פתח דבר    🔗

ראשית עבודתו המדעית של הפרופסור שמואל קליין ז"ל היתה ארץ הגליל. אף היא היתה סוף מעשהו. את הספר הזה כתב בחדשיו האחרונים ועד יום מותו עסק בו.

חיבה יתירה נודעה מן המלומד המנוח לנושא זה. משכו את לבו קורותיו של הישוב היהודי הגדול והאיתן בגליל, שהאריך ימים מאות שנים אחרי החורבן. הוא הכיר והוכיח, כי פרקי חיים מלאי ענין של הגליל היהודי טמונים וגנוזים באוצרות התלמוד והמדרש. זאת ועוד אחרת: ארץ הגליל הורע מזלה במדע; היא נחקרה בעיקר אגב התהוות הנצרות, רב הספרות המדעית, המטפלת בגליל לא נכתבה, אלא לשם הבהרת ענינים אחרים קרובים ורחוקים וחותם של מגמות זרות שונות טבוע בה. למרבה החסרון מתעלמת אותה ספרות מדעית ברובה מן המקור העיקרי לידיעת הגליל, התלמוד והמדרש. מתוך כך נסתלפה במדה לא מעטה דמותו של הגליל היהודי באספקלריא השגורה של המדע האירופי.

לפיכך הקדיש הפרופ' קליין ז"ל הרבה מכוחותיו המדעיים לחקירת הגליל, כדי להעמיד עובדות על אמתותן ולהחזיר עטרת המציאות של הגליל היהודי ליושנה. ספר זה הוא סיכום עבודת חייו בשטח זה.

בהקדמתו ל“ארץ יהודה” כותב המחבר ז"ל: “ספר זה… הוא חלקו הראשון של חבור מקיף על ארץ ישראל מימי העליה מבבל עד סוף תקופת התלמוד, החלק השני יכלול את הגליל, השלישי את עבר הירדן ואת ארץ הכותים, ברביעי ידובר על הערים הנכריות, על גבולות הארץ ועל חבורי הדרכים… מי יתן ואוכל לגמור את שאר החלקים בקרב השנים הבאות”.

לא זכינו ומשאלת לבו של המחבר לא ניתנה לו. עבודת חייו הגדולה נפסקה באמצע. אך הוא הספיק עוד לתכן תכניתו המפורטת של הספר הזה ולכתוב את רובו. השאר הושלם על פי תכניתו מתוך הרצאותיו האוניברסיטאיות, מאמריו וכתביו. כותב הטורים האלה, שזכה להיות תלמידו המובהק של הפרופ' קליין ז“ל, ללמוד תורה מפּיו ולחיות בביתו שנים רבות, קבל עליו את העבודה הקשה והאחראית של סיום מלאכת קודש זו והבאת ספר הגליל לדפוס. מגמתי העיקרית בעבודה זו היתה לעשות את מלאכתו ושליחותו של מורי ורבי הפרופ' קליין ז"ל. מאוד הקפדתי, אפוא, ונזהרתי לשאוב הכל מתוך עזבונו המדעי שבכתב ואף לנסח את הדברים ברוחו. שאפתי שיהא הספר עד כמה שאפשר כולו שלו. לטובת מגמה עיקרית זו ויתרתי על כמה דברים אחרים, כגון אחידות קפדנית בסגנון ובצורה ופּה ושם אולי אף על שלמותו העיקבית של פרט מסוים ומיצויו הגמור וכיוצא באלו. בכמה מקומות ציינתי במראי המקומות שבהערות, ענינים שנתחדשו מאז פטירתו של המחבר. בתחילת הספר באה ביוגרפיה של הפרופ' קליין ז”ל, ההולכת בדרך כלל בעקבות מאמרי בידיעות החברה לחקירת א"י ז' חוב' ג‘-ד’.

לפי תכניתו של המחבר ז“ל היה צריך הספר להסתיים בפרק: “חורבן הגליל בידי המלכות שנהפכה למינות”. אך אותו פרק לא נכתב לצערנו. הפרופסור ז”ל הביע אמנם בעל פה (ובמקצת מן המקצת גם בכתב) את השקפתו בענין זה, כמה פעמים. אף על פי כן נמנעתי בעצת הפרופ' שובה ומר בן ציון דינבורג לנסח אותן ההשקפות ולצרפם לספר, פן יפגום אותו פרק נספח באופי הספר ובשייכותו למחברו.

מביע אני בזה את תודת הגברת יהודית קליין ותודתי הנאמנה למוסד הרב קוק, שקבל עליו בנפש חפצה את הטורח והקשיים של הדפסת ספר מדעי מסוג זה, למיסד המוסד הרב י. ל. הכהן פישמן ולמנהלו מר יצחק ורפל, שעקב בהתענינות אחרי הוצאת הספר ונתן דעתו לכל צרכיו. הד"ר בנימין מייזלר, תלמיד-חבר של המחבר המנוח, האיר עיני בעצותיו והערותיו, אף קרא את עלי ההגהות. תלמידו הותיק של הפרופ' קליין ז"ל מר בן ציון לוריא מ.א. טרח להחיש את הוצאת הספר וקרא בסדר את עלי ההגהה, תלמידו ובן ביתו של המחבר המנוח, מר יחיאל וולץ מ.א. התנדב לעשות את המפתחות ולקרוא את עלי ההגהות. הפרופ' שובה הואיל בטובו להגיה את המפתחות הרומיים והיוניים, מזכיר מוסד הרב קוק, מר בלומנצווייג אף הוא שקד על תקנת הספר. יזכרו לטובה מוסד ביאליק, החברה העברית לחקירת א"י והקרן הקיימת לישראל שהשאילונו את גלופותיהם היפות. כולם יעמדו על הברכה!

יסתיימו נא טורי פתיחה אלא בדברי המחבר ז“ל, שכתב בהקדמתו ל”ארץ יהודה": "כל עצם הספר הזה… יחד עם אחיו… ויחד עם “תולדות הישוב וכו' " שפרסמתי בשנת תרצ”ה עדות אחת גדולה היא לנו לעצמנו ובפני אומות העולם, שמעולם לא ויתרנו על זכות קיומנו בארצנו ועדות לצדקת דרישותנו לבנות בה לנו בנין עדי עד כעם היושב בארצו.

ואם בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו – הרי לא בנו האשמה, אלא באנושות, שממנו קבלה את ערכיה המוסריים והדתיים ובכל זאת כפוית טובה היא לנו עד כדי הכחשת הבטחות ברורות, בינלאומיות.

אנו סמוכים על צדקתנו ועל הבטחות ספרי קדשנו… מאמינים אנו בדברי הנביא:

כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה' (ישעיה נ"ד 17)

תולדות הרב פרופסור שמואל קליין ז"ל    🔗

ר' שמואל קליין נולד ביום י“ט למרחשון תרמ”ז (17 לנובמבר 1886) לאביו ר' אברהם צבי קליין ז"ל רבה של קהילת Szilas-Balhas במערב הונגריה. אותו רב כפרי צנוע היה אחד מבני עליה, מעין צדיק נסתר, איש ישר, טוב לב, ענותן ונוח לבריות, הוא היה מופלג בכל חדרי תורה, תלמודו היה אומנותו ולשקידתו לא היה גבול. הוא הצטיין גם בכשרון פדגוגי בלתי מצוי ורב היה חלקו בעצוב אישיותו של הפרופסור המנוח ובהתויית דרכו.

שמואל קליין למד בבית הספר העממי היהודי בכפר מולדתו ואביו היה מלמדו תורה, אחר כך למד בבתי ספר תיכוניים שונים ונבחן בחינת הבגרות בתרס"ה בגמנסיה הממשלתית בבודפשט.

במשך שנות למודיו בבודפשט השתתף בקביעות בקורסים של ה“תלמוד תורה” – מוסד להשתלמות במקצועות היהדות, מטעם הקהילה. מוסד זה שהתנהל אז על ידי המלומד הידוע ו' בָכֶר, זיכה את שמואל קליין הצעיר בכמה פרסים.

את ירחי חופש הקיץ היה מבלה בבית אביו הרב, מקום שם הרחיב מדי פעם את אוצר ידיעותיו העבריות-התורניות. גם בהיותו בנכר היה נאות לאור תורתו של אביו, חליפת המכתבים בינו לבין אביו היתה מתובלת תמיד דברי תורה. חלק מכל מכתב היה מוקדש לחדושים שונים בפרושי מקראות, דברי אגדה ומוסר ולבסוף לחדושי הלכה ומדע.

בשנת תרס"ו נרשם בבית המדרש לרבנים בברלין ובאותה שנה התחיל ללמוד גם בפקולטה הפילוסופית של האוניברסיטה הברלינית.

בית המדרש לרבנים ומוריו המלומדים ר' דוד צבי הופיין, צבי (הירש) הילדֶסהַיימֶר, בֶּרלינֶר, בַּרט, ווֹלגֶמוּט נתחבבו עליו מאוד. אף הם היו מקרבים אותו. הוא היה בן ביתו של ברלינר, הרצאותיו של צבי נפתלי הילדסהיימר בהיסטוריה ישראלית ובגיאוגרפיה של ארץ ישראל עוררוהו ליתן דעתו למקצוע זה, שהתפתח אחר כך בידיו למדע עברי, מקורי, גדול ומסועף. שנים רבות אחרי גמרו את למודיו היה מחליף מכתבים עם רבותיו.

בשנת תר“ס הוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג. בתר”ע הוסמך לרבנות מטעם בית המדרש לרבנים וכמנהג מדינתו קיבל היתר הוראה גם משלושה רבנים בהונגריה.

באותן השנים בברלין התחיל לעבוד עבודה מדעית שיטתית. ארץ הגליל היא נושא מחקריו הראשונים. הוא כתב באותו פרק כמה בקורות מדעיות ומאמרים על נושאים שונים. אחת מיצירותיו החשובות היא הדיסרטציה שלו, Beiträge zur Geographie und Geschichte Galiläas.

משנת תר“ע עד תרע”ג שימש רב ב-Dolnja Tuzla אשר במדינת בוסְניה (יוגוסלביה). היו אלה שנות התמדה והשתלמות ברוכה למלומד הצעיר. הוא התחיל לפרסם את מאמריו והערותיו בכתבי עת מדעיים שונים כגון: ZDPV, REJ, MGWJ ועוד.

אגודת שוחרי מדעי היהדות (Gesellschaft zur Förderung der Wissenschaft des Judentums בברלין העניקה לו בשנת תרע“א פרס של 500 מרק לשם נסיעת מחקר לארץ ישראל. התהלך בארץ לארכה ולרחבה. עמד על המציאות הטופוגרפית הגיאוגרפית שלה הקדיש את כוחו המדעי. הוא הסתכל בעין בוחנת בחרבות העבר הגדול, אך לא העלים עינו גם מן ההתחלה הצנועה של העתיד, מן הישוב החדש. הדהימוהו אמנם ההשקפות החמרניות הפרימיטיביות שהיו רווחות בישוב והתנכרותם המוזרה של חלק מבוני הארץ ליהדות ומורשתה. אך הוא הבין, כי אין זו, אלא תופעה חולנית חולפת, מעין מחלת הינקות של ארץ ישראל החדשה. הוא הרגיש בחושו ההיסטורי בגרעין הבריא ורב הסיכויים, הטמון במחנה הבונים הקטן, במושבות הקטנות והדלות, ובלבו גמלה השאיפה להשתקע בארץ העבר והעתיד לישראל. בשנת תרע”ג נשא לו לאשה את בתו של רבי יחיאל הרשקוביץ ז"ל, מרבני בודפשט, יהודי מופלא שאהבת ה' בערה בקרבו כאש וכל חייו היו שיר יחוד לוהט לאלוהיו.

באותו זמן נתמנה רבי שמואל קליין רב בעיירה Èrsekujvàr (בפי היהודים נייהייזל). הוא כלכל את עניני קהלתו במסירות ובחיבה. היהודים בני Èrsekujvàr היו ברובם בעלי בתים אמידים, שומרי תורה. בני התשחורת היו דוברי הונגרית וברובם אף בעלי השכלה וחובבי התרבות ההונגרית וכבר נגעה בהם יד ההתבוללות המדירית.

רבי שמואל קליין עמד בפרץ ועצר בעד מגפת הטמיעה. הוא קֵרב את בני עדתו וביחוד את בני הנעורים ליהדות ובכללה – דבר שהיה חדוש גמור בימים ההם באותם החוגים – גם לתרבות העברית החדשה, לשפה העברית החיה ולארץ ישראל. אחרי המלחמה העולמית הראשונה סופחה Èrsekujvàr (מאז נקראה Nové-Zámky) לצ’כוסלובקיה. הקשרים בינה לבין היהדות ההונגרית, המתבוללת נתרופפו וקהילת Nové-Zámky נעשת בהשפעת רבה, אחד המרכזים של הציונות בסלובקיה. הקרנות הציוניות עשו חיל, רבים למדו עברית, בני הנעורים נספחו על תנועות נוער ציוניות שונות ורבים מהם עלו אחר כך לארץ. מסביב לר' שמואל קליין נתרכז חוג קטן של אנשי תרבות נלבבים, שהיו מסורים לציונות ולתרבות העברית החדשה בכל נפשם, מזכיר הקהלה, הסופר מנחם יואל הרשקוביץ, מנהל בית הספר יעקב רות הי“ד, והעו”ד ד“ר נמיש. חוג זה יסד שבועון בשם ה”מדריך", שמצודתו היתה פרושה בכל גלות סלובקיה והרבה נפשות עשה לארץ ישראל הנבנית.

בנים לא היו לו, אך כל ילדי הקהילה היו כבנים בעיניו. חיבה יתירה נודעה מאת רבי שמואל קליין לנוער ולבעיות חינוך. בשיחותיו, בפגישותיו עם הנוער, בשעוריו לדת ובכל שעת כושר פתח בפני הדור הצעיר, – שרבים ממנו למדו בגמנסיה המקומית, הנכרית ובשאר מוסדות חנוך של גויים – אשנב לידיעת היהדות, עברה ועתידה בארץ ישראל המתחדשת. אף הוא היה מצוי בבית הספר העממי היהודי והיה מכוון את החינוך וההוראה בו. ביזמתו בנתה הקהילה המקומית בית הדור בשביל אותו בית ספר. היה זה בנין לבן, מרווח בלב העיר ובראש חזיתו כתובת גדולה באותיות זהב עבריות: בית ספר.

רבי שמואל קליין היה מתענין גם בתנועות נוער ומסייע בידן, הוא היה לאב לכמה עשרות ילדים עזובים, שנתחנכו במשפחות יהודיות בעיר ובסביבותיה. במחיצתו שהו תמיד כמה צעירים, תלמידים מובהקים, שהיה מדריכם ומלמדם תורה. בביתו היו תמיד ילדים מבני קרוביו, שגדלם וחנכם כאב להם. (כותב הטורים האלה נתחנך בביתו כ-13 שנה).

בשנות המלחמה הרבה להתענין במצב החיילים היהודים ולדאוג לכל צרכיהם. אף הוא עמד בראש הפעולה למען פליטי גליציה, שרבים מהם נקלעו לעירו. שם, באותה עיירה הונגרית-סלובקית הניח ר' שמואל קליין את יסודותיו של מדע ארץ-ישראל. הוא הגה רעיון לחבר ספר מקיף על תולדות ההתישבות הישראלית בארץ ישראל – עפ“י המקורות היהודיים. הוא אסף חומר רב ואף התחיל לבררו ללבנו ולסדרו. חדושים רבים נתחדשו, אגב עבודה זו בבית מדרשו, הם הם מאמריו הרבים שפרסם באותה תקופה. התלמוד על שפע מקורותיו וידיעותיו היה עד אז כמעט כספר החתום בשביל מדע ארץ ישראל, שנשבה לבין הנכרים. ר' שמואל קליין פתח את האוצר הגנוז של מקורות התלמוד והמדרש בפני חקר ארץ ישראל, הוא ברר את הנוסחאות והאיר את המקורות מבחינה טופוגרפית, ארכיולוגית והסטורית. על ידי כך פתח אפקים חדשים לגמרי בפני חקר ארץ ישראל ושיוה לו אופי יהודי והקף מושלם. חקר התלמוד והמדרש, הסטוריה, גיוגרפיה טופוגרפיה ותולדות התרבות נתמזגו ברבות הימים והיו לאחדים בידו, הוא המדע החדש שיצר הפרופ' קליין: ידיעת ארץ ישראל. גם פעולתו המדעית בירושלים ינקה הרבה מן האוצרות שצבר בשנים הברוכות ההן ומהם צמחו אח”כ ספריו המקיפים: ארץ יהודה, ארץ הגליל, תולדות הישוב ועוד. באותו פרק חבר את Corpus Inscriptionum שלו, ספר למוד לגיוגרפיה של ארץ ישראל, מפת ארץ ישראל לבתי ספר ועוד.

הוא החשיב את עניני השעה היקרים לו לא פחות מעניני הנצח. הרבה ממרצו ומסירותו הקדיש, כאמור, לציונות. שמו היה מצוי בפובליציסתיקה הציונית לא פחות מבספרות המדעית, בחינת באחת ידו חושף את ארץ ישראל הקדומה ואחת לוחמת מלחמתה של ארץ ישראל החדשה. אף הוא אמר כמה פעמים, כי אם תזדמן לו אפשרות כלשהי לעלות לארץ ולחיות שם בתנאים הצנועים ביותר, יהא מאושר. בגולה הציעו לרב המלומד, ששמו יצא בינתים למרחוק, משרות מכובדות שונות, ביחוד הפציר בו אוהבו רצ“פ חיות ז”ל, רבה של וינה, לקבל עליו הנהלת בית הדין של וינה העיר. רבי שמואל קליין חשש שמא יבולע לפעולתו המדעית לרגל העבודה הרבה של רבנות גדולה מסוג זה לפיכך נשאר בקהילתו הקטנה עד שהוזמן בשנת תרפ“ד לשמש פרופסור לידיעת ארץ ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. שנה אח”כ עלה עם רעיתו לירושלים. בפתיחה החגיגית של האוניברסיטה בחנוכה תרפ"ה הרצה את הרצאת הפתיחה הפומבית שלו על “מקור עתיק לדברי ימי חנוכה” (עיין ידיעות המכון למדעי היהדות א' עמוד 40 – 48).

ימים קשים עברו עליו בסוף שנת תרפ“ו ובראשית תרפ”ז. אז שיכל את הוריו הזקנים בפרק אחד. אמו נפטרה בסיון תרפ“ו ואביו בתשרי תרפ”ז. אבל כבד ירד עליו ובאותה שעה ניתקו הקשרים החזקים ביותר שקשרוהו בגולה.

בשנות תרפ“ז ותרפ”ח עשה בקהילתו, כדי לחסל את עניניו ולסדר את כל הטעון סדור בקהילה ובהתאחדות קהילת ישורון שנוסדה על ידיו ועל ידי גיסו, עוזרו מנחם יואל הרשקוביץ.

מוקף חיבה והערצה התכונן לעליתו המוחלטת לארץ. ידיו היו מלאות עבודה רבה, טרדות הקהילה, החנוך ועניני הקתדרה בירושלים. במשך שנת תרפ“ז הורה גם בפדגוגיון העברי בוינה. גם יבולן המדעי של אותן השנים הגדושות עבודה ברוכה, היה רב: עבר הירדן היהודי, הגליל מימי החשמונאים, הברייתא של התחומין הופיעו באותו פרק. אז התחיל לפרסם את מחקריו המופלאים ב”דברי הימים" ובתולדות התרבות בימי הבית השני ועוד.

תכניות גדולות צצו אז בחוגי מקורביו לחדוש פני היהדות בצ’כוסלובקיה. הקמת בית מדרש לרבנים, כבוש הקהלות לציונות. התכניות הללו נשענו בעיקר על אישיותו ורבים הפצירו בו שיקדיש עצמו למפעלים הללו ואל יעזב את הגולה. גם במקומות אחרים בארצות שונות הציעו לפניו משרות נכבדות, שכמה מהן עלו אז בחשיבותן החברתית והכלכלית על פרופסורה באוניברסיטה העברית שהיתה אז בחתוליה.

הוא עמד על פרשת דרכים בחייו. לעתים היה סח בימים ההם על שאלת עתידו. כמה ממקורביו התנגדו לעלייתו בכל תוקף. הם הפצירו בו בשם אותן התכניות ואף השתדלו לדבר על לב אשתו שידחו לפחות את עלייתם לכמה שנים. אולם הם לא נפתו לברק האפשרויות בגולה. הרבה סייעה להכרעתו עמדת רעיתו, שביכרה את ירושלים על פני כל התכניות והאפשרויות הנכבדות של הגולה.

בפסח תרפ"ט נפרד הפרופסור קליין מעל קהילתו וכעבור ימי הרגל עלה לירושלים עם רעיתו ועם נער ונערה מבני קרוביו. הוא השתקע בקצה שכונת הבוכרים ושם היה גר כל ימיו. חביבים היו עליו המוני היהודים הפשוטים לשבטיהם, הילדים הרבים המשחקים ברחובות ואפיה המסורתי של אותה שכונה על שבתותיה ומועדיה ובתי כנסיותיה המרובים והמגוונים, שהיה מתפלל בהם ברצון.

האוניברסיטה היתה אז בראשית צעדיה. מקצועו היה חדש והוא היה אחד הפרופסורים הראשונים של המוסד. עבודתו היתה מעין מעשה בראשית. הוא התמסר לה בכל חום מרצו המופלא. הוא היה אחד הכוחות הנאמנים והפורים של המוסד המתהווה, ממעצבי דמותו וממכווני דרכו. במשך שנתיים היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח והשתתף במסירות בעבודת כל הועדות המרובות של המוסד, קרובים היו אל לבו מאוד כל עניני הסטודנטים.

אל תלמידיו ואל הסטודנטים בכלל התיחס יחס אבהי מיוחד במינו. כשם שמקצועו-יצירתו היה מקורי, ישראלי מעיקרו, תורה יהודית עמוקה ושרשית בקנקני התרבות המדעית האירופית, כך היתה גם אישיותו מזיגה ברוכה של מלומד אירופי שיטתי ודייקן בטיפוס של רב-חכם קדמון. שונה היה לגמרי קהל השומעים והתלמידים של המכון למדעי היהדות בראשיתו מקהל השומעים של כל אוניברסיטה אחרת. היו אלה למדנים אוטודידקטים, בחורי ישיבה, מורים ופועלים, שחשקה נפשם בתורה. הפרופ' קליין הובילם והדריכם בסבלנות וביד אמונים, הרחיקם משבילי ההשערות התלויות על בלימה, המסקנות המבוהלות והפלפול הנפתל אל הדרך הסלולה של השיטה המדעית הדיקנית והזהירה. מורגל היה בפיו: למה תאמר אדוני “כנראה”. צא ובדוק את הדבר. הבא ראיות לדבריך ואם אין חזור בך! כמה השערות סרק בטלו מאליהן, כמה טעויות הוצאו מלבם!

אולם קפדנות זהירה זו לא נהג אלא במדע, משירד מעל הקתדרה נהפך לאב ולפטרון לסטודנטים. הפרופסור נעשה רבן של תלמידיו כאחד חכמי ישראל בימי קדם. הסטודנטים היו בני ביתו, הוא היה הוגה בהם ובצרכיהם בכל עת. הוא התענין במצבם החמרי, טרח להשיג עבודה לזקוקים, תמך בהם בשעת הצורך בהלואות, בעצה ובהדרכה. זולת עבודתו המדעית היתה העבודה החביבה עליו ביותר בתוך האוניברסיטה, הפעולה למען הסטודנטים. במשך שנתיים היה יושב ראש האגודה למען הסטודנטים, חבר לועדת הפרסים, לועדת הקבלה ועוד. הוא יסד בשנות השפל הכלכלי את מסעדת הסטודנטים והוא דאג לתקציבה במשך שנים. במשך כמה שנים היה ממונה מטעם האוניברסיטה על עניני המוסמכים. צעירים מארצות שונות פנו אליו והוא סייע בידם לעלות לארץ ולהתקבל לאוניברסיטה. משהגיע לירושלים, פתח בפניהם את דלתי ביתו לרוחה, דאג למקורות קיומם והיה עוקב אחרי התפתחותם וחרד לגורלם שנים רבות. הוא נתן דעתו במיוחד לאחדים מצעירים אלה, שהיו רכים בשנים או שבאו מסביבה זרה ביותר. הפרופסור המנוח טרח במקרים כאלה, בעצמו, לחפש להם אכסניא מתאימה וכשבאו, מצאו הכל מוכן לפניהם. אחד הסטודנטים האלה, צעיר מארץ רחוקה אוכסן על ידיו אצל משפחה טובה, סמוך לביתו של הפרופ' ז“ל. והיה המלומד המנוח מקרבו ושוקד על תקנתו. בשבתות ובעתות הפנאי היה מלמדו בסבלנות ובמסירות תנ”ך, עברית ולבסוף משנה ותלמוד. בכלל, לנדיבותו כלפי כל הרוצה ללמוד ולדעת, לא היה קץ. מעשה בילד מילדי השכנים, שהיה מתקשה בבית הספר ונחשל בלמוד התלמוד. קָבַל אביו בפני הפרופ' קליין ז"ל. הזמין הפרופסור את הילד והיה לומד אתו במשך כמה חדשים שעור יומי בתלמוד. אחת ממדותיו האופיניות ביותר היתה אהבת התורה ולומדיה מכל הגילים והסוגים.

הוא הרבה להתענין בחנוך העברי לכל בעיותיו. היה חבר בועד החנוך, הורה בהתנדבות בבית המדרש למורות מזרחי, נטל חלק חשוב בפקוח האוניברסיטאי על בתי הספר התיכוניים עוד כחודש לפני פטירתו ביקר בכמה בתי ספר. ברשמי הבקור ההוא ובבעיות החנוך בכלל היה הוגה בימי האחרונים.

חברות מדעיות ומוסדות רבים נהנו ממרצו התוסס ומפעילותו. קרובה היתה ללבו החברה לחקירת א“י, שהוא עמד בראשה שנים רבות. הוא נמנה עם עורכי ה”ידיעות" והספריה לידיעת א“י, “ידיעות” היתה במתו המדעית בארץ, בה פרסם את רב חדושיו. הוא היה חבר לועדת השמות של הקרן הקימת לישראל, לועד החברה הא”י להסטוריה ואתנוגרפיה למרכז ועד הלשון ועוד.

ידוע היה הפרופסור קליין ז"ל גם מחוץ לעולם המדע הרשמי. לעתים קרובות נשא דברו אל השדרות הרחבות של הצבור, בכתב ובעל פה בעתונים, ומעל במות צבוריות שונות.

הוא לא היה איש החברה במובן המקובל. חס היה על זמנו ומוקיר רגליו מבתי רעים ומחוגי החברה הגבוהה. ובכל זאת היה ביתו תמיד מלא תנועה וחיים. בשנות השפע והשיגשוג מצויים היו אצלו קרובים, ידידים ותלמידים מן הגולה, שעלו לתור את הארץ או להשתקע בה. בשנות המצוקה והפגעים היה ביתו פתוח בפני פליטים, מעפילים וקשי-יום. אנשי מדע ופרחי מלומדים, מחוגי האוניברסיטה ומחוצה לה, היו אורחים רצויים אצלו תמיד. ברצון היה מגלגל אתם שיחה בעניני תורה ומדע ושום ענף של מדעי הרוח לא היה זר לו. אף הוא התענין במצבם ובתנאי חייהם והיה מוכן בכל עת לעזור להם. בשום פנים לא יכול היה לראות בצערם של תלמידי-חכמים ובמצוקתם של אנשי מדע ולא חס על טרחתו וממונו, ולפרקים אף על כבודו, ובלבד שתמצא הדרך לחלצם מן המיצר. שיחות בטלות ודברי רכילות היו לו למורת רוח. בין מכיריו ובאי ביתו היו גם הרבה אנשים פשוטים, שידע להתהלך עמהם בהבנה ובחיבה. על השבתות והמועדות בביתו היה חופף הוד מופלא. הוא השרה על שולחנו ועל המסובים אליו – בני משפחתו ועפי"ר גם קרוב או סטודנט או ידיד מוזמן – הרגשה חגיגית חמה. הסדר בביתו היה חוויה מיוחדת מלאת זוהר. אוהבי התורה שבתלמידיו היו מתכנסים אצלו בשבתות ולומדים דף גמרא או שיעור בירושלמי. בשנים הטובות היה מזמין אליו לפרקים סטודנטים אחדים ומכירים צעירים למסיבה והיה יושב עמהם כאחד מהם. בימי חנוכה נהג לכנס באחד הערבים את ילדי כל השכנים, מכבדם בממתקים ורואה מתוך קורת רוח במשחקיהם, ולפעמים אף משתתף עמהם. הילדים היו תמיד קרובים ללבו.

