א

השחר הופיע באויר ערפלי. הירח הפגום בקצהו מראהו חוור, כפני איש נדוד שינה כל הלילה, וניכר, שהגיעה שעתו להסתלק ולהעלם. רוח קלה נושבת. סנוניות רק עתה התעוררו משנתן, והן מנקרות במקורן את הנוצות שעל חזן, ובנוצות הן מנקות גם את מקורן. בחוצות העיר ס., ביחוד באלה, שיושביהם הם מבני שלווה, שקיומם מובטח, שקט ודממה. מתענגים תושביה עדיין בזרועות השינה ובמוחם תועים ומתערבלים חלומות מוזרים ומסובכים. רק באחד הרחובות נראה איש כבן חמשים יוצא מבית ישן לא גדול והולך שחוח. זקנו הקטן הבהיר מדובלל, ושערות ראשו פרועות. בגדיו הדהים מקומטים, ונעליו ישנות ומאובקות, זהו ברוך-שמעון קוזאק.

כאיש עבודה הוא רגיל לקום בכל יום בהשכמה. אך הלילה לא ישן כלל, לא פשט את בגדיו ולא שכב במטה ליישר את אבריו. משום כך מטושטש מוחו ומבולבל. הגורמת למצבו זה היא בתו שפרה, שהצטננה לפני ימים אחדים, וחלתה בדלקת הריאות; וכפי שנודע לו אתמול מפי הרופא המקומי, שביקר אותה, מצבה רציני מאד. כל הלילה ישבו, הוא ואשתו, על ידי מטתה, נאנחו ושפכו דמעות תפילה לאלוהים רופא חולים, שישלח לה רפואה שלמה. אך בזה לא הקלו את מצבה, ומחלתה לא רפתה. נודע לו, שאחד מעשירי העיר הזמין פרופסור מעיר הפלך לבנו היחידי שחלה, והוא יבוא העירה היום אחר הצהרים. החליט להזמין את הפרופסור לבקר גם את בתו מתוך תקוה, שהוא יהיה השליח הטוב, על ידו תבוא רפואתה, והיא תקום מחליה. הצרה היא, שלפרופסור יש לשלם פי ארבעה וחמשה מאשר לרופא מקומי, וכיסו ריק בלי פרוטה. מאז שחלתה בתו, לא יכול לדאוג לפרנסתו המקרית יום יום; ולא רק שלא השתכר זה שבועים ללחם יומו, אלא גם את ההלוואות, שלווה בעבוט, אכלו הרופא ובית המרקחת. בקושי עלה לו אמש להשיג משכנו עוד הלוואה קטנה בתתו לו למשכון את שלוש כפות הכסף עם שלושת מזלגות הכסף, שהיו לו עוד. עתה קיפל את השק הריק, שמו תחת זרועו ויצא אל השוק בהשכמה, טרם יבואו סוחרי השוק הזעירים, המתחרים כל אחד עם השני, מתוך תקווה, שד' ישלח לו בעת צרה זו “מציאה” על ידי איזה איכר, המביא אל השוק מיבול אדמתו, מבהמותיו, או אפילו מעופות חצרו, וירויח לו סכום כל שהוא.

הוא צעד צעדים אטיים רשלניים, כי רפו רגליו ועיפו, ועיניו מביטות מטה. אך מדי רגע היה מרים את ראשו ומביט לעברים, שמשם באים האיכרים מכפריהם. ובראותו שאין עוד איש, יאנח ויוריד את מבטיו. במוחו מתגברת הערבוביה של הרהורים. צרות רבות השיגוהו, ביחוד בעת האחרונה, והוא כורע תחתיהן מבלי לדעת, כיצד לצאת מן המיצר.

