שם אשר לא ימָחה מבעליו לעולם, לנצח, זהו “עבד”.
עבד בשבט משמעו: נחות־דרגה, שפל שבשפלים, שאינו יכול להגיע למדרגה גבוהה יותר בין אם הוא עודנו תחת ידו ועולו של השייך ובין אם יצא לחופשי ועובד בתוך “משקו” הפרטי, שלו.
יש עבדים שמצבם אינו גרוע משל משפחות אחרות בשבט; מעט צאן, גמל, סוסה, חמורים אחדים; אבל היחס שונה אליהם, יחס מכובד לנקלה. נער בן־חורין יושב במסיבה בשורות הראשונות לפני זקן ממשפחת העבדים; כשמכבדים את המסובים בקהווה – העבדים הם האחרונים תמיד לכיבוד; והוא הדין בהגשת גיגית האוכל בשעת הסעודה.
רגילים הם ליחס זה ואינם מתאוננים.
– אללה ברא את העולם מינים־מינים, דרגות־דרגות – אמר לי פעם עבד זקן ועיניו חייכו בהכנעה – “נסיב”, גורל, מי שאללה רצה – נעשה אמיר, שייך; וגורלי – עבד…
אין הם יכולים להתחתן עם מי שהם רוצים; בת־חורין לא תנשא להם. בושה היא וכלימה. שום משפחה, ואפילו הפחותה שבפחותות, לא תרצה בעד כל הון שבעולם להכתים את שמה במעשה זה. עם “נַואָר” – צועני – נאה יותר להשתדך מאשר עם עבד. עבד נושא לו לאשה רק “עבדה”, שפחה.
ה“סיג” (המוהר) של ה“עבדה” הוא קטן מאוד. עשר, ואם הרבה – עשרים לירה בעד היפה והטובה בבנותיהם, לעומת מאה לירה ויותר בעד בת־חורין רגילה.
בנות השבט אוהבות דוקא את הבחורים הנאים הללו, המצטיינים לרוב באמיצותם מיתר בני השבט, ונמשכות אחריהם. אבל פחד המשפחה על שניהם וכל אחד מתחתן לבסוף עם בן־מעמדו. כך נהוג מדורי־דורות; מזה מאות בשנים לא קרה שום מקרה יוצא מהכלל.
והנה קרה מקרה שעורר סערה באוהלים והרושם הקשה היה חזק ועצום. נדמה, שאילו התבשרו, למשל שכל העדרים מתו בשדה לפתע –
לא היה האסון עושה רושם כה חזק על בני השבט, כבשורה הפתאומית הזו שהתפשטה במהירות הבזק;
– העבד פאהד חטף את בתו של חסין ה“כתיב” וברח איתה. אומרים לבֵירות, ואולי לחַלֶבּ… והיא בחורה נאה, בת לבדואי מכובד, בעל־בעמיו, סופר ומזכיר של ראש השבט… וכששאלתי בזהירות:
– בשל מה הרעש הזה? האם דמו של פאהד אחר מדמו של מוחמד, אחמד, או פלוני ואלמוני בן־חורין?…
הסתכל בי ידיד בא בשנים במבט חונן על בערותי הגדולה, אחרי רגע של שתיקה הצביע לי החוצה במצמוץ־עין, דרך פתח האוהל בו ישבנו;
– ראה, הנה סוסה אצילית ושם חמור; האם הם זוג?…
נעניתי לו בראשי, לאות כי תפסתי וירדתי לסוף דעתו ודבריו.
