פֶּרֶק רִאשׁוֹן    🔗

בו ממית המחבר נפש אחת ומחיה שתים

מַעֲשֶׂה בְלִי נוֹשֵׂא עַל בְּרוּאִים בְּלִי מָחָר,

הַגְּדוֹלָה בִּבְדִיחוֹת־הַשָּׂטָן.

טְרָאגֶדְיָה? קוֹמֶדְיָה? בַּדּוֹר הַסְּחַרְחָר

אֵין לָזֹאת אַף לָזֹאת כָּל מוּבָן.

אִם הֵידָד אוֹ אַלְלַי – בְּמִלְיוֹנִים אוּלָי.

הַיָּחִיד הוּא רַק גְּבָב לַמּוֹקֵד,

יִפְעֲלוּ הַיְצָרִים. נִמְתָּחִים גִּבּוֹרִים,

וְתֵצֶאנָה בֻּבּוֹת לְרַקֵּד.

*

הָיֹה הָיָה עֶלֶם. אַתְחִיל בַּסִּפּוּר

בַּנֻּסָּח הַקַּיָּם מֵעוֹלָם.

וְרַק גֶּשֶׁם־קָצִיר מְתוֹפֵף בְּקִצּוּר:

הָיֹה הָיָה עָם.

רַק לֹא כָךְ. רַק לֹא כָךְ. מַנְגִּינָה עֲכוּרָה

מִסְתַּנֶּנֶת עִם לַחַן הַכְּרָךְ.

קוֹמְפּוֹזִיטוֹר אִידְיוֹט בַּעַל נֶפֶשׁ שְׁבוּרָה

מִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹתִי מְצֻבְרָח.

נִגּוּן מִתְמַשֵּׁךְ וּלְחַדְרִי מִתְרַקֵּעַ,

חוֹדֵר אֶת שַׁלְוַת הַתּוּגָה –

הֶמְיַת גַּלֵּי מַיִם, צְרָצָר וּצְפַרְדֵּעַ,

וְאַנְחַת מִלְיוֹנֵי הֲרוּגָי.

סְחוּטֵי הֶעָבָר וּמְנוּעֵי הֶעָתִיד,

עֲלוּבֵי הָעוֹלָם הָאִלְּמִים.

עֲמָלָם אֵין תַּכְלִית, חֶרְדָּתָם בְּלִי אַחֲרִית, –

אֶחָי! הוֹי מְלַאי הַדָּמִים.

הַמָּוֶת מִפְלָט הוּא. הַשְּׁמָד גְּאֻלָּה,

פִּתְרוֹן בַּעֲיַת קִיּוּמְכֶם.

פִּגְרֵיכֶם זֶבֶל טוֹב. מוֹתְכֶם תַּעֲמוּלָה.

אִינְטֶרֶס טוֹב קִבְרֵי אַלְפֵיכֶם.

מַרְאֲכֶם הִכְאִיב לֵב, וְסֻלַּק מֵעֵינַיִם,

אֶל גַּל הַגְּנִיזָה נוֹשְׂאֵי שְׁמֵנוּ.

וְרַק חֶרֶג חֶרְפָּה עַל גַּלֵי הָאַשְׁפָּה

עוֹד תָּלוּי בַּחֲלַל עוֹלָמֵנוּ.

לְעֲזָאזֵל. זֶה טשַׁאיקוֹבְסְקִי מְעַגֵּם אֶת הַלֵּב.

אִי אֶפְשָׁר לַחֲרֹז וְלִשְׁקֹל.

בִּמְבוֹךְ הַצְּלִילִים יֵשׁ רָצוֹן לְהִשְׁתַּלֵּב,

הִסְתַּחְרֵר בְּצִיקְלוֹנוֹת הַקּוֹל.

הַטּוֹן קְצָת עָמוּם. כַּעְכַּע בַּגָּרוֹן,

אוֹ צֵא לֶאֱרוֹת אוֹר יָרֵחַ.

מַה תֶּבֶל אֶבְזֹק: גַּאֲוָה וְחָרוֹן.

עִם הַטַּעַם אַל יַעַל גַּם רֵיחַ.

*

הָיִיתִי מְהַלֵּךְ עַל גְּדָתוֹ שֶׁל נָהָר,

וְזָרְחָה לִי הַשֶּׁמֶשׁ בְּקֶשֶׁת.

הַכֹּל לָח. עַל מַיִם רוֹגְעִים אֵד גָּהָר.

וּפִתְאֹם חָזוּת מִתְרַחֶשֶׁת:

עַל פְּנֵי יָם מִשְׁתַּבְרֵר אֲלֻמּוֹת שֶׁל צְבָעִים

מִתְּהוֹם יְרַקְרֶקֶת לִי גָחוּ, –

מוֹסְדוֹת שַׁעַר־בְּדֹלַח שֶׁלְּאִי הַפְּלָאִים.

וָאֶכְרַע עַל בִּרְכַּי וָאֶשְׁתָּחוּ.

אָז יָדַעְתִּי טִיבוֹ שֶׁל הָאוֹר הַגָּנוּז:

אֵין בָּרָק לוֹ, וְאֵין לוֹ גַם צֵל.

הוּא בּוֹקֵעַ מֵאָיִן. מָקוֹר לוֹ כָמוּס.

וְעַד תְּהוֹם־בֵּעוּתֵינוּ יָהֵל.

זֶה הָאוֹר הַמְרַצֵּד עַל גַּלֵי הַנָּהָר

הַשָּׁחוֹר, הַמַּקִּיף אֶת לִבִּי;

זֶה הַנֹּגַהּ עָטָה אֶת גּוּפֵךְ כְּשֶׁגָּהַרְתְּ,

וְהִטְמַנְתְּ שַׁבְרִירָיו בְּחֻבִּי.

וְהִיא הַשַּׁלְוָה שֶׁלִּוְּתָה כְּבַת־דְּמוּת

אֶת שִׁפְעַת הָאוֹרוֹת שֶׁל עֶרְגָּה;

אֶת חִצֵי לַהַט שֶׁמֶשׁ אַרְצִי, שֶׁדָּמוּ

לַהְטוּטֵי הַכָּזָב שֶׁל תּוּגָה.

*

הָיְתָה הָעַלְמָה (נַחֲזֹר לָעִנְיָן)

וְהָיוּ גַם יָמִים, וְלֵילוֹת.

וְהָיוּ גַם, הָיוּ חֶרְבּוֹנוֹת בְּלִי מִנְיָן.

וְהָיָה גַם סִיּוּם, בִּקְלָלוֹת.

סִיּוּם? מִי יוֹדֵעַ? סוֹפֵר מִתְעַיֵּף,

עַל פִּי רֹב לְאַחַר שֶׁנִּמְאַס כְּבָר,

וְגוֹמֵר סִפּוּרוֹ: נִשּׂוּאִין, שֶׁבֶר־לֵב, –

אַךְ סִפּוּר הָאָדָם לֹא נִגְמָר.

לֹא אֵדַע אֵיךְ הֵחֵל, וְסוֹפוֹ עוֹד רָחוֹק.

רָאִינוּ רַק קֶטַע שֶׁל סֶרֶט,

שֶׁהִתְחִיל בְּצִוְחַת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁל תִּינוֹק,

וְנִפְסַק זֶה עַתָּה. סוֹף יָבֹא.

הַהֲצָגָה עוֹד בָּזֹאת לֹא נִגְמֶרֶת.

*

כְּשֶׁנוֹלַד (אָז “הַכֶּלֶב” עָמַד בַּזֵּנִית,

יוֹרֵשׁ מְקוֹמוֹ שֶׁל הַ“כְּסִיל”)

הֵרִיעוּ גְדוּדִים הַזּוֹרְמִים לֶחָזִית:

“מְבַשֵּׂר נִצָּחוֹן הָעֲוִיל”.

רָעַמוּ חַצֹצְרוֹת סֶרֶנָאדָה לַיִּלּוֹד,

אֶת הַמַּארְשׁ שֶׁל בָּמַת הַמַּטְבֵּחַ.

וּפְלוֹנִי הַפָּעוּט, בְּלִי שִׂים לֵב לַכָּבוֹד.

עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, וְצוֹרֵחַ.

בִּרְכַת הַנּוֹלָד לָעוֹלִים לַגַּרְדּוֹם:

נִצָּחוֹן!

נִצְמְדוּ מַחֲנוֹת,

נִצְבְּעוּ הַשָּׁמַיִם וְאֶרֶץ אָדֹם,

נִזְרְעוּ אֲבָרִים הַשָּׂדוֹת.

אָז חָזְרוּ הַגְּדוּדִים הַשָּׂשִׂים אֱלֵי קְרָב

בִּנְסִיגָה עֲלוּבָה וּמְדֻלְדֶּלֶת.

פְּצוּעִים וּקְרוּעִים, מֻכֵּי שְׁחִין וְרָעָב.

לְפַת מִתְדַּפְּקִים עַל כָּל דֶּלֶת.

וְבַלֵּיל אֲנָחוֹת שֶׁל אֶחָד שֶׁכָּשַׁל,

חִרְחוּרִים שֶׁל הַגּוּף הַנִּחָר,

וּמֵעָל מְצַיֵּן עוֹד כּוֹכָב שׁנָּשַׁל

כִּי עוֹד פֶּגֶר יִמַּק בַּנֵּכָר.

וְתִינוֹק הַמַּזָּל מְיַלֵּל אֶל הַלֵּיל,

אֶל הַשְּׁחוֹר הָאִלֵּם בִּבְעָתָה,

וּמְבַשֵּׂר לַדְּמָמָה כִּי נִסְתַּם הַגּוֹלֵל

עַל מִילְיוֹנִים שֻׁלְּחוּ לְמִיתָה.

*

הַיּוֹם הִתְיַחַדְתִּי עִם שִׂיחַ חָרוּב.

הוֹרִיקוּ צַלְעוֹת הֶהָרִים.

עֲנָנִים צָחֲקוּ וְקָרְאוּ לִי לָעוּף,

וְעוֹד בָּאוּ כַמָּה מַכָּרִים.

סִפֵּר לִי צְרָצָר עַל חֶדְוַת הַשָּׂדוֹת;

הַגֹּרֶן נָתְנָה אֶת רֵיחָהּ;

סַבּוּנִי בְּנֵי־עוֹף: – חוֹחִיּוֹת מְרַצְּדוֹת,

בָּז, נֵץ דּוּכִיפָת נְסִיכָה.

וְחָמַק עִמָּהֶם מִמַּעֲמָק אֶל הַתְּכוֹל

זַאֲטוּט, הַיּוֹשֵׁב עַל מוֹרָג

נֶחֱבָק בְּרַגְלֵי הֶעָנָק הַגָּדוֹל

וּמְסַחְרֵר בְּמֵרוּץ שֶׁל שִׁירָה.

הַזּוּטָר שֶׁפָּרַח תַּחַת שֶׁמֶשׁ דָּרוֹם

בֶּחָצֵר הַמְּלֵאָה מִסְתּוֹרִין;

שֶׁדִּדָּה בֵּין כְּלָבִים, וְסוּסִים וּפָרוֹת;

וּמַרְתֵּף לוֹ לָחַשׁ סִפּוּרִים;

שֶׁחִפֵּשׂ מַטְמוֹנִים בֵּין שִׂיחֵי זַעֲתָּר;

וְיָרָה בְאֶקְדָּח עָשׁוּי בֶּרֶז;

מַאֲפֵה פִתַּת עֶרֶב רֵיחוֹ לוֹ קִטַּר;

שַׁלְהַבְתָּהּ אַגָּדָה לוֹ שׁוֹזֶרֶת.

אָז הֵקִיץ הָעוֹלָם מֵחֲלוֹם בֵּעוּתִים,

וְצָחַק לָהֶם זִיו הַזְּרִיחָה.

וְקִוּוּ, וְקִוּוּ; הוֹי קִוּוּ הַשּׁוֹטִים.

עַתָּה כְבָר נוֹתְרָה רַק בְּדִיחָה.

הַגְּדוֹלָה בִּבְדִיחוֹת הַשָּׂטָן, זוֹ אֲנַחְנוּ.

וּמוּטָב שֶׁנִּהְיֶה כִבְדִיחָה.

כִּי לוּלֵא אֶל הָרְאִי הִתְבַּדַּחְנוּ

כְּבָר סִיַּמְנוּ בִילֵל הַבְּרִיחָה.

*

הַסִּפּוּר הָאָרוּר מִתְחַמֵּק מֵעַטִי.

צָרִיךְ לְרַקְּעוֹ אֶל הַנְּיָר.

דְּמֻיּוֹתָיו אֶל עוֹרִי נִצְרְבוּ כִשְׁוָטִים,

בַּחֲרוֹן בְּרִיאָתָן כָּל גֵּוִי הֵן בָּעָר.

זוֹכֵרְנִי: יָשַׁבְתִּי עַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת.

רִפְרְפוּ מִסְּבִיבִי דִמְדּוּמֵי לִפְנוֹת־בֹּקֶר.

אָז שָׁמַעְתִּי תוֹךְ אֵלֶם דָּמִי הַבּוֹעֵר אֶת

קוֹלוֹת הַזְּוָעָה בְנַפְשִׁי הַנֶּחֱנֶקֶת.

וּכְקוֹל הַנְּבוּאָה הִתְגַּלְגֵּל מִמִּגְדָּל

קוֹל מֻאֶדִּ’ין עָגוּם: "קוּם וּפְרֹק.

"הִתְעוֹרֵר. אֶל הַצְּלוּת. יִצְטָעֵק וְיִתְגַּדָּל.

"קוּם דּוֹבֵב. לֹא תוּכַל עוֹד לִשְׁתֹק.

"שִׁנֶּיךָ חֲרֹק.

"הִתְרָעֵם וְיִבְרֹק.

"אֲסוּרֶיךָ חֲרֹג.

“קוּם וּפְרֹק. קוּם וּפְרֹק”.

הֶעֱלוּ מְדוּרָה פוֹעֲלֵי הָרַכֶּבֶת;

בָּצְעוּ לִי פִתָּם, וְתָמְהוּ.

וְעָלָה מֵהַשְּׁאוֹל בִּלְשׁוֹנוֹת הַשַּׁלְהֶבֶת

בֶּן דּוֹר דָּם, וַיֶּאֱרַח לִי גַם הוּא.

וּמֵאָז הַדְּמֻיּוֹת סוֹעֲרוֹת בְּחֻבִּי.

אֵין מָנוֹחַ מֵהֵן עַד תִּפְרֹצְנָה.

הֵן כּוֹבְלוֹת אֶת יָדַי, קוֹצְבוֹת אֶת לִבִּי.

אַנְחַת שַׁלְוָתִי הֵן תָּמֹצְנָה.

הִנֵּה הֵן. הִנָּן. פּוֹרְצוֹת לַמֶּרְחָב.

וּדְמוּת רִאשׁוֹנָה בָן הָעֶלֶם

הַחוֹזֵר מִן הַנֶּכֶר לִשְׁכֹּן בֵּין אֶחָיו.

(לֹא. אֵין זֶה אֲנִי, הַנִּדְגֶּלֶת).

קֻבִּיּוֹת בָּתִּים קִבְּלוּ פָנָיו

בְּעַרְפִּלֵּי הַבֹּקֶר.

עִיר חַיִל נָמָה פִרְקְדָה לְעֵינָיו

בִּתְמִימוּת שֶׁל תִּינֹקֶת.

וְרוּחַ נָשַׁב מִן הַחוֹף, וְקִטַּר

דְִמְדּוּמִים שֶׁל רֵיחוֹת הַמּוֹלֶדֶת;

אַךְ לָאֵלֶּה נָשׁוּב עוֹד. אֵין פְּנַאי לִי עַתָּה.

הַמּוּזָה עֵטִי מְמַלְמֶדֶת.

תָּאֳרוֹ: נְשָׁמָה בְעָווֹן עֲמוּסָה.

אֶחָד תַּעֲלוּל

שֶׁעִנְבָּלוֹ לֹא נֻסָּה

רַק בְּחוֹר הַמַּנְעוּל.

וּמַרְאֶהוּ? תָּאֵרְנָה לָכֶן כִּלְבַבְכֶן.

גָּבוֹהַּ, חָזָק וּמְסֻלְסָל.

שָׁחוֹם? אוֹ כּעֵין זַיִת? – בְּדִיּוּק גִבּוֹרְכֶן

שֶׁתִּרְאֶינָה הָעֶרֶב. חֲסָל.

מְסוֹרַת הַסּוֹפְרִים: גִּבּוֹרִים עֲטוּרִים

בְּתִפְאֶרֶת כְּלֵי פַחַד וָרֶצַח.

כְּחוֹבֵב הַמְּסוֹרָה, אֲטָעֵן גִּבּוֹרִי

בְּרוֹבֶה, וְקוֹלְפָּאק עַל הַמֵּצַח.

וְהָרֶקַע: שִׁפְלַת הַפְּלִשְׁתִּים הָרְחָבָה.

עֲשׂוּיָה מִשָּׁלשׁ רְצוּעוֹת:

רִאשׁוֹנָה רְצוּעַת הַחוֹלוֹת מַצְהִיבָה;

אַחֲרֶיהָ בָאוֹת הַגְּבָעוֹת

נִצְמָדוֹת אֶל שְׁטָחִים רְדוּדִים וִירֻקִּים,

אוֹ – דָּרוֹמָה – חוּמִים הֵם בַּקַּיִץ,

הַגּוֹבְלִים עִם תְּכֶלְתָּם שֶׁל הָרִים רְחוֹקִים,

נְקוּדִים פֹה וְשָׁם קָבְצֵי־בָיִת.

הַשְּׁפֵלָה. שִׁפְלָתִי. כּוּר מַחְצֶבֶת – זוֹ אַתְּ לִי.

רַק אַתְּ אַהֲבָתִי הָעַזָּה.

מִכָּל אֶרֶץ נַחֲלַת לִי רַק אַתְּ רַק אַחַת לִי,

בֵּית אִמִּי, מִיְהוּד עַד עַזָּה.

אִם גָּהַרְתְּ עֲצֵלָה בִשְׁרַב שֶׁמֶשׁ לוֹטֶפֶת,

מַרְטִיטָה וְתוֹהָה אֶל הָאוֹר;

אוֹ נִסְגַּרְתְּ מֵאַחַר צְעִיף הָעָב הַנּוֹטֶפֶת

לִרְחֹץ מֵאָבָק וְלִטְהֹר;

אִם הֵצַלְתְּ לִי בְחוּשוֹת, שִׁקְמִים אוֹ פַרְדֵּס,

אוֹ הֵזַנְתְּ אֶת עֵינַי בִּשְׁדוֹת דּוּרָה;

אִם עַל עֶרֶשׂ חוֹלוֹת אַתְּ לֵילֵךְ לִי פוֹרֶשֶׂת,

אוֹ אִם בֵּית חוֹמָה בָךְ אָגוּרָה;

אִם דָּרַכְתִּי שְׁבִילֵךְ בֵּין גְּדֵרוֹת מוֹרִיקוֹת,

וְחָצְתָה אֶת דַּרְכִּי הַזִּקִּית,

אוֹ רָכַבְתִּי אָתוֹן בֵּין בִּצּוֹת וּבַקּוֹת

וְגִּדְרוֹן מִן הַסְּבָךְ בִּי מַבִּיט;

אִם הַנֵּץ בְּשָׁמַיִךְ מְרַחֵף וּבוֹלֵשׁ

אַחַר הַנְּחָשִׁים וּלְטָאוֹת,

אוֹ הָעֲטָלֵף מְרַפְרֵף לוֹ בַּלֵּט

לְקוֹל צְפַרְדְּעַיִךְ שָׁרוֹת;

אִם קִבְּלוּ אֶת פָּנַי עֲלָמוֹת עֲטוּפוֹת

עַד כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם בִּכְחוֹל,

אוֹ בֵּרְכוּנִי בָנוֹת בִּזְרוֹעוֹת חֲשׂוּפוֹת

וִירֵכַיִם – לָצֵאת בְּמָחוֹל;

רֵיחוֹת פִּתָּה, חָצִיר – אַתְּ מָקוֹר לִי לְשִׁיר;

הַשְׁרָאָה לִי טוֹבָה גַם מִנְּאוּם.

אַךְ אִם גַּם כִּפְלַיִם אֶשְׁפֹּך אֶת רִגְשִׁי,

עֲדֶן לֹא אְמַרְתִּי מְאוּם.

*

וְשָׁם, בַּשְּׁפֵלָה, בְּאַחַד הַכְּפָרִים,

נוֹשֵׂא גִבּוֹרֵנוּ רוֹבֶה,

וּמְצַפֶּה לִתְהִלָּה, אוֹ לְמוֹת גִבּוֹרִים.

מִי בֶן חַיִל וְזֹאת לֹא יֹאבֶה?

כֵּן. חַיֵּי הַגִּבּוֹר: יוֹם אֶחָד שֶׁל גְּבוּרָה

וְשָׁנִים עַל שָׁנִים – שִׁעֲמוּם.

כָּךְ חַיֵּי הַמְשׁוֹרֵר: בְּרַק מִלָּה אוֹ שׁוּרָה

בְּתוֹךְ עֲרֵמוֹת שֶׁל גִּמְגּוּם.

מִי אָמַר לִי? – מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ שָׂם בְּרֹאשׁ;

בָּא יֵשׁוּ, הִקְדִּים אֶת הַלֵּב;

בָּא מַארְכְּס עִם הַבֶּטֶן, וּפְרוֹיד עִם כְּלֵי שֶׁתֶן;

עַד יַגִּיעַ עוֹד מִי לֶעָקֵב.

אִם כֹּה וְאִם כֹּה, גִּבּוֹרִי הָאַמִּיץ

קִלְקֵל אוֹתוֹ יוֹם עִכּוּלוֹ.

הַסִּבָּה – אֵיזֶה יַיִן עַתִּיק שֶׁהֶחֱמִיץ.

דַּעֲתָהּ לֹא הֵקֵלָּה סִבְלוֹ.

וְאוֹתוֹ יוֹם מִיָּמִים נִשְׁלְחוּ אֲחֵרִים,

וְהוּא עִם נְשֵׁי חַיִל בַּבָּיִת.

בְּטִפּוּל חֵיל נָשִׁים וּבְיַחֲסָן הֶחָמִים,

לְבַד פִּיהֶן לֹא טָעַם אַך כְּזָיִת.

הֵם יָצְאוּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, נְהוּגִים בִּמְכוֹנִית,

וְלֹא שָׁבוּ עִם עֶרֶב.

חָרַד הַמָּקוֹם בִּשְׁתִיקָה. אֵין שׁוֹאֵל. אֵין מֵעֵז

לְהַזְכִּיר. צִפִּיָּה מְשַׁוָּעַת.

עַד נִשְׁמַע, אֵין יוֹדֵעַ מֵאַיִן, קוֹל לַחַשׁ: "חָד מֵת.

“הַמְּכוֹנִית נֶהֶפְכָה. יֵשׁ פְּצוּעִים”.

חֲרוּלֵי חֲצֵרוֹת הֶאֱפִילוּ. הַשִּׁקְמָה הָרְחוֹקָה

כֶּתֶם שְׁחוֹר מְרַטֵּט.

כּוֹכָבִים מִצְמְצוּ מַחֲרִישִׁים. הֶהָרוּג. מִי הָרוּג?

וְהֵם בָּאוּ.

רוּחוֹת עֲטוּיוֹת בְּחֶרְדַּת הַלָּבָן.

מִי צוֹלֵעַ. וּזְרוֹעַ תְּלוּיָה, מִי טֻלְטַל וְהוּצָא.

וְגַם גּוּף שֶׁנִּשָּׂא בִשְׁתִיקָה.

גּוּף חָנוּט בִּסְדִינִים.

וְעוֹמֵד גִבּוֹרֵנוּ נָבוֹךְ וּמַשְׁמִים,

נֶחֱנָק מֵרֵיחוֹת יוֹדוֹפוֹרְם.

רֵיקָנוֹת שֶׁבְּבִטְנוֹ כִבְתִשְׁעַת הַיָּמִים

וּפָנָיו הֶעֱלוּ גֶוֶן אָפוֹר.

לְדַעֲתוֹ פֹה מֻכְרָח לִהְיוֹת צַד מְגֻחָךְ,

אֲבָל אֵין, מִשּׁוּם מָה, הַהוּמוֹר.

לַעֲזָאזֵל, יֵשׁ בְּדִיחָה, רַק כָּרֶגַע שְׁכֵחָה.

וְכִבֵּד אֶת עַצְמוֹ בַּ“חֲמוֹר”.

אֶלָּא שֶׁנָּכוֹן לוֹ כָבוֹד עוֹד אַחֵר:

לִהְיוֹת בֵּין שׁוֹמְרֵי הַגְּוִיָּה.

וּבְלַחַשׁ הוּרָה לְהוֹאִיל וּלְמַהֵר,

לְהִתְיַצֵּב בָּאוּלָם, שָׁם, מִיָּד.

*

אוֹר חִוֵּר. רֵיחוֹת בֵּית מֶרְקַחַת. שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים.

שִׁנּוּי קַל בַּסְּטָטִיסְטִיקָה: יְטֻלְטַל אִישׁ כָּמוֹנוּ אֶל בֵּית

עוֹלָמוֹ, וְחָזַר אֶל מַחֲזוֹר הַבְּרִיאָה לִבְלִי שׁוּב.

אֵין זֶה אִישׁ, אֶלָּא גּוּף. רַק נֵטֶל, בִּלְתִּי מְאֻרְגָּן,

וְגַם בְּלִי זְכוּת בְּחִירָה. פָּשׁוּט: מֵת. וּשְׁנַיִם חַיִּים

נִצָּבִים כִּקְפוּאִים מִצִּדֵּי הַשֻּׁלְחָן. אֵין זִיעַ.

אֵין רַחַשׁ. גּוּפָה לִפְנֵיהֶם מַלְבִּינָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת.