לפני שנים רבות בהיות ברוך-שמעון עוד נער בבית אביו, וגם אחרי כן בהתבגרו והיה לאיש, לא ידע כל מחסור ודאגה. אביו חיים-אברהם היה בעל-בית ביסאראבי, שלא חסר לו גם “חלב-צפורים”. בית גדול בן ארבעה חדרים מרווחים ירש מאביו. הרהיטים היו אמנם פשוטים מחוסרי ברק וצעצועים, אך חזקים, מוצקים. שטיחי צמר מעשי ידי נשי אכרים מולדאביות רקומים ציורים בצבעים עזים כיסו את רצפות כל החדרים וקירותיהם. מסביב לבית השתרעה חצר גדולה מרווחת, גדורה קרשים, ועצי אגוז מרובי ענפים גדלו באמצע. בחצר ליד המטבח היה עמוד עם יתדות עץ מסביב, שעליהם היו תלויים בקיץ כלי-בשול שונים, ועל ראשו קלחת ברזל שחורה גדולת-מידה ככובע שחור ושני מערוכים תחובים לצדה. אלה הם כלי ה“מאמאליגה”, הנקראת בפי הביסאראבים: “הלחם הצהוב”, העולה על שולחנם שלוש, או ארבע פעמים בשבוע. בחלק החצר אשר מאחורי הבית, באר מַיִם קרים וגינה, שבה זרועים תפוחי-אדמה, מלפפונים, ושאר ירקות, שבלעדיהם אין בעלת-בית יכולה לבשל תבשיל הראוי לשמו. לתרנגולות ותרנגולים, לאווזים היתה חצר מיוחדת שבה הם מטיילים בימי הקיץ; ובימי החורף הם נמצאים בלולים ומתפטמים על כרחם. מתוך הרפת נשמעות געיות פרה. בחצר עגלה מפזזת ורוקדת, ומהארווה נשמעת צהלת סוס. לא רחוק מהמטבח היה מרתף ארוך, שמבואו המקומר רצוף לבנים והוא מלא תפוחי-אדמה, סלק אדם וסלק בהמה: כרוב, מלפפונים ואבטיחים כבושים הנשמרים לימי החורף. במדור מיוחד בפינה עמדו שתי חביות: אחת ביין לבן ואחת ביין אדום, ועל גביהן חבית קטנה בת עשרה הין, שבה יין ישן חזק וחריף, שעמד כמה לילות חורף בחוץ, כדי שרוב המים אשר ביין יקפא, ואפשר יהיה להוציא מתוכו את תמצית היין, שנעשה חזק וחריף לכלי אחר. כך עשה שנה, שנה. ביין זה היה מכבד את ה“רבי” הבוטושאני, או הראשקובי, כשבאו להתאכסן בעיר לכמה ימים. היה שולח אליו כמה בקבוקים ל“קדוש” ול“הבדלה” ולכוס של ברכה אחר הסעודה. ביין זה כיבד עוד אורחים חשובים, כשבאו אליו במקרה של שמחה בביתו. מובן מאליו, שיותר מאחרים נהנה הוא מיין זה בכל שעת כושר של חדווה; ועוד יותר בשעות קשות של עצב ודאגה. אז הריק לתוכו שתים, שלוש כוסות מ“ווימורוזיק” זה, והוא הרנין את לבו, השכיחו כל מרעין בישין והרדימו. וכשהקיץ בבוקר היה לאיש אחר…

ועל ההר אשר מחוץ לעיר היה לו לברוך-שמעון, שלושים דסיאטין (שלוש מאות ושלושים דונאם) אדמה דשנה, שעל מחציתה שתל טבק ועל מחציתה – חטי תירס. מנוקד צאן אחד היה חוכר קיץ קיץ מאתים כבש. מחלבן היה מכין “ברינזה”, “קאש” ו“הרדה”, תוצרת שרבים אוכליה. מהכנסותיו הרבות חשך לו שנה שנה סכום שטרות, שלא השתמש בהם לצורך מסחר, כי לא אהב להרחיבו ולפזרו. אותם צרר בכד והטמינו במקום בטוח במרתפו.

כזה היה מצבו החומרי של ברוך-שמעון. בן יחיד היה להוריו ולא חסר לו כלום בימי ילדותו, פרט לידיעת התורה, שחסרה לו, כמו שחסרה לרוב בני עירו.

