה מה לשאול, ולסוניה היה מה לספר. וליזה היתה יושבת הרבה שעות ביום על־יד חברתה, שהיתה מספרת לה על ידידים ומכרים, שאבדו ולא היו ידועים אפילו המקום והזמן שבהם אבדו. אחרים מהמכרים עברו לצד התקיפים ונעשו גם הם עריצים ומיצרים לחלשים ונענים, והשאר טבעו בבוץ, במקומות נידחים, והם נמקים ברעה וגוועים עתה ברעב – ואין מפלט להם.

סיפור מעציב וטראגי סיפרה סוניה על משפחתה שלה ומאורעותיה. אביה, שהיה חשוד ב“קונטר־רבולוציה” משום שהיה עשיר גדול, נתפס ל“צ’יקה” והומת שם ביריה, וכל רכושו הוחרם. אמה מתה מטפוס־הבטן. דוד, אחיה הגדול, נהרג בשעת־המלחמה, ובוריס, ידידה הטוב של ליזה, היה מפקד לגדוד ההגנה העצמית ונהרג על־ידי שודדים בשעת־הפרעות. אחותה, רוזה היפהפיה, נפלה בידי פלוגת־קוזאקים, ואין איש יודע את מקומה עד היום הזה. נשאר לה עוד שריד אחד, ז’אק חתנה, שבו שמה את כל תקוותה, – והנה נתפס גם הוא בעוון שייכותו אל מפלגת ס“ר ונתחייב יחד עם בני־מפלגתו חובת־גלות ונהרג בדרך בעוון השתתפותו במחאה נגד ה”רז’ים". וכך נשארה היא, סוניה, לאחר שגם היא היתה פעמים אחדות אסורה, וחייה היו תלואים לה מנגד, רצוצה, גלמודה ועניה. היא לא יכלה עוד להשאר בארץ ממשלת־הזדון, עזבה את קבריה היקרים ובאה בחרף־נפש הנה. פה תחליט לאן לפנות ומה לעשות.

הסיפורים הנוגים הללו, שסוניה היתה מספרת בקול עצוב וחרישי, עשו רושם חזק על חברתה המאושרת, שלא טעמה טעם מרירות החיים הנוראים ברוסיה, ולבה נקשר עוד יותר אל סוניה. היא השתדלה להנעים את ימי־שבתה בביתה בכל יכלתה. גם אדולף בעלה הראה לסוניה אותות־ידידות והשתדל תמיד לבדח את דעתה.

וליזה סיפרה לחברתה על חייה שלה במשך הזמן הזה, על שאיפותיה ומאוויה ללמודים ולהשתלמות שלא נתקיימו. התוודעותה אל אדולף שמה קץ לכל חלומותיה, והיא נשואה זה ארבע שנים. היא רואה עמו חיים טובים ומאושרים, כי בעל מזג טוב הוא ומסור לה.

באחרונה לחשה באזני־רעותה סוד, שהעלה חכלילות על לחיי שתיהן. סוניה מצאה לנחוץ להעיר, שעוד ברגע הראשון לפגישתן התבוננה וידעה את הסוד…

אדולף היה כבן שלושים ושתים, בעל פנים מגולחים, סימפתיים, שחום קצת, ולו בלורית שחורה ועבה. מתחת למצח הרחב והבולט הזהירו שתי עינים שחורות פקחיות. הוא היה בעל־כשרון ומרץ, קל־תנועה, שקדן בעבודתו ואוהב חיים. רוב שעות־היום היה מחוץ לביתו, כי היה לו חוג לקוחות רחב. וכשהיה בא הביתה לארוחת־הצהרים היה יכול לבלות רק שעה קלה בחברת אשתו וחברתה. רבים היו האנשים, שבאו לביתו אחר הצהרים להוועץ עמו. נשארו לו שעות מועטות בערב לאחר שמונה. וגם השעות הללו היו מוקדשות לארוחת־הערב, לקריאה בעתונים ולעיון בספרי־חוקים שונים. לפיכך היה שבע־רצון מאד, שישבה סוניה בביתו. כי מאז בואה חדלה ליזה להתאונן באזניו על הבדידות ועל השעמום.

– וכי עוד לא דלל מעין־השיחות שלכן? – שאל אותן אדולף פעם בערב בצחוק: – נראה, כי “תשעת הקבים” שלכן לעולם לא יבואו אל קצם.

– גם תשעים ותשעה קבים של שיחה לא ימלאו את ההפסקה, שבאה בידידותנו. – השיבה סוניה באנחה.

– הודות לתשעת הקבים שלנו אנו, הנשים, יכולות להסיח את דעתנו לפעמים מישותם של הבעלים, ואף מחסרונותיהם – אמרה ליזה בצחוק.

– גם אני שבע־רצון מזה, – אמר אדולף.

עברו ימים אחדים – והמעין דלל. סוניה כבר הספיקה לספר על כל דבר קטן וגדול: על המאורעות החשובים ביותר כבר סיפרה פעמים ושלוש. במשך הימים האלה נחה קצת מן המאורעות האחרונים; עצביה שקטו, והיא חדלה לדבר ולהרהר בהרפתקאותיה ויסוריה, אף אנחותיה, שהיו תכופות בימים הראשונים, חדלו עתה. אל לחייה שהתעגלו באה האדמומית, עיניה הגדולות והחולמות חזרו וקיבלו את ברקן ועמקן. היא שבה לטפל בדייקנות במחלפות־ראשה הערמוניות, ופארה את ראשה בתסרוקת גבוהה, שהיתה מקובלת אז, שהוסיפה לפניה העדינים והמילאנכוליים לווית־חן. עוד ביום הראשון לבואה הלווה לה אדולף סכום־כסף על מנת שתסלקו לשעורין, כשתתחיל להרוויח. ליזה הלכה עמה לחנות, סוניה קנתה לה עוד לבנים, תלבושת ונעלים חדשים, והיא היתה מתלבשת בטוב־טעם, כמו בימים הטובים; עד שקשה היה להכיר בה אותה הפליטה, שיצאה מבית־האסורים לפני ימים מספר. וכך עברו שבועים על סוניה בסביבה נעימה זו, מוקפת אהבה וכבוד, ולא חסר לה דבר.

ואולם לאט־לאט התחילה הבטלה מציקה לה, והמחשבה על עתידותיה לא הרפתה ממנה. היא רצתה לבקש לה עבודה ולשכור חדר לעצמה, כדי שתעמוד ברשות־עצמה ותחדל לאכול לחם־חסד. את מחשבתה זו גילתה פעם לרעותה. אך ליזה התקוממה לרעיון זה, ורק אחר רוב הוכחות ודברים מצד סוניה, הסכימה ליזה, שאמנם צריכים להמציא לה עבודה, כי הבטלה מנוונת כל איש. המציאו לה היא ואדולף שני שעורים פרטיים טובים ללמוד השפה הצרפתית שידעה היטב, ועוד הבטיחו לה משרת מורה בגימנסיה פרטית. רק בנוגע לשאלת־הדירה לא רצתה ליזה לוותר בשום אופן. פעם בשעת ארוחת־הערב קבלה ליזה באזני בעלה על “המחשבה הזרה”, שנכנסה ללבה של סוניה. אז הוכיח לה גם אדולף, ששאלה זו היא מוקדמת בכל אופן:

– יש לנו, תודה לאל, כפי שאת רואה, די חדרים, ואין את דוחקת את רגלינו. – אמר לה אדולף. – אדרבה, ישיבתך גורמת לנו עונג ונעימות, וחברתך, כפי שאת רואה, נעימה לליזה. לכשתרוויחי הרבה כסף ותעשירי, תקני לך דירה משלך. – סיים אדולף בחיוך.

– לא יכלה סוניה לעמוד בפני הפצרתם ונעתרה להם להשאר בביתם עוד לזמן־מה.

לפתע פתאום היה הדבר; והוא נשאר לליזה עד היום כעין חידה סתומה. זה היה בלילה החמישי לאחר השיחה האחרונה, שאז דרשה ליזה בעקשנות, שסוניה תשאר בביתם, וזו נענתה לה. הם היו בערב ההוא בתיאטרון, ואחר־כך סרו לבית קפה. שם נפגשו במכרים ומכרות, וליזה הציגה לפניהם את סוניה חברתה. אדולף שתה מעט יין וקוניאק והיה עליז־רוח. אחר־כך הלכו הביתה ושכבו לישון. בלילה נדמה לליזה בשעת שנתה, שהדלת בחדר־מטתה שרקה, וכעין צל רחף ועבר על פניה. היא הקיצה מתוך פחד וחרדה, ולבה הלם בקרבה. היא הרגישה, כאילו העבירו בסכין חדה בלבה, והסכין עשתה בו פצע. איזו מחשבה עמומה חלפה במהירות־הבזק במוחה; ומחשבה זו, אף־על־פי שהיתה סתומה, לא ברורה, שללה את מנוחתה. היא לא נסתה לרדת עד סוף המחשבה ולא תפסה בה לתת לה בטוי; אך ההרגשה היתה חזקה, מחרידה וטורדת. השעון שעל הקיר צלצל שתים, ובחלל האפל רעד הד־הצלצולים. היא התרוממה ונשארה יושבת רגעים אחדים במטתה נדהמת והמומה. בלי לחקור הרבה מששה בידה הערומה את הכותל הסמוך ומצאה את כפתור־החשמל. הניעה את הכפתור – ובחדר היה אור. בעינים חרדות הביטה על המטה הסמוכה למטתה וראתה את אדולף שוכב מכוסה בשמיכה הדקה שלו, כמו תמיד, ישן ונוחר קצת. נדמה לה, שפניו חוורים ומכוסי־זיעה, וקווצת־שערות מבלוריתו הפרועה דבקה אל מצחו, ככתם שחור. מבטה עבר מיד מן המטה אל הדלת, והיא ראתה שהדלת סגורה. ואולם היא מאנה לסמוך על מראה־עיניה, ועל־כן קמה ממשכבה וירדה על הרצפה, כשהיא יחפה. בזהירות ובעצירת־הנשימה ניגשה אל הדלת ונוכחה, שאמנם היא סגורה. אבל נראה לה, שהמפתח בחור־המנעול נמצא במצב אחר ממה שהיה, כפי שנדמה לה, כששכבה לישון: הוא נטוי מעט הצדה. דחפה את הדלת והיא נפתחה. “כפי הנראה שכחתי לנעול אותה” – הרהרה. רגע עמדה ליד הדלת, שמעה, הקשיבה, מבלי שנתנה דין־וחשבון לעצמה, למה היא עומדת כך ומה היא רוצה להקשיב; ומכיוון שאזניה לא קלטו שום קול ושום תנועה, חוץ מקול תקתוק־השעון ונשימות בעלה, חזרה בזהירות למטתה, שכבה בה וכבתה את החשמל. היא שכבה בעינים עצומות ובלי נוע בתקווה, שתירדם מהר, ואולם מיד נתגלו לפניה בעבי־האפלה דמויות משונות, שרקדו לפניה ועשו למולה אילו תנועות. מטתה נעשתה צרה לה. אז התרוממה ידה, כמו מאליה, אל השולחן הקטן, שעמד סמוך למטתה, חיפשה, מששה שם עד שנגעה בראי קטן, עגול, שעמד שם. נתגלגל הראי, נפל על הרצפה ונשבר לרסיסים. מקול הנפץ התעורר אדולף בבהלה ושאל בקול ניחר קצת:

– מה שם, הא? מה קרה?

– לא כלום. – השיבה ליזה בלחש: – איזה כלי, כנראה מזכוכית, נפל ונשבר. כדאי להעלות את החשמל.

אדולף השתחרר קצת מחבלי־השינה, קפץ מעל מטתו ואמר, כנראה, לגשת אל כפתור־החשמל. אך ליזה הקדימה אותו ואמרה לו:

– בזהירות, אדולף, שלא תדרוך על שברי הזכוכית ותפצע את רגליך. עמוד תחתיך ואני אעלה אור.

לאור החשמל ראתה ליזה את אדולף עומד בפיז’מה מכופתרת, שערותיו פרועות, והוא מתגרד. היא נסתה לצחוק. אך במקום הצחוק נראה על שפתיה רק חיוך קלוש.

– הראי הקטן נשבר, זה הכל, – אמרה, – עלה על מטתך.

– כיצד היה הדבר? מי השליך את הראי בלילה מעל השולחן? הרי לא נפל מאליו. – התפלא אדולף וחיכך את עיניו.

– אתה תעורר בקולך את סוניה הישנה בחדר הסמוך. נשבר – ודי. עת לישון, – אמרה ליזה בלחש, אחר רגע שאלה אותו, אם הוא נעל את הדלת על מסגר?,

– הלא אני עליתי בערב על המטה לפניך, – אמר, הייתי עייף מאד, ואת נכנסת עוד לחדר האמבטיה.

– אפשר, שאני שכחתי לנעול את הדלת. – אמרה ליזה, – עלה על מטתך.

היא כבתה את החשמל – והכל השתקע בחשכה. היא שכבה במטה, נתכסתה בשמיכה ואמרה להרדם, אבל השינה נדדה מעיניה. היא התהפכה מצד אל צד. נסתה לגרש מלבה כל הרהור וכל חשד; אבל ההרהורים נדחקו מאליהם, צפו ועלו על לבה נגד רצונה וזעזעוה. תמוה היה הדבר: שריקת־הדלת נחרתה עמוק בזכרונה. מי פתח, מי סגר אותה ולמה? והצל, שעבר על פניה, צל־אדם, כאילו היא רואה אותו גם עתה; אבל רק צל אפל ראתה בלא דמות, למה הרגישה כאב מיד ליקיצתה? והחרדה שאחזתה, מאין באה? – משום מה ירדה מעל מטתה ונגשה אל הדלת? – ביחוד מעניין לדעת, אם באמת הזיזו את המפתח במנעול־הדלת. היא יכולה להשבע כי כן; אלא אפשר שהיא טועה. אפשר שהריונה מעצבן אותה ומעלה לפניה הרהורים, שהם פרי דמיון חולה. שטות גדולה היתה מצדה, שנגעה בראי בעוד שידעה, שהראי יתגלגל, יפול וישבר. אדולף התעורר לקול הנפץ. אפשר היה לעוררו גם בלא זה. מה יאמר הוא, אם יוודע לו חשדה. ואם חלילה יוודע הדבר לסוניה… – לא. חשד שוא, ויש לגרשו מלבה…

כל אלה ההרהורים, מעורבים עוד בשאלות שונות, צדדיות, מחשבות וזכרונות מלפני שנה, שנתים, ארבע שנים עברו והסתחררו במוחה עד שסוף־סוף נלאה המוח, שקט הלב, והיא נרדמה.

כשהקיצה בבוקר שבו אליה מיד אותו הרגש הבלתי־ברור יחד עם הפחד הטמיר, ששכן עמוק בלבה, ועם הכאב שהרגישה בלילה. הם כאילו נרדמו עמה יחד ועמה גם הקיצו. היא ראתה את שברי הזכוכית הבהירה והנוצצת שעל הרצפה ונוכחה, שלא חלום היה. אדולף לא היה בחדר. היא גנחה והרימה שבר־זכוכית, הביטה בו וראתה פנים לאים וחוורים. דומה, שהא רואה פנים זרים ולא את פניה היא. נכנס אדולף – והיא הסתירה מיד את שבר־הזכוכית מתחת לשמיכה. אדולף היה לבוש ומוכן לצאת לעבודתו. שאל אותה שתים, שלוש שאלות בקשר עם המקרה בלילה, והיא השיבה, שאינה זוכרת כלום ואינה רוצה לדבר בזה. אז הודיע לה, שהוא אץ מאד לדרכו מפני שהיום עומד להתברר משפט חשוב אחד, והוא צריך להתראות עם אילו אנשים קודם התחלת־המשפט, כי על כן שתה קפה ואכל לבדו דבר־מה על רגל אחת. נפרד ממנה בנשיקה, ביקש אותה למסור דרישת שלום לסוניה – והלך לו. הביטה ליזה אחריו עד שיצא. ואף אחר־כך נשקפה בעד החלון עד שנעלם מן העין.

וסוניה נכנסה בבוקר ההוא לחדר־האוכל באיחור רבע שעה משהיתה נכנסת יום־יום. היא ניגשה אל ליזה וברכה אותה בברכת־הבוקר וגם נשקו זו את זו כדרכן. ליזה אחזה בשתי ידיה בראשה של סוניה, הציצה אל תוך עיניה ושאלה אותה:

– למה פניך חוורים היום וקוים כהים מתוחים מתחת לעיניך, יקירתי? האם לא ישנת הלילה?

הוציאה סוניה ראי קטן מכיסה, הביטה בו והשיבה:

– ישנתי כל הלילה שינה חזקה. ואת, ליזה, איך עבר עליך הלילה?

– גם אני ישנתי היטב כל הלילה ורק לאור־הבוקר חשתי כאב־ראש קל. – ענתה ליזה. – מרחתי את רקותי ב“או די קולון” והריני מקווה, שהכאב יעבור. כן, כמעט ששכחתי למסור לך שאדולף נחפז הבוקר ללכת לבית המשפט וביקש לדרוש בשלומך. – הוסיפה ליזה.

– תודה לך ולו. – אמרה סוניה וישבה אל השולחן לשתות קפה, שהמשרתת מזגה לה.

לעת ארוחת־הצהרים נתקבלה על ידי שליח מיוחד פתקה מאדולף, שבה הוא מודיע, שלא יוכל לבוא הביתה לארוחת־הצהרים, מפני שהמשפט ימשך בוודאי עד הערב. ישבו אל השולחן לאכול רק ליזה וסוניה. היה משעמם קצת… מחשבתה של ליזה היתה פזורה. קוטב הרהוריה היה: “מפתח, שריקה, אדולף, סוניה וראי”. לאחר הארוחה, כשהיתה סוניה לבושה ונכונה ללכת לעבודתה, פנתה אל ליזה והודיעה אותה בטון של החלטה גמורה, שהיום היא שוכרת לה חדר.

ליזה לא מחאה הפעם, אך אמרה בקצת רוגז:

– כמובן שאיני יכולה להכריח אותך, שתדורי בביתנו נגד רצונך. בוודאי יש לך סיבה חשובה לסירובך. אבל הרשיני נא לדעת, באיזה רחוב את מבקשת לך חדר.

– לאמיתו של דבר, כמעט שמצאתי לי חדר עם פנסיון, אך לא גמרתי עדיין את המשא ומתן עם בעל־הבית. – אמרה סוניה וקראה בשם הרחוב ומספר הבית.

– בשום אופן לא אתן לך לדור באותו הרחוב. – אמרה ליזה ברוגז: – אמנם, המקום טוב ונאה, וגם הבית לא רע, אבל רק למשפחה גדולה הוא טוב, אך לא לעלמה. זהו בקצה־העיר. אני יודעת חדר בשבילך. בואי עמי ואראהו לך. הריני מקווה, שתהיי שבעת־רצון.

לאחר מנוחה קלה הלכו שתיהן לראות את החדר, שהציעה ליזה. סוניה מצאה, כי החדר מתאים לטעמה. אך בעל הבית לא היה אז בבית, ועל כן אמרה למשרתת, שהיא תכנס לפנות ערב לדבר עם בעל החדר על התנאים, ואם תוכל לקבלם, תשכור אותו. ואמנם היא הלכה שמה לשעה הקבועה בלי ליזה ושכרה את החדר ושלמה בעד חודש למפרע.

