מודעת המחבר    🔗

הריני מוֹסר בזה מוֹדעה, כי במחרוֹזת סיפּוּרי אלה לא נתכּוַנתי להעלוֹת אנשים ומעשים שהיוּ, ממש, אלא לצייר תמונה אוֹפיינית־כּוֹללת של הפּרבר תל אביב ורוּח יישוּבוֹ הקטן במלחמת העולם הראשוֹנה בפרק הזמן, שתחילתו עם הפלגת האוֹנייה האחרוֹנה מנמל יפוֹ, כשהים סגר עליו כבריח, וסוֹפוֹ לאחר גירוּש כל תוֹשביו בגזירת השלטוֹן התוּרכּי, כפי שהתמוּנה נתנסחה בחזוֹן זכרוֹני. הקוֹראים עֵדי הימים ההם והאחרים אַל נא יבקשוּ “להעמיד את הדברים על אמיתם”. אמיתם היא במידה שהם דברי שירה.

 

[א] עם הפלגת האונייה האחרונה    🔗

בחצי הלילה, ליל לבנה של סתיו, ראוּ תוֹשבי הפּרבּר תל אביב הנשארים, שהיו כוּלם מזוּעזעים עד דיכדוּכה של נפש ממראוֹת הימים: רעב, מחלוֹת, גזירוֹת קשוֹת, תעלוּלי חיפּוּשׂים וּתפיסת אנשים לסוֹהר וּלאנגריא, ועל הכוֹל נדידת רבים לנמילה של יפו לפני הרוֹדף התוּרכּי לשם גירוּש מן הארץ – שוּרה ארוּכּה של אנשים, נשים וטף נוֹשׂאים כלי גולה. עדה נבוּכה ונאנקת, אך בתוֹכם גם אחדים צוֹחקים וּמתבּדחים ואפילוּ נוֹתנים בשיר קוֹלם, באים משער הפּרבּר ומחַבטים רגליהם העייפֹות בכביש המקוּלקל של רחוֹב הרצל. הלבנה המליאה ניסרה ברקיע הגבוה וּכנגדה למטה היה תלוּי הלוּקס הגדוֹל, ששכחוּ לכבּוֹתוֹ, כגוּלגוֹלת של אש לבנה. הים הרוֹבץ לא נראה מאחרי גבעוֹת החוֹל גילגל את גליו ברעם עוֹלה ויוֹרד. הבתים הקטנים, רוּבם יחידי קוֹמה, נראוּ, בריחוּקם זה מזה וּבהעדר עצים סוֹככים, כעוֹמדים כולם בחוּץ. שׂיח הבּוּדליאה חידש את פּריחתוֹ בשלוֹשת ימי החמסין שבאוּ שלא בזמנם וריחוֹ החריף והרע הימם את הקרוֹבים אליו. התוֹשבים, מהם כבר בלבוּש לילה, עמדוּ מי בחלוֹן הבית וּמי בגזוּזטרא, ששימשה מעין דירת רחוֹב קטנה, והסתכלוּ בשיירה העוֹברת בתימהוֹן של חרדה: מה לאלה שהם חוֹזרים? הרי נלקחוּ בבוֹקר על מנת לצאת באוֹנייה האחרוֹנה שהפליגה לפנוֹת ערב (בעיניהם ראוּה מעל הגגוֹת מפליגה בים), ולמה הם מוֹחזרים לתל אביב?

דוב רכבי, המורה להתעמלוּת בבית האוּלפן הגדוֹל, שהתנדב ללווֹת את המגוֹרשים, היה פוֹסע מן הצד וּמנצח על השיירה במרץ עצוּר, שוֹרק במַשרוֹקית וּמפקד, כהרגלוֹ:

– ישר צעוֹד! חַת־שתיים, חַת־שתיים!

נטפּל אליו עוֹזר אלמוּגי, הבחוּר האידיאליסטן, העני והנכפּה, שפניו המשוּנים הסמיקוּ גם לאוֹר הלבנה, והטרידוֹ בשאלוֹת. השיב לוֹ המוֹרה אגב פסיעה, ולא הביט אל השוֹאל:

– לא היה עוֹד מקוֹם באוֹנייה והוּרשׁוּ ללוּן בתל אביב. חת־שתיים! ישר, ישר! חת־שתיים!

– וּמה יהיה? ־ חרד אחריו השוֹאל.

– מחר בשש תבוֹא אוֹניית מלחמה אמריקנית ותקח את כוּלם. ישר, ישר!

– לאן? ־ לא הרפּה ממנוּ אלמוּגי. פּרצוּפוֹ היה מוּבלט מתוֹך צער רב, כשהוּא רץ אחרי המוֹרה.

– לפי שעה למצריים. די לך? ־ חת־שתיים, ישר, ישר! אל השער!

כשנכנסה כל השיירה בשער בית האוּלפן החוֹסם את הרחוֹב, הגיף רכבי את השער מבפנים ולעוֹמדים בחוּץ אמר:

– איש מכם לא ייכּנס. הם צריכים לנוּח. יישנוּ שעוֹת אחדוֹת. בשש בבוֹקר עלי להביאם שוּב אל הנמל. התחייבתי. כן, יש די מזרנים. שלוֹם, רבוֹתי!

עמדוּ הסקרנים עוֹד שעה קלה לפני השער המוּגף, סחוּ זה לזה בעצב, אחר פנוּ איש לביתוֹ וּלמשׁכּבוֹ. אז הרגיש אברהם הגֵר, שמש הוַעֹד של הפּרבּר, בלוּקס הדוֹלק לבטלה. נשׂא אליו את פּרצוּפוֹ הרוּסי אדוֹם הזקן המגוּדל, התיר את החבל והפּנס נשתלשל למטה, כיבהוּ והעלהוּ שוּב. נתבלטה הלבנה יוֹתר והצינה גברה באויר. גם נהמת הים נשמעה ביתר שׂאת. מאחד הבתים בקע צילצוּל קוֹלני יחיד של שעוֹן: אחת! חלוֹנוֹת וּתריסים נסגרוּ והגזוּזטרוֹת נתרוֹקנוּ. טוֹב שבזמן האחרוֹן הסיחה הרשוּת את דעתה מאיסוּר ההליכה בלילה, וגם גזירת הפּנסים נשכחה, שבמשך חוֹדשים אסוּר היה לצאת בערבים לרחוֹב בלי רשיוֹן וּבלי פּנס דוֹלק ביד, ואפילו בלילי ירח.

נַחוּם טרוֹי הלך יחידי באמצע הרחוֹב הזרוּח וכסס את ציפּוֹרניו. מאז פרצה המלחמה היה לבוֹ מלא חרדה לגוֹרל היישוּב בארץ, ומראוֹת הגירוּשים מילאוּהוּ מַחשבוֹת תוּגה: איך יעמוֹד יישוּב קטן וּמדוּלדל זה בפני זועוֹת המזרח בשנוֹת מלחמה ממוּשכוֹת, כשהמדבּר והים סוֹגרים עליו ואין אוֹנייה באה לחוֹף לקוֹשרוֹ עם העוֹלם וּלהצילוֹ בשעת סכנה אחרוֹנה? אילוּ היינוּ שבט כשבטי ישׂראל, הלוֹחמים עזי הנפש, במדבר ערב לפני מוּחמד, אפשר היינוּ יכוֹלים להתקיים, אבל כמוֹ שהננוּ, יהוּדי רוּסיה וּפוֹלין וגאליציה וּשאר גלוּיוֹת, רכּים וּמעוּנגים, אנשי מסחר וספר ועסקנות קלוֹקלת – מה נעשׂה? האם לא נתּוֹם לגווֹע כוּלנוּ ברעב וּבמחלוֹת, במאסר וּבעבוֹדת פּרך? אפשר איכּרי המוֹשבוֹת, וּבייחוּד בני הגליל ו“השוֹמרים”, אלה יעמדוּ בתלאוֹת המסוּכּנוֹת… אבל אלה, העירוֹנים…

הוּא כסס את ציפּוֹרניו בחזקה, כמעט בזעם, ולא הרגיש שאחת האצבעוֹת כבר זבה דם. הבתים יחידי הקוֹמה, רוּבּם גג נמוּך של רעפים להם וּמיעוּטם שטוּחי גג ככרוּתי ראש, לא הטילוּ צל. רק אחדים בעלי שתי קוֹמוֹת השרוּ צל מעט, גם הוּא חיור מנוֹגה הלבנה הגבוֹהה. קטעי עבים שטוּ בשמיים מעוּטי הכוֹכבים, הקדירוּ והלבּינוּ חליפוֹת במשׂחקם עם הלבנה. ממזרח לשער הפּרבר האפירה דרך יפוֹ, וּמעבר לדרך, מאחוֹרי גדר חוֹמה, היה פרדסוֹ של שיך עלי. כשעבר טרוֹי את השער עמד מלא חשק ללכת ברגל בדרך רבּת האבק היוֹרדת ליפוֹ העיר. ביקש לפסוֹע בתוֹך האבק הלילי הרך כפסיעוֹת שקיטוֹת כפסיעוֹת הגמל, ללכת וללכת עד שיגיע אל העיר ויעבוֹר את רחוֹב בּוּסטרוּס על חנוּיוֹתיו המוּגפוֹת, על ה“סראיה” (בית הממשלה) ועל ה“קישלה” (בית הצבא) ועל מגדל השעוֹן, ויעלה הלאה ברחוֹב עג’מי, הרחוֹב שתוֹשביו נוֹצרים ברוּבם, ילך וילך כסהרוּרי עד שיעמוֹד לפני בית הקוֹנסוּל האוֹסטרי, הוּא הקוֹנסוּל שלוֹ, שהוּא עוֹבד שם יוֹם יוֹם בשעוֹת הבוֹקר עבוֹדה שלא על מנת לקבל שׂכר, רק לשם שיחרוּר מחוֹבת הצבא, ויוֹתר מזה כדי שיוּכל להוֹעיל לאֶחיו נתיני אוֹסטריה שבעיר, האמיתיים והמזוּיפים, לעניים ולמדוּכּאים, לעמוֹד לפני הבית הערבי בעל שתי הקוֹמוֹת עם גזוּזטרוֹת הברזל הקטנוֹת ועם הבּוּגינוֹיליה הכּבידה המשׂתרגת על חזיתוֹ, לעמוֹד וּלהסתכל בוֹ וּבחלקת

הטרשים הפּרוּצה שמסביב לוֹ, ואחר לשוּב על עקיביו דרך הרחוֹב הארוֹך, דרך הכּיכּר עם מגדל השעוֹן, ה“סראיה” וכו'.

אבל הוּא עמד בפאת הדרך בשער מבוֹא הפּרבר והסתכל בה בלי נוֹע. הדרך נחה כמעט לבנה באבקה הרך והנוֹצץ, כעוֹר של בעל חיים רך, ונדמה לוֹ, שאם ידרוֹך על העוֹר הזה יכאיב לוֹ לבעל החיים. הפך פניו לשוּב. והנה נעצר לפני שוּרת החנוּיוֹת שמחוּץ לשער עד הדרך. עלה בזכרוֹנוֹ מה שסיפּרוּ לוֹ בבוֹאוֹ לתל אביב על בניינן של אלוּ. אֶפנדי תקיף ושׂוֹנא ישׂראל מיפוֹ קנה בפרוּטוֹת את החלקה הזוֹ, כדי להיוֹת שכן רע ל“קוּמבּאניה אל יהוד”. הוא איים שיבנה כאן מסגד קטן אוֹ כדוֹמה לזה, שיהיה לצנין בצידם של היהוּדים. מה יעץ נפתלי הדיליז’אנסי? לפי החוֹק התוּרכּי, מי שהקים בניין על קרקע – הקרקע לבעל הבניין. ערב אחד הבהילוּ את כל הבּנאים שבתל אביב, כנסוּ חוֹמרי בניין מכל הנמצא, וּלאוֹר שני לוּקסים גדוֹלים, מוּקעים על מוֹטוֹת גבוֹהים, הקימוּ בן לילה ארבעה כתלים ויצקוּ עליהם גג של בּיטוֹן וּבחזית קבעוּ ארבע דלתוֹת, וּכאוֹר הבוֹקר עמד בניין החנוּיוֹת על תילוֹ. כשנוֹדע לבעל החלקה קילל בעצמוֹ וּבאלוֹהיו, אבל לא יכוֹל לעשׂוֹת כלוּם (הדבר היה לפני פרוֹץ המלחמה ויד הקוֹנסוּלים רוֹממה). באין ברירה מכר את החלקה בעשׂרים נאפּוֹליון זהב ונשבע, שעינוֹ לא תוֹסיף לראוֹת את ה“קוּמבּאניה”. טיח הבניין נעשׂה רק כעבוֹר שנה. עכשיו היוּ הדלתוֹת מוּגפוֹת, שאין חנוָנים לשׂכּוֹר את החנוּיוֹת. רק באחת נמצאת “חנוּת הלחם” של “הוַעד להקלת המשבר”, שבה מוֹכרים שני ימים בשבוּע לחם וקטניות לעניים בזוֹל תמוּרת פתקאוֹת של הוַעד.

טרוֹי ניגש וּמישש את קיר הבניין להיוָכח אם אמנם מציאוּת הוּא ולא יצוּר דמיוֹני, שבזמן האחרוֹן היה דמיוֹנוֹ מגוֹרה הרבה וּבכמה דברים היה מסוּפּק אם מציאוּת הם אוֹ הזייה. משם פנה ושׂירך דרכוֹ אל חדרוֹ, שהיה ברחוֹב צדדי קטן, בדירתה של האלמנה מירקין, זוֹ שבּנה, הפועל הוָתיק, אידיאליסטן מוֹשך בעֹול ולוֹחם לעבוֹדה עברית, מת באחת ממוֹשבוֹת השוֹמרוֹן מנשיכת תן שוֹטה. החדר היה גדוֹל וגבוֹה מאוֹד, כדרך הבנייה הישנה, וּבוֹ ארבעה חלוֹנוֹת משׂוֹרגים ברזל חלוּד. לא היה בוֹ יוֹתר מערשׂ ברזל, שוּלחן קרשים קטן מכוּסה נייר ירוֹק, שני כיסאות ערביים קלוּעי מוֹשב, ועל הקיר קוֹלב של בגדים מכוּסים סדין. בפּינה, ליד כּוֹננית מכילה עשׂרוֹת ספרים, עמד סַלוֹ של טרוֹי ועליו המזוָדה שאת שניהם הביא עמוֹ לפני שנתיים מחוּץ לארץ. עירוֹם קר ורוּח קדרוּת בחדר, רוּח שינקה לא מעט מעצבוּתה של האלמנה הענייה שכּוּלת הבן המהוּלל. אף הבת הבוֹגרת שאינה יפה, הלוֹמדת במחלקה העליוֹנה של בית האוּלפן ושוֹקדת על ה“רשימוֹת”, מליאת חרדה מפני בחינוֹת הגמר – אף היא לא הוֹסיפה אוֹר וחיים לדירה, ואף על פי כן שׂמח לשלם בכל חוֹדש את הנאפּוֹליוֹן של זהב לידי האלמנה, שבּרקוֹ היה מאיר לרגע את הקלף הצהוֹב של פניה המעוּנים וטוֹבי המזג. הוא הסכּין עם חדרוֹ זה, שהיוּ בוֹ שני דברים שנתנוּ לוֹ סיפּוּק מה: החלל הגדוֹל, שהיה יכוֹל להלך בוֹ שעוֹת הלוֹך ושוֹב שקוּע במחשבוֹת וּבסיוּטים מכל מה שנעשׂה בכל חזיתוֹת המלחמה וּמאחוֹריהן, ורצפת המרצפוֹת החלקלקה והצוֹננה (שהאלמנה היתה שוֹטפתה בקיץ פעמַיים ביוֹם), שהיה אוֹהב לשכב עליה בחוֹם הקיץ. עתה בטל התענוּג השני מפני צינת הסתיו, וּמשׁוּם כך הכפּיל את הראשון.

הוּא בא עד הבית, עלה בשש המדריגוֹת אל הגזוּזטרה הקטנה וּפתח את דלת חדרוֹ במפתח הגדוֹל שבכיסוֹ. מארבעת החלוֹנוֹת בא אוֹר הלבנה, שהיה כמעט כאוֹר היוֹם ולא היה כל צוֹרך להעלוֹת את מנוֹרת הנפט הקטנה שעל השוּלחן. אחרי רגעים מוּעטים שכב כוֹאב בערשׂוֹ הקשה, ערשׂ הברזל, מתוֹך החלטה להשכים מחר כדי לראוֹת את השיירה בצאתה – “האחרוֹנים היוֹצאים מן הארץ”. מי יוֹדע גוֹרלם של מי יהיה טוֹב יוֹתר, של ההוֹלכים אוֹ של הנשארים? אם להאמין לאזהרתוֹ של המנהיג הציוֹני הרוּסי, שציוה לבני הארץ בטלגרמה לקרוֹא פרק מ' בירמיה, הרי טוֹב יהיה לנשארים, והיוֹרדים מצרימה “יתּמוּ בחרב וּברעב עד כלוֹתם”. שיניו נקשוּ זוֹ לזוֹ ואת ראשוֹ הליט בשׂמיכה הקרה. משבּרי הים רעמוּ כל כך, שנדמוּ לוֹ כהוֹרסים לעלוֹת לתוֹך החדר בעד החלוֹנוֹת הפּתוּחים.

בבוֹקר, לאחר שינה טרוּפה וקשה, קם טרוֹי ממשכבוֹ, וּכשראה שכבר שבע, רץ לראוֹת אם הגוֹלים כבר יצאוּ מבית האוּלפן. שער הברזל היה נעוּל והבניין הגדוֹל עמד דוּמם וריק. לפני השער, ברחוֹב, עמדוּ שלוֹשה תלמידים מכוּוָצים, חוּלצוֹתיהם נקיוֹת אך מטוּלאוֹת, ידיהם בכיסי מכנסיהם הארוּכּים והם מביטים לאוֹרך הרחוֹב.

– כבר יצאוּ מזמן, – ענה האחד על שאלתוֹ של טרוֹי.

– אתה יכוֹל להיוֹת בטוּח: האוֹנייה לא תפליג לפני עשׂר, – תיקן השני.

– הלוַאי שתצא באחת, – הוֹסיף חלקוֹ השלישי, ששׂערוֹ הבּהיר היה חפוּף רטוֹב על צדעוֹ כשל נער סלאוי, והתיז רוּקוֹ – אינך מכיר את סדרי התוּרכּים?

מה יעשׂה טרוֹי? היום חג לנוֹצרים והקוֹנסוּליה סגוּרה. הילך אל הנמל ביפוֹ לראוֹת את הגוֹלים בעלוֹתם על האוֹנייה האחרוֹנה? מיד ראה בעיני רוּחוֹ את מחזה הטילטוּל בּסירוֹת בידי סַפּנים עריצים ושחצנים, שמיוֹם שנכנסה תּוּרכּיה למלחמה גדלה חוּצפּתם וקנאוּתם הלאוּמית כדי למצוֹא חן בעיני אדוֹניהם העריצים מהם, את ה“גוּמרוֹק” (בית המכס והנמל בכללוֹ) המטוּנף ואת שוֹטריו הפּוֹזלים. את המחזה הזה לא רצה לראוֹת, אבל נראה לוֹ, שבתוֹר אוֹסטרי ועוֹבד בקוֹנסוּליה אפשר יוּכל להוֹעיל למישהוּ

מן האוּמללים. החליט איפוֹא למהר שמה. ישב בדיליז’אנס היוֹרד ליפוֹ. כשהגיע למבוֹא רחוֹב בּוּסטרוּס וירד מן הדיליז’אנס ראה מרכבה של נוֹסעים באה מן העיר וּבתוֹכם דוֹב רכבי, ודן קריס, מזכיר וַעד הפּרבר, יוֹשב־עוֹמד כמיוּתד בתוֹך הנוֹסעים הצפוּפים.

– לאן, טרוֹי? ־ צוַח כנגדוֹ קריס – אל ה“גוּמרוֹק”? יכוֹל אתה לחזוֹר: האוֹנייה כבר הפליגה.

– כבר? ־ קרא טרוֹי כאילוּ נתבּשׂר בשׂוֹרת אסוֹן.

– הפעם היוּ דייקנים. ב“קוּרבּאצ’ים” הכּוּ את היוֹצאים שימהרוּ לבוֹא בסירוֹת. פּראים!

וּקריס שב לדבּר ברוֹב התעוֹררוּת עם היוֹשׁבים במרכּבה

הרתוּמה לנבלוֹת סוּסים, שכּדי לכסוֹת על עליבוּתם קשר העגלוֹן הערבי פיפי תכלת לראשיהם. כשעברה המרכּבה בדרכהּ לתל אביב עמד טרוֹי על אֵם הדרך ולא ידע אנה יפנה, אנה ילך. האוֹנייה האחרוֹנה יצאה והוּא לא יראנה…

נמלך וּפנה לרחוֹב נוה שלוֹם ועבר את כוּלוֹ, כשהוּא סוֹפג את ריחוֹת הרכוּלה הערבית והיהוּדית, ביחוּד את ריח בשׂר הכּבשׂ הנצלה על השפּוּד. היה מראה כל הרחוֹב מסכּן ודל, והקרקע לח וּמלוּכלך, אף על פי שחייליו של חסן־בּק, לבוּשים מַדים חדשים, מהלכים וּמגלבים בידיהם והם משמיעים על הניקיוֹן ונוֹטלים אגב מן התאינים והבּוֹטנים וזרעוֹני הדלוּעים והקטניוֹת הקלוּיוֹת שבתיבוֹת המעמדוֹת, אוֹ מעמידים את מוֹכר ה“שוּש” והלימוֹנאד הצהוֹב, מתייצבים לפניו במגלב מוּרד על מוֹקייֹם והוּא מוֹזג להם בהתלהבוּת פעם וּפעמיים חינם אין כסף, מחייך בשׂפתיו ושבע קללוֹת בלבוֹ. נראה לוֹ לטרוֹי הרחוֹב ארוֹך לאין סוֹף. המראוֹת מיתנוּ את הליכתוֹ, עד שירד פעמים אחדוֹת במדריגוֹת ויצא לשׂפת הים הזרוּעה זוֹהמה. הים נגלה לוֹ פּתוּח ורענן, שהרי מקרוֹב יצא מערפילוֹ וּבאוֹפק עוֹד ניצב הערפל כמוֹ נד אפוֹר. היה הים חָלק וריק מכל כלי מסע, רק אוֹניית מלחמה נמוּכה, שחוֹרה וכבדת ארוּבּוֹת אחת חתרה כנטוּיה על צידה לצד צפוֹן. זה לוֹ ירחים שלא ראה מראה אוֹנייה על פני הים.

“אינה הוֹלכת איפוֹא ישר למצריים אלא לצפוֹן תחילה”, ־ אמר טרוֹי לנפשוֹ ושׂמח, שעוֹד עלתה לוֹ לראוֹת את האוֹנייה האחרוֹנה בצאתה. האוֹנייה היתה רחוֹקה מן החוֹף, כוּלה כגוּש ברזל וּפלדה והיתה כחוֹרשת בכחלת העמוּקה ושׁוֹלחת עשן שחוֹר, עשן מלחמה. אילוּ היתה תחת ידוֹ משקפת היה בוַדאי מגלה צוּרת אדם אוֹ תנוּעת אדם ליד מעקה האוֹנייה. אבל בעין פשוּטה לא ראה כלוּם. בכל זאת הוֹציא מטפּחתוֹ מכיסוֹ וניפנף בה כלפי האוֹנייה, שקיבלה את אוֹת החיבּה באדישוּת גמוּרה. קם בוֹ חשק להתחרוֹת באוֹנייה ההוֹלכת. פנה והלך צפוֹנה לאוֹרך החוֹף, אבל האוֹנייה מיהרה להתקדם ממנוּ, וּכשהגיע עד מלוֹן “בּילה ויסטה”, ראה רק אחוֹרי האוֹנייה.

נשתהה ונסתכל במלוֹן, שעוֹלים אליו במעלוֹת עץ גבוֹהוֹת. היתה המרפּסת הענקית שלוֹ מליאה כיסאוֹת מגוּבּבים זה על גבי זה בלי סדר, ואשה ספרדיה, רחבת שת ויחיפת רגל, טילטלה עוֹד כיסאוֹת מן הרחבה להעלוֹתם אל המרפּסת.

הלך טרוֹי הלאה לאוֹרך החוֹף השוֹמם בחוֹל היבש והלח, מתרחק מן הגלים שלא יעלוּ על נעליו, עד שבא אל חוֹלוֹת תל אביב, שהשׂתרעוּ גבעוֹת ועמקים, נקיים מאוֹד כערימוֹת של זהב חיור. זעיר שם השׂתרגוּ על התלוּליוֹת שׂריגי גפנים שחוֹרים כנחשים אוֹ כחבלי שוֹרשים מגוּלים. השמש עמדה כבר בגוֹבה רקיע. גוּשי העננים הטילוּ צללים נוֹדדים על החוֹלוֹת. במרחק הצפון נראה הכּיף של בית הקברוֹת המוּסלמי החדש, שכּוֹנן חסן־בּק כדי לעצוֹר בעד התפּשטוּתם של היהוּדים ב“קוּמבּאניה” שלהם. ברוּר היה לוֹ לטרוֹי, שכּתוֹם המלחמה והיהוּדים ישוּבוּ לבנוֹת את פּרברם, יצטרכוּ

לעמוֹד עם בית הקברוֹת. כל כך קטן דמיוֹן היה האיש הצעיר.

הוּא ידע, שאם יפנה מכאן מזרחה יגיע לאחר חצי שעה לתל אביב, אף כי היישוּב לא נראה מפני גבעוֹת החוֹל. לא פעם אחת בא מצד זה יחידי או עם מַכּר להתרחץ בים אוֹ להסתכל במהלך הגלים וּבחמה השוֹקעת. מחוֹדש לחוֹדש, עם יציאת רבים מן הפּרבר, נתמעטוּ ההוֹלכים אל הים ועקבוֹת ההוֹלכים נתכסוּ בחוֹל הנוֹדד. עתה עמד טרוֹי בבדידוּתוֹ סמוּך לגלים והוּא שקוּע במחשבוֹת תוּגה על טירוּפוֹ של עוֹלם ועל שממת החיים בארץ. היוּ מחשבוֹתיו כבידוֹת וּמכבּידוֹת, עד שהצניחוּ ראשׁוֹ על חזהוּ ולא הרגיש. עמד כך רגעים ארוּכּים, עד שהתנער והביט אחרי האוֹנייה המפליגה, והנה היא רחוֹקה וּקטנה וחוֹתרת צפוֹנה, וסרט עשנה נגרר אחריה וּזנבה מַחויר ונמוֹג.

באוֹתוֹ רגע ראה לא הרחק ממקוֹם עוֹמדוֹ כלבלב חוּם יוֹשב על זנבוֹ ועיניו צמוּדוֹת אל האוֹנייה המתרחקת. עצבוֹן כל החי היה בישיבה זוֹ של הכלבלב הגלמוּד. טרוֹי רצה לראוֹת את עיניו של בעל החיים. הלך והקיף את המקוֹם. נזדעזע הכלבלב, שלח מבט חטוּף וּמעוּנה אל הזר, החליף את מקוֹמוֹ כדי פסיעה, ישב ושב להסתכל באוֹנייה המתמעטת.

נתכּויץ לבוֹ של טרוֹי עד לדמעוֹת. מי יוֹדע מי הוּא זה שעזבוֹ ונסע באוֹנייה? לב חיה מי יתכוֹן?… ניסה לקרוֹא לכלבלב, ציפצף לוֹ, טפח בכפּו על ברכוֹ, רמז לוֹ שיתקרב, אך הכלבלב רעד ולא נענה לקוֹרא. רק אי מנוּחה גרם לו הזר ולא יכוֹל להסיח דעתוֹ מזה שהפליג באוֹנייה ועזבוֹ כאן. עמד נחוּם טרוֹי על עוֹמדוֹ והביט גם הוּא כמוֹ הכלבלב אל האוֹנייה עד שנתעלמה מן העין.

אז קם הכלבלב, הפך פניו והתחיל רץ על פני החוֹל לעבר תל אביב. הלך טרוֹי אחרי הכלבלב הרץ על פני החוֹלוֹת, שוֹזר מקלעת עקבוֹת ברגליו הדקוֹת וכל גוּפוֹ הצר אוֹמר: “אין להשיב”. כחצי הדרך עוֹד ראה את הכלבלב רץ לפניו, וּכשנראה הגג הראשׁוֹן של בתי הפּרבר נטתה החיה הצידה ונעלמה.

 

[ב] תפקידו של טרוי    🔗

אחרי ביטוּל הקאפּיטוּלאציוֹת, וּבמשטר מלחמה שאין עמוֹ סחר חוּץ, פנה הוֹדן של רוֹב הקוֹנסוּליוֹת בארץ, גם של אלוּ שלא נסגרוּ, וּבפרט בעיר הנמל יפוֹ, שעיקר תפקידן היה מסחרי. מעתה נצטמצם תפקידן בהגנה על נתיניהן אוֹ על נתיני חסוּתן, וגם הגנה זוֹ היה בה רק מעט מן הזוֹהר של הימים הראשׁוֹנים, הטוֹבים – ימי הקאפּיטוּלאציוֹת.

הקוֹנסוּליה הגרמנית, שנכנסה מקרוֹב לבניינה החדש בפאת מוֹשבת הטמפּלרים, ליד הדרך בין יפוֹ ולפרבר, המתה מרוֹב אדם ועניינים, שהרי הגרמנים היוּ כאדוֹנים בארץ, החוֹתכים כל עניין חשוּב בעיניהם על דעת עצמם. לא כן הקוֹנסוּליה האוֹסטרית שבעג’מי, שנשאר לה רק הטיפּוּל בקצת מוֹסדוֹת דת וּצדקה קאתוֹלים וּבנתינים שרוּבּם יהוּדים עניים, שלא ראוּ את אוֹסטריה מימיהם. המזכיר האירוֹפּי הֶר קלימט נקרא מיד עם פרוֹץ המלחמה למַלא חוֹבתוֹ בצבא המוֹלדת, ואת מקוֹמוֹ לקח עוֹזרוֹ היוָני־הערבי מר יוּסוּף כּאסרוֹ, בנוֹ של הקאוַאס הזקן אבּוּ יוּסוּף, שמת לפני שנים אחדוֹת.

איך הגיע טרוֹי לעבוֹד בקוֹנסוּליה האוֹסטרית?

ברחוֹב נחלת בנימין שבפרבר פגשוֹ יום אחד הסוֹפר־העסקן נעים המזג ר' שלמה גמזוּ, אח למכוֹרה ולנתינוּת, העמיד עליו את עיני היוֹנים היוֹשבוֹת תחת זכוּכית עבה של משקפי תלמיד־חכם, ליכסן משהוּ את עב זקנוֹ השחוֹר, וּבלי שאילת שלוֹם שאלוֹ בשׂפת חכמים:

– כתב ידך נאה?

– כמדוּמה שׁנאֶה, ־ השיב טרוֹי בשׂפת חכמים אף הוּא.

– גם בכתב לאטיין?

– גם בכתב לאטיין.

– אם כן אנהגך אביאך מחר לבית הקוֹנסוּל שלנוּ.

– לאיזוֹ תכלית?

– אמר המזכיר מר כּאסרוֹ אמר ריבּוֹנוֹ סיניוֹר פּיצינגא: יש לוֹ צוֹרך בצעיר משׂכּיל, שיעתיק בשבילוֹ שעתיים בכל יוֹם תעוּדוֹת שׁוֹנוֹת.

– משׂרה היא?

– סבוּרני שלא תקבל שׂכר. רוֹצים הם בטוֹבה קטנה. וייתכן כי ממנה תצמח טוֹבה גדוֹלה לכמה מאחב"י.

– מחר בשעה?

– עשׂר בבוֹקר. תבוֹא לביתי ונלך יחד.

ידע טרוֹי (מי בתל אביב לא ידע זאת?), שגמזוּ הוא בן בית אצל שני הקוֹנסוּלים, הגרמני והאוֹסטרי, וּפוֹעל שם טוֹבוֹת ליהוּדים הצריכים לכך – עתה שביקש ממנוּ לסייע עמוֹ בדבר מצוה, וּשעתוֹ היתה פנוּיה (פנוּיה עד לטירוּף), הסכים ברצוֹן.

קִיבלם מר כּאסרוֹ (כבוֹד סגן הקוֹנסוּל עוֹד לא ירד מדירתוֹ שבקוֹמה השנייה) בחיבה יתרה. הוֹדה לגמזוּ וליוָהוּ עד הפּתח, כשהוּא חוֹבק את שכמוֹ וּמדבּר על אוֹזנוֹ, ולטרוֹי הנשאר הוֹרה מקוֹם ליד שוּלחן קטן בפינת חדר המזכּירוּת, הניח לוֹ תל של תעוּדוֹת וגל של נייר חָלק ואמר בנעימוּת מזרחית־אבהית:

־ תעתיק לי, חביבי, את אלה ואתן לך עוֹד.

נתן טרוֹי עין ספקנית בתל הנייר וישב לעבוֹדתוֹ מתוֹךְ אנחה שבלב.

לאחר רגע נגע מר כּאסרוֹ בכתיפוֹ ורמז לוֹ לגשת עמוֹ לפינה אחרת. שם עמדה על שוּלחן נמוּך, עטוּיה בציפּוּי שחוֹר, מכוֹנת כתיבה.

– וּבזוֹ אתה יוֹדע לכתוֹב?

– לא נוּסיתי הרבה. אבל לכשיידרש ממני – אתאַמן בימים מספר.

– אם כן, אין צוֹרך. מאז נסע הֶר קלימט, לא פתחנוּ את המכוֹנה. כבוֹד הקוֹנסוּל אינוֹ מניח שתגע בה יד בלתי מנוּסה.

חזר טרוֹי לעבוֹדתוֹ, שהשתדל לעשׂוֹתה משוּכללת ביוֹתר.

כשכּילה מלאכתוֹ ועמד ללכת, אמר לוֹ מר כּאסרוֹ:

– בוֹא, חביבי, ואציגך לפני כבוד הקוֹנסוּל.

הכניסוֹ לחדר הסמוּך. אל שוּלחן כתיבה גדוֹל, מלא ניירוֹת וּפסלים וזערוּריוֹת, תחת תמוּנת הקיסר הזקן הגדוֹלה, ישב זקן שחוּם ומצוּמק, לראשׁוֹ כּיפּה רקוּמה וסוּדר משי כרוּך לצוארוֹ הכּחוּש. רוֹשמוֹ היה כרוֹעד קצת מצינה.

– הֶר טרוֹי יעתיק בשבילנו תעוּדוֹת שוֹנוֹת. כתב ידוֹ יפה להלל.

– יפה מאוֹד, ־ השיב כבוֹד הקוֹנסוּל בקוֹל חוֹלני ועיניו היגיעוֹת בניירוֹת שהעביר ממדוֹר למדוֹר.

מאוֹתוֹ יוֹם כמעט לא נסגרה דלת חדרוֹ של טרוֹי מרוֹב ביקוּרים של יהוּדים מתל אביב וּמיפוֹ וּמן המוֹשבוֹת הקרוֹבוֹת, שבאוּ אליו שלוּחים מאת גמזוּ, בידיהם פתקא שלוֹ אוֹ גם בלעדיה, לבקש את עזרתו אצל הקוֹנסוּל, כלוֹמר, אצל מר כּאסרוֹ.

שבוּע ימים היה מר כּאסרוֹ ממלא את רוֹב הבקשוֹת שהביא טרוֹי, אך באחרוֹן לשבוּע פּרשׂ אָרבוֹת ידיו ואמר:

– אי אפשר יוֹתר. הדברים אינם בגדר החוֹק.

– אם כן מה נעשׂה, אדוֹני, לאוּמללים?

– תדבּר, חביבי, עם הֶר גמזוּ. חכם הוּא כמלאך אלוֹהים. הוּא יסבּיר לך “עניין מסוּיים”.

מר כּאסרוֹ היה גבר כבן ארבעים, בעל קוֹמה וּבעל גוּף, פניו רחבים וטוֹבים, וּשׂערוֹ כמעט צהוֹב ועיניים כחוּלוֹת לוֹ. איש לא ידע מאין באוּ לוֹ שׂיער זה ועיניים אלוּ, מאחר שאביו המנוֹח ואמוֹ החַיה שניהם היוּ טיפּוּסים מזרחיים מובהקים. הוּא דיבּר צחוֹת בשבע לשׁוֹנוֹת, וגם באחת מהן לא ידע לכתוֹב בלא שגיאוֹת. אף על פי כן היה ממלא את כל עבוֹדוֹת הלשכה לשׂביעת רצוֹנוֹ של סיניוֹר פּיצינגא. אדם עשיר היה ולוֹ בית אבנים מהוּדר באחת מסימטאוֹת עג’מי עם גן פירוֹת נוֹדע לתהילה. מלבד אמוֹ הזקינה, שהיתה לו כאלוֹהוּת, היוּ לוֹ בבית אשה נאה עם שישה ילדים ואח אידִיוֹט, אַנטוֹן שמוֹ, שהיה יוֹרד בכל בוֹקר לפרבר היהוּדים, מתהלך שם כל היוֹם ברחוֹבוֹתיה הקטנים, פוֹגע בצחוֹק אידיוֹטי מטוּמטם בילָדוֹת קטנוֹת, שהיוּ מתגרוֹת בוֹ וּבוֹרחוֹת בצריחה אל שערי הבתים, אוֹ מבקש סיגריה מגברים עוֹברים ושבים מתוֹך קידוֹת רבוֹת נימוּס. אח זה היה כרבב על דגלה של משפחת כּאסרוֹ המכוּבּדה, אך מתוֹך שמקוּבּל אצלם להיזהר ב“מוּכּה אלוֹהים”, היוּ דוֹאגים למאכלוֹ וּלמלבּוּשׁוֹ והיוּ נהנים שהוּא מבלה את ימיו ב“קוּמבּאניה אל יהוּד” הרחק מעיני “נאס” (אנשים).

לאחר שדיבּר עם גמזוּ, נתברר לוֹ לטרוֹי עיקר תפקידוֹ בבית הקוֹנסוּל. כל אוֹתן התעוּדוֹת שהעתיק ברוֹב ניקיוֹן והידוּר לא היוּ אלא כסוּת עיניים. מתחילה סלדה בוֹ נפשוֹ כנכוית ברוֹתחין. הסמיק כוּלוֹ, כמעט רצה להלעיב בידידוֹ הסוֹפר־העסקן נעים המזג. אבל כשזכר היכן הוּא חי, באיזה זמן הוּא חי, והעיקר – מה צפוּי לאנשים מחוּסרי התעוּדוֹת, העוֹמדים להישלח ל“סוּכרה”, לרעב וּלזוֹהמה וּלמיתה וַדאית – נכנע בוֹ הלב והתחיל מביא וּמוֹסר בצנעה למר כּאסרוֹ מה שהביאוּ לוֹ מבקשי הטוֹבוֹת במטבעוֹת של זהב וכסף וּנחוֹשת. כי כן לחש לוֹ מר כּאסרוֹ: “רק חַג’ר (אבן, כסף קשה), חביבי”.

ודבר אחד נשאר סתוּם ממנוּ עד היוֹם הזה: אם גם ידוֹ של סיניוֹר פּיצינגא היתה בדבר הזה, אוֹ מר כּאסרוֹ עשׂה מה שעשׂה להנאת עצמוֹ. דעתוֹ המוֹחלטת של גמזוּ היתה: סיניוֹר פּיצינגא הוּא אדם ישר, ייתכן לוֹמר, מחסידי אוּמוֹת העוֹלם, ואינוֹ יוֹדע כלוּם ממעשׂיו של מזכירוֹ. כנגד זה היה כּאסרוֹ מרמז ברוב חריפוּת, שהכסף יוֹרד לכיסוֹ של אדוֹניו והוּא אינוֹ נהנה אלא כמלוֹא הנימה…

במשך שבוּעוֹת מספר “נסתדרו” רוֹב בעלי הבקשׁוֹת, והנשארים – אוֹ שהיוּ עניים ביוֹתר אוֹ ש“עניינם” היה חמוּר ביוֹתר. ואז היה מר כּאסרוֹ פּוֹרשׂ אָרבוֹת ידיו ואוֹמר:

– אי אפשר, חביבי. “עניין” זה אין למצוֹא לוֹ כל צד של היתּר. הוּא בהחלט לא בגדר החוֹק. במקרה קשה וּמכאיב כזה, וּכשבעל הבקשה לא יכוֹל בשוּם אוֹפן למלא את דרישׁוֹת ה“חוֹק”, היה גמזוּ גוּפוֹ אָנוּס לכתּת את רגליו לעג’מי ואז היה העניין בכל זאת “מסתדר איך שהוּא”. אף שבעל בשׂר היה וּבעל מיחוּשׁים, היה בוֹחר תמיד ללכת ברגל, וּכשחלצתּוֹ זיעה, היה פוֹשט מעילוֹ ונוֹשׂאוֹ בידוֹ, פוֹסע כפוּף וזן עיניו קצרוֹת הראִייה בעצי הפּרדסים וּבדקלים הרמים, עד שבא מתוֹך קוֹצר נשימה אל בית הקוֹנסוּל הרחוֹק. מתוֹך כך נוֹלדה בלבוֹ של טרוֹי חיבּה מתרגשת לסוֹפר־העסקן. וּכשהתבוֹנן בוֹ יוֹתר ראה, כי מאז פרצה המלחמה זרקה שׂיבה בשׂערוֹ השחוֹר וּזקנוֹ כמוֹ הקליש, גבּוֹ נתגבּן וּכתיפיו היוּ כמרוּפּוֹת מכּוֹבד הנטל

של צרוֹת ישׂראל וצרוֹת העוֹלם כוּלוֹ. אף כי שניהם באוּ מתרבוּת המערב, כלוֹמר מתרבוּת אשכנז, היה טרוֹי סוֹלד מחיבתוֹ הנפרזה של גמזוּ לתרבוּת זוֹ וּמאמוּנתוֹ האדוּקה בנצחוֹנה וּמן התוֹכניוֹת שהיה רוֹקם בדבר גאוּלת

ישׂראל שתבוֹא בידי הגרמנים והתוּרכּים יחד. אבל להתוַכּח עם גמזוּ מן הנמנע היה, שבהתלהט הויכּוּח היה מחייך במבוּכה שאננה, זוֹרק לבעל דברוֹ מאמר חז"ל אוֹ פּתגם של גיטה אוֹ של אֵימרסוֹן וּפוֹנה לפגעים קטנים של אוֹתוֹ יוֹם, הדוֹרשים שוּב עזרתך.

יוֹם אחד, באוֹתוֹ חוֹרף, נגע מר כּאסרוֹ בכתיפוֹ של טרוֹי:

– חביבי, כבוֹד הקוֹנסוּל אוֹמר, שאין בשבילך יוֹתר עבודה אצלנוּ.

באמת ציפּה טרוֹי ליוֹם זה, שהרי בזמן האחרוֹן בא לעבוֹדתוֹ “בידיים ריקניוֹת” וּמר כּאסרוֹ היה מגיש לוֹ רק שניים אוֹ שׁלוֹשׁה גליוֹנוֹת להעתקה.

– אם כן, לא אצטרך לבוֹא יוֹתר?

– אם לא יהא צוֹרך מיוּחד לבקר אצלנוּ.

– ממחר?

– מוּטב שתבוֹא עוֹד מחר. נלך, חביבי, לאחר העבוֹדה לבית קפה. אחרי שעבדנוּ כמה שבוּעוֹת יחד – ניפּרד כיאוּת לאנשי תרבוּת.

נראה היה שנפשוֹ של מר כּאסרוֹ דבקה מעט בעלם זה, וגם הוּא, טרוֹי, הגה חיבּה לגבר הגדוֹל והשקט הזה, שכּל מלחמת העוֹלם לא היתה בשבילוֹ אלא עניין ל“סידוּר דברים” שיש עמוֹ טוֹבת הנאה… להסב עמוֹ שעה אוֹ שעתיים בבית קפה ערבי משוּבּח ביפוֹ – למה לא? למחרת לקח טרוֹי מעט מעוֹת קטנוֹת בכיסוֹ (“הרי לא אביא את מר כּאסרוֹ לידי כך שישלם בעבוּרי!”), והוֹאיל והיה יוֹם חוֹרף נאה ביוֹתר, ירד ברגל ליפוֹ באוֹתה דרך רבת אבק אך נעימה באילני הנוֹי שמימינה וּבפרדסים זהוּבי הפּרי שמשׂמאלה, והיא פוֹתחת לעין נוֹף דקלים רך וּמרנין.

כשנכנס ליפוֹ ראה ברחוֹב בּוּסטרוּס תנוּעה בלתי מצוּיה, שהיה הוֹמה מרוֹב אדם. עיכּב את ר' חיים גלוּתמן מתל אביב, יהוּדי בא בימים כבד הילוּך וּמתוֹק שׂפתיים, חוֹבש תרבּוּש וּמעוֹרב עם בעלי נכסים ערביים, וּשאלוֹ לסיבת התנועה.

הפשיל גלוּתמן את עיניו למרוֹם ואמר באנחה:

– שני תלוּיים מוּל ה“סראיה”.

נזכר טרוֹי מה שקרא לפני ימים אחדים ב“החרוּת”, שנתפּסוּ בחוֹפה הדרוֹמי של יפוֹ שני דייגים ערביים, כשהביאו בסירה חבילה של כרוּזים ערביים, שקיבלוּ מאוֹניית מלחמה אנגלית. בכיסוֹ של כל אחד מהם נמצא עשׂר לירוֹת שטרלינג זהב. הבוֹקר, לפני עלוֹת השחר, נתלוּ שניהם על עץ אחד בכיכר שלפני ה“סראיה” ויהיוּ תלוּיים עד בוֹא השמש. הקהל נקרא על ידי ה“דלאל” (הכּרוֹז) לבוֹא לראוֹת באוֹת לבני מרי…

לבוֹ של טרוֹי צנח אל בני מעיו. מעוֹדוֹ לא ראה אדם מת, מכל שכּן אדם תלוּי. היתה בוֹ סקרנוּת לראוֹת, אבל גָבר עליה רגש הבּחילה, כמעט רגש של אימה. הוּא הסתכל בהמוֹן הממלא את הרחוֹב. השתוֹמם שהקהל שמע לקריאת ה“דלאל” ובא לראוֹת במחזה. היוּ שם גם נשים רבוֹת, רעוּלוֹת ועטוּפוֹת שחוֹרים, המיוּחסוֹת שבהן ניכּרוּ בנעליים הקטנוֹת גבוֹהוֹת העקב והרעלוֹת הקצרוֹת שעל פניהן, לפי נוֹסח “התוּרכּים הצעירים”. רוּבּן הוֹליכוּ עמהן את ילדיהן הקטנים. על פניהם של הערביים לא ניכּרה כל מבוּכה, אבל בפני היהוּדים המעטים, שהיוּ מחליקים בתוֹך ההמוֹן, נצטיירה זוָעה.

בכל זאת עלה ברחוֹב, עבר על חנוּיוֹת היהוּדים והסתכּל לתוֹך כל אחת ואחת, כאוֹמר להאריך את הזמן עד שיראה את “קללת אלוֹהים”. חנוּת המאנוּפאקטוּרה של סטרוֹבוֹלסקי, שלא הוּרקה על ידי השלטוֹן, מפני שהיתה בה רק סחורת נשים, היתה מליאה קוֹנוֹת וקוֹנים ערביים. בכל רגע יצאה אחת המשפּחוֹת אל המדרכה לבדוֹק את הסחוֹרה לאוֹר היוֹם. הבעל “העביר” בין אצבעוֹת ידוֹ האחת את פּניני ה“מסבחה” וּבשנייה מישש כלאחר יד וּבשויוֹן נפש של מבין את שׂפת האריג.

באמצע הכּיכּר, מוּל שער בית השלטוֹן, סמוּך למגדל השעוֹן, ניצב עץ תלייה לא גבוֹה, וּמעל הקוֹרה היוּ תלוּיים בחבלים קצרים שני גוּפוֹת דקים, לבוּשים חלוּקים ארוּכּים. על חזוֹתם היתה פּרוּפה פּיסת נייר לא נקייה ועליה כתוּב בעיפּרוֹן אדוֹם וּבכתב ערבי מספּר התלוּי וּשׁמוֹ. הפּנים השחירוּ, העיניים בלטוּ כאוֹמרוֹת לקפוֹץ החוּצה ואצל

שניהם נשתלח קצה הלשׁוֹן מזוית הפּה לצד ימין כמתוֹך ליגלוּג. הראש נטוּי בחָזקה כלפּי החזה והעוֹרף השבוּר זקוּר מאחוֹר. הגוּפוֹת התנדנדוּ קלוֹת ברוּח. מתוֹך החלוּקים למטה נראוּ כפּוֹת רגליים יחיפוֹת והאגוּדל שלוּח למטה כמחפּשׂ משען.

העלוּ הגוּפוֹת בזכרוֹנוֹ של טרוֹי מראה אַוָזים מרוּטים תלוּיים בחבל, שהיה רוֹאה בילדוּתוֹ בחוֹרף במסדרוֹן שבבית הוֹריו. עברה צינה בעמוּד שדרתוֹ וכל עוֹרוֹ נתקף מדקירוֹת מחטים.

עמדוּ אנשים והסתכּלוּ בתלוּיים, מהם בכוֹבד ראש וּמהם בצחוֹק דוֹמם. עוֹברים ושבים זרקוּ מבט מצוּדד והלכוּ לדרכּם. מוֹכרי המשקאוֹת קישקשו בפנכוֹת הנחוֹשת והכריזוּ בקוֹלי קוֹלוֹת על ה“שוּש” וה“תמרהינדוּ” וה“סחלבּ” החם (ממוּתק בסאכארין), ובפתחי כוּכי החנוּיוֹת גיהצוּ המגהצים בזריזוּת את התרבוּשים האדוּמים שהעלוּ אֵד לבנבן.

“לא אלך היוֹם לקוֹנסוּליה. אתנצל לפני כּאסרוֹ. הוּא יבין לי”, ־ חשב טרוֹי וּביקש לחזוֹר לתל אביב. באוֹתוֹ רגע נשמע קישקוּש דרבוֹנוֹת מעל רוּם המדריגוֹת של ה“סאריה”. טרוֹי הביט שמה. עאריף אפנדי, הבּדוי הנַנס עקוּם הרגליים, מפקד הז’אנדארמריה, שהיה למשל בעריצוּתוֹ הסאדיסטית, יצא מן השער הגבוֹה מלוּוה שני חיילים גברתנים. על כתיפיו הגבוֹהוֹת של הנַנס כתפיה צבאית קצרה, חרב עקוּמה נגררת על רגליו וּבידוֹ מגלב מקוּפּל. הוּא עמד רגע וסקר את ההמוֹן בצחוֹק הנאה, אחר ירד מתנדנד ברגליו הקצרוֹת במדריגוֹת ועבר בהמוֹן שפּינה לוֹ דרך לעֵבר חצר ה“קישלה”, שנשמע משם כל הזמן תיפּוּף וּפיקוּד בלשׁוֹן לא מוּבנת. את התלוּיים לא זיכּה אפילוּ במבט אחד.

טרוֹי לא יכוֹל לעמוֹד עוֹד במקוֹם הנוֹרא הזה וּפנה חזרה לרחוֹב בּוּסטרוּס. והנה השׂיגוֹ קוֹלוֹ שׁל מר כּאסרוֹ:

– הֶר טרוֹי! רגע אחד.

הוּא היה לבוּש חגיגית. אשתוֹ, גלוּית הפּנים היפים, וּשלוֹשה מילדיה, מקוּשטים כוּלם, הלכוּ עמוֹ.

– נלך לבית קפה? ־ שאל בנדיבוּת וּמחה את מצחוֹ במטפּחת צחה.

– יסלח לי מר כּאסרוֹ. היוֹם לא אוּכל. אחרי מה שראיתי.

–כך. אני מבין אוֹתוֹ. אם כן – לעת אחרת. בשבוּע הבא?

– כן. לעת אחרת. להתראוֹת מר כּאסרוֹ.

וּטרוֹי החליק בתוֹך ההמוֹן כגֵר בארץ נוֹכרייה.

 

[ג] החיפוש    🔗

חמישה ימים רצוּפים ניתכוּ על הפּרבר גשמי זעף מלוּוים רעמים וּברקים ונהמת ים גדוֹלה. לאנשים עֵרים בלילוֹת נדמה, כי המַבּוּל היה בארץ. אבל חוֹלוֹת הפּרבר בלעוּ את שפעת המים, ורק ברחוֹב הרצל הכּבוּש היוּ רצוֹת משני צידיו שלוּליוֹת סוֹאנוֹת לבוֹא אל החפירה שליד מסילת הברזל לפנים (פּסיה הוּסרוּ עם פּרוֹץ המלחמה). הבתים הבנויים אבן קוּרקאר רכּה, דוֹמה היה שיתמסמסוּ מרוֹב גשמים והעלוּ בזכרוֹן את התפילה הידוּעה על בני השרוֹן; ויוֹשׁבי הבתים התענוּ כל אלה הימים בשממוֹן החדרים כהוּיי האוֹר, מאין יכוֹלת לצאת מפני הזרם, אם לא לדבר נחוּץ ביוֹתר. רוֹב המלבוּשים העשׂוּיים כנגד המטר בלוּ כבר, והרצים ברחוֹב השתמשוּ בסוֹככים פגוּמים, במעילים כפוּיים על הראש, בשׂמיכוֹת ישנוֹת ואפילוּ בשׂקים (המעטים שנשארוּ אחרי מה שאסף השלטוֹן מן התוֹשבים לצוֹרכי הצבא). רק התלמידים וּמוֹריהם אנוּסים היוּ לרוּץ פעמיים ביוֹם תחת פּוּלסי הגשם אל בתי הספר וּמשם חזרה, וּמבּעד לשמשוֹת הזוֹלגוֹת מים הביטוּ אליהם התוֹשבים מתוֹך רחמים, אף כי הנערים והנערוֹת צהלוּ מתוֹך קריאוֹת של משוּבה. מהעדר מכתבים ועיתוֹן (משלוֹח הדוֹאר נפסק לגמרי מפני קילקוּל הדרכים) כמעט נשכחה המלחמה הגדולה הסוֹערת בכל החזיתוֹת, ורק גרוּיי דמיוֹן היוּ דוֹגרים על סיוּטי דם ואש ותימרוֹת עשן.

וּמקץ היוֹם החמישי, בשעה מאוּחרת בערב, טהרוּ השמיים והלבנה במלוֹאה יצאה להאיר את הארץ, הביטה באהבה אל בתי הפּרבר ושפכה אוֹרה על החוֹלוֹת החלקים והדחוּסים והטילה גשר של כסף על הים הגדוֹל והשוֹמם, שגליו עוֹד חמרוּ ולא יכלוּ לשתוֹק מזעפּם הארוֹך, והצינה לפתה את הבּתים הרטוּבּים, והאילנוֹת הרכּים רססוּ, רוּבּם מרוּפּטים מן הסערה וירקוּתם נראית כמעט שחוֹרה. באמצע רחוֹב הרצל היתה מוּטלת קאזוּאַרינה כבידה, שנעקרה עם שוֹרשה וחסמה את המדרכה בפני העוֹברים. השלוּליוֹת כבר אזלוּ, אך הן סחפוּ את עפר הכביש והניחוּ אחריהן ערוּצים שבוּרים, שגילוּ צינוֹרוֹת של מים וחוֹל מַלבּין לאוֹר הלבנה.

נפתחוּ כמה דלתוֹת וּתריסים ואוֹרוֹת הנפט והשמן שבבתים ניצנצוּ החוּצה קטנים וחרידים. את הלוּקס שברחוֹב לא הדליקוּ, מאחר שנתלש ונוּפּץ אל העמוּד והריהוּ תלוּי שבוּר וּמדוּלדל. מפני השעה המאוּחרה וּמפני הצינה לא יצאוּ מן הבתים אלא מעטים, וּבתוֹכם תלמידים מספר של בית האוּלפן, שרצוּ מן הפּנסיוֹן שלהם באלכסוֹן הרחוֹב אל בית הרוֹפא ד"ר ציפּין, שבּנוֹתיו היו חברוֹתיהם. מבית הרוֹפא הזקן הדוֹבר רוּסית, חביב הפּרבר (הוּא גוּיס והוּלבּשׁ בגדי שרד של יוּז־בּשי ונשלח לבאר שבע), הגיעה נגינת פּסנתר עליזה וקוֹלוֹ של המוֹרה לציוּר, הרוָק הבּוֹהימי שׂבע הימים ורעב החיים, ניסר משם, בהתאמצוּתוֹ לסדר משׂחק “שיש לוֹ טעם”, והדבר לא עלה בידוֹ. אז כעס על חניכיו וציוה עליהם ללכת הביתה, שעליהם להשכּים ללימוּדים. וּכשצילצלה שעת חצוֹת מיהרוּ הנערים לפנסיוֹן הקר, זוֹקפים צַורוֹניהם וטוֹמנים ידיהם בכיסי המכנסיים הצרים. האוֹרוֹת בבתים כּוּבּוּ, והפּרבר, שצריך היה להקיץ מחר לחיים חדשים, חיים של שמש ויוֹבש וּתנוּעה, נמסר כוּלוֹ לרשוּת הלבנה, שהשגיחה עליו ועל גוּשי העננים הצחוֹרים, הריקים, העוֹברים עליה בדרכּם לשוּב אל אוֹצרם הנעלם.

והבוֹקר הבא היה נפלא במינוֹ, בוֹקר שכּמוֹתוֹ ידע רק הפּרבר העברי הצעיר על החוֹלוֹת ועל שׂפת הים שבצפוֹן יפוֹ. השמיים היוּ גבוֹהים, עמוּקים ודקים מאוֹד, כאילוּ נמתחוּ מחדש, המדרכוֹת וּכביש האבנים, שהיה מקוּלקל וּפרוּץ במקוֹמוֹת רבים, רחוּצים וּנקיים, והבתים הקטנים עם גגוֹת הרעפים, שמפני הלחוּת העמיקה אַדמוּמיתם, נראים כמחייכים מעוֹנג על מעט הירק הרענן והרוֹסס אשר בגינוֹתיהם. ממקוֹמוֹת נשפּים, מעֵבר למשטח החוֹלוֹת החָלק והנקי, המלבּין עתה בשמש החוֹרף כיריעת בד פּרוּשׂה לליבּוּן, נראה הים המוֹליך את גליו העייפים מחמשת ימי הגעש, חצים עכוּרים וחצים כחוּלים, ורעמוֹת קצף צחוֹרוֹת מתנוֹדדוֹת עליהם. שטח המים פּתוּח עד לאוֹפק ואין עליו סימן של כלי שיט, ורוּח דקה וחדה נוֹשבת משם וּבאה, כנוֹשׂאת בכנפיה אַבקת מים מלוּחה וקרה לצרוֹב כל פנים.

בשדרוֹת רוֹטשילד המפוּלשׁוֹת, שדוֹלביהן הגזוּמים עוֹמדים עירוּמים כנעוּצים מקרוֹב באדמה התחוּחה, על אחד הספסלים העוֹמדים בשביל הצדפים, ישבוּ שלוֹשה: ר' חיים גלוּתמן, הזקן בּוֹריס קוֹמוֹרניק, וּבין שניהם גילר, הוּא גילר, שמשפּטוֹ ברוּסיה זיעזע בשעתוֹ את חצי העוֹלם. הוּא סיפּר לשניים בשפתיים עבוֹת וּבעיניים עכוּרוֹת מאחרי משקפי זהב כבידים בפעם המאה ואחת את כל פרשת העלילה שהעלילוּ עליו שם, בארץ הדמים, את דבר מאסרוֹ וענוּתוֹ בבית הסוֹהר, את פרטי המשפּט, דברי הקטיגוֹרים והסניגוֹרים, את דבריו הוּא (את אלה היה מַטעים וּמפאר ביוֹתר), וּלבסוֹף את דבר זיכּוּיוֹ הנפלא. היה חוֹזר וּמספר הכוֹל במין בּוּלמוּס של פּרטים וּפרטי פרטים על קוֹלוֹתיהם והעויוֹתיהם של המדבּרים וּמתוֹך התרגשות של רחמים על עצמוֹ. אחר כך היתה באה, כנהוּג, סדרת התלוּנוֹת על עם ישראל, עשיריו וראשיו, שהשתתפוּ בגוֹרלוֹ “הנוֹרא” כל זמן שהיה אסוּר, כל זמן שהמשפט “הנוֹרא” היה תלוּי על ראש כל האוּמה כחרב דאמוֹקליס (כן, “כחרב דאמוֹקליס” – את המליצה הזֹו שמע מפּי הפּרקליט המפוּרסם וּקבעה בזכרוֹנוֹ, אף על פי שלא ידע פירוּשה), וּמיד לאחר הזיכּוּי קיבל טלגראמוֹת וּברכוֹת מכל קצוי תבל. למעלה מחמשת אלפים טלגראמוֹת קיבל במשך יוֹמיים. הלא הן סדוּרוֹת וּשׁמוּרוֹת כוּלן בארגז הגדוֹל שמתחת הדרגש בביתוֹ. הזכיר את דבר הקיצבה שקצב לוֹ הנדיב הידוּע. בשנה הראשׁוֹנה למלחמה שילם לוֹ פקידוֹ שבארץ חלק מן הקיצבה. אחר כך פסק מלשלם. “הזקן”, טען הפּקיד, “ירא לשלוֹח כסף לארץ האוֹיב”. ואוֹתוֹ, את גילר, אינם יריאים להחזיק בארץ האוֹיב… למה הביאוּהוּ הנה? למה לא שלחוּהוּ לאמריקה? וכי הוּא ציוֹני?… הרי הוּא עתיד לגווֹע כאן ברעב, הוּא וּבני ביתוֹ עמוֹ…

ר' חיים גלוּתמן היוֹדע הכוֹל ידע שגילר מגזים, שיש לוֹ עוֹד סכוּם כסף בבאנק הלאוּמי והוּא יכוֹל לקבל צ’יקים וּבכל זמן שירצה, ושהכין לוֹ בביתוֹ מחסן של נפט וסוּכּר די לכמה שנים, אף על פי כן ניענע בראשוֹ כנד לוֹ וּכמסכּים עמוֹ, שהעוֹלם מלא רשעה וכוּלוֹ שת עליו, על האדם המאוּמלל, “הקרבן של שׂנאת ישׂראל”. ואולם הזקן קוֹמוֹרניק רק הפטיר בשׂפתיו בלא קוֹל והעביר את המוֹך מאוֹזן לאוֹזן.

נחוּם טרוֹי עבר שם, וּכשראה את השלוֹשה ואת דיבוּרוֹ הנרגש של גילר, ידע את תוֹכן דבריו, שכבר שמעם פעמים רבוֹת והיוּ לוֹ לזרא. הפנה עצמוֹ אל השביל שמנגד. עד אחת עשׂרה, השעה הקבוּעה לתליית החדשוֹת משׂדה המלחמה בפרוֹזדוֹר הקוֹנסוּליה הגרמנית, עוֹד יספּיק לטייל מעט בשדרוֹת לאוֹרך ערוּגוֹת הפּרחים הנאוֹת, שהתקין גנן הפּרבר בתחילת החוֹרף. הפּרחים הקטנים, האמיצים, זקפוּ ראשיהם אל החמה מתוֹך הקרקע המטוּפּח, שאחרי הגשם היה תחוּח ורך עד כדי חשק לנעוֹץ בוֹ אצבע. האגאבוֹת המגוּדלוֹת נראוּ כמתפּקעוֹת מרוֹב ליח, ושׂיחי התוּיה היוּ כשׂיער נקי וריחני, עד שהיד נשתלחה בהם להחליקם.

זה כמה שבוּעוֹת לטרוֹי, מאז סיים עבוֹדתוֹ בקוֹנסוּליה האוֹסטרית, שהוּא בטל מכל עבודה, חוּץ מטיפּוּל של שעה ביוֹם מטעם הוַעד לעניי הנתינים האוֹסטרים, שנתקבּל בשבילם סכוּם הגוּן מקהילת וינה וּשלמה גמזוּ כפה עליו את מזכירוּת הוַעד. בחלק מן הכסף קנוּ מבעל הטחנה הערבי ג’לאט, וּבתיווּכוֹ של הנכבד הספרדי, תוֹשב הפּרבר, מוּסה גבישוֹן, עשׂרה שׂקי קמח חיטה, והם עוֹמדים במחסנוֹ של אוֹתוֹ גבישוֹן, וּפעמיים בשבוּע מחלק שם טרוֹי לנצרכים את מנוֹת הקמח במשקל לפי מכסת הנפשוֹת. בשׂק אחד נתגלתה רימה וּפקוּלין של נימים, אבל ישׂראל הנַגר – המעוֹרב בדעת הערמוּמי, הנוֹשׂא תמיד על כתיפוֹ כיסא לתיקוּן, שבדרכּוֹ מרוּסיה נעצר כמה שבוּעוֹת בטארנוֹפּוֹל שבגאליציה וּבזכוּת זוֹ הוּא נהנה מקוּפּת הצדקה כנתין אוֹסטרי – לוֹקח גם מן השׂק הזה נוֹסף על מנתוֹ, לוֹקח ואוֹמר אגב קינוּח החוֹטם: “אין דבר, אפשר לנַפּוֹת את הקמח. מן התוֹלעים אפשר לבשל מרק טוֹב”. אוֹמר וּבוֹרח אל צריפוֹ המלא תינוֹקוֹת.

כמה פעמים כבר החליט טרוֹי לצאת למוֹשבה הגדוֹלה כדי להסתפּח שם אל קבוּצת פוֹעלים העוֹבדים בפרדסים (אחד מהם הוּא מַכּרוֹ, כמעט ידיד), אבל הוּא דוֹחה את היציאה, מפני שהוּא יוֹדע את קשי העבוֹדה, את קדחתם וּרעבם של הפוֹעלים אצל בעלים, שגם הם רעיבים למחצה. סוֹף סוֹף, אם לא יבוֹא פתאוֹם הקץ למלחמה ארוּרה זוֹ, יהא אנוּס לצאת, כי מעט נאפּוֹליוֹני הזהב השמוּרים עמוֹ פוֹחתים והוֹלכים, עוֹד מעט וגם הוּא יהא זקוּק לאוֹתוֹ וַעד. רעיוֹן זה הביא בוֹ חלחלה. בינתיים היה רץ בכל יוֹם לקרוֹא את החדשׁוֹת בקוֹנסוּליה הגרמנית, מתרגש וּמתייאש, וּמחכּה למה שיביא יוֹם המחרת. במזג אויר יפה היה מטייל בסביבוֹת הפּרבר ויוֹרד לפעמים לשרוֹנה השקיטה כל כך, בפרט לאחר שרוֹב גבריה נלקחוּ למלחמה באירוֹפּה, ורק גברים זקינים עם עבדיהם הערביים מטפּלים בשׂדוֹת וּבגנים וּבחצרוֹת. נשי החיל עסקוּ בדממה כאלמנוֹת חיוֹת והנערוֹת דקוֹת הגו וחיורוֹת הפּנים, הנראוֹת כוּלן כחוֹלניוֹת, התהלכוּ מסוֹרקוֹת וּמקוּשטוֹת תמיד, מחמת

הביקוּרים התכוּפים של אנשי הצבא מן המוֹלדת, שבאוּ לסייע לתוּרכּים. בין זקני הגרמנים היוּ לוֹ לטרוֹי גם מכּרים אחדים, ויוֹתר מכוּלם נתחבּב עליו הטמפּלר הר מסרלי, ישיש קיפּח מעשן מקטרת של חרסינה עשׂוּיה בסיגנוֹן וירטמבּרגי, שהיה אוֹהב לעמוֹד מבית לגדר גנוֹ וּלהסיח בפוֹליטיקה עם העלם היהוּדי. זקן זה לא האמין בנצחוֹנה של גרמניה, לא, בשוּם אוֹפן, והצטער על ארבעת בניו שהלכוּ לחזית, אחד נהרג ואחד מוּטל שם פּצוּע וּשניים עוֹדם במערכה. “חבל, הם נרצחים בשביל עניין אבוּד” ־ אמר, הוֹציא המקטרת מפיו ורקק. הוּא האשים את גרמניה שנכנסה “למלחמה אוילית זוֹ”. לדעתוֹ, במשך עשׂרים שנה בלי מלחמה היתה גרמניה משׂיגה כל חפצה והיתה לשליטה בעוֹלם… עכשיו קוֹממה עליה את כל העוֹלם. “ואת כל העוֹלם אי אפשר לנַצֵח. הרי זה כאוֹמר לנצח את האלוֹהים. וּביסמארק עצמוֹ הוֹדה, שהגרמנים עוֹד יריאים את האלוֹהים… סוֹפוֹ יהיה רע, כּוָנתי לוילהלם שלנוּ. וחבל, הוּא בן להוֹרים הגוּנים…”

טרוֹי יצא לרחוֹב הרצל. בית האוּלפן דמם על מאות תלמידיו הלוֹמדים אוֹתה שעה במחלקוֹתיהם. מי שיש לוֹ עסקים ירד בדיליז’אנס ליפוֹ. מעטים היוּ, איפוֹא, המהלכים ברחוֹב. הרוֹקח היחידי, לבוּש חלוּק לבן, העמיד לוֹ כיסא בחוּץ וישב מתחמם בשמש כשהוּא תוֹמך ידיו בשתי שוֹקיו. את הקזוּאַרינה סילק הגנן מן המדרכה ותימני זקן עמד על גזעה וחטב בוֹ בגרזן קהה לזכּוֹת בעצים חינם. טרוֹי עמד והסתכל בעמלוֹ של התימני הרזה, ש“שפוֹפרוֹת” פּאוֹתיו היוּ מרקדוֹת בשעת החטיבה משני צדי התרבוּש השחוֹר הנוֹשן. יחף היה האיש ורגליו הדקוֹת כמקלוֹת היוּ כעשׂוּיוֹת בּרוֹנזה. הוּא דיבּר אל העץ הרטוֹב, המסרב לגרזן, ערבית תימנית, כמוֹכיחוֹ וּמשדלוֹ וּמערים לוֹ. את הענפים הכבידים גררה אשתוֹ הקטנה על פני הארץ לביתם ב“שכוּנת הפּחים”. “ימח שמוֹ, עֵס (עץ) מַמרה!” אמר הזקן לבחוּר העוֹמד וּמסתכל, והתנכּל שוּב לגזע בגרזינוֹ הקהה.

והנה נשמעה שעטת סוּסים כשל גדוּד פּרשים באה מצד דרך יפוֹ, וּבעוֹד רגע כבר דהר עאריף אפנדי, הנַנס עקוּם הרגליים, על סוּסתוֹ האצילה בראש פלוּגת רוֹכבים וּמצנפת הקצינים הגבוֹהה לראשׁוֹ הדיגינראטיבי. אחריהם בא אוֹטוֹמוֹבּיל חדש, גרמני, וּבוֹ הקאימאקם עם שני קציני צבא וערבי בעל תרבוּש, פקיד גבוֹה ב“סראיה”, וּשני חיילים זקוּפים על שתי כנפוֹת האוֹטוֹמוֹבּיל.

עאריף ופרשיו עברוּ כסערה את הרחוֹב. הסוּסים הלמוּ בפרסוֹתיהם המבריקוֹת, מתחלקים מעט על אבני הכביש וּמשפּילים את עכּוּזיהם לארץ, ובפקוּדת מפקדם התפּזרוּ הרוֹכבים לעברים שוֹנים של הפּרבר. האוֹטוֹמובּיל נסע ישר אל בית הוַעד ושם עמד. לא עברוּ רגעים מעטים וּבכל פינוֹת הפּרבר עמדוּ פּרשים־זקיפים: ליד השער, ליד מבוֹא נוה צדק, ברחוֹב “חברה חדשה” וּבכמה מבוֹאוֹת אחירים, עד כי נחסמוּ הדרכים בפני כל יוֹצא וּבא. כשמוּעת ברק נוֹדעה הפקוּדה בכל הפּרבר: היוֹצא והבּא – דמוֹ בראשוֹ! המהלכים ברחוֹבוֹת הוּרשוּ לחזוֹר בחיפּזוֹן לבתיהם וּלהיכּלא שם למשך שעתיים, עד שיוּסר העוֹצר.

ברוּר היה: חיפּוּש בפרבר. כמה חיפּוּשׂים כבר נעשׂוּ בוֹ, וכל חיפּוּשׂ קשה מחבירוֹ. חיפּשׂוּ “כסף של יהוּדים” (צ’יקים של הבּאנק הלאוּמי וּפתקאוֹת של מעוֹת מטעם הוַעד), עסקנים ציוֹנים, תעוּדוֹת ציוֹניוֹת, בּוּלי הקרן הקיימת, נתיני ארצוֹת האוֹיבים, משתמטים מעבוֹדת הצבא וכו'. מה מחפּשׂים הפעם, לא ידע איש. מפני מאסרים חדשים לא חששוּ הרבה, שרוֹב העסקנים וּפני הישוּב כבר גוֹרשׁוּ מן הארץ, מהם לקוֹשׂטא וּלאנאטוֹליה, ונשארוּ רק אלה שג’מל פּחה נתן בהם אימוּן, אוֹ נתיני גרמניה ואוֹסטריה, כגוֹן ראש המשׂרד הא"י וּסגנוֹ. גם את כל הדגלים והבּוּלים וּתמוּנוֹת המנהיגים כבר החרימוּ. את הצ’יקים של הבּאנק החזירוּ ואת פּתקאוֹת הוַעד התירוּ, אבל דרשוּ מכסת רובים וּפחי נפט וכל מה שעלה על דעתוֹ של חסן בּק. מה איפוֹא מחפּשׂים עוֹד? מוֹרדים יהוּדים? אף על פי שהכוֹל חיכּוּ לשלטוֹן אחר, אירוֹפי, לא עלה על דעתוֹ של איש מן היהוּדים למרוֹד אוֹ לבגוֹד במלכוּת.

איש לא ידע למה מכוּון החיפּוּשׂ, אבל הכוֹל ידעוּ שאסוּר לצאת לרחוֹב אפילוּ פסיעה אחת, שכּמה חיילים אוֹחזי רוֹבים התהלכוּ ברחוֹבוֹת. מוּתר לעמוֹד במרפּסוֹת אוֹ בשערי הבתים אוֹ במבוֹאי הפּרבר, מעֵבר ההוּא, וּלהביט, רוֹעדים וחיורים, אך אסוּר להשמיע קוֹל אוֹ לנסוֹת צעד, ורק בתוֹך החדרים הפריחוּ בעלי השערה את השערוֹתיהם.

היתה השמש קוֹפחת על בתי הפּרבר ומַשׁפּעת על רחוֹבוֹתיו אוֹר וחמימוּת. עשׂרוֹת מתלמידי בית האוּלפן נצמדוּ אל גדר הברזל של חצֵירם, החזיקוּ בברזל הקר והביטוּ מתוֹך מאמץ קשה לשתוֹק. ולפני השער הסגוּר עוֹמד הזקיף, מחזיק ביד אחת את רוֹבהוּ וּבשנייה מתג סוּס. משלחת החיפּוּשׂ יחד עם ראש הוַעד ועם הנכבּד הספרדי גבישוֹן, ידידוֹ ותוֹמך ידוֹ של ראש הוַעד, שניהם בתרבּוּשים, יצאוּ מרחוֹב השדירות לרחוֹב הרצל וּפנוּ לבית פּלטיאל הלוי. וראשוֹ של בעל הבית נראה בחלוֹן הקוֹמה השנייה, אדוֹם כוּלוֹ כשלוּק ברוֹתחין. אחרי שעה קלה יצאוּ משם וּפנוּ לבית עסקן אחר, וכל בית שנכנסוּ בוֹ זקיף אוֹחז רוֹבה עוֹמד על פּתחוֹ. וכך עברוּ מבית לבית, ביקרוּ בחמישה או בשישה בתים של חשוּדים, וּלבסוֹף חזרוּ כוּלם אל האוֹטוֹמוֹבּיל. ראש הוַעד הוֹלך בקוֹמה זקוּפה, מדבּר צרפתית וּמסבּיר לקאימאקם בתנוּעוֹת ידיים רחבוֹת, כוּלוֹ לכאוֹרה ביטחוֹן וחוֹסר דאגה, והנכבּד הספרדי חיור מעט וּמשׂיח מעדנוֹת אל מכּרוֹ בעל התרבוּשׁ הגבוֹה ממנוּ כדי שני ראשים. שני חיילים נשׂאוּ אחריהם שׂקים מלאים חוֹמר מוֹחרם. נתנוּ את השׂקים באוֹטוֹמוֹבּיל. חברי המשלחת ישבוּ במקוֹמוֹתיהם, הקאימקאם והפּקיד לחצוּ את ידם של ראש הוַעד ושל גבישוֹן, והמשלחת עזבה את הפּרבר.

אז עבר עאריף שנית בסערה את רחוֹבוֹת הפּרבר, כשגוּפוֹ הקטן רוֹקד באוּכף והוּא מצליף באויר כמטוֹרף במגלבוֹ, וּבן רגע עזבוּ הזקיפים את משמרוֹתיהם, עלוּ על סוּסיהם ודהרוּ אחרי מפקדם: התנוּעה בפרבר הוּתרה. מיד נפתח שער בית האוּלפן וּמאוֹת תלמידים ותלמידוֹת על מוֹריהם נהרוּ החוּצה וּמילאוּ את רחוֹב הרצל. גם מבית הספר שבנוה צדק באוּ מאוֹת תלמידוֹת גדוֹלוֹת וּקטנוֹת עם מוֹריהן, כוּלם סקרנים וחרידים כיוֹצאים מכּלאם. גם רוֹב תוֹשבי המקוֹם יצאוּ לרחוֹב הראשי, זה את זה שוֹאלים: “מה היה? מה חיפּשׂוּ? מה מצאוּ? את מי אסרוּ?” אי אפשר היה להציל דבר ברוּר. רק אחת ידעוּ – שלקחוּ הרבה מכתבים וּכתבים וספרים וחפצים. מה יהא על כל אלה – לא ידע איש. החפצים בעלי הערך לא יוּשבוּ, כנהוּג. יש שם, ב“סראיה”, בעלנים עליהם. לפי שעה לא נאסר איש. גם זוֹ לטוֹבה. את החוֹמר יבדקוּ שם ב“סראיה”, ואז ידעוּ על מה היתה כל החרדה הזאת.

כשעה המה הפּרבר, עד שהקהל נתפּזר למשכּנוֹתיו, גם טרוֹי, שכּל הזמן עמד במרפּסת ביתוֹ של גלוּתמן יחד עם גילר וקוֹמוֹרניק, ויתר על קריאת החדשוֹת משׂדוֹת המלחמה והלך לאכוֹל במאוּחר ארוּחתוֹ אצל מרת צ’רקאסקי יחד עם שאר האוֹכלים שם בצהריים.

אחרי הארוּחה נשאר עם נזירי ושׂיחק עמוֹ שתי מערכוֹת של שאח. שתה תה פוֹשר עם דבש של חרוּבים (לקנוֹת סוּכּר לא השׂיגה עוֹד ידה של מרת צ’רקאסקי). אחר קם וראה בחלוֹן את השמש המשפּילה הימה. צינה הרעידה את גוּפוֹ. גם נזירי היה רוֹעד. שניהם יצאוּ לרחוֹב. נזירי פנה לדירתוֹ מצד ימין וּטרוֹי הלך אל דירתוֹ מצד שמאל. כשעבר את רחוֹב הרצל ראה אנשים אחדים עוֹמדים מביטים אל איש מוּטל על המדרכה. ניגש שמה וּמיד נאמר לוֹ: אלמוּגי הנכפּה נפל בחוֹליוֹ. העוֹמדים הלכוּ ואחירים באוּ במקוֹמם. שני ילדים שעברוּ שם החזיקוּ זה בזה. “אסוּר לנגוֹע בוֹ”, ־ אמר האחד בניקוּש שיניים ־ “אם ייגעוּ בוֹ באצבע קטנה – לא יקוּם עוֹד”. השני הביט ושתק. אלמוּגי שכב, רוֹב פניו כבוּשים באבן המדרכה, אחד ממכנסיו מוּפשל וּמגלה פּוּזמק של צמר אדוֹם כדם, והוּא מחרחר בגרוֹנוֹ כגוֹסס. גוּפוֹ לא נע ולא זע, באשר נפל שכב ולא שינה שכיבתוֹ. טרוֹי שידע את חוֹליוֹ, ראהוּ בכך זוֹ הפעם הראשוֹנה. כמה פעמים נטפּל אליו האיש המוּזר קר הידיים, ודיבּר אליו בהתלהבוּת משוּנה על המלחמה ועל תקוַת ישׂראל ועל ייחוּס עצמוֹ, שהוּא מזרע קדוֹשים, ועל “מנוֹרת החנוּכּה” של הבעש"ט, ירוּשת משפּחתוֹ, שהעלה עמוֹ לארץ ישׂראל והריהי שמוּרה עמוֹ בחדרוֹ, והוּא עתיד ליתנה מתנה למוּזיאוֹן הלאוּמי לכשיִכּוֹן בירוּשלים. ועל הדוֹר הצעיר דיבּר, שהוּא לא רק פוֹרק עוֹל תוֹרה אלא גם עוֹל לאוּמיוּת. הוּא דיבר בצער וּבזעם וקפץ אגרוֹפיו הקרים וּפרצוּפוֹ מצוּדד וחוֹטמוֹ גדוֹל וּמכוֹער ואדוֹם־כּחוֹל, וכוּלוֹ נראה כנלחם באיזה אוֹיב לא נראה.

מן העוֹמדים אמרוּ לוֹ לטרוֹי, שכבר ראוּ את אלמוּגי כך פעמים אחדוֹת. הוּא שׁוֹכב לוֹ כך עשׂרה רגעים אוֹ רבע שעה, אחר הוּא קם, מוֹחה את פניו וּבגדיו והוֹלך ואינוֹ יוֹדע מה אירע לוֹ. “כך דרכּם של חוֹלים אלה”, אמר המדבּר והלך לדרכּוֹ.

טרוֹי ידע שלא יוּכל למוּש מכאן עד שיקוּם החוֹלה ויוֹליכנוּ לדירתוֹ. אחרי רגעים מספּר נחלש החירחוּר. הרגליים זעוּ. אחר נסמך אלמוּגי על ידוֹ וישב. הביט סביביו באוֹר הדימדוּמים. ראה את האנשים העוֹמדים מתוֹך תמיהה כלא מבין דבר. אחר עמד. על פניו נראתה שׂריטה וּשׂפתוֹ התחתוֹנה זבה מעט דם. הוּא עמד והביט בעיניים עצֵיבוֹת אל האנשים. השמש השוֹקעת הציתה להבה בזכוּכית שבמגדל ביתוֹ של יחיאל שוַארץ, וזוֹ השרתה ברק אדוֹם על פניו של הנכפּה. כשהרגיש בטרוֹי המתקרב אליו, הוֹציא מטפּחתוֹ מכיסוֹ, מחה פניו ואמר:

– נשׂרטתי בענף. כבוֹדוֹ הוֹלך הביתה? נלך יחד.

– יפה. הרי אנוּ הוֹלכים לצד אחד.

טרוֹי ראה את חיורוֹן פניו וחוּלשתוֹ של אלמוּגי וּביקש להחזיק בזרוֹעוֹ כדי לתמכוֹ בלכתוֹ. אבל אלמוּגי דחה את ידוֹ ואמר:

– אין צוֹרך. אני יכוֹל ללכת בעצמי.

וּמיד התחיל מדבּר אל בן לוייתוֹ על המלחמה, על עם ישׂראל ועל ייחוּס עצמוֹ ועל “מנוֹרת החנוּכּה” וכו'. דיבוּרוֹ זה, כאילוּ לא אירע כלוּם, מילא את טרוֹי זוָעה. וכל מה שהלך יוֹתר עם אלמוּגי גדלה הזוָעה.

כשהגיעוּ עד שער בית מגוּריו של החוֹלה וּטרוֹי אמר לוֹ שלוֹם וּביקש להסתלק לביתוֹ, תפס בוֹ זה, גחן אליו ואמר בחיוּך של הנאה:

– בוֹא, תיכּנס אלי. אקרא לך שיר שכתבתי. שיר מלא דינאמיט…

אז לא יכוֹל עוֹד טרוֹי לשלוֹט בעצביו וּברח לביתוֹ הקרוֹב.

 

[ד] “אל תגידו לו”    🔗

ממי קיבל נחוּם טרוֹי את רוֹב ידיעוֹתיו על הזקן קוֹמוֹרניק? מפּיו של זלמן יפה. פקיד חשוּב היה יפה בסוֹכנוּת רוּסית של עצים בחיפה. כשבאה המלחמה לעוֹלם פסקוּ הרוּסים לשלוֹח עצים, וּכשנצטרפה תוּרכּיה לבעלוֹת בריתה, החרים השלטוֹן את כל המחסן לצוֹרכי הצבא. ראש הסוֹכנוּת עזב את הארץ והניח ליפה משׂכּוֹרת של שנה תמימה וגם עצה טוֹבה – להתעתמן. “לפני כלוֹת השנה אחזוֹר ונפתח את המחסן מחדש. לפי הטכניקה שבימינו, אי אפשר שמלחמה אירוֹפּית תארך יוֹתר משנה”. רוֹב בני אדם היוּ סבוּרים אז כך.

קיבל יפה את הכסף, את העצה ואת ההבטחה ונשאר בחיפה עם משפחתוֹ: אשה חוֹלנית וּשלוֹשה ילדים קטנים. כשהתחיל לטפּל בהגשת בקשה להתעתמנוּת, חבש שבוּע ימים תרבוּש חדש, אדוֹם וּבעל פּיף מרקד. בינתיים השׂיג במחיר לא רב תעוּדה ספרדית ונעשׂה לנתין מדינה נייטראלית, מכר את התרבּוּש וקנה לוֹ מגבעת אפוֹרה, ששוּליה לחוּצים מימינה וּמשׂמאלה, והיא נראית משוּם כך כרוֹכבת על הקוֹדקוֹד וּמגבּיהה את קוֹמתוֹ שלא היתה גבוֹהה ביוֹתר. מתוֹך בטלה וּמתוֹךְ הכּרת הנתינוּת האירוֹפּית היה נוֹהג סילסוּל בלבוּשוֹ.

לאחר חצי שנה נשאר בלא מחיה. פנה כה וכה ולא מצא דבר של ממש. התחיל מבקש קרוֹבים, שיוּכלוּ לעמוֹד לוֹ בשעת דוֹחקוֹ, עד שמצא ביפוֹ קרוֹבה רחוֹקה, היא אשתוֹ השנייה של בּוֹריס קוֹמוֹרניק, בעל בתים בפרבר היהוּדי בתל אביב.

העתיק יפה דירתוֹ לתל אביב, וּבמעט תחבוּלוֹת עלה בידוֹ למצוֹא משען מעט בבית קוֹמוֹרניק. עם טרוֹי היה משׂחק לפעמים בשאח אוֹ בקלפים, וּכשהיה פוֹגשוֹ ברחוֹב היה נוֹתן זרוֹעוֹ בזרוֹע העלם וּמסיח לוֹ צרוֹתיו וכל מה שידע על “הצ’וּדאק הזקן”. וזה מה שהעלה טרוֹי מסיפּוּריו של יפה על בּוֹריס קוֹמוֹרניק:

אחרי מלחמת רוּסיה־יפּאן, כשהתחילוּ הבּילבּוּלים הגדוֹלים במדינת הצאר, עמד בּוֹריס קוֹמוֹרניק ולקח עמוֹ את אשתוֹ השנייה וחלק גדוֹל מהוֹנוֹ במזוּמנים ונסע לארץ ישׂראל. רעיוֹן הנסיעה לארץ ישׂראל היה קבוּע בלבוֹ כמה שנים. פעם אחת נזדמן לסאראטוֹב, עיר מגוּריו, מטיף לאוּמי, איש בעל צוּרה וקסם דיבּוּר, שעשׂה איזה זמן בארץ ישׂראל, והאיש לן בביתוֹ וסיפּר לוֹ הרבה על הארץ ועל יישוּבה החדש ועל מה שיכוֹל יהוּדי בעל עשירוּת וּמרץ כמוֹהוּ לפעוֹל שם, והדברים נקבעוּ בלבוֹ, עד שהגיעה השעה והחליט לעשׂוֹת מעשׂה.

מעשירי סאראטוֹב היה (באמת בא שמה משׂדה לבן בעוֹדנוּ צעיר לימים) והיה עסקוֹ בניין בתים למכירה. הצליח מאוֹד במעשׂיו, וּביוֹתר מיוֹם שנתחבּר עם אדריכל יהוּדי שבא שמה מחארקוֹב, ועשׂה הוֹן עצוּם, ואף כי עם הארץ היה, כעסן ומזלזל בכבוֹד אחירים, מקוּבל היה על יהוּדים ונוֹכרים. היוּ לוֹ חמישה בנים ושלוֹש בנוֹת, כוּלם בעלי קוֹמה וּגדוֹלי כוֹח, וכשהגיע לשישים כבר היוּ כוּלם נשׂוּאים ועוֹמדים ברשוּת עצמם, כלוֹמר, הוּא נתן לכל אחד מהם די להעמידם על רגליהם: בית גדוֹל לדירה וּלהכנסה, לבד מה שהיוּ מכניסים מעסקי עצמם. אז מתה אשתוֹ והוּא ישב שנתיים אצל כלתוֹ, אשת בנוֹ בכוֹרוֹ. בידוֹ נשארוּ “הבתים הגדוֹלים”, אלה שהתנוֹססוּ במרוֹמי קרת, וגם הכסף, מקצתוֹ במזוּמנים וּמקצתוֹ בניירוֹת ערך בטוּחים, היה מוּפקד על שמוֹ בבאנק הגדוֹל שבעיר.

כשראוּ הבנים את אביהם האלמן, שהוּא דר אצל אחיהם הבכוֹר, היוּ חוֹששים לירוּשה, שמא תפּוֹל כוּלה או רוּבּה בידי האחד – התחילוּ באים עליו בטענוֹת וּבתביעוֹת, ברמיזוֹת וּבעצוֹת, והוּא, שלא סבל מימיו התערבוּתם של אחירים בעסקיו, נזף בהם והעמידם מיד על “טעוּתם”: אין הוּא עוֹמד להסתלק בקרוֹב מן העוֹלם. להפך הוּא מקוה עוֹד לחיוֹת ולחיוֹת, גם להתחיל בעסקים חדשים, וּכדי להוֹכיח להם טעוּתם בפוֹעל ממש, קם ונסע לשׂדה לבן והביא לוֹ משם זיווּג שני: אשה כבת חמישים, אלמנה ועצוּרה על בנים, רכּה וחסוּדה, עצוּבת פנים אך בעלת שׂמחה שבלב וּזהירה מאוֹד במנהגי ישׂראל. את האלמנה לא צריך היה להכניע, שהיתה נכנעת מטבעה, וּמשראתה בוֹ גבר עשיר וחסוֹן, שמחבּבה ונוֹתן לה יוֹתר מצרכיה, היתה עוֹשׂה בכוֹל את רצוֹנוֹ, שׁוֹמרת בריאוּתוֹ וּמדבּרת בוֹ לפני באי ביתה בחיבּה וּבדרך ארץ, וגם את כעסוֹ ושגעוֹנוֹתיו היתה מקבלת באהבה וּבפשטוּת, כדבר שבטבע. וּלהרבוֹת תרעוֹמתם של הבנים כתב לה כתוּבּה של עשׂרת אלפים רוּ"כּ – אף על פי שהיא לא תבעה ממנוּ כלוּם – והשתדל לעשׂוֹת פּירסוּם לדבר, למען ידעוּ כוֹחוֹ של קוֹמוֹרניק. אחר כך קיבל קבלנוּת גדוֹלה לבניין ממשלתי גדוֹל, לא הרחק מסאראטוֹב, וּגמרוֹ בקצת הפסד, אבל מתוֹך גאוה על הבניין הנאה שהקים. אף קיבל מכתב תוֹדה מאת שׂר הפּלך, וקבע את המכתב מתחת לצילוּם הבית במסגרת יקרה וּתלָאוֹ בביתוֹ על הקיר. מאז משך ידוֹ מבניינים חדשים והיה מתפּרנס וּמרבּה הוֹנוֹ מהכנסת הבתים והכסף המזוּמן. וּכשהגיעוּ שנוֹת המרידוֹת והפּרעוֹת וּשאר פּוֹרענוּיוֹת, זכר מה שסיפּר לוֹ המטיף הלאוּמי שלן אז בביתוֹ והרעיוֹן שבלבוֹ תקף עליו כל כך עד שבא אל אשתוֹ ואמר לה:

־ שפרה, היי נכוֹנה לשלוֹשה שבוּעוֹת, שאז אנוּ נוֹסעים לארץ ישׂראל. קצתי ברוּסיה וּבבנַי וּבכל עסקי. רצוֹני לישב בשלוה בארץ הקדוֹשה.

ניענעה לוֹ האשה בראשה, כדרכּה, ואמרה:

־ בוַדאי שאתה חכם ממני. אם נגזר עלינוּ למוּת בארץ ישׂראל, נסע לארץ ישׂראל. סבא שלי ר' חיים יוֹסף קבוּר בירוּשלים.

וּמקץ שלוֹשה שבוּעוֹת היה הכוֹל מוּכן לנסיעה. הם נפרדוּ מן הבנים וּמן הנכדים והניחוּ מתנוֹת לכל אחד מהם. כמה מחשוּבי העיר, בני ברית ושאינם בני ברית, באוּ לבית הנתיבוֹת לברכם ברכּת הדרך. מסאראטוֹב נסעוּ לאוֹדיסה, ומאוֹדיסה הפליגוּ באוֹנייה דרך קוֹשׂטא ליפוֹ. את הנהלת הבתים וגם גביית החוֹבוֹת, שהיוּ מגיעים לוֹ מכמה קוֹני בתים, הניח בידי עוֹרך דין מוּשבּע, שמצאוֹ מוּכשר ונאמן לפניו, וּפקד לחַלק שני שלישים מכל ההכנסה לבנים וּלבנוֹת חלק כחלק וּשליש ישלח לוֹ. את הכסף המזוּמן ואת ניירוֹת הערך לקח עמוֹ, שוּב לתרעוֹמתם של הבנים.

אחרי ישיבת שיעמוּם משך חוֹדשים אחדים בנוה צדק שביפוֹ, קנה “קוֹלוֹניה” באחת ממוֹשבוֹת יהוּדה הרחוֹקוֹת. בנה שם בית לתפארת בתוֹך גן גדוֹל וכוֹנן לוֹ משק משוּכלל. אבל עד מהרה נתחַור לוֹ, שלא הוּא ולא אשתוֹ מסוּגָלים לנהל משק חקלאי. קיבל שני פוֹעלים וּפוֹעלת מן העברים, וגם כמה ערבים העסיק – אבל לאחר שנים אחדוֹת ראה, שעליו להפסיד בכל שנה סכוּם גדוֹל, ואף על פי שהיה מקבל מסאראטוֹב את חלקוֹ בהכנסוֹת בקביעוּת – חשש להוֹנוֹ והתחרט על שבא לגוּר במקוֹם נידח זה, והוּא זקן והדרך קצרה לפניו.

וּכשהגיעה אליו השמוּעה שיהוּדי יפוֹ בוֹנים להם פּרבר שלהם, חש בגוּפוֹ כמכּת דוֹרבּן. ציוה לעגלוֹן לרתוֹם את דוּפניתוֹ ונסע שמה. בא אל ר' חיים גלוּתמן (מַכּרוֹ הטוֹב מימי ישיבתוֹ בנוה צדק), וזה הוֹליכוֹ והראהוּ את הבתים הראשוֹנים, בתים קטנים, קלים וּלבנים עוֹמדים בתוֹך ערבת החוֹל, וגם כמה מגרשים טוֹבים העוֹמדים למכירה, והסבּיר לוֹ את המפּה שהחזיק בידוֹ.

הניח קוֹמוֹרניק ידוֹ על שכמוֹ של גלוּתמן ואמר:

– חכּה, חיים (לכל אדם היה פוֹנה בשמוֹ הפּרטי בלי כינוּי של כבוֹד), אני אראה להם כיצד בוֹנים בתים.

וּבאביב תרע"ג, והוּא אז בן שבעים וחמש, בא עם אשתוֹ ועם הרהיטים הכּבידים, מעשׂי ידי נגר רוּסי בסאראטוֹב, לגוּר בפרבר. מיד שלח לקרוֹא לארדיכל היהוּדי־האמריקני, ששמוֹ כשם אחד הנשׂיאים של ארצוֹת הברית, והראהוּ צילוּם בית מבּתיו בסאראטוֹב, טפח על שכמוֹ ואמר:

– אין כסף נחשב. שני בתים כזה תקים לי על מגרשי ברחוֹב יהוּדה הלוי. אתה שוֹמע? בדמוּתוֹ כצלמוֹ. יכוֹל אתה להתחייב למסוֹר לידי את המפתחוֹת כתוֹם שישה חוֹדשים מיוֹם הנחת אבן הפּינה?