הבנים היו עוזרים להורים בעבודות השונות, ועל כן מסרו אותם ל“חדרים”, על פי רוב רק עד גיל של “בר-מצוה”, והסתפקו בידיעת קרוא וכתוב, שסגלו להם ובשאר הידיעות הנחוצות ליהודי. אך מיד לאחר כך שיתפו אותם לעבודה בשדה ובמשתלה. היו הבנים מפותחים באברי גופם, מזורזים ומומחים בעבודות האדמה, אך בורים בידיעת התורה ופשוטים בהוויות העולם. כזה היה גם ברוך-שמעון. חסר כשרון ונעדר כל חשק להיות חובש הספסל שב“חדר” ולרכז את מוחו אל הספר, שמתוכו לימד אותו המלמד את החומש. ביחוד מוזרה וקשה היתה לו הקריאה בכתב רש“י הזעיר ולא הבין מה רוצה רש”י זה ממנו. הוא ראה את אביו, את שכניהם שעובדים כל היום ועוסקים בישובו של עולם זה ואינם חסרים דבר. בימי גשם, או שלג, הם מתאספים פעם לידיד זה ופעם לבית אחר ועורכים להם בצוותא מסיבה של פגרא. לפניהם מאמאליגה חמה מהבילה, והם טובלים כל חתיכה בחמאה נמסה, מגלגלים אותה בברינזה, בולעים אותה וגומעים כמה כוסות יין חזק. מסיבות אלה ראה, הבין ואהב. ועל כן לא יכול להבין עוד בהיותו תלמיד החדר, כיצד יכלו אבותינו להסתובב מתוך בטלה ארבעים שנה במדבר ולהסתפק באיזה מן. לא מובנה היתה לו הקללה “בזעת אפיך תאכל לחם”, בעוד שהזיעה, אשר העבודה מעלה, נחשבה לו לברכה ולסגולה. כי היא באה תוך העבודה ומעוררת את תאוות האכילה. ידע, כי ה“מאכל הצהוב” ימתק לחיכו רק אז, אם מהבוקר עד צהרים הספיק לרכב על סוסתם מביתם אל השדה והוגיע את גופו בשאיבה ובהובלת כמה חביות מים להשקות את המשתלה, וכל גופו, כותנתו ומכנסיו טבולי זיעה. אז ישב בצל ערמת קש, שנשארה בגורן עוד מאשתקד, והשביע את רעבונו מתוך תאבון גדול בסעודה קרה והרווה את צמאונו בכד מים קרים מתוך המעין, המפכה שם. אחר כך שכב פרקדן, הסתיר בכפות ידיו על עיניו מחמת השמש, ותערב לו שנת הצהרים לשעה אחת, או יותר. אחר שנת הצהרים הקיץ רענן והמשיך את עבודתו בכוחות חדשים עד הערב. ואיך יכול נער כזה לשבת כלוא ב“חדר” מבוקר עד ערב, לשאת עליו עול ה“רבי” ולהכהות את עיניו באותיות זעירות של רש“י ולהבין, מה הוא רוצה ממנו. על כן שאף כעבד שואף ליום המאושר, שבו ישים את ה”של-יד" על זרועו השמאלית ואת ה“של ראש” על פדחתו ממעל לעיניו. כי ידע שעול התפילין יסיר מעליו את “עול החדר” והרבי ואז יוכל להתמסר לעבודה ולתנועה.

והיום ההוא בא. לאחר ששב עם אביו מבית-התפילה ואחר הסעודה של מצווה, שאמו ערכה ביד רחבה, ראוהו רוכב יחף ובלי מעיל עליון על סוסתם אל השדה ושם ניצח על העבודה. אביו שמח לחריצותו ועודד אותו: כי ראה בו עוזר של ממש לעת זקנתו. הרי גם הוא, האב, למד רק עד היותו בר “מיתה”, כאשר היה אומר בטעות, ועד יום מותו התקשה בסדר הברכות. כאשר נקרא לעלות לתורה, הקדים את הברכה “אשר נתן” שלאחר הקריאה לברכה “אשר בחר” שלפני הקריאה.

– איזה הבדל בדבר? – היה עונה, כשהעיר לו לפעמים אחד מידידיו על טעותו. – הברכות אינן “פרימובאֶרא” (אביב) ו“טומנא” (סתיו), שצריכים לבוא דוקא בזמנם. הרי שתיהן נגמרות ב“נותן התורה”.

הוא עזב את ה“חדר” ויהי מאז כמעט היחידי המוציא והמביא בבית ובמשתלת הטבק. אחר כך, כאשר התבגר לגמרי, עבד והשגיח גם על השדה. בקיץ השגיח על הפועלים המולדובנים, שיעבדו בחריצות, כי הרי הם מקבלים שכר עבודה ולא שכר בטלה. אחר הקציר העביר מיד עם הפועלים את העמרים אל הגורן לדיש. שקי חטה אחדים הוביל לטחנה לטחון קמח לצורך ביתם לכל השנה. אותו הדבר כשהגיעה עונת התירס. בחורף עמד יחד עם הבררנים והמסדרים את עלי הטבק צרורות, צרורות. בעתים הפנויות עזר גם לאמו, שחלשה בעבודותיה, ברפת ובלול והשגיח, שההזנה וההשקאה, החליבה והנקיון יהיו בזמנם. כך נעשה במשך הזמן העמוד התיכון של כל המשק. הפועלים והאיכרים היו פונים אליו בתואר “דומני-לוי” (אדון). אביו רק ניהל משא-ומתן עם הסוחרים, שבאו לקנות את היבול, ולקבל את הכסף.

אכן, ימי עלומיו אלה היו ימי זוהר ואושר, ימי עבודה, קורת רוח, כל טוב וכבוד. הכול חשבוהו לאיש, היודע את אשר לפניו, ולא חסר לו דבר. אך התקופה ההיא עברה ואינה עוד. עתה הוא מוקף צרות ותלאות, הממררים את חייו, והוא חסר אונים להקל את מצוקתו.

