“רוקסאנה”, הרומן האחרון שכתב דניאל דפו (1731–1661), נחשב לרומן הפמיניסטי הראשון, ובצדק רב. גם היום קשה למצוא בספרות דמות נשית חזקה כל כך, דעתנית, תוקפנית ורבת מהלכים, שלא עושה חשבון לאף אחד ובטח שלא לגברים, כמו רוקסאנה, בת המאה ה-17. מדהים עוד יותר לגלות שהדמות הנשית הגדולה הזאת נולדה זמן רב לפני שג’יין אוסטין והאחיות ברונטה אמרו את שלהן בדבר זכויות האישה.

הרומן של דפו (“רובינזון קרוזו”, “מול פלנדרס”), אשר ראה אור ב-1724, וכעת, בשעה טובה, זוכה לתרגום עברי ראשון, מגולל וידוי של אשת חברה הוללת ומצליחה, הנפרש על פני רבע מאה של תהפוכות. המספרת וגיבורת הרומן, רוקסאנה, נכוותה מאוד בנישואיה הראשונים לאוויל־משריש, שהשאיר אותה חסרת־כול ומטופלת בחמישה ילדים. כתוצאה מכך היא נחושה בדעתה להתעשר ולא לתת עוד לגברים למשול בחייה. בעיניה, אין דבר גרוע יותר לאישה מבעל שמושל בה וברכושה, והיא מציעה לנשים ללמוד ממנה ולהשיל את כבלי הנישואים. גם בחיי המין היא נועזת ופורצת דרך, שכן רוקסאנה סבורה שמותר לאישה לשכב עם מי שהיא רוצה. על אף שהיא מנצלת את שלל מאהביה וגורפת מהם כסף רב, היא מנהלת בעצמה את עסקיה בתבונה של אשף פיננסים ונעשית עשירה רמת־מעלה. למעשה, דפו מציג – אולי בבלי דעת – אורח חיים אמזוני, כמעט לסבי, של רוקסאנה עם המשרתת שלה ואשת־סודה, איימי. השתיים חיות יחד במשך שלושים שנה כבעל ואישה (הן אפילו ישנות באותה מיטה), נוסעות ברחבי אירופה ומנהלות את רכושן בנחישות רבה.

לרוקסאנה יש אומנם מאהבים רבים, אבל את נאמנותה רבת השנים היא מעניקה רק לאישה, לאיימי. אפילו לגבר שהיא מאוהבת בו מסרבת רוקסאנה להינשא, שמא יכבול אותה וינשל אותה מרכושה. אחד הדיאלוגים המדהימים והחדשניים בספר, שבו רוקסאנה מתווכחת על חירות האישה עם מאהב שמציע לה נישואים, הוא מרחיק לכת ופמיניסטי בהרבה מהשיחה שמנהלת ג’יין אייר עם רוצ’סטר, ברומן של ברונטה.

על הפמיניזם הפרקטי ופורץ הדרך של רוקסאנה אפשר לערער באלף דרכים, כגון זה שהיא חיה כזונה ואף ראתה בעצמה “מלכת הזונות”; בכך שהיא מתייחסת לנשים אחרות כאל זנזונות, ופעם אפילו סרסרה במשרתת שלה והכניסה אותה למיטת בעלה; ובעיקר – בכך שרוקסאנה מתנהגת כמו גבר, בגסות ובחוסר ורגישות, ואפילו מתנתקת מילדיה. מצד שני, אם סופר בן המאה ה-18 יכול היה לשער כבר אז, שאימהוּת אינה עניין אינסטינקטיבי, שלאישה יש יצר מיני עז לא פחות מאשר לגבר, ושמגיעה לה ריבונות מלאה על גופה, חייה וכספה – אין ספק שכבר בזה דפו עשה רבות למען עתידן של הנשים.

“רוקסאנה” מדהים לא רק בראייה המהפכנית שלו את דמות האישה, אלא גם במבנה העלילתי המיוחד שלו. מבחינות רבות, הוא פורץ דרך ודומה לרומן המופתי של דפו, “רובינזון קרוזו”, אלא שב“רוקסאנה” נדמה שדפו הלך הכי רחוק קדימה. זהו רומן פיקרסקי הכתוב בגוף ראשון – לכאורה, וידויה של אשת־חברה בפני אדם הכותב את דבריה. באותם ימים, זו הייתה תחבולה מקובלת כדי להעניק לרומן צביון רכילותי של וידוי אמיתי. אלא שהמסכה נשברת פעם אחר פעם באמצעים מגוונים (ואפילו מגונים, כמו שקרים והגזמות), המעמידים את אמיתות הווידוי בספק רב.

זו הסיבה לכך ש“רוקסאנה” נקרא כיום כמעט כמו כל רומן מודרני. זוהי דמות ספרותית מפוקפקת ולא אמינה, הסותרת את עצמה פעם אחר פעם, מגזימה בתיאוריה עד כדי דרמטיות, ורומזת מיני הבטחות להתפתחות עלילתית שלעולם לא מתממשות. כל הסממנים האלה הופכים את רוקסאנה לגיבורה סופר־מודרנית, שכן היא מעלה ספקות לגבי מהימנות התודעה ולגבי מידת האמת שאפשר למצוא בכתיבה ההיסטוריוגרפית.