פֹּה הָרֹאשׁ. הַיָּדַיִם שְׁלוּבוֹת. כְּמוֹ חָנוּט. הָיָה אִישׁ,

וְעַתָּה אֵין אֶלָּא חֲבִילָה עֲטוּפָה בִסְדִינִים.

הָעֲמִידָה הַנֻּקְשָׁה, כְּמוֹ גֹלֶם־חֵמָר, מְעַצְבֶּנֶת.

יֵשׁ רָצוֹן לְהַשְׁמִיעַ מִלָּה, לְהָפִיג אֶת הַשֶּׁקֶט.

וּבָרֶגֶל חָשִׁים עוֹלֶה חֹךְ. אִי אֶפְשָׁר לְהִתְחַכֵּךְ.

וְאָסוּר לְהִשְׁתָּעֵל. כָּל שֶׁכֵּן לְהִתְּעַטֵּשׁ. מִי בַחוּץ?

הֶף. מוּטָב שֶׁכֻּסּוּ הַפָּנִים. הַגֻּלְגֹּלֶת, אוֹמְרִים, מְנֻפֶּצֶת.

מְסַחְרֵר בְמִקְצָת. סֵרָחוֹן מְשֻׁנֶה. רְפוּאוֹת?

מֵהַמָּוֶת אֵין פַּחַד, אֲבָל קַצָּבֵי גוּף אָדָם,

עִם זְרִיקָה וְסַכִּין, סִנָּרִם הַלָּבָן, וְהָרֵיחַ,

הָרֵיחַ הַזֶּה הַנּוֹדֵף מִיְדֵיהֶם, זֶה קָשֶׁה

לָעִכּוּל. וְחַדְרֵי הַמֵּתִים, וְהַשְּׁאָר… וּבְחִילָה.

וּפִתְאֹם הוּא מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ כְּבָר לֹא שָׁם. מְיֻשָּׁב

וְגַבּוֹ אֶל הַקִּיר. וְצַפְרִיר חֲרִישִׁי מְלַטֵּף

אֶת פָּנָיו הָרְטֻבִּים. מַה קָּרָה? הֵן כִּמְעַט הִתְעַלֵּף.

הוּא מוֹחֵט אֶת חָטְמוֹ. הַשֵּׁנִי שָׁם נִשְׁאַר לְבַדּוֹ.

אֵין דָבָר. הַנִּפְטָר הוּא לְחַסְדֵי הַחַיִּים. לֹא יִבְרָח.

עַד מָתַי עֲלֵיהֶם לַעֲמֹד כִיצוּקִים? לֹא נוֹרָא

אִם יָצָא. הוּא רָצָה לְהִתְעַטֵּשׁ. מֵאַחֲרָיו שָׁם הַמֵּת.

*

יָכֹלתִּי לְתָאֵר פֹּה אֶת לֵיל הַיָּרֵחַ.

הַמְחַפֵּשׂ זֹאת בַּשִּׁיר, לוֹ מוּטָב כִּי יֶחֱדָל.

הַשִּׁירִים לְנַפְשׁוֹ כְמַסְרֵק לַקֵּרֵחַ.

לְעֻמַּת הַמַּמָּשׁ הַדִּבּוּר הוּא כֹה דָל.

לֵיל יָרֵחַ, בַּכְּפָר. הַבָּתִּים מַלְבִּינִים.

הָעֵצִים מַאֲפִילִים, וְהָרוּחַ נָכֵא.

מֵעָקָה שֶׁהִכְבִּידָה אַלְפֵי בַשָּׁנִים

נִמְלַט גִבּוֹרֵנוּ אֶל כֹּסֶף בּוֹכֶה.

אַגָּדַת הָעִבְרִים מַסְמִיכָה אֶת גֵרוּשׁ

הָאֱנוֹשׁ הָרִאשׁוֹן מִגַּן עֵדֶן

לְמָוֶת רִאשׁוֹן. זֶה דוֹרֵשׁ קְצָת פֵּרוּשׁ.

(פִילוֹסוֹפְיָה בַשִּׁיר מִתְמָרֶדֶת)

בֶּן אָדָם! מַה תֶּחְסָר? וּמַה יֵּשׁ לָךְ, יָדָעְתָּ?

שִׁמָּמוֹן שֶׁל אוֹר קַר, הַזּוֹלֵף מִן הָאַיִן,

יְלַמֵּדְךָ כִי אֶפֶס הוּא כָּל שֶׁשָּׁבָעְתָּ.

כִּי רִאשׁוֹן, לַיִּלוֹדִים, אוֹתוֹ סָבָא קַיִן,

לִמְּדָנוּ קִנְאָה: לַעֲרֹג וְלִכְלוֹת

רַק לְמַעַן הַשֵּׂג אֶת אֲשֶׁר לֹא נַחְפֹּץ,

וּלְמַרְאֵה כָל גִּבְעָה נִתְפָּרֵץ לַעֲלוֹת,

רַק לְמַעַן נוּכַל מִמְּרוֹמֶיהָ לִקְפֹּץ.

בֹּא בַּיְרוֹן, עֲזֹר לִי. עָלִיתָ עַל הַמְלֶט.

הַשְׁמַע לִי פִסְגַּת־שִׁמָּמוֹן.

מִתּוֹךְ סֵפֶר רִאשׁוֹן שֶׁפָּעַם וְנָהַם לִי,

עַד כִּמְעַט לִי הָיָה אַחֲרוֹן.

פּוֹתֵי הַזְּמָן וְהָאֵימָה אֲנַחְנוּ.

יָמֵינוּ מִתְגַּנְּבִים, בָּאִים, חוֹלְפִים.

נִבְחַל לִחְיוֹת; עִם זֹאת נִירָא לָמוּת.

בְּכָל יְמֵי עֹל זֶה נִתְעָב –

זֶה נֶטֶל חַי עַל לֵב הַמִּתְאַבֵּק,

הַשָּׁח בַּצַּעַר, אוֹ פוֹעֵם מִכְּאֵב

אוֹ גִיל, שֶׁקֵּץ לוֹ יִסּוּרִים אוֹ עֶלֶף, –

בְּכָל יְמֵי עָבָר וְהֶעָתִיד –

כִּי אֵין לַחַי הוֹוֶה – נוּכַל לִסְפֹּר

כַּמָּה מְעַט, פָּחוֹת מִמְּעַט, בָּהֶם

תֶּחְדַּל הַנֶּפֶשׁ שְׁאֹף לָמוּת, אַךְ

נִרְתַּעַת כְּמִנָּהָר בַּסְּתָו, אִם גַּם

הַקֹּר רַק רֶגַע. עוֹד אַחַת לִי דֶרֶךְ –

טוֹבָה דַרְכִּי מִדַּרְכְּךָ, הוֹי בַּיְרוֹן.

יְהִי הַכֹּל, כֻּלוֹ, הוּמוֹר.

הַחַי, הַמֵּת, עַד רֶגַע אַחֲרוֹן,

אֵינָם בִּלְתִּי אִם חֹמֶר לַמִּזְמוֹר.

אַךְ דַּי. גִּבּוֹרִי מְחַכֶּה שָׁם לְמַטָּה.

וּבְכֵן, לִמְלַאכְתִּי עָתָּה.

*

הוּא יָצָא, וְנִגַּשׁ אֶל אַחַד הַבְּרוֹשִׁים

(עֲצֵי אֲבֵלוּת שׁוֹמְמִים) וַיֵּשֶׁב,

וְשִׁרְיוֹן בִּינָתוֹ מְפֹרָץ לַחוּשִׁים.

לִפְעָמִים אֵין הֶבְדֵּל בֵּין חוֹלֵם לְחוֹשֵב.

עֵינָיו מָלְאוּ דֶמַע. סִלְחוּ־נָא לַגֶּבֶר:

בִּרְגָעִים כְּמוֹ אֵלֶּה יַחֲזֹר אֶל הַטֶּבַע,

אֶל אֱמֶת נִשְׁמָתוֹ. וְאוּלַי גַּם אֲנַחְנוּ

כִּכְלָבִים אֶל עָגְמַת הַיָּרֵחַ נָבַחְנוּ

כְּשֶׁנִּדַּחְנוּ פִתְאֹם אֶל חֶבְרַת נִשְׁמָתֵנוּ.

יִחוּד מְתֹעָב עִם עֶרְיַת אֲמִתֵּנוּ.

וּבְאוֹתוֹ לֵיל זִכְרוֹן נָדְדָה גַם שְׁנָתָהּ

שֶׁל כּוֹכַב הַלְּוַי שֶׁיִּזְרַח לָנוּ כָּאן,

וּבְעוֹדָהּ מִסְתַּהֶרֶת דְּמוּתוֹ רָאֲתָה,

וַתִּגַּשׁ. רַבּוֹתַי! זֶה מַצָּב מְסֻכָּן.

גִּבּוֹרֵי הַמְסַפְּרִים לוּא הִכְרִיזוּ שְׁבִיתָה

בִדְרִישׁוֹת שֶׁתַּתְאֵמְנָה לְרוּחַ הַזְּמָן,

דְּהַיְנוּ: חַיֵּי הִגָּיוֹן, וּדְחִיַּת הַמִּיתָה

עַד לְסוֹף הַסִּפּוּר, אָז הָיָה טַעֲמָם

שֶׁל סוֹפְרִים מִשְׁתַּפֵּר, וְלֹא עוֹד בְּקַפְּרִיזָה

הָיְתָה נַעֲשֵׂית מְלֶאכֶת הַחֲרִיזָה.

אַךְ עַתָּה הֵם כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר,

בִּרְצוֹתוֹ מְשַׂמְּחָם, בִּרְצוֹתוֹ גַם מֵצֵר.

וְעַלְמַת הַחֶמְדָּה עַל כָּרְחָהּ אָז נִגֶּשֶׁת

אֶל אִלָּן וּבָחוּר. וְהַלַּיְלָה בָהִיר.

וְרוּחַ קַלָּה פִתּוּיֶיהָ לוֹחֶשֶׁת,

וְנוֹשֵׂאת מִן הַגֹּרֶן רֵיחוֹת הֶעָמִיר.

*

כְּלִי זֶמֶר מַכְשִׁיר הוּא לִשְׁאֹב אֶת הַסְּחִי,

אֶת דֶּלַח הַנֶּפֶשׁ לְהָרִיק עַל הַיְקוּם.

וְכָזֶה הוּא קוֹלֵנוּ. דַּבְּרָה־נָּא, אָחִי.

הָרֵק פִּרְשְׁךָ בְּקוֹלְךָ הֶעָגוּם.

"שָׁמַיִם! בַּקְּשוּ רַחֲמִים עַל סִבְלִי,

"עַל הָרִיק הַכָּבֵד, הַמֵּעִיק וְסוֹחֵט,

"עַל הַתְּהֹם הָאָפֵל הָאוֹפֵף אֶת הֶבְלִי,

“עַל הָאֵין הַגָּדוֹל, עַל הַקֹּר הַלּוֹהֵט”.

הַשָּׁמַיִם שׁוֹתְקִים. עוֹלָמֵנוּ אִלֵּם.

וְאֵין־סוֹף מַחֲרִיד אֶת־קוֹלֵנוּ בּוֹלֵם.

אַךְ יִקְרֶה כִי תִתְעֶה נְשָׁמָה אֶל דַּרְכֵּנוּ

בָּה נַכִּיר אַהֲבָה, בָּה נִרְאֶה אֶת דּוֹמֵנוּ.

הָאֵלִים הָאִלְּמִים יִלְבְּשׁוּ אָז בָּשָׂר,

וּפִינוּ אֶל פֶּה אֶת רִגְשׁוֹ יִתְמַרְמָר.

כָּךְ הָיְתָה הַפְּגִישָׁה גִמְגּוּמֵי לְבָבוֹת,

וְאִם לֹא אֻמְּנוּ גִבּוֹרֵינוּ בְּשִׂיחַ,

עֲזָרָם הַמְשׁוֹרֵר, וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

וְלֹא רַק לְמִּלִּים פִּיּוֹתַיִם הִטְרִיחַ.

הִיא אָמְרָה. הוּא אָמָר. וְשָׁתְקוּ אָז שְׁנֵיהֶם,

וְזִמְרוּ הַכְּרוּבִים, וְחִיֵּךְ הַשָּׂטָן.

כִּי לַכֹּל יָבֹא קֵץ. וְעָתִיד עוֹד לָהֶם

גִּלּגּוּל מְחִלּוֹת בְּשִׁירִי לֹא קָטָן.

עַד בֹּא קֵץ, וְהַקֵּץ הוּא תָמִיד כֹּה עָצוּב.

כִּי גוֹמֵר הוּא דְבַר־מָה שֶׁהָיָה.

שֶׁהָיָה. אִם נָעִים אוֹ מְזֻפָּת, לֹא חָשׁוּב.

כִּי הַכְּבָר לֹא יַקוּם לִתְחִיָּה.

וְלָכֵן הַחַיִּים הֵם טְרָאגֶדְיָה גְדוֹלָה,

כִּי רָצִים הֵם תָּמִיד אֶל סוֹפִים:

סוֹף יַלְדוּת, סוֹף שַׁחְרוּת, עַד עוֹלָם.

מִנִּי סוֹף אֱלֵי סוֹף נִסְחָפִים.

וְעַל כֵּן, יַקִּירַי, מַהֲרוּ. אֵין לִי פְנַאי.

בְּעוֹד פֶּרֶק וּשְׁנַיִם אֶחְתֹּם.

וַחֲסָל הָרוֹמָאן. כֹּה מְעַט הוּא הַזְּמָן

לְהִתְיַסֵּר בּוֹ בִשְׁנִיִם עד תֹּם.

*

כְּסָחוּט, אֶל הַקִּיר, וּפָנָיו מֻרְכָּנִים,

בִּדְמָמָה מְעִיקָה וְרוֹחֶשֶׁת,

הוּא שׁוֹמֵעַ פִּתְאֹם קוֹל עוֹרֵג וְחָמִים

שֶׁל עַלְמָה הַמְהַסֶּסֶת לָגֶשֶׁת.

וְנָבוֹךְ וְנִמְעָד לִקְרַאת אִישׁ חַי עָמַד,

וְצָרַד לָהּ: “נֵצְאָה־נָּא מִזֶּה”.

וַיֵּצְאוּ מְצַפִּים אֶל שָׂדוֹת מְשֻׁפִּים,

וּבַלֵּב מִין הֵידָד שֶׁכָּזֶה.

אָז נָטַל אֶת יָדָהּ וְנָתַן בָּה עֵינוֹ,

אֶל עֵינֶיהָ בוֹרְקוֹת, יָא חָפִיד!

וּמְשָׁכָהּ אֶל בִּטְנוֹ בְעֶדְנַת שִׁמְמוֹנוֹ,

וְאָסַף אֶת שְׂפָתֶיהָ לְפִיו.

וְגַבָּהּ הַגָּמִישׁ אָז נִצְבַּט בִּזְרוֹעוֹ

וּפֶלַח אַלְיָה בְּכַפּוֹ.

בְּקִצּוּר, בַּחוּרִים, הֵן נָבִין לְרֵעוֹ,

וְאוּלַי נִסְתַּלֵּק כְּבָר מִפֹּה?

כִּי הִנֵּה הַצְּנִיעוּת מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה.

הַמָּסָךְ יְשֻׁלְשַׁל עַל שְׁנֵי יְדִידָי.

נִגְמְרָה מַעֲרָכָה. הַפְסָקָה לְשִׂיחָה.

הֲנֵצֵא לַפְּרוֹזְדוֹר, נִכְבָּדָי?

*

פֹּה רָאוּי לְהַפְסִיק. נוֹעֲרִים מִסְּבִיבִי

עֲדַת חֲמוֹרִים לְנַשְּׁכֵנִי.

וּבִמְקוֹם לְתוֹפֵף אֲמָרוֹת כִּרְבִיבִים

יֵשׁ לָצֵאת אֶל הַיּוֹם. אָכֵן

קְצָת לֹא נוֹחַ בְּזֶה הָעוֹלָם לַחֲרֹז,

וּבֵינְכֶן לְבֵינָם גַּם אֵין פְּנַאי.

אַחַר שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁל כְּבִישַׁת הֶעָכוֹז

עוֹד בָּאִים לְנַקֵּר אֶת עֵינָי.

אֵין דָּבָר, אֲדוֹנַי: עוֹד כּוֹחִי בְמָתְנַי,

וְגַם עוֹד נְשִׁיכָה בְשִׁנָּי.

אִם, אִם בְּחֵמָה כְּבָר אַצְלִיחַ לִפְרֹץ

בַּסֶּכֶר נִסְקַל לְפָנַי,

הוֹי עֲדַת מַקָּקִים הַשּׁוֹרְצִים בֶּעָרוּץ,

הִמָּלְטוּ מִפְנֵי זֶרֶם מִלָּי.

אַךְ הַבֹּץ הוּא כֹה רָב. הֲיוּדַח בְּמִלִּים?

וּבְתוֹךְ הַפּוֹשְׁרִים שֶׁל חֲרשֶׁת נְאוּם

מִקְלַחַת קָרָה רַק תָּעִיר פִּלְפּוּלִים.

לָאֵלֶּה אוּלַי לֹא יוֹעִיל כְּבָר מְאוּם.

*

לִבִּי כְּפַרְפָּר. כֹּה רָגִיג פִּרְפּוּרוֹ.

לָאֲנָחָה הַמְחֻנֶּקֶת יַקְשִׁיבוּ.

לֹא מוּבָן, קְצָת חוֹרֵק, אַךְ חָרִיף הוּא שִׁירוֹ

רְבוּתוֹת הַמֻּקְיוֹן מַה יַּרְהִיבוּ.

הִנֵה אֶקְרַע אֶת סְגוֹר לִבִּי לְפָנַיִךְ,

וְהִשְׁלַכְתִּיו לַכְּלָבִים.

תִּנְבֹּר בּוֹ עֲדַת חוֹרְצֵי הַלָּשׁוֹן,

וְיָלֹקּוּ דָּמִי הַמָּרְעָל מִמְּקוֹרוֹ.

*

הֲיֵשׁ כִּי תַחְפְּצִי לִלְפֹּת בְּעֵינֵךְ

תְּהוֹמוֹת חֻצְּבוּ בִידֵי עֲנָקִים,

בְּעָקְרָם הַרֲרֵי אֵיתָן בְּאַפָּם,

לְיַדּוֹתָם בְּאֵלֵי הַשְּׁחָקִים;

עֲדֵי נִקְבַּר מְרִי מוֹרֵד בְּעֻזּוֹ

בְּמַהְפֵּכַת מְרוֹמִים וָעֳמָקִים,

וְקָפָא הַקְּרָב תּוֹךְ הַדְּמָמָה –

רְאִי נַפְשִׁי קְרָעוּהָ בְרָקִים.

וְאִם קוֹל תִּשְׁמְעִי שׁוֹאֵג פְּחָדִים,

פְּסָגוֹת מַחֲרִיד, חוֹדֵר עֲמָקִים,

וּמִתְגַּלְגֵּל כְּרַעַם אֵל בְּסוּפָה –

אֲנִי אִתִּי עֲנָקִים נֶאֱבָקִים.

וְכִרְאוֹתֵךְ, קְפוּאָה בַחֲרָדָה,

בְּעָתָה תֶחֱשַׁר בִּילֵל: צְעָקִי.

וְאוּלַי טוֹב אֲשֶׁר תִּנְחַת יְלָלָה

בְּהֵד נִשְׁבָּר וּמִתְפּוֹרֵר: צְחָקִי.

*

כּוֹסִית עַרַק, אֻסְתָּז. וְעַתָּה בְּקָר־רוּחַ

נִשְׁתַּדֵּל לְעַיֵּן בַּכָּתוּב;

אַף עַל פִּי שֶׁעַד נוֹקְאַוּט סוֹפִי בַוִּכּוּחַ

אֶצְטָרֵךְ עוֹד אַלְפַּיִם סִבּוּב.

מַה קָּרָה פֹה? עַלְמָה, סַהַר, עֶלֶם עָצֵב,

וְהַלֵב שֶׁתָּמִיד הוּא חוֹמֵד,

נִסְחֲפוּ בִיצָרִים. וּמֵעַל מִתְחַשֵּׂף

חִיּוּכָהּ שֶׁל גֻּלְגֹּלֶת הַמֵּת.

עוֹף הַחוּל – זֶה הָעָם. וּמִתוֹךְ הַחֲרְבָּן

יֵשׁ לָחוּשׁ וּלְהָקִים אֶת הַדּוֹר.

אַחֲרֵי מוֹת – קִדּוּשִׁים. זֶה טִבְעִי וּמוּבָן.

שֶׁאִם לֹא – יִתְחַסֵּל הַמִּזְמוֹר.

תַּחֲלִיף לְרוֹמָאן. זֹאת פָּארוֹדְיַת הַזְּמָן.

הִנְנוּ תַּחֲלִיף לָאֱנוֹשׁ.

אַךְ אֱמֶת בִּלְשׁוֹנִי. בִּמְחִילַת מַיְמוֹנִי

לְמַמְלֶכֶת כָּזָב לֹא אֶפְלֹשׁ.

וְאִם יֵשׁ פֹּה שִׁירָה, הַמְחַבֵּר הֶחְדִּירָהּ,

וְאַף סַעַד רוֹמַאנְטִי שָׁאַל.

כִּי בַדּוֹר הָעוֹמֵד בְּפִסְגַּת הַהֶשְׁמֵד

גִבּוֹרָיו הֵם רַק תַּחַת אוֹ עַל.

וְהַיְסוֹד הַמְגֻּחָךְ הוּא צֵרוּף הַנּוּסָח

הַמְקֻבָּל וּבְרִיוֹת קַיָּמוֹת.

זֶה מְגֻחָךְ רַק בַּשִׁיר: כְּבָר רָאִיתִי בָעִיר

גַּם קוֹרוֹת תּוֹצָאוֹת עֲגוּמוֹת.

אַךְ כֹּל זֹאת אִם נָנִיחַ כִּי מֵ“ם שִׁי”ן פֹּה הִצְלִיחַ

לְהַסְחִיט מִן הַמּוּזָה דְיוֹנוֹ.

אַף כִּי בְרָב־בִּטָּחוֹן לְמִקְרָא בְּנֵי־יַרְחוֹן

הוּא עוֹמֵד וּמַחְלִיק עַל בִּטְנוֹ.

פְּתַח יַרְחוֹן וְחָזִיתָ מַה קַּל לַחֲרֹז:

“הָאָדָם – יִתְקַדֵּם – נַחַל דָּם”.

סוֹף הַנְּיָר, כָּךְ אוֹ כָךְ, לְקִנּוּחַ עָכוֹז,

וּמוּטָב שֶׁיִּהְיֶה בְמֻקְדָּם.

 

פֶּרֶק שֵׁנִי    🔗

היגיינה, הגיון והגינות

נֶאֱמַר כִּי יְסוֹד הַיְצִירָה הוּא הַיֵּצֶר

כְּשֶׁזִּרְמוֹ מִתְרַחֵב מִבִּרְזוֹ הַטִּבְעִי.

אַךְ בָּרִי לִי כִי סְיָג הַיְצִירָה הִיא לָעֵצֶב.

אֲנִי יוֹצֵר מִפְּנֵי שֶׁצַּר לִי.

צַר? אָכֵן כְּבוּלִים אֲנַחְנוּ לַמְּצִיאוּת.

וּכְשֶׁנִּשְׁאַף אֶל הַמֵּעֵבֶר,

נַכֶּה רָאשֵׁינוּ בִכְתָלִים שֶׁל מַמָּשׁוּת,

פֶּן נֵחָנֵק חַיִּים בְּקֶבֶר.

וְכָךְ יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין לָהֶם בְּרֵרָה

אֶלָא לִצֹּר, וְלוּא מִתּוֹךְ דָּמָם.

אֲנִי פּוֹרֵק עֻלִּי בְעֶלֶז שֶׁל שִׁירָה.

וְהַקוֹרְאִים? לוּא תִנָּזֵף אִמָּם.

מַרְבִּית בְּנֵי אָדָם נִזְקָקִים לְהַשְׁפָּעָה.

חֲלוֹמָם הֵם יוֹנְקִים מִבַּחוּץ,

מֵאוֹתָם מְעַטִּים הַשּׁוֹפְעִים כָּל דֵעָה

וּכָל רֶגֶשׁ זָבִים מִלִּבָּם הַמָּחוּץ.

וּבָזֹאת אֶתְנַצֵּל (וְאִלוּ רַק לְעַצְמִי)

כִּי כָתַבְתִּי, וְעוֹד גַּם אוֹסִיף.

וְאַתְּ יַלְדָּתִי, אֶת עֵינַיִךְ עִצְמִי,

וְצַפִּי – הַלְשִׁיר אוֹ לְשִִׁיף?

*

הִנַּחְנוּ בֶן חַיִל בֶּאֱשׁוּן אוֹתוֹ לַיִל

עִם גֹּרֶן וְסַהַר וּגְבֶרֶת.

הוּא זָנַח גוּף הַמֵּת וְזָנָה בְּגוּף חָי.

אֱמֶת, הוּא זָנַח הַמִּשְׁמֶרֶת;

אֲבָל יַעֲנוּנִי בְתָם לֵב רַבּוֹתָי:

מִי בַר דַּעַת וְיַעַשׂ אַחֶרֶת?

וּכְשׁוּבוֹ לִמְקוֹמוֹ וְיָדָיו עוֹד נוֹדְפוֹת

רֵיחוֹת הַמְּבִיאִים בּוֹ חִיּוּךְ,

לֹא אִכְפָּת אִם עֵינָיו מֻכְרָחוֹת שׁוּב לִצְפּוֹת

בְּאוֹתוֹ פֶגֶר אֻמְלָל, וּבָרוּךְ.