– למה לא? אם לא יחסר “זה” (והארדיכל ארך השׂפם ועצוּב העיניים, שלא כמנהג האמריקנים כלל, שיפשף כנגדוֹ שתי אצבעוֹת ואגוּדל).

– כסף? בהמה! יכוֹל אני לקנוֹת אוֹתך ועשׂרה שכּמוֹתך ועוֹד יישאר בידי די להניח ל“עוֹלמוֹת”.

קוֹלוֹ כבר רעד מעט בדבּרוֹ, אך קוֹמתוֹ היתה זקוּפה ואַפּוֹ/ועוֹרפּוֹ אדוּמים וּפניו, שנשתזפוּ מעט באוירה של המוֹשבה, חלקִים ללא קמט.

הארדיכל עמד בהתחייבוּתוֹ, וּבערב ראש השנה בא לדירתוֹ של קוֹמוֹרניק והטיל על שוּלחן האַלוֹן צרוֹר של מפתחוֹת חדשים בלי דיבוּר.

– חבל, שלא היה לי ארדיכל כמוֹך שם, בסאראטוֹב. מיליוֹנים הייתי עוֹשׂה. לא כך, שפרה? הוֹציא מן המגירה ונתן לוֹ מתנה שטר בן מאה רוּבּל.

היוּ בשני הבתים, – המשוּנים במראיהם הזר, שהיוּ עשׂוּיים עמוּדים וּבליטוֹת וכרכּוּבּים וחלוֹנוֹת מעוּגלים, מזוּגגים זכוּכית צבעוֹנית, כל שלטי הבנאים – ארבע דירוֹת גדוֹלוֹת, גבוֹהוֹת חדרים, דירה דירה לקוֹמה. השׂכּיר שלוֹש דירוֹת, ואחת, בקוֹמה העליוֹנה, לקח לעצמוֹ וּמילאה את הרהיטים הכּבידים מסאראטוֹב ותלה על הקיר את מכתבוֹ של שׂר הפּלך במסגרת היקרה.

לאחר שישב כמה חוֹדשים בשלוה, תקף עליו יצרוֹ לבנוֹת עוֹד, שהרי לא הוֹציא עוֹד את חצי כספּוֹ שבבאנק. המציא לוֹ גלוּתמן מגרש מצוּין ברחוֹב “חברה חדשה”, וּבערב שבוּעוֹת תרע"ד, במעמד שני מניינים מתוֹשבי הפּרבר, הניח הארדיכל את אבן־הפּינה לבית גדוֹל בן שתי קוֹמוֹת וארבע דירוֹת גדוֹלוֹת, אף הוּא בתבנית בית סאראטוֹבי. בית כזה לא ידע עוֹד הפּרבר. לא היתה כמעט נפש, שלא יצאה לראוֹת ביסוֹדוֹת האדירים התוֹפסים שטח גדוֹל כל כך. בשבתוֹת היוּ הוֹלכוֹת משפּחוֹת משׁפּחוֹת לראוֹת במה שבוֹנה קוֹמוֹרניק הזקן, שהיה כמעט לגיבור הפּרבר. אוֹרחים שבאוּ מחוּץ לארץ, היה דן קריס, מזכיר הוַעד, מוֹליכם לראוֹת “מה שעתידה תל אביב להיוֹת”. אפילו ראש הוַעד בעצמוֹ וּבכבוֹדוֹ בא פעמים אחדוֹת, רכוּב על סוּסתוֹ, לראוֹת “איך העבוֹדה מתקדמת” וּפנה משם בפנים זוֹרחוֹת.

והנה, אך הגיע הבניין עד משׁקוֹפי החלוֹנוֹת, הרעים הרעם: היתה המלחמה הגדוֹלה בעוֹלם, וּכבר נסחפוּ במחוֹל הדמים כל המעצמוֹת הגדוֹלוֹת. הגרמנים כבשוּ חלק מבּלגיה והרוּסים נכנסוּ לגאליציה. במבוּכה שקמה בארץ היה אחד שלא יצא מכליו: קוֹמוֹרניק. הכוֹל היוּ רצים כמבוּלבּלים. רבים התחילוּ בוֹרחים מן הארץ, כדי שיספּיקו לחזוֹר למוֹלדוֹתיהם, ואפילוּ למקוֹמוֹת סכנה. הארדיכל, שהיתה בידוֹ נתינוּת אמריקנית, ביקש לנסוֹע עם משפּחתוֹ הגדוֹלה לאמריקה, אך לא היה בידוֹ די הוֹצאוֹת הדרך, וקוֹמוֹרניק תבע ממנוּ בתוֹקף: להמשיך בבניין עד גמרוֹ. הארדיכל התאמץ ככל יכוֹלתוֹ, אך עד מהרה רפוּ ידיו. גם הפּוֹעלים היהוּדים המעטים חלק מהם נתפּזר. וּבמשך כמה חוֹדשים לא הגיע הבניין אלא עד הגג. עוֹד הספּיקוּ לצקת את התקרה על שני חדרים, וּבשאר החדרים נשארוּ הפּיגוּמים עוֹמדים צפוּפים והחמה מאירה מחרכּי הקרשים.

וּכשנכנסה גם תּוּרכּיה למלחמה, נתברר, שאין בשביל מי לבנוֹת. כמה דירוֹת בבתים הבנוּיים שבפרבר נשארוּ בלא דיירים. אז נשבר תוֹקפוֹ של הזקן. הוּא נסע לבית הקוֹנסוּל הרוּסי שביפוֹ, להימלך בוֹ בכמה עניינים, וּמצאוֹ לזה כשהוּא עוֹרך חפציו במזוָדה גדוֹלה, שהוּא עוֹמד לצאת עוֹד היוֹם באוֹניית המלחמה הרוּסית העוֹגנת בנמל.

הקוֹנסוּל שאלוֹ אם אינוֹ רוֹצה לנסוֹע עמוֹ (את משפּחתוֹ שלח עוֹד לפני חוֹדש), יכוֹל הוּא לקחתוֹ עמוֹ באוֹנייה.

עיוָה קוֹמוֹרניק את פניו, ניענע ראשׁוֹ ואמר:

– עבר זמני, בּאטיוּשקא. שבעים ושבע.

כשחזר הביתה קיבל התקפה של עוית, ורק כעבוֹר שבוּע ירד ממיטתוֹ. מאז ירדה עליו מעין מרה שחורה. עוֹד פעם אחת הלך לראוֹת את הבניין, שהוּפסק באמצע. לבוֹ נתכּויץ בוֹ מצער. ציוה להכניס את חוֹמרי הבניין לחדרים המקוֹרים, יצא ולא הוֹסיף ללכת שמה. שכר יהוּדי צ’רקסי (אחיו של אחד מנוֹטרי הפּרבר), שישמוֹר בבניין, והוּא עצמוֹ נכלא בדירתוֹ, גידל את זקנו, ולא היה יוצא אלא פעמיים ביוֹם, בוֹקר וערב, לתפילה בבית הכנסת, שלא היה אלא צריף קרשים קטן על חלקת חוֹל גדוֹלה.

מכה שנייה ירדה עליו, כשבאוּ אחר כך הגירוּשים התכוּפים של הנתינים “האוֹיבים”, ולא היתה לפני הזקן דרך אחרת אלא – להתעתמן. אמנם את הפּאספּוֹרט הרוּסי עם מטבעת הנשר הגדוֹל טמן בארגז ולא מסרוֹ לרשוּת, אבל ה“נאפוּס”, שבוֹ זיכּוּהוּ מטעם השלטוֹן התוּרכּי, היה לוֹ כתעוּדת מיתה בחייו. מאז אזל האוֹדם מעוֹרפּוֹ וּמפּניו, בבת אחת נחרתה בהם רשת של קמטים קוֹדרים. קוֹמתוֹ הגבוֹהה נכפפה מעט וגם הפּרוה היקרה והמצנפת הקרימית, שהיה לוֹבש בחוֹרף, לא החזירוּ לו אלא צל מהדרת קוֹמתוֹ הראשׁוֹנה. זקן ותש האיש. ואשתוֹ דוקא רוּחה טוֹבה עליה, שהתחילה עוֹסקת במעשׂי צדקה, בייחוּד בתמחוּי שהקימוּ נשים צדקניוֹת להאכלת רעֵיבים. היתה מסייעת בחדר הבישוּל וּמגישה לשוּלחנוֹת וּמשבּחת את מרק הגריסים החם ואת דייסת ה“בּוּרגוּל” (ריפות) עם ה“שׁירז” (שמן שוּמשמין), כדי לחַבּבם על האוֹכלים. אף על פי שהיתה תמיד אשה תמה ונכנעת, כבר ידעה להוֹציא מידי בעלה הקפדן סכוּמים הגוּנים לצוֹרכי העניים וּלצוֹרכי ביתוֹ של זלמן יפה קרוֹבה.

במשך השנה הראשוֹנה למלחמה דללוּ אמצעיו של קוֹמוֹרניק. מטבעוֹת הזהב, שהיוּ תפוּרים בחגוֹרה שעל בטנוֹ, יצאוּ רוּבּם והחגוֹרה

נעשׂתה קלה, מדוּלדלת. הבּאנק נתן רק צ’יקים קטנים, והדיירים הפחיתוּ מחוֹדש לחוֹדש את שׂכר הדירה, עד שלסוֹף פסקוּ לגמרי מלשלם, חוּץ מאחד, פקיד במשׂרד הארץ ישׂראלי; וּמרוּסיה נסתם כל משלוֹח של ממוֹן ושל מכתבים. מן המוֹשבה הרחוֹקה היה בא מפעם לפעם האיכּר־המוּחתאר וּמסַפּר בתנוּעת כתיפיים עליזה כמעט על העזוּבה והשממה במשקוֹ של קוֹמוֹרניק.

כל אלה העכירוּ את רוּחוֹ של הזקן יוֹתר ויוֹתר. חלוֹמוֹת רעים ביעתוּהוּ בלילוֹת, והיה צוֹעק מתוֹך החלוֹמוֹת כמי שנעקד לשחיטה. וּבימים היה מתהלך סר וזעף ורוֹטן תמיד לתוֹך שׂיבת זקנוֹ שנתפּרעה. את מר לבוֹ היה שוֹפך לפני ר' חיים גלוּתמן, שהיה בא אליהם בכל יוֹם אחר הצהריים לשתוֹת כוֹס תה של ויסוֹצקי עם חתיכת סוּכּר (עוֹד אוֹצר גדוֹל מאלה היה שמוּר בארגזוֹ של הזקן). טינה כבֵידה היתה בלבוֹ של קוֹמוֹרניק על בניו שברוּסיה. משוּם מה בטוּח היה, שהם מכרוּ שם את בתיו וּמבזבּזים את כספּוֹ. הוּא דיבּר על זה כעל עוּבדה מקוּימת ולא סבל כל עירעוּר. והטינה שגברה בלבוֹ היתה מעלה על שׂפתיו דברי זעם וּקללה, שאפילוּ אוֹזנוֹ הסבלנית של גלוּתמן היתה נכוית מהם. לבסוֹף החליט קוֹמוֹרניק להדיר את בניו מנכסיו שבארץ. מה יעשׂה שלא יבוֹאוּ לאחר מוֹתוֹ ויירשוּהוּ? קרא לרב ולשני בעלי בתים חשוּבים (לאשתוֹ סיפּר והסכּימה בשׂמחה, וּמגלוּתמן העלים מחשש שמא יניאהוּ מכך במוֹתק לשוֹנוֹ) ואמר להם, שהוּא רוֹצה לכתוֹב את כל רכוּשוֹ בבתים וּבקרקע וּבמזוּמנים ל“עוֹלמוֹת”. שאלוּהוּ, לאילוּ “עוֹלמוֹת”? לא ידע מה להשיב. הציעוּ לפניו מוֹסדי חסד שוֹנים, עד שעמד על “בית יתוֹמים” על שמוֹ ועל שם אשתוֹ. כתבוּ מפּיו והחתימוּהוּ וחתמוּ כעֵדים, ועשׂוּ שני טפסים, אחד הניחוּ אצלוֹ ואחד לקח הרב לשמוֹר בלשכת הרבּנוּת.

מאז נחה רוּחוֹ מעט מזעפּה. על פי עצתוֹ של גלוּתמן שׂכר לוֹ את השמש של בית הכנסת, שנשאר כמעט בלא פרנסה, שילמדנוּ בכל יוֹם פרשת השבוּע. השמש היה בא אליו בכל יוֹם בקביעוּת, ויוֹתר משנהנה מתלמידוֹ, נהנה מן התה עם הסוּכּר והעוּגה הטוֹבה, שהזקן היה מביא לוֹ בעצמוֹ מן הארוֹן.

רוּחוֹ של האיש היתה דוֹעכת לעין רוֹאים, עד שהתחיל מפטיר בשׂפתיו בלא קוֹל וּמטפּל תמיד במוֹך שבאוֹזניו. רק מידה אחת נשתמרה בוֹ בשלימוּת: העקשנות. וזוֹ היתה מטילה אימתה על האשה הרכּה. כל מה שיכלה להוֹציא מידוֹ בערמה אוֹ בדברי שידוּל, הוֹציאה ונתנה לקרוֹבה ולעניים. אבל כשסירב לשמוֹע לה, לא העזה לעמוֹד על דעתה. פעם אחת ניסתה לעשׂוֹת שלא כרצוֹנוֹ, תקפוֹ זעם כזה, שתפס אחת מפּמוֹטוֹת הכסף הענקיים העוֹמדים על המזנוֹן והטילוֹ בקיר ונשבר.

את גבּאי הצדקה היה על פי רוֹב מגרש מביתוֹ. רק לפעמים, כשרוּחוֹ היתה טוֹבה עליו, היה נוֹתן בּישליק אוֹ פראנק של כסף. פעם אחת נתן נאפּוֹליון של זהב ויהי לשׂיחה בפרבר.

באוֹתוֹ חוֹרף נתחדשה גזירת ה“בּדל” (כוֹפר מעבוֹדת הצבא), זוֹ הפּעם הפעם השנייה. מי שהיה לוֹ משלוֹ שילם, מי שלא היה לוֹ – לוה ושילם, אוֹ שנמלט לאחת המוֹשבוֹת להסתתר שם עד יעבוֹר זעם ויוּכל להצטייד ב“ויסיקה” (תעוּדת עבוֹדה). נגעה הרעה גם אל אלמוּגי הנכפּה הבוֹדד. בפעם הראשוֹנה שילם מקצת משלוֹ וּמקצת ממה שהלווּ לוֹ מקוּפּה ציבוּרית. עכשיו צריך היה לאסוֹף את כל הסכוּם מנתינוֹת קטנוֹת.

בא גמזוּ אל טרוֹי ואמר לוֹ:

– בוֹא ונצא לשעה, אפשר נקבוֹץ משהוּ להצלת המסכן הזה. יעצתיו לצאת לזמן מה למושבה – ואינוֹ רוֹצה. נדמה לוֹ, שאם יזוּז מתל אביב – ימוּת.

הלך טרוֹי עם גמזוּ להחזיר על פתחי נדיבים. בכל מקוֹם שבאוּ נתנוּ להם, אם מעט ואם הרבה, ותמיד בעין יפה.

כטוֹב לב גמזוּ בהצלחתוֹ, אמר לבן לוייתוֹ:

– אפשׁר נסוּר אל קוֹמוֹרניק? על כל פנים, משהוּ נקבל: אוֹ נדבה אוֹ קללה.

נכנסוּ שמה. במדריגוֹת נתקלוּ ביפה, שירד משם נבוֹך וּמבוּיש. כנראה, לא השׂיג מבוּקשׁוֹ. סח לוֹ טרוֹי על רגל אחת מה הם רוֹצים מן הזקן. אמר להם:

– אצל המשוּגע הזה? נסוּ.

וּברח.

כשנכנסוּ מצאוּ בחדר הראשוֹן את האשה עוֹמדת לבוּשה בגדי חוֹרף וסוּדר הצעיף על ראשה, נכוֹנה לצאת למעשׂי הצדקה שלה.

שאל גמזוּ בהגבּהת גביניו:

– הזקן?

– הוּא בחדר השני. אוֹי ואבוֹי לי, לא שמעתם מה היה לוֹ? ־ גחנה אליהם האשה ולחשה.

– לא.

– הרי הוֹציאוּ לוֹ עין, לא עלינוּ.

– מתי? ־ תמה גמזוּ.

– מתי? לפני חוֹדש. יוֹם אחד הרגיש, שאינוֹ רוֹאה בעינוֹ הימנית וחש בה גירוּי קטן. קראתי מיד לד“ר ציפּין. בדקוֹ ואמר לי בלחישה: “סארקוֹמה, רחמנא ליצלן. צריך להביא מיד את ד”ר בראהי מירוּשלים. הלוַאי שהדבר ייגמר בנטילת עין אחת”. לא סיפּרתי לוֹ כלוּם ושלחתי את יפה עם מכתב של ד“ר ציפּין לירוּשלים והביאוּ את ד”ר בּרהאי. חמישה נאפּוֹליוֹנים זהב נתן לוֹ מראש. נתן לוֹ שיקוּי של שינה והוֹציא לוֹ את העין. ב“ה, שניצל ממוות. כך אמר ד”ר בּרהאי. אבל אסוּר שהוּא ידע, שהוֹציאוּ לוֹ את העין. שאם ידע – יחריב את העוֹלם. אינכם מכירים אוֹתוֹ… כעסן ורוֹצח… עכשיו קשוּרה עינוֹ במין רצוּעה שחוֹרה. הרוֹפא ציוה עליו לישׂא את הרצוּעה שנה שלימה… עד שתתרפּא העין… אתם מבינים… כן, יכוֹלים אתם להיכּנס אליו, אבל, למען השם אַל תגידוּ לוֹ, שהוֹציאוּ את עינוֹ. אסוּר שידע… הוּא יחריב את העוֹלם…

והיא ליותה אוֹתם עד הדלת, ולפני שפּתחה להם, עוֹד נתנה פיה בין שתי אוֹזני הגברים:

– למען השם, אַל תגידוּ לוֹ.

הזקן זעף ולא רצה ליתן כלוּם. אחר כך נתרצה לשידוּליו של גמזוּ ונתן לוֹ רבע מג’ידי של כסף.

כשיצאוּ, אמר טרוֹי:

– כמה חפצתי להגיד לוֹ שהוֹציאוּ לוֹ עין…

אבל גמזוּ טפח על שכמוֹ בחיבּה ואמר:

– יפה עשׂית שלא אמרת לוֹ. רחמנוּת על האשה. היא אשה טוֹבה.

 

[ה] ערב רומנטי    🔗

פרוֹפיסוֹר שמיץ (באמת היה תוֹארוֹ רק “אוֹבּרליהרר”), גבר חסר צבע, כבן ארבעים, נשלח מבּרלין לסוּריה וארץ ישׂראל כדי לסַגל לתוֹשביהן את התרבוּת הגרמנית. הקוֹנסוּל הגרמני שביפוֹ שאל את גמזוּ, אם יוּכל לסדר לוֹ בתל אביב שוּרה של הרצאוֹת בספרוּת אשכנז. השיב גמזוּ: “סבוּרני שאוּכל”. נתן לוֹ הקוֹנסוּל כרטיס אל הפּרוֹפיסֹור המתארח במלוֹן הארדיג שבמוֹשבה הגרמנית. בא אליו גמזוּ בערב וּמצאוֹ באוּלם האכילה יוֹשב יחידי אל שוּלחן קטן ואוֹכל ארוּחתוֹ אגב עיוּן בספר.

– סליחה, פּרוֹפיסוֹר שמיץ?

– כן. עם מי יש לי הכבוֹד?

היהוּדי יפה הזקן נוֹשׂא המשקפיים העבוֹת הביא את הפּרוֹפיסוֹר במבוּכה קלה. קם כנגדוֹ, נתן לוֹ ידוֹ וּביקשוֹ לישב ליד שוּלחנוֹ.

– אני מפריע?

– לא, האדוֹן אינוֹ מפריעני כלל.

אחרי בירוּר יסוֹדי נקבע, שהפּרוֹפיסוֹר ירצה חמש הרצאוֹת, הרצאה לשבוּע, עם דוּגמאוֹת של שירי זמרה. בשרוֹנה ישנה עלמה משׂכּילה אחת, והיא מיטיבה זמר. הגברת דוֹלינקוֹ, היפה בנשי הפרבר, תלַוֶנה בפסנתר. ההרצאוֹת תהיינה בראינוֹע “עדן”, האוּלם היפה ביוֹתר בפרבר. אם יבוֹאוּ רבים? יש לשער שיבוֹאוּ כי מה יעשׂוּ התוֹשבים המשׂכּילים לעת כזאת, כשהעוֹלם סגר עליהם? והרי אין לך כמעט יהוּדי שאינוֹ שוֹמע גרמנית. הפּרוֹפיסוֹר היה מרוּצה מאוֹד מן השׂיחה, שנגמרה עם גמר הסעוּדה. הוּא חיכּך כפּיו זוֹ בזוֹ והביט לצדדין כיהוּדי המבקש “מים אחרוֹנים” לפני ברכת המזוֹן. “הריהוּ כיהוּדי תלמיד חכם”, חשב גמזוּ, שידע כי ארי טהוֹר הוּא הפּרוֹפיסוֹר.

למחר הודבקוּ במקוֹמוֹת אחדים בחוּצוֹת הפרבר מוֹדעוֹת מפוֹרטוֹת, בהן תוֹכן כל חמש ההרצאוֹת ושם המרצה באוֹתיוֹת מאירוֹת עיניים, שם העלמה משרוֹנה המזמרת ושם הגברת דוֹלינקוֹ המלוה בפסנתר.

מוּבן, שהקהל המשׂכּיל שבפרבר התכוֹנן כוּלוֹ ללכת לשמוֹע אל ההרצאוֹת הניתנוֹת כמעט חינם. רב היה הצוֹרך לנשוֹם מעט אויר תרבוּתי, לבוֹא במגע עם רוּח המערב.

גם נחוּם טרוֹי החליט ללכת. ביוֹם ההרצאה נזדמנה לוֹ ברחוֹב העלמה מרת נוֹי, עדה נוֹי, המוֹרה לצרפתית באחד מבתי הספר, והיא שאלתהוּ, אם הוֹלך הוּא להרצאת פּרוֹפיסוֹר שמיץ. היא גוּפה רוֹצה מאוֹד ללכת, אבל היא מבינה רק מעט גרמנית. אילוּ הסכים להיוֹת לה בן לוייה, היתה יכוֹלה “לנַצלוֹ” מעט. גם אחוֹתה הבכירה רוֹצה ללכת. היא מבינה יוֹתר ממנה.

למרת עדה נוֹי היה פרצוּף לא מכוֹער, רזה וחיור עם אף קטן ועיניים קרירוֹת, שקשה להגדיר את צבען. השׂיער החוּם, הדק והמקוּרזל כלשהוּ, שיוה לעוֹרה שקיפוּת לא בריאה.

דקת גו היתה וּלבוּשׁה פשוּט אך עשׂוּי בטעם, כיאה למוֹרה צרפתית, וגם בדיבּוּרה העברי היה מן החיטוּם הצרפתי. נימוּסה היה מוּפרז קצת. כל מהוּתה לא משכה ולא דחתה.

נתרצה טרוֹי ונדבּרוּ, כי בערב, ברבע לפני שמוֹנה, יבוֹא לקחתה, אוֹתה ואת אחוֹתה הבּכירה. את אחוֹתה לא סבל, כרבים אחירים, שהיתה נמוּכה ולא צעירה, עצבנית ועקצנית, בעלת פה רחב, תאוָני, ועיניים מבוֹהלוֹת־ציניוֹת, מדבּרת תמיד כמרמזת למשהוּ לא טהוֹר. סיפּרוּ לוֹ, שנטפּלה כמה פעמים לפלוֹני וּלאלמוֹני באהבה טוֹרדנית וגם שלחה מכתבים וחצאי שירים עם הרבה נקוּדוֹת ואיימה באיבּוּד עצמה לדעת וכדוֹמה. היא עבדה באיזוֹ ספרייה, אך טרוֹי לא ידע היכן ספרייה זוֹ נמצאת. אמרוּ לוֹ, בדרך לנוה צדק.

בביתן של האחיוֹת נוֹי לא היה טרוֹי אפילוּ פעם אחת. אבל הכיר את הבית שברחוֹב נחלת בנימין. ידע שיש להן כאן אֵם אלמנה ואח יחיד בהוֹדוּ־סין, אך לא נזדמן לוֹ לראוֹת את האֵם. פרטים אלה וכיוֹצא בהם נוֹדעוּ לוֹ מפּיו של המוֹרה לעברית בר יוֹנה, שהיה מאוֹהב מאוֹד בעדה נוֹי (“כשמה כן היא, לא?”…) וכתב לה בחשאי שירים לוֹהטים, והיא לא ידעה לא על אהבתוֹ ולא על שיריו.

היה כחצי החוֹרף והשמיים היוּ מעוּננים וחשוּדים על גשם. הלוּקס דלק בתוֹך הערפל. מכמה בתים נשמעה נגינת פסנתר, על פי רוֹב תרגילים של גאמוֹת. היה כבר רבע לפני שמוֹנה, היא השעה להתחלת ההרצאה. הקהל נתבקש במוֹדעה לדייק בזמן. עלינוּ להראוֹת לוֹ לפּרוֹפיסוֹר הפּרוּסי, שגם אנוּ יוֹדעים סדר ודייקנוּת.

הבית ברחוֹב נחלת בנימין היה בן קוֹמה אחת וּשני אגפּים, מוּקף בּרוֹשים וצפצפוֹת עוֹמדוֹת בשלכת. הכּניסה היתה מן הצד וצריך היה לעבוֹר משעוֹל צר, מרוּצף מרצפוֹת צבעוֹניוֹת. בכל פעם שטרוֹי עבר על הבית הזה, הרגיש כאילוּ הבית מַשיב עליו צינה, ונדמה לוֹ שהוּא משוּקע מעט באדמה. מי גר שם, מלבד משפּחת נוֹי, לא ידע. גם בפרבר קטן יש פינוֹת חיים סתוּמוֹת.

לא הבין טרוֹי למה לבוֹ נוֹקפוֹ בעוֹברוֹ במשעוֹל. לא היה ביישן, והיה מעוֹרב עם הבריוֹת, וּביקוּר בבית עלמה היה מַשרה עליו תמיד רוּח עליצוּת וּמגרה בו את יצר ההוּמוֹר. אבל הפעם כאילוּ הוּטל חוֹל בדמוֹ ועוֹרוֹ סמר. לחץ על הכפתוֹר ושמע שהפּעמוֹן אינוֹ מצלצל. ניקש על הדלת קלוֹת בפרק אצבעוֹ. מיד נשמעה גרירת סנדלים, המפתח סוֹבב וריוח קל נפתח בפתח. אשה שפלת קוֹמה, מכוּרבּלת בסוּדר שחוֹר וּשׂפתה העליוֹנה משׂוּפּמה, הסתכלה בוֹ בפנים צהוּבוֹת מלמטה למעלה. הצינה גברה בבשׂרוֹ.

– מרת נוֹי בבית?

– מי, עדה אוֹ נחמה?

– מרת עדה.

– כן, שתי בנוֹתי בבית.

והיא הצביעה בעצבּנוּת על הדלת שבקצה המסדרוֹן האפלוּלי, וּבעצמה פנתה אחוֹרנית, אל חדר הבישוּל.

מרת עדה יצאה לקראתוֹ וקראה:

– יפה, מר טרוֹי, כמה זמן יש לנוּ עוֹד?

– כעשׂרים רגעים.

– ייכּנס אדוֹני. אני מוּכנה.

לבוּשה היתה שׂמלה חוּמה, טוֹבת גזרה. שׂערה המקוּרזל עמד דק ויבש. מצוארה הלבן מאוֹד, לוֹבן חוֹלני כמעט, עם שתי שׁוּמוֹת אדמדמוֹת, ירדה שרשרת עדינה בשני קוים אל חזה השטוּח, והיא שׂיחקה באצבעוֹתיה בשרשרת. השרשרת הלמה אוֹתה יפה. נפתחה דלת אחרת וראשה של נחמה הוּצא רגע ונעלם שוּב.

־ אחוֹתי מתלבּשת. ייכּנס נא מר. בבקשה.

חדר האוֹרחים היה נקי מאוֹד. רהיטיו פשוּטים, אבל עוֹמדים עמידה של עניוּת הגוּנה. וגם מהם נשבה אוֹתה צינה האוֹפיינית לבּית ולמשפחה. התמוּנה היחידה שעל הקיר היתה של גבר יהוּדי כבן חמישים בעל עיניים מבוֹהלוֹת, זקן ארוֹך וּמפוּלג וּכיפּה נאה על ראשוֹ.

“האב המנוֹח”, הבין טרוֹי וּמתח את פניו בעצבוּת.

היא ביקשה ממנוּ שישב ויצאה לחדר הסמוּך. נשמעה משם רגע לחישה קנטרנית וארסית. כשחזרה הוֹציאה מן המזנוֹן הגבוֹה פּינכה קטנה וּבה סוּכּריוֹת צנוּמוֹת אחדוֹת.

– בבקשה, יקח.

טרוֹי נטל בראשי אצבעוֹתיו סוּכּריה ירוּקה אחת, ונדמה לוֹ שהיא עשׂוּיה קרח. טעמה היה תפל מאוֹד.

כעבור רגע נכנסה נחמה, לבוּשה שׂמלה ירקרקת־כהה ועל צוארה הקצר עוֹמדת סלסלה שחוֹרה, ששיותה לפניה משהוּ ממראה פרפר לילה מפוּטם.

החותה קידה לטרוֹי והוֹשיטה לוֹ כף יד, כף קצרה וצוֹננת גם היא:

– אני מכּירה את מר.

– כך? מאין?

– מר בר יוֹנה סיפּר לי עליו. מר בר יוֹנה מעריץ אוֹתוֹ.

– איני יוֹדע על שוּם מה.

– נוּ, נוּ, אַל יתעַנֵו מר.

– אנוּ הוֹלכים, ־ הפסיקה עדה את השׂיחה, שהתחילה בצוּרה מעניינת כל כך.

אוּלם “עדן”, שגאוַת כל תוֹשבי הפּרבר היתה עליו, היה כמעט מלא. אוֹר החשמל בימים אלה, שברוֹב הבתים היוּ מאירים במנוֹרוֹת נפט קטנוֹת, אף כי ניתן רק בחצי מספר המנוֹרוֹת – היה בכל זאת מרנין את הלב. כל המסוּלתים שבפרבר היוּ שם. בשוּרוֹת הראשוֹנוֹת נראוּ אחדים לבוּשי שחוֹרים וּגבירוֹת אחדוֹת השתמשוּ בהזדמנוּת ולבשוּ שׂמלוֹת נשף. היוּ גם גרמנים אחדים מיפוֹ וּמשרוֹנה, כוּלם יוֹשבים בשוּרה הראשוֹנה יחד עם נכבדי היהוּדים. בתוֹכם הקוֹנסוּל הצעיר והזריז, יוֹזם ההרצאוֹת. היוּ גם שניים אוֹ שלוֹשה פקידים תּוּרכּים אוֹ ערביים, שקשה היה להבדיל ביניהם, גם חסן בּק בעצמוֹ בחוֹסן גוּפוֹ הנתוּן במדי קצין גבוֹה. רק האחד לא היה – שלמה גמזוּ. דוקא היוֹם חלה באנגינה, ונוֹסף על צער החוֹלי נצטער על היעדרוֹ מהרצאתוֹ של הפּרוֹפיסוֹר, שכל כך טרח לשמה.

בשמוֹנה בדיוּק סגרוּ את הדלת והקוֹנסוּל והפּרוֹפיסוֹר הוֹפיעוּ על הבמה. הקוֹנסוּל אמר מלים אחדוֹת בערך ההרצאוֹת “לקהל משׂכּיל, אירוֹפּי ברוּבּוֹ” וּבשבחוֹ של המרצה, “שהוֹאיל ללכת בימים נסערים כאלה למזרח”. אחר ביקש מאת הפּרוֹפיסוֹר לפתוֹח בהרצאה.

הפּרוֹפיסוֹר, לבוּש פראק שחוֹר ועניבה לבנה, השתחוה בקרחתוֹ המבהיקה כלפּי הקהל והתחיל בהרצאתוֹ על הרוֹמאנטיקה בספרוּת אשכּנז. תיאר בקצרה את התקוּפה ואת הזרמים שקדמוּ לה. דיבר על אוֹר הדימדוּמים שבמעבה היערוֹת ועל אפלוּלית המסתוֹרין שבהיכלי ה“דוֹמים”, על הגעגוּעים שקיננוּ בלבבוֹת ועל התשוּקה לברוֹח מן הציויליזציה שבכרכּים. לשוֹנוֹ היתה ברוּרה וּמפורשת, והדברים, גם בהיוֹתם מוּסַבּים על “דימדוּמים ואפלוּלית”, היוּ בהירים וּגלוּיים מאוֹד. דיבוּרוֹ היה קצוּב, ללא גיוון וּללא רגש, כקוֹרא בעל פה תמצית של פרק מספר רגיל בתוֹלדוֹת הספרוּת. לטרוֹי היוּ הדברים ידוּעים יפה, אפילוּ פסוּקים שלימים היוּ זכוּרים לוֹ והיה מַשלימם במוֹחוֹ, טרם ישלימם המרצה.

טרוֹי ישב בין עדה לנחמה. ההרצאה לא משכה את לבוֹ. אחרי רגעים מספּר לא ראה את פיו הקטן של המרצה הנע בקצב קבוּע. בתחילה שאֵלתּוּ עדה לפירוּש מלה זו אוֹ אחרת, והוּא גחן אליה והשיב לה. אחר חדלה משאלוֹת והיתה יוֹשבת וּמבּיטה מעל לראשי היוֹשבים לפניה אל המרצה כסמינאריסטית טיפּוּסית. נחמה הקשיבה גם היא, אבל עשׂתה העויוֹת משוּנוֹת בשׂפתיה, ובכל רגע העיפה מבט אל טרוֹי, מבט שלא נעם לוֹ. מרצוֹן להרעימה, גחן אל אוֹזנה של עדה ולחש לה דבר של צחוֹק. היא חייכה לוֹ ברוֹב נימוּס וטפחה בראשי אצבעוֹתיה על ידוֹ, כאוֹמרת: “ילד חייב להתנהג יפה”. לאחר רגע לחש לה דבר מצחיק מן הראשוֹן, אז פנתה אליו ונתנה אצבּעה על פיה.

רגע ישב דוּמם, שׁוֹמע שוּב דיבוּרוֹ המוּסבּר של המרצה, תוֹפס ואינוֹ תוֹפס, והנה נדמה לוֹ, כי נחמה נלחצת אליו. הביט וראה שעיניה במרצה ושׂפתיה עוֹשׂוֹת העויוֹת. נראה, שטעה. הפּרוֹפסוֹר הפסיק וניענע בראשׁוֹ כלפי השוּרה הראשוֹנה. מיד עמדה עלמה גבוֹהה, בהירת שיער ועניבה גדוֹלה בשׂערה, ועמה קמה גם הגברת דוֹלינקוֹ הדוּרת הקוֹמה, וּשתיהן עלוּ לבמה. הגברת דוֹלינקוֹ ישבה ברחבוּת אל הפּסנתר והעלמה משרוֹנה עמדה על ידה בשׂמלתה הקצרה, מבוּישת וּמנענעת בידה את דף התוים. הפּרוֹפיסוֹר חזר על שם השיר משירי אייכנדוֹרף וּקראוֹ בעל פּה בהטעמת כל מלה. אחר השמיעה המנגנת פתיחה קטנה, והעלמה שרה את השיר בקוֹל קטן, צוחני קצת וּבמַעברים סנטימנטאליים־ילדוּתיים, כאוֹפייני לגבי זמרה גרמנית קרתנית.

הקהל העברי לא נתפּעל מן הזמרה, אך בראוֹתוֹ את ה“אנדאכט” שבשוּרה הראשוֹנה, ישב גם הוּא כוּלוֹ אוֹזן. בגמר השיר עשׂתה המזמרת “קניקס” יפה והקהל גמל לה במחיאוֹת כפּיים, ויוֹתר מכוּלם המפקד חסן בּק. אז עשׂתה עוֹד “קניקס” והפכה את דף התוים, והגברת דוֹלינקוֹ החזיקה ידיה על המנענעים וּפניה אל העלמה.

באמצע השיר השני נשמעוּ נקישוֹת כבידוֹת של גשם על הגג וּמעבר לחלוֹנוֹת. רבים לא יכלוּ לעצוֹר ברוּחם והביטוּ אל החלוֹנוֹת הגבוֹהים ואל התקרה. הזמרת הגבּירה את קוֹלה, אבל הגשם, כמַענה על מאמצה, הגבּיר את רעשוֹ, וּכשגמרה את השיר ניתכה כבר המוּלה רבה בחוּץ וּרעמים הרעימוּ. אי מנוּחה באה בקהל. נשים התחילוּ מתעטפוֹת בלבוּשן, כי הורגש רוּח וקוֹר באוּלם.

השתיים ירדוּ מעל הבמה והפּרוֹפיסוֹר המשיך את הרצאתוֹ. גם הוּא הרים קוֹלוֹ, אך לא יכוֹל להתגבּר על המוּלת הזרם והרעמים בחוּץ. אף על פי כן המשיך את דבריו הנכוֹחים והמדוּיקים על המשורר: שילב את תאריכי תוֹלדוֹתיו ביצירתוֹ והזכיר שמוֹת יצירוֹתיו על הסדר, יצירה יצירה וּשנת כתיבתה וּפירסוּמה, וציטט בעל פה משיריו וּמסיפּוּריו.

עתה הרגיש טרוֹי לחיצה ברוּרה מצד שׂמאלוֹ, וּכשהביט אל נחמה, ניענעה לוֹ בראשה ועיניה נחוֹת עליו בברק עכוּר.

– קר לה?

– לא. מה זה עלה על דעתוֹ? לי קר? אף פעם.

– ולגברת? ־ פנה אל עדה.

– מעט. הנה אלבּש את הז’אקיט. תוֹדה. אין צוֹרך. כבר. תוֹדה רבה.

הוּא סייע לה בלבישת הז’אקיט והיטיב את הצַוָרוֹן מצד עוֹרפּה.

כשגברה הסערה בחוּץ ואי המנוּחה בבית, הפסיק הפּרוֹפיסוֹר רגע וּפנה אל הקהל בהתנצלוּת על שהעלמה הנכבדה קלינגבּייל (זה שם המזמרת) לא תוּכל להשמיע את יתר השירים, מפני הזרם והרעמים. דוֹמה היה, שהעוֹלם בחוּץ חוֹזר לתוֹהוּ וּבוֹהוּ. והוּא המשיך, אף כי רק חלק קטן מדבריו אפשר היה לשמוֹע. הקוֹנסוּל עמד ממקוֹמוֹ, הפך את פניו האדוּמים והעביר את עיניו באוּלם, כמחפּשׂ את הגוֹרם להפרעה זוֹ שלא בעתּה. הכוֹל התפּללוּ שהפּרוֹפיסוֹר יגמוֹר וירד, אף שלא ידעוּ איך יצאוּ החוּצה ללכת הביתה.

נחמה צבתה את שרווּלוֹ של טרוֹי, וּכשפּנה אליה, שאלתהוּ מתוֹך סוֹדיוּת:

– מר קרא את פוֹריל?

שאלה זוֹ היתה לוֹ גם היא כאחד הרעמים. בכל זאת שלט בעצמוֹ וענה:

– לא. ספרים כאלה איני קוֹרא.

– באמת? ־ המתיקה לוֹ את עכירוּת עיניה.

– באמת וּבתמים.

– אם כן, צר לי עליו…

– נעים לי מאוֹד, ־ השיב בגסוּת והחליט לא לדבּר עמה עוֹד אלא להרעימה בחיזוּר גלוּי אחרי אחוֹתה.

עתה לא קשה היה לשׂוֹחח, כי הלחישוֹת אבדוּ בתוֹך ההמוּלה וּבקוֹלוֹ הטוֹרד של המרצה. עשׂה טרוֹי כל מה שיכוֹל כדי להביא את עדה לידי צחוֹק. וּפעם אחת עלתה לוֹ להוֹציא מפּיה ציוחת צחוֹק קטנה, אבל מיד נבהלה ונתנה את מטפּחתה על פיה והתחננה אליו, שלא יוֹסיף לדבּר אליה דברים מצחיקים כאלה, “שהרי זה יהיה סקאנדאל”.

– לא גדוֹל מהרצאתוֹ של הפּרוֹפיסוֹר, ־ ענה טרוֹי.

– אַל יהא ילד, ־ פסקה וישבה מביטה וּשׂערה המקוּרזל רוֹטט מעט.

הפּרוֹפיסוֹר סיים את הרצאתוֹ בשלימוּת, לא החסיר דיבוּר אחד, והכריז על ההרצאה הבאה, שהוּא מקוה להרצוֹת בלי “ליווּי מן השמיים”, וגם העלמה הנכבדה קלינגבּייל תוּכל “לפצוֹת אוֹתנוּ על הקיפּוּח המצער של הערב.” הקוֹנסוּל הוֹדה ממקוֹמוֹ למרצה. גם ראש הוַעד, לבוּש כבר באדרתוֹ, עלה עם מקלוֹ העבה על הבמה, הוֹדה בלשוֹנוֹ העברית הדחוּפה לכבוֹד הקוֹנסוּל ולפּרוֹפיסוֹר, ולאחרוֹנה לעלמה קלינגבייל (את הגברת דוֹלינקוֹ שכח בחוֹפזוֹ). דיבר בנשימה אחת על יחסי תרבוּת בין שני עמים: “עם מערבי שמחזיר לעם מזרחי מה שזה העניק לוֹ בספרוֹ הנצחי”, סיים עם רעימת רעם גדוֹל, ועוֹד הספיק להוֹסיף ברדתוֹ:

“ועתה, רבוֹתי, נצטרך לרוּץ בגשם הביתה”.

הקהל נהר אל המסדרוֹן. לגרמנים ולפקידים חיכּוּ בחוּץ אוֹטוֹמוֹבּילים. נכנסוּ ונסעוּ. אבל גם העברים לא היוּ צריכים להמתין הרבה, כי אחרי רגעים אחדים התרחקוּ הרעמים והגשם רפה ואפשר היה לצאת לרחוֹב. נשמעוּ קוֹלוֹת עליזים וזוּגוֹת התרפּקוּ זה על זה. נראוּ גם מטריוֹת רבוֹת. יש אנשים הרוֹאים את הנוֹלד!

טרוֹי שילב זרֹועוֹ בזרוֹעה של מרת עדה. זרוֹע דקה אך נוּקשה. ז’אקיט־הצמר שיוָה לה מעט רוֹך. מתוֹך רגש מרי כלפי הבּכירה ביקש באמת להנעים לצעירה. אחרי פסיעוֹת אחדוֹת שילבה נחמה את ידה בזרוֹעוֹ האחרת. היא עשׂתה את מעשׂה בזריזוּת מרוּבה ולא היה סיפק בידוֹ להתנגד. ירדה עליה עליצוּת מרוּבה ועל פניו פנתה אל אחוֹתה:

– הפּרוֹפיסוֹר שיעמם כהוֹגן, לא כך, עדה? חשבתי שאמוּת משיעמוּם… ־ וּלהראוֹת את גוֹדל שיעמוּמה פּיהקה פּיהוּק רחב.

– לכי, אינך מתביישת, ־ גערה בה עדה ־ היתה דוקא הרצאה מעניינת. חבל שהגשם הפריע.

– רק הגשם? ־ אמרה נחמה ברוֹב משמעוּת ונלחצה בחזקה אל טרוֹי.

– אחוֹתה שאלה אוֹתי אם קראתי את פוֹריל, ־ אמר טרוֹי בכָונה לפגוֹע בה.

– כן, היא שואלת כל אדם אותה השאֵלה.

– סליחה, לא כל אדם: רק גברים. ־ ולחצה את זרוֹעוֹ של טרוֹי ביתר עוֹז.

– אוֹי! ־ נזעק טרוֹי ־ נדמה לי, שלא סגרתי את חלוֹן חדרי. אפשר שנכנס גנב.

– מה הוּא מדבּר? אצלנוּ בתל אביב אין גנבים, ־ נעלבה נחמה מעלבוֹנוֹ של הפּרבר ־ עוֹד לא שמעתי על גניבה בתל אביב.

– ואני דוקא שמעתי בבית הספר, כי בזמן האחרוֹן היוּ כמה גניבות בתל אביב. נגנבוּ חפצים יקרים.

– ברוּך השם, שאין לי דברים יקרי ערך. אבל לא הייתי רוֹצה שיגנבוּ את מעט בגדי. בזמן הזה לא אוּכל לעשׂוֹת לי אחירים.

הגשם עוֹד טיפטף, אף כי נראוּ כבר מפלשי רקיע בעננים. שלוֹשתם פסעוּ מהר על המדרכה המבריקה. לאחר רגעים מוּעטים עמדוּ לפני בית מגוּריהן של האחיוֹת.

– ייכּנס אלינוּ? עוֹד לא מאוּחר, ־ היססה עדה.

– באמת ייכּנס. נעשׂה תה. יש לנוּ עוֹד מעט סוּכּר, ־ צהלה נחמה.

עתה ברי היה לוֹ שעליו ללכת.

– שלום! ארוּץ לביתי, אוּלי עוֹד אתפּוֹס את הגנב.

הלבנה במלוֹאה האירה את הפּרבר השוֹתת כוּלוֹ מים. כשהגיע אל ביתוֹ ראה את חלוֹן חדרוֹ פּתוּח לרוָחה ניגש עד הגדר וראה מעל סף החלוֹן תלוּי שרווּל של כוּתוֹנת.

“וּבכן, לבי ידע מה ניבּא”.

בקפיצוֹת אחדוֹת היה במסדרוֹן הבית. פתח במפתח. החדר הגדוֹל היה מוּאר כוּלוֹ בנוֹגה הירח. הכוּתוֹנת נגררה מסף החלוֹן פנימה. נראוּ כתמים רטוּבּים על הרצפה. מיהר אל הפּינה שמעבר לארוֹן: ארגז חפציו נעלם. פתח את הארוֹן: רוֹב בגדיו נעלמוּ. יתרם היוּ מוּשלכים על קרקע הארוֹן. הגנב בהימלטוֹ בעד החלוֹן נשמטה מידוֹ כוּתוֹנת אחת, מן הכוּתנוֹת שהביאה לוֹ היוֹם הכוֹבסת והניחן על הארגז.

האשנב מעל לדלת הפּנימית היה אפל: האלמנה וּבתה ישנוֹת כבר. הגנב עשׂה מעשׂהוּ בתוֹך הסערה ולא שמעוּ. היעירן? וּמה יוֹעיל בזה? הירוּץ להוֹדיע? למי? לשוֹטר הערבי העוֹמד בשער הפּרבר? וּמה יוֹעילנוּ זה? לא. אין מה לעשׂוֹת. עד הבוֹקר אין מה לעשות…

לקח את הכוּתוֹנת מן החלוֹן. השרווּל שבחוּץ היה כוּלוֹ נוֹטף מים. עמד תוֹהה.

וּפתאוֹם תקפוֹ יצר של צחוֹק, יצר שלא ידע כמוֹהוּ מימיו. כל קרביו ריטטו מתוֹך זעזוּע עמוֹק, וּפקעת הצחוֹק נדחפה בכוֹח איתנים אל גרוֹנוֹ ואל פיו. אך האשנב האפל שמעל לדלת עצרוֹ. רץ עם הכוּתוֹנת אל מיטתוֹ, נפל עליה ועל הכּר, פניו למַטה וכל גוּפוֹ מפרכּס בעוית של צחוֹק שאינה פוֹסקת.

 

[ו] המורה הפרטי פינטוס    🔗

איש לא ידע את שמוֹ הראשוֹן. די היה בשם פּינטוּס, שלא היה לוֹ ריע בכל הארץ. בעל בית היה, וּביתוֹ הקטן ברחוֹב שמאחוֹרי בית האוּלפן הגדוֹל. שלוֹשה חדרים השׂכּיר ולעצמוֹ הניח את החדר הרביעי, החדר הגדוֹל שבפּינה עם הגזוּזטרה הפּתוּחה, שלידה גדל בחול קיקיוֹן ערער, עקוּם וּקרוּע עלים. חדר זה שימש לוֹ גם חדר משכּב, גם חדר אכילה וגם – חדר תוֹרה. שם לימד את שלוֹשת אוֹ ארבעת תלמידיו, שנשארוּ לוֹ מרבּים. לפני המלחמה היוּ לוֹ לפינטוּס תלמידים הרבה, עשׂרים ויוֹתר, והיה יוֹשב בשני חדרים, והחדר הגדוֹל היה מעין בית ספר, עם שלוֹשה ספסלים ולוּח על הקיר ועוֹד כמה מכשירי הוֹראה, שעמדוּ על ארוֹן הבגדים וּמאחוֹריו. אבל עכשיו, משנידלדל היישוב ונתמעטוּ בעלי היכוֹלת, לא נשארוּ לוֹ אלא שלוֹשה אוֹ ארבעה תלמידים, רוּבם מבני נוה צדק.

שׂנאה כבוּשה היתה בלבוֹ של המוֹרה פּינטוּס לבית האוּלפן הגדוֹל, זה הבניין הלבן, השחצני, על מאוֹת תלמידיו הרעשנים וקלי הדעת, בשל פּירסוּמוֹ הרב וּבשל השפּעתוֹ המכרעת בחיי הפּרבר, כאילוּ בזכוּתוֹ וּבזכוּת תלמידיו הפּרבר קיים, מה שלא היה רחוֹק מן האמת. לפני ייסוּד בית האוּלפן לא היה להם לעברים שביפוֹ שוּם בית ספר תיכוֹני, וּמי שרצה להכין את בנוֹ אוֹ את בתוֹ לשם לימוּדים גבוֹהים בחוּץ לארץ ולבוֹ לא נתנוֹ לשלחם אל בית ספרם של ה“פרֵיר”, היה מוֹסרם לשנתיים אוֹ שלוֹש לידי פּינטוּס. שם למדוּ לשוֹן צרפת וּמקצוֹעוֹת אחדים בצרפתית, וּתעוּדוֹתיו של פּינטוּס, אף כי משוּללוֹת תוֹקף רשמי, היוּ מקוּבלוֹת בכמה בתי ספר בצרפת וּבבלגיה. אולם משנוֹסד בית האוּלפן וּבאוּ אלה המנהלים והמוֹרים היהירים, הממללים רברבן בעברית החדשה, המרגיזה בסגנוֹנה שאינוֹ ספרוּתי בהחלט – הרגיש פּינטוּס כי כלתה אליו הרעה. אף על פי כן נאחז באוּמנוּתוֹ בכל עוֹז, וּלשׂמחתוֹ מצא לוֹ סיוּע אצל כמה מתוֹשבי נוה צדק, שהפּרבר המתנשׂא גרם להם פחד ורוֹגז ולא האמינוּ בערכּוֹ של החינוּך בלשוֹן, שאינה יכוֹלה לשמש כלי לפרנסה.

את התריס הירוֹק של חלוֹן החזית, הפּוֹנה לעבר בית האוּלפן, הגיף פּינטוּס יוֹם ולילה, כדי שלא יראה בעיניו את מגדלי בניין הפּיגוּל הלז, וּלתלמידיו אמר, שעל פי חוּקי ההיגיינה צריך שהאוֹר יבוֹא רק מן הצד, מצד שׂמֹאל, ולא מאחוֹר, שעל כן הכרח הוּא שהתריס יהא מוּגף. התלמידים ידעוּ את כּוָנתוֹ האמיתית של מוֹרם וצחקוּ בקרבם. לפעמים ניגש אחד וּפתח את התריס, וּכשהרגיש פּינטוּס בדבר, היה מתרתח כל כך, שכּל פניו הצמוּקים, חסרי השׂיער, היוּ מאדימים וּמכחילים וצוארוֹ נעשׂה כוּלוֹ צרוֹר עוֹרקים מתוּחים ולוֹהטים ועיניו הקטנוֹת, החמימוֹת מאוֹד, מתגלגלוֹת מאליהן – עד שהיוּ חוֹששים שמא יאחזנוּ השבץ. אז הלך הגדוֹל והמתוּן שבתלמידים וסגר את התריס.

בערבים, אחרי שכּילה מלאכתוֹ ואכל ארוּחת הערב הדלה, שהכין לעצמוֹ בידיו הרוֹעדוֹת, היה מוֹציא לוֹ כיסא ויוֹשב בגזוֹזטרא הקטנה לשאוֹף אויר. בחשכּת הלילה כמעט לא נראוּ שני מגדלי בית האוּלפן, ואז אפשר היה להסתכל לתוֹך האפילו בלב שוֹקט, אך בלילוֹת לבנה נזדקרוּ המגדלים כדוֹקרים את החלל, ואז בחר פּינטוּס לישב בגזוֹזטרא הצדדית, הפּוֹנה אל כיכר החוֹל השוֹממה, המשׂתרעת הרחק עד החנוּיוֹת העלוּבוֹת של הערביים בפאת “מַנשׁיה”.

ערירי חי האיש באין מוֹדע וגוֹאל ולא בא לשוּם מקוֹם, לשוּם אסיפה ולשוּם חגיגה, ולא היה לוֹ כל חלק בחיים הציבוּריים של יפוֹ והפּרבר, אף על פי שכמה ממי שהיוּ תלמידיו תוֹפסים מקוֹם של כבוֹד ביישוּבה של העיר והסביבה. כשהיוּ פוֹגשים את מוֹרם לשעבר ברחוֹב ושוֹאלים בחיבה לשלוֹמוֹ, היה עוֹמד כנגדם רגע, מתרגש וּמבקש מלים להשיב, תוֹקע להם כף קטנה ורכּה ונפרד מתוֹךְ התנצלוּת, שתלמידים מחכים לוֹ בבית.

הוּא בא לארץ זמן מה אחרי עליית הבּיל"וּיים, וגם הוּא הלך למוֹשבה ולחקלאוּת. אבל בריאוּתוֹ הרוֹפפת ורוּחוֹ הקשה הראוּהוּ אחרי שנוֹת עינוּיים אחדוֹת, שלא נוֹצר לעבוֹדת אדמה. אף החלטתוֹ שלא ישׂא אשה הבליטה לוֹ את כל חוֹסר הטעם באחזוֹ במשק חקלאי הדוֹרש ידיים עוֹבדוֹת הרבה, והעיקר, אשה צוֹפיה הליכוֹת הבית והחצר. הוּא הביא עמוֹ השׂכּלה נאה של בית ספר תיכוֹני ברוּסיה והיוּ בידוֹ גם שנתיים של לימוּד גבוֹה. בעל זיכּרוֹן מוּפלג היה וידע לשוֹן צרפת על בּוֹריה. מה יעשׂה אדם שכּמוֹתוֹ בארץ בתחילת המאה העשׂרים? והנה נזדמן יוֹם אחד לביתוֹ של מנהל הבּאנק הציוֹני ביפוֹ, היהוּדי גדוֹל הגוּף וצהוֹב הזקן הרבוּע, שהביא עמוֹ משפּחה רבּת בנים, וסח לוֹ מתוֹך ביישנוּת את סבלוֹתיו – אמר לוֹ זה בפשטוּת משוּנה:

– בוֹא אל ביתי וּתלמד את ילָדי.

שמע פּינטוּס ולא השיב דבר. מיהר לצאת מבית המנהל וחזר למוֹשבתוֹ. שלוֹשה שבוּעוֹת נמלך בדעתוֹ, הפך והיפּך בדבר, עד שהחליט החלטה. בא אל המנהל, אל לשכתוֹ בבאנק, ואמר לוֹ בעמידה:

– שׂכרתי לי חדר בנוה צדק. אם רצוֹנוֹ לשלוֹח אלי את בניו שאלמדם – זוֹ כתוֹבתי. שׂכר השעה כך וכך.

מאז נעשׂה פּינטוּס מוֹרה פרטי ללשוֹן צרפת וּלרוֹב המקצוֹעוֹת הנלמדים בבית ספר תיכוֹני, גם הם בצרפתית. מתוֹך שימוּש קנה לוֹ ניסיוֹן ושיטה. הזמין מעט ספרים מפּאריס וּבא בדברים עם בתי הספר של המיסיוֹן ביפוֹ וּבירוּשלים, ולא עברוּ ימים רבים עד שהיה בטוּח באוּמנוּתוֹ ותלמידיו ראוּ ברכה בלימוּדיהם.

הוֹאיל וקיבל רק תלמידים גדוֹלים, ולזמן לא ארוֹך, רק את אלה שהתעתדוּ לנסוֹע ללמוֹד בחוּץ לארץ, לא היה לוֹ כל קוֹשי של משמעת, שהם ביקשוּ “להספּיק הרבה” והכינוּ את השיעוּרים שמוֹרם הטיל עליהם ביד רחבה, ואף על פי שהיה “מצחיק” בכל הליכוֹתיו, למדוּ אצלוֹ בחשק, ולפעמים אף ביקשוּ להוֹכיח לוֹ באיזוֹ דרך שהם מחזיקים לוֹ טוֹבה. אחת התלמידוֹת, נערה יפה מאוֹד, היפה בכל בנוֹת נוה צדק, הצליחה פעם להוֹציא מפּיו מתי חל יוֹם הוּלדתוֹ, וּכשהגיע היוֹם הביאה לוֹ צרוֹר פּרחים לא גדוֹל. נרגש פּינטוּס מאוֹד, עד כי כמעט ניטל ממנוּ הדיבוּר. לקח מידי הנערה את הפּרחים והוֹדה לה וּביקש בצער, שזוֹ תהיה הפעם האחרוֹנה, שהוּא רוֹאה את החיים הפּרטיים כעניין פּרטי לגמרי, ואין לאחר רשוּת להיכּנס לתוֹכם. היא, ואחירים שהיוּ עמה, ביקשוּ לענוֹת מה, אבל הוּא פתח כבר את הספר והראה להם מקוֹמם על הספסל: “שבוּ, רבוֹתי, הזמן יקר מפּז”.

לא הרבה השׂתכּר, אבל מן המעט הוֹציא רק מעט והשאר הניח בבאנק, והמנהל קבע לוֹ ריבּית גבוֹהה קצת מזוֹ שמשלמים לכל מפקיד. וכן נקבץ לוֹ במשך שנים אחדוֹת סכוּם הגוּן, וּכשבאוּ יחיאל שוַארץ וחביריו להקים את הפּרבר, קנה בשבילוֹ המנהל אחד המגרשים והשׂיג לוֹ הלואה, וּפינטוּס בנה לוֹ בית בתל אביב וקבע בוֹ את “בית ספרוֹ”. מעתה היה לשם מה להכפּיל את המאמצים, שצריך היה “לנַקוֹת” את הבית מן החוֹב. מספר התלמידים עוֹד מספּיק היה וגם שׂכר הדירה שקיבל עלה לסכוּם ניכּר ואת הוֹצאוֹתיו הביא לידי מינימוּם שאין למטה ממנוּ. ואמנם ערב המלחמה היה הבית, ביתוֹ של פּינטוּס, נקי מכל חוֹב. אז לבש המוֹרה פּינטוּס מעט גאוֹן. קנה לוֹ מקל חדש עם פֶּנֶד של כסף, וּבלכתוֹ ברחוֹב היה מוֹתח את קוֹמתוֹ הקטנה, ועיניו הקטנוֹת, החמימוֹת מאוֹד, הביטוּ בארשת של אזרח רענן, ואף כי לא אהב את הפּרבר וּמנהגיו, היה מתפּלל בלבוֹ: הלוַאי שהפּרבר יגדל ויגדל ואז יעלה קוֹמה שנייה על ביתוֹ ויהיה עשיר. למה לוֹ העוֹשר, לא ידע בעצמוֹ. ציוּר מטוּשטש של חיי תענוּגוֹת וכבוֹד עוֹד דימדם באיזוֹ פינה רחוקה שבהכּרתוֹ, וציוּר רפה זה היה דוֹרבּן מספּיק לתאוַת הרכוּשׁ הטבעית.

כשגזרה מלכוּת תוּרכּיה על היהוּדים הזרים לצאת את הארץ או להתעתמן, הכריע מיד הרכוּש, וּפינטוּס מיהר להירשם ב“ועד ההתעתמנוּת”, שילם את המס הקטן וקיבל לאחר זמן קצר “נאפוּס” כהלכה והיה לנתין עוֹתוֹמני. בלבוֹ שׂמח, שהוּא כבר קרוֹב לשישים ואין עליו לא מוֹרא הגיוּס ולא סכנת “בדל”. גם הוּא חבש במשך חוֹדש ימים תרבוּש, אבל משראה שאחירים מקילים במצוה זוֹ, הסיר את תרבוּשוֹ והחזיר לראשׁוֹ את הקאסקיט הישן מלפני המלחמה, שנשתמר אצלוֹ יפה.

בכלל היוּ בגדיו של פּינטוּס משתמרים יפה, רק שמראה יוֹשן להם מלכתחילה והם גדוֹלים מגוּפוֹ, שהיה מצטמק והוֹלך, בפרט, בימי הרעה של המלחמה. גם חדרוֹ היה נקי, שהיה בעצמוֹ שוטף רצפתוֹ בכל לילה לפני השינה לאוֹר המנוֹרה. כשאזל הנפט והאיר במנוֹרת שמן קטנה – ניקה את החדר בבוֹקר, לפני בוֹא התלמידים. אצל המשפּחה שׂוֹכרת ביתוֹ עבדה אשה ספרדיה מנוה שלוֹם, וכמה פעמים הציעה לו האשה לעשׂוֹת בחדרוֹ “ספּוֹנג’ה” בפרוּטה, אבל הוּא דחה אוֹתה תמיד ברוֹב זעם. היתה האשה מקללתוֹ בעוֹברוֹ, והוּא עוֹשׂה עצמוֹ כלא שוֹמע.

אפרוּרית של חוּלין ירדה עליו, שחלוֹם העוֹשר התנַדף. זעף הערירוּת כבש את פניו ואת כל גוּפוֹ. רק לעתים, בשעת שיעוּר, מתוֹך התלהבוּת בהסבּרת ההבדל שבין ה“קוֹנדיסיוֹניל” וּבין ה“סוּבּז’וֹנקטיב”, אוֹ נוּסחה הנדסית קשה, היה קוֹרטוֹב אוֹר מזריח את פניו ועיניו החמימוֹת אוֹמרוֹת שירה. פעם בשיעוּר כזה, כשעמד לפני הלוּח, אמרה לוֹ פתאוֹם התלמידה היפה:

– אדוֹני יוֹדע שהוּא יפה?

פּינטוּס נבהל כל כך, שפּיסת הנייר נפלה מידוֹ. אחר עמד ומילמל:

– אסוּר, בתי, ללגלג על איש זקן. אין בזה משוּם “בּוֹן טוֹן”. אני חס על הוֹריך הנכבדים… Je vous assure (אני מבטיחךְ).

הנערה נשבעה שאמרה את דבריה בכוֹבד ראש, וּבזה קילקלה עוֹד יוֹתר, קילקלה כל כך, שפּינטוּס הפסיק את השיעוּר, סגר את הספר ואמר לשני התלמידים:

– תסלחוּ לי. תבוֹאוּ מחר. הריני מרגיש עצמי לא בטוֹב.

באוֹתוֹ חוֹרף שני למלחמה נצטמצמוּ המזוֹנוֹת בארץ במידה כזוֹ, שלעניים לא היה עוֹד לחם והיוּ ממלאים כריסם בחוּמצה וּבתוּרמוֹס. מה שנשאר מאוֹניית הסיוּע האמריקנית “ווּלקאן” היה ברשוּת הוַעד, והוַעד שמר את שיירי המזוֹן הטוֹב בשביל בית החוֹלים שבנוה שלוֹם. המעט שאפשר היה לקנוֹת בחנוּת עלה ביוֹקר גדוֹל. לפינטוּס לא נשארוּ אלא שני שיעוּרים בלבד, שהכניסוּ לוֹ כמה עשׂרוֹת פראנקים בנייר, שערכּוֹ היה יוֹרד מיוֹם ליוֹם. גם הדייר פסק, לגוֹדל חרדתוֹ, מלשלם שׂכר דירה (“מי זה משלם בשעת מוֹראטוֹריוֹן?!”). היוּ לוֹ כמה נאפּוֹליוֹנים זהב תפוּרים בתוֹך החגוֹרה שבמכנסיו, אבל לא איש כפינטוּס יוֹציא מן המזוּמן, וּבפרט לעת כזאת. נטל עליו, איפוֹא, לחיוֹת מאוֹתם הניירוֹת התוּרכּיים, חצאי הלירוֹת ורבעי הלירוֹת, שהממשלה הדפּיסה בהמוֹן, וכל המקבלם משתדל להיפּטר מהם מהֵירה. כשהיה מקבל את שׂכר הלימוּד, היה רץ מיד אל החלפן ר' אלי בוֹדק, ששילם תמיד מטאליק אחד יוֹתר מחלפנים אחירים, וּמביא הביתה את המטאליקים השחוֹרים והרזים עד לרחמים, ולבוֹ בוֹכה בוֹ כשהיה צריך להוֹציאם אחר כך למזוֹנוֹת.

כל יישוּבוֹ של הפּרבר הסיח דעתוֹ מפּינטוּס, שלא היה יוֹצא מביתוֹ אלא לצוֹרכי קנייה בחנוּת המכּוֹלת של בּוֹבּוֹבסקי אוֹ אל בּוֹדק החלפן, יהוּדי שקט, חיור וארך פּיאוֹת, שדירתוֹ היתה באחד מבתי אמזלג, סמוּך לגשר שבין נוה צדק ליפוֹ. רק איש אחד עקב אחריו מתוֹך טינה קשה שבלב והיה מזכיר שמוֹ בכל מקוֹם לדיראוֹן, הלא הוּא הנכפּה עוֹזר אלמוּגי.

אלמוּגי לא יכוֹל סלוֹח לוֹ למוֹרה פּינטוּס, שהוּא מלמד

את בני ישׂראל את הלשוֹן הצרפתית, ולא רק צרפתית כלשוֹן סתם אלא כלשוֹן הוֹראה. “מַדעים, אתם מבינים? גם מדעים מעיז מוּמר להכעיס זה להוֹרוֹת בתוֹך תל אביב בלשוֹן הצרפתית… אחרי המלחמה הגדוֹלה שנלחמנוּ ב”עזרה“, ימח שמה… אילוּ היה תחת ידי, הייתי קוֹרעוֹ כדג… כאילוּ אין לנוּ בית אוּלפן ואין לנוּ טרמינוֹלוֹגיה עברית שלימה… עכברא דשכיב אדינרי! כדי להרבוֹת הוֹנוֹ הוּא עוֹשׂה מעשׂה מסית וּמַדיח…” ואלמוּגי היה מתרגז כל כך בדבּרוֹ בפינטוּס, שחוֹטמוֹ הגדוֹל נצטדד כסכּין עקוּמה וּפיו התיז רוֹק, וּבעלי דברוֹ השתדלוֹ להרגיעוֹ, מתוֹך חשש שמא יתקפהוּ החוֹלי ויפּוֹל במקוֹם.

הדברים הגיעוּ עד כדי כך, שבעוֹברוֹ על בית פּינטוּס, היה רוֹקק וקוֹרא בקוֹל רם וּבמלוֹאוֹ את הפּסוּק: “שקץ תשקצנוּ ותעב תתעבנוּ כי חרם הוּא”, וּפינטוּס, שישב עם תלמידיו אוֹ יחידי מאחרי התריס המוּגף, לא ידע את קללתוֹ של אלמוּגי, אבל אלמוּגי, “קירר את דמוֹ”, כמוֹ שהיה אוֹמר.

דן קריס, מזכיר הוַעד, היה חוֹמד לוֹ מעשׂה פּרוֹבוֹקאציה, והיה שוֹאל את אלמוּגי שאלת תם:

– מה זה שאין רוֹאים את פּינטוּס? אפשר שהוּא חוֹלה…

אז נפתח מעיינוֹ של אלמוּגי בזרם של אש וגפרית, עד שגם קריס התחרט על מעשׂהוּ, הניח ידוֹ על כתיפוֹ של החוֹלה ואמר:

– נוּ, חדל כבר. אני אדבּר עם ראש הוַעד. אני סבוּר שאפשר יהיה למצוֹא איזוֹ תחבוּלה נגדוֹ…

אחרי יוֹם גשם אחד היה ליל רוּח וקיפּאוֹן יבש. בבוֹקר ראוּ העוֹברים על השלוּליוֹת קרוּם של קרח דק ושקוּף וּמקוּמט, מחזה לא רגיל במקוֹם. ילדים שרצוּ לבית הספר דרכוּ בשׂמחה על שכבת הקרח ונהנו לשמוֹע את קוֹל השבירה כהישבר זכוּכית דקה. מהם אחזוּ בין אצבעוֹתיהם שברי “זכוּכית” כאלה ורצוּ להראוֹתם למוֹריהם טרם ימַסוּ. הפּרבר עמד כוּלוֹ צוֹנן וּמחייך בחמה העוֹלה מתוֹך אֵד פּניני, מעשׂה קוּנדס תמים.

אלמוּגי הלך מחדרוֹ אל החנוּת, לבוּש מעיל קצר וראשׁוֹ מגוּלה, והוּא נוֹשׂא בין אצבע ואגוּדל את בקבוק השמן הריק (גם הוּא הכין לוֹ ארוּחוֹתיו בוֹקר וערב בחדרוֹ). הוּא לחץ את צואר הבקבוּק הקר והשמן, שלא יישמט מבּין אצבעוֹתיו, והרחיקוֹ מגוּפוֹ שלא ילכלך בגדוֹ. בּלוֹריתוֹ השחוֹרה מסוֹרקת וּמבריקה על קוֹדקוֹדוֹ הנמוּך וכל פניו אוֹמרים חג. הוּא נהנה מן הבוֹקר הנעים, מן העצים הרעננים וּמתכלת הרקיע. כל בשׂרוֹ היה מרנן עליו. אמש קרא את “החירוּת” וניעוֹרוּ בוֹ משוּם מה תקווֹת טוֹבוֹת לגמר המלחמה בקרוֹב ולתוֹצאוֹת טוֹבוֹת בשביל היישוּב בארץ. זה כמה ימים לא “נפל”, ולבוֹ רקד בוֹ והרקיד את כל גוּפוֹ. אלמלא התבייש, היה נוֹתן בשיר קוֹלוֹ.

וכך הגיע והציג רגלוֹ על מפתן חנוּתוֹ הקטנה והצפוּפה של בּוֹבּוֹבסקי וקרא לתוֹכה בקוֹל עלז:

– ראה, מר בּוֹבּוֹבסקי, הקרח היה בארץ…

פתאוֹם עמד כמסוּמר אל הסף. את מי ראוּ עיניו שם בין השׂקים וסלי הבצלים? אוֹתוֹ, את המסית והמדיח, את פּינטוּס עצמוֹ, שעמד שם עלוּב ושׁפוּף, מחכה ברעדה לאוֹקיית הגריסים שהחנוָני שוֹקל לוֹ. כל דמוֹ של אלמוּגי פרץ אל פניו. העמיד את הבקבוּק לרגל השׂק הראשׁוֹן הניף שני אגרוֹפיו הקפוצים וצוַח:

– מצאתיך, עוֹכר ישׂראל! הגידה לי, עד מתי אתה מוֹביל לשמד את בנינוּ, את תקוַת עמנוּ? והשׂתער אל החנוּת פנימה, כאוֹמר להנחית אגרוֹפיו על ראשׁוֹ של פּינטוּס.

הלה, נבעת מן הקוֹל המצעק, עמד והביט ביריבוֹ במבוּכה גדוֹלה. אך פתאוֹם עברתהוּ רוּח גבוּרה, תפס בצל גס מן הסל וּזרקוֹ בפני המשׂתער. אז רץ אליו אלמוּגי בחמת כוֹחוֹ, ואלמלא הסתתר פּינטוּס מאחוֹרי החנוָני, ואלמלא החנונָי שפּשט שתי זרוֹעוֹתיו הארוּכּוֹת למוּל אלמוּגי, ואלמלא המקוֹם צר למַעבר – מי יוֹדע במה היה נגמר הדבר. אבל הדבר לא נגמר בזה, כי אלמוּגי עמד במעבר סמוּך לפתח (וּפתח אחר אין בחנוּת) וניסר בקוֹלוֹ ההיסטרי:

– לא תצא מזה, מדיח מאוּס, כל עוֹד לא תישבע לי, שלא תוֹסיף ללמד את בנינוּ בלשוֹן זרה.

– אני מ..מ..צפצף עליך! – נשמעה צעקת ציוּץ של פּינטוּס מאחוֹרי השוּלחן וּמאחוֹרי החנוָני. ראשוֹ חסר השׂיער, על הצואר הדק, חבוּר העוֹרקים, האדים־הכחיל כוּלוֹ.

– אם כן לא תצא מזה. עד הערב אעמוֹד פה.

– מר בּוֹבּוֹבסקי, שלח תיכף לקרוֹא לשוֹטר. מה זה? בא משוּגע וּמתנפּל על אזרח שקט…

– את מי אשלח? ־ אמר החנוָני ספק בצחוֹק – אם אצא לרגע, יהרגך…

– רוצה אני לראוֹת איך יהרגני, – קרא פּינטוּס וּפסע פסיעה לצאת מאחרי השוּלחן.

– כמוֹ פּישפּש אמעכך… – תסס כנגדוֹ אלמוּגי והתקרב. פּינטוּס נרתע שוּב לאחוֹריו.

ראה החנוָני שאין לדבר סוֹף, התחיל מדבּר על לבוֹ של אלמוּגי שיניח לוֹ למר פּינטוּס לצאת מן החנוּת. באמת, איזוֹ דרך היא זוֹ, להתנפּל על אדם בחנוּת, ברשוּת היחיד?…

– אניח לוֹ לצאת – לכשיצלצלוּ בבית האוּלפן להפסקה הגדוֹלה. אז אקרא לתלמידים אחדים ויערכוּ לוֹ לוייה נאה, כמוֹ אז, לד"ר ז’יטלוֹבסקי הז’ארגוֹניסט…

דברים אלה הפּילוּ על פּינטוּס מוֹרא גדוֹל. את טעמם של אלה, של תלמידי בית האוּלפן, הקנאים לעברית, לא רצה לטעוֹם. שינה את טעמוֹ והתחיל מדבּר אל אלמוּגי תחנוּנים. מה הוּא רוֹצה ממנוּ? במה הוּא, פּינטוּס, מזיק לעברית? וכי תלמידיו אינם מדברים עברית? למה הם לוֹמדים צרפתית? מפני שיצטרכוּ להמשיך לימוּדם בחוּץ לארץ… ואם לקנא לעברית, למה אין הוּא, אלמוּגי, מתקנא מאלה המדברים רוּסית בבתיהם? אפילוּ ראש הוַעד, אפילוּ ד"ר ציפּין, ואפילוּ מנהל בית האוּלפן בעצמוֹ וּבכבוֹדוֹ, הם וּנשיהם כלוּם אינם מדברים רוּסית תמיד?…

– הצרפתית שלך מסוּכנת יוֹתר מן הרוּסית. ־ זרק לוֹ אלמוּגי בּבוּז אין קץ.

– מה אתם רבים פה? ־ נשמע קוֹל נגיני ערֵב בפתח החנוּת. עמד שם ר' יחיאל שוארץ לבוּש מקטוֹרן מרוּפּד מוֹך בעל שרווּלים כחוּלים, כּיפּה קטנה על ראשוֹ, לחייו מַורידוֹת וכל פניו עגוּלים וצחים כאוֹתם לוּחוֹת השעוֹת בשעוֹנים שהוּא מתקן. זקנקנוֹ כבר הלבּין מעט והוֹסיף על צחוּת פניו. הוּא בא לקנוֹת מנוֹרת מאוֹר לשמן, מאוֹתן מנוֹרוֹת פּח קטנוֹת התלוּיוֹת במחרוֹזת על הדלת.

חזר אלמוּגי על טענוֹתיו בסילוּד וּרתיחה משוּנה, וּפינטוּס השמיע את דבריו באוֹמץ חדש שהוּצק בוֹ למראה שוארץ, ממייסדיו של הפרבר.

עמד ר' יחיאל שוארץ והסביר את העניין בטוּב טעם ודעת מנקוּדת מבּטוֹ של “אדם נייטראלי”, נוֹתן צדק לשניהם וּמחייב את שניהם. לסוֹף אחז בזרוֹעוֹ של פינטוּס והוֹציאוֹ מן החנוּת עם שׂקיק הגריסין שבידוֹ, וּכשנתרחק הלה פנה אל אלמוּגי:

– חביבי, הקנאוּת היא מידה נאה, בפרט הקנאה ללשוֹננוּ הלאוּמית. והרי ידעת, שקראתי לבתי על שם ספרוֹ של ד"ר קלוֹיזנר “שׂפה עברית – שׂפה חיה”. אבל צריך לדעת מתי לקנא וּממי לקנא… מצאת לך את המזיק הגדוֹל, את פינטוּס, שאיננוּ…

תפס אלמוּגי את הבּקבּוּק הריק בכל ידוֹ וּפנה לברוֹח, כשהוּא מצעק לאחוֹריו, אדוֹם כוּלוֹ:

– אתה, מר שוארץ, לא תלמדני מתי לקנא וּממי לקנא… בגלל ותרנים שכמוֹתך נחרב בית המקדש… כן, כן…

והוּא ברח לביתוֹ בלי אוֹקיית השמן.

 

[ז] “אברהם, הבה תה!”    🔗

על כל דבר קטן הנוֹגע ליהוּדים היה חסן בּק שוֹלח חייל רוֹכב אל הפרבר לקרוֹא ל“נכבּדים”. בצהרי יוֹם, כשישבוּ לארוּחתם אל שוּלחן ערוּך בכלים נאים אך במאכלים רעים, היה מוֹפיע החייל יחד עם שליח הועד: “הקוֹמנדאר קוֹרא!” – גם בערב, ואפילוּ בחצוֹת לילה, ברוּח וּבגשם, כשאין להשׂיג עגלה ונפתלי הדיליז’אנסי עוֹנה לשמע הדפיקוֹת על חלוֹן ביתוֹ מתוֹך מיטתוֹ החמה בקללוֹת ערביוֹת מפוּלפּלוֹת ואינוֹ פוֹתח – נטל על נכבדי תל אביב לכתת רגליהם בבוֹץ ליפוֹ, אל משׂרדוֹ של הקוֹמנדאר. הנכבּד הספרדי מוּסה גבישוֹן, אדם מתוּן וטוֹב מזג קרוֹב לשישים, שהיוּ לוֹ מהלכים ב“סראיה”, הרהיב פּעם עוֹז בנפשוֹ והעיר את אוֹזנוֹ של העריץ, כי נכבדי היהוּדים אף הם קרוּיים אדם ואוֹרח כאנשים להם – אז פּרץ המפקד בצחוֹק אדיר, תמך ידיו במוֹתניו השמינוֹת וצחק עד שדמעוּ עיניו, לסוֹף ענה כמעט בטוּב לב:

־ אין דבר, יא חבּיבּי, אם אני, הקוֹמנדאר, נמצא על משמרתי, רשאים גם אתם לבוֹא למשׂרדי. הרי אתם נאמנים להוֹד מלכוּתוֹ הסוּלטאן לא פחוֹת ממני…

על זה לא היה, כמוּבן, מה להשיב, וכל הנכבדים לרבּוֹת גבישוֹן, חייכוּ בנענוּע ראש יפה כלפי החזה. וּגבישוֹן נמלך אוֹתוֹ רגע בדעתוֹ, מה הטוֹבה יש לבקש מן הרשע בשעת רצוֹנוֹ… אך אם לחסן בּק סלחוּ על רשעוּתוֹ ותעלוּליו, שהוּא שליט המקוֹם, הנה לא יכלוּ סלוֹח לזה העריץ הנַנס, עקוּם הרגליים, הבּידוּי המתמשׂכל בּזוּי הנפש, עאריף אפנדי, שבעצם אינוֹ אלא מפקדם של כמה חיילים רוֹכבים, ואין איש יוֹדע אל נכוֹן באיזוֹ זכוּת ניתן לוֹ כוֹח שלטוֹן כזה. גם הוּא הרשה לעצמוֹ להזמין את ה“חַוַג’את” וּלהוֹשיבם כנגדוֹ על ספסלי הכּרים, בשעה שהוּא יוֹשב על מוֹשבוֹ מקוּפל רגליו הקצרוֹת, הנתוּנוֹת במגפיים מדוּרבּנים, מתהדר במדי הקצינים וּבמצנפת הקצינים הגבוֹהה, וחרבוֹ העקוּמה נגררת לארץ מזה וה“שׁישׁה” הגדוֹלה עוֹמדת מזה, שׂפמוֹ השחרחר מסוּלסל למעלה על לסתוֹתיו הכחוּשוֹת והמצוּלקוֹת והוּא “שוֹפט” את הערביים הנקראים אחד אחד מתוֹך הצוֹבאים על הפּתח, וּפסקי הדין יוֹצאים מפיו קצרים, חוֹתכים, והנידוֹנים יוֹצאים מלפניו חיורים וּמבוּישים, כּפוּפים וּמשתחוים בצאתם. יש אשר אחרי ישיבה של ציפייה כזוֹ במשך שעתיים ויוֹתר, לאחר ששתוּ פעמיים קהוה שחוֹרה בספלים קטנים, היה משלח את היהוּדים מתוֹך הבטחה שיקראם בפעם אחרת…

־ ימח שמוֹ! ־ התרגז גבישוֹן בצאתם מן ה“סראיה”, והוּא מכוין דיבוּרוֹ אל ראש הוַעד, הפּוֹסע לצידוֹ, גבוֹה, נוֹשׂא מקלוֹ תחת בּית שחיוֹ, עסקני ועליז עיניים, כדרכוֹ תמיד, ־ רוֹצה הוּא להראוֹתנוּ את יקר תפארת גדוּלתוֹ… מה יש עוֹד להגיד לנוּ אחרי ששלשוֹם היינוּ אצל המפקד חסן בּק?…

־ אולי נסרב לבוֹא – כשיקרא לנוּ? ־ שאל ראש הועד, ספק בצחוֹק ספק בכוֹבד ראש. רעיוֹן זה הבהיל את גבישוֹן כל כך, שתפס בזרוֹעוֹ של ראש הועד וחייך במבוּכה:

־ האדוֹן ראש הועד רוֹצה שישלח לכל אחד מאתנוּ חייל מזוּין, שיעמוֹד על שער ביתוֹ ויצטרך להאכילוֹ וּלהשקוֹתוֹ וגם – לשלם משׂכּוּרתוֹ?…

לא, בזה, כמוּבן, לא רצה לא ראש הועד ולא שאר ההוֹלכים. הוּא רק לצוֹן חמד לוֹ. מה לעשׂוֹת ואנוּ בגלוּת אצלם…

וּבאחד הבקרים הוֹפיע שוּב בפרבר החייל הרוֹכב, שליחוֹ של עאריף אפנדי, להבהיל את הנכבדים ליפוֹ. חסן בּק נסע לפני שבוּע לדמשׂק ועדיין לא שב, וכל השלטוֹן היה בידי עקוּם הרגליים. הפעם לקחוּ דיליז’אנס מיוּחד ונסעוּ, והחייל רוֹכב אחריהם. היוֹם היה יוֹם חוֹרף יפה להפליא.

כשבאוּ נכבדי היהוּדים אל ה“סראיה” ועלוּ אל חדרוֹ הגדוֹל של עאריף אפנדי, מצאוּהוּ יוֹשב ו“שוֹפט” את ערבייו. הוּא קם כנגדם בחיבה יתירה, וּמתוֹך רמיזת עיניו הבינוּ, שעליהם לגשת אליו וליתן לוֹ יד. הוּא הצטחק להם בחוֹשׂפוֹ את שיניו הגדוֹלוֹת, הצהוּבּוֹת, כשיני הגמל, אחר הראה להם מקוֹמוֹת על ספסל הכּרים הסמוּך: “תפדלוּ, תפדלוּ, חַוַג’את!” (בבקשה, בבקשה, אדוֹנים!).

מיד ציוָה להביא קהוה שחוֹרה. השמש הלבוּש מעיל שחוֹר, ארוֹך וחסר צוארוֹן, כלבוּשוֹ של משמש בקוֹדש, הלך והביא את ספלוּלי הקהוה על גבי טס של נחוֹשת. כל אחד נטל את ספלוּלוֹ והוֹדה במבט נעים למארח, והוא ניענע להם ממקוֹמוֹ בידוֹ כּמברכם.

הוּא שב למשפּטיו והיה היוֹם כל כך טוֹב וחַנוּן, עד כי שליחי ישׂראל הבּיטוּ זה אל זה תמיהים כשׁוֹאלים: מה היוֹם מיוֹמיים?

גם הנשפּטים, שהרגישוּ ברוּח הנדיבוּת שנחה על שוֹפטם הקשה, הסירוּ את רוּחם הנכֵיאה והרשוּ לעצמם דברי בדיחה קלים.

פתאוֹם הרעים המפקד קוֹלוֹ על החייל הניצב על הסף:

– הביאנוּ, את הכּלב הזקן, את אַבּוּ ג’מיל!

לאחר רגעים מעטים הכניס החייל ערבי זקן, חבוּש “לפה” צחוֹרה, זקנוֹ השׂב מסוּפר יפה, בידוֹ “מסבּחה” ארוּכּה, והוּא הוֹלך שחוֹח

וּמשתחוה אל אדוֹניו היוֹשב למשפּט. עאריף המשיך במשפּטוֹ של איזה סבּל מגוּשם, יחף, ששׂקוֹ על גבּוֹ מקוֹרע, ולא זיכּה את אבּוּ ג’מיל במבט עין. כשגמר והסבּל יצא, פּישפּש וּמצא על שוּלחנוֹ פּיסת נייר, עיין בה רגע, אחר נתן בקוֹלוֹ:

– היכן הסוּסה השנייה, כּלב נבזה?

הזקן הנשבע בנביא וּבזקנוֹ וּבקוּראן הקדוֹש, שאין לוֹ כל סוסה. גם זוֹ שנמצאה בפרדסוֹ אינה שלוֹ. השוֹמר עלילה העליל עליו, כדי להתנקם בוֹ… יכוֹל הוּא להביא מאה עֵדים…

שינה עאריף אפנדי את טעמוֹ וענהוּ בנדיבוּת:

– יא חבּיבּי, את עדיך תביא בעוֹד שעה קלה…

קרא לחייל שעל הסף ולחש לו מה.

מיד באוּ שני חיילים־שוֹטרים ועמדוּ מתוּחים לפני מפקדם.

– תלתין! (שלושים) – אמר עאריף אפנדי והצבּיע על הזקן.

מלה יחידה זוֹ פּעלה על הזקן כפגיעה של זרם חשמל. הוּא גילגל את עיניו והעבירן לאט בחלל החדר, השהן רגע על האצטבה העירוּמה שבפינת החדר הרחוֹקה, הביט ביהוּדים היוֹשבים וספלוּלי הקהוה בידיהם, נשאן אל הקמרוֹן רב הקשתוֹת, הנכתם מטחב, אחר רץ אל עאריף, גחן ותפס את ידוֹ, חוֹתר מתוֹך יללה לנשקה.

בעיטה אחת הדפה את הזקן והתקילתוּ בפאת השוּלחן. שני החיילים החזיקוּ בוֹ ומשכוּהוּ אל האיצטבא שבפינה הרחוֹקה. השכיבוּהוּ על האיצטבא וחלצוּ את נעליו וּפוּזמקיו ורגליו היחיפוֹת נראוּ כשכּפוֹתיהן זקוּפוֹת אל החדר.

– אוֹי, “פלקאת”! ־ קרא גבישוֹן חרש וטפח בכפוֹ על לחיוֹ שהחוירה מאוֹד. בידוֹ השנייה רעד הספלוּל והנוֹזל השחוֹר נטף לארץ.

מיד נשמעה זעקתוֹ של הזקן, זעקה צרוּדה, אך חדה וּמתגברת בחלל כלפי הקמרוֹן הגבוֹה. עאריף אפנדי הפשיל ראשוֹ למעלה ועל פיו הרחב ריחף חיוּך נתעב, תנוּעה שלמד מן הקאימקאם התוּרכּי בהא אלדין.

קוֹלוֹ של המוּכה על כפוֹת רגליו הפך יללה שאינה פוֹסקת, דוֹמה לסילסוּלים של לחן מזרחי. צליפוֹת המקל וקוֹל המוֹנה מספר למכוֹת היוּ המלים ללחן.

הכוֹל בחדר דמם. היוּ עוֹד שניים אוֹ שלוֹשה נשפטים, שעמדוּ ליד הקיר כמאוּבנים מתוֹך מעמד של אימה וּדאגה.

לאחר שהכוּהוּ שלוֹשים, ניסוּ החיילים להעמיד את אבוּ ג’מיל על הרצפה, ולא יכוֹל לעמוֹד. סחבוּהוּ והוֹציאוּהוּ החוּצה.

עאריף שילח את שאר הנשפטים, אחר פנה אל היהוּדים, שישבו והספלוּלים קוֹפאים בידיהם, בקוֹל שכוּלוֹ רוֹך וחביבוּת:

– מה, חַוַג’את, עוֹד לא כיליתם לשתוֹת? ואני אמרתי לצווֹת להביא לכם עוֹד…

– כּתר כירךּ, אפנדי! ־ ענה גבישוֹן בשם כוּלם, עוֹצר בקוֹשי בעד ניקוּש שיניו.

עקוּם הרגליים פישפש שוּב בניירוֹת שעל שוּלחנוֹ, מצא גליוֹן נייר קטן, הרימוֹ לעיניו וקרא שוּרה של דרישות מן היישוּב היהוּדי בפרבר. הקשה מכוּלן – חמש מאוֹת פחי נפט. אם לא ימלאוּ את הדרישוֹת עד מחר עם שקיעת החמה – יצוה לכל אחד מהם מנה של “פלקאת”. ה“חַוַג’את” שמעוּ את קוֹלוֹ של אַבּוּ ג’מיל? קוֹל יפה, לא?…

דרישת הנפט והאיוּם במכוֹת אכזריוֹת, אלוּ שהם היוּ עדים להן לפני רגע, הטילוּ בהלה באנשים. קמוּ כוּלם כאיש אחד, וראש הועד ניסה לדבר את דבריו בצרפתית, אבל העריץ היסהוּ וקרא:

– צו השלטון הוּא: עד מחר עם שקיעת החמה. הבינוֹתם? היידאַ!

ונתן להם אוֹת בידוֹ – לצאת.

בערב קרא ראש הועד לישיבה גדוֹלה את כל חברי הועד הנשארים מן הגירוּש, והוֹסיף עליהם אחדים מבני היישוּב, בתוֹכם הנכבדים שהיוּ עמוֹ אצל עאריף אפנדי בצירוּף ר' חיים גלוּתמן, ר' יחיאל שוארץ, ר' שלמה גמזוּ, הרוֹפא ד"ר בּיצ’וּצקי והגזבר החדש של הועד – הישיש העשיר ר' מרדכי לביא. ראש הועד, במצוּקת נפשוֹ, קרא את כוּלם להימלך בהם מה לעשׂוֹת כדי להינצל מן הגזירוֹת הקשוֹת, והקשה מכוּלן – חמש מאוֹת פחי הנפט, כמעט כל האוֹצר השמוּר לועד בשביל מכוֹן המים. שאם יוּקח הנפט (ואחר אין להשׂיג גם בכסף מלא) – יצטרכו להעמיד את המנוֹע, ונמצא הפרבר נידוֹן חלילה, לצמא, שיגרוֹר אחריו חוֹליים רעים… מלבד זה יש להגיב על עצם ההתעללוּת, התעללוּתוֹ של זה העריץ הקטן, בזוּי הנפש… חמתוֹ של ראש הועד עלתה להשחית, והוּא רצה לקבל מבאי כוֹח הציבוּר יפּוּי כוֹח לפעוֹל. מה לפעוֹל – על זה ידוּנוּ. יש לוֹ כמה הצעוֹת.

קריאי העדה נתאספוּ אחד אחד והישיבה נפתחה בתשע בערב וארכה עד אחרי חצוֹת. כל אחד מאלה שהיוּ ב“סראיה” חזר ותיאר מה שראוּ עיניו והדגיש את שפלוּתוֹ של עקוּם הרגליים. הנשמע כדבר הזה: להזמין בני אדם מן היישוּב כדי להראוֹתם מחזה של “פלקאת”?… הנאספים גוֹללוּ את פרשת החוּרבּנוֹת, הייסוּרים והעלבּוֹנוֹת שבאוּ על היישוּב היהוּדי מידי השלטוֹן מאז פרוֹץ המלחמה, סיפּרוּ עוּבדוֹת וּשמוּעוֹת. היוּ שיעצוּ

לאחוֹז בדרך של מרי והתנגדוּת והיוּ שיעצוּ להסתפק בשתדלנוּת, בדוֹרוֹן וּבתפילה בלבד. ר' שלמה גמזוּ דיבר על סבלוֹתם של עמים אחירים, הזכיר את גדוֹלי הערביים שניתלוּ בבירוּת וּבדמשׂק, דיבר את דבריו בחן וּנעימוּת ושילב לתוֹכם אמרוֹת נאוֹת בגרמנית וּבלאטינית, ויעץ מתינוּת וּזהירוּת רבה, וּגֹבישוֹן ניענע לכל דבריו בפניו העצוּבים תחת התרבּוּש, וּשׂפתיו נעוֹת כלוֹחשׁוֹת: “אמת ויציב, מה אנוּ וּמה חיינוּ?”… אך דוקא דברי הנוֹעם והנעימוּת של גמזוּ העלוּ את חמתוֹ של ראש הוַעד ונתרגש מאוֹד, וּמרוֹב התרגשוּת הרים קוֹלוֹ והשתמש בהרבה מלים רוּסיוֹת. ביקשוּ כל הנאספים את רשוּת הדיבוּר והציעוּ הצעוֹת שוֹנוֹת. מהן מגוּחכוֹת מאוֹד. לסוֹף ניצחה הצעתוֹ של ראש הועד: לקחת אצל נפתלי הדיליז’אנסי זוּג סוּסים טוֹבים ולשלוֹח בעוֹד לילה משלחת לירוּשלים, כדי שתגיע שמה עוֹד לפני הצהריים ותתייצב לפני ה“מנזיל” (המטה הצבאי). העסקן ענתבּי והקוֹנסוּל האמריקני גלזבּרוּק יעזרוּ. את גזירת הנפט מוּכרחים לבטל. ואפשר שיעלה בידם לבטל גם כמה גזירוֹת אחירוֹת – וּמי יוֹדע? אפשר שיצליחוּ להסיר את עקוּם הרגליים מעל כּנוֹ, אוֹ, לפחוֹת, להעבירוֹ למקוֹם אחר – לשכם, אוֹ לעזה, למקוֹם שאין שם יהוּדים. הנה את בּהא אלדין עצמוֹ העבירוּ בהשתדלוּתוֹ של מוֹרגנטאוּ בקוֹשׂטא…

המנוֹע עבד למטה בבית המכוֹנוֹת, השמיע בלי הרף את שיקשוּקוֹ, בשוֹאבוֹ מים טהוֹרים בשביל תוֹשבי הפּרבר, שיקשק וזיעזע את הבניין הקטן, שבקוֹמתוֹ השנייה ישבוּ ראשי העדה וטיכסו עצה איך להצילוֹ משביתה… הוּא שיקשק וחילחל וניענע את כל הבניין על האנשים השוֹכנים בתוֹכוֹ, והם מקשיבים לוֹ בחרדה, כאילוּ הוּא דוֹפקוֹ הנמהר של הפרבר החוֹלה…

החדר שאינוֹ גדוֹל נמלא הבל ועשן והנאספים ישבוּ בעיגוּל, סמוּכים לשוּלחנוֹ של ראש הועד כמשפחה אחת. היוּ שם פנים שׂעירים וחלקים, אנשים גלוּיי ראש ומכוּסי ראש, וּמצחוֹת כוּלם חרוּשי דאגה ואימת יוֹם מחר. גם ראש הועד עצמוֹ, עייף מרוֹב הנסיעוֹת והריצוֹת והראיוֹנוֹת והטרדוֹת, נראה ככוֹרע תחת העוֹל הכבד מנשׂוֹא. אבל, כמוֹ תמיד, ניצח גם הפעם דמוֹ הטוֹב, החי, העליז, והוּא הרים קוֹלוֹ ונסך בדברוֹ תקוה ואמוּנה בלב כל אחד, בסַכּמוֹ את הדעוֹת וּבקראוֹ את ההחלטוֹת באוֹזני המזכיר דן קריס לכוֹתבן בספר. ואז צילצל השעוֹן בחדר המזכּירוּת הסמוּך שתים עשׂרה פעם. רוּח טוֹבה עברה את האנשים והתחילוּ מספרים שמוּעוֹת טוֹבוֹת המגיעוֹת משם, מעבר לגבוּל, על התקרבוּתוֹ של צבא האנגלים, על מטבעוֹת זהב המוֹעברים בידי יהוּדים “אלמוֹנים” ממצרים בדרך הים וּבדרך המדבּר הנוֹרא. וגם ר' שלמה גמזוּ שכח את זהירוּתוֹ וסיפר על תוֹכניוֹתיו של הד"ר המנהל את המשׂרד הארץ ישׂראלי, היוֹשב בקוֹשׂטא, ועל השתדלוּתוֹ אצל הממשלה הבּרלינית בדבר לחץ על “השער הגבוֹה” לטוֹבת היישוּב, ואוּלי, מי יוֹדע, אוּלי תהיינה מהשתדלוּת זוֹ תוֹצאוֹת לעתידנוּ וּלתקותנוּ – תקות הדוֹרוֹת… נפלה טיפה זכּה בלבבוֹת, ויוֹתר מכוֹל קרנוּ פניו של הספרדי מוּסה גבישוֹן, ששכח את התליוֹת בבירוּת וּבדמשׂק ודמיוֹנוֹ ניצת בחלוֹם הגאוּלה בעזרת היהוּדים האשכּנזים, האירוֹפּיים…

אף גם הדבר שהציק כל כך למזכיר הועד, לדן קריס, שהקוּפה נתרוקנה וזה כמה חוֹדשים לא שוּלמה המשׂכּוֹרת לא לוֹ ולא לשאר שלוֹשת העוֹבדים במשׂרד הועד, גם דבר זה בא על תיקוּנוֹ. הוּא לחש על אוֹזנוֹ של ראש הועד, וראש הועד השתמש בהזדמנוּת והעלה גם את “השאלה הקטנה והמכאיבה” הזאת על סדר היוֹם. מה לעשׂוֹת ואין בקוּפת הועד (מאחר שמשלמי המסים אין ידם משׂגת לשלם את מסיהם) די שלם לעוֹבדים את שׂכר עבוֹדתם.