ב

שריקות אופני עגלה בלתי משוחים עוררו אותו מסבך הרהוריו. הרים ראשו אל אותו העבר. לאור היום המפציע והולך הכיר, שזאת היא עגלת איכר, ונחפז ללכת לקראתה מתוך תקווה, שימצא בה משהו לקנותו לשם רווח. אך התאכזב מהר, כשהעגלה התקרבה אליו. בעליה היה איכר מהכפר לונגה הקרוב, וואסיל קוקורוזה מכירו מימי נעוריו. בעגלה שכבה אשתו אורינה, שכלב שוטה נשך אותה, והוא הוביל אותה לבית החולים של ה“זמסטבה”. הם ברכו זה את זה בברכת הבוקר. העגלה המשיכה את דרכה, וברוך-שמעון נזכר באותם הימים הטובים, כשהעבודות במשתלת הטבק ובשדה היו דחופות וקשה היה להשיג את מספר הפועלים הדרוש, אז חבש את סוסתו האמיצה, רכב לפנות ערב אל הכפר לונגה אל וואסיל זה, הבטיח לו “אלדאמאש” הגון, והלה אסף קבוצה של פועלים ופועלות, הושיב אותן ב“קארוצה” שלו והביאם אליו. כל אחד עם מנת מזונו היומית בתרמילו. יצאו כולם אל מקום העבודה. הצטרפו אליהם גם וואסיל, והוא עמהם, עבדו בחריצות עד שעת ארוחת הצהרים. שכבו על האדמה בצל ה“קוליבה”, (מלונת תבן), ואילן עב ענפים לישון שנת הצהרים לשעה. אחר כן עבדו עד שנטתה השמש למקום שקיעתה. אז הסתדרו העובדים בשורה. הוא שילם לכל אחד את שכר יומו הקבוע. הודו לו כולם והשתחוו לפניו. לפעמים כשרוחם היתה טובה עליהם ועליו, כיבד כל אחד בכוס יי"ש זול ובמלפפון כבוש, והם הריעו לכבודו ורקדו במעגל “הזוק”, והוא בתוכם.

בימים הטובים ההם הגיעו הוריו כבר לימי זקנה. אמו נהלה עוד את משק המטבח, אך היתה לה בת-כפר צעירה, שעזרה לה בנקיון הבית והחצר, ואביו נהנה ממנוחה שלמה. בבוקר השכם הלך עם תיק טליתו להתפלל אל בית-המדרש, שהיה מתפלל בו כל ימיו. שם שהה כשעתים. חלק קטן מהן הקדיש ל“סדור”, ורובן לשיחות על עניני הקהל והסכסוכים, שבין בעל ה“טכסא” והקצבים וכלי-הקודש; או לבין חברה-קדישא ונושאי-המטה בינם לבין עצמם; או לעניני בית-המדרש, החזן והשמש, וכדומה. הרגיש כעין פרכוס בלבו וידע, שהלב כמה לכוס היי“ש של שחרית, המחכה לו בארון המזונות, והמאמאליגה המתבשלת, רותחת ומפעפעת בתוך הקלחת. אז עזב את ידידיו בין המתפללים לשיחות אלה והוא שרך את דרכו לביתו. שם מצא כבר את השולחן ערוך. ניגש אל הארון, מזג לו כוס יי”ש חריף והפכה בזריזות אל גרונו. הוסיף לו עוד חצי כוס, לפעמים גם כוס שלמה, כדי להשקיע, כמו שהיה אומר, את הצרבת, שגרמה לו בגרונו הכוס הראשונה; והיא גם עוררה את התאבון. והנה אורו עיניו למראה המאמאליגה המעלה הבל, החמאה הנמסה והגבינה הלבנה. חתך בחוט לבן פסים ממטה למעלה, צבט באצבעותיו חתיכות, טבלן בחמאה ובגבינה, לש אותן באצבעותיו לכדורים והשליך אותם לתוך פיו בזה אחר זה ובלעם בתאבון גדול. בהפסקות קטנות שפך דרך גרונו כוסות יין חמוץ. וכשהרגיש שכרסו מתעגלת ומתבלטת והאבזם של מכנסיו נעשה צר, פתחו לרווחה, הוסיף עוד ללגום כוס עד שחטפתהו תרדמה. אז פרש לחדרו, השתרע על הדרגש, שמרבדי צמר פרושים עליו, נרדם מהר והשמיע נחרות, שקולן יצא מתוך תחום הבית. זאת היתה סעודת הבוקר שלו שנתנה לו כוח לחכות לסעוד הצהרים שהיתה מלאה יותר.

