העבד נג’יב מפורסם בשבטים כשודד וגנב זריז. הוא יד ימינו של ראש השבט ע. בעמק הירדן. אם צריכים לנקום ו“להסיר” את מי שהוא מהדרך, שלא יפריע או שלא יהיה עד למעשה שהשייך זומם לעשות, הרי מספיק רק רמז דק, ונג’יב יודע מה עליו לעשות…
פנים לו רחבים, שחורים; בלורית ראשו ושפמו הקצר מסלוסלים; שיניים בריאות לבנות בולטות מבין שפתיו העבות; אישוני עיניו מבריקים מתוך הלובן המארך, פעם ברכות כעיני ילד, ופעם בזעם כעיני חיה טורפת. כשהוא ידיד טוב וחבר עם בן אדם – הרי אינו יודע גבול באהבתו; מתמסר לו כולו ומשתדל לעשות למענו למעלה מכוחותיו, כדי להנעים לו ולהשביעו רצון; אבל אוי לאדם שהוא שונאו ונותן בו עיין זועפת. אינו יודע רחם. בקושי שולט הוא על עצמו שלא לזנק ולהתנפל עליו כשהלז יושב במסיבה באוהל בעליו ואינו יכול אז להוציא את חמתו החוצה. הוא רוטן מתחת לאפו, עיניו מוצפות זעם, ומשתדל בעצמו להתחמק לגמרי מהאוהל “לבל יגָרֶנו השטן”…
בימים “שקטים” הוא המקבל את האורחים באוהל השייך. לבוש גלימה שחורה וטובה, כפיה אדומה, חגורות כדורים על מתניו וצולבות את חזהו. בחגורתו שעל מתניו תקוע פגיון משובץ. הוא מכין קהווה; מנעים בקצב הקשותיו, בכתישת גרעיני הקהווה בתוך ה“ג’ורן” (מין מכתשת), מנגינה ממש מתבל את דבריו בבדיחה, במשל ובפתגם, להנאת המסובים.
כשהשייך רוכב העירה, נג’יב מלווהו תמיד. רוכב אחריו במרחק כמה צעדים, משום כבוד; נושא את כלי־זינו של השייך עליו בחשיבות ובגאוה. ניכר: נג’יב משרת את בעליו מתוך חיבה, כבוד, אהבה, הערצה וקשר נפשי. השייך שואל תמיד בעצתו ומתחשב בדעתו; וגם בני השבט, אם הם צריכים לבקש דבר־מה מהשייך – באים תחילה לנג’יב ומשוחחים איתו, והוא, לרוב, מביא את דבריהם לפני השייך…
השייך מפנקו במתנות שונות: אוהל יפה בנה לו על יד אהלו הגדול; קנה לו שתי נשים יפות, שחורות, “עבדות”; סידר לו על חשבונו את חגיגת חתונתו ברוב פאר והדר; קנה להם את כל הנחוץ להם באוהל, אם כי כל משפחתו אוכלת ושותה על שולחן השייך.
שתי הנשים עובדות ומשרתות אצל נשי השייך. גם שלושת ילדיו בגיל ארבע־שבע משמשים בבית השייך לשליחויות קלות: להביא מים לאורחים,
להגיש גחלים, להדליק סיגריות למסובים וכדומה.
הרבה עבדים לשייך, אבל על נג’יב גאוותו. אין זריז ואמיץ כמוהו. בזמן חגיגות, חתונה, ברית־מילה וכדומה מראה הוא את כוחו ברכיבה נאה ומשחקים על סוסות צעירות ופראיות; כטוב לבו עליו, בייחוד בחג, הוא קולע למטרה, ממש בשערה, ממרחקים שונים. אבל שונאים לו הרבה בתוך השבט. מרננים אחריו ולועגים לו, ביחוד הצעירים, כשהם שמים את האצבע על האף ומרחיבים את קצהו לשם גנאי, בדומה לצורת האף של נג’יב, ומעווים את פניהם בבחילה:
– עבד… יחרב־ביתהו…
וזה נאמר בשנאה, בבוז, בגועל.
– למה אתם שונאים אותו? – שאלתי פעם – הלוא אדם טוב הוא? אהוב הוא על השייך ועבדו הנאמן…
– אין אמונה בנשים ובעבדים…
וליתר כובד ומשקל מוסיפים בנקישת לשון, אגב הרמת ראש למעלה:
– עבידן… בהחלט… אין אמונה בהם…
ומישהו עוד מוסיף:
– עבד… באללה, “ניג’יס”… טמא הוא…
והאומר מרעיד את כתפיו וגופו כמתוך בחילה. האם רק השנאה או הקנאה מדברת מתוך גרונם? אבל מניין להם השנאה הזאת לעבד?! – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.