וְרוּחוֹ הוּא יָכוֹל לְהָזִין בְּזִכְרוֹן

הַמְבַשֵּׂר אֶת חֶמְדַּת הַבְּשָׂרִים:

אֵיזֶה יָד! אֵיזֶה פֶה! אֵיזֶה עֹרֶף, גָּרוֹן –

(אֶת הַשְּׁאָר אֵין כּוֹתְבִים בְּשִׁירִים).

וְאִם לְמָחָר עוֹד עָתִיד לוֹ חֶרְבּוֹן

וּקְצָת לַעַג, הֵן אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:

אַחֲרֵי הַמָּחָר עוֹד יָבֹא גַם עַרְבּוֹ,

וּלְכָל צִפִּיָּה יֵשׁ תַּשְׁלוּם.

*

אֲבָל לְמָחָר הִתְבָּרֵר כִּי הַפֶּגֶר

דּוֹרֵשׁ עוֹד יוֹתֵר מִן הֶחָי.

כִּי אִם יֵשׁ לִפְעָמִים לַחַיִּים יָד דּוֹאֶגֶת,

הַטִּפּוּל בַּמֵּתִים הוּא בְלִי דָי.

הַלְּוָיָה אֵחֲרָה. וְאִם טֶכֶס אַחֵר

אֶפְשָׁר קְצָת לִדְּחֹק – לֹא אֶת זֶה.

הָיָה חָם. וּקְהָל קֹדֶשׁ בְּיֶזַע שׂוֹחֶה,

עַד אֵין נַחַת מִכָּל הַמַּחְזֶה.

“לְמַה מְחַכִּים?” לַאֲחוֹתוֹ שֶׁל הַלָּז,

לִפְלוֹנִי בֶן פְּלוֹנִי, הַנּוֹאֵם,

שֶׁפָּצַע אֶצְבָּעוֹ כְּשֶׁרָכַס הַמִּכְנָס.

בִּלְעָדָיו אֵין הַטֶּכֶס שָׁלֵם.

וּבִכְלָל – זוֹ מִלָּה נֶחְמָדָה, אֵין כָּמוֹהָ.

בְּעִבְרִית הִיא עוֹנָה עַל הַכֹּל.

הֵן יֵעוּד לַיְּהוּדִי: לְחַכּוֹת וְלִכְמוֹהַּ,

וּסְתָם כָּךְ, בִּכְלָל, קְצָת לִסְבֹּל.

וּוַעֲדַת הַלְּוָיָה (מִסְתַּמָּא יֵשׁ כָּזֹאת)

מִתְוַכַּחַת בְּתוֹךְ הָאוּלָם.

עַל כָּל תָּג וְכָל פְּרָט חֲלוּקוֹת הַדֵּעוֹת.

לְמָשָׁל: מִי יִפְסַע בְּרֹאשׁ כֻּלָם?

וְלְפִי רָב דֵּעוֹת (דַּמוֹקְרָאטִיָה לָעַד)

הָחְלַט כִּי בְּרֹאשׁ הַלְּוָיָה

יִנָּשֵׂא הָאֶחָד הַנֵּטְרָאלִי כִמְעַט,

הַפֶּגֶר, אָחִינוּ הַיָּ־

קָר. וְאַחֲרָיו אֲחוֹתוֹ, שֶׁלְּמַעַן הַרְחִיק

חֲשָׁדוֹת שֶׁל סְטִיָּה מִפְלַגְתִּית,

תְּמָרֵר רַק לְפִי נֹסַח רוֹבִינָה בְכִי

מִבְּלִי כָל תּוֹסֶפֶת פְּרָטִית.

אֶת מִי פֹה שָׂכַחְתִּי? אֲהָהּ! כַּת הַדָּת!

הֲלֹא הֵם בַּעֲלֵי הַשִּׂמְחָה.

נוֹלַדְתָּ, נָשָׁאתָ, גֵּרַשְׁתָּ אוֹ מַתָּ,

אָכַלְתָּ בָּשָׁר אוֹ מָסַכְתָּ יֵינְךָ, –

מִתַּחַת מִטָּה יְלַקְּטוּ אַנְקוֹרִים,

אַךְ הָעַיִט עָט אֶל הַפְּגָרִים.

הֲתִרְצֶה הִתְעַלֵם מִן הָרְחָ"שׁ, רֹאשׁ טָרֵף?

עוֹד תָּבֹא אֲלֵיהֶם בִּזְחִילָה:

הַשִּׂיאוּנִי, זְמַנָּה שֶׁל אִשְׁתִּי כְבָר קָרֵב,

עוֹד מְעַט נַעֲרֹךְ בְּרִית מִילָה.

אִם בְּכָל זֹאת הִצְלַחְתָּ הוֹלִיד יְלָדֶיךָ

מִבְּלִי עֶזְרָתוֹ שֶׁל הָרָב,

הִזָּהֵר! כִּי בְּיוֹם הִפָּקֵדְךָ יִפּקְדֶךָ,

וְנָקַם בָּךְ: שֻׁתָּפוֹ קִבְרְךָ יוֹרִידֶךָ.

טַעַם רֶגֶב לְפִיךָ אָז כְּלָל לֹא יֶעֱרָב.

*

הַיָּחִיד שֶׁנֶּהֱנָה מִן הָעֵסֶֶק שָׁכַב

בַּר מִנָּן שֶׁשָּׁבַק מַחֲלֹקֶת,

מוּטַל לוֹ בַצֵּל בִּמְנוּחָה, וְנָדַף,

כִּי עָבְרָה כְּבָר מַרְבִּית אוֹתוֹ בֹקֶר.

וַתַּעֲבֹר הַבְּשׂוֹרָה: “מַתְחִילִים, מַתְחִילִים”.

וְהִתְחִילוּ, הִתְחִילוּ לִנְאֹם.

וְדִבְּרוּ, וְדִבְּרוּ. יֵשׁ רַבִּים שׁוֹאֲלִים:

הֲיוֹדְעִים הַיְהוּדִים גַּם לָדֹם?

אָכֵן, כְבָר רָאִיתִי לְוָיוֹת אֲחֵרוֹת:

אֵם, מְטֹרֶפֶת מִצַּעַר, רוֹדֶפֶת

אַחַר אָב, הַנוֹשֵׂא בְעֵינַיִם קָרוֹת

תִּינוֹק מְסֻלְסַל הַקַּרְקֶפֶת.

“קִרְאוּ טַאכְּסִי”, קָרָא אֶל חֲלַל הָרְחוֹב,

וּבְשֶׁקֶט: “חִדְלִי נָא לִזְעֹק”.

“מָה אָמַר הָרוֹפֵא?” “כְּבָר יוֹתֵר טוֹב, כְּבָר טוֹב”.

וּבְעֵינָיו אָז רָאִיתִי כִּי מֵת הַתִּינוֹק.

וְסֻפַּר עַל אַחַי שֶׁחִכּוּ לְתוֹרָם

לְהִכָּנֵס לַכִּבְשָׁן.

וְרָאוּ יַלְדֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם מוּבָלִים,

וְלֹא זָעוּ. קְפוּאִים.

“לֹא הִרְגַּשְׁנוּ אָז כְּלוּם”.

אַךְ הַגִּידוּ נָא לִי אִם יֵשׁ מִי בְכֻלְּכֶם

הַמְסֻגָּל לְהִשְׁתַּתֵּף בְּתָמִים

בְּצַעַר מֻסְדָּר, וַאֲפִלּוּ עַצְמְכֶם

וְבְשַׂרְכֶם הוּא מַסְמֵר־הַטְּכָסִים?

*

וְעוֹמֵד גִבּוֹרֵינוּ, מַקְשִׁיב־לֹא־מַקְשִׁיב

לְכֹחַ סֵבֶל נִפְלָא שֶׁל גָּרוֹן.

הַנּוֹאֵם תַּרְנְגוֹל פַּרְצוּפוֹ מַחֲשִׁיב,

וּמַרְשִׁים בְּסִבְכֵי הַסִּגְנוֹן.

"בְּשָּׁעָה קָשָׁה זוֹ, כְּשֶׁבְּכָל הָעוֹלָם

"עַמֵּנוּ בּוֹסֵס בְּדָמוֹ,

"מֵחוֹבַת הָעוֹלָם, כְּלוֹמַר כָּל הָעָם,

“לִהְיוֹת נֶאֱמָן לְעַמּוֹ”.

וְגִבּוֹר סִפּוּרִי מְפַלְבֵּל בְּעֵינָיו.

הַגִּבּוֹר קְצָת חַלָּשׁ מֵהַצּוֹם

וְמֵעוֹד מַשֶּׁהוּ, וּמֵחֹסֶר שֵׁנָה,

וּפִיו מִתְפַּהֵק בְּלִי רָצוֹן.

אַךְ פִּתְאֹם הִתְנַעֵר. כִּי רָאָה זוּג רַגְלַיִם,

וְנָשָׂא אֶת עֵינָיו לַפָּנִים.

וּבָלְשׁוּ זֶה אֶת זֶה שְׁנֵי זוּגוֹת הָעֵינַיִם,

וְלִבּוֹת מִתּוֹכָם מְתַנִּים.

הֵן רָאָהּ גַּם מִקֹּדֶם, אַךְ מִשּׁוּם מָה אַחֶרֶת.

אָכֵן, עַל פִּי רֹב בָּאָדָם

נִרְאֶה רַק הָרֹאשׁ, וְהַשְּׁאָר, וְהַשְּׁאָר הוּא יוֹתֶרֶת,

שֶׁאֵין לָהּ בִּלְתִּי אִם מִדָּה.

וְאֶמֶשׁ זָכָה לְגַלּוֹת בָּעַלְמָה

כִּי מִתַּחַת רֹאשָׁהּ הַנֶּחְמָד

כְּאִשָּׁה הֲגוּנָה מַצְנִיעָה הִיא דְבַר מָה

שֶׁבְּשֶׁלוֹ הוּא מוּכָן גַּם לַשְּׁמָד.

*

יַחֲסֵנוּ אֶל אִישׁ עַל פִּי רֹב יִקָּצֵב

לְפִי הַקְּלַסְתֵּר שֶׁבְּפָנָיו,

אַךְ אוֹתָם כְּבָר לָמַד לְעֲוּוֹת וּלְיַצֵּב.

הָאִפּוּר אֵינוֹ רַק בִּשְׂפָתָיו.

כְּבָר הִגַּעְנוּ לְכָךְ שֶׁמַּרְאֵה הַנְּעָרוֹת

הוּא אָחִיד – כְּכוֹכְבֵי הַקּוֹלְנוֹעַ:

שִׂפְתֵי־סֹמֶק, גַּבּוֹת מְרֻטּוֹת. מְכֹעָרוֹת?

לֹא. אֲבָל אֲחִידוֹת עַד לְגֹעַל.

כְּדֵי לָצוּד אֶת הָאִישׁ בְּלִי אִפּוּר יֵשׁ לִבְדוֹק אֶת

עָרְפּוֹ (וְאֶת זֶה לְהַסְתִּיר

מַעֲרִימוֹת הַנָּשִׁים עַל עֵינְךָ בְּתִסְרֹקֶת).

עַל כְּרֵסוֹ מְכַסֶּה הַחֲזִיר

בְּמְלֶאכֶת חַיָּט. אַךְ עָרְפּוֹ מְבַצְבֵּץ,

שָׂבֵעַ, רָחָב וְנוֹצֵץ.

וְיֵשׁ שֶׁשָּׁזְפָה הַחַמָּה אֶת עָרְפָּם,

וְהוּא מְיֻבָּל כְּכַפָּם.

הִתְבּוֹנֵן בַּאֲסֵפוֹת וְרָאִיתָ תָמִיד:

עֳרָפִים חֲרוּשֵׁי הֶעָמָל,

וּמוּלָם מִתְיַצְּבִים עַל בָּמָה נוֹאֲמִים

הַמַּרְאִים רַק פַּרְצוּף מְגֹעָל.

הַנָּבִיא הַגּוֹאֵל “עַם קְשֵׁה עֹרֶף” קְרָאָנוּ,

הַנָּבִיא הַגּוֹלֶה “קְשֵׁי פָנִים”.

הֵם צָדְקוּ: מַפָּלָה אוֹ מַעְפָּל, קָשִׁים אָנוּ,

אַךְ עֹרֶף נִרְאֶה בַבּוֹנִים.

*

אִם חָכְמַת הַפַּרְצוּף, אוֹ חָכְמַת כַּף הַיָּד,

אוֹ חָכְמַת כָּל הַגּוּף הַנֶּחְמָד,

גִּבּוֹרֵנוּ תָמֵהָּ לְרֶגֶשׁ מוּזָר

(אַל תִּתְמַהּ, הַגִּבּוֹר. כָּךְ נִגְזַר

מִלִּפְנֵי הַמְשׁוֹרֵר הָאַכְזָר).

הֶהָיָה זֶה מַצָב מְיֻחָד שֶׁנִּמְצָא בוֹ:

זֶה הַצּוֹם, לֵיל יָרֵחַ, הַמֵּת?

וְאוּלַי בּוֹ גָאָה זֶה אֲשֶׁר לֹא רָצָה בוֹ

מֵעוֹלָם, בְּחַסְדָּהּ שֶׁל אֱמֶת?

הַנְּאוּם מִתְמַשֵּׁךְ: "מֵת רִאשׁוֹן אַתָּה לָנוּ…

"אֵינֶנוּ מְנֻסִּים… עוֹד נִלְמָד…

“לֹא בוֹדֵד תִּהְיֶה… אַחֲרֶיךָ כֻלָּנוּ…”

גִּבּוֹרֵנוּ קָרֵב לָעַלְמָה.

וְאוּלָם הַקָּהָל הֶעָיֵף מִסָּבִיב

דּוֹמְמִים, כְּאִלּוּ בּכַוָּנָה.

וְקוֹלוֹ הַמְגֻמְגָּם שֶׁל נוֹאֵם לֹא יָעִיב

אַף עַל רַחַשׁ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

וּבְהֶכְרָח הִתְפָּרְקוּת שֶׁל שִׂיחָה מְעַנְיֶנֶת

נִדְחֵית עַד שׁוּבָם מִן הַקֶּבֶר.

אַךְ כְּשֶׁאָז הוּא מְחַפְּשָׂהּ בַּקָּהָל, וְהִנֵּה

דָּבַק בָּה שָׂטָן בִּדְמוּת גֶּבֶר.

*

הוּא עוֹקֵב אַחֲרֵיהֶם. הֵם פּוֹנִים לַחֻרְשָׁה.

הוּא מְחָרֵף וּמְגַדֵּף בְּלִבּוֹ.

הוֹ, מַה זֶּה? קִנְאָה? לֹא. רַק צֵל שֶׁל חֲשָׁד.

הִשָּׁמֵר לְנַפְשְׁךָ, הַגִּבּוֹר!

שְׁמַע עֲצַת מְנֻסֶּה, בַּחוּרִי הַשּׁוֹטֶה,

לֵךְ מַלֵּא מַחְסוֹרְךָ בְּשֵׁנָה.

אַל תִּדְאַג לָהּ. תֵּדַע: נָשִׁים כְּמַטְאֲטֵא,

סוֹבְבוֹת, וְחוֹזְרוֹת לַפִּנּה.

וְאִם תּוֹךְ כְּדֵי סִבּוּב קְצָת סֵאוּב בָּן דָּבַק,

בַּפִּנָּה לֹא תַעֲלֶינָה עִפּוּשׁ?

חֲבֹט בָּהֶן קְצָת לְנָעֳרָן מֵאָבָק,

וַהֲרֵי הֵן רְאוּיוֹת לְשִׁמּוּשׁ.

תֵּן עֵצָה לִמְאֹהָב. לֹא יִשְׁמַע לַאֲחִיתֹפֶל.

אֵין עֵצָה לִדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב.

הוּא רוֹצֶה לְהִכָּווֹת, יִקָּחֶנּוּ הָאֹפֶל!

לְשֵׁם כָּךְ, הֲרֵי הוּא מִתְאַהֵב.

הוּא חוֹשֵׁד בַּשַּׁדְכָן, המְשׁוֹרֵר, שֶׁזִּוֵּג לוֹ

בְּתוּלָה שֶׁבָּלְתָה בְתַשְׁמִישׁ.

(אַךְ זֶה גֹלֶם סוֹרֵר. הַמְשׁוֹרֵר הֵן דּוֹאֵג לוֹ

שֶׁיִּהְיֶה מְעַנְיֵן, וְאִם קְצָת בִּישׁ)

אָז קָרַב וְמָצָא אֶת הַשְּׁנַיִם יוֹשְׁבִים

וּמְפָרְקִים אֶת זַעֲוַת הלְּוָיָה

בְּמַהְפָּךְ שֶׁל פִּטְפּוּט רֵיק וּצְחוֹק שׁוֹבָבִים,

וּצְחוֹקָהּ לְנַפְשׁוֹ כִּכָוִיָּה.

וּבְעָבְרוֹ עַל פְּנֵיהֶם הוּא מַיְשִׁיר מַבָּטוֹ,

וְרַגְלָיו נִפְתָּלוֹת, כְּשִׁכּוֹר.

הִיא קוֹרֵאת לוֹ, הִסְמִיק. וּבְרָב טִפְּּשׁוּתוֹ

הִתְחָרֵשׁ, וְהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ.

בְּכַעֲסוֹ עַל עַצְמוֹ הוּא הוֹלֵךְ וְתוֹפֵשׂ

כְּנַף עוֹף הַטָּבוּל לוֹ בּרֹטֶב.

וְטוֹרְפוֹ לִקְרָעִים, וְנוֹשֵׁךְ, וְלוֹעֵס.

כַּמְצֻוֶּה: לֶאֱכוֹל בְּזֵעַת חֹטֶם.

וְאַחֲרֵי הֲגִיחוֹ כוֹס גָּזוֹז אֶל כְּרֵסוֹ

הִרְגִּישׁ בְּמַחְסוֹרוֹ הָאַחֵר:

אֵיזֶה כֹבֶד כֵּהֶה מְעַמְעֵם כַּעֲסוֹ,

וּבְעוֹד רֶגַע וְהוּא כְבָר נוֹחֵר.

הוּא שָׁכַב וְנָחַר עַד בָּקְרוֹ שֶׁל מָחָר

וְנָתָן לִי בָּזֶה אֶת הַשְּׁהוּת

לִפְנוֹת אֶל הַבַּת. סִלְחִי נָא לִי אַתְּ.

עַד עַתָּה לֹא עָטִיתִי לָךְ דְּמוּת.

*

אָפְיוֹ שֶׁל אָדָם הוּא סִכּוּם זִכְרוֹנוֹת,

הַכּוֹלֵל אֶת תּוֹלְדוֹת כָּל הַמִּין.

וּלְתָאֵר אֶת הָאִישׁ בְּדִיּוּק יֵשׁ לִפְנוֹת

לְאָחוֹר, עַד רֵאשִׁית הַזְּמַנִּים.

לְמַזָּלִי בְּנֵי אָדָם כֹּה דוֹמִים זֶה לָזֶה,

הַשָּׁוֶה בָהֶם רָב מִן הַשּׁׂנִי,

עַד כִּי דַי לְמַיֵּן: “מִין בָּחוּר שֶׁכָּזֶה”.

בְּשִׁנּוּי קַל הֲרֵי הוּא כָמוֹנִי.

רַק רָצִיתִי עַצְמֵךְ לְהַצִּיג לְפָנַיִךְ,

אִם תַּרְשִׁי, כִּי הַיּשֶׁר דּוֹרֵשׁ

קְצָת חִטּוּט לִפְעָמִים. אֲבָל אִם בְּעֵינַיִךְ

לֹא תִיטַב זֹאת, צַוִּי: “הַחֲרֵשׁ”.

וְאִם בַּת נִסָּיוֹן אַתְּ, הוֹסִיפִי מִיָּד:

"אַזְהָרוֹת לְמוֹתָר. מִסְתּוֹרִין

"לֹא תְגַל בִּי. נִדְלֵיתִי עַד תֹּם, הוֹי מֵידָד.

"כְּבָר נִפְשַׁט מֵעָלַי גַּם עוֹרִי.

"אֲסָמֵי הַסּוֹפְרִים מָלְאוּ שְׁאֵר, דָּד-אֶל-דָּד.

"וַאֲשֶׁר לַחִבּוּר הַהִיסְטוֹרִי

"שֶׁל תּוֹלְדוֹת הָאָדָם, טַעֲמוֹ כְבָר אָבָד.

“וְחִידוֹת בְּחִטּוּט לֹא תִפְתֹּר”.

*

הוֹי פְלוֹנִית, אֵשֶׁת אֵשׁ, מְלֵאַת הַיְרֵכַיִם, –

אַחַר מוֹת, וְאַחַר כָּל אָהֹב

(צָעִיר בְּמוֹתוֹ, כָּךְ תְּאֵבֵי הַחַיִּים)

כֹּה יֻגַּד לְאַחַר בֹּא הַסּוֹף:

"רוֹעֵה הַנְּעָרוֹת – אַסִּיר תַּאֲווֹת,

“לֹא עָמַד בִּפְנֵי כֹל שֶׁחָמָד”.

אַךְ חֶרֶשׁ תִּלְחַשְׁנָה לְזִכְרוֹ הָרִיבוֹת:

“אֲבָל הָיָה אִישׁ כֹּה נֶחְמָד”.

הָיָה אִישׁ יְהוּדִי שֶׁשִּׁלֵּם אֶת מִסָּיו

לַמַּלְכוּת, מוֹסָדוֹת, וְלָאֶשֶׁךְ.

וְרָקַע לְשִׁירוֹ אֶת הֲמוֹן רְחָשָׁיו,

וְטָוָהוּ מַאֲבָק עִם הָאֹשֶׁר.

בִּימֵי הַבֵּינַיִם אִבְּדוּ אֲנָשִׁים

חֲיֵּיהֶם וּמְאֹדָם בְּחִפּוּשִׂים נוֹאֲשִׁים

אַחַר אֶבֶן הַפִילוֹסוֹפִים, בְּתִקְוָה

כִּי מְגַלָּהּ יִשְׁתַּלֵּט עַל כָּל שֶׁאִוָּה.

בְּהֹדּוּ נִרְוָאנָה בִקְּשׁוּ כְּדֵי לִבְלֹם

תַּאֲווֹת הָאָדָם, וְלֹא יִתְאַו עוֹד לִכְלוּם.

אַךְ דּוֹרֵנוּ, הוֹי דוֹר פּוֹחֲזִים וְרֵיקִים,

שׁוֹאֵף שִׁכָּרוֹן. כָּל יָמָיו רַק בְּרָקִים –

וּכְאֵב רֹאשׁ. זֶה פָנָיו פְּנֵי הַכֶּלֶב, לָכֵן

הַכְּלָבִים אֱלֹהָיו, תְּפִלָּתוֹ אֵשֶׁת חֵן.

דְּרוּכִים עֲצַבָּיו וְעֵרִים הֵם חוּשָׁיו.

חִכּוֹ הִתְעַדֵּן. רִנָּתוֹ רַק “הָב, הָב”.

וְאֶל כָּל תַּעֲנוּג יִדְבְּקוּן כְּעַרְפָּד,

יָמֹצּוּ תִירוֹש, שִׂפְתֵי חֵן וּלְשָׁד

(תַּסְבִּיךְ פְרוֹידֵיאָנִי כִמְעַט הֱבִיאַנִי

מֵי־דָד לַחֲרֹז, אַךְ נִמּוּס מְנָעַנִי).

“אֲנַחְנוּ דוֹר עָז”. דּוֹר דְּרוֹר וְחֵרוּת.

חֵרוּת הִתְרַפְּסוּת וְהַגֶּזֶל וּזְנוּת.

שׁוֹתִים אָנוּ לֹא בַצָּמָא

וְלֹא לִרְעָבֵנוּ נֹאכֵל.

מַארְשׁ לָנוּ הֵד הַדְּמָמָה.

יָמֵינוּ אֵין סוֹף לֹא הֵחֵל.

לֹא עָגַמְנוּ, כִּי גִיל לֹא נֵדָע.

הַמָּחָר לֹא יִקְרֹץ. תְּמוֹל שָׁכָחְנוּ.

לֹא מְאוּם. בְּלִי פִתְרוֹן. בְּלִי חִידָה.

אֶת אֹרַח הָאֶפֶס אָרָחְנוּ.

רֵיקִים נִשְׂתָּרֵךְ וּנְנַסֶּה לְגָרוֹת

הַחוּשִׁים שֶׁשָּׁכְחוּ מַה לָּחוּשׁ.

וְנִפְנֶה אִישׁ אֶל אִישׁ אֶת הָרִיק לְעָרוֹת,

מֵעֲמַל הַבְּלִימָה קְצָת לָפוּשׁ.

הַחֵרוּת שֶׁחִפַּשְׂתְּ – פֵּרוּשִׁים לָהּ שׁוֹנִים.

כִּי מַה הַחֵרוּת, לַשֵּׁדִים?

שָׁנִים לָמֶד בֵּית הָעוֹלָם הִתְעַוֵּת,

וְיָצַר אֶת חֵרוּת הַפְּחָדִים.

יֵשׁ מִסְמָךְ נֶהֱדָר, “הַמְּגִילָה הָאַטְלַנְטִית”.

חֵרוּתוֹ הִיא “לִרְדֹּף אֶת הָאֹשֶׁר”.

עוֹד פָּאטֶנְטְ מְצֻיָּן בִּתְקוּפָה שֶׁל פָּאטֶנְטִים:

לְרָדְפוֹ עַד מֵעֵבֶר לַבֹּשֶׁת.

הָרוֹדֵף אַחַר אֹשֶׁר יִמְצָּא רֵיקָנוּת.

כִּי לֹא בָא עוֹד הַלָּז לָרוֹדְפוֹ.

עִם הָרֹגַע יִתְגַּל הַמַּבּוּעַ תּוֹכֵנוּ.

אַךְ הַשֶּׁקֶט אַיֵּהוּ? אֵיפֹה?

לֹא אִתָּנוּ כַיּוֹם, הַסּוֹגְדִים לָאָיֹם,

הַמְאַזְּנִים אֶת הָרַע עִם הָרָע.

