א

הדבר היה בל״א בעומר שנת תרפ… עבדתי באותו יום עבודה רבה, כי החלטתי לנסוע למחרת הבוקר למירון, להילולה דר׳ שמעון בן יוחאי. משום כך היה עלי למלא גם את עבודת המחר. עיף הייתי ושכבתי אחר הצהרים לנוח מעט מתוך קריאת־עתון. פתאום הרגשתי כעין סחרחורת קלה. עצמתי את עיני. מיד קפצה עלי הזיה, אחת מאותן ההזיות הנעימות, המגיחות לפתע־פתאום. קמו לפני תמונות נשכחות, זכרונות בודדים מימים רחוקים, הנאחזים בחבלי הילדות. אתה מוקסם ורוצה בהמשכתם. אך כבואם כן העלמם. בן־רגע וכל המראה גז…

ההזיה של אותו רגע הביאתני לעיר מושבי בביסאראביה, החביבה עלי גם במקום־מגורי בארץ־ישראל. ראיתי את עצמי כשאני נער עם נערי ה״חדר", בו יש לי חבר, אשר בו אתיימר, הוא בנו של הגביר ארקאדי קנדל. עם חברי זה, ששמו נחום, אני נמצא בגן־הפרחים, שלפני ביתם הגדול והיפה. עומדים אנו על הגבעה שבמרכז הגן ומתענגים על שקיעת החמה, העוטה את פאת שמי המערב ואף מימי הנהר, הזורמים מעבר העיר במעטה להבות בדמות ווילוני זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני. רוח קלה משיבה את נפשנו. פרחי הגן מרטטים, ועלי־הצפצפות מרשרשים קלות…

באותו רגע התחיל הפעמון שבפרוזדורי מצלצל. הארג הדק של הזייתי נקרע, ותחיית העבר היתה כלא־היתה. נשמע קול רגלים יחפות על הרצפה, ועמה – נקישת לשון המנעול ושיחת גבר עם העוזרת שלי.

– האם מר סולומון גריגורביץ בבית? – שאל האיש ברוסית.

– איני יודעת שם כזה, – עונה העוזרת בלשונו.

קפצתי מעל הספה, פתחתי את הדלת וקראתי: – כאן. ומי שם? שבתי לחדרי, והאיש אחרי. ראיתי לפני איש בגילי, בעל קומה בינונית, לבוש שחורים, שלא כמנהג הארץ בימים חמים. פנים חוורים וחולניים. זקנו השחור, הקטן והרך, מסורק לשני עבריו, ובאמצע נראה סנטרו העגול והתפוח, ככפתור לבן־־חלק. גם שפמו מסורק לכאו ולכאן, כדי שלא יעלים על הפה הקטן עם השפתיים האדמדמות. גבות מקושתות ארוכות מטילות צל על עפעפיו, עיניו החומות שקועות ומלאות סוד, והן מביטות לצדדים, כמחפשות דבר־מה. במלבושיו ובתנועותיו המרושלות הזכיר בן־עיירה אמיד מלפני המלחמה, חציו משכיל וחציו אדוק, שבא לכרך בפעם הראשונה.

– סולומון גריגורביץ? – שאל מהסס ברוסית.

חייכתי ואמרתי:

– בשם זה נקראתי בזמן ובארץ, שאינם עוד ולא יהיו לעולמים.

– סליחה, – אמר בהתרגשות קלה, – הזוכר אתה, סולומון גריגורביץ את נאום ארקאדיביץ?

– קנדל! – קראתי נפתע בקול נבעת.

– אני, אני הוא, חברך מתור הזהב, – השיב בקול עמום.

– אל אלוהים! – קראתי וחיבקתיו ולחצתיו אל לבי. – נחום, נחומ׳ל קנדל! הלא רק לפני רגעים מועטים הגיתי בך. איני יודע אם בהקיץ, או בחלום. ראיתי אותך ואת עצמי, כשהיינו נערים ועמדנו על הגבעה בגנכם, הצופה אל פני הנהר הנהדר, דניסטר, אל המבצר התורכי ואל טחנת־הרוח שעל ראש ההר… איך זה עלה פתאום זכרונך לפני אחרי עשרים שנה ויותר, ודוקא ברגעים אלה שבאת אלי? פלא הדבר, פלא!

– פשוט ומובן, – ענה חברי מתון. – מילדותנו היינו קשורים זה בזה. גם אני הגיתי בך כל היום. בדרך זו התלכדה מחשבתי במחשבתך, ועלה זכרוני לפניך.

– חידה, פלא. – לחשתי לעצמי.

– רבים הם הפלאים והחידות בעולמנו, – אמר בלחש ובאנחה, ועיניו שוטטו בחדר. – עצם הוויתנו ומקור מחשבתנו, ראשיתנו ואחריתנו, הכל פלא הוא… ודבר בואי הנה?…

התבוננתי בו. בזכרוני נשתמר אותו הנער העדין, גלוי־הפנים וטוב־הלב, שהיה אחר־כך לצעיר נחמד, בעל אופי רך ומנומס, מפונק וטרזן במלבושיו. עתה ראיתי לפני יהודי שחוח־גו במקצת, בעל זקן ושפם עם שערות שיבה, מצח חרוש חריצים וקמטים, מדבר בלחש, מבטיו מוזרים מעט, ופניו מביעות יגון וכאב נסתר. אני מלא סקרנות ושאלות. רוצה לשמוע מפיו, מה עבר על עיר־מולדתי בתקופת הגעש של המלחמה והמהפכות; איה חברינו ומכרינו, ועוד, ועוד. והוא, קנדל, שאהבתיו אהבת נפש, מה הם קורותיו וגלגולי חייו ומה הביאו הנה? אך תוך הרהורי החלטתי שלא למשש כעיוור, פן אכאיב לו. התגברתי על סקרנותי וחכיתי לדבריו. וודאי היה לי, שהוא יספר לי מאליו את סיבת בואו לכאן. ביקשתיו לשבת וקראתי לעוזרת. בקשתיה בלחש להביא איזה משקה קר.

– באתי הבוקר באניה וירדתי ביפו, – התחיל מספר בקול לחש אחר שישב, – היהודים קוראים לה ארץ־ישראל. אך כשבאים הנה רואים, שאמנם ארץ פלשתים היא. בדואים פראים, מלוכלכים וצרחנים, מטרטרים בשפה, שאינה מובנת לך. כאוכלי־אדם הם מתנפלים עליך, כאילו רוצים להקריבך קרבן… עכבוני בבנין מלוכלך ומזוהם עד הצהרים. איזו סמטות צרות ומזוהמות!

הרגעתיו והבטחתיו, שעוד יבוא יום ונבנה לנו נמל בתל־אביב, ככל הנמלים, ואז יהיו הסדרים אחרים.

– אפשר, – הסכים לדברי. – אתם הציונים הוכחתם, שיש לכם יזמה וכשרון לבנין.

– מי עוד בא אתך? – שאלתיו.

– באו רבים: תיירים וחלוצים, – ענני, מבלי להרגיש, למה אני מתכוון. – הארץ הקטנה הזאת על שפת הים התיכון היתה לארץ חפץ. מאז דרכו רגלי על אדמה זו ונשמתי את אוירה, עלתה מחשבה בלבי, שכדאי היה גם לי לבנות בית בארץ אבות. אך עדיין מוקדם הדבר. עלי להבהיר קודם את מצבי.

– חפצתי לדעת, אם לבדך באת, כלומר… – הוספתי בגמגום והתחרטתי מיד שלא התגברתי על סקרנותי.

– הא? לבדי באתי. מכל משפחתנו הגדולה נשארתי רק אני בעולם זה. אין לי איש. ערירי אני וגלמוד לעת עתה. – ראשו התנועע וריסי עיניו רעדו. – הלא לשם כך באתי הנה. אני מבקש את אבידתי שאבדה לי לפני מספר שנים. ועד היום איני יכול לשכחו ולהתיאש. זהו אסוני. אך כך הוא.

נתברר לי מיד, שכוונתו היתה לרוזה. אך מכיון שהוא לא קרא בשמה, לא הזכרתיה גם אני. שאלתיו על ידידינו הקרובים, ותשובותיו העציבו את רוחי:

– מתו, נהרגו, איבדו את עצמם לדעת, השתגעו, נדדו לארצות רחוקות, או שבגדו וברחו… בי נתקיימו כל האסונות והפגעים. אני מת, משוגע, נודד. אני רודף אחר בוגדה שאסרה אותי בכשפיה. ואולי אין היא אשמה. הלא הוא, הארור!

הוא הוציא את מטפחתו ונגב בה את ריסי עיניו…

התחלתי מבין ורואה לשברו בחיי משפחתו. אבל מי הוא הארור? מה קרהו?

– הבאת הנה כתייר, או על מנת להשתקע בארץ? – שאלתיו.

– לא עת סיור היא לי ולא זמן ביסוס, – אמר והוריד את ראשו, ועיניו הועמו. – זה שנים אחדות שאני תועה בעולם הזה, תועה ומחפש. אמרו לי, שכאן אמצא את אבידתי, ובאתי.

– מאין?

– מפינלאנד… אך זהו פרק בפני עצמו. הזוכר אתה את איסאק אחי?

– וודאי אני זוכרו, אותו ואת עיניו השוחקות ושפתיו העסיסיות…

– היש בית־תפילה בסביבה? – פנה אלי פתאום בשאלה וקם ממושבו. – מחר יום־הזכרון שלו, ואני רוצה לומר,,קדיש", כי אין אחר שיזכרהו… כל בני משפחתנו אבדו, נשמדו. התהיה הערב בביתך?

– לצערי, יש לי ישיבה תכופה הערב, ומחר בבוקר אני יוצא לצפת ולמירון, להילולה דר׳ שמעון בן יוחאי.

– למירון? הרי גם אני נוסע לשם! – קרא ופניו אורו. – המאמין אתה במסתורין? כשכוננתי את צעדי אליך, ספרת לי, שפתאום עלה זכרוני לפניך והגית בי. וכשדרכתי על אדמת ארץ זו הרגשתי, שדבר־מה מתחולל בקרבי. כקרן זוהר נראתה לי. מאמין אני, שכאן אמצא את אבידתי. סימן טוב הוא לי גם זה, שמצאתיך בביתך ואתה נוסע למירון. נסע יחד. בדרך אספר לך הכול, אם תעמוד רוחי בי.

מזגתי לו כוס מיץ קר של אשכוליות ובקשתיו לשתות. אך הוא הסתלק וביקש סליחה. הוא אינו רוצה לטעום דבר לפני תפילת מנחה.

הוא קם. הלכתי ללוותו עד בית־תפילה. נפרדנו על מנת להפגש בבוקר השכם בתחנת הרכבת.

ב

נחום קנדל היה לי לא סתם חבר. אביו, עשיר, תורני ומשכיל, לקחני עוד בהיותנו נערים להיות חבר־עוזר לבנו בלימודים העברים, שהתקשה בהם. נחום היה עדין, טוב־־לב ונוח להתמכר ולאהוב את חבריו, ועד מהרה נעשיתי כאחד מבני־הבית. הרבה פעמים אכלתי על שולחנם ולנתי עמו בחדר אחד. ודעת לנבון נקל, מה שמחתי לפגישה זו. בכל שעת שיחתנו הדריכני מנוחה הסוד, שנשא בלבבו ושלשמו בא לארץ־ישראל. אמנם נחשתי סוד זה מהו. האישיות המרכזית, שמילאה תפקיד חשוב בימי הנוער שלנו ושבגללה נפרדתי מעל חברי זה אני, ושלשמה בא הוא עתה הנה, תפסה את כל תאי מחשבתי ואף הגיתי את השם באותיותיו: רוזה ספירשטין! רוזה, רוזה! באזני זמזם ניגון אחד של הזמר העממי בלשונו של ביאליק:

,,מארץ נכריה, ממדינה רחוקה היא באה כצפור עם גילה וצחוקה, עליזה ופזיזה ומאירה ושמחה – וכל העירה נתבשמה מריחה… וכל הבחורים כפרת שרוך נעלה – והתחילו הקטטות בין אשה ובעלה"…

אך מה לרוזה ולקנדל ולארץ־ישראל בזמן הזה?

היה בעירנו מורה של בית־הספר הממשלתי, יליד ליטה, מנחם לבוביץ ניימאן שמו. והוא נבדל משאר המורים הממשלתיים בזה, שעסק בחיבור דקדוק עברי והגה תמיד בתנ״ך ובפירושיו. בשעותיו הפנויות עסק גם בענייני תרבות ובעניינים ציבוריים אחרים. היה רצוי ומכובד בעיר. אשתו, סופיה מארקובנה, בת־ליטה אף היא, היתה רופאת־שנים. לקוחותיה היו מבני האינטליגנציה היהודית והנוצרית. היא היתה אשה טובה ופקחית. ידעה לקרב את הנוער הלומד והמתקדם, והוא מצא בביתה סביבה חמה ואמהית. ערב־ערב היו מתאספים בבית הזוג הזה בוגרים וסטודנטים מבני העיר, וגם אורחים משכילים שהיו באים העירה; היו מבלים את הערבים בשיחות וויכוחים על עניני ספרות וחברה. החסרון היחידי, שהרגישו המבקרים בבית זה היה, שבעלי־הבית היו כבר בגיל של ארבעים ומעלה, ונפשם של המבקרים הצעירים צמאה לפנים חדשות, ולא לצעיר, כי אם לצעירה. ולפיכך חיתה רוחנו לקראת הבשורה, שבישרה לנו פעם בעלת־הבית, שכוכב חדש יופיע בקרוב על שמינו. בת אחותה מתכוננת לבוא אליה לירחי הקיץ ומובטחת היא, שהאורחת תגוון את חייהם ותנעים אותם להם.

עירנו היתה רחוקה כמה עשרות קילומטרים ממסילת הברזל, וטלגראמה כשנשלחה למי שהוא, התקבלה על־פי רוב לאחר שהגיע שולחה למחוז־חפצו. לפיכך לא ידענו בדיוק, מתי תבוא האורחת, והיינו במשך ימים אחדים במצב של צפיה ומתיחות. והנה באנו בערב אחד ל״מועדוננו" וראינו עוד מרחוק, שכל החלונות בבית הזה מוארים. והתחיל הלב מפרכס מצפיה.