השנים הקשות והמרות האחרונות נתנו אותותיהן בנשמתו ובגופו. המהומות והגזירות בארץ ומסע השמד והחורבן נגד ישראל בגולה גזלו את שלוותו. בכל רמ“ח אבריו כאב את כאבו ועלבונו של העם הנרדף. דוקומנטים מזעזעים מימי המהומות הם מאמריו: ולא תחניפו את הארץ (“הארץ” י' אלול תרצ"ו) ועל העקידה (הצופה ער“ה תרצ”ט), שנכתבו מתוך סערת נפש. רק תורתו ועבודתו המדעית יכלו להסיח דעתו מן המועקה הנוראה. ודווקא בשנים האחרונות גדל שיעור קומתו המדעית, מבטו נתחדד, לשונו נתעשרה ונשתכללה, אחדים ממאמריו החשובים ביותר כגון על האריסות בא”י, ערים מוקפות חומה, תעשיית הנייר, חיי הנביאים, מגלת יוחסין וכו' – הם פרי השנים האלה. ואחרון אחרון: הפרטים המרובים של חקירותיו, המפוזרים על פני שטחי מחקר נרחבים, התחילו להצטרף בידו לחטיבות גדולות ושלמות: תולדות הישוב, תולדות חקירת ארץ ישראל, וספריו המונומנטליים: ארץ יהודה וארץ הגליל, ספר הישוב כרך א', שיצא לאור בתרצ"ט בעריכתו, אף הוא אבן פינה בבניין של מדע ארץ-ישראל.

אולם צרות ישראל הגוברות והולכות פגעו לא רק במנוחתו הנפשית, אלא גם בבריאותו הגופנית. מאות מכתבים קבל מן הגולה הדוויה וכל אחד מהם נאד דמעות. על דלתותיו התדפקו יום יום אנשים צמאי ישע מכל הסוגים: מלומדים, רבנים, מורים, תלמידים וסתם יהודים, שנמלטו חסרי-כל מארצות התופת האירופיות. והוא לא נתיאש ולא נלאה מהענות לאנשים ומענות על כל המכתבים מתוך נפש עטופת צער ורחמים. הוא דפק על כל השערים ואחז בכל האמצעים, כדי לעזור לפונים אליו, אף-על-פי-כן לא בטל מעבודתו היום יומית, המדעית והציבורית ולא גרע ממנה ולא כלום. הוא ידע את סוד חלוקת הזמן וניצולו מאין כמוהו. ידע להספיק הכל החל מהשקאת פרחים בעצם ידו וכלה בהרצאתו המוכנה יפה באוניברסיטה, מקריאת הפרק היומי בתנ"ך ושיעור קבוע בגמרא ועד הישיבות המרובות של האוניברסיטה והחברות שהיה חבר בהן, מתפילה בציבור ועד קריאת עלה ההגהה האחרונה, מכתבים, ביקורים, עבודת חקירה, קריאת ספרות מדעית, עבודה ציבורית – הכל נעשה בזמנו ובמקומו. קצב עבודתו היה מפליא.

בסוף אדר ת“ש יצא למסעיו לבקר בבתי ספר, להרצות, לסייר בחפירות בית שערים ולבסוף לנוח ימים אחדים אצל קרוביו במטולה. בדרך חלה בפרטיפוס. בחזרו לירושלים נסתבכה מחלתו ובשבת י”ב בניסן לקה בהתקפת לב חמורה. למחרת אמר לרעיתו: “נתבשרתי”. אור לי"ד בניסן קרוב ל-3 בלילה יצאה נשמתו בטהרה, והוא בן חמשים ושלוש שנים.

תהי נפשו צרורה בצרור החיים!

ירושלים כ“ט אלול תש”ה

י. ה.

תמונה ושתי מפות

 

פרק ראשון: מגלות השבטים עד שלטון הסורים    🔗

§1. גלות עשרת השבטים ובתוכם של שבטי הגליל לא היתה גלות שלמה. בספר מלכים ב' ט"ו 29 אנו קוראים דברים אלה: תגלת פלאסר לקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור… ואת הגלילה, כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה. הערים הנזכרות בחלקו הראשון של הפסוק נמצאות בצפון, בעיקר בצפון-מזרח הגליל העליון; אחריהן נזכרה “הגלילה”¹), שהיא במקום הזה שם כולל לסביבות ים כנרת. על יד הגלילה היתה “ארץ נפתלי” הנזכרת בסוף הפסוק. מההודעה בשלמותה אנו לומדים על כל פנים, שלא כל בני הגליל הלכו בשבי ולגולה, אלא יושבי הגלילה העליון ומזרח הגליל התחתון²). בוודאי נדלדלו ונתמעטו גם שאר השבטים, בכל זאת קצת שרידים נשארו מהם אפילו בתוך הסביבה הזרה של התושבים הקדמונים (בין הכנענים – הפיניקים) ובין המתישבים החדשים, שהובאו מארצות הכובשים לארצנו. בנוגע לתושבים החדשים אין ספק שרובם הושבו בידי מלכי אשר “בערי שומרון” כלומר בסביבות העיר הראשית של מלכות ישראל לשעבר – שומרון (מ“ב י”ז 28), ולכן הושיבו גם את הכהן, שהושב מהגולה בבית אל, בעיר המקדש הקרובה ביותר לשומרון – להורות את התושבים החדשים “את משפט אלהי הארץ” (פסוק 27). על המקום המקודש האחר של שבטי הצפון, היא העיר דן (מ"א יב 29) בקרבת מעיינות הירדן, נאמר (שופטים ח 30), שבני יהונתן בן גרשום היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, אבל אחרי גלות הארץ אין אנו שומעים על העיר הזאת ועל מקדשה דבר, עד שההלניסטים– הסורים קדשוה לעבודה הזרה שלהם. הרי הדבר מתאים להודעה שהובאה למעלה, שיושבי הארץ בצפונו של הגליל – ודן קרובה היא לעיון ולשאר הערים הנזכרות – הָגלו אשורה.

אם נשארו שרידים מהישוב הישראלי, הרי עלינו לחפשם בעיקר באמצע הגליל ובעמק יזרעאל, שנחשב לחלק מן הגליל התחתון. תוצאות עיוננו זה מתאשרות מתוך ספר דברי הימים, המספר על השתדלותו של חזקיהו מלך יהודה, לקרב את “הפליטה הנשארת מכף מלכי אשור” אל עבודת בית המקדש אשר בירושלים; "וישלח אנשים… מבאר שבע ועד דן³) לבא לעשות פסח… ויהיו הרצים עברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה ועד זבולון… אך אנשים מאשר ומנשה ומזבולון נכנעו ויבואו לירושלים (דה"י ב' ל' 1 – 11; וע' שם 18). אם כן אפוא יש עוד “פליטה” בשבטי ישראל ואף בצפון הארץ, אבל רק אנשים בודדים רוצים להסתפח לעבודת ה' בירושלים. הם היו משבטי הצפון, מאשר בגליל העליון, ממנשה בעמק יזרעאל ומזבולון שישב באמצע הגליל התחתון ⁴). אמנם על גורלה של “הפליטה הנשארת” הזאת כצבור, אין לשמוע דבר משך מאות בשנים. אבל קשרים היו לה בלי שום ספק גם במאה האחרונה של מלכות יהודה אל עם יהודה ואפילו בבית המלכות היו מהלכים למשפחות מיוחסות מזבולון. הרי אמותיהם של שנים ממלכי יהודה האחרונים היו בנות ערים בגליל התחתון; האחת אמו של אמון, משולמת בת חרוץ היתה מן יטבה (מ“ב כ”א 19), ואמו של יהויקים, זבודה בת פדיה מן רומה (שם כ"ג 36 היתה) ⁵). שתי הערים ידועות לנו עוד בסוף ימי בית שני, בעיקר מימי המלחמה הגדולה ברומי, ופה מופיעות הן בראשונה בצורה עברית בספרותנו ⁶). הראשונה, יטבה, חשיבות יתירה נודעה לה בתקופת העליה מבבל. על כל פנים ניכר, שמלכי יהודה רצו להדק את הקשרים עם גדולי המשפחות שבגליל אף על פי שבאותה שעה כבר לא היתה חשיבות מדינית מיוחדת לדבר הזה; מכל מקום השפעה דתית, תרבותית ולאומית יצאה גם אז מירושלים אל הנשארים – השפעה שבודאי השאירה רושם גם בהתפתחות הדברים.

§2. יש אפוא בגליל אף אחרי הגולה ישוב: ישוב ישראלי מהשבטים הצפוניים, אבל גם ישוב חדש, שהעבירו מלכי אשור למחוזות אשר מהם הגלו התושבים הראשונים, וכמו שנראה להלן: – ואם כך, בודאי סידר שם השלטון הכובש סדרי-מדינה מתאימים בענינים כספיים וכלכליים או משקיים. ואמנם תעודות אשוריות מוכיחות, שמיד אחרי גלות השבטים, סודרה אדמיניסטרציה חדשה, לפחות בגליל התחתון, אשר בראשה עמדה העיר מגִדו בעמק יזרעאל ⁷). על המתישבים החדשים שבגליל ועל הרכבם הלאומי הגזעי לא נשמע דבר לא מתוך אותן התעודות האשוריות ולא מתוך כתבי הקודש שלנו ⁸).

חקירת שמות המקומות שבגליל תוכל אמנם לקדם את צעדינו בנדון זה. ואף שמות מקומות המופיעים בתעודות מאוחרות מהתקופה, שאנו דנים בה, הרי אחדים מהם חזותם מעידה עליהם שהם מימים הרבה יותר קדומים ובכוחם לגלות לנו דבר מה על הזמן ההוא. כי שמות מקומות קדומים זכרון נצח הם למיסדיהם ולתושביהם גם יחד. מכירים אנו על פיהם שכבות שכבות של חיי תרבות ודתות שונות, שעברו ובטלו מן העולם, כמו אותן ערים עתיקות, שמעדר החופרים מגלה את שרידיהן מתוך שכבות האדמה והעיים שנערמו על גביהן במשך אלפי שנות ההיסטוריה.

את שמו של האליל האשורי סן, אליל הירח, מכירים אנו משמותיהם של אנשים שונים, כגון סנחריב וסנבלט. אבל החשוב ביותר בשבילנו, שאותו השם מופיע גם בשמות מקומות – ודוקא בגליל. מתוך מקורותינו, שעוד נעסוק בהן להלן (פרק רביעי), מכירים אנו עיר לחופו הדרומי-מערבי של ים כנרת, היא סנברי. אין ספק שחלקו הראשון של השם הזה הוא “סן” והוא ניתן לעיר הזאת ע"י המתישבים האשוריים שעבדו את סן, אליל הירח ⁹). ראיה לדבר שמקורותינו יודעים גם על עיר “בית ירח” (בצורה אחרת “אריח”) שהיתה סמוכה לסנברי ונעשתה אי פעם יורשתה. וכמה מעניין הדבר שלא רק בגליל התחתון מופיע אותו השם, אלא אנו פוגשים בו גם בקרבת מעיינות הירדן. אם כן בצפון הגליל העליון, בחרבת סנבוריה על יד נהר דן, הרי שני השמות האלה כעין תעודה היסטורית על התישבות אשורית בדרומה ובצפונה של ארץ הגליל.

אחרי שלטון אשור ובבל באה מלכות פרס ומדי, וגם היא השאירה אחריה זכר בשמות מקומות אחדים בגליל, וכבר העיר אחד החוקרים וציין כמה מהם:¹⁰) כפי דברי הסופר הגאוגרף הרומי פליניוס עמדה בימי חרבן בית שני עיר קטנה בראש הר הכרמל ושמה (Ecbatana¹¹. שם זה לכתחלה אינו אלא שמה של בירת ארץ מָדַי, היא אחמתא. אותו השם מופיע גם בעבר הירדן בקרבת הירמוך

¹²). מה השמות האלה מלמדים אותנו? בלי ספק, שגם פה ושם נתישבו תושבים ממדי, שהעבירו למקום מושבם החדש את שם עיר הבירה שלהם, אשר מתוכה או מקרבתה באו. תופעה זו של העברת שמות ממדינה למדינה רגילה וידועה למדי בארצנו ובארצות ההגירה החדשות, הן בתקופות הקדומות והן כהיום ¹³). והנה דוגמה אחת מהימים שאנו דנים בהם: לא רחוק מחיפה ידוע היום המקום קוסקוס (על יד טבעון). כפי שנוכיח להלן (פרק ששי ב.) אין השם קוסקוס אלא קצורו או גלגולו של השם המלא ארדסקוס (ערדסקוס), ויפה כיוון אחד החוקרים בהכירו בשם הזה את השם הפרסי-הממלכתי “ארטקסא” ¹⁴).

השמות האלה מעידים אפוא על התהוותן של מושבות זרות בארץ הגליל בימי שלטון הכובשים שבאו שמה זה אחרי זה.

השיטה הכלכלית-המשקית של השלטונות האלה היתה האריסות, אשר אנו מכירים אותה כבר מארץ יהודה ועוד נכירנה ביתר בהירות בפרק האחרון של ספרנו זה. נוסף על הדברים שנאמרו כבר על המצב ביהודה ¹⁵), נביא פה פסוקים אלה מתוך זכרונותיו של נחמיה הפחה ביהודה: … “הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתת לאבתינו לאכל את פריה ואת טובה – הנה אנחנו עבדים עליה; ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו בחטאותינו ועל גויתנו משלים ובבהמתנו כרצונם – ובצרה גדלה אנחנו” (נחמיה ט' 36–37). באמת אין לך תיאור יותר מתאים וגם יותר מזעזע של “עבדות” זו שבשיטת האריסות, בשעה שהאיכר יושב על אדמת אבותיו, אבל את תבואתה נותנת היא למלכים ששולטים גם באדמתו, גם בבהמותיו של האכר ואף בגופו הוא. המוציא לפועל את פעולות השלטונות בכוון זה, היה “האריס הגדול”, שהיה ממונה על מדינה שלמה או חלק ממנה. אין שום ספק כי את המשטר הזה הנהיגו מלכי פרס לא ביהודה בלבד, אלא גם בגליל, שאנו עוסקים בו. והרי שם מקום אחד או שנים יוכיחו! בקרבת צפורי ידוע עוד מאות שנים אחרי תקופתנו המקום כפר עריס, שהוא בעצם כמו “כפר אריס”, כלומר “כפר של האריס”, בודאי של האריס הגדול שישב שם על יד בקעת בית נטופה הפוריה. מכירים אנו היטב מתוך מקורותינו השונים את כפר סגנא, הנקרא גם “סכנין” או “סכנית”; והרי אין ספק שהשם הזה מזכיר את ה“סגן” או ה“סוכן” מהפקידים הגבוהים של הממשלה הזרה, שהושיבוהו שם או שנתנו לו את המקום לאחוזה ¹⁶).

§3. כל אלה מעידים אפוא על התהוותן של מושבות זרות בגליל בימי שלטון פרס, אבל אנו משתוקקים לדעת על מצבה של אותה “הפליטה הנשארת” אשר שרדה שם אחרי גלות השבטים. האם נתרבו הנשארים ההם, האם גדל מספרם בדרך הטבע עד כדי קבוץ חשוב והאם היתה אולי גם עליה מארצות הגולה; וקודם כל, האם היו בין האריסים “הקטנים” שעבדו את אדמתם למלך, גם מבני ישראל?

נדמה לי, שאין להטיל ספק באפשרות הזאת, מכיון שזו היתה השיטה הנהוגה והכללית בארץ הכבושה. ואם נשארו שם תושבים, הרי עליהם היה לקבל את עולה של המלכות עם שיטותיה הכלכליות. ושנית: גם שמות מקומות חדשים עבריים, שנוצרו על כל פנים בתקופות שאחרי החרבן יוכיחו, חוץ מההוכחות שהובאו כבר למעלה (סעיף 1), שבגליל היה ישוב עברי אף אחרי הגלות ושהישוב ההוא התרבה ותפס לו מקומות חדשים. הרי שמות כמו צפורים, שוחים בגליל התחתון, גוש חלב בגליל העליון, שהם עברים טהורים ואין להם זכר בכתבי הקודש; או שמות מורכבים במלת “כפר”, כמו כפר חנניה, כפר נחום, כפר נמרה, כפר עוזיה בגליל התחתון; כפר ברעם, כפר בירי, כפר עקביה בגליל העליון. אמנם חדשים השמות האלה ¹⁷), אבל עבריים הם, הרי שהמקומות הנידונים נוסדו או בידי צאצאי הפליטה ההיא או בידי העולים מארצות הגולה, שנתישבו בגליל. במקרא אין אמנם זכר לעליה לגליל, ואין פלא בדבר, שהרי אותן התעודות שנשתמרו בספר עזרא-נחמיה מדברות אך ורק על העליה לארץ יהודה, שהורשתה במיוחד על-ידי מלך פרס – על מנת לבנות את בית ה' בירושלים וליסד שם את מדינת יהודה הקטנה ¹⁸).

אך במקום שדברי המקרא עניים שם דברי חכמים עשירים והרינו למידים מהם פרטים חשובים בנוגע לעליה לגליל:

התורה אומרת על מכירת בתים בעיר מוקפת חומה "והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו – ימים תהיה גאלתו; ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקנה אותו לדרתיו – לא יצא ביובל (ויקרא כ"ה 29 – 30). וכאן המשנה מלמדת ¹⁹): “עיר שגגותיה חומתה ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אינה כבתי ערי חומה. ואלו הן ערי חומה” (הרשימה שלהלן ניתנת על פי שני מקורות: א) במשנתנו; ב) בתורת כהנים) ²⁰).

מנין להם לחכמי המשנה הידיעה הזאת בנוגע לקדמותן של הערים האלה, שמלבד ירושלים אין אף אחת מהן נזכרת בספר יהושע? על השאלה הזאת נותן ר' ישמעאל ברבי יוסי את התשובה: “ולא אלו בלבד, אלא כל שתביא לך במסורת (מאבותיך), שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כל המצוה הזאת נוהגת בה” ³²). “אבותיו” של בעל המאמר הזה הם ר' יוסי – בעל “סדר הדורות” הקדום, ור' חלפתא, תלמידו של רבן גמליאל הזקן; שניהם ידועים כשומרי זכרונות עתיקים בישראל. לפי דרכנו אנו לומדים מדברי ר' ישמעאל ברבי יוסי, שמשנתנו ובכללה רשימת הערים, נשנתה זמן רב לפני ימיו הוא, שהרי המלים “ולא אלו בלבד” מוסבות על רשימת המשנה; ועוד יותר: מתוך הזכרתה של ירושלים יש ללמוד, שעצם הרשימה סודרה עוד לפני חרבן בית שני, שהרי אחרי החרבן לא היה עוד ישוב יהודי בעיר הקדושה. כמו כן אפשר להוכיח, שגם בשאר הערים הנזכרות ברשימתנו היה ישוב יהודי בימי בית שני ויש ביניהן שנתישבו מיד אחרי העליה מגלות בבל ³³).

היתה אפוא מסורת קדומה בידי חכמים על היות הערים האלה “מוקפות חומה מימות יהושע בן נון” – מסורת שמתאשרת במקרים אחדים גם ממקורות קדמונים ³⁴) –; אבל עדיין נשאלת השאלה: אם יש תוקף לאותה ההלכה גם בנוגע לשאר הערים שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון, למה מנו חכמים רק את אלו שבמשנתנו? – ושוב עלינו לשמוע את דברי אותו החכם, ר' ישמעאל ברבי יוסי: “לא מנו אלא אלו, שקדשום כשעלו בני הגולה”, או בלשון אחרת: וכשעלו מן הגולה מצאו אלו שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון וקדשום" ³⁵). הדברים האלה מכילים הודעה חשובה (מבלי לדבר במקום זה על “יהודה” ועל “עבר הירדן”) על ההתישבות בגליל בתקופת העליה מן הגולה; יתר על כן, דברי המשנה ורשימת המקומות אומרים לנו, שראשית התישבות אבותינו בגליל היתה בצפורים ובעיר לא-רחוקה ממנה ביודפת בגליל התחתון, ובגליל העליון: בגוש חלב ובגמלא הקרובה לגבולו של הגליל בצד צפון. יש להניח שלא בערים האלה בלבד, אלא גם בכפרים הסמוכים להם נתישבו אבותינו “בני הגולה”. את הערים הקיפו חומה ו“קידשו” אותן – תקנה מובנת מאליה, שהרי על המתישבים החדשים היה להתבצר בפני התנפלויות בחבלים לא מיושבים או מיושבים זרים בחלקם; כמו כן רצו בוני החומה, שהתושבים ייהנו מההקלה בדבר שנת היובל, אשר זיכתה להם התורה בערים מוקפות חומה אלה, שהיו קיימות עוד בימי הכבוש הקדום, בימי יהושע בן נון. הערים המוקפות האלה לא היו בתחלה גדולות כלל וכלל, אלא כפי דברי משנתנו רק “שלש חצרות של שני-שני בתים”, כלומר סך הכל של ששה בתים. אבל מהן התחיל חדוש הישוב היהודי אשר בגליל – וכמו שנכיר את הדברים בפרקים הבאים.

אם הדברים “כשעלו בני הגולה”, “כשעלו מן הגולה” מציינים את ימי העליה מגלות בבל על פי רשיון כורש מלך פרס, או גם ימים קצת יותר מאוחרים, – אין לדעת מחוסר תעודות; אבל מסתבר, שכמו שקבלו בני הגולה רשיון להתישב ביהודה, כן ניתנה רשות להתישבות גם בעבר הירדן וגם בגליל. משפחת ר' יוסי, שבה נשתמרה המסורת על קדושת בתי ערי חומה, היתה משפחה בבלית, כלומר שעלתה לארץ מבבל לארץ ישראל ³⁶) וישבה בצפורי; היא נתייחסה על בני יונדב בן רכב, שאנו מכירים אותם ואת פעולותיהם הן מימי בית ראשון והן מימי הבית השני ³⁷).

§4. שרשי ההתישבות היהודית החדשה בימי בית שני בגליל, מעורים אפוא בעליה הגדולה מארצות הגלות בימי מלכי הפרסים. הישוב ההוא יחד עם הנשארים מימי גלות אשור, ירו את היסודות לחיים היהודיים בגליל, וחיים אלו התפתחו במאות הבאות. אך לצערנו אין לעת עתה שום מקור ספרותי והסטורי בידינו שיכול היה לזרוע אור ולו אף אור כהה על מצבו של הישוב היהודי בארץ הגליל במשך מאות בשנים, מ“עליתם של בני הגולה” ועד ימי החשמונאים. בינתיים חלו שנויים כבירים בכל הארץ, ובכללה גם בגליל. אחרי אלכסנדר מוקדון (332) שלטו מלכי בית תלמי המצריים (בשנת 320 ואילך). הם יסדו ערים הליניסטיות בגליל: את Ptolemais (היא עכו) במערב, את Paneas במקום דן שעל יד מעיינות הירדן ואת Philoteria לחופו הדרומי-מערבי של ים כנרת. הם השליטו בגליל את שיטת האריסות הגדולה כמו שעשו ביהודה ובעבר-הירדן, ובארכיון שנשתמר מזֶינוֹן, נזכר הגליל ונזכרים מקומות אחדים גליליים בפירוש ³⁸), אבל על תושבים, ובפרט על תושבים יהודים לא נשמע דבר. ובכל זאת אין לחשוב כלל וכלל, שהישוב לא היה קיים ולא היה מתפתח, שהרי בתחלת ימי החשמונאים אנו פוגשים בגליל בשורה שלמה של ערים ועיירות יהודיות, הקשורות במשחררי ארץ יהודה מעולה של מלכות יון. והרי ברור, שאותן ערים ועיירות לא נוסדו בשנים המועטות, שקדמו למלחמות החשמונאים, אלא היו קיימות משך דורות שלמים לפני כן. רדיפות מלכי הסוריים ששלטו בארץ משנת 198 ואילך, ערערו בודאי את יסודותיהן עד שבאו החשמונאים והושיעון ולבסוף גם הכניסו את הגליל – כמו את עבר הירדן – לתוך מדינתם, כאחת משלש ה“ארצות” של ארץ ישראל ³⁹)

 

פרק שני: בימי החשמונאים    🔗

א. ערי ישראל בתחלת מלחמת החירות    🔗

§1. עוד חגגו את חנוכת הבית (בשנת 162) בירושלים, והנה שליחים באים מן הגליל ומודיעים, שאנשי עכו, צור וצידון וכל גלילות הגויים התחברו נגד היהודים להכריתם.

על פי ההודעה הזאת נמסרו לשמעון, אחי יהודה המכבי, שלושת אלפים איש לצבא, ועליו היה ללכת עם החיל הזה אל הגליל. הוא עבר שמה ונלחם בנכרים עד שניצח אותם ורדף אותם עד שערי עכו. אחרי כן לקח את היהודים שבגליל ושבפלך נַרְבָּתָה (דרומה-מערבה מהגליל, לחוף הים) עם נשיהם וטפם וכל רכושם ויעבירם בשמחה רבה ארצה יהודה – זהו תוכן ההודעה אשר אנו קוראים בספר בית חשמונאים (א' ה' 14 ואילך) על אודות הצלתם של יהודי הגליל באותם הימים.

הביטויים שבהודעה הזאת לקוחים בחלקם מכתבי הקודש ⁴⁰). – כך היא דרכו של מחבר הספר ההוא –. ובכל זאת אין להטיל ספק באמיתות עצם הענין, ובפרט מפני שהמספר מזכיר גם את היהודים שבנרבתה – מחוז שלא נודע עד הימים ההם ממקור אחר ⁴¹): הדברים נשאבו אפוא ממקור מוסמך.

באמת, מלבד ספר בית החשמונאים אין בידינו שום מקור היסטורי אחר על אודות המלחמות ההן בגליל, ואף ההיסטוריון של ימי בית שני, יוסף בן מתיתיהו, שאב את דבריו על המאורעות ההם, מספר בית חשמונאים, ובמקרה הזה הוסיף או פירש, ששמעון לקח את היהודים שהציל מהשביה ⁴²) ויעבירם לארץ יהודה. נראה שלא יתכן לדעתו, כי כל אנשי הגליל, שמספרם היה גדול, העברו ליהודה, לכן הרשה לעצמו לתת את הפירוש הזה ולתקן את התקון הזה. ואמנם מובן מאליו, שלא את כל יושבי הגליל ונרבתה העביר שמעון ממקומותיהם, אלא רק את השרויים בסכנה מפני התנפלויות הנכרים. וכי מה צורך היה לעקור ממקומם תושבי אזורים בטוחים, ששום סכנה לא היתה צפויה להם? והרי עוד מעט ונראה, שהיו ישובים לא רק בסביבות עכו, צור וצידון, אלא גם במזרחו ובדרומו של הגליל, במקומות שידי הנכרים לא יכלו לנגוע בהם לרעה.

כאמור, מלבד ספר בית חשמונאים אין בידינו מקורות היסטוריים על מעשי הימים ההם בגליל; אבל פיוט אחד מימי הביניים, – אשר מחברו הניח ביסוד דבריו את קורות ימי חנוכה על פי מדרשים וספורי אגדה שונים, – מזכיר בקצור גם את מלחמות החשמונאים אשר בגליל; וכך הוא אומר: “…מכבי יהודה, גבורה השניס ⁴³), במואסת כל עץ ⁴⁴) הדקיר המזנה ⁴⁵), מעכו לנמרים רדף המחנה, מחצם וכלם…”⁴⁶).

בודאי לא מלבו בדא הפייטן –, או כותב המדרש, אשר ממנו למד –, את הדברים האלה; כי מאין לו השם נמרים (אשר נודע לנו רק מאגדה מסוף ימי הבית) בהמשך זה? הצורה “נמרים” קדומה היא ⁴⁷) כלפי הצורה המאוחרת “כפר נמרה”⁴⁸ ) הוא הכפר נמרין של ימינו, היושב במורד ההר על יד הדרך המובילה מים מכנרת לעכו, בשוליה של בקעת בית נטופה מצד דרום-מזרח. –אמנם המדרש הפרוזאי, ששימש מקור לפייטן לא נתגלה עדיין ⁴⁹), לכן אין לדעת לפי שעה, מה ענין נמרים למלחמה זו; מסתבר שיש לתקן את הדברים "מנמרים לעכו רדף המחנה", כדי להתאימם להודעת ספר בית חשמונאים, המספרת על נצחונו של שמעון, אשר רדף את מחנה האויב “עד שערי עכו”. אילו היתה ההנחה הזאת בטוחה, היינו לומדים מדברי הפיוט, שבתחלה חדרו הנכרים מסביבות עכו עד נמרים שבמזרח הגליל, עד שבאו החשמונאים והצילו את היהודים תושבי המקום והדפו את הזרים משם, עד עירם שעל חוף הים במערב.