והנה הרים הגזבר החדש, הישיש ר' מרדכי לביא, את ראשוֹ האצילי, הבליט את זקנוֹ הקלוּש ואמר בתנוּעת יד נדיבה:

– מה שייך? העוֹבדים אינם צריכים לדעת אם יש כסף בקוּפה אם אין. כמה דרוּש: אלפיים פרנקים? הנה אכתוֹב צ’יק על חשבוֹני בבאנק הציוֹני, והמזכיר ילך מחר לבית המנהל (הבאנק נסגר מטעם הממשלה) ויקבל את הכסף. מה שייך? העוֹבדים צריכים לקבל את שׂכרם…

והוּא העלה מכיס חיקוֹ את פּנקס הצ’יקים המקוּמט וגחן על השוּלחן לכתוֹב את הצ’יק. את לב כל הנאספים הציף גל של אהבה לזקן הנדיב, ישיש החמוּדוֹת.

אז היתה רוּח שׂמחה עם ראש הועד. דפק בכף ידוֹ על המסמר של מצילת השוּלחן. המצילה סירבה מתחילה לצלצל, אבל לבסוֹף נשמעה לידוֹ החזקה של ראש הועד. נפתחה הדלת הקטנה שבצד החדר ונכנס הגֵר, שמש הוַעד. מראה נזיר רוּסי גדוֹל קוֹמה היה לוֹ לאברהם הגר. זקנוֹ האדוֹם ירד בעתרת על חזהוּ הרחב. ראשוֹ היה מגוּלה ושׂערוֹ החָלק והחוּם נפל על מצחוֹ הצר והחזק. עיניו הקטנוֹת היוּ אחוּזוֹת תנוּמה. כמוֹ קוּרי זהב דקים השׂתרגוּ על ריסיהן. הוּא מיצמץ באוֹר הלוּקס כנגד ראש הועד הנערץ. וראש הועד נשׂא אליו את פניו האמיצים ואת עיניו העליזוֹת מבעד למשקפיים:

– אבּרם, פּוֹדאוואי צ’אי! (אברהם, הבה תה!)

הגר עמד עמידת דוֹם וענה בקוֹל צלוּל:

– סלוּשאיוּ’ס (שוֹמע עבדך).

פנה והלך למזוֹג מן המיחם המוּכן וּמחכה זה כמה שעוֹת.

 

[ח] חג הנצחון    🔗

בשלהי החוֹרף גברה בארץ מגיפת הכוֹלירה. היוּ כמה קוֹרבנוֹת אצל היהוּדים, אך אצל הערבים מתוּ לאלפים. על העיר יפוֹ ירדה אימה חשיכה. מעיני כל יוֹשביה ניבט הייאוּש השחוֹר. ר' חיים גלוּתמן, שסירסר עכשיו בעסקי תבוּאה בשביל “הועד להקלת המשבר”, נשמר לנפשוֹ שלא להיכנס לרחוֹב בּוּסטרוּס, והיה ממהר לגמוֹר עסקיו עם סוֹחרי התבוּאה הערביים בעמידה, בפאת המדרכה שליד בניין מוּסתקים, וחוֹזר ברגל לפרבר. השׂיחה ביניהם היתה מַתחילה, כרגיל, כך: “חַוַג’ה קוּלוּסמן, ווֹללה מוּש נאפי!” (אדוֹן גלוּתמן, באמנה לא טוֹב!) וגלוּתמן מפשיל עיניו ביראת שמיים וּמנחם את בעל דברוֹ: “בסיר כֵיר, אנשאלה”. (יהי טוֹב, אם ירצה השם).

וּראה, דוקא ימי אימים אלה הביאוּ בשׂוֹרוֹת מרנינוֹת לשלטוֹן התוּרכי בארץ. לא נצחוֹנוֹת הגרמנים ברוּסיה וּבצרפת, אלא בעיקר יציאת צבא ההסכּמה מגאליפּוֹלי אחרי התבוּסה בדארדאנלים, מפלת הרוּסים בקוקאז והמכוֹת שהוּכוּ האנגלים בארם נהריים – כל אלה מילאוּ את לב השלטוֹן גאוה ואמוּנה בנצחוֹנה המהיר של הממלכה העוֹתוֹמנית על אוֹיביה “הכוֹפרים”. הצבא האנגלי שבמצריים לא העז לעבוֹר את התעלה, וּמפקד המחנה הרביעי, ג’מל פּחה, בעזרת הקצינים הגרמנים, עשה מאמצים גדוֹלים להרבוֹת וּלחזק את צבאוֹ. מן הרעיוֹן לסתוֹם את התעלה ב“עשרת אלפים גמלים מוּצמאים” הסתלק לגמרי, אבל משבוּע לשבוּע נתרבוּ התוֹתחים האוֹסטרים והאוירוֹנים הגרמנים, והעיקר –

הזהב הגרמני הטוֹב, שכוֹחוֹ היה יפה לקנוֹת בחזרה את הבּדוּים, שנמכרוּ תחילה לזהב האנגלי. הצבא האַנאַטוֹלי האמיץ נתבצר יפה בואדי אל עריש, מוּכן לקבל את פני האוֹיב כשיבוֹא.

רוֹשם כביר עשוּ ביחוּד נצחוֹנוֹת התוּרכים בעיראק, ראשוֹנה ליד קוֹרנה, אחר כך ליד פלָחיה, וּלבסוֹף ב־28 באפריל, כניעתוֹ של המבצר כּוּת־אל־עמארה, שעמד זמן רב במצוֹר, על שלוֹשה עשר אלף האנגלים עם הצידה הכּבידה ועם מפקדם טאוּנשנד. ניצחוֹן זה שׂימח מאוֹד את התוּרכים, אך הוֹסיף על אימת הרעב והמגיפוֹת של המוֹני הערביים, וגם רוֹב היהוּדים נתערערה אמוּנתם בנצחוֹנוֹ של הגוֹאל האירוֹפּי.

ויוֹם שישי של אוֹתוֹ שבוּע הוּכרז על ידי חסן בּק כיוֹם חג “הניצחוֹן הכביר” בעיר יפוֹ. נתקבלה פקוּדה לקשט בדגלים את כל בתי הפרבר, וכל יפוֹ לבשה שלל צבעים. מלבד הדגלים הגדוֹלים, היוּ מטליוֹת מכל הצבעים אחוּזוֹת בחבלים מתוּחים לאוֹרך רחוֹב בּוּסטרוּס וּלרוֹחבוֹ, שתי וערב, מגג אל גג וּמגזוּזטרא אל גזוּזטרא. גם בפתחי החנוּיוֹת והכּוּכים והמעמדוֹת היוּ חַבלי מטליוֹת. כל מי שיש לוֹ מלבוּש טוֹב לבשוֹ לכבוֹד החג. אימת המגיפה כאילוּ נמחתה כליל. מוֹכרי ה“שׂוּשׂ” וה“סחלבּ” וה“תמר־הינדוּ” התקשטוּ בפרחי אביב, ציחצחוּ את כלי הנחוֹשת שבידיהם, קישקשוּ בהם בהתלהבוּת ונתנוּ את קוֹלם בשיר וּבזמר, ששילבוּ לתוֹכם חרוּזים וּקריאוֹת מענייני דיוֹמא. בתשע שעוֹת של אוֹתוֹ בוֹקר אביב נאה יצא נחוּם טרוֹי מרחוֹב הרצל מתוֹך מחשבה לצאת לשׂרוֹנה לשם טיוּל. והנה אך עמד בדרך המלך, ראה את סוּסוֹ ודוּפניתוֹ של מר כּאסרוֹ עוֹלים מן העיר. בשבת של נוֹצרים היה כּאסרוֹ נוֹהג לבוֹא לשם טיוּל בפרברים של היהוּדים בדוּפנית המבריקה עם חוּפת הגדילים היפה, הרתוּמה לסוּס מיוּזן וּמטוּפּח. עמדה לוֹ זכוּתוֹ כמזכיר הקוֹנסוּליה של מדינה בעלת ברית ולא לקחוּ את סוּסוֹ הטוֹב לצבא. כל סוּסיהם הטוֹבים של שאר התוֹשבים נלקחוּ, ולא היוּ נראים ברחוֹבוֹת אלא צללי סוּסים בלבד, מקוּשטים בציצים אדוּמים וּכחוּלים, שהבליטוּ עוֹד יוֹתר את דילדוּלם. לטיוּלוֹ בפרבר, שהיה לוֹ מעין נסיעה קטנה לאירוֹפּה, היה כּאסרוֹ לוֹקח עמוֹ פעם את אשתוֹ ואחדים מילדיו, פעם את אמוֹ גדוֹלת הבשׂר, וּלעתים את כבוֹד הקוֹנסוּל עצמוֹ, את סיניוֹר פּיצינגא, שישב על ידוֹ צנוּם וחיור, על צוארוֹ סוּדר מקוּפּל והוּא נראה כרוֹעד מפני הצינה, וכּאסרוֹ מחזיק את המוֹשכוֹת ברוֹב חשיבוּת ורק מטפּח בהן קלוֹת על גבּוֹ הרחב של הסוּס, והסוּס הוֹלם בפרסוֹתיו על כבישה של תל אביב אף הוּא במין יוֹהרא, כאילוּ הוּא הסוּס האחד שנשאר לפליטה בימים רעים אלה לבני אדם וּלסוּסים.

הפעם לקח עמוֹ מר כּאסרוֹ רק את בנוֹ הקטן, ילד כבן שבע, נוֹשׂא תרבוּש קטן, והוּא ישב לימין אביו והחזיק את השוֹט הארוֹך בכוֹבד ראש מרוּבּה.

– בוֹקר טוֹב, מר טרוֹי! ־ קרא כּאסרוֹ, כשהגיע עד מבוֹא הפרבר ועצר סוּסוֹ.

– אה, מר כּאסרוֹ. בוֹקר טוֹב! לטיוּל בשעה מוּקדמת כל כך?

– הרי חג לנוּ היוֹם. אינוֹ יוֹדע? נצחוֹן כוּת־אל־עמארה.

– ואני אמרתי לצאת מעט לשׂרוֹנה.

– לא ייתכן. יעלה נא ונעבוֹר שעה קלה בתל אביב אחר אביאוֹ העירה. כדאי לראוֹת.

– יהיה חג פּוּמבּי?

– כמוּבן. חסן בּק ינאם מעל מדרגוֹת ה“סראיה”.

– באיזוֹ שעה?

– באחת עשרה.

באוֹתוֹ רגע נשמע קוֹל החצוֹצרה של תזמוֹרת בית האוּלפן, וּמרחוֹב הרצל עלתה וּבאה תהלוּכה של נערים וּנערוֹת, נוֹשׂאים כלי נשיפה של ניקל וּנחוֹשת. הנערים כוּלם בתרבּוּשים אדוּמים והנערוֹת עניבוֹת כחוּלוֹת בשׂערן, הם וּמוֹריהם הפוֹסעים לצידיהם, וּבראשם אחד התלמידים נוֹשא את הדגל העוֹתוֹמני הכבד (את הדגל הציוֹני אסרוּ להוֹציא), ודוֹב רכבי, המוֹרה להתעמלוּת, פוֹסע לפניהם אחוֹרנית, כשהוּא שוֹרק במשרוֹקית

ליישר את השוּרה. ליד סגן המנהל ד"ר חוּר (שני המנהלים הדוֹקטוֹרים, הדוֹקטוֹר העבדקן והדוֹקטוֹר הזלדקן, גוֹרשוּ מן הארץ), שהמשקפיים מוּנחים על עיניו כעל עיני פרצוּף עשׂוּי מחוֹמר, צוֹעד בקוֹמה זקוּפה המוֹרה לתוּרכּית אנור־בּיי, גזרתוֹ דקה מאוֹד וּכתיפוֹ האחת גבוֹהה מחברתה, אבל הוּא משתדל להחזיק את שתיהן ישרוֹת; פניו ארוּכוֹת, צחוֹת וּורוּדוֹת כפני נער (כמה מצעירוֹת הפרבר, בתוֹכן גם שתי גננוֹת לא צעירוֹת, מאוֹהבוֹת בוֹ, בתוּרכי זה, שהוּא יפה ועדין וּמנוּמס, והן מספרוֹת זוֹ עם זוֹ על המחוֹך שהוּא לוֹבש…). הוּא, אנור־בּיי, הריהוּ מעין סגוּלה כנגד השלטוֹן בבית האוּלפן, ובוֹ בוֹטח המוֹסד שיעמוֹד לוֹ בעת צרה, אף שהוּא גוּפוֹ, עם היוֹתוֹ בן למשפחה רמה בקוֹשׂטא, הריהוּ אדם רפה רצוֹן ונוֹתן לכל תלמידיו ציוּנים טוֹבים, בלי שידעוּ מלה תוּרכּית כצוּרתה.

טרוֹי עמד נשען אל הדוּפנית עד שהתהלוכה עברה בדרכה העירה.

– יהיה חג יפה. ־ רמז כּאסרוֹ בעיניו אחרי תהלוּכת התלמידים ־ יעלה נא!

כּאסרוֹ הוֹשיב את בנוֹ על ברכיו לפנוֹת את המוֹשב בשביל טרוֹי. טרוֹי קפץ ועלה וישב תחת חוּפּת הגדילים.

לאטם עברוּ את רחוֹב הרצל עד בית האוּלפן, פנוּ לרחוֹב אחד העם ועברוּ בנחלת בנימין, עד שהגיעוּ אל החוֹלוֹת הגלוּיים. שם עמדוּ מעט והסתכלוּ מרחוֹק בים השוֹקט על תכלתוֹ האביבית, הנראית כמעשנת עשן דק כנגד השמיים. הפכוּ וחזרוּ דרך רחוֹב מוֹנטיפיוֹרי וּרחוֹב השחר ושנית יצאוּ אצל בית האוּלפן ולרחוֹב הרצל.

– היהוּדים הם פּאטריוֹטים טוֹבים… ־ אמר מר כּאסרוֹ וקרץ בעיניו מתוֹך ערמוּמיוּת.

– כן, כמוֹ הנוֹצרים… ־ השיב טרוֹי בקריצת עיניים גם הוּא.

כשהגיעוּ לרחוֹב בּוּסטרוּס, כבר קשה היה לעבוֹר את הרחוֹב מהמוֹן אדם רב. אבל כּאסרוֹ עשה בידוֹ הגדוֹלה סימנים לשוֹטרים, והם פינוּ לוֹ דרך בהמוֹן. באמצע הרחוֹב, תחת חבלי הצבעוֹנין, נמשכה תהלוּכה סמלית של מדינוֹת האוֹיב. עשׂרוֹת סַפּנים בטילים מעבוֹדה, רוּבם יחיפים ופרוּעי

ראש, הוֹבילוּ שוֹר קירח, שבוּר קרן אחת, שהלבישוּהוּ שׂמלת אשה וליכלכוּהוּ בבוֹץ, אחריו חזיר מטוּנף וּבראשוֹ “פּאפּאחה” רוּסית אפוֹרה, ולאחרוֹנה – כלב חבוּש צילינדר. שלוֹשת אלה סימלוּ את צרפת, רוּסיה ואנגליה. הוֹאיל והשתיים האחרוֹנוֹת “הוּכּוּ” על ידי צבאוֹת תוּרכיה “הנאוֹרה”, הראוּ הספּנים להמוֹן כיצד הוּכוּ, והיוּ דוֹקרים במקלוֹתיהם את החזיר ואת הכלב, שהשמיעוּ יחד קוֹלוֹת נחרה ויבבה – לצחוֹקם של המסתכלים.

לטרוֹי היה, משוּם מה, ברוּר, שאלה הם אוֹתם שׁלוֹשת בעלי החיים עצמם, ששימשוּ סמלים בתהלוּכה כזוֹ ממש אשתקד, אחרי שתוּרכיה נכנסה למלחמה, והיה תמיה היכן החזיקוּ אוֹתם מעניהם כל אוֹתה השנה.

– וילדע לוֹיטע, ־ אמר מר כּאסרוֹ לטרוֹי היוֹשב על ידוֹ. אך טרוֹי ישב דוּמם והסתכל בהמוֹן. לכיכר ה“סראיה” הגיעוּ יחד עם תזמוֹרת בית האוּלפן, שנתקבלה ברצוֹן על ידי קצין מקציני המשטרה, והוּא פּינה לה מקוֹם בצד המדריגוֹת, שנטל עליהם לנגן מארש של ניצחוֹן, שלימדם מוֹרם לזמרה האהוּב, עבה השׂפם הבהיר ובעל השם הסלאוי.

– עתה אשאירוֹ, מר טרוֹי, כאן, ואסע להביא את סניוֹר פּיצינגא, הרי עלינוּ לייצג את מדינת הוֹד מלכוּתוֹ… חוֹבה היא חוֹבה…

טרוֹי ירד מן הדוּפנית וכּאסרוֹ השיב את בנוֹ הקטן למקוֹמוֹ וחצה את הכיכר לצד עג’מי.

ההמוֹן שנצטוֹפף מסביב לכיכר היה הוֹלך וסוֹער. תהלוּכת השוֹר, החזיר והכלב הגיעה עד הכיכר וחזרה משם. היא כבר עברה כך, עבוֹר ושוֹב, ברחוֹב בּוּסטרוּס למן שמוֹנה שעוֹת בבוֹקר, וּבעלי החיים נראוּ עייפים ועלוּבים. טרוֹי נדחף אילך ואילך, עד שכבר התחרט על שנשמע לוֹ לכּאסרוֹ וּבא לכאן. למה לוֹ כל השׂמחה הזרה הזוֹ?… הוּא יצא בקוֹשי מתוֹך הדחק וחזר בדרך רחוֹב בּוּסטרוּס, מתכוין להיכנס אל חנוּת הספרים של פּריאמאקוֹב וּלעיין שם באיזה ספר עברי חדש. בעל החנוּת אהב לקבל בחנוּתוֹ אוֹרחים יוֹדעי ספר, אפילוּ אם לא קנוּ כלוּם, והיה מציע להם כיסא לישיבה, ולפעמים הזמין בשבילם כוֹס תה אצל הזקן הספרדי, הנוֹשׂא בתוֹך פנס תה לחנוּיוֹת. אבל כשבא שמה, מצא את החנוּת נעוּלה בבריח ור' חיים גלוּתמן עוֹמד על ידה.

מר טרוֹי בא משם? ־ שאל גלוּתמן וכיון את פניו לצד ה“סראיה”.

– כן. הדוֹחק גדוֹל ואין מה לראוֹת.

– בכל זאת צריך לגשת. צריך לשמוֹע א נאוּמוֹ של חסן בּק. מה יכוֹל פרא אדם זה לדבר. כבוֹדוֹ רוֹצה לגשת עמי?

טרוֹי ראה, שיצרוֹ של גלוּתמן לראוֹת את פרשת החג גדוֹל כל כך, שהוּא גוֹבר על פחדוֹ מפני המגיפה, והחליט לחזוֹר עמוֹ. הלה גם יתרגם לוֹ את הנאוּמים הערביים.

הנאה היתה לוֹ לטרוֹי לראוֹת איך יהוּדי בא בימים זה, שכל הליכוֹתיו נוֹטפוֹת חמאה וּדבש, מבקיע לוֹ דרך באָרבוֹת ידיו החזקוֹת אל השוּרה הראשׁוֹנה של הניצבים מסביב לכיכר. כשעמדוּ כנגד גרם המעלוֹת של בית השלטוֹן, כבר קרב המחוֹג של שעוֹן המגדל הסמוּך לשעה אחת עשרה.

והנה יצאוּ מתוֹך ה“סראיה” כל גדוֹלי השלטוֹן, וּבראשם המפקד בעצמוֹ, חסן בּק איש האימוֹת. גוּפוֹ השמן והחסוֹן כמעט פיקע את לבוּשוֹ. מכנסי הרכיבה הבליטוּ את שוֹקיו השמינוֹת ועל רוֹחב חזהוּ היוּ תלוּיים כל אוֹתוֹת הכבוֹד, שזכה בהם ממלחמת טריפּוֹלי ואילך. מגלב הרוֹכבים היה מקוּפל בכפוֹ וּפניו המגוּשמים והמצוּלקים היוּ חמוּרים מאוֹד. על ידוֹ ניצב הנַנס נכה הרגליים, שׂר השוֹטרים הרוֹכבים עאריף אפנדי, ועל כתיפיו גלימה המגעת עד הדרבוֹנוֹת שבמגפיו, והמצנפת שבראשוֹ גבוֹהה כשליש קוֹמתוֹ. על הכיסאוֹת שעמדוּ על הרחבה בחצי גוֹרן עגוּלה מזה וּמזה נתיישבוּ פקידי ה“סראיה”, קציני הצבא, שיכים וּכמרים והחכם בּאשי וכמה מבאי כוֹח המדינוֹת הזרוֹת, בעלוֹת הברית והנייטראליוֹת. סיניוֹר פּיצינגא הקטן בלבוּשוֹ השחוֹר נראה צנוּם וחלוּש מאוֹד, אך כּאסרוֹ בעל הגוּף שעל ידוֹ מילא את חסרוֹנוֹ. הם ישבוּ זה אצל זה.

קצין צעיר אחד, כנראה, המנצח על הטקס, עמד בירכתי הרחבה ולאוֹת שנתן בידוֹ קמוּ כל היוֹשבים והתזמוֹרת הצבאית ניגנה את ההימנוֹן התוּרכי. אחר כך ניגנה, בניצוּחוֹ הנמרץ של המוֹרה בהיר השׂפם, תזמוֹרת כלי הנשיפה של בית האוּלפן את מארש הניצחוֹן. אחרי כן עמד חסן בּק באמצע בפאת הרחבה, רגליו מפוּשׂקוֹת והמגלב מקוּפּל בידוֹ, וּפתח בנאוּם. אחרי דברים אחדים בתוּרכית, שהמלה “פּאדישה” חזרה בה פעמים אחדוֹת, לקוֹל תרוּעוֹת ההמוֹן, עבר לערבית. גלוּתמן תירגם בחשאי לאוֹזנוֹ של טרוֹי. המפקד סיפּר על התבוּסה הגדוֹלה, שצבאוֹת ה. מ. הסוּלטאן הנחילוּ לאוֹיב הנוֹרא מכל האוֹיבים, לאינגליז, תיאר את המצוֹר הממוּשך, את רעבם וּצמאם של הנצוּרים, את ההסתערוּת רבת הגבוּרה, והגדיל את מספר השבוּיים לעשרים אלף, אחר תיקן והוֹסיף עוֹד עשרת אלפים. ההמוֹן הריע ברוֹב התלהבוּת. אחר סיפר בהעויוֹת חיוֹת וטבעיוֹת מאוֹד, איך המפקד האנגלי המנוּצח “טוּנשנד” מסר את חרבוֹ למפקד התוּרכי וּבעיניו דמעוֹת… אחר הרעים איוּמים על אוֹיבי הממלכה העוֹתוֹמנית האדירה, ליגלג עליהם ועל צבאוֹתיהם וניבא להם מפלה קרוֹבה על ידי הצבא העוֹתוֹמני הגיבוֹר בעזרת בעלוֹת בריתה הרוֹממוֹת. לסוֹף שאל את ההמוֹן, אם הם נכוֹנים למוּת בשביל המוֹלדת ובשביל ה. מ. ה“פּאדישה”. כוּלם הריעוּ וזזוּ מעט קדימה, להראוֹת שהם נכוֹנים להקריב את עצמם. פה ושם נשמעה גם הקריאה: “דין מוּחמד בּסיף!”, אבל חסן בּק עשה העוייה של אי רצוֹן – ולא חזרוּ עליה עוֹד.

אחרי המפקד דיבר שיך זקן וגבוֹה תוּרכית שוֹטפת בקוֹל נגיני־צוֹוח. הוּא החזיק בידוֹ את ה“מסבּחה” והעביר את האלמוּגים בין אצבעוֹתיו, כאילוּ אין חיבוּר כלשהוּ בין ידוֹ השקיטה וּבין קוֹלוֹ המתלהב. אחריו עמד כוֹמר ערבי והתחיל לנאוֹם ערבית. אז עשׂה גלוּתמן סימן לטרוֹי וּשניהם נדחקוּ אחוֹרנית לצאת מתוֹך ההמוֹן. אחרי רגעים מספר היוּ מחוּץ למעגל.

ברחוֹב בּוּסטרוּס המדוּגל התהלכוּ עכשיו אנשים לא רבים, לא יוֹתר מביוֹם שישי רגיל. שניהם עמדוּ והביטוּ ברחוֹב, בעוֹד סילסוליו של הכוֹמר הערבי נישׂאים מעל מעלוֹת ה“סראיה”. והנה, ראה טרוֹי מתוֹך סימטת ה“גוּמרוּק” (הנמל) רץ וּבא ערבי לא צעיר, יחף וּפרוּע ראש, נוֹשׂא לפניו, שכוּב על זרוֹעוֹתיו, גוּף מאוּבּן, עטוּף במַטלית לבנה, ראשוֹ ורגליו בוֹלטים מזה וּמזה. הגוּף המת והמאוּבּן על זרוֹעוֹתיו של הערבי נראה ארוֹך מאוֹד. הוּא רץ באמצע הרחוֹב על גבי האבנים הבוֹלטוֹת, החלקלקוֹת, והאנשים היוּ מסתלקים מפניו, וּמפנים לוֹ מַעבר ולא הביטוּ אליו. הערבי רץ עם הגוּף על זרוֹעוֹתיו השלוּחוֹת לפניו, כאדם הנוֹשׂא משׂא יקר מאוֹד. אחרי כל רגעים מספר עמד מעט, הרים רגל אחת ותמך בברכּהּ את גבוֹ של המת לפוּש רגע, וּבעמדוֹ נשמעה נשימתוֹ כחירחוּר של גוֹסס. אחר שב לרוּץ אל הכיכר, וּמשם לעבר הרחוֹב העוֹלה דרוֹמה ולא הביט אל ההמוֹן הצוֹבא לשמוֹע אל נאוּמי הניצחוֹן. הוּא רץ ברגליו הדקוֹת והשׂעירוֹת על המרצפת החלקלה – וּפתאוֹם, בהיוֹתוֹ קרוֹב מאוֹד לשני העברים העוֹמדים, גחן ונשק את גוּף המת, נח רגע ורץ הלאה כשהזיעה ניגרת על פניו.

– בוֹא… כוֹלירה… ־ מילמל גלוּתמן שהחויר מאוֹד, אחז בזרוֹעוֹ של טרוֹי וּמשכוֹ אחריו – בוֹא… נשוּב לתל אביב…

אך טרוֹי עמד נטוּע במקוֹמוֹ ועיניו לטוּשוֹת אחרי הרץ במעלה הרחוֹב, שהכוֹל מסתלקים מפניו וּמפנים לוֹ מעבר רחב.

 

[ט] קבלת־פנים לקצינינו    🔗

לאחר שיצאוּ מן הארץ כמאתיים תלמיד בפקוּדת הגירוּש, נשלחוּ עוֹד כמאה ועשׂרים מתלמידי בית האוּלפן, כל בחוּר וטוֹב, בהשתדלוּת היישוּב וּבהסכמת שׂר המלחמה, לקוֹשׂטא, כדי להיוֹת שם ל“קאדיטים”, כלומר, לחניכי צבא העתידים להיוֹת קצינים. אילימנט אירוֹפּי, צעיר וּמשׂכּיל, בצבא המלחמה רצוּי היה לממשלת התוּרכים הצעירים. אבל הקזת דם נוֹספת זוֹ גרמה לוֹ לבית האוּלפן חיורוֹן והתקפוֹת של עוית. באמת עוֹד עם גירוּשם של שני המנהלים התקיפים, ד“ר עבדקן וד”ר זלדקן, פנה הוֹדוֹ של המוֹסד. ד"ר חוּר, שמילא את מקוֹמם באין אחר טוֹב ממנוּ, השתדל לנהוֹג שלטוֹנוֹ ברמה, ועשה מאמצים נאמנים להגדיל את כבוֹדוֹ בעיני “הדוֹר הצעיר”, פאר הפרבר: חיקה את הסיגנוֹן והפאתוֹס של שניהם, פעם של זה וּפעם של זה, אבל במידה שהרים את קוֹלוֹ ירדה השפעתוֹ. לא התלמידים ואף לא המוֹרים רצוּ לקבל את מרוּתוֹ, והיוּ ימים שבהם היה כל כך “שׂמח” במוֹסד, עד כי נפל פחד על הועד המפקח וחשוּבי ההוֹרים שבמקוֹם היוּ אוֹבדי עצוֹת. אפילוּ המוֹרה לספרוּת

ישראל, ד"ר יוֹסיפוֹן, הארוֹך והפליגמאטי, חביבם של התלמידים הגדוֹלים בשל שׂחייתוֹ יפת התנוּעוֹת בים התלמוּד לעיניהם, ועוֹד יוֹתר בשל וַתרנוּתוֹ מתוֹך חיוּך נבוֹך וטוֹב לב – גם ד“ר יוֹסיפוֹן לא יכוֹל להשפיע על חניכיו למַתּגם, לא ב”חוּגיו" הספרוּתיים ולא בהרצאוֹתיו המעניינוֹת, ואפילוּ לא בזוֹ המפוּרסמת על אמנוּת הריניסאנס. בימים שכל העוֹלם התרבוּתי שרוּי במלחמה, בבוּלמוּס של גבוּרוֹת וסכנוֹת, לא יכוֹל היה הדוֹר הצעיר חם המזג שבפרבר לפנוֹת לבוֹ ללימוּדים שאין להם תכלית. כי מה תכלית בלימוּדים, כשאינך יוֹדע מה אתה וּמה חייך וּמה צפוּי לך ביוֹם מחר? וּביוֹתר פרקוּ עוֹל אלה שנשארוּ כאן והוֹריהם מעבר לים וּמעבר לחזיתוֹת מלחמה סוֹערוֹת, ואין מהם לא קוֹל ולא קשב, לא מכתב ולא כסף ולא אוֹת חיים כלשהוּ. אלה המרידוּ גם את הבנים היקירים של תוֹשבי הפּרבר, ואילמלא מוֹראוֹ של שלטוֹן עריץ וחוּקי שעת חירוּם – מי יוֹדע לאילוּ מעשׂים היוּ מגיעים.

חברי הועד המפקח, וּבראשם הסוֹפר־העסקן ר' פלטיאל בן ליש הלוי, בעל בעמיו רחב זקן וּרחב דיעה, שכל בניו נתחנכוּ בבית האוּלפן, ישבוּ עם ראשי המוֹרים בישיבה ארוּכה וטיכסוּ עצוֹת, לא רק איך להבטיח את תקציבוֹ של המוֹסד על “הפנסיוֹן” (לתלמידים מחוּץ לארץ), אלא גם כדת מה לעשׂוֹת כדי להוֹציא מַכּת המרדוּת מלבוֹ של “הדוֹר הצעיר” וּלהביא שוּב את צוארם בעוֹל של תוֹרה – ולא מצאוּ עצה. קראוּ ל“אֵם התלמידים” (זה כינוּיוֹ של מר תוֹרן, שנתמנה מפקח על “הפנסיון” והיה מסוּר לצוֹרכיהם של ה“פנסיונרים” כאֵם דוֹאגת) ושאלוּ עצה מפּיו, שהוּא הכיר כל תלמיד ותלמיד וידע מאוַייהם וצוֹרכיהם, וּלפניו, אגב מסירת הלבנים המלוּכלכים וקבלת המטאליקים בשביל תספוֹרת אוֹ מרחץ, היוּ מגלים את כל לבם. הוּא, תּוֹרן, התלהב ודיבר ארוּכוֹת בפיו חסר השיניים הקבוּע בתוֹך פנים ארוּכּים וּשׁחוּפים. הסביר במקלוֹת ידיו ויעץ עצוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת, שכל אחת סתרה את חברתה – ולא יכלוּ להציל מפיו דבר של ממש.

– רוּח תזזית נכנסה בהם. ־ פסק בקפדנוּת ר' פלטיאל בן ליש הלוי ועשׂה בידוֹ תנוּעה רחבה אך מיוֹאשת.

כל היוֹשבים אל השוּלחן הארוֹך בחדר המוֹרים הגדוֹל הסכימוּ שנכנסה בהם, בתלמידים, “רוּח תזזית”, אף על פי שאיש מהם לא ידע אל נכוֹן רוּח זוֹ מה פירוּשה. אפילוּ הפילוֹלוֹג התלמוּדיסט, המוֹרה לספרוּת ישראל, ד“ר יוֹסיפוֹן, ישב נשען בלחיוֹ הלוֹהטת על כפוֹ הגדוֹלה, פיו מחוֹרז כמחייך וּמוֹחוֹ העייף חוֹתר למצוֹא את מקוֹרה של המלה, וּכשנלאה למצוֹא, גמר בלבוֹ לעיין בחדרוֹ ב”ערוּך השלם".

ואת המצב (בישיבה) הציל דוקא המוֹרה הצעיר לגיאוֹלוֹגיה, זה שבא בערב המלחמה מחארקוֹב והעברית שבפיו עוֹד היתה מגוּמגמת וּבמבטא רוּסי טהוֹר, שהיה אוֹמר בישיבוֹת המוֹעצה הפּדגוֹגית מתוֹך עקביוּת מבדחת “השקבה” במקוֹם “הקשבה”, אבל תקיף היה ועקשן כפרד – והוּא, המוֹרה לגיאוֹלוֹגיה, הציע דבר פשוּט בתכלית: לאחוֹז כלפי המתמרדים בעוֹנשים חמוּרים – עד לגירוּש מן המוֹסד. כדי לגמוֹר את הישיבה הארוּכה, נתקבלה הצעתוֹ בכל הדיעוֹת, אף על פי שאיש מן המסוּבּין לא האמין, כי ד"ר חוּר יוֹציא אוֹתה אל הפוֹעל. והדברים חזרוּ לאי סדרם.

אבל לא עלה על דעת איש, כי יקרה בבית האוּלפן מה שקרה ביוֹם ראשוֹן אחד, באמצע שבט של אוֹתוֹ חוֹרף, ודוקא את השקט מכל התלמידים השקיטים – את נתן שטילזוֹן.

בן יחיד היה נתן להוֹריו העשירים, שבאוּ רק שנה אחת לפני המלחמה להתיישב בפרבר וּבנוּ להם בית נאה מאוֹד, בן קוֹמה אחת, וגינה חמוּדה לפני הבית. אנשים שקיטים וּנעימים היוּ, והאב, אף כי התרחק מעסקנוּת הסכים להיוֹת חבר בוַעד המפקח של בית האוּלפן, והיה יוֹשב בישיבוֹת תמיד בפאת השוּלחן, יוֹשב דוּמם וּמקשיב, ורק כשהגיעוּ לסעיף גירעוֹן, היוּ כל העיניים מוּסַבּוֹת אליו, והוּא היה משמיע בקוֹלוֹ השקט על תרוּמתוֹ־הלואתוֹ, שהיתה מעוֹררת יראת הכבוֹד, ור' פלטיאל בן ליש הלוי, בהוֹדוֹתוֹ כיוֹשב ראש לנדיב הלב, היה מעיר, כי שטילזוֹן מחייב עשירים ממנוּ. אבל ה“עשירים ממנוּ” עשׂוּ עצמם כלא שוֹמעים וּבחרוּ להקציב את תרוּמתם־הלואתם הקטנה בביתם, אחרי משׂא וּמתן מייגע. התלמיד נתן היה עלם שקדן וּמרוּכּז ועיניו הגדוֹלוֹת מַישירוֹת מן הספסל הראשׁוֹן אל פי המוֹרה, כשוֹתוֹת, כביכוֹל, את תוֹרתוֹ, ואף על פי שלא התנשׂא על חביריו ונזהר בכבוֹדם, לא היה אהוּב עליהם, מפני נטייתוֹ להתבוֹדדוּת, וּביוֹתר מפני שקדנוּתוֹ וציוּניו הטוֹבים. כשנסעוּ כמה מחברי כיתתוֹ לקוֹשׂטא ללמוֹד “קצינוּת”, ביקש גם הוּא לנסוֹע עמהם (אביו קיבל את הנתינוּת העוֹתוֹמנית), אבל כשהוֹדיע את רצוֹנוֹ בבית, נתעלפה אמוֹ מרוֹב אימה. מיד נסתלק מן הרעיוֹן הזה, אבל מאז נטה עוֹד יוֹתר לבדידוּת, קוֹמתוֹ הגבוֹהה שחה מעט והיה מתרשל בלבוּשוֹ ונמנע מלגלח זקנוֹ, אך מתוֹך שעשה שיעוּריו ברוֹב דייקנוּת, לא נתן איש מן המוֹרים את דעתוֹ עליו.

ובאוֹתוֹ בוֹקר יוֹם ראשׁוֹן, כשכל התלמידים באוּ לבית האוּלפן, לא היה נתן שטילזוֹן בתוֹך הבאים. המוֹרה המחנך של המחלקה השמינית, הוּא ד"ר יוֹסיפוֹן, רשם לוֹ חיסוּר ושאל את המחלקה לסיבת היעדרוֹ של התלמיד הדייקן. איש לא ידע מה קרהוּ. התחיל המוֹרה בשיעוּר, וכל הבוֹקר היה מקוֹמוֹ של שטילזוֹן בספסל פנוּי.

ואחרי הצהריים, כשד“ר יוֹסיפוֹן שכב בחדרוֹ על כוּרסת הבד שהביא עמוֹ מן האוֹנייה ועיין במקוֹר הערבי של “חוֹבוֹת הלבבוֹת” – באה אליו הגברת שטילזוֹן, חיורת וּמבוֹהלת, ושאלה אם נתן היה הבוֹקר בבית האוּלפן. הוּא יצא בבוֹקר, כמנהגוֹ, לפני שההוֹרים קמוּ ממשכבם. הם חיכוּ לוֹ עד הצהריים, עד שעה אחת וּשתיים, וּכשלא חזר, חיפּשה היא, האם, בחדרוֹ, וּמצאה את כל ספריו וּמחברוֹתיו. מיד עלה חשד בלבה, שלא הלך כלל לבית האוּלפן… וד”ר יוֹסיפוֹן, שהקשיב לה מתוֹך הכּוּרסה, אישר לה, כי אָמנם לא בא בנה הבוֹקר ללמוֹד. אז צנחה האשה על כיסא סמוּך וראשה נפל מתעלף על כתיפה (אשה חוֹלנית היתה), מה שגרם לוֹ לד"ר יוֹסיפוֹן מבוּכה וטרחה רבה, עד שבא בעלה וּלקחה הביתה.

בינתיים נתברר, שהבחוּר לקח עמוֹ את ילקוּטוֹ וגם מעט לבנים נקיים מן הארוֹן וזוּג נעליים נוֹסף ואת ספר התנ"ך הקטן. עוּבדה זוֹ הסירה את המוֹרא הגדוֹל מלב ההוֹרים, אבל עוֹד היוּ מליאי דאגה וצער, שלא ידעוּ אנה הלך וּמה שלוֹמוֹ.

נתן שטילזוֹן נעלם וגם מחר וגם מחרתיים לא בא לא לבית האוּלפן ולא לבית הוֹריו. כל יוֹשבי הפרבר ידעוּ על המקרה והיוּ מצירים עם ההוֹרים המכוּבדים, שבנם יחידם הלך מהם ואיננוּ. אף כי בטוּחים היוּ, שהלך לאחת המוֹשבוֹת הרחוֹקוֹת להתחבר שם אל אלה, אנשי “הפועל הצעיר”… ד"ר חוּר הבטיח להוֹרים, שיעשה הכוֹל כדי לגלוֹת להיכן נעלם הבחוּר (אגב שיחה עם האם האוּמללה היה מחרף את בנה, כאילוּ הוּא עוֹמד לפניו…), אבל טרדוֹתיו בבית האוּלפן וגם שכחנוּתוֹ המוּפלגת מנעוּהוּ מלעשׂוֹת דבר שיש בוֹ ממש. היוּ ההוֹרים עצמם חוֹקרים ודוֹרשים, כתבוּ מכתבים למקוֹמוֹת שוֹנים בארץ, פירסמוּ מוֹדעה בעיתוֹן הירוּשלמי “החרוּת” – והעלוּ חרס בידם. נתן הלך ואיננוּ.

וכעבוֹר שבוּע נתקבל בבית שטילזוֹן מכתב קצר, כתוּב בידי בנם, בזוֹ הלשוֹן:

“אבא ואמא, סלחוּ לי שהלכתי מביתכם בלא פרידה. ידעתי ברוּר שתעכבוּ אוֹתי מלכת. החלטתי לעבוֹד בחקלאוּת. בכונה יצאתי מן המחלקה השמינית, לפני גוֹמרי את בית האוּלפן, כדי שלא אצטרך לעמוֹד אחר כך בניסיוֹן להמשיך את לימוּדי בחוּץ לארץ באוּניברסיטה. אל תבקשוּני, כי לא תמצאוּני, מפני ששיניתי את שמי, ואני עוֹבר ממקוֹם למקוֹם. מזמן לזמן אוֹדיעכם משלוֹמי. אל תדאגוּ לי, אחרי שנה אוֹ שנתיים אבוֹא לבקרכם. אוֹהבכם, נתן.”

האב חיפש במכתב וּבדק את המעטפה, ולא נמצא בהם כל סימן למקוֹם משם נשלח המכתב. רק החוֹתמת המטוּשטשת של יפוֹ היתה על הבּוּל התוּרכּי.

שׂמחוּ ההוֹרים על בנם, שהוּא חי וקיים. אבל שׂמחתם היתה מעוֹרבת בצער וביגוֹן על המעשה שעשה, ועוֹד יוֹתר על שאינם יוֹדעים את מקוֹמוֹ ואינם יכוֹלים לבוֹא אליו, אוֹ לשלוֹח לוֹ איזה דבר. האב ביקש לצאת למוֹשבוֹת ולעבוֹר את כל הארץ עד שימצאנוּ, אוּלי יעלה בידוֹ להשיבוֹ הביתה, אבל האם, מתוֹך התלהטוּת איזה חוּש נבוּאה משוּנה, לא הניחה לוֹ ללכת, שמא יעשה נתן מעשה רע מן הראשוֹן, וּמוּטב שיחכוּ עד שיחוּס עליהם וישוּב בעצמוֹ.

וכך עבר עליהם חג הפוּרים, והם יוֹשבים בבית כאבילים.

והימים האחרוֹנים שלפני חוֹפש ניסן בבית האוּלפן היוּ ימים של טירוּף גמוּר. הוּתרוּ כל הרצוּעוֹת והתלמידים עשׂוּ מה שלבם חפץ. אימת בחינוֹת לא היתה עליהם בשנה זוֹ. “מי זה מתחשב עם בחינוֹת! את מי הן מעניינוֹת! מצפצפים עליהן!” לא היה שוּם פיקוּח מבחוּץ, והתלמידים ידעוּ ברוּר, שהמוֹרים יתנוּם “לעבוֹר”. כי מה יעשׂוּ בהם? אילוּ היה לפניהם עניין אחר, היוּ פוֹסקים בכלל מלבוֹא לשיעוּרים, אבל באין עבוֹדה אחרת היוּ באים בכל יוֹם אל הבניין הגדוֹל, הוּא ביתם, וּגדוֹלים שבהם מאַחרים שעה ויוֹתר, נכנסים למחלקה באמצע השיעוּר, וגם יוֹצאים באמצע השיעוּר בלי שאילת רשוּת. ההפקרוּת הגיעה למדרגה כזוֹ, שכמה מן המוֹרים יעצוּ למנהל לסגוֹר את המוֹסד שבוּע לפני ניסן. אבל ד"ר חוּר נתמלא חימה וצוח: “בשוּם אוֹפן! כל זמן שאני מנהל את בית האוּלפן לא יהיוּ בוֹ אי סדרים”.

צחקוּ המציעים וּמשכו בכתפיהם והוֹסיפוּ לסבוֹל. רק המוֹרה לתוּרכּית אנור־בּיי קיבל מאת המנהל רשוּת להפסיק את שיעוּריו כדי שיוּכל לנסוֹע לחוֹדש ימים לקוֹשׂטא.

וּמרת שטילזוֹן היתה באה בכל יוֹם אל בית האוּלפן לשאוֹל את המנהל, אוּלי הגיעה אליו איזוֹ ידיעה מבנה, “העין היחידה שבראשה”. פניה השחירוּ כשוּלי קדירה, כאילוּ נזדקנה בעשר שנים. ואם המנהל היה טרוּד בחדרוֹ, היתה ממתינה לוֹ על הספסל במסדרוֹן הגדוֹל. מראה האשה האוּמללה היוֹשבת יחידה והיא פּוֹכרת בשקט אצבעוֹת ידיה וּשׂפתיה מרתתוֹת ואין קוֹלה נשמע, היה נוֹגע עד לב רוֹאיה. אפילוּ התלמידים, כשהתפרצוּ עם הצילצוּל מתוֹך מחלקוֹתיהם והציפו את המסדרוֹן בקוֹל המוּלה וּצחוֹק, בראוֹתם את “אמא של נתן” יוֹשבת על הספסל, היוּ משתתקים, הוֹדפים זה את זה וּמסתלקים לאחוֹר, אל החצר.

והנה נפל דבר, שסילק במחי אחד את כל מעשה נתן. שלוֹשה ימים לפני סגירת המוֹסד הוּדבקה אחרי ההפסקה הגדוֹלה בלוּח המוֹדעוֹת שבמסדרוֹן מוֹדעה קטנה לאמוֹר:

"לתלמידינוּ!

מכיון שהיוֹם יבוֹאוּ עשרה מחניכינוּ, שגמרוּ את חוֹק לימוּדיהם בהצטיינוּת בבית הספר הצבאי בקוֹשׂטא וקיבלוּ את התוֹאר קצינים, וכוּלם יוֹפיעוּ מחר בבוֹקר לבוּשים במדיהם בבית האוּלפן – תיערך לכבוֹדם קבלת פנים נהדרה בחצר בית האוּלפן. כל התלמידים והתלמידוֹת מצוּוים לבוֹא מחר בבגדי חג. קבלת פנים זוֹ לחבריכם היקרים, המקדשים את שם ישׂראל, תשמש גם סיוּם ללימוּדים, וּמיד לאחר הטקס תתפזרוּ לבתיכם. איש לא ייעדר! הבוּ כבוֹד לחבריכם וּלעמנוּ! המנהל ד“ר חוּר.”

דבר המוֹדעה נתפרסם מיד בכל המחלקוֹת, והתלמידים מכל הגילים נדחקוּ לקוֹראה במוֹ עיניהם. אחר נתפזרוּ עם ילקוּטיהם להפיץ את הידיעה בכל הפרבר. "השמעתם? משה ואבנר ועמיהוּד ורענן וכו', פרחחים שכאלה, יבוֹאוּ כקצינים תוּרכים! צריך יהיה לעשׂוֹת להם “אוֹיסי בּסייסי!” (כך קראוּ להנפה שהיוּ מניפים תלמיד חדש שבא למחלקה).

ויוֹם המחרת היה יוֹם אביב יפה לאלוֹהים. כמוֹ שמיים וארץ, חוֹלוֹת וים לבשוּ צעיף של חג, צעיף שכוּלוֹ אוֹר של לבן־וּתכלת. בתי תל אביב הבהיקוּ והיבהבוּ כרוֹקדים תחתיהם. מעל החזית הרמה של בית־האוּלפן היה תלוּי בין שני דגלי המוֹסד העשׂוּיים לבן וּתכלת – הדגל העוֹתוֹמני האדוֹם עם חרמש הירח והכוֹכב. תלמידים ותלמידוֹת לבוּשים בגדים נקיים וּגלוּיי ראש נהרוּ שׂמיחים ועליזים אל בית האוּלפן, וּבתוֹכם גם גדוֹלים, אנשים ונשים, וּפני כוּלם נוֹהרוֹת משׂמחה.

בכיכר החצר הגדוֹלה סידר דוב רכבי את התלמידים בשוּרוֹת ישרוֹת כעין חי“ת, וּבתוֹך החי”ת עמדה התזמוֹרת עם כלי הנשיפה של ניקל וּנחוֹשת מצוּחצחים וּמבריקים בחמה, והמוֹרה לזמרה בעל השם הסלאוי וּבהיר השׂפם מתהלך לפניהם עם מטה המנצחים שבידוֹ וּמהסם בנזיפוֹת וּבבדיחוֹת כאחת. הקהל נצטוֹפף רוּבוֹ מאחרי שוּרוֹת התלמידים, אך חשוּבים וּמקוֹרבים נדחקוּ אל המרפסת היוֹצאת מחדר המוֹרים, שמשם צריכים לצאת האוֹרחים יחד עם מוֹרי המוֹסד ונכבדי הפרבר.

וּבעשׂר בדיוּק תקעה החצוֹצרה ודלת חדר המוֹרים נפתחה. עשׂרה פרחי קצינים לבוּשים מדים חדשים עם מצנפוֹת גבוֹהוֹת, זקוּפוֹת כלשהוּ באלכסוֹן, יצאוּ בשוּרה נאה, פוֹסעים בגיטרים מהוּדקים לרגליהם וּבמכנסי רכיבה מתנפּחים, עברוּ את רחבת המרפּסת והתייצבוּ זה לימין זה לכל אוֹרך המשענת מצד שמאל. מצד ימין עמדוּ חברי הוַעד המפקח, חוּץ משטילזוֹן, וכן המוֹרים וד"ר חוּר בראשם, פני החוֹמר שלוֹ כאילוּ נמסוּ וקלטוּ גם הם קוֹרטוֹב מאוֹר החמה המצפּה את זכוּכיוֹת משקפיו בלהט לבן. ראש הוַעד עמד על ידוֹ, חסוֹן ועליז עיניים וּמקלוֹ נתוּן תחת בית שחיוֹ, כדרכו,ֹ וכל חברי הוַעד עמוֹ וגם כמה נכבדים אחירים. כוּלם סקרוּ בהנאה את מראה החצר על מאוֹת בני הנעוּרים הלבנים, הצוֹחקים, העוֹמדים מוּכנים לכל צו.

והנה הוּנף מטה המנצחים ביד המוֹרה לזמרה ו“התקוה” התרוֹננה לתוֹך אויר הזיו. הכוֹל עמדוּ מתוּחים ונרגשים, ויפה מכוֹל עמידתם של משה ואבנר ועמיהוּד ורענן וכו', קציני ישׂראל בצבא עוֹתמן. אחרי “התקוה” ניגנוּ את ההימנוֹן התוּרכּי, וגם אוֹתוֹ שמעוּ בעמידת דוֹם. אחרי נגינת שני ההימנוֹנים נסתלקה התזמוֹרת הצידה, ועל פי רמיזת ידוֹ של המנהל נתקרבה החי"ת אל המרפּסת עד המקוֹם שהגבּיל להם רכבי.

אז תחל פרשת הנאוּמים לכבוֹד האוֹרחים. פתח ד“ר חוּר. וּראה פלא, קוֹלוֹ היה הפעם כמזיגה נכוֹנה של קוֹלוֹת ד”ר עבדקן וד“ר זלדקן יחד, והדברים יצאוּ מפיו חיים וּמאירים ונכנסים לאוֹזן. אמרוֹת אחדוֹת היוּ מוּצלחוֹת מאוֹד, וּפעמים אחדוֹת הביאוּ את השוֹמעים לידי צחוֹק. הקצינים הביטוּ זה אל זה כמוּפתעים בעוֹנג וחייכוּ בעיניים מליאוֹת חיים. אחר דיבר קצרוֹת ראש הוַעד, אחריו דיבר ארוּכּוֹת ד”ר יוֹסיפוֹן ותיבּל את נאוּמוֹ במאמרים ארמיים מן התלמוּד וּבפתגמים לאטיניים משל הוֹראציוּס וקיסר. לבסוֹף נקרא אחד הקצינים, הוּא משה, הנמוּך מכוּלם, להשיב.

הוּא נעץ שתי ידיו בעץ המשענת. שחרחר היה וצנוּם, בעל שׂפמפם צעיר ועיניים מבריקוֹת לוֹ. הכוֹל ידעוּ שאין כמוֹהוּ לידיעת לשוֹנוֹת וּלמוֹתק שפתיים. הוּא פנה במלים אחדוֹת אל המוֹרים, מוֹריו, וּמיד עבר אל התלמידים חביריו הגדוֹלים והקטנים, וסיפּר להם במשפטים קצרים, אך חוֹתכים וציוּריים, מה שעבר עליהם בקוֹשׂטא וּבבית הספר הצבאי, מה שלמדוּ וּמה שהשׂיגוּ וּמה שהם מקוים לעשׂוֹת לטוֹבת המוֹלדת הגדוֹלה, היא הממלכה העוֹתוֹמנית, וּלטוֹבת המוֹלדת הקטנה, היא ארץ ישׂראל האהוּבה. בראש כל הגדוּדים של ה“טוּרקטש־בּילמאיאן” (שאינם יוֹדעים תוּרכּית) צוֹעדים ה“עיבּראנילאר” (העברים). הם מצטיינים בכוֹל: בסדר, במשמעת, בתפיסה, באוֹמץ לב. בתמוּנוֹת עסיסיוֹת אחדוֹת שׂירטט את מראה קוֹשטא וים השיש ואיי הנסיכים. דיבוּרוֹ העברי הרענן והטבעי נסך קסם על השוֹמעים.

כשגמר לא היה קץ למחיאוֹת הכּפּיים ולקריאוֹת הידד. אחת מתלמידוֹת השמינית השמיעה פתאוֹם קוֹל צוָחה:

– משה, דבּר מעט תוּרכּית. אנחנוּ רוֹצים לשמוֹע.

צחוֹק גדוֹל פרץ מכל העברים. משה הביט אל חביריו כשוֹאל, וּכשרמזוּ לוֹ בעיניהם בעליצוּת “כן”, עמד והרעים משפּט ארוֹך וּמשוּנה בלשוֹן המוֹנגוֹלית המידרדרת.

גם המעוּלים שבתלמידי אנור־בּיי לא הבינוּ אפילוּ מלה אחת. בכל זאת ליווּ את דבריו ברעם של מחיאוֹת כּפּיים.

וּבזה תמה פרשת קבלת הפּנים. התלמידים והקהל נתערבּבוּ יחד בחצר, כוּלם נדחקים אל המרפּסת המליאה. הקצינים, אחרי שהחליפוּ דברי נימוּס אחדים עם הגדוֹלים, קפצוּ מעל למשענת והתערבוּ בתוֹך חבריהם התלמידים, הגדוֹלים עם הקטנים, וּשני הצדדים היוּ מאוּשרים בהמוּלה העברית החמה.

באוֹתוֹ רגע נפתחה דלת חדר המוֹרים ואל המרפּסת יצא – אביו של נתן שטילזוֹן. ד"ר חוּר, כטוֹב לבוֹ בחגיגה שהצליחה, קיבל את הבא בקריאת שׂמחה, אחז בידוֹ וּמשכוֹ אל המשענת להראוֹתוֹ את הקצינים בתוֹך קהל הילדים. הוּא נמשך אחרי המנהל כמשוֹלל רצוֹן. רבוֹת נלחם היוֹם בנפשוֹ, עד שהחליט לבוֹא לראוֹת את הצעירים, שחזרוּ מקוֹשׂטא. הוּא עמד כפוּף מעט והסתכּל בעיניים לוּטוֹת דמע אל הבחוּרים היפים, הבריאים, העליזים, יפי התנוּעוֹת. אילוּ הניחוּ אז לנתן שלהם ללכת עמהם לקוֹשׂטא, בוַדאי היה גם הוּא עכשיו בתוֹכם…

והנה נשמע קוֹלוֹ הצלוּל של משה מתוֹך ההמוֹן:

– אה, מר שטילזוֹן, טוֹב שבאת. הבאתי לך דרישת שלוֹם מנתן. נזדמַנוּ עמוֹ בתחנת עפוּלה. אני אוֹמר לך: פלח מלידה! זקן כזה! לוֹבש “רוּבּאשקה” עם פתיל חגוֹרה… אבל בחוּר חמד. תיכף הכרתיו. שינה את שמוֹ ל“חרישי” ועוֹבד במרחביה. בחוּר כארז! חמישים אלף כמוֹהוּ – וארץ ישׂראל היא שלנוּ. יוֹתר מקציני מלחמה דרוּשים לנוּ קציני אדמה. הוּא דרש בשלוֹמכם. אפשר שיבוֹא לפסח הביתה…

שטילזוֹן שמע ולא האמין למשמע אוֹזניו. הוּא עמד ורעד. וּפתאוֹם רץ וירד אל החצר, נפל על צוארי משה וחיבקוּ בכל כוֹחוֹ.

כשחזר אל המרפּסת תפסוֹ ד"ר חוּר בזרוֹעוֹ ואמר לוֹ בקוֹל רם, שהכוֹל ישמעוּ:

– אמרתי לך, מר שטילזוֹן, שאשתדל להיוָדע היכן נתן… הנה משה ראה אוֹתוֹ, והוּא בריא ושלם. לחינם דאגתם… רעייתך איננה פה?…

ובאוֹמרוֹ זאת לא ראה עוֹד את שטילזוֹן, כי נדחק לדבּר אל הרוֹפא ד"ר ציפּין, שבא ברגע זה לבוּש גם הוּא מַדים של יוּז־בּאשי זקן והמקטרת הקצרה שבפיו צוֹחקת.

 

[י] בין שתי נשים שרות    🔗

באחד הרחוֹבוֹת הקצרים, האחרוֹנים בפרבר, אשר משני עבריו נמתחוּ בתוֹך החוֹל אבני שׂפה שבוּרוֹת, וּביניהן אבני קוּרקאר מפוּזרוֹת, כזכר לכביש שהוּחל להיסלל עם פרוֹץ המלחמה, עמדוּ שני בתים קטנים, אדוּמי גגוֹת ואפוֹרי תריסים, מוּבדלים זה מזה בערבת חוֹל נשקפת על פני הים – משׂחק לרוּחוֹת וּמַעבר לתימנים שוֹכני “שכוּנת הפּחים”. בית אחד היתה לוֹ גדר של בּלוֹקים נמוּכה, וּשניים אוֹ שלוֹשה קיקיוֹנוֹת, גידוּלי בּר, הוֹריקוּ מעבר לגדר, במקוֹם שנוֹעד להיוֹת גינה. הבית השני עמד עירוֹם מגדר, והחוֹל שירד בלי הרף חשׂף את יסוֹד האבנים חסר הטיח, והגזוּזטרה הגדוֹלה עם שש מדריגוֹת הבּיטוֹן נתבּקעה במקוֹם חיבּוּרה עם הקיר בקיע רחב ככף יד והיתה נראית כתלוּיה בנס.

הבית הגדוּר היה ביתוֹ של סימוֹן בן הדיה, יליד אמשׂטרדאם, מי שהיה פקיד אחראי במוֹסד יישוּבי חשוּב, ולפני שנה, עם סגירת המוֹסד בשל המלחמה, פּוּטר וקיבּל סכוּם גדוֹל בתוֹרת פּיצוּיים. בכסף זה, שהחליפוֹ במטבעוֹת של זהב, חי הוּא וּמשפּחתוֹ: אשה בלתי שפוּיה וארבעה ילדים, אחד קטן מחבירוֹ.

בן הדיה היה גבר יפהפה, גבה קוֹמה, בהיר שׂיער וחלק פנים ולוֹ עיניים גדוֹלוֹת וחמוֹת, שקיטוֹת מאוֹד. לבוּשוֹ מהוּדר ודיבּוּרוֹ מתוּן ושקוּל, כהילוּכוֹ ברחוֹב עם המקל היקר התלוּי לוֹ תמיד על זרוֹעוֹ. הנתינוּת הנייטראלית ואמוּנתוֹ בנצחוֹנה הקרוֹב של ה“הסכּמה” הוֹסיפוּ לוֹ ביטחוֹן ונחת, להבדיל משאר יוֹשבי הפרבר, שרוּבם היוּ מליאי רוֹגז וייאוּש בשל נצחוֹנוֹתיהם של הגרמנים. מאין לוֹ כל עבוֹדה, היה מאריך לישוֹן בבוֹקר, וּבעשר אוֹ באחת עשׂרה היה יוֹצא מביתוֹ על מנת לחזוֹר בשעה מאוּחרת בלילה. בחוֹדשים שההליכה בלילוֹת היתה אסוּרה שיחד את ראש השוֹמרים הערבי והיה יכוֹל ללכת לביתוֹ בכל שעה משעוֹת הלילה. אף על פי כן נתפּס פעם בידי משמר מחייליו של עאריף אפנדי והיה כלוּא במשך מעת לעת ב“סראיה” ביפוֹ, עד שהוֹציאוֹ הקוֹנסוּל ההוֹלאנדי. מאז היה זהיר בלכתוֹ, אך לא נשאר בביתוֹ אפילוּ ערב אחד.

מה עשׂה בן הדיה בימי בטלתוֹ? היה משׂחק בקלפים. נתלקטה חבוּרה קטנה מאנשי הפּרבר, וּבתוֹכם מהנדס צעיר, ששימש במשׂרה טוֹבה בממשלה, והאדריכל בעל שם הנשׂיא של ארצוֹת הברית, בוֹריס קלדם הקבלן, ועוֹד שלוֹשה אוֹ ארבעה אנשים אמידים אוֹ משׂתכרים יפה. בכל שבוּע היו משׂחקים בביתוֹ של אחד מבני החבוּרה, בית איש שבוּעוֹ – חוּץ מבית בן הדיה, בשל אשתוֹ שאינה שפוּיה. במשך השנה אכל בן הדיה כמעט את כל כסף הפּיצוּיים, בכל זאת לא ידע ביתוֹ מחסוֹר יוֹתר מבתיהם של אחירים, אמידים ממנוּ, שהיתה לוֹ הכנסה קבוּעה כמעט ממשׂחק הקלפים, וּמזמן לזמן ידע לקבל ממכּריו גמילת חסד על מנת להחזיר בקרוֹב, ולפני שהחזיר את המלוה הראשוֹנה ביקש שנייה והבטיח להשיב בקרוֹב – אחרי ה“מוֹראטוֹריוּם”. גבר חמוּדוֹת שהיה פקיד אחראי, הנוֹהג בעצמוֹ כבוֹד וחשיבוּת, מהדר בלבוּשוֹ ובדיבּוּרוֹ והוּא מטוּפּל באשה חוֹלה וּבארבעה ילדים בשעת חירוּם כזוֹ – מי בעל נפש ויוּכל לעמוֹד בפניו?

אשתוֹ, שבבוֹאה עמוֹ לארץ עם בנם הבכוֹר, בן השנתיים, היתה יפה להפליא, חלתה ברוּחה בלידה השנייה. לאחר חוֹדשים מספּר נשתפּתה וילדה שוּב, ושוּב נטרפה דעתה מעט ושוּב נשתפּתה, ואחרי הלידה הרביעית – לא נתיישבה עליה דעתה עוֹד. ארבעה בנים ילדה, כוּלם בריאים ויפים. מה היה שגעוֹנה? שהיתה מתייראה לצאת מן הבית ועוֹסקת כל הימים בסידוּר וּבניקוּי, לצוֹרך ושלא לצוֹרך, וּבשעת עבוֹדתה היא שרה שירים הוֹלאנדיים בקוֹל דק ונוּגה, סדוּק וחוֹלני, נוֹגע עד הלב. סוֹגרת את חלוֹנוֹת שלוֹשת החדרים, עוֹנדת לשׂערה השחוֹר והשוֹפע מטפּחת צבעוֹנית, מהלכת מחדר לחדר, מטלטלת מצעוֹת וכלים וּמשמיעה את זמרתה התמידית, הנשמעת על פני חוּץ. מהיוֹתה כלוּאה תמיד בבית הלבּינוּ פניה ותפחוּ, וּכשקרבה לפעמים אל החלוֹן ועמדה להביט החוּצה, היה העוֹבר עוֹמד משתאה ליוֹפיה המוּזר של האוּמללה. אבל אך הרגישה במבט הרוֹאה, מיד עשׂתה לוֹ תנוּעת יד שילך הלאה, והיא עצמה חזרה לעסקנותה בחדרים וּלזמרתה השוֹברת לב בדקוּתה החוֹלנית.

משוּם כךְ היוּ יוֹשבי הפּרבר סוֹלחים לוֹ לבן הדיה, שהוּא מוֹקיר רגליו מביתוֹ, וגם את משׂחק הקלפים לא חשבוּ לוֹ לחטאה.

מלבד ניקוּי הבית המוּפרז, שהיה בוֹ משוּם טירוּף, היתה להוּטה גם אחרי ניקוּי בגדיו של בעלה. תאוה משוּנה היתה יוֹקדת בלבה לראוֹתוֹ מצוּחצח וּמהוּדר, והיתה מגהצת את לבניו וּמברשת את בגדיו וּמכינה לוֹ הכוֹל על השידה ליד מיטתוֹ, שלא יחסר דבר בצאתוֹ מן הבית. וּבצאתוֹ היתה מתבוֹננת בלבוּשוֹ, מיישרת קמט ונוֹטלת חוּט אוֹ שׂער נוֹצה שדבק בבגדוֹ. יוֹפיוֹ וּלבוּשוֹ של בעלה־אלילה היוּ ממַלאים אוֹתה אוֹשר גדוֹל. לעוּמת זאת הזניחה כמעט לגמרי את המטבח, ולא דאגה להכין מזוֹנוֹת לילדיה (בן הדיה אכל על פי רוֹב בחוּץ) וּבעצמה היתה אוֹכלת כפיד של תרנגוֹלת מן המצוּי במזוה.

בתחילה, בעוֹדוֹ פקיד בעל משׂכּוֹרת הגוּנה, היה מחזיק ספרדיה זקינה מנוה צדק, שבישלה לכל בני הבית, אבל משלא יכוֹל לשלם, הלכה הספרדיה, והילד הבכוֹר, שהיה עתה בן אחת עשׂרה, לקח על עצמוֹ את עניין המזוֹנוֹת. בהסכּמת אביו חדל לבקר בבית הספר והתמסר כוּלוֹ לעוֹל הבית. בכל בוֹקר, לפני צאתוֹ למשׂחקוֹ, היה האב נוֹתן על ידוֹ את הסכוּם הדרוּש לצוֹרכי היוֹם, והנער היה יוֹצא אל השוּק וקוֹנה מה שקוֹנה וּמביא הביתה וּמכין אוֹכל לוֹ וּלאמוֹ ולשלוֹשת אֶחיו. לפעמים היתה האֵם נכנסת לרגע למטבח ועוֹזרת מעט על ידוֹ, וּמיד חוֹזרת לעבוֹדתה בחדרים, מסיעה את הכלים ממקוֹם למקוֹם, מקנחת את הרהיטים במטלית אוֹ במטאטא של נוֹצוֹת, אוֹ מגהצת את לבניו של בעלה וּמשוֹררת את ניגוּניה, שנעשׂוּ יוֹתר ויוֹתר דקים וּמטוֹרפים. ברוֹב הימים התרגלה למצוֹא במזוה פרוּסת לחם עם עגבנייה, אוֹ מאכל אחר ממה שנוֹתר, ואוֹכלת בהליכה. ואם לא מצאה – היתה צמה בלי תרעוֹמת, אלא שעם זה נעשׂה קוֹלה דק וּמוֹשך יוֹתר, משל לחוּט של דם נמשך מן הלב. שני ילדים אחירים למדוּ בבית הספר, והם לבוּשים בגדים קרוּעים ולא־נקיים, יחיפים על פי רוֹב, כי להם לא דאגה האֵם כלל, כמעט לא הרגישה בהם, והקטן מכוּלם, עמי’לי, ילד כבן שלוש, היה מתגוֹלל כל הימים בחוּץ, בחוֹל אוֹ על הגדר, אוֹ גם בחצרוֹת הבתים הקרוֹבים. ילד שקט היה, מתוֹק עיניים ואדוֹם שפתיים, נמשים גדוֹלים בפניו הרחבים והוּא מביט מתוֹך עצבוּת וּמתוֹךְ בינה של גדוֹל. מחיבּה וּמרחמים היוּ נשים זרוֹת מאכילוֹת אוֹתוֹ, ולפעמים גם רוֹחצוֹת את פניו וסוֹרקוֹת את שׂערוֹ. נוֹסף על יוֹפיוֹ היתה בוֹ בילד איזה תוּגה לוֹקחת כל לב. לעתים היה יוֹשב שעוֹת רצוּפוֹת על עמוּד בגדר הבּלוֹקים של ביתם, מכנס את רגליו הערוּמוֹת תחת הכוּתוֹנת הארוּכּה והמזוֹהמה ושוֹלח מבטוֹ הנוּגה אל הרחוֹב השוֹמם, כשמאחוֹריו שרה אמוֹ שאינה שפוּיה בחדרים סגוּרי החלוֹנוֹת.

– מה אתה עוֹשׂה, עמי’לי?

היה הילד מוֹשך את הכוּתוֹנת לכסוֹת את רגליו ועוֹנה בקוֹל של גוֹזל:

– אני יוֹשב.

– כבר אכלת?

– כן. אצל הדוֹדה “בּוּסקי” (זאבּוּרסקי. שם משפּחה באוֹתוֹ רחוֹב).

– למה אתה לא נכנס הביתה?

– ככה. פה טוֹב.

הדוֹבר נוֹגע בידוֹ על שׂערוֹ המתוּלתל של הילד והוֹלך לדרכוֹ בלב מתחמץ.

וּבבית השני, זה שאין לוֹ גדר כלל וּגזוּזטרתוֹ נראית כתלוּיה בנס, גר זוּג חשׂוּך בנים לוי בּרזילי, איש רזה וּקטן קוֹמה, ואשתוֹ השמינה. היה לוֹ לברזילי אח עשיר במוֹשבה גדוֹלה שבשוֹמרוֹן. כשלוֹש שנים לפני המלחמה העלהוּ אחיו מאוּקראינה ויסד לוֹ בית חרוֹשת קטן למרצפוֹת. מתעשׂייה זוֹ התפּרנס ברזילי בשוֹפי, וגם חסך מעט וּבנה (בהלואה שאחיו ערב לה) את ביתוֹ זה בעל שני החדרים. אבל משבאה המלחמה וּתנוּעת הבניין שבתה כוּלה ולא היה מי שיקנה את המרצפוֹת – נשאר בלא פרנסה. את מעט הסחוֹרה המוּכנה מכר בזוֹל לתימנים בשביל צריפיהם, ולא השאיר לעצמוֹ אפילוּ לצוֹרך גדר. דפוּסי הברזל התגוֹללוּ מאחוֹרי הבית שבוּרים וחלוּדים, ואת לוּחוֹת העץ האפוֹרים מצימנט ביקע קימעה קימעה להסיק את דוּד הכביסה. להוָתוֹ התעתמן ואחיו כבר שילם בעדוֹ פעמיים “בּדל” והוֹדיע שיוֹתר לא ישלם. אינוֹ יכוֹל. גם הוּא נשאר בחוֹסר כוֹל. יש לוֹ הרבה דוּנאמים אדמה, וגם פרדס גדוֹל, אבל מה מוֹעיל בהם אם אינם מכניסים אפילוּ למחיית ביתוֹ. היה ברזילי נוֹסע מזמן לזמן למוֹשבה בשוֹמרוֹן וחוֹזר עם שׂק של מכוֹלת וּבישליקים אחדים בכיס, שהוֹציא “במלקחיים” מידי אחיו, ונוֹתן הכוֹל לאשתוֹ השמינה, רבת התיאבוֹן.

וּבקיץ זה כבר כלוּ כל הקיצין. האח שבמוֹשבה שילחוֹ בפעם האחרוֹנה ריקם מביתוֹ. רק שׂכר הדיליז’אנס שילם בעדוֹ. לא היתה לפני ברזילי דרך אחרת אלא לצאת לעבוֹדה. השתדלוּ בשבילוֹ אצל הקבלן בּוֹריס קלדם, וזה המציא לוֹ גם “וסיקה” (תעוּדה) וגם עבוֹדה בסלילת כביש בדרוֹם, לעבר המדבר. כל ימוֹת השבוּע היה ברזילי בכביש, מייבּש את גוּפוֹ הקטן והצנוּם בחמה הלוֹהטת וחוֹזר לביתוֹ רק בשבּת עם שׂכר השבוּע הזעוּם, לתת ביד אשתוֹ לצרכיה כל השבוּע. עוֹר פניו מקוּלף וּבשׂרוֹ האדים כצלוּי. במקוֹמוֹת אחדים נראוּ פניו כאילוּ נרפּאוּ מצרעת. עיניו נעשׂוּ עקוּמוֹת ומכוּוצוֹת, כאילוּ לקוּ בגרענת, ידיו העלוּ יבּלוֹת וצלקוֹת. אין איפוֹא כל פלא, שאשתוֹ היתה מחכה ליוֹם הראשוֹן, שיצא שוּב לפוֹעלוֹ. הוּא נתמאס עליה וּבמוֹחה הכבד, העצל והמשוּעמם של אשה עקרה, התחילוּ רוֹחשים הירהוּרי עבירה סתוּמים, שניזוֹנוּ מבּשׂרה הבּריא, מאכילתה הגסה, וּמבדידוּתה בבית העוֹמד בתוֹך ערבת חוֹל.

בוֹקר אחד איחר בן הדיה לצאת מביתוֹ. כבר הוּחש באויר חוֹם של צהריים, והחמה היתה תלוּיה במרוֹם כאגן מתכת מבהיק אוֹר דוֹקר, והחוֹל הלבן מחזיר כנגדוֹ את הלהט שקלט. הוּא פסע מדוּדוֹת במעבר מביתוֹ אל הרחוֹב, והנה הגיע לאוֹזניו מן העֵבר השני של ערבת החוֹל קוֹל אשה מזמר, קוֹל עבה וגשמי מאוֹד. הוּא הפסיק את הילוּכוֹ המתוּן, קוֹמתוֹ הגבוֹהה נזדקפה וּפניו אל הבית הקטן. והנה ראה בגזוּזטרה התלוּיה את אשתוֹ של ברזילי חוֹבקת בזרוֹעוֹתיה המגוּלוֹת כמה כרים גדוֹלים וּכנף סדין נגררת לארץ, לשׂים על קיר הגזוּזטרה בחמה, וּבלכתה השמיעה את זמרתה, בקוֹל תאוָני, צרוּד, מגרה.

קוֹל זמרה זה הטיל בלבוֹ של הגבר גדוֹל הבשׂר, שחי זה שנים מספּר חיי פרישוּת, גל של דם אחר, זר, אך מוּכּר לוֹ מימים עברוּ. מראה האשה שמינת הזרוֹעוֹת עם מצע המיטה החבוּק הרחיב את עיניו והביא בבשׂרוֹ גירוּי מכאיב כמעט. וּמהיוֹתוֹ איש מהיר מחשבה והחלטה (בניגוּד למתינוּת הילוּכוֹ ודיבּוּרוֹ) אמר לנפשוֹ: “מן הראוּי לסוּר פעם לבית ברזילי, כי אין האיש בביתוֹ”… וּלאחר שחשב את המחשבה עד תוּמה, המשיך במהלכוֹ המדוּד ויצא לרחוֹב לבוֹא אל בית הארדיכל, ששימש השבוּע בית וַעד למשׂחקים.

למחר הקדים מעט לצאת, וּבעוֹברוֹ על אבן השׂפה לפני בית ברזילי, מוּל פני הגזוּזטרה, נשתהה והביט כה וכה, וּבראוֹתוֹ כי אין איש רוֹאה, בא אל הבית.

מאז והלאה היה סר בכל יוֹם לשעה לבית ברזילי.

במשך כמה שבוּעוֹת לא ידע איש בפרבר את דבר בוֹאוֹ של בן הדיה אל האשה השמינה. תמיד עלה בידוֹ לכוין רגע, שאין עין רוֹאה מסביב. גם אשתוֹ המעוֹרבת בדעתה לא קרבה כל אוֹתם הימים אל החלוֹן ולא ראתה את אלילה הוֹלך אל בית השכינה. אבל מאוֹתוֹ יוֹם גברה זמרתה של אשת ברזילי מעל הגזוּזטרה, וּמתוֹך הבית, וקוֹלה העבה נעשׂה עוֹד יוֹתר גשמי ותאוָני, עד שהיה מרגיז את יוֹשבי הבתים שקוֹלה הגיע שמה.

– מילא, זוֹ, החוֹלה, שרה מפני שאינה שפוּיה, אבל מה מנסרת זוֹ תמיד בקוֹל “עגלה ערוּפה” שלה? – היה מתרגז גילר, שגר אמנם הרחק משם, ברחוֹב השני, אבל זמרתה של האשה הגיעה אל החלוֹן האחוֹרי שבחדרוֹ אשר בקוֹמה השנייה. הוּא גם היה הראשׁוֹן שראה את בן הדיה נכנס לבית האשה והגיד לאחירים. וּמאז נוֹדע הדבר לשכינים קרוֹבים וּרחוֹקים, שקיבלוּ את הדבר, תחילה בתמיהה, אחר כך ברוֹגז וּלסוֹף בשויוֹן נפש. גם לילדיו הגדוֹלים של בן הדיה נוֹדעוּ הליכוֹת אביהם אל אשת ברזילי, אך הם קיבלוּ ושתקוּ, כי יראוּ אוֹתוֹ ואהבוּהוּ על נוֹעם דרכיו עמהם, שהיה מלטפם וּמדבּר אליהם טוֹבוֹת וּממציא להם מעט צוֹרכיהם בכל יוֹם, וּלעתים גם מתנה קטנה. רק היא, אשתוֹ שאינה שפוּיה, לא ידעה כלוּם והיתה מוֹסיפה לשיר את ניגוּניה בקוֹל שנעשׂה דק יוֹתר, כמעט לא ארצי, אך נשמע יפה ברחוֹב.

ורוֹב שעוֹת היוֹם, ביחוּד בבוֹקר, בהידוֹם הפרבר מרעשם של הקטנים שהלכוּ לבתי הספר, היה נשמע ברחוֹב הקצר והמרוּחק, נישׂא מבית לבית על פני ערבת החוֹל, הדוּאֶט המוּזר של שתי הנשים, קוֹל שירה הדק, שיש בו כּלוֹת הנפש, של האשה החוֹלה, וקוֹל זמרתה הגשמי, השׂבע, של אשת הבּשׂרים, שמצאה את סיפּוּקה. רק בשבתוֹת היה הקוֹל השני משתתק וקוֹלה של החוֹלה נמשך מתוֹך יתמוּת. כי בשבתוֹת היוּ שני הבּרזילים מתקשטים בבגדיהם הטוֹבים, השמוּרים בארוֹנם מלפני המלחמה, והיוּ יוֹצאים כזוּג נאהבים לטייל בתוֹך המוֹן המטיילים ברחוֹב הרצל. והוּא, בן הדיה, אם לא ישב אוֹתה שעה עם חביריו אל שוּלחן הקלפים, היה עוֹבר גם הוּא הדוּר בקוֹמתוֹ וּמתוּן בפסיעתוֹ, מקלוֹ הנאה תלוּי לוֹ על זרוֹעוֹ, וּבעוֹברוֹ על הזוּג חייך והמתיק עיניו לאשה, וּבעלה לא ראה ולא הרגיש. וּלמחר, בצאת ברזילי עם תרמילוֹ ועם ה“וסיקה” ליפוֹ, כדי למצוֹא דיליז’אנס ההוֹלך דרוֹמה – בא בן הדיה בשעה הקבוּעה אל האשה בבית.

חייו עם האשה הזרה עוֹד הרבּוּ את מתינוּתוֹ והליכוֹתיו בחשיבוּת. עתה צריך היה לדאוג מעט גם לה, לאשה האחרת, וּמן הממתקים שהביא לפעמים בכיסוֹ בשביל ילדיו, היה מפריש מנה גם לה. כי אדם טוֹב היה ואוֹהב את הנתינה. אילוּ היתה לוֹ הכנסה הגוּנה, כמו לקלדם, למשל, היה נוֹתן לכל נצרך. אך גם הלקיחה לא ציערתוּ.

כל יוֹדעיו ידעוּ את דבר ביקוּריו אצל האשה השמינה. וּפעם, בחום המשׂחק, הרשה לעצמוֹ המהנדס הצעיר הלצה לא נקייה בעניין זה, וּשאר המשׂחקים הוֹסיפוּ פּילפּל וּצחוֹק ברוֹב הנאה. וּראה, בן הדיה לא נפגע מלצוֹנם והתלוֹצץ גם הוּא, ורמז כמה רמזים שקוּפים, שעלוּלים היוּ לעוֹרר השערוֹת בנוֹת משקל יוֹתר מששיערוּ בעצמם. מאז היוּ שוֹאלים אוֹתוֹ בגלוּי לשלוֹמה של “הגברת האחרת”, והוּא היה משיב בלי בוּשה. וּפעם אמר בפשטוּת רבה, שהוּא בכלל בעד פּוֹליגאמיה, וניבּא; כי אם נשוּב להיוֹת עם בארץ ישׂראל, בוַדאי נחדש ימינוּ כקדם ונישׂא נשים אחדוֹת, כאבוֹתינוּ הקדמוֹנים וכישמעאלים היוֹם… הם צחקוּ נבוּכים קצת, והוּא השתמש במבוּכתם ואסף בקלוּת את זכיוֹתיו.

היה יוֹם של חמסין וּבערב שלאחריו ירד ערפל דחוּס וחם. הלבנה המליאה נוֹצצה בעד האד כגלגל של בדיל. הבתים נראוּ כגוּשים בלתי מסוּימים שטים בתוֹך הערפל הלח, שנח על המדרכוֹת, על הגדירוֹת ועל הנטיעוֹת המעטוֹת בשכבת טל כבידה.

בן הדיה שב לביתוֹ אחרי חצי הלילה. הוּא החיש מעט את צעדוֹ בדממת הרחוֹב, כדי שבגדיו לא ירטבוּ ביוֹתר. כשהגיע סמוּך לביתוֹ עמד והסתכל. ביתוֹ היה כוּלוֹ גוּש אפילה, אך מחלוֹן חדרה של אשת ברזילי בקעוּ ניצנוּצים של אוֹר מעט.

ברוּר היה לוֹ, שעליו ללכת אל האוֹר. הוּא פסח על אבן השׂפה וּפנה אל פינת גדר ביתוֹ, כדי לחצוֹת את החוֹל אל הבית השני, והנה השגיח במשהוּ מַלבּין־מאפיר על עמוּד הפּינה.

כשניגש שמה שמע קוֹל חרישי, ממוּשך ונוּגה מאוֹד:

– אבא, לאן אתה הוֹלך?

– מי זה? עמי’לי? – קרא בן הדיה מוּפתע ונפעם כאחד – מה אתה עוֹשׂה פה בלילה?

– אני יוֹשב. אַל תלך שמה…

– בשעה זוֹ אתה בחוּץ? למה אינך במיטה?

– לא יכוֹלתי לישוֹן ויצאתי. קח אוֹתי הביתה…

לבוֹ של בן הדיה נכמר בוֹ כאשר לא נכמר מימיו. הוּא חבק את ילדוֹ והרימוֹ מעל העמוּד. לחץ אל לבוֹ את הגוּף הקטן, הענוֹג, הנתוּן בתוֹך הכוּתוֹנת הארוּכּה, הוֹשיבוֹ על זרוֹעוֹ וחש מבעד לבד הדק את רגליו הרכּוֹת, הנלחצוֹת בכוֹח אל גוּפוֹ. הוּא חזר ועבר עמוֹ את פתח השער בגדר וּנשׂאוֹ במַעבר החוֹל, עד שהגיע אל דלת החדר הראשוֹן, חדר הילדים. פתח את הדלת ונשׂא את הילד בתוֹך האפלוּלית הבּהירה עד מיטתוֹ הקטנה שבפּינה והוֹרידוֹ אל המיטה. שאר הילדים דממוּ על משכבוֹתם. הוּא גחן על הילד ודיבּר בלחש:

– תשכב עמי’לי. הבאתי לך תמרים. ־ והוּא הטעים בחיבה את המלה המתוּקה.

– תן לי, אבא’לי, ארבעה תמרים.

– למה, ילדי, ארבעה?

– צריך בּשיל (בשביל) אהוּד וּבשיל נעמן ובשיל אביב, וגם בּשיל אמא…

בן הדיה הוֹציא מכיס מעילוֹ את שׂקיק הנייר עם התמרים היבישים, הוֹציא מתוֹכוֹ אחדים ודחק את כוּלם לתוֹך כף ידוֹ של הילד וסגר עליהם האצבעוֹת הקטנוֹת.

– קח הרבה. יש לי די בשביל כוּלם…

הילד שכב על צידוֹ, השמיע אנחה כבידה והתחיל כוֹסס את התמרים.

בן הדיה הקשיב לדוּמיית הבית וּלנשמת אפּיהם של ילדיו הישינים. דלת החדר הפּנימית היתה סגוּרה. אשתוֹ ישנה בחדר השלישי, באחוֹרי הבית. ידוֹ החזיקה בכיס בגדוֹ את שׂקיק התמרים וּמוֹחוֹ חשב: “היא תתענג מאוֹד על התמרים הטוֹבים…”

לאחר שעמד כך כמה רגעים, גחן על הילד וּנשקוֹ על ראשוֹ:

– עמי’לי, אני יוֹצא לעשׂוֹת…

הילד מצץ את התמר ולא אמר כלום. נדמה לוֹ לבן הדיה, שהוּא רוֹאה את עיניו הפקוּחוֹת של הילד.

הוּא פנה ויצא בחשאי בפתח שנכנס בוֹ. לבוֹ נשׂאו אל האשה הבּריאה, המחכה לוֹ על משכבה בחדר המוּאר במנוֹרת שמן קטנה.

 

[יא] ביום של חמסין    🔗

כמה ימים עמד חמסין קשה. הפרבר היה כוּלוֹ כמתעלף. דוֹמה היה, כאילוּ נתייבּש האויר בין בית לבית והרוָחים גדלוּ. לא היה נסתר מלהט החמה. צבעם הוָרוֹד של רעפי הגגוֹת החויר תחת הרקיע העוֹטה גוֹן צהבהב כעֵין אֵד דק. הגברים הבטילים מעבוֹדה התהלכוּ בחדרים מוּגפי התריסים ושרווּלי כוּתוֹנתם חפוּתים למעלה מן המרפּקים, והסתכלוּ בגידים הצבים וּבוֹלטים מבּשׂר הזרוֹעוֹת השׂעירוֹת. בכפּוֹת הידיים הוּרגשה גרדת מציקה. הנשים עירבוּ את זיעת החמסין בזיעת המטבח לפני השלהבת המתנפּצת והמרגיזה של פחמי העץ הגרוּעים בתוֹך הכּוֹפח. הילדים שהיוּ בבית התגוֹללוּ על מחצלאוֹת אוֹ על חלקת הרצפה הקרירה, קראוּ ספר אוֹ שרוּ בקוֹלוֹת צרוּדים אגב הרקדת הרגליים באויר.

בגינוֹת שלפני הבתים, על פני הערוּגוֹת החרבוֹת, התהלכוּ אנקוֹרים סוֹמרי נוֹצה וסוֹחבי כנף וּמַקוֹרם פּעוּר ונראה כשני מסמרים מפוּשׂקים. אחד מהם עלה ונתייצב בראש צינוֹר מים זקוּף, נשען על זנבוֹ ותקע את ראשׁוֹ לתוֹך חלל הצינוֹר מלמטה למעלה, שמא ימצא טיפּת מים. טיפּת מים לא מצא, אך אפלוּלית הצינוֹר וריח הטחב נעמוּ לוֹ והשהה שם את ראשוֹ רגעים ממוּשכים. צמחי הנוֹי המעטים נתלוּ עליהם חיורים וּממוּרטטים. אפילוּ ההיבּיסקוּס הטרוֹפּי פרחיו האדוּמים נתקמטו וּכמוֹ נתחרכוּ. מתוֹך “צלחת” יבישה, תחת גראויליאה צנוּמה, התפּרפּר חתוּל כמוֹ תרנגוֹלת, זקף את ארבע רגליו כלפי מעלה וחיכּך את גבּוֹ באדמה הנוּקשה.

זרם המים בברזים נתמעט ולקוֹמוֹת השניוֹת לא הגיעוּ המים כלל. כשפּתחוּ את ברז המקלחת נשמע בצינוֹר חילחוּל נבוּב והמסַננת נשארה תלוּיה על הראש יבישה.

בבית שהיה שם ילד חוֹלה פרשׂוּ על הרהיטים, לפי עצתוֹ של ד"ר ציפּין, סדינים שרוּיים במים והחליפוּם בכל חצי שעה. הילד החוֹלה בעט בסדין שתחתיו וצעק: “אני רוֹצה מקלחת!”, וּכשאמוֹ הסבּירה לוֹ, שאין מים בצינוֹר וגם אסוּר לוֹ “להתקלח” – התהפּך בתנוּעה קאפּריסית, שכב על בטנוֹ ולטש כנגדה עיניים גדוֹלוֹת, נכוֹנוֹת לקפוֹץ מחוֹריהן.

גליוֹן “החרוּת” מאתמוֹל היה מרשרש ביד יבש וּמרגיז את העצבים, שוּליו הצהיבוּ והסתלסלוּ, האוֹתיוֹת הגדוֹלוֹת, המספּרוֹת על כך וכך הרוּגים וּשבוּיים בחזיתוֹת המלחמה, נראוּ ישנוֹת מאוֹד, והנוֹטלוֹ הניחוֹ מידוֹ מתוֹך עיניים בּוֹחלוֹת. בששר הרהיטים נראוּ קוים לבנים של העץ במקוֹם שפקעוּ בוֹ השגמים. לוּח השוּלחן המתארך נתעקם בשני קצוֹתיו כלפי מעלה. מעט החמאה שבפינכּה נתמסמסה והזהיבה כדבש נוֹזל. הנער שחזר מבית האוּלפן לאחר השיעוּר הראשוֹן נטל בכפית ונתן בפה, מיד התחיל רוֹקק ורץ אל המטבח להדיח את פיו.

בערב, עם הדלקת האוֹר הרזה, נתגלוּ על מפּת השוּלחן רמשים רבים: זבוּבוֹנים מצבעים שוֹנים, חרגוֹלים שקוּפי גפּיים, ירקרקים וארוּכים, עבים וּקצרים, זוֹחלים וּמתעוֹפפים ונוֹפלים ככדוּרים וּבקוֹל נפץ על השוּלחן. היוּ שם גם זעירים מאוֹד, כחלחלים וּמגוֹן המים, כמעט לא נראים, שרצוּ ודילגוּ מתוֹך זריזוּת מרוּבּה. בתוֹכם התהלך בזעף, כבא מעוֹלם אחר, מרבּה רגליים שׂעיר וארוֹך, בן המוֹן רגליים נימיוֹת בכל צד.

על שכבת החוֹל המוּרטב שעל שׂפת הים רמשׂוּ המוֹני רמשׂים, והילדים שיצאוּ לרחוֹץ בים דרכוּ עליהם ברגליהם היחיפוֹת מתוֹך תאוַת נקם משוּנה. מבתי יפוֹ וּמגדליה נישׂא ניצנוּץ והיבהוּב של זגוּגיוֹת, ועל פני הים, שנראה חלק וחם וצדפי, כתערוֹבת של שמן ונפט, דממוּ סירוֹת מספּר מקוּפלי מפרשׂים. גוֹלמי הסלעים האפירוּ כרגבים חמים צפים מוּל נמילה השוֹמם של יפוֹ.

בבוֹקר היוֹם השלישי לשרב חש טרוֹי ליאוּת כבידה בגוּפוֹ, כאב חצי הראש והעדר כל תיאבוֹן. הוּא מדד את חוּמוֹ וּמצא שהוּא למטה מן הרגיל. השרירים נתרפוּ כסמרטוּטים. נשאר שוֹכב במיטתוֹ, קוֹרא והוֹזה לסירוּגין, עד ששמע מעבר לדלת הפּנימית את צילצוּל השעה האחת עשׂרה. נתגבר וקם, התרחץ והתלבש וחיכה לשעת הצהריים, שילך אל מרת צ’רקאסקי לאכול את ארוּחתוֹ יחד עם שאר ה“אוֹכלים” שם.

חדר האוֹכל של מרת צ’רקאסקי היה גדוֹל, גבוֹה וקריר. על סיפי שלוֹשת החלוֹנוֹת השרוּיים בצל עמדוּ בתוֹך קעריוֹת חרס “איבּריקים” מליאים מים, מדייתים תמיד כמזיעים. בנה הבכור, הנער הארוֹך תלמיד בית האוּלפן, נתמחה במלאכת צינוּן המים, וכל ה“אוֹכלים” היוּ מחבבים אוֹתוֹ משוּם כך, שהיה מגיש לכל דוֹרש מים קרים כמה שרצה. הוּא גם לימדם לאחוֹז בצואר הכּד ולצקת מתוֹך פיו אל הפּה סילוֹן קשתי, כדרך הערביים, אבל איש מהם לא יכוֹל לסגל לעצמוֹ אומנוּת זוֹ, והיוּ אנוּסים להסתפּק בשתייה מתוֹך ספל הפּח.

אף על פי שלא טעם היוֹם כלוּם, לא חש טרוֹי כל תיאבוֹן ואכל בצהריים כאדם העוֹשׂה חוֹבה בלתי נעימה. גם שאר “האוֹכלים” הניחוּ חצי מנֹותיהם, לצערה וּלבוֹשת פניה של מרת צ’רקאסקי. רק המוֹרה הרוָק יוֹנה בר יוֹנה אכל, כּדרכוֹ, ברעבוֹן וּבליקלוּק שׂפתיים, שקוּע ראשׁוֹ ורוּבוֹ בקערה שלפניו, אוֹזניו הגדוֹלוֹת קוֹלטוֹת שׂיחת המסוּבין והוּא רק מנהם בחוֹטמוֹ, כי פיו לא נתרוֹקן אפילוּ לרגע.

לאחר הארוּחה קם בר יוֹנה כפוּף קצת, כמנהגוֹ, אך שׂבע וטוֹב לב, וכך אמר לטרוֹי:

– אתה רוֹחץ בים? רצוֹנך, אבוֹא אליך בחמש ונרד יחד. השלטוֹן חדל להקפיד ורבים המתרחצים.