אותו יום הוספתי ושאלתי לשני, לשלישי ולעשירי:
– בכל זאת, מה הרעש הזה? האם דמו של פאהד אחר?… האמנם דם אחר?…
העבד נג’יב מפורסם בשבטים כשודד וגנב זריז. הוא יד ימינו של ראש השבט ע. בעמק הירדן. אם צריכים לנקום ו“להסיר” את מי שהוא מהדרך, שלא יפריע או שלא יהיה עד למעשה שהשייך זומם לעשות, הרי מספיק רק רמז דק, ונג’יב יודע מה עליו לעשות…
פנים לו רחבים, שחורים; בלורית ראשו ושפמו הקצר מסלוסלים; שיניים בריאות לבנות בולטות מבין שפתיו העבות; אישוני עיניו מבריקים מתוך הלובן המארך, פעם ברכות כעיני ילד, ופעם בזעם כעיני חיה טורפת. כשהוא ידיד טוב וחבר עם בן אדם – הרי אינו יודע גבול באהבתו; מתמסר לו כולו ומשתדל לעשות למענו למעלה מכוחותיו, כדי להנעים לו ולהשביעו רצון; אבל אוי לאדם שהוא שונאו ונותן בו עיין זועפת. אינו יודע רחם. בקושי שולט הוא על עצמו שלא לזנק ולהתנפל עליו כשהלז יושב במסיבה באוהל בעליו ואינו יכול אז להוציא את חמתו החוצה. הוא רוטן מתחת לאפו, עיניו מוצפות זעם, ומשתדל בעצמו להתחמק לגמרי מהאוהל “לבל יגָרֶנו השטן”…
בימים “שקטים” הוא המקבל את האורחים באוהל השייך. לבוש גלימה שחורה וטובה, כפיה אדומה, חגורות כדורים על מתניו וצולבות את חזהו. בחגורתו שעל מתניו תקוע פגיון משובץ. הוא מכין קהווה; מנעים בקצב הקשותיו, בכתישת גרעיני הקהווה בתוך ה“ג’ורן” (מין מכתשת), מנגינה ממש מתבל את דבריו בבדיחה, במשל ובפתגם, להנאת המסובים.
כשהשייך רוכב העירה, נג’יב מלווהו תמיד. רוכב אחריו במרחק כמה צעדים, משום כבוד; נושא את כלי־זינו של השייך עליו בחשיבות ובגאוה. ניכר: נג’יב משרת את בעליו מתוך חיבה, כבוד, אהבה, הערצה וקשר נפשי. השייך שואל תמיד בעצתו ומתחשב בדעתו; וגם בני השבט, אם הם צריכים לבקש דבר־מה מהשייך – באים תחילה לנג’יב ומשוחחים איתו, והוא, לרוב, מביא את דבריהם לפני השייך…
השייך מפנקו במתנות שונות: אוהל יפה בנה לו על יד אהלו הגדול; קנה לו שתי נשים יפות, שחורות, “עבדות”; סידר לו על חשבונו את חגיגת חתונתו ברוב פאר והדר; קנה להם את כל הנחוץ להם באוהל, אם כי כל משפחתו אוכלת ושותה על שולחן השייך.
שתי הנשים עובדות ומשרתות אצל נשי השייך. גם שלושת ילדיו בגיל ארבע־שבע משמשים בבית השייך לשליחויות קלות: להביא מים לאורחים,
להגיש גחלים, להדליק סיגריות למסובים וכדומה.
הרבה עבדים לשייך, אבל על נג’יב גאוותו. אין זריז ואמיץ כמוהו. בזמן חגיגות, חתונה, ברית־מילה וכדומה מראה הוא את כוחו ברכיבה נאה ומשחקים על סוסות צעירות ופראיות; כטוב לבו עליו, בייחוד בחג, הוא קולע למטרה, ממש בשערה, ממרחקים שונים. אבל שונאים לו הרבה בתוך השבט. מרננים אחריו ולועגים לו, ביחוד הצעירים, כשהם שמים את האצבע על האף ומרחיבים את קצהו לשם גנאי, בדומה לצורת האף של נג’יב, ומעווים את פניהם בבחילה:
– עבד… יחרב־ביתהו…
וזה נאמר בשנאה, בבוז, בגועל.
