אין פלא שהתאוויתי לקרוא את הרומן החדש של רות ל. אוזקי, “על פני הבריאה כולה”, לאור הקסם המלווה בפלצות מסוימת שעורר בי ספרה הראשון, “שנת הבשרים שלי”. מאז אותו רב־מכר מוצלח, זכתה אוזקי לסופרלטיבים הבאים: ססגונית, טראגי־קומית, רומנטית, סאטירית, עסיסית – מחמאות שעושות חשק לנעוץ שיניים בכל יצירת פרוזה חדשה שלה. צר לי לדווח, אבל את הסופרלטיבים הנחמדים האלה מומלץ לשמור לספרה הבא, אולי שם היא תצליח יותר. הפעם מצאתי רומן כתוב ברישול גולמי כמעט; סיפור מוכר ושחוק לעייפה, למרות הנושא המפוצץ. על גב הכריכה כתוב אמנם כי הספר “שועט בפרובוקטיבית”, אבל אני גם עם זכוכית מגדלת לא מצאתי רסיסי פרובוקציה, למעט סתם גסות.
כל כך הצטערתי שהמספרת האמריקנית־יפנית המוכשרת הזו, לא הצליחה לבצע גם כאן את הקסם שהיה ברומן הראשון שלה, כי אפילו במקרה הזה יש לה שפע של דמויות מצוינות ושלל נושאים לחבוט בהם: שתי חברות ילדות – האחת זוהרת והשנייה נגררת אחריה, אב נוקשה ואם סנילית, מאהב פחדן ואנוכי וחבורת היפים “ירוקים”, הדוגלים בחקלאות אורגנית. ברקע יש מאבקים בין הדורות ובין חקלאים פשוטים לתאגידי המזון הענקיים – כל המרכיבים הפוטנציאליים לרומן עסיסי, המשלב דרמה וסאטירה במינונים מדויקים, בעיקר כשלתפקיד הנבל מלוהק הקפיטליזם החזירי האמריקני המאוס.
מחציתו הראשונה של הרומן קולחת. מצאתי שם לעיתים חן מסוים או מערכת יחסים מרתקת, כמו הקשר המעליב בין יאמי וקאס, החברות הטובות לשעבר, שנפגשות כעבור כל כך הרבה שנים כשכל אחת מהן סוחבת על גבה קופת שרצים: יאמי עם ילדיה מכל מיני אבות, וקאס שמנהלת חיי איכרה קשים ונטולי צאצאים. קשר מרתק נוסף הוא האיבה הלא־ברורה השוררת בין יאמי לאביה, שכעסו על ההפלה שעברה גרמה לה לברוח מהבית בגיל 14 ולהיזרק לרחוב. דמויות מעניינות נוספות, אף שלא מספיק מטופלות, הם הצעירים הזרוקים שהתגלגלו לחווה והכתירו את אביה של יאמי לאב הרוחני שלהם, ואימה היפנית של יאמי, מומקו, שלא זוכרת מימינה לשמאלה אבל מגדלת צמחים נדירים לתפארת האנושות. רק המאהב של יאמי, המורה ההיפי שדפק וזרק אותה בשנות השבעים, ועכשיו חזר לחייה כדי לדפוק אותה בשנית, מתואר בגסות וברשלנות, על פי הסטריאוטיפ הגרוע ביותר של דמות גברית שקראתי בזמן האחרון באיזשהו רומן הנחשב “קאנוני”.
אשר לרקע הסאטירי: המאבק על זרעים אורגניים נגד זרעים מהונדסים - כל זה הסתיים מבחינתי בפיהוק, ולא מפני שהנושא אינו מעניין, נהפוך הוא, מפני שאין שום תגלית או תוכן של ממש בתיאורים האגרריים המשמימים בהם עטפה המחברת את גיבוריה.
נדמה שאוזקי פשוט קפצה על הגל. ראתה שהסאטירה המצוינת שלה על תעשיית הבשרים האמריקנית בפריזמה יפנית עשתה חיל, הלכה והתנפלה על החקלאות המהונדסת גנטית. מה הבעיה? ל“שנת הבשרים שלי” היא באה מורעבת, מתה לטרוף את תרבות הסטייקים המדממת שלנו, ואילו כאן היא מטפלת בעולם העתידני המהונדס ברשלנות משועממת של מרצה בקולג' מקומי. את האמת? לא נראה שההנדסה הגנטית עניינה את קצה הבוהן שלה בזמן שערכה את התחקיר המייגע לרומן. ואם הנושא עניין אותה באמת ובתמים, אני לא ראיתי כל רמז לכך.
מה נשאר? מעשייה מפותלת על כמה אנשים שנקבצו שלא מרצונם לחוות תפוחי אדמה באיידהו, שגורלותיהם נפגשים לפני מיטב הטכניקות השחוקות של הטלנובלה, עם טאץ' של טרגדיה יוונית: אם יש אישה עקרה ומרירה ולעומתה נערה שנכנסה להריון, היו בטוחים שהנערה תמות והתינוקת תגיע לידיה הששות של העקרה; אם יש לנו גיבורה שניהלה בנערותה רומן עם המורה שלה, היו בטוחים שלמען הצדק הפואטי, הוא יחזור למיטתה כעבור שלושים שנה, והפעם היא זו שתזכה לשבור לו את הלב. אלו הרי תכסיסים ספרותיים שהולמים סדנת כתיבה למתחילים, יותר מאשר סופרת מהוללת. אילו היה זה רומן מתוחכם ועשיר, ניתן היה לקבל את חיבור הז’אנרים הפוסט־מודרניסטי, את המעבר מטכניקה לטכניקה (מגוף שלישי, לגוף ראשון, למספר יודע־כל), ואת שלל הטריקים המאוסים לעייפה שאוזקי מעמיסה על הרומן עב־הכרך שלה.
קשה להישאר אדישים מול סופר שאיכזב. כל אכזבה כזו מוציאה הרבה כעס מצד הקורא, ובצדק. אגיד כאן משהו קיצוני יותר: אילו הייתי אוזקי, הייתי גונזת את הרומן הזה וממשיכה לבא אחריו. אני בטוחה שבספרה הבא תתגלה שוב המספרת המוכשרת שהיא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.