שֶׁיוֹמֵנוֹ חָלָל וְהַלֵּיל מְקֻלָּל,

דּוֹר הַפַּחַד הָאֻמְלָל.

אִם גָּדַלְתְּ בְּצִלָּהּ שֶׁל פִּצְצַת הָאָטוֹם,

אִם חֻנַכְתְּ רַק לִחְיוֹת חַיֵּי רֶגַע,

אִם מִחוּץ לְעוֹרֵךְ לֹא מָצָאת כָּל מְתוֹם,

וְעוֹלָם מִסְּבִיבֵךְ אֲכוּל נֶגַע,

לֹא אֱהִי לָךְ שׁוֹפֵט בְּעוֹלָם מִתְלַבֵּט.

אִם חָטַאת, חַטָּאתִי לֹא מְעֵטָה.

כִּי הִגְדַּרְתִּי כְחֵטְא אֶת עָלָיו נִתְחָרֵט,

כִּי כָל חֵטְא אַחְרִיתוֹ חַרָטָה,

וַאֲנִי מְסֻפָּק אִם יְהִי לָנוּ פְנַאי

לִשְׁטֻיּוֹת שֶׁל חִטּוּט וְאַחְרִית.

קָדִימָה, תֵבֵל. הַקָּיָּם הוּא וַדַּאי.

הֶעָתִיד – הַיְהִי עוֹד עָתִיד?

חֵרוּתֵךְ לְפָחוֹת לֹא הִזִּיקָה לְאִישׁ.

אִם נוֹקֵשׁ בָּךְ, רַק בּוֹ הָאָשָׁם.

יֵשׁ לִזְכֹּר כִּי הַלֵּב הַמּוֹדֶרְנִי גָמִישׁ,

וְרוּחֵנוּ הָפַךְ מְגֻשָּׁם.

בָּא הַזָּר, וְדוֹפֵק עַל דְַלְתֵּךְ.

לֹא תֵחַתִּי.

• – כָּל עוֹד הוּא אִתֵּךְ.

אַחַר כָּךְ – אַחַת הִיא.

חֲנִיכַת מַחֲנוֹת, הַגַּ’מָאעָה וּבַּאנְדֶה,

מִצְהֲלוֹת שִׁכָּרוֹן, וּמָחוֹל.

לֹא לַחֲשֹׁב! לֹא לַחֲשֹׁב! רַק בְּקֶצֶב, אַוַאנְטִי!

הֵן כָּל דֶּרֶךְ קִצָּהּ הוּא בַשְּׁאוֹל.

הַנְּקֵבָה הִיא נוֹתֶנֶת הַטּוֹן בְּחַיֵּינוּ.

בְּשֶׁלָּהּ גֻּלְגָּלְתֵּנוּ גְדוּעָה.

וּכְשֶׁזֶּה יִמָּאֵס לָהּ, תְָשִׁיב לְעַצְמֵנוּ

אֶת חֶדְוַת שִׁעֲמוּם הַבּוּרְז’וּאָה.

הִיא יָצְרָה אֶת הַמֶּתַח שֶׁל טֶרֶף הָעַיִט

הִיא תָבִיא גַם אֶת יוֹם הַפֵּרוּק;

עֵת תִּצְמָא לַבָּטוּחַ, לַיֶּלֶד, לַבַּיִת,

וּלְעֶרֶב נָעִים שֶׁל פֵּהוּק.

שִׂימִי לֵב: כָּל דְּבָרַי עַד־עַתָּה הֵם בֵּאוּר.

דַּעְתִּי לֹא הֵעַזְתִּי לְהַבִּיעַ.

הַנִּתּוּחַ אֵינוֹ מַסְקָנָה, רַק בֵּרוּר.

וּבָזֹאת לִדְבָרַי פֹּה אַגִּיעַ:

אִם נָכוֹנוּ דֵעוֹת (וְאוּלַי פִּקְפּוּקִים)

שֶׁנּוֹשְׂאִים בְּנֵי דּוֹרִי עֲלֵי דֶגֶל,

לִי נִדְמֶה כִי יְסוֹדָם הַשְׁרָאַת בַּקְבּוּקִים

וְחִטּוּט אֶל שָׁרְשָׁה שֶׁל הָרֶגֶל.

הַהוֹלֵךְ לְמַצְפֵּן מַצְפּוּנוֹ הוּא אַמִּיץ,

אֲבָל שֶׁמַּצְפּוּן לוֹ הַמִּין,

בְּלִי סָפֵק הִתְקַלְקֵל בְּמֹחוֹ אֵיזֶה קְפִיץ.

בְּקִצּוּר: הִנָּךְ אֵשֶׁת זְנוּנִים.

*

הוֹי עַלְמַת הַחֶמְדָּה, רַק מִדַּי בְלִי מִדָּה,

שִׁמּשׁוֹנִי בְיָדַיִךְ נָתַתִּי.

הוּא נֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, וּמְגָרֵד רַעְמָתוֹ.

הֲשַׁאֲגַת פֵּהוּקוֹ זֹאת שָׁמַעְתִּי?

הוּא מֵצִיץ אֶל יוֹמוֹ מִקִּרְעֵי חֲלוֹמוֹ,

וּמְפַלְבֵּל אֶל הַשַּׁחַר בַּחוּץ.

וּפִתְאֹם הִתְנָעֵר, הִתְעַטֵּף וּמִהֵר,

עַל טַל בֹּקֶר יָחֵף קְצָת לָרוּץ.

בֵּין טוּרֵי מִמְטָרוֹת שִׁיר חֶדְוָה לוֹ שָׁרוֹת

וּמְלֻוֶּה כַלְבְּתָא מְנַבַּחַת,

הוּא נוֹטֵל אֶת כַּפּוֹ שֶׁל תִּינוֹק זָב אַפּוֹ,

הַמּוֹצֵץ בָּהֳנוֹ לוֹ בְּנַחַת.

הַתִּינוֹק פִילוֹסוֹף מְעַגֵּל אֶת עֵינוֹ,

וּמְדַדֶּה לְצִדּוֹ שֶׁל הַדּוֹד.

כֶּלֶב, אִישׁ, וְתִינוֹק – מָצָא מִין אֶת מִינוֹ.

הַאֵין זֶה נֶחְמָד כָּךְ לִנְדֹּד?

אַךְ הַפַּארְצָה גוֹזֶרֶת (פְרוֹיד מַסְבִּיר זֹאת אַחֶרֶת)

כִּי רַגְלוֹהִי דְּבַר־נָשׁ תּוֹלִיכֶנָה

אֶל קֻבָּה בָהּ גּוֹהֶרֶת עַל כְּרֵסָהּ כְּבוֹד הַגְּבֶרֶת

(אֵיזוֹ גְרַצְיָה שֶׁל גּוּף), וִישֵׁנָה.

לֹא רָאֲתָה הַשִּׁפְחָה בְעַד חוֹר הַמַּנְעוּל

וִיחֶזְקֵאל לֹא זָכָה בֶחָזוֹן

לְמַרְאֶה הַיִּפְעָה שֶׁיְדִידִי הַנִּפְעָם

הֻכָּה בָהּ בְּעַד הַחַלּוֹן.

הוֹי עֵטוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה, לְתָאֵר פֹּה כְּמוֹ

עֲגָבוֹת הָעוֹלוֹת כְּגָדִישׁ.

הַיָּרֵךְ הַמְעֻגֶּלֶת וְשֵׁעָר הַחוֹתֵל אֶת

הַלְּחִי שֶׁהִכְּתָה אֶלֶף אִישׁ.

בְּתוֹךְ הַבֹּקֶר הַמְצַפֶּה (כְּגוּף

בְּתוּלָה גוֹהֶרֶת, מַרְטִיטָה בְעֶלֶף

הַתְּשׁוּקָה לִקְרַאת דּוֹדָהּ חָסִין)

לְאוֹן הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁיִּקְפֹּץ מֵעֵבֶר

תְּכֵלֶת הֶהָרִים, וּבְבַת אַחַת

יִלְפֹּת בְּעֹז, וּבְזֹהַר סַנְוֵרִים

יִגְהַר עַל אֶרֶץ, – תּוֹךְ תְּמוּנַת אִוּוּי

וְצִפִּיָּה, עָלְתָה גוּפַת אִשָּׁה,

עַל רֶקַע לֹבֶן, בְּעַד חַלּוֹן יָרֹק.

*

הוּא לוֹטֵשׁ זוּג עֵינַיִם אֶל פִּלְאֵי אֲחוֹרַיִם,

אֶל הַזִּיו הַנּוֹגֵהַּ מִשּׁוֹק;

וְהָרֶגֶשׁ עָמֹק, בְּכָל גֵּווֹ הוּא נָמוֹג.

בְּדַעְתּוֹ לֹא עוֹלֶה גַם לַחֲשֹׁק.

כִּי עֵינוֹ מִשְׁתָּאָה טֹהַר יֹפִי רוֹאָה,

וְיִצְרוֹ גַם אֵינוֹ מִתְנַסֶּה,

עַד הַחוּשׁ הָאֶסְתֵיטִי נֶהֶפַךְ לְקוֹנְקְרֶטִי,

לְמַרְאֵה חֲזִיָּה עַל כִּסֵּא.

אָז הִסְמִיק, וְשֵׁעֵל, וְאֶל הַיְנוּקָא מִלְמֵל

הֲבָרָה בְצִלְצוּל הִתְנַצְּלוּת,

וְכִוֵּן בָּהּ לוֹמַר גַּם מִלָּה שֶׁל מוּסָר:

כִּי שְׁנַת בֹּקֶר הִיא אוֹת לְעַצְלוּת.

אַךְ עֶרְיָה כְשֶׁלְּעַצְמָהּ אֵין בָּהּ פְּגָם אוֹ אַשְׁמָה

אִם רַק אֵין יַתּוּשִׁים בַּסְבִיבָה.

הַלֵּילוֹת הֵן חַמִּים, וְרוֹפְאִים חַכָמִים

כָּל פָּתוּחַ קָבְעוּ כְּמִצְוָה.

אָז פָּנָה לְאַחְרָיו לְהִסּוֹג מִשְּׂדֵה קְרָב

בִּנְסִיגָה חֲרִישִׁית וּמְסֻדֶּרֶת,

וְהִנֵּה הַכַּלְבָּה, בְּהִשְׁתַּתְּפוּת שֶׁל חִבָּה,

נְבִיחַת סֵרֵנָאדָה שׁוֹרֶרֶת.

אָז הַדְּמוּת הַקּוֹפֵאת חָרְדָה וַתִּלָּפֵת,

וְתָעוּ אֶל הָאוֹר אָז עֵינֶיהָ,

וְחִנּוּךְ שֶׁל דּוֹרוֹת (אוֹ רְכִילוּת חֲבֵרוֹת)

בָּהּ עָלָה, וְכִסְּתָה – אֶת פָּנֶיהָ.

גִּבּוֹרֵנוּ אַבִּיר, וּרְצוֹנוֹ בוֹ כַבִּיר

אִי נְעִימוּת מִן הַגְּבֶרֶת לִמְנֹעַ,

אֶלָּא שֶׁלִּבְרֹחַ לֹא מַתְאִים וְאֵין כֹּחַ,

וּמִלְבַד זֹאת, נָבוֹךְ הוּא כָמוֹהָ.

עַד דּוּשִׂיחַ אִלֵּם בְּגִמְגוּם הִתְגַּלֵּם.

הוּא פָתַח וְאָמַר: “מִצְטָעֵר”.

וּפִתְאֹם מִתְפָּרֵץ בְּקִרְבּוֹ חוּשׁ הַלֵּץ,

וּבְחוּכָא לִקְרָאתָהּ הוּא נוֹעֵר.

לֹא יָדְעָה הָעַלְמָה אִם לִגְעֹר בְּחֵמָה,

אוֹ בְּשֶׁקֶט נַעֲלֶה לְהֵעָלֵב;

עַד גָּבַר הַהוּמוֹר, וּבְנַעֲרַת הַחֲמוֹר

צְלִיל סוֹפְּרָאנוֹ עַלִּיז הִתְעָרֵב.

כְּבָר שָׁמַעְתִּי דוּאֶטִים בְּמֻגְרַבִּי וְקָאבָּארֶטִים

אַף נָשַׁקְתִּי הַרְבֵּה גַרְגָּרוֹת,

וְשִׁירָהּ שֶׁל אִמִּי מִתְרוֹנֵן בְּדָמִי.

הְהּ, אִמִּי, הַטּוֹבָה בַמְזַמְּרוֹת!

אַךְ מָתוֹק לָעֵינַיִם לִרְאוֹת כֵיצָד שְׁנַיִם

מְנָעֲרִים זֶה אֶל זוֹ אֶת לִבָּם

בְּשָׂרוֹן מִדַרְדֵּר, הַסּוֹחֵף וְגוֹבֵר

עַל כָּל קֶצֶב אוֹ תָּו, כָּכָה סְתָם.

לְקוֹל צְחוֹק וּרְאוּת שַׁד הוּא שׁוֹכֵחַ חֲשָׁד,

וְגוֹבֵר בּוֹ הַגֶּבֶר לוֹמַר:

"אִם הָעֶרֶב בְּלִי נֵדֶר אֶעֱרֹךְ לִי בַּחֶדֶר

“טֶטְאַטֶט, הֲתָבֹא הָעַלְמָה?”

בְּקוֹלָהּ הַדָּרוּךְ, מְרֻכָּךְ בְּחִיּוּךְ,

הִיא פוֹסֶקֶת כִּי אֵין הִתְנַגְּדוּת.

מִסְתַּיֶּמֶת שִׂיחָה פֶה אֶחָד וּבְדוּחָה

(עַסְקָנֵינוּ אֶת זֹאת לֹא לָמְדוּ).

מְהַדְּסִים בְּשִׂמְחָה כֶלֶב, אִישׁ וּפִרְחָח,

וְעֵינָהּ הָרְטֻבָּה שֶׁל עַלְמָה

בָּם נִבֶּטֶת בִצְחוֹק בַּחַלּוֹן הַיָּרֹק

וּמְבָרֶכֶת לָהֶם בִּשְׁלוֹמָהּ.

*

וְשֶׁמֶשׁ אוֹחֵז בְּכַפּוֹת מְשׁוּבָה

בְּחוֹמַת הֶהָרִים הַתְּכֻלָּה,

וְנוֹשֵׂא אֶת רֹאשׁוֹ לְהָצִיץ בִּגְנֵבָה,

וּפוֹקֵחַ עַינוֹ הַגְּדוֹלָה,

וְשׁוֹלֵחַ כַּפּוֹ וְתוֹפֵשׂ רֹאשׁ מִגְדָּל,

וְקוֹפֵץ בְּאַחַת אֶל הַיְקוּם.

וְעוֹלָם מִשְׁתַּלְהֵב וְקוֹרֵץ לוֹ בְּטַל,

מִתְחַדֵּשׁ בְּשִׂמְחָה אֶל הַיּוֹם.

וּמְשׁוֹרֵר שֶׁעָיֵף, כִּי יוֹמוֹ כְבָר חָלַף

(מְצַלְצֵל הַשָּׁעוֹן שְׁעַת חֲצוֹת),

בְּלִי חֶמְדָּה כַאן נִפְרָד מִשִׁירוֹ הַנֶּחְמָד

וְאוֹמֵר לַגִּבּוֹר "לְהִתְרָאוֹת.

"זִמַּנְתִּיךָ עַלְמָה בִרְגָעִים שֶׁל אֵימָה

"וְכָעֵת נִפְגַּשְׁתֶּם בְּשִׂמְחָה.

"יְהִי יוֹמְךָ זֶה לְךָ. לֵךְ, עֲשֵׂה אֶת שֶׁלְּךָ,

“עַד אֶפְנֶה לְטַפֵּל בָּךְ מָחָר”.

 

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי    🔗

בו נוכח המחבר כי ראוי לאדם שישמֹר על קר רוחו, ביחוד שיש לו סבה לרגֹז

שָׁכַבְתִּי לָנוּם, כִּי עָיַפְתִּי מְאֹד,

וְחָלַמְתִּי עַל מַרְלוֹ. הוּא סָח לִי סִפּוּר

עַל מַצֶּבֶת גְּרָאנִיט רְבוּעָה, עוֹטָה סוֹד,

בְּכִכָּר רְחָבָה וְרֵיקָה. לֹא יָדוּר

שָׁם אָדָם. רַק שֶׁלֶד יוֹשֵׁב לְפִתְחוֹ

שֶׁל בֵּית חֹמֶר, לְיַד הַמַּצֶּבֶת. מַעֲשֶׂה

מְבֻלְבָּל. בֶּאֱמֶת לֹא הֵבַנְתִּי שֵׂיחוֹ.

וְסִיֵּם: "לְעוֹלָם אַל אִשָּׁה תִנָּשֵׂא

"לְחוֹלֵם. הַרְפַּתְקָן לְיָמִים מֵאָרְחוֹ

“יַחֲזֹר. אַךְ חוֹלֵם עַל יָדֵךְ – וְרָחוֹק”.

לֵיל יָרֵחַ. כַּיַּיִן תָּמִיד אֶל רֹאשִׁי,

וּמְאַבֵּד גַּלְגַּלִּי מֶרְכָּזוֹ. סְחַרְחָר

יִתְעֶה כִסְבִיבוֹן. אֲלַהֵג. אַל תָּחוּשִׁי,

דְּבָרִי יִסְתַּיֵם בֵּין חֲצוֹת לַמָּחָר.

הֵקִיצָה הַמּוּזָה לְרַעַם תּוֹתָח.

זוֹכֵרְנִי בְשׂוֹרַת מִלְחָמָה הִגִּיעַתְנוּ.

אָז שִׂחַקְנוּ בְּהֶלְיוֹ (הִיא בַת טו“ב, לִי אַךְ בָּ”ךְ)

לָאֳנִיַּת מִלְחָמָה בַנָּמֵל אָז הִבַּטְנוּ

מִגַּג בַּיִת רֵיק וְגָדוֹל, שָׁהִקִּיף

חָצַר עֲצוּבָה הָרְצוּפָה בְאַסְפַאלְט.

זִכְרוֹן נְעוּרִים, כְּבָר רָחוֹק אַךְ חָרִיף,

מֵעוֹלָם שֶׁחָלַף (מַה קָּרָה? הֲנִבְהַלְתְּ?)

בֵּין אָז לְהַיּוֹם חֵי נַפְשִׁי כִי זָקָנְתִּי.

אֶתְמוֹל הֱקִיצוֹתִי, וָאֱהִי כְחוֹנִי,

כְּאִלּוּ אֶת בֵּינְתַּיִם אָרֹךְ זֶה יָשַׁנְתִּי,

וְעַתָּה רִגְשׁוֹתַי, כְּגוּפִי, מְשֻׁנִּים.

אִם הָרֶקַע הוּא אֹפֶל אוֹ שְׁרַב אוֹר הַיּוֹם,

דּוֹמְמוֹת הַדְּמֻיּוֹת, כְּסִיּוּטֵי הַחֲלוֹם.

חֲלוֹם, עִם כְאֵבִים הַנִּשְׁנִים וְשָׁבִים.

“אִשָּׁה! נְדָרַיִךְ בַּחוֹל נִכְתָּבִים”.

גַּם זֶה מִשֶּׁל בַּאיְרוֹן. אַךְ לֹא כָל דְּבָרָיו

אוּכַל לְקַבֵּל כִּכְתָבָם. לְדֻּגְמָה:

"נִפְרֶדֶת בַּגֶּבֶר אַהֲבָתוֹ מֵחַיָּיו.

“אַהֲבַת הָאִשָּׁה הִיא גַם כָּל קִיּוּמָהּ”.

הֲשָׁמַעַתְּ עַל גּ’וֹד? גְּדָל חוֹקְרֵי הָאָדָם.

הוּא מִבַּאיְרוֹן נָטַל וְצֵרֵף עוֹד פִּתְגָּם:

"לוּא בִשְׁמָם הַנָּכוֹן הַדְּבָרִים נְפָרֵשׁ

“הָיָה צֶזָר עַצְמוֹ בְּפִרְסוּמוֹ מִתְבַּיֵּשׁ”

וְהִסִּיק: "מֵעוֹלָם שְׁנֵי עַנְפֵי אֻמָּנוּת

“הֻתְּרוּ לַנָּשִׁים: נִשּׂוּאִים, וְהַזְּנוּת”.

זֶה פֵרוּשׁ מְיֻחָד לְפִתְגַּם הַמְשׁוֹרֵר.

הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים נָתְנָה טַעַם אַחֵר

לַמִּלָּה “אַהֲבָה”, וַאֲנַחְנוּ בְנֵי דוֹר

שֶׁפָּסַח עַל רַכֶּבֶת, דָּלַג עַל קִטּוֹר,

נֵיטִיב אִם בַּשֵּׁם הַמְדֻיָּק נִשְׁתַּמֵּשׁ:

הַגְדָּרָה נְכוֹנָה הִיא הַסְּיָג לַטִּפֵּשׁ.

*

דַּם עַמִּי הַלּוֹהֵט עִם אַדְמַת הַנְּבִיאִים

וּלְשׁוֹנֵנוּ כַיַּיִן טַעְמָהּ,

וְלַהֲטֵי הָאוֹרָה אֲשֵׁר לְנוֹף הַמְּכוֹרָה,

וְכִמְעַט כָּל חַיֵּינוּ גֻזְמָה.

כָּךְ אֲנַחְנוּ בְנֵי חֵטְא, אַחַר יוֹם מְרַטֵּט

בְּאוֹרָם שֶׁל שִׁבְעַת הַיָּמִים,

נִשְׁמָתְנוּ עוֹרֶגֶת, מִן הַיֵּשׁ מִתְחַמֶּקֶת

אֶל רָצוּי, מְדֻמֶּה וְתָמִים.

אֶזְכְּרָה לְפָנִים, בְּעוֹדִי עוּל שָׁנִים,

רְדַפְתִּיכֶן, בַּעֲלוֹת יַרְכָּתַיִם.

אַךְ עַתָּה, בּּנוֹת הַחֵשֵׁק, לֹא כְּדַאי לִי הָעֵסֶק.

טַעֲמִי הִתְעַדֵּן קְצָת בֵּינְתַּיִם.

אַךְ גִבּוֹר סִפּוּרִי בְּחֶטְאוֹ עוֹד טָרִי:

אַהֲבָה הִיא תוֹצֵאת הִתְאַפְּקוּת.

וּכְדַרְכֵי הַנְּזִירִים – אוֹ חִקּוּי מְשׁוֹרְרִים –

אֶת לִבּוֹ הוּא נוֹתֵן לְמַלְקוּת.

לְאַחַר יוֹם קַדַּחַת הִתְרַעֲנֵן בְּמִקְלַחַת

וְעָרַךְ שֻׁלְחָנוֹ מַעֲדַנִּים.

וַהֲרֵי הוּא מְצַפֶּה וְלִבּוֹ מְתַפֵּף

וּמוֹנֶה הַשְּׁנִיּוֹת כְּשָׁנִים.

וְנִגּוּן כְּקוֹל מַיִם מִתְהַדֵּד מִן הָאַיִן,

וְנִקְצָב בְּקוֹלוֹ שֶׁל צְרָצָר.

עַד הַזְּמָן כְּבָר חָדַל, וְהָרוּחַ גָּדַל,

וּמַצַּע תְּפִישָׂתֵנוּ קָצָר.

*

וּבַפֶּתַח עוֹלָה דְּמוּת חֲלוֹם מֵעוֹלָם

שֶׁמְּקוֹמוֹ הוּא תָמִיד הַמֵּעֵבֶר.

הוּא סוֹלֵד אֶל הַדְּמוּת, אֶל כְּלִילַת הַשְּׁלֵמוּת,

הִתְגַּלְּמוּת חֲזוֹנוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר.

מַחֲרֹזֶת יָמִים: "מִמָּחָר לְמָחָר

"זְמַנֵּנוּ בְצַעַד זָעִיר כֵּן נִגְרָר,

"וְכָל אֶתְמוֹלֵנוּ רַק אוֹר עַל דַּרְכָּם

“שֶׁל טִפְּשִׁים אֶל מוֹתָם הַמְאֻבָּק”.

זֶה שֵׁיקְסְפִּיר (מַכְּבֶּת) – מַאֲמָר מְחֻכָּם,

וּלְכַמָּה אֲנָשִׁים גַּם מוּחָשׁ כֹּה יָפֶה,

כִּלְפָקִיד בַּסּוֹכְנוּת שֶׁלְּכִסְאוֹ הוּא נִדְבָּק,

וּמְנַמְנֵם שָׁם מִבֹּקֶר עַד שְׁעַת בֵּית קָפֶה.

נַחֲזֹר לָעִנְיָן: אִלּוּ בְיָדִי

אֶפְשָׁרוּת לְחַשֵּׁב לְפִי כָל הַגּוֹרְמִים

וּלְפִי כָל הַכּוֹחוֹת הַגּוֹזְרִים עֲתִידִי,

אָז חָיִיתִי בְשֵׂכֶל – חַיִּים מְשַׁעַמְמִים.

הַגּוֹרָל הָעִוֵּר – צִפִּיָּה לַבָּאוֹת,

וּבְתוֹךְ יוֹם אָפוֹר לְהִתָּקֵל בְּהַפְתָּעוֹת.

כִּי מֵעֵבֶר לַקֶּרֶן נִסְתָּר הַנִּשְׂגָּב;

לֹא יִתְגַּל לַמְחַכֶּה לוֹ. רַק בְּדֶרֶךְ אַגָּב,

פִּתְאוֹם יְצַלְצֵל בְּקוֹלוֹ הַצָּלוּל

פַּעֲמוֹן הַכָּסֶף.

*

הַנִּסִּים בְּחַיַּי (לַמָּקוֹם תּוֹדוֹתַי)

יֵלֶא עֵט לְקַבְּצָם לְמֶמוֹרְיָא,

וְעֻבְדַּת קִיּוּמִי, דַּל בֶּן דַּל בָּעַמִּים,

כְּלוּם לֹא נֵס הִיא לְאוֹר הַהִיסְטוֹרְיָא?