– למה אתם שונאים אותו? – שאלתי פעם – הלוא אדם טוב הוא? אהוב הוא על השייך ועבדו הנאמן…
– אין אמונה בנשים ובעבדים…
וליתר כובד ומשקל מוסיפים בנקישת לשון, אגב הרמת ראש למעלה:
– עבידן… בהחלט… אין אמונה בהם…
ומישהו עוד מוסיף:
– עבד… באללה, “ניג’יס”… טמא הוא…
והאומר מרעיד את כתפיו וגופו כמתוך בחילה. האם רק השנאה או הקנאה מדברת מתוך גרונם? אבל מניין להם השנאה הזאת לעבד?! – –
העבדים הוותיקים שעברו בירושה – למאות הם בשבטים, רובם מיום התהוות השבט, ואין יודע גלגוליהם ומוצאם. אבל יש גם עבדים חדשים, קניין כסף, שרק לפני דור נקנו, או אפילו זה מקרוב בשנים האחרונות. מטעם הממשלה אסור לסחור בעבדים, ובכל זאת נעשות הקניות בשקט ובאיסור.
אמנם, כשאתה שואל בשבט, ואפילו את העבדים, אם משועבדים הם – וענו לך:
– היום “חוריה”! חופש, אין שעבוד; כל איש – הישר בעיניו יעשה והולך לו לאן שנפשו חשקה!…
כך יענו. אולם למעשה: אם עבד ילך לו מאדוניו כרצונו – בנפשו הדבר; חייו תלויים לו מנגד. ימצאו אותו וינקמו בו. יד אדונו תשיגנו בכל מקום…
הנה, אחמד, נער יפה כבן חמש־עשרה, הוא ממצרים. קנה אותו השייך מאביו בהיותו עוד קטן. לא היה לאביו מה לתת לו לאכול ומכרו.
עלי, כבן עשרים, מ“ג’בל עג’לון” הוא; אבי־אביו של השייך קנה את אבו־עלי בהיותו עוד צעיר, ונולד לו עלי זה, ואחרי מות אבי השייך עבר עלי בירושה לשייך. הוא בחור מצטיין ובוודאי יתן לו השייך בקרוב אחת השפחות ואז יקים לו דור עבדים קטנים – משרתים חדשים לו ולצאצאיו אחריו…
יש שהשייכים קונים עבד האחד אצל השני, או מחליפים עבד בעבד. מחיר העבד – ארבעים־חמישים לירה! ה“עבדה”, השפחה, עשרים־שלושים לירה. אבל לרוב אין קונים אותה לחוד אלא עם משפחתה… העבד נערך לפי הגיל וחוזקו. חזק, יפה וצעיר – יותר; מכוער – פחות…
ממש כממכר הבהמות בשוק.
השייך חייב בהלבשתם, בהאכלתם ובחיתונם, שזה כל הדרוש להם.
– טוב להם הרבה יותר מאשר לאחד בן־חורין – אומר אחד מבני השבט – אוכלים תמיד ממאכלי השייך… אוכל טוב…
– אבל חופש אין לו. כשירצה ללכת ממנו – הרי הרוג יהרגנו!…
– ולמה לו ללכת למקום אחר אם טוב לו; יש לו לחם לאכול ובגד ללבוש וגם… אשה! האם אצל אחרים יהיה לו חופש? האדם תמיד תחת עול… אני, אתה, הוא – כולנו תחת עול ופקודת אחרים… כך, באללה.
הקשיב בדואי זקן לשיחה והוסיף על דברי חברו:
– תחת פקודת אללה… תחת עולו… כולנו. – – –
ישבנו במסיבת־רועים באוהל בעל הצאן. שני בניו עובדים במירעה והוא יושב אוהל ומקבל אורחים באדיבות. באו שכנים, באו רועים, בא גם “עבד” זקן, שחור.
אביו מכר אותו בילדותו לאחד מנכבדי השבט. מכָרוֹ רק לנפשו ולא לבניו וצאצאיו. חופשיים הם.
שערות ראשו וזקנו הלבינו, פניו הצמיקו, והוא יושב לו ומקטר במקטרת ישנה שעשאה בעבודה עצמית. על ידו יושב נכד קטן, בן חמש־שש, שחור ונחמד. יתום הילד. אין לו אב ואם והוא מתחנך אצלו, אצל זקנו.
בעל הצאן התבונן בילד, בחנו בעיניו ואמר בקול רם לשכנו:
– באללה, ילד זה “יועיל” לעבודה.