– בת אחותי, רוזה סולומונובנה, – הציגה אותה לפנינו בעלת־הבית בחגיגיות רבה.

הפגישה הראשונה היתה קצרה, כי האורחת היתה עיפה מהדרך. אבל הרושם הראשון היה עז. ובדרכנו הביתה אחזה אי־מנוחה את כולנו, ודברים בפינו בדרך לעו. הרגשנו בסערה המתקרבת. וחבר אחד, תלמיד המחלקה הרפואית באוניברסיטה, חיבר באותו מעמד שיר:

רזי־לי, רזי־לי, רוזה,

אגלה נא לך רז זה –

אהבתי לך מה עזה.

למה זה ועל מה זה?

יען עלמה אַת, רוזה.

– פרוזה! – פלט אחד מן החבורה.

– שיש בה נארקוזה – חרז שני.

– קלות־דעת וניברוזה. – הוסיף הגדול שבחבורתנו, סוסנובסקי הנשוא.

– ומה דעתך, קנדל? למה מלאת את פיך מים? – שאל מיכלין את קנדל, שגם הוא היה בתוך החבורה, וטפח על שכמו. – ילדה נחמדה, האין כן?

קנדל הבישן לא ענה מאומה. פרש מהחבורה והלך לו מחריש ובודד.

– אני נשבע, שבחור תמים זה כבר התאהב בה, – אמר הסטודנט רוזן וצחק צחוק רם.

מאז התחילה פרשת רוזה לא רק בחיי חבורתנו, כי אם גם בחיי כל העיר. הכל נתבשמו מריחה. וכל רואיה גילו בה סגולות חדשות לבקרים: גמישות וזריזות, תנועות חן ושרטוטים נפלאים, פקחות, הומור. הכל בה. בחורות התברכו בגזרתה המחוטבת ובזקיפות קומתה, ואלה שזכו לבוא עמה בדברים, הללו את חכמתה, טוב־טעמה והשכלתה. מביני זמרה התפעלו מקולה הערב. ברצותה – תשתפך בקול־זמרה, כזמיר בליל ירח בגן־דובדבנים. נפלאים היו הסלסולים. וכטוב לבה עליה, היא דורכת את עורקי פניה, קורעת את עפעפיה, מבליטה את תפוחי עיניה הלחות ומשמיעה קול אלט לירי וצלול. היא שרה וגם מלווה את שירתה בפסנתר. יודעת היא את כל האריות של “פאוסט”, של “כרמן” ושל “ייבגני אוניגין”. מלבד המון רומאנסים מתוקים, שירי־צוענים ו״מארשים". כששרה וניגנה, נתמלא הבית ששון. אך יש וענן קודר כיסה את פניה היפים. אז כבו קרני האורה, ששפעו מעיניה, וגרונה והפסנתר הגו נכאים. התוגה אפפה את כל הבית, ושומעיה־מעריציה הורידו ראש, כאילו קרה אותם אסון. אך בהתפזר הענן מסביבה, וקרני השמש נראו שוב על פניה ביפעתם, כרגע חלפה התוגה ורבתה השמחה. – אז נשמע קטע של זמר גנדרני ומגרה יוצא מגרונה:

זאחאטשוּ פאליוּבליוּ, זאחאטשו ראזליוּבליוּ¹

אז קפצו הצעירים ממקומם עליזים, מתרוננים, מוכנים לצאת במחול ה״קומארינסקי“… ורוזה רחצה את פניה ומחתה את עקבות ה״טיפות המלוחות”, לבשה שמלת־באטיסט אדום, שמה על ראשה כובע־מלמלה אדום קל ורחב־שולים ונעלים קצרות אדומות על רגליה הדקות המשוקדות בתוך גרבי־משי מצבע עורה, לקחה אתה שני “פאז׳ים” המשרתים אותה על פי תור ומלווים אותה בדרכה, ויצאה עמם לטיול.

"רוזה הולכת״, – עבר לחש ברחוב, כרשרוש עלים בעבור רוח בין העצים. עומדים גברים ונשים, זקנים וצעירים, מביטים אחריה ומתענגים על טפיפת רגליה הקלות והיפות. עומדים אנשים לפניה ומסתכלים ונהנים מיפי פניה ותנועותיה. והיא הולכת בקומה זקופה ומביטה ישר אל פני המתבוננים אליה. חיוך נעים בזווית פיה הקטן, היא מרכינה ראש לאנשים, ועיניה בוחנות. כבת מלכה גאה ונהדרה, הרוצה לעשות חסד עם בני עמה, והיא מראה להם את חמודותיה, כדי לגרום להם נחת־רוח.

בית ניימאן עמד ברחוב שאנן, רחוק משאון העיר, צופה אל פני הר גבוה מכוסה כרמים וגנים. אך מאז באה רוזה להתאכסן בבית, התחילו כל הרחובות מוליכים הרבה מהעוברים והשבים דווקא דרך פינה שוקטה זו, כאילו לא היתה לפניהם דרך אחרת. ובערבי הקיץ לא מצאו אנשים מקום טיול נאה יותר מאשר בסביבה ההיא. ורוזה ידעה, שאנשים אורבים לה, והוציאה מזמן לזמן את ראשה החוצה וגם נתנה בשיר קולה.

יחסה למוקיריה, שמספרם הלך וגדל, לא היה יציב. את מי שקרבה היום הרחיקה למחר, ולמחרתים קרבה אותו שוב, הכל לפי מצב־רוחה באותו יום. אך סימני אהדה הראתה לקנדל יותר מאשר לאחרים. היא אהבה מאד לשוט בסירה על הנהר ולרכב על סוס, ואת שתי תאוותיה אלה יכול היה רק קנדל לספק, כי באורוות אביו היו שני סוסי־רכיבה; ועל הנהר היתה לו ולאחיו “סנונית” לבנה וקלה.

– מטפחת־משיי, רביד־צוארי, – התרפקה עליו, – אולי תצווה על פיודור העבדקן המדובלל, שיביא את סוסי־הרכיבה שלכם, ורכבנו שנינו אל השדות?

קנדל השתקן רץ אל האורווה ושב עם פיודור, ואתם שני סוסים שחורים, מסורקים ומקושטים. לבשה רוזה את שמלת־הרכיבה, שהכינה לה, וכובע אדום קטן בראשה ומגלב בידה; ויחד עם קנדל רכבה על הכביש, המוליך אל יער הממשלה, ועיני כל העוברים והשבים מלוות אותם במבטי־הנאה־וקנאה.

מיום ליום הלכו “קרבנותיה” ורבו. הראשון היה הרוקח סוסנובסקי, אשר התפאר, שהוא מוגן מפני יצר הרע. יום אחד הלך עם אשתו אל הרב דמתא, ולאחר שעתיים יצאו משם – הוא לבדו והיא לבדה. הוא שב לדירתו והיא שבה לבית אמה. וקול ההמון, שהוא כקול שדי, אמר, שדין ודברים בין הזוג הזה – התחילו בגלל רוזה, אף על פי שאנחנו ידענו שרוזה לא חשבה אפילו עליו.

קרבן־עולה, שנשרף כולו, היה נפתלי בארבאלאט, רווק לא צעיר. מרחוק פלחו את לבו חיצי אַמוּר, והם נתקעו גם במוחו. אמרו עליו, שגם קודם לכן לא היה שפוי בדעתו, אך הפעם יצא מדעתו לגמרי. הוא ראה את רוזה, כמלכה, והוא משרתה ושומר ראשה. יומ­יום היה מתהלך ברחוב הבולווארי לפני ביתה בשעות קבועות הלוך ושוב, כשמקלו מונח באלכסון על כתפו, כרובה. וכשראה איש מתקרב אל הבית קרא:

הצדה! כאן וויאַַ דה לאַ רוזה,

מקום משכן המלכה רוזה!

וכשראה את רוזה עומדת על יד החלון הפתוח, הוריד את רובהו מעל כתפו, עמד זקוף כחייל וקרא: “תחי המלכה רוזה!”

בלכתה פעם לבדה באותו רחוב, קפץ אליה נפתלי, כרע על ברכיו ונשק את שולי שמלתה. היא גחנה אליו, הניחה את ידה על כתפו, לטפה את לחיו ואמרה לו בקול רך ומלטף:

– קום, נפתלי, אתה גבר ולא יאה לך לכרוע ברך ברחוב. לך הביתה ותנוח, כי עיף אתה.

והוא שמע בקולה. כילד קטן קם ושם את ידו על לחיו במקום שם נגעו אצבעותיה, ומתוך הכנעה וצער אלם הלך לו.

הגיע גם תורי, וכמעט שהועליתי גם אני קרבן לאלילה עריצה וחמודה זו. אך בחמלת ד׳ עלי, שלח עלי אסון ונצלתי בגללו מאסון חמור ממנו. מאז נפרדתי מרוזה לעולם, ומקנדל לעשרות שנים, עד שפתאום הופיע לפני כאן בארץ.

ג

כיצד באתי אני, חובש בית־המדרש הישן, נושא פאות, לבוש קאפוטה, חבוש “קאסקט” שחור, מאמין ב“אתה בחרתנו” ובקדושת השפה העברית, ״השרידה היחידה״, ובתחית העם בארצו – כיצד באתי אני לבית כזה ולתוך חברה שכזו, שלשונה רוסית ו״תורה" מאן דכר שמה, ומשאת־נפשה מהפכה סוציאלית?

מעשה שהיה כך היה. למנחם ניימאן נודע, שאני יודע עברית ומדקדק אני, והביאני לביתו להראותני את חידושיו בדקדוק העברי ולהשמיעני את ביאוריו בתנ״ך. אז פרשה גם סופיה מארקובנה את כנפיה על “בחור־הישיבה” וחשבה מחשבה טובה עלי לתת לי מורה, שילמדני רוסית ויעשני לאיש מן הישוב. בזמן הראשון הייתי בעיני החבריה כטונגוזי או בושמאן, והביטו עלי בביטול גמור, ואני ישבתי בחברתם, כמו על חודם של מסמרים וחשבתי למנוע את רגלי מבית זה. אולם כשבאה רוזה לשכון בבית זה, התחילו שמונה המדרגות שלפני הכניסה הביתה, מושכות אליהן גם את רגלי; והבית והרהיטים וכל אשר בו קיבלו הארה אחרת וחן מיוחד. הייתי בא אל בעל־הבית לפעמים תכופות להראותו את חידושי אני בדקדוק ולהשמיעו את ביאורי אני במקומות הקשים בתנ״ך. הוד מעלתה, רוזאליה סולומונובנה, כאשר ראתה אותי בפעם הראשונה, הרימה עלי את גבותיה ואת ריסי־המשי שלה והבהיקה עלי את קרני יהלומיה־עיניה, ואני נפעמתי ונבוכותי. פרי אכסוטי הייתי בעיניה, כמו שסיפרה לי אחר כך, טיפוס שלא ראתה כמוהו מעולם. ודוקא משום זה נשאתי חן בעיניה. היא קרבתני, כמו שבנות מרום העם מקרבות אליהן דוקא בני כושים, או כלבלבים. וכן נכנסתי לפמליה שלה. אך אני הייתי ירא־חטא מטבעי ונזהר מהרהורי־עבירה. על כן שמרתי על מרחק ידוע בינינו. ישבתי נבוך ושתקתי. זהירותי זו גירתה את תאוות שלטונה, והיא התחילה מראה לי אותות־רצון ותשומת־לב יותר מאשר לכל מעריציה, להשתוממותם ולמורת רוחם.

התקופה היתה הרת־מהפכה. הנוער המתלמד היה מלא רוח של מרדנות. וכל פעם כשהיו הצעירים מתאספים, היו מתווכחים ומדיינים במהפכה הרוסית העתידה לבוא. פעם אחת, בשעת וויכוח, העליתי בשפתי הרוסית הרצוצה והנלעגת את שאלת הציונות והשפה העברית וספרותה. ננעצו בי עינים כשפודים.

– היש גם ספרות עברית חדשה? – שאלה רוזה בתמיהה.

על הציונות שמעה פעם. סטודנט ציוני נודד סבב בסיביר וברוסיה הפנימית לעשות נפשות לתנועה זו. הוא סר גם לעירם, לרוסטוב שעל נהר דון. אסף קומץ צעירים, שלמדו בבית־ספר תיכוני, בני חנוונים וסוחרים בורגנים, והטיף לציונות. הזמינו גם אותה, אך היא הלכה באותו ערב עם ייבסיי (בפעם הראשונה שמעו מפיה שם זה) לשמוע את טיטו־רופו אשר שר באופירה “לאקמה”. למחרת היום סיפרו לה, שהסטודנט הנודד דיבר על יהודים, הרוצים ללכת לפלשתינה לעבוד את האדמה. היא התפלאה. הרי הממשלה הצארית, המביטה בעין רעה על היהודים, קרובה לקצה, וכאשר יהיה משטר חדש לא יהיו עוד כל הבדלים בין אזרח לאזרח; וליהודים יתנו אדמה שחורה ודשנה והם יעבדו אותה כמה שירצו. ואם כן למה ילכו אל איזו ארץ קטנה באסיה? זהו הכול ששמעה על הציונות. אך כי ישנם סופרים ומשוררים, הכותבים בעברית, כדבר הזה לא שמעה מעולם; והיא היתה רוצה לדעת, מה הם הנושאים של ספרות זו.

הבטחתי לה לערוך בשבילה הרצאה ולתת לה סקירה מקיפה על הספרות העברית.

העריצה רוזה את סופרי רוסיה ממבקשי־אלהים, ביחוד את סולוביוב, רוזאנוב ומרזשקובסקי. היא התייחסה ביראת הכבוד אל ישו ואל תורת האהבה והסליחה שלו; והרבה מפתגמיו ומפתגמי שליחיו היו שגורים על פיה. פעם נתגלגלה שיחה על הדת.