ככה עברו עליו ימי זקנתו. המאמאליגה לא משה מעל שולחנו בחורף ובקיץ. חביב היה עליהם המאכל הצהוב, כי בשולו לא דרש הרבה זמן ואוכלים אותו בלי נטילת ידים לפניו. די לו בברכת ש“הכל”. ובשעת הדחק אפשר לצאת ידי חובה גם בלי “שהכל”. וערך גדול יש למאכל זה, שפטורים מברכת המזון, הקשה לאלה שאינם רגילים בקריאה ב“סדור”. ולולא סעודות השבת והחגים היתה ברכת “המוציא” נשכחת מהם ו“ברכת המזון” היתה בכלל מיותרת. רב כח היה חיים-אברהם וגבורתו עוררה התפעלות בעיני כל רואיו. כשהורידו למרתפו חבית בת חמשים הין, ירד הוא למרתף ועמד לפני החבית, שהפועלים שלשלוה למטה בחבלים, כדי לעכבה ולגדור בעדה, אם החבלים יקרעו, כמו שקורה לפעמים.

“הרי גם אני הייתי בימי חרפי גבור כוח” – יעלה הרהור בלב ברוך-שמעון. למשמע גבורתו היו אומרים: “ברא כרעיה דאבוה”.

זכרון ליל אחד עולה במוחו. הוא לן אז לבדו בשדה, כדי לשמור על ערמות קלחי התירס מפני הגנבים. אחר סעודת הערב השתרע ב“קוליבה” פרקדן והסתכל דרך פתח הכניסה החוצה. השמים היו עמוקים כחולים בלי כל סימן של ענן. רוח קלה הגישה לאפו ריחות נעימים של קציר שחת ופרחי שדה. פתאום ראה כוכב מעופף ברום. המראה הטיל עליו פחד. כמה פעמים שמע, שלכל איש יש כוכבו בשמים, ואם כוכב ינתק ממקומו ויעוף, אות הוא שבעל הכוכב ההוא ימות באותה שנה. פתאום קלטה אזנו נחרת סוס, שרעה לא רחוק ממקום משכבו, ונביחות כלבו. הקשיב ושמע רשרוש בין קלחי התירס, והכיר שהלז הרים חבילה אחת והטעין אותה על גבו. אז קפץ ממקומו ובמהירות הבזק מיהר אל הגנב וראה, שהוא צועני מקבוצת צוענים נודדים, שנטתה את אהלה מחוץ לעיר. הוא נאבק עמו, הפילו ארצה, קשר את זרועותיו בחגורת העור אשר מסביב למתנו, ורק האיר הבוקר הובילהו בעגלתו ומסרהו לידי המשטרה. רצו אחריו נערים והריעו: הידד ברוך-שמעון! חילך לתפיסת גנבים!..

– לאן ברוך-שמעון בשעה מוקדמת כל כך? – הגיע לאזניו קול שאלה. הרים ברוך-שמעון את ראשו וראה לפניו את וולף קיסניצר ידידו כל הימים. סיפר לו ברוך-שמעון בקול כחולה על מחלת שפרה בתו ועל מצבה הקשה והוסיף, כי הוא אומר להזמין אליה את הפרופסור המפורסם, שהגביר קלמן גולדיס הזמין אותו אל בנו החולה.

– שמעני, ברוך-שמעון, – אומר לו וולף ואחז בדש מעילו. – הנח את הרופאים. הם יודעים לא יותר מאשר אני ואתה יודעים בדף גמרא. מוּמחים הן רק להוציא את הפרוטה האחרונה מכיסנו. הנסית להזמין אל בתך את אורינה קירילובה, הגויה הגרה בשכונת ה“מהלה”? מומחית היא לכל מחלה, שלא תבוא, מאין כמוה. לא רק השבעות ולחשים היא יודעת. אך גם כל מיני עשבים, שהם סגולה למחלות שונות. שמעני והזמן אותה אל בתך.

– אשאלה את פי אשתי. – גמגם ברוך שמעון מתוך פקפוק.

– כמעט ששכחתי להזמין אותך ואת אשתך לתנאים, שיכתבו למזל לבתי חנה עם חתנה גבריאל, בנו של ראובן נחמהקס. השכמתי הבוקר ויצאתי השוקה לקנות זוג אווזים, או ברווזים, לסעודת התנאים, שתתקיים במוצאי-שבת. מצב החולה יוטב בוודאי, ואנו מראה אתכם בביתנו בתוך שאר ידידינו המוזמנים. – אמר וולף לאחר שאחל רפואה שלמה לחולה והלך לו.

– הלוואי, הלוואי! – אמר ברוך-שמעון. – ישמע אלהים לברכתך ותקויים.