ועוד השערה אחת: דרומה-מזרחה מעכו, סמוך לעמק יזרעאל עמדה בימי הבית השני ועוד מאות שנים אחרי חרבנו העיירה סימוניה. כפי המסורה, שבידי חכמי התלמוד ⁵⁰), עמדה העיירה הזאת במקום העיר הקדומה הכנענית שִמרון (יהושע י"ט 15) שבנחלת שבט זבולון. חקירות במקום הוכיחו את נכוחות המסורה הזאת ⁵¹). במקום השם “שמרון” כתבו כבר מתרגמי התרגום היווני את השם Σιμωνια; ובכן שינו ביום מן הימים שמה הקדום של העיר וקראוה בשם מחודש “שמעון”, או ביתר דיוק שמעוניה כמו שנמצא שם זה בברייתא אחת עתיקה ⁵²). – אולי לא נטעה בחשבנו, ששנוי-שם זה בא לרגלי נצחונותיו של שמעון החשמונאי בגליל התחתון; יושבי המקום רצו להביע, על ידי שנוי שם מקומם, את תודתם למושיעם בעת צרה ⁵³). אנו עומדים בתקופה ההלניסטית, אשר בה היה רגיל מאד לקרוא למקומות על שם מלכים ומצביאים, – דבר שנמצא את דוגמתו בארצנו הן בין הנכרים, הן בין היהודים. ולא עוד, אלא שמצאנו מקומות, שנשתנה שמם דוקא לכבודם של מלכי בית חשמונאים ⁵⁴). להלן עוד נראה, שחיבה יתירה נודעה מאנשי הגליל לנשיאי בית חשמונאי.

§2. אם הדברים שבהערותינו האחרונות על מקומות יהודים בתחלת ימי החשמונאים – עדיין בגדר של רמזים הם, הרי במקום אחד סמוך לים כנרת ובעמק יזרעאל יכולים אנו למצוא את עקבות הישוב היהודי בימים ההם בבטחון גמור.

במקור העיקרי שלנו (ח"א ט' 1 – 2) מסופר על עליתו של בכחידס שר הצבא הסורי אל ארץ יהודה. הוא נסע עם חילו לגלגלה ויחן אצל μεσσαλωθ אשר בארבל. חייליו כבשו אותה והרגו שם אנשים במספר רב. – ארבל (או ארבאל) זו ידועה לנו כמקום מולדתו של נתאי הארבלי ⁵⁵), אחר מבני ה“זוגות” שעמדו בראש בית הדין הגדול בירושלים, בן דורם של החשמונאים. המקום עמד מערבה מים כנרת במקום שרידי הכפר הערבי אִרבִיד (ארביל). שתי הנקודות הנזכרות בהודעתנו עמדו על ידה. יש מי שרוצה לשנות ולקרא במקום “גלגלה” – “גלילה”⁵⁶). לדעתו רוצה המספר לומר, שבכחידס נסע הגלילה עם חילו; – אולם בודאי אין לקבל את התקון המעוות הזה, כי שום מעתיק לא היה כותב במקום השם הרגיל “גלילה” את השם הנדיר “גלגלה”; ולא עוד אלא שאפשר להוכיח את קיומו של מקום בשם בית גלגל (גלגלה) בימי בית שני. משנה קדומה מדברת על “שבילי בית גלגל”, דרכים שהן במובן מה רשות היחיד, אף על פי שרבים בוקעים בהן, מפני שהן צרות, עולם ויורדות " ואין העבד יכול ליטול סאה של חטין וירוץ לפני הסרדיוט“⁵⁷) (שר או פקיד הצבא). חושבני ש”שבילי" בית גלגל הם הם ה־μεσσαλωθ כלומר ה“מסילות”, הדרכים המתפתלות בגובה, הנזכרות בספור ההיסטורי של ס' בית חשמונאים. הסביבה הזאת של ארבל נזכרת גם בימים יותר מאוחרים בקשר עם ימי מלחמה ומרד ובפרט ידועות לנו “המערות”⁵⁸) שעל יד ארבל, שלבסוף שימשו גם מקום ישוב אחרי חרבן בית שני. – נמצאנו למדים, שבקרבת ים כנרת היה ישוב יהודי בארבל כבר בימי החשמונאים. מחוסר מקורות בני התקופה הזאת אין בידינו לקבוע את שמותיהן של יתר המושבות, אבל ידוע, שבמשך זמן של 150 שנה אחרי המאורעות האלה היה רב מספר העיירות והכפרים בסביבות ים כנרת, בעיקר מערבה ממנו, בשטח שבין ארבל, נמרים ועד תחום עכו ועד סימוניה. ואפשר להניח שכמה מהם נוסדו בתקופה שקדמה לחשמונאים וכבר שמענו על ראשית התישבותם של אבותינו בתקופת העליה מהגולה (לעיל) בצפורי וביודפת. אף הן עומדות בשטח הנזכר.

גם בעמק יזרעאל נוכל למצוא את עקבות הישוב היהודי בתקופת החשמונאים. ובזה אין בדעתנו להביא ראיות לכך מספר יהודית, אשר בגנוזים, המזכיר כמה ערים שמקומן – כפי תיאור הרקע ההיסטורי של אותו הספר – בעמק יזרעאל ⁵⁹). כי בקורת ההודעות הטופוגרפיות של הספר ההוא מלמדת אותנו, שאין לסמוך על ההודעות ההן כלל, מפני שאין לפנינו ספור היסטורי כל עיקר, אלא אגדה יפה; ולא הזכרת המעשים והשמות העיקר בעיני המספר, אלא הלקח הדתי-המוסרי והלאומי, שהוא רוצה להטיף לבני דורו ⁶⁰) על עזרת ה' לעבדיו. – עיקר מקורותינו לקביעת מקומות הישוב בעמק יזרעאל הם שוב ספר בית חשמונאים מצד אחד והלכות עתיקות שבמשנה מצד אחר.

בספר ההוא (ט' 53 – 59) מסופר על מותו הטרגי של יונתן (בשנת 143). הוא נסע עם חיל גדול לבית שאן שבמזרחו של עמק יזרעאל. טריפון הסורי יודע להרגיע את רוחו של בן החשמונאי לבל יחשוד בו כאויב ואף מזמינו לבוא אליו לעכו. יונתן נפתה ושולח את חילו לארץ יהודה ולוקח אליו אלף איש בלבד ואלפים הוא משאיר בגליל. אמנם מיד אחרי בואו לעכו, נהרגו חייליו והוא לוקח בשבי. אחרי כן שולח טריפון חיילים אל הגליל ואל הבקעה הגדולה ⁶¹) (היא בקעת יזרעאל, או עמק יזרעאל) שיהרגו שם את כל אשר עזרו ליונתן. הם עמדו על נפשם בגבורה.

אם אפשר היה ליונתן להשאיר אלפים איש מאנשי צבאו בגליל, הרי אין ספק, שהוא הושיבם בישובים יהודיים, כי בסביבה נכריה מלאה שנאה ליהודים ולנשיאם אי אפשר היה לעשות כזאת. הרי זה מאשר את מה שמצאנו ברמזים שונים ובהודעות ברורות על קיום ישוב יהודי בגליל בימי החשמונאים, ובעיקר רואים אנו מתוך ההודעה שלמעלה, שגם בעמק יזרעאל היו מושבות יהודיות, שהרי גם שם התנפלו חיילי טריפון על אנשי יונתן ועל העומדים לצדו. להלן נכיר את מושבות ישראל במערב העמק. אימתי הוקמו אותן המושבות? על שאלה זו לא נוכל לתת תשובה מספקת מפני שמקורותינו עניים במקום זה. אולי עוד בימי הפרסים – שלמלכיהם היו אחוזות בעמק יזרעאל – התחילו גם יהודים להתישב שם כאריסים. על כל פנים עלינו להסיק מסקנות מן ההווה על מה שעבר: אם בימי החשמונאים אנו מוצאים ישובים בעמק, הרי לא נוסדו הללו באותם הימים מלאי תרועת מלחמה, אלא היו קיימים לפחות דורות אחדים לפניהם. אנו רואים תוצאות של התפתחות ישובית, אבל אין בידינו לצייר בדיוק את הקו המוליך אליהן.

על היות ישוב יהודי גם במערב הגליל ובדרום מערבו אנו למדים גם ממקום אחר: דמטריוס הסורי הבטיח ליונתן בתוך שאר הבטחותיו, לתת את עכו ותחומה לבית המקדש שבירושלים, כדי לספק משם את צרכי עבודת המקדש ⁶²). בודאי רצה הנשיא מבית החשמונאים, שהיה גם כהן גדול, להשיג את התחום ההוא ולהכניסו לתוך גבולות ארץ ישראל והמלך הסורי הבטיחו להשביע את רצונו. מתוך משא ומתן זה אנו לומדים, שבאותו התחום הגובל בגליל היו תושבים יהודים, כי בלעדיהם אין להבין כלל הבטחה או בקשה כזאת. ועוד: אי אפשר להכין את צרכי בית המקדש ובפרט יין ושמן למזבח, במקום שתושביו אינם יהודים שומרי מצוה בקדושה ובטהרה. מתוך דברי ההלכה נכיר עוד בין המקומות שסיפקו את צרכי המקדש – את כפר סיגנה שבין הרי הגליל ואת עפריים (חפריים) אשר בבקעת יזרעאל – לפנים בתחום עכו, אחרי כן בגליל התחתון.

§3. מה שלא הצליחו להשיג בימי דמטריוס, עלה בידי החשמונאים אחרי כן. אחרי מות אלכסנדר בַּלַס עמד יונתן לצד בנו, הוא אנטיוכוס הששי. זה הראה לו את חסדיו במקרים שונים, ובתוך השאר: הוא מינה את אחיו, שמעון, סטרטיגוס ממלכתי מסולמה של צור ועד גבול מצרים ⁶³).

ההודעה הזאת מקבלת את הארתה הנכונה ⁶⁴) על ידי המסורת המשנית בדבר “תחומי ארץ ישראל”, והודעת ספר בית חשמונאים מעמידה את המסורה ההיא באור הבקורת ההיסטורית הנכונה. ומה היא המסורת ההיא? חכמינו מדברים במקומות שונים בהלכה על “כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב ⁶⁵)” בצפון ועד “נחל מצרים” בדרום ⁶⁶). סמוך לכזיב מתחילה סולמה של צור ⁶⁷); אם כן המסורת המשנית שוה ממש להודעה, שבספר בית חשמונאים, שהרי בשתיהן נזכרים אותם המקומות. המשנה אינה מדברת על “כיבוש”, כי אם על “חזקה”, כלומר על הדגשת זכות מסויימת, שעל פיה דורש ישראל את מילוי דרישותיו. הלא כל השטח הזה שייך אל הארץ אשר נשבע ה' לאבות האומה ⁶⁸), ומכיון שבאותו השטח שבין סולמה של צור-כזיב ונחל מצרים יש ישוב יהודי, הרי מן הדין שיסופח לארץ ישראל.

והנה לרגל מנויו של שמעון, נספח חבל ארץ זה אל הארץ ועל ידי כן הוכנס לתחומים אשר כל מצוות התורה – לרבות התלויות בארץ – נוהגות בהם: ארצו טהורה, ואף כהנים שחיים על טהרת הקדש יכולים להתישב שם; מצוות השנה השביעית, התרומות והמעשרות והחלה – כולן נוהגות בו; כל זאת אפשר ללמוד מתוך ההמשך, אשר בו הובאה אותה המסורת במקורות ההלכה. ואל יטעה אותנו הבטוי “שהחזיקו עולי בבל” המקום “בני החשמונאים”, מפני שלפי השקפת ההלכה עצם תקופת החזקה התחילה מיד כשעלו בני הגולה מבבל ולא נסתיימה תקופת העליה עד ביצורה של המדינה היהודית העומדת ברשות עצמה בימי החשמונאים ⁶⁹). יעודי נביאי ישראל על תקופה מזהירה לעתיד התחילו רק באותם הימים להתאמת ולהתגשם בחיי העם.

§4. מעטות מאד ידיעותינו גם מימי החשמונאים המאוחרים על ארץ הגליל. עלינו להביא במקום הראשון אותם הדברים, אשר בהם מודיע יוספוס, כי יוחנן הכהן הגדול שלח את בנו הצעיר, אלכסנדר יניי אל הגליל, כדי לחנך אותו במקום שנולד ⁷⁰). מדבריו נלמד עובדה חשובה, שכבר בימי יוחנן כהן גדול היו אנשים בגליל אשר ידעו לחנך את בנו הצעיר של הכהן הגדול והנשיא וללמדו תורת ישראל, – כלומר שהיו שם כבר בימיו תלמידי חכמים. אמנם דבר זה אינו מפתיע כלל, אחרי שאנו מכירים את נתאי הארבלי, אשר היה אחד מראשי חכמי ישראל בירושלים, ואם הוא השיג בידיעת התורה שבידו, מקום כה מכובד, הרי בודאי לה היה הוא היחידי שעסק בתורה בארץ מולדתו, אלא למד שם אצל חכמים, אשר ישבו שם מזמן או שבאו שמה להתישב בה, ואלה בודאי לימדו גם אחרים מבני הגליל. ואם כך הדבר הרי אפשר ואפשר מאד, שעשרות שנים אחדות אחרי ימיו לא היה הגליל חסר תלמידי חכמים, כמו שרגילים חוקרים מבני אומות העולם לתארו. אמנם נכון, שמפני עניותם של מקורותינו על תקופה זו בתולדות חכמי ישראל, לא נוכל לקרא את כל חכמי הגליל בשם. מכל מקום נראה, שאחד מהם ידוע גם בשמו וגם בשם עירו, הוא שמעון איש קטרון, או כפי גרסה אחרת: שמעיה איש כפר קטרון. הוא נזכר במדרש חכמים קדום יחד עם שמעיה ואבטליון, רבותיו של הלל הזקן, ומסתבר שבן דורם היה. מקום מולדתו או מושבו היה על כל פנים, בגליל התחתון, בנחלת שבט זבולון (שופטים א' 30) ולפי דעתו של אחד מחכמי התלמוד עמד המקום הקדום קטרון במקום צפורי המאוחרת, או סמוך לה.

יוסף בן מתתיה אינו מזכיר בשם את העיר, אשר שמה נשלח בן הכהן הגדול להתחנך, אבל מתוך הודעה אחרת נוכל לשער, מה הם החבלים, שבהם היה ישוב יהודי חשוב באותם הימים ושהיו קשורים במשפחת הכהנים הגדולים מבית החשמונאים.

אלכסנדר יַנַי נלחם בשנת 130 בערך, בתלמי לתורוס בסביבות עכו. עוד לפני ההתנגשות במלחמה, צר תלמי על עיר אחת בגליל, אשר יוסף קוראה על פי המקור, שממנו למד את הדברים, בשם Ασωχις תלמי לכד את העיר ביום השבת ולקח בשבי כעשרת אלפים נפש ושב אל עירו בשלל רב ⁷¹). מכיון שההודעה מדגישה, שההתנפלות היתה ביום השבת, אין ספק שהעיר הנזכרת של יהודים היתה, ומתוך מספרם הגדול של השבויים (אף אם נאמר שהמספר מוגזם) יוצא שלא עיירה קטנה היתה.

באמת ידועה לנו העיר הזאת מתקופה מאוחרת יותר ובעיקר מימי המלחמה הגדולה ברומי כאחת הערים החשובות בגליל התחתון. בימים ההם היא נזכרת תכופות בשמה היוני ואף בשמה העברי: שׁוֹחִים (גם בצורות: שוֹחִין, שיחין). עיר זו נמצאה במערבה של בקעת בית נְטוֹפה. השם הקדום נכחד מהארץ, אבל אחד התלים באותה סביבה (אולי חרבת א-לוֹן) מציין את מקומה ⁷²).

אחרי שנת 70, כלומר אחרי חורבן הבית, היו אחוזותיו של אגריפס השני בסביבות העיר הזאת ואפוטרופסו ישב שם ⁷³). נראה, שמלכי בית הירודֶס קבלו את המקום ואת שדותיו כיורשי בית החשמונאים מאת המלכות הזרה.

תלמי לתוּרוֹס פנה מִשוחים-אסוחיס אל העיר צפורי, אבל שם הוכה והוכרח לשוב לעכו ⁷⁴). גם פה אין ספק, שתושבי העיר אשר בהם נלחם, יהודים היו; ומן העובדה, שהמתנפל עליהם הוכה ונדחף יש ללמוד, שמספר תושבי העיר לא מעט היה. אנו מכירים את קדמות מוצאם של תושבי העיר הזאת עוד מימי עליתם של בני הגולה (למעלה עמ' 8–6) ובעיקר מכירים אנו את צפורי כעירו הראשית של הגליל ⁷⁵). יש לחשוב שעמדתה זו היתה לה כבר בימי החשמונאים, אשר הנהיגו בלי ספק סדרי-מדינה נכונים בארצותיהם.

על כל פנים נוכל לקבוע כי שוחים וצפורי היו הערים החשובות ביותר בגליל התחתון בתקופתנו, ואליהן נספחו כמה כפרים ועיירות, שמקורותינו מכנים אותן “חברותיה” של העיר הגדולה.

הנה כי כן מצאנו בנפות שונות של הגליל מקומות ישוב יהודיים בתקופת החשמונאים. בודאי אין לחשוב, שכולם נוסדו ונתישבו במשך שנים מועטות – למשל בימי שלטונו של יוחנן כהן גדול. אמנם אין ספק שביסוס השלטון בידי נשיאי בית החשמונאים ומלכיו הוסיף הרבה לטובת הישוב שבגליל והתרבותו, אבל את היסודות לא הם ירו; הללו היו קיימים, כאמור מימי העליה מבבל, מאות שנים לפני כן, על מספרו של הישוב הקדום ההוא אין מקורותינו מודיעים דבר, וכמו שבכלל אין ההיסטוריונים הקדמונים עוסקים בסטטיסטיקה. מכן מקום, מי שרוצה ללמוד מתוך ההודעה של ספר חשמונאים, אשר עליה דברנו למעלה, שהישוב הגלילי היהודי היה מעוט קטן, רק כעין “גולה” קטנה בין המון הנכרים ⁷⁶), אינו אלא טועה או – מסלף את העובדות, המובאות ומוכחות למעלה.

§5. על פי הדברים האמורים נוכל לדון כעת על נכונותה של הרצאת הדברים אשר אנו מוצאים אצל היסטוריונים נכרים, הרוצים להכניס ללב הקוראים שהחשמונאים עשו מדינה “מיוהדת” או “מגויירת” מ“גליל הגוים”, בהכריחם את האוכלוסין הנכרים לקבל עליהם את היהדות ואת תורתה.

כבר ראינו שהבטוי “גליל הגוים” אינו, אלא כינוי מליצי לקוח מתוך נבואת ישעיה ולמעשה בודאי לא נקרא אז הגליל בשם זה. כמו כן, אין שום יסוד לסברת Schurer, “שיוחנן הירקנוס לא עבר דרך כבושיו את גבולות ארץ שומרון ושעד סוף ימי ממשלתו לא היתה לו דריסת רגל בגליל”⁷⁷). נכון שיוחנן לא היה עוד אדוני כל ארץ הגליל, אך ברור שהוא ואחיו החשמונאים לא עסקו כלל בגיורה של המדינה הזאת, ואף לא היה שום צורך בכך. והרי עוד לפני ימי החנוכה (165) היו שם ישובים יהודים ⁷⁸) בסביבות בקעת בית נטופה, ים כנרת, עמק יזרעאל ובתחום עכו; ואף בגליל העליון היו נקודות יהודיות – כמו שנראה עוד להלן, אלא שעל הגבולות ישבו תושבים נכרים מבין הכנענים והם הציקו להם לישראל.

למעלה הזכרנו את ההודעה על חנוכו של יניי בגליל, מובן שגם החוקר הנכרי ההוא מכיר את ההודעה הזאת, הסותרת את השקפתו על אודות טיבו של הגליל. אבל הנה מה הוא אומר: “אולי רצה הכותב לומר בזה, שבדעתו של הירקנוס היה לחנך את בנו – מחוץ לארץ”⁷⁹). אבל פירוש זה אין לו שחר, שהרי מעולם לא היה הגליל כחוץ לארץ בעיני יושבי יהודה. הן הגליל נזכר בהלכה הקדומה בכל מקום יחד עם יהודה ועבר הירדן כאחת משלש ארצותיה של הארץ ⁸⁰). וחוץ מזה: אין לחשוב כלל וכלל, שהכהן הגדל שלח את בנו אל מחוץ לארץ הקדושה, לקבל שם את חנוכו. ואף לו נקבל את הדעה, שכוונתו היתה להרחיקו מהיות מלך אחריו (מה שלא נאמר כלל במקורות), בודאי אין לקבל את דעת Schurer שפרשת חנוכו של יניי בגליל “חשודה” היא (“מפני ההמשך, אשר בו היא שלובה”). כל זאת אינה, אלא השערה בעלמא – ודעה קדומה, שאין לסמוך עליה כלל וכלל.

אותו חוקר מדגיש עוד דבר אחד: “כמעט אין להטיל ספק בדבר – כך הוא אומר – שהתגיירותו של הגליל מעשה אריסטובולוס הראשון ⁸¹) היא”, שיצאה לפועל בימי שלטונו, בשנת 103 – 104.

את הדבר הזה הסיק מתוך הודעתו של סטרַבּוֹן על מלחמות אריסטובולוס בַּיְטוּרים שכבשם והכריחם לקבל עליהם את מצוות התורה.

מתוך המקורות אנו יודעים, שהיטורים ⁸²) ישבו בהרי הלבנון ושמדינתם השתרעה עד לים סומכי. ואולם החוקר ההוא לא כן סובר, אלא אומר, שמדינתם השתרעה מן ההכרח עד גבול המדינה היהודית, כלומר: בתוך מדינת היטורים נכלל גם הגליל אם בחלקו אם ברובו, כי בלעדי כן לא היה אפשר לאריסטובלוס לחדור אל ארצם, שהרי “עד כמה שידוע לנו” לא עבר יוחנן הירקנוס בדרך כבושיו את גבולות ארץ שומרון ולא חדר לתוך הגליל, “חדירה נִכֶּרֶת” ומכיון שסטרבון אינו אומר, שאריסטובלוס כבש את כל ארץ היטורים, אלא רק חלק ממנה לקח לו, הרי אין החלק הזה אלא – ארץ הגליל ואת החלק הזה “גייר” אריסטובלוס. זה הוא תוכן דבריו.

אמנם עיון נכון בדברי סטרבון – המובאים גם על ידי יוסף בן מתתיהו ⁸³ )– לא יביא אותנו כלל לידי מסקנות אלה. קודם כל: הם אינם מזכירים כלל את הגליל, אלא רק ארץ היטורים, מסיבה פשוטה: מפני שלא היה שום צורך לכבוש את הגליל, שהיה מזמן בידי החשמונאים, שחדרו לארץ היטורים דרך מושבות הגליל היהודיות; וכן אין שום רמז ל“התגיירותו של הגליל” וכל הדברים נקלטו פשוט מן האויר ⁸⁴).

עד כמה שהיתה ההתגיירות למשל ביטוּר שטחית, ידוע לנו מתוך דברי חז"ל. הנה ר' נחמיה, שחי באמצע המאה השניה, אומר: מי שנתגייר לשום שולחן מלכים – אינו גר ⁸⁵) הכוונה לגרים אשר נתגיירו מבין האדומים והיטורים על פי הבטחת מלכי בית חשמונאי, או לאלה שהתקרבו אל מלכי בית הירודס – לשבת על שולחנם של מלכים; כל אלה קבלו את היהדות רק מן הפה ולחוץ ובלבם היו מושרשים באליליות. ר' נחמיה עוד הכיר את צאצאיהם, והרי הוא וחבריו מבין החכמים אינם רואים אותם כיהודים גמורים; ואיך יעלה על הדעת, שעל ידי הכפיה של אריסטובלוס במשך שנה אחת היה אפשר ליהד את כל עם היטורים ויחד אתם גם את תושבי הגליל!

ועוד דבר: חכמינו אינם מתבישים להודות ולהודיע, שתושבי מדינה פלונית הם גרים ועל כן הם טועים בדברי תורה ובקיום מצוותיה ⁸⁶); גם אינם מחפים על האמת, אם אחד מחכמי ישראל מבני גרים ⁸⁷) היה. אבל בשום מקום אין אנו מוצאים אף רמז קל לדבר, שיושבי הגליל מבני גרים היו. אמנם שמענו על אנשי הגליל שהיו מקילים בנדרים ⁸⁸) ורבן יוחנן בן זכאי אומר מתוך כעסו, שהגליל “שונא” את התורה ⁸⁹), אבל בשום מקום לא נאמר, שדברים אלה באו מתוך התגיירותם או התגיירות אבותיהם בזמן מן הזמנים. כל זאת ראיה לדבר, שיושבי הגליל באמת לא גרים היו, אלא יהודים מבטן ומלידה ⁹⁰).

חשיבות גדולה נודעה לגליל וליושביו היהודים במלחמה נגד רומי ואחרי חורבן הבית, כאשר נסו שמה פליטי ארץ יהודה, ולא עוד אלא שאחרי חורבן ביתר, היה הגליל הארץ היהודית המובהקת – ואי אפשר היה להבין השתלשלות היסטורית זאת אלו היו תושבי הגליל – ואפילו חלק ניכר מהם – צאצאי גרים שקבלו עליהם את עול התורה מתוך כפיה. גרים בודדים בודאי נמצאו שם – אך הישוב כולו היה יהודי, שם, כמו בארץ יהודה.

בתקופה הארוכה בתולדות ארץ-ישראל – המתחילה בימי העליה מבבל ונמשכת עד ימי מלחמות החשמונאים – קרו בלי ספק כמה מאורעות חשובים, אשר עליהם אין בידינו הודעות היסטוריות. אחד מהם היה – כפי שיוצא מתוך העובדות המתגלות לפני עינינו במלוא הקיפן בימי החשמונאים – יישובם של מחוזות אחדים מחוץ לגבולות ארץ יהודה, ובתוכם של הגליל. בשעה שארץ הגליל מופיעה לפנינו בימי החשמונאים, אנו מוצאים בה ישוב יהודי חשוב בכמותו ובערכו הדתי והלאומי; זוהי מסקנת חקירתנו בענין זה שכדאי היה לקבעה, כדי להראות, עד כמה אין יסוד לאותן ההנחות, של חכמי אומות העולם, הנובעות מתוך הדעה הקדומה כי אי-אפשר שארץ הגליל – “ערש הנצרות”, היתה ארץ יהודית ברוב בנינה וברוב מנינה ⁹¹). העובדות מכחישות את הדעה הקדומה ההיא.

ב. הגליל לאור ההלכה הקדומה    🔗

§1. המסקנות שהסקנו בנוגע לישוב היהודי בגליל, בימים שקדמו לחשמונאים ובעשרות השנים הראשונות לשלטון בני מתתיהו, מקבלות את אשורן ואת השלמתן מפי הלכות אחדות, קדומות:

אחד מגאוני בבל נשאל ⁹²):

“למה אנו עושין שמונת ימי חנוכה… ומה טעם יש לשמונה לילות ולא הספיקו ממנו פחות או יותר?”

– מפני שהשמנים באים מחלקו של אשר כדכתיב: וטובל בשמן רגלו (דברים ל"ג 24), ומקום היה לו שנקרא תקוע, כדאמרין: תקוע אלפא לשמן (משנת מנחות ט' (ח') ג'), שממנו השמנים יוצאים, ומשם עד ירושלים היה מהלך שמונה ימים בין הליכה וחזרה⁹³… ולפיכך המתין עד שיביאו משם שמן טהור, וזהו שנעשה להם נס לשמונה ימים.

חשובה היא תשובה זו, כי בשום מקום בתלמוד לא מצאנו, שמדת הדרך מירושלים עד תקוע, הלוך וחזור, היא שמונה ימים; כמו כן לא מצאנו בשום מקום, שהשמן למנורת המאור שבבית המקדש הובא מתקוע שבנחלת אשר, ובפרט לא נאמר, שכך היה הדבר כבר ימי חנוכת החשמונאים. אם בכל זאת יכול הגאון להודיענו כל הדברים האלה באופן כל כך מדויק, הרי זה סימן שבידו היו מסורות ממקור לא-תלמודי, אבל קדום ונאמן.

כפי המסורת ההיא היתה תקוע, שבמשנה הנ"ל, בגליל העליון והיא סיפקה שמן לבית המקדש כבר בימים שקדמו לחשמונאים. השמן לצרכי המנורה נעשה על טהרת הקודש, אם כן ישבו שם יהודים יודעי הלכה ושומרי מצוה.