– באללה, בן־חיל יהיה… ענה לו השכן. והוא פנה לזקן:
– מכור לי “אותו”… טוב יהיה לו אצלי. ילך עם בני אל השדה לרעות את העדר, יקבל אוכל ובגדים וישאר אצלי…
הזקן הוסיף לקטר כאילו לא אליו מכוונים הדברים.
הגישו לילד לבן ופיתה. הוא אכל ושתה בתיאבון והסתכל במשוחחים בעיניים פקוחות ותמימות; הרגיש שמדברים בו ומיד נפגש במבטים המכוונים אליו; פניו הסמיקו וכרגע השפיל את עיניו; תפס בידיו הקטנות את קערת הלבן והגישה לפיו. הלבן נשפך משני עברי פיו.
– אתה שופך על עצמך…
הילד התבלבל עוד יותר והלבן נשפך על כותנתו הפרומה ובמצבו זה הבלתי־נעים נראה נחמד יותר מאשר תמיד.
– מכור לי אותו, באללה, טוב יהיה לו אצלי… – חזר בעל הצאן על דבריו בהתבוננו בו היטב במבט מבקש.
הזקן הוציא את מקטרתו מפיו, בהשאירו ענן־עשן מעל לראשו; התבונן ברועה, במבט חודר ומאומץ, בשתיקה עקשנית; עיניו לבשו הבעת־רוגז והוא הסב את מבטו לאט לאט על נכדו; שם את ידו הרועדת על ראשו הקטן, ליטף בחיבה על שערותיו המסולסלות ולחש:
– יא אִבְּני… יא עיני…
ובקול מוחלט, קול ברזל, אמר לבעל הצאן:
– באללה ובאל־נבי, אפילו באלף לירה לא אמכרנו…
עיניו השחורות נוצצו מתוך הלובן המבריק; מבטו פנה למרחקים…
מי יודע מה עבר באותו רגע במוחו. אולי נזכר בילדותו, בהיותו בגיל נכדו, ובשעבוד כל ימיו הארוכים אצל אחרים… הוא הכניס את מקטרתו בפיו ועטף את עצמו בענני־עשן עבים, שחורים, בלתי־פוסקים.
בין ארבעים משפחות העבדים המפוזרים בשבט – הוא, אחמד־אל־פואז, המשכיל והעשיר מכולם. בעל הדרת־פנים; עורו בהיר כמו לרבים מגזעו בשבט זה. לבוש נקי ומסודר. שלוש מאות ראש צאן לו, עשרה גמלים, אוהל גדול ורחב בעל “שני עמודים”, כי שתי נשים לו. הוא יודע לכתוב ולקרוא. מנהל – מלבד ה“כתיב” וה“ווקיל” (מנהל המשק) – את ההתכתבות של האמיר, אשר איננו בקי ביותר ב“אותיות”. אדם מבין ויודע פרק בפוליטיקה, מתעניין וקורא לפעמים – בכל אופן יותר מכולם – בעיתונות המתקבלת אצל האמיר והמונחת כאבן שאין לה הופכין. אדם בעל כשרונות מצויינים. הוא היה במצרים, היה בארצות הסמוכות, היה גם מפקד בצבאות פייסל בזמן הכיבוש והצטיין באמיצותו.
בין העבדים הוא נערץ ונכבד. משמשים אותו מתוך אהבה. כשהוא נכנס לאחד האוהלים והעבדים יושבים – קמים כולם כאחד לכבודו ויש ניגשים אליו לנשק את ידו כלגדול ול“שייך”; הוא מסרב לכבוד זה, מושך במהירות את ידו מהם וגוער בהם:
– אסטע’פר אללה… יסלח אללה… חלילה לכם מעשות זאת…
הוא בא־כוחם של כל העבדים אצל האמיר, הוא ה“מוכתר”. כל בקשה מהם באה לאמיר בתיווכו והוא כאח וכאב מסור להם, משתדל תמיד בכל כוחותיו לעשות למענם מה שביכולתו. מרצונם הטוב הם מעלים לו מס ומפרישים לו מכל מוהר סכום קבוע, כמו לאמיר, משום כבוד והערצה.