בערב, כשישבו אל השולחן לאכול, סיפרה ליזה לאדולף את החדשה, שסוניה שכרה לה חדר, והיא עוברת אליו עוד הערב.

אדולף הרים את ראשו, הביט בתחילה אל ליזה ואחר־כך העמיד עינים תמהות על סוניה ושאל:

– מה זה פתאום? חפזון זה למה? מדוע עוד הערב?

חייכה סוניה ואמרה:

– אני שכרתי את החדר היום ולא אמרתי כלל, שאעבוֹר אליו עוד הערב…

נכנסה ליזה לתוך דבריה ואמרה נרגזת:

– דבר זה מובן. כל איש רוצה בחדר משלו מארמון נהדר משל אחרים. קצה נפשה בשולחן־זרים, והיא רוצה להיות “בעלת־בית”. אי אפשר לטעון נגד זה. ואם סוניה מודיעה לי לפנות ערב, שהיא כבר שכרה את החדר עם פנסיון ושילמה כבר בעדו, הבנתי, שאומרת היא לעזוב את ביתנו עוד הערב. וכיצד אפשר להבין אחרת, אדולף?

– ושמא אפשר לדחות את הדבר למחר? – שאל אדולף את ליזה.

– ולמה אתה פונה אלי בשאלה זו? – הדבר תלוי לא בי.

– אי־אפשר, – אמרה סוניה וצחקה: – נזכרתי, שמחר הוא היום־השני לשבוע, והוא יום קשה לכל התחלה. אנו, הנשים, הלא מאמינות בכל מיני סימנים. ועל־כן אעבור עוד הערב. כי באמת איזו “נפקה מינה”, אם היום או מחר? הפרוצדורה תארך בוודאי חמישה רגעים, כקבורת־תינוק. חבילה קטנה של שמלה ומטפחות בימין, שנים, שלושה בקבוקי־שעשועים וספר למקרא בשמאל, – ונגמר! –איני יודע אפילו באיזה רחוב שכרתן את החדר.

התחילה ליזה שוב בקובלנה על חברתה:

– עד כמה היא אוהבת אותנו, אדולף, תעיד לך עובדה זו. היא אמרה להתרחק מאתנו לגמרה ולשכור לה חדר בקצה־העיר, במקום ששם השדים מרקדים ואנשים בו מעט. מילא, אותך עוד תוכל לראות גם שם, כי איש־חוץ אתה, וקלה עליך ההליכה. בערב תוכל לבקרה שם בחדרה. אבל אני – ההליכה קשה עלי, אפילו ביום ומה גם בערב. והיא – ביום עסוקה ובערב תירא ללכת אלי. יוצא שהיא תסתפק רק בבקוריך, ואותי תשכח מהר.

– איך לא תבושי, ליזה, לדבר דברים כאלה?! את עולבת אותי היום, – אמרה סוניה בתוכחה: – את שמה בפי מלים ובלבי מחשבות, שאנוכי לא דיברתי ולא חשבתי מעולם.

– אני אומרת מה שבלבי, – השיבה ליזה שנתאדמה: – אני מוצאת, שאת עולבת אותי. לולא כך, לא היינו באות היום לידי שיחה שכזו.

– כך דרכן של נשים: מדברות הרבה ואינן אומרות כלום. – התערב אדולף והשתדל לתת לשיחה אופי של קלות־ראש: – אני שאלתיכן לרחוב ולבית, ואתן מה השיבותן?

– ואני חשבתי, שאתה יודע, – אמרה ליזה וצחקה: – הרחוב הוא רחובנו, מספר ששים ושנים.

– אמנם, בית יפה וחצר־גינה, אבל בחצר דיירים הרבה, ושאון עולה תמיד משם. כשאני עובר ליד הבית ההוא, אני רואה נשים וילדים עומדים תמיד לפני השער.

– אדרבה, מטעם זה מצאתי שטוב לה לדור בחצר כזו, שיש שכנים. – אמרה ליזה: – אין לה מכרים וידידים אחרים מבלעדינו, שיבואו אליה, ולמה תשב במקום בודד ותשתעמם? ברחוב, שבחרה היא קודם לכן, מצויים תמיד אנשים חשודים וגנבים.

– מפני גנבים אין אני יראה, – אמרה סוניה וחייכה, – כי מה יגנבו ממני? מה יש לי ומה יחסר לי?

– זה אינו חשוב, – ענתה ליזה ברצינות: – אם אין לך כלום היום, הרי אפשר, שמחר יהא לך הרבה.

– מאין? – התפלאה סוניה.

– שאלי את אדולף, מה היה מביא לי כשהייתי גם אני עלמה מעניינת כמוך, והוא היה מחזר אז אחרי.

האדימה סוניה ואמרה:

– אי־אפשר היום לדבר עמך, ליזה. נפסיק.

– כך, כך, – אמרה ליזה וטפחה על שכם רעותה: – מנהג העולם הוא.

לאחר שעה לקחה המשרתת את צרורותיה המועטים של סוניה ושמה אותם אל תוך סל ונשאה אותם אל החדר החדש. אחריה הלכה סוניה. ליזה ואדולף הלכו אתה ללוותה.

– ביקור זה איני מביאה בחשבון, – אמרה להם סוניה, כשהיו מוכנים לעזבה ולשוב הביתה: – אני מזמינה אתכם למחר בערב אלי ל“חנוכת־הבית”.

סוניה וליזה נפרדו מתוך נשיקות, ואדולף נפרד ממנה בלחיצת־יד ואמר:

– אני מקווה, שאף להבא נתראה יום־יום.

– ואני דורשת יותר, – אמרה ליזה: שלוש, ארבע פעמים ביום.

בערב השני, הלכו ליזה ואדולף אל סוניה ל“חנוכת־הבית”. ליזה הביאה לה למתנה כר קטן מרוקם יפה, ואדולף הביא לה צרור־פרחים נהדר וארגז קטן, מעשה־אמן, ובו בקבוקים קטנים עם תמרוקי־בושם שונים.

– הגברים אוהבים ריחות מעודנים וענוגים. – התלוצצה ליזה.

– והנשים אוהבות להתקשט בנוצות. – השיב אדולף,

סוניה כיבדה את אורחיה בטה ופרפראות שונות שהכינה. אחר־כך נגנו סוניה וליזה על הפסנתר, שעמד באולם של בעל־הבית. אדולף שר שנים, שלושה רומנסים. שוחחו מעט ובשעה מוקדמת הלכו כולם לטייל.

– רואה את, ליזה היקרה, שכך יותר מעניין. – אמרה סוניה בדרך: – בית אחד היה לשני בתים, ומשפחה אחת לשתי משפחות, ויש מקום לביקורים, מה שלא היה, כשדרתי עמכם יחד.

– אבל ראי, שביקוריך יהיו יותר תכופים מביקורי בביתך. את אל תקפידי, אם אני לא אוכל לבקרך יום־יום. הרי מבינה את, שקשה עלי התנועה. כל שעה, שאת חפשית מעבודה, תהיי שלי, וביחוד בערבים. בערב צריכה את לבוא אלי.

ימים אחדים מלאו שתיהן את הבטחותיהן. פעם ביום נכנסה ליזה לבקר את חברתה, ובכל ערב היתה סוניה מבקרת את ליזה ויושבת אצלה כל הערב.

פעם נכנסה ליזה אל סוניה בערב, כשהיא לבושה גלימה רחבה של משי, והיא נסערת מעט. הביטה לכל עבר ושאלה את סוניה, אם אדולף אינו כאן. צחקה סוניה ואמרה:

– הרי רואה את שאיננו.

– לא. רציתי לשאול, אם לא היה כאן. תשע שעות – ועדיין איננו, שלא כהרגלו. וגם את לא באת אלי הערב. ועל כן חשבתי, שהוא כאן. – התנצלה ליזה.

– וכי אינך יודעת, שהאיש, מכיוון שיש לו אשה, שוב אינו מבקר עלמות פנויות, כשאשתו אינה עמו? – אמרה סוניה.

– כך צריך להיות, אך לא תמיד הדבר כן הוא. – העירה ליזה: – אני דואגת לו משום מה. אלך הביתה. אפשר כבר שב. שלום.

והיא עזבה את החדר בלי שתזמין את סוניה ללכת עמה ללוותה. אך סוניה לא נתנה לה ללכת לבדה בערב והלכה ללוותה כמעט עד ביתה, ומשם שבה, כי אמרה שיש לה בבית עבודה דחופה.

לאחר ימים מועטים באה ליזה שוב בשעה מאוחרת לבקש את אדולף בחדרה של סוניה, ומצאה את הדלת סגורה ובחלון חושך. שאלה את משרתת־הבית, שיצאה אליה, אפשר יודעת היא להיכן הלכה סוניה ואם תשוב מהר הביתה, ואם לא היה כאן אדולף. המשרתת השיבה, שסוניה לא הגידה לה כלום. אבל על־פי הטיפול המרובה, שטיפלה היום בתלבושתה ותסרוקתה, ועמידתה זמן מרובה לפני הראי יש לשער, שהיה לה הערב איזה ביקור חשוב. בין־השמשות עזבה את חדרה ועדיין לא שבה. ואינה יודעת, אם היה כאן אדולף, בתחילת הערב לא היתה בבית…

כשנכנסה סוניה למחרת היום בבוקר לבית־רעותה, פגשה אותה המשרתת בפנים נזעמים ולאים מנדודי־שינה וסיפרה לה בקול חרישי, שבשעה מאוחרת בלילה חלתה גברתה פתאום, והאדון העיר אותה, שתלך לקרוא לרופא. שני רופאים הזמינה, והם עבדו בחדר־המשכב עד אור היום. גם היא, המשרתת, עבדה כל הלילה, כי הכינה מים רותחים והלכה שתי פעמים אל בית־המרקחת.