באמת נזכרת תקוע זו גם במשנה אחרת, אמנם יותר מאוחרת, אבל עוד מימי הבית. היא מעידה על נתאי (נתיי) איש תקוע, שהביא חלות מבַּייְתוּר ולא קבלו ממנו. האיש ישב בבֵי-יְתוּר, כלומר במקום אחד בחבל ארץ היתורים (=היְטוּרים) שבין הרי הלבנון, ומכיון שחבל-ארץ זה אינו נכלל בתחומי ארץ ישראל, לכן לא קבלו את חלותיו, שהביא משם. יש לחשוב, שאיש זה התישב בבי-יתור אחרי כבושי אריסטובולוס (ע' למעלה) ושהוא לא מתקוע שבארץ יהודה היה, אלא מתקוע של אשר, בגליל, קרוב לארץ היטורים ⁹⁴).

ראיה נוספת שיש תקוע בגליל העליון, היא התוספתא לשביעית:

אוכלין בזיתים עד שיִכְלֶה אחרון שבתקוע; ר' אליעזר בן יעקב אומר, אף של גוש חלב⁹⁵). בברייתא המקבילה נאמר:

(אוכלין) על הזיתים עד שיכלו ממֵרוֹן ומגוש חלב ⁹⁶ׂׂׂ).

הברייתא השניה מונה שתי ערים ידועות בגליל העליון ומרון מקבילה אל תקוע שבתוספתא, לכן אין ספק, שבתקוע הגלילית ההלכה מדברת שהרי היא נזכרת שם בצירוף עם גוש חלב.

גם המשנה במנחות (ח' ג') “תקוע אלפא לשמן” מתכוונת לפי פירושו של גדול האמוראים, רבי יוחנן, לתקוע שבגליל העליון ⁹⁷). מתוך דברי הגאון למדנו שזו היתה מקום השמנים המשובחים ביותר עוד לפני ימי החשמונאים ⁹⁸), לכן לא יפתיע אותנו המשא והמתן שהיה לו לאחד מבני החשמונאים עם המלך הסורי על הספקת צרכי המקדש מתחום עכו, אשר גם הוא גובל בגליל.

עבודת המקדש דרשה הרבה מיני תוצרת והשתמשו רק במינים המשובחים (“אלפא”, “שניה”, “שלישית”). הודות לדבר זה נשתמרה בידינו שורה של הלכות סתמיות – בלי הזכרת שם אומריהן – המכילות רשימת המקומות אשר מהם הביא את התוצרות ההן ⁹⁹). את תקוע כבר הכרנו. היא היתה על כל פנים סמוכה למרון ¹⁰⁰) כמו שנשתדל להוכיח להלן במקום אחר; ואף מרון ידועה לנו בשמנה הטוב עוד מימי בית שני ¹⁰¹).

§2. אחד המקומות שמהם הביאו את הסולת היה “חפריים – עפריים – בבקעה”, הכוונה לחפרים שבנחלת יששכר (יהושע י"ט 19) ¹⁰²), שרישומה ניכר עוד היום בשמה של אל-פָרִיֶה, על אחת הגבעות שבשולי עמק יזרעאל. כפי עדות המשנה השתרעו שדותיה של חפריים “בבקעה”¹⁰³). הרי שגם מקום זה עומד על תלו בימי הבית, ויושביו יהודים הם שיכולים לשמור את תבואתם ואת סולתם בטהרה. ושוב עלינו לזכור, שדוקא ב“בקעה הגדולה”, היא עמק יזרעאל, קבענו על פי מקור אחר ישובים יהודים בימי החשמונאים הראשונים (למעלה).

במשנתנו נזכר כמקום משובח (אמנם לא “אלפא”) של יין גם כפר סִגנָה בבקעה". קרוב לודאי אין זו, אלא העיר הידועה בגליל התחתון קרוב לצפורי, המכונה בפי יוסף בן מתתיה Sogane. העיר עצמה יושבת אמנם על גבעה, אבל כרמיה היו “בבקעה”, היא בקעת סכני – כך כתוב השם בכמה מקרים במקום “סגנה” או “סגני”. גם זו היא אחת העיירות העתיקות ביותר – כפי השערתנו עוד מימי פקידי “סגני” הפרסים (ע' למעלה), והנה שוב אנו לומדים שהמקום היה מיושב יהודים לכל המאוחר מימי החשמונאים, שלתקופתם שייכות הלכות אלו.

§3. יש בידינו משניות וברייתות ¹⁰⁴) המדברות על הלכות שביעית וקובעות את המקומות שאפשר “לסמוך עליהם” בשנת השמיטה, זאת אומרת: שכל זמן שלא כלתה התבואה משדותיהם של אותם המקומות, מותר לאכול גם מהפירות שנאספו ונאגרו בבית ואפילו משאר מקומות; אבל אם כלו הפירות משדותיהם של המקומות ההם – “כַּלֵה מן הבית”.

בנוגע לירקות אנו מוצאים מקומות אלו בגליל: בקעת בית נטופה ושמעונאיא בגליל התחתון; בית דגן וחברותיה בגליל העליון. – בקעת בית נטופה היא המשתרעת מצפון לצפורי ושמה היום סַהֶל אֶל-בַּטוֹף – שם מקוצר מ“בֵּי-טוֹפָה” אף צורה זו נמצאת כבר במקורות עתיקים¹⁰⁵) . הבקעה נקראת כך על שם המקום בית נטופה, אשר זיתיו היה מפורסמים בימי חז"ל ¹⁰⁶) וזכרו נשאר עד היום בשמה של חרבת נַטִיף במזרחה של הבקעה ¹⁰⁷).

את שמעונאיא, היא סימוניה מכירים אנו כבר; וכן אפשר לקבוע את מקומה של בית דגן, היא בית גֶ’ן מערבה ממרון ¹⁰⁸).

את שמה של מרון יחד עם תקוע וגוש חלב מצאנו כבר למעלה (סעיף 1) בהלכות שביעית.

עלינו לדעת, שהלכות אלה בדיני שביעית קדומות מאד, הן קדמו לימי יונתן החשמונאי ¹⁰⁹), ובהן מדובר כבר על חלוקתה של ארץ ישראל לשלוש ארצות: יהודה, עבר הירדן והגליל. ברור אפוא, שבתקופת החשמונאים היו גם בגליל התחתון וגם בעליון ישובים יהודים, שתושביהם התנהגו בשנה השביעית על פי דין תורה ותקנות חכמים. כדאי להעיר שהברייתא שתוכנה הובא למעלה מזכירה על יד בית דגן גם את “חברותיה”, כלומר את הכפרים הקרובים לה.

ועוד הלכות אחדות קדומות על ישובי הגליל.

§4. המשנה הידועה – על המשואות שהושאו כדי להודיע על ידיהן את קדוש החודש לבני המדינות ולתושבי הארץ – מוסרת את רשימת ההרים הגבוהים, אשר בראשיהם השיאו את המשואות. דברי התוספתא ¹¹⁰) ממלאים אחרי המשנה ומשלימים אותה. ואלו הם ההרים: מהר המשחה (הוא הר הזיתים) במזרחה של ירושלים, לסַרְטְבָא במזרחה של ארץ הכותים; משם לאַגריפינָא שבעבר הירדן; ומצד שני: מסרטבא לתבור, ומשם השיאו את המשואות גם לצד עבר הירדן וגם לגליל. הרשימה הזאת שייכת על כל פנים עוד לימי הבית, לימים קדומים. שהרי רק “בראשונה” היו משיאים את המשואות בירושלים כל זמן שלא קלקלו הכותים, אבל משקלקלו והטעו את היהודים בהשיאם גם הם את משואותיהם שלא בזמן, שקבע אותו בית הדין שבירושלים, ביטלו חכמים את המנהג הזה. תקופה זו שעוד לא קלקלו הכותים חלה על כל פנים כמה עשרות שנים לפני החורבן, כי בשנים האחרונות אין אנו שומעים, אלא על תגרות בין יהודים וכותים. אנו למידים אפוא ממשנתנו שבתבור ובסביבותיו ¹¹¹) היו אז תושבים יהודים – דבר שמתאים לעובדות שקבענו בדבר הישוב היהודי בעמק יזרעאל ולדברי יוסף בן מתתיהו בדבר בצורו של התבור ¹¹²) בימי המלחמה הגדולה ברומי.

§5. והרי עוד הלכה עתיקה אחת: (משנת נדרים ה' ה') היא הובאה אמנם במשנתנו בשם ר' יהודה (מתלמידי ר' עקיבא) שחי כיובל שנים אחרי החורבן, אך כמה מהלכותיו הן מסורות עתיקות מאוד מימי הבית. כמו כן כדאי להדגיש כאן, שרבי יהודה היה בן הגליל מן העיר אושא. במשנה מדובר על מי שנדר הנאה מחברו שאסור הוא בדבר של אותה העיר, כגון הרַחֲבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים (כי גם לחברו חלק בהם). והכותב חלקו לנשיא – מותר בדברים של אותה העיר. ועל זה אומר ר' יהודה: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט. ועוד הוא אומר: “אין אנשי גליל צריכין לכתוב, שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן”. לדברים אלו הובאה בתלמוד (נדרים מ"ח) ברייתא המפרשת אותם: ר' יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנים היו והיו נודרים הנאה זה מזה, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא.

הרי אנו למדים שאנשי הגליל כתבו לנשיא את חלקיהם ברכוש הצבורי של העיר, כדי שלא יהיו אותם הדברים כביכול ברשותם של יחידים, אלא ברשותו של הנשיא, ומי שנדר הנאה מחברו, יהי מותר להשתמש בהם. אנו שואלים: על איזה זמן הדברים מוסבים; ומי היו “אבותיהם” של אנשי הגליל, אשר עליהם מדבר ר' יהודה? – היטיב לראות ר“א ביכלר ¹¹³), שהימים ההם קדמו על כל פנים בהרבה לימיו של ר' יהודה, אבל עדיין לא קבע את הימים ההם ביתר דיוק. אין ספק שה”נשיא" הנזכר פה אינו אחד מבני משפחת הירודס, מפני שהללו אינם מכונים במקורותינו “נשיאים”, אלא אך ורק בשם “מלכים” או “בני מלכים” ¹¹⁴). אמור מעתה, שהנשיא הנאמן והמכובד על בני הגליל, אינו אלא נשיא העם בירושלים, העומד גם בראש בית הדין (הסנהדרין), הוא הנשיא ממשפחת בית חשמונאים ¹¹⁵). דבר זה אין בו כדי להפתיענו, שהרי יודעים אנו שכבר שמעון, אחי יהודה החיש עזרה לאנשי הגליל בימי התנפלות הגוים עליהם (ראה למעלה). גם שמענו, שמשפחת יוחנן כהן גדול ישבה בגליל ובנו יניי למד אצל חכמי הגליל. כמו כן ראינו שאריסטובולוס סיפח חלק מארץ היְטוּרים אל ארץ שלטונו ובאותם הימים התחילו מבני הגליל להתישב שם, בבי-יתור. למי מהנשיאים האלה כתבו אנשי הגליל את חלקיהם “בדבר של העיר”, אין לדעת, אבל די לנו למצוא את רשמי יחסי בני הגליל אל בני חשמונאי גם בדברי ההלכה הקדומה הזאת.

בפרק הבא עוד נדון בהלכה אחת מימי כיבושי החשמונאים, הקובעת, שלפני כיבושה של קדש בגליל (בנפתלי), הפרישו את גַמְלָא אשר בגליל העליון להיות “עיר מקלט” תחתיה; אם כן גם שם היה ישוב יהודי מאז עלו בני הגולה ועד ימי החשמונאים.

ואם כך הדבר שגם בגליל העליון יש ישוב יהודי באותה התקופה, נבין לא רק את חדירתו של אריסטובולוס לארץ היטורים, אלא גם את מלחמותיו של יונתן בדֶמֶטְריוס, שקדמו לכיבושים ההם. דמטריוס חנה (בפי שמסופר בס' חשמונאים א' י"א 60–62) על קדש נפתלי. הנשיא ביהודה החליט לצאת לקראתו למלחמה – כדי להגן על אחיו שבגליל העליון – והדבר עלה בידו –, ובודאי באותה שעה הוחזרה לפחות לזמן מה קדש נפתלי לארץ ישראל ונתקדשה להיות אחת מערי המקלט כמצות התורה.

כמו בהלכות שביעית כן גם בהלכות אחרות נזכר הגליל יחד עם יהודה ועבר הירדן ותמיד הוא נמנה במקום השלישי ¹¹⁶) – בודאי מסיבה היסטורית-כרונולוגית. הרי בימי העליה מבבל נתישבה ראשונה ארץ יהודה; באותם הימים עצמם נמצאו כבר יהודים גם בעבר הירדן. בגליל לא היתה התישבות ניכרת מיד אחרי העליה מבבל. היא התחילה אמנם “כשעלו בני הגולה”. אבל כבר שמענו (למעלה) שעיקר מושבם היה בארבע הערים צפורי, יוֹדְפַּת, גוש חלב, גמלא וסביבותיהן. ההתישבות הגדולה באה רק אחרי עבור זמן מה, לרגל התפתחותו של הישוב ביהודה, שהתחיל תר לו מקומות לישיבה גם מחוץ לגבולותיה של ארץ יהודה, ובעיקר בצפון הארץ: בגליל העליון והתחתון.

 

פרק שלישי: מאה שנות שלטון רומי בגליל    🔗

א. ידיעות בודדות על הגליל בימי שלטון הרומים    🔗

§1. בשנת 63 לפני הסה"נ נעשו הרומים אדוני הארץ, ועליהם היה לסדר את שלטונם ואת ענין הרכוש היהודי גם יחד. הם שינו גבולות וצמצמו תחומו של ישראל. אחת הפעולות מסוג זה אנו יודעים מתוך דוֹקוּמֶנְט יותר מאוחר במקצת, שבו מתקן השלטון הרומי מה שעיוות תחילה. בין ההחלטות של הסֶנט הרומי – מימי יוליוס קיסר, כנראה משנת 44 – מביא יוסף בין מתתיה ¹¹⁷) החלטה זאת: הכפרים בבקעה הגדולה אשר היו בידי הירקָנוס ואבותיו, חוזרים להירקָנוס וליהודים, באותן הזכויות שהיו להם לפני כן; כמו כן יוחזרו לנשיא הירקָנוס וליהודים כל אותם המקומות, המושבות והכפרים, שהיו עד עתה בידי מלכי סוריה ופניקיה, – ידידי הרומים, – שקבלו את זכות הנאתם מידי הרומים.

אין ספק, שכל המקומות, שעליהם מדובר בהחלטה הזאת, היו בחבלים אשר הופרדו מעל אדמת ישראל בידי פומפֵּיוס, אחרי כבשו את הארץ בשנת 63. נמצאנו למדים, שהבקעה הגדולה (בקעת יזרעאל) וכמו כן מחוזות הגבול שבין הגליל לבין סוריה ופניקיה היו לפני בואם של הרומים בידי היהודים. – המחוזות שעל גבולות סוריה ופניקיה מה הם? בודאי מצד אחד הגליל התחתון המערבי ומצד שני הגליל העליון הצפוני. הרי זה מלמדנו שבידי הירקנוס היתה כבר כל ארץ הגליל גם במערב וגם בצפון כמו שהסקנו מחקירותינו בפרק הקודם.

החבלים שהוחזרו ליהודים היו אפוא בימי פומפיוס ושר צבאו גַביניוס בידי הכובשים, אבל בכל זאת אין ספק, שהישוב היהודי נשאר בהם, וגם אי אפשר היה לרומים להפריד את התושבים ההם מעל ארץ יהודה ומשאר עם יהודה. כאשר התקין גַביניוס, כנראה בשנת 55, את החלוקה המדינית והכספית של הארץ, הושיב בצפורי “סנהדריה” – משרד בעיקר לעניני מסים – בשביל כל ארץ הגליל ¹¹⁸). ביהודה ובעבר הירדן היו סנהדריות כאלה שתים-שתים. אמור מעתה שהיחס הכמותי בין יושבי הגליל ליהודה מצד אחד, ולעבר הירדן מצד שני היה בערך 2:1 כלומר האוכלוסים היהודיים של הגליל היו כחמישית של כל תושבי הארץ מלבד היושבים בערים הנכריות (Dekapolis).

§2. באותם הימים נבנה גם מבצר רומי בצפורי או ביתר דיוק על יד העיר והוא נקרא בשם קצרה (Castra) הישנה של צפורי. אמנם עיקרו של המבצר הזה עוד מימי קדם הוא, שהרי במשנה העתיקה ¹¹⁹) המובאת למעלה נזכרת הקַצרה הזאת עם גוש חלב ויודפַּת הישנה ועם גמלא. על האחרונה יש בידינו מסורת אחת מפליאה מאד אשר בה מדובר על ערי המקלט, שבשני עברי הירדן ובתוך השאר נאמר בה ¹²⁰): אף על פי שהפרישו את קדש בגליל לא היתה קולטת והפרישו גמלא תחתיה, עד שכבשו את קדש ¹²¹). במקום אחר הוכחנו שפה על תקופת החשמונאים מדובר, שהשתדלו לקיים את מצות ערי מקלט, שיש לה חשיבות מרובה בחיי המדינה היהודית. מלכי החשמונאים השתדלו לקדש עד כמה שאפשר אותן הערים הנזכרות בתורה ובס' יהושע כעָרֵי מקלט. אבל אם לא עלה בידם לכבוש את הערים ההן, הפרישו-הקדישו אחרות תחתיהן בסמוך להן. ידוע לנו שהם רצו לכבוש את קדש נפתלי וגם נלחמו בסביבותיה ¹²²). הדבר לא עלה בידם וקדש נשארה עד סוף הבית השני בידי הפיניקים. ובכן כדי לקיים את מצות ערי מקלט גם בגליל העליון הפרישו את גמלא תחתיה, כלומר עת העיר שנבנתה ברבות הימים (אחרי העליה הראשונה) מסביב ¹²³) למבצר העתיק גמלא.

בשנת 47 בערך דן הירודס הצעיר את חזקיה הגלילי למיתה ¹²⁴). בנו של חזקיה זה – יהודה שמו – הופיע בשנת מותו של הירודס (4 לפני הסה"נ) בצפורי, התנפל על בית הנשק הממלכתי והחזיק בכלי הזין אשר בו ובגדוד צבאו הפריע לשלטון הרומי בגליל ¹²⁵ אין ספק שאב ובן היו מאנשי הגליל, ובאמת מכונה יהודה זה בפי יוסף בן מתתיה ¹²⁶ (ובספר מעשי השליחים ¹²⁷ **)** הגלילי ויוסף בן מתתיה כותב עליו בפירוש שעיר מולדתו היתה גמלא. אמנם באותו המקום גופא מכנהו גם בשם “הגולני”¹²⁸) ולכאורה יש לגירסה זו על מה שתסמוך, כיון שיש גמלא גם בעבר הירדן, מזרחה לים כנרת, בגולן. אך על פי שאר ההודעות ברור שהכוונה כאן לגמלא שבגליל העליון. והנוסח: הגלילי עיקר. (הנוסח השני, נוצר אל נכון בעטיו של מעתיק, שלא ידע אלא את גמלא בעבר הירדן ו“תיקן” במקום הגלילי – הגולני). עד היום נשאר בצפון הגליל העליון השם גמלא בגֶ’בֶּל גַ’מלֶה, הוא מקום המבצר ואילו העיירה ישבה במקום החורבה שנקראת היום בשם חרבת ג’מלה וגם בשם אל-יהוּדִיֶה לדרום ההר. השם אל-יהודיה עדות גמורה שהמקום היה ידוע כמושב יהודי עוד בימי כבושי הערבים ¹²⁹ ).

בהמשך זה עלינו להזכיר גם את ההודעה על מלחמת הירודס באַנטיגונוס בן אריסטובולוס בגליל. אחד מעוזרי אנטיגונוס היה מַריון שר העיר צור, אשר פשט על הגליל, קרוב לעיר מושבו וכבש שם שלשה מבצרים ושם בהם חיל מצב. הירודס נלחם בו וגרש משם את החיילים הצוריים ¹³⁰). אין ספק שהמכוון כאן למבצרים שבגליל העליון, הקרובים לארץ הפיניקים. מהם ידועים לנו מכבר גוש חלב וגמלא. היכן עמד המבצר השלישי אין לדעת בבירור, אך יש לחשוב שהוא אולי צפת או אחד המבצרים הקטנים בגליל העליון, הידועים מתולדות מלחמת הגליל ברומי (להלן פרק ד').

§3. יוסף בן מתתיה מספר, כי אחרי רצח חזקיה הגלילי וחביריו על יד הירודס לא שקטו אמותיהם של הנהרגים והתחננו יום יום לפני הכהן הגדול בירושלים, הוא הירקנוס, והעם אשר בבית המקדש ודרשו מהם לנקום את נקמת דמי הנהרגים ולהעמיד את הירודס לפני כסא המשפט של הסנהדרין. כידוע לא יכול הירקנוס להתעלם מן הבקשות ההן ועשה מה שעשה ועל ידי כך נתגדל הירדוס עוד יותר ¹³¹). הרי פה מופיעות לעינינו נשי הגליל העולות ירושלימה ולבית המקדש. דבר מעין זה שומעים אנו גם מספור שבאגדה אחת ¹³²) המדברת אמנם בלשון של גוזמה, מכל מקום יש בה בלי ספק גרעין היסטורי. היא מספרת על “בנות צפורין” שעלו לכל שבת ושבת לירושלים. באותו ההמשך נזכרות עוד שתי ערי הגליל. האחת מגדל והאחרת מַהְלוֹל: ממגדל עלה “הסופר”, כלומר מלמד התינוקות בכל ערב שבת לקרוא את פרשת השבוע שלו בבית המקדש ובדרך נס שב בו ביום לביתו. במהלול היה איש ששמו או כנויו טרטורי אשר גם הוא עלה בכל שבת ושבת ירושלימה. אנו למידים שלא דבר בלתי רגיל היתה עליתם של בני הגליל לעיר הקודש ולבית המקדש. במקום אחר מספרת האגדה על עיר אחת שאנשיה העלו נדרים ונדבות לבית המקדש ורק ר' חנינא בן דוסא, שישב בה לא יכול להעלות שום דבר, עד שמצא אבן אחת גדולה, שִבְּבָה וסִתְתָה וּמֵרְקָה ואמר: הרי עלי להעלותה לירושלים; והנה נזדמנו לו מלאכים והביאוה ללשכת הגזית ¹³³). האגדה מתכוונת בלי ספק אל העיר עֲרָב, הסמוכה לצפורי כי שם מקום מגוריו של החכם הנזכר. ר' חנינא בן דוסא חי בזמן הירודס, בשנים שבהן חידש את בנין בית המקדש. אנשי הגליל העלו את נדבותיהם לצורך הבנין הזה – זהו שהאגדה מלמדת אותנו – הדבר היה בערך בשנת 20 לפני הסה"נ. אמנם נכון שדברי אגדה הם אלה שהזכרנו פה, אבל אין זה מפחית כלל וכלל מערכן של ההודעות בנוגע למקומות. שהרי השמות ההם לקוחים מהמציאות והם מציגים לפנינו את העובדה, כי מצפורי עירו הראשית של הגליל, ממגדל שעל יד ים כנרת, מֵערב הקרובה לבקעת בית נטופה, ממהלול שעל יד עמק יזרעאל במערבו, עלו התושבים לרגל ירושלימה וברור שתושבי הערים והעיירות ההן יהודים היו.

§4. אמנם דבר זה יכולים אנחנו ללמוד לא רק מדברי אגדה, אלא – ובעיקר – מדברי ההלכה ומזכרונות היסטוריים שונים שהיו בידי ר' יהודה בן אֶלעַי שהוא עצמו היה בן הגליל מהעיר אושא. נראה נא אחדים מהזכרונות ההם.

(א) מי שמצא אבידה חייב להכריז, ועד מתי חייב להכריז… ר' יהודה אומר, שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלושה ויחזור שלושה ויכריז יום אחד ¹³⁴). בברייתא המפורטת יותר נאמר על אותו הענין: בראשונה היו מכריזין עליה שלוש רגלים ומשחרב בית המקדש התקינו וכו' ¹³⁵). אם כן עיקרה של ההלכה הזאת מזמן הבית וממנה אנו למידים שמהלך שלושה ימים מירושלים היו ישובים יהודים בימי הבית, דבר המתאים למצב הישוב בעבר הירדן הצפוני ובגליל התחתון והעליון. גם כפי הודעה אחת של יוסף בן מתתיהו היה אפשר ללכת מירושלים עד סוֹגָנֵי היא כפר סגנא, לא רחוק מצפורי, דרך ארץ הכותים במשך שלושה ימים ¹³⁶). אבל אם מתאמצים ללכת אפשר להגיע במשך זמן זה גם עד צפון הגליל העליון ¹³⁷). ובפרט אדם שאבדה לו אבידה והוא בהול על ממונו, הרי בודאי ימהר ללכת לביתו ולשוב אחר כך לעיר הקודש. הרי שבעת הימים הנזכרים בהלכה זו מתאימים לעובדה שנתאשרה מכמה צדדים שבכל הגליל היה ישוב יהודי, לפחות במאות האחרונות של קיום הבית. גם מהלכה זו מקבלים אנו את הרושם, שרגילים היו אנשי הגליל לעלות לרגל ירושלימה.

(ב) ר' יהודה מודיע: מעשה בבית ממל ובית גוריון ברוּמא ¹³⁸) שהיו מחלקין גרוגרות לעניים שהיו בשני בצורת והיו עניי כפר שיחין יוצאין ומערבין ברגליהם, נכנסין ואוכלין משחשיכה ¹³⁹). שני המקומות הנזכרים במעשה זה (רומא וכפר שיחין) שוכנים בבקעת בית נטופה. אנו שומעים פה על משפחות נדיבות לב, האחת מהן בית גוריון הידועה עוד מהזמן שלפני החורבן בירושלים ¹⁴⁰). לכן נראה לי שגם המעשה הזה שר' יהודה מוסר פה קרה עוד לפני החורבן. לבית גוריון היו נכסים בגליל התחתון ברומא. פה ישבה גם משפחת בית ממל, שקבלה את כנויה זה על שם מקום אבותיה, שישבו לפנים בעיירה ממלא בשמה המלא ממליח (להלן פרק ה' ב) בגליל התחתון. ואולי נוכל לקבוע ביתר דיוק את זמן המעשה הזה כי אנו שומעים שוב מפי ר' יהודה על העיר צְלָמין שבגליל התחתון, שמעינה כזב בשנת בצורת בשעת פולמוס, כלומר בימי מלחמת הגליל. יכול להיות אפוא שגם ההודעה הקודמת מאותם הימים היא.

(ג) עם זכרונותיו של ר' יהודה, מלפני החורבן, יש למנות גם את ההלכה אשר בה הוא מודיע: מעשה באַמַת המים שהיתה באה מאָבֵל לצפורי והיו ממלאין ממנה על פי זקנים בשבת. אמרו לו: מפני שלא היתה עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה ¹⁴¹). המעשה שעליו מדובר פה, קדם הרבה לימי ר' יהודה שהרי חבריו שחולקים עליו מודיעים בנוגע לאמת המים של צפורי פרט חשוב, שלא היה ידוע למוסר ההלכה. את התואר “זקנים” אנו מוצאים אצל כמה מחכמי ישראל, אשר היו לפני החורבן, ובעיקר חכמים שהיו חברי בית דין הגדול שבירושלים. בדבר מקומה של אבל הנזכרת בהלכה זו, אין ספק שהיא קרובה לצפורי ¹⁴²). אם יעלה בידינו לקבוע את מוצא צנורות המים של צפורי, ששרידיהם נמצאים עד היום, נדע גם את מקומה של העיירה הנזכרת.

(3) על איש בשם בן קרארה ¹⁴³) – שהיה כותב גיטין בַּערָב ובא מעשה לפני חכמים ופסלום – מודיע גם כן ר' יהודה. זאת היא העיירה אשר בה ישב ר' חנינא בן דוסא; גם רבן יוחנן בן זכאי גר שם לפני עליתו לירושלים.

ברור אפוא שהגליל בכלל, והגליל התחתון בפרט, היו מיושבים עיירות יהודיות מרובות, בימים שלפני החורבן; הגליל היה יהודי לא פחות מארץ יהודה; ולא עוד אלא שמחמת ריחוק ערי הגליל ממרכזי התרבות היונית-הרומית, היתה היהדות משתמרת בהן בטהרתה, במדה יותר גדולה מבכמה ערי יהודה, שקשרים מסחריים ופוליטיים קשרון בערי החוף ההלניסטיות ובאנשי השלונות הדרים, אשר בירושלים ובערי הטופרכיות.