טרוֹי הכיר יפה את המוֹרה העממי בר יוֹנה. יליד חברוֹן היה, בן למשפּחה של אשכּנזים, מוּפלגים בנִגלה וּבנסתר. אביו מת בעוֹדוֹ במעי אמוֹ ונקרא על שמוֹ. חינוּכוֹ היה בבית דוֹדוֹ, אמרכּל של “החלוּקה” האמשׂטרדאמית. בקי היה בכל חדרי היישוּב החברוֹני, כּאשכּנזי כספרדי וכערבי, ידע את כל המסוֹרוֹת והאגדוֹת הכרוּכוֹת ב“מערת המכפּלה”, ב“אשל אברהם” וּב“קבר רחל” וּבשאר מקוֹמוֹת קדוֹשים לעברים ולישמעאלים. דיבּר ערבית ואספּניוֹלית וגם מעט צרפתית, וּכשמצא אוֹזן קשבת יכוֹל היה לספּר שעוֹת על שעוֹת ולא הריק אלא מעט מאוֹצרוֹ. דיבּוּרוֹ היה בלי צל של הוּמוֹר, אך מתוֹך איזוֹ התלהבוּת פלגמאטית שאינה משתנה לעוֹלם. בעיניו הקטנוֹת והעצוּבוֹת היתה אדמוּמית עכוּרה של אדם, שתאוָתוֹ דוֹלקת בוֹ תמיד, כי מעוֹלם לא באה על סיפּוּקה. בשׂיחתוֹ על ענייני אגדה וקבּלה היה כממשש את איש שׂיחוֹ לראוֹת עד כמה אפשר לשתפוֹ בדברים שבלב, וּמיד היה מתמלא אימוּן של התרגשוּת והתחיל לגלוֹת לוֹ דברים שבצנעה, על אהבוֹת שאהב בחברוֹן, בעוֹדוֹ נער בבית דוֹדוֹ, וּבירוּשלים, בהיוֹתוֹ תלמיד הסמינאר של “עזרה”, וגם כאן בתל אביב אהב כמה פעמים, על פי רוֹב שלא בידיעת העצם הנאהב, וגם כשהנערה ידעה על אהבתוֹ, לא החזירה לוֹ אהבה… כשהיה מספּר בדברים אלה היה כנתקף איזה חוֹלי, האדמוּמית העכוּרה שבעיניו גברה והיה מלחך בלשוֹנוֹ את שׂפתיו העבוֹת וּפיקת צוארוֹ עוֹלה ויוֹרדת בלי הרף. חיוּך מעוּקם עמד על פניו הלא יפים וקוֹלוֹ כאדם שדיבּוּק מדבר מתוֹך גרוֹנוֹ. זה כמה חוֹדשים שהיה מחזר אחרי טרוֹי לגלוֹת לוֹ את סוֹדוֹתיו.

בּר יוֹנה שמר את הבטחתוֹ וּבא בחמש בדיוּק, סנדלים תימניים ברגליו היחיפוֹת, ראשוֹ המסוּפּר מגוּלה על כל גבשוּשיוֹתיו תחת חוּפת השמשיה, שצבעה היה לפנים ירוֹק ושלא זזה מידוֹ כל ימוֹת החמה. פניו הסמיקוּ מאוֹד ועיניו היוּ מוּצנעוֹת תחת משקפיים שחוֹרים. שׂפתיו העבוֹת היוּ יבישוֹת וּסדוּקוֹת, והוּא ליחלחן בכל רגע בלשוֹנוֹ מתוֹך תנוּעה חזקה, שנראתה כאילו הוּא חוֹטפן וּבוֹלען וּפוֹלטן שוּב.

טרוֹי לקח מגבת וזוּג תחתוֹנים, כרכם בגיליוֹן של עיתוֹן והלך עם בּר יוֹנה. טרוֹי הלך יחף וּבקוֹמה זקוּפה, וּבר יוֹנה גרר את סנדליו והלך כפוּף מעט תחת השמשיה, ואת בית אחיזתה לחץ באגרוֹפוֹ אל לבוֹ. כל אימת שהלכוּ ברחוֹבוֹת הבנוּיים שתק, אך משיצאוּ אל החוֹלוֹת ואל המרחב, התחיל בּר יוֹנה מספּר מעשׂה ארוֹך בשיך ערבי מחברוֹן, שביקר אצלוֹ היוֹם והביא לוֹ חבילה של נרוֹת ששלחה לוֹ אמוֹ. אלה הם נרוֹת צבעוֹנים, שנוֹהגים להשתמש בהם בחתוּנוֹת, וּבבית דוֹדוֹ נשתמרוּ כמה חבילוֹת של נרוֹת כאלה מלפני המלחמה. מן הנרוֹת עבר לספּר על השיך, שהוּא אימאם ב“אל חרם”, הוּא המסגד שעל “מערת המכפּלה”, ועל ה“תוּרבּה”, אלוּ מצבוֹת האבן שעל קברוֹת האבוֹת המכוּסוֹת פּרוֹכיוֹת יקרוֹת, ועל הדרוישים סיפּר, הגרים בבתי ההקדש שמסביב למסגד, על מנהגיהם וזר מעשׂיהם… טרוֹי שמע את שׂיחוֹ של בּר יוֹנה וּבחצי ראשוֹ שאינוֹ כוֹאב חשב: “עוֹד מעט, חביבי, תגיע אל אהבוֹתיך האוּמללוֹת…”

הם עברוּ כבר כמה גבעוֹת חוֹל. בּר יוֹנה הסיר את הסנדלים מעל רגליו וּנשׂאם מתוֹך כוֹבד ראש וזיעה שוֹפעת בידוֹ הפּנוּיה. מרחב החוֹלוֹת הבהיק למרחוֹק. על רוֹב הגבעוֹת התפּתלוּ שׂריגי גפנים, פה ושם נראוּ קוֹצים של עשׂב חוֹל יבש. מימינם נמשכה חוֹמת בית העלמין העקוּמה, מצבוֹת לבנוֹת ואפוֹרוֹת שקוּעוֹת חציין בחוֹל הנוֹדד. משׂמאל – שכוּנת צריפי הפּחים של בני תימן, מטוּלאים וחלוּדים ודוֹממים, כמוֹ אין בהם נפש חיה.

השמש כבר נטתה הימה והלהט מלמעלה רפה מעט, אך הים היה מעלה אֵד חם וּורדרד, וּבמידה שהתקרבוּ אל שׂפתוֹ היה האויר כבד וּמעיק על הנשימה.

טרוֹי עמד ושאל את בן לוייתוֹ כמוֹ מתוֹך רוֹגז:

– במה תתרחץ? הרי אין עמך לא מגבת ולא בגד לרחיצה…

– אני? ־ ענה בר יוֹנה ־ אני איני רוֹחץ בים. איני יוֹדע לשׂחוֹת. מימי לא רחצתי במקוֹם גלוּי. אשב על החוֹל ואסתכּל.

כשהגיעוּ אל שפת הים מצאוּ שם כמה מניינים של מתרחצים, רוּבּם תלמידי בית האוּלפן. עם התלמידים היה המוֹרה הקירח, בעל עיני התכלת חסרוֹת הגבּוֹת, זה שדיבוּרוֹ משתרשר כגלגל של שעוֹן. היוּ שם עוֹד גברים אחדים וּבתוֹכם הזקן ניֶפּוֹמניאשצ’י, שקראוּ לוֹ בפרבר “קצאפּ”, על שם מבטאוֹ הרוּסי וּבוּרוּתוֹ המפליאה. גוּפוֹ של ניפּוֹמניאשצ’י, אף כי כבן שבעים, נשתמר ברעננוּתוֹ הבהירה, והיה אמן גדוֹל בשׂחייה. כשהים היה שקט, היה מוּטל שעוֹת על גבוֹ על פני המים, וכל העוֹבר על ידוֹ, הוּא אוֹמר לוֹ: “כמוֹ בווֹלגה. חי נפשי, כמוֹ בווֹלגה”. אוֹמר וצוֹחק כנגד החמה. המתרחצים מהם לבשוּ תחתוֹנים וּמהם היוּ ערוּמים לגמרי, שבגדי רחיצה לא היוּ בפרבר.

הרחק משם, כמאה צעדים ימינה, רחצוּ בהמוּלה עליזה נערוֹת ונשים, לבוּשוֹת כוּלן כוּתוֹנוֹת ארוּכוֹת, לבנוֹת וצבעוֹניוֹת. שני מחנוֹת המתרחצים לא קרבוּ זה אל זה, וּכשאחד הנערים ניסה להתקרב בשׂחייה אל מחנה הנשים, נשמעוּ משם צריחוֹת ואיוּמים, והרבה ידים ערוּמוֹת ניפנפוּ באויר והיזוּ מים, עד שעז הפּנים הפך פניו וחזר אל הגברים.

בּר יוֹנה ישב על גל של צדפים, רגליו היחיפוֹת כלפי המים העוֹלים ואינם מגיעים אליהן, והשמשייה פּרוּשׂה על ראשוֹ המסוּפּר, והוּא מסתכל במתרחצים בפה פּעוּר מעט. לצד הנשים לא העיז להביט.

טרוֹי התפּשט והניח את בגדיו על ידוֹ. את חוּט תחתוֹניו הידק על בטנוֹ.

– תוֹאיל להשגיח על בגדי. שכחתי ולקחתי עמי את השעוֹן.

טרוֹי נכנס לתוֹך המים השוֹקטים והפּוֹשרים. המרחק בין השמש וּבין קו האוֹפק לא היה רב. השמש, אף כי קרוֹבה כבר אל המים, עוֹד לא נצטללה מן האֵד הצהבהב והיתה מחממת את חלקת המים בלי להצית בהם צבע. ההמוּלה במקוֹם הרחצה היתה רבה. הנערים היוּ קוֹפצים וּמתהפּכים במים, צוֹעקים וּמפריחים הלצוֹת ככדוּרי משׂחק אל מוֹרם הקירח, שכל ראשוֹ הבהיק כמשוּח בשמן, והוּא מחזיר להם את הכּדוּרים ברוֹב זריזוּת וּבחיתוּך דיבוּרוֹ המשתרשר וּמהנה את בעליו. הזקן ניפּוֹמניאשצ’י צף על פני המים, גוּפוֹ מלבין וכפוֹת רגליו זקוּפוֹת וּמשיקוֹת זוֹ לזוֹ.

טרוֹי התענג על הרוֹך המרענן של מי הים. הוּא חצה והרחיק מן החוֹף, עבר על הזקן והקדימוֹ בשאלה: “מה? כמוֹ בווֹלגה?” ־ “חי נפשי, כמוֹ בווֹלגה”, ענה הזקן והתנדנד קלוֹת על הגלים. המים הגיעוּ כבר למעלה מחזהוּ של טרוֹי וכיסוּ את כתיפיו, רק ראשוֹ היה באויר, ואף על פי שלא ידע לשׂחוֹת, לא חשש כלל, שעמד כמוֹ בתוֹך אמבּטי וראה כל הזמן את קרקע החוֹל וחש אוֹתוֹ מוּצק תחת רגליו. גוּפוֹ נתרענן יוֹתר ויוֹתר, עד שהרגיש צוֹרך להניע ידיו ורגליו במים. וכיון שלא יכוֹל לעשׂוֹת כך במים העמוּקים חצה וחזר כחצי הדרך, עד שעמד בתוֹך רוֹב המתרחצים. מיד התחיל מטפּח בידיו וּברגליו על המים וּבתוֹכם, יוֹשב וקם וּמטביל ראשׁוֹ וּמשתדל להחזיק עיניו פּקוּחוֹת כדי לרוֹחצן במים המלוּחים.

כשנתייצב שוּב, חצי גוּפוֹ למים, ראה את דיסקוּס השמש מתקרב אל האוֹפק, עוֹד מעט ויגע במים. הוּא עמד כמה רגעים ממתין למראה השקיעה כאשר אהב. והנה נשמע קוֹל זעקה ממקוֹם הרחצה של הנשים. מסביב למקוֹם עמידתוֹ קמה בהלה, ריצה ושיכשוּך.

מה קרה שם? הוּא רץ עם הממהרים אל המקוֹם המבוּכה.

כשהגיע שמה כבר שמוּ את גוּפת הנערה הטוֹבעת וּנשׂאוּה על החוֹל, הרחק מעט מן הגלים.

– מה? בים שקט כל כך?

– איך קרה הדבר?

– היא “שׂחה” ליד הסלע וקיבלה מכה בראש.

– נוּ?

– והתעלפה במים.

– כמה זמן נשארה תחת המים?

– מי יוֹדע.

– מי הנערה?

– בתוֹ של גרוֹנסקי. תלמידת בית האוּלפן. לוֹמדת בשלישית.

כל מי מן הגברים שלא היה ערוֹם כוּלוֹ היה במקוֹם האסוֹן. עשׂרוֹת מתרחצים וּמתרחצוֹת כיתרוּ את הנערה והמוּ כעדת דבוֹרים.

טרוֹי נדחק בין העוֹמדים וראה בחוּר וּבחוּרה אוֹחזים בגוּפה הערוּמה, זה בראשה וזה ברגליה, וּמנענעים אוֹתה פנים ואחוֹר. רבים חתרוּ גם הם לאחוֹז בגוּפה, אבל הבחוּר גער בהם בעיניים מזרוֹת אימה. הוּא הוֹחזק מוּמחה להצלת טבוּעים. לאחר רגעים מספּר לפת הבחוּר את הגוּפה בזרוֹעוֹתיו והעמידה על ראשה, מטלטלה בחוֹזקה כדי להוֹציא מתוֹכה את המים. השׂערוֹת הארוּכוֹת, הרטוּבּוֹת התפּתלוּ על החוֹל, הראש נתקפּל אל החזה הצעיר, ולא בא כל אוֹת חיים בגוּף. אחר השכּיבה על החוֹל והיה מנענע זרוֹעוֹתיה אל חזה, מקרבן וּמרחקן, מכוין את המרפקים אל החזה כדי לעוֹרר בה את הנשימה. תנוּעוֹתיו נעשׂוּ מרגע לרגע מהירוֹת יוֹתר, נרגזוֹת יוֹתר. פּתאוֹם התחיל צוֹעק בקוֹל לא קוֹל:

– מה אתם עוֹמדים כגלמים? למה אינכם רצים לקרוֹא לרוֹפא?

וּבצעקוֹ עבדוּ ידיו כאבטוֹמט מהיר.

יאיר כבר רץ עם שני ילדים. ־ אמר המוֹרה הקירח, שעמד כמאוּבּן ודוֹק של דמעוֹת בעיניו הכחוּלוֹת.

דיסקוּס השמש כבר צלל בים ואיש לא ראה. עין האויר כהתה. פני המים נתגַונוּ גוֹנים שוֹנים. אך עוֹד ראוּ היטב. הבחוּר נתייאש מעמלוֹ להחיוֹת את הגוּפה הדוֹממת ודיו הרפוּ ממנה. הוּא ישב עייף וּמדוּכדך על החוֹל וידיו חוֹפרוֹת תחתיהן בבלי דעת. אז שבה הבּחוּרה ועמה איזה גבר בא בימים, שניהם נטפּלוּ לגוּפה והיוּ מעסים אוֹתה, מהפּכים וּמנענעים ידיה ורגליה, מגישים אוֹזניהם אל החזה, אל פיה, מנענעים, מנענעים כמתייראים להפסיק רגע, שמא רגע זה הוּא המכריע לחיים ולמות.

טרוֹי עמד וחש את איבריו מצטננים והוֹלכים, ולא ידע מה יעשׂה. לאחוֹז בגוּף ולנענעוֹ גם הוּא – האחירים עוֹשׂים זאת במידה מספּקת, אוּלי יוֹתר מן הדרוּש… מחשבה אחת לא הרפתה ממנוּ: נערה כבת שלוש עשׂרה וגוּפה כשל אשה מבוּגרת… חשב וכעס על עצמוֹ, שהוּא יכוֹל לחשוב כך ברגע זה.

והנה עבר עליו מישהוּ, דחפוֹ הצידה והשׂתער אל הגוּפה המוּצנה כבר, המגוֹללה בחוֹל. היה זה בּר יוֹנה. לבוּש, אך יחף וּגלוּי ראש וּבלי השמשייה. הוּא הוֹציא מיד הגבר הבא בימים את הזרוֹע הנוֹבלת של הנערה, כרע על ברכיו וניענע את הזרוֹע בחזקה, כשהוּא ממלמל מלים בלתי מוּבנוֹת בשׂפתיו העבוֹת, הבּוֹלטוֹת, גוֹהר על הגוּפה וּמטלטלה, מרים את ראשה וּמציץ אל עיניה העצוּמוֹת, כשהוּא ממלמל וּמשמיע קוֹלוֹת גרוֹניים טרוּפים וּמיוֹאשים, דוֹמים לקינה על מת.

האוֹפק עמם כוּלוֹ והאויר על פני הים הכהה והאפיר והיה כעין הערפל. הורגשה פתאוֹם בדידוּת של אימה במרחק הריק והשוֹמם. עוֹלם בלהוֹת רבץ אי שם מאחוֹרי האוֹפק. האנשים העוֹמדים והמתרוֹצצים מסביב לנערה המתה, מהם כבר לבוּשים וּמהם עוֹד עירוּמים למחצה, קיבלוּ צוּרה שלא מעולם הזה. היתה ציפייה בלי אמוּנה לרוֹפא. אוּלי יתרחש נס. אוּלי ימצא בה עוֹד רוּח חיים… לוּ רק מיהר לבוֹא!… אבל מצד הפרבר המסתתר מאחרי החוֹלוֹת לא נראתה כל תנוּעה. בפאת מזרח, מעבר לבית העלמין, שרק חלק מגדרוֹ נראה מכאן, עלה הירח בתוֹך אוֹדם מַבעית. כוֹכבים בוֹדדים התנצנצוּ פה ושם רחוֹקים מאוֹד.

כבר עבר כרבע השעה מאז נמשתה הגוייה מן המים. הכוֹל דממוּ באימה. רק בּר יוֹנה עוֹד היה כּוֹרע על ברכיו וּמתנענע על הגוייה מתוֹך אנקוֹת טרוּפוֹת. מישהוּ השמיע: “צריך להביאה לבית הוריה”. וקוֹלוֹ של המוֹרה הקירח ענה לעוּמתוֹ בצויחה משוּנה: “לא לבית הוֹריה, כי אם לבית האוּלפּן. היא תלמידתנוּ”.

אז קם הבחוּר העייף והמדוּכדך, הרים את הגוייה וּטענה על כתיפוֹ, והתחיל עוֹלה עמה בפסיעוֹת מהירוֹת לעבר הפרבר. כל הנמצאים בחוֹף הלכוּ אחריו, מבוססים בשתיקה בחוֹל וּמתאמצים לא לפגר.

לאחר רגעים אחדים, לאוֹר הירח המיטהר ועוֹלה, נראה הרוֹפא ד"ר ביצ’וּצקי צוֹעד מהירוֹת מצד הפרבר, וּשני נערים רצים מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ.

וּבמרחק מה מאחריהם רץ בתוֹך החוֹל, גבה רגליים וּכבד גוּף, כוֹבעוֹ בידוֹ והמקל תחת בית שׁחיוֹ – חיים גרוֹנסקי, אבי הנערה שטבעה.

 

[יב] אחד שהפליג    🔗

יצאה שמוּעה: אוֹניית מלחמה אמיריקנית קטנה עוֹמדת לעגוֹן שעוֹת מספר בחוֹף יפוֹ.

האוֹנייה תביא מעט מזוֹנוֹת וכסף בשביל היישוּב העברי, ואם יימצא בא מקוֹם פנוּי – אפשר שתקח נוֹסעים אחדים, מאלה שהשלטוֹן התוּרכּי לא יעכב את יציאתם. לפי המצב בים התיכוֹן, הזרוּע סכנוֹת של מוֹקשים וצוֹללוֹת גרמניוֹת, אי אפשר היה לדעת בדיוּק את יוֹם בוֹאה.

בתוֹך מניין האנשים שבאוּ ליפוֹ ולפרבר כדי לחכוֹת לאוֹנייה, מתוֹך תקוָה אוּלי יזכוּ להפליג בה – היה גם הסוֹפר הירוּשלמי סאשה אתרוֹג. פוֹעל ציוֹן היה, קיצוֹני בדיעוֹתיו השׂמאליות, וגם אסתטיקן, מבקר ספרוּתי מגהץ לשוֹנוֹ, היוֹדע להקטין גדוֹלים באפס יד. מתוֹך שנוֹדע כאֶגוֹאיסט מתפּנק וּכספקן יפה רוּח, לא האמין איש ממכּיריו בקבע שבדיעוֹתיו, אבל את מאמריו קראוּ בעוֹנג וניבאוּ לוֹ עתידוֹת של מבקר בן תרבוּת.

– יש לוֹ כלים. ־ סמך עליו ידוֹ הסוֹפר הקוֹדר, הדוּבּי, פלאם, שאהב לפעמים, כטוֹב לבּוֹ עליו, לדבר על דרך הדרוּש וההלצה – ואשר לדיעוֹתיו – אין סכנה. חכם הוּא – ולב חכם בימינוֹ…

הסוֹפר פלאם, שנטה בעצמוֹ לשׂמאל, בא גם הוּא עם אשתוֹ וילדתם, בת מחצית השנה, לפני זמן קצר מירוּשלים הצחיחה לגוּר בתל אביב היוֹשבת על מים רבים.

אתה מבין? ־ אמר לטרוֹי, שנזדמן לביתוֹ של הסוֹפר וישב עמוֹ בנטוֹת היוֹם בחוּץ על מעלוֹת הביטוֹן – קצתי בחיי מפני ההליכה יוֹם יוֹם אל חצירוֹת זרוֹת כדי לגנוֹב מעט מים מן הבּוֹרוֹת. והרי את חיתוּלי התינוֹקת מוּכרחים לכבּס…

אשתוֹ של פלאם קיבלה עבוֹדה באחד ממוֹסדוֹת החסד שבפרבר וּפלאם השׂתכר מעט בכתיבה (אילוּ היה מקוֹם להדפיס!) והיוּ חיים בדחקוּת. אף על פי כן קיבלוּ את אתרוֹג לדירתם הקטנה והשכיבוּהוּ על ספתוֹ של פלאם, וּפלאם גוּפוֹ הציע משכבוֹ על הרצפה (האשה והילדה ישנוּ בחדר השני).

– אני בין כך וּבין כך ישן בקיץ על הרצפּה. ־ שידל פלאם את אתרוֹג, שהעמיד פנים כמסרב לקחת את משכבוֹ. וּבאמת, אילוּ נטל עליו לשכב על הרצפּה, היה בוֹחר להתאכסן בבית המלוֹן על חשבוֹנה של חסיה.

ה“אחוֹת” הותיקה חסיה באה יחד עם אתרוֹג מירוּשלים. רק מעטים ידעוּ את שם משפחתה. אבל חסיה הירוּשׁלמית – מי לא ידע את השם הזה? חוֹבשת היתה עוֹד מרוּסיה ו“אחוֹת” ראשית בבית־חוֹלים יהוּדי. מאוֹת אנשים מבני־ירוּשלים וּמשאר מקוֹמוֹת בארץ, בפרט בשנוֹת המלחמה, שכבוּ פעם באוֹתוֹ בית חוֹלים, וחסיה היטיבה עם כוּלם. אף כי אדם קשה וקפדן היתה כלפי חוּץ וּ“מענה לשוֹנה” חוֹתך כסכּין, הנה בתוֹך תוֹכה היתה אדם מוּסרי ורב רגש וּמסוּרה בכל נפשה לחוֹליה. קוֹמתה קטנה ונמשים רבים בפניה, וגוּפה שאינוֹ צעיר היתה בו אוֹתה תפיחוּת נוֹבלת המצוּייה בנשים המבלוֹת רוֹב ימיהן באויר שבין כּתלים. קצרת ראייה היתה וּמוֹנעת עצמה ממשקפיים, וטבע לה, שבדברה עם אדם, יהיה מי שיהיה, היא נדחקת ועוֹלה עליו.

הכוֹל ידעוּ, שחסיה כפתה אליה את סאשה אתרוֹג, וסוֹף סוֹף לא תהא לוֹ ברירה אחרת אלא לשׂאתה לאשה. היחסים ביניהם כבר נמשכוּ כמה שנים. כמעט מיוֹם בוֹאוֹ של אתרוֹג לירוּשלים. כי סמוּך לבוֹאוֹ חלה בדיזנטריה ושכב כחוֹדש ימים בבית החוֹלים, וּכשיצא משם ברוּר היה לוֹ וּלאחירים, כי בלעדי חסיה לא יוּכל להתקיים בירוּשלים.

פלאם אוֹהב האדם לא אהב את חסיה האשה, בשל קוֹלניוּתה, אבל החשיב מאוֹד את האדם שבה, את רוֹב מרצה ויוֹשרה, ועל הכוֹל – את מסירוּתה לחוֹלים, ורצה מאוֹד שאתרוֹג יפרוֹשׂ כנפיו עליה.

– היא אדם חיוּבי בהחלט. ־ היה פלאם מדגיש בחבוּרה, בעיניים זוֹרחוֹת, מכוין לאוֹזניו של אתרוֹג, שלא היה בטוּח בוֹ אם יקחנה, אחרי כל מה שניצלה וחי על חשבוֹנה כמה שנים.

בהרבה קוֹשי וייסוּרים עלה לה לחסיה להיעדר כמה ימים מבית החוֹלים, אבל שני טעמים המריצוּה ללכת עם אתרוֹג לתל אביב: ראשית, היא השתוֹקקה להיוֹת עמוֹ עד שיפליג, והשנית, היא הכירתוּ שאדם רפה רצוֹן הוּא, ועם כל אהבת עצמוֹ אין הוּא מסוּגל לסדר את ענייניו. וּנסיעה בשעה כזוֹ מצריכה סידוּר כמה עניינים קשים. בלעדיה לא יוּכל לנסוֹע כלל.

ולמה רצתה שיסע? באמת פליאה היא. גבר נאה כאתרוֹג, שאין לסמוֹך על יוֹשרוֹ וקביעוּתוֹ ושהחוּט המקשר את שניהם משתזר רק באצבעוֹתיה היא – הרי מן ההיגיוֹן הוּא, שתחזיק בוֹ כאן בשנוֹת המלחמה, עד כי באין מוֹצא ישׂא אוֹתה כדת משה וישׂראל.

פלאם שיער וידע מה שיער: הוּא, אתרוֹג, בודאי מירר את חייה והציק לה בכל מיני טענוֹת, שהוּא אנוּס לנסוֹע לשוייץ, כי מזוּמנים לוֹ שם תפקידים סוֹציאליים גדוֹלים, ואם לא יסע, יסתאב כאן בשממה הזאת ועצביו יתערערוּ לגמרי, עד שלא ימצא לעצמוֹ דרך אחרת אלא – לאבד עצמוֹ לדעת. איוּם אחרוֹן זה, שהיה בוודאי מלוּוה הסבר ארוֹך, עשׂוּי מלים נאוֹת והיגיוֹן חוֹתך, הכריע סוֹף סוֹף את רצוֹנה ושׂכלה של חסיה ונתנה הסכּמתה. ולא עוֹד אלא שנטלה על עצמה לסדר כל מה שצריך סידוּר (והדבר לא קל היה, כאמוּר), כדי שיוּכל לצאת בשלוֹם. אז נתעוֹררה באתרוֹג חיבה אמיתית אליה והיה מציע לפניה כל פרטי תוֹכניתוֹ וקבע את הזמן בוֹ יקרא לה לבוֹא אליו, שאז יתחילוּ “החיים האמיתיים”. וּכשעמדה על דעתה, שהיא רוֹצה לחיוֹת רק בארץ ישׂראל – עשׂה רצוֹנה וקבע את גמר תוֹכניתוֹ כאן, בארץ.

(פלאם גילה באחד הימים את כל פרטי השׁערתוֹ לאתרוֹג, והלה היה “מלא התפעלוּת” מחדירתוֹ הפּסיכוֹלוֹגית, הנבוּאית כמעט, של הסוֹפר הגדוֹל, ושעה שלימה לא פסק מצחוֹק). אתרוֹג, שהיה נתין רוּסי והתעתמן וּמסר את הפּאספּוֹרט לשלטוֹן, ואף שילם פעם “בדל” – איך יוּכל לצאת את הארץ? באמת קשה היה הדבר מאוֹד, כמעט מן הנמנע, אבל לא אשה כחסיה תירתע מפני קשיים בדבר שהוּא מוֹחלט אצלה. בקשרים שהיוּ לה בירוּשלים וּבכמה נאפּוֹליוֹנים זהב עלה בידה להוֹציא את הפּאספּוֹרט מבית השלטוֹן, ואת ה“נאפוּס” הצפינה אצלה בבית החוֹלים. אף הוּא חדל, על פי פקוּדתה, להיראוֹת על פני חוּץ, והיא חקרה ודרשה מתי תהא הזדמנוּת לצאת את הארץ. וּכשנוֹדע לה דבר האוֹנייה האמיריקנית – הגידה לוֹ ועשׂתה את כל ההכנוֹת להביאוֹ לתל אביב. גם בגדים חדשים התקינה לוֹ, אף כי הבגדים עלוּ בימים ההם בדמים מרוּבּים. וּמן ההכרח ליתן על ידוֹ כמה מטבעוֹת זהב, שיהיוּ עמוֹ בדרך, עד שיגיע לשוייץ. אבל איך יקח עמוֹ את המטבעוֹת והבּוֹלשת התוּרכּית בוֹדקת כל יוֹצא ולוֹקחת ממנוּ כל מה שברשוּתוֹ, בפרט זהב?

נמלכה בדעתם של כמה אנשים בפרבר, וּלבסוֹף נמצאה תחבוּלה. לקחה את אתרוֹג והלכה עמוֹ אל אחד משני הסנדלרים שבפרבר, והיא גילתה לוֹ את תחבוּלתה. הסנדלר שמע, הביט אל הגבר הגבוֹה העוֹמד ושוֹתק, חייך וניענע לה בראשׁוֹ. הם ישבוּ על שני כיסאוֹת קטנים, אתרוֹג חלץ את נעליו, והסנדלר פּתח לעיניהם את הסוּליוֹת ותקע תחתיהן עשׂרה נאפּוֹליוֹנים, חמשה חמשה תחת כל סוּליה, תקעם יפה במפוּזר וסימר שוּב את הסוּליוֹת, שלא יהא ניכר בחוּץ כלוּם, כי הסוּליוֹת הישנוֹת נשארוּ כמוֹ שהן.

ראשה של חסיה היה מגיע רק עד חזהוּ של אתרוֹג, ועל כן היתה אנוּסה תמיד לשׂאת את עיניה קצרוֹת הראייה אל פניו. וּפניו היוּ יפוֹת וּמטוּפּחוֹת, ועיניו קטנוֹת וּפיקחוֹת, אף כי עכוּרוֹת מעט, שׂער ראשוֹ וּשׂפמוֹ מצבע הדבש הכהה וּשׂפתיו מליאוֹת ואדוּמוֹת תמיד. כל ירחי המלחמה לא ידע מחסוֹר, כי חסיה דאגה למזוֹנוֹתיו כאם הדוֹאגת לבנה יחידה, וּמזוֹן שכָּלה מן השוּק, כגוֹן סוּכּר וקקאוּ, היתה נוֹטלת מלשכּת בית החוֹלים וּמביאה לחדרוֹ (ועל מעשׂה זה לא הכה אוֹתה לבה כלל). והוּא קיבל מידה הכוֹל בפשטוּת וּבלי תוֹדה, כאדם המקבל את המגיע לוֹ בדרך הטבע.

נקל היה לוֹ לקחת לבּן של נשים אחירוֹת, צעירוֹת ונאוֹת מחסיה, אבל עצלוּת היתה בוֹ, וקצת גם ירא אוֹתה, שמא תערוֹך לוֹ סקאנדאלים ותרגיז עליו את פלאם, שבעיניו רצה להיוֹת זכאי תמיד.

כשיצא מבית הסנדלר ועלוּ על המדרכה, התקשה אתרוֹג בהליכה. הנאפּוֹליוֹנים שבסוּליוֹת לחצוּ את כּפּוֹת רגליו הרגישוֹת והכאיבוּ לוֹ.

הלך איפוֹא מתוּן מתוּן, עקב בצד אגוּדל, מבליט את כּרסוֹ הקטנה, ואינוֹ כוֹפף ברכיו, כהוֹלך על קבּיים.

אנשים שעברוּ ברחוֹב וראוּ את הזוּג הזר והמשוּנה, תוֹרן בצד ננסית, הוּא מביט לפניו והיא עיניה נשׂוּאוֹת אליו, עמדוּ והסתכלוּ בהם מתוֹך תמיהה.

– אם אצטרך להתהלך כך ימים אחדים, אשאר בלי רגליים. ־ אמר אתרוֹג ולא הביט למטה אל חסיה התלוּיה בזרוֹעוֹ.

היא נלחצה אליו ואמרה:

– אין דבר, יקירי. עליך להתרגל, שלא ירגישוּ בהליכתך כלוּם. אם יראוּך התוּרכּים הוֹלך כך, מיד יקחוּ נעליך לבדיקה.

– אוֹי לי מנסיוֹנך, אוֹ לי מהגיוֹנך. ־ נאנח אתרוֹג והלך בדרך העינוּיים.

כשבאוּ אל בית פלאם, צנח אתרוֹג על הספּה כמתעלף, חלץ את שתי נעליו וּנתנן לפלאם שירימן.

– אינך מרגיש שהן כבידוֹת?

– כן, כבידוֹת מעט. מה יש בתוֹכן?

– עשׂרה נאפּוֹליוֹנים זהב. בתוֹך הסוּליוֹת.

– זהב בתוֹך הסוּליוֹת? חה־חה־חה! ־ את שוֹמעת, פרוּמה? ־ הלך פלאם לקרוֹא לאשתוֹ, שהיניקה בחדר השני את הילדה ־ היא שׂמה לוֹ נאפּוֹליוֹנים בתוֹך הסוּליוֹת. חה־חה־חה! חה־חה־חה! הצילוּ, אנשים טוֹבים! חה־חה־חה.

וּפלאם נתקף על ידי אחת מהתקפוֹת הצחוֹק שלוֹ, עד שנפל על הכיסא מפרכּס כוּלוֹ מצחוֹק. נדבק גם אתרוֹג מצחוֹקוֹ, היה מחזיק את צמד נעליו בידיו, רוֹקע בגרביים על הריצפּה וגוֹעה בצחוֹק גם הוּא. שמעה אשת פלאם את צחוֹקם של השניים, הניחה את התינוֹקת בעריסה, רכסה את החוּלצה וּבאה לחדר עם צחוֹק מזוּמן על פניה, וּכשראתה את המחזה פרצה גם היא בצחוֹק קוֹלני.

נתכּעסה חסיה על שלוֹשת הצוֹחקים ונזפה בהם:

– משוּגעים! מצאוּ להם סיבה לצחוֹק! והיכן יכוֹלתי לשׂים לוֹ את הנאפּוֹליוֹנים?… אדרבה, אמרוּ אתם…

דבריה אלה עוֹד הגדילוּ את צחוֹקם, וּכשראתה שאינם פּוֹסקים, ניענעה להם בידה וּברחה לבית מלוֹנה.

יוֹתר משבוּע ימים התהלך סאשה אתרוֹג “על נאפּוֹליוֹנים” ברוֹב העויוֹת ואנחוֹת, עד שנתרגל והליכתוֹ נעשׂתה טבעית כמעט. אבל עבר השבוּע ואין סימן לאוֹנייה.

כל אלה שחיכוּ בפרבר לנסיעה כבר הכירוּ זה את זה והיוּ מזדמנים בערבים במרתפוֹ של פּוּריצקי, הוּא בית האוֹכל היחידי במקוֹם, וּמוֹסרים זה לזה ידיעוֹת וּסברוֹת על האוֹנייה המאחרת. חסיה היתה אכוּלת דאגה וּמוּסר כּליוֹת על שנעדרה זמן רב כל כך מבית החולים. מי יוֹדע מה נעשׂה שם? ה“אחוֹת” שהשאירה במקוֹמה בריאוּתה לקוּיה. אוּלי חלתה גם היא? זה חמישה ימים שלא קיבלה כל ידיעה מירוּשלים.

אתרוֹג תחילה התרגז, אחר התמרמר, לבסוֹף נתייאש והיה מרבה להתלוֹצץ. דוֹמה היה, עכשיו לא איכפת לוֹ כל העניין, כאילוּ שכח את “תפקידיו הסוֹציאליים הגדוֹלים” באירוֹפּה והוּא נכוֹן כבר להישאר בארץ עד גמר המלחמה. אבל חסיה לא נתייאשה. להיפך, מעין תוֹקף של נצחנוּת הוּצק בה. אחרי כל היגיעוֹת שיגעה וההוֹצאוֹת שהוֹציאה, אי אפשר שאתרוֹג לא יסע. וּכשהשמיע פלאם סברה, שמא כל השמוּעה על בוֹא האוֹנייה קלוּטה מן האויר, התנפּלה עליו כמעט בחירוּפים: הוּא יוֹדע מה שהוּא מדבר? הרי היא היתה אצל סגן הקוֹנסוּל האמריקני ביפוֹ ושמעה מפיו, כי האוֹנייה עוֹמדת לבוֹא היוֹם אוֹ מחר. ב“סראיה” עוֹבד “פרינק” אחד מירוּשלים (לפני שנה שכב אצלה בבית החוֹלים) וגם הוּא אמר לה שהאוֹנייה עוֹמדת לבוֹא. גם ד"ר ציפין, מנהל בית החולים, אמר לה כך, שהוּא מחכה למזוֹנוֹת בשביל החוֹלים…

בכל יוֹם היתה חסיה יוֹרדת בדיליז’אנס ליפוֹ לקבל ידיעוֹת. אבל תמיד שבה ואין דבר ברוּר בפיה. וּבאמצע השבוּע השני באה אל סגן הקוֹנסוּל ושמעה מפיו, שגם הוּא התחיל מטיל ספק בבוֹא האוֹנייה. מי יוֹדע מה אירע לה? זה כמה ימים שאין ממנה כל ידיעה. בימים אלה, ימי מוֹקשים וצוֹללוֹת… מי יכוֹל לדעת!

וּבערב, כשבאה עם אתרוֹג אל המרתף של פּוּריצקי לאכוֹל קציצוֹת חמוֹת, מסרה את הדברים לאנשים “המצפים לגאוּלה”, כמוֹ שקרא להם אתרוֹג, והטילה בהם מבוּכה וּמרה שחוֹרה. ואחרי האכילה קמה ואמרה:

– אם בעוֹד שלוֹשה ימים לא תבוֹא האוֹנייה, אנוּ חוֹזרים לירוּשלים. בוֹא, סאשה! והיא נתלתה בזרוֹעוֹ ויצאה עמוֹ לרחוֹב.

וּבערב היוֹם שנקבע לחזרתם ירוּשלימה, ישב אתרוֹג בבית פלאם ואכל עמהם ארוּחת הערב, כי חסיה ירדה אחרי הצהריים ליפוֹ ועדיין לא חזרה, והוּא “הזמין את עצמוֹ” לאכוֹל עמהם. הוּא וּפלאם נסתבכוּ בויכוּח חריף על עתידה של תנוּעת העבוֹדה בארץ, ואתרוֹג השתדל להכאיב לסוֹפר האידיאליסטן בהשקפוֹת ציניוֹת להכעיס.

והנה שבה חסיה נלהבת כוּלה, הפסיקה את המתוכחים וקראה:

– בוֹא, סאשה, תיכף ליפוֹ. עלינוּ ללוּן סמוּך

ל“גוּמרוּק”. בוֹא תיכף. האוֹנייה תבוֹא הלילה ותפליג מיד. הקוֹנסוּל אמר לפני חצי שעה…

– מה? באמת?… בלילה? בחשיכה?…

פלאם ואשתו ניסוּ לעכב את חסיה והציעוּ לה לאכוֹל עמהם, אבל היא, חסיה, לא הרפתה:

– תיכף וּמיד תבוֹא. אתה שוֹמע? עם המזוָדוֹת ועם הכוֹל. אפשר שהאוֹנייה כבר הגיעה. אין בה אפילוּ מקוֹם אחד פנוּי. אבל פּקיד הקוֹנסוּל הבטיח לי להכניסך איך שהוּא. אסוּר שייוָדע לשוּם ברייה… אתם יוֹדעים, כמה אנשים מחכים… בוֹא, בוֹא כבר. בחוּץ מחכה עגלה. תן לי את המזוָדה הקטנה.

אתרוֹג נפרד מפלאם וּמאשתוֹ בנשיקוֹת, אך בלי חשק.

אשת פלאם קראה אחריו החוּצה, כשהיא מחזיקה בידה את מזוּזת הפּתח:

– אל תשכח אוֹתנוּ, אתרֹוג.

וּפלאם, שליוָם עד הגדר, קרא כמתקן את דברי אשתוֹ:

– אל תשכח את חסיה.

וּכמוֹ השחר עלה וחלל העוֹלם האפיר באֵד של טל, באה חסיה ודפקה על חלוֹן חדרוֹ של פלאם. הוּא ירד מעל הספּה לבוּש למחצה ויחף וּפתח לה:

– נוּ?

– נסע. בקוֹשי עלה בידי להכניסוֹ לאוֹנייה. לא היה אפילוּ מקוֹם אחד פּנוּי. האוֹנייה הפליגה לפני שעה. באתי להיפרד מכם. עלי לחזוֹר תיכף לירוּשלים. בעוֹד חצי שעה יוֹצא הדיליז’אנס. אל תעיר את פרוּמה. תישן לה. תמסוֹר לה שלוֹם. גם לקטנה…

פלאם הניח את ידוֹ על כתיפה והביט אליה מבט מלא טוּב וחמלה:

– הלואי שלא יבגוֹד בך…

– אם יבגוֹד בי, יבגוֹד גם בארץ ישראל וּבעם ישׂראל. ואז לא איכפת לי. אתה שוֹמע? אז לא איכפּת לי כלוּם. אינך מכיר את חסיה…

עיניה קצרוֹת הראייה היוּ מלאוֹת אוֹמץ.

פלאם גחן ונשק לה נשיקה אבהית על לחיה הצוֹננת.

לכי לשלוֹם. את אדם חיוּבי בהחלט.

 

[יג] חלפנים    🔗

במידה שקוֹשׂטא היתה מרבה להדפיס שטרי כסף וּלפרסם אזהרוֹת חמוּרוֹת כנגד הפּוֹגמים בערכם – בה במידה ירד שערם פלאים וּבה במידה עלה מחיר כל סחוֹרה. היוּ צוֹרכי אוֹכל נפש, כגוֹן סוּכּר, שנתייקרוּ פי שלוֹשים וארבעים משוֹויים המקוֹרי. שטר הלירה עוֹד שמר, לפחוֹת, על צוּרתוֹ שנדפּס על נייר משוּבח וּבצבע מתוּקן. אוּלם חצי הלירה נדפּס כבר על נייר גרוּע והדפּסתוֹ גסה, שקל מאוֹד לחקוֹתה – אילוּ כדאי היה הדבר. ויוֹתר מזה רבע הלירה, שלשם קימוּץ נדפּס רק מצד אחד, והצד השני היה חלק, יפה לרשוֹם עליו חשבוֹן קטן, אוֹ כל כתב שהוּא.

אין איפוֹא כל תימה, שכל מי שקיבל תשלוּמוֹ בכסף של נייר היה ממהר להחליפוֹ ב“חַג’ר”, כלומר, מטבע קשה, בזהב וּבכסף ואפילוּ בנחוֹשת מחוּקה וּשחוֹרה. מתוֹך חשש גניבה אוֹ חיפּוּשׂ, היוּ בעלי מטבּע מתקינים לעצמם חגוֹרוֹת דקוֹת של בּד, מתפרים בתוֹכן שוּרה של מטבּעוֹת זהב (נאפוֹליוֹנים אוֹ לירוֹת עוֹתוֹמניוֹת אוֹ גם לירוֹת אנגליוֹת, שהחלוּ

להיראוֹת בזמן האחרוֹן במידה מרוּבּה ואיש לא ידע כיצד נתגלגלוּ לארץ) וחוֹגרים את החגוֹרוֹת על הבטן העירוּמה וגם ישינים עמהן במיטה מתוֹך ביטחוֹן וחרדה, כאילוּ חייהם וחיי בני ביתם תלוּיים במוֹתניהם.

כנגד זה מי שצריך לשלם מיסים אוֹ חוֹב (באמת פטר המוֹראטוֹריוֹן מתשלוּם חוֹבוֹת, אבל מי שוֹטה ולא יפרע חוֹבוֹ בנייר שוה פּרוּטה!) היה קוֹנה חבילה של לירוֹת וּממהר לסלק, כדי שלא יצטרך להתחרט על שמיהר לקנוֹת, כי בינתיים פּחת ערכן עוֹד יוֹתר. גם בחילוּפי מטבּעוֹת זהב בכסף וּבנחוֹשת היוּ תנוּדוֹת ניכּרוֹת. מטבּע הזהב היוֹם היה ערכוֹ כך וכך בישליקים, וּלמחר יכוֹלת לקבל במחירוֹ עוֹד בישליק אוֹ שניים. עד שהגיע לחמישים ויוֹתר. ואם פּרטת לירה זהב במטאליקים, צריך היית לשׂאת את הפּרוּטוֹת כמשׂא כבד. לא היוּ ימים טוֹבים לחלפנים כימים ההם, לא היתה ברייה שאינה צריכה להם. אפילוּ פּקידי השלטוֹן, מוֹשלים ושׂרי צבא, היוּ עוֹשׂים עמהם עסקים בסתר.

רוֹב היהוּדים העוֹסקים בחילוּף כספים ביפוֹ, ורוּבּם ספרדים, חלפנים בני חלפנים, אוֹ “צראפים”, יוֹשבים בפתחי החנוּיוֹת לפני שוּלחנוֹתיהם המזוּגגים, תרבוּשיהם המגוֹהצים בראשיהם, ה“מסבחוֹת” בין אצבעוֹתיהם ועיניהם תמוֹת כעוֹשׂים במלאכה כשירה. אבל עיקר העסקים נעשׂה עם הלקוֹחוֹת בפנים החנוּת, בחצי האפלוּלית, מתוֹך משׂא וּמתן חשאי, דוֹרסני וחטוּף, בשעה שהשוּתף עוֹמד בחוּץ על המשמר לראוֹת אם אין סכנה קרוֹבה. האשכּנזים, שהיוּ חדשים במקצוֹעם, עשׂוּ מעשׂיהם בצנעה, בביתם אוֹ מתוֹך ביקוּר אצל הלקוֹחוֹת.

גם בפרבר היוּ מתי מספּר ששלחוּ ידם במקצוֹע זה של חילוּף כספים, וּמהם שניים שמן הראוּי לספר עליהם. האחד ר' איצי קרבּיל, בעל בית אמיד בפרבר, והשני ר' אֵלי בּוֹדק, דייר עני על גבוּל נוה שלוֹם ועוֹשׂה כל הימים בתל אביב.

ר' איצי קרבּיל שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ הקצר הלבין וּלבוּשוֹ כעני ואביוֹן. קוֹמתוֹ נמוּכה וּכפוּפה מעט. לגוּפוֹ ברדס אפוֹר וחם, ישן וּמרוּבב מאוֹכלין, בין בחוֹרף וּבין בקיץ, בראשׁוֹ קאסקיט מעוּך, הגרביים העבוֹת משתלשלוֹת ונוֹפלוֹת על נעליו המעוּקמוֹת, והוּא גוֹרר רגל אחת כצוֹלע, אף על פי שלא צלע כלל. גרירת הרגל היתה עשׂוּיה להוֹסיף על כּוֹבד ראשוֹ ועל מראהוּ העני, שבשניהם היה כדי לעוֹרר אימוּן. דמיוֹנוֹ היה כאדם שניעוֹר משנתוֹ, ועצבוּת של דוֹרוֹת היתה נשקפת מקוֹך עיניו האפוֹרוֹת והשקיטוֹת. היוּ לוֹ בנים וּבנוֹת שלמדוּ בבית האוּלפן וּבבתי הספר, והם עליזים וּלבוּשים כהוֹגן, גם אשתוֹ היתה יוֹצאת לשוּק בצעיף חוֹרי שחוֹר על הקפליט ונוֹשׂאת בידה סל סרוּג חוּטים, כבעלת בית חשוּבה. דוֹמה היה כמוֹ אין קשר של אמת בינוֹ וּבין משפּחתוֹ והוּא משמש להם אב וּפטרוֹן רק לשנוֹת חירוּם, לשנוֹת המלחמה, וּכתוֹם המלחמה, יבוֹא מעבר לים הלה, האב האמיתי. תמיה היה מהלך יחידי ואצל קירוֹת הבתים והגדירוֹת, כאדם המחליק ברחוֹב שלא ירגישוּ בוֹ. אמרוּ עליו, שמיוֹם שעלה לארץ וּבנה את ביתוֹ בפרבר, לא יצא מגבוּל הפרבר, אפילוּ לשעה אחת. גם ליפוֹ לא ירד. בשעת דיבוּרוֹ היה מתאנח על קשי המצב וּמתפּלל על סוֹפה של המלחמה הארוּכּה, כדי שיבוֹא קץ לסבלם של ישׂראל וישוּבוּ לתל אביב ימיה הראשׁוֹנים הטוֹבים, שהיוּ כוּלם “כחוֹל המוֹעד”, לפי מאמרוֹ השנוּן של הסוֹפר מן הגוֹלה, שביקר לפני המלחמה בארץ ישׂראל וראה כך את הפרבר. ר' איצי, אף כי עם הארץ היה, ידע כמה מימרוֹת נאוֹת של חכמים וסוֹפרים והיה משתמש בהן יפה בשעת הצוֹרך, לתמהוֹנם של שוֹמעים מבינים.

באמת נראה היה, שהוּא עוֹשׂה את מעשׂה החליפין כאילוּ כּפאוֹ שד. רק טוֹבה הוּא עוֹשׂה בימי רעה אלה למי שנצרך לכך. ורק ליחידים וּבחשאי. אבל יחידים אלה נצטרפוּ לעשׂרוֹת וּלמאוֹת, והסכוּמים שעברוּ בין אצבעוֹתיו עלוּ למאוֹת וּלאלפים, בנייר וּבמתכת, וּרוָחיו היוּ נאמנים.

לקוֹחוֹת שבאוּ לביתוֹ הוּכנסוּ אל האוּלם, החדר הגדוֹל והגבוֹה, שבאמצע הבית. על השוּלחן העגוֹל, תחת מנוֹרת הקנים, היה פרוּשׂ “רץ” לבן. ארבעה כיסאוֹת כבידים וּגבוֹהי מסעד מסביב לשוּלחן. על קמטר רחב עמדוּ שתי מנוֹרוֹת כסף גדוֹלוֹת, שהביא עמוֹ מרוּסיה הלבנה, ממוֹרטוֹת וצוֹננוֹת מאוֹד. היה שם גם ארוֹן גדוֹל ורחב, חסר צבע, סגוּר על מסגר, וּלמעלה, במדף הפּתוּח, ספרים ישנים אחדים, בודאי ירוּשת אביו. ועל גג הארוֹן שני כדי חרס עם מטאטאים של פרחי אלמָוֶת יבישים, שעמדוּ שם זה כמה שנים. איש מבני הבית לא נראה באוּלם זה. בירכּתיים, על שטיח ישן, עמד דלפק דמשׂקי מעשׂה נחוֹשת וּמסביב לוֹ שרפרפים ערביים אחדים. שם היה ר' איצי מקבל את החשוּבים שבלקוֹחוֹתיו, בתוֹכם גם אפנדים מיפוֹ ושיכים ממקוֹמוֹת רחוֹקים, שהיוּ באים עם מתוּרגמן, כי ר' איצי לא ידע ערבית כלל, חוּץ מן המלה “מסארי”. חדר גדוֹל זה היה נראה כוּלוֹ כמיתמם ואוֹמר: “אני – וכסף?” וּבאמת, גם כשניאוֹת ר' איצי לעשׂוֹת את העסק המוּצע, היה מתאנח ואוֹמר: “וכי לי יש כסף? אני איני אלא מתוֵך. בערב אכנס לבית אחד, ואיה”ש מחר בבוֹקר אביא לכם את הסכוּם הביתה… בזמן כזה איני רוֹצה להלין כסף של זרים בביתי… רק את הקוֹמיסיוֹן שלי אני מקבל. מה שמציעים לי, אני מציע לאחירים. זוֹ כל עבוֹדתי… אילוּ כבר נגמרה המלחמה הארוּרה, ויבוֹא קץ לסבלם של ישׂראל…"

וכנגדוֹ ר' אלי בוֹדק היה יהוּדי גבוֹה וּבעל פיאוֹת, דק הגוּף ולבוּש מעיל ארוֹך, שחוּק אך נקי, וּבראשוֹ כוֹבע ירוּשלמי ישן. עדינוּת רבה היתה בפניו וקו ייסוּרים מתוּח עליהם. עיניו היוּ כנבהלוֹת וּכמבקשוֹת סליחה על חטא שהוּא חוֹטא מאוֹנס: מה יעשׂה וּביתוֹ מלא ילדים, האחד קטן מחבירוֹ, ואיך יפרנסם בזמן הזה, אם לא ישלח ידוֹ במלאכה נמבזה זוֹ?…

וחלם על התיישבוּת חקלאית בארץ ישׂראל, כמעשׂה הבּילוּ“יים. שנים מספּר לפני המלחמה עלה לארץ עם משפּחתוֹ רבת הילדים והביא עמוֹ כאלף רוּבּל. קנה לוֹ “איכּרוּת” עזוּבה בעתליט, ושם חלתה אשתוֹ בקדחת וילדיו חלוּ בגרענת, אכל את שארית כספּוֹ ונשאר בעירוֹם וּבחוֹסר כוֹל. לפני המלחמה מכר את ה”איכּרוּת" בכמה מאוֹת פרנקים וּבא לגוּר ביפוֹ. שׂכר לוֹ דירה בין נוה שלוֹם וּנוה צדק והתחיל עוֹסק במלמדוּת. אחדים מן המתפּללים עמוֹ בבית הכנסת של ר' זרח בּרנט שלחוּ אליו את ילדיהם וּבכך מצא את פּרנסתוֹ בדוֹחק. אך כשבאה המלחמה נתמעטוּ התלמידים, וגם בעד הנשארים שילמוּ האבוֹת רק פּרוּטוֹת. נתענה יוֹתר משנה וּבתחילת הקיץ השלישי למלחמה שילח את תלמידוֹ האחרוֹן והתחיל עוֹסק בחילוּף כספים. איך הגיע לאוּמנוּת זוֹ? אלמנה זקינה שגָרה באוֹתה חצר ביקשה ממנוּ יוֹם אחד לפרוֹט לה ביפוֹ לירה תוּרכּית של זהב, וּכשהביא לה את המג’ידיוֹת והבּישליקים והעשׂיריוֹת הכריחה אוֹתוֹ ליטוֹל שׂכר טרחה חצי בּישליק. כבש את חרפּתוֹ ונטל. אז עלה בדעתוֹ לנסוֹת, אוּלי ימצא בדרך זוֹ לחם לביתוֹ. סיפּר לר' זרח בּרנט, וזה יעצוֹ לנסוֹת וגם הלוה לוֹ כמה נאפּוֹליוֹנים. הפקידם ר' אלי בידי חלפן ספרדי מנוה שלוֹם ונעשׂה סוֹכנוֹ. תפרה לוֹ אשתוֹ כיס של בד וּקשרתוּ במוֹתניו תחת המעיל ליתן בוֹ מטבעוֹת וּשטרוֹת, והיה מחזיר על בתי נוה צדק ותל אביב ושוֹאל אם יש צוֹרך בחילוּף כספים, והיה מחליף ביוֹשר לפי השער של אוֹתוֹ יוֹם.

ביוֹתר בטחוּ בוֹ הנשים, שקנה את לבּן בבישנוּתוֹ וּבעדינוּת מנהגוֹ. אך עסקי החליפין שעשׂה היוּ פעוּטים והריוַח שנפל בחלקוֹ לא היה די להשׂבּיע לחם את בני ביתוֹ, הלחם שמחירוֹ האמיר וּפסוֹלתוֹ רבתה משבוּע לשבוּע.

בתחילה עשׂה עסקיו מתוֹך רגש של מיאוּס. מישוּש הניירוֹת המעוּכים, הבּלוּיים, וגילגוּל המטבעוֹת המפוּגלים בין אצבעוֹתיו כל שעוֹת היוֹם, לרבוֹת הערבים, שהיה יוֹשב בביתוֹ וּמכין גלילים גלילים של מטבעוֹת בעזרת אחד אוֹ שניים מילדיו – כאילוּ הפרישוּ טוּמאתם לתוֹך דמוֹ ולבוֹ. על כן היה חש לוֹ מפלט אל דף גמרא אוֹ אל ספר מוּסר, אוֹ רץ להתפּלל בבית הכנסת מתוֹך כוָנה להיטהר מן הטוּמאה. אבל עם ריבוּי העסקים והריצוֹת (כשראה החלפן את יוֹשרוֹ וחריצוּתוֹ, האמין לוֹ סכוּמים גדוֹלים יוֹתר) נתבלעה עליו רוּחוֹ ולא יכוֹל עוֹד לשבת על ספר. אך ישב והתחיל מעיין, מיד באוּ עצביו והרקידוּהוּ וּטרדוּהוּ ממקוֹמוֹ. נדמה היה לוֹ, שהוּא מטמא את הספר הקדוֹש במגע ידיו. אפילוּ הטלית והתפילין שהוֹציא בכל בוֹקר לתפילה היוּ מרטטים בין אצבעוֹתיו, וּתפילתוֹ היתה חטוּפה וּטרוּפה, וכמה שהשתדל לכוין לפירוּש המלוֹת, לא תפס כלוּם מלחישת שׂפתיו. גם אכילתוֹ היתה בחיפּזוֹן וּכזית. תוֹחב לאשתוֹ סכוּם להוֹצאוֹת היוֹם, אוֹמר שלוֹם (היא דוקא הבריאה בשנה האחרוֹנה) ורץ אל “בּתּיו”.

מר' איצי לא נעלמוּ ריצוֹתיו של ר' אלי “המלמד”, ולא נתן דעתוֹ עליו. עסקי פרוּטוֹת הם ולא כדאי לדבּר בהם. “כמה ילדים תלוּיים בצוארוֹ של המסכּן? שישה? אוֹי, הלואי שכבר תעבוֹר המלחמה הארוּרה ויבוֹא הקץ לסבלם של ישׂראל…”

אך בקיץ השלישי למלחמה הגיעוּ לאוֹזניו של ר' איצי ידיעוֹת על מעשׂיו של “המלמד”, והם הדריכוּהוּ מנוּחה. אי, הדבר אינוֹ עוֹד פשוּט כל כך! מנַיין לוֹ לזה היכוֹלת לשלם יוֹתר מן השער שבשוּק?… סיפּרוּ לוֹ, שהוּא נוֹתן שישים בּישליקים לנאפּוֹליוֹן, בשעה שהוּא גוּפוֹ, ר' איצי, אינוֹ יכוֹל לקבל יוֹתר מחמישים וּשמוֹנה? יוֹצא שהוּא מפסיד. הא כיצד? בשש לירוֹת נייר הלה נוֹתן לירה של זהב, והרי הוּא, ר' איצי, מוּכן למכוֹר שש וחצי בלירה?… עלה בדעתוֹ: אפשר, שהמטבע מזוּייף? נטל מטבע אצל שכנתוֹ, מרת ריקלין, שקיבלה אתמוֹל מר' אלי בעד צ’יק של אפ“ק, בדקוֹ וּמצאוֹ כשר בתכלית. דברים בגוֹ!… אף על פי כן חיכּה לראוֹת מה יהא בסוֹפוֹ של דבר. סוֹף סוֹף אין זה עוֹשׂה אלא עסקים קטנים. כאן לירה ושם לירה, ועל פי רוֹב אצל נשים. אל ה”שוּק" לא נכנס ולא ייכּנס. והוּא, ר' איצי, אינוֹ חסר, ב“ה, עסקים. מסחר הצ’יקים של אפ”ק בלבד נוֹתן לוֹ פרנסה בריוַח… אלא שמעניין הדבר מצד עצמוֹ: איך הוּא יכוֹל? מאין הוּא לוֹקח להפסיד?… פעמים סח ר' איצי בדבר הזה בצריף בית הכנסת עם בעלי בתים וגם הם אינם מבינים. אף על פי שגם הם שמעוּ כך.

אך הנשים היו כפּרתוֹ של ר' אלי. מתוֹך החליפין שעשׂוּ על ידוֹ קימצוּ בכל שבוּע סכוּם ניכר, שכל כך נחוּץ היה בימי הרעה האלה. והוּא יהוּדי כל כך נעים, שקט ועדין. המסכּן, נראה שבאמת אינוֹ מרויח כלוּם. עדים פניו שאין בהם טיפּה של דם, והרעב נשקף מתוֹך עיניו. בעל משפּחה גדוֹלה וביַקרוּת כזוֹ!… בשבוּעוֹת האחרוֹנים כמעט שלא היה מדבּר כלל. נכנס בחשאי מן החצר, מפּתח המטבּח, הכניס ראשוֹ ושאל שאלה קצרה: “נחוּץ?” וּמיד מפשיל מעילוֹ ומוֹציא מכיס הבד ואצבעוֹתיו מרטטוֹת בסוֹפרוֹ את הכסף, אוֹמר שלוֹם מבוּיש והוֹלך.

האימוּן בוֹ גדל כל כך, שנתנוּ לוֹ מטבעוֹת וצ’יקים על מנת שיפרוֹט ויביא לאחר ימים מספּר. מי לא יאמין לוֹ, ליהוּדי כשר כמוֹהוּ? הרי כסף משלוֹ אין לוֹ, והוּא צריך לקבל מאחירים, מן החלפן שביפוֹ. יש שיהיה מאחר להביא את הכסף יוֹמיים אוֹ שלוֹשה, וּבבוֹאוֹ היה מתנצל ברוֹב מבוּכה: החלפן שלוֹ ביפוֹ נוֹסע לפעמים למוֹשבוֹת ולירוּשלים וּלטוּל כרם וּמאַחר לשוּב. כל כך לא נעים לוֹ… אבל הנשים לא דיקדקוּ עמוֹ. יהוּדי כשר כמוֹהוּ. צדיק כזה. אין דבר, כדאי לחכוֹת. סוֹף סוֹף הוּא משלם יוֹתר מן השער. עוֹד בּישליק אוֹ שניים בימים אלה!…

בתים שהיה נכנס בהם, אמרוּ לוֹ: “ייכּנס אל השכן. גם שם יש שצריכים לפרוֹט מטבע”.

אבל הוּא החויר וענה: “אין צוֹרך. די לי בלקוֹחוֹת הקבוּעים”.

וכך נמשך הדבר שבוּע על שבוּע וחוֹדש על חוֹדש, עד אמצע אוֹתוֹ הקיץ ועד “תשעת הימים”.

בערב תשעה באב בבוֹקר הלך נחוּם טרוֹי אל האלמן הזקן הרמאן לוי, שבא לפני המלחמה מוינה ונשאר בארץ. בניו הגדוֹלים היוּ שׁוֹלחים לוֹ קצבה חוֹדשית, והוּא, שהכיר את הרצל, קיים מצוַת ציוֹנוּת בעסקנוּת קטנה בפרבר. לפני ימים אחדים פגש את טרוֹי וסיפּר לוֹ, שנתקבל סכוּם הגוּן מן הקהילה הוינאית לחלקוֹ בין הנצרכים נתיני אוֹסטריה, וּבוַדאי יקבל בקרוֹב הזמנה לבוֹא אל הקוֹנסוּל לשם מינוּי ועד של צדקה. הוּא, לוי, הציע למַנוֹת את טרוֹי למזכיר הוַעד, ודיבּר על לבוֹ שיקבל את המינוּי. הוּא יעמוֹד לימינוֹ. אתמוֹל באה ההזמנה להבוֹקר בשעה תשע, טרוֹי ביקש לילך שמה יחד עם הזקן.

בלילה היה ערפל כבד, וגם למַשכּים עוֹד חתל הערפל את כל הפרבר והשמש נראתה בעדוֹ כגוּלת בדיל נוֹצצת. רק בשבע התחיל הערפל להימוֹג וּלהתפּזר ונתגלה יוֹם של חוֹם כבד ולח, שבּישׂר שפע של זיעה. נשים שהלכוּ אל השוּק כבר מחוּ פניהן בכנף המטפּחת אוֹ הצעיף שבראשן.

הזקן דר בחדר עלייה קטן אחרי שער הפרבר, בדרך ליפוֹ, בביתוֹ של גרמני שנתגייס לצבא מוֹלדתוֹ ולקח את משפּחתוֹ עמוֹ. הבית עמד ריק מאדם. רק בעליית הגג קינן לוֹ הרמאן לוי כנשר סב בבדידוּתוֹ.

כשהגיע טרוֹי לרחוֹב הרצל ראה חבוּרת אנשים מתגוֹדדים ליד השער, וּפניהם אל מסילת הבּרזל, שפּסיה נעקרוּ עם פרוֹץ המלחמה, והם מנענעים ידיהם וּמדברים בקוֹל. מיהר אל החבוּרה לדעת מה קרה, וזה אשר הוּגד לוֹ: לפני חצי שעה, כשנתפּזר הערפל, נמצא תחת הגשר ליד נוה צדק ר' אלי בּוֹדק, זה שעסק בחילוּף כספים, מוּטל על הארץ שחוּט בידי עצמוֹ. ידוֹ אחזה חלף של עוֹפוֹת מגוֹאל בדם, וּבכיס מעילוֹ היה מכתב כתוּב אל לשכת הרבּנוּת, שבוֹ הוּא מסַפּר סיבּת איבּוּד עצמוֹ לדעת וּמבקש לדאוֹג לבני

ביתוֹ. מתוֹך שהיה מקבל כסף לשם חילוּף ולא היה מחזיר אלא לאחר כמה ימים, היה משתמש בכספּם של זרים, נוֹטל מזה וּמשלם לזה, וּמתוֹך שלא הרויח בעסק זה, ועל הרוֹב עוֹד היה מפסיד, נשאר חייב, לפי רשימה מפוֹרטת שהיתה רצוּפה למכתב, לכך וכך לקוֹחוֹת, רוּבן נשים, כך וכך סכוּמים. כשראה שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד יוֹתר במחזוֹר הכספים – לא ראה לפניו דרך אחרת אלא לטרוֹף את נפשוֹ. אף על פי שידוּע לוֹ, כמה כבד החטא וכמה ייסוּרים יגרוֹם על ידי כך לבני ביתוֹ… הוּא ביקש סליחה וּמחילה וּפנה אל בני ישׂראל, רחמנים בני רחמנים, שלא יניחוּ למשפחתוֹ שתגוַע ברעב… רק מרחמיו על בני ביתוֹ עשׂה מה שעשׂה… את הגוּף לקחה המשטרה התוּרכּית ליפוֹ לשם בדיקה.

עוֹד המסַפּר מסַפּר לטרוֹי, והנה ראה טרוֹי את ר' איצי קרביל הוֹלך וּמתקרב, הוֹלך וגוֹרר במרץ את רגלוֹ עם הגרב המשוּלשת. הפעם לא החליק אצל קירוֹת הבתים וּליד הגדירוֹת, כי אם באמצע המדרכה הלך וקוֹמתוֹ לא היתה כפוּפה עוֹד. דמיוֹנוֹ היה כאדם, שנטל עליו לוֹמר איזה דבר של חשיבוּת, והוּא בא לאוֹמרו.

כשעמד ליד החבוּרה, נשׂא את שתי זרוֹעוֹתיו וקרא בקוֹל רם:

– וכי לא ידעתי שכך יהא סוֹפוֹ? איך יכוֹל היה לשלם יוֹתר מן השער?… כמה נשים עניוֹת תבכּינה עתה על כּספּן שאבד…

וּפתאוֹם כפף את ראשׁוֹ, נאנח ואמר בקוֹל בוֹכים:

– מתי כבר תיגָמר המלחמה הארוּרה ויבוֹא הקץ לסבלם של ישׂראל?…

טרוֹי חש בחילה למראה החלפן המתחסד, ורץ אל הזקן הטהוֹר, אל הרמאן לוי.

 

[יד] בבית ויגדורוב    🔗

בתיה, בתה של האלמנה מירקין, גמרה את לימוּדיה בבית האוּלפן בהצטיינוּת. בזה גמלה למוֹסד חסדוֹ, שהחזיקה כמה שנים בלי שׂכר לימוּד. לא לחינם שקדה כל כך בלילוֹת על ה“רשימוֹת” וספרי הלימוּד. אילמלא העייפוּת והחוּלשה והעצבנוּת, היתה שׂמיחה גם על הגמר היפה וגם על פריקת עוֹל הלימוּדים שהעיק עליה. אבל לא נוֹתר בה כוֹח לשׂמוֹח שׂמחה כלשהי. אמה הזקֵינה (שהזקינה בלא עת), האלמנה השכּוּלה, שפּיה לא פסק מקינה על בנה, תפארת חייה, אשר נלקּח ממנה באוֹפן טראגי כל כך (מנשיכת תן שוטה במוֹשבה), חיכּתה לדבר אחד: שבּתה תוּכל לשכב בשעה מוּקדמת. אבל גם תוֹחלתה זוֹ נכזבה: במשך שבוּעיים ימים היה ה“מחזוֹר” עוֹרך נשפים בבתי הוֹרים שוֹנים, וּמוּבן שגם על בתיה נטל להשתתף עם החוֹגגים, בפרט היא, שהיתה “קוֹל ראשוֹן” במקהילה.

היא ישבה שם בשׂמלת הבּד הערבי הפשוּט כל כך, חוֹבקת ברכּיה וּמביטה אל הנעליים המעוּקמוֹת, שאוֹרך השׂמלה לא הספּיק לכסוֹתן, רצוּצה מתוֹך התאמצוּת לדכּא את דכּאוֹנה, ועל הלצוֹתיהם של החבירים ענתה בצחוֹק של מבוּכה. במשׂחקים וּבריקוּד ה“רוֹנדוֹ” לא לקחה חלק וחיכּתה לרגע, שמוֹרה הזמרה האהוּב, בעל המראה הסלאוי, יקרא לה בקוֹלוֹ העליז וּבמַטה המנַצחים שבידוֹ להתייצב במקהילה. רק את מתנת גרוֹנה יכלה להעניק להם. רוֹב שעוֹת היוֹם היתה מוּטלת אלכסוֹנית על מיטתה בחדר מוּגף התריסים, לבוּשה וּנעוּלה וּפניה כבוּשים בכּר החם והרטוֹב מזיעה, וּכשאמה עמדה עליה לעוֹררה לארוּחה, היתה נרעדת בכל גוּפה וּמַשמיעה קוֹל פּחדים, כאילוּ עמד עליה גזלן לרוֹצחה נפש. וּכשקמה והתהלכה פרוּעת שׂיער בבית וּטרוֹי ראה את פניה הנפוּחים, את כיסי התכלת תחת עיניה חדלוֹת הצבע ואת שׂפתיה החיורוֹת – היה לבוֹ מתמלא רחמים על חיים צעירים אלה שנידוֹנוֹ להתנַול מתוֹך עניוּת.

־למה היוּ לה כל הלימוּדים האלה? ־ קבלה האלמנה באוֹזני הדייר, כשנכנסה עם דלי מים לשטוֹף את הרצפה ־ מה תעשׂה בכל התוֹרה שלמדה? אילוּ היה בני חי, אפשר שהיה מוֹצא לה איזוֹ עבוֹדה בעיר, אבל עכשיו – מי ידאג לה?… אבוֹי לחיי, האדוֹן ראה את פניה? כחוֹלת שחפת, רחמנא ליצלן.

והיא סיפּרה לוֹ, שהחליטה לעזוֹב את תל אביב ולעלוֹת למוֹשבה הקטנה בגליל, אל בתה הבּכירה, הנשׂוּאה שם לאיכּר עני. כאן, ביקרוּת הזאת, אין להן עוֹד כל אפשרוּת להישאר. היא רק חיכּתה עד שבתיה “תעבוֹר את הבּחינוֹת”. עד עתה היתה מקבלת סיוּע כלשהוּ מן “הוַעד”, אבל מעכשיו אין להן רשוּת לקבל. יש די עניים במקוֹם. שם במוֹשבה הגלילית דבר אחד, לפחוֹת, לא יחסרוּ – לחם. וגם כוֹס חלב בשביל בתיה, להיטיב את בריאוּתה, שנהרסה ממיעוּט מזוֹנוֹת וּמרוֹב לימוּדים. הוּא, חתנה האיכּר,

לב זהב לוֹ. כל השנים אינוֹ מַרפּה מהן: “למה לכן לשבת על החוֹל השוֹמם הזה? בוֹאנה אלינוּ ונחיה יחד”. אף על פי שיש עליהם די: ארבעה ילדים, אחד קטן מחבירוֹ. כמה פעמים בא בקרוֹנוֹ לקחתן עם מעט הכלים. “חכּה, לפחוֹת, עד שבתיה תגמוֹר”, התחננה לפניו. עכשיו, שבּתיה גמרה ואחרי ה“נשפים” אצל החבירוֹת והחבירים – הן מוּכרחוֹת לנסוֹע. בעוֹד שבוּע יבוֹא החתן מן הגליל ויקחן…

– אם כן אצטרך לבקש לי חדר? ־ אמר טרוֹי בדאגה. לא היה לוֹ כל חשק להחליף דירתוֹ.

– וּמה, האדוֹן יישאר לבדוֹ בכל הבית? הבית בוַדאי יעמוֹד ריק. בעל הבית יוֹשב בירוּשלים. וּמי ישכּוֹר לעת כזאת בית רעוּע כל כך? כמה בתים גדוֹלים וטוֹבים בפרבר עוֹמדים עכשיו ריקים. מיוֹם שפּרצה המלחמה רבים נסעוּ וחדשים לא באוּ… אַל יצטער האדוֹן, יצא לשעה קלה וימצא עשׂרה חדרים. ראיתי היוֹם פּתקא על בית ויגדוֹרוֹב…

– באמת? פּתקא על דבר חדר בבית ויגדוֹרוֹב?

אין ספק, שבית ויגדוֹרוֹב היה המפוֹאר בכל בתי הפרבר, אף על פי שהיה עוֹמד בקצה רחוֹב צדדי על גבוּל ערבת חוֹל. בנוּי היה על שתי קוֹמוֹתיו וּשני אגפּיו ברחבוּת יתירה, עם מרפּסוֹת גדוֹלוֹת, רבוֹת

עמוּדים, מוּקף משלוֹשת עבריו גינה פוֹרחת. דלתוֹת השער היוּ עשׂוּיוֹת עץ אַלוֹן משוּקד והמדריגוֹת יצוּקוֹת מוֹזאיקה כחלחלה. לפני המבוֹא רחבה עשׂוּיה מוֹזאיקה גם היא. הכוֹל בטוּב טעם וּביד רחבה. אמרוּ, שהבניין עלה לוֹ לויגדוֹרוֹב כחמישים אלף פרנק. אפשר שגוּזמא נקטוּ. אבל הבית היה באמת תפארת לפרבר, מבהיק וּבוֹלט מרחוֹק בלבנוּנית כתליו וּמעקוֹת מרפּסוֹתיו מעוּטרים עציצי ג’ירניוּם פוֹרח תמיד, מבוֹאוֹ נקי עד להפליא, והרחבה רחוּצה תמיד, וכוּלוֹ אוֹמר: רק בני עלייה יגוּרוּ בי. וּבאמת גרוּ שם, מלבד בעל הבית עצמוֹ, עוֹד שלוֹשה דיירים חשוּבים: רוֹפא העיניים ד"ר חינקין, העסקן היישוּבי יאיר בהרב ורוֹפא הבהמוֹת מירוֹן גוּבּרנאטוֹר.

את החדר, חדר רחב ידיים וּגבה תקרה, כמעט אוּלם, שׂכר טרוֹי אצל הגברת גוּבּרנאטוֹר, שתפסה דירה שלימה בת ארבעה חדרים בקוֹמה התחתוֹנה של הבית. בעלה, רוֹפא הבהמוֹת מריגה, שבא לארץ לפני המלחמה, התעניין וקיבל לפני שנה משׂרה בצבא, והיה עוֹבד במחנה ליד באר שבע, מרפּא סוּסים וּגמלים וחמוֹרים פצוּעים וּמצוֹרעים, שנאספוּ שמה בפקוּדת ג’מל פּחה כארבה לרוֹב. רק פעם בחוֹדש אוֹ בשני חוֹדשים היה מקבל חוֹפש של יוֹם אוֹ יוֹמיים לפקוֹד את ביתוֹ, וכל שאר הימים היה מבלה במחנה על שׂפת המדבּר, וּבנסוֹע המחנה היה נוֹסע עמוֹ גם הוּא. לעתים, כשנזדמן לוֹ שליח הגוּן, חייל גרמני אוֹ אוֹסטרי, היה שוֹלח בידוֹ לאשתו ממה שהשׂיג בקאנטינה הגרמנית, יחד עם מכתב ארוֹך כתוּב רוּסית ספרוּתית.

ויגדוֹרוֹב, אוֹ גוֹספּוֹדין ויגדוֹרוֹב, כפי שנקרא בפי דרי הבית, גר בקוֹמה השנייה, הוּא ואשתוֹ הגדוֹלה עמוֹ. לפנים, בפטרבוּרג, היה חימאי ידוּע, מייצר כל מיני “פּריפּאראטים”, שהביאוּ לוֹ עשירוּת. מתוֹך שנכשל בזיוּף איזה פּאטינט, אנוּס היה לעזוֹב את רוּסיה. בא לארץ ישׂראל עם סכוּם הגוּן, בנה את הבית והתחיל בהכנוֹת ליסוּד תעשׂייה חימית בארץ, אבל באה המלחמה והפסיקה הכוֹל. מאין בידוֹ כל עבוֹדה, היה נתוּן כוּלוֹ לשמירה על נקיוֹן ביתוֹ והיה מדקדק מאוֹד עם השכינים, שגם הם יקפידוּ בנקיוּת. אם תפס את מישהוּ זוֹרק קליפּת פרי אוֹ שייר סיגריה בעד החלוֹן אל הגינה אוֹ אל הרחבה שלפני השער, היה מחרף וּמגדף מתוֹך חלוֹנוֹ שבקוֹמה העליוֹנה, חצי רוּסית וחצי גרמנית, עד שחיל אחז את כל דרי הבית. גם אשתוֹ, מאדאם ויגדוֹרוֹב, כבדת בשׂר ואפוֹרת עיניים כמַטרוֹנה רוּסית, היתה מפשפּשת בעיניה בעוֹברה במבוֹא אוֹ על המדריגוֹת, ואם מצאה איזה פיגוּל, בצוּרת פּיסת נייר אוֹ כיח וניע, היתה מתייצבת בפישׂוּק רגליה העבוֹת, מנענעת ראשה וּמעוה חוֹטמה הקטן, ואינה אוֹמרת כלוּם. אבל מן הניסיוֹן ידעוּ, כי אך תגיע אל דירתה, מיד יישמע משם קוֹלוֹ של גוֹספּוֹדין ויגדוֹרוֹב, שיהא מהדהד בכל חלל הבית להחריד את יושביו.

רבוֹת סבלוּ הדיירים מבעל הבית הקשה, ואף על פי שכוּלם שלמוּ את שׂכר הדירה בעין יפה גם בימי הרעה, וכל טוֹבי הבתים היוּ מקבלים אוֹתם ברצוֹן – לא היוּ מסכימים להחליף דירתם באחרת, כי לכבוֹד נחשב הדבר לגוּר בביתוֹ של ויגדוֹרוֹב.

טרוֹי שׂכר את החדר, כאמוּר, אצל הגברת גוּבּרנאטוֹר. “בעלי איננוּ בבית, ונאפּוֹליוֹן בזמן הזה הוּא כסף רב”, אמרה לשׂוֹכר הצעיר, והוּא תמה על פשטוּת הנימוּק. החדר היה מרוֹהט והיא הרשתה לוֹ להכניס רק את מזוַדתוֹ, מיטתוֹ וכוּרסת הנוֹע שהביא עמוֹ. לשאר כליו נתן לוֹ גוֹספּוֹדין ויגדוֹרוֹב בהשתדלוּתה מקוֹם במרתף.

אשה מוּזרה היתה הגברת גוּבּרנאטוֹר: בת שלוֹשים וחמש ונראית כבת ארבעים וחמש, לכל הפחוֹת. קטנה וּצמוּקה עד לאימה. צוארה הדק היה אדוֹם כשלוּק ברוֹתחין, זרוּע בלוּטוֹת ועוֹרקים כיתרים וּקשרים זעים בלי הרף. פיה רחב מאוֹד ונראה כאילוּ חיתוּכוֹ נעשׂה זה עתה, וּשׂפתיה אדוּמוֹת כל כך, כמוֹ בשׂרן אינוֹ מצוּפה עוֹר כלל. עיניה תחת משקפי הזהב האחוּזים במוֹטוֹת באוֹזניה היוּ גדוֹלוֹת וּבוֹלטוֹת וחסרוֹת מנוּחה, מצחה גבוֹה ולבן וּשׂערה קלוּש וכרוּך על העוֹרף הרזה בכריכה עלוּבה. כשנחוּ עיניה על פניו של הדוֹבר בה היה לוֹ הרגש כמוֹ דבקוּ בוֹ שתי עלוּקוֹת. אך אשה משׂכּילה מאוֹד היתה, רגישה וּמהירת תפיסה, זהירה וחשדנית וּמשמיעה לעתים קרוֹבוֹת קטעי צחוֹק בלתי טבעי, שמיד מתחרטת עליו וחוֹשקת את שׂפתיה כנעלבת מעצמה.

היא עצמה היתה בת עשירים מקיוֹב, וּבבתוּליה למדה כמה שנים במינכן ציוּר וּנגינה בפסנתר. שם נתוַדעה אל מירוֹן גוּבּרנאטוֹר, בחוּר ריגאי יפה תוֹאר, שקט ורך רגש, שלמד ריפּוּי בהמוֹת, נענתה לאהבתוֹ ונישׂאה לוֹ שלא על דעת הוֹריה. אחר באוּ לגוּר בריגה. את מלאכת הציוּר הזניחה עוֹד בהיוֹתה במינכן. כשראתה פעם תערוּכה של הוֹדליר, התפּעלה כל כך מתמוּנוֹתיו, שנשבעה לא לאחוֹז עוֹד במכחוֹל – וקיימה את שבוּעתה. מאז התמסרה כוּלה לנגינה. היתה מיטיבה לנגן את שׁוֹפּין. כשחזרוּ לרוּסיה נתנה שם שני קוֹנצרטים, שזכוּ לדברי שבח מוּפרזים בעיתוֹן הריגאי. וגם כשעלוּ לארץ כשנה לפני המלחמה (בעלה היה ציוֹני), התכּוֹננה, לפי עצתוֹ של הכנר־המוֹרה דוֹלינקוֹ, לתת קוֹנצרט אחד בשם בית ספרוֹ, וּכבר “תירגלה” כמה שבוּעוֹת למען הקוֹנצרט, והנה קיבלה ידיעה טלגראפית על מוֹת אמה בקיוֹב, והדבר זיעזע אוֹתה כל כך, שנשבעה שוּב לא לנגוֹע בפסנתר. וּבאמת עמד מאז ה“פליאֶל” שלה סגוּר, עטוּף כוּלוֹ בציפּוּי של בד, ולא ישבה אליו אפילוּ פעם אחת.

וּמירוֹן גוּבּרנאטוֹר, שהיה גבר בריא, בּרוּניט בעל קוֹמה ועיניים כקטיפה שחוֹרה, אהב את אשתוֹ ההיסטירית אהבה עזה. אך חיי האישוּת הקשים והגרוּיים במשך שמוֹנה שנים, ללא שיתוּף לב וּללא ילד, עשׂוּהוּ שתקן וּמדוּכּא, וּבעיניו היבהב תמיד גץ של פחד מפני הבאוֹת. בהיוֹתוֹ במחנה היה מלא כיסוּפים לפקוֹד את נווֹ, וּבהיוֹתוֹ יוֹם אוֹ יוֹמיים בבית ביקש להימלט שוּב המדברה, כדי להרהר שם בה, בברייה צמוּקה ואכזרית זוֹ, שמכרסמת את חייו להנאתוֹ המשוּנה.

ציוּר זה יצר לוֹ טרוֹי מכל מה ששמע מפּיה של מאדאם ויגדוֹרוֹב וּממה שהספּיק להכיר את הגברת גוּבּרנאטוֹר גוּפה. ואוּלם פה יסוּפּר רק מה שקרה למחרת היוֹם שבא לגוּר בחדרוֹ החדש.

למחרת אוֹתוֹ היוֹם, בשבתוֹ בבוֹקר אל שוּלחן הכתיבה שקוּע בספר, ניקשוּ על הדלת הפּנימית, וּכשקרא “לבוֹא!”, נפתחה הדלת וראשוֹנה נכנסה מאדאם ויגדוֹרוֹב בכל גוֹדש גוּפה, כפל סנטרה מוּצע על הסלסלה שעל חזה המגוּדל ועיניה הקטנוֹת טוֹבלוֹת בשמן של חסד, ואחריה טוֹפפת, כנערה אחרי אמה, הגברת גוּבּרנאטוֹר. קוֹלה של המטרוֹנה ניסר גברי וּמשוּח בגרמנית מסוֹרסת:

– יסלח לי מר. רצינוּ לראוֹת איך הסתדר אצלנוּ בבית.

הגברת גוּבּרנאטוֹר עמדה לימינה מבוֹהלת ונבוכה והציגה:

– מאדאם ויגדוֹרוֹב – בעלת הבית. מר טרוֹי. לא כן? ה־ה…

השמיעה שני קטעי צחוֹק ונשתתקה.

טרוֹי קם מכיסאוֹ והשתחוה קלוֹת למטרוֹנה, שהעבירה מבטה על החדר הגדוֹל כבוֹדקת את כוּלוֹ.

– אוֹסטרי הוּא, לא? הוּא נראה “פּארין” (בחוּר) נקי… ־ ניסרה רוּסית אל בת לוייתה, ולאיש הצעיר העניקה מבט שכוּלוֹ טוֹב.

– בלי ספק, ־ ענתה הגברת גוּבּרנאטוֹר רוּסית גם היא ונתכּוצה כנבהלת מקוֹל עצמה.

אחר רגע ניגשה בחשאי עד השוּלחן והתבוֹננה מבעד למשקפי הזהב (פלא היה בעיני טרוֹי איך עיניים גדוֹלוֹת כל כך יכוֹלוֹת להיוֹת קצרוֹת ראִייה) במעט הספרים המוּנחים שם. אף גם נטלה אחד מהם באצבעוֹתיה הגרוּמוֹת שנראוּ לוֹ כמרטטוֹת, וּמיד הניחתוּ מידה. בכל דבריה וּתנוּעוֹתיה היתה נראית כמתחרטת תמיד על איזה דבר.

מאדאם ויגדוֹרוֹב ביקשה סליחה וצנחה באנחת הנאה על כוּרסת הנוֹע, שעמדה מרוּחקת מן השוּלחן, ושלחה את שתי רגליה העבוֹת, הנעוּלוֹת נעלי בד לבנוֹת והבשר המפוּזמק עוֹלה על שוּליהן.

טרוֹי הציע גם לגברת גוּבּרנאטוֹר כיסא, אבל היא סירבה לשבת. הלכה אל החלוֹן, סילקה משהוּ את הוילוֹן והביטה החוּצה, אל הגן, כשהיא משמיעה קוֹל פיזוּם.

כעשׂרה רגעים מוּזרים עשׂוּ שתי הנשים בחדרוֹ של טרוֹי, והוּא לא תפס מה בעצם רצוֹנן בביקוּר מוּקדם זה. אחר קמה המטרוֹנה וּשתיהן פנוּ לצאת מתוֹך בקשת סליחה. לפני הדלת ראה טרוֹי את מאדאם ויגדוֹרוֹב גוֹחנת ולוֹחשת מה על אוֹזנה של חברתה. וּכשהדלת היתה כבר פתוּחה, אמרה הגברת גוּבּרנאטוֹר לטרוֹי מרחוֹק וּבגרמנית טוֹבה:

– אם על אדוֹני טוֹב, יעלה נא הערב למעלה. מאדאם ויגדוֹרוֹב מזמינה אוֹתוֹ לדגים. מוּמחית ידוּעה בהכנת דגים… יש לה ערבי ביפוֹ, המביא לה פעם בשבוּע דגים מצוּינים. גם אני אוֹכל שם הערב…

מאדאם ויגדוֹרוֹב חזרה על ההזמנה בהרכּנת ראש ובחיוּך על מלוֹא רוֹחב פניה.

מתוֹך סקרנוּת הסכים טרוֹי, ונקבע השעה שמוֹנה בערב לתחילת הארוּחה.

בחדר האוֹכל הגדוֹל, המרוֹהט בטעם של עשיר רוּסי, היה ערוּך שוּלחן מרוּבּע, לא גדוֹל, בכלי חרסינה וכסף כבידים לארבעה אנשים. באמצע דלקה מנוֹרת נפט רבת אוֹר. גוֹספּוֹדין ויגדוֹרוֹב נמוּך הקוֹמה התהלך בנעלי בית רכּים, לבוּש כוּתוֹנת כחוּלה חגוּרה באיזוֹר משי לבן. פניו היוּ מגוּלחים יפה וּשׂפמוֹ העבה עשׂוּי כתיקנוֹ. כוּלוֹ אוֹמר כוֹבד ראש זוֹרח. את פני האוֹרח קיבל בחיבּה יתירה ולכבוֹדוֹ השתדל לדבּר גרמנית גם עם אשתוֹ ועם הגברת גוּבּרנאטוֹר. טרם ישב מילא ארבעה גביעים קטנים קוֹניאק צרפתי (הוּא קנה את משקיו אצל לוּאיזידס היוָני ביפוֹ) וזירז את המסוּבּין לשתוֹת לפני הדגים. שתי הנשים ישבוּ מעבר מזה לשוּלחן וּשני הגברים כנגדן, וּטרוֹי, כמוּבן כנגד הגברת גוּבּרנאטוֹר. מאדאם ויגדוֹרוֹב חילקה תחילה מתוך תמחוּי גדוֹל מנוֹת חמיצה של ריג’לה והצטערה שאין קרח בתל אביב לצנן את האוֹכל כראוּי לימוֹת החוֹם האלה. בחשיבוּת מרוּבּה וּמתוֹך ליוּוי של ברכוֹת הגישה לכל אחד את צלחתוֹ. אחר חילקה את נתחי הדגים הגדוֹלים, הטוֹבלים ב“מאיוֹניזה” מרהיבת עין עם סלט של תפוּחי אדמה וגזר ואפוּנה ירוּקה, הכוֹל מבוּשל בחמאה, הכוֹל “זאמיצ’אטלנוֹ” (מצוּין). אחר כך בא קוֹמפּוֹט של פירוֹת עם גל של רקיקי פרך טריים. גוֹספּוֹדין ויגדוֹרוֹב אכל במתינוּת וּבריכּוּז כל החוּשים, כעוֹשׂה ניסיוֹן חימי חשוּב, וּנחיריו היוּ הוֹמוֹת אל פיו. בין מנה למנה לפת בכפּוֹ את צואר הבקבוּק, הרימוֹ מעט ופנה אל כל אחד מן המסוּבּין ברמיזת עין: “אחת?”. מאדאם ויגדוֹרוֹב הזהירה את הגברת גוּבּרנאטוֹר מפני העצמוֹת ואת בעלה מפני אכילה יתירה, ואת האוֹרח שיבּחה על שאינוֹ משאיר כלוּם… טרוֹי ניענע לה בראשׁוֹ, אף כי שמע דבריה כמוֹ מתוֹך הערפל, שכּל הזמן היה מהרהר: “שוּלחן כזה בימים אלה… ומה יהיה אחרי הארוּחה?…”

כשכּילוּ לאכוֹל קם ויגדוֹרוֹב ואמר: “ברוּך השם, אכלנוּ לשׂוֹבע”. התיר את חגוֹרת המשי, הסירה והרקידה בידוֹ: "אני אשב לי בכוּרסא שלי, ואתם דבּרוּ דבריכם, תה אסוּר לי לשתוֹת. גם כך בטני מליאה… כבר אחרי תשע. אני, כשמגיע הערב, כמוֹ תרנגוֹלת זוֹ, עינַי נעצמוֹת מאליהן. בפרט, אחרי ארוּחה טוֹבה. אין לך דבר מפּיל שינה כארוּחה טוֹבה…

– כאילוּ בלי אוֹכל אינוֹ ישן! ־ אמרה אשתוֹ – כמה פעמים, פּאפּאשא, אני צריכה להעירך לארוּחת הערב? וירה סלוֹמוֹנוֹבנה (הגברת גוּבּרנאטוֹר) עֵדה…

– אמת, ־ ענה ויגדוֹרוֹב ־ כנראה, זיקנה היא בי. “אין נחת בזיקנה” – סיים בפתגם רוּסי.

הוּא שיקע את גוּפוֹ העגלגל בכוּרסא, פשט את רגליו הקצרוֹת, ואחרי רגעים מספּר היה ראשוֹ צנוּח על כתיפוֹ והוּא מנמנם כתינוֹק בלי השמעת קוֹל.

בינתיים סילקוּ הנשים את הכלים מעל השוּלחן והוֹציאוּם אל המטבח. אחר הוֹציאה מאדאם ויגדוֹרוֹב מן המזנוֹן הגדוֹל מַפּת תּה מהוּדרה וערכה את השוּלחן הקטן שבפּינה (והגברת גוּבּרנאטוֹר עוֹזרת על ידה) במערכת כלים נאה, העבירה שמה את המנוֹרה והביאה על טס גדוֹל קוּמקוּם של ניקל עם תיוֹן קטן ונחמד, שלוֹשה ספלים בפרחים וקוּפסת סוּכּר של כסף עם מלקחיים עדינים.

– עתה, משנרדם “סבא”, נשתה לנוּ בנחת כוֹס תה טוֹב. עוֹד שמוֹר אצלנוּ תה ויסוֹצקי לחצי שנה. גם סוּכּר יספּיק עוֹד לחוֹדשים אחדים… נקוה שעד אז יבוֹא הקץ למלחמה… מה דעתוֹ, אדוֹן טרוֹי? יבוֹא בקרוֹב הקץ למלחמה, שאוּכל לראוֹת את בתנוּ היחידה התקוּעה בפאריס?…

הגברת גוּברנאטוֹר ישבה ואספה תחת מוֹשבה את השׂמלה הקצרה כנערה צעירה ועיניה הממוּשקפוֹת תעוּ על פני החדר, השרוּי רוּבּוֹ באפלוּלית, וּכשנתקלוּ בפניו של טרוֹי נצמדוּ אליהם רגע וּמיד ניתקוּ, כאילוּ נגרם להן כאב.

מאדאם ויגדוֹרוֹב נשתקעה בכוּרסא הרחבה ואמרה:

– וירה סלוֹמוֹנוֹבנה, מזגי נא את התה. אני עייפה קצת.

הבל התה עלה מתוֹך הספלים בריח ניחוֹח.

– רק ב“נשיכה”… – אמרה מאדאם ויגדוֹרוֹב בהציעה את קוּפסת הסוּכר.

– ואני אמתיק לי… – אמרה הגברת גוּברנאטוֹר מבוּישת, נתנה אל ספלה שתי חתיכוֹת סוּכּר, ואת השלישית, שהחזיקה כבר מעל לספל, החזירה לקוּפסה.

פתאוֹם קפצה ממקוֹמה כנשוּכת עקרב:

– אלי, אלי: שכחתי את השוֹקוֹלאדה…

והיא ברחה מן החדר לקוֹל צחוֹקה השמן של בעלת הבית. גם מר ויגדוֹרוֹב הרים ראשׁוֹ, פקח עיניים תוֹהוֹת, אחר הצניח ראשׁוֹ על הכתף השנייה.

ריצת רגליים למטה במדריגוֹת, ואחרי רגעים מעטים למעלה – וּגברת גוּברנאטוֹר הביאה חפיסת שוֹקוֹלאדה גדוֹלה והניחתה על השוּלחן בקוֹצר נשימה:

– בעלי שלח לי לפני שבוּע… שוֹקוֹלאדה גרמנית… לא רעה.

זה שנה ויֹותר שטרוֹי לא ראה שוֹקוֹלאדה בעיניו, וּפתאוֹם ראה בעיני רוּחוֹ את בתי פרוּעת השׂיער עם כיסי התכלת תחת העיניים הכבוּיוֹת, את שׂפתיה החיורוֹת ואת הגוּמה האפילה בתחתית צוארה מעל לחזה, ושמע את דברי האלמנה: “כחוֹלת שחפת, רחמנא ליצלן” – וכאן הוּא יוֹשב עם אלה וזוֹלל כל מיני מטעמים… מה לוֹ? היכן הוּא?…

– מר טרוֹי יסביר לנוּ את המצב בחזיתוֹת המלחמה. בעלי אינוֹ מבין בזה כלוּם… – ניסר קוֹלה של מאדאם ויגדוֹרוֹב וּפניה הבהיקוּ מזיעה.

הוּא הבין את דבריה בקוֹשי, וּבכל זאת, כמוֹ מתוֹך איזה חוּש עיור, פנה אל גברת גוּברנאטוֹר בשאלה:

– הגם הגברת רוֹצה לשמוֹע הסבּר על המצב בחזיתוֹת המלחמה?

– לא, לא! ־ התנערה זוֹ ־ איני רוֹצה לשמוֹע כלוּם על מלחמה. די לי, רצוֹני לשכּוֹח את המלחמה… היא מוֹציאה אוֹתי מדעתי… אם רצוֹנוֹ לספּר לנוּ מה – יספּר נא איזה דבר עליז, מבדח. אדוֹני יוֹדע לספּר דברים עליזים?

