כל קורא רוצה להתרגש, להתענג, לדמוע לעיתים, ולמצוא את עצמו לפרטי־פרטים בשורות שכתב אדם אחר מליבו הסוער וממוחו הקודח. אך טבעי לבקש שסופר יענג, ירתק וירגש אותנו במלוא כישרונו ויכולותיו. הצרה היא, שרק מעטים יודעים לעשות זאת. פול אוסטר הוא מיחידי הסגולה שיודעים ללחוץ על מוחו ורגשותיו של הקורא, בכל מיני דרכים שרק הוא מכיר את טיבן. לא אוכל לתאר כיצד בכיתי והתרגשתי כשקראתי את “מוזיקת המקרה” – ללא ספק פסגת יצירתו. מאז שגיליתי את “הטרילוגיה הניו יורקית” בראשית שנות התשעים, אוסטר הוא בעלי הספרותי. לא הייתי מתנגדת ליותר מזה, אבל כנראה שאי אפשר לקבל הכול בחיים.

לפיכך, ברור שגם ספרו החדש, “שיגיונות ברוקלין”, הצליח לרתק אותי. בלעתי את הרומן בלגימה אחת, צוחקת ובוכה, נהנית מכל סיפור מרגש ומכל אנקדוטה קטנה. טוב, זו אינה התגובה הנסערת שחוויתי ב“מוזיקת המקרה” ששבר את ליבי, אבל גם זה משהו. יהיו שיגידו שאוסטר חוזר על עצמו, שאינו מצליח לשחזר את האימה הקיומית של הספר ההוא. כל זה נכון, אבל מה שיש ב“שיגיונות ברוקלין” גם הוא מספק.

ב-15 השנים שחלפו מאז “מוזיקת המקרה”, אוסטר השתעשע גם בקולנוע, תחילה כתסריטאי ואחר כך כבמאי, והדבר השפיע על ספריו. הוא נעשה יותר “מפורק”, בונה את הרומנים שלו מסצנות, מסיפור בתוך סיפור, כמו בסרטים “עשן” ו“מוציאים עשן”. הוא השתמש בטכניקה הזו בספריו האחרונים, וגם כאן היא מופיעה במלוא הדרה. נדמה לי שרק אוסטר מסוגל לקחת סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, ולרקוח מכך יצירה ספרותית במקשה אחת, במקום שזה ייראה כשמיכת טלאים. “כל סיפור מוליד סיפור ואחריו עוד סיפור ועוד סיפור,” הוא מסביר את עצמו באמצעות גיבורו.

אוסטר אינו סופר שיחשוש להסביר את האמת הספרותית שלו: הסיפור כדרמה אחת גדולה נגמר במאה העשרים; כל מה שנשאר הם פרגמנטים, זיכרונות פעוטים, איזה אירוע מקרי וסתמי שקרה בצוהריים במסעדה או בעבודה – אלו הם יסודות הקיום השברירי שלנו. מובן שעל פי פילוסופיית אוסטר, לכל שבריר מציאות סתמי יש גם כוח לסובב את חיינו ב-180 מעלות ולזרוק אותנו אל הלא־נודע – לכלא, לזבל, או לנסיבות טובות ומשמחות.

באחד מטיוליו בברוקלין פוגש נתן הציניקן המיואש באחיינו, אותו לא ראה כמה שנים אך אהב אותו מאוד בנעוריו. חידוש הקשר מטלטל את חייהם של שני הגברים הבודדים, ומעביר אותם חצי שנה של הרפתקאות מוזרות למדי. תחילה, פוגש נתן את הארי, הבוס של אחיינו, הומו מזדקן ופאתטי שמנהל את חנות הספרים המשומשים, המתגלה כטיפוס צבעוני ביותר, מין בוהמיין נכלולי שאף ישב בכלא על תרמית קולוסאלית של זיוף ציורים. אחר כך מתייצבת בפתח דלתו של טום אחייניתו הקטנה, לוסי, בתה של אורורה אחותו, שנבלעה אי־שם במערב־התיכון. עכשיו על הארי וטום לגדל את הילדה שנקלעה לחייהם, וכמו וויליאם הארט בסרט “עישון”, שגם לחייו נכנס ילד – המפגש עם העולם הילדי המופלא עושה פלאים לחייהם העלובים.

בתוך שבועות אחדים משתנה גורלם העגום מן הקצה אל הקצה. בואה של הילדה מתחיל כל מיני תקלות מוזרות, בעקבותיהן פוגש טום את אשתו לעתיד, ולחיי הארי נכנסת אישה נהדרת, והשניים גם מצליחים להציל את אורורה המסכנה מידיו המטונפות של הפנאט הדתי. הם אפילו זוכים להגיע ל“מלון הקיום” שלהם, המקום שבו תמצא הנפש מנוחה, שם אפשר לחיות בשקט, לקרוא, לכתוב ולחשוב – מקום או רגע נדיר, שבו “הקול בראשך משתתק ואתה חש אחדות עם העולם.”

אוסטר בונה לנו את משנתו הפילוסופית נדבך על פני נדבך. הוא עוסק תדיר במקריות: “כל יעד הוא אקראי, כל החלטה היא עניין של מזל,” וגם בתודעה המחוררת והמתעתעת של כולנו: “בקרבו של אדם מתקיימים כמה אנשים, ורובנו עוברים מאני אחד למשנהו בלי שנדע באמת מי אנחנו. יום אחד אנחנו עליזים ובמשנהו מדוכאים; קודרים ושותקים בבוקר, צוחקים ומתבדחים עם ליל.” לפי אותו הגיון פנימי בדיוק, כל דמויותיו הן הוא־עצמו כמספר: הרפתקן ובדאי כמו הארי, ציניקן כמו נתן, אינטלקטואל מיואש כמו טום, מתוק ותמים כמו לוסי הקטנה, אבוד כמו אורורה.

כסופר, הוא פורש לפנינו את ה“אני מאמין” שלו בהמון דרכים, למשל בסיפור על קפקא, שפגש בגן הציבורי ילדה בוכייה אשר התברר כי בובתה נעלמה. קפקא כותב למענה יום־יום מכתב שנשלח כביכול מבובתה, ולאט־לאט הולך סיפורו וכובש את לב הילדה. “יש לה סיפור,” כותב אוסטר, “וכשמתמזל מזלו של אדם והוא חי בתוך סיפור, בעולם דמיוני, מכאובי העולם נעלמים.” אין פלא שגיבורו הופך בסוף הרומן למעין סופר בפני עצמו, כשהוא מבין שכל אדם זכאי שיספרו את סיפור חייו, כי אחרי הכול, הסיפור הוא מה שנשאר.