ב. חכמי הגליל    🔗

§1. לשמירת רוח התורה והיהדות דאגו הזקנים, החכמים והסופרים, שישבו במקומות הגליל ולא רק בערים הגדולות, כגון צפורי ושיחין, אלא אף בעיירות הקטנות, שהזכרנון בפרקים הקודמים. חשוב בפרט המקום הנזכר באחרונה, עֲרָב, כי בו ישב זמן-מה רבן יוחנן בן זכאי, ושמה הלך ר' חנינא בן דוסא ללמוד תורה מפיו ¹⁴⁴). רבן יוחנן ישב שם – כפי הודעת אחד האמוראים – 18 שנה ¹⁴⁵), אבל מצא שבני הגליל אינם אוהבים את התורה ואינם מרבים לשאול את החכמים ולכן ניבא להם, שסופו של הגליל “לעשות במציקין” כלומר, כיון שלא נכנעו לעולה של תורה, יכנעו לבסוף לעולם של בשר ודם, של מציקים אכזרים ¹⁴⁶). אל רבי חנינא בן דוסא שלח פעם אחת רבן גמליאל הזקן להתפלל בעד בנו החולה; מאורע זה חל בודאי בעשרות השנים הראשונות של המאה הראשונה, בימים שר' חנינא ורבן יוחנן בן זכאי ישבו יחד בערב. כפי מסורת התנאים חי רבן יוחנן בן זכאי 120 שנה. 40 שנה היה עוסק בפרקמטיא, 40 שימש חכמים, 40 שנה פירנס את ישראל ¹⁴⁷). המספר האחרון מוסב על ימי פעולתו כאב בית דין לישראל, בפני הבית ואחרי חרבנו. מסתבר שהמספרים העגולים הנ“ל אין בהם דיוק קפדני, כמו כן יש לחשוב שימי עָסקו בפרקמטיא נכללים, לפחות בחלקם בימי לימודיו. שנות ישיבתו בערב נכללות בתקופה שקדמה לארבעים שנות פרנסוּתו, אם כן הן חלות בערך בשנות ה-20 לסה”נ.

אחד מבני דורו היה שמעון סיכנא המכונה בשם “איש עצב”. הוא היה חופר שיחין ומערות בירושלים, ופנה פעם בלשון מדברת גדולות אל רבן יוחנן בן זכאי ¹⁴⁸). עיר מולדתו סיכנא היא סיגנא או כפר סיגנא, מקום היין הטוב, אשר הביאו לנסכים לבית המקדש (למעלה). אם מצויים תלמידי חכמים בעיר הזאת כבר בימים ההם, אין לדעת. אבל כדאי לציין שאותו שמעון איש סיכנא אומר על עצמו, שגם הוא עוסק בצרכי רבים כמו רבן יוחנן בן זכאי, אב בית הדין בירושלים.

אחד המאורעות המפליאים בתולדות ימי בית שני הוא התגיירות בית מלך חַדְיָב (Adiabene) בערת בשנת 44 אחרי ספה"נ. מפי יוסף בן מתתיה אנו למידים שסוחר אחד גלילי, בקי בתורה ושמו אלעזר, דיבר על לב בני המלך שיקבלו את תורת ישראל ¹⁴⁹). סוחר זה הלך לרגל מסחרו למרחקים. בודאי היה אחד מתלמידי חכמים שבגליל. אלמלא כך, לא היה יכול להשפיע על אנשים מרום המעלה, כמו בני מלכים אלה. לצערנו לא נודע לנו שם מקומו.

בעשרות השנים האחרונות, שקדמו לחרבן הבית, חי אבא יוסי חליקופרי איש טִבעון ¹⁵⁰). מקומה של טבעון לא רחוק מחיפה. ר' יהושע בן חנניה ששרת בין הלוים בבית המקדש, מביא דברים בשמו, אם כן היה רבי יהושע בן דורו הצעיר של אבא יוסי איש טבעון. מענין לדעת שעוד שני תלמידי חכמים אנו מוצאים לפני החורבן בעיר הקטנה הזאת, במערב הגליל התחתון. האחד הוא רבי צדוק, אביו של ר' אלעזר בן צדוק. הוא הביא שתי שאלות מטבעון ליבנה ¹⁵¹). באותו הזמן היה כבר מורה הוראה בעירו. הרי, שימי בחרותו החלו לפני החרבן. גם רבי חנניה בן גמליאל איש טבעון או טיבעם חי עוד בזמן הבית. באחת מהודעותיו מספר הוא על מעשה שקרה בפולמוס שביהודה, שהיה דֶיקוריון אחד רודף אחר בן ישראל ¹⁵²). הרי זה מוסב על ימי מלחמת וֶספַּסינוס וטיטוס, כאשר הוסגרו הלוחמים לחירות עמם– לידי הרומים. אפשר שהוא עצמו ראה את המעשה הזה, אשר עליו מודיע או שמע עליו באותם הימים הרעים. אנו מוצאים את ר' חנינא בן גמליאל זה – כנראה זמן מה אחרי החרבן – בעכו או בכבול ¹⁵³), אם כן קרוב למקום מולדתו שנקרא עד היום הזה בשם טַבְּעוּן.

היוצא לנו מכל זה, שכבר לפני חרבן הבית היו בגליל תלמידי חכמים רבים ובעיקר בגליל התחתון. על פי זה נוכל גם לקבוע שישראל בגליל לא היו כלל חסרים ידיעת התורה ולא היו מתנגדים לפרוּשים כמו שרגילים חכמי אומות העולם בימינו לתאר אותם ¹⁵⁴). באמת מופיעים גם בספורי האֶוַנגליון של הנוצרים, סופרים ופרושים במקומות שישו בא שמה: אמנם יש שם מעשה בחכמים מירושלים, שבאו לכפר נחום ולגִנֵּיסָר ¹⁵⁵). אך אין להסיק מזה (כמסקנת חוקרים נכרים), שחכמים כאלה לא היה אפשר למצוא בגליל עצמו וכי כולם אינם אלא שליחים שבאו שמה “לעורר את העם מתוך בערותו ולהכניסו תחת עול תורת הפרושים”¹⁵⁶). כמובן אפשר מאוד שגם מירושלים באו תלמידי חכמים לערי הגליל וכפריו ואם נמצאו שם, שמעו בני הכנסת בחפץ לב דברי תורה מפיהם. כן בא למשל ר' אליעזר בן הורקנוס, שהיה מחכמי דור החורבן, לגליל ושם שאלו גם תורה מפיו ¹⁵⁷). החוגים אשר ביניהם הטיף ישו את תורתו, היו אמנם השכבות הנמוכות שבעם, כי אין ספק שגם כאלה היו בכפרים ובעיירות, אלה הם עמי הארץ שלא הבינו את דרשותיהם של חכמי התורה בהלכה ובאגדה והיטו אוזן קשבת לדברי משליו של בן הנגר מנצרת ובפרט משום שהיה מוחזק בעיניהם עושה נסים ורופא חולים ממחלותיהם.

§2. במקום זה עלינו להעלות שוב על דעתנו אחדים מזכרונותיו של ר' יהודה על הגליל. כבר נוכחנו שר' יהודה הכיר היטב את הגליל ובידו זכרונות על מקומותיו ¹⁵⁸). יש שמהזכרונות משתקפים החיים הדתיים של יושבי הגליל ויחסיהם אל חכמי התורה ¹⁵⁹) וכבר שמענו בהלכה על אנשי הגליל שכתבו את חלקם (משום נדרים) לנשיא. על צְלָמִין שנזכרה למעלה ¹⁶⁰) יש בידו של ר' יהודה עוד מעשה ¹⁶¹) בהלכה: מעשה בצלמין באחד שנטע את כרמו על שש עשרה אמה והיה הופך שער ¹⁶²) שתי שורות לצד אחד וזרע את הניר ובשנה האחרת היה הופך את השֵׂעָר למקום אחר וזרע את הבּוּר ובא מעשה לפני חכמים והתירו ¹⁶³). פה לא נזכר זמן המעשה אבל אולי לא נטעה בחשבנו, שגם זה עוד לפני החרבן היה: חכמים שלפניהם הובא המעשה היו על כל פנים זמן מה לפני ר' יהודה, וכבר שמענו על זקנים שהורו הלכה בדבר אמת המים שבאה מאבל לצפורי והם קדמו דורות אחדים לר' יהודה. גם בהלכה על אודות בן קרָרָה בעֲרב נזכרים חכמים שלפניהם בא המעשה. יכול להיות שאותם חכמים הם רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו בעֲרָב.

בהלכה אחרת מדבר ר' יהודה על מנהגים שונים, שהיו נהוגים “בראשונה” ביהודה ובגליל בענין יחסי חתן וכלה ¹⁶⁴). כפי שמראה המלה “בראשונה”, המדובר על ימים שקדמו הרבה לזמנו הוא.

אנו לומדים משתי הודעות עתיקות, שמחמירים היו בני הגליל בענין ביטול מלאכה בערבי פסחים ובערב יום הכפורים, יותר מבני יהודה ¹⁶⁵): בערבי פסחים לא היו עושים מלאכה כל עיקר ואת ערב יום הכפורים כיבדו כיום טוב. מכל זה יש ללמוד על פעולות חכמים וזקנים בערי הגליל בשנים, שקדמו למלחמה ועל יחסי עם-הגליל אליהם. חשוב לראות, שהרבה מאד דקדקו אנשי הגליל בעניני כלאים, שבת ויום טוב וגם הקפידו מאד על טהרת המשפחה. מקורותינו מודיעים עוד על כמה מנהגים שבגליל, שהיו שונים ממנהגי יהודה. כל אלה זורעים אור על חיי העם בגליל בתקופה, שקדמה להתהוות הנצרות ¹⁶⁶).

ג. מקומות הגליל הנזכרים בספרי הנוצרים ¹⁶⁷    🔗

כפי המסורה הנוצרית היתה נָצְרַת עיר אבותיו של ישו, אשר בה גדל, עיר קטנה בהר הגליל התחתון, שעד ימיו לא היתה לה שום חשיבות. כבכל מקומות הגליל היה גם שם בית כנסת ובו ספרי קודש ואנשי המקום נהגו לקרוא בהם ולדרוש בהם. הנוצרים קבלו את שמם מן המקום הזה, על שם מיסד דתם, המכונה על פי מוצאו הַנָּצְרִי ¹⁶⁸); אך זולתי ספריהם לא נפקדה נצרת בימי הבית השני כלל. לפיכך הטיל חוקר אחד ¹⁶⁹) ספק בקיום המקום בכלל וחשב שאין נצרת, אלא שם סמלי בלבד. אבל אין שום יסוד לדברים אלה, שהרי כמה וכמה מקומות יש בארץ ישראל בכלל, ובגליל בפרט, שלא נזכרו לפני החרבן בספרות והם מופיעים אך בתקופה שאחרי חרבן הבית. למשל אושא, שְׁפַרְעָם, ועוד כמה. אלא מתוך שלא היתה לנצרת כל חשיבות מיוחדת, לא נזדמן להזכירה בדברי הלכה או אגדה. זמן מה אחרי החרבן מופיעה היא ברשימת משמרות הכהנים שבגליל ¹⁷⁰ ) (עיין להלן פרק חמישי ב'). אב הכנסיה אוסֵבּיוּס שחי במאה השלישית מזכירה בשם Ναζαρεθ וקובע את מקומה בגליל מול לֶגיוֹן, חמשה עשר מיל מזרחה ממנה. קרוב להר התבור. ומכיון שאינו מדבר שם על נוצרים כלל, הרי אנו לומדים משתיקתו, שבזמנו היה זה מקום יהודי. הִיֶרוֹנימוּס מכירה כעיר קטנה בשם Nazara. אֶפִּפָּניוס – אף הוא בן המאה הרביעית – מעיד עליה שהיא עיר יהודית טהורה ¹⁷¹) והנוסע המאוחר ממנו אַנטוֹנינוּס מפלַצֶנטִיָה מזכיר את בית הכנסת שבעיר ¹⁷²). עוד בתחלת המאה השביעית מדברת כרוניקה ערבית-נוצרית על היהודים אשר בטבריה והרי הגליל ונצרת (בצורה ערבית:אנאצרה) והסביבה ¹⁷³). כתובת אחת קצרה על גלוסקמה שנמצאה כפי הנראה בנצרת, מכילה את המלים “סועם בר מנחם נוח נפש”¹⁷⁴). כמו כן נמצאו שם קשוטי בנין עבריים וביניהם דמות מנורה ¹⁷⁵) – שרידי ישוב יהודי במאות הראשונות.

קרובה לנצרת, אך גדולה ממנה – בימים ההם – העיר קָנֶה ¹⁷⁶). משם היה אחד ממעריצי ישו ¹⁷⁷) ושם עשה הלה את הנס הראשון שלו ¹⁷⁸). היום מראים את מקום הנס, כידוע בכפר כֶּנָה, הקרובה לצפורי ולנצרת, בדרך מחיפה לטבריה. אולם קביעת מקום זו, בודאי אינה נכונה, כי האֶוַנגליון הארצישראלי (בסורית) כותב את השם קנה דִגְלִילָא ¹⁷⁹). והרי זה אותו השם ממש, שאנו מכירים מדברי יוסף בן מתתיהו, ומרשימת משמרות הכהנים ¹⁸⁰) וממקום אחד בתלמוד ירושלמי ¹⁸¹). והוא בימינו חרבת קנה צפונה מבקעת בית נטופה.

רק פעם אחת ¹⁸²) מסופר על ביקורו של ישו בעיר Nain. אוסיביוס ¹⁸³) מציינה 12 מיל מהתבור לצד עין דור, כוונתו לכפר נֵיְן, ששמה העברי היה, כפי עדותו של מדרש עתיק ¹⁸⁴) נעים בנחלת שבט יששכר. כפי אותו הספור שבאוונגליון, היתה נעים מוקפת חומה ולה שער, שדרכו הוציאו את המת לקבורה. במאה הששית נזכר המקום בחלוקה המדינית הביזנטינית ב“פלסטינה השניה”¹⁸⁵).

אחת הנשים מחוגו של ישו, היתה מרים מגדלנה ¹⁸⁶), כלומר מהעיר מגדל או מגדלא שעל שפת ים כנרת צפונה מטבריה. (על העיר הזאת ידובר להלן בפרק הבא בפרטות). במקום אחד ¹⁸⁷) נאמר, שישו בא מסביבות ים כנרת אל תחום Μαγαδαν אבל אין זה, אלא מגדל בכתיב בלתי מתוקן. כמו כן הצורה המשונה באותו הספור Δαλμανουνθα משובשת היא מהשם מִגדַל נוּנָתָא או מגדל נוּנָיָא, שמה המלא של העיר או של חלק ממנה ¹⁸⁸).

כפי שנאמר בברית החדשה עמד כפר נחום, הנזכר הרבה בספרי הנוצרים, על גבול זבולון ונפתלי על שפת הים. אמנם קביעת מקום זו אינה מדויקת ונוצרה רק על פי פסוקים ידועים, אבל נכונים הם שאר הפרטים המובאים שם: כי בכפר נחום היה בית המכס וכי דרך שם עברו לעבר הירדן. שם עמד גם בית כנסת אשר נבנה על ידי שר צבא רומי, גר צדק. מן המוסכמות היה עד הימים האחרונים שתל חום הוא מקומה של כפר נחום, אך כעת נתעורר שוב הספק אם אין לחפש את כפר נחום של הנוצרים דרומה מאותו התל בקרבת “שבעת המעינות” (Heptapegon), על יד חָן-אַל-מִנְיָה. סמוך למעין הנקרא עין אֶטַּבּעָה (גלגול השם Heptapegon) נמצאו שרידי כנסיה עתיקה עם מוזאיקה שנבנתה במאה הרביעית ¹⁸⁹). אם כן היה שם בלי ספק מקום של נוצרים ¹⁹⁰). אבל אם כפר נחום הוא חן-מיניה, מה היה שמו של המקום, אשר עמד במקום תל חום? נדמה לי, ששם עמד הכפר העברי הידוע לנו מברייתא קדומה בשם כפר אחים או אחום ושמו של הכפר היהודי ההוא נשתמר בצורת תל חוּם ¹⁹¹). בית הכנסת אשר את שרידיו אנו מוצאים במקום, שייך לסוף תקופת רומי או לראשית ימי ביזנטיה, ומובן שאין לשרידים האלה ולחיי מיסד הדת הנוצרית ולא כלום. מתוך טעות נטפלו אפוא למקום זה אנשי הכהונה הנוצרית, שחפרו שם וגם השתדלו להעמיד את השרידים על תליהם.

כפי המסופר ¹⁹²) קילל ישו את הערים כפר נחום וכְרָזין על אשר לא שמעו בקולו ולא קבלו את תורתו. גם הברייתא הנזכרת למעלה, מדברת על כְּרָזִים המגדלת חיטים טובות. בין חרבות המקום הזה (כֶּרָזֶה בימינו), נמצאו שרידי בית כנסת ובהם כתובת ארמית. אין ספק, שבתי הכנסיות של כפר נחום וכרזין נהרסו בימים “שהמלכות נהפכה למינות” (הביזנטים הנוצרים), כדי לקיים את הקללה שקיללן ישו. מלכות הזדון הביזנטית היתה למודה במעשים כגון אלה ובתי כנסיות רבים נהרסו בידיה.

גם על בית צַידָא מדובר באותו הספור הנוצרי. במקום הזה די לנו בהערה הקצרה, שהעיר הזאת עמדה בקרבת שפך הירדן לים כנרת במקומו של אֶ-תּל. גם העיר הזאת אינה נזכרת בספרות העברית של ימי בית שני, אלא בתקופה יותר מאוחרת.

אחד מתלמידי ישו נזכר בשם יהודה “איש כריות”¹⁹³). אמנם מעולם לא שמענו על מקום בשם כריות. לכן חושבים שהכוונה לקריות (יהושע ט"ו 25) מכל מקום קשה להאמין שתלמיד זה מוצאו מקריות שביהודה. קרובה יותר ההשערה שהיא קַרְתָא (יהושע כ"א 34) המזדהית עם יוקרת (אִקְרִית) מזרחה מעכו ¹⁹⁴) ויש חושבים כי מוצאו של יהודה הנזכר מ-Mutatio -Certa (קרתה) הנזכרת במכתב מסע מהמאה הרביעית ¹⁹⁵).

נזכירה עוד, כי לפי מסורת נוצרית עתיקה (מצויה כבר בפי הירונימוס), היו הורי שאול – הוא פאולוס שליח הנצרות – לפנים מתושבי נפת Gyscala (גוש חלב) ואחרי חרבן כל הארץ הָגלו בידי הרומיים לתרשיש אשר במדינת קִילִיקיָא. בנם פאולוס הלך עמהם תרשישה ¹⁹⁶). מצד עצם הענין אין סיבה לפקפק בדבר שהרי גם שאר תלמידי ישו ומקורביו מן הגליל היו, אלא ששאול מעיד על עצמו שהוא ממטה בנימין ¹⁹⁷) וידוע, כי נחלת בנימין משתרעת בסביבות ירושלים. אולם יתכן, כי קבלה היתה בידו מאבותיו, כי מארץ בנימין יצאה משפחתם בזמן מן הזמנים ¹⁹⁸) להתישב בגליל העליון בסביבות גוש חלב. יש דעה האומרת: כי בגלל שמו – שאול – יחס עצמו לשבטו של שאול המלך ¹⁹⁹).

 

פרק רביעי: מלחמת הגליל ברומי    🔗

א. יוסף בן מתתיהו בגליל ²⁰⁰ וההכנות למלחמה.    🔗

§1. מלחמת הגליל שנמשכה מניסן שנת 67 עד תשרי של השנה ההיא, החריבה את המדינה הפוריה ורבת האוכלוסין הזאת ושמה אותה בחלקה למדבר שממה. ספרי יוסף בן מתתיה (“מלחמות היהודים” ו“חיי יוסף”), התלמוד והמדרשים מוסרים לנו הודעות קודרות על הדבר הזה.

כידוע נשלח יוסף בן מתתיהו אל הגליל על מנת להכין את הקרקע למלחמה, אבל מתוך פחדנותו או אי-אמונו בתפקידו, עשה את מלאכתו רמיה. הפעולה היחידה של ממש, שפעל יוסף, היה ביצור ערים וכפרים בגליל. רשימת המקומות המבוצרים על ידיו, מובאת בשני ספריו הנזכרים. הרשימה שב“חיי יוסף” כוללת את המקומות הבאים:

(I) Jamnia (II) Ameroth (III) Acharabe כפרי סלעים בגליל העליון.

בגליל התחתון בוצרו:

הערים (IV) Tarichaea (V) Tiberias (VI) Sepphoris

והכפרים: (VII) מערות ²⁰¹) (Arbela²⁰² (VIII) Bersabe (IX) Selamin (X) Jotapata (XI)Kapharekcho (XII) Sogane(²⁰³ (XIII) Japha (XIV) הר Tabor.

יש ברשימה הזאת סדר גיאוגרפי. בראשונה נזכרו המקומות שבגליל העליון והם קרובים זה אל זה:

ימניה, עיקר שמה ימנית או יותר נכון יַבְנִית, היום חרבת בֶּנִית צפונה מזרחה מצפת.

Acharabe, לנכון עַכְבָּרָה עומדת עד היום דרומה לצפת ²⁰⁴) ושמה עליה.

Ameroth היא מרות או בצורה עברית מירון, הנמצאת מערבית לצפת.

שלוש הערים בגליל התחתון, שמים מהן: מגדל (Tarichaea) וטבריה הריהן על יד ים כנרת והשלישית צפורי (Sepphoris) באמצע הגליל.

את הכפרים שבגליל התחתון אפשר לחלק באופן זה:

(VII) מערות ארבלה על יד ים כנרת.

(VIII) באר שבע בדרך המובילה מהגליל העליון אל התחתון ושמה היום חרבת אַבּוּ-אֶ-סַּבַּע, מערבית לכפר חנניה.

את (IX) צלמין כבר הזכרנו ושמו היום צֶלָמֶה, דרומה מהקודם.

על (X) יודפַת (היא יָטבה – יָטבַת) עוד נדבר להלן, ביתר אריכות ופה רק נקבע את מקומה בחרבת גֶ’פָת, לצד דרום מערב משם.

גם כפר עכו (XI) עמדה בודאי באותה הסביבה – כפי שיש לראות מהרשימה. ולא על יד עכו ²⁰⁵).

הכפר (XII) סוגני כבר ידוע לנו, היום סֻכְנין.

(XIII) הריהו יָפִיעַ בדרום הגליל התחתון בקרבת נצרת.

ו (XIV) הר תבור בקצה עמק יזרעאל.

במלחמות ב' XX 6 נמצא סדר שונה במקצת: (I) יודפת (II) באר שבע (III) צלמין (IV) כפר עכו (V) יפיע (VI) סיגוף (VII) הר תבור (VIII) טריכיה (IX) טבריה (X) המערות אשר מסביב לים כנרת. כולם “בחבל הארץ הנקרא הגליל התחתון”.

בגליל העליון סלע עכברה: (XII) Σεπφ היא בלי ספק צפת. (XIII) ימנית. (XIV) מירות. אחרי כן מוסיף עוד יוסף שלאנשי העיר צפורי (XV) מסר לבנות את חומות עירם וכן בנה יוחנן בן לוי בעצמו את (XVI) גוש חלב בפקודת יוסף בן מתתיה.

המקומות המסומנים ב (I) עד (IV) מתאימים כסדר בקירוב לסימנים (VIII) עד (XI) שברשימה הקודמת. אמנם סיגוף (VI), שאין לו חבר ברשימה הקודמת, אלא סוגני (XII), נכנס בין הר תבור ויפיע (V) (VII) שהן ברשימה הקודמת (XIII), (XIV). שאר השמות הם בסדר. חשובות ההודעות על הערים צפורי וגוש חלב, שבוצרו – כפי שהוא עצמו מודה פה – בתקופתו הוא. אשר להבדלים הקטנים שבין שתי הרשימות, יתכן כי במלחמות מוסר הוא את סדר בנינם של המבצרים ואילו ברשימה הראשונה ציין את מקומם כפי סדרם הגאוגרפי. את שמותיהן של צפת ושל גוש חלב השמיט מהרשימה הראשונה, כדי להתאימה ל“מלחמות”, מקום שם נמנו 14 שמות (חוץ מצפורי וגוש החלב).

§2. שאר פעולותיו של יוסף בן מתתיה הכהן לפני פרוץ המלחמה, הן דברי ריבות וסכסוכים עם יריביו ועם תושבי הערים צפורי וטבריה. אנשי צבאו של יוסף שרפו את העיר הגדולה במדינה צפורי, בזזו את הבתים וחמסו את ממונם של ישראל. אמנם הוא מצדיק את חייליו באמרו, שלא עשו זאת, אלא מתוך רגש של נקמה על מעשיהם של בני צפורי, שביקשו מאת נציבה של סוריה לבוא לעזרתם ולהושיב שם חיילים זרים. יש לחשוב שבאותם הימים נחרבה גם “קצרה הישנה של צפורי” הנקראת בפי יוסף בן מתתיהו אַקְרוֹפוֹליס ²⁰⁶).

על מעשה טבריה מודיע יוסף בן מתתיהו דברים אלה ²⁰⁷): בראש כת ידידי המלך אגריפס השני, עמדו בתוך השאר גם שני האחים בני קוֹמְפּסוֹס, האחד קומפסוס והשני קְרִיספּוֹס, את שניהם אנו מכירים מדברי האגדה ²⁰⁸). הלא הם קמצא ובר קמצא וציצית הַכַּסָּף או הכסת (ציצית ביונית קריספוס). הראשון היה כנראה כֵּילַיי מטבעו לפיכך הֵסַבּוּ מתנגדיו את שמו קומפסוס בן קומפסוס ויקראו לו קמצא בר קמצא²⁰⁹) לגנאי. את אחיו שהיה עוסק בתעשיית כלי כסף (=הכַּסָּף) כינו על שם ציציותיו הנאות או מפני “שהיתה כַּסתו מוטלת בין גדולי רומי”²¹⁰). הכנוי האחרון ופירושו אומרים שהיה שייך לכת ידידי הרומים (אנשי אגריפס המלך). המכנים אותם בכנויים אלה היו בני הכת האחרת, שבעיר טבריה, הם הסַפנים ודלת העם, כפי שיוסף אומר. עוד היתה כת שלישית בעיר שהתרכזה מסביב ליוּסטוּס מטבריה, מתנגדו החריף ביותר של יוסף בן מתתיהו. כתות אלה בודאי לא הרבו לעשות להטבת מצב העיר בימים המסוכנים ההם ובאמת שומעים אנו, כי אף על פי, שהעיר לא נחרבה בידי הרומים, היא סבלה הרבה מאוד משך ימי המלחמה ²¹¹). מיד בתחילת המרד החריבו בני טבריה את ארמון המלך, על פי פקודת הסנהדרין בירושלים, מפני שנמצאו בו פסילי עבודה זרה ²¹²). בימי המצור של יָטבת (יודפת), שבסוף המלחמה נהרגו בידי אנשי כת המלחמה 185 איש מאזרחי טבריה. בין הפליטים, אשר ברחו ירושלימה, היו אלפים מאנשי העיר²¹³).

