מגיע הרבה כבוד למריו ורגס יוסה על “תעלוליה של ילדה רעה”, הרומן ה-16 שלו, שמצליח גם אחרי חצי יובל של כתיבה להוציא ספר כובש, ממזרי ומלא עוצמה. ורגס יוסה הפרואני חרש כמעט את כל הז’אנרים האפשריים – החל מרומן פוליטי (“חגיגת התיש” “הסיפור של מייטה”), דרך ארוטיקה וקומדיה (“שבחי האם החורגת”, “המחברות של דון ריגוברטו” “פנטליאון ושירות המבקרות”), ואפילו במותחן (“מי הרג את פאלומינו מולרו”). לא אחת הוא ביצע בהם מעשים מגונים, תאווה לעיניים, אבל אף פעם לא שכח להיות מרתק וקולח. למשל, ב“דודה חוליה והכתבן”, ורגס יוסה לא חשש להשתמש בטלנובלה, ז’אנר “נחות”, המעוגן עמוק בתרבות הדרום אמריקאית, כמסגרת לרומן על סופר שחייו הולכים ונטרפים.

גם ב“תעלוליה של ילדה רעה”, הרומן החדש שלו, הוא לוקח מכל הבא ליד ורוקח מעדן ספרותי קליל ומתוחכם כאחד. רק משאת נפשו של הגיבור, אותה “ילדה רעה”, כפי שהוא קורא לה לאורך הספר, דמות סימבולית של קוטלת גברים שובבית, יכולה להתחרות בשובבות הספרותית שלו. למעשה, הילדה הרעה היא־היא הפרוזה של ורגס יוסה: מקסימה ומתעתעת, אפלולית ומלאת אור.

ריקרדו, המספר וגיבור הרומן, הוא גבר פרואני שעובד ברחבי העולם כמתורגמן. הוא חי כגולה בפריז ובלונדון, ומגולל בפני הקורא מערכת יחסים רומנטית בת כחצי מאה עם “ילדה רעה”. הפרק הראשון פותח בפרוזה מוארת, מתוקה, זוהרת ומלאת נוסטלגיה לחיים בפרו של שנות החמישים, על רקע התבגרותו התמימה של ריקרדו. ימים של מסיבות סוף קיץ ונעורים מלאי תקווה. הטון הסנטימנטלי משתנה בפרק הבא, והולך ונחרב ככל שעוברים לעלילותיו של ריקרדו בשנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים של המאה ה-20. ורגס יוסה בוחן את חייו של ריקרדו ותשוקתו הפתטית ל“ילדה רעה”, על רקע המשברים הפוליטיים והחברתיים שחולפים על ארצו. הוא מספר על גולים פרואנים ואנשי מחתרת קובנים, על אנשי אצולה בריטיים והיפים זרוקים, על מורדים צרפתים ויפנים מטורפים. תוך כדי פירוט הרומן הסוער וההרסני שלו עם אותה “ילדה רעה”, הוא שועט על פני צמתים היסטוריים חשובים: ימים סוערים של הפיכות צבאיות ומהפכות תרבותיות.

הרקע הפוליטי חודר ונסוג אל ומתוך סיפור האהבה, עד שבמהרה מתברר שהרומן המעוות של הגיבור עם אותה דמות שהוא מכנה “ילדה רעה”, אינו אלא משל לחיים הפוליטיים במאה ה-20. ברגע שמסתיים הפרק הראשון המתוק והנאיבי, המתרחש בשנות החמישים (אז גם מסתיימים חייו של הגיבור כנער תמים), חלה קריסת מערכות כללית. העולם הישן מת, ואילו העולם החדש רקוב ומעוות מיסודו. החיים השמרניים של העבר מפנים מקום למערכות יחסים לא קונונציונליות: ריקרדו ממשיך לנהל מערכת יחסים מוזרה וביזארית עם “ילדה רעה”, חבריו מתים מאיידס או מתאבדים, ואפילו לזוג “הרגיל” היחיד ברומן יש ילד אילם שאומץ בווייטנאם ההרוסה.

כאמור, דמותה ההזויה של “ילדה רעה” אינה אלא סמל. היא הרוח הרעה והפרועה, ההרסנית והנואשת, המאפיינת את המשברים הסוערים של המאה ה-20. לכל אורך הרומן, אין היא אלא רוח עוועים ולא בשר ודם; פנטזיה רומנטית סדו־מזוכיסטית של הגיבור, ולא אישה של ממש. שכן להכיר אותה ממש, כדמות, לא זוכה הקורא אפילו לרגע. כך רצה להשאיר אותה ורגס יוסה, כמו פנטום, חולפת בחיי הגיבור כרוח סופה. פעם היא מהפכנית בשורות פידל קסטרו, פעם בורגנית צרפתייה, פעם אשת חברה שמבקרת במירוצי סוסים בבריטניה, ופעם שפחתו החרופה של איש יאקוזה.

השימוש בפאם־פאטל ההרסנית כסמל, משמש את ורגס יוסה לא רק ליצירת סאטירה חברתית נוקבת, אלא גם לשם חיטוט יסודי בקרבי הנפש הגברית, המחפשת את הכיבוש האולטימטיבי באישה הלא־מושגת, הנעלמת, הסדיסטית והמתעתעת. אישה שהיא המון נשים באישה אחת. “ילדה רעה” לא הייתה ולא תהיה אישה של ממש. היא מעין פנטזיה במוחו של הגיבור: דמות ממיליוני סרטים הוליוודיים, טלנובלות וסרטים כחולים. כך מסכם הסופר הפרואני המרתק והמחונן ארבעים שנות של יצירה שוברת הגבולות שלו, לאורך יובל שנים מטורף ועקוב מדם.