– הערב לא, ־ אמר טרוֹי מתוֹך ביישנוּת שתקפתוּ בחזקה – אוּלי בפעם אחרת. הערב אני מהרהר כל הזמן במשפּחה אחת, אם וּבתה, שגרתי אצלן עד אתמוֹל. שתיהן כמעט רעיבוֹת ללחם. הבת גמרה לפני ימים מעטים את בית האוּלפן. נערה עצוּבה וּמדוּכּאה. שלשוֹם נסעוּ שתיהן למוֹשבה קטנה בגליל, אל בת בכירה, אשת איכּר עני. בוַדאי כבר הגיעוּ שמה. אני מתאר לי את הדחקוּת והדלוּת בבית החוֹמר שם במוֹשבה המדוּלדלת…

– כן, יש הרבה צרוֹת בעוֹלם… ־ נאנחה מאדאם ויגדוֹרוֹב ־ הנה בתנוּ היחידה נתקעה בפאריס ואינה יכוֹלה לבוֹא אלינוּ… גם כסף איננוּ יכוֹלים לשלוֹח לה…

בהזמינה את הדייר הצעיר, האירוֹפּי, של הגברת גוּבּרנאטוֹר, התכּוונה לשׂיחה נאה. מוּשׂכּלת. לכך טרחה והכינה ארוּחה שוֹפעת כל כך. אך הנה זה יוֹשב מפוּזר וּמדוּכּא, ולא עלה בידה להשׂיחוֹ כחפצה. אפילוּ בדיחה אחת לא השמיע. מצב רוּחוֹ השפּיע, כנראה, גם על הגברת גוּבּרנאטוֹר, שהתחילה להתאוֹנן על עייפוּת. וּבאת האפירוּ פניה ברוֹב ליאוּת. עיניה נעשׂוּ כבוּיוֹת, מתוֹת. היא לא יכלה לכבּוֹשׁ פּיהוּק שפּרץ מפּיה.

– אם כן, “ילדים”, ־ אמרה מאדאם ויגדוֹרוֹב – לכוּ לכם לישוֹן. אני אעיר את “סבא” שלי וגם אנוּ נלך לישוֹן. סבוּרה הייתי, נשב וּנשׂוֹחח בנעימוּת, ואוּלי נשׂחק מעט בקלפים… אדוֹני משׂחק

בקלפים?

– אני? בקלפים? לא. איני משׂחק כלל… כל מיני משׂחקים, של קלפים וכדוֹמה, זרים לרוּחי…

– הרי לך גבר צעיר! ־ פסקה בביטוּל וקמה בכבידוּת מן הכוּרסא.

שניהם יצאוּ בחשאי, שלא להעיר את בעל הבית, וּמאדאם ויגדוֹרוֹב נוֹשׂאת אחריהם את המנוֹרה להאיר לפניהם את המדריגוֹת.

למטה נפטר טרוֹי מן הגברת בעלת ביתוֹ.

– יסלח לי. גרמנוּ לוֹ שיעמוּם… ־ אמרה בלחישה.

– לא ביוֹתר. ־ אנה בקידה נאה. פתח במפתח את דלת חדרוֹ ונכנס.

החדר היה מוּאר מנוֹגה הירח, שעמד במלוֹאוֹ במרוֹמי החלוֹן הפתוּח. גלי הים רעמוּ כבידוֹת.

הוא¹ ישב בכוּרסת הנוֹע, עצם את עיניו ונשתקע בהזייה.

לא ישב רגעים מוּעטים, עד שנדמה לוֹ, שבית ויגדוֹרוֹב אינוֹ אלא ספינה הצפה על פני הגלים בלב ים מוּל חוֹפים עוֹמדים בלהבוֹת והוּא יוֹשב בכוּרסתוֹ יחיד בחדרוֹ. כל שוֹכני הבית בדירת ויגדוֹרוֹב, ד"ר חינקין, בהרב והגברת גוּבּרנאטוֹר – כוּלם ישינים במיטוֹתיהם ואינם יוֹדעים כי הבית נישׂא מוּל הבעירה, רק הוּא רוֹאה מן החלוֹן הפתוּח את החוֹף קרב והוֹלך, וּכבר נשמע משם רעם תוֹתחים והמוּלת קרבוֹת…

עוֹד מעט, עוֹד מעט והבית יתנגש עם החוֹף הבוֹער…

 

[טו] אלוהים, אתה מקנא בי?    🔗

הגברת ראיסה סידקוֹב היתה אשה יפה. גוּפה משהוּ כבד, אך אמיץ וריתמי. פּניה רחבים וצחים, אך לא “פּני לבנה” – חן חיוּני בהם. עיניים גדוֹלוֹת ואפוֹרוֹת שרוּיוֹת בצל גבּוֹת שחוֹרוֹת וּצמוּדוֹת, וּמַבּטן רך וטוֹב, מַפעים את הלב. בשעת דיבּוּרה, וּביוֹתר בשעת צחוֹקה, נבעוֹת שיניה הישרוֹת, הצפוּפוֹת והלבנוֹת לוֹבן שקדי מתוֹק. וקוֹלה טהוֹר וחם. בקיצוּר, רוֹשמה נעים על כל רוֹאֶיה.

בעלה, זלמן סידקוֹב, היה ציוֹני טוֹב וּמצירי ועידת הלסינגפוֹרס, וּפעם עמד להיבּחר ציר לקוֹנגרס הציוֹני, אלא שויתר לטוֹבת אחר שהשתוֹקק לכך. איש מצליח היה במסחרוֹ, מסחר התבוּאה, מקוּבל וּמכוּבּד בחברה, ויוֹם אחד החליט לעלוֹת וּלהשתקע בארץ ישׂראל, בעיקר – לשם חינוּך ילדיהם, נער ונערה, חינוּך עברי לאוּמי בבית האוּלפן הנֹודע שבתל אביב, הפּרבר החדש ליד יפוֹ. בעצתוֹ של ראש הוַעד קנה לוֹ סידקוֹב חלקת חוֹל בפרבר החדש, בין נוה צדק ובין שכוּנת הפּחים של התימנים, והקים עליה בית נאה (הוּא קרא לוֹ לחוּדה, אוֹסוֹבּניאַק בלעז), בתבנית ביתוֹ במליטוֹפּוֹל, שהארדיכל־הקבּלן עשׂהוּ לפי התצלוּם שהביא עמוֹ, בשינוּיים קלים, לפי תנאי המקוֹם והאַקלים.

בהיוֹת סידקוֹב איש מעשׂה וּמגרשוֹ גדוֹל, ותל אביב עוֹמדת בבניינה – עמד וכוֹנן לוֹ בית תעשׂייה של אבני מלט. עשׂה והצליח. בעיקר היה מסַפּק לבינים וּבלוֹקים וקישוּטים לבניינים שבפרבר, אך גם מן המוֹשבוֹת היוּ באים לקנוֹת ממוּצריו.

גם הוּא, זלמן סידקוב, איש טוֹב ונעים היה, חוֹפשי ושוֹמר מסוֹרת כאחד, מגוּלח וּמשייר דילדוּל זקן תחת פּיו המוּצל בשׂפם עבה, רציני. דיבּוּרוֹ מתוּן וביוֹשר היגיוֹן, מבין בעסקי ציבוּר, אבל מיוֹם שבא לארץ הדיר עצמוֹ מכל עסקנוּת.

בעלת נימוּסים יפים היתה ראיסה, אשה יהוּדית־רוּסית מטיפּוּס מעוּלה, גלוּית לב וחמת יחס, מצוּינת בהכנסת אוֹרחים וּבכיבּוּד יפה: תה ריחני מתוֹך מיחם־טוּלה של כסף, מרקחת משוּבּחת, מיני מאפה טעימים, וּביוֹתר מצוּינים היוּ ה“פּירוֹז’קי”, כיסנים קטנים, אפוּיים וּממוּלאים כבד רסוּק. ועל כן אין תימה, שעד מהרה נוֹצר חוּג של ידידים מבקרים בבית סידקוֹב הטוֹב והשקט, הנקי והמסוּדר כהלכה ברהיטים כבידים שהוּבאוּ משם. קצתם באוּ לשם עסק וּקצתם לשמה, לשם ראיסה. עסקן פלוֹני, מוֹרה אוֹ פקיד אלמוֹני, בגפּם אוֹ עם נשיהם, היוּ נכנסים ויוֹשבים שעה אוֹ שעתיים, שוֹתים תה עם מגדנוֹת וּמסיחים בענייני המקוֹם וּבענייני המוֹלדת הישנה, ויוֹצאים בהרגשה טוֹבה, הרגשה דוֹמה לשוֹבע מרעיב. בערבים היוּ שוֹלחים לפעמים ידם במשׂחק קלפים קל, לא לשם רוָחים, אלא לשם בילוּי שעה נעימה בלבד. איש לא העלים את חיבתוֹ לאנשי הבית, וּביחוּד לבעלת הבית, לראיסה. אשת ראש הוַעד, היפהפיה, אמרה פעם: “איך אפשר שלא לאהוֹב טוֹהר כזה?”

הכוֹל ידעוּ כי הגברת סידקוֹב היא אשה “גדוּרה”, וּמשוּם כך נהגוּ בה מנהג של כבוֹד. מוֹרה הזמרה בעל השם הסלאוי והשׂפם הבּהיר, הרוָק שאינוֹ צעיר, היה אוֹמר בגלוּי וּמתוֹך הגבּהת הכתיפיים: “מה, אינכם יוֹדעים? איני בוֹש להוֹדוֹת: אני מאוֹהב בגברת סידקוֹב. לצערי, בלי הדדיוּת”. השוֹמעים צחקוּ, וגם ראיסה בתוֹכם, אף על פי שידעוּ כי אמת בפיו.

בתוֹך באי ביתם היה גם בּוֹריס קלדם. סידקוֹב, כרוֹב אנשי הפרבר, חיבּב את האיש, את יוֹשרוֹ, את נדיבוּת לבוֹ, את יפי שׂיחוֹ, אף כי קל דעת היה וּמתערב עם שוֹנים מבני ברית ושלא מבני ברית. הוּא עמד בבניין בית חרוֹשת גדוֹל לקרח בשוּתפוּת עם ערבי־נוֹצרי מעג’מי והיה לוֹ צוֹרך בסחוֹרתוֹ של סידקוֹב.

אחרי מוֹתה הטראגי של אשתוֹ מחמת הרעלה של טיטאנוּס באוּ שניהם בתוֹך הבאים לנחם את האָבל, ואז, בשבתוֹ בכוּרסה בחלוּק פּסים משוּבּח וּבנעלי בית רקוּמוֹת, השרה עליה קלדם מבט, שאפשר היה לקרוֹא בוֹ כך: “למה לא היתה גינה כמוֹך?”… ראיסה תפסה את המבט הזה, אבל ביטלה אוֹתוֹ מניה וּביה מתוֹך רגש ההשתתפוּת האמיתי שבלבה הישר.

ככלוֹת ימי האֵבל בא קלדם לבית סידקוֹב להוֹדוֹת על השתתפוּתם באֶבלוֹ. אחר כך התכיף את ביקוּריו, בשעה שזלמן היה בבית וגם בשעה שלא היה בבית. כל פעם היה מביא קוֹמץ פּרחים מגינתוֹ ונוֹתנם בעצמם באגרטל והוֹלך למלאוֹתוֹ מים, אף נוֹתן לה הוֹראוֹת איך לשוֹמרם מכּמישה מהירה, דברים שלמד משוּתפוֹ הערבי־נוֹצרי בעג’מי. לסוֹף שלח אליהם גם את גננוֹ להתקין להם גינה קטנה ליד ביתם.

ויוֹם אחד בא והציע לזלמן שישתף אוֹתוֹ בעסקוֹ, עסק מוּצרי המלט. הוּא מוּכן להשקיע סכוּם הגוּן: יביאוּ מכוֹנוֹת, ירחיבוּ את הבניין ויגדילוּ את העסק, שיש לוֹ סיכּוּיים טוֹבים להצלחה. הדברים נכנסוּ לאוֹזנוֹ של סידקוֹב ושאל בוֹ במקוֹם לדעתה של ראיסה. אבל משום מה – הוּא גוּפוֹ לא הבין למה – התנגדה מיד: “לא כדאי. טוֹב מעט בלי שוּתפים מהרבה עם שוּתפים”. ולא הוֹעילוּ כל נימוּקים שכנגדה.

ערב אחד בא אל ביתם עם צרוֹר פּרחים גדוֹל והיה חגיגי מאוֹד, וּבשבתם יחד, אגב משׂחק “שלוֹשים ואחד”, דיבּר מעל לקלפים שבידוֹ על עסקוֹ של סידקוֹב וכיון את דבריו בעיקר אליה, אל ראיסה, ותיאר בלשוֹן נמלצה את כל הטוּב הצפוּן בעסק זה, הרחיב דיבּוּרוֹ על גידוּלוֹ של הפרבר, על ההתפּתחוּת המרוּבה הצפוּיה ליישוּב (באביב 1914), אף סיפּר על קשריו הטוֹבים עם הקוֹנסוּלים ועם פקידי השלטוֹן ועל הסיכּוּיים לקבל הזמנוֹת גדוֹלוֹת (הצרפתים עוֹמדים להגדיל את בית החוֹלים שלהם ביפוֹ) – אבל ראיסה שמעה ולא קיבלה. היא חזרה על רעיוֹנה הפּשוּט: “טוֹב מעט בלי שוּתפים מהרבה עם שוּתפים”. מַכּירה היא גם את זלמן שלה, כמה רגיש הוּא לגבי סבכים. גם במליטוֹפּוֹל הציעוּ לוֹ פעם שוּתפוּת והיא יעצה לא לקבל את ההצעה. הוּא שמע לה, ואחר כך נתברר כי צדקה, והוּא הוֹדה לה על כך. “לא כן, זלמן?”

זלמן שתק, אך קלדם המשיך לטווֹת את החוּט: לאחר שיבססוּ את העסק כאן, יקימוּ סניפים בערים אחירוֹת, בחיפה, בירוּשלים, אפשר גם בטבריה. הארץ עוֹמדת לפני עלייה גדוֹלה. מרגיש הוּא שמר סידקוֹב והוּא נוֹצרוּ להיוֹת שוּתפים. הם משלימים זה את זה: סידקוֹב בזהירוּתוֹ וּבמתינוּתוֹ, והוּא ברוּח יזמתוֹ וּבהעזתוֹ. באמת אינוֹ מבין את סרבנוּתה של הגברת סידקוֹב, אלא אם כן יש בלבה איזוֹ טינה עליו…

טינה עליו?! ־ קראה ראיסה נפגעת. ־ איזוֹ טינה יכוֹלה להיוֹת בלבה עליו? מה רעה עשׂה להם? להיפך, כמה פעמים עמד להם במלוה וּבערבוּת. אבל, אוּלי דוקא משוּם כך, מוּטב שידידוּתם לא תיפּגם על ידי השוּתפוּת. אפילוּ בחיי נישׂוּאים אין הקירבה היתירה, המתמדת, סם חיים ליחסים טוֹבים. לא כן?

קלדם טפח על שוֹקוֹ וצהל:

– יפה דיבּרת, הגברת סידקוֹב. בּראווֹ! מפּיך לא פיללתי לשמוֹע דברים כאלה. בטוּח אני שאינך מדבּרת מפּי הניסיוֹן.

ראיסה הסמיקה, התחרטה על פליטת פיה, אבל שלטה בעצמה ואמרה:

– אין בני אדם לוֹמדים רק מניסיוֹן עצמם. יש ללמוֹד גם מנסיוֹנם של אחירים.

והיא סיפּרה סיפּוּר על זוּג אחד במליטוֹפּוֹל, שהיוּ מתקנים אחת לשנה את היחסים ביניהם על ידי נסיעה לחוֹדש ימים למקוֹמוֹת שוֹנים: קיץ אחד היא לים השחוֹר והוּא לים הבּאלטי, וקיץ אחד להיפך. וּבאמת נשתמרוּ אצלם יחסים מתוּקנים. חכמים היוּ.

– גם שוּתפים בעסק יכוֹלים לעשׂוֹת כן, ־ אמר קלדם ־ פעם יסע האחד לחוֹדש ימים וּפעם האחר. זה יהיה פירוּד לצוֹרך איחוּד.

אבל לא הוֹעילוּ הדיבּוּרים. היא בשלה: מתנגדת לשוּתפוּת.

כראוֹת קלדם כי נוֹחלה תקוָתוֹ מראיסה, צחק והשמיע משל ערבי מסייע לה:

– איך אוֹמר הערבי? “חתוּל משלי ולא גמל בשוּתפוּת”. אפשר שהצדק אתך.

וזלמן סיכּם את השׂיחה:

– מוּבן שלא אעשׂה שוּתפוּת חדשה כדי לסתוֹר שוּתפוּת ישנה. בפרט שהיא שוּתפוּת לא גרוּעה כלל…

כשנכנסה תוּרכּיה למלחמה החליט בית סידקוֹב להישאר. בדבר זה לא היוּ כל חילוּקי דעוֹת בין הבעל ואשתוֹ. השנתיים שישבוּ כאן דיבּקוּ אוֹתם בדבק טוֹב לארץ וליישוּב. גם הבית שבּנוּ, גם המעמד שעשׂוּ להם חייבוּ את הישארוּתם. לעת כזאת אין יוֹדע היכן הסכנה גדוֹלה יוֹתר. וסידקוֹב נעשׂה עוֹתוֹמני וחבש תּרבוּש אדום, כרבים אחירים.

קלדם קיבל את הנתינוּת העוֹתוֹמנית בין עשׂרת הראשוֹנים, והיה שרוּי בהתלהבוּת רבה. בין כך וּבין כך המלחמה היא לטוֹבתנוּ. אם הגרמנים ינצחוּ, יהיוּ הם למעשׂה בעלי הארץ ואפשר יהיה להסתדר אתם, וּבכל אוֹפן טוֹב יהיה שלטוֹנם מן השלטוֹן הרקוּב של התוּרכּים; ואם האנגלים ינצחוּ, יעמדוּ לנוּ הם, כמוּבן, לטוֹבת עצמם. על כל פנים להם, לסידקוֹבים, יעמוֹד הוּא, קלדם, בכל מה שיוּכל… הוּא התהלך בתרבּוּש החדש, הגבוֹה, הנטוּי לאחוֹר וּמגלה את מצחוֹ הגדוֹל, וּפיפוֹ השחוֹר תלוּי מוּל עוֹרפּו

וּמיטלטל אילך ואילך אצבעוֹתיו מוֹנוֹת את ה“מסבחה” וּשׂפתיו יבישוֹת מרוֹב דיבּוּר, בקיצוּר – אֶפנדי לכל דבר.

הוּא נכנס ראשוֹ ורוּבּוֹ לעסקים חדשים עם הממשלה ועם הצבא. הניח את תעשׂיית הקרח, כי אזל האמוֹניאק בארץ, והתקשר, הוּא ושוּתפוֹ, עם הנגר לייסוֹבוֹי לשם עשׂיית קתים לרוֹבים. קשר קשרים עם המשלחוֹת הצבאיוֹת של הגרמנים והאוֹסטרים וסיפּק להן כמה מצוֹרכיהן.

עכשיו היתה עזרתוֹ דבר בעתּוֹ. הוֹאיל ועבוֹדת הבניין בפרבר שבתה בבת אחת, מאחר שהרבה תוֹשבים יצאוּ וכמה בתים עמדוּ עזוּבים, מוּגפים מאין יוֹשב, נשאר סידקוֹב עם הלבינים והבּלוֹקים והפיגוּרוֹת – אך בלי כסף. אף אלה שהיוּ חייבים לוֹ לא סילקוּ את חוֹבם, שהרי הוּכרז מוֹראטוֹריוֹן. הבּאנק הציוֹני נסגר מטעם הרשוּת ושילם רק למפקידים צ’יקים, ואילוּ מילווֹת לא נתן כלל. ואז עמד לוֹ קלדם, שהלוהוּ סכוּמים שוֹנים ולא קבע לוֹ זמני פירעוֹן. עתים אף בא לביתם לשאוֹל למצבם ושוּב העניק להם מכספּוֹ. הוֹציא משני כיסי מכנסיו צרוֹרי לירוֹת תוּרכּיוֹת חדשוֹת, כמי שמוֹציא פיסוֹת נייר, וּתחבן לידוֹ של סידקוֹב: “קח, עד שירחיב!”

המלחמה ארכה. הארץ נמלאה צבא מכל המינים וּמצב האזרחים החמיר יוֹתר ויוֹתר. מחסוֹר וּמגיפוֹת וּפחדים, וערך הכסף פוֹחת משבוּע לשבוּע. מצבוֹ של סידקוֹב נעשׂה קשה. בהשתדלוּתוֹ של קלדם קנה המוֹשל הצבאי חלק מן הסחוֹרה שבמחסן, ואף כי התשלוּם היה בשטרי־כסף ירוּדי ערך, הספּיק לוֹ הפּדיוֹן לסילוּק קצת מחוֹבוֹתיו וּלמחיה במשך חוֹדשים מספּר. בית החרוֹשת שבת, הדפוּסים והמכבּשים העלוּ חלוּדה במחסן השוֹמם, ועל רוֹבדי מעשׂי המלט היבישים והמאוּבּקים רצוּ אוֹ התחממוּ הלטאוֹת, מעיפוֹת מבּטים בבריוֹת, מבטים פזיזים וּמשוּנים, כיוֹדעוֹת סוֹד וּמעלימוֹת אוֹתוֹ.

בא חסן בּק העריץ להיוֹת מוֹשלה של יפוֹ והכבּיד ידוֹ הגסה על התוֹשבים. ויוֹם אחד שלח והחרים את חוֹמרי הבניין אצל סוֹחרי יפוֹ, וגם ל“קוּמבּאניה” היהוּדית שלח חיילים עם פקוּדה בכתב “לקחת כך וכך” בשביל “בּיצוּרים”, שאיש לא ידע היכן הם וּמה טיבם. ואז נשדדה גם שארית הפּליטה ממחסנוֹ וּמחצרוֹ של סידקוֹב. לא נשארוּ אלא שברי אבנים וּדברים חסרי ערך. לקחוּ וּנתנוּ קבלה – פיסת נייר קטנה וּמעוּכה כתוּבה בעיפּרוֹן. על השאלה: מתי והיכן יקבל את התמוּרה, ענה הקצין במבט ערמוּמי: “אללה בעארף!” (האלוֹהים יוֹדע!).

פנה סידקוֹב אל קלדם שחזר מנסיעתוֹ וּשאלוֹ, אוּלי יוּכל להניע את השלטוֹן שישלם לוֹ את מחיר הסחוֹרה המוֹחרמה, כמוֹ אחרי הלקיחה הראשׁוֹנה. קלדם ענה מייד:

– כמוּבן. אכריח את הכלבים לשלם. עד הפּרוּטה האחרוֹנה. אַל תדאג, סידקוֹב. מה שלוֹם הגברת? אוֹדה ולא אֵבוֹשׁ: התגעגעתי עליה. הן לא תקנא…

והציע לוֹ מלוה עד לתשלוּם התמוּרה. סידקוֹב סירב הפּעם לקבל.

בוֹ ביוֹם נסע קלדם שוּב והתמהמה בדרך כמה שבוּעוֹת, וכל אוֹתוֹ זמן אין קוֹל ואין קשב, לא מן השלטוֹן ולא ממנוּ, וּכבר התחילוּ להתייאש מעזרתוֹ – והנה בלילה, ליל חוֹרף קר ואָפל, הפרבר שקוּע כבר בשינה ורק הנוֹטרים הערביים מתהלכים באפילה בעבאיוֹתיהם הכבידוֹת כרוּחוֹת רעים, מקישים באלוֹתיהם על המדרכוֹת הדוֹממוֹת, קרוֹב לחצי הלילה, נשמעוּ דפיקוֹת על תריס הדלת של בית סידקוֹב.

סידקוֹב ירד בחלוּק הלילה ושאל בעד סדקי התריס בערבית:

– מן הדא?

מיד נשמע קוֹלוֹ הרוֹנן, העליז, הידוּע, של קלדם:

– פּתח, סידקוֹב! זה אני ־ קלדם.

– זה קלדם, ־ נשמע קוֹלוֹ של סידקוֹב קוֹרא פנימה, כנראה אל אשתוֹ בחדר המיטוֹת.

התריס נפתח וקלדם נכנס. במקום התרבוּש חבש שוּב כוֹבע אירוֹפּי. מבגדיו נשבה רוּח מרחקים יחד עם צינת ליל החוֹרף. מן המסדרוֹן הארוֹך שבצד החדר בא אוֹר קלוּש של מנוֹרת שמן תלוּיה על הקיר, וּפניו לא נראוּ היטב.

חכּה רגע, אעלה נר, ־ אמר סידקוֹב במבוּכה.

– אין צוֹרך, אין צוֹרך. באתי להוֹדיעך (אני נוֹסע שוּב בבוֹקר השכּם!), שתפנה מחר לפני הצהריים אל בּימבּאשי איזט־ביי בקישלה (בקסרקטין) וּתקבל המחאה על סך שלוֹש מאוֹת לירוֹת תוּרכּיוֹת. את הכסף תקבל בסראיה. מה שלוֹם מאדאם סידקוֹב? לא ראיתיה זה עידן ועידנים…

זלמן היה נפעם מאוֹד ממעשׂה חסדוֹ האחרוֹן של קלדם ולא שמע את שאלתוֹ בדבר אשתוֹ.

הוּא לחץ את ידוֹ ברגש ואמר:

– באמת איני יוֹדע במה אוּכל לגמוֹל לך על כל הטוֹבוֹת שאתה עוֹשׂה עמדי. חבל שהשעה מאוּחרת. אוּלי בכל זאת אדליק את המנוֹרה. יש לנוּ עוֹד מעט נפט.

־ מיותר, מיוּתר. אני עייף מאוֹד וּממהר הביתה. בחמש עלי לקוּם. אמוֹר שלוֹם לאשתך. אתה שוֹמע? אַל תשכח. אפשר שבקרוֹב, בחזירתי, אערוֹך נשף קטן בביתי. “חברה טראסק” יוֹרדת לחַיי. שלוֹם ולילה טוֹב! זכוֹר, מחר לפני הצהריים…

והוּא יצא שוּב לתוֹך החשיכה הקרה.

“איזה אדם יקר!” חשב סידקוֹב בלבוֹ.

עתה חסר היה בארץ הכוֹל: נפט, תה, סוּכּר, בשׂר וחלב, פּת נקייה. והמעט שהוּשׂג – במחירים מוּפקעים הוּשׂג. הביקוּרים בבית סידקוֹב נתמעטוּ עם התמעטוּת האנשים והכּיבּוּד הטוֹב. סידקוֹב נתנסה בניסיוֹן קשה, כמעט ניחם על הישארוֹ בארץ. כבר שילם פעמיים “בדל”, וסכנת גיוּס חדש עוֹד היתה מרחפת עליו. ראש הוַעד הבטיח לוֹ איזוֹ משׂרה ציבוּרית, דבר שהיה למוֹרת רוּחוֹ, אבל גם ישוּעה זוֹ בוֹשׁשׁה לבוֹא. לא היתה לוֹ ברירה אלא לפנוֹת שוּב אל קלדם. הדבר לא נעם לוֹ, וּבייחוּד לה, לראיסה.

והנה נקרה קלדם לפניו ברחוֹב. מוּטרד אך שׂמח לפגישה הניח ידוֹ על כתיפוֹ וּשאלוֹ:

– מה מצבך? פניך אינן מספּרוֹת טוֹבוֹת.

אמר לוֹ סידקוֹב בפנים של מעוּנה:

– כלוּ כל הקיצין. אגיד לך את האמת: לי עצמי לא איכפּת. רבים סוֹבלים ואיני טוֹב מאחירים. אך קשה לי לראוֹת בצערה של אשתי. אין היא מתאוֹננת, גאה והגוּנה מדי היא לכך – לבי נשבר למראה מלחמתה החשאית במחסוֹר, בחוֹסר הפּרוּטה. איני יכוֹל עוֹד. ניסיתי בכה וּבכה והעליתי חרס.

קלדם לחץ את כתיפוֹ: ־ אַל דאגה, סידקוֹב. אעשׂה משהוּ בשבילכם. לא אתנכם לנפּוֹל. סמוֹך עלי! ־ וּפניו הביעוּ ידידוּת ורגש טוֹב.

לא יצא שבוּע ימים וסידקוֹב נקרא לבוֹא לירוּשלים להתייצב במפקדה. בתחילה נבהל. אפשר שׂמוּ לוֹ עלילת דברים? אחר כך זכר את דברי קלדם ושיער כי ידוֹ בדבר. לפני הנסיעה דיבּר על כך עם ראיסה. היא רזתה וחָוְרה קצת, אבל חינה לא פחת. להיפך, העצבוּת העמיקה את הרוֹך שבעיניה וּבכל דמוּתה. היא אמרה לוֹ:

– אין ספק בעינַי, שיד קלדם בדבר. ־ ואחרי הירהוּר מה ־ האין אתה סבוּר, זלמן, שהוּא מתעניין בנוּ בגללי? ־ מחשבה זוֹ מטרידה אוֹתי זה כמה. לוּ ידעתי כי אמנם כן הוּא הייתי מוַתרת על עזרתוֹ…

– מה אַת מדבּרת?! ־ קרא זלמן ־ האם הרגשת משהוּ? אני לא הרגשתי כלוּם. אוּלי נדמה לך…

– אני יוֹדעת? קשה לדעת את הגברים. במוּבן מסוּים הם כל כך דוֹמים זה לזה.

– הוּא פשוּט, אדם טוֹב. לרבים הוּא עוֹזר.

– כן, בוַדאי. הוּא אדם טוֹב. פעמים רבוֹת הוֹכיח לנוּ זאת. אפשר שאני טוֹעה.

סידקוֹב לא היה נלהב למשׂרה שהוּצעה לוֹ במפקדה: משׂרת משגיח על כריתת האַלוֹנים ביערוֹת מראַח לצוֹרך דלק ברכבת ועל הסעת העצים לתחנת טוּל כרם. הקצין התוּרכּי דיבּר עמוֹ גרמנית ואמר לוֹ בפירוּש, שהמליץ עליו קלדם. שאלוֹ אם הוּא מדבּר ערבית. סידקוֹב אמר: “קצת”. וּבאמת למד דיבוּר ערבי כלשהוּ מפּוֹעליו התימנים, מן הערבים שהביאוּ לוֹ זיפזיף וּמלט וגם מן הלקוֹחוֹת שביפוֹ. והקצין הסביר לוֹ, שיצטרך לבלוֹת את רוֹב הימים במקוֹם הכּריתה, לסַמן ולרשוֹם את העצים וּללווֹת את המשלוֹח עד התחנה כדי למוֹסרוֹ שם ל“דיפּוֹ”. משׂרה זוֹ דוֹרשת עֵירוּת ונאמנוּת רבה. אוֹתם ערבים עצמם הכוֹרתים את העצים ביוֹם שבים וגוֹנבים אוֹתם בלילה, לשׂרוֹף לפחמים שהם מוֹכרים לתוֹשבים במחיר גבוֹה. אמנם הוּפקדוּ חיילים לשמוֹר את העצים, אבל הגנבים משחדים את החיילים ונוֹטלים מה שרוֹצים. הוּא, הקצין, סוֹמך על המלצתוֹ של מר קלדם, שהעיד עליו כי אדם ישר ותקיף הוּא. להגדיל סמכוּתוֹ יינתנוּ לוֹ מדי צבא ואקדח צבאי.

כל אלה לא משכוּ את לבוֹ של סידקוֹב, אף הטילוּ בוֹ מוֹרא, אך באין ברירה קיבל. עם קבלת המשׂרה הממשלתית פטוּר יהיה מאימת ה“בּדל”, שהיתה תלוּיה על ראשוֹ.

מעתה היה מבלה את ימיו מחוּץ לבית בין פלחים ערביים, פוֹעלים וחיילים מזוֹהמים. מסביב, על הגבעוֹת וּביניהן, היו מפוּזרים שׂיחי אַלוֹנים מעוּקלים, גידוּלי פרע, נוּקשים ואמיצים מהסתגלוּתם במשך דוֹרוֹת לפגעי האויר. הערבים היוּ כוֹרתים אוֹתם וּמבראים את השוֹרשים. היה לן בצריף עץ, ששימש לוֹ משׂרד, ואוֹכל מה שמביא לוֹ המשרת הערבי מגבעת עדה הסמוּכה. לפעמים היה צריך ללוּן בקרון הרכבת בתחנוֹת טוּל כרם אוֹ עפוּלה. ממאכל טריפה נשמר, אבל מחילוּל שבת לא יכוֹל היה להישמר, כי רק לעתים רחוֹקוֹת יכוֹל לבוֹא לשבת הביתה. יש שהוּכרח ללווֹת ביום השבּת משלוֹח עצים אל התחנה, ודבר זה גרם לוֹ צער רב. דוקא בארץ ישׂראל עליו לעשׂוֹת שבּתוֹ חוֹל!

תפקידוֹ היה קשה, אבל מתוֹך שעסק בוֹ באמוּנה והיטיב עם הסרים למשמעתוֹ, הצליח בוֹ מעט. הקצין התּוּרכּי שיבּחוֹ על כך, וכך עשׂה גם הלוֹיטנאנט האוֹסטרי בתחנה. געגוּעיו על ביתוֹ ועל תל אביב היוּ קשים מנשׂוֹא, ועל כן מרוּבה היתה שׂמחתוֹ בפוֹגשוֹ לפעמים איש יהוּדי מכיר מיפוֹ אוֹ מתל אביב, אוֹ גם ממקוֹם אחר, במהוּמת התחנה, בלהט החמה וּבאבק הדרך. הוּא שׂמח במַכּר והמכּר שׂמח בוֹ, והיוּ חוֹטפים שׂיחה על הנעשׂה בארץ וּבעוֹלם. עתים היה מקבל דרישת שלוֹם מראיסה וּמן הילדים. האיש היה בביתוֹ וראה אוֹתם. הם בריאים ושלימים וּמתגעגעים עליו. פגישוֹת ארעיוֹת אלוּ המתיקוּ מעט את סבלוֹ.

דאגת פרנסה לא היתה עליו עוֹד. המשׂכּוֹרת שקיבל הספּיקה לכלכלת ביתוֹ. בייחוּד לאחר שמצא דרך להחליף את כסף־הנייר שקיבל במטבעוֹת של זהב אצל הלוֹיטנאנט האוֹסטרי (הלה היה שׁוֹלח את השטרוֹת לביתוֹ באוֹסטריה ואשתוֹ קוֹנה בהם דברי ערך). היה קוֹנה מן הערבים אוֹ מן הקאנטינוֹת מצרכים שוֹנים (אפילוּ שוֹקוֹלאד!) ושוֹלח אוֹ מביא בעצמוֹ הביתה. וּבכן היתה הרוָחה בבית סידקוֹב, עד כדי שפע מעט.

– אם תארך המלחמה עתיד סידקוֹב להתעשר, ־ אמר קלדם לראיסה דרך הלצה, כשביקר אצלה יוֹם אחד והביא לה דרישת שלוֹם מבעלה שנקרה לוֹ בדרך.

– אני מוֹחלת על העשירוּת, וּבלבד שיחזוֹר השלוֹם לעוֹלם וזלמן ישוּב לביתוֹ וּנקבל מכתבים משם, מרוּסיה. זה יוֹתר מחוֹדש ימים שלא בא הביתה.

– באמת רבים כל כך געגוּעיך על סידקוֹב? – שאל קלדם ונתן בה מבט בוֹחן.

היא עמדה בפני מבטוֹ והשיבה:

– כמוּבן. ועל מי אתגעגע?

– סבוּר הייתי: על יפה ממנוּ.

– בשבילי הוּא די יפה.

– בכגוֹן זה אין די.

– מוּטב שנסיח בעניין אחר. איני מניחה שאתה מתכּוין להעמידני בניסיוֹן.

– מוּבן שלא. התלוֹצצתי.

– מוּטב שתבחר לך נוֹשׂאים אחירים להתלוֹצצוּת.

– אעשׂה כרצוֹנך.

וראיסה השכיחה את השׂיחה מלבה.

הוֹאיל ושוּב היה מצוּי כיבוּד בבית, ביקשה ראיסה מאת ידידים וּמכּרים שיבוֹאוּ לכוֹס תה. שוּב היתה מכינה תה אמיתי (לא של תאֵנים קלוּיוֹת, ששתוּ ברוֹב בתי הפרבר) עם חתיכוֹת סוּכּר (במקוֹם דבש החרוּבים הנמאס), שוֹקוֹלאדיוֹת שוייצריוֹת, רקיקי פרג מתוּקים, וגם – “פּירוֹז’קי” קטנים, חמים וּפריכים, ממוּלאים כבד של תרנגוֹלת. עתים היה סידקוֹב שוֹלח דגים גדוֹלים וּשמינים מטבריה, והיא הכינה מהם מטעמים כאשר ידעה. השׂמחה שבה לשרוֹת בבית. הילדים פניהם השבּיחוּ. גם חבריהם היוּ מקבלים בבית דבר לקיקה לא מצוּי. “חברה טראסק” המדוּלדלת קמה לתחייה וערכה שם מזמן לזמן נשף צנוּע, שתוּ יין ושרוּ את ההימנון “יוּסוּף אֶפנדי”, כמוֹ בימים הטוֹבים שלפני המלחמה. הצטערוּ על כמה חבירים שהיוּ צריכים להיוֹת כאן ואינם. מי יוֹדע מה מצבם שם, מעבר לים!

לראיסה הגיע תוֹר פריחה חדשה. חמוּדה מאוֹד היתה בלבוּשה הפּשוּט, הנקי והעשׂוּי בטעם. הכוֹל נשׂאוּ אליה עין בחמדה, אבל היא, עם כל חביבוּתה החמה, נשארה “גדוּרה” כשהיתה. רק פעם אחת היה זלמן סידקוֹב בבית בשעת נשף כזה. עייף מאוֹד היה, גוּפוֹ נצטמק בתוֹך מדי הצבא המהוּהים, ספיח זקן אפרפר הקיף את פניו הצפוּדים, וּבשבתוֹ בכוּרסה – נרדם וראשוֹ נוֹפל על חזהוּ. הצלם העליז צירקין חמד לוֹ לצוֹן: הביא מארוֹן הכלים שבמטבח מחבת והרכּיבה בזהירוּת על ראש הישן, שנרעד קצת אך לא ניעוֹר מן המעשׂה. ראיסה שראתה ניגשה ונטלה את המחבת, החזירתה למטבח ושבה בלי אוֹמר ודברים. הצלם נתבייש במעשׂהוּ וּביקש סליחה.

– אני סוֹלחת לך, ־ אמרה ־ מפני שלא ידעת מה אתה עוֹשׂה. אבל להבא אבקש ממך שלא תזלזל בזלמן. טוֹב הוּא לי מכוּלכם.

וּבנשף אחר, כטוֹב לבוֹ של קריס ביין, צעק פתאוֹם בקוֹל שיכּוֹר:

– חבל שקלדם איננוּ אתנוּ. יוֹדע אני שנשמתוֹ יוֹצאת אל ראיסה. בכל פעם שהוּא בא לתל אביב הוּא מדבר עמי עליה. הוּא מתלקלק כחתוּל לזכר שמנת. חבל שהוּא שטוּף כל כך בעסקים… איזה גבר!

– נוּ, קריס כבר התפּטפּט, ־ אמרה ראיסה, הלכה וסתמה את פיו ב“פּירוֹז’וֹק” שנטלה מן השוּלחן ־ הא לך וּשתוֹק! לך יפה תמיד השתיקה.

אבל לא פיטפּוּט ריק היה הפעם בפי דן קריס.

בתחילה לא נתנה דעתה עליו, על דבריו וּמבטיו, אבל אחרי שבוּע, שבוֹ היה בא יוֹם יוֹם לבקרה בבית, הדוּר בלבוּשוֹ וּבהליכוֹתיו, נתברר לה, כי העניין אינוֹ פשוּט כלל. היה ממתיק לה עיניו וּמַשהה ידוֹ על כתיפיה מגבּה כחוֹבקה. היא נטלה את ידוֹ וסילקה אוֹתה פעם וּפעמיים, וּבפעם השלישית אמרה לוֹ:

– אם רצוֹנך, קלדם, שנישאר ידידים – הנח לי. אתה יוֹדע שאני אשה נשׂוּאה, אֵם לילדים ונאמנה לבעלי. אין לבי ל“עסקים” כאלה. עליך לדעת וּלהתנהג לפי זה.

הוּא חייך נבוֹך:

– אַל תקבלי את הדבר ברצינוּת כל כך. הרגל הוּא אצלי.

– ואצלי אין הרגל כזה. ואיני רוֹצה לסַגל לי הרגלים כאלה.

ממבט עיניו למדה, כי עליה לעמוֹד על משמר נפשה.

פעם אחרת אמר לה:

– הרי אַת עכשיו ב“גיל המסוּכּן”.

– אין אני יוֹדעת מהוּ “גיל מסוּכּן”. אין אני מרגישה כלוּם מזה.

– אבל אני מרגיש.

– אין אני אחראית לרגשוֹתיך.

מעתה השתדלה לא להיוֹת עמוֹ יחידה בחדר. היתה קוֹראה לנער אוֹ לנערה, מי שהיה אוֹתה שעה בבית, וּמַשהה אוֹתם עמה. היתה מסיבה דבריה על זלמן, על מצבוֹ בחוּץ, בין חיילים וגנבים, בסכנת מחלוֹת וּפגיעוֹת וכו', שהיתה רוֹצה לראוֹתוֹ בבית, “איש עם אנשים”. כמה ירד, המסכּן! הבגדים תלוּיים על גוּפוֹ. לא ידוּע לה עוֹד גבר מסוּר למשפּחתוֹ כסידקוֹב. בכוָנה היתה מַרבּה להזכירוֹ, כדי להדגיש כמה רחוֹקה היא ממחשבוֹתיו של קלדם. מי יוֹדע, אפשר שגם המשׂרה שמצא בשבילוֹ בחוּץ לא בלי כוָנה מצאה… פחד לא היה בלבה. סוֹף סוֹף הכוֹל תלוּי באשה. והיא בטחה בעצמה.

מעשׂה נוֹעז ראשוֹן עשׂה בהביאוֹ לה יוֹם אחד מתנה לא רגילה: עבּאיה של משי דמשׂקית, שנתן לרקוֹם בשבילה בבית ספר של נזירוֹת בביירוּת. היתה זו חתיכה הראוּיה להתנאוֹת בה. משי מפוֹאר וריקמה מפוֹארת. השעה היתה שעת בוֹקר מאוּחרת. הילדים היוּ בבית האוּלפן והיא גמרה את הבישוּל וישבה לנוּח בחדר האוֹכל.

היתה לוֹ מזוָדת עוֹר קטנה ויקרה, מתנת קצין תוּרכּי שגזלה ממיג’וֹר בּריטי שבוּי בעיראק. את העבּאיה הביא באוֹתה מזוָדה קטנה. העמידה על השוּלחן, הוֹציא מכיסוֹ מפתח זעיר, פּתחה במתינוּת והוֹציא מתוֹכה לעיניה צרוֹר משי נהיר וּמתנחשל בידוֹ כיצוּר חי. אחר גלל את הגלימה הרחבה, הנהדרת, המזהירה, יפת הרקמה, והביט אל ראיסה בעיניים מתוּקוֹת־שוֹאלוֹת, וכל מראהוּ ציפּייה לרוֹשם.

הוּא ראה את הזיע שעבר את גוּפה, את הברק שניצת בעיניה השרוּיוֹת בצל, כאוּר של גחלת בתוֹך אפר; גם ידה נשתלחה כמאליה, אך הרתיעה אוֹתה ואמרה:

– אתה מתכוון לי? לא, לא! הרי זה דבר יפה מאוֹד. נפלא. אבל – לא אוּכל לקבל את המתנה. בשוּם אוֹפן. לא ייתכן. עליך, קלדם, לדעת, להבין אוֹתי. לא ייתכן. לא אוּכל. הבינה אוֹתי.

– אני מבין אוֹתך, ־ השיב לה ־ אני מבין אוֹתך, אוּלי יוֹתר משאַת מבינה את עצמך. את נוֹצרת להבריק.

– לא, קלדם, טוֹעה אתה. אין לי כל צוֹרך וכל רצוֹן להבריק. רוֹצה אני להיוֹת ישרה בפני עצמי. כבוֹדי ושלוַת נפשי יקרים לי מכוֹל.

– אם כן קבּלי זאת מאת ידיד ביתכם. האמיני לי, גם מר סידקוֹב יתענג לראוֹתך בלבוּש זה. איני יוֹדע עוֹד אשה, שעבּאיה זוֹ תהלוֹם אוֹתה כמוֹך. ורוֹצה הייתי לראוֹתך רגע לבוּשה בה. אם תרשיני…

והוּא החזיק את הגלימה בבית צוארה בשתי ידיו, כמוֹכר בחנוּת של בגדים, מוּכנה להכניס את הידיים בחוֹרי שרווּליה.

הפּעם צחקה ראיסה:

– אם הדבר יגרוֹם לך נחת רוּח… אבל אני חוֹזרת ואוֹמרת: לא אקבל, בשוּם אוֹפן. חשק של אדם…

ולבשה את העבּאיה מתוֹך צחוֹק של מבוּכה וסירוּב. ובהיוֹתה כבר לבוּשה לא יכלה עוֹד לכבוֹש עצמה וניגשה אל דלת המזנוֹן, שקבוּעה בה מראָה צרה וארוּכּה, והסתכּלה בעצמה כמבוּישת, וּפתאוֹם הסתלקה מן המזנוֹן, פּשטה מהר את העבּאיה וּזרקתה אליו:

– קחנה, מר קלדם, וּתננה למי שתתן. אני לא אוּכל לקבּלה. לא ייתכן. אמרתי לך.

ולא הוֹעילוּ עוֹד כל דיבּוּרים. היא לקחתה מידוֹ, קיפּלה והכניסה אוֹתה לתוֹך המזוָדה, נעלה בקפדנוּת את שני המנעוּלים הקטנים:

– כך. מגבר אחד קיבלתי ואקבל מתנוֹת – מזלמן סידקוֹב.

לא עברוּ יוֹמיים והגנן של קלדם הביא לראיסה חבילה קטנה, שלוּחה מאת אדוֹניו. בחבילה היתה העבּאיה ומצוֹרפת אליה מעטפה קטנה, וּבמעטפה פּיתקה ורוּדה, ריחנית:

לגברת ראיסה סידקוֹב, שלוֹם וּברכה!

קחי את שלך. אין לי למי לתתה. גמוּלי – במה שתקבלי אוֹתה. לא יוֹתר. עשׂרה ימים אהיה במוֹצוּל. להתראוֹת!

קלדם

“מטוֹרף!”, אמרה ראיסה לעצמה. “תהא מוּנחת. אני לא אלבש אוֹתה. אשיבנה לוֹ כשיחזוֹר. כשיבוֹא זלמן – אספּר לוֹ.”

כשבא זלמן לשבּת הביתה, הראתוּ את החבילה וסיפּרה לוֹ מה קדם לשליחתה אליה. הוּא, שזוּף ומיוּבּש משמש וּמרוּח, עוֹר פּניו קלוּף במקוֹמוֹת אחדים ושׂיער קלוּי מקיף אוֹתם, הביט בה בעיניים דלוּקוֹת ועייפוֹת ואמר:

– אפשר אין לוֹ כוָנוֹת רעוֹת. אף על פי כן יפה עשׂית שסירבת לקבל. כשישוּב תחזירי לוֹ את המלבוּש. בת ישׂראל חייבת בצניעוּת יוֹתר מנשי אוּמוֹת העוֹלם. ברוּך השם, אין אנוּ זקוּקים עוֹד לטוֹבוֹתיו. אוּכל גם להחזיר לוֹ מה שהלוַני. חלק גדוֹל כבר החזרתי לוֹ.

החזירה ראיסה את החבילה למגירה:

– כשיחזוֹר – אשיבנה לוֹ. פּגע רע שנטפּל אלי.

וזלמן אמר:

– מה לנוּ לפחד ממנוּ?

המלה “לנוּ” נגעה עד לבה.

הילדים באוּ מבית האוּלפן מזיעים ומעוֹרָרים, זרקוּ את ילקוּטיהם על הספּה ורצוּ אל אביהם. האב חיבק את ראשיהם וּלחצם אל גוּפוֹ רגע ארוֹך.

לפי המנהג, לבש זלמן לפנוֹת ערב בגדי שבּת והלך עם בנוֹ אל המניין שבבית האוּלפן. התפילה בציבוּר ערבה לוֹ מאוֹד. וגם הנער נמשך אליה.

בשעת הסעוּדה הטוֹבה עם בני המשפּחה האהוּבה,לאוֹר מנוֹרת הנפט, הוּפשר סידקוֹב, עיניו וּפניו האירוּ, כמוֹ חידש ימיו. הוּא סיפּר סיפּוּרים מבדחים מחייו עם חוֹטבי העצים ועם אנשי הצבא התוּרכּים והאירוֹפּיים. תיבּל את סיפּוריו בביטוּיים ערביים, גרמניים ותוּרכּיים שלמד ותירגם להם כל ביטוּי לרוּסית וּלעברית. ראיסה והילדים התענגוּ וצחקוּ מקרב לב. כבר זמן רב לא טעם בית סידקוֹב טעם כזה.

אחרי זמן מה נזדמן קלדם עם דן קריס בשדרוֹת רוֹטשילד. שמש חוֹרף שלפני הצהריים חיממה יפה. קריס, שעבוֹדתוֹ בוַעד פּחתה כמעט עד אפס, הציע לוֹ לשבת על הספסל תחת הדוֹלב העירוֹם, חסר הצל, לשם שׂיחה, ואחרי דיבוּרים קוֹפצים מעניין לעניין, שאל קריס את ידידוֹ:

– מתי תערוֹך את הנשף שהבטחת?

– אם אוּכל להישאר – בשבוּע הבא.

– באמת, ערוֹך אוֹתוֹ בשבוּע הבא, בערב ט"ו בשבט. המוֹרים יוּכלוּ לבלוֹת את כל הלילה, כי למחר לא יצטרכוּ ללמד.

– אשתדל. וּמי יעזוֹר לי לסדרוֹ? אין לי אשה.

– אשתי תעזוֹר. גם חברתה הגברת רוּבּין תעזוֹר. הן אוֹהבוֹת עבוֹדוֹת כאלה. אני משער שיש לך במחסן כל טוּב. ואם לא – יביאוּ לך.

– וסבוּר אתה, שראיסה תסכים לבוֹא?

– למה לא? בוַדאי תסכים. יש לנוּ תענוּגוֹת טוֹבים מזה? היא גם חייבת לבוֹא, אחרי כל הנשפים שערכנוּ בזמן האחרוֹן בביתה.

– ואם סידקוֹב יהיה בבית?

– מה יש – אז יבוֹאוּ שניהם. הוּא לא יפריע. בוַדאי יירדם שוּב כמוֹ אז, כשצירקין שׂם את המחבת בראשוֹ. באמת, זוֹ היתה גסוּת מצדוֹ של צירקין. בכל זאת חבל שלא צילם אוֹתוֹ כך. הוּא היה כל כך מצחיק…

– וּמי יזמין את האנשים?

– בזה תסמוֹך עלי. אני אשלח את שמש הוַעד עם רשימה. בין כך וּבין כך אין לוֹ מה לעשׂוֹת.

– חכּה, נראה: מתי זה יוֹצא?

– ביום ד', י"ד בשבט. אם לא יהיה מעוּנן – יהיה ליל ריח. תענוּג! נקבל רשיוֹן מקצין המשטרה להתהלך כל הלילה.

– בזה לא יהיה קוֹשי. נזמין גם אוֹתוֹ. הוּא בחוּר טוֹב ואוֹהב את ה“טיפּה”, אף כי מוּסלמי הוּא.

הוּסכּם והוּחלט: בשבוּע הבא, ביום ד', יהיה האוֹת הזה.

הנשף הוּכן כראוּי. כיבּוּד – כיד המלך. במשך ימים אחדים היוּ נוֹשׂאים סלים לביתוֹ של קלדם. הגברת קריס וחברתה לא יצאוּ מן הבית. את המיטוֹת מחדר המשכב הוֹציאוּ, וכן את הרהיטים הכבידים מחדר האוֹכל. פּתחוּ את הדלת הרחבה ועשׂוּ את שני החדרים כחדר גדוֹל אחד. את הרהיטים הנוֹתרים ואת הכיסאוֹת שהביאוּ ערכוּ ליד הקירוֹת בצוּרה כזוֹ, שיהא נוֹח לאוֹרחים ויהיה מקוֹם לרוֹקדים. קבעוּ שני לוּקסים להגדיל אוֹר.

היה מזג אויר יפה. אחרי ימים חמים אחדים כבר עלתה בגינה ניצה לבנה־ורוּדה על השקֵידה היחידה, חסרת העלים. לא היה סימן לענן בשמיים. כשעה אחרי שקיעת החמה עלתה הלבנה המליאה והתרוֹממה מהר מן האוֹפק המזרחי אל גוֹבהי הרקיע. האויר היה צוֹנן, אויר לילה בטרם אביב. הכוֹל ידעוּ כי הוּתרה הערב ההליכה ברחוֹבוֹת הפרבר בגלל הנשף בבית קלדם, המקוֹרב לשלטוֹן. והאנשים התהלכוּ מתוֹך הרגשה שלאחר הסרת עוֹצר. חבוּרוֹת של תלמידי בית האוּלפן טיילוּ טייל וָשוֹב לאוֹרך רחוֹב הרצל, משער בית האוּלפן עד דרך יפוֹ וחזרה. נשמעוּ קוֹלוֹת זמר וּצחוֹק נעוּרים, כמעט כמוֹ בימים הטוֹבים שלפני המלחמה. גם הגדוֹלים יצאוּ לטייל ביחידוּת וּבקבוּצוֹת. באוֹר פּנס לא היה צוֹרך, כי הלבנה האירה במלוֹא זרחה.

אחרי ארוּחת הערב התחילוּ מתכּנסים בבית קלדם. הפּשפּש בגדר הגינה היה פּתוּח לרוָחה. חוּץ מן השקֵידה הפּוֹרחת, היוּ שאר העצים קֵירחים ושרביטי ענפיהם הדקים מסתמנים בעדינוּת בכחוֹל הכספּי של אויר הלילה. רק שׂיחי התּוּיה וההיבּיסקוּס עמדוּ בירקוּתם. בערוּגוֹת פּרחוּ

כמה מפּרחי העוֹנה, ביחוּד סיפנים וקאלוֹת. הבית המוּאר באוֹר גדוֹל (טוֹב שאחוֹריו אל הים ולא חל עליו איסוּר העלאת אוֹר בלילוֹת!) נתמלא המוּלה עליזה. שלוֹשת החלוֹנוֹת הגדוֹלים ודלת הזכוּכית היוֹצאת אל המרפּסת הגדוֹלה, הגבוֹהה כאמתיים מן הקרקע, היוּ כריבּוּעים מלוּבּנים בקיר הבית, שאף הוּא נראה בנוֹגה הלבנה כמסוּיד מחדש. נשמע קוֹל מצהלוֹת, קוֹל שירה וּנגינה. בין נגינה לנגינה בגראמוֹפוֹן הוּשרו שירים חדשים וישנים: “יה ח־לי־לי עמלי” ו“אֵל יבנה הגליל”, “פה בארץ חמדת אבוֹת” ו“מקוּסטינה עד ראש פּינה”, חיקוּי חזנוּת וּפזמוֹנים באידיש וּברוּסית וּבאוּקראינית. לשם

גיווּן שרוּ גם את ההימנוֹן התוּרכּי ושיר לילה ערבי “יא ליל, יא ליל”. אך למרוֹם ההתלהבוּת הגיעוּ עם שירת ההימנוֹן של החברה “יוּסוּף אֶפנדי” במקהלה כללית וּבקוֹלוֹת מוּגבּרים עד כדי צריחה.

מאנשי הפּרבר שיצאוּ לטייל בחוּץ לפני הבית, מהם נשענוּ אל הגדר, הסתכלוּ והאזינוּ והתלוֹצצוּ מלב טוֹב. ישׂמחוּ להם אלה שיכוֹלים לשׂמוֹח! לא כל אחד יכוֹל לשׂמוֹח בימים האלה… לא היתה קנאה בלב שוּם אדם. קלדם ו“חברה טראסק” אוֹהבים כן. למי איכפּת? יערב להם, יבוּשׂם להם!

ההילוּלה נעשׂתה רוֹעשת יוֹתר ויוֹתר. בין הבאים היוּ גם כמה מנכבּדי העדה, גם באים בימים: מוֹרים וּבעלי בתים, פקידים ועסקנים, הם וּנשיהם וּבנוֹתיהם הגדוֹלוֹת. רק לתלמידים לא הוּרשה לבוֹא, ואלה התרוֹצצוּ ברחוֹבוֹת ועשׂוּ חג לעצמם. בא גם ד"ר ציפּין, האלמן הזקן, וּשתי בנוֹתיו הבוֹגרוֹת. דרך הפתעה באה גם אשת ראש הוַעד, שהקדימה לחזוֹר מרחיצתה בטבריה. היא הביאה את התנצלוּת בעלה שנקרא בעניין דחוּף לירוּשׁלים, גם קצין המשטרה הערבי במדים חדשים בא מיפוֹ עם שני חייליו, שישבוּ בחוּץ, על כיסאוֹת, בגינה והחזיקוּ רוֹביהם בין ברכּיהם. גם שלוֹשה מן הנוֹטרים הערביים ישבוּ על מסד הגדר, עטוּפים בעבּאיוֹתיהם וּבכוּפיוֹתיהם ואלוֹתיהם הגדוֹלוֹת בידיהם. הם חיכּוּ שיוֹציאוּ להם כיבוּד מה, אבל איש לא זכר אוֹתם עדיין.

מזמן לזמן נפתחה הדלת וּמישהוּ יצא אל המרפּסת, אל אויר הלילה הצוֹנן, המבוּשׂם. הביט לרחוֹב ולשמיים, התהלך רגע יחידי וחזר פנימה. הלבנה כבר עלתה למרוֹמיה והיתה מוּקפה שלוֹשה עיגוּלים רחבים, שצבעיהם כעין צבעי קשת חיורים – מראה לא רגיל.

שלמה גמזוּ, הסוֹפר העסקן, עב הזקן, שעמד באמצע הרחוֹב עם אשתוֹ והסתכל בלבנה, אמר אליה:

– ראי, אסתר, כבוֹד אלוֹהים מוֹפיע על הוֹללים.

והיא פיהקה ואמרה, כיד המליצה החביבה עליה:

– אני משוּעממת וקר לי. בוֹא, שלמה, ונמסוֹר נשמוֹתינוּ למלאך השינה.

הוּא שמע בקוֹלה וּשניהם השׂתרכוּ משם הביתה.

הקוֹלוֹת גברוּ. הגראמוֹפוֹן ניסר ניגוּני אוֹפּיריטוֹת

וּוַאלסים שוֹנים. מהם שהוּפסקוּ באמצע והוחלפוּ באחירים. הוּשר “ישׂמחוּ במלכוּתך” ו“עוּרוּ, אחים”. בעד החלוֹנוֹת והדלת נראוּ זוּגוֹת מסתוֹבבים בריקוּד בתוֹך הרעש.

המוֹרה הזקן, תלמיד חכם, לץ טוֹב לב, עמד לפני הבית, ניענע ראשוֹ השׂב ואמר:

– הם מקיימים שם “סמכוּני באשישוֹת”: לעהנט מיך אוּנטער מיט ווייבּעלאך".

השוֹמעים צחקוּ לתרגוּם המקוֹרי.

השעוֹת חלפוּ־עברוּ. ברחוֹבוֹת נתמעטוּ האנשים, כי הלכוּ לישוֹן, כדרך שעשׂוּ גמזוּ ואשתוֹ. אבל כשני מניינים של סקרנים עוֹד צבאוּ על הגדר, הסתּכּלוּ בנעשׂה בבית והקשיבוּ לקוֹלוֹת העוֹלים משם. גם בראִייה וּשמיעה יש משוּם גרם הנאה.

כבר התקרב חצי הלילה. האויר נעשׂה קר יוֹתר, כמוֹ שׂיבה זרקה בוֹ. מחי גלי הים הקרוֹב גבר ורפה חליפוֹת. הלבנה בתוֹך עיגוּליה הנהדרים כמוֹ צפתה וציפּתה לאיזה דבר העוֹמד לנפּוֹל בליל זה.

פּתאוֹם – המוּלה של קוֹלוֹת קוֹראים, מחיאוֹת כפּיים וּצחוֹק רבים בתוֹך הבית. תנוּעה ודחק של דמוּיוֹת. הדלת נפתחה ברעש לכל רוֹחבּה, ואל המרפּסת השׂתער קלדם, פּרוּע ראש, נטוּי לאחוֹר, ועל זרוֹעוֹתיו השלוּחוֹת מוּנחת אשה גדוֹלה, כבידה, בכלֵי לבן (ואנשים פּוֹרצים אחריו, וּבראשם קריס, נלהב וצוֹחק בקוֹל), האשה מתנגדת, מַשמיעה קוֹל מיאוּן, והוּא מרימה כנגד השמיים הלבנה, כשהוּא מצעק:

– אלוֹהים, אתה מקנא בי? אמוֹר!… נשקתי לה והיא נשקה לי… חי נפשי! הביטה וּראה, ראוּי אני שתקנא בי… נשקתי לה… על פיה נשקתי לה, חי נפשי! יכוֹל אתה לקנא בי!…

האחירים שבמרפּסת, וּקריס בראשם, צעקוּ:

– הידד! בּראווֹ! הידד!

והניצבים עם הגדר זה לזה שוֹאלים:

– מי האשה? מי היא? מי?

עד שאחד אמר:

– מה, אינכם יוֹדעים? הרי זוֹ הגברת סידקוֹב…

למחרת בבוֹקר נוֹדע בפרבר דבר מזעזע: בלילה, כחצי הלילה, קרה אסוֹן את זלמן סידקוֹב בתחנת טוּל כרם. בשעה שהשגיח שם על פּריקת מטען עצים מקרוֹן רכבת ועמד מאחוֹרי הקרוֹן, קרב מאחוֹריו קרוֹן אחר, מיעך את זרוֹעוֹ ושיבּר לוֹ צלעוֹת אחדוֹת. נס הוּא שלא נמעך למות. נראה, שיהיה הכרח לקטוֹע את היד כוּלה. והריהוּ מוּטל כבר בבית חוֹלים צבאי בירוּשׁלים.

את הידיעה הביא השוּתף הערבי אל קלדם.

קריס נמצא באוֹתה שעה בבית ידידוֹ לאחר הנשף המוּצלח. קלדם נהלם על ידי הידיעה. פניו החוירוּ ונתעותוּ. בתחילה לא האמין וצעק אל שוּתפוֹ: “מתי? הלילה? אי אפשר! איני מאמין…” תפס בכתפי הערבי, ניענעוֹ וצעק: “אמוֹר כי כזב בפיך! אַבַּדַן, אַבַּדַן!”

ואוּלם הערבי נשבע בחיי אללה, כי כן הוּא. בעיניו ראה את חַוַג’ה סידקוּבּ, שהוּבל על ידי סאניטאר צבאי ברכבת לירוּשלים. אף דיבּר עמוֹ. חי נפשוֹ ונפש בני ביתוֹ! מַסכּין! בקוֹשי חזר והשמיע רק שתי מלים: “מן אללה, מן אללה!” יוֹתר לא אמר כלוּם, מפּני הכּאב… מַסכּין!

קלדם היה כאדם שיצא מדעתוֹ. התרוֹצץ בחדר, שעדיין היוּ בוֹ אי סדרים מן הנשף, התרוֹצץ ודיבּר אל עצמוֹ, בלי שׂים לב לא לערבי ולא לקריס:

– אלוֹהים, קינא בי ו“סדר” אוֹתי. כן, אני יוֹדע: רוֹצה הוּא שהיא תהיה שלוֹ, של זלמן… למה התגריתי בוֹ, בקנוֹא ונוֹקם זה? למה עשׂיתי זאת? איזה שד פּיתה אוֹתי להתגרוֹת בוֹ?… חמוֹר שכּמוֹתי! מה עשיתי, מה עשׂיתי?

הוּא לחץ בשתי כפּיו השטוּחוֹת את לחָייו ורץ רוּץ וָשוֹב בראש כפוּף, פּרוּע שׂיער, אוּמלל מאוֹד.

קריס, שהיה חיור וּמבוּלבּל גם הוּא, העיז לסוֹף לשאוֹל:

– איני מבין: אם אתה חטאת, למה פּגע בסידקוֹב החף מפּשע ולא בך, החוֹטא?…

קלדם עמד מרוּץ, הירהר רגע וענה בעיניים מטוֹרפוֹת:

– אינך יוֹדע את דרכיו? זה מנהגוֹ מאז וּמעוֹלם: פּוֹקד עווֹן הרשע על הצדיק. כשהייתי ילד למדתי זאת ב“חדר”. בפי אבי היה מוּרגל תמיד פּתגם תלמוּדי: “טוֹביה חטא וזיגוּד מינגד”. אז לא הבינוֹתי, עתה אני רוֹאה, כי כן הוּא… מה עשׂיתי לוֹ ולה ולי עצמי? חמוֹר, חמוֹר, חמוֹר!…

ושב למרוּצוֹ מחדר לחדר, כשהוּא לוֹחץ את פּניו בכפּיו.

קריס הביט אל הערבי וּמשך בכתיפיו.

 

[טז] בקרו של ראש הועד    🔗

מעין רוּח של חג ירדה על הפרבר. בית האוּלפן שוֹבת בהנאה זה כמה שבוּעוֹת של חוֹפש. תלמידים ותלמידוֹת לבוּשים בגדי בד פשוּט, מכוּבּס וּמגוֹהץ, אצל אחדים גם מטוּלא, יוֹצאים ונכנסים בוֹ לשם לימוּדים של רשוּת, בלי צילצוּל פעמוֹן וּבלי רישוּם איחוּרים וחיסוּרים, מי בחוּג זה ומי בחוּג אחר, מי במקהילה וּמי בקוּרס ל“עזרה ראשוֹנה”. גם מוֹרים יחידים, מאפס מעשׂה, באים לשׂים עין על החניכים ולשתוֹת, אגב, כוֹס תה טוֹב, שמכין כל בוֹקר השמש התימני בתוֹך הכּוּך שמתחת למדריגוֹת.

אתמוֹל הכריזוּ יריוֹת התוֹתח הישן ביפוֹ על “עיד אל פיטר”, הוּא חג הסיוּם לצוֹם רמדאן, והבוֹקר יבוֹאוּ, כמימים ימימה, כמה מניינים של ערביים, אנשים, נשים וטף, לחוֹג את החג בצל שלוֹש השקמים העתיקוֹת שבפאת “חברה חדשה” על גבוּל גבעוֹת הכרמים, השייכוֹת עוֹד לערביים, וכמה מנערי הפרבר נדברוּ יחד ללכת לראוֹת במזמוּטי החג המוּסלמי.

ראש הוַעד, אהוּב הפרבר והיישוּב, שהיה עתה גם ממלא מקוֹמוֹ של ראש המשׂרד הארצישׂראלי, קיבל השבוּע סכוּם גדוֹל במטבעוֹת של זהב, שהביא באיסוּר קצין אוֹסטרי מקוֹשׂטא. את הסכוּם הזה נתן על ידי הקצין הנוֹסע ל“חזית הדרוֹמית” ראש המשׂרד, שגוֹרש בפקוּדת ג’מל פּחה וישב בקוֹשׂטא, דוֹאג ועוֹשׂה ליישוּב בעזרתוֹ של הציר האמריקני היהוּדי החדש אֶלקוּס (שמוּעוֹת רָוחוּ, כי אמריקה עוֹמדת להצטרף למלחמה על צידן של ממשלוֹת ההסכמה, ואז יקיץ הקץ על הסיוּע האמריקני הישר, – וּמה יהא על היישוּב?…) וּמוֹצא בכל פעם דרכים חדשוֹת להעברת כספים לארץ. בכסף זה נפתחה שוּב “חנוּת הוַעד להקלת המשבר”, אחר כך שוּלמה משׂכּוֹרת לפקידים; וַעד הקהילה וּבית החוֹלים קיבלוּ סכוּמים לצוֹרכיהם; וגם לבית האוּלפן ניתנה הלוָאה על חשבוֹן חוֹבוֹתיהם של החניכים היוֹשבים ב“פּנסיוֹן” והוֹריהם שם, ברוּסיה שמעבר לחזית.

אחרי ההתקפוֹת העזוֹת על אל עריש שקטה מעט הארץ, והיישוּב שניצת בתקוה לגאוּלה קרוֹבה, פנה שוּב אל דאגת יוֹם יוֹם, דאגה ללחם וּלבגד וגם למכתב מאת קרוֹבים שרוּיים במרחקי עוֹלם.

את סוּסוֹ הטוֹב, שקיבל במתנה מאת שיך מוֹכר קרקעוֹת, אנוּס היה ראש הוַעד לתת במתנה לקוֹמנדאר החדש, הנוֹח לבריוֹת, שבא במקוֹמוֹ של העריץ חסן בּק, והיה הוֹלך ברחוֹבוֹת תל אביב ברגל, ורק כשצוֹרך לוֹ לרדת ליפוֹ, הוּא שוֹלח אל נפתלי הדיליז’אנסי “לשאוֹל” ממנוּ סוּס לשעה.

וּבבוֹקר, לקוֹל התוֹתח, השכים ראש הוַעד לקוּם, וּכטוֹב

לבוֹ עליו קרא למזכיר הוַעד, לקריס, וּביקש ממנוּ להביא את תוֹכנית תל אביב ויצאוּ יחד לטייל מעט על החוֹלוֹת. זה למעלה משנה שלא טייל בסביבוֹת הפרבר, והרגיש צוֹרך לראוֹת את “עתידה של תל אביב שלוֹ”. הפרבר היה לוֹ כיציר כפּיו, וכל כך הרגיל עצמוֹ ברעיוֹן, שהוּא אביו וּפטרוֹנוֹ של המקוֹם החדש הזה, עד כי לא יכוֹל לקרוֹא לוֹ בשם בלי להוֹסיף עליו את הכינוּי “שלי”.

הוּא לא נתברך בזרע, וּלאחר הנסיוֹנוֹת היישוּביים שעשׂה במקוֹמוֹת אחירים בארץ ללא הצלחה, נאחז בניסיוֹן זה שעלה יפה למעלה מכל תקוה. “אילמלא פרצה המלחמה, היינוּ מגיעים כבר לעשׂרת אלפים נפש. כן, לרבבה שלימה, לכל הפחוֹת”, כך חזר לעתים קרוֹבוֹת באוֹזני חביריו מייסדי הפרבר, באי ביתוֹ, “אך אין דבר, עוֹד נמלא את החסר”.

חלוֹמוֹת רבים וּגדוֹלים מילאוּ את לבוֹ של ראש הוַעד, וגם רעייתוֹ, שנוֹדעה לפנים כיפת תוֹאר, ועתה נשתיירוּ מיוֹפיה רק הוֹד קוֹמתה ותוֹאר פניה הנשיי, הצח, המדוּיק בתויו ודק הסנטר (“הפּנים הקלאסיים”, כמו שאמר אחד ממעריציה), היתה מטפּחת חלוֹמוֹתיו וּמעוֹדדת מעשׂיו. על הרוֹב היתה מכסה פניה בצעיף, כדי שלא תוּרגש הכּישוּת שעל סנטרה, גידוּל שׂיער מרגיז שנלחמה בוֹ בכל האמצעים ולא יכלה לנַצחוֹ, והצעיף דק ועדין מאוֹד ותוֹאר הפּנים החמוּד נשקף בעדוֹ יפה, וּבעוֹברה ברחוֹב יעמוֹד לא אחד מן העוֹברים לזוּן עיניו בדמוּת החמוּדוֹת של “אֵם הפרבר”. היוּ לה כמה מעריצים בין באי ביתם, והיא קיבלה הערצתם כדבר המגיע בדרך הטבע לרעייתוֹ של ראש הוַעד רב הפּעלים. קוֹלה הנגיני שׁת נוֹספוֹת על חינה, ונוֹעם הליכוֹתיה בקבלת אוֹרחים מתוֹך רחבוּת וחביבוּת – כנהוּג בבתים מעוּלים של אינטליגנציה רוּסית – עשׂה את בית ראש הוַעד, אם באוּלם הגדוֹל והקריר ואם במרפּסת הפּתוּחה ורחבת הידיים, למקוֹם וַעד נעים ונדרש לרבים.

בזמן האחרוֹן נעשׂה הבית פחוֹת פּתוּח לתוֹשבי הפרבר, בשל הקצינים הגרמנים, האוֹסטרים והתוּרכּים, שהתחילוּ מבקרים בוֹ תכוּפוֹת – בשעוֹת אלוּ היתה גברת הבית מזהירה ביוֹתר (היא ידעה לכוין ישיבתה באוֹר וּבצל כך, שהכּישוּת הנטוּלה על סנטרה לא היתה ניכרת כלל גם בהיוֹת פניה מגוּלים), דיבוּרה היה על פי רוֹב ברוּסית, אך גם בצרפתית רהוּטה, וגם מגרמנית, אף כי לא היתה שגוּרה בפיה, לא מנעה עצמה, וּמעטוֹת היוּ השגיאוֹת שנכשלה בהן, ושוֹמעיה סלחוּ לה ברצוֹן.

במזרח התנשׂא השמש וּבמערב היה ראי הים כחוֹל בהיר ורק כתמי קצף מעטים רוֹעדים עליו. האוֹפק היה נקי מכל עב וקו המים היה ישר כעשׂוּי בסרגל. הוֹאיל וזה כשבוּעיים לא נראתה כל ספינת מלחמה, העיזוּ דייגים ערביים לצאת בסירת מפרשׂים קטנה, אך לא הרחיקוּ מן החוֹף, כדי שיוּכלוּ לחזוֹר מהרה בהיראוֹת ספינת מלחמה אוֹ רק עשנה באוֹפק. פחדם מפני השלטוֹן, שמא יחשדם בריגוּל, לא היה פחוֹת מפּחדם מפני האוֹיב, שמא יפגע בהם אוֹ יקחם שבי. המפרשׂ, אף כי ישן היה, הבהיק בחמה ועל תכלת הים ככנף יוֹנה לבנה, והיה עוֹמד כמשוּלש על בסיסוֹ גבוֹה וּבלי ניד. שני הגברים, ראש הוַעד חסוֹן הקוֹמה, חבוּש התרבוּש האדוֹם, וּלידוֹ צנוּם וּמגוּלה ראש

פּרוּע שׂיער, המזכיר דן קריס, עמדוּ רגע במרפּסת והשקיפוּ על גבעוֹת החוֹל שבצפוֹן, אחר ירדוּ וּפנוּ לצד רחוֹב “חברה חדשה”, הרחוֹב הרחב והארוֹך, שרק בתים אחדים היוּ בנוּיים בוֹ במפוּזר.

ראש הוַעד פסע, כדרכוֹ, במרץ וּבחיפּזוֹן, מקלוֹ העבה תחת בית שחיוֹ והוּא מדבּר לאחוֹריו בלכתוֹ, וּקריס משתדל לא לפגר ושוֹלח את תשוּבוֹתיו אחרי הנחפּז. הם הלכוּ על מצע האבנים של הכביש, שהוּחל בסלילתוֹ, עד שעברוּ את הבית האחרוֹן, פנוּ ימינה במשעוֹל הצר, המוֹביל אל הכפר הערבי הסמוּך, בין משׂוּכוֹת צבר ושקמים וּבעמק גם פרדסים עזוּבים, שאחרי מכת הארבה של אשתקד חדלוּ בעליהם לעבדם ועציהם היוּ יבישים וּמדוּלדלים ועל ענפיהם הקירחים ברוּבם נראוּ כדוּרי תפּוּחים נוּקשים, שקליפּתם האדימה ועוֹקציהם צפדוּ אל העץ מבלתי יכוֹלת לנשוֹר.

לפני הפרדסים פנוּ שוּב ימינה ואחוֹרנית ועלוּ על גבעוֹת החוֹל, שהשׂתרגוּ עליהן נטישוֹת גפנים סוֹרחוֹת ועבוֹת כקוֹרוֹת מפוּתלוֹת.

באמת נקנוּ הגבעוֹת האלוּ מידי הערביים בערב המלחמה, אך משפּרצה המלחמה, נאסרוּ כל עסקי קרקעוֹת – והאדמה, יחד עם דמי הקדימה בסך אלפי פרנקים, נשארה בידי בעליה הערביים, שאחד מהם, ראש בית אב גדוֹל, היה מבקר בקביעוּת אצל ראש הוַעד וּמבקש ממנוּ בכל פעם מאה פראנקים נוֹספים על חשבוֹן הקנייה, מקלל את המלחמה ואת ה“דוֹלה” (השלטוֹן) על גזירוֹתיה וּמחכּה לבוֹא ה“אנגליז”, שאז יתחילוּ חיים טוֹבים, וה“יהוּד” יוּכלוּ לקנוֹת, בעזרתוֹ, את רוֹב הקרקעוֹת שבסביבת יפוֹ. היה מביט כה וכה אם אין שוֹמע, וקוֹרא בפנים מעוּוָתים מזעם וּמצער: “אוּדרוּבּ, יא טייבּ, וכלצנא מנהוּם!…” (הכּה, הטוֹב [האנגלי], וחַלצנוּ מהם [מן התוּרכּים]!)".

נוֹסף על תוֹכנית “חברה חדשה” היתה במגירתוֹ של ראש הוַעד תוֹכנית ערוּכה ליישוּב הגבעוֹת האלה, ששטחן עלוּל היה להגדיל את הפרבר פי שלוֹשה, זוֹ התוֹכנית שהיתה עתה נשׂוּאה כמגילה בידי קריס.

הם התהלכוּ על פני הגבעוֹת, פסחוּ על שׂריגי גפן, שעשׂוּ אשכלוֹת ענבים קטנים וצוֹמקים וּקשי זג, מאוּבּקים באבק חוֹל, עד שעמדוּ במקוֹם גבוֹה והקיפוּ במבטם את כל הסביבה. חוּץ מן הפּרדסים העזוּבים האחדים, וּבתי האבן הקטנים והפּרוּצים, השׂתרעוּ החוֹלוֹת הנרחבוֹת, עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת, שרוּיוֹת באוֹר וּבצל, חשׂוּפוֹת ורוֹטטוֹת אוֹ זרוּעוֹת קצת עשׂב חוֹל, גפנים מחלידוֹת, אוֹ שׂיחי תאנים עקוּמים.

ראש הוַעד ביקש מן המזכיר את מגילת התוֹכנית, וזה מיהר וּגללה על ברכּוֹ, כשהוּא מרים רגלוֹ, אוֹחז קצה האחד בסנטרוֹ והשני בידוֹ, שקצרה מלפתוֹח כוּלה. אז גחן אליו ראש הוַעד וסייע לוֹ כשהוּא מוֹתח את שוּליה, וּשניהם מתבוֹננים בה. את אצבע שׂמאלוֹ הסיע ראש הוַעד על קוי התוֹכנית וּבימינוֹ הראה במקלוֹ על הגבעוֹת ודיבּר מתוֹך התלהבוּת. הוּא ראה בעיני רוּחוֹ את הרחוֹבוֹת הבנוּיים, עם השׂדרוֹת ועם מגדל המים החדש, שם על הגבוֹהה שבגבעוֹת, את בית העם ואת הגן הציבוּרי הגדוֹל עם מזרקוֹת המים העתיד להינטע, את קוי הטראמוַאי שירוּץ לאוֹרך הרחוֹבוֹת, ושיתף בחזוֹנוֹ את מזכירוֹ. כוֹח היפּנוֹטי היה בוֹ בראש הוַעד ואמוּנתוֹ דבקה גם בקריס, שהתענג כל כך על מראוֹת העתיד, עד כי שיניו נקשוּ קצת בפיו.

ראש הוַעד התחיל פוֹסע במרץ על פני החוֹלוֹת, יוֹרד תלוּלית ועוֹלה תלוּלית, וּקריס אחריו, נוֹשׂא את מגילת התוֹכנית הפּתוּחה, הנגררת על החוֹל הנקי ואינוֹ מקפיד. ראש הוַעד נראה כמוֹדד את השטח וכוֹבשוֹ תחת רגליו. עיניו זרחוּ וּפניו החזקים האדימוּ מהתלהבוּת וּמחוֹם השמש העוֹלה.

פתאוֹם עמד ושאל:

– מי זה מתהלך שם בכרם מַטרי?

אלוּ היוּ גבעוֹת חוֹל, שהיוּ שייכוֹת לערבי מיפוֹ ששמוֹ

מַטרי, ונמכּרוּ ליהוּדים שנתיים לפני המלחמה, וּכבר נתחלקה האדמה למגרשים מסוּמנים ביתדוֹת ברזל אוֹ בקוֹנוּסים של בּיטוֹן. רוֹב המגרשים היוּ קניין כספּוֹ של חיים גרוֹנסקי, זה שבּתוֹ הנערה טבעה אשתקד בים.

– כן, כן, ־ ענה קריס, שנתמתח על בהוֹנוֹת רגליו לראוֹת – מישהוּ מתהלך שם…

– שניים מתהלכים, ־ תיקן ראש הוַעד – הגדוֹל נראה לי כגרוֹנסקי.

– כן, כן, גרוֹנסקי. באמת, גרוֹנסקי. אבל מי יכוֹל להיוֹת השני?

– גרוֹנסקי המסכּן. רכוּש יפה כזה, ואין לוֹ במה לפרנס את ביתוֹ. בכל פעם הוּא מוֹכר חלק מאדמתוֹ. בוַדאי הוּא מוֹליך שם קוֹנה חדש… רחוֹבוֹת יפים יהיוּ באדמת מַטרי. שם לא ארשה לבנוֹת אלא בתים בני קוֹמה אחת, במרחק של חמישה מטרים מן הרחוֹב…

הקיפוּ שטח גדוֹל מגבעוֹת הכרמים, עד שראש הוַעד אמר לקריס:

– די היוֹם. רוּצה נא לביתי ואמוֹר לאשתי שתשלח לי בידי אברהם הגר סדין וּמגבת וארד לרחוֹץ בים. מראה הים נפלא וּבשׂרי כלה לגלים… תשיב את התוֹכנית למגירה.

הוּא צנח על החוֹל, נשען על זרוֹעוֹ ושקע במחשבוֹת.

לאחר רבע שעה חזר קריס והביא לוֹ בעצמוֹ, בתוֹך גיליוֹן של “החרוּת”, את הלבנים המבוּקשים.

– גם אתה רוֹצה להתרחץ? מוּטב, שתחזוֹר לבית הוַעד ותכין לי רשימת בעלי המגרשים שאינם בארץ וחוֹבוֹתיהם בעד “וירקוֹ”. כל זמן שיש פרוּטה, נשלם בעדם ויהיוּ לנוּ פחוֹת צרוֹת ב“סראיה”. קצתי בחיי מפני הבּקשישים. את תמצית דמנוּ כבר מצצוּ…

קריס שב בלי חשק, וראש הוַעד עם מקלוֹ וחבילתוֹ ירד אל הים. במקוֹם חיבּוּרה של “חברה חדשה” עם “נחלת בנימין”, פגש את חיים גרוֹנסקי הגבוֹה, שגוּפוֹ הקצר בעל הכּרס מתנוֹדד על רגליו הארוּכּוֹת והדקוֹת, בידוֹ האחת מגבּעת של בד וּבשנייה הוּא מקנח פניו וראשוֹ, במטפּחת רטוּבּה כוּלה. לידוֹ הלך ר' איצי קרבּיל החלפן, גוֹרר רגל אחת וגרביו נוֹפלוֹת על סנדליו הלבנים מאבק החוֹל.

– לוֹ אַל תמכּוֹר, אתה שוֹמע? ־ קרא ראש הוַעד בקוֹלוֹ העליז ־ הוּא לא יבנה וּלאחירים לא ימכּוֹר… יש למכוֹר רק לאדם שמתחייב לבנוֹת תיכף אחרי המלחמה.

– כלוּם אני מוֹכר – צרוֹתי מוֹכרוֹת… ־ ענה גרוֹנסקי בכוֹבד נשימה של אדם לקוּי בקצרת ־ בחמש מאוֹת פראנק עלתה לי המצבה על קברה של ילדתי…

– כלוּם אני קוֹנה? ־ דיבר ר' איצי כהד עוֹנה אחריו ־ וכי יש לי כסף?… יש לי קוֹנה אחד, פרינק ירוּשלמי, הרוֹצה לקנוֹת… אני מקבל רק קוֹמיסיוֹן קטן…

– אלף פראנק במחיר מגרש של אלף פּיק, ולא במזוּמן כי אם בצ’יק של אפ"ק… הרי זה בחינם…

– באמת, ־ בחינם. ור' איצי עוֹד עוֹמד על המיקח?…

– אני? ־ התנער החלפן־הסרסוּר – למה לי מגרשים? וכי יש לי כסף?… אילוּ מצאתי קוֹנה, הייתי מוֹכר ביתי… אוֹנייה אנגלית אחת תהרוֹס את כל הפרבר…

חמתוֹ של ראש הוַעד עלתה עד להשחית:

– לך לך! חזירים שנאתי עוֹד שם, ברוּסיה – כאן, בארץ ישראל, לא כל שכּן… איך לא תיבוֹש לנצל יהוּדי בשעת דוֹחקוֹ?…

פנה וירד בפסיעוֹת גסוֹת.

כשעה התענג ראש הועד על הרחיצה ביחידוּת, שׂחה וטבל, צהל, רקד, וזוֹרר בקוֹל כסוּס רוֹחץ.

בחזירתוֹ עלה במעלה “חברה חדשה”, וראה מרחוֹק את תנוּעת הצבעוֹנין ליד השקמים העתיקוֹת. (לגדוֹלה שבהן קראוּ ילדי הפרבר “עץ הגג”.) הערביים כבר באוּ לחוֹג את חגם. הוּא עלה שמה.

בענפי העצים עקוּמי הגזעים וכבדי הנוֹף היוּ תלוּיוֹת בחבלים נדנדוֹת בתבנית סירוֹת ועגלוֹת ועריסוֹת, וילדים מקוּשטים קישוּטים מוּזרים יוֹשבים בתוֹכן וּמתנענעים מאליהם נענוּע איטי. מן הצד עמדוּ שני מעמדוֹת עם כל מיני משקאוֹת, זרעוֹנים ודברי מתיקה זוֹלים, והחוֹבבים קוֹנים בפרוּטה קטנה וּבצוָחה גדוֹלה. על גבי שטיחים פּרוּשׂים על החוֹל הזרוּע פרי שקמים מעוּך, מוֹשך זבוּבים, יוֹשבים נשים רעוּלוֹת וּזקנים ב“לֶפוֹת” צחוֹרוֹת. התנוּעה וההמוּלה רבוֹת, אף כי הקהל קטן.

מוכר “שׂוּשׂ” מתהלך עם חבית זכוּכית רכוּבה על גבוֹ, עדוּיה בפרחים, והוּא מקשקש בצלחוֹת הנחוֹשת וּמכריז בקוֹל שיר וּבטינוֹר אָיוֹם, ונער קטוֹן מחזיק כוֹסוֹת עבוֹת בשתי ידיו מוֹשך אחריו בסוֹפּראן דקיק. כשנמצא קוֹנה, כוֹפף המוֹכר את קוֹמתוֹ והמשקה עוֹלה וניצוֹק מעל לכתיפוֹ בקשת סילוֹן לתוֹך הכוֹס שלפניו.

חדשים שבאים משתחוים ואוֹמרים:

– כּוּלה סנה ואִנתּי בכיר! (כל שנה ואתה בטוֹב!).

והיוֹשבים עוֹנים לעוּמתם:

– כּוּל סנה ואִנתּי סַלם! (כל שנה ואתה שלוֹם!).

וזקן מוּפלג מנענע ראשוֹ ואוֹמר תחת לוֹבן שׂפמוֹ הגָזוּז:

– סַלם דאימן! (שלוֹם לעוֹלמים!).

והנה נשמע קוֹלוֹ של ראש הוַעד במבטאוֹ הרוּסי:

– מחבּה! (מעין שלוֹם!).

– מַרחבּתּין, יא ראיס אל קוּמבּניה! (שלוֹמיים, ראש המוֹשב!) ־ עוֹנים קוֹלוֹת רבים, גם של קטנים.

וראש החבוּרה, הוּא מוֹכר הקרקעוֹת הבא בכל פעם לבקש מאה פראנקים, קם מעל שטיחוֹ, מוֹחה את ידוֹ בכנף חלוּקוֹ, ניגש ונוֹתן שלוֹם לבא. ראש הוַעד לוֹחץ את ידוֹ בחזקה וּפניו מחייכוֹת לכל קהל החוֹגגים.

הוּא מוּזמן להסב עמהם, אבל הוּא מסרב בתנוּעת חן. הנכבד מוֹכר הקרקעוֹת מדבר עמוֹ צרפתית משוּבּשת, אבל הם מבינים זה את זה יפה.

– אתם אוֹרחינוּ, ־ אוֹמר ראש הוַעד ־ ברוּך חגכם!

– גם ברוּך תהיה! ־ עוֹנים החוֹגגים לפי רמיזת עינוֹ של הערבי.

שניהם עוֹברים בין החוֹגגים מתוֹך נעימוּת השׂיחה. הכוֹל מקדמים פניהם בחיוּך טוֹב.

– חבל שאין קרח – הייתי מכבּד את כבוֹדוֹ בכוֹס “שׂוּשׂ”, ־ אוֹמר הנכבד וּמצבּיע על מוֹכר ה“שׂוּשׂ” המסלסל נפלאוֹת בגרוֹנוֹ ־ המשקה חם ותפל…

ראש הוַעד נוֹטל מידי הניצב על הדוּכן קוֹמץ של בּוֹטנים “חלביוֹת”, רוצה לשלם, אך המוֹכר מנענע בידוֹ לסירוּב, כנעלב מן ההצעה.

בעוֹברוֹ ליד הנדנדוֹת הוּא אוֹחז בשני חבלים בבת אחת וּמנדנד בהנאה שתי חבוּרוֹת של תינוֹקוֹת.

הגדוֹלים רוֹאים ונהנים וּמברכים את החַוַג’ה החנוּן.

בצל, תחת ברך גבוֹהה של שוֹרש זקוּף באויר, מרוּחק קצת, רוֹבץ על גחוֹנוֹ ערבי מגוּדל, פניו עטוּפים ב“כוּפייה” והם אחוּזים בשתי כפּיו, רק אפּוֹ וּשׂפמוֹ נראים ועיניו נוֹצצוֹת כגחלי אש. ראש הוַעד קוֹלט את מבטוֹ, מהרהר בוֹ רגע וּמסיח דעתוֹ ממנוּ.

באוּ אחדים מנערי הפרבר, עמדוּ בריחוּק מקוֹם ולא ידעוּ מה יעשׂוּ. אילוּ לא נמצא כאן ראש הוַעד, אפשר שהיוּ מנסים “להתעסק” קצת עם הנערים הערביים, לטפּס על השקמים ולקטוֹף “ג’וּמיז” מעל לראש החוֹגגים.

פתאוֹם ראה ראש הוַעד את הערבי עטוּף הפּנים מזנק ממקוֹמוֹ, הוֹפך פניו ובוֹרח לעבר שכוּנת אבּוּ כּבּיר. בקהל החוֹגגים באה מבוּכה. נשמעוּ קוֹלוֹת קוֹראים “ברח! ברח!” ונשים התחילוּ מיללוֹת בקוֹלוֹת קוֹרעי לב.

קצין שוֹטרים צעיר בא מעבר הפרבר וּבידוֹ מגלב מקוּפּל. כחץ מקשת חלף את מקוֹם החגיגה ברוֹדפוֹ אחרי הבוֹרח.

“ברח, ברח מפני השׂטן!” לא פסקוּ הקוֹלוֹת. אחדים רצוּ בתנוּעוֹת של זעם אחרי הרוֹדף. ראש הוַעד לא ידע מה קרה. הסבּיר לוֹ הנכבּד, כי הבוֹרח הוּא “פראר” (משתמט מן הצבא), בן אחוֹתוֹ של אבּוּ לבּן הזקן… כבר יוֹתר משנה הוּא מסתתר בשכוּנת אבּוּ כּבּיר. כל הימים הוּא שוֹכב בחדר אפל. היוֹם יצא בהסתר פנים לראוֹת בחגם של אנשים. והנה הרגיש בוֹ הכלב הלזה ורוֹצה לתוֹפשׂוֹ כדי למוֹסרוֹ למלכוּת. שם ימוּת ברעב וּבמקלוֹת טרם יבוֹא אל המערכה…

– מי הקצין? ־ שאל ראש הועד.

– חלים, הכלב הנוֹצרי. אין רחמים בלבוֹ…

– ירוּץ מי מכּם ויאמר לחלים, שאני קוֹרא לוֹ.

– אללה יברכך. אני, אני רץ… ־ אמר הנכבּד בהתרגשוּת, הרים את שוּלי חלוּקוֹ ורץ אחרי הרצים.

הקצין חלים היה מקבל מן הוַעד קצבה חוֹדשית, כדי “שלא יכיר כמה אנשים” בפרבר, והיה מבּאי ביתוֹ של ראש הוַעד. הוּא לא הרגיש בוֹ, שהוּא נמצא בתוֹך החוֹגגים.

אחרי שעה קלה שבוּ כל הרצים, חוּץ מן הבוֹרח, וּבראשם הקצין, צורוֹן מעילוֹ פּתוּח וראשוֹ פּרוּע וכוּלוֹ סחוּף זיעה.

ראש הוַעד הלך לקראתוֹ, הניח ידוֹ על כתיפוֹ ואמר לוֹ צרפתית:

Mon chere Halim, je vous invite: entrez chez nous… ־ (חלים יקירי, אני מזמינך: היכּנס אצלנוּ…)

הקצין חייך. בשתי אצבעוֹת מחה את הזיעה מעל מצחוֹ וניער את האצבעוֹת לארץ. אחר אמר ערבית:

– תחת אמרךּ (לפקוּדתך), יא חוַג’ה!

וּשניהם פנוּ לעבר הפרבר.

הנשארים עמדוּ וּבירכוּ את ההוֹלכים במוֹעל ידיים.

 

[יז] במחסן ובבית הקפה    🔗

כמה פעמים סיפּרתי על נחוּם טרוֹי ועל מעשׂיו בפרבר, ועדיין לא סיפּרתי איך ניצל מדינה של מלכוּת ולא נלקח לצבא ולמלחמה. הבה אמלא את החסר.

מוּם קטן שבּוֹ, יד שׂמאל קצרה ויבישה קצת, עמד לוֹ לשחררוֹ מעבוֹדת הצבא עוֹד שם במכוֹרתוֹ האוֹסטרית. אף על פי כן נקרא פעמיים לירוּשלים, אל בית הקוֹנסוּל הראשי, להיבּדק שוּב, שמא יימצא ראוּי לאחד השירוּתים. פעם ראשוֹנה שוּלח לחוֹפשי, בלי כל השתדלוּת, וּפעם שנייה, כשהתחילוּ להקל במוּמים קלים, עמדה לוֹ תעוּדה קטנה, שהשׂיג בשבילוֹ שלמה גמזוּ מאת סיניוֹר פיצינגא, בה הוּעד עליו שהוּא עושׂה שירוּת של תוֹעלת בלשכת סגן הקוֹנסוּל ביפוֹ – והפעם ניתן לוֹ שיחרוּר גמוּר. לאחר השיחרוּר לא ידע טרוֹי אם לשׂמוֹח אוֹ להצטער. לא ימי שׂמחה ולא ימי צער היוּ אז. כבר עברוּ שנתיים ויוֹתר מאז פּרצה המלחמה, ואיש לא ראה את קצה. להפך, העניינים נסתבכוּ יוֹתר ויוֹתר, עמים חדשים נגרפוּ לתוֹך מחוֹל הדמים ועמים אחירים עמדוּ להיגרף, ולא נראוּ כל סימני הכרעה. הרי ידוּעוֹת מן ההיסטוֹריה מלחמוֹת שארכוּ עשׂרוֹת שנים, ולמה לא תימשך גם מלחמה ארוּרה זוֹ שנים על שנים עד תוֹם כל הדוֹר? טימטוּם ויאוּש כבד כבשוּ את הנפש, והשאֵלה: מה יהא הסוֹף? ניקרה במוֹח ללא טעם וּללא אמוּנה וּללא חפץ. ברוֹב דיוּק היה טרוֹי מקבל מבית אבא את הסכוּמים הדרוּשים להוֹצאוֹתיו (אביו הסוֹחר, שנמלט מפני כיבוּשי הרוּסים לוינה וּמשם לפראג, עשׂה גם שם עסקים לא רעים ודאג לצוֹרכי בנוֹ “שנתקע באסיה”), אך לא ידע מה יעשׂה בקיוּמוֹ העלוּב, כשהוּא מתהלך תוֹהה וּבאפס מעשׂה, מעין רוּח בעוֹלם התוֹהוּ.