§3 . יריבו האחר של יוסף בן מתתיה היה יוחנן מגוש חלב. הוא היה ממונה מטעם השלטון על “פֶלֶך”²¹⁴ ) גוש חלב ועליו הוטל התפקיד לצבור “בשביל הקיסר” את מס התבואות מהכפרים של הגליל העליון ²¹⁵). אוצר התבואה היה בודאי בגוש חלב עיר מושבו. יוסף מתלונן משום מה – על יוחנן מגוש חלב, שהחרים את תבואת הרומיים, על מנת לבצר במחירה את חומות עיר מושבו. בזה סותר יוסף את דברי עצמו הנזכרים למעלה, על בנין חומות גוש חלב. כמו כן קובל הוא, שיוחנן מכר את השמן הטהור הזול מהגליל העליון במחיר גבוה מאוד לאנשי קיסריון היהודים. נראה שהאיש הזה יוחנן מגוש חלב ידוע לנו גם מספור אחד, שבדברי חכמים ²¹⁶), המתארים אותו כזקן ועשיר, בעל כרמי זיתים בגוש חלב. על כל פנים עסק יוחנן מגוש חלב בהקמת הריסות עירו. ולמה הוצרכו לכך? זאת מספר יוסף ²¹⁷) מיד בתחילת המרד: שונאי ישראל מבין הגויים פשטו על העיר ושרפוה והרסו את מבצרה. מכיון שההודעה הזאת והשמות הנזכרים בה לא נבדקו עדיין כראוי, עלינו ליחד קצת את הדבור עליהם. הגויים, שבסביבות גוש חלב, כך אומר יוסף, התנפלו על העיר. מקומותיהם היו גדרא, צור ועוד מקום שלישי, ששמו מופיע בנוסחאות מרובות, ומכיון שהשם בלתי ברור הוא, רצו ההיסטוריונים והטופוגרפים לתקנו. מהם אף מצאו באותן הנוסחאות את שמותיהן של שתי הערים היהודיות, שבגליל התחתון, ערב וסיגני ²¹⁸). אבל איך יעלה על הדעת שיהודים מן הגליל – ואלה לא חיילי יוסף היו – יתנפלו על אחיהם בשעה קשה כזאת? שמא תאמר: נכרים היו המתנפלים, מאותן הערים, אבל מעולם לא שמענו שבין תושבי הערים הנזכרות, ישבו גם זרים. ובאמת אין לחפש את העיר השלישית, אלא בסביבות הצוֹרים, הקרובות לגוש חלב. על הסביבות האלה נאמר שהן משתרעות, עד מעבר לקדש נפתלי ²¹⁹). קדש עצמה מבצר חשוב היה לצורים ואיבה היתה תמיד בינה ובין אנשי הגליל. תושביה היו מרובים ובבטחה בחומותיה הבצורות הֵצֵרָה את היהודים שבגליל העליון ²²⁰). קרוב למקום הזה יש לחפש בלי ספק את המקום הבלתי ידוע שיוסף מזכירו בשם יוני παραγανειοι או לפי נוסח אחר: Γαβαραγαναιοι; השם ההוא מורכב משני חלקים παρ αγαναιοι האותיות, שבתחילת השם ניתנו להשלמה והן אינן, אלא המלה העברית “כפר”; החלק השני ברור, שהוא אגנייא. בתלמוד ירושלמי ²²¹) מוצאים אנו את ההשואה של השם המקראי בצעננים (יהושע י"ט 33) אל אֲגַנַּיָא דְקָדֵש ובדומה לזה אומר התרגום לשופטים ד' 11 על בצענים אשר את קדש, שהיא אגנייא דְעִם קדש. אם כן עמד מקום בשם אגנייא קרוב לקדש, ממש באותה הסביבה שעליה מדבר יוסף בן מתתיה בהודעתו זו. לפי דברי התלמוד שני חלקים היו לעיר קדש: המבצר והכפר הסמוך לו. הכפר הוא הוא אגנייא דעם (אשר על יד) קדש, או בשם מלא כפר אגנייא ²²²). היום אין זכר לכפר הזה, אבל השמות העתיקים הנזכרים מעידים על מציאותו בתקופה שאנו עומדים בה. שונאי ישראל אלה התחברו עם אנשי צור וגָדֵר להרוס את מבצר היהודים שבגוש חלב. אמנם קשה להבין איך באו אנשי גדר מעבר לירדן הנה ואולי גם פה יש שיבוש של שם עברי גלילי בדברי יוסף בן מתתיהו הכהן.

§4. אנו חוזרים אל עצם עניננו. את יוסף אנו מוצאים במשך ההכנות למלחמה חוץ מבשתי הערים הגדולות צפורי וטבריה במקומות שונים. פעם אחת נמצא הוא בגוש חלב ופעמים רבות מאד ב- Tarichaea היא כפי שנראה להלן מגדל על שפת ים כנרת. משם הוא מתנפל מדי פעם בפעם עם גדודיו על טבריה ועל חיילי אגריפס. עוד מזכיר הוא את שהותו בכפר הגלילי קנה²²³) וכן בשוחין שהוא קורא לה בשם Asochis.

אחד הקרבות הקטנים שקדמו לעצם המלחמה, היה עם שר העשרה (Aebutuis²²⁴. יוסף נמצא אז בכפר סימוניה על גבול הגליל העליון ואילו הקצין הרומי, הממונה על העמק הגדול (עמק יזרעאל) נמצא במרחק של 60 ריס משם, בגבע אשר יוסף מכנֶהָ בתואר “עיר”²²⁵). קרוב לה על גבול תחום עכו, נמצאת ה“עיר” Βησαρα היא בית שַערָא ובצורה עברית בית שערים, מרחק של 20 ריס מגבע. בבית שערים היו אוצרות התבואה של המלכה בֶּרֶניקי היא אחותו של אגריפס השני, ובהם נאספו התבואות מהכפרים שבסביבה – דבר שכיוצא בו מצאנו כבר בגוש חלב בגליל העליון.

פעמים רבות מופיע בימי ההכנות שם העיירה Γαβαρα Gabara או יותר נכון Γαραβα Garaba²²⁶ היא ערבה או בצורה עברית עֲרָב בגליל התחתון.

מפני התלונות שהגיעו מן הגליל לירושלים, שלח בית הדין הגדול משלחת של אנשים נכבדים לבדוק שם את מעשה יוסף בן מתתיהו. השליחים מגיעים אל הגליל לכְסֻלוֹת הסמוכה להר תבור ומתארחים שם זמן מה. משם הם נוסעים ליָפִיעַ, הוא הכפר הגדול ביותר, כפי דברי יוסף, בגליל: משם לשוחין ולבסוף לערב ושם הם מנהלים משא ומתן עם יוסף ²²⁷). בעזבם את הגליל חוזרים הם ליהודה בצאתם מטבריה דרך דָברַת. בקשר עם המשא והמתן בערב נזכר גם הכפר סוֹגָנֵי במרחק 20 ריס מערב ²²⁸).

מבין המקומות הקרובים לעמק, נזכרת דָּברַת עוד לפני המשא והמתן הזה: צעירים מהמקום הזה התנפלו על שיירתה של אשת תלמי אשר היה אפיטרופוס של אגריפס ולקחו את כל צידה. את השלל מסרו ליוסף וזה השתדל להחזירו לתלמי ומכאן יצאו כמה סכסוכים בינו ובין אנשי הגליל, שחשדו בו בנטיה לכת ידידי המלך.

אחד “ממעשי הגבורה” של יוסף היה כיבוש טבריה: הוא רצה לנתק את התושבים מעירם ולקח אליו עשרת אלפים איש מבני חילו, חילק אותם לשלשה ראשים וציוום להסתתר בבתים – לפי גירסה אחרת ²²⁹) ב“כפרים” ולהשאר שם במארב. אלף איש, כך הוא כותב, הוליך לכפר אחד בהרים, במרחק 4 ריסים מטבריה ופקד עליהם למהר ולבוא כאשר ינתן להם האות.

בנוגע לכפר אשר בו התעכב יוסף באותה שעה אין ספק כי הוא בית מעון כי אותו הוא מזכיר גם במקום אחר עוד בתחילת פעולתו בסביבות טבריה, במרחק 4 ריסים מהעיר ²³⁰) משם הוא שולח אפוא אל ראשי טבריה ומציע להם שיכָנעו לו. אבל לא ברור להיכן שלח את עשרת אלפים החיילים. וגם קשה להאמין שחילק את אנשיו לכפרים שונים, כי איך יוכלו כולם לקבל את האות בבת אחת אם הם רחוקים אלו מאלו, לכן נראה לי שהמלים היוניות εν Κωμαις אינן אלא תרגום שמו של מקום, שנקרא “הכפר” או כפר של טבריה, בארמית כפְרא והוא קרוב ביותר לטבריה, בין העיר – השוכנת כידוע לחוף ים כנרת – ובין בית מעון בשפוע ההר. קל היה משם להתנפל על יושבי העיר אחרי עזבם אותם²³¹).

סמוך לטבריה מזכיר הוא בהזדמנות אחרת מקום אחד בשם הוֹמוֹניָה 30 ריס מהעיר²³²).

בבואו של קֶסטיוּס גַלּוּס לצפורי ובשעה שהצבא הרומי שדד את הסביבה נמצא יוסף בכפר Garis, 20 ריס מהעיר. שם אירע לו הקרב הראשון עם חילו של אספסיָנוס, הוא המקום הידוע לנו בשם כפר עָריס על יד צפורי.

עוד על קרב קטן בינו ובין אנשי אגריפס בסביבות יוּליאַס בצפון ים כנרת מודיע יוסף. אחרי שנפצע קל בקרב, עבר משם לכפר נחום ומשם למגדל²³³).

אף על פי שערב לא נפקדה בין הערים הבצורות ²³⁴ מכל מקום כבר העיד עליה יוסף שהיא אחת הערים הגדולות בגליל ²³⁵ ועל כל פנים אחת העיירות הגדולות היתה. עליה עלה אספסיָנוס וכבשה במצאו אותה עזובה מאנשי המלחמה וגם את כל הכפרים מסביב לה הצית באש ואת התושבים מכר לעבדים.

הקרבות האחרונים קשורים בכיבושה של יוֹדפַת (יָטבַת). אין כאן המקום לתאר את המבצר ואת המלחמה מסביב לו והלא הדברים כתובים באריכות יתירה בדברי יוסף בן מתתיהו ²³⁶). לפי תפקידנו עלינו להזכיר פה מדבריו רק את הפרטים האלה: איש ושמו אלעזר בן שמאי מהכפר שָאָב שבגליל הראה גבורה יוצאת מן הכלל בקרבות האלה. אחריו הפליאו לעשות שני האחים נְטִירָא ופילופוֹס מאנשי כפר רוּמָה גם כן מן הגליל ²³⁷). שני המקומות ידועים לנו גם ממקורותינו העברים ועומדים על תלם עד היום. הראשון צפונה מערבה ליודפת (יטבת) והשני בדרומה של בקעת בית נטופה – רשימותיו הטופוגרפיות של יוסף מדויקות אפוא ברוב המקרים.

ב. חיל הרומים נלחם בגליל    🔗

§1. החרבנות שנגרמו בידי יוסף בן מתתיהו ואנשיו לגליל, היו חרבנות מקומיים. חרבן כללי בא על הגליל ועל יושביו בשעה שנכנסו שמה חילות הרומים. צבאות פְּלַקִידוּס השחיתו יום ולילה את השדות אשר בסביבות צפורי, שהיו פוריות מאד; גזלו מאנשי הכפרים את רכושם, הרגו את אנשי המלחמה ואת החלשים מכרו לעבדים. ולא רק בסביבות צפורי היה כך אלא “כל הגליל היה מלא הרג ודליקה ולא היתה מגפה וצרה שלא באה על המדינה הזאת”. העיירות הקטנות והכפרים הפרזים נפלו בידי הרומים כמעט בלי הנפת חרב, ולא היה לו לאספסינוס להלחם, אלא באותם המקומות אשר בוצרו בידי יוסף בן מתתיה. באלה נאספו אמנם לא אנשי המקום בלבד, אלא גם רבים מפליטי המקומות הנהרסים ושם פגעה בהם מידת הדין של הרומים ²³⁸).

והנה פרטים ומספרים אחדים:

בכפר הגדול יָפִיעַ – היום יָפָא כ-2,5 ק"מ מערבה לנָצרת – נפלו אחרי כבושו בידי טיטוס, שבא להשלים את מעשה אביו אספסינוס בגליל – 15 אלף חללים; שבויים היו בו 2130 במספר ²³⁹).

במבצר יודפת (Jotapata)²⁴⁰), שנחרב עד היסוד, היו 40 אלף חללי מלחמה ואלף ומאתיים שבויים ²⁴¹). בודאי נחרבה גם העיר הקדומה “יודפת הישנה” באותם הימים.

אחרי מפלתה של יודפת (יטבת) עוד נשארו מבצרים אחדים בגליל שעל הרומים היה ללכדם. אבל תחילה העביר אספסינוס את חילו למנוחה ולחגיגות מקיסרי שעל חוף הים לקיסריון שעל יד מעיינות הירדן ועשה שם משתה גדול. משם נסע לבית שאן, אחת מ"עשר הערים (Dekapolis), ובכן עיר נאמנה לרומים, שם הוא מתכונן לכיבושו של “תחום טבריה”. התחנה הראשונה שמה היא על יד צנַבְּרִי (סנברי) ²⁴²) דרומה מטבריה. בעיר טבריה קיימות עדיין המפלגות והן פוסחות על שתי הסעיפים אם לשמור אמונים לרומים או לא. אגריפס, כמובן, בעד השלום – והמורדים עוזבים את העיר ובורחים לטָרִיכֵיָה²⁴³). הרומים שמים אפוא פניהם אל העיר הזאת, אשר בה כארבעים אלף איש. הם מסתערים על טָריכיה מצד היבשה וגם מצד הים. כי כמו טבריה, גם העיר הזאת “ימה חומתה”²⁴⁴). מספר הרוגיה כששת אלפים איש. אחרי הילכדה יושב אספסינוס למשפט בעיר וחורץ גורל פליטיה באכזריות חימה: 1200 תשושי כח נהרגו, 5000 נשלחו לעבודת-פרך למיצר קורינתוס, 3400 נמכרו בשבי. הדבר קרה בחדש אלול של שנת 67 ²⁴⁵).

בדבר קביעת מקומה של טריכיה היו חילוקי דעות בין הטופוגרפים ²⁴⁶) עוד מלפני עשרות שנים אחדות. הרי השם (Tarichea(i)) אינו עברי, אלא יווני, וניתן לעיר או לחלק ממנה על שם מליחת הדגים, אשר בה עסקו תושביה²⁴⁷). והנה פְּליניוּס הרומי ²⁴⁸) מזכיר עיר בשם זה בדרומו של ים כנרת. לכן חשבו לקבוע את העיר – הנזכרת פעמים מרובות בדברי ימי יוסף –, דווקא בדרומו של הים, כלומר דרומה מטבריה. אך כל עצם הספור על נסיעתם של טיטוס ואספסיָנוס לטריכיה – דרך צנברי וטבריה – ועוד פרטים אחרים ²⁴⁹ ) אינם מצדיקים כלל את ההנחה ההיא, אלא דורשים במפגיע, לקבוע את טריכיה דווקא מצפון לטבריה. ובאמת נוכל להוכיח כי העיר מגדל צפונה מטבריה נקראה בשם המלא “מגדל נוּנַיָא”²⁵⁰), כלומר “מגדל הדַיגים” על שם מלאכתם: ציד הדגים ומליחתם, ועוד נשמע להלן על חרבנה השלם של העיר מגדל בדברי האגדה ההיסטורית על מעשי המלחמה. – ואל יַטעו אותנו דברי פליניוס, כי אין ספק שלא ל-Tarichaea הוא מתכוון, אלא לעיר הידועה לנו מכבר בדרום הים: אריח שאת שמה כתב בלטינית Arichaea; בהעתקות נשתבש השם ההוא (מפני ש-Tarichaea היה שגור בעטם של המעתיקים) והטעה את חוקרי מקומות ארצנו.

שני מבצרים נשארו עוד בידי היהודים בגליל, תבור וגוש חלב ²⁵¹). קודם כל גומר אספסינוס את מלחמתו בגַמלא שבגוֹלָן (הוא נסע שמה מֵחַמַת על יד טבריה ²⁵² אחר כך פנה אל התבור ²⁵³**)** ומשם לגוש חלב, שאת לכידתה גומר טיטוס בנו ²⁵⁴). בתחילת המלחמה עזב טיטוס לזמן קצר את העיר הבצורה, פנה לקדש שהיה כפר חזק לצורים ואיבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין היהודים. יוחנן מגוש חלב השתמש בהעדרו של טיטוס וברח עם אנשיו לירושלים. תושבי העיר בראותם את הנעשה כרתו ברית שלום עם טיטוס. הודות לכריתת ברית זו נשארה העיר על תילה. אבל הנמלטים משם, נתפסו בדרכים ונהרגו באכזריות חימה, ששת אלפים נפש במספר ושלשת אלפים נשים וטף נשבו. טיטוס הרס את חומות העיר ובזה נסתיימה מלחמת הגליל.

בירושלים לא הודיעו יוחנן ושאר הבורחים את כל מה שקרה בגליל ולא זו בלבד, אלא שהשלו את העם ותארו באזניהם בלשון הבאי את “הרעות אשר מצאו את הרומים על יד כפרי הגליל, כי בחומותיהם השחיתו הרומים את כל מכונותיהם וכלי מלחמתם”²⁵⁵). אנו יודעים שלא כך היה הדבר, כי כל המבצרים הקטנים ההם נפלו בידי הרומים. תושביהם נהרגו או נשבו ואדמתם נעשתה קנין הקיסר.

§2. במקום אחד ²⁵⁶) מוסר יוסף בן מתתיהו כעין דין וחשבון על מספר אנשי הצבא, אשר אסף מבני הגליל ומוסיף: על נקלה כלכלו הערים את כל אנשי הצבא האלה כי כל עיר ועיר שלחה את חצי אנשי החייל לעבודת הצבא ואת המחצית השניה שלחה להמציא להם את לחמם ואת צרכיהם. או במלים אחרות, בלשונו הוא, – הם יצאו לעבוד בכל מלאכה. תיאור זה בודאי נכון הוא ומתאים להלכה בדבר חוקי המלחמה ²⁵⁷). יוסף מזכיר במקום אחד, דרך אגב, את מספר מקומות הגליל: ערים וכפרים יחד 204²⁵⁸). בנוגע למספר התושבים, אומר הוא, שבמקום הקטן ביותר של הגליל 15000 תושבים ²⁵⁹). מספר המקומות הנזכר בלי ספק נכון הוא ולקוח מהרשימה הרשמית שהיתה בידי מצביא המדינה, אך מספר תושבי הכפר הקטן בודאי מוגזם הוא. לכן כדאי להביא כאן את דברי הברייתא ²⁶⁰): “עיר קטנה שמוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עכו, יצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דֶבֶר: עיר גדולה שמוציאה אלף וחמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו, יצאו ממנה תשעה מתים בשלשה ימים” וכו'. דברי הברייתא קשורים בדברי הלכה למעשה ²⁶¹). לכן בלי ספק מדויקים הם ויש לסמוך עליהם; אך שאלה היא אם קדמה הברייתא למלחמת הגליל או מאוחרת לה? אם מותר להסיק מסקנות מתוך הבטוי “עיר שמוציאה”²⁶²), והמלה “רגלי” שכוונתם לאנשי צבא, הרי יש כאן רמז לימי המלחמה הגדולה ולפעולות הגיוס של המצביא. יתכן שיש כאן זכר למִפְקָד, שהוצא לפועל על פי הוראת בית דין הגדול בירושלים. אולי קרו גם מקרי דבר בשתי הערים האלה הקרובות זו לזו. את אחת מהן, את כפר עכו כבר הכרנו בין העיירות המבוצרות; האחרת כפר עמיקו (אינה נזכרת ברשימת יוסף) ידועה עד היום, היא עַמְקָא צפונה מזרחה לעכו.

דברי הברייתא עשויים לשמש בסיס להערכת מספר התושבים בערי הגליל. הברייתא מוסרת מנין ה“רגלים” יוצאי הצבא, המהוים בדרך כלל כחמשית האוכלוסין כולם. עלינו, אפוא, לכפול את המספרים הנקובים בברייתא ב-5. הרי ב“עיר הגדולה” ישבו 7500 נפש וב“עיר קטנה” 2500 נפש. בין 204 המקומות שבגליל היו כפי דברי יוסף רק ארבע ערים (טבריה, טָרִיכֵיָה, צפורי וערב), השאר היו עיירות, – הן בלשון הברייתא שלנו הערים הגדולות – וכפרים – הם הערים הקטנות שבברייתא. אם נניח שמספר העיירות היה כמספר הכפרים הרי מנין תושבי הערים בסך הכל 750,000 נפש ושל הכפרים 250,000, כלומר בדיוק מליון נפש מחוץ לארבע הערים הגדולות. בטריכיה היו כפי דברי יוסף כ-40,000 תושבים ²⁶³). אין ספק שבצפורי ובטבריה היה מספר התושבים גדול מזה. על פי הפרטים האלה יש לחשוב שבגליל היה הישוב היהודי בפרוץ המלחמה קבוץ בן מליון ומאתים אלף נפש בערך. רק על פי מספרם הרב של תושבי הגליל תובן לנו החלטתם להתקומם במלכות רומי המושלת בְּכִפָּה, ואנו מבינים גם את האבדון שאבד לו לעם ישראל בחרבן הגליל.

§3. כאשר התכונן אספסינוס לעלות מעכו על הגליל שילח לפניו חיילים לתור את היערות החשודים, אשר בהם יוכלו להסתתר האורבים לצבא, אבל החיילים הרומים לא רק תרו את היערות אלא גם כרתו את עציהם, אשר היו למכשול לצבא במסעו ²⁶⁴). עצי הגליל בעיקרם הם עצי הזית וכבר אמר אחד מחכמי המשנה, שנוח לו לאדם לגדל לגיון של זיתים בגליל ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל ²⁶⁵). עוד נאמר בירושלמי בקשר עם ההלכה שאין שכחה לזיתים: “לא אמר רבי יוסי, אלא בראשונה, שלא היו הזיתים מצויים, שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ” וכו'²⁶⁶). נראה לי ברור – גם על יסוד מקרה דומה – שבמקום אדריינוס עלינו לקרוא אספסיינוס²⁶⁷). דברי הירושלמי מאשרים את דברי יוסף בדבר כריתת עצי הגליל וחרבן המדינה ואגב אנו לומדים שהעצים שנכרתו, עצי זית היו. כך קרה גם לזיתי בית נטופה ²⁶⁸) שבגליל התחתון ואולי גם לזיתי גוש חלב שבגליל העליון²⁶⁹). אמנם היו גם יערות קטנים של עצים אחרים בגליל ובעיקר בשטח שבין חיפה לצפורי. להלן עוד נשמע על חורשת עצים שעל יד שזור ²⁷⁰) על גבול הגליל העליון והתחתון; בודאי גם חורשות קטנות כאלה נפלו קרבן לאכזריותו של אספסיינוס. עם גדיעת העצים עלה הכורת גם על “בעלי הבתים” של הגליל, שנהרסו ממעמדם וירדו מנכסיהם.

כפי שראינו מוסבות רוב ההודעות של יוסף על הגליל התחתון. על גורלו של הישוב בגליל העליון אינו מדבר בפרוטרוט, רק דרך כלל הוא אומר ²⁷¹) שפְּלַקידוס עבר עם חייליו בגליל התחתון והעליון ועשה הרג רב בתושביהם ושבה שבויים רבים. אפשר שלא הגיעו אל המצביא-ההיסטוריון כל ההודעות מהגליל העליון, אפשר גם שלא רצה לגלות את אכזריותם של מצביאי הרומים, לא רצה לספר את כל מה שעוללו האנשים שבצילם מצא, אחרי עבור המלחמה, מנוס ומחסה.

ג. ידיעות עבריות נוספות על המלחמה ועל החורבן.    🔗

§1. לשם השלמה ומלואים לדברי יוסף בן מתתיה נברר פה כמה הודעות ממקורותינו העברים, המזכירים את המאורעות וכמה מהמקומות שאנו מכירים אותם מכבר. בהודעות האלה ²⁷²) שגור ביותר הפועל “חרב” המעיד על חרבן יסודי של מקומות ומשפחות. כך מסופר על שלוש הערים כבול, שיחין ומגדלה “שחרבו”. על כבול ועל מגדלה היא טָרִיכֵיָה מודיע גם יוסף. על הראשונה הוא אומר ²⁷³) שהיתה עיר בנויה יפה, בתיה כבתי צור ²⁷⁴) ואנשיה גבורים, עד שכינו אותה גם בשם “כבול של הגברים”. פְּלַקידוס הסגיר את העיר הזאת לביזה לחייליו, אחרי כן שרפה. על חרבנה היסודי של מגדל כבר שמענו למעשה. גם על שיחין היא Ασωχις שומעים אנו מפי יוסף, אף על פי שאינו מזכירה בין הערים שבוצרו על ידיו; היא ידועה לנו כבר מימי ינאי המלך כמקום חשוב בגליל התחתון ²⁷⁵). יוסף חנה כמה פעמים בעיר הזאת ²⁷⁶). אמנם הוא אינו מודיע על חרבנה, אבל נאמנים עלינו דברי המדרש המעידים על חרבנה הגמור.

§2. בהמשך זה עלינו להביא גם הודעה שבהלכה, מפי אחד מחכמי המשנה: אמר ר' שמעון שזורי: מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, מפני מה חרבו? שהיו מרעין בחורשים (רועים בהמות בחורשות עצים) ודנין דיני ממונות ביחיד, ואף על פי שהיו להם חֳרשים סמוך לבתיהם, שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה ²⁷⁷). מתוך ההודעה המקבילה ²⁷⁸) יוצא ברור, שחכם זה בן דור החורבן היה, שכך הוא אומר: "אף על פי (כי) חורש היה לנו סמוך לעיר, שדה מפסקת בינו לעיר, שבהמה נכנסת ויוצאה דרך עליה; “לנו” רמז כי על חרבן עירו ובית אביו הוא מספר והדברים קרו בימיו, את מקומו של חכם זה ושל בית אבותיו, שהיו מאמידי המדינה, מכירים אנו עד היום: בדרך בין כפר חנניה ועכו נמצא הכפר סֶג’וּר ²⁷⁹) מקום עשיר במעינות ושדות ועדרי צאן עד היום הזה. גם את העיר הזאת אין יוסף מזכיר ובכן הודעותיו אינן שלמות.

§3. כדאי להדגיש את ההשקפה המוסרית הנעלה של בעלי ההלכה והאגדה על חרבנו של הגליל: אבותיו של רבי שמעון שזורי היו תלמידי חכמים ואמידים, אבל בשני דברים קטנים עברו על דברי תורה. הם דנו דיני ממונות ביחיד ועוד שהוליכו את העדר דרך שדה קטנה אל החורשה ואפשר שהצאן קלקלה אותה, לכן חרבו. לא רומי ניצחה את ישראל, אלא עוונותיו גרמו לכך, זאת היא כוונת דבריו. אותה ההשקפה מתבלטת גם באגדה על חרבנן של שלוש הערים הנזכרות למעלה. כי כך אומרת האגדה ²⁸⁰): שלוש עיירות היו קוטמוס שלהן ²⁸¹) עולה לירושלים בעגלה: כבול ושיחין ומגדל צַבָּעַיָּא ושלשתן חרבו, כבול מפני המחלוקת, שיחין מפני כשפים ומגדל צבעייא מפני הזנות. אנשי הערים האלה הרבו לנדב נדבות לבית המקדש עד שרשימות המנדבים בלבד מילאו עגלות שלימות ובכל זאת חרבו מפני חטאותיהן. על דברי ריב ומחלוקת בטבריה שמענו מפי יוסף, חכמי האגדה ידעו שכך היה הדבר גם בכבול. על כשפים מודיע יוסף בקשר עם העיר טריכיה: אנשי המקום האשימו שנים מגדולי המלך אגריפס שהם עוסקים בכשפים ²⁸²) והרי זה עוון פלילי לפי דין תורה. עוד נאמר בהמשך האגדה ²⁸³): אמר ר' יוחנן שמונים חנויות של מוכרי טהרות היו בכפר אימרה; ר' ירמיה בשם ר' חייה בר בא: שמונים שידות של מתכת היו בשיחין ²⁸⁴) וכו'. באגדה המקבילה ²⁸⁵) יש קצת שנויים: מוכרי טהרות נזכרים במגדל דצבעייא, שלוש מאות חנויות של אורגי פרוכות היו בכפר נמרה. את הפרוכות ארגו נשים בשביל בית המקדש ²⁸⁶) ואת הטהרות מכרו לכהנים ולאוכלי חולין על טהרת הקדש, בשידות של מתכת אספו את כספי הנדבה לצרכי בית המקדש ²⁸⁷), ולמרות כל התמסרותם זאת לטהרות ולצרכי בית המקדש, חרבו ערים אלה מפני עוונותיהן. זאת היא כוונת האגדה לומר גם במקום הזה. את שיחין ואת מגדלה הנזכרת פה בשם מלא, אחר מגדלה דְצַבַּעַייא ²⁸⁸) מכירים אנו כבר. במקום כפר אימרה יש לקרא כפר נמרה הוא הכפר בקרבת טבריה שכבר פגשנו בו בתחילת ימי החשמונאים.