– יש רק לתמוה, – העירה: – שעדיין לא קיבלה כל האנושיות את התורה המלמדת את הצוו: “ואהבת לרעך כמוך”.

– הלא הפסוק הזה מתורתנו הוא לקוח, – קראתי. – אהבה זו היא אחת מתרי״ג המצוות, שציווה משה מורשה לקהילת יעקב.

היא לא חפצה להאמין למשמע אזניה. גם אחדים מהחבורה הטילו ספק בדברי. אז קמתי ורצתי אל חדר־עבודתו של בעל־הבית ושבתי משם עם,“חמשה חומשי תורה” בתרגום רוסי של הסינוד הקדוש. פתחתיו והראיתי לה את תרגום הפסוק ב“יקרא” י״ט, י״ח.

הדבר עשה עליה רושם חזק.

התוצאה היתה, שפנתה רוזה אלי, ה״חסיד הבארדיצ׳בי" (כך קראה לי כטוב לבה עליה) ״לייהד״ אותה, כלומר: ללמדה את תולדות ישראל וספרותו, ובשכר זה תלמדני היא חכמות־הגויים ביחוד צרפתית.

אשד של גיל עבר באיברי למשמע ההצעה, וברכי רעדו. רוסית למדתי על־פי מלון רוסי־אידי. בדיבור יצאו המלים מפי גרוסות ורצוצות וללא נגינה נכונה, ובכתיב טעיתי תמיד באותיות הדומות במבטא. והנה נזדמנה לי מורה, ואיזו מורה! מובן, שהסכמתי בשמחה.

אך בלכתי באותו ערב הביתה, צצו בי הרהורים אחרים. “אל תשחק באש”, קרא קול באזני. “אש אוכלת היא ואתה תאוכל בלהבה”. ואולם לא יכולתי לשוב אחור מהבטחתי.

למחר החלו השיעורים. אני נהגתי בזהירות גדולה. בשעה שאני הייתי המורה והיא התלמידה, השמעתי לה את תורתי מתוך הליכה בלתי־־פוסקת בחדר, במרחק צעדים אחדים ממנה. אך מסוכן היה המצב, כשאני הייתי התלמיד והיא המורה. היא ישבה דוקא על־ידי, וכתף בכתף נגעה. שמעתי בדברה הלמות־לב, ולא ידעתי לבו של מי הולם – שלי או שלה? פיה היה ככבשן אש ונשימותיה להבות, והן באן אל תוך פי וליחכו את גרוני. ריח שערותיה כריח בשמים חריפים, דגדגו פעם את לחיי האחת ופעם את השניה ואת מצחי, ובלבל את דעתי. ברגעים כאלה קשה היה לי לקלוט את תורתה. גמגמתי כשכור, ברכי פקו. ולהגדיל את מבוכתי שאלה אותי כפעם בפעם:

– למה אתה מגמגם? השמת סוכריה בפיך, שאתה בולע את רירך? ולמה אתה רועד? התקפה אותך הקדחת? – ובראותה שאני מתרחק ממנה, התקרבה אלי ושמה אחת משערות ראשה בינינו, ובחיוך של לגלוג אמרה: – מעתה לא תאונה אליך כל רעה, החסיד הברדיצ׳בי. כי הנה מחיצה בינינו. או יצאה את החדר, עמדה ליד הפתח והכניסה את ראשה לפנים בשאלה: – האם כך נוח לך יותר?

אה, כמה אכזריה היתה בלעגה!

ובו בזמן שהייתי, כעקוד על גבי מזבחה, ולשונות של אש ליחכו את בשרי ובלבלו אותי, התפקעו חברי מקנאה. כמה מהם חדלו לדבר אתי; וכאשר נפגשנו לא דרשו בשלומי. ואני מודה ומתוודה, שקנאתם גרמה לי לא־מעט עונג. האחד שחמלתי עליו היה קנדל. צנוע וביישן, מכונס לתוך עצמו, לא אהב שמחה סואנת. הוא לא דיבר עמי על רוזה אף פעם. אך מתוך מבטי תחנונים והכנעה אלמת, שהיה שולח אליה כל פעם, שהראתה לי סימני חיבה, ראיתי ללבו והרגשתי בצערו. אמרתי להוציא מלבו את הקנאה והתאוננתי לפניו, שההוראה ההדדית אינה מניחה את דעתי, ואני אומר להפסיקה, והבטחתיו למצוא מורה אחר במקומי.

– אני משביעך, שלא תעשה כדבר הזה, – התחלחל קנדל. – אם היא בחרה בך למורה, אסור לך להסתלק ולתת לה אחר במקומך. אל תעשה זאת למעני.

באחד מימי־אב החמים בא אלי וגילה את אזני, שמשפחת ניימאן עומדת לעזוב את העיר ולעלות אל כרמם לשבת בו כחודש לשם מנוחה.

– ורוזה? – שאלתיו.

– גם היא תעלה, – ענני. – אמש היתה רוזה בביתנו. היא שמחה להשתחרר קצת מהחבורה, שהיתה עליה למעמסה. ואולם רוצה היא, שגם אתה תעלה עמנו, כדי שתמשיך בלימודיה.

נסיתי להשתמט מן העניו הזה. אך הוא הראה עקשנות מיוחדת במינה:

– אתה מוכרח לעשות זאת, לבל תכשיל את התכנית שלנו. הימים ימי בכורי־ענבים; המקום גבוה והאויר מצוין, ואתה זקוק להחלמה. כן, אתה תעלה אתנו אל כרמנו.

ואני עליתי.

ד

הכרם והסביבה היו בעיני כגן־העדן התחתון, וטעמם שמור אתי עד היום הזה. הר גבוה וגבנוני, שכולו כרמים, גנים, חורשות, קינים לכל צפרי־רון ונוף עשיר־צבעים, נשקף למרחקים. עטוף היה הכל ירק־דשא, זהב־קומה וגווני־גוונים של מרומים, אשר בירכתיהם נערמו הררי עננים מסולסלים, המבהיקים בלבנם כשלג, מוזהבים. ובאמצע סרט נהר, שמראה פלדה נוהרת לו, המתפתל כשפיפון ענקי בין שני חופים. ועל שפתיו – עצי ערבה, לבנה וצפצפה, אשר נטעם אלהים בימי קדם. וסלעים ענקים בתבניות שונות מפוזרים ורובצים בתוך המים, או על שפתי הנהר. והאויר היה מלא צלילי צחוק של חוה הדשה, ששמה רוזה, אשר שכנה עמנו בגן־עדן זה, והיא מתרפקת ונותנת לי לטעום גם מעץ החיים וגם מעץ הדעת.

בימים הראשונים לעלייתנו אבד לחוה זו שיווי־המשקל לגמרי. משובתה לא ידעה גבול. היא טפסה על סלעים זקופים עטופי אזוב ירוק ואפור, מעליהם קפצה על האדמה, המכוסה שטיחים רכים של ירק־דשא. עלתה על אילנות וקראה מבין הענפים כקוקיה, או השתפכה בזמירות כזמיר. קטפה תפוחים, אגסים ואגוזים והמטירתם על ראשינו. השליבה את כפות־ידינו ועשתה מהן כסא, ישבה עליו וחיבקה בידיה את צוארינו, ואנחנו רצנו עם המשא החי בשבילי החורשה. את דודה ודודתה ואת בני משפחת קנדל משכה לרקוד עמה; ואלה מילאו את שגעונותיה מתוך צחוק טוב… פעמים ביום ירדנו עמה אל הנהר לרחוץ. ויש אשר דרשה מאתנו בחצות הלילה לרדת עמה אל הנהר לשוט בסירה. ואנו, קנדל ואני,,,שני הגראנאדירים" שלה, מילאנו את תאוותה בעונג. בדמי הלילה נישאו על פני הנהר רומאנסים של,,שארמאנקה" (תיבת־זמרה) וניגונים צועניים. ניגוניה ושיריה עוררו הד בכרמים שעל ההר, וממקומות שונים נשמעו מחיאות כפים.

בימים ההם התקרבה רוזה אל קנדל והראתה לו אותות רצון רבים, חיבקה ונשקה אותו בפני. והוא לא ידע נפשו מאושר ועונג. באותם הימים השתדל חברי להראות גם לי אותות חיבה ויקר ולהנעים את שבתי עמו, כאילו אמר לכפר את פני על האדישות מצד רוזה אלי. אך לבי אמר לי, שמצב־רוחה המרומם אינו טבעי ולא יאריך ימים.

עברו שמונה ימים. פעם אחר הצהרים נסעה רוזה העירה אל הדואר לשאול, אם אין מכתבים בשבילה, ושבה משם לפנות ערב, והיא אחרת לגמרי. היא פרשה באותו ערב לחדרה, נעלה את הדלת אחריה ולא יצאה אפילו לארוחת־הערב. דודתה דפקה על דלת חדרה וקראה לה, אך היא לא נענתה.

באותו ערב שלטה דממה במעון־הקיץ שלנו. גמרנו את ארוחת־הערב בלא־ענין. כי באין רוזה, אין חיים ואין שמחה. אבד החן ממעון־הקיץ, וניטלה יפעתו. הכל הרגישו פתאום, ביתושים עוקצים ובפרפרי־הלילה המסנוורים, וצריחות הינשופים והלמות הקוקיה בגזע העצים הטילו פחד מסתורי עלינו. קנדל לא יצא מחדרו. מנחם לבוביץ לן בעיר. על כן לקחתי עמי ספר לקריאה ועליתי על מטתי. אך הרהורי היו מן הספר והלאה. מבעד הקיר, החוצץ בין חדרי לחדרה של רוזה, חדרו אלי גניחותיה ויבבותיה, ולבי נתכווץ בי. מה קרה אותה? מה הם יסוריה ומצוקותיה? – הרהרתי: – שלשה חדשים היא נמצאת בתוכנו, ואין איש יודע מה בלבה. צר היה לי החדר. קמתי ויצאתי החוצה. כוכבים בלי מספר הבהבו ורמזו רמזי־ ערמה־וסוד. ״ים הדממה פלט סודות״; האילנות והגפנים עטו אופל; המרחק נתעלם; והנהר נגלה רק על־ידי הבהובי כוכבים בראי מימיו… מרחוק הגיעו נביחות כלבים מרגיזות ועקשניות, ומהחורשה הקרובה – צפצופי צפור, שנטרפה בפי עוף דורס. ניגשתי אל הערסל, הקשור בחוטים עבותים אל שני גזעי־אגוז זקנים, והטלתי את עצמי לתוכו, שילבתי את זרועותי מתחת למפרקתי ונעצתי את עיני במרחק האפל. ירדה עלי קהות המוח, ומעיין הרהורי נסתם. גם רוזה וצערה נעלמו ממני. מתוך תנודה קלה בערסל ונשיבת רוח ורשרושי זלזלי־גפנים, היתה עלי רוח ההזיה והדמדומים. ההר נעקר ממקומו; הכרם הסתובב, והעצים עם הגפנים עמדו הפוכים – שרשיהם למעלה וצמרותיהם למטה. גשם של כוכבים נופלים האיר את המרחק. עץ אגוז זז ממקומו, והוא מפזז ומתקרב אלי. עיני העצומות נעוצות בו. הוא לוחש לתוך אזני: "ההנך ישן?׳^, התעוררתי, פקחתי את עיני – והנה רוזה עומדת לפני עטופה כסות־לילה, והיא רועדת כולה. ברקע השחור נצטיירו לי פניה, כשהם כהים־אפלים; בעיניה הבהבו גחליליות. חרדתי וקפצתי מעל הערסל.

– בוא עמי, – לחשה בתחינת־לחש. – אני שבורה ורצוצה. מחשבות איומות מענות אותי. בפעם הראשונה בימי חיי עלתה הלילה מחשבה בלבי על איבוד עצמי לדעת.

נבהלתי לדבריה. אחזתי בידה הקרה והרועדת ואמרתי לה:

– צעירה את, רוזה ויפה מאין כמוך. משוש כל רואיך את בחינך ובסגולות הטובות, שחוננת בהן. את יכולה להביא אושר לאחרים ולהיות מאושרה גם את. כיצד יכלה מחשבה איומה כזאת לעלות על לבך?

היא אחזה בזרועי והוליכתני בשביל אל המעין המזנק מנקרת סלע גדול בצלע ההר, אשר בקצה הכרם. ובדרך דיברה בקול דממה דקה ונוגה:

– אשרי עבר, ולאחרים אביא רק יגון וצער. ימי חיי על האדמה מעטים, אך חוויותי רבות הן. צמאת־חיים אני, אך את מעיין חיי סתמו והרעילו! והמעט ששתיתי טעמו מר. לבי נלאה לשאת את נטל היסורים. השומע אתה את הלמותו? האם לא יתפקע מהר?

והיא אחזה בכף ידי ושמה אותה על חזה השמאלי, כאילו הייתי בת־מינה, ושאלה בפשטות:

– השומע אתה?

נכוויתי מן הנגיעה. שמעתי את הלמות לבי ואת קול דמי הסוער שפרץ אל ראשי. בהתאמצות רבה משכתי את ידי ממקום הסכנה ובקול חנוק מהתרגשות, בלשון טבולה ברוק, בחצאי־מלים שאלתיה:

– מה קרה, רוזה? דברי־נא, ספרי לי ויקל לך.

הגענו אל המעין וישבנו על הספסל הקבוע שם. חרש פיכו המים, שנפלו מתוך רהט עץ על שוקת אבן קטנה, וחרש נזלו דברי רוזה. נתגלה לי פרק מחייה. מרמזים סתומים ומדברים קטועים קמה טראגדיה משפחתית. מעשה בבעל, אשר עזב את אשתו ההרה וברח עם אשה רוסית למדינת הים, ועקבותיו אבדו. נולדה בת, והיא היא הבת. וקפיצה מן הילדות אל הבחרות. חבר יש לה משחר ילדותה. ייבסי גונצ׳ארוב שמו; צעיר נלבב, יפה־תואר, פיקח ומחונן בכשרונות, ביחוד במוסיקה. נתקשרו הוא והיא בקשר חזק. הם גם למדו יחד בגימנאסיה אחת. ואף כי גמר חוק־־לימודיו בהצטיינות וקיבל מידאליה של זהב, לא היתה לו כל תקווה להכנס לאוניברסיטה בגלל גזירת האחוזים על היהודים. בן עניים הוא ומתפרנס משיעורים פרטיים. אמה העגונה מצאה לה את פרנסתה בצמצום מתעשית כובעי־נשים. קשה היה לה לכלכלה. מצב שניהם היה חמור. יום אחד גילה לה ייבסי את החלטתו, לקבל את הדת הפראבוסלבית ולהפטר מהצרות, שהיהדות גורמת למחזיקים בה.