היה חוֹדש אלוּל. לא הרחק מדירתוֹ החדשה היה צריף הקרשים הקטן, ששימש בית הכנסת של הפרבר. זה כמה ימים העירתהוּ בכל בוֹקר תקיעת השוֹפר שהגיעה משם. אף כי משוֹלל היה רגשי דת, חידשה בוֹ יבבה אטוּמה־נוֹקבת זוֹ בתוֹך האויר המת של הפרבר הרגשה של עצבוּת, שהיתה ידוּעה לוֹ מימי ילדוּתוֹ בעיירה והביאה בלבוֹ מעין אימת יוֹם הדין. דמיוֹנוֹ המגוֹרה הראהוּ בחוּש איך הקוֹלוֹת נישׂאים על פני החוֹלוֹת השוֹממים, יוֹרדים על “רוֹבע הפּחים” של התימנים וּפוֹשטים על הים הגדוֹל הסוֹגר על הארץ. מעטים וּזקינים וּתשוּשים היוּ המתפּללים בימוֹת החוֹל בצריף, אך תקיעתם היתה אמיצה וכוֹח התראתה רב להחריד את הלב.

וּבבוֹקר אחד, בין תקיעה לתקיעה, שמע טרוֹי אצבע דוֹפקת על דלת חדרוֹ. ירד וּפתח, והנה הנער היהוּדי נוֹשׂא המכתבים, זה שרוֹכב על אוֹפניים שבוּרים וּבראשוֹ קוֹלפּאק תּוּרכּי גדוֹל ממידת ראשוֹ, עוֹמד לפניו ומוֹשיט לוֹ מכתב.

– מפּראג, ־ הוֹדיעוֹ זה, שנוֹהג היה להכריז מאַין בא המכתב.

טרוֹי נטל את המכתב, חזר למשכּבוֹ וּמתוֹך שכיבה קרע את המעטפה. הוֹדיעוּהוּ כי גיסוֹ, בעלה של אחוֹתוֹ הבּכירה, נפצע בחזית האיטלקית, שכב שלוֹשה שבוּעוֹת בבית חוֹלים בבוּדאפּשט, ורק עכשיו נשלח הביתה לשם החלמה. יד ימינוֹ נפגעה קשה, נעשׂה לוֹ ניתוּח, וספק הוּא אם ישוּב לשלוֹט בידוֹ. “עכשיו הרי אתם גיסים אידיאליים, משלימים זה את זה על הצד היוֹתר טוֹב: אתה מַשלים ימינוֹ, והוּא – שׂמאלך”.

“אבא יקר, הירהר טרוֹי, לעוֹלם אין בדיחוּת הדעת מסתלקת ממך…” הוּא שיער, שעם כל צערם על הפּצע, שׂמיחים בני ביתוֹ על שגיסוֹ יהא מעתה בטוּח מסכּנת מות. גם עליו השרתה הידיעה מעין שׂמחה, והרגיש צוֹרך להסיחה למישהוּ. אילוּ היתה הגברת גוּבּרנאטוֹר עֵרה, היה נכנס וּמספּר לה. אבל זוֹ דרכּה לישוֹן עד חצי היוֹם.

זכר, שעליו להיוֹת בתשע שעוֹת במחסן התבוּאה שבדרך יפוֹ, כדי לחלק את המנוֹת לנצרכים. בכסף שנתקבל שוּב מן הקהילה הוינאית קנה הוַעד מתבוּאת הארץ, בעיקר קמח חיטים וקטניוֹת, שמחירם מאמיר מחוֹדש לחוֹדש, כדי לחלק לנצרכים לפי מכסת הנפשוֹת. את הרמאן לוי מינה הקוֹנסוּל לראש הוַעד, והוּא, טרוֹי, היה מחלק, כמוֹ בשנה שעברה, פעמיים בשבוּע את המנוֹת לבאים לקחת. מוּסה גבישוֹן נתן להם גם הפּעם את מחסנוֹ חינם, וּשתי שעוֹת משעוֹת הבוֹקר עשׂה טרוֹי במחסן הגדוֹל, גבה הקמרוֹן, שבפּינתוֹ האחת עמדוּ על קרש כמה שׂקים של קמח ושל קטניוֹת וּלידם הפּלס עם המשקלוֹת (אף הם של גבישוֹן), וּבפּינה שכנגד שוּלחן לוּחוֹת קטן עם שני כיסאוֹת ערביים, וּבמגירתוֹ רשימת המקבלים והקבלוֹת.

התרחץ טרוֹי והתלבש והלך לאכוֹל פת שחרית אצל הגברת צ’רקאסקי, וּמשם הלך אל המחסן. כשעבר על בית הגרמני העזוּב, שבעלייתוֹ שכן הזקן לוי, סר אל הגינה החרֵיבה מחוֹסר השקאה, נשׂא ראשוֹ אל החלוֹן הפּתוּח שבעליית הגג וצעק בקוֹל: “מר לוי! מר לוי!” – רק הד הקריאה ענה מן הבית הדוֹמם וקוֹלוֹ של הזקן לא נשמע. קרא שוּב וּבקוֹל יוֹתר רם. אוֹתו הד ריק ענה. אל נכוֹן יצא כבר. הוּא, טרוֹי, רצה לדבּר עמוֹ בעניין הספרדי נתין אוֹסטריה, יוֹסף מוֹריינוֹ, המקבל מן התבוּאה בשביל חמש עשׂרה נפשוֹת של משפּחתּוֹ, כמעט החלק השישי מכל המנוֹת המתחלקוֹת לנצרכים. אתמוֹל עצרוֹ מוּסה גבישוֹן ברחוֹב ואמר לוֹ, כי עוְלה היא, שנוֹתנים סיוּע ליוֹסף מוֹריינוֹ, שהוּא עשיר וּמשׂתּכּר הרבה בעסקים עם הממשלה, ולמה יגזוֹל חלקם של עניים מרוּדים?… הוּא, גבישוֹן, שׂוֹנא מחלוֹקת, וּבכל זאת רב עמוֹ בחוֹזקה וגם הוֹכיחוֹ באוֹזני הקהל בבית הכנסת שלהם בנוה שלוֹם, וּללא הוֹעיל. גם למר גמזוּ הגיד, וּמן הראוּי לתקן את הדבר. כתוּב: “נוֹתן לעשיר – אך למחסוֹר…” אם לא יסתלק מרצוֹן, יש להוֹדיע לקוֹנסוּל… הכוֹל הכירוּ את גבישוֹן שהוּא רוֹדף שלוֹם, אדם יקר רוּח וישר ועוֹסק בצוֹרכי ציבוּר באמוּנה, ואם הוּא מתמרמר כל כך על בן עדתוֹ, יש לשׂים לב לדבריו. הוּא גוּפוֹ, טרוֹי, נתן דעתוֹ על כך, שמוֹריינו לוֹקח כל כך הרבה, אבל לא חשד, כי אדם נכבּד בעדתוֹ כמוֹהוּ יפשוֹט ידוֹ לצדקה והוּא אינוֹ נצרך כלל… גם היוֹם תבוֹא אשתוֹ עם בתה ליטוֹל את המנה… חבל, שלא מצא את לוי. הוּא, כראש וַעד הצדקה, יכוֹל היה לצווֹת, שלא יתן להן… הוּא ניסה עוֹד פעם אחרוֹנה לקרוֹא לזקן, אחר הלך לדרכוֹ.

ליד הקוֹנסוּליה הגרמנית רבה היתה התנוּעה. עמדוּ שם כמה אוֹטוֹמוֹבּילים הדוּרים של קציני צבא. זקיפים אחוּזי רוֹבים עמדוּ בכּניסה. הדגל הגדוֹל התנפנף ברמה. רוּח של חג היתה שוֹרה על הבית היפה. המזכיר, בעל הקרחת המבהיקה, הגבּוֹת והשׂפם הבּהירים, עמד על המדריגוֹת לבוּש שחוֹרים, והביט אל היהוּדים, הבאים מן הפרבר לקרוֹא את ה“ידיעוֹת”, מתוֹך הנאה של שחצנוּת.

“בוַדאי ניצחוֹן חדש”, הירהר טרוֹי ברגש של מרי. כבר קצה נפשוֹ בנצחוֹנוֹתיהם של הגרמנים ולא רצה לדעתם עוֹד. ירד הלאה בדרך יפוֹ לבוֹא אל המחסן.

לפני שער הברזל הנעוּל כבר עמדוּ כמה מן המקבלים, רוּבם נשים עם שׂקים וסלים, מחכים לבוֹאוֹ. כוּלם בירכוּהוּ לשלוֹם ופינוּ לוֹ דרך, וישׂראל הנגר, המעוֹרב בדעת הערמוּמי, נדחק אליו עם הכיסא הנצחי שעל כתיפוֹ. העלה טרוֹי מכיסוֹ את המפתח הכּבד וּפתח את השער, נכנס וכוּלם הוֹלכים אחריו. המחסן הריק, בעל רצפת העפר, היה קריר ואפלוּלי, כי האוֹר בא רק מן השער הפּתוּח וּמאשנב מסוֹרג קטן במרוֹמי אחד הכתלים.

טרוֹי הוֹציא מן המגירה את הרשימה. הבאים נקבוּ את שמוֹתיהם והוּא כתב לכל אחד קבלה והחתים את המקבל. אחר ניגש אל השׂקים והתחיל שוֹקל לכל אחד כך וכך קמח חיטים, כך וכך קמח דוּרה, כך וכך עדשים ו“חוּמוּץ” (מין אפוּנה). כשכּילה לשקוֹל לכוּלם, וּלסוֹף גם לנגר המעוֹרב בדעתוֹ, עמד זה ולא זז ממקוֹמוֹ.

– מה אתה רוֹצה עוֹד? ־ שאלוֹ טרוֹי.

קמח עם תוֹלעים… ראיתי, שם בשׂק ההוּא, יש תוֹלעים…

והוּא הלך והביא מן השׂק חוֹפן מלא קמח.

– בוֹא אל האוֹר ותראה…, קרא לטרוֹי.

ואמנם על מפתן השער ראה טרוֹי בתוֹך חוֹפנוֹ של הנגר רוֹחשוֹת תוֹלעים לבנוֹת, בשׂריוֹת. הקמח עצמוֹ הפך פּקוּלין של נימים לבנוֹת.

– אתה זוֹכר? ־ דיבר הנגר בצחוֹק ערמוּמי ־ בשנה שעברה נתת לי פעמים אחדוֹת קמח עם תוֹלעים. אשתי מבשלת מהן נזיד טוֹב… מתוֹק כדבש… הילדים מלקקים את הכפּוֹת… אם הקמח כשר – גם התוֹלעים כשירוֹת… לא? כמוֹ תוֹלעים של גבינה, לא?…

טרוֹי נצטער, שנתגלוּ שוּב תוֹלעים בקמח. צריך יהיה לקחת תימניה שתנַפּה אוֹתוֹ. אבל הנגר לא הניח לוֹ עד ששקל לוֹ רוֹטל מן הקמח שהתליע.

אך יצא הנגר, מתוֹך קידוֹת לאחוֹריו, באה אשת מוֹריינוֹ, לבוּשה כענייה, “יאזמה” ישנה בראשה, צנוּמה וחסוּדת פנים, ועמה הפעם נער ונערה, לשׂאת את המשׂא הכּבד לחמש עשׂרה נפשוֹת. לבוֹ של טרוֹי התפּעם מכּעס.

– הפעם לא תקבלוּ כלוּם, ־ אמר להם ־ בנוֹגע לכם יש עוֹד לברר בוַעד שלנוּ…

– מי זה “הוַעד שלנוּ”? ־ צוחה האשה בקוֹל נגיני ־ מה יש לברר? חמש עשׂרה נפשוֹת רעיבוֹת… כבר קיבלנוּ עשׂר פעמים… לא נכוֹן, ילדים?

– כן, ־ אמר טרוֹי – אבל הגיעה אלינוּ תלוּנה, שאין אתם צריכים לקבל צדקה… כי מר מוֹריינוֹ הוּא עשיר…

– מי אמר זאת? שקר! אנחנוּ עשירים? חמש עשׂרה נפשוֹת רעיבוֹת ללחם, בּחיאת אללה. “מַסכּינים” כאלה. ראה הילדים שלי: שחוֹרים מרעב… אל תעשׂה, אדוֹן, עסקים. אין לך רחמנוּת בלב?…

אוֹתוֹ רגע עבר את המפתן הרמאן לוי עצמוֹ, זקנוֹ המגוּדל והחפוּף, לבן רוּבּוֹ, עוֹד היה רטוֹב מרחיצת בוֹקר, על זרוֹעו תלוּי מקלוֹ הפּשוּט והכּבד, קוֹמתוֹ זקוּפה ויהירה.

– מה הצעקוֹת? ־ שאל.

– זוֹ אשת מוֹריינוֹ… ־ התחיל טרוֹי.

– לא לתת! ־ פסק הזקן בקוֹל נגיד. ־ מוֹריינוֹ זה ־ בוּשה אין לוֹ. עשיר וגוֹזל עניים… גמזוּ וּגבישוֹן סיפּרוּ לי. ואיזה אוֹסטרי הוּא? בזכוּת אביו זקינוֹ שנוֹלד בבוֹסניה?… וכי אינוֹ יוֹדע חייהם של כמה עניים תלוּיים במנה זוֹ… אני, אמסרנוּ לקוֹנסוּל… לכוּ הביתה! ־ והוּא נוֹפף עליהם במקלוֹ הגדוֹל.

האשה התחילה ליילל וּלקלל בערבית, וּמשלא נענתה ברחה מן המחסן. הבנים הלכוּ אחריה מחרישים. הם למדוּ בבית האוּלפן וידעוּ את האמת והתביישוּ במעשׂה הוֹריהם.

הרמאן לוי נשאר עוֹד זמן מה עם טרוֹי במחסן. בדק את השׂקים ואת הרשימוֹת והקבלוֹת, חתם על מה שחתם, וּכשהגיע לקבלוֹתיו של בית מוֹריינוֹ, נמלא שנית חימה ונתן בקוֹלוֹ על עוֹברי העבירה כאילוּ עוֹדם פה, לפניו. כשוֹך חמתוֹ, אמר לטרוֹי:

– מחר אני יוֹצא לגליל לקנוֹת חיטים מן המוֹשבוֹת העבריוֹת. נטחוֹן בעצמנוּ את הקמח, ולא נשלם זהב במחיר אשפּה ותוֹלעים. גם בשביל “מוֹשב זקינים” אקנה מעט תבוּאה.

– מתי יחזוֹר?

– בעוֹד שבוּע – אם האנגלים לא יכבּשׁוּ בינתיים את יפוֹ… מדבּרים שוּב על “דיסאנט”…

אחרי שהרעישוּ מאוֹנייה את בית החרוֹשת של וַאגנר, אשר להאמין…

הוּא תלה שוּב את מקלוֹ על זרוֹעוֹ, הזהיר את טרוֹי, שלא ישמע גם למוֹריינוֹ עצמוֹ, אם יבוֹא.

אמר שלוֹם והלך בחשיבוּת של עסקן ציבוּרי.

אחרי שבאוּ עוֹד כמה נצרכים וקיבלוּ את מנתם וּשעוֹת החלוּקה תמוּ, נעל טרוֹי את השער ויצא כדי לרדת העירה לקנוֹת זוּג גרבּיים אצל סטרוּבּוֹלסקי. בחזירתוֹ פּגשוֹ ברחוֹב בּוּסטרוּס מר כּאסרוֹ, מזכּיר

הקוֹנסוּליה האוֹסטרית. המזכיר שׂמח לקראתוֹ:

– אח, הֶר טרוֹי! זה יוֹתר מחוֹדש ימים שלא ראינוּ את אדוֹני. בינתיים חל אצלנוּ שינוּי קטן.

– מה השינוּי?

– סיניוֹר פיצינגא נסע. הוּא אצל אשתוֹ בשוייץ.

– וּמי ממלא מקוֹמוֹ?

– הר קלימט חזר. המסכּן! פּרוֹטיזה במקוֹם הרגל הימנית. עד הירך. הביא אשה – עין לא ראתה.

– כל כך יפה?

– אלוֹהית. אבל האיש מקנא – ישמוֹר השם. אך ינוּח עליה מבטך, מיד: “זי, זי פיקסירן!” (אדוֹני, אדוֹני תוֹקע עיניים!), והוּא נכוֹן לקרוֹא אוֹתך. נא, עצביו של אדם זה!… עכשיו מוכרחים אנוּ סוֹף סוֹף להיכּנס לבית קפה. יש לי שעה פנוּיה.

טרוֹי היה עייף מאוֹד. שמש הצהריים הכּתה על הראש ונוֹח היה לוֹ לשבת שעה בבית קפה ערבי פּתוּח לכל הרוּחוֹת, רטוֹב קרקע, בצל תקרה גבוֹהה. בינתיים ישמע מעט רכילוּת מפּיו של מר כּאסרוֹ.

בבית הקפה החדש שבשׂדרוֹת ג’מל פּחה קיבלוּם הנערים המשרתים בחיבה יתירה, כקבּל אנשים פראנג’ים (אירוֹפּיים). העמידוּ להם בירכּתיים שוּלחן קטן עם צנצנת מליאה מים וציצי פיטנה לבנים. נתנוּ לכל אחד מהם ענף פּוֹל מצרי שריחוֹ מתוֹק. כּאסרוֹ הזמין שני ספלי קהוה שחוֹרה, הסיר את כוֹבעוֹ, הוֹציא מטפּחת נקייה, מחה את מצחוֹ ואת סרט הזיעה שבפנים הכוֹבע. בעל בית הקפה בא, השתחוה וקינח בסינרוֹ את שיש השוּלחן.

כּאסרוֹ שׂמח באמת על טרוֹי. היה לוֹ צוֹרך להסיח את לבוֹ, שהיה מלא על גדוֹתיו. מאחריהם הרעידה אזדרכת צעירה את ירק ענפיה.

גחוּן על השוּלחן כלפי בעל דברוֹ סיפּר מר כּאסרוֹ בלחישה תאוָנית על סיניוֹר פיצינגא, שמיד עם פרוֹץ המלחמה שלח את אשתוֹ וּשתי בנוֹתיו אל קרוֹביה בטריאסט, וּכשנכנסה איטליה למלחמה עברוּ לשוייץ. סיניוֹר פיצינגא שלח להן כל הזמן כסף, הרבה כסף (הר טרוֹי יוֹדע: מ“תעוּדוֹת” שוֹנוֹת…). אחר השתדל הרבה, שיתנוּ לוֹ חוּפשה, כי חוֹלה הוּא (אמת, הוּא אדם ידוּע חוֹלי) ולפני חוֹדש נסע לאוֹסטריה, וּמשם עבר לשוייץ אל משפּחתוֹ… סיניוֹר פיצינגא הריהוּ איטלקי ואינוֹ מאמין עוֹד בקיוּמה של אוֹסטריה. בינתיים עשׂה רכוּש נאה. וצדק האיש: אם תפּוֹל אוֹסטריה – מי יבטיח לוֹ את הפּרנסה שלוֹ?… איש חכם, סיניוֹר פיצינגא. לא בכל המסיבוֹת ניתן לאדם לשמוֹר על יוֹשרוֹ… הנה גם הוּא, כּאסרוֹ, נתין אוֹסטרי. וּמה יעשׂה כשאוֹסטריה תפּוֹל?… יש לוֹ רכוּש נאה: שני בתים וּפרדס, אבל עיקר ההכנסה הריהי בכל זאת מן הקוֹנסוּליה…

אחר סיפּר על הר קלימט, שהיה לוֹיטנאנט בחזית הרוּסית. בשעת הסתערוּת על חפירה נתרסקה רגלוֹ הימנית. קטעוּה, כמוּבן, והתקינוּ לוֹ פּרוֹטיזה. בשוֹכבוֹ בבית החוֹלים נתאהב באחוֹת רחמנייה (בעיניו של כּאסרוֹ ניצת ברק), יפה כבת אלוֹהים – וּכשהבריא, נשׂאה לאשה. עתה שלחוּהוּ למלא את מקוֹמוֹ של סיניוֹר פיצינגא. אם אוֹסטריה תתקיים – יהיה בעצמוֹ לסגן קוֹנסוּל, ואוּלי גם לקוֹנסוּל. אדם משׂכּיל וחרוּץ מאוֹד. אך המלחמה ריסקה גם את עצביו. ואוּלי לא עצבים הם, אלא אהבה לאשתוֹ היפה… הוּא מביט אליה תמיד בחרדה כזוֹ, כאילוּ מישהוּ עוֹמד לגוֹזלה ממנוּ… והיא נזהרת מאוֹד. אבל תמימה איננה… כבר כמה פעמים רמזה לוֹ, לכּאסרוֹ, בעינה… אינוֹ רוֹצה להכעיס את הר קלימט, אבל אילוּ רצה… בת אלוֹהים, הוּא אוֹמר לוֹ. כדאי שיראה אוֹתה. בכל פּלשׂתינה אין יפה כמוֹה… ברה כלבנה, עיניים כחוּלוֹת… שׂפתיים…

לא הספּיק ליתן תוֹאר לשׂפתיה, עד שנכנס ערבי סב, יפה קוֹמה, לבוּש כפחה תוּרכּי. אך דרך על מפתן בית הקפה רצוּ לקראתוֹ הנערים המשרתים. לקחוּ את מקלוֹ, הביאוּ לוֹ שני כיסאוֹת, אחד לישיבה ואחד להניח רגליו, לקחוּ את תרבּוּשוֹ לגיהוּץ, הגישוּ לוֹ “שישה” (נרגילה), שאלוּהוּ מה יצוה להביא. הנער המשרת הקטן הגיש לוֹ את לחיוֹ והגבר טפח עליה בחיבה…

– מי זה? ־ שאל טרוֹי.

– ראש מחלקת הקרקעוֹת. בעל נכסים וּבעל השפּעה.

והוּא שב לספּר על הר קלימט, על עבוֹדתוֹ, על רגזנוּתוֹ, על ההזנחה שהיתה בימי סיניוֹר פיצינגא.

– וּמה בדבר הכנסוֹת מן הצד?… ־ הרשה לעצמוֹ טרוֹי לשאוֹל כאדם מבפנים, וּמיד התחרט על ההעזה. אבל מר כּאסרוֹ לא נפגע כלל.

– או, “זה”. קשה עכשיו. אין רצוֹן להרגיז את הר קלימט. עצביו של אדם זה! פלא שאשה צעירה ויפה כאשתוֹ אינה מרגיעה את עצביו… אילוּ היתה לי אשה כזוֹ – הייתי שקט לגמרי… כן אשה יפה מרגיעה את העצבים… ואפשר שיש יסוֹד לרוֹגזוֹ… בּחיאת אללה, היא רמזה לי כבר כמה פעמים בעינה. ככה… כמוּבן, הוּא לא השגיח בדבר. היא וינאית. מי יוֹדע, אוּלי עבדה פעם בבית קפה… נראה, שהיא מתייראה ממנוּ… אפשר שבמשך הזמן תחדל להתיירא… מה דעתוֹ, הר טרוֹי?…

וכאסרוֹ השמיע צחוֹק קטן, הביט לצדדין ונשתתק. אחר קרא למשרת והזמין עוֹד שני ספלה קהוה. “חילוּ כּתּיר, יא חבּיבּי!” (מתוֹק מאוֹד, חביבי!).

הקפה הוּבא ומר כּאסרוֹ, שיצרוֹ לסַפּר גָבר מאוֹד, התחיל שוּב מרחוֹק, מסיניוֹר פיצינגא הזקן, שגם הוּא לא היה “צם” בזמן שאשתוֹ וּבנוֹתיו היוּ בחוּץ לארץ… הרי טרוֹי זוֹכר את זוֹ, רוֹז, סוֹכנת הבית השמינה?… הוּא, סיניוֹר פיצינגא, היה חי עמה… בעלה נוהג קטר של רכבת… שבוּעוֹת אינוֹ בבית… ושוּב חזר אל הר קלימט ואל עצביו ואל אשתו היפה כבת אלוֹהים, שאין משלה בכל הארץ…

טרוֹי ישב והסתכל בגבר הנוֹכרי גדוֹל הגוּף, יפה הנימוּסים, אוֹהב הבצע, עז התאוה, הסתכל בוֹ ברוֹב מחשבוֹת, עד כי חדל לשמוֹע את חזרוֹת סיפּוּרוֹ.

פתאוֹם שוּנוּ פניו של כּאסרוֹ. כעס גדוֹל הצטייר בהם ועיניו רבוּ ברקים כנגד הכּניסה.

טרוֹי הפך את פניו. אנטוֹן המשוּגע, אחיו של כּאסרוֹ, עמד בכניסה והחזיק את מגבּעתוֹ הפוּכה, כדרך הקבצנים, מנענע ראשוֹ המגולח בצחוֹק אידיוֹטי, וּמרמז לאחיו שיזרוֹק לתוֹכה…

בוּשה זוֹ כאן, בבית הקפה, כשהוּא יוֹשב עם אדם אירוֹפּי וּבפני ראש מחלקת הקרקעוֹת – לא, בוּשה זוֹ לא יכוֹל מר כּאסרוֹ לשׂאת. הוּא עשׂה בידוֹ כלפי המטוֹרף תנוּעה נמרצה – אך זה פּישׂק את רגליו, השתחוה וצחק, כשהריר נוֹזל משׂפתיו.

כּאסרוֹ קפץ ממקוֹמוֹ, תפשׂ שרפרף סמוּך, נכוֹן לקוֹלעוֹ באחיו. אך הלה נזדרז וּברח.

כּאסרוֹ ישב נבוֹך קצת והתאמץ לחזוֹר לסיפּוּרוֹ. הדבר עלה בידוֹ בקוֹשי, וּכשהגיע שוּב אל אשת הר קלימט, נשמע פתאוֹם צחוֹק פּרוּע מן הכּניסה. שם עמדוּ המשרתים וגם כמה מן האוֹרחים מסתכּלים ברחוֹב וצוֹחקים בקוֹל.

– מה שם? ־ צוַח כּאסרוֹ ממקוֹמוֹ.

– אנטוֹן פשט מכנסיו ורוֹקד ברחוֹב… ־ ענה נער משרת עליזוֹת ושב לצחוֹק עם האחירים.

דבר זה היה למעלה מכּוֹח סבלוֹ של מר כּאסרוֹ.

– נלך! ־ אמר קצרוֹת אל טרוֹי. ־ מצד זה… כלב זה מתכּוין לביישני ברבים…

לא שילם בעד הקהוה וירד מגוֹבה הרצפה לעבר האחר של בית הקפה, אל הסימטה. טרוֹי ירד אחריו.

 

[יח] חצי הקוסמוס    🔗

מאז המלחמה לא שינה הפרבר את צוּרתוֹ: לא נוֹסף בוֹ אפילוּ בניין אחד, לא נסלל בוֹ אפילוּ כביש אחד. אך האוֹכלוֹסין נתמעטוּ במידה ניכּרת, וּמחוֹדש לחוֹדש היוּ מתמעטים והוֹלכים. כמה בתים היוּ ריקים מיוֹשב, והיוּ בתים בעלי כמה חדרים, שרק איש יחידי גר בהם. אחרי שרבים יצאוּ את הארץ בפקוּדת הגירוּשים בשנה הראשוֹנה למלחמה, מתוּ רבּים בחוֹליים רעים. עשׂרוֹת צעירים נסעוּ לקוֹשׂטא לבתי הספר הצבאיים, גברים לעשׂרוֹת היוּ מתחבּאים במוֹשבוֹת כ“פראר”, רבים עבדוּ בסלילת כבישים וּבחטיבת עצים להסקת הרכבת כבעלי “ויסיקוֹת”. העליזוּת הבּהירה המיוּחדה לפרבר, אוֹ רוּח “חוֹל המוֹעד”, כלשוֹן הסוֹפר הידוּע, נסתלקה קמעה קמעה.

החלקה במוֹרד החוֹלוֹת, שהוּקצתה לבית עלמין, חלקה ארוּכּה מוּקפה חוֹמה מתפּתלת של אבני המקוֹם, נתמלאה קברים, והרוּח הנישׂא מן הים היה זוֹרה עליהם יוֹם ולילה את גריסי החוֹל, ואלה שלא הוּצבה עליהם מצבה נתכּסוּ כליל, רק לוּח העץ הקטן עם שם הנפטר היה בוֹלט מתוֹך החוֹל. לעתים רחוֹקוֹת היה בא שמה מישהוּ מן הקרוֹבים, אוֹ הוֹלך בטל, שתקפה עליו העצבוּת והבדידוּת בין החיים, בא לעבוֹר בין הקברים וּלהתבוֹנן בכתוֹבוֹת שעל מצבוֹתיהם. החלקה המוֹקצה לתינוֹקוֹת נתיישרה כוּלה, רק לוּחוֹת קטנים, כזרוֹעוֹת עוֹללים קוֹדרוֹת, בלטוּ פה ושם. עתה הוּבלוּ מעטים לקברוֹת, החלשים כבר מתוּ, והנשארים היוּ מחוּסנים ועמדוּ בפגעים. שוֹמר בית העלמין, מבּטלה וּמשיעמוּם, היה מתפּרקד בכל יוֹם על מצבה אחרת וישן את שנתוֹ. כחוֹם היוֹם היה מתכּנס בין שתי מצבוֹת ושוֹכב על בטנוֹ בחוֹל הצוֹנן, כשרגליו היחיפוֹת עם אצבעוֹתיהן המעוּקמוֹת נתוּנוֹת בתוֹך סבך השׂריגים של ירוֹקת החמוֹר, שפּרחה עוֹד צהוּבּוֹת אחרי הבשילה את פּקוּעוֹתיה. רק כשעבר מישהוּ ונגע ברגלוֹ בפּקוּעה וזוֹ ירתה את מיצה בשוֹמר הישן, היה מתעוֹרר, יוֹשב וּמביט בעוֹבר מגוּלה חזה וּפרוּע זקן מצבע החוֹל גם הוּא. היה הבּא איש אשכּנזי, ביקש ממנוּ פרוּטה בשׂכר “אל מלא”, שיאמר על קבר קרוֹבוֹ, ואם מעדוֹת המזרח היה האיש, ידע שלא יתן, וחזר לשנתוֹ. יש שנשים מזרחיוֹת היוּ באוֹת אל קברוֹ של קרוֹב, מוֹציאוֹת מכּיסי שׂמלוֹתיהן

חלוּקי אבנים וּמניחוֹת בעדינוּת של חיבּה על אבן המצבה מסביב, יוֹשבוֹת ושׂפתוֹתיהן נעוֹת בתפילה, אחר מעלוֹת מן הסל פיתוֹת של דוּרה ואוֹכלוֹת על בצלים. בלכתן נשקוּ בדביקוּת את קרנוֹת המצבה.

היה חוֹל המוֹעד סוּכּוֹת. הערבים כבר היוּ צוֹננים, וגם בימים, שנתקצרוּ הרבה, כבר נשבוּ רוּחוֹת קלים וּמשוֹבבים מן הים. רק בשעוֹת הצהריים דקר חוֹם השמש כמוֹ בקיץ. השמיים היוּ כגביש של תכלת. במרפּסוֹת הבתים עמדוּ סוּכּוֹת של קרשים אוֹ של מחצלאוֹת, והסכך היה בוֹלט חיור ויבש. הדלבים בשׂדירוֹת רוטשילד כבר החלידוּ עליהם, וּמהם כבר התחילוּ נוֹשרים, כהרגלם בעוֹנה זוֹ בארץ מוֹצאם הרחוֹקה. על הספסלים, במפוּזר, ישבוּ זקינים והתחממוּ כנגד השמש מתוֹך שׂיחה חשאית אוֹ מתוֹך שתיקה, שיש בה מעין הקשבה לעוֹלם הבא.

גנן הוַעד חלה בדיזנטריה והיה שוֹכב בבית החוֹלים שבנוה שלוֹם, ואת מקוֹמוֹ מילא הפּוֹעל היחף, הידוּע לרבים, דוֹב, זה שעלה לפני² כמה שנים מלבוּב והיוּ בידוֹ כמה מקצוֹעוֹת, אך לא התמיד אף באחד מהם. פוֹעל ציוֹן אדוּק היה וּמקנא ללשוֹן העברית (הוּא חגג נצחוֹנוֹ יחד עם המנצחים במלחמת “עזרא”), ואף על פי כן היה מתגדר בדיבוּר רוּסי מסוֹרס, שלמד מפי האימיגראנטים עוֹד שם, בלבוּב. פיו היה מלא טענוֹת על הבּוּרגנים שבפרבר, על האיכרים שבמוֹשבוֹת ועל כל המנצלים את הפּוֹעל והתפּלל למפּלתם. כשהעירוּ לוֹ, כי עתה בימי המלחמה הכוֹל כאן פּרוֹליטארים וגוֹועים ברעב, התקצף וקרא: “מה לי מלחמה? המלחמה תיגמר, והחזירים ישוּבוּ אל אבוּסם. דוקא עכשיו צריך לרוֹצץ גוּלגוֹלתה של החיה הבּוּרגנית…”

הוּא גרר בעצלתיים את ה“כּרכּשת” הארוּכּה, צינוֹר גוּמי קרוּע וּמקוּשר בסחבוֹת וּבחוּטי ברזל, להעבירוֹ דרך רחוֹב הרצל ל“שׂדירוֹת הקטנוֹת”, כדי להשקוֹת שם את הנטיעוֹת הרכּוֹת. אך יצא לרחוֹב, והנה ראה את לוּבּסקי, מאיר לוּבּסקי, הסוֹפר בלשוֹן יידיש, בא מצד בית האוּלפן. בתחילה לא הכּירוֹ, כי לבוּש היה כּוּפייה ארוּכּת כנפוֹת ועקאל משי, דק, מוֹקיים גבוֹהים ברגליו וּמגלב קלוּע בידוֹ. מרחוֹק חשבוֹ ללבנוּני, בעל המלוֹן רע השם ברמלה. אבל כשראה את עיגוּל הפּנים והשׂפמפם הבּהיר, הכיר את לוּבּסקי. הוּא, דוֹב, ידע את כל דוֹר העוֹלים הצעיר שבארץ, בפרט את אלה, שהיתה להם איזה זיקה לעבוֹדה אוֹ לספרוּת. כי גם בספרוּת ראה דוֹב את עוֹלמוֹ, שהרי עוֹד שם, בלבוּב, תיארוֹ הנוֹביליסטן העברי הנוֹדע באחד מציוּריו. על סוֹפר רוּסי זה, שתיאר את הצד המגוּחך שבחיצוֹניוּתוֹ בלבד ואל נפשוֹ לא ראה, היה רוֹטן תמיד וּמספּר עליו כמה דברי רכילוּת למעט את דמוּתוֹ, אך בלבוֹ הגה לוֹ תוֹדה על שהכניסוֹ בכל זאת ל“ספרוּת”…

"טפוּ, תתעשר, מאיר, ־ קרא אל הבא בקוֹלוֹ החוֹטמני, שכּך היתה דרכוֹ, לקרוֹא לכל אדם בשמוֹ הפּרטי ־ לא הכּרתיך כלל.

– כבר התעשרתי, ־ עמד לוּבּסקי והתלוֹצץ בפני הפּרוֹליטארי האדוּק.

– במה? בסיפּוּרים, שאין לך מקוֹם להדפּיסם?

– מי זה עוֹסק בזמן הזה בסיפּוּרים! סוֹחר נעשׂיתי – סוֹחר תבוּאה.

– כלוֹמר, ספסר נבזה…

– למה ספסר? כלוּם אין זה מעשׂה טוֹב, להמציא בימי רעב אלה לחם לרעיבים?

– וּלהתעשר על חשבוֹנם… טפוּ, הרי גם אתה פּרוֹליטארי, כמוֹנוּ, וסוֹפר בז’ארגוֹן.

– אמוֹר לפחוֹת, ביידיש.

– בשבילי אין יידיש. יידיש זוֹ יהוּדית, ויהוּדית זוֹ עברית. ואוּלם מה שאתם כוֹתבים, הרי זה ז’ארגוֹן מאוּס…

– כמה, אתה חוֹשב, הרוַחתי השבוּע? ־ השׂיאוֹ לוּבּסקי לצד מסחרוֹ.

– איני רוֹצה לדעת, ־ השתמט דוֹב ־ מה נשמע בקאטרה? וּבקוּסטינה?

– בשבוּע אחד הרוַחתי יוֹתר מחמישים נאפּוֹליוֹן זהב… ־ לא הרפּה לוּבּסקי, שנתכּון גם להתפּאר וגם להקניט את דוֹב.

– ניש־קשה, דוּ וועסט עס אוֹיס־קריינקין! ־ הרביץ בוֹ זה בז’ארגוֹן שלוֹ, של לוּבּסקי.

לוּבּסקי צחק והיטיב את הכּוּפייה, שהרוּח מאחוֹר טפח בכנפוֹתיה על פניו.

– ראה, גם ולויל בא. מכּינרת… שלוֹם ולויל! מה נשמע בכינרת? מה שלוֹם הכּיראךּ? וחַוַת הצעירוֹת? וּדגניה? ־ הרבה דוֹב לשאוֹל.

ולויל שילוֹני היה מן הפוֹעלים הותיקים בארץ. קוֹמתוֹ למטה מבּינוֹנית. שׂערוֹ צפוּף וּמסוּלסל, שׂפמוֹ קטן ועיניו הקטנוֹת מפיקוֹת חיים וּפיקחוּת רבה. הוּא לבש כתוֹנת בד עם פּתיל חגוֹרה וּברגליו סנדלים ערביים, וראשוֹ מגוּלה, וּבזרוֹעוֹ תלוּי סל של פוֹעלים. הכוֹל חיבּבוּהוּ בשל נאמנוּתוֹ לרעיוֹן העבוֹדה ולתרבוּת העברית, וכינוּהוּ

בשמוֹ הפּרטי. אדם משׂכּיל היה וידידוֹ של זרחי, הפוֹעל הזקן, הטוֹלסטוֹאי, איש המוֹפת. סיפּרוּ, שהם גרים בכינרת בחדר אחד. דיבוּרוֹ של שילוֹני היה מהיר, מעמיק וסימפּאטי. חריף היה האיש מאוֹד, וכּחן מוּבהק, וּבדַבּרוֹ היה כמסתיר איזוֹ מחשבה, שעוֹד לא הגיעה השעה לגלוֹתה. בסתר היה גם כוֹתב מאמרים יפי לשוֹן. זרחי חשבוֹ לסוֹפר מהיר והיה מראה לוֹ ברצוֹן את כתביו הוּא, שהיוּ כתוּבים על נייר גרוּע, בכתב ברוּר מאוֹד, אך הרעיוֹנוֹת התנהלוּ בהם בכבידוּת מרוּבה. הוּא היה אוֹמר על כתיבתוֹ: “הרי אני כחוֹרש במחרישה קהה. מה לעשׂוֹת? פלח אני ולא סוֹפר. כשהלב מציק ־ היד משתלחת מאליה בעט. כל מי שיש בידוֹ ללמד מעט את העם, החוֹבה עליו ללמד. מוֹרים עלינוּ להיוֹת. לא מגבוֹה, כי אם בחיינוּ הטהוֹרים, בעמל כּפּינוּ, בהתמַזגנוּ עם הטבע. ואם בעט – גם בעט. העט לא נוֹצר לשעשע, כי אם להוֹרוֹת, להדריך, לשרת את החיים, את חיי העבוֹדה והיצירה. הוֹי, הסוֹפרים שלנוּ, ה”פּריצים" היוֹשבים בכרכּים ורוֹאים חלוֹמוֹת בשׂדה

וּביער! אילוּ רתמוּ עצמם בעבוֹדה גוּפנית מתוֹך מגע ישר עם האדמה, אפשר שהיוּ כוֹתבים פחוֹת, אבל כתיבתם היתה אז אחרת, ממשית, מוּסרית, קוֹסמית…" מלה זוֹ היתה חביבה עליו מאוֹד, והיה מרבּה להשתמש בה וטוֹעם וּמַטעים בה כל מיני טעמים.

ושילֹוני עמד, התבוֹנן בבעל הכּוּפייה, כשהוּא מנער ראשוֹ לכאן וּלכאן:

– אתה הוּא, לוּבּסקי? לא הכּרתיך. כמוֹ “תכשיט” מזַמַרין (זכרוֹן יעקב). חי נפשי! אחד מבית ראוּבניסקוּ… שלוֹם, דוֹב. נעים לראוֹת פוֹעל בתל אביב…

– באמת, אני הפוֹעל היחידי כאן, ־ ענה דוֹב ־ באתי לפני שבוּע מראשוֹן. הגנן שלנוּ חלה, ואני סוֹחב במקוֹמוֹ את ה“כּרכּשת”. כשיבריא יסחב הוּא, ואני אשאר שוּב בלי עבוֹדה… בידוֹ הפּנוּיה גירד את שׂער ראשוֹ.

– אתה בא מכּינרת? ־ שאל לוּבּסקי ־ אוֹמרים, שאתם שם בגליל מתעשרים. יש לכם תבוּאה.

– ברוּך השם. יטעמוּ גם הגליליים מעט טעם של עשירוּת. אבל דא עקא – השלטוֹן גוֹזל. מה שמצילים – מצילים בבאקשיש…

– אני נעשׂיתי סוֹחר בתבוּאה, ־ אמר לוּבּסקי והצליף במגלבוֹ על אחד ממוֹקיו.

– והכּתיבה? זה זמן רב, שלא קראתי דבר חדש משלך. חבל! יש לך דברים יפים.

– אעשׂה לי רכוּש הגוּן, אחר אשב ואכתוֹב מה שאני רוֹצה ואיך שאני רוֹצה… מה אצלכם, שקט?

– הערבים בימים אלה – ככבשׂים. אחרי התליוֹת בביירוּת וּבדמשׂק – אין פוֹצה פה. גם “הזקן” פה.

– מי? זרחי?

– כן. נתגעגע מעט על יהוּדה. אגב, כתב מאמר גדוֹל ורצה להראוֹתוֹ לפלאם. מאמר חשוּב.

– גם זרחי כוֹתב? ־ התערב דוֹב וּמשך בחוֹטמוֹ ולוּבּסקי אמר:

– אוֹדה על האמת: איני מבין את מאמריו. פילוֹסוֹפיה וצדקוּת. – שמע, לכם הגליליים יש עתה כסף, למה לא תוֹציאוּ איזה קוֹבץ.

– אמנם יש מחשבה כזוֹ. יש לך דבר חדש?

– אם תבטיחוּ שׂכר סוֹפרים, אשב ואכתוֹב. מה לך פה בסל? אה, ספרים. חשבתי, הבאת דוּגמה מן החיטה הגלילית. קשה להשׂיג פה חיטה הגוּנה. אני מצאתי מעט חיטה טוֹבה מעבר הירדן. כל גרעין – ככלייה. אבל מעט…

– המשוֹרר הצעיר ג. הוֹציא ספר שירים קטן. לקחתי אצלוֹ עשׂרים אֶכּסמפּלארים להפיצם בגליל. כבר זמן רב לא ראינוּ ספר חדש…

כשאתעשר, אחרי המלחמה, אייסד לי הוֹצאת ספרים. רק ספרים קטנים אוֹציא. שניים שלוֹשה גליוֹנוֹת הספר…

– וּמה יהא על משק החלב, שחלמת עליו?

– בּוּרגני יהיה ויביאוּ לוֹ חלב הביתה, ־ קרא דוֹב בבוּז.

– גם על משק חלב לא אוַתר. אחזיק לי עשׂר פרוֹת משוּבּחוֹת, גזעיוֹת עם פוֹעל תימני טוֹב, גם אני אטפּל בהן, וּבשעוֹת הפּנאי אעסוֹק בספרוּת. לפי האידיאל של זרחי…

– כמוּבן, ־ ניענע דוֹב ראשוֹ באירוֹניה.

הוּא החזיק כל הזמן את קצה הצינוֹר בידוֹ והקשיב לשׂיחת המשׂכילים. והנה נראה באמצע הרחוֹב עוֹבר גבר גבוֹה וישר קוֹמה כקרש. בעל שׂפם שׂיבה, לבוּש אירוֹפּית. האיש הלך נשען על מקל נאה ועיניו מחפּשׂוֹת מה על הארץ. מדי פעם גחן, הרים משהוּ, התבוֹנן במה שהרים וּזרקוֹ הלאה אוֹ נתנוֹ בתוֹך כיס מעילוֹ.

דוֹב הסבּיר:

־ אתם רוֹאים את זה? הרי זה נירנבּרג הזקן. בנוֹ פקיד בבאנק. הבן הביאוֹ עכשיו מקניגסבּרג. הם עצמם פּוֹלנים וישבוּ הרבה שנים בקינגסבּרג. הזקן נתאלמן ולא היה לוֹ אצל מי להיוֹת שם והביאוֹ הנה. הזקן הוּא אדם מיוּשב וּבן תרבוּת, אך דבק בוֹ מין טירוּף. שם בגרמניה אפסוּ, כידוּע, המַתּכוֹת, ויצאה פקוּדה ללקט כל מיני גרוּטאוֹת. גם הוּא, מיוֹם שבּא לפרבר, מתהלך ברחוֹבוֹת וּמחפּשׂ, אוּלי ימצא מסמר, אוֹ ויו, אוֹ בּוֹרג ישן… אתם רוֹאים את כיס מעילוֹ, כמה הוּא כבד…

– באמת. מעניין מאוֹד, ־ אמר שילוֹני.

– טיפּוּס, ־ אמר לוּבּסקי. ־ עלי להיפּגש עם שיך אחד ביפוֹ… שלוֹם ולויל! שלוֹם, דוֹב! כשאתעשר באמת – תשׂנא אותי.

– בוַדאי תהיה ראוּי לכך.

לוּבּסקי צחק והלך לצד השער. גם שילוֹני נפרד והלך עם משׂא השירים שבסַלוֹ.

לעת מנחת הערב באוּ שניהם, זרחי ושילוֹני, אל בית הסוֹפר פלאם. הבית הקטן, ברחוֹב צדדי, עמד על חלקת חוֹל חשׂוּפה בלי גדר. עלוּ אליו בארבע מעלוֹת בּיטוֹן. דלת החדר (בּלי פּרוֹזדוֹר) היתה פתוּחה על שני אגפּיה, וּפלאם נראה בשבתוֹ בחדר על כיסא ערבי, כבד גוּף ולבוּש כּוּתוֹנת כהה, חסרת צוָרוֹן, ראשוֹ החזק, מסוּלסל השׂיער מגוּלה, ועל השוּלחן הקטן שלפניו גל של עיתוֹנים. ידידוֹ נחמני מירוּשלים, שקיבל במקרה חבילת עיתוֹנים אידיים מאמריקה שלחם אליו לקריאה. פלאם היה מבזה את העיתוֹנים “הצהוּבים” האלה, בכל זאת שתה את דבריהם בצמא.

– שלוֹם, “פּריץ”! ־ נשמע קוֹל מבחוּץ. ־ למה אתה יושב בבית וּבחוּץ כל כך יפה?

פלאם נשׂא את ראשוֹ המדוּבלל מן העיתוֹן, וּכשהכיר את זרחי, רץ לקראתוֹ ועל המדריגוֹת התחבקוּ והתנשקוּ בחוֹזקה. פלאם לא הרפה מלחבקוֹ בזרוֹעוֹתיו החזקוֹת.

– אתה חוֹנק אוֹתי. ־ התנער זרחי הזקן, הכחוּש.

– גם אתה, שילוֹני, כאן? ־ קרא פלאם, בראוֹתוֹ את זה עוֹמד מחייך סמוּך למעלוֹת, ניגש והתנשק גם עמוֹ.

– אוֹרחים יקרים. באמת, שניכם אוֹרחים יקרים לי. הבאתם עמכם את ריח הגליל. "כריח השׂדה אשר ברכוֹ ד' ". ־ דיבר פלאם בהתלהבוּת, שנשמע בה קוֹרטוֹב של אירוֹניה.

– ולמה אתה יוֹשב כאן, “פּריץ” שכמוֹתך? בוֹא אלינוּ ויהיה גם לך ריח כזה… ־ הטיף זרחי מניה וּביה.

– ריחיים על הצואר. ־ אמר פלאם ־ אשה וּבת.

– וכי הגליל נוֹצר רק בשביל רוקים?… אי־אי, אתם הסוֹפרים המפוּנקים, היוֹשבים בכרכים וכוֹתבים על הטבע… ראיתי ברחוֹב את שׂמחוֹן. מצוּחצח, לוֹבש גרבי משי. וכן גם סגנוֹנוֹ: מצוּחצח, כמוֹ בגרבי משי…

לשמע הדברים האלה פרץ פלאם בצחוֹק עמוֹק, רוה, היסטרי מעט. שילוֹני עמד מן הצד, מראה תלמיד, נהנה משני רבוֹתיו גם יחד.

– אם כן, רבוֹתי, לכבוֹדכם נשב כאן, על המעלוֹת.

הזקן הסיר את הקאסקיט ונתגלה מצחוֹ הגבוֹה, הנאצל, עם הקמטים החדים בשוֹרש חוֹטמוֹ הדק. עיניו יקדוּ חמוֹת תחת גבוֹת גבוֹהוֹת. השׂפם כיסה את פיו הטהוֹר. גוּפוֹ הכחוּש בתוֹך המעיל האפוֹר, המרוּכס עד קצה צוארוֹ, היה זריז תנוּעה וחיוּני מאוֹד. ידיו הגידיוֹת, הנוּקשׁוֹת מן הטוּריה, היוּ יפוֹת מאוֹד.

פלאם נכנס להביא לוֹ שרפרף, אבל זרחי ישב על המעלה השלישית ונשען בגבוֹ אל העליוֹנה. שילוֹני ישב לרגליו מן הצד.

– אין צוֹרך. איה אשתך? ־ שאל זרחי.

– יצאה לטייל עם התינוֹקת. בכל יוֹם הן מטיילוֹת בשעה זוֹ. עוֹד מעט תשוֹבנה. נוּ, ספּרוּ, מה בגליל. וּמה אצלך, זרחי? חוֹפר באת וּבעט?…

– כתב מאמר חשוּב מאוֹד. ־ אמר שילוֹני ־ לפני שבוּע הייתי בדגניה. בחצי הלילה שבתי לכינרת, והנה אני רוֹאה אוֹר קטן בחדר. הדלת היתה פתוּחה. ניגשתי וּראיתיו יוֹשב בפינת החדר על פח של נפט, כפוּף על תיבה וכוֹתב לאוֹר מנוֹרת השמן. עד עלוֹת השחר התהלכתי בחצר והוּא לא מש ממקוֹמוֹ.

– וזה פריוֹ. ־ קרא זרחי והעלה מתוֹך חיקוֹ צרוֹר גליוֹנוֹת מקוּפּלים וּנתנם על יד פלאם. ־ אני עוֹשׂה שם את חשבוֹני עם כוּלכם, עם כל יוֹשבי הכרכים… את כל חשבוֹן עמנוּ האוּמלל אני עוֹשׂה שם…

– כוּלי האי? ־ אמר פלאם ונטל את הגליוֹנוֹת.

– פחוֹת מזה לא כדאי לכתוֹב. ־ אמר זרחי ספק בכוֹבד ראש, ספק בהלצה ־ דוקא עכשיו, כשהעוֹלם כוּלוֹ טוֹבל בדם וּבטירוּף, ועמנוּ האוּמלל נתוּן שלא בטוֹבתוֹ בתוֹך הטירוּף הזה ־ יש לעשׂוֹת את החשבוֹן, כדי שנדע מה נעשׂה אחר כך, לאחר השׂריפה…

בנעימת דיבוּרוֹ ובארשת פניו, שהיתה מזיגה של עצבוּת וחדוה, היה משהוּ חסידי יחד עם משהוּ נוֹכרי, רוּסי.

– תקרא “פּריץ” שלי, ותאמר לי כל מה שבלבך, אל תחוּס על זקן שכמוֹתי… את כל האמת תאמר. יוֹדע אני שה“טכניקה” של הכתיבה אינה כשוּרה אצלי. סוֹף סוֹף לא סוֹפר אני כי אם פלח. אבל אני משתדל לוֹמר מה שאני חוֹשב וּמרגיש באמת. אם יש בי היכוֹלת “להדביק” את מחשבוֹתי ורגשוֹתי באחירים (כך מגדיר טוֹלסטוֹי את הכשרוֹן הספרוּתי) – איני יוֹדע. לפעמים יש לי הרגש בשעת כתיבה, כאילוּ אני נדחק, דרך ניקבה אפילה כדי להגיע אל האוֹר. הניקבה ארוּכה מאוֹד, אבל האוֹר שבקצה אינוֹ מתעלם מעיני אפילוּ רגע אחד.

שילוֹני נהנה מאוֹד ממשלוֹ של זרחי, והתפּלא על פלאם שאינוֹ מרגיש ביוֹפיוֹ.

פלאם נכנס, הניח את המאמר על השוּלחן, בין העיתוֹנים, ויצא.

שלוֹשתם ישבוּ על הבּיטוֹן המצוּנן (החמה ירדה כבר מאחוֹרי הבית הימה) ושׂוֹחחוּ בנעימוּת. שלוֹשתם שׂמחוּ על הפּגישה. פלאם שׂמח מראש על מאמרוֹ של זרחי, שיקראנוּ הערב לאוֹר הנר. הוּא תאב לדעת איך הזקן מתוַכּח עמוֹ. בודאי הויכוּח הישן בדבר הערכת עצמנוּ בכתבי מנדלי מוֹ"ס. הוּא חיבב את הזקן והעריצוֹ על כוֹחוֹ לשבוֹר את אוֹרח חייו, אך את הסוֹפר שבוֹ לא החשיב ביוֹתר. זרחי, עם היוֹתוֹ שקוּע, “בטבע וּבעבוֹדה”, היה כמיה בכל זאת לבוֹא במגע עם אנשי עט, ואת פלאם כיבד מאוֹד והאמין בוֹ. ושילוֹני אהב את שניהם וראה עצמוֹ כיוֹצק מים על ידי שניהם, אף כי בעוֹמק לבוֹ היוּ מקננוֹת כמה מחשבוֹת נוֹעזוֹת על תעוּדת עצמוֹ, הן בעסקנוּת ציבוּרית והן בספרוּת.

הם דיברוּ על הגליל ועל כוֹחוֹ של הגליל בדוֹרוֹת שעברוּ וּבימים האלה.

– העיקר ־ אמר הזקן ־ שהגליל עשׂני לאדם שלם, חוֹפשי, עוֹבד שאין עליו נוֹתן עבוֹדה…

אם עתידה לבוֹא גאוּלה חדשה לישׂראל – מן הגליל תבוֹא.

– בכל אוֹפן, לא מירוּשלים. ־ העיר פלאם במרירוּת.

– וכמדוּמה גם לא מפּתח תקוה. ־ הוֹסיף בחיפזוֹן שילוֹני.

הם הפליגוּ בשׂיחתם עד מעבר לים: לרוּסיה וּלאמריקה. זרחי הרבה לדבר על עתידה של רוּסיה והיהוּדים היוֹשבים בה, וּפלאם נטפּל ברוֹב זעם אל יהוּדי אמריקה, ה“אוֹלרייטניקים” אטוּמי הנפש. אל נכוֹן בהשפּעת העיתוֹנים שקרא כל שעוֹת היוֹם.

– הנה פרוּמה באה! ־ קרא שילוֹני ויישר קוֹמתוֹ.

– עם התינוֹקת! ־ קרא פלאם בחרדה. הוּא קם לראוֹת את הבאוֹת.

בחוֹל העמוֹק של דרך הרחוֹב דחפה אשת פלאם, צעיף ירוֹק תלוּי על זרוֹעה, עגלה קטנה, וּבתוֹכה יוֹשבת ילדה כבת שנה. עזר עמה לדחוֹף את העגלה עלם בעל צוּרה, ראשוֹ מסוֹרק, פּניו עגוּלוֹת וכוּלוֹ שוֹפע זיעה.

– מי זה הוֹלך עם פרוּמה? ־ שאל שילוֹני וניפנף לה בידוֹ. היא השיבה לוֹ בניפנוּף יד.

– משוֹרר צעיר. מבּוֹגרי בית האוּלפן. נוֹתן תקוה. אוּלי הראשוֹן שהעמיד החינוּך החדש בארץ…

פלאם ירד במעלוֹת, רץ לקראת העגלה, הוֹציא מתוֹכה את הילדה וּנשׂאה בצוּרה משוּנה קצת אל הבית. האם עמדה מרחוֹק, בחוֹל, מחזיקה בידה את העגלה ריקה וּמסיחה בחוֹם עם המשוֹרר הצעיר.

– סלחוּ, רבוֹתי, עלי להשכיב את התינוֹקת בערשׂ. רגעים מספר.

השניים נשארוּ יוֹשבים במקוֹמם מתוֹך שתיקה.

אחרי רגע ממוּשך אמר זרחי, וּדבריו נשמעוּ כאנחה: ־ אני לא נהגתי כך עם ילדי…

שילוֹני כסס גבעוֹל עשׂב שקטף ולא ענה כלוּם.

פתאוֹם הניח העלם המשוֹרר את האשה עם העגלה ורץ אל הבית, כשהוּא מצעק:

– פלאם! פלאם! צא ותראה מחזה! מעוֹדי לא ראיתי פלא כזה… אפילוּ הכלבלב יוֹשב על זנבוֹ וּמסתכּל… פלאם!

הסוֹפר יצא מן הבית נבוֹך כוּלוֹ וידיו פרוּשׂוֹת, כאילוּ התינוֹקת עוֹדנה אחוּזה בהן:

– מה אתה צוֹעק? מה יש?

– בוֹא ותראה!

שילוֹני וזרחי יצאוּ לרחוֹב וגם פלאם הלך אחריהם. כשהגיעוּ אל קצה הבית, נגלה לעיניהם קסם של שקיעה על פני הים, שרק לעתים רחוֹקות ייראה כמוֹהוּ. העלם עמד והצביע בזרוֹע פשוּטה. זרחי ושילוֹני השמיעוּ קריאת התפּעלוּת. אך פלאם ניענע בידוֹ וּפנה לחזֹור הביתה:

־ מה יש כאן לראוֹת? שמש שוֹקעת… “בין עבי אש ועבי דם”… מה החידוּש? בחיי האדם יש יוֹתר חידוּש…

– לאחר שזנוּ עיניהם רגעים אחדים במחזה, חזר המשוֹרר אל האשה הניצבת בחוֹל, ועיניה תלוּיוֹת בשקיעה, והשניים, זרחי ושילוֹני, שבוּ אל מעלוֹת הבית.

– יוֹדע אתה? ־ אמר זרחי ־ חצי הקוֹסמוֹס בידוֹ: האדם. חבל שאין בידוֹ החצי השני: הטבע.

 

[יט] עוזר אלמוגי והדיסנט    🔗

עוֹזר אלמוּגי, הבחוּר הנכפה, היה מזכירוֹ של מוֹשב הזקינים הקטן שבפרבר. אך משנסתלקוּ רוֹב הזקינים בחשאי לעוֹלם שכוּלוֹ טוֹב והתקציב להחזקת הבית אזל, העבירוּ הגבּאים את שני הזקינים הנוֹתרים לירוּשלים, ועוֹזר אלמוּגי נשאר בלא עבוֹדה. אף על פי כן היה מקבל את ארבעים הפראנקים משׂכּוּרתוֹ בכל חוֹדש מידי ראש הגבּאים ר' מרדכי לביא בתכלית הדיוּק. המשׂכּוֹרת הדלה הספיקה למחייתוֹ בצימצוּם רב, אך לא איש כאלמוּגי יתאוֹנן על מצבוֹ הפרטי. ענייני האנוֹשוּת והאוּמה העברית המתבּוֹססוֹת בדמיהן מילאוּ את נפשוֹ הנלהבה.

בזמן האחרוֹן היה מכין לעצמוֹ גם את ארוּחת הצהריים בתוֹך חדרוֹ. הכלים והצידה יחד עם הכוֹפח הערבי וקוֹמץ הפּחמים (הוֹי, מי יחדש עלינוּ ימי הפּרימוּס כקדם!) עמדוּ בזוית מכוּסים פּרגוֹד של בד נקי, וּבשעה שהיה טרוּד בעסקי מזוֹנוֹת, היה נוֹעל את הדלת במפתח, שלא ימצאוּהוּ בקלקלתוֹ, כי מאוֹד הקפיד אלמוּגי על הסדר והניקיוֹן, ורק לאחר שהתקין ואכל מאכלוֹ והדיח את הכלים וּפירגד את ה“מטבח” וסידר את החדר – סיבב את המפתח במנעוּל: עתה יבוֹא כל מי שרוֹצה לבוֹא!

מרוֹב בטלה גברה רגזנוּתוֹ וגם מקרי נפילתוֹ תכפוּ. מי שהלך עמוֹ ברחוֹב, היה מתיירא שמא יפוֹל הנוֹפל על ידוֹ. מי שראהוּ הוֹלך יחידי בחוּץ, היה מתפלל עליו שיגיע בשלוֹם אל חדרוֹ.

אחת לכמה ימים היה אלמוּגי יוֹרד לבית הספרים שבנוה צדק ולוֹקח לביתוֹ חבילה של ספרים למקרא (הבחוּר הספרן היה ממהר ונוֹתן לוֹ כמה ספרים שביקש, וּבלבד שייפּטר לביתוֹ). בבית היה קוֹרא שעוֹת רצוּפוֹת, קוֹרא וּמעתיק לוֹ לתוֹך פּנקס קטן את “הניבים הנאוים”, עד שהשׁמים עצמוֹ על עצמוֹ והיה יוֹצא לרחוֹב, אוּלי יזדמן לוֹ מישהוּ לויכוּח בעניינים “העוֹמדים ברוּמוֹ של עוֹלם”. מתוֹך רזוֹנוֹ היה חוֹטמוֹ בוֹלט כסכין, ועיניו העציבוֹת נצטללוּ צלילוּת של אימה והתלהבוּת משוּנה.

וּבאחד מבוֹקרי חוֹדש אב קרה את אלמוּגי מקרה מוּזר מאוֹד. הוּא עמד בחלוֹן חדרוֹ הפתוּח לצד החצר, והנה במרפּסת האחוֹרית של הבית הסמוּך, ביתוֹ של הספרדי הזקן מאנוֹן, נראית גרת הבית, האשה היפה ליויצקי (היא נשארה כאן עם ילדיה הלוֹמדים בבית האוּלפן וּבעלה בטוֹבּוּלסק), ערוּמה עד לשׂמלתה התחתוֹנית. באויר החם היה בשׂרה הזהוּב של האשה עדין ושקוּף, שדיה קטנים וּנכוֹנים כשדי בתוּלה, וּזרוֹעוֹתיה חוּברוּ בעיגוּל חמוּד אל כתיפיה החטוּבוֹת, שׂערה הבהיר פרוּק כלפי מעלה וחוֹשׂף את עוֹרפּה הצח… מעוֹדוֹ לא ראה אלמוּגי גוּף אשה עירוֹם, והמראה הכּה על עיניו בכל פּרטיו ונטבע במוֹחוֹ במכוָה של אש. הוּא ביקש לברוֹח מן החלוֹן אך היה כמרוּתק אליו. האשה התהלכה חוֹפשית במרפּסת הגדוֹלה, עוֹסקת בידיה באיזה דבר שאינוֹ נראה מפני המעקה האטוּם, ולא הרגישה בגבר העוֹמד בחלוֹן ורוֹאה. אחר כך שבה החדרה, וּלאחר רגע יצאה שוּב וּבידיה מגהץ מוּסק לוֹהט מוּל פניה והיא מסתכלת בוֹ מקרוֹב וּמשיבה רוּח לתוֹך נקביו. העמידה את המגהץ על הקרקע והניחה קרש על זוית המעקה והתחילה מתקינה אוֹתוֹ לגיהוּץ.

לא יכוֹל אלמוּגי נשׂוֹא עוֹד את המראה ה“נוֹרא־הוֹד” (במלים אלוּ כּינה ברוּחוֹ את מראה האשה העירוּמה) וסר מעם החלוֹן, חטף ספר מעל השוּלחן, הפיל עצמוֹ על המיטה המוּצעת (היא היתה שאוּלה עמוֹ מחנוּתוֹ של אלטמארק בנוה שלוֹם) וכבש פניו בספר. שעה ארוּכה שכב בלא זיז ולא נשׂא פניו מתוֹך הספר, רק נשימתוֹ ניסרה בחלל החדר כנחרה של חיה. מה ראה שם באוֹתיוֹת וּבין השיטין, אין כל דמיוֹן יכוֹל לשער.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך היה אלמוּגי מתהלך מבוֹעת וּמטוּשטש, כאדם שהכהוּ הברק. את תריס החלוֹן הגיף ולא קרב אליו עוֹד. רק כשראה בעיניו את האשה היפה שיצאה לרחוֹב, היה מתגנב אל החלוֹן וּמציץ מחרכי התריס אל המרפּסת ההיא להחיוֹת ברוּחוֹ את המראה ה“נוֹרא־הוֹד”.

הוּא חש צוֹרך מענה להתוַדוֹת לפני מישהוּ, לספר מה ראה וּמה הרגיש וּמה רב סבלוֹ מאז. אך לא ידע אל מי יפנה בצרת נפשוֹ. כמה פעמים החליט לנסוֹת דברים אל מכירוֹ פּלוֹני אוֹ אלמוֹני – ולא נסתייע הדבר. הוּא נעשׂה שקט ועצוּב וּמתבוֹדד, ואפילוּ מויכוּחים היה משתמט.

והנה נזדמן לחדרוֹ המוֹרה הרוק בּר יוֹנה. מיד ניצנצה בוֹ מחשבה “אוֹתוֹ הקרה אלהים לפני לגלוֹת לוֹ את סוֹדי”… אבל גם הפעם הוּנחל אכזבה: אך התחיל לדבר אל המוֹרה והזכיר שם האשה, מיד נתעכּרוּ עיניו של הלה וּפתח בוידוּי עצמוֹ ולא הרפּה מאלמוּגי, עד שסיפּר לוֹ את רוֹב סבלוֹ שהוּא סוֹבל מאהבתוֹ את העלמה נוֹי, עדה נוֹי, הצעירה משתי האחיוֹת נוֹי. היא יוֹדעת כבר על אהבתוֹ ואינה נוֹתנת עליו דעתה, ולא עוֹד אלא שהיא מלגלגת עליו ועל שיריו שהוּא כוֹתב בשבילה (זה כמה חוֹדשים, שהוּא עוֹשׂה את פתקי שיריו שפוֹפרוֹת קטנוֹת וזוֹרקן בגניבה בעד החלוֹן לתוֹך חדרה). היא אוֹספת את מכיריה וקוֹראת לפניהם את השירים לצחוֹקם ולהנאתם… כל זה נוֹדע לוֹ מפיה של הבכירה, נחמה, המכוֹערת ורעת הלב, שלפי כמה סימנים שבידוֹ, היא אוֹהבת אוֹתוֹ, את בר יוֹנה, אבל הוּא אינוֹ יכוֹל להשיב לה אהבה, מפני שאיננה יפה, והיא עקצנית וּלשוֹנה מליאה “תוֹך וּמרמה”.

אלמוּגי שמע את וידוּיוֹ של בר יוֹנה עד תוּמוֹ. באמת כבר שמעוֹ כמה פעמים, אך הפעם, כשכילה בר יוֹנה את דבריו, היה זה כל כך עלוּב בעיניו, שלא יכוֹל עוֹד לשתפוֹ בסוֹדוֹ. קם והניח ידוֹ הכבידה (יד ברזל היתה לו) על כתף המוֹרה ואמר לוֹ:

– איש רע אתה. למה לא תאהב את נחמה, והיא אוֹהבת אוֹתך?…

בר יוֹנה לא הבחין בדברי אלמוּגי. הוּא ישב על הכיסא והביט אליו בעצבוּת רבה. את שׂפתיו העבוֹת, היבישוֹת והסדוּקוֹת ליחלח בכל רגע מתוֹך אוֹתה תנוּעה חזקה, שנראתה כאילוּ הוּא חוֹטפן וּבוֹלען וּפוֹלטן

שוּב, והאדמוּמיוּת העכוּרה שבעיניו ניבטת בתאוה חוֹלנית, שלא באה על סיפוּקה. וּמי יוֹדע מה התחוֹלל בנפשוֹ!

בשעה זוֹ באה יוֹהרא בלבוֹ של אלמוּגי, שראה את עצמוֹ כאדם נוֹרמאלי בהחלט. וּכשהלך בר יוֹנה נדמה לוֹ, כי הוּקל לוֹ מסבלוֹ.

בסתיו קיבל הקוֹמנדאר של יפוֹ ידיעה־אזהרה מספינת מלחמה בריטית, כי בקרוֹב יהיה דיסאנט של צבא בעיר, ועליו, על המפקד, למסוֹר את העיר בלי התנגדוּת, שכל ניסיוֹן קל של התנגדוּת יגרוֹר אחריו הרעשת העיר.

ידיעה־אזהרה זוֹ הטילה מהוּמה גדוֹלה בשלטֹון. ראש הועד וּמוּסה גבישוֹן נקראוּ אל המפקד (עבּדאל־האדי, אדם נוֹח לבריוֹת, שבא במקוֹם העריץ חסן־בק), וזה מסר להם את הידיעה ונתן להם כמה הוֹראוֹת, איך על תוֹשבי הפרבר לנהוֹג. פניו היוּ חיורים בדברוֹ וקוֹלוֹ נחבא. למחר באוּ לפרבר שני קצינים תוּרכים עם קצין גרמני אחד. שלוֹשתם הקיפוּ פעמים אחדוֹת את מגדל המים והתבּוֹננוּ בוֹ מכל צד. אחד הקצינים התוּרכים ניגש וּמישש את הביטוֹן הצוֹנן של המגדל.

כשהלכוּ הקצינים עצר אלמוּגי את קריס, שעבר בחיפזוֹן בשׂדרוֹת רוֹטשילד:

– שמע, מה רצוּ הקצינים ממגדל המים?

אמר לוֹ קריס:

– אינך יוֹדע? היוֹם אוֹ מחר עוֹמד להיות דיסאנט של צבא אנגלי, והתוּרכים אוֹמרים לפוֹצץ את מגדל המים…

– בדינאמיט? ־ שאל אלמוּגי בהדגשה מסתוֹרית וּברח לביתוֹ, כשלבוֹ הוֹלם משׂמחה גדוֹלה: “הנה הם יבוֹאוּ, הגוֹאלים. חיים חדשים יתחילוּ. חלוֹם הדוֹרוֹת יהיה למציאוּת…”

הדיסאנט לא יצא אל הפוֹעל, אך מאוֹתוֹ יוֹם היה אלמוּגי יוֹרד בכל בוֹקר אל שׂפת הים לראוֹת אם אין ספינוֹת המלחמה באוֹת. בוֹקר בוֹקר היה יוֹרד בחוֹלוֹת, יוֹשב על אבן לחה בקרבת החוֹף ושוֹלח עיניו הכלוֹת אל האוֹפק לחפשׂ בוֹ נקוּדה מתקרבת.

עברוּ כמה שבוּעוֹת. השלטוֹן והתוֹשבים כבר הסיחוּ דעתם מכל עניין הדיסאנט. מגדל המים עמד על תּלוֹ והזרים מימיו לכל בית, לשׂמחת תוֹשבי הפרבר. והנה בוֹקר אחד, בשבת אלמוּגי על האבן ועיניו משוֹטטוֹת על חלקת הים הנוֹצצת, ראה פתאוֹם מצד יפוֹ, מוּל המלוֹן לשעבר “בּילה ויסטה”, דבר מה מבצבץ ועוֹלה מתוֹך המצוּלה, כמין החבית. הדבר גבה והתנשׂא על פני המים, עד שנראה כמין ארוּבּה אוֹ תוֹרן, אחר כך ראה זרימת מים מתחלקת ועוֹלה, וּמתוֹך הזרימה נגלה איזה עצם ארוֹך וצר, ארוֹך ונוֹצץ לח, כמין דג ענקי, וּמיד הוּרם דגל על הארוּבה, ואיש פרוּע בלוֹרית יצא מתוֹך הארוּבה, עמד בפישׂוּק רגליים על גבי העצם, הביט במשקפת על פני הים, אחר ניפנף בדגל קטן שבידוֹ כלפי העיר.

“הדיסאנט בא!” ־ הכתה מחשבה במוֹחוֹ של אלמוּגי. הוּא קפץ מעל האבן והתחיל רץ לעבר הפרבר, רץ בחוֹל היבש וּמנוֹפף בשתי ידיו הארוּכוֹת כבשני משוֹטים.

ראה משמר החוֹף מרחוֹק אדם רץ לעבר הפרבר באוֹתוֹ רגע שעלתה מן המים צוֹללת אוֹסטרית (על מנת להצטייד, ־ רדפוּ אחריו בצעקוֹת וּברוֹבים נטוּיים עד שתפסוּהוּ. אלמוּגי צעק מאוֹד בהיתפסוֹ יחידי בשממת החוֹלוֹת, הרחק מן היישוּב, אך הם לא שעוּ אל צעקותיו, הכוּהוּ בקתוֹת רוֹביהם וּגררוּהוּ על פני החוֹל להביאוֹ אל נקוּדת השוֹטרים שעל גבוּל יפוֹ.

שלוֹשׁה שבוּעוֹת החזיקוּהוּ במשמר ביפוֹ כחשוּד בריגוּל

וּבקשרים עם האוֹיב. כמה פעמים באוּ שוֹטרים וחיילים לפרבר, חיפּשׂוּ בחדרוֹ וחקרוּ את שוֹכני הבית והבתים הסמוּכים, וגם ביקשוּ ידיעוֹת עליו מן הועד. פרטי הנעשׂה לוֹ שם בשבוּעוֹת אלה לא נוֹדעוּ לאיש.

כשהחזירוּהוּ לפרבר היה מוּכה וּפצוּע וּבפניו אין טיפת דם, עיניו מיצמצוּ בפחד והדיבוּר אין בפיו. השוֹטר שהביאוֹ אל בית הועד, מסרוֹ לידי קריס, וּלאחר שקיבל בּאקשיש אמר בטוּב לב:

– הרי זה “מַג’נוּן” (משוּגע). למה אתם מניחים לוֹ להתהלך על שׂפת הים? חבשוּהוּ, כי הוּא יביא עליכם אסוֹן…

קריס ניסה לדבר על לבוֹ של אלמוּגי וּלהשיב את רוּחוֹ. בעצמוֹ רץ אל בית ראש הועד הקרוֹב והביא לוֹ משם מעט יין והשקה את האוּמלל. אך כל עמלוֹ היה לשוא. עיניו של אלמוּגי לא חדלוּ למצמץ בפחד ולא השמיע הגה.

אז קרא קריס לאברהם הגר ויחד הביאוּהוּ אל חדרוֹ, שהכוֹל נמצא בוֹ הפוּך וּמהוּפּך מן החיפּוּשׂ, והניחוּהוּ שם לבדוֹ. אברהם הגר הביא לוֹ פעמיים ביוֹם את ארוּחתוֹ, מתנת אשת ראש הועד. ר' מרדכי לביא ביקרוֹ וגם אחירים באוּ ולא יכלוּ לשוֹבב את דעתוֹ.

לפי בקשתוֹ של קריס, השתדל ראש הועד במוֹסד הידוּע בירוּשלים, וכעבוֹר שבוּע ימים בא נטע, עגלוֹנוֹ של נפתלי הדיליז’אנסי, וּלקחוֹ עמוֹ בדיליז’אנס לירוּשלים. אלמוּגי היה נטוּל רצוֹן לגמרי והיה מציית לכל מה שאמרוּ לוֹ לעשׂוֹת. אך בהיוֹתוֹ עם הפתח, לפני צאתוֹ מחדרוֹ, נתעוֹרר פתאוֹם, שב ורץ אל הארוֹן, פתחוֹ והוֹציא מתוֹכוֹ מנוֹרת חנוּכה כבידה, מנוֹרה ישנה וּשחוֹרה, נשק לה וּנתנה לתוֹך חיק מעילוֹ ולחץ עליה בידוֹ. היא מנוֹרת החנוּכה של הבעש"ט, ירוּשת משפּחתּוֹ, שהביא עמוֹ לארץ וחלם למוֹסרה למוּזיאוֹן הלאומי, לכשייוָסד אחרי בוֹא הגאוּלה.

 

[כ] מרש האבל    🔗

שוּב היה סתיו בארץ. היוֹרה ניתך בחוֹזקה, רחץ כל עץ וכל ירק להעמיק ירקם, הכהה את סיד הבתים, הניס את הוֹלכי הרחוֹבוֹת וּבעצמוֹ נבלע במַצע החוֹל. אחר יצאה השמש הטוֹבה וייבּשה והבהירה הכוֹל עד לזוֹהר. שבילי חצץ הצדפים בשדירוֹת רוֹטשילד הבהיקוּ ועל הספסלים ישבוּ זקינים אוֹ תלמידים לבוּשים קיצית, מתפנקים בחמה. אחר בא החוֹרף ברוּחוֹת זעף וּבמטרוֹת עוֹז הנמשכים ימים ולילוֹת. בעל הבית, שזכר לקרוֹא לתימני הזקן שיתקן את גגוֹ, היתה התקרה בביתוֹ יבישה והישיבה בוֹ נוֹחה וּספוּנה, וּמי שלקה בשפלוּת ידיים (רבים לקוּ), היתה תקרתוֹ דוֹלפת וּמתכסה כתמי טחב גדוֹלים, מתפּשטים בצוּרוֹת שוֹנוֹת ויוֹרדים על הקירוֹת, ויש שהתקרה זלגה טיפוֹת קרוֹת על הרצפה אוֹ על השוּלחן אוֹ לתוֹך קערה חלוּדה, ויש שהדלף הוּרגש בלילה בתוֹך המיטה והחריד את הישן. התריסים ניטל צבעם ולא צוּבעוּ מחדש, ואלה שציריהם נשברוּ היוּ תלוּיים באלכסוֹן, להרגיז עין הרוֹאה. הרעמים והברקים בלילוֹת נדמוּ כבאים משׂדוֹת קטל רחוֹקים ונוֹשׂאים עמהם אנקוֹת חללים.

התוֹשבים בפרבר נתמעטוּ עוֹד יוֹתר. במשך החוֹרף היתה רק חתוּנה אחת ושלוֹש לידוֹת, לעוּמת מיתוֹת לעשׂרוֹת. מגיפה שארכה כשני ירחים, הפּילה גם שני בעלי בתים חשוּבים ונערכוּ להם לויוֹת גדוֹלוֹת. בימים ההם היתה התנוּעה בבית העלמין רבה מבכל מקוֹם אחר, והשוֹמר היה סר וזעף, כי מיעט בשינה. המזוֹנוֹת פחתוּ, בעיקר מפני שוֹד הממשלה בשביל הצבא, והתוֹשבים נאלצוּ להקפיד במנוֹת. סוּכּר לא נמצא אלא לחוֹלים בלבד, והרוֹב היוּ שוֹתים תה של תאֵנים קלוּיוֹת עם דבש של חרוּבים אוֹ ענבים. היה מעשׂה וּפלטיאל הלוי הביא מחדרה צנצנת של דבש אבטיחים – והיה לשׂיחה בבתים רבים. אלמלא “המשבּיר”, שייסדוּ הפוֹעלים בשוֹמרוֹן וּבגליל ושהתחיל לספק לקצת ארגוּנים מעט דגן וקטניוֹת – לא היוּ רבים יכוֹלים לעמוֹד מפני הרעב.

ג’מל־פּחד אנוּס היה למסוֹר מעט מעט את שלטוֹנוֹ למצבּיא הגרמני קרס פוֹן קרסנשטיין. הכוֹל ידעוּ שנתגלעוּ ביניהם סיכסוּכים קשים, אבל ברוּר היה שידוֹ של הגרמני על העליוֹנה, ועל כן ביקש היישוב נתיבוֹת אליו, אוּלי יבין השׂר האירוֹפּי לצרכיו של יישוּב בן תרבוּת. ואוֹמנם הוּשׂגוּ כמה הקלוֹת מעוֹל גזירוֹת השלטוֹן. המשלחת החדשה לעבר תעלת סוּאץ נחלה אף היא מפלה. מדבר אל עריש היה כבר בידי האוֹיב, שהיה נדחק וּמתקרב אל עזה ואל באר שבע (סיפרוּ שרכבּוֹ נוֹסע על רשתוֹת־ברזל פרוּשוֹת על חוֹל המדבּר), וחרדה תקפה את השלטוֹנוֹת. התהלכוּ שמוּעוֹת על מרד במדבר, על פעוּלוֹת ריגוּל נוֹעזוֹת. ביקוּרוֹ של שׂר המלחמה, הגיבוֹר הלאוּמי אֶנור־פּחה, חיזק מעט את ידי הלוֹחמים, אבל אחרי שוּבוֹ לקושׂטא, שבא הרוּח הנכיאה לפעם את הצבא וה“פראר” (משתמטים) שרצוּ בכל פינוֹת הארץ.

נראוּ בארץ גדוּדים קטנים של גרמנים שבאוּ מקרוֹב. גם פלוּגת התוֹתחים האוֹסטרים קיבלה תגבוֹרת. בין האוֹסטרים היוּ יהוּדים אחדים, שגילוּ רצוֹן לעזוֹר לאחיהם הסוֹבלים. ברחוֹבוֹת היוּ עוֹברים אוֹטוֹמוֹבילי המשׂא הגרמנים הגדוֹלים, גבהי האוֹפנים המבוּרזלים (מחוֹסר גוּמי), שהרעידוּ את האדמה בנוֹסעם כטוֹחנים חצץ, זיעזעוּ את הבתים והצלילוּ את החלוֹנוֹת וקוֹלם בא באוֹזני יוֹשבי הבתים להרגיז את קרביהם. אך יפים מאוֹד היוּ גדוּדי הפּרשים הגרמנים בלבוּשם החדש, האמוֹץ, הנאה, בציוּדם המשוּכלל, בקסדוֹתיהם המבריקוֹת וּברוֹמחיהם הארוּכּים. במראה הזהוּב, הזקוּף והרציני ליד סוּסיהם המטוּפחים, חסרי הסבלנוּת, נראוּ כאֵלי מלחמה שירדוּ לכאן מעוֹלם אחר. אלה נסכוּ יראת הכבוֹד ואמוּנה בכוֹחם. אבל היוֹדעים ידעוּ מה מעטים הם כאן, וכי שם בדרוֹם מתגלגלת ועוֹלה חזית אדירה, חמוּשה וּמצוּיידת במבחר תחמוֹשת וּמזוֹן, ולא רחוֹק היוֹם וחפירוֹת המגן התוּרכיוֹת ואוֹמץ לבּוֹ של החייל האנאטוֹלי השקט והמסתפק במוּעט לא יעמדוּ בפני הכוֹח האיוֹם, שצוֹרף מכמה כוֹחוֹת של ארצוֹת וּמדינוֹת רחוֹקוֹת ואדירוֹת. הדמיוֹן שגה במראה השטף הרחב שיבוֹא באחד הימים להשתפך על הארץ. האוּמנם קרוֹב הוּא? הלב פחד ורחב לבוֹאוֹ.

וירה גוּבּרנאטוֹר, בעלת חדרוֹ של טרוֹי, נעשׂתה עצבנית עד לאין נשׂוֹא. בתחילה חשד בה טרוֹי, שהיא כוֹעסת עליו. אוּלי מפני שהוּא נוֹהג בשתקנוּת, וּבשתי הפעמים שהוּזמן לארוּחה אצל ויגדוֹרוֹב לא סח שוּם אניקדוֹטה. כשבוּעיים היתה וירה עוֹברת עליו זעוּפה, כמעט בלא החזרת שלוֹם. וּכשעבר, לצרכיו, את מסדרוֹן הדירה ואת חדר המרפסת, שהיה משמש לה גם חדר אוֹכל רב אוֹר, והיא ישבה שם מכוּוצת בכוּרסת נוֹע, שׂמלתה קצרה וּמגלה עד הברכיים את רגליה הדקוֹת בפוּזמקי משי, כפוּפה על ספר הדוּר כריכה (רק ספרים מכוֹרכים הדר יכלה לקרוֹא – כך אמרה לוֹ), השיבה על ברכתוֹ בתנוּעוֹת רוֹגז וצידדה את עצמה כנערה קאפּריסית. וּבשוּבוֹ ביקשה סליחתוֹ, השירה שני רסיסי צחוֹק, הצמידה אל פניו את שתי עיניה הגדוֹלוֹת ואמרה:

– אדוֹני בוַדאי סבוּר, שאני כוֹעסת עליו. הוּא טוֹעה. למה אכעס עליו? מה רעה עשׂה לי? אין זה אלא מצב רוּחי המטוֹרף. בעלי הטוֹב – רק הוּא יוֹדע לסבוֹל אוֹתי… כן.

– מה הוּא כוֹתב?

– מי? בעלי? ־ אינוֹ נלאה לתאר את חייו. שטוּת. מכתבים כאלה (היא זרקה את הספר על הרצפּה וסימנה ריוח ארוֹך בין שתי ידיה). כאילוּ יש מה לתאר. אין חיים משעממים כחיים בצבא. בפרט של רוֹפא בהמוֹת. לא כן?… אבל יוֹדעת אני, שהוּא ימוּת שם באחד הימים הקרוֹבים…

את המלים האחרוֹנוֹת ביטאה בקוֹל אדיש, כמעט עליז. טרוֹי נבהל בלבוֹ מן הקוֹל הזה.

– מה הגברת מדברת: למה ימוּת? וכי חוֹלה הוּא?

– לא. בעלי לא חלה מעוֹדוֹ. אבל הוּא יוּדבּק שם באחת המגיפוֹת וימוּת. מאדם יוּדבּק אוֹ מבהמה, מסוּס אוֹ מגמל אוֹ מחמוֹר… אחת היא… גם לקבוּרה לא יביאוּהוּ הנה… יוֹדעת אני.

– איך אפשר לדבר כך?…

– אין אני מדברת אלא מה שאני רוֹאה.

מלה אחרוֹנה זוֹ עלתה כנֵר במוֹחוֹ של טרוֹי. היא הזכירתוּ מה ששמע פעם מפיה של מאדאם ויגדוֹרוֹב, כשגחנה פתאוֹם אל הגברת גוּבּרנאטוֹר הקטנה וטפחה בכפה השמינה על לחיה הרזה וניסרה בקוֹלה העבה: “יאסנוֹוידיאשצ’איה שלי!” (חוֹזה חזיוֹנוֹת שלי!). נתן בה מבט בוֹחן, ניענע לה בראשוֹ וּפרש לחדרוֹ.

כעבוֹר ימים מספּר בא מירוֹן גוּבּרנאטוֹר הביתה. וירה דפקה על דלת חדרוֹ של הדייר:

– אדוֹני בוַדאי רוֹצה להכיר את בעלי?

– בחפץ לב.

טרוֹי קם משוּלחנוֹ וניגש עד הפּתח. בחדר הסמוּך פּסע לקראתוֹ גבר יפה קוֹמה, בּרוּניט קטן שׂפם, בּריא וּמשוּזף מחיים במרחב וּבאויר. צורוֹנוֹ המגוֹהץ היה לבן מאוֹד והבליט את שחימוּת פּניו וּשחוֹר עיניו. שני הגברים לחצוּ ידיהם בחוֹזקה, החליפוּ מלים מספּר, מלים שאינן אוֹמרוֹת כלוּם, וּפרשוּ לחדריהם.

שלוֹשה ימים עשׂה מירוֹן גוּבּרנאטוֹר בבית ולא נזדמן לוֹ לטרוֹי לדבר עמוֹ שנית.

וירה היתה בימים אלה עסקנית מאוֹד, על פּניה היה שוֹרה אוֹר קטן (“אף על פי כן היא אוֹהבת אוֹתוֹ!” חשב טרוֹי). הרבה פעמים ביוֹם רצה למעלה, על גבי המדריגוֹת, אל דירת ויגדוֹרוֹב. בערב השני שמע טרוֹי מדירת גוּבּרנאטוֹר שׂיחה עליזה, אגב צילצוּל כלי שוּלחן, וּבאשנב שעל הדלת נראה, כי הוּדלקה שם מנוֹרת הנפט הגדוֹלה. שׂיחה רוּסית וּפרצי צחוֹק. אחר נשמעה זמרת גבר, שהוּפסקה בקריאוֹת משוּבה. היתה שם ארוּחה משוּתפת לשתי המשפּחוֹת. טרוֹי שׂמח, שלא הזמינוּ גם אוֹתוֹ. בוַדאי היה מרגיש עצמוֹ בכל רע.

ביוֹם הרביעי עיכּבה מרת גוּבּרנאטוֹר את טרוֹי במסדרוֹן:

– אדוֹני יוֹדע: בעלי שב אתמוֹל המדבּרה.

– כלוֹמר, תמה חוּפשתוֹ.

– כן. אילוּ ידעתי לפחוֹת, שיביאוּהוּ הנה לקבוּרה… ברי לי, שהם יקברוּהוּ שם באיזה מקוֹם…

עתה העיז טרוֹי לשאלה:

– וכי הגברת אוֹהבת כל כך את בעלה?

– מי? אני? לא. אין אני אוֹהבת אוֹתוֹ. אבל – הוּא אוֹהב אוֹתי… אין עוֹד ברייה בעוֹלם, שתאהבני כמוֹהוּ. אין עוֹד נפש מסוּרה כמוֹהוּ… יאמין לי. אדוֹני אינוֹ מכיר את מירוֹן…

– וּבזכוּת אהבתוֹ יחיה ויהיה בריא ושלם, ־ מיהר טרוֹי לדבר טוֹבוֹת מתוֹך רגש נאמן.

– בזכוּתי? מה? ־ ענתה באירוֹניה ־ יש לי זכוּיוֹת הרבה… כן, בוַדאי… לא, אני לא נוֹלדתי לאוֹשר. האוֹשר שׂוֹנא אוֹתי…

– איזוֹ סתירה בדבריה: מר גוּבּרנאטוֹר, הגבר היפה, הנאמן, המסוּר, אוֹהב אוֹתה אהבה עזה, והאוֹשר – שׂוֹנא אוֹתה?…

– מוּבן, שהאוֹשר שׂוֹנא אוֹתי. מימי לא לן אצלי האוֹשר. מימי לא ראיתי את פניו… לי אין אוֹשר באהבת בעלי… אף לא היה לי אוֹשר באהבת שוּם בעל… אבל למה אני מעכּבת את אדוֹני? מה לוֹ וּלכל זה?… שטוּת.

ניענעה לוֹ בראשה ונסתלקה אל חדרה.

טרוֹי סבוּר היה כי מעתה תמשכנוּ האשה לשׂיחה. הרי במידת מה הוּא כבר איש סוֹדה. אבל עברוּ כבר כמה ימים והיא התנכרה לוֹ שוּב. וּפעם, בעוֹברוֹ את חדר המרפּסת לא השיבה על ברכתוֹ, קמה מן הכוּרסה וּפרשה עם הספר ביד אל חדר המיטוֹת הסמוּך וסגרה את הדלת, כמו נתכּונה להעליבוֹ.

יוֹם יוֹם ראה טרוֹי בעד החלוֹן את שתי הנשים, את מאדאם ויגדוֹרוֹב והגברת גוּבּרנאטוֹר, יוֹצאוֹת שלוּבוֹת זרוֹעוֹת, כאֵם וּבתּה.

הן דיברוּ רוּסית בקוֹל צחוֹק וּמשוּבה. לאן הלכוּ? לטייל ברחוֹבוֹת אוֹ לקנוֹת דבר מאכל בחנוּת, אוֹ לרדת בדיליז’אנס ליפוֹ, אוּלי ימצאוּ באחת החנוּיוֹת משהוּ משׂרידי הסחוֹרוֹת שמלפני המלחמה. כי סחוֹרוֹת חדשוֹת לא הגיעוּ לארץ זה יוֹתר משנתיים. אחר כך ראה אוֹתן חוֹזרוֹת, שתיהן נוֹשׂאוֹת חבילוֹת בנייר.

יוֹם אחד לעת ערב ראה טרוֹי בעד החלוֹן עננים חכלילים, מעלים רעננוּת חוֹרפּית, תלוּיים באוֹפק. פּתח את החלוֹן ועמד להסתכל בהם. עננים יפים כאלה ביוֹם של חוֹרף גרמוּ לוֹ תמיד עוֹנג של הסתכלוּת. רוֹך עד לדמעוֹת עלה בוֹ. החלוֹן היה גבוֹה מן הארץ כחצי קוֹמה ולא הרגיש בגוֹספּוֹדין ויגדוֹרוֹב המטפל למטה בערוּגת הפּרחים. אמש היתה סערת גשם וּברד, והוּא יישר בידיו בלי כלי את העפר שנסתחף. כשראה את טרוֹי נשען וּמשקיף בעד החלוֹן הפּתוּח, תלה את ידיו המעוּפּרוֹת ודיבר אליו בלי שאילת שלוֹם:

– כבוֹדוֹ לא שמע? מירוֹן גוּבּרנאטוֹר מת. בבית חוֹלים איזוֹלאציוֹני בירוּשלים. מת…

– מתי? ־ טרוֹי ביקש לקפוֹץ בעד החלוֹן החוּצה.

– אתמוֹל.

– והגברת גוּברנאטוֹר?

– נסעה לירוּשלים. כבוֹדוֹ לא הרגיש שאיננה בבית?… הקצין האוֹסטרי־יהוּדי, שהביא לה את הידיעה, לקחה עמוֹ באוֹטוֹמוֹבּיל. אשתי יוֹצאת מדעתה…

– והוּא, גוֹספּוֹדין ויגדוֹרוֹב?

– אני מה? אשתי והגברת גוּבּרנאטוֹר ־ כאֵם וּבתּה. כך, אינן יכוֹלוֹת לחיוֹת זוֹ בלי זוֹ יוֹם אחד… קשוּרוֹת זוֹ בזוֹ…

– אבל, עכשיו, שמירוֹן גוּבּרנאטוֹר מת…

– מת, מת. רבים מתים בזמן הזה. ואם מתים אלפים וּרבבוֹת ברוּסיה וּבגרמניה וּבצרפת וּבכל העולם?… ואנוּ יוֹדעים אנוּ מה יהא עלינוּ כאן?… המלחמה מתקרבת אלינוּ יוֹם יוֹם. התוּרכּים מביאים צבא – ושם, מן הצד השני, האנגלים מביאים צבא מכל העוֹלם… אוּלי כאן בפרבר, תהיה החזית… לעוֹלם אינם יכוֹל לדעת… מלחמה היא ברייה עיורת…

– אבל – מה יהא עליה, על וירה סלוֹמוֹנוֹבה?

– לא יהיה כלוּם. מעט כסף מזוּמן יש. בידי הוּא מוּפקד. יספּיק לשנים אחדוֹת. בינתיים תיגמר המלחמה, כך.

– אבל איך תחיה בלעדיו? הוּא אהבה כל כך. והיא – עצבּנית שכמוֹתה…

– נכוֹן, עצבּנית. ואני אוֹמר לוֹ: בּרזלה היא קטנה זוֹ. כמוֹ שהיא צנוּמה, צרוֹר של עצבּים – יש לה אוֹפי. אני אוֹמר לוֹ: לעשׂרה גברים אין כוֹח רצוֹן כזה. שד ולא אשה… כשיאזל הכסף, תהיה מוֹרה לנגינה. פסנתרנית שכמוֹתה! דוֹלינקוֹ הציע לה כמה פעמים להיכנס למוֹסד שלוֹ… פסנתרנית נפלאה… כבוֹדוֹ רוֹאה מה עשׂה לי הבּרד: את כל החרציוֹת הכּה. כסחבוֹת הן נגררוֹת על הארץ. אי אפשר לזקוֹף אותן.

הוּא גחן והרים את הפּרחים המוּכּים וּסמכם בחיבה אל המקלוֹת הקטנים, אך הם צנחוּ שוּב לארץ.

אוֹתוֹ רגע נשמע מלמעלה, מן החלוֹן שבקוֹמה השנית, קוֹל ניסוּרה של מאדאם ויגדוֹרוֹב.

– אם לא תחזוֹר מהר – אסע לירוּשלים. אי אפשר להפקיר את “הקטנה” כך… אסע!

– תרצי – תסעי. ־ ענה ויגדוֹרוֹב ולא הרים פניו מן הערוּגה.

– בודאי אסע. וּמה, אבקש ממך רשוּת?… ־ והיא סגרה את החלוֹן בכעס. אף על פי כן לא נסעה.

למחרת שבה הגברת גוּבּרנאטוֹר. אוֹתוֹ הקצין האוֹסטרי־יהוּדי שלקחה שמה הביאה בחזרה. הוּא סייע לה ברדתה והכניסה ברוֹב נימוּס הביתה. מגבעתה היתה עטוּרה פּיסת צעיף שחוֹר. טרוֹי ראה מן החלוֹן הכוֹל ולא יכוֹל לצאת אליה. לבוֹ לא נתנוֹ.

מיד נשמעה ריצת רגליים על המדריגוֹת. הויגדוֹרוֹבים. ירדוּ ונכנסוּ לדירת גוּבּרנאטוֹר. מאדאם ויגדוֹרוֹב מילאה את החדרים קוֹל צעקה ויבבה, ולא נשמע קוֹל איש מפניה. הקצין יצא, ישב באוֹטוֹ, והחייל הנהג הסיעוֹ משם מיד. לאחר חצי שעה עלוּ הויגדוֹרוֹבים לדירתם. השתררה שתיקה בבית.

