אבו־חנֵין (אבי ריר־האף)… אבו קוֹמֶל (אבי־הכינים… הכוונה לאבו־פייסל, מכונה גם בשם “שריף”, על שום שקרא לבנו שנולד ביום שהמלך פייסל כבש את דמשק – בשם הכובש הנערץ…), אבו־ניג’יס (אבי הטומאה)… וכאלה כינויים רבים לכל אחד ואחד. אוי לאבו־פייסל וחבריו אם עשו דבר שלא מצא חן בעיני האמיר, או אם הם נראים בפני עיניו בשעה שרוחו אינה טובה עליו.
הוא קורא לאחד מהם ואומר לו להביא את השוט, לעמוד הכן ולא לזוז, לא לצעוק, לא לבכות, לא להניע אבר, והוא מצליף… עד שמתעייף. כשקרבנו נופל אין־אונים לרגליו ומנשקן אגב רעידת כתפיים ומתחנן: “דחילך”… רחם, יא אבונא, רחם אבינו!… – הוא מסתכל עליו בחיוך ושולח אותו בבעיטה באחוריו:
– יאללה קום, קאום, וסיקטר, קום מהר והסתלק…
ועוד טרם הספיק האמיר לגמור את משפטו, קרבנו קם על רגליו במהירות הבזק, מתנועע על רגליו מתוך כאב וחולשה ורץ נפחד בכל כוחותיו, לבל יוסיף חלילה האמיר לקראו חזרה ולהצליף בו שוב…
האמיר צוחק, והעומדים סביבו, בני השבט והעבדים מתפרצים גם כן בצחוק, צחוק חונף לו, לאמיר.
ניגשתי פעם לאבו־פייסל, בשעה שברח על נפשו אחרי הצלפתו של האמיר. הוא ישב תחת סלע ופשט את כותנתו שנדבקה לגופו. כל גופו, ביחוד גבו, היה צלוק ומסומן בחריצי־דם עמוקים ואדומים… הוא הפנה בקושי את ידו, הזבה דם, על גבו; מישש פה ושם ובנגיעה קלה ומרחפת, כדי שלא להכאיב. האצבעות נתלכלכו בדם, דם טרי ודביק…
עיניו קמו, מוצפות דם וזעם; הוא לא קילל ולא חירף, כמנהגו תמיד עם בני מינו. רק לחש לעצמו:
– באללה, דַבַּחתני… הוא הרגני.
– ברח לך, – אמרתי לו – למה לך להישאר כאן?!
– באללה, האמיר ימצא אותי בכל מקום ויהרגני.
– כמה משכורתך, יא אבו־פייסל? – הוספתי לשאלו.
מִיתל מא־שאיף יא אחי, צֶ’טל וּטְפִיל… כמו שהנך רואה, אחי, מכות ורוק… – ענני.
מרחוק הגיע קול צחוקו של האמיר אחרי מעשי “גבורתו”, והעומדים סביבו ענו לו בצחוק חנף…
אבו־פייסל רטן מתחת לאפו.
בלבו פנימה מצטבר והולך דבר־מה, שסוף סוף מוכרח יהיה לפקוע ולהתפרץ – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.