מעט מאוד ספרים מענגים אותי כיום. אולי משום שאני קוראת יותר מדי, בעיקר לצורך עבודת הביקורת. אבל לפעמים מגיע ספר שפשוט כיף צרוף לקרוא אותו, הגם אם אינו יצירת מופת ענקית. כזה הוא “הסיפור של הקרחת שלי” של מארק ון דר יאכט, שאינו אלא שם־עט ודמות בדויה שהמציא הסופר היהודי הולנדי הצעיר, ארנון גרונברג.
גרונבג/יאכט זה הוא טיפוס תחמן ושובב כמו הספר שלו: הוא זכה בפרס לספר ביכורים בתור גרונברג וזכה לכבוד באירופה. אז הלך וכתב ספר בשם הבדוי יאכט, ושוב זכה בפרס ביכורים יוקרתי. הכי מצחיק שאף השוו אותו אליו עצמו, גרונברג, וראו בו וביאכט יריבים ספרותיים.
מתעלולן כזה, לא פלא לקבל ספר מצחיק, נועז, שנון ומתעתע, שנקרא כמהתלה מקאברית מטורפת או כווידוי מצמרר ואפלולי בגוף ראשון. לרגע חשדתי שאולי באמת מדובר באוטוביוגרפיה מטורללת של רווק מוזר ממשפחה כאוטית במיוחד, שבה מישהו מבני המשפחה עלול לירות על נברשות באמצע ארוחת הערב..
גרונברג/יאכט הוא סופר מודע מאוד הלוקח מכל הבא ליד, ומביא את הרומן שלו לקצוות ולהקצנות. כל זאת מתוך דיווח יבש לכאורה, קצת מנותק רגשית, של גיבור שלרגע נראה לך כמין אוטיסט, או לפחות נורא־נורא צעיר ולא מודע לעצמו.
כבר על ההתחלה מרגישים את קולו של הגיבור מ“התפסן בשדה השיפון” של סאלינג’ר, כמו יוצא מפיו של מארק, נער וינאי שיש לו הכול. וכמו הגיבור של סאלינג’ר, גם מארק הוא צאצא למשפחה שבעה ובורגנית, שמנהלת את יחסיה התמוהים עם העולם על פי גחמות של עשירים. אימו, זמרת־האופרה לשעבר, ממליכה ונוטשת מאהבים חדשות לבקרים, אביו שקוע בעסקיו וביתר הזמן לוחץ על בניו להצטיין, ושני אחיו הפכו למפלצות קטנות ומנופחות בדמות האב.
זה המקום שבו מארק, הבן הצעיר, מתמרד. הוא רואה בעצמו משורר וכמה לתרבות הרומנטית של המאה התשע־עשרה, בעולם המציאותי שלו, שבו היחסים הפכו מכניים. הוא מחפש אחר ה“אמור פוּ”, האהבה המשוגעת של הרומנטיקנים, אבל סופו שהוא נוחת במיטותיהן של זקנות מטורפות ומורות נוירוטיות.
משיאי הרומן היא סצנה שבה הוא מצליח לדוג בעיר שתי מתבגרות היסטריות, איתן הוא רוצה לחוות את האהבה הראשונה והנשגבת שעליה הוא חולם, אבל מסיים בכך שהוא מקיא על אחת מהן, בשעה שאחיו מזיין את השנייה.
התבגרותו הנואשת של הצעיר המיוסר רצופה כמיהה למחוזות הפיוט והשירה, לבין נפילות למעמקי הבכה והאפסות של פליטות זרע סתמיות ומעיקות. והשיא: גילוי מזעזע שיש לו זין ננסי, שיוביל אותו לאובססיה בדבר גודל איבר המין, ולעימות אדיפלי עם האם, עד לטרגדיה נוראית. גם בבגרותו מארק עדיין כמה ל“אמור פו”, ונופל לזרועותיה הכמושות של מאדאם אדיפוס, ולנוכחותה המרקיבה של אימו של התלמיד שלו.
יאכט (או גרונברג, אם תרצו) מעמת את התרבות הרומנטית עם הספרות המודרנית, והתוצאה היא בום אחד גדול. ניסיון מבריק לכלוא את המודרניזם המתכתי והמנוכר בתוך ענני הרעל והתחרה של הרומנטיקה. התפסן בשדה השיפון פוגש בפארק את ורתר הצעיר, כאשר שני התפיסות הכה מנותקות ומנוגדות, מנסות להתאחד למהות פוסט־מודרניסטית תלושה. התרגום מהולנדית של אירית ורסנו הוא נעים, קריא וקולח. שווה מאוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.