אַךְ קְסָמִים לוֹ לַנֵּס. בִּגְלָלוֹ נְשַׁנֶּה

מֵאָרְחֵנוּ בָטוּחַ, וְנֵתַע

פְּתוּיֵי סַהְרוּרִים, לְאוֹר שִׁבְרֵי זַהְרוּרִים,

לָצוּד רִפְרוּפִים שֶׁל הַפֶּתַע.

עַד אִם אֵין בָּא הַנֵּס, גּוֹרָלֵנוּ נְאַנֵּס,

וְאִם אֵין הַזַּהְרוּר, נִיר רָאקֶטָּה,

גִּבּוֹרִי שָׂם עֵינוֹ בְמִקְסַם דִּמְיוֹנוֹ,

וַיִּסְגֹּד לִיצוּרוֹ שֶׁבַּפֶּתַח.

וְרוּחוֹ הַחוֹגֶגֶת נָח עַל נֶפֶשׁ עוֹרֶגֶת

הַצְּמֵאָה גַם כָּמוֹהוּ לְהוֹד.

"אֲמָתְךָ – לָחֲשָׁה – אָנִי, הִנְנִי כִי קְרָאתַנִי,

“כִּי כָמַהְתִּי אֵלֶיךָ מְאֹד”.

וְאוּלַי – סִתְרֵי נֶפֶשׁ – מִתְּהוֹמוֹת שֶׁל הָאֶפֶס

בֶּאֱמֶת בָּהּ עָלָה הוֹד כִּסּוּף?

וּבְשְׁקֹעַ הַדֶּלַח, צְלִילוּת דֶּמַע כִּבְדֹלַח

הִשְׁכִּיחָה מִשְׁקָע שֶׁל סֵאוּב.

*

זֶה רוֹמָאן מְעֻרְבָּב, שֶׁהִתְחִיל בְּמִשְׁכָּב,

וְהוֹלֵךְ וְהוֹפֵךְ לְרוֹמַאנְטִי.

הַקּוֹרֵא לִי יִסְלַח, לֹא יְגֻנֶּה הַהֶכְרָח,

כִּי לְסִפּוּר שֶׁל אֱמֶת הִתְכַּוָּּנְתִּי.

כָּל טוּבֵי הַמְחַבְּרִים מִתְחַכְּמִים לַהַעֲרִים

וְלִגְרֹר סִפּוּרָם, כְּדֵי לִמְתֹּחַ.

מִנְּשִׁיקַת כַּף יָד עַד פִּיצִיקָאטוֹ עַל דַּד

הַקּוֹרֵא מִתְכַּבֵּד קְצָת לִטְרֹחַ.

וּבְבֹא, עֻמַּת זֶה, פִּסְגָּתוֹ שֶׁל מַחֲזֶה,

נוֹהֲגִים לְהוֹרִיד הַמָּסָךְ,

לִפְנֵי חוֹר הַמַּנְעוּל מַפְסִיקִים בְּשֵׁעוּל,

וּנְקֻדּוֹת, וַחֲסָל. אָנָּא סְלַח.

*

גּוּף אוֹהֵב הוּא מָרְכָּב, מִלְּבַד כְּלֵי הַמִּשְׁכָּב

גַּם מִשְּׁאַר אֲבָרִים, כְּשֶׁלְּךָ.

וַאֲפִלּוּ הָאוֹהֵב לִפְעָמִים גַּם רָעֵב,

וּפְעָמִים גַּם יוֹצֵא לִצְרָכָיו.

הֵם יָשְׁבוּ לַשֻּׁלְחָן, כִּי זֶה פְּרָט בַּפֻּלְחָן

שֶׁל חִזּוּר – אֳמָנוּת כֹּה דַקָּה.

לְאִזּוּן רוּחַ גּוֹדֵשׁ מְזוֹן מַמָּשׁ יִדָּרֵשׁ,

אֵין לַחֲשֹׁק עַל קֵבָה שׁוֹקֵקָה.

אָז חָזָה הַבָּחוּר דִּיסוֹנַאנְסְ בַּצִּיּוּר:

לְבוּשׁ גְּבִרְתּוֹ לֹא הִתְאִים לַבִּרְיָּה.

הַמִּשְׁתֶּה לוֹ נִדְמָה, וְכָךְ הֵעִיר לָעַלְמָה,

כְּדוֹרֵשׁ קוֹמִילְפוֹ – אוֹ עֶרְיָה.

וּלְעִנְיָן זֶה צִטֵּט מִמְּקוֹרוֹת, וּפֵרֵט

גַּם צִיּוּר מְפֻרְסָם שֶׁל מָאנֶה,

וְאֶת לוּאִי הַיּוֹד־דָּלֶת, וּבְקִצּוּר כָּל בְּרֵרָה לֵית,

וּלְמָה חֵן אִם אֵין מִי שֶׁיְהַנֵּה?

וִידִידוֹ הַמְשׁוֹרֵר, בְּתַפְקִידוֹ כְבוֹרֵר,

כַּאן פּוֹסֵק לְטוֹבַת הָעֶרְיָה,

כִּי רְצוֹנוֹ הִתְבּוֹנֵן בְּמַרְאֶה מְרַעֲנֵן

אַחֲרֵי אַכְזָבַת הַקִּרְיָה.

*

אָז תֵּשֵׁב הָעַלְמָה עוֹטָה עוֹר כְּשַׂלְמָה,

וַיָּפָג שָׁרְרוֹ שֶׁל הָעֶלֶם.

אִם אֵין אֹמֶר בְּפִיו, הֵן עֵינוֹ כְלַפִּיד,

וְהַטּוֹב בַּשְּׁבָחִים הוּא הָאֵלֶם.

מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם וּמְרִיקִים אֶל קִרְבָּם

קְעָרוֹת וּבַקְבּוּק אֲהוּבֵינוּ,

וּמְעָרִים אֶת נַפְשָׁם בְּמִצְמוּץ לַעֲסָם.

נִכְנַס אֹכֶל – וַיֵּצֵא לִבֵּנוּ.

וּקְטָעִים שֶׁל מִלְמוּל, כִּצְלִילֵי הַבֻּלְבּוּל,

מִלִּבּוֹת וּפִיוֹת מְלֵאִים,

בַּנּוּסָח הַקַּדְמוֹן, הַמְשֻׁתָּף לָאַרְמוֹן

וּלְיוֹשְׁבֵי מֶרְכַּז עִיר חֶלְכָּאִים.

"יוֹנָתִי בְחַגְוֵי תְהֹם לִבִּי הַדָּוֶה

"לִבַּבְתִּינִי בְהוֹד יוֹנְקוֹתָיִךְ.

"כָּל יֵינִי לֹא יִשְׁוֶה אֹדֶם פִּיךְ הַנָּאוֶה

“וּקְצִיצָה לֹא תִטְעַם כִּשְׂפָתָיִךְ”.

– "נָא הַסֵּב מִנֶּגְדִּי אֶת עֵינְךָ, חֲמוּדִי,

"שֶׁחָדְרָה אֶל קִרְבִּי כְמַאֲכָלֶת.

"הִיא שׁוֹלַחַת בְּרָקִים כְּמַזְלֵג וְסַכִּין,

“וּלְשׁוֹנִי לֹא תֵדַע מַה זּוֹלָלֶת”.

הוּא צוֹלֵל בְּעֵינֶיהָ. הִיא חוֹשֶׂפֶת שִׁנֶּיהָ.

וּלְרֶגַע שָׁכְחוּ אֶת אָכְלָם.

כִּי בְתוֹךְ הָרְהָטִים שֶׁל גִּשְׁרֵי מַבָּטִים

בּוֹ בָרֶגַע קָפָא הָעוֹלָם.

וּלְרֶקַע פְּנֵי אוֹר הוּא רוֹאֶה מֵאָחוֹר

עוֹד כֶּפֶל פָּנִים, אַךְ פְּנֵי גָבֶר.

מִין קוֹנְטְרַאסְטְ מְשֻׁנֶּה שֶׁל פַּרְצוּף מְעֻנֶּה,

כֹּה חִוֵּר, כְּעוֹלֶה מִן הַקָּבֶר.

הַאִם זֹאת בָּבוּאָה שֶׁל חֶרְדַּת נְבוּאָה,

הַמְבַשֶּׂרֶת אֶת סוֹף כָּל שִׂמְחָה?

וְאוּלַי נֶגְדּוֹ קָם, כְּדֵי לָקַחַת נָקָם,

מַצְפּוּנוֹ, מֵעוֹלַם הַשִּׁכְחָה?

הִיא רוֹאָה אֶת עֵינָיו הַקָּמוֹת מִפָּנָיו

וּתְמֵהָה לְכִוּוּן הִרְהוּרָיו,

הִיא שׁוֹאֶלֶת בִּצְחוֹק אִם רָאָה מֵרָחוֹק

דְּמוּת אֵימִים אוֹ מַרְאֶה שֶׁל שָׁרָב.

אָז נָפַל שָׁם פִּתְאֹם פְּזִיק אָדֹם וְכָתֹם,

קוֹל צָרוּד וּמַחְרִיד: “זֶה אֲנִי”.

הִיא זִנְּקָה מִמְּקוֹמָהּ כְּאַיָּלָה נִדְהֲמָה

וַתִּשְׁאַל: “מַה־לָּךְ־פֹּה־אֲדוֹנִי?”

שְׁאֵלָה שֶׁל טִפְּשׁוּת כְּשֶׁלְגוּפָהּ אֵין סְמַרְטוּט

וּמְצוּיָה בְחֶבְרַת שְׁנֵי גְבָרִים.

אַךְ מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת עַל מְבוּכָה לְכַסּוֹת

כְּשֶׁאֵין כָּל כִּסּוּי לַבְּשָׂרִים?

וּלְמִסְתָּר לָהּ נוֹתַר רַק אֲתָר דִּי בֶתָר

חַד מִתְּרֵין, וַתִּבְחַר בַּגִּבּוֹר.

הִיא קָפְצָה אַחֲרָיו וּפָרְצָה בִּבְכִי רָב.

הוּא שָׁמַע, וַיִּנְאַף בּוֹ לִבּוֹ.

אָז פָּתַח וְדִבֵּר, וְדָרַשׁ הַהֶסְבֵּר

לְהִתְפָּרְצוּת אֱוילִית וּפְרוּעָה.

הָאָדוֹן הָאָדִיב בְּנִמּוּס רַב הֵשִׁיב

כִּי הַגְּבֶרֶת הִיא קְצָת נְשׂוּאָה;

וְכִי לוֹ הַכָּבוֹד בַּעֲלָהּ לִהְיוֹת.

בֶּאֱמֶת הִצְטָעֵר לְהַפְרִיעַ.

זֶה אַךְ בָּא לְבַקְּרָהּ, וּכְתוֹצְאוֹת חֲקִירָה

עֲקָבָהּ, וְעַד הֵנָּה הִגִּיעַ.

יַעֲלֲת חֵן, סְמֹךְ עָלֶיהָ, כְּבָר סִדְּרָה תַּלְתַּלֶּיהָ,

(אִשָּׁה מִתְנָאָה עַל גַּרְדֹּם)

וְכֵיוָן שֶׁהַבְּכִי מְעַוֵּת אֶת הַלְּחִי,

הֶחֱלִיטָה מְטַר דֶּמַע לִבְלֹם.

וּבְקוֹל שֶׁל נִפְגַעַת פְּקֻדָּתָהּ הִיא מַשְׁמַעַת

(בְּצָרָה הִיא, וּזְכוּת לָהּ לְפַקֵּד)

"אַתָּה גֹלֶם שֶׁל בַּעַל! זְרֹק לִי בֶּגֶד אוֹ נַעַל!

“מָה אַתָּה שָׁם נִצָּב כְּמוֹ נֵד?”

עַל צִוּוּי שֶׁל אִשָּׁה בְשָׁעָה כֹה קָשָׁה

מְמַהֵר אֲדֹנֶיהָ לִשְׁקֹד.

אַךְ הַגֹּלֶם שֶׁל בַּעַל מְכַוֵּן אֶת הַנַּעַל

שֶׁתִּפְגַּע בְּדִיּוּק בַּקָּדְקֹד.

וְעַד שֶׁהִיא אֶת הַהוֹד מְכַסָּה בְוָרֹד

וּפוֹרֶפֶת בְּחֵן בֵּית חָזֶה,

שְׁנֵי גְבָרִים פֹּה עוֹמְדִים, זֶה אֶת זֶה מוֹדְדִים.

הַזְּכָרִים בּוֹחֲנִים זֶה אֶת זֶה.

תִּקְוָתָהּ שֶׁל הַגְּבֶרֶת כִּי קִנְאָה תְנָעֵר אֶת

רוּחָם עַד דִּישַׁת פַּרְצוּפִים.

מִזָּוִית הָעֵינַיִם הִיא אוֹרֶבֶת לַשְּׁנַיִם,

אִם עוֹד לֹא נִקְפְּצוּ אֶגְרוֹפִים.

כִּי יָקָר הַמַּלְקוֹחַ לַמַּשְׁקִיעַ בּוֹ כּוֹחַ,

וּמְחִיר הַסְּחוֹרָה אֵיכוּתָהּ.

וַאֲשֶׁר לַחֶשְׁבּוֹן אַחַר שְׁקֹט הַחֶרְבּוֹן –

תַּקְדִּימִים כֹּה רַבִּים לִזְכוֹתָהּ.

אַךְ חִיּוּךְ קַל בְּעֵין בַּעֲלָהּ הַקּוֹרֵן

מְבַשֵּׂר הֲבָנָה הֲדָדִית

בֵּין אַחִים לְצָרָה, וּפֵרוּשׁ הַבְּשׂוֹרָה

מַעֲלֶה בְעוֹרָהּ חִדּוּדִים.

בְּמַאֲמָץ אַחֲרוֹן לְהַעֲלוֹת בָּם חָרוֹן

הִיא נִשְׁעֶנֶת עַל כֶּתֶף בָּחוּר, –

בְּבֵית שַׁד יְרַקְרַק וְשֶׁרְמֵז מְתַקְתָּק,

הַחוֹשֵׂף סַהֲרוֹ שֶׁל טַבּוּר.

אָז חָשְׂפוּ שִׁנֵּיהֵם הַגְּבָרִים גַּם שְׁנֵיהֶם,

צָהֲלוּ לִקְרָאתָהּ: "מַה זֶּה פֹה?

"מָה רַבָּה נְדִיבוּתֵךְ בִּנְגוֹהוֹת עֶרְיָתֵךְ.

“הִזָּהֲרִי, כִּי סוֹפֵךְ עוֹד לִקְפֹּא”.

מִהֲרָה עָטְתָה הָאִשָּׁה שִׂמְלָתָהּ,

בְּחֶפְזוֹנָהּ גִּשְׁשָׁה בֵית צַוָּאר.

אָז בִּקְשׁוּהָ לָשֶׁבֶת, וּפָתַח זֶה הַגֶּבֶר,

וַיַעַן אִישָׁהּ וַיֹאמַר:

"יֹאבַד יוֹם עֵינִי בָךְ שַׂמְתִּי,

"וְלַיִל בּוֹ גֵוֵךְ אִלַּמְתִּי.

"כִּי טָבַעְתִּי בָךְ, בַּת תֹּפֶת,

"יֵשׁוּתִי עוֹטָה אַתְּ נֹפֶת.

"עֹנֶשׁ סְדוֹם עָלַי אוֹכֶפֶת.

"אֶל עוֹרִי לָעַד דָּבַקְתְּ,

"אִם כִּדְבַשׁ אוֹ כַטִּנֹּפֶת,

"מַאֲכָל לְכָל חָרָק.

"אַתְּ בַּת חַיִל, אֵשֶׁת גְּדוּד,

"לֵב נָדִיב בְּגוּף חָמוּד.

"כָּל מִכְנָס עוֹבֵר חוֹשֶׁקֶת,

"לְכָל זָכָר רַגְלֵךְ פּוֹשֶׂקֶת.

"כֹּה נָעִים לְהִזָּכֵר

"חַסְדֵּךְ לִי, וּלְכָל אַחֵר,

"אַךְ מַה צַּר לִי כִי נִמְצֵאת

"פּוֹלִיאנְדְּרְיָה רַק בְּטִיבֶּט.

"פֹּה בָּאָרֶץ לֹא נַסְכִּים

"סוּר מִמְּסֹרֶת עַתִּיקִים.

"כִּי סוֹבַבְתְּ בְּכַחַשׁ שְׁנַיִם,

"גְּזָר קָרָאת לָךְ מִשָּׁמַיִם.

"כִּי יוֹתֵר מִדַּי חִפַּשְׂתְּ,

"רַב תָּפַשְׂתְּ לָךְ, לֹא תָפַשְׂתְּ.

"וּמִשְּׁנַיִם לָאַחַת

"לֹא יְהִי לָךְ גַּם אֶחָד.

"אוֹ בְחֶסֶר אִם חָטָאת,

"כִּי הִרְבֵּית לָךְ, גַּם מֵעַטְתְּ:

"גֶּבֶר רַק יוּכַל קַנֵּא

"חָד אוֹ שְׁנַיִם, לֹא מַחְנֶה.

"רַק בִּשְׁנַיִם סַכָּנָה

"פֶּן יַגִּיעוּ לַהֲבָנָה.

"אַךְ מֵעֵדֶר אֵין כָּל פַּחַד.

"שֵׁד אֶחָד אוֹ מְלוֹא הַשַּׁחַת.

"אוֹ בִדּוּד, אוֹ כָל הַגְּדוּד.

"אִם רָצִית חֲזִיר לִזְלֹל,

"עַל סַנְטֵר שֻׁמָּן יִזֹּל.

"וְאִם לִזְנוֹת נַפְשֵׁךְ שׁוֹאֶלֶת,

"הֲרֵי מֵאָה פְלִישְׁתִּים וְכֶלֶב.

"אַךְ אֲנַחְנוּ לֹא חֻנַּכְנוּ

"הַעֲרֵךְ נְדִיבוּתֵךְ.

"נָא לִסְלוֹחַ עַל מִשְׁלוֹחַ

“הוֹד כָּזֶה לַעֲזָאזֵל”.

כָּךְ הֵרִיק כַּעֲסוֹ, וְאַחֲרָיו גַּם כּוֹסוֹ,

וַיַּחְלֵק אֶת כְּרֵסוֹ, כִּמְנַצֵּחַ.

הִיא חִכְּתָה דוֹמְמָה, כְּשֵׂיָה נֶאֱלָמָה

לִפְנֵי חַלָּפוֹ שֶׁל רוֹצֵחַ.

לֹא הֵשִׁיבָה מִלָּה. לֹא חֻצְפָּה, לֹא תְפִלָּה,

וְאַף לֹא כָל מִלְמוּל שֶׁל צִדּוּק.

אֵין וִכּוּחַ עִם לֵץ. הֲשִׁיבוֹ נֵאָלֵץ

אוֹ בִצְחוֹק, אוֹ מוּטָב בְּפֵהוּק.

וַתִּשָּׂא אֶת רֹאשָׁהּ, כִּמְעֻנָּה וּקְדוֹשָׁה.

חֶרְפָּתָהּ בִּשְׁתִיקָה מְשַׁוָּעַת:

מִי נָתַן לַבְּעָלִים זְכוּת שֶׁל מוֹנוֹפּוֹלִין?

אֵיזֶה טֶכֶס טִפְּשִׁי, וְטַבָּעַת?

וִידִידִי הַגִּבּוֹר, אֶת עוֹרוֹ כְדֵי לִשְׁמֹר,

מִסְתַּיֵּג מִמְּרִיבָה מִשְׁפַּחְתִּית.

כִּי סוֹפוֹ שֶׁל בּוֹרֵר עַל עַצְמוֹ לְעוֹרֵר

קִלְלַת יְרִיבִים הֲדָדִית.

אָז יָצְאָה אֵשֶׁת חַיִל דּוֹמְמָה אֶל הַלָּיִל.

רַק בְּצֵאתָהּ עוֹד הִפְלִיטָה “שָׁלוֹם”.

לַנָּשִׁים כִּשָּׁרוֹן לְדִבּוּר אַחֲרוֹן

אֲפִלּוּ אִם שְׁלַחְתָּן גֵּיהִנֹּם.

*

וּגְבָרִים שֶׁנִּקְנָה שְׁלוֹם כְּבוֹדָם בִּקְלוֹנָהּ

מְחַיְּכִים זֶה אֶל זֶה בְאַחְוָה.

וְתָכְנוֹ שֶׁל בַּקְבּוּק הוּא סְגֻלָּה לְמֵרוּק

סְחִי מַצְפּוּן וְזִכְרוֹן תַַּּאֲוָה.

וַיֵּשְׁבוּ גַם שְׁנֵיהֶם לְהַעֲבִיד שִׁנֵּיהֶם

בֶּעָרוּךְ לִפְנֵיהֶם עַל שֻׁלְחָן.

וַיַּרְבּוּ נְשִׁיקוֹת לַמַּזְלֵג וְלַכּוֹס

בְּתִקְוָה לְהַצְהִיל אֶת רוּחָם.

אַךְ כִּשְׁרוֹן אֲכִילָה, כְּמַעֲשֶׂה הַבְּעִילָה,

מְשֻׁתָּף גַּם לִקְטָן־הָאִידְיוֹטִים.

וּלְהוֹכִיחַ שִׂכְלָם הֵם תִּבְּלוּ אֶת אָכְלָם

בִּלְשׁוֹן תֶּבֶל שֶׁשְּׁמָהּ אַנֶּקְדּוֹטִים.

נוֹעֲרִים הַגְּבָרִים צַהֲלַת שִׁכּוֹרִים,

חוֹגְגִים נִצְחוֹנָם עַל אִשָּׁה.

וְאִשָּׁה מְנֻצַּחַת, נִקְמָתָהּ כְּבָר לוֹקַחַת,

וְנוֹתֶנֶת גּוּפָהּ לְדִישָׁה.

כִּי מִכְוַת הַצָּרֶבֶת לְגוּף אִשָּׁה מְסֹרֶבֶת,

וְגִפּוּף הַחוֹשֵׁק רְטִיָּה לָהּ.

מִתְּהוֹמוֹת הַבְּּדִידוּת הִיא תוֹבַעַת עִדּוּד.

וַתֵּלֵךְ בַּעֲצַת בַּעֲלָהּ.

וְעַד שֶׁזֹּאת הַנּוֹאֶפֶת תַּחַת גֶּבֶר נִכְנֶפֶת,

(אִם לִבָּהּ לֹא נִרְצָה, הֵא גוּפָהּ,)

מַתְחִילִים פֹּה הַשְּׁנַיִם לַחֲרֹק בַּשִּׁנַּיִם:

נִכְנַס יַיִן – פָּקְעָה מְגוּפָה.

“מְנֻוָּל” – “דָּם כְּלָבִים” – כָּךְ הוֹלְכִים וְשָׁבִים

קוֹמְפְּלִימֶנְטִים נָאִים מִטּוּב לֵב.

הַנִּסְתָּר לֹא יַזִּיק, אַךְ מַרְאוֹת נֶחֱזִים

מַקְנִים אֶת הַזְּכוּת לְהֵעָלֵב.

*

מִי יוֹדֵע לֵב אִישׁ שֶׁקָּרַן עוֹר פָּנָיו,

הַנּוֹשֵׂא עַל מִצְחוֹ אוֹת אוֹתֶלּוֹ?

הוּא חוֹשֵׁד בְּכָל לַחַשׁ. הִסְתּוֹדְדוּת רַק עָלָיו.

וְכָל נָד לְרַחֲמוֹ רַק חוֹטֵא לוֹ.

הֵן תָּמִיד יִמָּצֵא לְפָחוֹת הָאֶחָד

הָעוֹלֶה עַל עַצְמֵנוּ בְשֵׂכֶל.

אוֹ עָשִׁיר אוֹ חָזָק אוֹ לְפָחוֹת מְלֻמָּד,

אוֹ נוֹסֵעַ בְּעוֹד עָלֵינוּ לָלֶכֶת.

אֲבָל אִם יִמָּצֵא הָאֶחָד שֶׁיְבֻכַּר

עַל פָּנֵינוּ בִמְלֶאכֶת מִשְׁגַָּל,

לֹא נִסְלַח לָאָרוּר אַנְחוֹתֶיהָ יִשְׁכַּר,

עֶרְוָתֵנוּ אַחֵר כִּי יְגַל.

וְאֵין כָּל נִחוּם אִם נֵדַע כִּי בְיִחוּם

הָאָדָם שֶׁגוּפוֹ עוֹלָמוֹ

הוּא אֻמָּן טוֹב מֵאִישׁ הַחוֹשֵׁב וּמַרְגִּישׁ

בְּיוֹתֵר מֵאִינְסְטִינְקְט שֶׁבְּדָמוֹ.

הוֹי דִּמְיוֹן הָאָדָם! הַשָּׂטָן שֶׁבְּתוֹכֵנוּ

אֵין לוֹ כֹל לְבַד אֵלּוּ כְלֵי קוֹלְנוֹעַ.

לֹא רָאֲתָה עֵין בָּשָׂר אֶת נִרְאֶה תּוֹךְ רוּחֵנוּ,

וְאֵין צְלִיל שֶׁבְּשִׁירִי אֵין לִשְׁמֹעַ.

גֵיהִנֹּם מְקוֹמוֹ לֵב אָדָם. הַרְאִיתָהּ

מֵאַחֲרֵי מְסַךְ דִּמְיוֹן שֶׁקָּרַעְתָּ,

רַאֲוָה לְעֵין זָר בְּחֶמְדַּת עֶרְיָתָהּ,

וְאֶנְקַת עֶרְגָּתָהּ הֲשָׁמַעְתָּ?

וּמַה נֵּזֶק נִזַּקְתָּ? גַּאֲוָה הַנִּפְגַּעַת?