קלת־דעת היתה, כפי שהעידה על עצמה, ולא נתנה ערך רב לתמורה זו. כמוהו גם היא גדלה בסביבה זרה. חיי הרוסים היו חייה, ושפתם שפתה. גם את תורת הדת הפראַבוסלבית ותפילותיהם למדה יחד עם חברותיה הנוצריות בגימנאסיה מפי כהני הדת; והלכה עם חברותיה בימי חג וגנוסיה לכנסיה. פעם השיא אותה לבה ללכת לפני חג פסחם להתוודות באזני הכהן על עוונותיה. ואילו בבית־כנסת יהודי לא ביקרה מעולם.

בלי מלחמה פנימית הסכימה לו ואמרה שעמו היא. שניהם ילכו בדרך אחת. היא כתבה אל אמה על החלטת שניהם וביקשה ממנה את ברכתה… כאן הפסיקה את ספורה. צעקת “הוי!” התפרצה מפיה, וכף־ידה נדבקה אל חזה. היא השעינה את ראשה על שכמי ותתייפח. ידה האחת, שהיתה בידי, פרכסה ונשמטה מידי.

– הרגעי, רוזה, – התחננתי אליה, ופחד אחזני, פן יקרה אסון.

– מים קרים – לחשה.

חיש גחנתי ושאבתי בחפני מעט מים והגשתי לפיה. היא גמעה גמיעה אחת. הושיטה לי את מטפחתה הקטנה בבקשה, שאטבלנה במים ותשים תחבושת קרה לחזה.

היא לא יספה לדבר עוד. כל גופה רעד, ושיניה צלצלו בפיה. שלבתי את זרועי בזרועה ושבנו הביתה. בדרך גנחה ויבבה. בקרבנו אל הבית נדמה לי, כי צל בן־אדם עבר בחפזון, כמתגנב ונעלם מאחורי הבית. ",האין זה קנדל חברי?״ – חלף רעיון במוחי.

ה

למחרת הבוקר לא יצאה רוזה אל הגזוזטרה, ששימשה חדר־אוכל בימי־שמש. סופיה מארקובנה נכנסה אליה לדבר עמה ולחקור את סבת דכאונה ומצב רוחה הנסער; וכשיצאה משם היו פניה אדומים, עיניה אפלות ושפתה התחתונה רעדה. בבית ומסביבו שלטה דומיה. קנדל האב נסע לפני ימים אחדים לאודיסה לרגל עסקיו. הנשים, הגברת נימאן והעוזרות בבית, היו עסוקות בשלהן ונמנעו משיחות. חברי קנדל הצעיר לא נראה אף הוא באותו בוקר. אני עמדתי ליד חלון חדרי הפתוח ונשקפתי אל המרחב הנהדר. משכו את עיני שתי טחנות־מים, שהשחירו מרוב ימים. הן עמדו במימי הנהר, וגלגליהן הסתובבו לאט; העלו זרמי מים, שנשפכו שוב אל מימי הנהר. שתי חסידות לבנות צעדו, כמו על קביים, לאורך שפת הנהר ושלו מתוך המים את מזונותיהן. במרומי התכלת הסתובבה עדת יונים לבנות… לבסוף נמאסה עלי העמידה המטושטשת הבטלה, לקחתי ספר ויצאתי הגנה. נכנסתי לתוך סוכת גפנים, שכבתי על ספסל ופתחתי את ספרי על מנת לקרוא בו, אך שמורות עיני נעצמו ונרדמתי תרדמה עזה… ההקשות בפעמון, שהזמינו אל השולחן, העירוני, ואני מהרתי אל סעודת־הצהרים. ליד השולחן ישבו המסובים דמומים, כזרים, שנזדמנו ליד שולחן אחד. גם רוזה ישבה במקומה, אך פניה לא נראו כמעט, כי המטפחת הצבעונית על ראשה כיסתה את מצחה ואת עיניה. קנדל ישב למולה כולו עצב. עם תום הארוחה התפזרו איש איש לפינתו ובדידותו.

יצאתי גם אני לתור לי מקום סתר בגן, או בכרם. ופתאום הרגשתי את עצמי כמיותר במקום הזה. נדמה לי, שחברי כועס עלי. מדוע? מה רעה עשיתי לו? במה אני אשם? הרגשתי שעלי לעזוב את הכרם ולשוב לביתי הדל.

רעש אופנים הפסיק את הרהורי. נשאתי את עיני וראיתי את סופיה מארקובנה עם ילדתה ואת קנדל נוסעים במרכבה. סופיה מארקובנה הניעה אלי במטפחתה ואמרה, שהם נוסעים העירה ובעוד שעה ישובו. קנדל הוריד את ראשו, ואלי לא הביט. היה ברור, שהוא כועס עלי. המרכבה נעלמה מעיני, ואני שבתי להרהורי.

באותו רגע הגיע אלי קולה של רוזה, הסיבותי את עיני וראיתיה לבושה שמלה לבנה עם שרוולים רחבים ועל ראשה מלמלה ירוקה. פניה נפלו, וקוים כחולים מתחת לעיניה היפות. תסרקתה נעשתה מתוך רשלנות.

– התלך עמי לטייל? – שאלתני בקול נוגה.

– לפקודתך. – עניתיה.

מבלי שנדברנו יצאנו אל המשעול בין חלקות הכרם, המוליך אל המעיין, שישבנו על־ידו בלילה שעבר. היא שתקה ונשכה את קצות צפרניה. כשהגענו אל הסלע, שמתוכו מזנק המעיין, ביקשה ממני, שאעזור לה לטפס עליו. אחריה עליתי גם אני.

– הרוצה אתה לדעת מה היתה תשובת אמי על מכתבי אליה? – שאלתני בתוגה.

– וודאי אני רוצה. – עניתי. באותה שעה ראיתי, שהיא יפה עוד יותר ביגונה.

והיא המשיכה את ספורה מאמש. המכתב שקיבלה מאמה היה מלא חרדה. מהכתמים שטשטשו מלים ושורות, ניכר היה, שאמה שפכה הרבה דמעות על מכתבה. בו השביעה אותה, שלא תעשה את הדבר הנורא שחשבה לעשות. כעבור ימים אחדים באה בעצמה אליה. על ייבסיי לא יכלה להשפיע שלא יתנצר, כי קשה־עורף היה, אך עליה השפיעה, שתדחה את החלטתה לכל הפחות לזמן־מה.

– לא יכולתי להתאכזר אל אמי הגלמודה והאומללה, שאת חייה הקריבה למעני, – אמרה כמצטדקת. – והסכמתי לעזוב לזמן מה את יבסיי.

היא נסעה אתה לביתה; ומשם שלחה אותה אמה לדודתה. סופיה מרקובנה. במשך ארבעה חדשים לא שמעה מייבסיי דבר. הוא כעס עליה, שנשמעה לאמה ועזבה אותו לבדו בשעה מכריעה בחייו. מתוך נקמה רצה להכניעה בשתיקתו ולא ענה על מכתביה. וכדי להפיג את יסורי אהבתה השתמשה בתחליפי אהבה. צעירים רבים הקיפוה, והם נתעו בתקוות־שוא. אך צערה לא הוקל. בימים האחרונים חזקו עוד יותר געגועיה. היא עזבה את העיר ועברה אל הכרם כדי שתוכל להתייחד עם צערה ויגונה. והנה קיבלה אתמול שני מכתבים, אחד מייבסיי ואחד מאמה. מכתבו של ייבסיי מלא תחנונים ופיוסים. הוא מבקש ממנה לשוב אליו, כי בלעדיה אין חייו חיים.

מתוך ריסי עיניה התנוצצו שני אגלי־דמע כפנינים. נחיריה רטטו.

– אך מה שהעלים הוא ממני – המשיכה – גילתה לי אמי במכתבה. היא מודיעה לי, שייבסיי עשה את מעשה הפשע ובגד בעמו ובאלהיו. ובמכתבה תקללהו, שיהיה לחרפה ולדראון עולם. – והיא פרצה בבכי.

נבוכותי מאוד. השתתפתי בצערה ודיברתי על לבה דברי עדוד ותנחומים ולא הרגשתי אפילו בשוב המרכבה עם הנוסעים מן העיר. לא ידעתי, אם הם ראו אותי ואת רוזה.

באותו לילה ישנתי שינה סיוטית. ופתאום הרגשתי שמטלטלים את זרועי. פקחתי את עיני והצצתי לתוך האפלה­

– מי כאן?

– ש־ש. – נשמע לחש.

זאת היתה רוזה. היא עמדה לפני בכתונת־שינה ארוכה עד כף רגלה. תקפני כאב חזק, ברקותי ובלבי שמעתי טקטוק של מטולטלת והלמות פטישים.

– מה את רוצה ממני? למה באת לענותני? – שאלתיה בקול של מעונה, ואצבעותי חיככו את מצחי הלוהט.

– תן לי סיגרה, כי מתה אנוכי, – אמרה בלחש, ונשמה עלי בנשימות לוהטות. – עישנתי כל הלילה. עתה אזלו הסיגאריות.

ערפל כבד ירד עלי. פחדתי פן תפתח דודתה את הדלת ותמצא את שנינו במקום זה ובשעה זו; על כן התחננתי אליה, שתעזבני. אך היא גמגמה: “סיגארה תן”, ולא הרפתה ממני. חיפשתי בכיסי עד שמצאתי סיגארה ונתתי לה.

– אני הולכת למות, – לחשה לאחר שהדלקתי גפרור והגשתיו לה. – איני יכולה לשאת עוד את הצרבת שבלבי. אמות, או אשקיע את האש הבוערת בזוהמה… דם אבי בוער בקרבי, ויצרי מגרה אותי מימי ילדותי. רק ייבסיי יכול היה לעצור בעדי ולכבוש את תאוותי… או אלהים, או השטן… אברח מכאן, ואיש לא ידע את מקומי…

היא דיברה את דבריה מתוך סערת רוח, וכל מלה היתה גחלת בוערה.

– אנא, רוזה, לכי לישון – התחננתי אליה, כי נדמה לי, ששמעתי תנועה מעבר לקיר, או מעבר לחלון. – מהרי צאי. ואת דברינו נדבר מחר, לאור היום.

היא שמעה בקולי ויצאה, ואני פתחתי את החלון לתת לאויר רענן, שיחדור לחדרי ויצנן את הלהט שבקרבי. בפתחי את החלון ראיתי צל מתרחק, וקול צעדים נשמע.

״האמנם צלו של קנדל הוא זה? – שאלתי את נפשי. – האורב הוא לי בלילות? אני צריך להעלם מכאן"…

בבוקר בא אלי אחד מחברי על פי בקשת אבי והודיעני שנקראתי למשטרה. מסרתי לחברי זה את חבילת חפצי המעטים, שיקחם הביתה. ערכתי מכתב קטן לסופיה מארקובנה, שבו רמזתי לה שתשים עין על בת־אחותה; ולרוזה כתבתי מכתב, שבו התחננתי לפניה, שתחוס על חייה ועל כבודה. הבטחתיה לשוב אליה לאחר שאדע את הסיבה, שבגללה מזמינים אותי למשטרה. ואולם במשטרה הודיעוני, שעלי לעמוד שנית לפני ועדה צבאית בעיר הפלך, מאחר שהלשינו עלי, שנשתחררתי מעבודת־הצבא בגלל שוחד, שנתנו לרופא הצבאי. ועוד באותו יום שלחו אותי אל עיר הפלך בלווית משמר…

ו

עם בקורו של קנדל, חברי מנוער, קם עברי לתחיה. נתעוררו בי מחשבות וזכרונות, שהסעירו את רוחי. כל הלילה נדדה שינה מעיני ורק עם שחר נרדמתי. הקיצותי בבהלה, כחצי שעה לפני צאת הרכבת. נחפזתי לתחנה בתל־אביב ומצאתי שם שורה ארוכה של אנשים ונשים, העומדים בתור לפני אשנב הקופה, שהיה סגור עדיין. עמדתי גם אני בתור. התחילו עיני מחפשות את חברי ולא מצאוהו. "האומנם חזר בו, או אחר?״ – הרהרתי ונצטערתי. גדולה היתה תשוקתי לשוחח עמו בדרך על רוזה. נזכרתי כמו בחלום, בשמועה, שהגיעה אלי לפני שנים אחדות, על נשואיה עם קנדל ועל טראגדיה בחיי הזוג. השמועה היתה שהיא נעלמה מביתם באופן בלתי־צפוי, והוא הובא לבית־מרפא לחולי־רוח…

כעבור רגעים אחדים ראיתי מכונית חדשה מבריקה מתקרבת בחפזון לתחנה. כשעמדה, יצא מתוכה חברי, והוא כולו מגוהץ, אך תנועותיו כבדות. לאור הבוקר ראיתי מה חוורים פניו. הוא עמד רגע תחתיו וסקר את הקהל. הבנתי, שהוא מבקש אותי.

– מר קנדל, הנני! – קראתי ונפנפתי אליו בידי.

הוא ראה אותי ופניו אורו. מסר את מזוודותיו לסבל, נתן לו כסף לקנות לו כרטיס וניגש אלי.

כשנכנסנו לרכבת ומצאנו לנו מקומות נוחים לישיבה, התחיל מספר סיפור מלא הרפתקאות וגלגולים מעין “אלף לילה ולילה” מחיי איסאק אחיו.