ג

“וולף קיסניצר, האדיל וגבריאל, ראובן נחמקהס, תנאים במוצ”ש" – שמות אלה מסתובבים במוחו לאחר שוולף הלך לו. האדיל צעירה משפרה בתו בחמש שנים. ואף על פי כן זכה וולף למצוא לה חתן. על שפרה עברו כבר עשרים וארבע שנים, והיא יושבת עדיין בבתוליה. מראה פניה כבת שלושים, ואיש לא נמצא שיפרוש את כנפיה עליה. משום שמוצאים שאינה יפת-תואר. אך לו השיגה ידו לתת לה נדוניא כמה מאות רובל, היה נמצא בוודאי צעיר לשאת אותה. משום כך עצובת רוח היא בשנים האחרונות. ואין ספק, שגם זה משפיע לרעה עליה ומגביר את מחלתה.

“האזמין אליה את אירינה קירילובה כעצת וולף? או אזמין את הפרופסור?” – הוא שואל את עצמו. – את הראשונה קל לו להזמין. היא לא תדרוש הרבה כסף. מצד שני את אירינה לא יאחר להזמין באיזה יום שהוא. מה שאין כן הפרופסור. אם לא ישתמש בהזדמנות זו… ומאין יקח כסף לשלם לו בעד בקורו? ואולי ישוב הביתה, וכסף ההלואה, שלקח אתו אל השוק לבחור בו לשם רווח, יהיה לפרופסור ולבית המרקחת?

– מה זה אתה כל כך שקוע בהרהורים ואינך שומע את אשר מסביב לך. – שאלה אותו שרה-לאה האלמנה, המלווה את שתי הפרות, המפרנסות אותה, אל מקום האסף העדר למסרן אל הרועה. אך היא לא התעכבה על ידו לשמוע את תשובתו. כי פרה אחת סטתה מן הדרך הצדה ורצה בכוון אל רפתה, אל עגלתה הבכירה, שהמליטה לפני כשבועים.

שרה-לאה זו הטתה את מהלך הרהוריו אל עבר אחר. הוא היה נפגש אתה בשנות עלומיו לפעמים קרובות. מכריהם היו אומרים, שבעתיד הקרוב יהיו איש ואשתו. אך פעם שב אביו מן השוק ובישר לאמו שהוא, ברוך שמעון, יהיה בקרוב לחתן, אם ירצה השם; והיא צריכה להכין כל טוב לנשף ה“תנאים”.

– האם מותר לי לדעת, מי היא המדוברת טרם שיכתבו את ה“תנאים”? שאל את אביו והרגיש שפניו אדמו.

– אלמלא ידעתי, שהמדוברת תמצא חן בעיניך, לא הייתי נפגש עם השדכן ועם המחותן. – ענהו אביו בחיוּך. – את צפורה בת ירוחם בעל הטחנה הגדולה אתה מכיר בוודאי. ומה תאמר על צפורה שלו? הא? למה אדמו כך פניך? הבית “בור מלא שומן” של תרנגולות, וצפורה יפה-יפה בין כל בנות עירנו. היש לך טענות נגד שדוך זה?

לא שגה אביו. צפורה מצאה חן בעיניו אפילו לולא היתה בתו של ירוחם. כמה פעמים התחרו בהיותם ילדים בריצה אל הטחנה, וכמעט תמיד זכתה היא בהתחרות זו. מחוץ ליפיה ובריאות גופה נחשבה לפקחית ולמלומדת. היא ידעה קרוא וכתוב אידית וגם מעט רוסית. הוא חשב אז בלבו, שנערה זריזה וחרוצה זו תוכל להיות לעזר ממשי בבית ובשדה. אך כשהתבגרו שניהם, התבייש לדבר עמה בענין זה. היה לו גם חשד, שהיא תסרב להנשא לו, מפני שהיא מלומדת ועולה עליו בכל. והנה בא אביו ובישר לו בשורה נעימה זו! יומים לפני התנאים לא יצא לעבוד בשדה, כי רבתה העבודה בבית ובחצר. טרח הרבה בחיצוניותו ובבגדיו. בערב כתבו תנאים, שברו קערות. חמש מאות רובל בשטרות ועשרים וחמשה במטבעות כסף השליש ר' ירוחם המחותן בידי ר' קלמן הגביר, שגם הוא היה מוזמן לתנאים. אביו התחייב בכתב, שכל רכושו בנכסים דלא ניידי, בבהמות, בכלי כסף ונחושת – הכל לזוג. והוא והזקנה יאכלו על שולחנו. החתונה נקבעה לחנוכה, שאז כלתה כל עבודה בשדה ובגורן, והשמחה יצאה מתחום ביתם וחצרם אל הרחוב. הלולא וחינגא, משתה ושמחה, בקורים בביתם ובקורים בבתי מחותנים וידידים בלוויית כלי-זמר.