כִּי הַכֹּל נוּכַל סְבֹל פְּרָט לְלָעַג.

הִיא תָשׁוּב. אֵין סָפֵק. אַךְ לָעַד כְּבָר שׁוֹמַעַת

אָזְנֵנוּ מִכֹּתֶל הֵד לָהַג.

*

בְּמַסְוֵה הַנִּמּוּס עֶלְבּוֹנֵנוּ כָמוּס.

הַפִּכֵּחַ צוֹחֵק לַשְּׁנִינָה.

פְּעֻלָּתוֹ שֶׁל הַיַּיִן עִרְפּוּל שֶׁל הָעַיִן

וּפִתּוּחַ שִׂרְיוֹן הַבִּינָה.

שֶׁהָיָה כֹה אָדִיב, כִּי פִּתַּח בִּלְמֵי פִיו,

לֹא חָסַךְ מֵרֵעוֹ דַעֲתוֹ.

וְעֵינוֹ אֲדֻמָּה כְּשִׂפְתֵי הָעַלְמָה

שֶׁחָשְׂפָה לִמְרֵעוֹ אֶת שֵׁתוֹ.

וִידִידִי הַגִּבּוֹר גַּם כָּמוֹהוּ שִׁכּוֹר

וְגַם בּוֹ שִׁטְּתָה עֲרֻמָּה.

אֵין כֹּחוֹ בְמִלִּים, אַךְ יָדָיו כִּיצוּלִים,

וּמְהוּמָה לְדַעְתּוֹ הִיא מְהוֹמָה.

עַד מַכָּה מְהַמֶּמֶת חֲמַת חֵמֶת בּוֹלֶמֶת,

וְאוֹרֵחַ לָרְחוֹב יִגָּרֵר.

כָּךְ הַזּוּג מִתְגּוֹלֵל תַּחַת סַהַר צוֹהֵל.

בּוֹסְסִים, הוּא בְקִיא, הִיא בִשְׁאֵר.

*

יָרֵחַ קַר הוֹלֵךְ. פַּרְצוּף תָּפוּחַ,

חִיּוּךְ שָׁתוּי עַל פְּנֵי תֵבֵל פּוֹרֵשׂ.

וּבֵין עֲצֵי הֲבְּרוֹשׁ נֵעוֹר בֶּן רוּחַ,

וּצְחוֹק שָׂטָן לוֹעֵג, בְּלִי קוֹל, רִשְׁרֵשׁ.

קְרִיאַת יַנְשוּף פּוֹלַחַת לֹבֶן מֵת.

וְסוּס זוֹרֵר מִכֶּתֶם שְׁחוֹר בַּלָּאט.

גִּבְעָה קֵרַחַת, עַל צַלְעָהּ עוֹמֵד,

נִצְמָד בְּפַחַד, שִׂיחַ הָאָטָד.

מִגְדַּל הַמַּיִם, סֵמֶל הַכּוֹבְשִׁים,

נִצָּב דּוּמָם, הַדְּמוּת יִשְׁרַת הַקָּו.

וְרֵיחַ לוּל, וְדַרְדָּרִים כְּמוּשִׁים.

מִתְּהוֹם שֶׁלְּמַעְלָה פַּף! נִתַּז כּוֹכָב.

וְשָׁם, בְּתוֹךְ טַלִִּית כְּסוּפָה, מַטְוֵה

אָפוֹר עִם שְׁחוֹר, זָרוּעַ פֹּה וּפֹה

נִתֹּזֶת לֹבֶן, שָׁם יֵשׁ בַּיִת קָט

וְאִישׁ שׁוֹכֵב בַּבַּיִת, נָם גוּפוֹ.

אַךְ רוּחוֹ עוֹד סוֹעֵר, מְרַחֵף וְדוֹהֵר,

וּמְחוֹלֵל בֵּין גְּבָרוֹת וְרֻדּוֹת,

וּדְמוּת אִישׁ כִּקְלוֹנָס עַל רֹאשׁוֹ בְקֻרְנָס

מְפָעֵם, כְּאוֹמֵר לְרַדְּדוֹ.

*

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ נִדְחֲקוּ גִבּוֹרַי לְצָרוֹת.

יוֹמָם שֶׁהִתְחִיל בְּאוֹרָה סִיְּמוּ כָךְ בְּלֵיל עֲבָרוֹת.

חַיַּי שֶׁלֹּא בִי הָאָשָׁם, כִּי תֵאַרְתִּי רַק מַה שֶׁרָאִיתִי.

וְגַם לַדִּמְיוֹן הִגָּיוֹן, הֵד צִוָּנִי, וְכָכָה עָשִׂיתִי.

כִּי כֻלָּנוּ נִשְׁאַף לַחֵרוּת, וְשְׁאִיפָה זֹאת רֵאשִׁית כָּל מָדוֹן,

שֶׁיִבְחַר כָּל אֶחָד אֶת דַּרְכּוֹ הָרְצוּיָה לוֹ לִקְרַאת אֲבַדּוֹן.

יְצוּרַי עֲלוּבִים כָּךְ הִשְׁאַרְתִּי, לְלֹא הַדְרָכָה וְעֵצָה.

גִּשְּׁשׁוּ בְדַרְכָּם לִקְרַאת אֹשֶׁר, וְסוֹפָם שֶׁשָּׁקְעוּ בַבִּצָּה.

לִבִּי, הוֹי לִבִּי עֲלֵיכֶם. נְתוּנִים בְּיָדִי הַקָּשָׁה.

אֻמְלָלִים מוּטָלִים הַשְּׁלֹשָׁה, וַעֲלוּבָה בִשְׁלָשְׁתָּם הָאִשָּׁה.

*

עָיַפְתִּי. בָּאָה עֵת לְהַתִּיר הַתִּסְבֹּכֶת.

הֶחָרוּז מִתְמָרֵד, וְעֵינַי עֲיֵפוֹת.

אֻשְׁפִּיזִין אֲזַמֵּן, יַעַזְרוּ לִי בִמְלֶאכֶת

נִתּוּק קֶשֶׁר גּוֹרְדֵיאִי וּפִנּוּי הַג^ּּוּפוֹת.

רַעֲמוֹ שֶׁל בָּרָק, הָאִשָּׁה הַקּוֹזָאק,

רִאשׁוֹנָה לִגְבָרוֹת כְּחֻלּוֹת גֶּרֶב,

הַגְנִיבִינִי אוֹצָר שִׁיר הָעָם הַנּוֹצָר,

הַמְשׁוֹרֶרֶת עוֹנֶדֶת הַחֶרֶב.

"נָשִׁיר לָאִשָּׁה, שֶׁחָלָב בִּשְׂמֹאלָהּ,

"וִימִינָהּ מוּשָׁטָה לַיָּתֵד.

"בֵּין רַגְלֶיהָ כָרַע לֹא אֶחָד. הֵם לֹא לָהּ,

“כִּי צְמֵאָה לַאֲשֶׁר מִתְמָרֵד”.

צְעִיר בָּנָיו שֶׁל יִשַׁי, הַמְשׁוֹרֵר הַקַּטְלָן,

הָרָדוּי מִשְׁפָּחָה אַמְבִּיצְיוֹזִית,

אַדְמוֹנִי (רְאֵה אַדְלֶר), אֲהוּב יוֹנָתָן,

הִתְנַדֵּב טַעַמְךָ לַמַּחְרֹזֶת.

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁלֹּא הָלַךְ,

"וְלֹא עָמַד, וְלֹא יָשַׁב –

"מִטּוּב נָשִׁים חָזִיתִי כָּךְ:

"עַלְמוֹת הַבֹּסֶר הֵן לַסָּב,

“אַךְ אֵשֶׁת אִישׁ – אֲנִי שֶׁלָּךְ”.

אַתָּה, מֶלֶךְ סוֹחֵר, סִיבָּארִיט וּמְשׁוֹרֵר,

מְגַלֶּה עָצְמָתוֹ שֶׁל מָמוֹן,

שֶׁקָּנָה לוֹ בְנוֹת מֶלֶךְ, וּבְאֹסֶף שֶׁל אֶלֶף

הִתְמֶחָה בְמִפְקַד הַהַרְמוֹן.

"מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּטְבָּח,

"מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוּדָהּ?

"אַפָּהּ כְּכַפְתּוֹר, וְרַק קְצָת מְפֻיָּח,

"וּמְלוֹא כַּף יָדִי חֵן־דַּדָּהּ?

"שְׂעָרָהּ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן – הַסַּפָּר כְּבָר

יַגִּישׁ לִי חֶשׁבּוֹן –

"וּלְשׁוֹנָהּ כְּחֶרֶב חָדָּה?

"הַנָּשִׁים טַעֲמָן הוּא כְטַעַם הַמָּן:

"יֵשׁ מָצָא, וְיֵשׁ גַּם מוֹצֵא.

"רַק יָפָה בַנָּשִׁים בְּחֵיק גְּדָל הַטִּפְּשִׁים

“הֵם זִוּוּג בַּר־קְיָם וּמְרֻצֶּה”.

הַפֶּחָה הֶעָקָר, הַיְהוּדִי הַיָּקָר,

בּוֹנֵה חוֹמַת בַּת שׁוֹבֵבָה,

מַאֲמִין לְלֹא סְיָג, לֹא וִתֵּר אַף עַל תָּג,

נִזְכָּרְךָ, נְחֶמְיָה, לְטוֹבָה.

"עַל חוֹמַת הַגָּזִית תְּדַלֵּגְנָה עִזִּים,

"וְצִיּוֹן מְיֻשֶּׁבֶת זָרִים,

"אַךְ כֹּחוֹ שֶׁל עֶזְרָא בְיָדֵנוּ עוֹד רָב:

“מִסְּבִיבֵנוּ חוֹמַת הַסְּפָרִים”.

הַקָּלִיר! הָרִאשׁוֹן לְחוֹרְזֵי מְלִיצָה,

אָמוּן עַל שְׂפָתִי וְכָתַב בְּאַרְצָהּ,

וְהֶמְיַת נִשְׁמָתוֹ אַדְמַת קֹדֶשׁ קֹרְצָה,

הַשְׁרֵה עַל שִׁירִי, וְיָדִי נָא אַמְּצָה.

"אָז בִּמְלוֹא שֶׂפֶק יָפָה כְתִרְצָה,

"חוֹלֵק מִטָּתָהּ מֵחַדְרָהּ כִּי יָצָא,

"אִשָּׁה יְפַת תֹּאַר מְנֻוֶּלֶת מָצְאָה

“וְהִנֵּה עִם גּוּפָהּ גַם נַפְשָׁהּ רְצוּצָה.”

וְאַתְּ שִׁשִּׁי לְאֻשְׁפִּיזִין, שְׁלֹמֹה,

עֲלֵי בִּרְכֵּי שְׂפָתִי רַךְ לְאִמּוֹ,

מְקוֹנֵן בִּכְאֵבוֹ וּכְאֵב עַמּוֹ, –

סְעַד לָאִישׁ אֲשֶׁר הַשִּׁיר בְּדָמוֹ.

"סַנְגֵּר לְאִשָּׁה שֶׁרוּחָהּ כְּנוּף צַעַר,

"נַפְשָׁהּ חַרֵדָה תוֹעָה בָעֳבִי יַעַר.

"שַׁעַר פְּתַח, עֶלֶם, לָהּ לִבְּךָ, נַעַר,

“כִּי נִבְהֲלָה נַפְשָׁהּ, גַּם נִשְׂעֲרָה סַעַר”.

הֶעָתִיד עוֹד לָבוֹא וּלְשַׁעֲשֵׁעַ לִבּוֹ

בְּשִׁירִַי, שֶׁלְּשׁוֹנָם לְשׁוֹנֶךָ –

אַל תָּדוּן לְחוֹבָה מַעֲשֵׂי מְשׁוּבָה

שֶׁל לֵיצָן שֶׁעָמַד עַל סַף בֶּכִי.

וַאֲשֶׁר לִי אָמַר הַקּוֹרֵא שֶׁל מָחָר,

וּתְשׁוּבָה – אֵין כָּמוֹהָ לְטוֹב,

זֶה בַפֶּרֶק הַבָּא, כִּי דְבָרָיו קְצָת רִבָּה,

וּבִכְלָל, כְּבָר הִרְבֵּיתִי לִכְתֹּב.

 

פֶּרֶק רְבִיעִי    🔗

בו מראה המחבר כיצד לא להרבות שיחה עם נשים

"הֲעֵת לְךָ לִכְתֹּב? עַמְּךָ נֶאֱבָק

"בִקְרָב נוֹאָשׁ עַל עֶצֶם קִיּוּמוֹ.

"הַקְשֵׁב לְקוֹל אֶקְדָּח. הֲלֹא דָבַק

"כְּנַף סַעַר גַּם בְּךָ? וּפִזּוּמוֹ

"שֶׁל שִׁיר הַדָּם, הֲלֹא תִשְׁמַע הֵדוֹ?

"וְּמַה חֲרוּזֵי צְלִיל מַשְׁחִיל אַתָּה,

“בְּעוֹד פּוֹעֵם הַזְּמָן בְּרַעַם דּוֹר?”

עָנִיתִי: "הוֹד גִּבּוֹר בְּשִׁיר עָטָה.

“נְעִים זְמִירוֹת” נִקְרָא כּוֹבֵשׁ צִיּוֹן.

"בָּרָק הוּא רַק קִשּׁוּט לְשִׁיר דְּבוֹרָה.

"צְלִילֵי סִימְפוֹנְיָה לָנוּ נַאפּוֹלְיוֹן.

"גְּדוֹלֵי עוֹלָם יָצְרוּ רַק חֹמֶר לִיצִירָה.

"אַיֵּה עַמֵּי הַקְּרָב? – נִמְחוּ בַקְּרָב.

"עַמִּי יִחְיֶה גַם בִּיהוּדִי אֶחָד –

“וּסְפָרָיו”.

וְזֶה הַשִּׁיר אֲשֶׁר הֵשִׁיב

אֳמַן הַנִּיב לְאִישׁ חָבִיב:

יָעַצְתָּ לִי: “הַפְסֵק לִכְתֹּב שִׁירִים”.

וְאִם אֶרְצֶה בְכָךְ, הַאִם אוּכַל?

מַעְיָן יְפַךְ תּוֹךְ מַעַר נִשְׁמָתִי,

וּבְתוֹךְ אֲגַם הָאֵלֶם שָׁר הַגַּל.

גַּלֵי הָרֶז שְׁחוֹרִים, וְגַם קוֹלָם

עָמוּם נִשְׁמָע מִקֶּרֶב הַר צִחֵחַ.

אַךְ כָּל הַהָר רוֹעֵד אֶל קוֹל דָּכְיָם.

מוֹצָא הַגַּל נָעוּל, רַק שִׁיר פּוֹתֵחַ.

הִנֵּה אֲנִי רוֹעֵד בְּעֵת כָּתְבִי:

גַּם זֶרֶת כַּף רַגְלִי בְשִׁיר קוֹצֶבֶת.

אֶל תּוֹךְ אוֹתוֹת הַשְּׁחוֹר דָּמַי זָבִים.

אַנְחַת אֲגַם עָגְמָה עֵינְךָ צוֹרֶבֶת.

הֲכִי תִיעַץ לִי כִי אֶחְדַּל לִכְתֹּב?

אֵינִי יָכוֹל, אֵינִי יָכוֹל, רֵעִי הַטּוֹב.

*

וְיֶשְׁנָם רְגָעִים שֶׁנִּדְמֶה כִי הַיֵּשׁ

מְחֻלָּק בֵּין אֱמֶת הָאֳמָן

וְדָבָר בֶּן חֲלוֹף שֶׁעוֹד לֹא הִתְגַּבֵּשׁ, –

אֵיזוֹ פָאזָה לִמְדֹּד אֶת הַזְּמָן.

כִּי הַפֶּרַח הוּא דְמוּת מַעֲבָר מִתְחַמֶּקֶת

בֵּין מַרְאוֹת הַחוֹלְפִים וְשָׁבִים,

אַךְ תְּמוּנַת הַפְּרָחִים שׁוּב אֵינָהּ מְתַקְתֶּקֶת

בִּתְנוּעָה שֶׁל שִׁנּוּי מַצָּבִים.

וְאוּלַי זֶה פִתְרוֹן הַמֵּמַד הָרְבִיעִי, –

הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל מִשְׂחַק קוֹף בְּתֹף.

כִּי הַזְּמָן: אַשְׁלָיָה שֶׁל יְצוּר כֹּה זָעִיר,

הָרוֹחֵשׁ עַל אַפְסוּת בָּאֵינְסוֹף.

וְגוּפִי הוּא רַק גֶּשֶׁר בֵּין כֶּמֶשׁ לִבְלַאי,

רַק חֻלְיָה בְשַׁלְשֶׁלֶת דּוֹרוֹת,

שֶׁרֵאשִׁית לֹא הָיְתָה לָהּ, סוֹפָהּ אֵין־מָתַי,

בִּתְהוֹמוֹת דּוֹמְמוֹת וְקָרוֹת.

וְקַיָּם רַק הָרוּחַ: תְּפִישָׂה וּמַבָּע.

וְאוֹתָם שֶׁשְּׁאַר רוּחַ לָהֶם

מְפִיקִים אֶת הָעֹדֶף (לָכֵן רֵיחָם רַע)

וְהַרֵי אֳמָנוּת בִּשְׁבִילְכֶם.

וְלָכֵן הַגִּבּוֹר הוּא יְצִיר הָאֳמָן

(הַכְּתֹבֶת: לִפְנוֹת אֶל מֵידָד.

שֶׁרוּת זוֹל לָרוֹצִים לְהַנְצִיחַ אֶת שְׁמָם.

בַּמְּחִיר הַשָּׁוֶה: חַיֵּי עָד).

וְאַגָּב: הֲשַׂמְתֶּם אֶל לִבְּכֶם כִּי אַנְשֵׁי

הַמַּדָּע בֵּין אֵלֵי הַנְּעוּרִים

לֹא נֶחְשָׁבוּ? אוּלַי כִּי קָשֶׁה

הַמַּדָּע לַחֲרֹז בְּשִׁירִים;

וְאוּלַי מֵעָנְיָם שֶׁל חוֹקְרִים אֻמְלָלִים

לֹא הִשִּׂיגָה יָדָם חַיֵּי נֶצַח?

וְאוּלַי לֹא הִשִּׂיגוּ אַנְשֵׁי הַמִּלִּים

כָּל גַּדְלוּת שֶׁאֵינָהּ עֶסְקֵי רֶצַח?

*

וַאֲנִי בְחָזְרִי לִתְרוּעַת הָעֵטִים,

בְּמַחְרֹזֶת חָרוּז לְשַׂחֵק,

מְאַמֵּן תִּרְגּוּל סֵדֶר מִלִּים לְשִׁטִּין,

וּמַטְוֵה אוֹר וָצֵל לִי אוֹרֵג,

אֲסַפֵּר אֶת תּוֹלְדוֹת הַסִּפּוּר הַנִּכְתָּב

אֵיךְ עָלָה לְהַטְרִיד מַחְשַׁבְתִּי

בְּיוֹד־דָלֶת שׁוּרוֹת (שׁוּב שִׁירָה שֶׁל זָהָב)

וְבָזֹאת אֲסַיֵּם תְּשׁוּבָתִי:

בָּחַשְׁתִּי סִיר אָדָם, וַיַּעַל צַחַן.

הָלַמְתִּי אֶל עֶרְיָה צְחוֹרָה, גּוֹעֶשֶׁת,

(הַמַּס אֲשֶׁר שִׁלֵּם הָאִישׁ לָאֶשֶׁךְ)

וָאֵתַע תּוֹךְ סִלְסוּל מִלִּים בְּלִי לַחַן.

בְּלַהַט יוֹם רִיבוֹת חוֹשְׂפוֹת שׁוֹקַיִם –

סֻחְרַרְתִּי בְשֶׁפַע צִבְעֵי יוֹם מַחְנִיק.

וָלֵיל נֶאֱפָף לַהְטֵי שִׁכְרוֹן צָמִיג.

עַל טַס שֶׁל בֶּטֶן צְחוֹר נִשְּׂאוּ שַׁדַּיִם.

יָצָאתִי מִנְזָרִי אֶל אֵם הָאֹרַח,

תָּעִיתִי בֵין קוֹלוֹת נָשִׁים וָכֶרֶךְ,

מִשְּׁבִיל בְּדִידוּת פָּנִיתִי אֶל הַדֶּרֶךְ, –

פְּסִיפָּס אֵין תֹּכֶן לִי הָיָה לְטֹרַח.

עַתָּה אָשׁוּב לִי אֶל שְׁבִילִי שָׁלֵו:

בְּאוֹר עַרְבַּיִם שֶׁקֶט לִי דוֹבֵב.

*

וְעַתָּה יַקִּירַי, גִּבּוֹרַי, יְצִירַי,

זְנַחְתִּיכֶם בִּרְגָעִים שֶׁל מָצוֹק.

הִנְנִי שָׁב אֲלֵיכֶם לְהָשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם,

עִם רוּחוֹ שֶׁל אֱלִיל בַּת הַצְּחוֹק.

וְרֵאשִׁית נְּחַסֵּל (יְרַחֲמֵהוּ הָאֵל!)

אֶת הַבַּעַל, זֶה דְמוּת לֹא רוֹמַאנְטִית,

שֶׁהוֹפִיעָה לְלֹא צֹרֶךְ, וְרִבְּתָה לִי הַטֹּרַח,

וְכִמְעַט בִּגְלָלָהּ הִתְחַרְבַּנְתִּי.

הוּא הִשְׁכִּים לִפְנוֹת אוֹר, וְסָגַד לְבַעַל־פְּעוֹר,

טַעַם אֶמֶשׁ מִפִּיו קְצָת טֵהֵר,

וְנָשָׂא אֶת רַגְלָיו, לֹא פָנָה לְאַחְרָיו

וְקִלֵּל אֶת שְׁרִירוּת הַמְשׁוֹרֵר.

וּבָזֹאת סִלַּקְנוּהוּ מִתּוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת.

לַסִּפּוּר אַחְרִיתוֹ מְיֻתֶּרֶת.

לִי נִדְמֶה כִי לְהַלָּן עוֹד הִשְׁלִים עִם הַגְּבֶרֶת,

וְאוּלַי מָצָא גְבֶרֶת אַחֶרֶת.

וּבִכְלָל, הֵן מִילְיָארְד נְקֵבוֹת בָּעוֹלָם!

וְאֵיכָה זֶה דָבַק עַז פָּנִים

בָּאַחַת (פֶּה לָּאֹזֶן: בְּדִיּוּק כְּכֻלָּן)

שֶׁהִיא חֹמֶר מֻצְלָח לְרוֹמָאנִים?

וְעַתָּה אֶל הַשְּׁנַיִם: מַה לָּכֶם יְשֵׁנַיִם,

מוּטָלִים כָּל אֶחָד בְּמִטָּתוֹ,

מַגְבִּיהִים הֶעָכוֹז, נוֹחֲרִים בְּרָב עֹז,

וּמוֹנְעִים מִסּוֹפֵר פְּרִי לְעֵטוֹ?

בַּרְקָאִי! קוּקוּרֵיקוּ! עוּרוּ עוּרוּ הִתְפַּהַקוּ!

תַּרְנְגֹּל וּפָרָה וְקוֹרֵא

מְצַפִּים פֹּה כֻלָּם שֶׁתְּסַפְּקוּ אֶת אָכְלָם,

כִּי רֵיקִים אֲבוּסֵי הַמְשׁוֹרֵר.

אוֹ אוּלַי כְּבָר נִמְאַס לַקּוֹרֵא בְּלִיל זֶה גַס,

וּרְצוֹנוֹ כִי אָמִיר גִּבּוֹרָי:

בְּאַיְלוֹנִית הָאַיֶּלֶת, הָאַיָּל יְסֹרָס,

וְיִהְיֶה הַסִּפּוּר פְּאֵר שִׁירָי?

אֲבָל מַה שְּׁנִּרְאָה לִי אֵינֶנּוּ מוֹרָאלִי,

וְיִקְשֶׁה לִי מְאֹד לְשַׁקֵּר.

וּמִלְּבַד זֶה אָמְרוּ: מַתְחִילִים יִגְמְרוּ,

עַל אַפּוֹ וְחָטְמוֹ שֶׁל מְבַקֵּר.

כִּי הָאִישׁ מְעַנְיֵן רַק בְּעֵת שֶׁלּוֹ אֵין

אִם מוֹלֶדֶת אוֹ פַת אוֹ מִדָּה.

וְהַיְכֹלֶת לִצֹּר מְקוֹרָהּ בְּמַחְסוֹר,

וְאֵין כָּל פִּתָּרוֹן בְּלִי חִידָה.

וְהֶמְשֵׁךְ הַסִּפּוּר הֵן כִּמְעַט כְּבָר בָּרוּר

לַמַּכִּיר בְּטִבְעָן שֶׁל נָשִׁים,

וְסוֹפוֹ לִי יָדוּעַ, וְאַגִּיד גַּם מַדּוּעַ,

כִּי נִכְתַּב עוֹד לִפְנֵי חֳדָשִׁים.

*

וּבְכֵן עָלָה שַׁחַר, וּפֵהֵק בְּּרָב נַחַת,

וּמָחָה אֶת עֵינָיו מִטְּלָלִים,

וְחָשַׂף אֶת שִׁנָּיו בְּחִיּוּךְ שֶׁל עָנָו,

וְנֵעֵר מֵעוֹרוֹ עַרְפַּלִּים.

וְקִנֵּא בִידִידַי שֶׁיְשֵׁנִים הֵם עֲדַיִן,

וְעָלְתָה עִמּוֹ רוּחַ חוּכָא,

וְסָנַט חָטְמֵיהֶם, וּפָקְחוּ עֵינֵיהֶם

תּוֹךְ עִטּוּשׁ וְחִיּּוּךְ מְבוּכָה.