– צוו עלי, שלא אתן לשום איש להיכנס אל הגברת. – סיכמה המשרתת את סיפורה, – כי הגברת עצבנית מאד ויש חשש, שהיא תפיל…

סוניה לא אמרה כלום ויצאה מן הבית.

לאחר שני ימים עזבה סוניה את העיר ואת ליזה חברתה, שהיתה חולה. גם את אדולף לא ראתה. לבעלת־הבית סיפרה, שקיבלה טלגראמה מקרובה בעיר ה., הקורא לה שתבוא אליו מיד.

ביום השני לאחר נסיעתה קיבל אדולף מכתב קצר מסוניה על ידי הדואר העירוני, בו היא מצטדקת, שעזבה בחפזון את העיר. היא קיבלה טלגראמה מקרובה, שהדהימה אותה. הוא קורא לה לבוא אליו באופן דחוף מבלי לבאר לה את הסיבה. לפני נסיעתה, נודע לה, שליזה חלתה הלילה. משום כך לא מצאה את השעה ראויה לכך להיכנס אליהם להיפרד מהם. היא מביעה להם את תודתה העמוקה מקרב לבה בעד כל הטובות והחסדים, שהראו לה כל הימים שהיתה אתם. יחד עם זה היא מבקשת מהם סליחה על אי־הנעימות שאולי גרמה להם. מבטיחה להודיע להם בהגיעה למקום כתובת מדויקת שלה, ואז יואיל אדולף להודיע לה מיד על שלום ליזה, ומביעה לה את אחוליה, שתבריא מהר. ואולי תבוא עוד הזדמנות להפגש בתנאים טובים.

את המכתב לא הראה אדולף לליזה ביום ההוא. הוא חיכה שתבריא ותקום מחליה.

יום העבודה במשרד התחיל בכל ימות החול בשעה תשע בבוקר, אך הפליטים היו רגילים להתאסף מיד משהאיר היום. באפס מעשה הלכו לבקש להם מקום “להרוג” בו את זמנם המשעמם והרע; ואיפה ימצאוהו, אם לא במשרד ההגירה, שנפתח בשבילם? ואיפה יוכלו להתחמם בימי החורף, אם לא בחדר ההמתנה שלהם, אשר הסיקו בו יפה את התנורים להנאתם? כשהלכתי לעבודתי ונכנסתי לרחוב, אשר שם היה המשרד, שמעו אזני עוד מרחוק קול שיחות סואנות, וויכוחים סוערים, ולפעמים גם דברי ריבות. כאשר אך נראיתי על סף חדר ההמתנה, נשתתקו כולם בבת אחת, אך השמש, שומר הסף, מצא לו לנחוץ בכל זאת להסס את הקהל ולקרוא: שקט, הסו! לאחר שסגרתי את הדלת מאחורי ונכנסתי לחדר עבודתי, התחדשו השיחות והווכוחים, וקול השמש לא נשמע עוד.

היו ימים של פעולה קדחתנית. אלה היו הימים, שנתקבלה טלגראמה מיק“א מפאריז, כי ביום פלוני תבוא אנית “פבר־ליין” לקונסטנץ. מיד עפו טלגרמות מהלשכה הראשית בבוקרשט לארגן “משלוח” לארצות הברית, לבראזיל, או לארגנטינה. אז קמה תנועה בין הפליטים, כמו ליד קן נמלים ביום קיץ בשדות הקציר. כל אחד רצה להיות בין הראשונים. בא משא־ומתן מייגע על דבר סכום הכסף, שכל אחד מהמהגרים צריך להכניס על חשבון הנסיעה. אחר כך בקורת רופאים, הכנת תעודות במשטרה, ב”סיגורנצה" (“הבולשת”) וכו'. לבסוף באה טלגרמה: לשלוח את “המשלוח” בערב פלוני למען יגיע לבוקרשט בבוקר. אז מיהרו, נחפזו המהגרים לקנות להם חפצים שונים, לחבוש את מטלטליהם ולהיפרד, ובמועד הקבוע מיהרו לתחנת הרכבת, אשר בקישינוב. כל אחד בלווית בני משפחתו, ידידיו ומכיריו. כל המגרש שלפני התחנה ומאחוריה היה מוצף אנשים, נשים וטף. וחבילות משא בלי מספר – תלי־תלים ממש. ריצת בהלה, צעקות, קריאות, שיחות חטופות, בכיות היסטריות, נשיקות מהוּלות בדמעות, שריקות הקטר, עמודי עשן, שקשוק גלגלים כבדים על פסי ברזל, נשימות צורחות, הנפת מטפחות וקריאות: “להתראות בקרוב!” – ו“המשלוח” נעלם מעיני הרואים…

בימי ההפסקה בין משלוח למשלוח נשלחו חבורות קטנות לא"י ולשאר ארצות הגירה, שקיבלו מהגרים במספר מצומצם, ובתוכן גם לרוסיה. הגירה זו היתה מסוכנת. רק אלה, שהתייאשו מפני סיבות שונות לחדור לארצות שונות ולא יכלו לקוות, כי יתנו להם להשאר ברומניה, אלה התחילו מדברים ביניהם בנוסח של “נתנה ראש ונשובה”. בדרכים שונות עברו את הנהר־הגבול בכסף, שקיבלו מהלשכה, סכום קבוע לגלגולת, שהושלש בידי איש “מהימן” בשביל “המעבירים”. מובן, כי ללשכה לא היתה רשות לעסוק בהגירה זו. אך באין ברירה נתן המשרד יד למהגרים בחשאי ובזהירות רבה.

באחד הימים של עבודה מאומצת בסידור “משלוח” גדול לקנדה באתי למשרדי בבוקר ומצאתי על שולחני גל של מכתבים, שנתקבלו מפליטים, בשביל פליטים ועל דבר פליטים. ביניהם הכרתי מעל מעטפה אחת את כתב ידו של חברי לעבודה, מנהל הלשכה המרכזית. הוצאתי מן הגל את המכתב הזה לקראו ראשונה. פתחתיו והתאכזבתי. קצר היה בתוכנו, והנושא – דבר של מה בכך: “…הריני שולח¹ לך את האשה החשובה מרת בריינדיל קוזק, והיא תביא אתה אליך בודאי גם את בעלה קוני־למל. תקבל אותה בסבר פנים יפות. (אדרבה נסה נא לא לקבלה כראוי לה) ומפיה תוודענה לך דרישותיה. מובטחני שתעשה הכל בשבילה, כי נסה נא לא לעשות ותתחרט. והנני…”

החורף היה קשה, והימים קודרים. הפליטים רבים, וצרותיהם מרובות עוד יותר. העניינים יגעים, והדאגות מטרידות. מצב הרוח של כולם ובתוכם גם שלי, היה ירוד, וע"כ לא שמתי לב למכתב. צללתי בגל המכתבים, שכל אחד מהם היה מגילה ארוכה של פורעניות – וזכר שמה של בריינדיל קוזק, כמו גם שמו של בעלה, גם סגנון המכתב, פרחו להם כולם מזכרוני.

עברו כשלושה ימים. בחדר ההמתנה צבא על הדלת המון פליטים, מעבר לחייץ הקרשים, המבדיל בינם למשרד, היתה המולה. הגיעו ידיעות ע"ד אסונות חדשים, שקרו ליד הגבול הרומני־רוסי. פליטים חדשים, שעברו בלילה שעבר את הגבול מרוסיה לרומניה, נהרגו. ואחרים, שאמרו לעבור את הגבול לרוסיה, נתפסו ונאסרו. הבשורות המעציבות הללו הטילו סערה בין הפליטים. שומר הסף השתדל אמנם להשקיט את הסערה, אך ללא תועלת. פתאום ואני שומע קולות קוראים: “מה הן הדחיפות? לשמור על הסדר!” קולו של שומר הסף גם הוא קורא: “בבקשה, גברת, לשמור על התור!” וקול, שחציו של זכר וחציו של נקבה, עונה:

– תור־שמור, מה אתם מספרים לי: “מעשיות בבא”? אמרתי לכם, שאני צריכה לראותו מיד, הענין תכוף, ואתם – תור־שמור.

המזכיר, שהיה אתי בחדר, אמר לקום וללכת לראות את הנעשה שם. אך באותו רגע נפתחה הדלת בחזקה, וראש פרוע־שער, אשר מגבעתו הרחבה, כקלחת שחורה, נשמטה על הקדקד, עם פני אשה שחרחרים משולהבים מקור ומהתאמצות הוכנס פנימה למשרד, בעוד שהגוף היה עדיין כולו בחדר ההמתנה. שתי ידים גסות אחזו בדלת ובמזוזה ולא נתנו להן לקרב זו אל זו. הראש הוסב מיד אחורנית כלפי החלל, שבין הדלת והמזוזה; שתי שפתים דקות, שהעליונה היתה מכוסה בשפם קטן של שערות שחורות, נפתחו – ומחלל הפה יצאה צריחה מתוך רוגז ואי־סבלנות:

– איכּה קוּני למל? למה אתה מפגר? מהר אחרי!

אחרי קריאת הזרוז והפקודה נדחק ונכנס אחר הראש גם גוף אשה מסורבל ולבוש בגדי חורף, ואחריו נגרר יהודי צנום, חוור עם זקן שחור ופאות שחורות מסולסלות ועינים מלאות פחד. הוא היה לבוש בגדים ישנים, דהים, ועל צווארו מטפחת צמר ירוקה, ובידיו שק מלא חפצים שונים. עוד טרם הספקתי להתבונן כראוי אל הנכנסים, והאשה נגשה אל שולחני בצעדי און, אשר הרעידו את הרצפה ואת כל אשר עליה. את האיש, שהלך אחריה, עזבה מאחוריה. היא שמה את ידה על כתף הפליט, שישב אז על כסא ליד השולחן ממולי ושוחח עמי בענין הגירה, ותאמר לו: – בבקשה, ר' יהודי, להטריח ולקום למען אשב אני על הכסא, כי עייפתי עד להתעלפות.