וצפורה היתה לו בעלת-בית טובה והביאה אתה גם מזל ואושר. בכל מה שעשה הצליח, ועשרו הלך וגדל. סוחרי תבואה וטבק היו מקדימים ובאים לביתו, נוספו לו מכרים וידידים, שחלקו לו כבוד, כי נחשב ל“גביר” בעיני כל. אך הצלחתו זו היתה בעוכרו. כרוב עשרו, כן התפתחה בקרבו בהילות להון, והוא נכנס לעסקים, שלא היו לפי כוחו. חוץ לזה באה בשתי שנים, זו לאחר זו, בצורת קשה, והאחוזה שחכר מהאציל רודניקוב, רוששה אותו. אז בא משבר גם על הטבק הביסאראבאי, שדלדל את כל סוחרי הטבק. והוא בתוכם. ה“קראים”, הקונים התמידיים של הטבק הביסאראבאי, התחילו נוסעים לקווקאז לקנות שם את הטבק, במצאם כי טיבו וריחו עולים על זה שבביסארביה. בתוך כך אכלוהו היובש והמס, והוכרח למכרו בשליש המחיר הרגיל. הפסיד את כל כספו וכסף אחרים. מני אז רודפו מזל רע. התקשר שוב עם האיכרים שבכפרים הקרובים, מאלה שהיו עובדים אצלו ושהיה בא עמהם בקשרי מסחר. חילק להם סכומים בימי הקיץ על מנת שישלמו לו ביבולים שאספו בסתיו. והנה פרצו פרעות בנגב. מסיתים בקרו בכפריהם והקימו את האיכרים נגד היהודים, הבאים אליהם לדבריהם לנצל אותם ולעשקם, והפריחו שמועות, שהממשלה הכריזה שמיטה על כל החובות, שהם, האיכרים, חייבים ליהודים. באין ברירה היה לחלבן זעיר. פתח חנות לממכר תוצרת חלב כבשים. אך במסחר זה נכשל על ידי מתחרים בעסק זה. פעם קרהו אסון. נשים קנו אצלו “ברינזה”, והן ובני משפחותיהן חלו באכלם ממנה. הרופאים קבעו בבדיקותיהם, ש“הברינזה” היתה ישנה ומקולקלת והרעילה את אוכליה. אמנם כל החולים נרפאו וקמו ממטותיהם ביום השלישי, אך המשטרה סגרה את חנותו; וגם אימה עליו למסרו לדין…

פתאום התעורר, התחלחל. שפרה שוכבת על ערש דווי, וסכנה אורבת לה; צפורה יושבת על ידה ושופכת נחל דמעות. והוא, רגליו הכואבות נושאות אותו בכבדות ולאט, והנה הוא שקוע בהרהורים הנושאים אותו ביעף וטסים לעבר רחוק, שאין להחזירו… במאמץ הוא קורע את חוט הרהוריו, מביט הנה והנה ורואה עגלת איכר נוסעת. עליה יושב ליד האיכר יהודי גדל מדה אשר לו זקן צהוב גדול, המכסה כמעט את כל חזהו. זהו פרץ הקצב, שגר שנים אחדות בשכנותו. כשהעגלה התקרבה אליו, ברכהו פרץ הבטנוני.

– בוני דמניאצי, דומני-לוי ברוך-שמעון, (בוקר טוב לך מר…) באת בוודאי לבקש מציאות בבוקר השכם? – הוסיף פרץ ועיכב את בעל העגלה בשימו את ידו על כתפו. – עברו הימים ההם. הערלים בזמננו חכמו והם באים אלינו לבקש “מציאות”. בקושי רב עלה בידי להשפיע על ערל זה להביא לי את העגל הזה, שקניתי ממנו מזמן לשחיטה לשבת.

במבט עכור הביט ברוך-שמעון על העגל, שהיה קשור מאחורי העגלה ושלא ראהו קודם.

– כן, חפצתי למסור לך דרישת שלום מחיים-משה חתני. – הוסיף פרץ. – עוד בשבוע שעבר קבלתי ממנו מכתב מניו-יורק. בתי כותבת, שחיים-משה הוא בעל עסקים גדולים. והוא נתעשר. תכנס אלי, אראה לך את הפיקצ’ר ששלחו לנו. לא הכרנו אותם. ממש “פריצים”.

ברגעים שפרץ דיבר, עבר במוחו המון זכרונות, הנוגעים לחיים-משה חתנו של זה, שבא לעירו מליטא בזמן שיצא לביסאראביה שֵם של “פינה” מבורכת בכל טוב. הוא השתקע בעיר זו והתפרנס משעורים, שנתן בבתי עשירים ואמידים. הוא נתן שעורים גם לצפורה שלו לפני חתונתה. התאהב בחנה-גיטל תלמידתו, בתו של פרץ, והם התחתנו. היה פרץ לוקח אותו אל הכפרים שבהם סחר. ויהי חיים-משה לסוחר מצליח בכל אשר קנה, ויהי לאחד מבעלי-הבתים אשר בעיר. מתפללי בית-מדרש של הקצבים בחרו בו לגבאי, לבורר וליועץ. אך כאשר באו שנות הבצורת, וגלגל ההצלחה התגלגל למטה, בא חיים-משה החכם לפשיטת רגל. סכנה ארבה לו להאסר, אז בא אליו חיים-משה בערב אחד וגילה לו את סודו, שהוא נוסע למרחקים.