אִם הַבֹּקֶר אֵינוֹ שֶׁל הָעֶרֶב דִּלְעֵיל,

וּבֵין עֶרֶב לַבֹּקֶר חָלְפוּ

אִם יָמִים אוֹ שָׁנִים – לֹא אֵדַע, לַעֲזָאזֵל.

אַךְ יוֹם זֶה הֵן הִגִּיעַ אַף הוּא.

הֵם תָּמִיד מַגִּיעִים. כָּל תַּאֲרִיךְ בֹּא יָבֹא.

וְיָבֹא גַם הַיּוֹם בּוֹ יִשְׁכַּב

תַּחַת דֶּשֶׁא גוּפִי, וְעָפָר מִשְׁכָּבוֹ,

וּמוֹחִי הַפּוֹרֶה כְבָר רָקָב.

לִפְעָמִים אֶתָּפֵשׂ מִתְבּוֹנֵן אֶל הַלּוּחַ:

הֵן הַיּוֹם יוֹם פְּלוֹנִי בַפְּלוֹנִי.

הִנֵּה כָךְ. פֶּרֶק זְמָן שֶׁחָלַף עִם הָרוּחַ.

“זֶה הָיָה לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים.”

וּפְעָמִים אֶתְבּוֹנֵן אֶל עֵינֵי נְהָרָה,

וְאֶתְמַהּ: מִמָּתַי? עַד מָתָי?

כָּל הַנֵּצַח קֻפַּל בִּנְשִׁיקַת נַעֲרָה.

נָא סִלְחוּ עַל אַגָּב, רַבּוֹתָי.

כָּךְ עָלָה שַׁחֲרוֹ שֶׁל יוֹם זֶה אֲחַרוֹן

בְּמַסֶּכֶת טְרָאגֶדְיָה בְדוּחָה.

וְיָדוֹ הַקָּרָה שֶׁל גּוֹזֵר הַגּוֹרָל

לְנַתֵּק אֶת הַפְּתִיל כְּבָר שְׁלוּחָה.

*

זֶה הָיָה יוֹם מוּזָר שֶׁל וַדַּאי כֹּה אַכְזָר

שֶׁכָּפָה עַל גְּבִרְתֵּנוּ לִמְרֹד,

וּלְאַחַר פִּרְפּוּרִים עִם נַפְשָׁהּ יוֹם תָּמִים,

לְעֵת לַיְלָה חָדְלָה מֵחֲרֹד.

כָּךְ הֵשִׂיחָה הַפַּרְצָה גַּאֲוַת אִשְָׁה אַרְצָה,

וְטָבְעָה בָּה רָצוֹן אֵין בִּלְתּוֹ.

אֲחוּזַת בְּעָתָה אַךְ כְּפוּיַת הַחְלָטָה,

הִיא דוֹפֶקֶת בַּלָּאט עַל דַּלְתּוֹ.

וּבְלִבָּהּ אֵין סָפֵק פֶּן הַשֵּׁד הַדּוֹפֵק

אֵיזֶה וַאלס שֶׁל עֶרְגַּת עִלָּפוֹן,

לֹא יִמְצָא לוֹ בֶן זוֹג מֵאַחַר דֶּלֶת זוֹ.

הוּא מְחַכֶּה. הִיא מְלֵאָה בִטָּחוֹן.

הוּא פָּתָח. וְדָמָם. וְזִמְזֵם רַק דָּמָם.

הִיא חָדְרָה, וְיָשְׁבָה עַל חַלּוֹן.

אָז כָּרַע עַל מַרְבָד, וְהַשֶּׁקֶט כָּבַד,

עַד פָּקָע. הִיא אָמְרָה: “גֵּשׁ הֲלֹם”.

הוּא עָמַד, וְקָרַב, וְדָרוּךְ כְּאֶל קְרָב

טָמַן כַּפּוֹתָיו אַחֲרָיו,

וּבְחָנָהּ בְּעֵינָיו, כְּתַצְפִּית מַאֲרָב,

וְאֶת לִבּוֹ אֶל קוֹלוֹ לֹא עָרָב.

*

וּבָזֹאת פֹּה הוֹכִיחַ עָז־רָצוֹן לֹא־שָׁכִיח.

אֲקַלֵּס לַמְחַזֵּר בִּזְהִירוּת.

לֹא אֶחָד כְּבָר מָצָא כִי שָׁקַע בְּבִצָּה

בְּעֶטְיוֹ שֶׁל חִיּוּךְ הֶכֵּרוּת.

מֵחִיּוּךְ אֶל סְחַרְחֹרֶת וְאֵין דֶּרֶךְ לִגְמֹר אֶת

גִּלְגּוּל־הָעִנְיָן הַמְעֻרְבָּל,

וְהַצַּיִד הֻפַּל אֶל הַפָּח שֶׁל חֻפָּה,

וְהַסְּיָח בְּרִסְנוֹ כְבָר מוּבָל.

וּבְיִחוּד שֶׁהַגְּבֶרֶת עַל אֶדֶן חַלּוֹן

(בִּצְדִיָּה, אוֹ מִתּוֹךְ רָב אִמּוּן?)

מַבְלִיטָה חִין חָזֶה וְזוֹקֶפֶת גָּרוֹן,

וְהוֹמָה בְקוֹלָהּ רֶבַע טוֹן.

אֵינֶנִּי לוֹעֵג. זֶה אֵינוֹ גֶ’נְטֶלְמֶנִי.

הַיָּפֶה בַהוּמוֹר הוּא בְדִיחָה

עַל חֶשְׁבּוֹן הַבַּדְחָן. וּבָזֶה אֵין כָּמוֹנִי.

אֲבָל זֶה כְבָר נוֹשֵׂא לְשִׂיחָה.

לִמְסִבַּת חֲבֵרִים עַל כּוֹס תֵּה וְנֹאד רוּחַ,

וְיִפְתַּח מַר פְּלוֹנִי לְהַרְצוֹת

בְּבַעְיָה יִשּׁוּבִית, הַמְשַׁמֶּשֶׁת וִכּוּחַ

בֵּין בְּנֵי שֵׁשׁ, בַּשְּׂדֵרָה, בַּחֲצוֹת.

(וְאוּלַי בִּינָתָם בְּשֶׁאֱלוֹת הַשָּׁעָה

לֹא פְחוּתָה מִשֶּׁל כָּל רוֹעֵי “זֶרֶם”.

וּלְשֵׁמַע קוֹלָם יֵשׁ יוֹתֵר הֲנָאָה

מִקְּרִיאַת וַכְחָנוּת שֶׁל “בְּטֶרֶם”.)

לֹא אֶלְעַג. חֵי עֵטִי. זֶה לֹא טַאקְטִי.

טַכְסִיסֵי הָאִשָּׁה לֹא בְדִיחָה

רַק חֶמְלָה עוֹרְרוּ בִי, בְּיִחוּד כְּשֶׁנָּשַׁקְתִּי

אֶת חָטְמָהּ שֶׁל… זִכְרָהּ לִבְרָכָה.

אִם הַזֶ’סְטָה שֶׁל כַּף אוֹ רִפְרוּף הָעַפְעָף,

אוֹ חִשּׂוּף הָעֶרְוָה שֶׁל קוֹלֵךְ, –

עַלְמָתִי, זֶה קוֹקֶטִּי, אַךְ כִּמְעַט שֶׁהֵקֵאתִי,

כְּשֶׁנִּסִּיתִ לְקַקֵּט בְּשִׂכְלֵךְ.

נָא בִּלְמִי אֶת אוֹצַר דַּעְתֵּךְ עַל מוֹצַארְט,

וְיָנוּחַ רֶמְבְּרַאנְדְט בְּּשָׁלוֹם.

וַאֲנִי מַאֲמִין כִּי קָרָאת סִפְרֵי מִין,

וְתוּכְלִי גַם לִפְתֹּר לִי חֲלוֹם.

אַךְ מוּטָב שֶׁתָּנִיחִי אֶת שֶׁבּוֹ לֹא תַצְלִיחִי

לְאוֹתָן שֶׁחָסֵר לָהֶן נוֹף.

הוֹד גּוּפֵךְ לִי יַסְפִּיק אֶת עִתִּי לְהַמְתִּיק.

מִשִּׂכְלֵךְ טוֹב עוֹרֵךְ לְמַחְשׂוֹף.

וְלָכֵן כְּשֶׁדּוֹדֵךְ מִתְרַצֵּן לִכְבוֹדֵךְ

וְרוּחוֹ לִקְרָאתֵךְ מִתְגָּרָה,

בִּרְגָעִים נַעֲלִים עַל תִּתְּנִי לוֹ מִלִּים.

אַךְ אוֹיָה! עֲצָתִי אֵחֲרָה.

*

הַבָּחוּר מִמּוּלָהּ, וּבְעֵינָיו הַשְּׁאֵלָה

(אֵיזֶה גֹלֶם, לְמַה זֶּה חִכָּה?)

הִיא מָצְאָה לָהּ מִלָּה, וַתֵּיטִיב אֶת קוֹלָהּ,

וְגָמְרָה אֶת אֶתְנַח הַשְּׁתִיקָה.

“אָחִי!”

זֹאת הָיְתָה אֲנָחָה חֲרִישִׁית וּבוֹדֶדֶת.

הוּא הִפְנָה אֶת עֵינָיו לַמֶּרְחָק.

שׁוּב דְּמָמָה. רַק בַּת קוֹל שֶׁל לַחְשָׁהּ מְהַדְהֶדֶת.

הַדְּמָמָה נִסְפְּגָה אֲנָחָה.

"הָאֹרַח אָרַךְ לִי עֲדֵי מְצָאתִיךָ.

"וְאַתָּה בִי נִפְגַּשְׁתָּ עַל אֵם אֳרָחוֹת.

"לִמּוּדַת אַכְזָבָה, אֶל חֵיקִי אִמַּצְתִּיךָ:

"אֲשֶׁר לִי נָָקַל, גַּם יָקַר לִי פָחוֹת.

"וַאֲנִי בְךָ שִׁלַּמְתִּי אֶת תָּם־נְעוּרַי.

"לֹא יָדַעְתִּי אוֹתְךָ, עַד יָדַעְתִּי רַבִּים.

"לֹא יָכֹלְתִּי דַעַתְּךָ עַד רַבּוּ לִי מוֹרַי,

"עֲדֵי לִי נִבְחַנְתָּ בְּכוּר יִסּוּרָי.

"וְאַתָּה, גַּם אַתָּה, לֹא יָדַעְתָּ, כָּמוֹנִי,

"כִּי לְךָ הִתְפַּלַּלְתִּי מִקֶּדֶם חַיָּי.

"וְהָיָה כִי זָרַחְתָּ עַל רִיק שִׁכְרוֹנִי,

"לִקְרָאתְךָ, הַנָּסִיךְ, אָז הִכְרַעְתִּי בִרְכָּי.

"וְזָרַח לִי אוֹרְךָ פִּי שִׁבְעָה מֵאָפְלִי,

"וְרָמָה קוֹמָתְךָ לַשְּׁחָקִים מִשִּׁפְלִי.

"וּבְחֻמְּךָ אָז טָהָרְתִּי. טְבִילַת נְהָרָה

“הָיְתָה עֶרְגָּתְךָ לִי. וְהָיִיתִי בָרָה.”

הִיא פָסְקָה. וְזִמְזֵם בְּאָזְנֶיהָ דָמָהּ.

הוּא עָמַד מַחֲרִישׁ. לֹא הֵשִׁיב אֶת פָּנָיו.

וַתָּבֹא אֲנָחָה לְרֲפְרֵף בַּדְּמָמָה:

וְקוֹלָהּ מִתְּהוֹמוֹת הִסְתַּנֵּן אֶל אָזְנָיו.

"אָחִי!

"הַשְׁמִיעֵנִי מִלָּה. הֲתִשְׁמַע אֶת מִלָּי?

"וְאוּלַי שְׁמַעְתָּן כְּבָר בַּגַּל הַנִּכְמָר

"וּבָאֵשׁ בָּעֲרָה בְעוֹרְקַי, וְאוּלַי

“כְּבָר יָדַעְתָּ אֶת כָּל שֶׁיָּכֹלְתִּי לוֹמָר?”

הוּא שָׁמָע. הוּא יָדָע. אֲבָל זֹאת לֹא אָמָר.

וְאַף זֹאת: כִּי גַם הוּא אֶת דְּרָכֶיהָ עָבָר.

וְגַם בּוֹ לִקְרָאתָהּ כָּל רוּחוֹ בוֹ זִמָּר.

אַךְ דְּבָרָיו נֶחֶנְקוּ. לֹא הִשְׁמִיעַ דָּבָר.

"לֹא רָאִיתִי קְדֻשָּׁה בִי עֲדֵי קִדַּשְׁתַּנִי.

"עַד קָדַשׁ גַּם גּוּפִי בְאֵשְׁךָ הַגְּדוֹלָה.

"וְהָיִיתִי לְךָ, אַךְ לְךָ. הֶעְלִיתַנִי

"בְּחָם־אַהֳבָתְךָ לְפָנֶיךָ עוֹלָה.

"אֲנִי הַכֹּהֶנֶת, וַאֲנִי הַקָּרְבָּן.

"וְאַתָּה לִי הַבַּעַל, אֵלִי.

"כֹּה קָרוֹב וּמֵבִין, כֹּה אָהוּב וּמוּבָן.

“רְצִיתַנִי, וְאֻכַּלְתִּי כָלִיל.”

הַכּוֹתֵב פֹּה אָנוּס לְהַפְסִיק (בְּרָב נִמּוּס)

אֶת זִרְמֵי הָרֶטוֹרִיקָה שֶׁל גְּבֶרֶת.

וּבָזֹאת גַּם יַגְשִׁים נִקְמָתוֹ בַנָּשִׁים,

כִּי הִצְלִיחַ לְהַפְסִיק מְדַבֶּרֶת.

הַנָּאָה בַהֲנָאוֹת הַבָּאוֹת לָאֳמַן אוֹת

הִיא הַזְּכוּת בְּכָל נְאוּם לְהִתְעָרֵב.

זֹאת זְכוּתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, כִּי לִבְלֹם פִּי אִשָּׁה

עַל פִּי רֹב צָרִיךְ נַעַל אוֹ גֶרֶב.

הַקּוֹרֵא אִם יַלִּין עַל עַרְבּוּב הַגְּבוּלִין

וְרִבּוּי הַשִּׂיחוֹת אַגַּב אֹרַח,

אֶעֱנֶהוּ: "צָדַקְתָּ. וְאִם תּוֹסִיף עוֹד לִצְעֹק, תָּא

אֲחַוֶּה לָךְ אֶתְנָח שֶׁמִּכֹּרַח."

וּבִכְלָל, הֵן אֲנִי הַמְדַבֵּר.

“צָדַקְתָּ” – תְּשׁוּבָה הַמְחַסֶּלֶת וִכּוּחַ.

יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת לַעֲנוֹת לַמְחַבֵּר:

לִסְגֹּר אֶת סִפְרוֹ, וְלָלֶכֶת לָשׂוּחַ.

וַאֲנִי גַם מֻכְרָח לְהַפְסִיק אֶת דְּבָרָהּ

שֶׁל אִשָּׁה בְסִיטוּאַצְיָה כָזֹאת,

כִּי רֵאשִׁית הַמִּלָּה הָאַחְרוֹנָה הִיא רַק לָהּ,

וְשֵׁנִית: הִזְדַּמְּנוּת לֹא תַחְזֹר.

רַק רָצִיתִי לְהָעִיר כִּי דְבָרֶיהָ כְמוֹ שִׁיר.

הַשְׁפָּעַת שִׁין שָׁלוֹם בָּם נוֹדָעַת.

אִם קָרְאָה הִיא שִׁירָיו אוֹ קָרָא בָם יוֹצְרָהּ,

הַכַּוָּנָה פֹה אֵינֶנָּה לְלָעַג.

הַקּוֹרֵא אִם קָרָא אֶת “שְׁלֹשָׁה בְסִירָה”

(סֵפֶר זֶה לִי אַחַת אַבְנֵי חֹשֶׁן)

שָׁם בִּמְקוֹם שִׁיר קוֹמֶדְיָה הִשְׁמִיעַ טְרָאגֶדְיָה

גֶּרְמָנִי בְשֵׁם הֶר סְלוֹשֶׁן בּוֹשֶׁן.

הַשּׁוֹמְעִים לֹא הֵבִינוּ, וּלְהוֹדוֹת לֹא הֵהִינוּ,

וּלְכַסּוֹת בּוּרוּתָם – צָחֲקוּ,

יֵשׁ אָדָם לוֹ שִׁירָה כַסִּנָּר לַפָּרָה.

לִי מוּטָב שֶׁיּוֹדוּ, וִיפַהֲקוּ.

כִּי יְהִי אֲשֶׁר יֶהִי יַחֲסִי פֹה לַנֶּהִי

שֶׁזָּרַם מִשְּׂפָתֶיהָ שֶׁל זֹאת,

הִיא דִבְּרָה בִרְצִינוּת, בִּכְפִיַּת הָעֱנוּת

(מַחֲזֶה לֹא נָעִים לַחֲזוֹת.)

וּמַדּוּעַ כְּדָג גִּבּוֹרִי זֶה שָׁתָק, –

לֹא הִשִּׁיל מִשְּׂפָתָיו אַף לֹא הֶגֶה?

אוֹתוֹ נֵצֶר קָטָן לְעַמִּי פַּטְפְּטַן –

הֲנִצַּל, בַּר מַזָּל, מִן הַנֶּגַע?

הַאִם חָשׁ אוֹ יָדַע, בְּעָמְדוֹ לְיָדָהּ,

כִּי וִכּוּחַ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ

תּוֹצְאוֹתָיו כַּפְּתִיחָה: רַק מַכְאוֹב וּסְלִיחָה.

אֲךְ לָעַד לֹא תָבֹא הֲבָנָה.

יֵשׁ כַּאן שְׁנֵי יְצוּרִים, הַדּוֹמִים בַּפָּנִים

(לְהוֹצִיא אֶת סְפִיחֵי הַזָּקָן)

אַךְ מִשּׁוּם שֶׁשּׁוֹנִים כַּקְּטָבִים הֵם בִּפְנִים

הֲבָנָה בֵינָם רַק בִּנְשִׁיקָה.

מַחְשָׁבָה בוֹ נִקְּרָה: אֲפִלּוּ לֹא שִׁקְּרָה,

הֲיִמְחֶה הִגָּיוֹן סֶנְטִימֶנְט?

כֹּה מְאוּסָה הִיא עָלָיו, לֹא יִרְמְסָהּ בִּנְעָלָיו.

וְשִׂכְלֵנוּ לַחוּשׁ שָׁח: אָמֵן.

בָּעִנְיָן הַנָּדוֹן רְאֵה אַנְּדָּה, עַגְנוֹן,

וּרְאֵה “חֲבַצֶּלֶת הָאֹדֶם”.

וּרְאֵה זֶה מָצָאתִי: רָב דֵּעוֹת שֶׁהִבַּעְתִּי

חֲכָמִים כְּבָר הִבִּיעוּ מִקֹּדֶם.

וּמַדּוּעַ נִמְאֶסֶת חוֹלֶקֶת הַכֶּסֶת?

יֵשׁ סִבּוֹת כֹּה רַבּוֹת לַדָּבָר.

אַחַר כָּל הֶסְבֵּרִים מִפִּיהֶם שֶׁל גְּבָרִים,

גַּם לָהֶם אֵין טַעְמָם מְחֻוָּר.

לְהַלָּן עוֹד שָׁמוּר הֶסְבֵּרוֹ שֶׁל בַּחוּר

(אִם תַּגִּיעוּ עַד סוֹף הַסִּפּוּר)

אַךְ – דִּבֵּר אוֹ שָׁתַק – עוֹד אֲנִי מְסֻפָּק

אִם גַּם לוֹ הָעִנְיָן כֹּה בָרוּר.

וַאֲנִי כְּשֶׁלְּעַצְמִי לֹא נֵעַרְתִּי חָצְנִי

מֵעוֹלָם מִקְּשָׁרַי עִם אִשָּׁה.

הֵן תָּמִיד מַצְלִיחוֹת לְהַקְדִּים, וּבוֹרְחוֹת

עוֹד לִפְנֵי שֶׁאַסְפִּיק לְגָרְשָׁן.

כָּךְ הִצְלַחְתִּי, עָגוּן, לִשְׁמֹר שְׁמִי הֶהָגוּן:

הַנֶּעְלָב הוּא תָמִיד בַּר סִימְפַּאתְיָה.

כָּךְ כְּבוֹדָן לֹא נִפְגַּם, שְׁמִי הִצַּלְתִּי, וְגַם

מִטָּתִי מֵחֶבְרַת כָּל שַׁטְיָא.

פֹּה מַגִּיעַ הָרֶגַע לְהִפָּרֵד מִקּוֹרְאַי.

כִּי תִהְיֶה לִי אַחַת, זֶה וַדַּאי.

הִיא זָכְתָה לַחֲזוֹת הִתְגַּלְּמוּת פִּרְפּוּרַי,

וְהָיָה אִם תִּקְרָא, לִי זֶה דָי.

וּבָזֹאת שְׂאוּ בְרָכָה, כִּי לְהַלָּן לֹא אוּכַל

לְהַפְסִיק אֶת גִּלְגּוּל הַפּוֹאֶמָה.

יְרַדְּדוּ וִכּוּחָם גִבּוֹרַי בְעוֹדוֹ חַם,

וְיַגִּיעוּ סוֹף סוֹף אֶל הַגֶּמֶר.

הִיא הוֹסִיפָה עֶדְיָהּ בְּסִלְסוּל וִדּוּיָהּ

וְאָרְכוּ הַדְּבָרִים עַד שָׁתְקָה.

כִּי יֶשְׁנָן פְּעָמִים שֶׁגּוֹבְרוֹת הַמִּלִּים.

אֲנִי אֶבְחַר רַק בָּעִקָּר.

הִיא אָמְרָה: "הֲתִזְכֹּר לִי עָווֹן רִאשׁוֹנִים?

"וַאֲנִי זֶה מִכְּבָר מְחַקְתִּים מִזִּכְרִי.

"אוֹ אֲשֶׁר עוֹד הוֹסַפְתִּי בִסְפוֹת יְגוֹנִי?

“הֵן אַתָּה הָאָשֵׁם, כִּי לֹא בָאתָ לְעֶזְרִי”.

הוּא אָדַם וְחָוַר, כִּי חָרַד וְזָכַר

אֶת עָמְדוֹ כְּנָבָל עַל דָּמֶיהָ.

אַךְ, הָגוּן שֶׁכְּמוֹתוֹ, לְזִכְרוֹן נִבְזוּתוֹ

רַק זָעַף וְשָׁתַק, כְּתָמֵהַּ.

אָז שִׁנְּתָה כִוּוּנָהּ וַתְּרַכֵּךְ לְשׁוֹנָהּ,

וַתַּשְׁלֵךְ יְהָבָהּ עַל הַגֶּבֶר.

אֶת קוֹלָהּ חִנְנָה כְהֶמְיַת הַיּוֹנָה,

בְּנוּסַח “יְשֵׁנָה, וְלֵב עֵר”.

"הֲתֹאמַר לְעָזְבֵנִי אַחַר כָּל שֶׁקָּרָה,

"וְלֹא יִזָּכֵר עוֹד כָּל מַה שֶׁקָּדָם?

"הַאֶהְיֶה לְבַדִּי, לְבַדִּי? עֲטוּרָה

“בִּבְדִידוּת בְּמִדְבַּר הָאָדָם?”

הוּא שָׁתָק.

אָז הוֹשִׁיטָה כַפָּה, וַתּוֹצֵא מֵאַשְׁפָּה

אֶת חִצָּהּ אֲחַרוֹן, וַתֹּאמַר:

"יְדִידִי, שָׂא שָׁלוֹם. לֹא תִרְאֵנִי לְעוֹלָם.

זֶה בָרוּר לִי: הַכֹּל כְּבָר נִגְמָר".

רֹאשׁ מֻרְכָּן, וּדְמָעוֹת. אֲנָחוֹת מֻבְלָעוֹת,

וְכַפָּהּ מוּשָׁטָה וְרוֹעֶדֶת.

כָּךְ כִּמְעַט שֶׁהִצְלִיחָה לוּא רוּחָהּ הֶאֱרִיכָה,

מֵחַלּוֹן כֹּה לֹא אָצָה לָרֶדֶת.

כִּי אֲךְ זָזָה, נֵעוֹר מִן הַטְּרַאנְס וַיִּזְכֹּר

אֶת הַכְּאֵב הַקָּשׁוּר בִּדְמוּתָהּ.

הוּא נָטַל אֶת כַּפָּהּ, וְּבְחִיּוּךְ קַל חִפָּה

עַל שִׂמְחָה לִפְרִידָה כֹה פְשׁוּטָה.

רָאֲתָה כִי הִפְסִידָה. אַךְ יָסְפָה הֶעֱמִידָה

נִסָּיוֹן עוֹד אֶחָד לַבַּחוּר:

“הֲתִשַּׁק לִי?” מִבְחָן קְצָת חָרִיף, אַךְ גָּחַן

וְנָשַׁק, כְּדֵי לִמְנֹעַ דִבּוּר.

אַךְ נָשַׁק עַל לֶחְיָהּ הָרְטֻבָּה מִבִּכְיָהּ

עַל לֶחְיוֹ חָשׁ אֶת הֶלֶם כַּפָּהּ,

כִּי אָזַל כָּל כֹּחָהּ לְהִשְׁתַּלֵּט עַל רוּחָהּ,

וּפִתְּחָה אֶת בִּלְמֵי חֲרוֹן אַפָּהּ.

וְמִפִּיהָ זָרַם הוֹד דִּבּוּר גֵא וָרָם

וּמִלִּים לֹא תְסֻלֶּאנָה בַפָּז:

"אַתָּה גֹלֶם רַב גּוּף, רֹאשׁ חָלוּל עִם פַּרְצוּף,

“הוֹד טִנֹּפֶת הָדָר, חֲלוֹם גְָּז.”