לדברי בקשתה צרפה משיכה ודחיפה קלה – והאיש ההוא היה מעבר לכסא. כמעט שהשתטח על הרצפה, לולא אחז בעוד מועד בקרן השולחן, והיא תפשה מיד את מקומו. ואלי פנתה ואמרה:

– אתה בוודאי מנהל הלשכה, כי על כן אתה יושב לך על הכורסה לפני השולחן, ואנו – מעברו השני. שדים ורוחות! בכל מקום, שאינם זורעים אותם, שם הם גדלים וצומחים, פרים ורבים ועוקצים ממש, כזבובים בקיץ ליד בור זבל, ואינם נותנים דרך לעבור. בטלנים שכמותם! מן הבוקר ועד הערב הם מפהקים ומלהגים. את כל יהבם השליכו על הג’וינט. הוא מכלכלם, מלמד את בניהם, מרפא את חוליה. אמריקה מלבישה ומנעילה אותם ושולחת להם אפילו ירמולקות ו“ארבע כנפות”. ובשביל נשיהם – פאות נכריות ומחוכים – ומה יחסר להם עוד? ואני צריכה עוד הלילה לעבור את הגבול ולהיות אם ירצה השם מחרתים בביתי. כי בעוד שבועים, בשבת “שירה” יקרא חתן בתי לתורה, וביום ה' של אותו השבוע תהיה למזל־טוב החופה. היכול אתה לתאר לך, מה רבה העבודה עלי? מלבד כל אלה אני עמוסה עוד משא שכזה. – היא הראתה ביד על בעלה. – ממש בחבלים עלי למשכו, והם – “תור־שמור”. בא הנה, בעלי היקר.

מעבר למחיצה נשמע צחוק חנוק וקריאות הנאה: “נוּ בריינדיל קוזק! איזה ‘מענה לשון’? לא לחנם נתפרסמה כל כך בבוקרשט.”

רק אז נזכרתי במכתב חברי לעבודה. ובהתבונני אל פניה עם השומא האדומה על קצה חוטמה ועל תוויהם הגסים, עיניה הדוקרות ותנועותיה הנמרצות הבנתי, כי לא לחנם הקדים חברי להודיעני על דבר בואה והזהירני לקבל אותה בפנים מסבירות ולמלאות את דרישתה. התפלאתי לשטף דבורה ולזלזול, שהיא נוהגת בבעלה ברבים, גם השתוממתי לעוז רוחה, או לטפשותה, שהיא מכריזה באזני כל על חפצה לעבור הלילה את הגבול; בעוד שהיה ידוע, כי ישנם בלשים, העוסקים בריגול בין אחים לצרה, מקשיבים לשיחותיהם, ובהוודע להם איזה סוד, הם הולכים ומוסרים אותו לשלטון הבולשת; והפליטים, שאינם נזהרים, נופלים בפח. החלטתי להפסיק את שטף דבורה ויחד עם זה להוכיח לה, שאני מתענין בה, ופניתי אליה בשאלה:

– עם מי יש לי הכבוד לדבר? הגברת וודאי מן הפליטים?

– ישמרני אלוהים! – ענתה נחפזת ונעלבת והתנועעה על הכסא עד שהלז חרק – מצד אחד: “יש לי הכבוד לדבר” ו“גברת” ומצד שני: “מן הפליטים”. היינו דאמרי אינשי: “אל תרוממני ואל תשפילני”. תודה לאל בעלת־בית אני בעירתנו טומשפול, אשר מעבר לנהר דניסטר, ובעלת חנות למנופקטורה ודווקא אצל ה“בולשביקים” ואם לשני בנים קטנים ולבת, שהגיעה לפרקה. רק בסוף השבוע שעבר באתי לרומניה שלכם הטובה, והלילה אני שבה…

פתאום הפסיקה את דבריה, העמידה את עיניה עלי והביטה עלי במבט חודר. וכאילו קראה את מחשבות התמהון, שחלפו אז במוחי, הוסיפה:

– אל תתפלא, אדוני. הרואה אתה את האיש התמים ההוא, העומד כתרנגולת נפחדה, אשר רודפיה השיגוה בין המצרים, ואין לה עוד מנוס? הלא זהו בעלי עד מאה ועשרים שנה, ר' אלקנה בריינה’ס. כך קוראים לו הכל בעיירתנו על שמי. ולי קוראים בריינדיל קוזק. הוא הביאני לידי כך, שבאמצע העבודה עזבתי את עיירתנו, את חנותי, את בני ואת “בכל, מכל, כל” ואעבור את הגבול, דבר לא קל, לא נוח ולא זול, ואבוא עד בוקרשט. ועתה אני והוא כאן.

– תסלח לי הגברת, אם אשאלנה לשם מה באה אלי? – שאלתיה, כדי לתת לשיחה אופי מעשי. – מוכן אני, כמובן, לשרתה בכל אשר אוכל.

– איזו רבותא היא זו? הלא לשם זה אתה יושב כאן בכורסה. לשם מה באתי אליך? בודאי לא לבקש ממך שתברכני. לשם זה יש לנו “צדיקים”. אתה תתן לי עוד הבוקר שלושת אלפים לעי (מטבע רומנית) ואעבור את הגבול לבדי. או תתן לי חמשת אלפים ולקחתי אתי גם את ר' אלקנה בריינה’ס. – אמרה בטון, שהיה בו גם כובד ראש וגם קלות ראש. נפנתה לצד בעלה וקראה: – הי, ר' אלקנה! מדוע אתה עומד כעני ליד הדלת ואינך ניגש אלי? הלא קראתיך. פתח גם אתה את פיך ויאירו דבריך.

ר' אלקנה עמד כל הזמן כפוף קצת, ראשו שקוע בין כתפיו, ואזנו האחת נטויה לצד אשתו למען תקשיב לכל דבריה. אך עיניו היו עצומות; ומכל עמדתו אפשר היה לחשוב, כי הוא מנמנם, ורק כאשר פנתה אליו אשתו בקריאה, רעד כולו, השיב את ראשו ואת אזנו לצד השני, כאילו ירא פן תעניקהו סטירת לחי. רגליו נעקרו ממקומן וצעדו מהר ובחשאי אל המקום, אשר אשתו ישבה שם. ואת השק עם החפצים הניח על הרצפה.

– האם לא החלטתם עדיין ביניכם בשאלה זו? – שאלתיה, כדי להסב את עיניה הלגלגניות, שהביטו לצד בעלה החרד.

– וכי אפשר להחליט איזה דבר, כשיש לך עסק עם סמרטוט, עם יצול של עור? בבוקר כן ובערב אחרת. קשה לו, כפי הנראה, להפרד לעולם מהחצופה…

– כחע – כחע – כחע! – השמיע ר' אלקנה כעין שעולים. זע והניע בידו, כאילו מתכוון לגרש מעליו זבוב טורד, שאינו נותן לו מנוחה.

– אולי אפשר להשיג כאן כוס חלב? – פנתה בריינדיל בשאלה אל מזכירי, שישב בפינה ליד שולחנו והביט אל פנקס הרשימות לפניו, אך ניכר היה, כי לא הרשימות מעניינות אותו הפעם, כי לבו ואזניו מכוונים לדברי בריינדיל קוזק. – בעלי הענוג הצטנן, והשעול תקפהו. השומע אתה? כחע – כחע – כחע! כן הוא משתעל בכל פעם, כשמזכירים לו את החצופה, ימח שמה וזכרה.

והיא רקקה מלא פיה לצד בעלה.

– למה, בריינה, הקללות והרקיקות? – גמגם ר' אלקנה בתחנונים, ופניו התעוותו מכאב של יסורים ועלבון. – איזו רעה עשתה לך ובמה?..

– חה – חה – חה! – התפרצה האשה פתאום בצחוק שטן רע, עד שכל גופה נזדעזע. היא קמה מעל הכסא, הניחה את ידה האחת על השולחן ואת השניה הושיטה אלי, אחר כך העבירה אותה לצד המזכיר ובאחרונה לצד הפליט, אשר דחפה מעל הכסא ותאמר: – הראיתם, יהודים, איך לבו חרד וכואב לקללות? חושש הוא פן תחולנה, חלילה, על ראש המופקרת. הוא שואל: מה עשתה לי? אני בזה לה. לו נתכוונה לנגוע בי, כי אז נקרתי בצפרני את עיניה החתוליות. איזו רעה יכלה לעשות לי, אם אני אשתך כחוק? התכחיש אולי, כי ארשתני לפני עשרים ושתים שנה בפני הרב שלנו, ר' הירשלי ז"ל ובפני עדים? הזקן ר' איציקל פסיס, שהיה שושביני, חי עדיין. אך למה לי עדים? הנה לכם, יהודים טובים, ההוכחה הנאמנה ביותר! והיא שמה את ידה הימנית בתוך חיקה התפוח והבולט והוציאה משם גליון מקופל ומלוכלך וקראה:

– זאת היא הכתובה, שנתן לי! תבא הכתובה ותעיד. והיא מי? מנאפת, זונה, יקולל חלקה בחיים. כל בוקרשט יודעת. מי היא ומי אני. מנוולת שכמותה! חשבה שזכתה מן ההפקר. הרבה טרחתי ובזבזתי עליו והיא באה אל המוכן.

צבע פני הבעל נשתנה לרגעים: האדימו, החוירו, כהו. שרטוטי הפנים התעוותו, כמו מתוך ענויים. הביעו גם בושה ועלבון, גם צער וכאב פנימי וגם מורא, רפיון רוח ופקפוק נפשי. שם בכל רגע את קצות שערות זקנו לתוך פיו, כרסם שערות ופלט על הרצפה.

– למה, למה? – גם גמגם מתוך מורא וצער בקול בכייני.

