רקע
יעל ישראל
בטירוף שלנו: על נשיות, חריגות ומחלת־נפש

יש משהו מושך ומרתיע כאחד בגיבורים רפי־שכל או פגועי־נפש. לא במקרה, הספרות והקולנוע מלאים בהם. לא מעט יוצרים מנסים להיכנס לתוך ראשו של רפה־שכל או של משוגע כדי למצוא שם את הרוח האנושית המשוחררת מכבלים. בסרטים כמו “איש הגשם” ו“להיות שם”, דרך ספרות קנונית (לפוקנר באחד מספריו יש גיבור רפה־שכל, ואל תשכחו את “קן הקוקייה” קן קיזי), הופכת דמותו של הלא־נורמלי, הלא־נורמטיבי, החריג, לדימוי לנונקונפורמיזם. ביצירות רבות מבטאים רפה־השכל ופגוע־הנפש, בחייהם יוצאי הדופן, את הלא־חברתי, הלא־מקובל. פעמים רבות הם מוצגים כאנרכיסטים בבלי דעת; סמל לרוח האנושית הבועטת, שמתעלה על פני הקונפורמיזם החברתי המסוכן – אבי כל חטאי האנושות.

אבל אני, כאחות לאישה חולת נפש, שדעתה משובשת עליה רוב הזמן, מתקשה מאוד עם הנטייה הגורפת הזו להפוך את רפה־השכל או נכה־הנפש לסמל בעל ערך־מוסף חברתי, לדימוי הרואי, לגיבור חברתי, למשהו שאינו קיים למעשה במציאות הקשה. זה תמיד גורם לי לסוג של אנטגוניזם רגשי, כאילו נעשה כאן שימוש ציני במצוקתו של הפרט החולה והמוגבל. אולי זו רגישות היתר שלי בשל קרבתי המשפחתית לנושא.

בשל כך התעניינתי מאוד בשתי רפות שכל ונפש ספרותיות שנראו לאחרונה במקומותינו. האחת היא רוזי, ברומן “רוזי קארפ” של מארי נידאיי הצרפתייה, שראה אור ב“בבל” בשנה שעברה. השנייה היא מילנה, מהרומן “הרוח שורקת בעגורנים” של לידיה ז’ורז הפורטוגלית, שראה אור זה עתה ב“הספרייה החדשה”.

בשני המקרים, התקשיתי באופן אישי עם התוכן המסוים הזה: לכידת תודעתה של אישה רפת־שכל ופגועת־נפש. כבר ציינתי שאישית, אולי בגלל רגישותי לנושא, אני מוצאת ביצירות מסוג זה הרבה זיוף, מיסטיפיקציות מיותרות והגזמה, בעיקר בדרך ההרואית שבה מתארים היוצרים את הגיבור המוגבל; בכך שהם רותמים אותו בכוח לאמירה החברתית הסנטימנטלית שלהם, ובונים אותו כפי שהוא אינו במציאות. לא אחת אני חשה של סוג ניצול, אולי מכוון ואולי בלתי מודע, בתיאור הבומבסטי של האדם המוגבל בספרות ובקולנוע.

לפיכך אהבתי מאוד את טיפולה השפוי והפיוטי בו־זמנית של נידאיי, סופרת צרפתייה מחוננת, בדמותה של רוזי קארפ, אישה בשנות העשרים לחייה, פגועת הורים אנוכיים ומתעללים, שפועלת כמו רובוט. מתוך חייה המוגבלים ובינתה הסתורה, היא מגדלת עולל ומתעללת בו כפי שהוריה התעללו בה. רוב הרומן מוגש מתוך תודעתה המחוררת, ומצליח ללכוד את המוגבלות הנפשית המזעזעת שלה – אישה שהגורל התאכזר אליה, שמאמללת בתורה נצר חדש שהביאה לעולם.

פחות מצליחה בכך, אך עדיין מרתקת, היא לידיה ז’ורז, בדמותה של מילנה רפת־השכל, ברומן “הרוח שורקת בעגורנים”. ז’ורז', כמו נידאיי, מנסה כמיטב יכולתה לחדור לתודעה הפגומה, החסרה, המחוררת כמסננת של אישה מוגבלת. מילנה היא בת 30 אבל נפשית היא בת 5. בבית הקפה היא מסוגלת לזלול חמש גלידות בבת אחת, כמו ילד נטול בקרה וחסמים נפשיים. את העולם היא רואה בעיני עולל תמימות, לא מבחינה בין טוב לבין רע, מכונסת בעולמה הפנימי, המורכב בצפייה בטלנובלות, האזנה לשירי פופ ועלעול במגזינים לבנות־העשרה. אחרי שסבתה שגידלה אותה נפטרה, היא נשארת לבדה. איש במשפחתה אינו סובל אותה. עד שהיא מוצאת גבר אפריקאי עני ומתאהבת בו, למגינת ליבם של הדודים העשירים, שיעשו הכול כדי להרוס את האושר הקטן שמצאה בחייה המוגבלים.