כבן עשרים וחמש היה איסאק, שיום זכרונו היה אותו יום. הוא גידל את זקנו הצהבהב ורך־השערות ושפמו הקצר, והם שיוו לו דמות דיוקנו של ישו. נתגייס לאחר שפרצה המלחמה ונשלח למוסקבה. שם נזדמן עם מטרוניתה אחת ממרום החברה הרוסית; אומרים, שהיתה מזרע המלוכה, ולבה הלך אחריו שבי. היא היתה עשירה מופלגת ובעלת השפעה על השלטונות; בזכותה נשאר איסאק במוסקבה חפשי מכל עבודה צבאית. היא הכניסה אותו לתוך עסקים גדולים של קבלנות לצבא. לא עברו ימים מועטים, והוא נחשב לאחד העשירים הגדולים בעיר־הבירה. משרתים רבים עמדו לפניו לשרתו. חדריו היו מקושטים במרבדי־פרס יקרים ושלל־פרחים נהדרים, שהובאו בעצם ימי החורף מארצות חמות. חוץ מאוטומובילים היו לו אורוות סוסים אבירים. למוצא פיו ייחלו שרים. המטרוניתה סובבה אותו בכל מיני תפנוקים ותענוגות, ולא היה קץ לאוצרותיו. בזמן הראשון היה עוד כותב לפעמים מכתבים לבני משפחתו, אך כרוב עשרו וגדלו, כן התרחק מהם לגמרי וחדל לכתוב אליהם. ואך לפעמים רחוקות הגיעו אליהם שמועות ערפליות על אודותיו, שנראו כגוזמאות ובדייות.

– בינתים הגיעו ימים קשים לביתנו, – גמר קנדל את סיפורו. – אחרי ימי קרנסקי פרצו פרעות במחוזנו. התנפלו גם על אחוזתנו, בזזו את משקנו ורוששו אותנו. החליטו שאני אסע אל אחי לבקש ממנו עזרה. ואולם בדרך נתקעתי בתחנה קטנה של מסילת־הברזל, מפני שהדרכים כבר נשתבשו. רק כעבור חדשיים הגעתי למוסקבה, ושם נודע לי, שהבולשבים שמו את אחי בסוהר, החרימו את כל עשרו ולבסוף חסלו גם אותו…

הוא הפסיק את ספורו. במטפחתו המבושמת ניגב את עיניו הדומעות. אחר שנרגע קצת המשיך את סיפורו. איסאק הניח בימי עשרו למשמרת בבאנק הממלכתי בהלסינגפורם ובקופות באנקים אחרים פקדונות כסף ותכשיטים יקרים, העולים להון רב. והוא, קנדל, עסוק מאז להקים את זכותו על הירושה הגדולה, שנשארה אחר אחיו. הוא מסר את המשפט לידי עורך־דין מפורסם בהלסינגפורס, והלז מטפל בו. עשיר אחד, שעמד לפנים בקשרי מסחר עם אביו של קנדל, והוא גם ידיד טוב ונאמן לו, נותן לו כספים להוצאות המשפט על חשבון הירושה שיקבל.

– מאז אני נוסע להלסינגפורס וחוזר לעירי לשם השגת תעודות שונות, ככל אשר דורש ממני עורך־הדין, וחוזר שוב שמה, – המשיך קנדל – והנה קפיצה חדשה מפינלנד דרך ימים וארצות לפלשתינה לבקש את אבידתי…

כל הסיפור הזה על איסאק, על הירושה ועל כל המאורעות שמסביב להם עניינו אותי מאוד, כי הבהיר לי הרבה פרטים, הנוגעים לעירי, לחברי ולהרבה מכרים. אך כל הזמן לא חדלתי מהתפלא, מדוע לא הזכיר בכל סיפוריו את שמה של רוזה? ומה היא האבידה, שהוא בא לבקש בארצנו? חכיתי שימשיך, אך פתאום קרה מקרה נורא. ערבי רכב על חמורו ולא נזהר מעבור על פסי הרכבת, בשעה, שהרכבת התקרבה אל אותו מעבר. ושניהם, הערבים והחמור, נתרסקו ונתמעכו, וגופותיהם נסחבו בגלגלי הקרון. נשמעו צפצופים. קמה בהלה. אך הרכבת המשיכה את דרכה עד שהגיעה לחיפה.

הר הכרמל הזדקר לפנינו, במקום שהמנזר האיטלקי היה צופה מעל הפסגה. נדודי השינה בלילה שעבר, טלטולי הדרך זוועת התמונה ליד חיפה השפיעו על שנינו במידה רבה. אמרתי לנוח בחיפה שעה, או שעתיים. אך חברי האיץ בי, שלא להתעכב בחיפה. ולאחר שסעדנו סעודה חטופה, ישבנו במונית ויצאנו לדרכנו. חום היום הגיע לשיאו. האויר היה מחניק. נשענתי על דופן המונית ושקעתי בתרדמה. רק בגלוש המכונה מעל ההר, היורד מטה לטבריה, הקיצותי.

– הזאת היא צפת? – שאל קנדל ונגע במרפקו בזרועי.

מששתי בעיני והבטתי החוצה דרך הצוהר.

– לא. זאת היא טבריה – אמרתי לו, ועיני נמשכו אחרי יפיה של הכנרת.

– איזה יופי מקסים, איזו פינה מצוינה! – קרא קנדל מתוך התעוררות – אך החום נורא, אין להכילו.

הוא פנה אלי בשאלות שונות על־דבר המקום. אני הרציתי לפניו על הגליל העליון ועל הגליל התחתון, על טבריה ועל הכנרת ומי־מרום. הוא הקשיב לדברי ולא הפסיקני עד שהגענו לצפת.

ז

צפת העברית סואנת מרוב האורחים, שבאו אליה מכל קצות הארץ וגם מהארצות השכנות. גדול היה מספר האורחים באותה שנה גם מארצות אירופה, מאמריקה ומאפריקה הדרומית. בגדים שחורים, לבנים וצבעונים, ארוכים וקצרים, וקשוטי ראש משונים נראו ברחובות הצרים והמלוכלכים. יהודים בעלי זקן שזופי־פנים וכחושי־לסתות ועינים חולמות; ישישים חוורי־פנים, עבדקנים עם פאות עבות ומסולסלות ואדומי־עורף, חגורי אבנטים רחבים על כרסם, מתהלכים בחשיבות בעינים עצומות למחצה; אמריקאים שמנים מגולחי זקן ושפם מעשנים סיגארות עבות ונושמים בכבדות. כתנות־המשי שלהם רטובות מזיעה, והם מנגבים במטפחותיהם את הזיעה, השופעת מעל מצחם המבריק. חלוצים במכנסי־חאקי קצרים ובחולצות לבנות, וחלוצות לבושות שמלות כחולות קצרות וחבושות מטפחות־ראש צבעוניות מטיילים שלובי־זרוע שלשה וארבעה יחד. אחדים מהם מנגנים במפוחיות. נשים זקנות ותשושות, עניות ומכוערות מגררות את רגליהן הנפוחות והעטופות מטליות מלוכלכות. נשים עשירות מקושטות בעדי־עדיים צועדות לאטן, בגאון של התנפחות; ונשים צעירות גבוהות־קומה וישרות־גו עטופות בשיראין ואטלאס צבעונים בטעם מזרחי ורעולות למחצה מטיילות בקומה זקופה. אחריהן הולכים במרחק מה אפוטרופסיהן, גברים חשודים, שמבט עיניהם לא טוב, כובעיהם שמוטים על צדם וזנב של סיגאריה דבוק לשפתם התחתונה והעבה. הם שומרים את צעדי היפהפיות החשודות. אורחי צפת הבאים הנה “לראות” קורצים עין, מתלחשים ומספרים ש״הללו" הן מבגדד, מדמשק, מקאהיר ומשאר ערי המזרח הגדולות! “בעלות עבר” הן, וקופה של שרצי עבירות תלויה להן מאחוריהן. באות הן שנה־שנה לל״ג בעומר לכפר על עוונותיהן ולרצות את פני אלהים בפכי־שמן, שהן יוצקות לתוך האגנים שעל גג הקברים של התנאים, ובשמלות משי ואטלאס ולבני־משי וקישוטים, שהן זורקות אל תוך להבות השמן… צעירות מסופקות אלה משקרות עינים לצוד בהן עוגבים חדשים, חמדנים וחשקנים מגיל של ארבעים ומעלה מתוך תקוה להבטיח לעצמן עתיד טוב בעולם הזה וגם בעולם הבא: בבחינת “אחטא ואשוב ואחטא שוב”…

מהבוקר מטיילים האורחים לאורך העיר ולרחבה. יורדים לבקר את בית־הכנסת של האר״י ז״ל ושל מקובלים אחרים, וסוקרים את עצי התאנה והחרוב עתיקי הגזעים ומקשיבים לאגדות, שמורי־הדרך מספרים להם, ולנפלאות של המקובלים ואנשי המסתורין, אשר חיו בעיר זו ובסביבותיה. הצעירים שבין המבקרים מטפסים על הרמה, אשר עליה עומד מבצר הצלבנים ההרוס והחרב, וסוקרים משם את הסביבה הנהדרה והמקסימה, הנשקפת ממרחקים שקופים: רוכסי הרי־סלעים חשופים, ה״ג׳רמק" והכנען, המזדקרים למעלה וגולשים אל עמקים וגיאיות; החרמון עם כיפתו המושלגת; הכנרת ואי סומכוס, המכחילים ומוריקים חליפות; מירון עם קבוצת בתיה וכיפות קבריה בסביבה הפראית.

גם צפת הערבית, הבנויה על מדרגות בצלע הר מלבין, יצאה משלוותה ומבדידותה. בעונת ההילולה עוזבים אותה תושביה והולכים לצפת העברית. מאות ערבים, ערביות וילדיהם נוהרים במשעולים לבנים אלכסוניים, המתפתלים על גבעות ונשברים ברדתם אל בקעות. על חמורים קטנים רוכבים צעירים וילדים בני ערים גדולות באירופה ובאמריקה לשם תענוג; ובכל רגע הם מצטלמים. רוכבים על חמורים גם אנשים באי־בימים, חלושי־רגלים וכושלי־ברכים, שההליכה בשבילים זרועי צרורות קשה עליהם. המחמרים הולכים אחרי חמוריהם ומזרזים אותם, שלא יעמדו באמצע הדרכים. מכל שביל ונתיב עולות צריחות המרגיזות את האוזן. אורחות גמלים וחמורים הולכות בכל הדרכים אל מירון להביא שמה כל מיני מזונות ומשקאות בשביל אלפי האורחים, שיבואו שמה אל ה״הדלקה" ומחר – אל ה״חלקה"

כל בתי־המלון והאכסניות נתמלאו אורחים, ואי־אפשר היה להשיג שני חדרים במלון. על כן לקחנו לנו, אני וחברי, שני חדרים בבית פרטי, שעמד בין צפת העברית והערבית. לאחר שהתרחצנו מאבק הדרכים, התלבש חברי כמתכונן ללכת אל חתונה. נכנס אליי וביקש ממני סליחה על שהוא עוזב אותי לזמן־מה.

– אני יוצא לקראת הנסיון האחרון, – אמר לי. – אראה מה הכין לי גורלי פה. כשנכנסנו לתחום העיר הזאת, הרגשתי, שבאיזה מקום לא רחוק מכאן מרחפת נשמתי…

שמעתי את דבריו המוזרים והסתומים ושאלתיו, אם יהיה הערב במירון ליד ה״הדלקה"?

– וודאי אהיה. הלא שלחוני שמה, – אמר ויצא.

מוזר חברי ומוזרים דבריו. הרהרתי והבטתי אחריו.

ח

באוטו מלא נוסעים שבתי בחצות הלילה ממקום המהומה, כשאני עייף ורצוץ. באפי עמד עוד אויר רווי הבל פיהם של אלפי אנשים וזיעתם, פיח שמן דולק, קיטור אדום, שעלה מבגדים נשרפים. רקדו לנגד עיני דמויות מופלאות של המונים, אשר התנועעו בתוך עשן אדום־דלוח. ובאזני צלצלו קולות “בר־יוחאי, אשריך”, “רבי שמעון בר־יוחאי! ואמרתם כה לחי!” וקטעים משירי החלוצים. רפרפו תמונות רוקדות במעגל ריקודי חסידים מסביב למדורות, כעובדי־אש קדמונים, וריקודי חלוצים וחלוצות בריקודי ה״הורה" אך יותר מכולם זכרתי את תמונתו של אותו זקן, שעמד הרבה שעות על רגליו וניצח בשרביט המקל שלו בלי עייפות על המון השרים והרוקדים מעגל בתוך מעגל. הללו היו בעלי זקן לבן, רגליהם הכחושות מאונפלות, והן פיזזו בקלות נפלאה מתוך התלהבות של כיסופים, מתוך כליון נפש והתדבקות בנשמות הצדיקים והתנאים, שמצאו את מנוחתם במקום בודד ופראי זה. כל אלה היו לי בשבתי בתוך האוטובוס כהזיות חלום מעבר למושג המציאות, ומוחי לא היה מסוגל עוד להרהר בשום דבר, ואפילו בחברי. ורק בשובי לעיר צפת, השרויה באפלה, שלא ידעה מנוחה בלילה ההוא, ובאתי אל דירתי האפלה, נזכרתי בחברי, שלא פגשתיו בשום מקום. נכנסתי לחדרי ומצאתי את דלת חדרו פתוחה. הוא לא היה בו. עליתי על מטתי.

בבוקר השכם, כשהייתי שקוע בשינה עמוקה רבת חלומות ותעתועים, העירני קול חברי. הצצתי בו ונבהלתי, פניו היו חוורים מאוד. עיניו הבריקו בשלהבת של איש בלתי־שפוי ומסביב להן קו שחור. זקנו מעוך ושערות־ראשו פרועות.