– למה, למה? – חקתה את קולו בצחוק הנאה ליסורים. – ולמה עזבת את בניך ואת ביתך? למה וותרת על הבשר הכשר ותלך לאכול בשר טרפה? שאלה בקול חרחור ונחרה, כמו שקוראים לכלב, כשרוצים להרגיזו.

– אבל הרי את יודעת…

– מה אני יודעת? – לא נתנה לו לגמור את דבריו. – אני יודעת שאתה אוכל טרפות, בשר שלא נטבל במקווה…

אז ראיתי, שהתחולל איזה שנוי בקרב הבעל המסכן. פקעה סבלנותו של הנעלב, והוא החליט לפתוח פה, למחות, להצטדק ולגולל מעליו את האשמה הכבדה, אשר אשתו האכזריה טופלת עליו ועל עוד איזו נפש יקרה לו לפני אנשים זרים, והיא רומסת ברגל גסה את כבודו ומכתימה את “ההיא”.

– מוכרח אני לדבר וישמעו אנשים וישפטו. – קרא ר' אלקנה בהתקרבו אל שולחני ואחז בשתי ידיו בקרנות השולחן, כאלו ירא פן תהדפהו משם. – אי אפשר לחשות. היא מביאה אותי לידי כך.

– אדרבה, ספר. אך את כל האמת, אל תכחד דבר. – דרשה בריינדיל מבעלה; ועל שפתיה רחפה בת צחוק שטני ובטול גמור לקרבנה.

– את כל האמת, כמו שאני יהודי. – הסכים הוא לדרישתה.

– אולי תוותרי על כל הענין הזה, ואנו נגמר את העסק שבינינו? – הצעתי אני בזהירות.

– בשום אופן! – קראה בהחלטה – כל הזמן הוא שותק. כמה ששאלתי אותו בבוקרשט וחפצתי להוציא מפיו איזו מלה ולא יכולתי. עכשיו כשהוא רוצה לדבר, ידבר ואשמע אני ושמעתם גם אתם.

והיא ישבה שוב על הכסא, העמידה את מרפק ידה הימנית על השולחן והשעינה על כף ידה זו את ראשה, כוונה את עיניה הלגלגניות אל אחת הפינות סמוך לתקרה וסגרה אותן למחצה.

– נו, דבר. אך את האמת. מהר!

הוא התחיל מספר בקול מלנכולי, סיפור רווי יגון ואימת מוות ע“ד הפרעות והזוועות, שהשתפכו אז בכל רחבי אוקראינה ובפודוליה בפרט; על התנפלויותיהן של ה”באנדות" ואת השוד והשבר, ההריגות והרציחות, אשר באו כתומם על מחוזם במשך שנה ויותר. והנה נתפשטה שמועה, כי שודד אחד מפורסם באכזריותו, אשר הפיל את חתיתו על כל העיירות אשר במחוזם, עולה עם גדודו על עיירתם במטרה להרוג את כל יושביה היהודים, להרסה ולעשותה תל שממה. אז הקיפה הזעקה את העיירה, וכל התושבים החליטו לעזוב את קניהם ולברוח לכל מקום אשר יוכלו. גם בריינה אשתו החליטה לעזוב את העיירה ולברוח לנהר דניסטר, לעבור את הגבול, לבוא לרומניה על מנת לנסוע משם לקרוביהם לאמריקה. הוא, כמובן, לא המרה את פיה. היא לקחה אתה צרור הכסף והתכשיטים וכלי הכסף, ולו נתנה חבילות בגדים שונים – והם יצאו לדרך. הלכו ברגל, נסעו בעגלות, התחבאו בבורות ובחורשות. ולבסוף הגיעו למחוז חפצם, כשהם עיפים ונדכאים. היה ליל שבט אפל וקר. הנהר היה מכוסה קרח ועל הקרח שכבת שלג. אך מן הבוקר נשבה רוח דרומית מערבית פושרת ולחה, אשר אכלה את השלג ולחכה גם את הקרח. שלוליות נקוו במקומות שונים על הקרח. במקומות אחדים נעשה הקרח דק מאד, התפרצו המים מתחתו וזרמו עליו, וסכנת מוות ארבה לעוברים עליו. ה“מעבירים”, שקיבלו על עצמם להעבירם את הגבול עם עוד אנשים, לא שמו לב לסכנת הדרך, ובחצות הלילה נתנו צו ללכת. את הפליטים חלקו לחבורות, חבורות ושלחו אותן למקומות שונים על שפת הנהר, אשר משם יעבירון. מפני האפלה לא ראו איש את אחיו ולא ידעו, מי הם בני לוויתם, ומפני הפחד לא דברו איש עם רעהו. הלכו אלמים ובזהירות, שלא להשמיע קול צעדים. אך הקרח “נאנח” מתחת הרגלים ופה ושם התפורר ברעש, כשברי זכוכית. לרגעים נשמעו גם יריות וקולות של חבטה בקרח. הלב דפק, ברקות הלמות פטישים, והברכים כשלו, קרסו. אך המעבירים לא נתנו לעמוד אף לרגע ולראות, מה שנעשה מסביב ולשאוף רוח. דוחפים מאחור, מחרפים ומקללים. אתה מרגיש, כי השערות על ראשך מסתמרות…

– אה־ה־ה! – פהקה פתאום בריינדיל פהיקה ארוכה, צרחנית, כתקיעה גדולה של שופר חדש, ושסעה את ספור בעלה. – אתה מפיל עלי חבלי שינה, אלקנה, ומשעמם אותי בסיפורי מעשיות אלה. אין לי זמן לשבת ולשמוע פזמונות. ספר מה שהיה אחר כן.

– הרי אני מספר, – אמר מתוך מבוכה, וקולו ירד מעט. – אני צריך לספר, כיצד ניתקתי ממשפחתי. הגענו סוף־סוף אל העבר השני, ורגלי דרכו על אדמת רומניה. ראיתי, כי גם כאן חושך ואפלה, מגור ופחד, ואסור היה לעמוד רגע להחליף כוח. הביאונו לתוך איזה דיר של צאן ודרשו מאתנו “הוספה” בעד העברה מוצלחה… אך כאן ראיתי לחרדתי הגדולה, כי אשתי ובני אינם. כמעט שפרחה נשמתי מפחד. מחשבות נוראות נולדו במוחי. הייתי מוכן להרים צעקה, לברוח החוצה, לשוב על עקבי, כדי לבקש את אבידתי. אך ברגע ההוא נכנסה עוד קבוצה אחת, שעברה אחרינו את הגבול, ואחד מהם סיפר לי, שראה בעיניו את אשתי, ששבה עם בניה אל העיירה ולא עברה את הגבול.

– ומה? הנמאסו עלי החיים, שאמסור את עצמי ואת חיי בני לידי ערל שיכור ואלך אחריו בליל אפל על נהר שקרחו נמס? – שאלה בריינדל. – די לי, שאתה הגיבור, עשית כדבר הזה.

– אבל אם כן, – טען הוא, – יאמרו אנשים, אם אני עזבתי אותך, או את אותי? – פנה אלי ואחר כך אל יתר האנשים וחיכה למשפטנו.

חשבתי, שהגיעה השעה הנכונה לשים קץ לדברי ווכוחיהם ופניתי אל המזכיר בבקשה, שיכין את הקבלה על הסכום, שינתן לזוג זה על מנת שיעזבני; יעברו שניהם את הגבול, חשבתי, וישובו אל קינם. אך בריינדיל סיכלה את עצתי.

– אל תחפז, פן תעשה איזו שגיאה! – אמרה אל המזכיר. ואל בעלה פנתה בגערה: ־ מה אתה מנקר עיני אנשים ומקשקש בלשונך שלא לצורך? פה כולם עסוקים וטרודים, כי הם הרי מקבלים משכורת טובה, ואתה מאריך בטפל, כדי להסתיר על העיקר. ספר, מה היו מעשיך בבוקרשט, יקירי.

ר' אלקנה נבהל מגערתה, הצטמצם, התכווץ ונסוג אחורנית צעד אחד והתחיל מגמגם.

– מה שהיה אחר כך? מה יש כאן לספר? ידוע, מה רבו הצרות והתלאות, אשר עברו על ראשי הפליטים ובתוכם גם עלי…

– מסכן! – קראה בריינדל והניעה ראש, כמשתתפת בצערו, והעלתה על שפתיה חיוך של לגלוג. – תמים זה רוצה לעורר בנו רחמים ועל כן הוא מכחיד תחת לשונו את האושר הרב, אשר מצא אותו בדרך. ספר, ספר. אין כאן איש, שעינו תרע באשרך. הרי יודע אתה, שאני יודעת הכל. ומדוע לא ידעו גם האנשים הטובים האלה, הנותנים לנו כסף, שנוכל לשוב הביתה?

ברגע ההוא הכניסו לי טלגרמה. שמחתי להזדמנות זו, בחשבי, שהפעם אשים קץ להסתוללות האשה בבעלה חלש־האופי, ויבוא הקץ לענויו. ביקשתי סליחה מבריינידל. פתחתי את הטלגרמה ובכוונה השקעתי בה עיני יותר מהדרוש. תכנה היה של מה בכך ומסרתיה למזכיר.

– הנגמר הענין שלהם? – שאלתיה – עסוק אני, כפי שאתם רואים.

– אזה גמר? רואה אני, שאתה ממהר. גם אני ממהרת. ורק הוא, בעלי היקר, אינו ממהר. אך לא ארפה ממך עד שתשמע את המעשה עד הסוף. יש מה לשמוע, כי כאן מתחיל העיקר. נו, בעלי היקר והנאמן, ספר הלאה, אך רק את האמת ובלי פטפוטים מיותרים.