את ילדיו הוא שולח אל ה“כתיב” שבשבט, המלמד את בני השייכים והמכובדים קרוא וכתוב; הוא בעצמו חוזר איתם על לימודיהם באוהלו ומקפיד מאוד על חינוכם ומעורר גם אחדים לעשות כמוהו. הוא כמתגאה על מוצאו; הוא מבליט זאת ומזכיר בכל הזדמנות את גזעו:
– עבד.
ומוזר הדבר: שנאה גלויה אליו מכל בני השבט, בני החורין.
שאלתיו פעם:
– מהי הסיבה לשנאה זו מצד בן־החורין לאחיו העבד?
– בן־חורין אינו אוהב שעבד יעלה עליו, ידע ויצליח יותר ממנו… – ענני.
– ומה הם בכלל ההבדלים הללו בין עבד לבן־חורין?
– אין הבדל, יא אחי, – ענני פשוטות, – כולנו עבדים, כולנו “עביד־אללה”, עבדי אללה… כולנו שווים לפניו, אין קטן וגדול לפניו, אין “חור” ואין “עבד”, אין הבדל.
אבו־חנֵין (אבי ריר־האף)… אבו קוֹמֶל (אבי־הכינים… הכוונה לאבו־פייסל, מכונה גם בשם “שריף”, על שום שקרא לבנו שנולד ביום שהמלך פייסל כבש את דמשק – בשם הכובש הנערץ…), אבו־ניג’יס (אבי הטומאה)… וכאלה כינויים רבים לכל אחד ואחד. אוי לאבו־פייסל וחבריו אם עשו דבר שלא מצא חן בעיני האמיר, או אם הם נראים בפני עיניו בשעה שרוחו אינה טובה עליו.
הוא קורא לאחד מהם ואומר לו להביא את השוט, לעמוד הכן ולא לזוז, לא לצעוק, לא לבכות, לא להניע אבר, והוא מצליף… עד שמתעייף. כשקרבנו נופל אין־אונים לרגליו ומנשקן אגב רעידת כתפיים ומתחנן: “דחילך”… רחם, יא אבונא, רחם אבינו!… – הוא מסתכל עליו בחיוך ושולח אותו בבעיטה באחוריו:
– יאללה קום, קאום, וסיקטר, קום מהר והסתלק…
ועוד טרם הספיק האמיר לגמור את משפטו, קרבנו קם על רגליו במהירות הבזק, מתנועע על רגליו מתוך כאב וחולשה ורץ נפחד בכל כוחותיו, לבל יוסיף חלילה האמיר לקראו חזרה ולהצליף בו שוב…
האמיר צוחק, והעומדים סביבו, בני השבט והעבדים מתפרצים גם כן בצחוק, צחוק חונף לו, לאמיר.
ניגשתי פעם לאבו־פייסל, בשעה שברח על נפשו אחרי הצלפתו של האמיר. הוא ישב תחת סלע ופשט את כותנתו שנדבקה לגופו. כל גופו, ביחוד גבו, היה צלוק ומסומן בחריצי־דם עמוקים ואדומים… הוא הפנה בקושי את ידו, הזבה דם, על גבו; מישש פה ושם ובנגיעה קלה ומרחפת, כדי שלא להכאיב. האצבעות נתלכלכו בדם, דם טרי ודביק…
עיניו קמו, מוצפות דם וזעם; הוא לא קילל ולא חירף, כמנהגו תמיד עם בני מינו. רק לחש לעצמו:
– באללה, דַבַּחתני… הוא הרגני.
– ברח לך, – אמרתי לו – למה לך להישאר כאן?!
– באללה, האמיר ימצא אותי בכל מקום ויהרגני.
– כמה משכורתך, יא אבו־פייסל? – הוספתי לשאלו.
מִיתל מא־שאיף יא אחי, צֶ’טל וּטְפִיל… כמו שהנך רואה, אחי, מכות ורוק… – ענני.
מרחוק הגיע קול צחוקו של האמיר אחרי מעשי “גבורתו”, והעומדים סביבו ענו לו בצחוק חנף…
אבו־פייסל רטן מתחת לאפו.
בלבו פנימה מצטבר והולך דבר־מה, שסוף סוף מוכרח יהיה לפקוע ולהתפרץ – – –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.