§4. בהלכה אחת, שנמסרה על ידי ר' יהודה, נזכר אחד המבצרים שבוצר בידי יוסף, הוא צְלָמִין. ואלה הם דברי ההלכה: יורדת הצלמון (נוסחה אחרת: הצלמין) אסורה (למי חטאת) מפני שכָּזבָה בשעת פוֹלמוס. אמרו לו: כל מימי בראשית כזבו בשעת פולמוס, שילוֹחַ היתה נמָלה מהלכת בו ²⁸⁹). יורדת הצלמין היא העין הנובעת על יד העיר, היום וָדִי סֶלָּמֶה היורד ממערב הגבעה ובימי הקיץ עלול להכזיב. כך קרה גם בימי הפולמוס הגדול של הרומים שהמעין כזב ולא רק במקום הזה אלא גם בירושלים וגם ביָטבת (יודפת) שבגליל ²⁹⁰). על מפלתו של המבצר הזה יש בידינו הודעה יותר מפורטת בדברי יוסף וכך אנו קוראים אצלו ²⁹¹): גַלוּס כבש את צפורי שקבלה אותו בשמחה, אבל המון המתקוממים ברומים נמלטו אל ההר שבאמצע הגליל מול צפורי ושמו Ασαμων. המורדים האלה החזיקו מעמד כל זמן שעמדו במקום גבוה, אבל בשעה שהקיפו אותם הרומים נוצחו ורק מעטים מהם נסתתרו במקומות מודחים ויותר מ-2000 חללים נפלו בשדות. בשם היווני הנזכר חשבו למצוא את השמות העבריים עַצמון, חֶשמון או ישימון אבל אף אחד מהשמות האלה אינו שייך לגליל. לכן נראה שבמקום Ασαμων עלינו לקרוא ΑΣΑ[Λ]ΜΩΝ והרי לפנינו השם העברי הצלמון ²⁹²), אשר עליו שמענו מפי רבי יהודה בהלכה שהובאה למעלה.

אנו מכירים את המקום הזה עוד משתי הלכות, באחת מהן מודיע שוב רבי יהודה על גידול גפנים באותו המקום ²⁹³) ובשניה מדובר על מעשה בעדות על מותו של איש שנשכו נחש ²⁹⁴). שני המעשים זמנם אולי עוד מהימים, שקדמו למלחמה ²⁹⁵) שהחריבה את העיר הזאת. את מקומה מציינת היום חרבת סֶלַמֶה ²⁹⁶) (בודאי במקום צלמה).

מכיון שאנו עוסקים בגליל התחתון נזכור עוד הפעם את השם Γαρις. יוסף מספר על מחנהו אשר הכין לעצמו במרחק עשרים סטדיון (בערך 4 ק"מ) מצפורי על יד הכפר הזה. משם נמלט מפני חילו של אספסיינוס ונס לטבריה ²⁹⁷). היוצא מזה שהמקום קרוב לדרך צפורי-טבריה. יושבי המקום שבודאי הוכרחו לברוח בימי המלחמה, עזבוהו ואנו מוצאים את אחד מהם בירושלים הנצורה ²⁹⁸). את שמו העברי של המקום אנו שומעים מתוך ההלכה, מפי רבי יוסי בן חלפתא ²⁹⁹) (מצפורי): מעשה שהביאו מכפר עריס לפני רבן שמעון בן גמליאל יותר מששים עריבות (בקשר עם שאלות טומאה וטהרה). אם כן היתה בימיהם של רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל תעשית עריבות במקום הזה. את עצם השם כפר “עריס” כבר פירשנו (למעלה, פרק 1 סוף סעיף 2) שהוא כמו אריס ונקרא כך על שם האריס שישב בו, כפי הנראה, עוד בתקופת מלכות פרס בגליל. על פי הסימנים, שמסר יוסף, עלינו לחפש את המקום על כל פנים בסביבות כפר כֶּנָה ³⁰⁰).

 

פרק חמישי: אחרי החרבן    🔗

א. השרידים אשר שרדו    🔗

§1. אחרי המלחמה והמהפכה הגדולה נשתנו מפני המציאות בגליל כמו בארץ יהודה. הנשארים ב“בעלי הבתים שבגליל” רצו לשוב לבית אבותיהם ולנחלתם והנה השדות עברו לרשות הקיסר על פי חוקי רומי ומידי הקיסר לידי שונאי ישראל או שונאי החירות היהודית, הם המציקים עושי רצונה של רומי. יוסף בן מתתיהו מעיד ³⁰¹) על עצמו שאחרי המלחמה קבל מאת הקיסר טיטוס שדות אחוזה בעמק יזרעאל. גם למלך אגריפס השני היו נְחָלות גדולות בגליל התחתון, לפחות בערים שיחין, צפורי וטבריה. ואֶפיטרופוס יהודי מיוחד היה לו על המקומות האלה ³⁰²). עוד שומעים אנו על מסיק (מֵציק) אחד בדָמוֹן לדרום מערב ים כנרת, שעל יד ביתו היתה גינה ופועלים יהודים (כהנים) עבדו בה ³⁰³). רבן יוחנן בן זכאי ניבא, בעת שבתו בערב, על הגליל שסופו “לעשות במסיקים”³⁰⁴). עוד נאמר במקום אחד בפירוש: “אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת בצפורי”³⁰⁵). הבולשת היא גדוד של עבדי המציקים המחפשים מטמונות אצל האכרים בעלי הבתים. גם מדברי האגדה שבמדרש התנאים ³⁰⁶), יוצא ברור, שכמו בארץ יהודה כן בארץ דן ונפתלי, כלומר בגליל העליון והתחתון היו המציקים רודים בעם. יש קשר-מה בין תופעת המציקים ובין הסיקריקין הנזכרים במקורותינו העתיקים בהלכה³⁰⁷). והנה על רבי יהודה הנשיא אנו שומעים ³⁰⁸), שהושיב בית דין ונמנו, שאם שהתה השדה בפני הסיקריקין י"ב חודש, כל הקודם לכך זוכה, אבל נותן לבעלים רביע. הרי זה מלמדנו שעוד בסוף המאה השניה נמצאו שדות בעלי בתים בידי אנסים זרים, שיכלו גם למכור אותן לאחרים. התלמוד הירושלמי ³⁰⁹) קובע בפירוש: גליל לעולם יש בו משום סיקריקין, כלומר הדינים שנקבעו בנוגע לשדות שהחזיקו בהן הסיקריקין, נוהגים בגליל בכל הזמנים, ובודאי עוד בזמנו של בעל המאמר ההוא, שאמנם אינו נקרא בשם.

היו גם מקרים ששדות בעלי הבתים של הגליל הגיעו לידי המציקים והאַנָסים לא על ידי מתנת הקיסר, אלא על ידי חזקה. רבים נעקרו ממקומם בימי המלחמה והמהומות, ובשדותיהם החזיקו זרים. כלפי זה מוסבים דברי המשנה ³¹⁰) הקובעים תקנה חשובה נגד האנסים: שלש ארצות לחזקה: יהודה ועבר הירדן והגליל. היה בעל השדה ביהודה והחזיק האנס בגליל: בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה, עד שיהא עמו במדינה – כדי שיוכל בעל השדה למחות במחזיק. גם בירושלמי ³¹¹) וגם בבבלי ³¹²) הובאה דעתו של רב – מגדולי חכמי התלמוד: “משנתנו בשעת חירום שנו” – כלומר את התקנה הזאת תיקנו באותם הימים, שרבים מבני יהודה שהו כחיילים בגליל ונתעכבו שם במבצרים; אחרי כן היו רבים מבני הגליל ביהודה אם כחיילים, אם כבורחים, ולא יכלו למחות במחזיקים בשדותיהם ובבתיהם. בדומה לזה אומר רב ³¹³) בשני התלמודים: “אין מחזיקים בנכסי בורח” או בלשון אחרת: “אין חזקה לבורח ולא מארץ לארץ”. חכמים תיקנו אפוא את התקנה, אבל עובדה היא, שכמה שדות או בתים עברו לידי מחזיקים בלתי הגונים.

§2. מכל מקום היו כמה מקומות, שתושביהם נשארו במקומם גם אחרי המלחמה, למשל כָּבול. יוסף בן מתתיה מודיע ³¹⁴) שהיהודים, שנמלטו מפני הרומים, הבוזזים את עירם, חזרו והתנפלו על החיילים, שנשארו בעיר ורבים מהם הומתו בידיהם. אם כן, אף על פי שחרבה העיר, הרי הצילו אותה יושביה מאבדון גמור ואמנם מוצאים אנחנו שם כשלושים שנה אחרי החרבן קהילה מסודרת שיש לה בית כנסת ומרחץ ³¹⁵) ובראשה עומדים טובי העיר הנקראים “גדולי כבול”³¹⁶). גם תושבים נכרים היו בעיר באותם הימים ורבי יהושע ביקר פעם בכבול – לטובת הכלל – אצל מטרוניתא אחת, שכל גדולי העיר היו מצויים אצלה³¹⁷). כפי הנראה היתה המטרוניתא אשתו של אחד מפקידי הממשלה הגבוהים, אלא היא היטתה חסדה אל היהודים או אולי אף נטתה אל היהדות; אנו מכירים מטרוניות רומיות כאלה בחוץ לארץ וגם בארץ ישראל. על פי ההודעה הנזכרת עמד ביתה של המטרוניתא ההיא ב“שַׁ(ו)קַּי” של כבול, כלומר בין גינות שמשקים אותן מן המעין ³¹⁸). יכול להיות שהגינות האלה עברו גם כן מבעלים יהודים לרשותו של הפקיד הרומי הגבוה.

נראה שסביבות כבול סבלו פחות משאר חלקי המדינה. כפר עכו הקרוב לכבול, היה אף הוא מיושב יהודים בסוף המאה הראשונה. שם נזכר פעם אחת רבי הורקנוס ³¹⁹) שהוא אולי בנו של רבי אליעזר בן הורקנוס. גם אחרי כן יצאו משם תלמידי חכמים אחדים.

באותו חבל נמצא גם כפר סיגנא או סכנין, הידוע מתולדות המלחמה. אף מקום זה ניצל מן ההפיכה. אחרי החרבן היה שם בית דינו החשוב של רבי חנינה בן תרדיון ³²⁰), שהנהיג שם מנהג מיוחד בתפלת תענית צבור, שהיה נהוג לפנים בשער המזרח של בית המקדש בלבד. המנהג הונהג בסכנין לרגל מציאותם של כהנים במקום, שאולי כמה מהם עוד שמשו בבית המקדש ³²¹). יכול להיות אמנם, שעוד בזמן הבית ישבו שם כהנים והם הם אשר עשו את היין בטהרה, אשר הובא מכפר סיגנא ³²²) לצרכי בית המקדש. אחד מתלמידי ישו ושמו יעקב איש כפר סכנין (או כפר סכניא) היה ממקום זה. ר' אליעזר מגדולי דור החרבן היה מצוי בגליל ועבר גם בסכנין וגם במקומות אחרים. הוא פגש פעם בדרך צפורי ביעקב איש סכנין ושח עמו וה“מין” ההוא מסר לו פרושו של פסוק בשם ישו³²³).

§3. שתי הערים הגדולות של הגליל צפורי וטבריה נכנעו לרומים ולכן לא חרבו והישוב נשאר שם, אמנם לא באותו המספר הגדול כמו לפני המלחמה. בשתיהן נמצאים גם תלמידי חכמים בעשרות השנים הראשונות אחרי החרבן. שתי הערים היו יחד עם שיחין הקרובה לצפורי, ברשות אגריפס המלך. אפיטרופסו של המלך היה סומך על אנשי הצבא שבקַצְרה של צפורי ³²⁴).

מדברי תנאים בני הדור ההוא אנו למידים שמותיהן של עוד כמה ערים ידועות מתולדות המלחמה, שנשארו על תילן: סימוניה ³²⁵) שממנה הביאו שאלה בהלכה אל בית הדין שביבנה ³²⁶); בית שערים ³²⁷) בארמית בֵּי שָׁרָיי אשר שם ישב רבי יוחנן בן נורי ³²⁸). בכפר נחום היה חנינא בן אחי רבי יהושע בשנים שאחרי החרבן ושם פגעו בו המינים ובגלל המעשה ההוא הוכרח לעזוב את ארץ ישראל ויתישב בגולה של בבל ³²⁹).

כל המקומות האלה הם בגליל התחתון וכולם נזכרים בקשר עם פעולותיהם של חכמי התורה במשך כיובל שנה אחרי מלחמת הגליל. בגליל העליון אין אנו מוצאים בשנים ההן תלמידי חכמים קבועים. נראה שבעשרות-השנים הראשונות אחרי המלחמה לא מצאו חכמים בגליל העליון מקום נוח לשבת וללמוד שם תורה. אולם אין לחשוב על הפסקה גמורה של ידיעת התורה שם, שהרי בבית מדרשו של רבי אליעזר בלוד אנו מוצאים תלמידים גם מהגליל העליון ³³⁰).

את רבי אליעזר עצמו אנו מוצאים הולך ממקום למקום בגליל וכבר מצאנוהו בסביבות צפורי וגם בצפורי עצמה ישב זמן מה ³³¹). עוד מוצאים אותו בסיכני רואה את המקום ומשתומם על פוריותו הנפלאה ³³²). לא רחוק מצפורי נמצאת העיירה אֲבֵלין בדרומו של הגליל התחתון. שם ישב אחד מתלמידיו ויוסי בן פְּרוּרָא שמו אשר אצלו הוא מבקר במקומו ³³³). מאותו המקום היה גם רבי אלעזר בן יהודה איש אבלין ³³⁴) (נוסחאות: כפר אובלין, איבליים). כתובת ארמית מבין שרידי בית הכנסת של המקום ההוא ³³⁵) מעידה על היות קהלה יהודית במקום עוד מאות שנים אחרי כן. רבי אליעזר הגיע בדרכו בגליל עד קיסריון ³³⁶), שעל יד מעינות הירדן ושהה שם בימי חג הסוכות וישב בסוכתו של יוחנן בן אלעיי שהיה בודאי תלמיד חכם, ואולי אחיו של רבי יהודה בן אלעיי הידוע לנו מהימים שאחרי חרבן בֵּיתתָּר.

§4. באותם הימים נוסע בגליל גם נשיא בית הדין ביבנה, רבן גמליאל. אנו מוצאים אותו בכפר עותני, שעל גבול עמק יזרעאל וארץ הכותים. ישובו של המקום היה מעורב: מקצתו יהודים ומקצתו כותים ³³⁷). עוד מופיע הנשיא בשתי הערים הגדולות: צפורי ³³⁸) וטבריה ³³⁹) וגם בערי החוף עכו ³⁴⁰) וכזיב ³⁴¹). להלן נראה שמפני המצב המדיני ביהודה הוכרח הנשיא להעביר את בית הדין לזמן מה לאושא ³⁴²), ולשם מלַוים אותו “הולכי אושא” מחכמי ארץ יהודה והמפורסם שביניהם, ר' ישמעאל ³⁴³). מאושא יצא אחד מגדולי הדור הצעיר, רבי יהודה בן אלעיי ³⁴⁴). גם העיר הזאת יושבת בגליל התחתון בחלקו הדרומי מערבי וכבר ראינו למעלה שישובו של החבל ההוא נשאר יותר יציב משל חבלים אחרים. גם בטבריה נמצאו תלמידי חכמים אחדים בימים ההם: רבי יוסי בן קיסמא ³⁴⁵). יוסי בן תדאי ³⁴⁶), רבי יוסי הגלילי, ורבי שמעון בן חנניה ³⁴⁷) ושמעון בן עַזַי ³⁴⁸). חכם בלתי ידוע ממקום אחר היה יוחנן בן הנזוף אשר בבתיו ביקר רבן גמליאל ³⁴⁹).

בכפר גִנֵיסָר מצפון לטבריה חי איש אחד ושמו יוחנן בן חרשא, אשר שאל שאלות לפני חכמים ביבנה ³⁵⁰). זמן מה חי באותו המקום גם אלישע בן אבויה אחד מפליטי ירושלים הנכבדים ³⁵¹). – מכפר חנניה היה רבי חלפתא ³⁵²). – בעיירה נַגְנֵיגַר ישב רבי יוחנן בן נורי ועסק שם בגידול גפנים ³⁵³), המקום הזה שוכן בעמק יזרעאל קרוב לנָצְרַת במקומו שוכנת היום קבוצת גִנֵיגָר.

נזכיר עוד אגדה אחת על שיחתו של אדריינוס הקיסר עם רבי יהושע ³⁵⁴). הקיסר אינו מאמין בדברי התורה שארץ ישראל היא “ארץ אשר לא תחסר כל בה” ודורש מרבי יהושע להביא לו פַּסְיוֹנוֹת, מטַקסא (משי) ופלפלין מהארץ הזאת. רבי יהושע ממלא אחרי דרישתו מביא לו פסיונות, מצַיידָן ויש אומרים מעכברא. – ציידן אינה צידון אשר על שפת הים אלא בית ציידא לחוף ים כנרת. מטקסא הביא לו מגוש חלב ופלפלין ממקום בלתי ידוע, ששמו נצחנא ³⁵⁵). יש לחשוב שהשיחה הזאת היתה בערך בשנת 130, זמן שהותו של אדריינוס בארץ, וממנה אנו למידים שהישוב נתחדש ואולי אף לא בטל כלל בכמה מקומות בגליל העליון.

לבסוף יזכר גם שמה של שְפַרְעָם, שבה קבע רבי יהודה בן בבא את מקומו ואת ישיבתו עד שהגיעו הרדיפות, אחרי ימי ביתתר, גם לארץ הגליל ³⁵⁶).

רשימה זו של מקומות חכמים בגליל לא קטנה היא

והריהי זורעת אור על מאמציהם של חכמי ישראל להתישב במקומות הגליל, לבסס את חיי התושבים על התורה ולהדריכם ברוח המסורת.

והרי עוד כמה מקומות שמקורותינו קוראים בשמם: כפר מְנוֹרַי נזכר בקשר עם שאלה שהובאה לפני רבן יוחנן בן נורי ³⁵⁷). אם הגירסא הזאת נכונה היא, הרי זה בודאי המקום אל מנָרה לדרום טבריה. – כפר סימאי נזכר בהודעה אחת בעניני גטין כמקום גדול בין תחום צפורי ותחום עכו וקרוב יותר לצפורי מלעכו, כך קובע את הדבר רבי אלעיי מאושא ³⁵⁸). שם המקום היום כפר סמוע.

§5. יש להעיר שבימים ההם אנו מוצאים קהלות יהודיות גם בערים אחדות לחוף הים. בודאי עמדו הקהלות ההן עוד בזמן הבית: לנו חשוב לדעת שהן היו קיימות גם אחרי החרבן ואלה הן: חיפה, – הנזכרת במקורות נכריים רק החל מהמאה הרביעית – מופיעה בדברי התנאים כבר במאה השניה; ובפרט מענינים דברי הברייתא: מעשה בחיפה באחד, שהיה הולך למדינת הים, והיתה לו שומרת יבם וכו', רבי אליעזר בן צדוק אשר ישב בטבעון, פסק הלכה בענין זה ³⁵⁹),

אוסֵיביוּס כותב במאה הרביעית, ששִׁקמוֹנה נקראת גם חיפה ³⁶⁰). הידיעה הזאת אינה מדויקת: שקמונה היתה אמנם סמוכה לחיפה, אבל במקורותינו היא נזכרת תמיד – אל נכון – כמקום מיוחד. אחד מתלמידי רבי עקיבא היה שמעון השקמוני ³⁶¹); מין צמח נקרא על שם המקום הזה “רימי שקמונה” וכן הזכירו את חרובי שקמה (כלומר שקמונה). באותו ההמשך נזכרות גם צַלְמוֹנָה וּגְדוֹרָה אף הן קרובות לים וכמו בשקמונה גם בהן היה בלא ספק ישוב יהודי ³⁶²). מקומה של שקמונה הוא תל סַמַך סמוך לחיפה, על שפת הים ³⁶³). גדורה היא גִ’דרוּ בעמק זבולון ³⁶⁴), צלמונה היתה יותר סמוכה לחיפה ואולי נשתמר שמה בנחל סֶלְמָן.

גם בעכו היה ישוב יהודי אחרי החרבן, שם מצא רבי אלעזר בן צדוק את בנו של נִקוֹדֵימוֹן בן גוריון – אחד מעשירי ירושלים – בעניות מבהילה ³⁶⁵). רבן גמליאל הנשיא ביקר בעיר ³⁶⁶) וכנראה גם את בניו מזכירים מקורותינו בתחום עכו ³⁶⁷). שמעון בן יהוצדק נזכר בתקופתנו בעכו ³⁶⁸). רבן גמליאל נסע מעכו לכזיב ושם נתקבל על ידי ראש בית הכנסת ששמו סגביון, בשעת בקורו שם הציעו לפניו שאלות אחדות בהלכה ³⁶⁹).

בצידון אנו מוצאים את רבי ישמעאל מבקר בביתו של סופר אחד ומוצא, שהלה מתנהג בכתיבת ספרים, שלא כהלכה ³⁷⁰).

ב. כהנים למשמרותיהם בגליל ³⁷¹)    🔗

§1. בין המקומות שמנינו בפסקה הקודמת – הם ישובי ישראל שנשארו לפליטה – לא נמצא אף אחד מהמבצרים שהוקמו או בוצרו בתחילת המלחמה בידי יוסף בן מתתיה. אין זכר ליָדְפָּת-יָטבת, לקָנָה, לאַרְבֵּל בגליל התחתון, לא לצפת, למירון, ליָמְניה (יַבְנִית) בגליל העליון, ואף את העיר הגדולה מגדל נונָיָּה (טריכיה) לא מצאנו בתוכם. כמו כן לא ידוע לנו דבר על באר שבע שעל גבול הגליל העליון והתחתון; במקומה מזכירים כעיר הגבול את כפר חנניה ³⁷²). לא שמענו דבר אחרי המלחמה על אודות המבצר שעמד בראש הר תבור ואין שום זכר במקורותינו ליָפיע, אף על פי ששרידים מועטים של בית כנסת ³⁷³) מעידים על היות שם ישוב יהודי במאות השנים הבאות.

אמנם אף על פי שהמקומות האלה אינם נזכרים בדברי חכמים של דור החרבן, מכל מקום נזכרים הם במקור אחר מיוחד במינו: ברשימת משמרות הכהנים שבגליל.

טרם נברר את טיבו של המקור ההוא, עלינו לקבוע עובדות אחדות בדבר התישבותם של כהנים בגליל במשך מאת השנים שאחרי חרבן בית המקדש. כבר הזכרנו למעלה את המנהג המיוחד, שהונהג בהשפעת תושבים כהנים בסיכנין ובצפורי בדור הראשון אחרי החרבן. נראה שגם בדָמון אשר לדרום-מערב יום כנרת ³⁷⁴), באחוזת “המציק” המקומי היו כהנים רבים בעשרות השנים הראשונות אחרי החרבן. אם הדברים האמורים בגדר רמזים הם, הרי כמה ממקורותינו מספרים ברורות, כי החכמים, שבאו אל הגליל מיד אחרי חרבן בֵּיתתַר, מצאו שם בערים שונות ישוב שלם של כהנים, המתיחסים כולם למשמר אחד, מיוחד. כך מסופר על רבי מאיר שבא למַמְלִיחַ וראה שם כהנים, שכולם “מבני עלי”³⁷⁵). רבי שמעון בן יוחאי תיקן תקנה חשובה לטובת הכהנים, שישבו סמוך לטבריה, על יד חמת טבריה ³⁷⁶). בשעת פטירתו של רבי יהודה הנשיא פונה בר-קפרא אל הנאספים בבית כנסת אחד בצפורי במלים אלה: אחינו בני ידעיה, שְמעוני וכו' ³⁷⁷) הרי שכל באי בית הכנסת ההוא היו כהנים ממשמר ידעיה. עשרות שנים אחדות אחרי כן מסופר על דרשן אחד, שדרש בבית הכנסת של מעון, אשר על יד טבריה נגד הכהנים שנאספו שם ³⁷⁸). כל אלה ללמדנו, שבמקומות אלה של הגליל היה אחרי החרבן ישוב של כהנים במספר גדול. מקורות שבהלכה מודיעים לא פעם על “עיר שכולה כהנים”, או עיר שרובה כהנים ומעוטה ישראל ³⁷⁹).

§2. בקטע אחד של התלמוד הירושלמי ³⁸⁰) נשתמר שריד קטן מרשימה של משמרות ומשפחות של כהנים במקומות מושבותיהם. נזכרים שם משמר “יהויריב” במירון, “וידעיה ועמוק” בצפורים. עוד נלמד ממדרש אגדה שערי הגליל כבול, שיחין ומגדלה “במשמרות” היו ³⁸¹). פירוש הדברים שהיו נזכרות ברשימת המשמרות. במסכת סופרים ³⁸²) נרמז כי בקנה ישב משמר הכהנים אלישיב. פייטנים קדומים, שחיו בארץ ישראל – כפי כל הסימנים במאה הששית והשביעית – מזכירים בפיוטיהם ובקינותיהם את שמות המשמרות ומקומותיהם ³⁸³) (“כנוייהם”) ואוצרות הגניזה המצרית גילו לנו עוד כמה מהפיוטים האלה. מעתה אנו יכולים לערוך מחדש את הרשימה השלימה של משמרות הכהנים למקומותיהם. בימי הביניים הכירו עוד את הרשימה הקדומה ההיא בשלימותה והיו חכמים, שכתבו פירושים ³⁸⁴) לקינותיו של רבי אלעזר הקלירי, המכילות את רוב שמות המשמרות ומקומותיהם. – מנהג היה בארץ ישראל, לפחות עד שנת ד' אלפים תשצ"ד (1034) ³⁸⁵), להזכיר את המשמרות, וכך היו אומרים: “איזו היא המשמרת – משמרת פלונית – הרחמן ישיב את המשמרת למקומה במהרה בימינו אמן”. הודות למנהג הזה נשתמר זכרונן של משמרות הכהונה ושל מקומות מושבותיהן בישראל ומתוך סידורה המלא של הרשימה אנו לומדים את שמותיהם של לא פחות מעשרים וחמשה מקומות – ערים, עיירות וכפרים – וכולם בגליל העליון והתחתון, אשר בהם היה ישוב של כהנים למשמרותיהם. וכעת נשאלת השאלה הקשה: אימתי הגיעו הכהנים ההם לגליל ואיך עלה בידם להתישב במקומות מיוחדים?

תחילה נציג פה את גופה של הרשימה ההיא ³⁸⁶), שאנו רגילים לקרוא לה בשם “ברייתא של משמרות הכהנים” (רשימה זו שייכת לסוף ימי חכמי המשנה או לתחלת ימי חכמי הגמרא, הריהי אפוא “ברייתא”):

א. משמר יהויריב, מְסָרביי מירון *

ב. משמר ידעיה, עָמֹק ציפורים *

ג. משמר חָרים מִפְשָטָה

ד. משמר שעורים עַייתְּהָלו

ה. משמר מַלכּיה בית לחם

ו. משמר מִיָמִין יודפת

ז. משמר הַקּוֹץ עַיילְבוֹן

ח. משמר אביה, עִדּוֹ כפר עוזיאל

ט. משמר יֵשוּע נשרף ארבל *

י. משמר שכניה, חבורת כבול*

יא. משמר אלישיב, כהן קנה *

יב. משמר יקום, פַּשְחוּר צפת

יג. משמר חופה בית מעון

יד. משמר ישבאכ חוצפית שוחים *

טו. משמר בִּלְגָה מְעַרייה

טז. משמר אִמֵּר יַבנִית

יז. משמר חֵזיר מַמליח

יח. משמר הַפִּצֵץ נָצְרַת

יט. משמר פתחיה אכלה ערב *

כ. משמר יחזקאל מגדל נוניה *

כא. משמר יכין כפר יוחנה

כב. משמר גמול בית חוביה

כג. משמר דְלָיָה, גִנְּתוֹן צלמין *

כד. משמר מְעַזְּיָה חַמַּת *

כה. משמר " אריח וכָפְרָנֶיהָ

חמשה עשר מהשמות שברשימה הזאת צוינו ב*³⁸⁷); הם שמות המקומות הידועים לנו מתולדות המלחמה, מפי יוסף בן מתתיהו והמקורות העבריים ³⁸⁸) ועל כמה מהם נאמר שחרבו באותם הימים.

אם נעיין עוד ברשימת ערי הכהנים שלמעלה, נוכל לקבוע עוד עובדות אלה: עיילבו (ז) וממליח (יז), וכן חמת (כד) קרובות לטבריה, הראשונות מערבה, האחרונה דרומה, והריהן נכללות “בתחום טבריה” ובלי ספק השתתפו גם הן, כמו העיר הגדולה טבריה, במלחמת הגליל וסבלו יחד אתה מהצרות שבאו עליה.

בית לחם (ה) היא בית לחם זבולון (יהושע י"ט 15), או בית לחם “צוֹרייה” (“של הצורים”), קרובה לכבול (י) וצפורי (ב).

המקומות כפר עוזיאל (ח), כפר יוחנה (כא) היא – כפי הנראה כפר יוחנן ³⁸⁹) – נכללים בתחומה של שוחים (יב).

מפשטה (ג) שכנה או בסביבה ההיא במקומה של חרבת מַשְטָה ³⁹⁰) של ימינו, או במקום הכפר פָסוּטָה ³⁹¹) קרוב לכבול.

נצרת (יח) עומדת ממש על יד יפיע, הידועה לנו מדברי ימי המלחמה; ועל ידי חרבנה של זו עלתה נצרת לחשיבות יותר גדולה, כמו שירשה כפר יוחנה (כא) את מקומה של באר שבע.