כעבוֹר רגעים אחדים הקישה הגברת גוּבּרנאטוֹר על הדלת:

– מוּתר?

– בבקשה.

טרוֹי נתפעם והלך לקראתה חיור, מוכן להביע לה השתתפוּתוֹ. ידוֹ מוּכנה היתה להינתן לה. היא נכנסה בעוֹברה לפניו:

– מירוֹן מת. הבוֹקר ליוינוּהוּ לבית הקברוֹת בירוּשלים.

אמרתי לאדוֹני, שלא יביאוּהוּ לקבוּרוֹת כאן, בתל אביב… אדוֹני יבוֹא אלינוּ לארוּחת הערב?…

צוארוֹן גבוֹה, צחוֹר, עטר את צוארה הדק, האדוֹם, חבוּר העוֹרקים. קווּצוֹת שׂיער קלוּשוֹת בהירוֹת, דבקוּ בזיעה אל מצחה. בפניה נראתה הבעה של אדם לאחר איזה מקרה חשוּב, אוֹ מעשׂה רב שעשׂה.

– רק אני מוּזמן?

– גם הויגדוֹרוֹבים. יהיוּ כּיסנים של כּבד. אפוּיים. הם טעימים מאוֹד. גם מירוֹן אהב כּיסנים של כבד… המאכל החביב עליו…

– בשעה?

– שמוֹנה. נקדים לאכוֹל. אני עייפה מאוֹד וארצה לשכב. אם כן, יבוֹא?

– בלי ספק, ועתה תרשני נא להביע לה השתתפוּתי בצערה…

– תוֹדה, תוֹדה. אין צוֹרך. ־ וּבתנוּעה של קוֹצר רוּח פנתה וחזרה אל דירתה.

בתשע תמה הארוּחה. כיסני הכבד האפוּיים אוֹמנם טעימים היוּ במאוֹד מאוֹד. הגדילוּ לעשׂוֹת בתאבוֹנם הויגדוֹרוֹבים. בין מנה למנה שתוּ הסוֹעדים מעט יין. רוּח חג חרישית שרתה על הארוּחה וּמיעטוּ בדיבוּר. כמוֹ על פי הסכם לא הזכירוּ את המנוֹח. מאדאם ויגדוֹרוֹב השמיעה כמה מלים בשבחוֹ של הקצין האוֹסטרי יפה הנימוּסים. טרוֹי סיפר משהוּ ממה שידע מחיי הצבא באוֹסטריה. ניסה גוֹספּוֹדין ויגדוֹרוֹב לשבח את הצבא הרוּסי, אבל אשתוֹ היסַתתוּ בהתזת שיניים כמוֹ שמהסים חתוּל. הוּא נבעת ושתק. רק גיהק מזמן לזמן.

לפני צאתה נשקה מאדאם ויגדוֹרוֹב ל“בתּה” על מצחה. ויגדוֹרוֹב ניענע לה בחגוֹרת המשי שהתיר מעל כריסוֹ והיתה תלוּיה בכפוֹ. טרוֹי, בעוֹמדוֹ לצאת, השהה בידוֹ את כּפּה של האלמנה, והיא הצמידה אל פּניו לרגע את עיניה המוֹצצוֹת.

כשנכנס טרוֹי בחשאי לחדרוֹ הגדוֹל, השרוּי באפילה, שמע בחוּץ חישוּר של מטר דק. רוּח צינה התהלכה בחלל.

בזמן האחרוֹן החמיר השלטוֹן שוּב באיסוּר הארת החדרים הפּוֹנים לצד הים. מה יעשׂה איפוֹא בערב הארוֹך בחשיכה? השעה תשע וּכריסוֹ מליאה ולא יוּכל להירדם. אף על פי כן התפּשט בגדיו ושכב במיטה. היה שוֹכב וּמקשיב לדלף בחוּץ וּלדירתה של הגברת גוּבּרנאטוֹר. משם, מן החדרים הפנימיים, לא הגיע כל קוֹל. אל נכוֹן שכבה לישוֹן. עייפה היא. בשבתה אל השוּלחן ניכר היה שהיא עייפה. גם צוארה וגם שׂפתיה האדוּמים תמיד האפירוּ לאוֹר המנוֹרה.

שלא כחששוֹ, נרדם לאחר רגעים מעטים, ולא ידע כמה ארכה שנתוֹ, עד שניעוֹר מתוֹך איזוֹ מתיחוּת מיסתוֹרית. כשניעוֹר הצמיד אוֹזנוֹ לחשיכה. מבחוּץ נשמע המטר שגבר הרבה, אך לא זה תפס את קשבּוֹ. הגיע אליו איזה רחש שם בפנים. בדירתה של האלמנה. כפסיעוֹת חשאיוֹת שמע וכפתיחת דלת זהירה מאוֹד.

כל חוּשיו נפקחוּ ואוֹזנוֹ נמתחה אל הדלת, כאילוּ עוֹמד להתרחש שם בפנים דבר פּלא.

וּפתאוֹם: “בּוּם, בּוּם, בּ־בּוּם, בּוּם…”, צלילים כבדים בּוֹקעים לתוֹך החשיכה, צליל מארש האֵבל לשוֹפּין. היא, וירה, יושבת בחצי הלילה אל ה“פליאל”, שלא נגעה בוֹ זה שנים, וּמנגנת לנשמת מירוֹן שלה שהלך לעוֹלמוֹ.

טרוֹי ישב וספג בכל חוּשיו את הצלילים המתוּנים, הקצוּבים, הכבידים, העוֹלים מתוֹך החשיכה ונוֹפלים לתוֹכה בקוֹל פּעמוֹן, כגזר עליוֹן מדוּד להוֹלך, וּבדמיוֹנוֹ ראה את תהלוּכת הקבוּרה. רחוֹב של כּרך. המוֹן רגליים פּוֹסעוֹת בקצב חגיגי. שוֹבל ארוֹך נגרר אחרי אשה הוֹלכת יחידה מאחרי מרכּבת לוייה גבוֹהה…

הצלילים גברוּ וגבהוּ, עמקוּ ושפלוּ: "בּוּם, בּוּם,

בּ־בּוּם, בּוּם"… רוּחוֹ של טרוֹי נשׂאתהוּ עם הצלילים, והוּא צעד עם הצוֹעדים ללווֹת את מירוֹן גוּבּרנאטוֹר למנוּחת עוֹלמים.

 

[כא] דוקטור פישר גולה לדמשק    🔗

דוֹקטוֹר פישר היה סגנוֹ ועוֹזרוֹ של מנהל המשׂרד־הארצישראלי עוֹד לפני המלחמה.

כשהוּגלה המנהל לקוֹשׂטא, היה דוֹקטוֹר פישר ממלא מקוֹמוֹ, עד שג’מל־פּחה נתן דעתוֹ גם עליו, “הדירקטוֹר הציוֹני הקטן”, וּלאוֹת חיבּה גזר לשַלחוֹ רק לדמשׂק.

דוֹקטוֹר פישר היה בעל קוֹמה נמוּכה, אדם מצטדד ושקט, שפתיים חיורוֹת ועיניים עצוּבוֹת לוֹ, אוֹהב שלוֹם ודאגוֹת היישוּב שוֹכנת כענן על מצחוֹ הצר. ואוּלם אשתוֹ גבוֹהה היתה ודעתנית ושוֹאפת להיות “אישיוּת” ביישוּב. בשנים הראשוֹנוֹת לעלייתם נוֹדעה כעסקנית זריזה והקימה כמה מוֹסדוֹת מוֹעילים, אך מתוֹך סיכסוּכי התחרוּת עם עסקנית אחרת, תקיפה ממנה, ואחרי מלחמה קשה, נרתעה לאחוֹר, באוֹמרה בצחוֹק מאוּנס דבר מליצה שקיבלה מפי שלמה גמזוּ: “כבוּדה בת מלך פנימה”, ולא נקפה עוֹד אצבּע לטוֹבת הכלל. דוֹקטוֹר פישר מרוּצה היה, שמעתה תהיה אשתוֹ “כוּלה שלוֹ ושל הילדים”, וּבימים שעשׂה בפרבר היה יוֹצא עמה בכל ערב בשעה קבוּעה לטיוּל קצר ברחוֹבוֹת. יוֹשבי הפרבר ידעוּ, כי בשעה פלוֹנית יעברוּ שניהם, הוּא גלוּי ראש ותלוּי בזרוֹעה הגבוֹהה, והיא סוּדר צמר לבן עוֹטף כתיפיה וראשה מוּרכּן אליו, שניהם צמוּדים וּמשׂיחים בלחש וּבנעימוּת – סמל התרבּוּת ושלוֹם הבית.

הכוֹל כיבּדוּ את דוֹקטוֹר פישר, אף כי רוֹב תוֹשבי הפרבר לא קיבלוּ ממנוּ כל טוֹבת הנאה, ואפילוּ שׂיחה קלה לא שׂחוּ עמוֹ. הרשוּת, שאימת הציוֹנוּת נפלה עליה, סגרה את המשׂרד על מסגר, אך הכוֹל ידעוּ, כי ביתוֹ של דוֹקטוֹר פישר הוּא הוּא המשׂרד: שם שוֹקד על מלאכתוֹ המזכיר המוּזר השתקן הקיפח מלכיצדק אוֹיגאפּיל, וּמשם יוֹצאת העזרה לכמה יישוּבים צעירים, בפרט לאלה של הפוֹעלים, וגם לכמה מוֹסדֹות עירוֹניים.

הכוֹל כיבּדוּהוּ אך לא חיבּבוּהוּ, משוּם שלא היה מעוֹרב עם הבריוֹת ולא לקח חלק בענייני הפרבר. רק טרוֹי, שגם הוּא לא דיבר עמוֹ אפילוּ פעם אחת אך היה מברכוֹ, הגה לוֹ משוּם מה חיבּה עמוּקה. על פי רוֹב היה דוֹקטוֹר פישר בדרכים, שהיה נוֹסע לסייר את ה“נקוּדוֹת” לחקוֹר וּלחשב את תקציבן המגיע להן מן המשׂרד. עכשיו, כשהמשׂרד סגוּר והפּנקסים גנוּזים, כביכוֹל, אי אפשר היה לחייב את באי כוֹח היישוּבים שיבוֹאוּ לשם סידוּר ענייניהם, ודוֹקטוֹר פישר היה טוֹרח וּבא אליהם, מטיף לקימוּצים, קימוּצים אכזריים, ובכל זאת נוֹתן את התקציב הנדרש כמעט במלוֹאוֹ. כשחזר מנסיעה כזוֹ היה מעילוֹ, העשׂוּי בד גס ונוּקשה, מקוּמת מאחוֹר, מתוּח וּמוּפשל למעלה, וּטרוֹי שראה את גבוֹ של העסקן החרוּץ בצאתוֹ מתוֹך העגלה, אהבוֹ עד כדי רצוֹן לחבקוֹ. בקמטי המעיל ראה מעין קמטי דאגה וחרדה לאלה, שנטלוּ על עצמם לקיים בזיעת אפּיהם את ההתחלוֹת הנאוֹת ועשירוֹת התקוה של היישוּב החדש בארץ.

שלוֹש פעמים נגזר על דוֹקטוֹר פישר מטעם השליט לעזוֹב את הארץ וללכת “לצפוֹן”. פעמיים עלה בידי העסקן הירוּשלמי ענתבּי לדחוֹת את הגזירה, אך משהוֹגלה גם ענתבּי עצמוֹ, לא היתה לפניו דרך אחרת אלא לציית, כמוֹ שאמר לוֹ הקאימקאם ביפוֹ בצרפתית צחה: Pas de choix, il faut se soumettre (אין ברירה, יש להיכנע), ודוֹקטוֹר פישר נענה להכרח בשלוה סטוֹאית, כמעט בשׂמחה. הוּא היה חסיד השלטוֹן העוֹתוֹמני וידידם של הערביים. כיהוּדי אוֹסטרי ידע, שצריך להתפּלל בשלוֹמה של מלכוּת ודינה דין. וּבפרט שידע, כי נכוֹן לוֹ ממלא מקוֹם הגוּן, הלא הוּא ראש הועד, איש המרץ, הנעים והישר. בוֹ, בנתין העוֹתוֹמני הגמיש, חוֹבש התרבּוּש האדוֹם, לא יגעוּ לרעה.

והנה הגיע היוֹם, בוֹ נטל עליו להיפרד מביתוֹ על מנת לצאת “לצפוֹן”, לדמשׂק, שנגזר עליו לישב שם עד תוֹם המלחמה.

היה בוֹקר חוֹרף שכוּלוֹ זוֹהר וחמימוּת מתוּקה. דוֹקטוֹר פישר עמד לפני בית דירתוֹ ונפרד בפעם האחרוֹנה מאשתוֹ, חברת חייו, התנשׂא על בּהוֹנוֹת רגליו והיא הרכּינה מעט קוֹמתה וכן התנשקוּ פה אל פה. גם את ארבעת ילדיו נשק בחיבה מתרגשת, והם עמדוּ כנגדוֹ וצחקוּ מתוֹך דמעוֹת. מלכיצדק אוֹיגאפּיל, כפוּף קצת, נשׂא את מלתחת אדוֹניו הגדוֹלה להביאה אל בית ראש הועד, שמשם יסעוּ בדוּפניתוֹ של זה ליפוֹ, על מנת לנסוֹע משם בדיליז’אנס אל תחנת הרכבת של וילהלמה (הפּסים מיפוֹ פּוֹרקוּ בתחילת המלחמה). דוֹקטוֹר פישר לבש הפעם חליפה כהה של חג, שכן הוּא יוֹצא למרחקים, ועל זרוֹעוֹ אדרת הגשם המקוּפּלה. בשׂפתיו לא היתה טיפת דם וּבעיניו הוּכפּלה העצבוּת.

כשעלוּ דוֹקטוֹר פישר ומזכירוֹ אל המרפּסת הפּתוּחה של בית ראש הועד, יצאה לקראתם גברת הבית בחיוּכה המתוֹק, וּצעיפה הנצחי מוּפשל לה על כתיפה:

– שלוֹם! כבר באתם? בבקשה לשבת. ראש הועד גוֹמר לשתוֹת את הקפה ותיכף יצא. הכוֹל מוּכן… וּבכן נגזר באמת על דוֹקטוֹר פישר לנסוֹע?… איזה מקרה טראגי! מתי יבוֹא הקץ לצרוֹתינוּ פה בארץ הזאת?… אי אפשר לנשׂוֹא עוֹד… בבקשה לשבת. רק עוֹד רגע אחד. והיא הראתה על כיסאוֹת הבד, שהוּצאוּ למרפּסת לכבוֹד יוֹם הזוֹהר.

בוֹ ברגע יצא ראש הועד בהדר קוֹמתוֹ, רענן וּמפוּזר, כוּלוֹ זריזוּת וּמרץ, כטבעוֹ, המפּית בידוֹ והוּא מוֹחה את פיו:

– רגע אחד. הנה אני בא. שלוֹם, שלוֹם לכם. הדוּפנית עוֹמדת מוּכנה… יקירתי, לא ראית את קריס? הוּא נחוּץ לי…

לפני צאתוֹ לגלוּתוֹ היה על דוֹקטוֹר פישר להתייצב לפני המפקד התוּרכּי ביפוֹ, שיתן על ידוֹ את התעוּדה הדרוּשה, וראש הועד צריך היה לסדר איזה עניין יגע אצל הקאימקאם. בדרך, כשיסעוּ יחד, עוֹד יבררוּ כמה עניינים הצריכים בירוּר.

קריס בא מבית הועד, וראש הועד נכנס עמוֹ לכמה רגעים הביתה. אחר כך יצא ראש הועד חבוּש תרבּוּשוֹ הגבוֹה. הוּא ניענע בידוֹ ברכה לאשתוֹ. היא קמה ממקוֹמה בתנוּעה של חשיבוּת ונפרדה ברוֹב חן מדוֹקטוֹר פישר.

– הלואי שנתראה בקרוֹב. אי, המלחמה כבר נמאסה עלי…

– הלואי. מי יוֹדע מה נכוֹן עוֹד ליישוּב בימים האלה – נאנח דוֹקטוֹר פישר.

ראש הועד לקח מידי הנער הערבי משרתוֹ את המוֹשכוֹת. הוּא עצמוֹ ינהוֹג בסוּס. שניהם ישבוּ על המוֹשב ואוֹיגאפּיל ישב מאחוֹריהם, עוֹרפּוֹ מוּל עוֹרפּם, מתוּח וּמחזיק את המלתחה הכבידה על ברכיו הגבוֹהוֹת.

כמה אנשים ברחוֹב עמדוּ וניענעוּ לדוֹקטוֹר פישר ברכה לצאתוֹ. הכוֹל ידעוּ, שהוּא מגוֹרש והתפּללוּ שיחזוֹר מהרה וּבשלוֹם אל הארץ הגאוּלה.

נתברר מיד שראש הועד שרוּי במצב רוּח רע. הראיוֹן אצל הקאימקאם היה למוֹרת רוּח לוֹ, והוּא התאוֹנן קשוֹת על השלטוֹן התוּרכּי. גם הוּא, כרוֹב תוֹשבי הפרבר (וכן רוֹב תוֹשבי הארץ, כיהוּדים כנוֹצרים וכמוּסלמים), ביקש כבר להיפּטר מהם מהר ככל האפשר, טרם יספּיקוּ להחריב את שארית היישוּב המדוּלדל. אך הדוֹקטוֹר פישר הרגיעוֹ וחזר על השקפתוֹ הידוּעה, שאם גם ינצחוּ בעלי הברית את בעלי ההסכּמה לא נכרתה תקותנוּ. גם הם, הגרמנים, יראוּ בעין יפה את התחזקוּתוֹ של היסוֹד היהוּדי בארץ, שישמש להם משען פה במזרח. והרי גם בפּוֹלין הנכבשת הם מקרבים את היהוּדים. וּכבר יש כמה סימני התקרבוּת מצד באי כוֹחם אל היישוּב היהוּדי, וּכבר קיבל מהם היישוּב כמה טוֹבוֹת… אך ראש הועד ביטל את דבריו בתנוּעה אמיצה: לאחר המלחמה, כשהם יהיוּ פה האדוֹנים, יצררוּ אוֹתנוּ כהוֹגן. וכי המוֹשבוֹת הגרמניוֹת אינן קינים של שׂנאת ישׂראל? אנוּ כצנינים בעיניהם… הם יחסלוּ אוֹתנוּ בשיטה יסוֹדית, כדרכם… איך הם אוֹמרים: Ausrotten, ימח שמם!

כשיצאוּ מרחוב הרצל ראוּ בשער הגדר של פּרדס שיך עלי עוֹמד השיך הזקן ועל ידוֹ ר' חיים גלוּתמן, שניהם תפוּשׂים בשׂיחה. השיך הגבוֹה והכחוּש, מגוּלח הזקן וּתלוּי השׂפם הקלוּש, לבוּש מכנסיים קצרים וּמשׁוּנים, רגליו הערוּמוֹת והדקוֹת בסנדלים גדוֹלים וּבראשוֹ תרבּוּש שחוֹר ונמוּך עם פיף מדוּלדל נוֹפל על־אוֹזנוֹ. הוּא גילגל את עיניו בדברוֹ אל גלוּתמן הנמוּך, בעל הבשׂר, וּמדי פעם בפעם עשׂה בידיו תנוּעה, כאילוּ הוּא אוֹמר להחזיק בוֹ וּלהרימוֹ. לכל תנוּעה כזוֹ חייך גלוּתמן בהנאה כמעט ילדוּתית. השיך, שהיה שוֹתה בסתר פרדסוֹ אראק חריף, לפעמים עם גלוּתמן, היה גם הפעם מבוּסם כלשהוּ.

ראש הועד עצר את סוּסוֹ:

– מה חדש, ר' חיים?

– אין חדש. ־ אמר גלוּתמן בעניווּת, התקרב ואחז בדוּפנית. השיך עמד תלוּי ידיים ליד שער פרדסוֹ ־ שיך עלי רוֹצה למכוֹר את הפּרדס.

מיוֹם שאוֹניית המלחמה הצרפתית הרעישה את בית החרוֹשת למכוֹנוֹת של קאלטנבּאך וּפצצה אחת נפלה לפּרדסוֹ של שיך עלי והרגה את בתוֹ וכלתוֹ, החליטה למכוֹר את פּרדסוֹ עם הבית שבתוֹכוֹ וּלהעתיק מפה “לפנים הארץ”. אך דרש מן הקוֹנה זהב, ולא נמצא קוֹנה כזה. כמה כיתת גלוּתמן את רגליו אצל ראשי המוֹסדוֹת ושידלם לקנוֹת את הפּרדס הגדוֹל שירחיב את גבוּל הפרבר מזרחה ויפתח המשך לרחוֹב הרצל הקצר – ולא מצא אוֹזן קשבת. הזהב המוּעט דרוּש היה להשׂבּיע את הרעבים הרבים.

– אני אפנה בעניין זה אל מנהל המשׂרד בקוֹשׂטא. ־ אמר דוֹקטוֹר פישר.

– אמוֹר לוֹ לשיך שימתין מעט. גם אני אכתוֹב למנהל המשׂרד. אינשאללה, יהיה טוֹב, ־ הוֹסיף ראש הועד ושלח מבט טוֹב אל השיך. הלה, כמוֹ הבין את כוָנתוֹ, נענע לוֹ בראשוֹ בחיוּך.

גלוּתמן נגע בידוֹ אל לבוֹ וכפף ראשוֹ, כפּוֹטר את הנוֹסעים בברכה לדרכּם.

משני צידי הדרך ישבוּ ערביים על ערימוֹת של תפּוּחי זהב טלוּלים והציעוּ את פּרי ההדר לעוֹברים ושבים, אך מעטים היוּ הקוֹנים. על מגרש פּתוּח ועזוּב, שהיה לפני פּרדס, זחלוּ ערביוֹת עטוּפוֹת שחוֹרים, סמרטוּט הפנים מוּפשל על קוֹדקוֹדן והן מלקטוֹת אל חיקיהן עלי רגילה, שפשתה אחרי הגשמים. מזמן לזמן קלע בהן אחד הערביים תפּוּח זהב מתוֹך קריאה של ניבּוּל פה, והאחרים פּרצוּ בצחוֹק גדוֹל, והערביוֹת השיבוּ בקללוֹת קוֹלניוֹת.

– מה יש לנוּ לקווֹת מן השלטוֹן התוּרכּי? ־ המשיך ראש הועד במרירוּת ־ ג’מל־פּחה גירש את בּחירי עסקנינוּ, סגר את מוֹסדוֹתינוּ, אסר כל פּעוּלה לאוּמית, מבטיח לתלוֹתנוּ כשם שתלה את הלאוּמיים הערביים. אנור־פּחה אמר לנוּ בפירוּש, שהוּא חוֹשבנוּ לשׂוֹנאי הממלכה, הבטיח לסגוֹר אחרי המלחמה את הארץ מפני כל עלייה יהוּדית, לאסוֹר מכירת קרקעוֹת, לגזוֹר על הציוֹנוּת – מה יש לנוּ לקווֹת מן השלטוֹן הזה? אין לוֹ תקנה ואין לנוּ תקנה בצילוֹ…

דוֹקטוֹר פישר, חיור ושוֹקט, כדרכוֹ, לא נכנע לנימוּקיו של ראש הועד חם המזג:

– הם מדברים כך מפני מצבם הקשה. אך תכלה המלחמה, נסתדר עמהם. איך עבדנוּ עמהם כל השנים? לא נוֹרא. עלינוּ להסתגל למזרח.

= כך איני רוֹצה יוֹתר. אי אפשר לחיוֹת תמיד תחת שוֹט של פּראים וּבזכוּת של בּאקשישים. כך לא נגיע לשוּם דבר. בפרט אחרי ביטוּל הקאפּיטוּלאציוֹת. אנוּ נבנה והם יהרסוּ. מרמס נהיה לכל פקיד קטן. כל אוֹצרוֹתינוּ לא יספּיקוּ למלא את תאות הבּצע שלהם. הם יהפכוּ גם אוֹתנוּ לטיפּוּס של יהוּדים ליבאנטינים זחלנים וּפחדנים. זהוּ “המקלט הבטוּח” שהרצל דיבר עליו?… ראה מה עשׂה לנוּ חסן־בּק: בחוֹמרים שגזל מן היהוּדים בנה לוֹ מסגד מצד דרוֹם וּבית קברוֹת מוּסלמי מצד צפוֹן, כדי לחסוֹם בפנינוּ את הדרך שלא נוּכל להתפּשט. וכך יתחכּמוּ לכל מעשׂינוּ בארץ…

ראש הועד התרגש בדברוֹ, הכּה במוֹשכוֹת על גבוֹ של הסוּס ולא חשש לעוֹברים ושבים ששוֹמעים את דבריו המסוּכנים, עד שדוֹקטוֹר פישר היסהוּ.

מן השכוּנה הגרמנית שליד בית היציקה של ואגנר יצאוּ ארבע נשים גרמניוֹת הוֹלכוֹת בשוּרה לרוֹחב, כוּלן לוֹבשוֹת שחוֹרים לאוֹת אבל על בעליהן אוֹ בניהן שנספּוּ במלחמה, אי שם בחזית המערב.

– הנה אוֹתוֹת “נצחוֹנה” של גרמניה שלך. ־ סנט ראש הועד בדוֹקטוֹר הגליצאי רך המזג והעקשן.

– גם לצד שכנגד יש די אלמנוֹת ושכוּלוֹת… ־ עמד הדוֹקטוֹר על שלוֹ, אך ראש הועד נתן עליו בקוֹלוֹ העצוּר בזעם:

– איזה דמיוֹן: אלה נלחמים לחירוּת העמים, ואלה, שלך, לשיעבּוּד האנוֹשׁיוּת למגף הפּרוּסי… תחת המגף הזה תירמס גם תוֹלעת יעקב…

פּשטן וריאלי היה ראש הועד בדיבוּרוֹ, אך לעתים, כזכר מגירסת הילדוּת, היתה נדחקת לדבריו מליצה עברית עתיקה, שהיתה נפלטת מפיו דרך הפתעה.

– נוּ, אל נא נריב לפני צאתי את הארץ. ־ פּייסוֹ הדוֹקטוֹר הטוֹב ־ נדבר בעניינים מעשׂיים. מה יהא אם ממשלתנוּ הרוֹממה תקיים באמת את איוּמה ותגרש את היישוּב שביפוֹ והמוֹשבוֹת?

– מה שוּב? ־ הפך ראש הועד את פניו אל המזכיר היוֹשב מאחוֹר והצביע על הדרך לפנים.

בדרך, לפני הנוֹסעים, נשׂאוּ ארבעה חיילים תוּרכים לצד יפוֹ ספּה יקרה, שרק בפרבר היוּ כדוּגמתה.

– מדירתוֹ של ריבניקר, ־ ענה אוֹיגאפּיל בקוֹלוֹ הפליגמאטי ־ כל הבוֹקר מוֹציאים חיילים רהיטים מדירתוֹ של ריבניקר ליפוֹ, בשביל מפקד הצבא.

– שוב “מסר” זה הנבזה, המלשין קוּרצידי… לא די שהוּא מקבל מן הועד עשׂרה נאפּוֹליוֹנים זהב לחוֹדש דמי לא יחרץ בשביל ה“פראר”… ־ רעם ראש הועד.

– את כל רהיטי ריבניקר העבירוּ לעג’מי, ־ דיבר אוֹיגאפּיל ־ הלב דוֹאב למראה החדרים שנשארוּ ריקים.

– נצטרך לשלם גם בעד הרהיטים האלה. כבר שילמנוּ בעד רהיטי חמש דירוֹת…

כשהגיעוּ אל שׂדירוֹת ג’מל־פּחה (היוֹם שׂדירוֹת ירוּשלים), נשׂא ראש הועד את עיניו אל השׂדירה הרחבה, הנטוּעה שתי שוּרוֹת ארוּכוֹת של ואשינגטוֹניוֹת ירוּקוֹת, וּצחוֹק הנאה עלה על פניו. יצר הבנייה והחידוּש שהיה כל כך אוֹפייני בשבילוֹ, מצא את סיפּוּקוֹ:

– אף על פי כן עשׂה גם מעשׂה טוֹב, חסן־בּק זה, שפּרץ את הרחוֹב (בתים בעלי שתי קוֹמוֹת עמדוּ משני עברי הרחוֹב הרוּסים, כחצוּיים בתוֶך) ונטע את השׂדירה הזוֹ. אני סוֹלח לוֹ אפילוּ על שעקר את הואשינגטוֹניוֹת מן השׂדירה של מקוה ישׂראל… אילוּ היתה שׂדירה כזוֹ לנוּ, בתל אביב!…

– אדוֹני רוֹאה? ־ חגג דוֹקטוֹר פישר את נצחוֹנוֹ ־ גם ממשלתנוּ מסוּגלה לעשׂוֹת מעשׂה נאה. לכשיצאוּ מן השיעבּוּד, מן הקאפּיטוּלאציוֹת, והתוּרכּים הצעירים ינהיגוּ שלטוֹן מתוּקן – נוּכל גם אנוּ להמשיך בבנייננוּ. מוּבן, שנצטרך להיוֹת עוֹתוֹמנים נאמנים, לעבוֹד יחד לטוֹבת המדינה. באיזה מקוֹם בעוֹלם אין אנוּ מצוּוים להיוֹת נאמנים למדינה?…

– לא בכל מקוֹם. ברוּסיה, עם כל שפע הפּרנסה שנתנה לנוּ, לא יכוֹלנוּ להתפּלל לשלוֹמם של פּוֹרעים, של רוֹצחי נשים וילדים, לא יכוֹלנוּ…

ברחוֹב בּוּסטרוּס, שיש בוֹ הרבה אוֹזניים שוֹמעוֹת, הפסיקוּ הנוֹסעים שׂיחתם בעסקי מדינה. שלוֹשתם ישבוּ והסתכלוּ בהמוֹן

שברחוֹב. כשהתקרבוּ אל כיכר ה“סראיה” שמעוּ קוֹל תוֹף והמיית חלילים: פּלוּגה של חיל רגלים, כוּלם חבוּשים כוֹבע הלביבה, “אֶנוריה” (על שם אנור־פּחה), ירדה מרחוֹב עג’מי. מימין בקע ועלה מן ה“קישלה”, מעבר לחוֹמה, פיקוּד של אִימוּני צבא. המפקד צרח בקוֹלוֹת קצרים וחדים מלים תוּרכּיוֹת כתוֹקע מסמרים באויר. משׂמאל היוּ מעלוֹת ה“סראיה” הרחבוֹת הוֹמוֹת מעוֹלים ויוֹרדים.

ראש הועד העמיד את הסוּס בפאת הרחוֹב, מוּל חנוּתוֹ של סטרוּבּוֹלסקי, וירד בקפיצה, דוֹקטוֹר פישר ירד אחריו.

– קח את המוֹשכוֹת. תביא אחר כך את דוֹקטוֹר פישר עד הדיליז’אנס ותשוּב תחכה לי. ־ אמר ראש הועד לאוֹיגאפּיל. זה נתן במתינוּת את המלתחה לחיק הדוּפנית, פּסח ברגליו הארוּכוֹת על המוֹשב וישב כשפניו אל הסוּס, נכוֹן לעשׂוֹת מה שנצטוה.

דוֹקטוֹר פישר אמר לראש הועד:

– אם כן, ניפּרד. עלי להימין, אל המפקד ב“קישלה”.

– ועלי להשׂמאיל, אל הקאימקאם ב“סראיה”.

שני הגברים נפלוּ איש על צוארי רעהוּ. רגעים ממוּשכים עמדוּ חבוּקים, עד שנדחפוּ שניהם וכמעט נפלוּ יחד.

כשעמדוּ לראוֹת מי דחפם, ראוּ שׂר צבא תוּרכּי עוֹבר ואגרוֹף זעמוֹ שלוּח אליהם.

כשנתרחק מעט, גחן ראש הועד אל חבירוֹ ולחש לוֹ:

– אין דבר, בקרוֹב ניפּטר מהם. יש ידיעוֹת מהימנוֹת.

דוֹקטוֹר פישר חייך במבוּכה, ניענע בידוֹ וּפנה אל חצר ה“קישלה”, שצריחוֹת הפּיקוּד בקעוּ מאחוֹרי חוֹמתה.

 

[כב] ערב שלא כתיקנו    🔗

בבוֹקר, בשעת ההפסקה הגדוֹלה, בא תלמיד מנערי נוה שלוֹם, לבוּש קרעים ורוֹעד מקוֹר, אל חדרוֹ של טרוֹי והביא לוֹ מעטפה ירוּקה קטנה וּבמעטפה פּתקה לאמוֹר: “אם אינוֹ עסוּק יבוֹא נא הערב בשמוֹנה ונלך שנינוּ ל”עדן“. אוֹמרים: סרט לא רע. אחכה לוֹ. בידידוּת, עדה נוֹי”.

שנינוּ משמע בלי נחמה, האחוֹת הבּכירה. חצי צרה.

לעת ערב יצא טרוֹי לרחוֹב הרצל. זה שלוֹשה ימים לא ירד גשם, אך העננים לא נסתלקוּ מן השמיים. הם רבצוּ אפוֹרים וּנמוּכים מאוֹד, כמעט על גגוֹת הבתים, והסתירוּ את השמש ביוֹם ואת הירח בלילה, אף כי לא היתה כל רוּח, שאג הים בלי חשׂך. טרוֹי אהב ימים כאלה: שמיים מעוּלפים, אויר רך וגשם אין. לפני בית האוּלפן הוֹעלה לוּקס קטן, שדקר באוֹרוֹ את אפרוּרית בין השמשוֹת. גם בתוֹך מספּרתוֹ של הספּר זאב דלקה מנוֹרת נפט והאירה החוּצה מבעד לדלת הלבנה, המזוּגגת.

“יש להסתפּר לכבוֹד הערב”, אמר טרוֹי לנפשוֹ וּמישש את פרעוֹת שׂערוֹ על עוֹרפּוֹ. הוּא סר אל המספּרה. המסמר שעל הדלת הרנין את הפּעמון החלוּד.

– שלוֹם, זאב!

– שלוֹם! כשאני רוֹצה לראוֹת את אדוֹני, עלי לצאת לרחוֹב וּלהסתכּל. ־ התבּדח זאב, ־ כשהוּא מרקד מסביב לראשוֹ המקוֹרח למחצה של הלקוֹח השרוּי בכוּרסת הסַפּרים. מתוֹך המראה נראה סהר פניו של ד"ר חריזי, המוֹרה לגרמנית בבית האוּלפן.

– כן, כבר עברוּ ששה שבוּעוֹת מיוֹם שהסתפּרתי באחרונה. ־ אמר טרוֹי, נטל מעל הדלפק את גליוֹן “החרוּת” הממוּרטט, הציץ בוֹ והניחוֹ שוּב.

לזאב היוּ פנים נפוּחוֹת, קרחתוֹ מבהיקה ושׂפם חוּם יוֹרד לוֹ על הסנטר הקצר. איש חלוּש לב היה ולוֹ בית מלא ילדים קנטרנים, רעבים תמיד. הוּא ידע את פּרטי חייהם של כל לקוֹחוֹתיו, אך כבש את ידיעתוֹ. בטרוֹי נהג זהירוּת מיוּחדת, שזה לא נהג לדבר “רכילוּת” לא בעצמוֹ ולא באחירים.

– "עדן התחיל שוּב להציג ־ סיפּר זאב חדשה אחרוֹנה ־ השׂיגוּ סרט אחד אצל הצבא הגרמני. בני הבכוֹר אוֹמר, כי הסרט יפה מאוֹד: קוֹמדיה מצוּיינה.

– כן, שמעתי ־ אמר טרוֹי ־ כדאי לראוֹת.

ד“ר חריזי, ששוּחרר מידי זאב, קם והסתכל שעה ארוּכה במראה, בדק את חצי קרחתוֹ, עשׂה את עניבתוֹ, אחר ביקש לשפשף לוֹ עוֹד קצת ב”אבן" על המקוֹם שנראה לו כפצע. כשפּנה לצאת, קרא: “אה, מר טרוֹי. לא ראיתיו. מה שלוֹם כבוֹדוֹ?…” ונסתלק בטרם קיבל תשוּבה.

זאב טיאטא מסביב לכוּרסה את קציר השׂערוֹת והזמין את טרוֹי לישב.

מכוֹנת הסיפּוּר עלתה פּעמים אחדוֹת מעוֹרפּוֹ עד קוֹדקוֹדוֹ כמעט בלי מכשול, רק צבטה מעט את העוֹר, אך משסיפּרה את חצי הראש – נשמע קוֹל שבר, שהרעיד את ידוֹ של הספּר.

– מה קרה? ־ שאל טרוֹי, כשראשוֹ עוֹדוֹ גחוּן לפניו.

– לא כלוּם. קילקוּל קל. ־ זאב הלך אל שוּלחן אחר והתחיל מטפּל שם במכוֹנה השבוּרה.

לאחר רגעים ממוּשכים אמר טרוֹי:

– כנראה, קילקוּל קשה.

– כּן, בּוֹרג של ניקל נשבּר. אין לי בּוֹרג אחר. זה היה האחרוֹן…

– אפשר ימצא בּוֹרג אצל טריסקי (הספּר השני שבפרבר)?

– אצל זה?! לא, אפילוּ אם אצטרך לגווֹע ברעב עם כל בני ביתי…

לבוֹ של טרוֹי נכמר על הסַפּר העני, שנשאר בלי כלי מלאכתוֹ העיקרי. השתדל לנחמוֹ:

– אין דבר, מחר תמצא איזה בעל מלאכה שיתקן לך את המכוֹנה.

– הלואי! ־ אמר זאב ברוֹב עצב וניגש לגמוֹר את התספּוֹרת במספּריים מתוֹך שתיקה.

הדלת הפּנימית היתה נעוּלה ועליה קוֹלב בשביל הלקוֹחוֹת. אך מעבר לדלת הדקה נשמעוּ הקטטוֹת של ילדי זאב. בכל פעם רץ הספּר אל הדלת, טפח עליה באגרוֹפוֹ הפּנוּי, ואז נשתתקוּ הקוֹלוֹת לרגעים מספּר, וּכשגברוּ שוּב – רץ וטפח שוּב. הוּא עשׂה את הדבר מתוֹך הרגל ושתיקה, כאילוּ אין זה אלא חלק ממלאכתוֹ.

אחרי התספּוֹרת והתגלחת הלך טרוֹי אל מרת צ’רקאסקי לאכוֹל ארוּחת הערב. בשעה מוּקדמת זוֹ עוֹד לא נמצא שם איש מן ה“אוֹכלים”. גם הילדים לא היוּ בבית. מרת צ’רקאסקי היתה נבוּכה ושׂמיחה כאחת, שתוּכל להגיש לוֹ ארוּחתוֹ ביחידוּת וּלשׂוֹחח מעט. כש“האוֹכלים” מתכּנסים כוּלם, אי אפשר לשׂוֹחח, אוֹ שהם מתוַכּחים בשלהם אוֹ שהם מלגלגים עליה… אחרי שהגישה לוֹ את מנתוֹ ישבה, מיוּגעת וּביישנית, על הכיסא, טמנה ידיה שנתכּערוּ מעבוֹדה קשה תחת סינרה, וּלאחר דברים אחדים של מה בכך התחילה לספּר לוֹ (בחפּזוֹן וּבחרדה, כחוֹששת שמא לא תספּיק לה השעה) על ימי בתוּליה שם, בפוֹלטאבה שברוּסיה. חשבוּ אוֹתה ליפה והיוּ לה הרבה “מחזרים”. בת אמידים היתה ואינטליגנטית, “הלכה אל העם”. היוּ אז חלוֹמוֹת וּשאיפוֹת יפים… אוֹי ואבוֹי לה, הימים ההם והימים האלה… עם פּרוֹץ המלחמה עוֹד היתה “אדם”, הריהוּ זוֹכר… עכשיו מה נשאר ממנה? יגיד בעצמוֹ… (מתוֹך שעבדה למעלה מכוֹחוֹתיה ולא אכלה כל צוֹרכה, רזתה מאוֹד, עיניה הגדוֹלוֹת היוּ מוּקפוֹת עפעפּיים דלוּקים וחזה נוֹפל).

טרוֹי, שאכל תחילה את החצילים המטוּגנים, בעוֹדם חמים, עם הפּת השחוֹרה ברוֹב תיאבוֹן, ניטל לשמע דבריה תאבוֹנוֹ והיה מיצר בצערה של האשה העדינה והמעוּנה, שבעלה נשאר ברוּסיה והיא צריכה לכלכּל את ארבעת ילדיה ממה שמכניסים לה אנשים אחדים האוֹכלים על שוּלחנה. הוּא ניחמה, שגם עכשיו היא עוֹד “אדם”, ואדם יפה, שאינוֹ רוֹצה להגיע למתנת בשׂר ודם (דמעוֹת עלוּ בעיניה). הנה תיגמר המלחמה וּבעלה יבוֹא מרוּסיה והחיים הראשוֹנים יחוּדשׁוּ ביתר זוֹהר… גם הילדים, שהם ילדים טוֹבים, יהיוּ לאנשים, הדוֹר המתחנך בארץ מסוּגל יפה לחיים…

– כן, אילוּ יכוֹלתי להאמין. אני כבר נתייאשתי מחיי. איני מאמינה שהמלחמה תיגמר בימי. אם עוֹד יבוֹא הגירוּש, שמדברים עליו – הרי אנוּ אבוּדים לגמרי. מי ידאג לאשה גלמוּדה עם ארבעה ילדים קטנים?…

עוֹד כחצי שעה נשאר טרוֹי עם מרת צ’רקאסקי, שמע באוֹרך רוּח את שׂיחה, שהיה תערוֹבת של זכרוֹנוֹת אוֹר עם תלוּנוֹת מרוֹת על חיי אפילה, השתתף בצערה וניחמה ככל אשר יכוֹל, וּכשחזרוּ שניים מילדיה, קם והלך לביתוֹ. עוֹד כשעה, עד שמוֹנה, ישב בחדרוֹ וקרא בספרוֹ של קירקיגוֹרד על מהוּת הפּחד (בּר יוֹנה נתן לוֹ אתמוֹל את הספר בעיניים מפיקוֹת פּחד). הלך מחשבוֹתיו הנוֹעז והנלהב של הפילוֹסוֹף הדני הלם את מצב רוּחוֹ של טרוֹי בימים אטוּמים אלה של המלחמה, כשהעוֹלם כוּלוֹ שרוּי באימה חשיכה…

לא הספיק לקרוֹא עמוּד אחד, עד שנשמעה דפיקה זהירה על הדלת. לקריאתוֹ נכנסה נחמה נוֹי, לבוּשה השׂמלה הירקרקת־הכהה ועל צוארה הקצר עוֹמדת הסלסלה השחוֹרה, ששיותה לפניה משהוּ ממראה פּרפּר לילה מפוּטם, ממש כמוֹ אשתקד, באוֹתוֹ ערב שביקר בביתן של האחיוֹת. היא היתה מכוּוצת ונראתה כרוֹעדת.

– שלוֹם. ־ אמרה בשׂפה רפה ־ אחוֹתי חלתה פתאוֹם ולא תוּכל ללכת ל“עדן”. חוֹם וּכאב בגרוֹן. בודאי אנגינה… לבקר אוֹתה? ־ היא השמיעה צחוֹק מוזר ־ למה? אין זוֹ מחלה מסוּכּנת. עדה סוֹבלת לעתים קרוֹבוֹת בגרוֹן. חוֹלי של מוֹרים… שקידים לקוּיים…

– וּמה יהא על הסרט היפה?

היא התקרבה על השוּלחן המוּאר במנוֹרת הנפט הקטנה:

– רצוֹנוֹ – נלך אנוּ… שנינוּ…

מחשבה זוֹ לא עלתה על דעתוֹ של טרוֹי. עם זוֹ – לא, בשוּם אוֹפן… אפילוּ אם יצטרך להעליבה.

– אם הכרטיסים כבר קנוּיים – אפשר תלך הגברת עם בּר יוֹנה. הוּא ישׂמח ללכת עם הגברת (הכל ידעוּ, שהיא “תוֹקפת” בזמן האחרוֹן את בּר יוֹנה, אבל הוּא עדיין “אוֹהב” את עדה…).

– לא באתי לבקש ממנוּ עצוֹת… ־ ענתה במרירוּת…

– תסלח לי, גם אני מרגיש עצמי לא בטוֹב.

היא הביטה בוֹ בעין ערמוּמית, עצוּמה למחצה:

– אם כן?…

– מה “אם כן”?

– אם כן, הוּא נשאר בבית?… יבלה בנעימים… שלוֹם!

משיצאה הוּקל לטרוֹי. בעצם נוֹח היה לוֹ לא ללכת הערב לא עם נחמה ולא עם עדה. זה כמה שבוּעוֹת שלא ראה אוֹתן והסיח דעתוֹ מהן. צינת בית מגוּריהן עוֹד היתה זכוּרה לוֹ היטב מן הביקוּר בחוֹרף שעבר. גם האנגינה של המוֹרה לא העסיקה את מוֹחוֹ. מוֹחוֹ היה מגוּרה וחוֹשק לקלוֹט את תוֹרתוֹ של קירקיגוֹרד. כן, קירקיגוֹרד הוּא היחידי שיעסיקוּ בוֹ בימים אלה את המוֹח…

הוּא ישב מתוֹך התעוֹררוּת אל השוּלחן, קירב את המנוֹרה הקטנה (את מעט הנפט סיפּקה לוֹ הגברת גוּבּרנאטוֹר) ושיקע את עיניו בספר. הדברים זרמוּ אל המוֹח ונקלטוּ בוֹ להפרוֹת את מחשבתוֹ. הויית הפּחד היתה למציאוּת בלתי מפוּקפּקת…

אף על פי כן, אחרי קריאה של שעה, צנח ראשוֹ על השוּלחן. לאחר שניסה פּעמים אחדוֹת להתנער משינה, כיבה את המנוֹרה ושכב בבגדיו על המיטה. הדירה כוּלה היתה אפילה. הגברת גוּבּרנאטוֹר היתה למעלה אצל הויגדוֹרוֹבים (מיוֹם שמת בעלה, היא מבלה שם את רוֹב שעוֹתיה). החדר הגדוֹל היה שרוּי באפילה מעוּבּה, כי החלוֹן הגדוֹל מצד הים היה מפוּרגד בשׂמיכה, לפי גזירת השלטוֹן, והחלוֹן הקטן שמצד הגן לא האיר, כי העננים האפילוּ את הלילה.

באמת שטוּף היה טרוֹי בחוֹדשי החוֹרף האחרוֹנים בשינה. באשר ישב אוֹ שכב יחידי היה נרדם. לא חוּלשה ולא זקנה היתה זוֹ, אלא עימעוּם של ימים אין חפץ בהם. אין כימי מלחמה יפים לשינה – עד ליקיצה הטוֹבה, כששחר השלוֹם יזרח על פני הארץ…

המוּלת הוֹלכים, דהרת סוּסים ורעש אוֹפנים בריחוּק מקוֹם

העירוּהוּ. מיד היה ברוּר לוֹ: ההצגה ב“עדן” נגמרה והקהל חוזר הביתה. לכבוֹד ההצגה הוּתרה ההליכה בלילה. בודאי היוּ שם גם גרמנים וגם מבני ישמעאל… מאוֹרע כזה: סרט בראינוֹע! זה כמה ירחים שלא הוּצגה כל תמוּנה בעיר… אוּלי לא היטיב לעשׂוֹת, שלא הלך לראוֹת בהצגה… אבל עם זוֹ, עם נחמה, איך אפשר ללכת?… היא היתה מתרפּקת עליו וּמשמיעה לוֹ רמזיה הלא טהוֹרים… בררר…

לאחר רגעים מעטים נשמעוּ גם במבוֹא קוֹֹלוֹת. קוֹלה של מאדאם ויגדוֹרוֹב הדוֹבר רוּסית נתבּלט ברוּר:

– רק לחצי שעה אכנס. “סבא” בודאי שוֹכב ער וּמחכה לי. תמיד הוּא מחכה לי במיטה ער.

– אפשר נוֹריד גם את גוֹספּוֹדין ויגדוֹרוֹב?… ־ היסס קולה העצבני של הגברת גוּבּרנאטוֹר.

– באמת, יהיה מעניין מאוֹד… ־ ענה קוֹל אשה שלישית. הקוֹל היה מוּכּר מאוֹד לטרוֹי, אך לא יכוֹל לזכוֹר למי הוּא. קוֹל מתוֹק, נגיני. אי ידיעה זוֹ הטילה בוֹ גירוּי של עֵרוּת. הנשים נכנסוּ לדירתה של הגברת גוּבּרנאטוֹר. מיד היה שם אוֹר וקוֹלוֹת צחוֹק מילאוּ את חדר המרפּסת המרוּחק.

“מי האשה השלישית?…” לא מצא לוֹ טרוֹי מנוּחה והתהפּך על מיטתוֹ, “קוֹל ערב וכל כך מוּכּר לי… כל כך מוּכּר…”

בעוֹד הנשים צוֹחקוֹת שם במרפּסת המזוּגגה, שכב טרוֹי באפילה וידע, כי לא יוּכל לישוֹן עוֹד. לאחר שעה קלה ירד, הדליק את המנוֹרה וישב שוּב על קירקיגוֹרד. שעוֹן הכּיס שעל השוּלחן הראה אחת עשׂרה וחצי. מתחילה הטרידוּהוּ קוֹלוֹת הנשים בפנים הדירה. על פי צילצוּל הכלים הכיר, כי הוּכן שם תה. הוּא גם ביקש להבחין מה ידברוּ שם הקוֹלוֹת. אך לא הבחין כלוּם. אחר נשתקע שוּב בספר ולא שמע עוֹד כלוּם.

כשצילצל השעוֹן בפנים חצוֹת, ניעוֹר מקריאתוֹ. הנשים יצאוּ מן הדירה, והוּא שמען מדברוֹת במבוֹא, ליד המדריגוֹת, מאחוֹרי דלת חדרוֹ. מאדאם ויגדוֹרוֹב עלתה במדריגוֹת וקוֹלה הכבוּש (שלא להעיר את הדיירים הישינים) נשמע מלמעלה. אחר כך יצאה וירה גובּרנאטוֹר עם האשה החוּצה, לרחוֹב. אבל אחרי רגע שבוּ. שתיהן עמדוּ והתלחשוּ מאחוֹרי הדלת.

“מי היא האשה?” עינה טרוֹי את זכרוֹנוֹ.

אצבע הססנית ניקשה על הדלת. טרוֹי נשׂא עיניו אל החלל האפלוּלי של החדר הגדוֹל.

־ לבוֹא! ־ קרא בקוֹל בלתי בטוּח.

נכנסה אשה הדוּרת קוֹמה, לבוּשה מעיל חוֹרפּי, תחתיו שׂמלת נשף בהירה, מצנפת גנדרנית בראשה וצעיף על פניה. טרוֹי ניתר ממקוֹמוֹ: אשת ראש הועד! אחריה באה וירה גוּבּרנאטוֹר.

־ גוּטען אבּענד! ־ ניגנה האשה בקוֹלה בגרמנית ־ יסלח לנוּ, אדוֹני, שאנוּ מפריעוֹת אוֹתוֹ בשעה מאוּחרת. ראינוּ אוֹר ־ ונכנסנוּ לרגעים מספּר. אדוֹני לא רצה עוֹד לשכב, nicht wahr?

– כלל לא. מאפס מעשׂה ־ קראתי מעט.

– כך. – משכה האשה בקוֹל נגינה וּבנעימה אמהית ־ אדוֹני אל נכוֹן מרבה לקרוֹא… ולי אין סבלנוּת לקריאה. ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, כמה ספרים יפים יש! לא כן, וירה סלוֹמוֹנוֹבה?… אך המלחמה מטמטמת אוֹתנוּ. הידיעוֹת האיוּמוֹת, שאנוּ קוֹראים בכל יוֹם, נוֹטלוֹת ממנוּ כל אפשרוּת לקרוֹא דבר אנוֹשי… חדר נאה מאוֹד.

היא הפשילה את הצעיף מעל פניה היפים והעבירה עיניה על החדר.

– אין אסוֹן כשאין קוֹראים… ־ אמר טרוֹי.

לא, לא, אל יאמר כך ־ כשאדם אינוֹ קוֹרא הוּא נעשׂה ־ יסלח לי ־ בהמה… לא כן. וירוֹצ’קה?

הגברת גוּבּרנאטוֹר עמדה ככלי מלא בוּשה וניענעה בידה את מפתח דירתה. נתנה בטרוֹי את עיניה הנבהלוֹת וקראה:

– מר טרוֹי בודאי יסכים ללווֹת את הגברת אשת ראש הועד לביתה… אני חפצתי ללווֹתה, אבל איך אשוּב אחר כך יחידה? ־ סיימה בקוֹל בכייני.

– בחפץ לב. רגע אחד…

טרוֹי הוֹציא מארוֹן הבגדים מעיל חוֹרפּי קצר וּלבשוֹ.

– בבקשה!

הם יצאוּ לחדר המדריגוֹת. אשת ראש הועד נשקה לגברת גוּבּרנאטוֹר על מצחה:

– תבוֹאי אלי, יקירתי, מחר אחר הצהריים. אחכה לך.

אחר יצאוּ שניהם לרחוֹב. הרחוֹב היה אפל. כל הפרבר היה שרוּי באפילה רכּה ועמוּקה מאוֹד. לא נשמע קוֹל. היתה צינה טחוּבה מעט. שירטוּטי הבתים הקטנים נתפסוּ בקוֹשי. טובֹ שיש מדרכה עד בית ראש הועד. אחר פּסיעוֹת אחדוֹת אמרה האשה:

– ישלב נא ידוֹ בזרוֹעי. איני רוֹאה אוֹתוֹ.

– אה, בחפץ לב.

טרוֹי נתן ידוֹ תחת זרוֹעה המליאה והאמיצה של האשה בת החמישים. היד נלחצה אל מחוֹך קשה. צעדיהם העלוּ הד, שנדמה לטרוֹי כנשמע בכל הפרבר.

– ואם ימצאנוּ המשמר? ־ שאל טרוֹי שאֵלה בלתי אבּירית כלל.

– אין דבר, השוֹמרים מַכּירים אוֹתי, ־ גחנה האשה אל אוֹזנוֹ. ריח בּוֹשׂם נדף מפניה.

הם עברוּ את רחוֹב הרצל וּפנוּ אל רחוֹב השׂדירוֹת.

– למה אין אדוֹני מבקר בביתנוּ? אנשים אירוֹפּיים הם אוֹרחים רצוּיים אצלנוּ…

– איני רוֹצה להטריד את כבוֹד ראש הועד.

– נמצא לנוּ פינה ונשב ונשׂוֹחח לחוּד… אדוֹני יבוֹא, לא כן?

– אשתדל.

הגיעוּ עד הבית.

– וּבכן, אדוֹני מבטיח לבוֹא?… חן חן על הליווּי. Auf Wiedersehn!

קוֹלה ליטף את הלב.

היא לחצה את ידוֹ בנעימוּת ועלתה במעלוֹת המרפּסת. שׂפת השׂמלה הבהירה נראתה בעלוֹתה.

כדי להימנע מפגישה עם המשמר (הדבר עלוּל היה לעלוֹת לוֹ בלינה בבית הסוֹהר ביפוֹ) הקיף את השדירוֹת והלך דרך הרחוֹב, שגר בוֹ קוֹדם אצל האלמנה מירקין. הבית עמד עזוּב וריק. עיניו, שנסתגלוּ כבר לחשיכה, הבחינוּ כי חלוֹן חדרוֹ היה פתוּח מאחרי שבכת הברזל. עמד רגע והסתכל בחלוֹן. מעל סף החלוֹן, מאחרי השבכה, התרוֹמם איזה בעל חיים, נעץ בוֹ שתי נקוּדוֹת יוֹקדוֹת והשמיע קוֹל יללה. יללת החתוּל מתוֹך החדר השוֹמם, שהיה חדרוֹ, הטילה בלבוֹ רגש לא נוֹח.

הוּא נחפּז משם דרך סימטא קטנה (נדמה לו, כי מישהוּ עוֹקב אחריו) עד שיצא אל מוּל צריף בית הכנסת השוֹכן בצל בית ויגדוֹרוֹב. הוּא נכסף להיוֹת שוּב בחדרוֹ. הפרבר היה כמת כוּלוֹ.

כשבא אל הרחבה שלפני הבית, חמק צל אדם, כדמוּת אשה, לצד רחוֹב הרצל. הוּא עוֹד שמע את הצעדים המתרחקים ורצים.

כברק תימהוֹן ביתק את מוֹחוֹ: נחמה?!

אך מיד נזף בעצמוֹ: דעתך נטרפה עליך? היא ישינה במיטתה בחדר אחד עם אחוֹתה חוֹלת האנגינה. ואוּלי לא היה כל זה אלא פרי דמיוֹנוֹ המגוֹרה בערב מוּזר זה?… אף על פי שצעדי הדמוּת הבוֹרחת עוֹד הידהדוּ באוֹזניו.

הוּא נכנס לחדרוֹ ונעל את הדלת במפתח. מישש והגיע עד מיטתוֹ. התפּשט את בגדיו והניחם על הכיסא הסמוּך, כהרגלוֹ, שכב והתכסה יפה בשׂמיכה. הוּא התאמץ לכפוֹת על עצמוֹ את השינה. אך מוֹחוֹ היה עֵר עד לכאב. מחשבוֹת ודמיוֹנוֹת מוּזרים שרצוּ בוֹ בלי הרף ולא יכוֹל לטוֹרדם.

אחרי זמן מה נדמה לוֹ, שהוּא שוֹמע פּסיעוֹת חשאיוֹת בחדר המדריגוֹת. הרים ראשוֹ מן הכר והקשיב. משהוּ רישרש ליד דלתוֹ. אחר שמע בדוֹמה לשׂריטה בדלת. ואחרי הפסקה קצרה – שלוֹש דפיקוֹת זהירוֹת. הוּא השליך מעליו את השׂמיכה וישב באחת. הדפיקוֹת נשנוּ. ירד וניגש עד הדלת.

– מי שם? ־ שאל בלחש חוֹדר.

– אני… נחמה… פּתח לי, יקירי, ־ ענה מאחרי הדלת לחש רוֹעד.

– מה את רוֹצה? ־ רגז לחשוֹ.

– פתח לי. אני משתגעת… ־ ענה לחשה, מתרפּק על הדלת הנעוּלה.

טרוֹי שתק רגע. אחר תסס בחרוֹן:

– לכי, לכי, אין לי צוֹרך במשוּגעוֹת…

– אם כן, לא תפתח?…

– לא! ־ חתכה תשוּבתוֹ.

רגעים מספּר היתה דממה מתוּחה. אחר הגיע לאוֹזנוֹ כקוֹל צחוֹק עצוּר ופסיעוֹת מתרחקוֹת לאִטן.

הוּא עמד כצמוּד אל הדלת, כוּלוֹ קשב. לבוֹ סער וּמוֹחוֹ היבהב. רגליו היחיפוֹת לא הרגישוּ בצינת הרצפּה.

 

[כג] יובל קטן    🔗

הרוֹפא ד"ר ציפּין, הזקן הצפוּד בלבוּש שׂרד ירקרק של יוּז־בּאשי, היה חביב היישוּב, לא רק מפני שהיה דיאגנוֹסטיקן מצוּיין וּמנהל בית החוֹלים הקטן על גבוּל נוה שלוֹם, שהרבה להיטיב עם עניי היישוּב בשרוֹן, אלא גם בשל היוֹתוֹ בא כוֹחוֹ של הועד האוֹדיסאי ועשׂה כל מה שביכוֹלתוֹ כדי לקיים בשנוֹת הרעה את קוֹמץ מוֹסדוֹתיו בארץ. וחיבה יתירה נוֹדעה לוֹ מאת המוֹרים של בית הספר הגדוֹל בנוה צדק, בית ספר זה לנערוֹת, שהיה מתכּלכּל על ידי אוֹתוֹ ועד שבאוֹדיסה, שד“ר ציפּין, מטוֹבי הביל”וּיים, היה בא כוֹחוֹ הצנוּע והנאמן עד למסירוּת נפש. מוֹרים אלה, כוּלם אנשי צוּרה בגיל הבּינה על מנהלם יפה הרוּח, היוּ כעין משפּחה אחת, ועוֹנג היה לראוֹתם יחד, שישה אוֹ שבעה במספּר, עוֹלים לעת הצהריים מנוה צדק אל הפרבר, צוֹעדים מעדנוֹת מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ של המנהל יפה הקוֹמה וּמטוּפּח הזקן, לבוּש הפּלירינה האמנוּתית, מטים אוֹזן לדבריו ונהנים מכל משפּט היוֹצא מפיו מסוּגנן וטוֹב טעם. הם כיבדוּ את מנהלם איש התרבוּת עד לידי הערצה וסלחוּ לוֹ כמה מחוּלשוֹתיו הקטנוֹת. חוּלשוֹת שמקוֹרן בחיי רוָקוּת מפוּנקים.

רבה היתה הידידוּת בין המנהל וּבין ד"ר ציפין. לעתים קרוֹבוֹת נזדמנוּ יחד לשׂיחה על עסקי המוֹסד החינוּכי הגדוֹל ועל תקציבוֹ, שהיה קשה בשנוֹת המלחמה כקריעת ים סוּף, ואגב דיבּרוּ גם במאוֹרעוֹת העוֹלם והיישוּב בארץ. מחשבתוֹ של הרוֹפא היתה בהירה וחדה כאיזמל, ואף על פי שדיבּוּרוֹ היה מגוּמגם מעט וּמעוֹלם לא הוֹציא מפיו בבת אחת אלא משפטים קצרים אחדים, היוּ דבריו מכניסים תמיד אוֹר גדוֹל בעניין הנידוֹן. ויוֹתר ממה שהיה מסביר בדבריו, היה מסביר בשתיקתוֹ האירוֹנית קצת, על המקטרת הקצרה הנוֹפלת כמחייכת על זקנקנוֹ חסר הצבע, וּבמבט עיניו הצלוּלוֹת, היוֹשבוֹת למוֹ ארב תחת המשקפיים העממיים, ההדוּקים אל אוֹזניו בחוּטי בּרזל פּשוּטים. גם כשלא אמר כלוּם, היה לוֹ לבעל דברוֹ הרוֹשם, לאחר שהלך ממנוּ, כי כך וכך יעץ לוֹ העסקן רב הניסיוֹן. פניו היו כפני סאטיר טוֹב לב, ועוֹרם קרן תמיד מבפנים באוֹר הנפש היפה. מיוֹם שנקרא לשרת כרוֹפא בצבא, היה יוֹשב בקביעוּת עם המחנה בבאר שבע, וּמשבא לפרבר מיהר לחבוֹש את אתוֹנוֹ כדי לבקר את חוֹליו הקבוּעים ואת “בית ספרוֹ” בנוה צדק ולעשׂוֹת בשביל העניינים היישוּביים המוּפקדים בידוֹ.

באחד מימי שבט מלאוּ כך וכך שנים מיוֹם עלוֹתוֹ לארץ, והמנהל ד"ר חוֹטר רמז למוֹריו, שכדאי היה לציין את היוֹם הזה “באיזה אוֹפן”. מוּבן שבשנה כתיקנה היה היישוּב כוּלוֹ נוֹתן כבוֹד לעסקן החרוּץ והישר הזה, ועכשיו שהיישוּב מדוּלדל וּמדוּכדך, חייבים לפחוֹת הם, מוֹרי המוֹסד החינוּכי הגדוֹל, שד"ר ציפין הרבה כל כך להיטיב עמהם (רק לפני ימים מספר השׂיג סכוּם הגוּן לסילוּק החוֹב של משׂכוּרתם), לעשׂוֹת “איזה דבר”. המוֹרה קצר הקוֹמה וארך הזקן, שבגילוּי ראשוֹ היה מראהוּ ככוֹמר רוּסי, בעל הבּאריטוֹן החזני, נתלהב לדברי המנהל, הרקיד את זקנוֹ והציע הצעוֹת שוֹנוֹת וּמשוּנוֹת, וחביריו החרוּ החזיקוּ אחריו, אך המנהל בראוֹתוֹ את התלהבוּתם של מוֹריו הטוֹבים, שעוֹברת את גבוּל הטעם היפה, היטה את ראשוֹ חמוּד התלתלים אל כתיפוֹ, צימצם את עיניו תחת משקפי הזהב ואמר בלשוֹן לימוּדים:

– רבוֹתי, אין להפריז. ד"ר ציפין אל נכוֹן יסרב לכל כבוֹד. יוֹדעים אנוּ את האיש ואת שׂיחוֹ. אבל אני אדבר עמוֹ. עוֹד הערב אדבר עמוֹ. דוֹמני, שהוּא במקרה בבית.

מאחר שהמנהל בעצמוֹ קיבל על עצמוֹ לדבר עם בעל היוֹבל, נסתתמוּ כל ההצעוֹת. בטוּחים היוּ, שהעניין יסוּדר על הצד היוֹתר טוֹב.

והנשף נקבע בביתוֹ של הרוֹפא ביום החמישי בערב, אוֹ כמוֹ שהקפּיד לוֹמר המוֹרה הזקן, “אוֹר ליוֹם ויו”. השתדלוּ אצל ראש הועד וראש הועד השתדל אצל ראש תחנת המשטרה (באמת השתדל בדבר מזכּיר הועד, קריס) והוּרשה “לכמה אנשים” לחזוֹר לבתיהם עד חצי הלילה. הוֹאיל וכך, השתמשוּ גם כמה מוֹרים של בית האוּלפן וגם מספר לא מוֹרים וּבאוּ אל הנשף (דבר קטן, בשתים עשׂרה בלילה יוּכלוּ לעבוֹר ברחוֹב!) לכבד את בעל היוֹבל וליהנוֹת מעט מקיבוּץ אנשים שאינוֹ מצוּי בימים אלה.

שתיים מנשי המוֹרים, יחד עם הנערוֹת בנוֹתיו של הרוֹפא (אלמן היה האיש) טרחוּ לשרת את הקהל בכיבוּד מן הנמצא: מעט יין כרמל וּרקיקי דבש קטנים, תפּוּחי זהב קטנים וּשקידים וכוֹס תה עם קערית של מרקחת ענבים. ואף שהכיבוּד מוּעט ודל היה, היתה השׂמחה גדוֹלה. המוֹרים וּנשיהם החזיקוּ טוֹבה מרוּבה לעסקן האהוּב, שהצילם מחרפּת רעב, וּביוֹתר ביקשוּ לעשׂוֹת רצוֹנוֹ של המנהל, שרצה לכבד את העסקן ידידוֹ.

בעל השׂמחה, שקיבל שוּב חוּפשה לשבוּע ימים, איחר לבוֹא. הוּא הלך לביקוּר ערב בבית החוֹלים שלוֹ, והוֹאיל ונמצא שם חוֹלה מסוּכן לאחר ניתוּח קשה, נשתהה שעה ארוּכּה. בת הזקוּנים מירוֹצ’קה, נערה צנוּמה וּבעלת יוֹפי מקוֹרי, שצמוֹת זהב לה ועיניים פיקחוֹת עצוּבוֹת, הוֹפיעה על סף האוּלם (חדר מרכזי גדוֹל, כסיגנוֹן המזרח), שירבבה את פניה ולחשה בקוֹל נשמע יפה: “אבא בא. הוּא שם!” והצביעה על חדר הקבלה של הרוֹפא. הקוֹל עבר כלחש עלים בכל קהל הצפוּף, והמנהל ד"ר חוֹטר, שישב דרך חירוֹת על הספּה, מוּקף מוֹריו החביבים, נתן אוֹת לשתיקה וכל הקהל נדם מתוֹך חיוּך של ציפיה. כשנכנס הרוֹפא חבוּש הקוֹלפּאק של יוּז־בּאשי, המשקפיים על עיניו הצוֹחקוֹת והמקטרת חוֹצה את זקנקנוֹ האפוֹר כצוֹחקת גם היא – קמוּ כל הנאספים כאיש אחד וערכוּ לוֹ קבלת פּנים סוֹערת. הזקן ניענע בידוֹ כאוֹמר: “שבוּ על מקוֹמוֹתיכם, אל תהיוּ שוֹטים!” ועמד מעפעף בעיניו. את חגוֹרת העוֹר הניח בחדר הקבלה והמעיל הצבאי הירקרק הקיף את מוֹתניו ברפיוֹן, בצוּרה מבדחת מעט. הוּא סילק מעל ראשוֹ את הקוֹלפּאק, הביט סביביו וּזרקוֹ אל המנהל, שתפסוֹ בשׂמחת נער. מצחוֹ נתגלה בכל אצילוּת רוֹחבוֹ. הוּא מילמל עברית:

– מה? באמת אתם רוֹצים לעשׂוֹת לי “יבּלת”? כך, נדמה לי, אוֹמרים בעברית… לא כך?…

החוֹכמה נתפשטה מהר באוּלם והכוֹל צחקוּ. אשת ראש הועד, שגם היא היתה שם (ראש הועד עצמוֹ מבקר במוֹשבוֹת הגליל במקוֹם הד"ר פישר. חבל!), לא הבינה את החוֹכמה, וגם כשהסבירוּ לה ברוּסית, לא תפסה ואמרה: “אם כן, מה יש לצחוֹק?”, ואז צחקוּ העוֹמדים שם עוֹד יוֹתר.

הציעוּ לבעל השׂמחה שישב בראש השוּלחן ולא רצה:

– בראש השוּלחן הזה אני יוֹשב בכל יוֹם – אם כן מה החידוּש?

והוּא התהלך בין הנאספים, מכיסא לכיסא וּמספּה לספּה, מתעכב ואוֹמר שתיים שלוֹש מלים חביבוֹת, מעוֹרר לשתוֹת מן היין ולטעוֹם מן הפירוֹת.

– אין כאן שוּם דבר שיכוֹל לקלקל את הקיבה. בכלל, המלחמה ריפאה את רוֹב חוֹלי המעיים. אין טוֹב למעיים ממאכלים פשוּטים מקצת מחסוֹר… אני אוֹמר לכם כך כרוֹפא.

לאחר שהתהלך זמן מה ו“הצחיק” בנעימוּת את קהל מכבדיו, נתרצה סוֹף סוֹף וישב על הספה לימין המנהל ידידוֹ. זה פינה לוֹ מקום ברוֹב חן וחביבוּת, כדרכוֹ, לכשרצה. מיד נצטוֹפף שם חוּג לא קטן שהקשיב לשׂיחת הגדוֹלים. המוֹרה ארך הזקן עמד בפאת הספּה, זקנוֹ מלוּכסן על חזהוּ וכפוֹ כפוּיה על אוֹזנוֹ שייטיב לשמוֹע. אף כי שמר על עמידתוֹ כמוֹרה ותיק, היוּ כל פניו זוֹרחים מנחת רוּח כמעט ילדוּתית.

חבוּרוֹת חבוּרוֹת ישבוּ ועמדוּ ושׂוֹחחוּ בעליזוּת,

מפצחים שקידים וקוֹלפים תפוּחי זהב, מי בסכּין קטנה לתוֹך צלחת וּמי באצבעוֹת באויר. הגדיל לעשׂוֹת במלאכה זוֹ המוֹרה לזמרה בעל המראה הסלאוי, שנעץ את ציפוֹרניו בקליפּה הזהוּבה וּפשטה מעל בשׂר הפּרי בפנים של רוֹצח, לצחוֹקן של הצעירוֹת, כוּלן תלמידוֹתיו וחבירוֹת במקהלתוֹ, מחזיק את התפוּח מוּל חזהוּ והקליפה מתיזה את האֶתר הריחני על פניהן. רוּחוֹ היתה בדוּחה עליו, שבתוֹכנית הנשף היתה זמרה במקהילה, ואף כי חסרוּ כמה קוֹלוֹת ראשוֹנים (הטינוֹר והבּאריטוֹן המשוּבחים שימשוּ בשעה זוֹ מתוּרגמנים באיזה מקוֹם בתראקיה), עוֹד אפשר היה לשיר את “הללוּיה” להנדל וּתפילה אחת של ליבאנדוֹבסקי. הוּא העמיד פנים, שאינוֹ יכוֹל לנצח על “מקהילה כזאת”, אבל נהנה שהמקהילה בכל זאת תשיר הערב. הצעירוֹת “החניפוּ” לוֹ כמה שיכלוּ על ידי התקרבוּת יתירה והגשת כיבוּד בלי סוֹף.

פתאוֹם הרים המוֹרה ארך הזקן את זקנוֹ, העמידוֹ באלכסוֹן, והכריז:

– הסוּ, רבוֹתי. הד"ר ציפין (נוֹהג היה להוֹסיף ה“א לתוֹאר ד”ר) יקרא לנוּ מכתב שקיבל מאדם אחד, שנמלט לפני זמן קצר מרוּסיה לקוֹשׂטא.

– איך הגיע המכתב? – שאלוּ שתי נשים בבת אחת.

– הד"ר ציפּין אוֹמר: ־ העביד המוֹרה את הבּאריטוֹן שלוֹ ־ בתחנת לוֹד פּגשׁוֹ בחוּר אחד מבחוּרינוּ העוֹבדים בצבא התוּרכּי וּמסר לוֹ את המכתב. אבל מה נעשׂה והמכתב כתוּב רוּסית?

– אין דבר, יהא רוּסית, יוֹתר טוֹב. ־ קראה אשת ראש הועד והתקרבה אל הספּה.

ד"ר חוֹטר פּינה לה ברוֹב אבּירוּת מקוֹם לשׂמאלוֹ.

הרוֹפא העלה מכיסוֹ פּיסת נייר מעוּכה, פּתחה וּביקש נר. בתוֹ הגדוֹלה לקחה מעל השוּלחן פּמוֹט והחזיקתוּ לפניו, והוּא קרא בקוֹל רם וּבהבלעת מלים את הכתוּב במכתב. היתה דממה עצוּרה בחדר. לא הכוֹל שמעוּ, אך ממה ששמעוּ נוֹדע להם, כי לאחר רצח ראספּוּטין בדצמבּר היוּ הרבה מרידוֹת ברוּסיה. השלטוֹן נמצא במבוּכה רבה. הצבא – במצב של התפוֹררוּת. המהפיכה קריבה וּבאה כחתף. מי יוֹדע אם לא תדרוֹש דם יהוּדי (שמן המשחה הידוּע על גלגלי כל מהפּיכה). אבל הכוֹל מחכים לה. עוֹד מעט והשעה הגדוֹלה תצלצל. עמי רוּסיה הגדוֹלה יפרקוּ עוּלם… ־ הרוֹפא גמר לקרוֹא. גם הוּא וגם האחירים היוּ נרגשים.

– אבל איך ישפּיע הדבר על המלחמה? האם לא תביא המהפּיכה את רוּסיה לידי כריתת ברית שלוֹם עם גרמניה, וזוֹ תשחרר את כל צבאה בשביל חזית המערב?… ־ הביע את דאגתוֹ המוֹרה להיסטוֹריה, הגבר הגבוֹה ויפה העיניים, והביט אל אשת ראש הועד לראוֹת את רוֹשם דבריו.

היא ניענעה לוֹ בראשה היפה וצימצמה את שׂפתיה להסכּמה.

– וּמה יהא עלינוּ פּה בארץ? נישאר עבדים אצל ג’מל־פּחה? ־ הקשה לשאוֹל אחד ממוֹרי בית האוּלפן.

– אל תדאגוּ, ־ פּסק ד"ר ציפּין והשיב את המכתב לכיסוֹ ־ רוּסיה החוֹפשית תילחם בעריץ הפּרוּסי ביתר עוֹז.

– גם אמריקה עוֹמדת להצטרף למעצמוֹת ההסכּמה, ־ סייע המנהל ד"ר חוֹטר (הוּא העריץ את האנגלוֹסאכּסים) ־ והיא תכריע את הכּף.

– עד שהיינקים יגיעוּ לצרפת – יהיוּ הפּרוּסים בפאריז. הם כבר היוּ שם פעם… – לא זז המוֹרה להיסטוֹריה מעמדתוֹ.

– אוּלי שמע הד“ר ציפּין על פעוּלתוֹ של הד”ר וייצמאן בלוֹנדוֹן? ־ שאל המוֹרה ארך הזקן.

המורה להיסטוֹריה ניענע בידוֹ והתרחק. מיוֹם שמת הרצל לא האמין בשוּם מנהיג ציוֹני.

– יש שמוּעוֹת שוֹנוֹת. ־ ענה בעל השׂמחה ־ כל זמן שאוּסישקין לא הוֹפיע על ה“ארֶינה” אין לי אֵמוּן בפעוּלוֹת. אני חוֹבב ציוֹן ואין לי אמוּנה יתירה בפוֹליטיקה. בפרט בפוֹליטיקה שלנוּ, היהוּדים. זוֹ יש לה ערך – אם יש מאחריה תוֹתחים וצי. ואנוּ מה לנוּ כי נשׂחק בפוֹליטיקה? המעט שעשׂינוּ בארץ נצטמק בשנוֹת המלחמה. גם אחרי המלחמה נצטרך לעבוֹד עבוֹדה קטנה, עקשנית. זוֹ הדיאגנוֹזה שלי. ־ הוּא יצא הפעם מגדרוֹ ונאם כמעט נאוּם.

– אתם שוֹמעים? קרא המוֹרה ארך הזקן והעלה מחזהוּ אנחה עמוּקה. המוּנח דיאגנוֹזה בפי הרוֹפא־העסקן עשׂה עליו רוֹשם חזק.

– תחת שלטוֹן בריטי… ־ ניסה המנהל להשׂיג על דברי ידידוֹ.

– חביבי, עוֹד לא טעמנוּ אוֹתוֹ… אפשר מאוֹד, שטעמוֹ לא יערב לנוֹ, הציוֹנים…

הוּא קם מן הספּה ועמד במעיל הצבאי הרחב, ראשוֹ מוּטה הצידה ועוֹר פּניו קוֹרן שקוּף ונאצל. גם המקטרת התלוּיה בפיו היתה כזוֹרחת. הוּא השׂיא את אוֹרחיו לעניין אחר:

– ברוּך השם, שילמנוּ את החוֹב… וּמה עשׂיתם, רבוֹתי,

בצ’יקים? מכרתם אוֹתם בהפסד? על זה אני מצטער באמת. נשתה לחיים. קחוּ, קחוּ, כל עוֹד יש מה לקחת… אבל, כמוּסכּם, בלי נאוּמים.

המנהל פּתח בברכת “לחיים” ואחריו בירכוּ ושתוּ האחירים. גם הנשים שתוּ גביעים קטנים. אז רמז המוֹרה לזמרה בעינוֹ למישהוּ. קפץ בחוּר מתלמידי השמינית של בית האוּלפן והתחיל מסדר את המקהילה. כל החבירים התייצבוּ זה בצד זה וזה מאחוֹרי זה, גבוֹהים וּנמוּכים, שחוֹרים וּבהירים, שוֹנים בלבוּשיהם, מתוּחים וחגיגיים מאוֹד, ממתינים למטה המנצחים של המוֹרה האהוּב. הוּא עשׂה כלא נוֹגע בדבר, בחר לוֹ שני שקידים בקליפּתם, נתנם זה על זה וּפצחם בין אצבעוֹתיו החזקוֹת וזרק את תוֹכם אל פּיו.

– מה הוּא עוֹשׂה שהיוֹת? ־ לא יכוֹל המוֹרה ארך הזקן לכבּוֹש את יצרוֹ המוּסיקאלי, וכעבוֹר רגע השמיע בנהימה את הפּתיחה של השיר הדתי.

קרן אוֹר חלפה על פּני המוֹרה לזמרה. במטפּחת צחוֹרה מחה את שׂפמוֹ העבה, נטל מעל המזנוֹן את המטה הקטן המוּכן שם ועמד לפני בני המקהילה. הם נתמתחוּ עוֹד יוֹתר. ניכּר היה שלבּוֹתיהם דוֹפקים בחוֹזקה. הוּא החזיק את המטה רגע ממוּשך דוֹם, רצע בעיניו כל חבר וחבר למקוֹמוֹ, אחר עשׂה את התנוּעה המקוּוה, וקוֹלוֹתיהם של המזמרים פּרצוּ ברננה רוֹעדת, קוֹלוֹת לעוּמת קוֹלוֹת עוֹנים ואוֹמרים, שוֹנים וּמשלשים באימה וּבקדוּשה.

הקהל ברוּבוֹ לא יכוֹל לשבת וקם גם הוּא כל כך קרוֹבים העוֹמדים ואיך אפשר לשבת לפניהם?

כשסיים מתוֹך תנוּעת חיתוּך נמרצה, פּרצוּ השוֹמעים

במחיאוֹת כפּיים. המקהילה ביקשה לשיר גם את התפילה של ליבנאדוֹבסקי, אך המוֹרה משך בכתיפיו וּפנה אל השוּלחן ליטוֹל שוּב מן השקידים המתוּקים. נתפּזרה המקהילה בלי רצוֹן, ואחת מנשי המוֹרים הכריזה:

– עכשיו נגיש את התה.

בשעת שתיית התה המהבּיל מתוֹך הספלים השוֹנים, מי בישיבה וּמי בעמידה, דיברוּ הכוֹל בעירבוּביה, וּבעל היוֹבל מצא את עצמוֹ פתאוֹם יוֹשב בראש השוּלחן, מימינו אשת ראש הועד וּמשׂמאלוֹ ידידוֹ המנהל, היוּ מתלוֹצצים וצוֹחקים, עד שהמנהל, שלחייו האדימוּ יפה מן היין והתה, קרא בקוֹל:

– ד"ר ציפּין יספּר לנוּ זכרוֹנוֹת מן הזמן ששימש עגלוֹן בין יפוֹ לירוּשלים.

– לא, לא, ־ ניענע הרוֹפא בידוֹ לסירוּב ־ איני יכוֹל לזכוֹר את הימים הטוֹבים ההם בלי צער… אספּר לכם על שלוֹשה שבוּיים אנגלים שראיתי השבוּע בירוּשלים.

– שבוּיים אנגלים?! – קראוּ אחדים בתמיהה והתקרבוּ יוֹתר.

– הלכתי ברחוֹב יפוֹ שבירוּשלים, והנה הקהל מתחיל רץ מכל העברים ועוֹמד בפאת המדרכוֹת. פּלוּגת צבא תוּרכּי עם תזמוֹרת בראש הוֹבילה שלוֹשה שבוּיים אנגלים, שנשבּוּ בחזית הדרוֹמית: שניים גבוֹהים ורזים וּביניהם אחד נמוּך ושמן. צריכים הייתם לראוֹתם: כמוּבלים לחוּפּה. שלוֹשתם הלכוּ בלי נשק, אך לבוּשים כהוֹגן, דיברוּ זה אל זה וצחקוּ, ניענעוּ ראשיהם לקהל וצחקוּ. גם הקהל לא יכוֹל להתאפּק מצחוֹק. אחר מחאוּ כף, ואיש לא ידע למי: לשוֹבים אוֹ לשבוּיים… אני אוֹמר לכם סצינה. נדמה היה: ירוּשלים כוּלה מתפּקעת מצחוֹק…

סיפּוּרוֹ היה במתינוּת, בפנים של סאטיר והמקטרת צוֹחקת בזוית פיו, והקהל לא יכוֹל להתאפּק וצחק גם הוּא.

הסיפּוּר עוֹרר שוּב את השׂיחה על המלחמה ועל עסקי מדינוֹת. שׂיחה זוֹ ארכה הרבה. אחר שׁרה המקהילה את התפילה. גם הפּעם בהצלחה מרוּבה.

האויר בחדר היה דחוּס וּמחניק, אך מפני הרוּח והגשם שבחוּץ אי אפשר היה לפתוֹח חלוֹן אוֹ דלת, ועל זה הצטער בעל השׂמחה.

לסוֹף הציע המוֹרה ארך הזקן, שהד“ר ציפּין ישיר את הפּזמוֹן “יוּקים בּמבּה”. איש לא ידע לשירוֹ כמוֹהוּ. הוּא העלה עמוֹ את הפּזמוֹן המבדח הזה בשנת 1882 והיה לוֹקח בוֹ שבי את לב הביל”וּיים חביריו. קוֹלוֹ היה חלש וּפגוּם, אך הוּא ידע ליתן בנעימה התפילה תבל של הוּמוֹר וכוֹח, שהיה מלהיב את השוֹמעים. הפּזמוֹן היה חסר תוֹכן, רק מלים מעטוֹת חוֹזרוֹת ונשנוֹת ללא טעם, כגוֹן: האק די לאקשין, בראָק די פייפיל!", אך יחד עם הליווּי בפי הקהל, העוֹלה ויוֹרד עם תנוּעוֹת הרוֹפא המנצח, בהקישוֹ בשני מזלגוֹת שבידיו: “יוּ־קים בּמבּה, יוּ־קים בּמבּה” בחזרה שאין לה סוֹף – היה מביא את הקהל לידי התלהבוּת כל החוּשים, עד כדי התרגשוּת של צחוֹק משוּנה.

בתחילה סירב הרוֹפא:

– הניחוּ לי, מה אתם רוֹצים: עבר זמני בתוֹר מזמר. יוֹבלי יוֹכיח…

אבל המוֹרים לא הרפּוּ ממנוּ, אז נענה סוֹף סוֹף. “מקהילתוֹ” (המוֹרה לזמרה כקוֹל ראשוֹן) כבר עמדה הכן לפניו, כבר אחז בידוֹ את שני המזלגוֹת להקיש בהם על הטס שהוֹחזק כנגדוֹ וּכבר פתח בנהימה חרישית, והנה – נפתחה בחוֹזקה הדלת מבחוּץ. גל של צינה פּרץ לאוּלם.

שני שוֹטרים ערביים עמדוּ בפתח:

– פין אל חכּים? (היכן הרוֹפא?) ־ נשמע קוֹל האחד בדממה שנשתררה.

הרוֹפא הניח את המזלגוֹת ונדחק אל הפּתח.

השוֹטרים באוּ לקחתוֹ אל הקאימקאם ביפוֹ, שנתקף פּתאוֹם על ידי חוֹלי של הבּטן. הרוֹפא פּרש את חדר הקבּלה, ואחרי רגעים מספּר חזר משם לבוּש אדרת השׂרד וּביקש את הקולפּאק, שהיה מוּנח על מגדל המזנוֹן.

– חבל, נקראתי אל חוֹלה ביפוֹ. אבל אתם הישארוּ פּה עד שתים עשרה וסיימוּ את הנשף בלעדי. שלום, יקירי, שלוֹם! חוֹבה היא חוֹבה.

הוּא יצא לפני שני השוֹטרים אל הלילה והגשם.

הקהל הצטער מאוֹד, אך כוּלם נשארוּ עוֹד כשעה, עד שהשוֹמר הערבי השמן, עטוּף בעבּאיה של צמר, בא ואַלָתוֹ בידוֹ, דפק בה על הדלת, פתחה וקרא בקוֹל פּרא:

– חלס, כּוּל וַאחד אַ־בּיתוּ, יאללה! (חסל, כל אחד לביתוֹ, יאללה!).

 

[כד] זעקה בלילה    🔗

הסוֹפר שׂמחוֹן, איש חמוּדוֹת מסלסל ביוֹפיוֹ וּמהדר בלבוּשוֹ, ביקש מאת טרוֹי, שיקדיש לוֹ שתיים־שלוֹש שעוֹת בשבוּע לקריאת תרגוּמיו משירת היינה מתוֹך השואה עם המקוֹר. הסוֹפר המתרגם, יליד רוּסיה, לא היה בטוּח בידיעוֹתיו בלשוֹן הגרמנית, וּברצוֹתוֹ להוֹציא מתחת ידוֹ תרגוּם מתוּקן, ביקש לוֹ אדם הבּקי בלשוֹן זוֹ והוּא גם בעל טעם ספרוּתי, שיעבוֹר עמוֹ על תרגוּמוֹ ויעירנוּ מה שיש להעיר. על פי עצתוֹ של ד"ר חריזי פנה הסוֹפר אל טרוֹי בבקשתוֹ זוֹ, וּטרוֹי, אף כי פניו האדימוּ לשמע ההצעה, הסכים לה. בחיי השיעמוּם והריקוּת שבפרבר, שׂמח על ה“התבּדרוּת” הזאת, והיה נכנס ברצוֹן לביתוֹ של הסוֹפר היפה, הקפּדן וחם המזג, נסגר עמוֹ בחדר עבוֹדתוֹ הנאה, וקוֹרא מתוֹך ישיבת נחת בכוּרסה רחבה, כשהסוֹפר עוֹמד וּמשגיח מעל גבּוֹ, את חרוּזי התרגוּם הכּתוּבים בכתב יד נמרץ, יפה וּבהיר, הכוֹל בניקוּד וּבסימני פּיסוּק בתכלית הקפּדנוּת.

אוֹמנם פרוֹזאיקן היה הסוֹפר שׂמחוֹן והיה מקוּבּל כאחד המעוּלים שבמספּרים, אך במאוֹד מאוֹד נתאוָה לזכוֹת גם בכתר של משוֹרר, ואם קצרה ידוֹ מלהשׂיג את הכתר הנוֹצץ בשירה מקוֹרית – שלח אוֹתה בתרגוּם. טרוֹי הרגיש מיד בליקוּיים שבתרגוּם הפרוֹזאיקן, אף ניסה להעיר על קצתם לבעליו, אבל משראה את אמוּנתוֹ וּבטחוֹנוֹ ושכרוֹנוֹ של המתרגם, הסיח את דעתוֹ, כטבעוֹ, מן החסרוֹנוֹת והתבוֹננוּתוֹ היתה שוֹרה רק על היתרוֹנוֹת, שגם הם לא היוּ מעטים.

טרוֹי נתחבּב על הסוֹפר, ולפני כל קריאת השואה ואחריה היה מוֹשכוֹ לשׂיחה בעניינים שוֹנים, על פּי רוֹב בענייני ספרוּת ואמנוּת, שהיה מוֹצא בוֹ גם הקשבה יפה וגם הערוֹת של טעם, אף כי נאמרוּ בזהירוּת של ביישנוּת – מה שלא מצא ברוֹב חביריו הסוֹפרים, שקשבּם מפוּזר וּרצוֹנם תקיף לכסוֹת בדעתם על דעת חבירם.

בערב זה היה טרוֹי מפוּזר וּמדוּכא, שקיבל ידיעה על חוֹלי שתקף את אביו, אך על הסוֹפר נחה רוּח טוֹבה והוּא עיכּב את ידידוֹ בשׂיחתוֹ (הפעם סיפּר זכרוֹנוֹת מבדחים מימי ילדוּתוֹ, וּבספּרוֹ נתגלה בוֹ האמן המתאר בכל עוֹצם חוּשיו) עד אחרי חצוֹת, עד שטרוֹי קם מן הכּוּרסה ושלח מבּט גנוּב אל כוֹבעוֹ, שמוּטל היה על הספּה.

– מה השעה, כבר מאוּחרת? ־ התנער הסוֹפר כמוֹ מתוֹך חלוֹם קסם. הוּא השפּיל קוֹלוֹ, כדי לא לעוֹרר את אשתוֹ הישינה בחדר המיטוֹת הסמוּך.

– אחרי חצי הלילה. ־ לחש טרוֹי בלוֹבשוֹ את מעילוֹ ־ היה נעים מאוֹד לשמוֹע, אבל – כבר עת לישוֹן. שלוֹם!

– שלוֹם, יקירי. ־ אמר הסוֹפר, שסיפוּרוֹ הנשאב ממקוֹר זכרוֹנוֹתיו גרם לוֹ התרכּכוּת והזדכּכוּת של אמן – הנה אַעלה גפרוּר להאיר לך את המדריגוֹת.

– תוֹדה. אין צוֹרך. הירח מאיר יפה.

– שכחתי: עוֹד מעט חצי אדר. שמעת? שוּב יריוֹת תוֹתחים מצד עזה. החזית מתקרבת… נוּ, שלוֹם, חביבי. אל תשכּח לבוֹא ביוֹם הרביעי, אחרי הצהריים. ־ שיניו נקשוּ מעט בדברוֹ, אם מפני הצינה או מפּני היריוֹת, והוּא שיפשף ידיו זוֹ בזוֹ.

– כמוֹ שנדבּרנוּ…

– בשתי שעוֹת נגמוֹר את “אטא טרוֹל”.

– כמוֹ שנדברנוּ: בארבע. שלוֹם וליל מנוּחה. באמת מאוּחר. הלואי שלא ימצאני ה“משמר”. הם מחמירים מאוֹד בזמן האחרוֹן.

– מרגישים, כנראה, כי קרוֹב קיצם.

– מי יוֹדע? כבר קצה נפשנוּ בקץ הזה.

– יפה אמרת. שלוֹם ושלוֹם!

ברגע שיצא טרוֹי מבית ידידוֹ אל הרחוֹב הקצר והדוֹמם, השוֹכן מאחוֹרי בית האוּלפן הגבוֹה, באה הלבנה בענן כבד ורוּח עזה הגיחה מן הים וניענעה את העצים הרכּים והמעטים שבחזית הבתים. האויר היה ספוּג עצבוּת כבידה, שהמוּלת הים כמוֹ אישרה אוֹתה. הוּא עמד רגע, עוֹדוֹ מלא את חרוּזי התרגוּם ואת מראוֹת הכפר המתוֹארים ברוֹב חיוּת בפי הסוֹפר, וכמעט לא ידע לאיזה צד לפנוֹת כדי להגיע אל חדרוֹ. והנה בקעה וירדה אי מזה, מאחד הבתים הקרוֹבים, זעקה עמוּמה, רוֹצעת את האוֹזן וּמקפּיאה את הדם, והמלים נשמעוֹת מפוֹרשוֹת מאוֹד:

– רוֹצח מנוּול!… בשלך אאבּד את עצמי לדעת… רוֹצח! רוֹצח אב!… – ואחרי הפסקה של רגעים מספר שוּב אוֹתן המלים בשינוּי סדר, ועוֹד פּעם.

כמוֹ מתוֹך ציפּוֹרני ידיו ורגליו זעק האיש בקוֹל עבה, מזקין וצרוּד.

אוֹזני טרוֹי נעשׂוּ כאפרכּסוֹת והלכוּ אחרי קוֹל הזעקה בלילה הדוֹמם.

– הרי זה אצל גילר… צעקוֹת אלוּ אנוּ שוֹמעים כמה פעמים בשבוּע. ודוקא אחרי חצי הלילה…

הדברים ירדוּ כבוּשים מעל גזוּזטרת ביתוֹ הגבוֹהה של הסוֹפר, שיצא ועמד לבוּש רק חלוּק הלילה, נשען אל המעקה בין שני ראשי הבּרוֹשים הדקים המתנענעים ברוּח.

– קוֹל כמוֹ מעל העקידה… – העיר טרוֹי, כשעיניו נשׂוּאוֹת למעלה.

– נכוֹן מאוֹד. לא פּעם העירנוּ הקוֹל משנתנוּ… אך כבר הסכּנוּ עמוֹ. אשתי שוֹאלת אוֹתי לפעמים בבוֹקר: “מה זה? הלילה לא צעקוּ כלל אצל גילר…” נוּ, מהר יקירי, הביתה. מוּטב שתעשׂה קפנדריה, גזירה שמא יפגעוּ בך המנווּלים… אמש תפסוּ את לביא הזקן והביאוּהוּ לפני ה“קוֹמנדאר”. לא היה חסר הרבה, שיספוֹג על כפּוֹת הרגליים… גם אני נכנס. קר בחוּץ. שוּב ירייה… שלוֹם, שלוֹם!

טרוֹי שמע מלעלה את ניקוּש המנעוּל וסיבּוּב המפתח, וּמיד כבה שם האוֹר.

מן הקוֹמה השנייה בבית בוֹ גר גילר וּמשפּחתוֹ נראה אוֹר רפה, והבית כוּלוֹ היה מגוּשם, אפוֹר וּמתנכּר, כאילוּ קוֹל הזעקה המחרידה לא מתוֹכוֹ יצא. טרוֹי הלך הלאה ועיניו מצוּמדוֹת אל גזוּזטרתוֹ התלוּיה של הבית המסתוֹרי. ברזל המעקה הבריק בברק לח וקר לנוֹגה הלבנה, שנתערטלה שוּב מן הענן. והנה נפתחה הדלת ואל הגזוּזטרה יצא, לבוּש כוּתוֹנת לבנה, רחבת שרווּלים – גילר עצמוֹ. הרוּח טיפחה בבד כוּתוֹנתוֹ, אך הוּא לא שׂם לב. טרוֹי הכירוֹ מיד על פי גוּפוֹ המסוּרבּל, על פי המשקפיים שעל עיניו, על פי זקנוֹ הגזוּז, ועל הכוֹל – על פי הראש השלוּח לפנים והגב המעוּגל כנטוּי למלקוֹת. האיש נשען אל המעקה והביט למטה, אל המדרכה. כשראה את העוֹבר, קרא:

– מי הוֹלך שם?

– אני, טרוֹי.

– אה, אדוֹני… הוֹלך הביתה?

– כמוּבן. עוֹד מעט השעה אחת.

– אדוֹני שמע את הצעקוֹת?