– הם כאן. ראיתים, – אמר בקול עמום מלא צער, – אך לא יכולתי לגשת אליהם מפני ההמון הרב, שהפריד בינינו. ועד שהבקעתי לי דרך למקום עמדם נעלמו. תעיתי כל הלילה ולא יכולתי למצאם. תעיתי בדרכים, בין הרים ועמקים, אך לשוא. תסלח לי שהעירותיך משנתך. כל רגע יקר. הזמן קצר. נסע אל ה״חלקה". בשנים נבקש אותם. הבוקר יחתך גורלי.

קשה היה לי לקום. ראשי הסתחרר עלי, ודברי חברי הגיעו אלי כמו ממרחק רב. חשבתי שיש אנשים שפויים בדעתם לכאורה, אך בזמן ידוע, או לגבי ענין ידוע, ניתק איזה בורג קטן במוחם, ופיהם ידבר תהפוכות. עתה היה ברור לי, שהאבידה שהוא מבקש היא רוזה, אשר עזבה אותו וברחה עם אחר. אך מה לרוזה ולמירון ומי שלח אותו הנה? כל הענין הוא מוקשה ומוזר. ובשמעי את דבריו האחרונים לא יכולתי למשול עוד ברוחי. התרוממתי ואמרתי לו:

– שמע נא, קנדל. מאז באת אלי שמעתי מפיך דברים זרים ומתמיהים, שגרו את סקרנותי. אך אין דרכי להתפרץ לתוך חדר, שנועלים את דלתו בפני. ואולם מכיון, שאתה מזמין אותי לילך עמך, יש לי הרשות לשאול את פיך: את מי אנו הולכים לבקש?

– גם בטרם שאלת ממני החלטתי לספר ולגלות לך את הכל. – אמר לי חברי. – אך הדברים יארכו, ואני ממהר מאוד. על כן אבקש ממך להזדרז, כי ירא אני פן אאחר. בדרך אספר לך הכל.

קמתי והתקנתי את עצמי לדרך מתוך בהילות רבה, כי גדולה היתה סקרנותי.

גם הוא נכנס לחדרו לעשות את שערותיו ואת בגדיו. לאחר רגעים אחדים יצא אלי, כשהוא רחוץ, מסורק ולבוש יפה. שנינו יצאנו החוצה. האפיקים והגיאיות הרחוקים היו עטופים צעיפים אפורים כחלחלים, כעשן העולה מאגן קטורת. בשבילים, המוליכים למירון, נראו הרבה רוכבים על חמורים, על סוסים ועל גמלים; נוסעים באוטומובילים קטנים והולכי־רגל. עזים שחורות וצחורות היו מפוזרות על צלעי ההרים. האויר היה צח ורענן, צונן ומבושם. בחוץ חכתה לנו מונית מהודרה. נכנסנו לתוכה. המונית התחילה גולשת במהירות על הדרך, המתפתלת במורד בכיוון אל מירון. הצלפתי מבט אלכסוני אל חברי וראיתי אותו מניע בידיו, מרעיד את כתפיו ועושה העוויות משונות בפניו. מרכיב ברך על ברך, ומורידן, נושך את שפתיו, מורט את שערות זקנו ומחכך בגרונו. כל אלה העידו על התרגשותו הרבה. פתאום הוריד את ברכו והפנה את עיניו הלוהטות אלי:

– כמה שנים עברו מאז? – שאלני: – הזוכר אתה את ימי שבתנו בכרמנו יחד עמה? כמה?

לבי פירכס ואזני נעשו כאפרכסת.

– למעלה מעשרים – עניתיו, והבטתי ישר אל פניו, שהפיקו צער וכאב.

– אלף תשע מאות ושש. הלא צעירים היינו אז וחלמנו על ימי אושר לנו ולכל האנושיות. האפשר לשכוח את הקיץ ההוא, הנהדר, הנפלא והאומלל? נוכחתי שלחנם חשדתי בך אז. חפצתי לבקש סליחה ולהשיבך אלינו, אך לא מצאתיך עוד. בת עשרים ואחת היתה אז. ארבע שנים הייתי עמה בברלין. אני באוניברסיטה והיא בקונסרבאטוריום. בכל מקום שהופיעה נתקהלו אנשים. התענגו, התלחשו. פחדתי כל הזמן, פן יגזלו אותה ממני… היא נסעה לראות את אמה ואולי גם את ייבסיי. אך הוא כבר מצא לו בת גנראל. היא שבה משם רגשנית וקאפריסית. אבי נתעשר אז עושר רב. היא רחצה בפלגי עדנים. כל מאווייה נתמלאו. שמלות ואדרות, פרוות יקרות, נסיעות רחוקות, טיולים במקומות רחצה, עד… גם האש בבטן הוויזוב תשקע לתקופה ידועה, אך כאן (הוא תפף על לוח לבו) בוערת, לוהטת…

ברגע ההוא נשמע קול נפץ מאחורי האוטו. נזדעזענו. האוטו עמד.

– פנצ׳ר רגיל, – קרא הנהג אחר שסקר את המכונית מסביב. ובכדי להרגיענו הוסיף: – אין פלא, כל הדרך זרועה צרורות חדים כמסמרים, והם נוקבים את הצמיגים. אך התיקון לא ידרוש זמן רב, ואנו נספיק לבוא למירון לזמן הנכון.

יצאנו מן האוטו. מקוצר רוח לא נתן אותי קנדל לעמוד על מקום והציע לי שנלך ברגל.

– אנו נלך ברגל ואתה תשיגנו, – אמר לנהג; ושנינו נטינו מן הדרך, שלא יטרידונו עוברי־דרכים, הלכנו במשעול, שהיה למטה מהדרך הכבושה.

איני יודע אם בכוונה, או מפיזור־נפש, פסח על פרק שלם כשהמשיך לספר את סיפורו העצוב, ושהוא היה העיקר בעיני. ידעתי מהשמועה שהגיעה אלי, שרוזה עזבה אותו וברחה ממנו, והוא חלה. הכניסוהו לבית־מרפא לחולי־רוח שבאחת מערי שווייץ, ושב הביתה לאחר תום המלחמה העולמית. במשך הזמן הארוך, שהוא היה בעולם מטושטש וערפלי, נדלדל אביו לגמרי ומת. התחילו טלטוליו ונדודיו בענין ירושת אחיו. אך יחד עם זה לא חדל מבקש את רוזה. והנה קרה מקרה, ובנסיעתו האחרונה מפינלאנד נסע באותה האניה יהודי גבוה בעל זקן לבן, ארוך וצר, לבוש כפתן משי שחור ארוך עד קרסוליו. על ראשו “ספודיק” של רב, והוא מדבר בלשון הקודש. בכיס הכפתן נשא ספר ישן, שדפיו הצהיבו, וכריכתו היתה קרועה. בין הנוסעים בספינה נפוצה שמועה, שיהודי זה משולח הוא מטעם “ישיבה” של מקובלים, והוא בעזרת ספרו מגיד נסתרות ומנחש עתידות. נזכר קנדל, שאותו נוכל אשר עכר אותו, אמר גם הוא, שמשולח הנהו מישיבה בעיר של מקובלים, ועל כן נכנס אל המנחש לספר לו את המאורע. לאחר ששוחח עמו שעה ארוכה בענין רוזה, אמר לו הלז, שהוא יודע את הנוכל המסוכן, שהוא רשע ערום ושטן. ועל כן עצתו שישכח את אשתו, שנלכדה ברשתו של אותו שטן, כי מה שנשבר לא ניתן לתיקון, וסכנה גם לו, להפגש עמו עוד פעם. אך הוא, קנדל, עמד על דעתו וביקש ממנו, שיגלה לו את מקומו של הנוכל, כי חפץ הוא לראות את אשתו עוד פעם, ואולי יראה גם את בתו, שלא ראה אותה עדיין, והוא מוכן לכל צרה ותלאה בגלל זה. נד האיש בראשו ושלחהו למירון ואמר לו, שבשעת ההילולא יוכל לראותם.

– הנה למה באתי הנה! – גמר את ספורו.

הלכתי לצדו של חברי והקשבתי לכל דבריו. הייתי כרעב, האוכל חלת־סולת ואינו נותן אף לפירור שיאבד. ופתאום נפסק סיפורו. חשבתי, שהפסקה זו באה לשם שאיפת רוח. אך פתאום הרגשתי, שחברי אינו על־ידי. הפניתי את פני לאחורי וראיתי אותו עומד במצב משונה. צוארו וראשו נטויים באלכסון לפניו. פניו מתוחים, עיניו בולטות, פיו פעור, וידו הימנית נטויה למרחק, כאילו הוא רואה ומראה על דבר מה. וכולו עומד קפוא ומשותק…

– מה לך, קנדל? – שאלתיו נרעש ונפחד.

– רוזה! בתי! – שמעתי מפיו שתי קריאות כאב וצער.

אני הספקתי עוד להביט לאותו עבר, שהראה בידו; וראיתי במרחק לא רב ביותר, באחת הדרכים, העולה ממירון לעכו, צמד גמלים. על אחד ישב איש בא בימים לבוש כבידואי. כפיה לבנה עוטה את ראשו ואת מצחו ואזניו ו״עגל" שחור חוגר אותה. גלימה חומה מכורבבה פסי־כסף מרחפת על כתפיו הרחבות, והיא מרוכסת מתחת לסנטרו וגולשת מגבו ומכתפיו למטה משני עברי הגמל. על ידו גמל צעיר, שעליו אפריון יפה ושטיח אדום מכורבב זהב פרוש עליו משני עבריו. בתוך האפריון יושבת אשה גבוהת קומה, כמלכה על כסא המלכות. עדויה היא גלימה מצבע ארגמן, ולראשה שביס ומצח של זהב מבריק מרקה לרקה; וממנו יורד צעיף של מלמלה לבנה, המגיע עד סנטרה המעוגל ומבהיק בלובנו. על־ידה יושבת ילדה כבת עשר לבנת פנים. רגע אחד הספקתי לראות את שלשתם רק מצד אחד, כי הם נסעו הלאה לדרכם.

לא יכולתי עוד להביט אחרי הרוכבים, כי ברגע ההוא קרס חברי, כרע־נפל על האדמה מתעלף. קראתי לנהג, שיבוא ויעזור לי להשיב את רוח חברי ולהרימו מעל האדמה.

תכניתי נתבטלה. לא חזרתי הביתה באותו יום, כמו שחשבתי בנסעי צפתה. כי לא יכולתי לעזוב את חברי לבדו בעיר זרה. המונית הביאתנו בחזרה לצפת. הרופא המקומי ועוד רופא אורח הזמנו אל החולה, והם טיפלו בו הרבה עד שהשיבו את רוחו אליו. הזמנתי גם חובשת, שתשב על־־ידו. אחרי שהלכו הרופאים והבטיחו לבוא למחר, וגם החובשת הלכה לנוח, נשארתי אני יחידי על־יד מטתו. התבוננתי אל פני חברי וראיתי בהם ארשת של אדישות, כאדם אשר גמר את חשבונותיו עם החיים. עיניו היו עצומות, והעור הדק שמסביבן השחיר. שפתיו שהכחילו נפשקו וכעין לעג מר רחף עליהן. לוח לבו התרומם וירד במהירות. הלילה עבר עליו ללא מנוחה. הוא התהפך מצד אל צד, עשה בידיו תנועות קצרות, כאילו היה מגרש זבובים, השמיע נחרות וחריקת שינים, ויש שהפטיר דברי הזיה עמומים. פניו התעוותו. חרדה אחזתני. נדמה לי, שהוא גוסס. בלבי התעוררו הרהורי תוגה על גורלו של אדם. חזרה החובשת, בדקה את דופקו, מדדה את חומו והודיעה לי, שבאה הרגעה במצבו. ואולם יהיה צורך להעבירו לבית־הבראה, לכל הפחות לחודש. אז נפרדתי ממנה והלכתי לנוח.

כשהייתי ליד דלת חדרי, השמיע חברי חריקה ארוכה, כאילו טחנו שיניו צרורות. אחר התחיל מדמדם והוזה. נדמה לי, שהגה את השם רוזה וגם את שמי. אך מיד נשתתק. אף נשימותיו לא נשמעו. יצאתי.

״האמנם היתה זו רוזה? – הרהרתי כששכבתי במטתי, – ומי היתה הילדה שעל־ידה? והגבר? האם זהו אותו הנוכל, שהדיח את לבה מעל בעלה וברח עמה? מי הוא? מתי ואיך נפגשו? ואולי זה בידואי, והיא נמכרה לו? לא. אי־אפשר. מראה־שווא ודמיון כוזב מהרהורי לבו. מסתורין"…

תרדמה עזה תקפתני.