רוזי קארפ של מארי נידאיי, היא אישה אטומה מרוב סבל. מילנה של ז’ורז', היא ילדה בגוף של אישה. אם מוסיפים אליהן את אולגה, גיבורה נוספת שנראתה לאחרונה אצל סופרת אירופאית מרתקת וחדשה יחסית, אלנה פרנטה האיטלקייה ברומן “הנטישה” (הספרייה החדשה), הרי שנבחין כאן בשרשרת של דמויות נשיות פגומות ואבודות. הגיבורה של פרטנה היא אישה נורמלית לכל הדעות, אבל בעקבות נטישת בן־זוגה היא “מאבדת את הצפון” ונשברת לרסיסים. הטירוף נוזל מכל נקבובית בעורה, ונחשי הקנאה מאיימים לחנוק את אקס בעלה, וחלילה, ממש לחסל את ילדיה.

מעניין שעל פי רוב, מתואר בספרות ובקולנוע הגבר רפה־השכל או המשוגע כדמות הירואית־אנרכיסטית, הגם אם בבלי דעת. די אם ניזכר באידיוט של יז’י קושינסקי בסאטירה החברתית “להיות שם”, על־אודות גנן דביל שצופה בכפייתיות בכל תוכנית טלוויזיה אפשרית, וחוזר על דברי המרואיינים כמו תוכי, ודווקא בשל כך הוא נחשב לגאון והופך לנשיא ארצות הברית – אמירה סאטירית שמשתמשת שוב באומללות האנושית בסוג של ציניות מתבקשת.

אפילו ב“איש הגשם”, הופך המפגר לנגד עינינו לגיבור נעלה, בהיותו גאון יוצא דופן. ביחד איתו אנו עוברים קתרזיס מעודד: הנה, אפילו היצור הכי עלוב ומסכן בתבל מסוגל להגיע הישגים ולזכות בכבוד אנושי. הוא הדבר ב“וויל הנטינג”: שוב משתחזרת לה בדרמה הקולנועית הסנטימנטלית הזו, דמותו של המאותגר־שכלית כגאון בעל הישגים יוצאי דופן, על אף שאין לכך הרבה אחיזה במציאות. ושוב, שימו לב שהגיבור החריג שמתגלה גאון, או מגיע להישגים בולטים, הוא תמיד גבר. אף פעם לא אישה. לאישה החריגה עדיין מייחסים חולי, אובדן, ייאוש, טירוף, צלילה בתהום הנשייה.

אולי תתפלאו, אבל אינני רואה בכך נטייה אנטי־פמיניסטית מצד סופרות אלה, או ניסיון אנכרוניסטי להחזיק את הגיבורה הנשית בתחומי הטירוף, המוגבלות והשיגעון, אלא דווקא אומץ רב. דווקא בכך שסופרות אלה אינן מנסות ליפות את גיבורותיהן החריגות ולעשותן מה שאינן – סמל אנטי־ממסדי, אנרכיסטיות בגרוש, כפי שעושים היוצרים הגברים – הן יוצרות אמירה חריפה מאוד על החברה המערבית המודרנית ועל מקומה של האישה בחברה.

אני סבורה שיש המון אומץ להציג גיבורה פשוטה וכל כך חסומה רגשית, שרבות כמוה יש במציאות, בכל רחוב ובכל מספרה שכונתית, כפי שעושה נידאיי ב“רוזי קארפ”. כשלידיה ז’ורז' אינה עוטפת את מילנה המסכנה שלה בשום הרואיות, אלא מניחה לה להתנהל ברומן כמות שהיא, לא גיבורה ולא בטיח, אלא מפגרת ילדותית ומסכנה שמשפחתה מקיאה אותה על שום חריגותה – יש באקט זה, הריאליסטי עד כדי אכזריות, קבלת המציאות כפי שהיא. וכשפרנטה אינה חוששת להתעמת עם השדים המכוערים שמגיחים מנפש גיבורתה, גם היא נלחמת חזיתית עם המציאות, המובילה נשים להיכן שהן נמצאות.

יש לנו כאן תיאור של נשיות חסומה ומוגבלת, שיכולה להתפרש כקריאה פמיניסטית על דיכוי נשים שעדיין נמשך ונמשך בעולם, גם במערב המתהדר ב“פוסט־פמיניזם”. בקריאה ספרותית, יש כאן אומץ ועוצמה בלתי רגילה להתמודד חזיתית עם החריגות והחולי הנפשי, בלי לייפות אותו ולשזור לתוכו דימויים סנטימנטליים וסנסציוניים מיותרים, כפי שעושים יוצרים גברים רבים לגיבוריהם החריגים.

לא מזמן כתבתי על כתיבה של סופרות – האם יש דבר כזה בכלל: קול נשי. מזה שנים אני בודקת את ההבדלים בין הקול הנשי המספר לקול הגברי המספר, והגעתי למסקנה אישית מאוד שיש הבדל, לפחות בעבורי. כיום, אני סבורה שהקול הספרותי הנשי הוא הרבה יותר מרענן, מרתק ומאתגר מן הקול הגברי. אני מוצאת שסופרות אינן פוחדות “להיכנס ראש” במעבה הסודי של הקיום הנשי, המאוים עדיין, השביר עדיין, האניגמטי עדיין, המלא שאלות לא סגורות. הסופרות המרתקות האלה שכתבתי עליהן כאן, מצרפות את שלהן לחגיגה ספרותית דשנה, שלפחות אותי, מאוד־מאוד משמחת.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!