– טוב. אם את רוצה אספר, – אמר מתוך הכנעה, כאיש אשר נוכח, שאין לו תקווה להנצל מידי התליין, והוא שולח את לשונו חפשי. – בודד וגלמוד, מדוכא ורצוץ באתי לישוב יהודי. התגוללתי מעיירה לעיירה בלי פרוטה בכיס, בלי בגדים ולבנים, כי הכל אבד בעברי את הגבול, וזקוק הייתי לעזרת הג’וינט. פּחד הסגורנצה גם כן רחף מעל לראשי, ועל כן לא התמהמהתי הרבה במקום אחד. וכך התגלגלתי עד שבאתי לבוקרשט יחד עם זרם פליטים. שם היו החיים של הפליטים גרועים עוד יותר. הייתי בין אספסוף פרוע, בין המון קבצנים מלידה, שהרגלו לדרוש ולתבוע בגסות ובחוצפה, לקנטר ולקרוא לריב ולמהלומות. קצתי בחיי חברה בזויה ושפלה כזו…

– והלכת לבקש לך חברה אחרת נעימה יותר? – נכנסה לתוך דבריו בשאלה.

– לא הלכתי לבקש.

– אלא מה? היא הלכה לבקש אותך?

הוא נבוך לרגע משאלה זו. אך התעודד מיד ואמר:

– גם היא לא בקשה אותי. אך במקרה נפגשנו. היא ראתה בעניי, שאני בודד וגלמוד, בלי מכיר ומודע ובלי פרוטה, מתגולל בתוך רפש וחלאה, והכינה והפשפש אוכלים אותי, ואין אפילו מי שיכבס ויתקן לי כתונת לשבת ויתפר כפתור למעילי… – ונתעוררו רחמיה עלי והציעה לי להיכנס לתוך חדרה בשעת הצורך, והיא תתקן את לבני.

– ויותר לא? – שאלה אותה קשה, כחוקר דין ממשלתי.

– מה שייך יותר? היא ראתה, שנשמתי אינה נשמת קבצן ואיני יכול לשבת בבית־התמחוי בין כנופיות זוללים וסאבים, המתנפלים על האוכל כחיות טרף ומלכלכים ומזהמים הכל, ואיני סובל את המאכלים, שמבשלים בדודים גדולים, ותציע לי לאכול על שולחנה. חדרה היה אמנם קטן, אך נקי ומסודר בטוב טעם, וכל אשר בישלה היה טעים.

– השומעים אתם, יהודים, איזו נשמה טובה ישנה לזונה, אשר בבוקרשט? – אשת חיל ונדיבה. והוא, התם, מלקק ממש את אצבעותיו ממנה. ומדוע לא? “השוטה נותן והפיקח מקבל”. ומאין לקחה כסף להאכילך, בעלי היקר? העשירה היא?

– גם היא מן הפליטים. יש לה מעט כסף, והיא חיה בצמצום. רק קערה אחת וכף אחת…

– איזה פלא! – קראה בריינדיל בצחוק. – רק קערה אחת וכף אחת, והאוכלים שנים. יוצא, שאכלתם שניכם מקערה אחת. עכשיו אמור נא, חביבי, האם רק מקערה זו אכלת?

פני ר' אלקנה הסמיקו. הוא לבש עוז, קפץ וניגש אליה ממש עד שכמעט נגע בה וצעק.

– זה לא אמת. שקר טפלו עלינו שונאינו. רק את לבני כיבסה ותיקנה אותם. רק לפעמים בשלה בשבילי נזיד, לא יותר. בת ישראל כשרה היא ויראת אלוהים!

היא ישבה וצחקה מטוב לב. בצחוקה היה משהו מהנאה סאדיסטית ליסורי בעלה ולענוייו, שגרמה לו בחקירותיה… מעולם לא הייתי בעיני מטופש ומגוחך, כמו ברגעים ההם. בעצם שעות עבודתי נכנסים למשרדי שני אנשים זרים לבקש ממני לכאורה עזרה, אך באמת הנם מתנהגים אתי, כמו אותם הבריונים מזמן המהפכה, שנכנסו לבתים פרטים, תפסו את מקומות הכניסה והיציאה. אשה אחת נגשה אל בעל הבית וקראה: “הידים למעלה!” החזיקה אותו בשבי, וחבריה עשו בינתים בבית כרצונם. גם אשה זו, בריינדיל, הרגישה את עצמה, כמו בביתה, ערכה ווכוח פומבי עם בעלה החלש להנאתה בענין, שאינו נוגע לי כלל, ואני מוכרח לשבת ולשמוע. כל קרבי והכרתי מחו נגד זה. הפעם אמרתי להתנער, לקום ולהכריז על ישותי ובעלותי. אך היא, כפי הנראה, הבינה שוב למחשבתי, קמה חיש מכסאה, סלקה בידה האחת את בעלה הצדה ותעמיד אותו מאחורי גבה ותפן אלי בקולה הגברי ותאמר: – יודעת אני שאתה עסוק, והוא מגמגם ומפיל שעמום בדבריו. ועל כן אסיים אני את הספור בשתים שלוש מלים. מעשה שהיה – כך היה. לעיירתנו הגיעה השמועה, שר' אלקנה בעלי מצא לו אשה צדקנית בבוקרשט ונזדווג אליה. אמרתי: יהיו שניהם כפרתי. כי למה הוא לי? אני ברוך השם בעלת בית ובעלת חנות למנופקטורה ואם לבנים שאין, ברוך השם, להתבייש בהם. ועוד מעט והייתי לחותנת. והוא, קוני־למל, יהיה לו שם עם החצופה לדראון ולקלון. אך הנה נשתדכה לפני זמן מה בתי ושואלים: איך זה? לכלה יש אב, והוא רק מעבר לדניסטר – כמה יש עד בוקרשט? התלך הבת לחופה כיתומה? הלא כל השומע יצחק לנו. ואני יודעת עוד, מה ידברו השכנים ביניהם ואת לעגם. אז אמרתי בלבי: אעברה נא את הנהר והבאתי את בעלי עמי הביתה, ויתפקעו שונאי. קיצור הדבר. באתי לבוקרשט, דרשתי, חקרתי ונודע לי עוד בו ביום הכול. מצאתי את המציאה. באתי עמו בדברים על ענין הסתר שלו. אך הוא העמיד פנים של צדיק תמים, שאינו יודע צורת נקבה ומגמגם: בע־מע! אחזתי בצווארונו, טלטלתיו ונערתי ממנו אילו הודאות קלות. לא התעצלתי והלכתי עוד באותו הערב אל מקום משכן כבודה של החצופה. מילא, על יפיה לא אדבר. מה שלגבי אחרים יופי, לגבי דופי. לא אחליף את צפורן זרתי זו בעד כל פניה (היא הושיטה למולי את זרתה המלוכלכת). אך אין מקשים על טעמם של גברים בענייני אשה זרה. הם מדברים לכאורה על הפנים ומתכוונים לדבר עבירה. נכנסתי אליה ומצאתיה מקושטת ומפורכסת. היא כנראה חיכתה לו, והנה באתי אני. פתחתי עמה בשיחה ונוכחתי מיד, שהיא פקחית וזהירה מאד. אך אני יודעת, כיצד לדבר עם נשים מסוג זה. הבאתיה בין המצרים. אז נשתנתה כרגע, נזדקפה כסוס זועף, העומד על רגליו האחוריות, כדי לאיים על יריבו, ואומרת לי כדברים האלה: “האם לך מותר ולי אסור? עשרים שנה חי אתך, יחיה מעתה גם עמי”. דברים ברורים כמדומני. נשאר לי רק להכניס את כל צפרני אצבעותי לתוך פרצופה ואחר כך להסתבך בשערות ראשה ולסחוב אותה ברחובות בוקרשט ולקרוא: “ככה יעשה לאשה המכשילה גברים נשואים!” אך אני הלא בריינדיל קוזק הנני, שהקנאה זרה לה, ועל כן שלטתי ברוחי ועזבתי את חדרה מתוך שתיקה. הרהרתי: מכיוון שהיא מדברת ככה, וודאי יש לה יסוד, והוא אמר לה אולי בפני עדים: “הרי את”. מעשים כאלה הלא הולכים ונעשים בעולם החטא שלנו. החלטתי ללכת קודם אל הרב ולשאול את פיו, מה הוא הדין במקרים כאלה? אולי אצטרך אני לקבל ממנו גט פטורין ואסור לי, איפוא, להרגיזו. ואולי יצטרך הוא לתת גט לה. הייתי מוכנה לתת לו את הברירה, אף־על־פי שאני בעלת אמביציה ואשתו החוקית כדת משה וישראל. הלכתי אל הרב ומשכתי גם אותו אחרי. הוא הלך ממש כשור לטבח יובל. באנו אל הרב. סיפרתי לו את הענין. הרב שאל גם אותו. והוא סיפר לו על דבר הכפתור, הכתונת והקערה. הרב הוא איש חכם, אף־על־פי שהוא לבוש כאשכנזי גמור, כמו שצריך להיות רב בבוקרשט, והוא פנה אליו ושאלו בלי כל הקדמות:

– אמור נא, ר' יהודי, הארשת אותה לך בחופה ובקדושין, או בצורה אחרת בפני עדים?

– חס ושלום! – ענה זה כנכווה – עוד בפני עדים? יודע אני על דבר חרם דרבנו גרשון. אז פנה אלי הרב ואמר בזו הלשון:

– מרת בריינדיל, הבעל הוא בעלך, ואת הנך אשתו כדין וכדת ואינך זקוקה לגט. גם ההיא פטורה מגט. זה היה כך, סתם. מקרים כאלה בימינו אלה נפרצים, בעוונותינו הרבים, בכל מקום. קחיהו ושובו הביתה שניכם, וחיו שם עד מאה ועשרים שנה.

