אחרי למעלה מארבעים שנות מחזאות ומעל לתריסר מחזות מפרסם יוסף בר יוסף רומן. בשנות החמישים, לפני שדרך כוכבו בתיאטרון, הוא פרסם רומן וקובץ סיפורים שנשכחו. עכשיו, בגיל 74, הוא חושף את כוחו בפרוזה.
הרומן “לא בבית הזה” מתרחש ביחידת זמן של יום ולילה, כמו במחזה. אך בה־בעת הוא פורש זרועות תמנוניות דביקות אל עברם של הגיבורים: שתי נשים ושני גברים. הפלשבקים אל ומתוך הזיכרונות מלכדים ארבע תודעות וחובקים מאה שנות קיום יהודי בארץ ישראל. לא פלא שהרומן נפתח ומסתיים בתודעתה של ישישה בת 96, שזוכרת דברים שהתרחשו בשנות העשרים בתל אביב כאילו היו אתמול.
אבל כוחו של הרומן הקאמרי הזה הוא דווקא בגיבוריו המרתקים והמורכבים. אלה ממש פורצים את גבולות הנייר באמינותם ובעסיסיותם. כמעט חשים ומריחים כל אחד ואחד מהם, בין אם מדובר בתיאורים מתל אביב הקטנה או בסמטאות מאה שערים.
חנה לוין הקשישה היא “הקופסה השחורה” של הרומן: שומעת, זוכרת ושומרת את הסודות של כולם. רק את הסוד הגדול ביותר, שהייתה במשך שנים המאהבת של אביו של מנו, היא לא מגלה. מנו, עמנואל, הוא כריש נדל"ן בעל עשרות בתים ודיירים בתל אביב, להם הוא עושה את המוות. הוא “הצבר המיתולוגי” של הרומן: נהנתן, זיין סדרתי, גס וחסר ערכים. על סף גיל 70 הוא יצור שבור ופתטי שעדיין מנסה “להשחיל” עובדות זרות.
לאחר משבר בעסקיו בניו יורק מנו חוזר באמצע הלילה לארץ, ופוגש בדירתו את בנו עמי, בתול בן 36, שמנסה להיות ההפך מאביו. כעורך דין, עמי מייצג את המסכנים והדלפונים, ובשאר הזמן מתנזר מהחיים. גם כשהוא מתאהב בנימי, הדיירת מלמטה, הוא נתקף שיתוק ואימפוטנציה נפשית ופיזית. נימי היא הצלע הרביעית: פליטה משכונה חרדית בירושלים, שם השאירה בת קטנה אחרי גירושיה מרב זקן, מפני שחלמה להיות מעצבת אופנה.
באותה יממה גורלית מתחולל פיצוץ נוראי בין הדורות על רקע כיסופי שני הגברים, האב והבן, לאישה הצעירה. אולם מעבר לרמזים האדיפליים הבולטים במשולש הרומנטי המעוות הזה (אב ובן המתחרים על ליבה של צעירה, שלה עצמה היה בעל בגילו של אביה), מסמל הפיצוץ הבין־דורי את השבר שעובר כבר שנים על החברה הישראלית. מצד אחד יושב דור המייסדים, אותם דינוזאורים מיתולוגיים, ומביטים בכאב לב אך בחוסר יכולת לעשות משהו, על שברי החלום שבנו. מצד שני, ישנו דור המדינה, זה טינף את החלום בנהייה אחר קפיטליזם עקר. ובתווך הדור הצעיר – שבור, מבולבל, חסר תקווה, ומדוכא יותר מכולם. אבל ככל שמתקדם הרומן, מתגלה שכל גיבוריו שבורים, עקרים ובלומים, וכי כולם מחניקים כיסופים רוחניים שבריריים להיות משהו אחר, למשל סופרים ואומנים.
כשעוסקים ביוצר לבית משפחת בר יוסף קשה להתעלם מן אחרים: אביו יהושע בר יוסף, יליד מאה שערים, ואחיו יצחק בר יוסף. אצל כל השלושה יש בכתיבה הד להתפקרות ולמעבר החד מן העולם הדתי לעולם החילוני, וכמובן, ארוטיקה, שלא פעם נחשדה כפורנוגרפיה. מעניין לציין כי הנושאים שמעסיקים את בר יוסף ברומן: זיקנה, רמזים ליחסים אדיפליים ועימותים בין־דוריים, הופיעו גם אצל אחיו יצחק, בקובץ הסיפורים “כשהתנשקנו” שיצא בשנת 2006.
“לא בבית הזה” הוא רומן צלול וצנוע, המבליע את האלימות הכבושה ואת הקולות הצורמים של ישראל בשנות האלפיים בקפלי כתיבה שקטה ומעודנת. לקראת אמצע הספר חלה איזו ירידה במתח ובעניין של הקורא בגיבורים, קצת בשל חזרות מיותרות, וקצת בשל מידע תפל, החודר לריאליזם הפיוטי של הרומן.
.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.