– ידידים טובים היינו כל השנים. – אמר לו חיים-משה, – ועל כן חשבתי להכנס אליך להפרד ממך ומבני משפחתך.

– ולאן תסע? – שאלוהו.

– עוד טרם החלטתי. אפשר לאמריקה ואפשר לאוסטרליה. שם יש לי חבר נעורים. את אשתי וילדי אני משאיר לעת עתה כאן. יש לה אב בעל-גוף ויעזור לה ולילדים. אסתדר באיזה מקום ואשלח לה כסף לסלק את כל החובות שאני חייב. לחמי לא יטעם לי, כל זמן שלא אסלק את כל החובות. אשלח לה גם להוצאות הדרך, והיא תבוא אלי עם הילדים.

לבסוף שאל אותו, אולי יצטרף גם הוא אליו.

– יודע אני, ברוך-שמעון, שגם אתה ניזקת במידה רבה. ואני רואה ומרגיש שהמשבר לא יעבור כל כך מהר. להוצאות הדרך עוד תשיג. אמור: “שלום”, ונסענו יחד.

שחוק גדול התפרץ מפיו, כמענה על הצעתו המגוחכת. הוא הביט עליו כעל אדם שיצא מדעתו. הרי לא ליטאי הוא, שיעזוב את משפחתו לשבעה פסחים. בן ביסאראביה הוא, שמיום הוולדו לא ניסה עוד לעזוב את ביתו ואת עירו אף לשבוע אחד. כשנסע לכפרים, או לעיירה קרובה לשם מסחר, השתדל לשוב הביתה עוד בו ביום, או בעוד יומים. הנכר והגעגועים לחיי משפחה ולעירו הטילו עליו תמיד מורא. הוא לא ראה עדיין את מסלת הברזל, הנמצאה כחמשים פרסא מעירם. ההוא יסע פתאום באנית-קיטור לארץ אשר מעבר לאוקינוס?

מהמכתבים, שאשתו היתה מקבלת מבעלה ידע, שבימים הראשונים לבואו לניו-יורק סבל חיים-משה מאד. את לחמו הדל מצא מאמירת “קדיש” לזכר הורים, אשר בניהם לא למדו בחדר ולא למדו “עברי”. ויש אשר נשכר לשבת “שבעה” במקום הבנים, שהיו עסוקים בעסקיהם, או בנות של הדור החדש. אחר כך למד לצבוע בגדים, לעשות סבון-כשר לנקות בו כלי-שולחן. סחר בסמרטוטים, בעתונים שעבר זמנם. והתוצאות היו, שדרש כעבור חמש שנים את בני משפחתו. עברה עוד שנה, והוא שלח על ידי פרץ את הסכום לסלק את חובותיו שנשאר חייב לפני נסיעתו. ועתה הוא שומע שהתעשר מאד.

– אני צריך למהר ללכת הביתה. – אמר ברוך שמעון מתוך מבוכה ופזור הנפש.

– שפרה בתי חולה מאד ואני צריך לראותה.

– כן אני יודע. – אמר פרץ ונד בראשו. – “שלי” ספרה לי רק אתמול. אני מאחל לה שתבריא מהר.

הוא הוריד את ידו מעל כתף האיכר העגלון, הלה נופף בשוטו כלפי הסוסים, והם זזו ממקומם.

הרים ברוך-שמעון את עיניו לתוך חלל האויר, שהתבהר, ועגלות אכרים התחילו תופסים את המקום במגרש השוק. סוחרים, סרסורים ונשים תגרניות באו, מי בשק תחת זרועותיו ומי בסל ביד. בדרך עבר על יד תאודור וואסיליאטי, מכרו הטוב ממאלוקיש, והוא אחד מהאיכרים הנכבדים בכפרו. אמר ברוך-שמעון לבוא עמו בדברים על שקי התבואה שהביא אתו השוקה. אך באותו רגע רץ לקראתו בנו של איצי האופה שכנו, הניע אליו ביד מרחוק, וכשקרב אליו אמר לו כשפניו חמורים ורציניים:

– קוראים אותך הבית מיד. קרה שם דבר נורא…

לבו כאלו נקרע ממקומו. ראשו הסתחרר ועיניו חשכו. נמצאו אנשים טובים, שהזמינו עגלה ולווהו הביתה. עוד מרחוק שמע את צעקות המספד של אשתו ויללותיה…