– כאלה היו דברי הרב על פי התורה. – סיימה את סיפורה בנצחון וצחקה על משבתה של ה“היא”. אז החלטתי ללכת אליה ולעשות אתה חשבון צדק ולשלם לה במזומנים בעד כל החסדים והטובות, אשר עשתה עם בעלי המסכן. אל תשאלוני מה וכמה קיבלה. היא נשארה, כמדומני, שבעת רצון לכל ימי חייה. רציתי שכל העולם ידע, כי קוני־למל הוא בעלה של בריינדיל ואיננו הפקר, וה“היא”, אף־על־פי שפרצופה לפי דעתכם, הגברים, הוא יפה וגם טובת לב היא, כי נתנה לבעל־אשה לאכול מקערתה, ובכל זאת היא רק פרוצה ומופקרת ולא יותר. ומה שרציתי השגתי. שאלו ויגידו לכם, כי אין בית בכל בוקרשט, שלא ידעו זאת. ואף לחצר פרדיננד הגיע הדבר, כמדומני.

מעבר למחיצה נשמע קול צחוק וקול קורא: “אמת הדבר. אני הייתי שם”.

– אתה שומע? – פנתה אלי, – אף בין הפליטים המנוולים, אשר כאן ידוע הדבר. פחד נפל על כל הבעלים ממין זה, והם יתנו מעתה יקר לנשותיהם. עכשיו אין לי עוד להאריך. שבתי לאכסניא ואמרתי לקוני־למל: ר' אלקנה בריינה’ס, שמע את אשר אומר לך. הוכחתי לכל העולם מי אני, מי אתה ומי היא. עכשיו אני נותנת לך את הברירה ובחר כרצונך: בי או בה. אם בה – תן לי גט ואשוב לי הביתה בגפי ולא אשב אפילו “שבעה” אחריך. ואם בי – קח את צרורך ותיכף ומיד הביתה! והנה אתם רואים, כי רץ אחרי ככלבלב אחר גברתו, ההולכת השוקה. כנראה רוצה הוא לשבוע קצת נחת מבתו הכלה ומיתר בני, ואולי להנות גם ממני. הכן אני דוברת אלקנה?

היא הפנתה את ראשה אחורנית וראתה, כי בעלה איננו עומד באותו המקום שהעמידה אותו, כי בעת אשר דבריה זמזמו בחדר, כפרימוס דולק, כשמטגנים עליו קציצות בשומן, התרחק אלקנה לאט, לאט מן המקום ההוא, עמד ליד החלון הנשקף החוצה, העמיד את שני מרפקיו על אדן החלון, השעין על ידיו את ראשו ואת מצחו שם אל הזגוגית המכוסה בקרום דק של קרח… מתוך הרחבת הדעת והנאה מרובה שלחה בריינדיל את ימינה לצדו וקראה לו:

– בוא הנה, אלקנה. אני גמרתי, ואתה יכול לגשת הנה. מה אתה רואה בחוץ? הפורחות שם צפרים, או שעיניך מחפשות אותה? ברכה לבטלה. היא שוכבת עדיין במטה ולהראות בחוץ תירא אפילו אחר שתבריא.

והיא פנתה אלי שוב ותוסיף:

– שכחתי לספר לך, כי חשבנו לעזוב את בוקרשט הארורה עוד שלשום בערב. אך הוא יצא את הבית לפני שקיעת החמה ולא שב. חכיתי שעתים, והוא איננו. הלכתי לחפשו. לבי אמר לי, כי אני צריכה ללכת אל דירת ה“היא”. הלכתי שמה וראיתי לאור הפנסים, כי “שלי” מסתובב לפני ביתה ומאחוריו, כגנב, המתכוון לחדור לאיזה בית על מנת לגנוב משם דבר מה. הבנתי, כי לבו נוהה עוד אחרי “הקערה” הזרה. ידוע הדבר, כי נשים כאלה מכשפות הן ויודעות לצודד נפשות גברים קלי דעת. הוא הלך אליה, כדי להפרד ממנה ולהוכיח לה, כי איננו כפוי טובה. אך אנכי הפרעתי לו.

ר' אלקנה ניגש לקריאתה אל השולחן בראש מורד ונאנח אנחת כבש כפות בבית המטבחים. פניו, ביחוד עיניו, הפיקו יגון רב וצער, וניכר היה שאיננו בקו² הבריאות.

– ובכן את אומרת לעבור את הגבול עוד הלילה? – שאלתיה מתוך בטחון לגמור מהר את הענין.

– איזו שאלה? אמרתי לך פעם. – ענתני ברוגז.

– וכמה כסף?

– גם זה אמרתי. אעבור אני לבדי – שלושת אלפים, שנינו יחד – חמשת אלפים. זהו המחיר הקבוע כיום הזה.

– ומתי תאמר הגברת בוודאות בלי “אם”?

– אמור אלקנה, בפעם האחרונה, כמה כסף עלי לדרוש? הרי רואה אתה, כי האדון רוגז.

ר' אלקנה הרים קצת את ראשו, חיכך בידו האחת את מצחו ואת רקותיו, שלח מבטו הצדה ואמר בלחש ובאי רצון:

– איני יודע, למה את ממהרת ככה? ראשי כואב היום. שכחתי בבוקרשט אילו תעודות וחפצים שונים. עוד נספיק לראות את הבולשביקים הרוצחים, ימח שמם.

– אשו של גיהנום עליך, גבר מכושף ואבוד. אחרי כל מה שקרה, הוא מחפש עוד תואנה להשאר וחולם לראות את פרצופה הטמא. לחינם אתה מקווה. יש לה בוודאי כבר אחר במקומך. תן לי, אדוני המנהל, שלושת אלפים ונסעתי אני לבדי. יהא כאילו מת מיתה חטופה ומשונה. וכה אומר בביתי: נשואה נסעתי לרומניה ואלמנה שבתי הביתה “ברוך דין האמת”.

– לא, לא. חמשת אלפים! – קרא אלקנה בקול חלש, כנראה לאחר רגע של מלחמה פנימית קשה.

– ידעתי, חביבי, כי סוף־סוף, תסע עמדי. – אמרה והאירה אליו את פניה. – הלא בשבת הבאה יקראו את חתן צירלה לתורה, וביום החמישי תוליכה לחופה. אני צריכה עוד לתפור בשבילך בגד חדש. כאן אקנה לך נעלים וכובע. בלעדיהם לא אלך אתך לחופה. עכשיו אפשר למנות את הכסף על היד ואנו נשתחרר. יש לנו עוד עבודה רבה היום.

מתוך רצון להרים קצת את ערך הבעל בעיני אשתו ולתת לו שלומים בעד כל העלבונות והענויים, שהשביעה אותו אשתו, ולהשפיל מעט את גאוותה, אמרתי לה, כי אין לי רשות למסור לידה את הכסף, כי אם לבעלה, מאחר שהוא יצטרך לחתום על הקבלה. לתמהוני לא התנגדה בריינדיל לדברי. אדרבה, היא העמידה פנים שוחקות ותאמר:

– יודעות³ אנו, מה אנו ומה חיינו, הנשים, בעיניכם, הגברים. הלא אתם מברכים בכל יום: “שלא עשני אשה”. אך לא איכפת לי. בין כך אין אצלנו הבדל ביני ובינו. אני והוא – חד הוא.

שלחתים למזכיר, שיסדר את עניינם. התחלתי מעיין בתיק עם תעודות ורשימות אשר לפני. הבטתי לצד הזוג וראיתי את ר' אלקנה יושב על הכסא ליד שולחן המזכיר, לוקח ברשלנות את העט בידו, טובלו בדיו ושם אותו על הגליון, שהוצע לפניו. פתאום רעדה ידו, והעט נפל מתוכה. עיניו נסגרו וראשו צנח מטה. לולא מיהר המזכיר והיהודי, שהיה עמנו כל הזמן בחדר, לאחז בו בעוד מועד, כי אז נפל על הארץ. מיהרתי אליו גם אני.

– ר' אלקנה, מה לך? ר' אלקנה! – קרא המזכיר.

– הוא מתעלף! – קרא היהודי.

בריינדל עמדה אז ליד השק עם החפצים והדקה את הקשר. בשמעה את הקריאות מיהרה אל בעלה גם היא והתחילה מטלטלת ומניעה אותו בכוח.

– לא כלום. לא כלום. – אמרה להשקיט אותנו. – יש לו, כפי הנראה, חולשת הלב, שבאה לו בבוקרשט מן הארורה. גם שם היו לו התקפות כאלה פעמים. בבית היה בריא. נבוא הביתה, אתן לו לשתות חלב עזים ויבריא.

היא הוציאה מכיסה בקבוק קטן עם “טפות להתעלפות”, הגישה לחוטמו – הוא התעורר, עיווה את פניו וזורר. היא קראה “אסותא”! הבטתי אליו וראיתי שתי טפות דמעות גדולות מתגלגלות אט על לחייו…

אחרי רגעים אחדים ניגש אל שולחני, כשהוא אחוז בידי אשתו. מניתי את הכסף על כף ידו הרועדת. הם נפרדו ממני. אך עוד טרם יעזבו את משרדי ראיתי בהוציאה את הכסף מידו ותשם אותו בחיקה. את השק עם החפצים לקחה היא הפעם ותלך בראש. הוא נגרר אחריה עצוב רוח ובאין כוח…

בעזבם את משרדי – הרגשתי, כי הוקל לי פתאום. ראשית כל חדל הרעש באזני, כמו לאחר שעבר אפנוע, או אוירון ברחוב עיירה בשבת. אך במידה ששקט בחדרי, גדל הרעש מעבר למחיצה בין הפליטים, שחיכו בחדר ההמתנה ואשר הקשיבו רב קשב לדברי הזוג כל הזמן שהיו בחדרי. עכשיו כשיצא הזוג אליהם, היתה התעוררות רבה. נשמעו קריאות: דרך צלחה, בריינדיל קוזק! צאתך לשלום, ר' קוני־למל! זוג יונים עף לארובה! שמעתי גם את קולה הזועף של בריינדיל אך לא הבחנתי את המלים.

עבודתי הרגילה נתחדשה.