טרוֹי נבוֹך:

– האם… בביתוֹ צעקוּ?…

– כמוּבן, בביתי. אני הצוֹעק… באוּ מים עד נפש. אני טוֹבע, אני נחנק…

– מה קרה?

גילר העביר את שתי ידיו על משען העץ שעל המעקה ברוֹב עצבּנוּת. הזכוּכיוֹת היוּ מוּנחוֹת על עיניו כשני כתמי אוֹר אטוּמים.

– מה קרה? כלוּם לא קרה… הוּא, בני הנחמד, מענה אוֹתי כך לילה לילה. מוֹצץ את דמי, מוֹשך את הגידים מבשׂרי… בטוּח אני, שיקרה אסוֹן… אוֹ אני – אוֹ הוּא… לשנינוּ אין מקוֹם בעוֹלם הזה… אין מקוֹם…

– אדוֹני מתכוין בודאי לבנוֹ הגדוֹל. והרי גם זה עוֹדנוּ נער. לוֹמד, כמדוּמה, במחלקה החמישית. יחד עם בנה של הגברת צ’רקאסקי.

– כן בחמישית, בבית האוּלפן… עוֹד לא מלאוּ לוֹ חמש עשׂרה. אך קברן יכוֹל הוּא כבר להיוֹת… הוּא קוֹבר אוֹתי יוֹם יוֹם “תשע אמוֹת באדמה”… גם בתחיית המתים לא אקוּם… אוּלי יאבה אדוֹני לעלוֹת לכמה רגעים?… העמדתי את המיחם: ישתה כוֹס תה. יש עוֹד מעט סוּכּר בביתי…

– בשעה כה מאוּחרת? אוּלי בפעם אחרת… ברצוֹן אסוּר לביתוֹ בפעם אחרת…

– לא, לא, לא. יחוּס נא עלי ויעלה. יש לי צוֹרך באדם… לבי מתפּקע… אם לא יעלה – יתחילוּ שוּב הצעקוֹת…

במלים האחרוֹנוֹת נשמע מעין איוּם, והן פּעלוּ על טרוֹי. הוּא נכנס למסדרוֹן האפלוּלי ועלה במדריגוֹת המלט האפוּרוֹת. שנראוּ לוֹ משוּם מה מאוּבקוֹת והקירוֹת עבֵישים וּמכוּסים קוּרי עכּביש.

גילר פּתח לפניו את הדלת והכניסוֹ בשׂמחה מעוֹרבת בצער:

– ייכּנס, ייכּנס. בזמן האחרוֹן אין כמעט איש נכנס אלי. נשכחתי כמת מלב. הכוֹל שכחוּני, עזבוּני… מניחים לי להיחנק עם ייסוּרי, עם גוֹרלי הנוֹרא (הוּא אהב להזכיר מדי פּעם את “גוֹרלוֹ”) עם בני, רוֹצחי… גם השני כבר רוֹצח… שלשוֹם זרק בי שרפרף… שרפרף כבד… כמעט רצץ את ראשי… יתן נא את כּוֹבעוֹ. כך. יהא מוּנח כאן… עד לפני שבוּע עוֹד היה בביתי נפט והיינוּ מדליקים את המנוֹרה הגדוֹלה… עתה גם עלינוּ להדליק בשמן… אני סוֹבל מזה מאוֹד. מרה שחוֹרה שוֹפעת עלי מן הנברשת הקטנה… לאדם כמוֹני, בעל “גוֹרל” נוֹרא כזה, חסירה עוֹד מרה שחוֹרה זוֹ… איני ישן בלילוֹת… עוֹד מאז, מיוֹם ששׂמוּני בבית האסוּרים, שנתי לקוּיה… הוֹי, עד מתי אתענה כל כך?… אוֹי! הוּא גנח גניחה עמוּקה, קוֹרעת לב.

מן הביאה נכנסוּ אל חדר רחב מידוֹת, גבוֹה מאוֹד, כמעט אוּלם (הבית נבנה על ידי איש ספרדי), ורהיטיו מעטים. שוּלחן עץ חשׂוּף באמצע עם ארבעה כיסאוֹת, כיסא מכל צד, ארוֹן בפינה ודרגש נמוּך באחרת. ליד אחד הכתלים עמדוּ ארבעה אוֹ חמישה סלי מסע גדוֹלים, רכוּבים זה על גבי זה. צינה מכאיבה היתה מהלכת בחלל וּמשׂתרעת על הרהיטים העירוּמים.

– אני ישן יחידי בחדר הזה (ורמז בסנטרוֹ אל הדרגש), עד כמה שאדם בעל “גוֹרל” כמוֹני עלוּל לישוֹן… עם אנשים אחירים בחדר אחד איני יכוֹל לעצוֹם עין… אפילוּ עם אשתי… יאמין לי. נשימתם בלבד מביאה רצח בעצמוֹתי… עצבּים… וּמה הפּלא: אדם בעל “גוֹרל” כמוֹני…

גילר הזמינוֹ לשבת אל השוּלחן, וגם הוּא ישב והניח שתי ידיו הכבידוֹת, הנתוּנוֹת בשרווּלי הכוּתוֹנת הרחבים והפּתוּחים, על הדף החלק והקר, והמשיך לנענע את שׂפתיו העבוֹת, התאוָניוֹת, כנגד האיש הצעיר, היוֹשב ממוּלוֹ כוּלוֹ צער וּמבוּכה והשתתפוּת:

– צדקת, מר טרוֹי, יש שגם אני אוֹמר לעצמי: וכי מה קרה? העלילוּ עלי עלילת שקר וחבשוּני כך וכך חוֹדשים במאסר, ולבסוֹף – יצאתי לחוֹפשי. כלוּם אין עוֹד בני אדם, שהעלילוּ עליהם עלילת רצח וּמשפּטם יצא לאוֹר והם חיים חיים נוֹרמאליים ככל האדם?… אבל אין טעם בדברים האלה: אני שוֹנה מהם, “גוֹרלי” אחר, עלי רוֹבצת קללה היסטוֹרית, לאוּמית… הוֹי, יאמין לי, מי שפּגעה בוֹ עלילה איוּמה כזוֹ, אין לוֹ מנוּחה עוֹלמית… כחלוּדה היא באה בנפשוֹ, כארס של מקק, והיא מפעפּעת וּמחלחלת בוֹ ועוֹשׂה אוֹתוֹ נטוּל מן העוֹלם… כמה שאני מאמץ את כוֹחי – ולא אדם חלש אני – איני יכוֹל לפרוֹק מעלי את הקללה: ביוֹם הוֹלכת בעקבוֹתי, וּבלילה היא שוֹכבת עמי… אפשר, אילוּ נסעתי לאמריקה וּמצבי החוֹמרי היה טוֹב (אילוּ הצעוֹת נפלאוֹת הציעוּ לי!) והיתה לי איזוֹ התעסקוּת, והייתי מצוּי בין אנשים, בתוֹך תנוּעה, בתוֹך חיים, ולא הייתי נוֹסע לפינה אסייתית זוֹ, שהמלחמה הארוּרה סגרה עליה מכל עבריה ואני יוֹשב בתוֹך שממה וחצי רעב, בתוֹך יישוּב חרב ודל, יישוּב פּוֹחת וגוֹסס… אפשר שהייתי מתגבּר על “גוֹרלי”… אבל פּה, בדחקוּת זוֹ, בדלוּת זוֹ, בקשיחוּת לב זוֹ… אתמוֹל איימוּ עלי, שישלחו “אוֹתם”, את שני רוֹצחי, מבית האוּלפן, אם לא אכניס להם את שׂכר הלימוּד… מאין? מאין?… מן הקיצבה של ה“נדיב”, שהפסיקוּ לתתה לי?… נא, מאין? מאין?… דעתי מיטרפת עלי… ו“הם”, הרוֹצחים אינם רוֹצים לדעת כלוּם: הב, הב להם את כל משאלוֹת לבם… ואם אני מעז לוֹמר, שאין לי, שאני עני ואביוֹן, בעל “גוֹרל” אפל – הם נכוֹנים לבלעני… איני מדבר על כיבּוּד אב – “ארוּר מַקלה אביו” – אבל היכן הרגש, הרגש האנוֹשי?… הלא גם בעלי חיים יוֹדעים רחמים… כן, יוֹדע אני, הארס יצוּק גם בהם… בנים הם לאב מקוּלל… גם בעצמוֹתיהם שוֹכן הרצח… אם יוֹם אחד תשמעוּ, כי אחד מהם רצח אוֹתי, אוֹ שאני רצחתי אוֹתוֹ, אוֹ שמי מאתנוּ טרף את נפשוֹ – אל יהי הדבר לפלא בעיניכם… “גוֹרל” כזה, “גוֹרל” ארוּר…

הוּא קם והתחיל פּוֹסע לאוֹרך החדר פּסיעוֹת טרוּפוֹת, מבוֹהלוֹת. המכנסיים צוֹנחים מעל בּטנוֹ והוּא מוֹשכם בכל רגע להעלוֹתם. מוֹטוֹת הזהב של משקפיו מבריקוֹת וּפניו מאדימים אוֹדם משוּנה, מעוּקם. פּתאםום נעצר:

– אה, שכחתי להביא לאדוֹני כוֹס תה… תה מצוּיין… ויסוֹצקי אמיתי… עוֹד יש לי חפיסוֹת אחדוֹת… גם מעט סוּכּר… סגוּר אצלי פּה במגירת השוּלחן… את המפתח אני נוֹשׂא עמי בכיס… הרוֹצח הקטן שבר פעם את המנעוּל והוֹציא יוֹתר מאוֹקיה סוּכּר וחילק לחביריו… אבל הוֹספתי מנעוּל אמריקני… איזה מנעוּל!… תיכף, רגע אחד…

הוּא פּתח את הדלתוֹת ונראה מסדרוֹן אפלוּלי. על ארגז נמוּך ישב נער מגוּדל קוֹמה, כפוּף, גלוּי ראש פּרוּע, מחזיק פניו בשתי כפּיו. ברוּר היה, שהוּא נשתתק מפּני האוֹרח שבבית והוּא יוֹשב וּמחכּה, שזה יקוּם וילך לוֹ… איך יעבוֹר האב האוּמלל על בנֹו זה בדרכוֹ אל המטבח?…

כעין פּקעת מכאיבה סלדה מלבוֹ של טרוֹי ונדחקה אל גרוֹנוֹ: “מה, אני אשתה פע תה עם סוּכּר? פה, בבית הזה בשעה זוֹ?”… והדברים החוֹזרים של האב על ה“ארס” חזרוּ ונשנוּ במוֹחוֹ והכּוּ על עצבּיו. הוּא קם וּפסע פּסיעה כלפּי הדלת:

– מר גילר, מר גילר! אל נא יטריח את עצמוֹ… אין צוֹרך… לא אשתה, לא אשתה… איני צמא… עלי ללכת, כבר מאוּחר… אני ירא פּן יתפסוּני השוֹמרים… אין צוֹרך… תוֹדה, איני יכוֹל לשתוֹת!…

גילר הסב פניו והתסכּל בטרוֹי, שעמד בין השוּלחן והדלת הפתוּחה, ועל פניו שפוּכוֹת תמיהה וּמבוּכה, ידיו פרוּשׂוֹת וּתלוּיוֹת משני צידיו ואינוֹ יוֹדע אנה ישׂימן. אחר פּסע חזרה אל החדר ואת הדלת הניח פּתוּחה. הנער קפא שם בישיבתוֹ כבראשוֹנה. שתיקת אימים עלתה מגבוֹ הכפוּף והמחכה…

– יסלח לי, עלי ללכת… ־ גימגם טרוֹי ־ אסוּר בפעם אחרת… יתגבר נא, מר גילר… חייב אדם להתגבר גם על גוֹרלוֹ… גם על הארס שבדמוֹ… הנה המלחמה תיגמר בקרוֹב, הארץ תיפּתח… מי יוֹדע, אוּלי…

גילר הטיל בידוֹ תנוּעת ביטוּל מיוֹאשת, וּמטרוֹי ניטל הדיבוּר.

– שלוֹם, שלוֹם! ־ מילמל ויצא. גילר עמד על עוֹמדוֹ בעיניים בּוֹהוֹת ולא ענה כלוּם.

כשהיה בחצי המדריגוֹת לרדת בקע שוּב קוֹלוֹ של גילר: “מנוּול! רוֹצח!… בשלך…” אבל הצעקה נפסקה מיד מפּני קוֹל אחר שעלה מלמטה, מן הרחוֹב: צריחה של אשה רצה ודהרת רגליים גסוֹת רוֹדפת אחריה. טרוֹי עמד וכבש את פניו בסוֹרג שבחלוֹן חדר המדריגוֹת: על המדריכה עמדה אשה, סוּדר לבן על כתיפיה, שׂערוֹתיה פּרוּעוֹת והיא מסוֹככת על פניה בכפיים שטוּחוֹת מוּל פני השוֹמר הערבי לבוּש ה“עבּאיה” הרחבה והמכוּרבל ב“כּוּפיה” עד פיו, העוֹמד לפניה וה“נַבּוּת” (האַלה) שבידוֹ מוּרם כנגדה.

– מן אנתי? מן אנתי? (מי את?) ־ נשף כנגדה הערבי בנשימה טרוּפה.

– פּה הבית שלי… בית, בית ־ מילמלה האשה בקוֹל דק, מרטט.

– האתי בּקשיש! (תני בּקשיש!) ־ נופף עליה הערבי באַלתוֹ.

– פה, פה הבית שלי… מה פיש מסארי (אין כסף)… ־ רעד הקוֹל והידיים סוֹככוּ על הפּנים.

– אִין אַל דינךּ! (קללה דת) ־ דחפה הערבי ועמד על מקוֹמוֹ מפוּשק רגליים וּרחב גוּף.

האשה המשיכה את תנוּפת הדחיפה ורצה לפניה. חצי נעלה נשלה מרגלה והיא הרימתה תוֹך כדי ריצה וּברחה ברגל אחת גרוּבה, עד שנעלמה בפינת הרחוֹב.

אחרי שהערבי פנה והלך לוֹ וּצעדיו נאלמוּ, ירד טרוֹי בזהירוּת במדריגוֹת. הוּא היה עתה כתינוֹק נפחד. הוּא חש את גוּפוֹ צנוּם וכחוּש ורפה, כמוֹ בימי ילדוּתוֹ. למה לא מיהר להגן על האשה מפני גסוּתוֹ של הערבי?… הגם פה בפרבר פחד הגוֹיים עלינוּ?… הוּא כמעט בּז לעצמוֹ.

הוּא יצא לרחוֹב השוֹמם. הבתים הטילוּ צללים קצרים. הבּרוֹשים הצפוּפים והצפצפוֹת הקירחוֹת התנענעוּ אלה מוּל אלה כמתגרים. הים במוֹרד סאן ורעש, כמוֹ קרא תגר ואיים. הוּא הלך על בהוֹנוֹת רגליו ליד קיר הגדר. אחר כך פנה ונכנס לאחת החצירוֹת. שם עבר בחוֹל בין חבלי כביסה מתוּחים, מצננים במגע, ותחת שׂיח קיקיוֹן פרוּם, טיפּס ועבר על גדר קרשים, עד שהגיע בקפנדריה אל ביתוֹ. הביט כה וכה ונכנס למסדרוֹן הנקי. ביד רוֹעדת הוֹציא מכיסוֹ את המפתח. רגע גישש בוֹ על פני הדלת עד שמצא את חוֹר המנעוּל.

– בוּמ־מ־ם! התפּוֹצצה ירייה עמוּמה מרחוֹק. הבית עמד איתן.

 

[כה] “ככה ילכו, ככה…”    🔗

גזירתוֹ של ג’מל־פּחה היתה ללא רחמים: במשך שבוּע ימים על יפוֹ ותל אביב להתפּנוֹת מכל יוֹשביהן. רעמי התוֹתחים שנישׂאוּ מן הדרוֹם כאילוּ אישרוּ את גזירת העריץ וזירזוּ את היוֹצאים.

שלמה גמזוּ ועל ידוֹ הרמאן לוי, הראשוֹן מתוֹך שלוה עילאית, שיש עמה חיורוֹן פּנים וּקלישוּת הזקן, והשני מתוֹך רעש ורוֹגז, שיש עמהם יקוֹד עיניים וסימוּר גבּוֹת, הרגיעוּ את אחיהם האוֹסטרים (היהוּדים נתיני גרמניה המוּעטים יצאוּ קוֹדם לכן לשרת את המוֹלדת) ויעצוּם לא להיחפז. יראוּ מה יעשׂוּ הגרמנים הנוֹצרים. “כמוֹנוּ כמוֹהם!” ־ טען הרמאן לוי וניקש באַלתוֹ המפוּרזלת על המדרכה. אך רעמי התוֹתחים תכפוּ מיוֹם ליוֹם ולחץ השלטוֹן גבר מאוֹד. יפוֹ כבר נתרוֹקנה למחצה, וּקציני הצבא התרוֹצצוּ באוֹטוֹמוֹבּילים כמטוֹרפים: אימה וצהלה בפניהם.

לאחר ימים אחדים דוֹמה היה שבאה הרוָחה: נוֹדע כי קרס פוֹן קרסנשטיין הצליח להציל את עזה מידי האוֹיב והתוּרכים התבצרוּ יפה בחפירוֹת הגנה. סבוּרים היוּ, עכשיו יבטל ג’מל־פּחה את גזירתוֹ. נזדרזוּ היהוּדים ושיגרוּ משלחת לירוּשלים להתייצב לפני השׂר, לעמוֹד על נפש היישוּב, שרוּבוֹ זקינים, נשים וטף, ואיך ילכוּ אלה בגוֹלה באין כלי רכב להסיעם?… לשמע שאלה זוֹ עמד המצביא התוּרכי מכיסאוֹ, הניח את חרבוֹ על השוּלחן, כפף את קוֹמתוֹ כנוֹשׂא חבילה על שכמוֹ ועבר בחדר הגדוֹל, הלוֹך וצלוֹע, כשהוּא מתיז מבין שיניו: “ככה ילכוּ, ככה…”, אחר נזדקף ממשׂחקוֹ וצחק מרוֹב הנאה. פּתאוֹם הרצינוּ פניו, ניגש אל ראש הועד, הניח ידוֹ על כתיפוֹ הגבוֹהה ואמר: “לא שׂוֹנא יהוּדים אני, כי אם שׂוֹנא ציוֹנים… אמוֹר זאת בשמי לבני עמך… רק הרבּנים וחמישה נכבּדים יוּרשוּ לבוֹא ירוּשלימה. אתה תלך עם הגוֹלים ותדאג להם… את יפוֹ לא אמסוֹר לאוֹיב, בידי אהרסנה… אַדיוֹ!”, וּבידוֹ נתן למשלחת אוֹת לצאת את החדר. בחוּץ אמר להם העסקן הירוּשלמי, שהלך עמהם, כי הגיעוּ לשלטוֹן ידיעוֹת על דיסאנט קרוֹב ביפוֹ. מכאן חוֹמר הגזירה. אין מה לעשׂוֹת…

חזרה המשלחת לתל אביב וּ“ועד ההגירה”, שנוֹסד עם הגזירה, התחיל לעבוֹד בכל כוֹחוֹ. לא נשארוּ אלא ארבעה ימים לגמר היציאה כוּלה –

* * *

על חוֹמת הגדר של בית האוּלפן הוּדבּקה מוֹדעה כתוּבה בידי גמזוּ, בה מוּזמנים הגברים נתיני אוֹסטריה לבוֹא לאסיפה, שתהיה הערב במוֹשבת הגרמנים. באסיפה ישמעוּ דברי הסברה מפי שני הקוֹנסוּלים, הגרמני והאוֹסטרי. ידברוּ גם מן האזרחים, וגם בא כוֹח העדה הישׂראלית ישׂא את דברוֹ.

וּבערב, ערב אביב בהיר, כוּלוֹ כוֹבד ריחוֹת של פּרדסים פּוֹרחים, נדדוּ כמה מניינים מיהוּדי יפוֹ והפּרבר בחוֹלוֹת הרכּים אל סימטת המוֹשבה הגרמנית, מאחורי בית היציקה של ואגנר. הלבנה שלפני פּסח היתה נראית מבעד לענפי השקמים העתיקוֹת גבוֹהה, קרה וּמתנכּרת. הם, הגוֹיים, הלכוּ עם נשיהם, שגם להן דיעה בעניין עקירה. הלכוּ גם כמה נשים לבדן, מאלוּ שבעליהן הלכוּ לחזית.

החדר הגדוֹל, מחלקת בית הספר, שנוֹעד לאסיפה, היה מוּאר בעששית קטנה תלוּיה בקיר, ועששית כהה אחרת עמדה על הקתדרה המחכה לנוֹאמים. העברים, כעשׂרים נפש, תפסוּ שני ספסלים פנוּיים מימין (כאילוּ הניחוּם בכונה בשבילם) וּשאר הספסלים תפסוּ הם, הגרמנים והאוֹסטרים הנוֹצרים, רוּבם זקינים אוֹ באים בימים, וּמאחוֹר, מאחרי המעבר, על כיסאוֹת חסרי משען, ישבוּ כעשׂרים נשים ולא התערבוּ אלה עם אלה. כמה מן הנשים היוּ חוֹבשוֹת מגבעוֹת ישנוֹת, משוּנוֹת צוּרה, קשוּרוֹת בסרטים תחת סנטרן. אחדוֹת הביאו עמהן את גרביהן ואצבעוֹתיהן סרגוּ בזריזוּת מרוּבה. הן, הנשים, פּיטפּטוּ אף צחקוּ זוֹ אל זוֹ בחשאי וּבמקוּטע כנערוֹת שוֹבבוֹת.

הגברים כבדי הראש הפכוּ מדי פעם בפעם פניהם אל “עזרת הנשים”, מהם ניענעוּ להן בידיהם לשתוֹק וּמהם חייכוּ בהנאה סלחנית.

פתאוֹם דמם הכוֹל. הפּאסטוֹר ואחריו שני הקוֹנסוּלים (האוֹסטרי הר קלימט צוֹלע על הפרוֹטיזה) וּפרנס העֵדה, ואגנר הזקן, נכנסוּ בחשיבוּת, עברוּ באמצע החדר וישבוּ בספסל הראשוֹן. רגעים מספּר היתה דממה. אחר עלה הפּאסטוֹר על הקתדרה. בלבוּשוֹ האזרחי, בפניו הצנוּמוֹת וּבמשקפיים שעל אפּוֹ הדק, היה דוֹמה למשׂכּיל יהוּדי מערבי. הוּא הסביר לבני עדתוֹ: הנה המלחמה מתקרבת גם אל שערי עיר השלוֹם הזאת, אין לה מבצרים והיא פּתוּחה לים, שהאוֹיב שוֹלט בוֹ בלי מצרים. שלטוֹן הצבא אינוֹ רוֹאה יכוֹלת להגן על העיר הזאת בלי לסכּן את חיי תוֹשביה, ועל כן נגזר על יישוּבה להרחיק נדוֹד וּלבקש את המנוּחה באשר ימצא… וסיים בברכה מעין שׂים שלוֹם וכוּ'. הזכיר לטוֹב גם את בני העדה הישׂראלית, העוֹמדים לאחוֹז, כמוֹהם, במקל הנדוּדים…

אחריו עלה במרץ וּבזריזוּת הקוֹנסוּל הגרמני. איש צעיר וגמיש וּדברוֹ בתוֹקף רב. הוּא התוַכּח עם אלה הרוֹצים להישאר למוֹרת רוּחוֹ של השלטוֹן בעל הברית. “אין לנצל את השפּעתנוּ על בעל בריתנוּ. עלינוּ להראוֹת, שאנוּ יוֹדעים לכבד את פּקוּדוֹתיו, אם גם דעתנוּ היא אחרת…”

– אנה אלך מפּה: אל בעלי שנהרג בבלגיה?… ־ נשמע קוֹל דק משוּרוֹת הנשים מאחוֹר.

– הדויג דיברה יפה. ־ נשמע קוֹל אחר וחילחוּלי צחוֹק ליווּ את דבריה.

גם אחדים מן הגברים צחקוּ.

הקוֹנסוּל הזעים פניו:

– אין קוֹרבּן יקר בשביל “העניין הצוֹדק” שלנוּ… תלכוּ לחיפה, לואלדהיים, וּמי שירצה בכך – נסיענוּ על חשבוֹן ה“רייך” לאירוֹפּה…

– גם את בתינוּ וּשׂדוֹתינוּ תסיעו?… ־ לא הרפּתה הדויג. היא תמכה את ידיה בשתי שוֹקיה השמינוֹת וּפניה זרוּעי הנמשים נזדקרוּ בעזוּת.

– חדלי, חדלי כבר! ־ היסוּה אלה שצחקוּ תחילה ־ נשמע מה יאמר אחר כך פּרנס העדה.

הקוֹנסוּל אמר עוֹד מלים מספר על העזרה, שממשלתוֹ תוּכל להגיש למהגרים, וירד מעל הקתדרה.

הר קלימט עמד ממקוֹמוֹ ואמר, כי בכלל דברי הקוֹנסוּל הגרמני גם דבריו. אמר וישב.

עתה עלה ואגנר הזקן והצנוּם, בעל בית היציקה, הוא הפּרנס המכוּבּד על הכוֹל. הוּא דיבר בדיאליקט וירטמבּרגי בלי סיוּם ה“נ” של מספּר הרבים. בדבריו הזהירים אך הנרגשים היתה נעימה של תרעוֹמת על השלטוֹן המקוֹמי, שאינוֹ נוֹהג כוֹבד ראש ראוּי באזרחים. אבל אם גזירה היא – נקבל. בוֹ, בפרנס, ימצאוּ כוּלם אב וּפטרוֹן. העוּבדה, ששניים מבניו נפלו כבר בחזית והאחד שב לביתוֹ בעל מוּם – לא הקשתה את לבוֹ. להיפך. “נבטח בד' ולא נירא רע, כדברי אדוֹננוּ הפאסטוֹר הנכבד”.

אז ביקש גמזוּ רשוּת הדיבוּר. הפאסטוֹר, מנהל האסיפה, ניענע לוֹ בראשוֹ.

גמזוּ דיבר מתוּן מתוּן, הסביר את מצבה של בעלת בריתנוּ הרוֹממה תוּרכיה וּמה אנוּ היהוּדים חייבים לה מימוֹת גירוּש ספרד ועד הנה… אנוּ, שהננוּ אזרחים נאמנים בכל מקוֹם, נשארנוּ גם פה נאמנים למדינוֹת־האמהוֹת שלנוּ אוֹסטריה וגרמניה, ואמוּנתנוּ חזקה, כי גם הן תשמוֹרנה לנוּ את חסדן ותעזוֹרנה לנוּ בכוֹל… עוֹד מלין בפיו, אבל הוּא מקצר, כדי שהזקן החביב מר הרמאן לוי יוּכל לוֹמר מלים מספּר…

הלה נזדקף במלוֹא קוֹמתוֹ, וּמיד התחיל מדבר בקוֹל רם וּבסגנוֹן שילר. תחילה דיבר גם הוּא בשבח המדינוֹת שבצילן אנוּ חיים, אך לא האריך בזה ועבר מיד לתלוּנה. הוּא אינוֹ בטוּח כלל, ככבוֹד הקוֹנסוּל, כי תהיה פה מלחמה. כמה פעמים כבר איימוּ עלינוּ בסכנה זוֹ וּתהילה לאל – לא באה. בטוּח הוּא, כי אך יעבוֹר שבוּע אחרי צאתנוּ – ירשוּ לנוּ לחזוֹר. ואם כן – למה נצא? כל יציאה כזוֹ הוֹרסת את חצי החיים. כן, את חצי החיים… (הוּא העביר את ראשוֹ השׂב מוּל פני כל האסיפה כמבקש הסכּמה לדבריו, אך הכוֹל הביטוּ אליו בתהייה כאל ברייה משוּנה) ואם כבר נגזרה גזירה ואין להשיב – ילכוּ לפחוֹת למקוֹם קרוֹב, למען יוּכלוּ לשוּב, לכשיתבּרר שלא היה צוֹרך ביציאה…

כשראה את הקהל הנוֹכרי תוֹהה כנגדוֹ, חזר על רעיוֹנוֹ במלים אחירוֹת.

הפסיקוֹ הפאסטוֹר בשאֵלה, אם יש לוֹ לנוֹאם הנכבד מה להוֹסיף על דבריו הראשוֹנים והיה בזה רמז גלוּי שיסיים. הרמאן לוי, שלא בא עוֹד על סיפּוּקוֹ, ביקש להמשיך, אבל תנוּעת ידוֹ של גמזוּ אמרה לוֹ ברוּר: “די, חביבי, מוּטב להפסיק”. אז חגר את כל עוֹז רוּחוֹ וקרא באירוֹניה: “אם כבוֹד היוֹשב ראש סבוּר שגמרתי – יכוֹל אני לשבת…”, וישב זקוּף ראש כמפגין.

שני הקוֹנסוּלים³ שׂוֹחחוּ כמה רגעים עם הר ואגנר, אחר כך יצאוּ.

הזקן עלה על הקתדרה והוֹדיע, כי כל אחד מבני העדה הבּוֹגרים יצטרך לבוֹא מחר אל לשכת העדה ויקבל הוֹראוֹת מה עליו לעשׂוֹת. את העדה הישׂראלית לא הזכיר כלל.

הפאסטוֹר נעל את האסיפה. הקהל קם ויצא לאִיטוֹ. אחדוֹת מן הנשים עוֹד נשארוּ יוֹשבוֹת מתוֹך שׂיחה וּצחוֹק.

היהוּדים יצאוּ נבוּכים. מה הוֹעילה להם האסיפה? מה יעשׂוּ?… אך גמזוּ השמיע להם דברים טוֹבים, דברי ניחוּמים. הוּא והרמאן לוי יהיוּ מחר בבוֹקר אצל שני הקוֹנסוּלים. גם הצעיר טרוֹי לא ישקוֹט. כל מה שיהיה בכוֹחם לעשׂוֹת – יעשׂוּ. עוֹד לא כלוּ כל הקצין.

הם נצטוֹפפוּ חיורים ונבהלים כמבקשים חסוּת זה אצל זה, וּבלכתם לאיטם בערבת החוֹל השוֹממה נראוּ כעדה קטנה של מקדשי הלבנה.

היוּ ימים שלפני פּסח, ימים מליאי זיו ועדנה וריח פּרדסים. הים היה כחוֹלוֹ רך וּמלטף את העין. החוֹלוֹת נחוּ בהירים, דוֹמים לבדים שנפרשׂוּ לליבּוּן. בתי הפּרבר שספגוּ הרבה מי גשמים בחוֹרף נתייבּשוּ רוּבּם וגם כּתמי־הטחב, שנראוּ בקירוֹת פּה ושם, לא הזעימוּ את פניהם. גגוֹת הרעפים האדוּמים הבהירוּ בלהט השמש. דוֹלבי השׂדירוֹת, שהגנן שהבריא זמרם יפה, בעזרתוֹ של הפּוֹעל דוֹב, התחילוּ לעשׂוֹת פּקעים ירקרקים־צהבהבים. הערוּגוֹת המתוּחחוֹת יפה היוּ זרוּעוֹת פרחי אביב קטנים ועליזים. אך מפּני יוֹשבי הפּרבר נשקפוּ דאגה וּמבוּכה ואימת הגלוּת.

בכל יוֹם נוֹספוּ כמה בתים מוגפי תריסים שנתרוֹקנוּ מיוֹשביהם. בייחוּד בתיהם של העשירים והאמידים. אלה שנאפוֹליוֹנים אוֹ לירוֹת של זהב היוּ בידיהם, הזמינוּ במוֹשבוֹת קרוֹנוֹת ועגלוֹת והסיעוּ את משפּחוֹתיהם צפוֹנה. אך מה יעשׂוּ הרבים העניים? משפּחוֹת רבוֹת עמדוּ בפתחי הבתים וּליד הגדירוֹת, מטלטליהן ארוּזים איך שהוּא, מחכוֹת לקרוֹן של “ועד ההגירה”. גם מבני נוה שלוֹם וּנוה צדק באוּ עם חפציהם לפּרבר וחיכּוּ ל“ועד ההגירה”, שיסיעם על חשבוֹנוֹ. תימנים רבים יצאוּ בעצמם, ברגל וּברכיבה על חמוֹר, כדוּגמת ערביי יפוֹ שמילאוּ את כל הדרכים המוֹבילוֹת צפוֹנה. בית האוּלפן על מאת חניכיו וּמניין מוֹריו כבר יצאוּ בשוּרה של קרוֹנוֹת עמוּסי חפצים לבוֹא אל שפיה שבשוֹמרוֹן. שם הוּעד בשבילם בניין גדוֹל, חרב למחצה, בחוֹרשה. המוֹרה לזמרה עמד בשער ליד המדרכה, קוֹמתוֹ זקוּפה, שׂפם הפּשתן מבוּדר על פיו ועיניו מליאוֹת דמע. ד"ר חריזי היה לבוּש כתייר אלפּיני, התרוֹצץ והתבדח וניגב בלי הרף את המשקפיים שבין אצבעוֹתיו. המנהל ד"ר חוּר חלק פּקוּדוֹת, אך איש לא נתן דעתוֹ עליהן, כי עיני הכוֹל היוּ תלוּיוֹת אל רכבי, המוֹרה להתעמלוּת, הגבר המפליא לשקוֹט. הוּא גם נעל האחרוֹן את שער הברזל שבחוֹמת הגדר ונתן את המפתח בכיס מכנסיו. אך השמיע פּקוּדה אמיצה: “קדימה!”, והמסע זז מתוֹך שירת התלמידים, שהלכוּ בראש המסע ברגל: “פּה בא־רץ חמ־דת אבוֹת…”

“ועד ההגירה”, המנוֹהל בידי ראש הועד האהוּב, פעל ככל אשר יכוֹל. זקינים שבפּרבר קראוּ לוֹ ריש גלוּתא. כל חבריו בועד, ויוֹתר מכוּלם הזקן המסוּר לביא והמזכּיר קריס, עבדוּ יוֹם ולילה להמציא לנצרכים כספים וּמזוֹן וּתעוּדוֹת וּכלי רכב. ד"ר פישר בא מדמשק והביא כיס מטבּעוֹת כבד שקיבל מקוֹשׂטא. גם מן הקוֹנסוּל האמריקני שבירוּשלים נתקבל סכוּם ניכר. בכסף לא היה לפי שעה מחסוֹר, אך בכלי רכב היה מחסוֹר גדוֹל. אלמלא מוֹשבוֹת השוֹמרוֹן והגליל, שגזלוּ מעבוֹדת השׂדה ושלחוּ כמה קרוֹנוֹת גדוֹלים עם אנשיהם – לא היתה יכוֹלת להסיע בימים המעטים את כל המהגרים.

טרוֹי היה מדוּכדך מאוֹד ממראה חוּרבּנוֹ של הפּרבר, שכל כך נתחבּב עליו, והדמעוֹת לא פּסקוּ מלהידחק אל עיניו, אך הוּא כבש את עצמוֹ ועסק עם גמזוּ ועם לוי בהחשת עזרה לנתינים האוֹסטרים, שנתרבוּ מאוֹד בימים האחרוֹנים (משלוֹח גדוֹל של “תעוּדוֹת לידה” הגיע מצפת…) צרוֹת צרוּרוֹת גרם לוֹ ישׂראל הנגר, המעוֹרב בדעת, שהיה מקבל וּבא שוּב, הכיסא השבוּר רוֹכב על כתיפוֹ, תוֹבע וצוֹעק, שאינוֹ יוֹצא כל זמן שראש הועד לא יצא את הפּרבר… הלה רוֹצה להיפּטר ממנוּ, שלא יהא מתחרה עמוֹ בבחירוֹת – אבל הוּא לא יזוּז מכאן… בני ביתוֹ יושבים בצריף, ישבוּ להם, לא איכפּת לוֹ… “תן עוֹד בּישליק!…”

מוֹריינו השׂיג נתינוּת ספרדית ועזב את הפּרבר בחמישה גמלים עמוּסים לעייפה.

שלמה גמזוּ, לאחר שעשׂה כל מה שיכוֹל בשביל האחירים, קיבל מאת מר כּאסרוֹ מכתב המלצה אל סגן הקוֹנסוּל האוֹסטרי שבחיפה ונסע שמה עם בני ביתוֹ. נשאר עם טרוֹי רק הרמאן לוי, שעדיין קינן בבדידוּת עלייתוֹ בבית הגרמני העזוּב ולא צרר אפילוּ צרוֹר קטן מחפציו. גרוֹנוֹ כבר ניחר מרוֹב צעקוֹת וכוֹחוֹתיו עזבוּהוּ לגמרי. ביוֹתר צעק חמס על שהגרמנים בשׂרוֹנה הוּרשוּ להישאר, וגם רבים מן הגרמנים שביפוֹ באוּ לגוּר שם… היה צוֹנח ברחוֹב על כיסא אוֹ מיטה פּרוּקה אוֹ חבילת כּרים, שׂערוֹ השׂב פּרוּע ונחלי זיעה יוֹרדים על פּניו המעוּנים, מנפנף בכוֹבעוֹ המעוּך לצנן את להטם ורוֹטן בלי קוֹל: “כוּלם שׂוֹנאי ישׂראל! אַליזאמט אנטיסמיטן!”, טרוֹי ניסה לשכּך את כּעסוֹ, אך הוּא ניענע ידוֹ: “זי זינד איין קינד…”

הגיע היוֹם האחרוֹן ליציאה. חיילים שוֹטרים מיפוֹ התהלכוּ בחוּצוֹת הפּרבר וזירזוּ את היוֹצאים במגלבים שבידיהם. בכמה מקרים סייעוּ בידי היוֹצאים לטעוֹן את החפצים על העגלוֹת, ואם קיבלוּ מתנה כלשהי, תוּפין או תמוּנה קטנה, חייכוּ בהנאה. מה טוֹב שעאריף אפנדי עקוּם הרגליים איננוּ! (הוּא נרצח לפני חצי שנה בידי אחד ה“פראר” ברמלה). זה, אילוּ חי, היה מפליא תעלוּליו במגוֹרשים…

טרוֹי עמד לנסוֹע עם בית ויגדוֹרוֹב ועם האלמנה גוּבּרנאטוֹר לזכרוֹן יעקב. ויגדוֹרוֹב נסע שמה יוֹם אחד ושׂכר דירה שלימה וּבה חדר בשביל טרוֹי. (הרופא ד"ר חינקין והעסקן בּהרב יצאוּ אתמוֹל). הקרוֹן הגדוֹל עמד לפני הבית היפה, וּבן האיכּר הזכרוֹני הבּריא ועמוֹ שני תימנים העלוּ עליו את החפצים הרבים. חפציו המעטים של טרוֹי כבר היוּ בקרוֹן, ועוֹד נשארה לוֹ כשעה אוֹ יוֹתר עד הנסיעה. כל הנתינים האוֹסטרים הזקוּקים לעזרה כבר הוּסעוּ. הרמאן לוי הלך עם שיירה גדוֹלה שנסעה לכפר סבא, וּבתוֹכה ישׂראל הנגר וּבני ביתוֹ (הנגר הוֹעלה על הקרוֹן בעל כוֹרחוֹ). טרוֹי היה עזוּב לנפשוֹ ואף על פי שעצוּב היה, חש צוֹרך לעבוֹר ברחוֹבוֹת הפּרבר, לראוֹתוֹ בפעם האחרוֹנה וּלהיפּרד מכל המקוֹמוֹת שידע ואהב. מי יוֹדע אם ישוּב עוֹד לראוֹתוֹ!

הפּרבר כבר היה רוּבוֹ שוֹמם. נקיוֹנוֹ הפך עזוּבה. כמעט לפני כל בית התגוֹללוּ קרעי נייר, דלילי קש וגללי סוּסים. גם שברי כלים היוּ מוּשלכים פּה ושם. אחרוֹני היוֹצאים טיפּלוּ בחפציהם. רוֹב הבתים היוּ תריסיהם מוּגפים והם דוֹממים דממת כאב. על כמה דלתוֹת וחלוֹנוֹת סימרוּ היוֹצאים קרשים שתי וערב.

בעוֹברוֹ ליד אחד הבתים העזוּבים, שמע מתוֹכוֹ צילצוּל של שעוֹן. היוֹצאים בחוֹפזם שכחוּהוּ על גבי הקיר.

הוּא פּנה לעבר “חברה חדשה” לשהוֹת מעט בצל השקמה העתיקה. והנה שמע את קוֹלוֹ של בּר יוֹנה קוֹרא לוֹ. הלה ישב במרוֹמי עגלה עמוּסה כלים וּצרוֹרוֹת והסוֹכך הירוֹק־דהה פתוּח על ראשוֹ. טרוֹי ניגש אל העגלה. בעיני בּר יוֹנה עמדוּ דמעוֹת. הוּא ליקלק שׂפתיו ושאל:

– למה לא היית אתמוֹל בלוייה?

– איזוֹ לוייה?

– של אלמוּגי. לא ידעת שהוּא מת? אתמוֹל ליוינוּהוּ. רק חמישה מלוים היינוּ…

– איך? מתי מת? לא שמעתי כלוּם…

– מצאוּהוּ על שׂפת הים מוּטל על בטנוֹ וּפיו בחוֹל. הפה היה מלא חוֹל. כנראה, נפל ולא קם… אני נוֹסע עם מרת צ’רקאסקי עד פּתח תקוה. משם אסע דרך שכם לירוּשלים, וּמשם לביתי, לחברוֹן… לא נתראה עד אחרי המלחמה. חבל!… האחיוֹת נוֹי נסעוּ לטבריה… פּינטוּס חלה בדלקת הריאוֹת וּלקחוּהוּ לראשוֹן לציוֹן. יש לוֹ שם קרוֹב רחוֹק… שלוֹם, שלוֹם! כשתזדמן עם עדה נוֹי, תדרוֹש בשלוֹמה. אין לי מזל… שלוֹם, שלוֹם! כן, שכחתי: בבית הכנסת שבנוה שלוֹם אמרוּ הלילה סליחוֹת והתפּללוּ על ביטוּל הגזירה. הזקינים פּתחוּ את ארוֹן הקוֹדש ונשבּעוּ שלא יעזבוּ את המקוֹם. צדקוּ מאוֹד, שהרי הזקינים והחלשים יגועוּ בדרך… שלוֹם, שלוֹם! אוּלי נתראה עוֹד…

טרוֹי הסתכל ברגליו התלוּיוֹת של בר יוֹנה, שהיוּ נתוּנוֹת בגרבּי צמר עבוֹת וּבסנדלי רצוּעוֹת של תימנים. הוּא אהב אוֹתוֹ בשל תוֹם לבוֹ.

שלוֹשת הבתים הגדוֹלים והטוֹבים שב“חברה חדשה” עמדוּ עזוּבים וּמוּגפים, סידם הבהיק בחמה. גם אבני הגיר המנוּפצוֹת שבכביש הרחב, אשר הוּחל בסלילתוֹ, הזהירוּ מתוֹך החוֹל שנערם עליהן.

היתה דממה כבידה תחת חוּפּת השקמה רבת השנים, המעוּקלת וּגלוּיית השוֹרשים. בקליפּת גזעה היוּ חרוּתים שמוֹת תלמידי בית האוּלפן ואחירים. כשהקיף את גזע העץ מצא על אחת מארכוּבוֹת שוֹרשיה אֵזוֹר אדוֹם של נערה. הרימוֹ, התבוֹנן בוֹ וּנתנוֹ בכיס בגדוֹ. עמד והשקיף על גפני החוֹלוֹת מסביב, שהחלוּ כבר להוֹריק, והאזין לדממה המשׂתרעת למרחוֹק. האויר החם והרך שכב על גבעוֹת החוֹל כישן שינה של צהריים. עינוֹ נאחזה בחיפּוּשית פרעה קטנה, שגילגלה באחוֹריה גלל יבש למקוֹם גבוֹה, וּכשצנח הגלל למטה חזרה והעלתוּ ברוֹב עקשנוּת. הוּא הסתכל בעמלה העסקני של החיפּוּשית והירהר: “אנוּ כוּלנוּ עוֹזבים את תל אביב ואת תישארי פה ותוֹסיפי לגלגל את גלליך – מי יראה בעמלך?… גם המוֹרה לטבע, שכתב עליך ב”מוֹלדת“, ירחק מפה…”

אחר כך חזר דרך רחוֹב צדדי, שהיוּ בוֹ רק ארבעה אוֹ חמישה בתים מרוּחקים זה מזה. הבתים כבר היוּ עזוּבים כוּלם. מחצר אחת שמע קוֹל שפך מים. נכנס לאחוֹרי הבית וּמצא ברז פתוּח וּמקלח לתוֹך החוֹל. סגר את הברז ויצא. פנה משם לרחוֹב אחר. לפני ביתוֹ של סימוֹן בן הדיה עמדה עגלה טעוּנה למחצה. הילדים הקטנים גררוּ מן הבית חפצים כבדים על פני החוֹל, וּמתוֹך החלוֹן הפתוּח נשמע קוֹל זמרתה של האשה המעוֹרבת בדעתה. הבית הסמוּך של בּרזילי עמד דוּמם. המרפּסת, שהאשה השמינה היתה חוֹבטת בה את המצע, היתה ריקה.

כשעבר ברחוֹב “השחר” ליד מרתפוֹ של בית אחד, שמע מתוֹך המרתף קוֹל ביעוּתים. מיד רץ ועלה במדריגוֹת הפחח של הפרבר, פניו מעוּותים והוּא מנפנף בידיו, וּלפניו בנוֹ, נער פרוּע ראש, סמרטוּט רטוֹב בידוֹ והוּא מרקד וּמגיש את הסמרטוּט אל בגדי הפּחח. מפני זוֹהר היוֹם לא נראתה כמעט הלהבה, אך היא היבהבה והתפשטה על חזהוּ ועל שרווּליו של הפּחח וּמילאה את שניהם אימת מות כבוּשה. האיש נלחץ בגבוֹ אל קיר הבית והנער מצמיד בזריזוּת את הסמרטוּט לכל מקוֹם שנראית האש להחניקה. ואמנם בטרם יספיק טרוֹי להגיע שמה, נוּצחה האש. האיש עמד חיור ושוֹתק, רק שׂפתיו נעוֹת ועיניו מנפנפוֹת על ידיו הכבוּיוֹת ועל בגדיו החרוּכים, כתמיה ואינוֹ מאמין, כי אמנם ניצל משׂריפה. והנער נשם כבידוֹת ועיניו עוֹד אוֹרבוֹת לבגדי אביו.

טרוֹי שמע את סאוֹן אש הפּרימוּס המוּשלך על רצפת המרתף, ירד שמה והרים את המכוֹנה הבוֹערת וכיבה את האש. כשעלה עמד הפּחח והביט אל ילדוֹ, שישב כמתעלף על פלח אבן.

הוּא דיבר כמתנצל:

– מה יש? רק נכויתי מעט… אדוֹני כיבה את הפּרימוּס? תוֹדה רבה. רק נכויתי מעט… רק שׂערוֹת הידיים נחרכוּ… לפני צאתנוּ חפצתי להשׂתכר עוֹד מטאליקים אחדים… לך, ילדי, הביתה, תעזוֹר לאמא לארוֹז את החפצים… לא כלוּם, רק נכויתי מעט… זה יעבוֹר…

טרוֹי ביקש לוֹמר מה, אך לא היתה מלה בפיו, ניענע בראשוֹ לבעל המלאכה והלך לוֹ.

ברחוֹב הרצל רצה אחרי עגלת חפצים אשה מזרחית צעירה, סוּדר פרחוֹני נגרר מעל כתיפיה והיא נוֹשׂאת בשתי ידיה השלוּחוֹת כוֹפח של חוֹמר קטן וּמצעקת לעגלה שתעמוֹד. אך לפני הגיעה אל העגלה נכשלה ונפלה והכוֹפח נתפוֹרר. היא הרימה קוֹל יללה, והעוֹברים והשבים עמדוּ וצחקוּ.

כשהגיע הביתה כבר עמדוּ הויגדוֹרוֹבים והגברת גוּבּרנאטוֹר בחוּץ, על הרחבה, לבוּשים שלוֹשתם עבאיוֹת לבנוֹת, וחיכּוּ לוֹ. ממגבּעתה של האלמנה ירד צעיף אבל. בן האיכרים הזכרוֹני עמד נשען אל עמוּד הגדר, רגליו משוּלבוֹת והוּא שׂוֹרק וּמשׂחק בשוֹט שבידוֹ.

– חפצנוּ לנסוֹע וּלהשאירוֹ כאן… ־ ניסרה מאדאם ויגדוֹרוֹב בתרעוֹמת והבליטה את פימת צוארה.

– באמת, אנה נעלם? בוַדאי לא אכל כלוּם… ־ אמרה הגברת גוּבּרנאטוֹר בעצבּנוּת, והצמידה אליו את עלוּקוֹת עיניה.

– הארוּחה היתה נפלאה, לא כן, וירה סלוֹמוֹנוֹבנה? ־ המתיקה המטרוֹנה את פניה לאלמנה להקניט את טרוֹי.

– אל תתגרינה בוֹ, נשים. ־ התערב גוֹספּוֹדין ויגדוֹרוֹב ־ הרי הוּא כל תקוָתנוּ: בוֹ, בּאוסטרי, נחסה כוּלנוּ… אין דבר, אשתי הניחה בסלה כל טוּב. אך נצא לשׂדה, נעמוֹד ונתקין לנוּ סעוּדה נאה…

אף כי גדוּש היה הקרוֹן וּמשׂאוֹ גבוֹה, התקין הזכרוֹני מקוֹמוֹת נוֹחים לארבעתם. הם עלוּ וישבוּ, הגברים מוּל הנשים וסל הצידה הגדוֹל באמצע.

כשיצאוּ אל דרך המלך ראוּ את שיך עלי הזקן עוֹמד לפני שער פרדסוֹ, כפוּף אל ר' חיים גלוּתמן, הנפרד ממנוּ ברוֹב רגש. השיך בירך את ידידוֹ בשׁיבה מהירה, אך הוּא גוּפוֹ לא חשב לעקוֹר מביתוֹ וּמפרדסוֹ.

משני צידי הדרך ישבוּ לארץ ערביים על ערימוֹת תפוּחי זהב והציעוּ עשׂרוֹת במטאליק, וגם זרקוּ לתוֹך העגלוֹת חינם. הבחוּרים, שהתנדבוּ והוּרשוּ להישאר בפרדס כנוֹטרים, התהלכוּ בדרך והשגיחוּ על מבוֹאי הפּרבר, כי רבוּ הגניבוֹת במהוּמת היציאה. הם ליווּ כל עגלה וכל משפחה בברכוֹת וּבניפנוּף ידיים.

הסוּסים הזכרוֹנים הטוֹבים מיהרוּ לרוּץ ועברוּ על קרוֹנוֹת ועגלוֹת, על רוֹכבי חמוֹרים וּגמלים והוֹלכים ברגל ־ מחנה רב. לפני שׂרוֹנה ראה טרוֹי, שפניו היוּ לאחוֹרי הקרוֹן, את הפּוּנדקי העני והרזה חיים ברוּך מחמר בכל מאמצי כוֹח אחרי עגלת סַבּלים גדוֹלה, רתוּמה לחמוֹר קטן. העגלה טעוּנה משׂא כבד ואחוֹריה צוֹנחים בכל פעם לארץ. החמוֹר אינוֹ עוֹצר כוֹח למשוֹך את העגלה, אך המשפּחה רבּת הנפשוֹת אוֹחזת בדף העגלה ודוֹחפת מאחוֹר לעזוֹר לוֹ, לחמוֹר המסכן.

טרוֹי זכר למראיהם את דברי השליט התוּרכּי ששמע מפי ראש העיר: “ככה ילכוּ, ככה…” ולבוֹ נלחץ בקרבוֹ. דוֹק של דמעוֹת עטה את עיניו ולא ראה את שתי הנשים היוֹשבוֹת לפניו.

 

[כו] בעזובת הפרבר    🔗

המוּדיר בקיסריה, בּוֹסניאק כבן חמישים, צהוֹב וצנוּם וּשׂפמוֹ הדק תלוּי מזה וּמזה, היה מקבל שלמוֹנים חוֹדשיים, כדי להניח לשלוֹשים משפּחוֹת המהגרים שישבוּ בזכרוֹן יעקב. פעמיים בשבוּע היה בא עם נערוֹ הקטן בדוּפנית בעלת חוּפת גדילים אל מוֹשבת היהוּדים, יוֹשב כמה שעוֹת במרפסת המלוֹן על כוֹס משקה, נהנה מן השירוּת הנכנע, מעשן נרגילה וּמסתכּל מתוֹך חיוּך בתנוּעה שברחוֹב, ועם שקיעת החמה חוֹזר למקוֹמוֹ. לאחר שני חוֹדשים הוֹדיע: “ווֹללה, אי אפשר. בלי “ויסיקוֹת” מאת הקוֹמנדאר ביפוֹ לא אוּכל להניחם עוֹד…” הכפילוּ לוֹ את מנתוֹ ושתק חוֹדש ימים. אחר התחיל מציק: “הבוּ לנוּ שלוֹשים “ויסיקוֹת” ולא – אשלח את “חיילי” עם המגלבים ויגרשוּ את האנשים לחוֹמס, כדבר פקוּדתוֹ של הפּחה…” ניסוּ לכפר פניו בהוֹספה חדשה ולא הצליחוּ אלא לזמן קצר. אימתוֹ של הקאימקאם הקפדן בחיפה היתה עליו.

לא היתה להם למהגרים ברירה, אלא לשלוֹח משלחת ליפוֹ העזוּבה (לדוֹרוֹן וּלתחנוּנים), אוּלי יעלה בידה להשׂיג את מספּר הרשיוֹנוֹת הנדרש. נתכנסוּ לאסיפה בבית המוּחתאר וּבחרוּ בשלוֹשה אנשים בני שלוֹש נתינוּיוֹת שוֹנוֹת: את דאוּד פּריצוּל, בעל שתי הנשים, הנתין העוֹתוֹמני, שפניו פני אפנדי ערבי מתוּרבּש והוּא מדבר ערבית ותוּרכּית, את זלמן בּידרמן, סוֹחר הבּרזל מיפוֹ, שהיתה בידוֹ נתינוּת ויניצוּאַלית, חוֹבש תרבּוּש וּמדבר ערבית גם הוּא, ואת נחוּם טרוֹי האוֹסטרי, שנהירים לוֹ שבילי קוֹנסוּלים… משלישיה זוֹ וּמשלוֹשים הנאפּוֹליוֹנים שניתנוּ על ידיהם קיווּ המהגרים לתוֹצאוֹת טוֹבוֹת, אף כי הלבבוֹת נקפוּ וּבלהוֹת הגירוּש בידי “חייליו” האכזרים של המוּדיר לפנים הארץ הפּראית לא משוּ מעיניהם בהקיץ וּבחלוֹם.

וּבבוֹקר של סוֹף תמוּז יצאוּ שלוֹשת שלוּחי המצוָה בעגלת

איכרים לבוֹא לפתח תקוָה. שם יראוּ איך יבוֹאוּ ליפוֹ, שהכּניסה לתוֹכה אסוּרה בכל חוֹמר האיסוּר. החרבוֹן הקיצי כבר ייבּש את הארץ. השלף בשׂדוֹת הקצוּרים נרמס ברגלי הבהמה הרוֹעה, ערבוֹת החילפה האפירוּ והאדימוּ. האויר החם דמם על הנוֹף הפּתוּח והעירוֹם. ריח הבּר היבש גירה את הנחיריים והכביד על המוֹח. נץ קטן פּרוּשׂ כנפיים חג והסתלסל במרוֹמים כעוֹקב אחרי העגלה. דרך השׂדוֹת היתה רוּבּה שוֹקטת ללא סימן של תנוּעת מלחמה. העגלוֹן, נער זכרוֹני כבן חמש עשׂרה, עצר בכל חצי שעה את הסוּסים הדלים למען ינוּחוּ. הנוֹסעים התבּדחוּ עליו ועל סוּסיו, אך הנער המתוּן שתק ולא הפך פניו. כשעה תמימה עמדוּ ב“חאן” המטוּנף של הכפר קאקוּן, וּבצהריים יצאוּ שוּב דרוֹמה. חדרה הוֹריקה על אילניה מימין כמוֹ בתוֹך צעיף כחלחל דק. מעבר לטלאי חוֹלוֹת מלבינים הכחיל והכסיף מרחוֹק הים. הגרנוֹת בכפרים שבדרך כבר היוּ נקיוֹת מבּר וּמתבן, כי הפלחים מיהרוּ להכניס הכוֹל מפני הרשוּת, שלא תגזוֹל את עמלם. אך הגבעוֹת שבפנים הארץ נראוּ כערימוֹת של גרנוֹת וּגדישים עוֹטי אוֹר וצל.

בנסוֹע העגלה היה בּידרמאן גוֹנח בלי הרף ולא בּוֹש לגלוֹת את פחדוֹ פן יאסרוּהוּ ביפוֹ ולא יוּכל לחזוֹר אל משפּחתוֹ. גם פּריצוּל גילה את חששוֹ, שמא לא יספיק הסכוּם שבידם, וּטרוֹי הצעיר היה מדוּכדך מדאגתם של שני היהוּדים הבעלים בעמם.

בתחנת הרכבת של טוּל כּרם היתה תנוּעה רבה. קטרים מבהיקים שיקשקוּ וּפלטוּ תימרוֹת עשן וקיטוֹר וּשריקוֹת זועה. אנשי צבא תוּרכּים וגרמנים ואוֹסטרים התהלכוּ בין הקרוֹנוֹת ועל הרציף. בצד התחנה, בחלקה גדוּרה חוּט בּרזל יחיד, היה בית מלאכה לתיקוּן מכוֹנוֹת. בחוּץ עמד מנוֹע של קיטוֹר, שחוֹר וּמבריק בחמה, מצקצק בלי הרף, וּבחוּר יהוּדי, מי שהיה פוֹעל חקלאי ונלקח לעבוֹדת הממשלה, נמוּך ועבה זרוֹעוֹת חשׂוּפוֹת וּמפוּיחוֹת, שירת את המנוֹע. אחת לכמה רגעים רץ מתוֹך צניחת המכנסיים להסתכל בשעוֹן המנוֹע, כדי לשמוֹר מהתפוֹצצוּת. כשראה עגלה של יהוּדים עוֹברת בדרך, עמד וניענע להם בידוֹ בחיבה להפיג את שממוֹן חייו בין הערבים והתוּרכּים. הנוֹסעים השיבוּ לוֹ ברכה ברוֹב רצוֹן.

בשעת בין הערבּיים הגיעוּ לאם המוֹשבוֹת. מראה המוֹשבה, שהיתה ידוּעה יפה לטרוֹי, היה עתה משוּנה בעיניו. בדרך, ברחוֹבוֹת וּבחצירוֹת, בחוֹל וּבין העצים, בכל מקוֹם התהלכוּ ורחשוּ אנשים, נשים וטף. פה ושם עמדוּ סוּכוֹת של ענפים יבישים וגם כמה אוֹהלים רעוּעים – משכּנוֹת המהגרים הגוֹלים.

רבים מגוֹלי יפֹו ותל אביב קנוּ להם שביתה במוֹשבה הקרוֹבה, וּבמַתּן בקשיש הצליחוּ להימנע מנדוּדים הלאה. האמידים שׂכרוּ להם חדרים או גם דירוֹת שלימוֹת בבתי האיכּרים, משפּחוֹת תקיפוֹת אחדוֹת כבשוּ את בניין בית הספר, אך העניים התגוֹללוּ בחוּץ, בחוֹל, בחוּרשוֹת העצים וגם במגרשים חשוּפים בתוֹך תילי מטלטליהם.

כשהגיעוּ השלוּחים למוֹשבה כבר שקעה החמה, והרחישה בחוּץ וּבין העצים קיבלה מראה מסתוֹרי. נראוּ מדוּרוֹת עשינוֹת ואבוּקוֹת נוֹדדוֹת. אנשים וּצללים תוֹעים ממקוֹם למקוֹם. בכי תינוֹקוֹת, קוֹלוֹת נשים וריחוֹת של תבשילים מפוּלפּלים. בכמה מקוֹמוֹת עמדוּ כנוּפיוֹת של מתוַכּחים.

זה ימים אחדים סוֹער קרב בדרוֹם הארץ, ליד עזה אוֹ בּבאר שבע, והשלטוֹן מכביד ידוֹ מאוֹד על שארית היישוּב. התחילוּ מחמירים על המהגרים. בכל יוֹם נשלח ה“דלאל” (הכרוֹז) מיפוֹ למוֹשבה והכריז בקוֹלי קוֹלוֹת על הגזירה לפנוֹת את המקוֹם. וּבראש וראשוֹנה אלה שאין להם תעוּדוֹת של עוֹבדי אדמה, שניתנוּ לבני המוֹשבוֹת בפקוּדת ג’מאל־פּחה. החמירוּ גם בדבר השוֹמרים שנשארוּ לשמוֹר על הפרבר ודרשוּ לעמיד את מספּרם על חמישה בלבד (היוּ שם כחמישה עשׂר בחוּרים, חוּץ ממשפּחת פּוּריצקי בעל המסעדה ושלוֹש בחוּרוֹת). אסרוּ לגמרי את הכּניסה לתחוּם יפוֹ. את עצי החוּרשה של שׂרוֹנה כּרתוּ והטילוּ את גזעי העצים על פני הדרך, להיוֹת מחסוֹם בפני האוֹיב, אם ירד ביפוֹ וינסה לחדוֹר לפנים הארץ.

המבוּכה במוֹשבה היתה רבה, וּביוֹתר גברה החרדה במשפּחוֹת האמידים. העניים כבר כהתה רוּחם והיוּ נכוֹנים לכל פּוּרענוּת, אבל הרכּים והמעוּנגים היוּ מלאי אימה: אנה יבוֹאוּ? מה צפוּי להם? עתה, אחרי שמצאוּ כבר מנוֹח מעט במוֹשבה הגדוֹלה… בייחוּד בימים מתוּחים אלה הנראים כאחרוֹנים לשיעבוּד, כשהגאוּלה כבר מנצנצת להם כמים חיים מקרוֹב… האוּמנם יתיקוּם בכוֹח מן הנוה הירוֹק להטילם אל המדבר הצחיח?…

פניו של הסוֹפר שׂמחוֹן השחירוּ כשוּלי קדירה. הסילסוּל שעדיין נהג בלבוּשוֹ הבליט את חיורוֹן פניו וּפחד עיניו ואת אבק החוֹל שבסנדליו היפים, הרקוּמים. אשתוֹ נפלה למשכב וזה כמה שבוּעוֹת היא מוּטלת בחוֹם. גם דוֹחק הפּרנסה הציק לוֹ, כי הפיקדוֹן הקטן שהיה לוֹ בבּאנק כבר אזל רוּבּוֹ. הוּא שׂמח מאוֹד על העלם טרוֹי שנקלע למוֹשבה, חיבקוֹ ונישקוֹ וחזר מתוֹך דמעוֹת: “התזכוֹר את הערבים, כשהיינוּ קוֹראים בצותא את תרגוּמי? איזה ערבים נעימים!…” כאילוּ עברוּ מאז כמה שנים. ר' חיים גלוּתמן עמד רחב גוּף וּפשוּק רגליים, לבוּש מעיל בּד גס ובין אצבעוֹתיו תלוּיה ה“מסבחה”, עמד והסביר בלשוֹן מדברת גבוהה, כי אין בכוֹחוֹ של כל כוֹח שבעוֹלם לעמוֹד בפני הבקשיש… אילוּ רק מילאוּ את ידוֹ ללכת ליפוֹ… יחיאל שוארץ התהלך שקוּע במחשבוֹת, ניענע את חוֹד זקנקנוֹ אל חזהוּ וּמילמל בלי הרף. היתה לוֹ תוֹכנית חדשה להצלת היישוּב והוּא חיכה לבוֹאוֹ של ראש ועד ההגירה מחיפה, כדי להרצוֹתה לפניו. כמוֹ דרך אגב שאל את בּידרמן לשלוֹם המהגרים בזכרוֹן, וּכששמע על גזירת המוּדיר, ניענע בידוֹ מתוֹך פּיזוּר והסתלק. עברה שם הגברת דוֹלינקוֹ, גדוֹלה וּפוֹרחת וּלבוּשה הדר, כדרכה, בלויית בּוֹריס קלדם, שבא היוֹם רענן וּמלא חיים מדמשׂק, וצחקה בקוֹל רם להלצוֹתיו שלחש על אוֹזנה. ר' מרדכי לביא רץ כפוּף ונחפּז, נוֹשׂא בידוֹ כיס בּד כבד של מטבּעוֹת נחוֹשת להביאוֹ אל סניף ועד ההגירה כדי לחלק לעניים.

– אם יחסר לכם מעט לירוֹת, תבוֹאוּ אחר כך אלי. אני גר בבית רוֹזין… ־ אמר לפּריצוּל, כשזה סח לוֹ את דבר שליחוּתם ליפוֹ.

לבּידרמאן היה מהגר גיס, שלקח לוֹ דירה במוֹשבה. הוּא אמר ללין שם, עד שיצאוּ עם שחר ליפוֹ וקרא לטרוֹי שיבוֹא עמוֹ. פּריצוּל הלך אל משפּחת גבישוֹן, שהשתכנה בבית הספר. הוּא הוֹציא מתוֹך התבן שבעגלה אבטיח גדוֹל מתנה לבית גבישוֹן. הנער הזכרוֹני טיפל בהתרת הסוּסים ולא נתן דעתוֹ על כל הנעשׂה במוֹשבה.

שני החדרים והמרפּסת הגדוֹלים, שבהם גר קרוֹבוֹ של בּידרמאן, היוּ מליאים רהיטים וכלים עד אפס מעבר. פלא היה איך המשפּחה רבת הנפשוֹת מוֹצאת לה מקוֹם כאן. חוּץ מן האחוֹת שנתרגשה קצת, קיבלוּ בני הבית את בּידרמאן באדישוּת. הם התהלכוּ נרגזים, יוֹצאים ונכנסים כגרים בחוּץ.

– אנוּ נישן במרפּסת. ־ נסתדר איך שהוּא. ־ אמר בידרמאן לבן לוייתוֹ ־ נאכל משהוּ ונשכב בשעה מוּקדמת, כי עלינוּ לצאת בחמש, כדי שנהיה בשמוֹנה ב“סראיה”.

טרוֹי הסכים לכוֹל. על דלפק הוֹעמד נר דוֹלק, ששלהבתוֹ לא נעה, אף כי המרפסת היתה פּתוּחה כוּלה. מחוֹל יתוּשים וּזבוּבוֹנים הקיף מיד את השלהבת. האשה, אחוֹת האוֹרח, הביאה להם שתי פּנכוֹת מהבילוֹת של גריסין בחלב. כשכילוּ לאכוֹל, שאלה אם רוֹצים הם גם ביצים, וּכשסירבוּ נטלה את הכלים אל המטבּח.

בּידרמן בעצמוֹ הביא והציע שני מזרנים במעבר על הרצפּה. הכניס גם כרים וּסדינים.

– אני אשכב בבגדי. רק את הנעליים אחלוֹץ. אוֹי… ־ דיבר וגנח כמוֹ לנפשוֹ.

טרוֹי ירד מן המרפּסת אל תוֹך האפילה של סוֹף החוֹדש. הבית היה מרוּחק מבתים. סביביו היתה גינה שוֹממה וּרגוּבה. מחטי הקזוּאַרינוֹת, אף כי לא נשבה כל רוּח, סאנוּ בכל זאת סאינה דקה וּנגינית. הרקיע היה זרוּע כוֹכבים גדוֹלים וּקטנים. הרחישה במוֹשבה לא פחתה, אך האוֹרוֹת נתמעטוּ.

טרוֹי חזר למרפּסת, התפשט למחצה, כיבה את הנר, שכב ונתכסה בסדין הטרי. הדלת את החדרים היתה עתה סגוּרה. לא נשמעה משם כל הברה.

בּידרמאן, ששכב למראשוֹתיו, התהפּך על משכבוֹ וגנח בקוֹל רם.

– מה הוּא גוֹנח כל כך? ־ שאל טרוֹי.

– אני מתיירא ללכת ליפוֹ. אדוֹני שמע, כמה השלטוֹן מחמיר?… אוֹי…

– אין דבר, אם פּריצוּל אתנוּ – יעבוֹר הכוֹל בשלוֹם. שלוֹשים נאפּוֹליוֹנים זהב…

טרוֹי תמה על עצמוֹ שהוּא מדבר כזקן ורגיל. אך בּידרמאן לא חדל מגנוֹח.

אחר נאחז מוֹחוֹ של טרוֹי בחבלי הזייה והיה נים ולא נים, רוֹאה את מגדלוֹת הרהיטים בצוּרה משוּנה וּגניחוֹתיו של בּידרמאן רוֹעמוֹת באוֹזניו כמוֹ ממרחקים. הקוֹלוֹת שהגיעוּ מן המוֹשבה היוּ מוּזרים כל כך. בתוֹכם אחד, שנדמה כגילגוּל חבית ריקה. זה הרגיזוֹ מאוֹד. אחר כך שמע קוֹל דברים וּלחישוֹת והסעת כלים בחדרים הסמוּכים. זריקת נעליים וחריקת משכּבים.

נדמה לוֹ, כי שעוֹת על שעוֹת שכב כך. נתכּסה ונתגלה ונתכּסה שוּב. אוֹזניו כבר כאבוּ מן המכוֹת שהכּה עליהן בכפוֹ להמית את היתוּשים המזמזמים בקרבתן זימזוּם מרגיז.

והנה בקע מרחוֹק קוֹל, שפּקח פתאוֹם את כל חוּשיו. הוּא ישב על מַצעוֹ והקשיב. נשמע ברוּר קוֹלוֹ של ה“דלאל” המכריז, הקוֹל הידוּע לוֹ מיפוֹ. מה זה? בשעה זוֹ? בחצי הלילה?…

– מה זה, מה? מה יש, מה? אוֹי… ־ נשמע קוֹלוֹ המבוֹעת של בּידרמאן. גם הוּא ישב על משכּבוֹ. ־ צריך להדליק את הנר…

בחוּץ נשמעה ריצת בני אדם. בחדרים הסמוּכים ניעוֹרוּ קוֹלוֹת של גברים ונשים. בּידרמאן קם ויצא החוּצה. גם טרוֹי נעל את נעליו, תלה את מעילוֹ על כתיפיו ויצא. בדרך ליד הגדר עמדוּ חבוּרוֹת אנשים, בתוֹכם קרוֹביו של בּידרמאן. קוֹל ה“דלאל” הלך במוֹרד המוֹשבה.

– מה הוּא צוֹעק שם? ־ נשאל אחד שעלה מטבּוּר המוֹשבה.

– מי שיימצא בשש בבוֹקר בלי רשיוֹן בתוֹך תחוּם יפוֹ – תלה ייתלה… החזית מתקרבת. האנגלים יעשׂוּ מחר דיסאנט…

בּידרמאן, שקרב שמה, תפס את טרוֹי בכתיפוֹ:

– שמעת? איך נבוֹא ליפוֹ?… ידוֹ היתה רוֹעדת כבקדחת.

– נלך אל פּריצוּל… ־ טרוֹי בטוּח היה, שהספרדי ימצא עצה נכוֹנה.

הם ירדוּ בחוֹל הרך, המלבין קצת לנוֹגה הכוֹכבים הדוֹלקים. מכל הסמטאוֹת והחצרוֹת חרגוּ אנשים־צללים, זה אל זה תוֹהים, זה את זה שוֹאלים. עתה נשמע קוֹלוֹ הרוֹעם של ה“דלאל” מקרוֹב. טרוֹי הבין כל מלה, אף כי ערבית הכריז. גם את ה“מי שבירך” לסוּלטאן בסוֹף ההכרזה הבין.

פתאוֹם עמד בּידרמאן והתייפּח בקוֹל.

־ –ה לוֹ? מה הוּא בוֹכה?

הגבר הבא בימים לא השיב ובכיוֹ גבר. הוּא פחד ללכת ליפוֹ, וּבלי רשיוֹן ישיבה אנה יבוֹא עם משפּחתוֹ?

אחר רגעים מספר נשתתק ושב ללכת. בניין בית הספר על שתי קוֹמוֹתיו היה כבר עֵר. אוֹרוֹת קטנים ניצנצוּ בכמה מחלוֹנוֹתיו. גברים ונשים בלבוּש לילה התהלכוּ נבוּכים וּמבוֹהלים. גם תינוֹקוֹת נדדוּ נמוּכים ושוֹקטים מאוֹד.

פּריצוּל ירד מן הקוֹמה השנייה בחלוּק לילה מזרחי מבוּדר וּברגליו היחיפוֹת סנדלים גדוֹלים.

– עלינוּ להגיע ליפוֹ לפני שש – ויהיה מה. ־ דיבר נמרצוֹת וגרר על החוֹל את כנפוֹת חלוּקוֹ.

– אבל איך? ־ קוֹנן בּידרמאן.

– מא ליש. נפתלי הדיליז’אנסי פה. נלך אליו ונדרוש ממנו עגלה.

שידוּל במשך רבע שעה ונאפּוֹליוֹן נוֹצץ פעלוּ את פעוּלתם, וּבשתיים בלילה עמדה עגלה קטנה לפני בית הספר.

– העלמה גוֹנקין תסע עמנוּ… אתם מכירים את הגברת מנוה צדק… אמר פּריצוּל ברוֹב נימוּס.

– מה לזוֹ ולנסיעתנוּ ליפוֹ? ־ שאל טרוֹי את בּידרמאן מן הצד.

– הוּא, פּריצוּל, בודאי יוֹדע, ־ ענה האיש המפוּזר וּמשך בכתיפיו.

הם עלוּ כוּלם. העלמה השמינה תפסה מקוֹם רב. השאר נצטמצמוּ ככל שיכלוּ. היא היתה עתה עֵרה עד להפליא. דיברה בארבעה לשוֹנוֹת בבת אחת, והצניעה את זרוֹעוֹתיה השמינוֹת, העירוּמוֹת, בצעיף היוֹרד מעל ראשה. “אל ידאגוּ: היא תשׂיג את הרשיוֹנוֹת. רשעים כאלה, בלי רשיוֹנוֹת אינם יכוֹלים להניח למהגרים אוּמללים לשבת בזכרוֹן?… היא בטוּחה שתשׂיג… בשבילה יעשׂה הקאימקאם הכוֹל… חבל, רק אתמוֹל היה אצלם (משפּחתה גרה גם היא בבית הספר. הקאימקאם ציוה לפנוֹת בשבילם חצי קוֹמה. ביקש לתת להם קוֹמה שלימה, אך הם הסתפּקוּ בחצי. מה יש, יגוּרוּ גם מסכנים אחירים…); הוּא, הקאימקאם, יוֹשב באחד הבתים הטוֹבים בפרבר… הלואי שתמצא אוֹתוֹ בבית: זה יוֹתר טוֹב. בבית לא יוּכל לסרב לה… אוֹ, משפּחתוֹ גרה בקוֹשׂטא… בשבילה יעשׂה הכוֹל… אל ידאגוּ כלוּם”…

רגש משוּנה היה לוֹ לטרוֹי בשבתוֹ נלחץ על ידי אוּמצת בשׂר רוֹתחת זוֹ ושוֹמע את שטף להגה ואת עוֹז בטחוֹנה.

נטע, תוּכל להביא אוֹתנוּ בשתי שעוֹת ליפוֹ? ־ שאלה העלמה את העגלוֹן.

–הלוַאי בשלוֹש, ־ החזיר זה בזילזוּל אחוֹרנית.

כשעמדוּ לצאת מתחוּם המוֹשבה, עצרם מישהוּ גלוּי ראש, לבוּש כוּתוֹנת ארוּכּה, שהלך יחידי בדרך.

– לאן?

– ליפוֹ.

– לא כדאי, סכּנה.

– מוּכרחים. אוֹי… – ענה בּידרמאן.

– Pas de peur! ־ אין מה לפחד, – קראה העלמה גוֹנקין ודחפה בעוֹצם יריכה את טרוֹי הדק. אני נוֹסעת עמהם… אני הקאימקאם, אני הקוֹמנדאר… חי נפשי. רק שנבוֹא לפני שש… אסמע, נטע, תג’י (תבוֹא) ליפוֹ לפני שש?…

– שאלי, גברת, את הסוּסים, ־ ענה העגלוֹן ולא הפך פניו.

בּידרמאן השמיע קוֹל צחוֹק, הפסיק צחוֹקוֹ ונאנח. פּריצוּל השקיע ראשוֹ בין כתיפיו וישב כמתנמנם.

כשיצאוּ מתחוּם הפרדסים אל השׂדה הפּתוּח היה המרחב תחת השמיים משׂתרע למרחקים בלתי נראים, אך מוּחשים יפה. רוּח לא נשבה, אך צינה דקה נמשכה מן הים וּמן הנהר הקרוֹב. הדממה היתה עמוּקה, מליאה רחשוּשים שוֹנים. הסוּסים בוֹססוּ לאיטם בחוֹל העמוֹק וּנשימתם התחרתה את צילצוּל הרתמה.

העלמה רקדה על מושבה וזירזה בלי הרף את העגלוֹן, אך הוּא שתק. גם שאר הנוֹסעים שתקוּ. פתאוֹם התרוֹמם מעבר החוֹף זיקוּק אש אדוֹם, טס מרחק מה וכבה. אחריו עלה עוֹד אחד, כחוֹל, ועוֹד אחד, ורוֹד. אחר נישׂאוּ זיקוּקים רבים, גבוֹהים וּנמוּכים, כוּלם טסים כציפּוֹרי אש בדממה לאוֹרך החוֹף אילך ואילך.

נטע עצר.

– התוּרכּים מאוֹתתים, ־ אמר ולא זז.

– יאוֹתתוּ להם. מה איכפּת? Imbécile, סע מהר! ־ התרוֹממה גוֹנקין ונוֹפפה בזרוֹעוֹתיה העירוּמוֹת כלפּי העגלוֹן.

– אני מפחד לנסוֹע…

פּריצוּל לחש על אוֹזנוֹ של בּידרמאן: “מבקש הוֹספה”.

– מכוֹת ניתן לוֹ ולא הוֹספה! ־ נזדעקה גוֹנקין ־ אני אני אמסוֹר אוֹתוֹ בידי הקאימקאם… יֵי בּוֹגוּ! (חי אלוֹהים!).

אך נטע לא מש ממקוֹמוֹ, עד שבּידרמאן הבטיח לוֹ עוֹד מג’ידיה אחת.

הזיקוּקים נתרבוּ וטיסתם נעשׂתה מהירה וּמסוּכסכת יוֹתר.

אימה היתה במראיהם. נשמעוּ אי מזה קוֹלוֹת כקוֹלוֹת של פּיקוּד. אחד הסוּסים נתקל ונפל על ברכּיו. אחיו העוֹמד זוֹרר באימה. פחד נפל על הנוֹסעים.

– יש לי אשה וחמישה ילדים. איני רוֹצה שיתלוּ אוֹתי… ־ דיבר נטע ועמד שוּב. קרוֹבים היוּ למפנה הדרך ליד הירקוֹן.

גוֹנקין רתחה וּביקשה להכוֹתוֹ. לאחר שהבטיחוּ לוֹ עוֹד מג’ידיה שב לנסוע.

לפני שׂרוֹנה, כשצריך היה לפנוֹת מזרחה, אל השביל המקיף את הכפר, כי דרך המלך היתה חסוּמה בגזעי העצים הכרוּתים, התעקש נטע ואי אפשר היה להזיזוֹ עוֹד: הוּא מפחד… בּידרמאן העלה גפרוּר. השעה היתה קרוֹב לחמש. במזרח כבר התחיל מפציה השחר. טל כבר ירד על הארץ והרטיב את בגדי הנוֹסעים.

בוּממם! נשמעה יריית תוֹתח מרחוֹק. הקוֹל התפשט על הים וחזר משם רחב ועמוֹק.

– ליד עזה. ־ אמר נטע וישב כמסוּמר לדוּכנוֹ. ־ אני אעמוֹד כאן ואתם תלכוּ ברגל לתל אביב. בחצי שעה תהיוּ שם. עם זריחת השמש… ־ דיבוּרוֹ היה שקט, כמעט עליז.

גוֹנקין כבר עייפה מחוֹסר שינה וישבה תחתיה כבידה כנטוּלת רצוֹן.

פּריצוּל ניהם משהוּ תחת שׂפמוֹ. העלמה עמדה ממוֹשבה, גחנה לפניה והחזיקה בצורוֹנוֹ של העגלוֹן, טילטלתהוּ וצעקה:

– סע, אוֹמרים לך! אתה שוֹמע, אידיוֹט! סע, אוֹמרים לך… אִמשי!…

– רק עד אחר שרוֹנה… עד החוֹלוֹת… משם תלכוּ ברגל… ־ מילמל העגלוֹן תחת זרוֹעה החזקה.

יריוֹת התוֹתח נשמעוּ בהפסקוֹת שווֹת של עשׂרה רגעים בערך, ־ ועם הירייה הרביעית, כשזרחה החמה, עמדה העגלה לפני אחת מגבעוֹת הגפנים. שני דוּדי מגדל המים נראוּ חציים מעבר לגבעוֹת. ארבעת הנוֹסעים ירדוּ. גוֹנקין בעתרת גוּפה רצה, כשצעיפה הארוֹך בידה, לעבר “חברה חדשה” והשלוֹשה ממהרים אחריה.

מתוֹך אשנב גג של בית בן קוֹמוֹתיים נשקף ראש בהיר וּפרוּע של בחוּר עירוֹם. כשראה מרחוֹק את הבאים, ניפנף להם בידוֹ כשוֹאל: מה לכם כאן? בּידרמאן השיב לוֹ בנענוּע יד: עניין חשוּב…

ברחוֹב, למטה, הלך לבוּש פּיג’אמה צבעוֹנית הספרדי גיקטאלה מקוֹשׂטא, שנשאר עם השוֹמרים והיה מתוֵך ביניהם וּבין השלטוֹן.

– מה אתם רוֹצים? ־ שאל את המתקרבים כמתרעם. פּריצוּל מיהר אליו, חיבּקוּ והסבּיר לוֹ את שליחוּתם ברוֹב התרגשוּת. באוֹתוֹ זמן הגיעה העלמה גוֹנקין עם השניים האחירים עד הבית היפה, בוֹ גר הקאימקאם בקוֹמה השנייה. היא נפרדה מהם בהתלהבוּת וּמתוֹך הבטחה, כי הרשיוֹנוֹת יוּתנוּ להם.

השניים הרחיקוּ מעט והעלמה הוֹפיעה ביציע הבית וצעקה אחריהם:

– אַל תדאגוּ. הוּא אמר, שתבוֹאוֹ בשמוֹנה אל ה“סראיה”. הוּא כבר יסדר הכוֹל. אַל תדאגוּ… המסכּנים יקבלוּ “ויסיקוֹת”…

עד שמוֹנה עוֹד נשארוּ כשעתיים. על בּידרמאן ירדה רוּח טוֹבה. הוּא יסוּר לביתוֹ לראוֹת אם הכוֹל על מקוֹמוֹ בשלוֹם. עליו להוֹציא אילוּ כלים, שאשתוֹ קברה במרתף. אחר ירד ליפוֹ וינסה לגבוֹת אילוּ חוֹבוֹת מלקוֹחוֹתיו הערביים (אוֹמרים, שרוֹב הערביים חזרוּ ליפוֹ!), וּברבע לפני שמוֹנה יזדמנוּ שלוֹשתם ב“סראיה”. הוּא, בּידרמאן, ימסוֹר הכוֹל לפּריצוּל.

טרוֹי נשאר יחידי ברחוֹב השוֹמם. מרחוֹק ראה את פּריצוּל הוֹלך תפוּשׂ בשׂיחה עם גיקטאלה. השמש כבר עלתה ברוֹב להטה. אך על החוֹל עוֹד היתה שכבה לחה מטל הלילה. רוֹב הנטיעוֹת שליד הבתים נתייבשוּ ונצטמקוּ, כי לא השקוּן. רק ליד הבית אשר מאשנב גגוֹ נשקף קוֹדם הראש הפּרוּע היתה גינה רעננה וּמטוּפּחה יפה. טרוֹי שיער, כי את הבית הזה איווּ להם השוֹמרים למוֹשבם. מראה הפרבר הדוֹמם בחמה על בתיו המוּגפים היה מוּזר. רק שיקשוּק המנוֹע במגדל המים ניסר כהוֹלם לב חי בגוּף מת.

בוּממם! נבקעה שוּב ירייה, והד ענה מן הבתים הריקים. אוֹתוֹ רגע יצא מראה־נוֹף, הסימינריסט הגבוֹה מירוּשלים, שנצטרף אל שוֹמרי הפרבר, מן הבית, וּכשראה את טרוֹי ברחוֹב, עמד וּשאלוֹ:

– למה באתם?… הקרקע בוֹער תחת רגליהם… בכל שעה יכוֹל להיוֹת דיסאנט… הם מחמירים עכשיו מאוֹד. גם הבחוּרים שלנוּ מסתתרים כל הימים… אתם אוֹמרים לרדת ליפוֹ?

– כן, עלינוּ להשׂיג “ויסיקוֹת” בשביל המהגרים בזכרוֹן, אם לא – יגרשוּם לצפוֹן.

– כך, – אמר הבחוּר הגבוֹה והתגרד בראשוֹ – תנסוּ. הלוַאי שתצליחוּ… אתה רוֹצה לאכוֹל? תעלה אלינוּ למעלה. יש לנוּ מטבח קטן. ואוּלי תרצה לאכוֹל אצל פּוּריצקי?… מוּטב שלא להיראוֹת בחוּץ… יכוֹל לעבוֹר משמר של צבא…

והוּא פנה לצד רחוֹב הרצל.

טרוֹי הלך משם עד שהגיע אל שׂדירוֹת רוֹטשילד. פרחים לא היוּ בערוּגוֹת, אך הדלבים וּשאר העצים היוּ רעננים וּמטוּפּחים: נראה, שהגנן נשאר במקוֹם.

הרוּחוֹת העלוּ במשך הזמן על המדרכוֹת תלוּליוֹת וגלים של חוֹל. במרוֹמי כמה תריסים, שלא היוּ מוּגפים היטב, מצאוּ הציפּוֹרים מקוֹם יפה לתלוֹת את קיניהן ושלחוּ משם ציפצוּף עסקני. טרוֹי הכיר כמעט כל בית וידע את בעליו שאינם כאן. אילוּ נזדמנוּ לוֹ, היה מוֹסר להם ברכת שלוֹם מבתיהם היקרים להם. אבל הוּא ישוּב ויראה רק את המהגרים שבזכרוֹן, ורק אחדים מהם הם בעלי בתים, רוּבּם דיירים אצל אחירים.

היתה בידוֹ שליחוּת מיוּחדת מאת הגברת ויגדוֹרוֹב: להביא לה שני כלי אפייה קטנים ששכחה במזוה שבמטבח, וּמסרה לוֹ סימנים. מפתחוֹת הבית והדירה מוּנחים בכיסוֹ.

בית האוּלפן הגדוֹל חסם את רחוֹב הרצל הקצר כמימים ימימה וסידוֹ הלבן הבהיק בזוֹהר הבוֹקר. שער הברזל היה נעוּל בשרשרת וּבמנעוּל קטן. ממגדל השיניים של הגג היה תלוּי חצי דגל תוּרכּי מוּדהה, שהיוּ מניפים בימי גנוּסיא והיוֹצאים שכחוּ לקחתוֹ עמהם. הגינה היתה שוֹממה, רוֹב שׂיחיה קמלוּ, רק העצים הגדוֹלים עמדוּ עוֹד בירקוּתם המאוּבּקת. פתאוֹם זכר טרוֹי, כי בבריכה שבגן ראה פעם הרבה דגי זהב משוֹטטים במים הירוּקים. אילוּ יכוֹל היה להיכּנס ולראוֹת את הדגים עוֹד חיים! אבל לא ראה כל דרך כניסה, ועל כן הסתלק משם בצער.

כשעבר את רחוֹב הרצל ראה את פריצוּל וּבידרמאן יוֹצאים מרחוֹב צדדי. שניהם היוּ שרוּיים במצב רוּח טוֹב.

– אדוֹן! ־ קרא הספרדי אל טרוֹי, – אתה יכוֹל להישאר פה. אנחנוּ בעצמנוּ נסדר הכוֹל ב“סראיה”. אם אתה רוֹצה – תבוֹא. אבל לא נחוּץ… בתשע אִנשאללה, נשוּב לזכרוֹן…

– אחכּה לכם פה, – ענה טרוֹי, שהרגיש כי נוֹח להם שהוּא לא ידע את חשבוֹן הבּקשיש…

אנה יפנה עתה? יחידי עמד בשממת הרחוֹב, נשׂא עיניו אל הגזוּזטרוֹת ואל הדלתוֹת והחלוֹנוֹת המוּגפים והגלוּיים, והסתכל בהם מתוֹך פּעימת הלב. נדמה לוֹ, רחשי חייהם של שוֹכני הבתים עדיין מהלכים כלוּאים בתוֹכם. הוּא נזכר, כי לפני צאתוֹ את הפרבר שמע מתוֹך אחד הבתים צילצוּל של שעוֹן נשכּח. עתה נדם השעוֹן על הקיר. ואוּלי גנבוֹ מישהוּ? לא, אין סימן של גניבוֹת בפרבר. הבתים עוֹמדים כעמידתם אז, ביוֹם שנעזבוּ מיוֹשביהם. באמצע הכביש עוֹד מוּטלים שברי הכּוֹפח, שנפל אז מידיה של הנערה הספרדיה…

לאִטוֹ ירד ברחוֹב עד שהגיע אל מַעבר פסי הרכבת שנעקרוּ בשעתם. ליד סוּכּת השוֹמר בחוֹל עמד שוֹטר ערבי, הרוֹבה זקוּף לרגלוֹ. הוֹאיל והאיש בא מפנים הפרבר, הביט בוֹ השוֹטר בלא תנוּעה ולא שאלוֹ דבר. שב טרוֹי על עקבוֹתיו. כשפּסע על המדרכה נדמה לוֹ, שהד פעמיו עוֹנה מכל בתי הפרבר הריקים.

נכנס לשׂדירוֹת וישב על אחד הספסלים. עץ הספסל טרם יבש מטל הלילה. בתוֹך ענפי הדלבים התלהלהוּ וציפצפוּ ציפּוֹרים מעטוֹת. וַדאי אלוּ המקננוֹת בתריסי הבתים… ־ חלפתוּ מחשבה ־ הן הן שוֹכנוֹת הפרבר עתה… טוֹב שהתוּרכּים לא פוֹצצוּ את מגדל המים… ־ קפץ למחשבה אחרת ־ כשיחזרוּ הגוֹלים ימצאוּ מים… התוּרכּים בעצם, אינם נוֹראים כלל… פּראוּתם היא פּרימיטיבית… הרשיוֹנוֹת, כנראה, יינתנוּ וּשליחוּתם תצליח… אבל נסיעתוֹ הוּא היתה לחינם. במה הוֹעיל הוּא? בעצם הוֹעיל רק האחד: פּריצוּל. הוּא מצא את העלמה גוֹנקין… אף על פי כן לא התחרט על שנסע. כל מה שראה בדרך וּבמוֹשבה הגדוֹלה וּפה בפרבר מילא את נפשוֹ רגש רך עד לדמעוֹת…

נזכר, שמראה־נוֹף הזמינוֹ לעלוֹת לבית השוֹמרים. אבל הוּא בוֹש משוּם מה להיכּנס שמה. איך יאכל פּיתם – והוּא רק אוֹרח נטה לשעה? צריך היה להישאר עם החבוּרה בפרבר, הוּא, היחיד שאין עמוֹ משפּחה והוּא נתין אוֹסטרי… מה לוֹ וּלבית ויגדוֹרוֹב המטוּמטם ולגברת גוּבּרנאטוֹר ההיסטרית, שנטפּל אליהם במקרה?…

כך היה יושב וּמהרהר בין ציפצוּף הציפּוֹרים וּבין שיקשוּק המנוֹע, כמעט שקע בחלוֹמוֹת אוֹ נרדם, ולא הרגיש כמה ישב כך, עד שהעלה שעוֹנוֹ וראה: שעה שמוֹנה מתקרבת. בתשע עליהם לנסוֹע מכאן. נטע העגלוֹן עוֹמד שם עם סוּסיו וּמחכּה להם בחוֹלוֹת שבין שׂרוֹנה והפרבר… והנה זכר, כי עליו להוֹציא עוֹד את כלי האפייה הקטנים בשביל מאדאם ויגדוֹרוֹב.

קם והלך שמה. רגש תקיף משכוֹ אל הבית העזוּב.

באמצע המדריגוֹת לקוֹמה השנייה נתפּוֹצצה יריית תוֹתח וכל הבית הריק ענה בהד כמחשב להתמוֹטט. עד שעלה נדם הכוֹל. כשפּתח את דלת הטרקלין הגדוֹל עמדה בוֹ אפלוּלית זוֹממת, מפני התריסים המוּגפים. רגע ממוּשך עמד עד שעיניו התחילוּ מַבחינוֹת בחדר. את הדלת אחריו הניח פתוּחה. הוּא פסע על השטיח הרך, פּסוֹע, וּמתוֹח את צוארוֹ להתבוֹנן בכוֹל. הרהיטים הכבידים נשארוּ בבית. דלת המזנוֹן היתה פתוּחה ועוֹמדת בחלל. הוּא הביט כה וכה ברגש מוּזר. הלפתוֹח אחד התריסים? לא, אין צוֹרך. מה עליו לקחת?… כשנזכר, פנה אל המטבח. בעוֹברוֹ במסדרוֹן הציץ לתוֹך חדר האמבּטיה הפּתוּח. משהוּ השחיר כנגדוֹ מתוֹך האמבּטיה הלבנה. ניגש והסתכל: את המים שעמדוּ בתוֹכה כיסתה שכבה צפוּפה של תיקנים מתים, אלה חסילי הבית החוּמים, שהיוּ כל כך שׂנוּאים על הגברת גוּבּרנאטוֹר. בחרבוֹן הקיץ, באין טיפּת מים בכל הסביבה, הריחוּ את ריח המים באמבּטיה, באוּ וּמצאוּ שם את מוֹתם. בוַדאי באוּ גם מבתים אחירים, שהמים חתוּמים בהם בצינוֹרוֹת.

כמה שמאדאם ויגדוֹרוֹב לקחה עמה מכּליה, עוֹד היה המזוה מלא כלים מעוּרבּבים ביחד. צריך היה לעמוֹד על ברכּיו עד עייפוּת עד שמצא את השניים שנתבקש להביא.

בּוּממם! לפת שוּב קוֹל ירייה את הבית וזיעזע את כוּלוֹ. הכלים נידרדרוּ במזוה. נדמה לוֹ, ירייה זוֹ קרוֹבה מן הקוֹדמוֹת. אימה נפלה עליו: אוּלי ירייה מן הים היא!

מיהר אל אחד החלוֹנוֹת, פתח את תריסוֹ והשקיף על פני הים: שני גוּשים שחוֹרים פוֹלטי עשן התנוֹעעוּ באוֹפק. אך לא, אוֹניוֹת רחוֹקוֹת אלוּ לא ירוּ. אבל אפשר שהן מביאוֹת את הדיסאנט… יש איפוֹא למהר… שב והגיף את התריס. הדממה שבה לקדמוּתה. הרים מגבת קטנה שהיתה מוּטלת על סף חדר המיטוֹת ועטף בה את שני הכלים. העיף עוֹד מבט על הדירה ונחפז לצאת, בנוֹעלוֹ אחריו את הדלת.

כשהגיע שוּב לרחוֹב הרצל, עמד רגע ארוֹך תוֹהה: אנה ילך עתה? עוֹד כחצי השעה עד תשע… והנה עמדה דוּפנית ערבית לפני מבוֹא הפרבר, וּשני חביריו בשליחוּת ירדוּ ממנה. הם נפטרוּ בקידוֹת מן האפנדי בעל הדוּפנית וּפנוּ לפרבר. כשראה בּידרמאן את טרוֹי עוֹמד ברחוֹב, ניענע כנגדוֹ בצרוֹר של ניירוֹת וקרא:

־ הנה ה“ויסיקוֹת”. שלוֹשים “ויסיקוֹת” כשירוֹת. מזל כזה… קנינוּ ביפוֹ הרבה פיתוֹת עם קבּאבּ… נאכל יחד בעגלה… בוֹאוּ נלך!… הגברת?… היא נשארה ב“סראיה”. הקאימקאם יחזירנה בעצמוֹ אל המוֹשבה… לא כן, מר פריצוּל?…

הספרדי השמיע גירגוּר של צחוֹק, וּבידרמאן טפח על תרבּוּשוֹ של הלה ברוֹב הנאה.

הפרבר שטוּף הזוֹהר נראה כצוֹחק גם הוּא, אך על נחוּם טרוֹי ירדה עצבוּת כבידה, שהעמיקה עם כל יריית תוֹתח שבאה מן המרחק האטוּם ברוֹב זוֹהרוֹ.