ט

את הבטחתי לחברי קיימתי. כעבור שבועיים מאז הכנסתיו לבית־ההבראה, אשר באחת המושבות בגליל, באתי לבקרו. בתוך חורשת ארנים וברושים צעירים, עצי־זית ועצי־תאנים ישבנו שנינו על ספסל־עץ צבוע ירוק. השעה היתה קרובה לשקיעת החמה. מראה יפעה וקסם היה לנוף. פלאות הגליל הנשגב, חליפת גווניו, הרי טרשיו, מעלותיו ומורדותיו נגולו לפני בכל תפארתם והשמיעו באזני צלילים נפלאים. האויר היה רך ושקוף ומקוטר כל מיני בשמים. השמים היו תכולים ורק בירכותיהם היו זהבהבים. אור השמש שלפני השקיעה היה רווי יגון מעורר לרחמים. חברי ישב שחוח, כנודד עיף, שבא ממרחקים. כפות ידיו נשענו על גולת מקל עבה־מסוקס עשוי משוכת עץ זית, ועיניו הביטו לתוך מרחקי המערב המופז מאור השמש השוקעת. התבוננתי אל פניו החוורים, אשר קמטים דקים ומסורגים כיסום, כרשת דקה, ואזני הקשיבו לדבריו, שקלחו חרש, בלי פתוס והתרגשות. לאט־לאט הסיר את הלוט מעל פרשת־חייו האחרונה וחשף לפני את נגעי לבו ואת עינויי נפשו של השנים המעטות, אשר חי עם רוזה בצל תקרה אחת, בכוח “הרי את”. רוזה זו, המקודשת “כדת משה וישראל”, לא היתה עוד רוזה הקוסמת ביפי פניה, בגמישות גופה, בנועם קולה, בצהלת צחוקה, בברק שכלה ובחן הליכותיה, כמו שנשמרה בזכרוני. שמעתי על אשה עקשנית וסוררה, שיצרי־חטא הסעירו את דמה הסוער; והיא אהבה למחוץ ולפצוע את קנדל המסכן והצנוע, אשר אהב אותה אהבה חולנית, והיה חסר־אונים לעקור אותה מלבו. מכותיה, שהפליאה בו במעשיה הפרוצים והזרים, לא החלישו את אהבתו אליה. הוא חיכה, קיווה וציפה לזמן, אשר תאוותה הסוערת והמשתוללת תשקט, ודעתה תתיישב עליה. וזמן כזה הגיע. היא כאילו עיפה, וברוחה בא משבר. אחרי חיי הוללות בחברת נערים, שמשכה אותם אליה בקסמיה, נחה עליה פתאום רוח של עצבות וקדרות. בחלה נפשה בנשפי־חשק, במשתאות ובמחולות. התלבושת האכסצנטרית וההתקשטות חדלו לשעשע אותה, והיא התחילה משתמטת מביקורים בבתי־שעשועים ובבתי מכרים מלפנים. וכשהללו באו אליה, לא קידמה אותם עוד בתרועת ששון ובצהלה כקודם. נעלבו רעיה ומכריה וחדלו גם הם מבקר אותה. היא חיתה בתקופה ההיא חיי נזירות, התבודדות. על־פי רוב שכבה במטה, כאילו קיבלה על עצמה נדר של שתיקה, והיתה בבחינת “בעלת־תשובה”.

שינוי־רוח זה דיכא אותו, כי חשב שמחלה מקננת בה, הממיתה את רוחה. הוא פנה אל רופא ביתם, שלא בידיעתה. הלז הסביר לו, שמשבר כזה בא אצל נשים על־פי רוב לאחר חיים סואנים ועליזים, וגם מסיבות פיסיולוגיות, ויעץ לו לשנות את מקומם.

בעת ההיא מעל מנהל בית־הנסירה הגדול, שהיה להם בעיר ז., בכספי אביו וברח למדינת הים. הציע לו אביו, שיקבל הוא על עצמו את הנהלת בית־הנסירה ויעבור לשבת שם. הוא שמח להצעה זו, שהיתה בשעה הנכונה, והם עברו לגור באותה עיר.

העיר נבנתה על אחד מרוכסי הקארפאטים, ליד יער גדול של עצי־מחט, ונהר דניסטר רוחץ את רגליה. עשירה היתה בגנים. לא רחוק מבית הנסירה, מחוץ לעיר, עמד בית גדול כעין ארמון, מרוהט יפה, וגן פירות משובחים עוטר אותו. בימים הראשונים חיו שניהם חיים שוקטים ואידיליים. הוא נכנס בראשו ורובו לתוך העסק, שהוזנח וניזוק בעטיו של המנהל הקודם. היה לו משא־ומתן בלתי־פוסק עם פועלים, קונים, מתווכים וסוכנים, ולא היה לו זמן להשתעמם. גם רוזה כאילו מצאה לה את תיקונה במקום הזה. רוחה העכורה נצטללה. תועפת ההרים, זרמת הנהר השלוו וריחו המבריא של היער פיזרו את העננים האפורים, שרבצו על רוחה והרגיעוה. בחברת שתי צעירות, תמימות וצנועות, מבנות הפקידים, שגרו באחד הבתים הקטנים בחצרם הגדולה, היתה מטיילת הרבה ביער; אספה גרגרים, פרחים ופטריות. התחילה מתעניינת ועוסקת גם במשק הבית ובמטבח. שבה לפסנתר, שעזבה אותו יותר משנתיים, לפעמים נשמעו גם סלסולי קולה. חיתה רוחו של קנדל.

במשך הזמן נקשרו קשרים בין הבית והישוב אשר בעיר. גבאי צדקה, “כלי־קודש”, משולחים, דרשנים ו“נכבדים” התחילו מבקרים את המשרד. קנדל העניק להם ביד רחבה, ונתפרסם, מבלי שנתכוון לזה, לבעל־צדקה. פרסומו זה הביא נשים עסקניות גם אל רוזה. מצא הדבר חן בעיניה, והיא קרבה אותן אליה.

אך לא ארכו הימים, והחבורה הזאת של נשים מוזרות בלבנה נמאסה עליה, והיא התרחקה מהן. תחת זה מצאה לה מכרה מסוג אחר לגמרי, ותדבק נפשה בה. זאת היתה הגברת מתילדה האמרשטיין. אשה זו היתה קרובה לגיל הארבעים, אך נראית כבת שלשים. גבוהת קומה ודקת גוף היתה. צווארה היה ארוך ועליו ראש קטן עשיר בשערות ארוכות בהירות, שהיו מסורקות גלים־גלים לשני עבריה ושביל לבן באמצע, והן גלשו מאחוריה על גבה בשתי צמות עבות וארוכות, שהגיעו עד למטה ממתניה הדקים. בפניה היה משהו של פני צפור. פיה הקטן התבלט מעט ושפתיה הדקות היו הדוקות. חטמה המחודד נסב בקצהו למעלה בהבעה תאוונית וחוצפנית, ודפני נחיריה רטטו תמיד כמריחים באויר איזה ריח מיוחד. עיניה האפורות המכורכבות בעפעפים ארוכים בהירים היו לחות, מעורפלות עם ברק דוקר. תלבשתה בבית היתה תמיד דקה ושקופה. וגם ברחוב היו צוארה וכתפיה חשופים תמיד. אהבה להתקשט בנוצות־יענה גדולות ובפרווה בין בחורף ובין בקיץ. לא יצאה מביתה בלי כלבלב מסולסל לבן כמוֹך. עמו אכלה מקערה אחת ועמו ישנה במטתה. עול בעל לא היה כמעט עליה. כי קורט האמרשטיין, בעלה הרשמי, היה סוכן לסחורות קולוניאליות ונמצא ברוב חדשי השנה בווינה. אמרו עליו, שהוא חי שם עם אשה נוצרית עבה, שילדה לו שני בנים, כי מתילדה היתה עקרה. לעירו שב רק לחגי הנוצרים. אז היו רואים אותו לבוש פרווה יקרה, צילינדר שחור על ראשו וכסיות שחורות על ידיו. התהלך ברחוב בחשיבות ובקרירות. חוץ מהסוחרים, שעמד אתם במשא־ומתן, לא היה לו כל מגע עם שאר התושבים.

צניעות מתילדה היתה מפוקפקת. אנשים, שאינם נזהרים ברכילות, קראו בשמות גברים, ולאו דוקא יהודים, שיש להם קשרי־סתר עמה, וריננו אחריה, שהיא מקבלת אתנן מכל מי שנותן לה. ואף־על־־פי־־כן נחשבה בין הגבירות הנכבדות והחשובות בעיר, ומהלכים היו לה בכל בתי העשירים. היא היתה גם אפוטרופסית לאמנים. להקת משחקים, ציירים, מזמרים שבאו העירה, ידעו את כתובתה, והיא עשתה הרבה בשבילם. פעם בא איזה פסנתרן מסכן העירה לערוך קונצרט, ומצבו היה רע מאוד. פנתה הגברת האמרשטיין גם לרוזה לעזרה. מאז נכרתה ביניהן ברית רעות, והיו מבקרות אשה בבית רעותה לפעמים קרובות ומבלות שעות אחדות. ביחד יסדו בעיר מועדון לנשים צעירות, ורוזה היתה מבקרת במועדון זה שלשה ערבים בכל שבוע ושהתה בו עד שעה מאוחרת בלילה. ידידות זאת בין רוזה ומתילדה נמשכה כארבעה חדשים. ופתאום נפסקה באופן בלתי־צפוי וטראגי, שהביא גם את הטראגדיה הנוראה בחייו הוא…

כשהגיע חברי אל פרק זה, נשתתק. ראשו צנח על כפות ידיו, ומקלו שנשען עליו רעד.

– מים! – הפטירו שפתיו.

מהרתי אל בית־ההבראה וקראתי לחובשת. שניני תמכנו בזרועותיו והולכנוהו לחדרו.

– עיפתי – אמר בקול עמום, כששכב במטתו. וכשראה אותי מתכונן ללכת, ביקש ממני שאבקרהו מחר.

י

כשבאתי למחרת הבוקר לבית־ההבראה, ראיתי את חברי מהלך יחידי בגן שליד הבית על משענתו והוא שחוח עד כדי כך, שנראה כגיבן. היה לבוש גלימת בוקר סגולה עם ציצים צהובים ועל ראשו כיפה לבנה. כשקרבתי אליו, נראו לי פניו כזרים. השתוממתי לשינוי העצום, שחל בפני חברי בן־לילה. הפליאוני ביותר אזניו הדקות, השקופות והכתומות, כאילו נעשו מקלף, והרהרתי: מאין לו אזנים גדולות וכתומות כאלה? כפי שזכרתי מאותן השנים, שהיינו קרובים זה לזה, היו לו אזנים רגילות, ועתה כאלו התמתחו, גדלו.

– אני הוא, אני קנדל חברך, – אמר בהבינו למחשבתי. – מה שעבר עלי יכול היה לשבור את הגבור הגדול ביותר. לעת־עתה מנצנצת לי התקוה, שאמצא את שתיהן. אלמלא היא…

הוא הוליכני אל סוכה לא גדולה, שעמדה על ראש גבעה קטנה. פרחים כחולים פארו אותה מחוץ ומפנים. קרני השמש, שחדרו אל תוכה, פיזרו על הקרקע אגוזי זהב, ורוחות קלילות לטפו את עור הפנים והצוואר ברוך והגישו אל האף אויר מבושם ומקוטר. צפרי זמר צייצו. ישבנו ליד שולחן עגול קטן. באה החובשת והביאה לנו על טס שחור שתי כוסות תה, כד חלב חם ולחמניות אפויות בשמנת. היא הלכה לה, והוא התחיל מספר:

באחד מימי האביב האחרונים ישב הוא ורוזה על הגזוזטרה הפתוחה אל גינת־וורדים ופרחים ואל גן אילנות עתיקי ימים. הוא סיפר אז לרוזה על מקרה אסון, שקרה בבית הנסירה לאחד הפועלים. והנה נראה מרחוק איש נכנס לחצרם ומכוון את צעדיו אליהם. האיש הסב אליו מיד את תשומת־לב שניהם בחיצוניותו ובתלבשתו האכסוטית. בן־אדם במיטב שנותיו, בעל קומה גבוהה, ישרה, כאחד הארנים, שגדלו משני צדי השער. על ראשו שטריימל יפה מכורבב פרווה כהה רכה, לבוש גלימת־משי בהירה עם קוים כחולים, המגיעה עד קרסוליו, ואבנט משי שחור על מתניו ממעל לכרסו המעוגלה. כשקרב אל היושבים נראו פניו המלאים והיפים, כתמונה הנתונה במסגרת שחורה של שתי פאות, זקן־לחיים וזקן־סנטר עגול. פה קטן ושפתים אדמדמות עסיסיות ושפם שחור לא גדול מתחת לחטמו הישר. שתי עינים גדולות לו, בוערות ועמוקות, הצופנות בקרבן עולם מלא רזים. תלבשתו המוזרה, תנועותיו הנימוסיות והליכתו האטית הוסיפה לפניו הבעה של יראת־שמים וענווה. כשניגש אל הגזוזטרה עמד מול החלון הפתוח, שם את יד ימינו על לבו, הרכין את ראשו ואמר בקול טינורי רך בעברית ספרדית:

– שלום עליכם, סניור וסניורה הנכבדים. אורח משולח בא אליכם מארץ הקדושה.

רוזה גחנה אל בעלה ושאלה אותו בלחש בצרפתית, מה אמר האורח. ולתמהונה תרגם האורח את דבריו לצרפתית צחה. פני רוזה אורו. היא הזמינה את האורח, שיעלה אליהם אל הגזוזטרה וישתה אתם תה. האורח השתחווה בנעימות בשימו את ידו על לבו. אך תנועותיו ודיבוריו היו מכוונים רק אל קנדל, אל רוזה לא שעה כמעט.

אחר שישב אל השולחן ומזגו לו כוס תה, סיפר להם בצרפתית, כי שמו מנחם עזרא, יליד צפת העיר הקדושה והמסתורית. משולח הוא מטעם הישיבה הגדולה שבמירון. הוא קיבל על עצמו את השליחות הנשגבה על־פי בקשת הרבנים הגדולים בצפת ובירושלים. עד עתה ביקר בכל ארצות המזרח הקרוב והרחוק. היה בחג׳אז ובתימן, בחצי־האי סיני ובפרס, היה גם בסין וביאפאן, בהודו ובטיבט… רוזה הקריבה את כסאה מבלי משים אל האורח והטביעה את עיניה הפקוחות לרווחה בפניו, ולא גרעה עין ממנו לרגע. האורח, שכל הזמן פנה רק אל קנדל, התלהב בספרו על פלאות הארצות הרחוקות ההן ועל הפאקירים והדרווישים, המראים נפלאות ומעשי להטים. פתאום הפסיק את סיפורו, קם וקרא בחפזון:

סליחה, סניור וסניורה, הגיע זמן תפילת מנחה. הרשוני להתפלל כאן. החמה נוטה לשקיעה.

רוזה התעוררה מתוך אנחה קלה, קמה יאמרה:

– בבקשה. כל הבית לרשותו של מונסייר עזרא.

הוא ראה לא רחוק משם ברז מים, ניגש אליו ונטל את קצה אצבעותיו, ורוזה נחפזה והגישה לו מגבת, שהיתה על ידה. הוא ירד מהגזוזטרה, עמד תחת עץ אגוז אחד, עצם את עיניו והתחיל מתנועע תנועות קלות וגמישות, ושפתיו דובבו בלחש את התפלה.

רוזה לחשה באזני בעלה:

– אדם מעניין. מעולם לא ראיתי יהודים כאלה. בחברתו אפשר לבלות ימים ולילות ולא להשתעמם.