הֶאֱזִין מַחֲרִישׁ, וַתֵּלֵךְ עֲגוּמָה,

וְלִבּוֹ לָהּ כָּאָב.

אָז שָׁפַע אֶל עֵטוֹ כָל אֲשֶׁר בּוֹ הָמָה.

הוּא יָשַׁב וְכָתָב:

"מִתְּהוֹמוֹת אֲפֵלִים שֶׁל הַתֹּהוּ.

"מִבּוֹר יִסּוּרִים שֶׁל אַסִּיר,

"הֶעֱלֵיתִי בָּאוֹב אֶת חֲלוֹם קִיּוּמֵךְ.

"הוֹי, קִסְמֵי אֹפֶל!

"רִמְזֵי אוֹר רָטְטוּ עַל סִפֵּי מְצוּדַת

"חַיַּי, אֲטוּמִים עַד לְחֶנֶק,

"כִּי קָרַעְתִּי אֶשְׁנָב בִּי, הִגְנַבְתִּים אֶל תּוֹכִי

"בִּנְגוֹהוֹת עֶדְנָתֵךְ.

"וְאַתְּ אֲפַפְתִּינִי כְמוֹ רֶגַע חוֹלֵף

"וְנִמְלַטְתְּ אֶל מֶרְחַב הָאוֹרָה.

"אֵין קִיּוּם לַחֲלוֹם. יָפֶה הוּא מֵהֱיוֹת.

"עוֹד גֵּוֵךְ מִתַּמֵּר, בּוֹעֲרוֹת עוֹד עֵינַיִךְ.

"עוֹד תִּלְהַט בְּכַפִּי יֵרֵכֵךְ.

"עוֹד אַוָּה בְלִבִּי לְגוֹלֵל מֵעָלַיִךְ

"לְבוּשׁ חַיִץ בֵּינִי וְבֵינֵךְ.

"לְצֶמֶד שַׁדַּיִךְ מַבָּטַי עוֹד שׁוֹעִים,

"וְשְׂפָתַי לְמָחֳקֵךְ מֵאִפּוּר,

"עוֹד אֲלַהֵט לְאַלְּמֵךְ בִּזְרוֹעִי,

"הִצָּמֵד בָּךְ טַבּוּר אֶל טַבּוּר.

"אֶלָּא שֶׁהַנֹּגַהּ הָפַךְ לְשִׁפְעַת

"קַרְנַיִם בְּשֵׁלוֹת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ,

"וַאֲנִי בְכָל בֹּקֶר כָּמֵהַּ לִקְרַאת

"שׁוּבוּ שֶׁל הָאֶמֶשׁ.

"כִּי רָאִית אֶת הָאֹפֶל יָנַקְתִּי מִמֶּנּוּ

"אֶת הַסָּם לְחַיַּי,

"כִּי רָאִית אֶת הַחֵרֶם מִדּוֹרוֹת וְעוֹדֶנּוּ

"עַל עַמִּי וְעָלַי,

"אֶת עוֹרִי הַבּוֹעֵר עַל הַתְּהוֹם הַסּוֹעֵר

"שֶׁל קְרָבוֹת וּמַאֲבָק אֵין אוֹנִים, –

"לֹא רָצִית הִסָּחֵף. קַל יוֹתֵר הִכָּנֵף

"בְּאִוְשַׁת הַחִבָּה שֶׁל מוֹנִים.

"בָּגַד בִּי מְקוֹרִי הַיְָּחִיד לְשַׁלְוָה:

"סַעֲרַת עִם, לֹא כְנֶגֶד.

"הִנְנִי לְבַדִּי, אַתְּ הִנָּךְ תַּאֲוָה.

"שׁוּב אֵינֵךְ לִי הַשֶּׁקֶט.

"הִנְנִי מִסְתַּלֵּק. יִהְיוּ לָךְ חַיַּיִךְ

"קַלִּים, כַּאֲשֶׁר בָּם חָפָצְתְּ.

"אַשְׁאִיר לָךְ מַזְכֶּרֶת פִּרְצָה בִשְׁנוֹתַיִךְ

"עַל פְּנֵי תְהוֹמוֹת אִתִּי רָצְתְּ.

"וּבְעוֹד מְרַטֵּט בְּיָדִי הַקּוּלְמוּס

"וְלִבִּי מּתְקַצֵּב לְמִלָּי,

"אָפוּן אִם בְּשִׁיר אֶת דִּרְדּוּר הֶעָמוּס

“אוּכַל קְצֹב. שְׂאִי שָׁלוֹם. בָּזֶה דָי”.

וַיְהִי כִי כָתָב, וְקָרָא אֶת דְּבָרָיו,

נָטַל גִּלְיוֹנוֹת וּקְרָעָם.

לְשֵׁם מָה? לְשֵׁם מַה זֶּה יַשְׁאִיר אַחֲרָיו

קְשָׁרִים שֶׁנָּדַר לְקָטְעָם?

הֶאֱפִיל הַמֶּרְחָב הָאִלֵּם מִבַּחוּץ,

מֶרְחַקִּים גָּהֲרוּ לְעֵינָיו.

צָרַר לוֹ בִּצְרוֹר אֶת לִבּוֹ הַמָּחוּץ,

וַיָשֶׂם לַדֶּרֶךְ פָּנָיו.

תם, בס"ד.

 

יפה, מה?    🔗

אנא. אנא. שומע אני את הכעכועים ואת חריקת הכסאות. “אֶ—בֶּ—”, "כלומר — ", "יש פנים — ". אין צרך, רבותי. אין צרך. שאלתי היתה רֶטורית גרידא. רציתי להביע בה מה שמביע הכלבלב בזנבו, זרבוביתו וטפיפתו בשובו ממסע־התקפה על תרנגולות.

וגם זה רצוני להביע לא כסופר, אלא כמו"ל.

כי אינני פזמוֹנָר פלוני ולא פֶיֶטוניסט אלמוני ולא סתם מוקיון. לא כתבתי לפי הזמנה, ולא לפי “קו”, ולא כדי להסב הנאה לבריות. (דרך אגב, מי הם אלה? ) לא. אפִלו לא כדי לזכות בפרסום או בדעתם הטובה.

כתבתי מפני שרציתי לכתֹב.

יודע אני כי מוזר הדבר, ואולי גם בנגוד למקֻבל, שיהא אדם בדורי קם, או יושב, לעשות דבר מפני שרצונו בכך. מצוי בחדרי עתה גמל־שלמה ירקרק. שמו ר' טרפון החסיד; והוא אֻמן טוב בהשמדת יתושים, עשים וברעשים. הייתי ישן כשנכנס צדיק זה לחדרי ביעף, וחנה על רגלי. משהתעוררתי, שאלני: "מה לך ישן? " עניתיו: “רציתי לישון, וישנתי”. אומר הוא: “ואני חשבתי כי בני אדם ישֵׁנים רק כשאין להם מה לעשות”. אולי זה הרֹשם הכללי שעושים בני האדם כיום. כל כך מָעַט הרצון החפשי אשר נותר בהם.

אלא שאני בכתיבתי חיָיב לנהוג בחפש גמור (או במדת החפש הָרַבָּה ביותר אשר אצליח לכבוש לעצמי), שאם לא כן, מוטב לי לעסוק במשהו אחר. עוד נראה כי אין אני יחיד בכך; אבל בעית היוצר בכללה תהיה נדונה להלן. אני דיי כי אשחרר את נפשי מעֻלן של חֲוָיות ומחשבות. עד כמה מצליח אני בכך — ענין הוא לי בפני עצמי.

ולא רק זאת, אלא שכל כך הרבה מעצמי נותן אני בכתיבתי עד שפעמים והנפש סולדת מפני פרסום הדברים. אינני אומר כי פרסום וכבוד אינם רצויים לי. סבורני שלקיתי בכל החֻלשות (? — תכונות?) האנושיות במדה גדושה, ואינני פטור מתאוות. אלא שהרצון להשגת פרסום וכבוד בדרך הכתיבה, לוא היה בי, היה מכתיב לי דברים; ורצוני היה קֹדם כל לכתב. גם זאת יודע אני בי שאפילו ההכרה כי עתידים הדברים שיתפרסמו עלולה לשַׁחד את הכותב מן האמת.

אודֶה כי היוצר, בדרך כלל, גאה על יצירתו, והוא מוכן להראותה — עם כל הבַישנות הבאה מתוך הכרת גִלוי לבו — לכל המוכן לֵהנות ממנה. אבל האין זה מצער כי הקהל הראוי ביותר, הסימפאתטי ביותר, והחביב ביותר, או שעוד לא למד קרֹא, או שלא יוכל ללמד לקרא לעולם? — אני מכַוֵּן לתינוקות ולכלבים.

מי איש יוצר ולא נִחם בחייו פעמים רבות על יצר ההתיהרות שבו, שגרם לו להניח לבריות לפשפש באצבע גסה במטוה המשי העדין אשר טוה?

ובכן לא היה ספר זה מגיע לדפוס, כהרבה מִכְּתָבי האחרים, לפחות עוד כמה שנים, ולא מתוך ענוה, כי יהיר אני, אלא מהסִבות המנויות לעילא ומעוד כמה סִבות שאמנה לתַתא; אלא שקפץ עלי רֻגזה של לשוני. לשון יפה היא, לעזאזל! כדבש למתוק היא בפי. משמיע אדם הערה של מה־בכך, והרי זאת מנגינת הכרובים, שירתם של מלאכי־השרת. ולשוני זאת היפהפיה תבעה ממני את שרותי. הכותב עברית משָׁרת את עצמו. לשֵׁרוּת הלשון צריך הייתי להביא דברים בדפוס.

הממון המֻשקע בספר זה הוֹעדתי מתחלה להוצאת קבץ דברי סופרים המתקשים להסתגר בדרכי ההוצאה לאור הקַיָּמִים. כסבור הייתי כי אם אפתח במעשה כזה ימָצאו תומכים לרעיון הן בממונם והן בעטם. לתמהוני נמצאו מיָּד כמה מחברי שהסכימו לתמֹך בממון, אבל הכותבים עצמם לא היו מוכנים. הענין נדחה, איפוא, לכמה חודשים. בינתים ראיתי כי חַיָב אני להוציא לקוראי עברית כמה מדברי. אין הספרות העברית עשירה בדברי סופרים שלשון אמם עברית. אין היא עשירה בכלל. ואסור לאדם היודע את המלאכה והמצליח בה למנוע את תרומתו.

גדולה מזאת: אותם מעטים שליצירתם מיחלים אנו נתונים בתנאים שאינם מאפשרים יצירה חפשית, אמנות של ממש.

בסתיו תש"א הוצאתי את ספרי “מחרזת דר”, ואף הסברתי בשוליו את טעמֵי צאתו לאור. הסֵפר עורר חֵמה רבה. אבל ידוֹע ידעתי אז מה שהוכח עתה, כי דברי היו רק פתיחה למקהלה של דור.

אם תסכימו לדעותיהם או לטון הדברים שבפי שתי הקבוצות המתבלטות ביותר בדורי ואם לא, הרי יש מאחרי דבריהם אמִתות קַיָּמות, שהזלזול בהן עלול לעלות ביֹקר למזלזלים עצמם. ואמתות אלה הן:

(א) כי אין התרבות העברית, והשפה יסוד התרבות, לדוברי עברית מבטן מה שהיא ללְמודים עברית או המסֻגלים ללשון.

(ב) במדה שתשתרר אי הבנה בין הראשונים לאחרונים תחול כל האשמה לכך על האחרונים, מפני הסבה הפשוטה שילידי הארץ הם יציריהם של הגאולים והגולים, והאדם אחראי למעשיו.

(ג) אין אמנות נוצרת אלא מתוך כנות גמורה ומתוך חפש ההבעה. והמסגרות המפלגתיות, אשר לתוכן הסתגר חלק עמי היושב בארצי, הן עכוב נכָּר לאמנות העברית.

אני פותח ב(ג).

אם קבעו ברוסיה כי הספרות צריכה להיות כלי שרת למשטר, ועשו זאת בגִלוי לב גמור, ולא עוד אלא שמוכנים קברניטי המשטר לוַתר על איכות הספרות תמורת מטרות אחרות, הרי עשו זאת מפני שמטרות חשובות יותר מהשגי ספרות עומדות לפניהם. העמים הסוביטיים יוכלו להתקיים עוד כמאה שנה בלי ספרות ממדרגה ראשונה. צרכיהם הראשוניים לעת עתה אחרים הם.

אנו לא כן.

החיים והמות ביד הלשון. כל ה raison d’être של הציונות הוא התרבות העברית. בלעדיה אין קיום לעם העברי. בלעדיה אין אנו צריכים לציון, והופכים אנו את המפעל הציוני למפעל הצלה פילאנתרופי. יודע אני כי זאת תפישתם של רבים מ“חובבי” הציונות, נספחיה וגרוריה. אבל זאת אינה ציונות. אין היא מחייבת את ציון ולא את העקשנות הזאת (שהגויים קשה להם לתָפשׂה) לגבי ארץ מולדתי.

זאת אומרת כי מה שלגבי אחרים טפל לגבינו עִקָּר.

קיומו של העם היהודי בגולה קללה הוא, אבל קיום. בלי ארץ ישראל התקימנו, ויש לשער שעם כל הגזירות והשחיטות (ח"ו, והלואי ונצא במהרה מפָּח זה) עוד נִתְקַיֵּם. אבל בלי התרבות העברית חסל העם העברי. היש לי צורך להוכיח את הדבר בדֻגמות? — ראו את בֻלמוס הטמיעה ברוסיה ובאמריקה.

זאת אומרת כי כל המפריע לשגשוגה של התרבות העברית פוגע בצפור נפשנו, בָעִקָּר.

מאידך גיסא, מי שאינו יכול, או שאינו רוצה, לומר את האמת, אסור לו לכתֹב. ומהי האמת עליו בעצמו לקבע. לא לחנם נחשבו כל גדולי הספרות בזמנם כמרדנים. רשאים אתם לחנכו, ללמדו, להראותו את אמונתכם, — אבל מכאן ואילך חפשי הסופר לחשב כרצונו ולהביע כרצונו. יתר על כן, מֻבטחני שאם תאמרו לו: “רק לחדר הארבעים אל תכָּנס” — אליו יתפרץ לראשונה.

אינני רוצה לטפל פה בפוליטיקה. יש לי דעות משלי, והנני מוכן להסבירן במקום המתאים ולצרך הענין, אבל אין זה מקומן. ולפיכך אינני רוצה שיראו הקוראים את דברי מתוך שפופרת פוליטית. אינני תוקף פה את מפא"י ולא את השומר הצעיר ולא כל מפלגה אחרת בפני עצמה, אלא את כֻלן כאחת.

בתנאים היוצרים מצב שכל האומר כי כובעו של מר פלוני הוא מוצג של מוזיאום זוכה לתאר “פאשיסט” (מה עלבון יש בדבר לגבי הכובע או לגבי מר פלוני אינני יודע), וכל סופר מתחיל עובר חקירה סתמית (לא רשמית, כמובן) לגבי “כַשְׁרוּת”, והוצאות הספרים הגדולות בארץ נמצאות תחת פִקוּחַ מפלגתי ישיר, והקבצים הספרותיים תחת פקוח עקיף, — בתנאים כאלה משתחד הסופר מתְחִלה.

ושוב: אינני אומר כי הסופר צריך להתרחק מדעות פוליטיות. לכל אדם, וגם הסופר בכלל, דעותיו על כל המענין אותו. אבל אסור לו לקנותן ולמכרן. גם לא במחיר פִרסום או לחם. אינני יכול להמציא פה דֻגמות, כי ספר זה עלול לעלות לי בבית הדין יותר משעלה לי עד כה. אבל רק דרך משל: אם ריקא פטפטן ובור נעשה פובליציסט בחסד מפלגה, או אם אפֶריסט־כַזְבָן נעשה סופר מקֻבל (אני מכַוֵּן למי שיֵעלב מהדברים), או אם סופר כותב מעשֶׂה שלא היה ולא נברא, ואינו יכול לקרות, מתוך רצון להוכיח באֹרח דמגוגי דעות שהֻכתבו לו, — הרי זאת שחיתות. מתנאים כאלה אין לצפות לסִפְרוּת. בדברי פֹה אינני מביע דעה כנגד כל צורה ארגונית הקיימת בישוב. דבר אחר ענין הוא לכאן: כי רב סופרינו נתונים למרות, גלויה או מֻסְוֵית.

וסופר הנתון למָרות — פוליטית או כלכלית — איננו סופר אלא זונה.

למשמעת יש גבולות. אם מחייבים אותי לבחר לאספת הנבחרים (טעות לבלרים פטרתני מכך) — חַיָב אני. אבל אם אוסרים עלי להביע דעה כנגד קיום מוסד עדתי מיוחד ליהודים היושבים כבר בארץ ישראל — כופים אותי למרד. שאם לא כן, אינני ראוי להיות סופר. אם מחַיב אני את הכבוד למסרת היהודית ואת החדרת ידיעתה בדור הצעיר — אין זאת אומרת כי אסור לי ללגלג על חנות־התעודות שברחוב יבנה, או להשתומם בגלוי על תקציב ועד הקהלה ליהודי תל אביב ויפו.

אחרי שהרציתי לפני אחד הסופרים על תכניתי להוצאת הקֹבץ הנ"ל, שאלני: "ואם אביע דעות נגד הציונות עצמה (דעותי היו ידועות לו) — תקבל? " תשובתי היא: אם יש לאדם דעות, שהגיע אליהן מתוך ידיעת העֻבדות ומתוך חפוש האמת, חיָּב הוא להביען, לא רק לתועלת עצמו, אלא גם לתועלת אותם שלא יסכימו אתו. (א) עם כל הבטחון שיש לי כי מחֻורים לי הדברים יפה, אינני יודע אם לו הם מחוָּרים, ולעוד כמוהו. (ב) כדי למנוע את התמרמרותו המסֻתרת; ו(ג) אין אדם בעולם שלא יוכל ללמדני דבר מה, ואפילו תינוקות של בית רבן. דרך אגב, סבורני כי “נגד” זה שלו לא היה מיֻסד אלא על הבדלי מונחים, אלא — רואים אתם — עתה אין באפשרותי לעמד בדיוק על יסוד דעותיו, מה שהייתי רוצה מאד

וסוף סוף, רבותי: מהו חפש הדפוס? האם נותר אצלנו זכר לדָבָר כזה?

אני חוזר: אין כל אמנות נוצרת אלא מתוך חרות הבעה.

ובכאן נשאלת השאלה: “ומי אינו מניח לך? הרי חפשי אתה לעשות כרצונך, וספר זה יוכיח. רצית להדפיסו — והדפסת”.

אכן, ספר זה יוכיח. ואם יצטרך כל סופר עברי לעבר את מדורי הגיהנם שעברתי בהוציאי את הספר הזה, לפחות פטור הוא מחבוט הקבר.

וכי עלה בדעתכם כמה ממון הֻשקע בהוצאת ספר זה?

הרצון לכתיבה חִיְבני להסתלק מרדיפת ממון. דומני כי יודע אני לצברו לא פחות מרבים אחרים. אבל הכתיבה דורשת זמן ומנוחת נפש — שני דברים הנקנים ביֹקר, ביחוד בדורי. הממון לא בא לי בנקל ולא במהירות.

ועתה, שערו־נא בנפשכם כי לא נמצא מי שיסכים להוציא את הספר לאור. לא. גם לא בממוני שלי. גדולה מזאת: נמצאו מדפיסים שהססו להדפיסו. ואפילו לפני שהוחל במלאכה בדפוס זה העושה בה, עמד עלי המדפיס בחששות פן הבעתי בו דברים “כנגד”, או שמא מכיל הוא “דברי התקפה”.

הנחתי את דעתו בכך שהסכמתי כי אם לא ירצה, לאחר קריאה, להדפיס את הדברים במלואם, פטור הוא מכל המלאכה; שמח אני לראות כי היה ליבראלי למדי לא להתנגד להדפסת האמור בספר, שאם לא כן חוששני שהיה הספר נדפס בבית דפוס שמחוץ לגבולות “הישוב” בתוספת הערה חריפה.

וכל זה מלבד הקשיים בעבודה עצמה. ההגהתם ספר מימיכם? ההקיצותם בחצי הלילה בחרדה: מה נקוד קבעתי למלה “מסתמא”? האם כמשמעותה, או כמבטאה, או אולי כמלון העברי? שבח אני את המדפיס שסבל את תקונַי ואת תקונֵי־תקוני. אבל מי ישבח את עמלי שעמלתי בתקונים? ועודני חרד מפני שוטרי הלשון, כי אין אני מגיה מקצועי. ומי יראה בספר את מרוצי להכא ולהתם למצא מדפיס, וניר, וכורך, ומפיץ? היודעים אתם מה מלאכה היא לסתם בשר־ודם להוציא ספר לאור? וכל זה לא רק בלי עזרה, אלא גם חרף הפרעות אויליות.

ולפיכך אומר אני כי מי שלא יעריך את עמלי שעמלתי בהוצאת הספר, אינו אלא רשע וצר עין; אפילו אם בהסח הדעת יעזר לי בהפצתו.

וכי ראוי אדם לתודה על מלוא חובה?

כן. אתם, המוכנים להודות לכל ערל על סימפאתיה כזנב הלטאה, למדו נא גם להודות לאחיכם הממלא את חובתו, ולוא גם לא במצוַת מפלגה.

ואף־על־פי־כן לא נאמרו הדברים האלה כדי לכפות עליכם תודה. מכיר אני את אחַי מכדי שאצפה לתודתם. לא לשם תודה, אלא למטרה פרקטית: בתקוה כי יביאו את אלה מבינכם היכולים, לעזֹר לי במפעל חִלוץ הספרות העברית מאפיטרופסיה. ובכאן אני חוזר לשתי הנקֻדות שהשארתי לעיל תלויות ומצפות למסקנות.

עתידה של הספרות העברית הוא בידי דוברי העברית מבטן, הן סופרים והן קוראים. מספרם הולך ורב, וזה ההשג הגדול של הציונות. אין הוא יכול לשמש לצרכי תעמולה, ולכן אין מציגים אותו בפני תורמים וועדות־חקירה, אבל כל החי את הציונות חש בו יפה

ראינו כי הספרות העברית היא צפור נפשנו. מאידך נשאלת השאלה: "אבל אלה הסופרים שאתה שואף להם — היכן הם? " ובכן, אחד מהם מצוי כאן לפניכם. אבל לא כֻלם גרם להם מזָּלם שינָּתנו בתנאים כה נוחים. אם תניחו להם, יוכלו. ואני דורש שתניחו להם. תנו להם את חֹפש ההבעה, ויתנו לכם ספרות עברית. כבר קם לנו דור של יכולים. בתנאים מתאימים, גם יעשו. כבר קם לנו צבור גדול שך קוראים. הם תובעים ספרות שלהם. על תדחום אל הלעז ותרגומיו.

ואין זאת בקשה, אלא התראה. כל המפריע להם, אויב הוא לתרבות העברית. אין מלים אלה פראזה לכְרוּז. כבר עתה יכולים אתם לראות למה תביא מרידתם.

במידה שיצירה זאת שלפניכם מתימרת ליצג את יְכָלתם, חיָב אני להגיד כמה מלים לא כמו"ל אלא כמבקר: תפקיד עוד יותר משֻׁנה לגבי הסופר עצמו.

כשיש מה לומר ויודעים איך לומר את הדברים, חזקה על המלאכה שתצא מתֻקנת. על כי אין אני “עבד לעברית” אלא אדון לה, בכך שִׁלמתי הרבה, ושלמתם אתם. אם יש מי שיתפאר ביכלת ההבעה שהשגתי בעברית, צריך זה להיות קדם כל דור המורים והסופרים העברים אשר יצרוני. הקציר זקוק לרחמי שמים, אבל קֹדם כל למאמצי הזורע.

ומלאכה נאה היא מפני שנכתבה בלשון אמי, הלשון בה אני חי ומדַבֵּר.

היו כמה נסיונות ליַצֵּר לשון עברית מדוברת. אבל דוברי העברית עצמם חשים יפה בהבדל בין לשון מלאכותית ובין לשון חיה. אולי לא יעמדו רבים מהקוראים על הבדל זה. יודע אני מנסיוני כי קשה ההבחנה בלשון נקנית. כשקראתי לראשונה את “הירו וליאנדר” למַרְלוֹ לא חשתי כי רֻבה של הפואמה כתוב ביד אחר, הרבה פחוּת ממרלו בכשרון הכתיבה, אבל זה קרה לי מפני שבקיאותי בלשונו של מַרלו היתה דלה, ואפשרות התחושה בהבדלי יכֹלֶת היתה מועטת.

וכך, ביחס ללשון, דומני כי עקר ההערכה יבוא מצד אותם שלשונם לשוני. אפשר אין רבים כאלה היום. אין דבר. כֻלנו מקוים כי עוד ירבו, עד שלא יהיו יהודים אחרים.

מה שנוגע למֻבע בלשון, אני עצמי תמהַּ על טיבו (גם בתוך היצירה עצמה נכָּר הדבר). נדמה לי כי נחמד הוא, ואם קצת פיקאנטי. מה שם נקרא לו? אולי ספור קצר. מה שנוגע לרעיונות המובאים אתו, נדמה לי כי אין אני אלא פרי תקופה בחיי עמי ואולי גם בחיי האנושות. מכל מקום, כבר ראיתי כי נקראים הדברים ברצון. אקוה כי גם לכם הסבו הנאה. אף שמתחלה לא לכך התכוַּנתי, הרי צריך ספר זה להטות את לבכם לספרות העברית, ואני מקוה כי הצליח.

ובזאת נְסַיֵּם. השעה מאֻחרת.

ליל מנוחה, רבותי, ליל מנוחה.

מ. ש.

תל־אביב, מוצש"ק 21.6.47