והיא עמדה ליד החלון ולא גרעה את עיניה מן האורח המתפלל.

כאשר גמר להתפלל, עלה אליהם שוב על מנת להפרד מהם ולשוב העירה.

רוזה הציעה לו להשאר ולסעוד עמהם את ארוחת־הערב. אך הוא הודה לה והשתמט מהזמנתה באמתלות שונות. קנדל הוציא את ארנקו ואמר לתת למשולח את תרומתו. אך רוזה עכבה בידו ואמרה:

– את תרומתך תתן למונסייר עזרא ביום האחרון, כאשר יחליט לעזוב את העיר. אני מקווה, שמונסייר עזרא עוד יכבדני בביקוריו.

היא ביקשה מבעלה, שיצווה לאסור את מרכבתם ולשלוח את האורח הנכבד העירה, מאחר שהיום החשיך, וההליכה ברגל קשה בסביבה זרה. אז בקשה סליחה מהאורח, והסתלקה לחדרה. שם החליפה את תלבשתה, היטיבה את תסרקתה, שמה את מגבעתה על ראשה וכאשר עמדה המרכבה מוכנה לנסוע, שבה אל הגזוזטרא והביעה את רצונה לנסוע גם היא העירה לשעה קלה.

– אני מקווה, שמונסייר עזרא לא יתנגד לנסיעתי עמו בעגלה אחת, אף־על־פי שכל הזמן נזהר מהביט בפני, – אמרה בחיוך

– חסיד שוטה אינני, – ענה בכובד־ראש למחצה. –אני מקיים מה שכתוב אצלנו. תקנות רבותינו מיוסדות על נסיונות החיים.

מאז עברו כשבועיים. ברוזה לא נראה כל שינוי, מלבד מה שהתחילה נוסעת העירה לפעמים קרובות יותר לשם ריפוי שיניה, כפי שאמרה. מהמשולח לא הגיעה כל ידיעה. שאל קנדל פעם את רוזה, אם שמעה דבר על־אודותיו. היא הניעה בכתפיה לאות, שגם היא אינה יודעת דבר. פעם ישב קנדל במשרדו ועבד את עבודתו, הגיעה לאזניו שיחת שני אנשים, שישבו בחדר־ההמתנה וחיכו לתורם להיכנס אליו. הם דיברו ביניהם על בעל־־מופת אחד, שבא לעירם, והוא מרפא חולים, נותן קמיעות ל“חולי נופלים”, לעקרות וגו' אך הוא, קנדל, לא שם לב לשיחה זו.

יום אחד לאחר שגמר את עבודתו, נסע במרכבתו העירה ועבר דרך סימטה צרה. הסוסים האיטו את מרוצתם, ועיניו שוטטו על בתי הסימטה, שלא הצטיינו ביפים ובנקיונם. ראה שמאחד הבתים יצא מונסייר עזרא. הפגישה היתה בלתי צפויה לשניהם. עמד מר עזרא והסתכל בפני קנדל והיה כמתאמץ לזכור מי הוא. חיכך את עיניו.והאיר את פניו. ניגש אל המרכבה והושיט לקנדל יד לבנה ורכה וקרא:

– עיני נטשטשו מרוב קריאה. עדיין אני כאן משום שעבר זמן תעודתי התורכית. שלחתיה לקושטא להחליפה ולקבלת ויזה ואני מחכה לה.

– ומדוע אינו מבקר אותנו? – שאלהו קנדל.

– עסוק אני בעניינים שונים – ענהו, – ויש שאני עוזב את העיר ויוצא לבקר את הסביבה. אך בימים הקרובים אקווה שאוכל לבקרכם.

כשסיפר קנדל לרוזה על הפגישה הזאת, הסמיקה ואמרה מתוך מבוכה קלה, שגם היא שמעה, כי מונסייר עזרא נמצא בעיר.

מאז נעשה מר עזרא אורח מצוי בביתם. וכל פעם שחיכתה לבואו, באו אליה ידידות ומכרות. ומרת האמרשטיין היתה מן הראשונות. כפי שאפשר היה להכיר מתנועותיה ומיחסה אל האורח, היתה מן המקורבות אליו ביותר. כל הנשים היו מהשכבות הגבוהות ובאו מקושטות ומפורכסות לחזות בנועם זיו פניו של מונסייר עזרא. מר עזרה שמר על חשיבותו ולא נהג קלות־ראש לעבור על מידת הצניעות. הוא ישב בראש השולחן בכורסה רחבה ורכה ושתי זרועותיו על ידות הכורסה. מתוך השרוולים הרחבים של גלימתו הציצו כפות ידיו הנקיות והענוגות, כאילו חוטבו מעשת שן. פניו היפים הביעו יראת־שמים וריכוז מחשבה. לידו על השולחן עמד טס כסף ובקבוק בדולח של יין טוב עם גביע. הוא גמע גמיעות קטנות בהפסקות. הנברשת הכחלחלה האירה אותו באור כהה נעים. הוא סיפר לשומעותיו על נפלאות ארצות הקדם שעבר בהן, על דרך החיים, המנהגים והאמונות של תושביהן, על התעלומות שבפלאי הטבע, על היחסים, שבין אדם למקום ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו. סיפוריו הכניסו את המקשיבות המוקסמות לתוך יערות קדומים, שבהם מטיילים להם לרצונם אריות ונמרים, שנהבים וקופים; תוכים צבעונים מהגים ומדברים בלשון בני־אדם; ונחשים וצפעונים כקורות בית־הבד מצטנפים ומתגלגלים בתוך עשבים גבוהים כקומת איש, ובטביעת עינם הם מטילים ארס באנשים ובחיות מרחוק להרדימם ולהדהימם… סיפר על הפאגודות ועל הכוהנים והכוהנות, המשרתים בהן את אליליהם ומקטרים להם קטורת, אשר עשנה משכר ומרדים…

רוזה היתה כמוקסמת. פניה הבהיקו בזוהר מופלא, ועיניה הביעו התרגשות. גם הוא, קנדל, היה משתתף לפעמים במסיבות אלה, וגם עליו עשו סיפורים אלה רושם עז. אך יחד עם זה עוררו בלבו הרגשות חשד. קשה היה לו להבין, איך זה יהודי אדוק וירא־שמים משולח של ישיבה קדושה נמצא תמיד בחברת נשים צעירות? אך את הרהורי לבו לא גילה לרוזה. היא היתה מאושרת ולא רצה להעיב את שמיה. אבל בערב־סער אחד, כשהיו שניהם לבדם בבית, ורוזה דברה על כוחותיו המסתוריים של מונסייר עזרא, הרופא חולים בעזרת היפנוזה, שאל קנדל: מאין לו למר עזרא הידיעות בחכמות הרפואה? מה למשולח “ישיבה” ולחכמת הרפואה? על זה השיבה רוזה, שכוח יחידי־סגולה כאלה עדיף מכוחם של פרופיסורים. יש פה ענין של אינטואיציה, שכוחה יפה מכוח המדע. הוא נולד וגדל בסביבה מסתורית שאף לתוכו רוח המסתורין, המרחפת על קברי הצדיקים, ביקר הרבה ארצות עטופות–תעלומה וחי בין פאקירים ודרווישים. והיא הוסיפה, שבעיניה ראתה, שרפא חולים במבט־־עין, במגע־יד או בלחש…

יא

הופעת החובשת שבאה להזמיננו לארוחת־הבוקר השניה, הפסיקה את סיפורו. הלכנו לחדר־האוכל. אחר ארוחה זו רגיל היה קנדל לשכב ולנוח. אך הפעם לא עשה כן. מיד לאחר שגמרנו לאכול, אחזני בזרועי ומשכני החוצה. ניכר היה שהגיע בסיפורו לנקודת־היקוד, וסערת־רוחו גדלה. הוא שילב את זרועו בזרועי, הלך אתי בשבילי הגן והמשיך את סיפורו.

באותו הזמן מלאו שמונה שנים לחתונתו, והנה גילתה לו רוזה בערב אחד סוד נעים ומפתיע: היא הרתה ללדת. ומיד הוסיפה, שהרופא יעץ לה לחיות מעתה חיי פרישות, ואולי תצטרך לנסוע לבית־הבראה מיוחד בחוץ־לארץ להיות שם עד שימלאו ימיה ללדת…

בשורה זו מילאה אותו שמחה רבה. עוד בשנים הראשונות לחתונתם, בשבתם בתוך משפחתו, ידע, שההריון הוא התרופה היחידה להשקיט את אשתו הנרגזה, להשיבה מדרכה השובבה ולעשותה לאשה נאמנה לו. והנה בא חלומו. מעתה יתמלאו חייהם תוכן חדש. אמנם הוא הצטער על הפרישה והפרידה שנגזרו עליו, אבל מוכן היה לקבל את כל היסורים באהבה.

בימים ההם קרה בביתם מקרה מוזר מאוד, שתוצאותיו היו מרות. לרוזה היה חלי־כתם יקר, מלאכת־מחשבת דקה וענוגה, משובץ יהלומים ואבן יקרה אדמדמת־כהה באמצע. על־פי המסורת במשפחתם, שימשה אבן זו סגולה בדוקה להריון קשה. חלי זה עבר במשפחתם בירושה מאם לבת. אמו של קנדל, שהיו לה רק בנים, נתנה את החלי במתנה לרוזה ביום כלולותיה. רוזה שמרה אותו מכל משמר בארגז־התכשיטים שלה. בזמן האחרון לאחר שבישרה את קנדל שהיא מעוברת, התחילה לשאת אותו על צוארה. במסיבה אחת בדירתה של הגברת האמרשטיין סיפר מר עזרא לשומעותיו נפלאות על יהלומים יקרי־ערך, על שהמים ונפכים ושאר אבנים טובות, שראה בכתרי מלכי מזרח, מושלי קדם ורוזני הודו, ועל סגולותיהם השונות. אז עלה בדעת רוזה להתפאר בעדיה היקר. היא הוציאה אותו מחריטה ומסרה אותו לידי מר עזרא, שיחווה עליו את דעתו. הוא לקחו, התבונן בו מכל צד וקבע את סגולת האבן האדמדמת. מידיו עבר העדי מיד ליד של כל חברות המסיבה; וכפי שזכרה שב העדי אליה, והיא החזירתהו אל תוך חריטה. אך בשובה הביתה ובעלותה על מטתה והיא אמרה להוציאו מן החריט ולשומו על צווארה, ראתה לחרדתה, שהעדי איננו…

אבידה זו הדהימה אותה, אך את צערה נשאה בלבה. היא לא חפצה לפרסם את דבר האבידה ברבים מפני כבודו של מר עזרא, שלא יחולל. יומים שכבה במטה עצובת רוח ושותקת. ביום השלישי בא אליה מר עזרא לבקרה. קנדל לא היה אז בביתו. כששב לפנות ערב מעבודתו, התפלא בראותו את רוזה מתהלכת בבית בתלבשתה ותסרקתה עשויה, כמו תמיד. גם פניה הרעים לא היו לה עוד. היא סיפרה לו, שמר עזרא ביקר אותה והבטיח לה, שבקרוב תמצא האבידה.

ואמנם כעבור יומים נסעה רוזה לבקר את מתילדה האמרשטיין בביתה; ובשובה לפנות ערב במצב מרומם בישרה לקנדל בעלה בטון חגיגי, שמר עזרא הנפלא, אשר כל רז לא אניס ליה, קיים את הבטחתו, והעדי היקר נמצא באופן מסתורי בחריטה. קנדל התפלא ושאל אותה, אולי יד הגברת האמרשטיין באמצע, אך רוזה לא נתנה לו לדבר בענין זה ואמרה לו:

– למה לך לחקור ולשאול? גם אני לא חפצתי לדעת, איך קרה הדבר ומי שם את העדי בחריטי. דייני שהוא נמצא.

אך שניהם נבהלו מאוד בהגיע אליהם בבוקר למחרתו שמועה רעה, שנתפשטה בעיר, שמתילדה האמרשטיין מתה באותו לילה משבץ לב. מותה הפתאומי נתן מקום לאחדות מידידותיה הקרובות ללחוש מפה לאוזן, שהיא כאילו איבדה את עצמה לדעת.

אך מרעישה יותר היתה הידיעה, שעשתה לה כנפים שלשה ימים לאחר מותה של הגברת האמרשטיין, שמר עזרא נעלם מן העיר, ועמו יחד נעלמו גם עקבותיה של רוזה…

* * *

שבועיים לא שמעתי דבר על חברי. אך יום אחד קיבלתי ממנו מכתב מדמשק. בו הודיעני, שנגלה לו המקום, ששם נמצאות רוזה ובתו, והוא נוסע אליהן. את מכתבו סיים: “אם אצליח ואשאר בחיים, תדע את תוצאות נסיעתי. התפלל בעד חברך האומלל קנדל”…

את תוצאות נסיעתו אינני יודע עד היום. כעבור חדשים מאז קבלתי את המכתב קראתי בעתון צרפתי היו״ל בדמשק, שבסביבות העיר נמצא חלל. כל חפץ וכל תעודה לא נמצאו אתו. אך ניכר, שהוא יהודי אירופי… על־פי הסימנים שהובאו בעתון נתעורר בי החשד, שזהו חברי. פניתי במכתב לבית־ההבראה וענוני, שחברי הבריא כמעט כולו, והיה נוסע למקומות שונים; פעמים רק לשעות אחדות ופעמים גם ללינת־לילה. ביקר אותו כמה פעמים יהודי מזרחי. פעם הביא אתו איזה שיך ערבי מסוריה. לבסוף שילם להם קנדל את כל המגיע ממנו בעד הזמן שהיה בבית ההבראה, לקח עמו את מזוודותיו עם כל חפציו ונסע. לא ידוע להם לאן.

לי ברור רק דבר אחד: חברי המסכן איננו עוד בחיים…

מאורע מופלא ומוזר זה מראשיתו ועד סופו מלווה אותי כל הזמן ואיני יכול להסיח את דעתי ממנו. מסתורין…