על מקומה של בית חיביה (כב) אין בידינו לעת עתה דבר ברור, אבל נדמה, שהיתה בגליל העליון בסביבות מירון וצפת (א; יב). קשורים אפוא מקומות רשימת הכהנים בערים ובתחומים הנזכרים בימי המלחמה. רק לאריח וכפרניה (כה), כלומר לאריח – בית ירח היא Philoteria ולכפרים והחצרות שבתחומה, אין אנו מוצאים הקבלה בדברי ימי המלחמה. אריח אינה נזכרת בכל אותה פרשה, בודאי מסיבה מיוחדת.

שאר ההקבלות שהראינו בודאי מפתיעות הן ואומרות: “דרשני!” איך נפרש את הופעתם הפתאומית של כהנים מכל המשמרות במקומות הגליל ודוקא באותם המקומות והתחומים, שהשתתפותם במלחמה הגדולה ידועה ממקורותינו? כפי שרמזנו למעלה, נמצאו שם כהנים למשמרותיהם – הנזכרים ברשימה שלמעלה – כבר בימי רבי מאיר, רבי שמעון, בר קפרא, אם כן מאמצע המאה השניה ואילך, – ואנו שואלים מתי הגיעו כל אלה לגליל ומתי התישבו במקומותיו?

דבר שאפשר להוכיח מתוך התעודות אין בידינו. אבל כמדומני, שמותר להביע את ההשערה הבאה:

כבר הכרנו את המציקים, שנעשו יורשיהם של בעלי הבתים שבגליל. במקום שיש אריסים גדולים – הם המציקים שקבלו את שדות בעלי הבתים אם במתנה אם בחכירה, – הרי יש מקום גם לפועלים ובפרט בגליל שלאחר המלחמה, שכמה מקומות בו נתרוקנו מתושביהם, מפני ההרג והבריחה והשביה, ואם החוכרים לא רצו להוביר את האדמה שהחזיקו בה, או שקבלו מהשלטונות, הרי הוכרחו להביא מתישבים מן החוץ או לקבל את הנמלטים שמה משאר חלקי הארץ, ובפרט מארץ יהודה.

על פליטים מארץ יהודה לגליל יש בידינו כמה הודעות – מקורותינו מדברים בעיקר על חכמים ותלמידיהם. אבל יש רמזים גם על תושבים אחרים שבאו מגופנא, שביהודה, לצפורי ובית הכנסת שלהם נקרא “בי כְּנשתא דגופנא ³⁹²)”. בדמון ³⁹³) מצאנו כהנים עסוקים בגינתו של “מציק”. אל נכון היו הכהנים ההם פועליו של המציק בעל האחוזה. דמון תיחשב “לכפרניה” של אריח – והנה ה“כפרנים” ההם נמנים בין מקומות משמרות הכהנים ברשימה שלמעלה.

אמנם, ישבו כהנים פה ושם בגליל גם לפני החרבן, בעיקר בעיר הגדולה צפורי ³⁹⁴); אך בשאר מקומות הגליל לא היה מספרם רב, עד שתושבי הגליל לא ידעו מה הם “חֶרמי כהנים”³⁹⁵). אחרי החרבן נשתנה המצב. כמו שראינו, שכנו אז כהנים בקבוצות גדולות בכמה ערים ועיירות, ואותם המקומות מנויים ברובם גם ברשימת משמרות הכהונה, הממלאת אחרי דבריהם של שאר המקורות ומשלימה לעינינו את תמונת מצב הישוב. הרינו למידים, כי בגליל היתה אז התישבות גדולה של כהנים במקומות מיוחדים. רובם של מקומות הכהנים שברשימה, הם הם מקומות המבצרים הקטנים, שחרבו במלחמה או מקומות בתחומי הערים הגדולות, שנָשַמוּ במידה רבה. הרי זה מלמדנו, שאחרי התרוקנות המקומות ההם מיושביהם הקודמים, הוכרחו האריסים-החוכרים להביא שמה מתישבים וביניהם בעיקר כהנים, שהיו נטולי קרקע ונטולי מקורות פרנסה ביהודה, אחרי חרבן המקדש. ככה צצו בגליל כמה ערים, שכל תושביהן כהנים, ובתי כנסיות בערים גדולות, שכל באיהם היו כהנים.

יש גם מקרים, שהכהנים, שהגיעו לגליל, באו אל אחת הערים, אך לא נתישבו בעיר גופה, אלא על ידה. כך אנו מוצאים ברשימתנו את הכהנים ממשמר ישבאב, לא בשוחים גופה, אלא בכפר קרוב לו, הוא כפר חוצפית (יד), שאינו ידוע משום מקור אחר, ושמו נודע רק מתעודה אחת לטינית של ימי הצלבנים ³⁹⁶). וכן הכהנים שהגיעו לערב; לא בעיר גופא נתישבו, אלא בפרוורה “אכלה”³⁹⁷) (אכלה ערב – יט). וכמה מענין הדבר, בימי הבית ועוד בימי המלחמה שמענו על ה“מערות” שעל יד ארבל. וכעת נודע מתוך רשימתנו החשובה הזאת, שכהנים נתישבו לא בעיר ארבל בלבד (ט), אלא גם במערייה (טו) – שבודאי אינו אלא ישוב שנוסד סמוך לאותן המערות, שכמה זכרונות קדומים היו קשורים בהן, – בטבריה גופה אין התישבות של כהנים, מפני שחלק של העיר נבנתה על גבי קברות והיה חשש של טומאת מת ועצם ³⁹⁸), שהכהנים מוזהרים עליה. לכן הם מתישבים תחילה בחמת (כד), שעל יד טבריה, וב“אריח וכפרניה” (כה), שהשתייכו לאחוזתו הגדולה של אגריפס המלך. ושם באחד מכפרני אריח ³⁹⁹ ) נמצא גם אחד ממציקי הגליל, אבל – כפי הנראה אדם הגון, שנותן לכהנים לשמור את חוקי התורה בנוגע לטומאה וטהרה. נראה, שגם אחד מחכמי הדור היה מהכהנים שומרי מצוות טומאה וטהרה ביתר זהירות, הוא בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס, שישב באחד המקומות הקטנים האלה, קרוב לירדן ולים כנרת. הוא נהג הקפדה יתרה בהלכות טומאה וטהרה, עד שלא האמין אף לתלמידי רבי יהודה ורבי יוסי בענינים אלה והושיב על ידם אחד מתלמידיו. וכששמע רבי יוסי את הדברים אמר: מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמן שאין מוסרין טהרות לכל אדם ⁴⁰⁰). אין פלא אפוא, אם כהנים כאלה השתדלו לשבת במקומות מיוחדים להם ולא בתוך הערים, אלא על ידן; הם היו עושים חבורות בפני עצמן, צא ולמד מרשימתנו המזכירה (י) את “חבורת כבול”, הם הכהנים ממשמר שכניה, שנתישבו בכבול.

מסתבר, שאף השלטון הרומי הביט בעין טובה להעברתם של כהנים ולהתישבותם בגליל. הרי המדינה הזאת רחוקה היא מעיר הקודש – אין אפוא לחוש לכהנים הנאחזים בה; אלה לא יתקוממו בשלטון הזר, אף אם הם שומרים הלכות טומאה וטהרה ושומרים את השבוע שלהם, אשר בו שרתו בקודש לפי סדר משמרותיהם ומקווים, שבמהרה יבנה המקדש…

על סבלותיהם של המתישבים הכהנים האלה ולבטיהם במקומותיהם החדשים שומעים אנו מתוך אותו הסיפור, שנזכר כבר למעלה ⁴⁰¹): רבי מאיר בא לממליח ומוצא שכל התושבים הכהנים “שחורי ראש” הם, כלומר כולם מתים בגיל של אנשים ואינם מגיעים לזקנה. – מזמן יותר מאוחר אנו שומעים על מניעת “מתנות כהונה” מן הכהנים שבמעון (על יד טבריה – מספר יג) ועל ידי כך אין הם יכולים לעסוק כראוי בתורה ⁴⁰²).

עד איזה זמן יכלו משמרות הכהנים להתקיים במקומותיהם המיוחדים – אין בידינו לעת עתה להוכיח, אבל ברור מתוך כמה עובדות, שהכהנים ידעו את משמרותיהם עוד במשך כמה דורות וברור, שאת טבריה קראו בשם פיוטי מיוחד לבעלי המסורת, “מעזיה” על שם משמר הכהנים, שישבו בחמת (כד) ואחרי כן גם בטבריה גופה ⁴⁰³).

בודאי יש עוד – בפרשת התישבות הכהנים בגליל – כמה בעיות, שעדיין לא מצאו את פתרונן, אף על פי, שרבות טיפלנו בהן זה מזמן; מכל מקום ברור, שלפנינו תופעה חשובה ומעניינת בתולדות הגליל, במאה הראשונה אחרי המלחמה.

 

פרק ששי: הבנין החדש    🔗

א. חכמי יהודה בגליל.    🔗

§1. התישבות משמרות הכהנים בגליל לא בבת אחת נעשתה. בודאי יש פה תהליך של עשרות שנים אחדות, לפחות מאחרי החרבן ועד ימי רדיפות טְרָיָנוּס ואדריינוס ביהודה. בימי הרדיפות ההן מגיעים גם כמה מחכמי הישיבות אשר ביהודה, אל הגליל. הראשון ביניהם ואולי הזקן שבהם היה רבי יהודה בן בבא, שחי לפני ימי הרדיפות בעיר לוד או בסביבותיה ועתה אנו מוצאים אותו בערי הגליל. ראשונה בסיכני, בימים, שגם רבי חנינא בן תרדיון ישב שם. כשנהרג רבי עקיבא בקיסרי, באה השמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנינא בן תרדיון, “עמדו וחגרו שקים את מתניהם וקרעו את בגדיהם ואמרו: אחינו שמָעונוּ! לא נהרג רבי עקיבא, שנחשד על הגָּזֵל ולא על שלא עמל בתורה בכל כחו, לא נהרג רבי עקיבא, אלא למופת”.⁴⁰⁴ באמת היה הוא למופת, כי לא עברו ימים מועטים וגם רבי חנינא בן תרדיון נידון למיתה.⁴⁰⁵ ואף רבי יהודה בן בבא לא מצא מנוחה בסיכני והחיש לו מפלט במקום אחר. נראה, שעוד בהיותו בסיכני גזר על פולייטון – מין שמן מבוסם, שאסור להשתמש בו משום צער החרבן, שהיה ביהודה.⁴⁰⁶ הוא עזב את סיכני וילך לדרום מערבו של הגליל ואנו מוצאים אותו יושב בין אושא לשפרעם. כבר שמענו למעלה, שבימי רבן גמליאל דיבנה ישב בית הדין הגדול, זמן מה, באושא. בנוגע לשפרעם מסופר בהלכה, שיש שם תלמיד חכם אחד ורבי דוסא שמו. נראה אפוא שזו היתה סביבה של תלמידי חכמים.⁴⁰⁷ ומפני שהמקומות אינם בדרכי התנועה הגדולה, היה אפשר לקוות, שהממשלה הרומית לא תשגיח בעינים פקוחות על מה שנעשה שם בחוגי חכמי התורה. כי דבר גדול היה בדעתו של רבי יהודה בן בבא לעשות שם אחרי מותו של רבי עקיבא; הוא רצה לסמוֹך אותם התלמידים שרבם הגדול לא הספיק לסמוך אותם להוראה, כדי שלא תינתק שלשלת המסורת וכדי שהתלמידים ההם ימשיכו את פעולתו של רבי עקיבא ויעשו את הגליל למרכזם של החיים הרוחניים והדתיים, במקום ארץ יהודה, שחרבה שנית אחרי ימי ביתתר. רבי יהודה בן בּבא יכול להעיד על עצמו שהוא אחד מן הראויים להורות⁴⁰⁸ ואם כן, ראוי הוא לסמוך תלמידים, כדי שיהיו חכמים ומורי הוראה בישראל. תאורו של אותו מעשה אנו שומעים מפי רב, אחד מגדולי התלמוד, שעלה מבבל לארץ ישראל וקבל שם כמה מסורות עתיקות. ואלו דבריו:⁴⁰⁹

“ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא, נשתכחו דיני קנסות בישראל, ופעם אחת גזרה המלכות גזירה⁴¹⁰ על ישראל, שכל הסומך יֵהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תֶּחֱרב ותחומין שסומכין בהן יֵעקרו.⁴¹¹ מה עשה רבי יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שניו⁴¹² הרים גדולים⁴¹³ ובין עיירות גדולות ובין שׁני תחומי שבת,⁴¹⁴ בין אושא ושפרעם וסמך שם חמשה זקנים ואלו הם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע. ורב אויא מוסיף: רבי נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן, אמר להם: בני רוצו! אמרו לו: רבי מה תהא עליך? אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונכיות של ברזל ועשוהו ככברה”.

§2. אמנם לסיפור הזה סגנון של אגדה, מכל מקום עיקרו מסורה נכונה היא, שיש לה יסוד היסטורי. לולי כן לא היו נזכרים בו חמשה תלמידים ואף לא ששה, כי אם שבעה. כמו שאנו מוצאים במקומות אחרים,⁴¹⁵ הקוראים בשמות תלמידי רבי עקיבא, שנתישבו, אחרי כן בגליל והם שבעה דוקא. בין הנסמכים יש שלושה, שהם עצמם בני הגליל, והם רבי יהודה, רבי שמעון ורבי יוסי. קל אפוא להבין, שבימי הרדיפות חזרו מן הדרום אל הגליל, ארץ מולדתם המצומצמת. רבי יהודה בן אֶלְעַי היה בן אושא, מן המקום, שסמוך לתחומו נסמך. בין זכרונותיו המרובים של רבי יהודה, שכבר טיפלנו באחדים מהם, אנו מוצאים בין השאר: מעשה ברבי יצחק נפחא, שהיו לו חמש חצרות באומשא⁴¹⁶ וכו'. הרי לפנינו נַפָּח מתושבי אושא בימים שקדמו לרדיפות אדריינוס, שהיה תלמיד חכם ואיש אמיד. אביו של רבי יהודה ישב גם כן באושא, והוא מכיר היטב את הסביבה: את המקומות שבין תחומי צפורי ועכו, הסמוכים לאושא.⁴¹⁷ הוא מלווה את רבן גמליאל הנשיא בנסיעותיו בערי חוף הים מעכו לכזיב ומוסר פרטים מענינים על הנסיעות האלה.⁴¹⁸ אחד מבניו, יוחנן בן אלעי, מצאנו כבר בקיסריון, שעל יד מעינות הירדן.⁴¹⁹

ב“שלהי השמד” כאשר נאספו חכמי הדור באושא – כמו שנראה עוד להלן – חָלקו כבוד לרבי יהודה, שהוא יפתח את שורת הנאומים באסיפה, מפני שהיה בן העיר.⁴²⁰ בעיר הזאת התישב רבי יהודה בן אלעי אחרי כן וקבע שם את בית מדרשו. וכך מודיע תלמידו הגדול, רבי יהודה הנשיא:⁴²¹ “קטן הייתי וקראתי (את המגילה) לפני רבי יהודה באושא והיו שם זקנים ולא אמר אחד מהם דבר”.

חברו של רבי יהודה מבין הנסמכים, רבי שמעון, היה כפי כל הסימנים גם כן בן הגליל אף על פי, שגם הוא למד בנעוריו אצל רבי עקיבא בדרום. הוא מכיר היטב את הגליל ובפרט את סביבות טבריה וצפורי, צור וצידון,⁴²² עשה גם זמן מה בערי החוף, בעיקר בצידון ובלִבְנָן הסמוכה לה.⁴²³ את שנות הרדיפות בילה בגליל ואחרי תום הרדיפות קבע את ישיבתו בגליל העליון.

השלישי שבחבורה, רבי יוסי בן חלפתא, היה בן צפורי. שם ישב אביו עוד בזמן הבית. זכרונות מרובים עלו בידי רבי יוסי, לא רק על משפחתו, שמוצאה מבבל, אלא גם על עיר מולדתו, על קורותיה ויושביה. הוא מספר על צפורי, שלפני החרבן, בעוד היא יושבת “בשַׁלְוָתָה” והמונים באים שמה מקרוב ומרחוק. הוא מכיר את “אַרְכֵי הישנה של צפורי” ומודיע, שפעם אחת שירת יוסי בן אלם מצפורי, ביום הכפורים, בבית המקדש, במקום הכהן הגדול. מפניו אנו שומעים, שאיש מהמשפחות המיוחסות הישראליות שבצפורי וערסלא שמו, הוליך פעם את השעיר המשתלח מירושלים לעזאזל; וכי כהן אחד מצפורי, קמצן וגרגרן היה מכונה כינוי של גנאי “בן האַפּוֹן”,⁴²⁴ מפני שחטף מלחם הפנים פרור קטן כאפון (אפונה).

שלושת הנסמכים האחרים: רבי אלעזר בן שמוע, רבי נחמיה ורבי מאיר, אין אנו יודעים את מקום מוצאם, אבל אין ספק, שגם הם למדו לפני בריחתם אל הגליל – בארץ יהודה.

רבי יהודה בן בבא אמר לתלמידיו: “בני רוצו”! אולם אין לחשוב כלל – כפי שרצה אחד החוקרים ללמוד מהדברים האלה – שתלמידי רבי עקיבא אלה נמלטו לחוצה לארץ.⁴²⁵ לא נתכוון הסומך, אלא להזהיר אוֹתם, שינוסו מפני האויבים וייחבאו במקומוֹת בטוחים, כדי שהשונאים לא ימצאו אותם. כל מה שאנו יודעים ממקורותינו, מוכיח, שהנסמכים האלה נשארו בארץ, הם נחבאו זמן מה בעיירות נידחות ואולי גם במערות – כמו רבי שמעון בן יוחאי אחר כך, - אבל אחרי שקוט הרדיפות הרינו מוצאים את כולם בגליל ובעיקר בגליל התחתון.

§ 3. לכאורה תמוה קצת, שגזירת הסמיכה יצאה גם על הגליל, כי לא שמענו, שהגליל נטל חלק במרד בר כוכבא. בכל זאת אין להטיל ספק בדבר; אמנם יכול להיות, כי בתחילה לא גזרו הרומיים, אלא על יהודה, אבל משׁרַבּו בגליל פליטים מיהודה ובפרט כאשר התחילו תלמידי רבי עקיבא ללמוד וללמד שם ברבים והמשיכו את מעשה רבם הגדול, שהומת על ידי הרומים, התחילה הממשלה ליתן עיניה בגליל. היא הבינה, כי החכמים, תלמידי רבי עקיבא, עלולים להחיות את האומה ולפעם בה את רוח המרד – והרי רומי רצתה לדכא את ישראל ולכלותו מנפש ועד בשר – ואז יצאה הגזירה גם על הגליל. גם דבר זה אנו למידים מדברי רבי יהודה בן אלעי; הוא מודיע פעמים אחדות על דברים שקרו בשעת סכנה, בשעה שאי אשפר היה לקיים מצוות, אלא בסתר. הוא דורש את הפסוק “הקול קול יעקב והידים ידי עשו”: קולו של יעקב מצווח ממה שעשו לו הידים, ידי עשו.⁴²⁶ ואם אין ראיה שהמעשים ההם קרו דוקא בגליל, אלא למשל ביהודה,⁴²⁷ הרי בידינו גם הודעה מפורשת מפי רבי יהודה: “מעשה באחד שהיה בודק מזוזות (ביתו) בשוק העליון של צפורי ומצאו קסדור (Quaestor) ונטלו הימנו אלף זוז”.⁴²⁸ הקסדור הוא המפקח על מעשה היהודים שומרי המצוות, וכיוצא בו אנו מוצאים פעם בבית מדרשו של רבי עקיבא קסדור העומד בפתח, כדי להשגיח, שלא יקראו היהודים את השמע.⁴²⁹ בדומה לזה עשו אפוא ליהודים גם בצפורי.

גם מרבי יוסי יש בידינו זכרונות על רדיפות בצפורי. הוא מספר, שרבי יוחנן בן נורי קרא שם את המגילה בשעת הסכנה, בלילה, כדי שלא ירגישו בו, כי לשם מצות מגילה הוא קוראה.⁴³⁰ עוד שומעים אנו:⁴³¹ פעם אחת באו כתבים רעים לגדולי צפורי מן המלכות בשבת ושאלו את רבי אלעזר בן פרטא, מה יעשו? והוא רמז להם, שיברחו בשבת. החכם הנשאל חי בימי רדיפות אדריינוס, אם כך, בלי ספק סבלו יושבי צפורי מרדיפות הרומים בימים ההם.

אין בידינו ידיעות ברורות כמה זמן נמשכו הימים הרעים ההם, אבל גם בגליל דיברו, כמו ביהודה, על ימי “השמד”, ואחרי עבור הימים ההם “בשלפי השמד” מיד התכנסו חכמי הגליל, כדי להשיב את הסדרים לחיים הדתיים והחברתיים.

כינוסם הראשון של תלמידי רבי עקיבא, מנהיגי הדור בשעה ההיא, היה לשם קביעת עיבור השנה. המסורה הארץ ישראלית מלמדתנו:⁴³² “מעשה שנכנסו שבעה זקנים לעבר את השנה בקעת רמון”. הם נושאים ונותנים שם, ראשונה בהלכה אחת של דיני טהרות; אחרי כן מתכוננים לעבר את השנה. וכל מי שלא היתה לו טלית (“טליתם של תלמידי חכמים”,⁴³³ גזר חברו וחצה את טליתו ונתן חלק לחברו. לבסוף אמרו להציב זכר לכינוסם זה, וכיון שמצאו אבן שיש אחת, לקח כל אחד ואחד מסמר וקבע בה ומאז היו קוראים לאבן ההיא “כיפא מסמרא”, כלומר: האבן המסומרת.

בשעה שהתכנסו חכמים לעבר את השנה – אחרי שוך הרדיפות והגזירות – היתה העניות גדולה בין החכמים. כמו ששמענו, אפילו טלית לא היתה לכל אחד מהם. כך יסופר גם במקום אחר, שרק שמלה אחת היתה מצוייה בביתו של רבי יהודה, ופעם לבש אותה הוא ופעם לבשה אותה אשתו, לכן החשיב רבי יהודה את השמלה עד שֹבֵרך עליה: “ברוך שֶׁעָטני מעיל”.⁴³⁴ – למה דחקו את השעה, לעבר את השנה? כך שואל כבר התלמוד והוא עונה: כל מי שסיפק בידו לעבר את השנה ואינו מעברה, כאילו עובד עבודה זרה, שהרי מועדי ה' נקבעים על פי עיבור השנה; אם אין העיבור בסדר על פי חכמי ישראל, והמועדים נקבעים על פי האומדנא, - הרי נכנעו ישראל לגזירותיה של המלכות הנכריה וכאילו עובדים עבודה זרה.

בקעת רמון, היא על יד המקום רמון, בדרומה של בקעת בית נטופה, ולמה נתנו עיניהם דוקא בבקעה זו, להתכנס בה? – מי יכול להגיד היום! אולי מפני שרוב הנאספים ישבו באותה הסביבה, או שלא היה להם לפחד שם מפני חמת השלטון, שהרי קטנה היא רמון והם לא ישבו בתוך המקום אלא בבית בודד בבקעתו. במשך כמה דורות היו אנשי רמון מראים אותו מקום, על יד “האבן המסומרת”. מנהג קדום הוא, לקבוע מסמרות במקום שרוצים להחזיק בו,⁴³⁵ והנאספים שם הראו, שיש להם זכות וחזקה בַּמקום ובכל הארץ, שכולה ארץ השכינה, וכשרה לעבר בה את השנים; עיבור שנים היא זכות מיוחדת, שלא ניתנה, אלא לארץ ישראל.

הכינוס השני, שתפקידו היה עוד יותר חשוב, היה באושא: “מעשה שנכנסו רבותינו בשׁלפי השמד באושא”.⁴³⁶ אף “רבותינו” אלה הם תלמידי רבי עקיבא הידועים ועמהם רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי ורבי אליעזר בן יעקב.

אושא שוֹכנת מזרחית לחיפה, במקום שגבעות הגליל מתחילות להתרומם – היום היא נקראת בפי הערביים חרבת הושה. היא אינה נזכרת בכתבי הקודש, אבל אין ספק (לפי עדות מציאות ארכיאולוגיות) שהמקום קדום וכבר בתקופת המלכים ישבו בו ישראל.⁴³⁷ בידי חכמינו היתה מסורת, שהסנהדרין ישבה משכבר הימים בנחלת שבט יששכר, כוונתם לאותן העיירות שבהן התישבה הסנהדרין “בגלותה” (ועוד נדבר עליהן להלן) וביניהן גם אושא.⁴³⁸ רבוֹתינו, שנתכנסו בשלפי השׁמד באושא, המשיכו אפוא את מסורת המקום מימי רבן גמליאל דיבנה וכפי מדרשם מימי קדם, מימי שבת בני יששכר במקום הזה, שעליהם הכתוב אומר: “יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשהּ ישראל” (לדעת המדרש רמז לסנהדרין, שישבה כבר אז, ביששכר).

המתכנסים⁴³⁹ שלחו אצל זקני הגליל ואמרו: “כל מי שלמיד יבוא וילַמֵד וכל מי שאינו למיד, יבא ויִלְמַד. נתכנסו ועשו כל צרכיהם. כיון שהגיע זמן להיפטר, אמרו: מקום שנתקבלנו בתוכו, אנו מניחים אותו ריקם (בלא ברכה)? חָלקו כבוד לרבי יהודה, שהיה בן עיר… נכנס רבי יהודה ודרשׁ: כל שמקבל פני חברים כאילו מקבל פני שכינה; ואתם אחינו, רבותינו, גדולי התורה, מי שנצטער עשרה מיל או עשרים או שלשים או ארבעים מיל, כדי לשמוע דברי תורה על אחת כמה וכמה, שאין הקב”ה מקפח שכרכם בזה ובבא".

מדברי רבי יהודה אנו שומעים, שהמתכנסים באו ממרחק של ארבעים מיל לכל היותר, כלומר מקצות הגליל התחתון. נמצאנו למדים שוב כי במשך שבעים שנה, אחרי המלחמה שב הישׁוב היהודי, במידת מה, לאיתנו. חלק ממקומות הישוב כבר הכרנו מפי ההלכה והאגדה, אגב קורות חכמים. בודאי היו עוד מקומות ישוב לא מעטים, שלא נזכרו, כי מקורותינו לא נכתבו לשם מסירת ידיעות הסטוריות וגיאוגרפיות.

הכינוס באושא עשה את שלו. יושבי העיר קיבלו את האורחים בכל הכבוד, כמו שאנו שומעים מפי רבי נחמיה, שדרש בשעת פטירתו משם: “… אתם בני אושא, שקידמתם רבותינו במאכלכם ומשקכם ומיטוֹתיכם, הקב”ה יפְרע לכם שכר טוב". ולא רק שנתנו מה שנתנו, אלא קיבלו את חכמי ישראל “במאכל אמת”, כלומר שנתנו בלב שלם ובנפש חפצה. רבי שמעון משבח את בני אושא, שהם “גומלי חסד”, ורבי אליעזר בן יעקב משבחם על שקיבלו את רבותינו “בסבר פנים יפות”; הרי היתה אושא בימים ההם מקום יהודי, שתושביו אמידים, אוהבי תורה, מכניסי אורחים ומוקירי רבנן.

אין כאן המקום לדבר על “תקנות אושא” המפורסמות⁴⁴⁰ בפרוטרוט. הכינוס היה מאוֹרע חשוב בתולדות הישוב בגליל, כי משם קיבלו זקני הגליל וחכמיו הוראה, איך ינהלו את החיים הצבוריים במקוֹמותיהם. המשא והמתן בכינוס נתבסס על קבלת עדויות, כמו שהיה נהוג לפני דור אחד ויותר ביבנה, בימי רבן גמליאל. כך מספר רבי יהודה, “נחוניא חופר שיחין העיד לפנינו וקבלנו עדותו”.⁴⁴¹

הזקנים עזבו את אושא אחרי “שעשו כל צרכיהם” ושבו אל מקומותיהם. עלינו להכיר להלן את המקומות ההם.

ב. בית דין הגדול בגליל ומקומות חכמי הדור    🔗

§ 1. מסורת חשובה⁴⁴² נמסרה לנו מפי גדול חכמי התלמוד בארץ ישראל רבי יוחנן, על עשר גלויות שגלתה סנהדרין, ואלו הן: (1) מלשכת הגזית לחנות, (2) ומחנות לירושלים, (3) ומירושלים ליבנה, (4) ומיבנה לאושא, (5) ומאושא ליבנה, (6) ומיבנה לאושא, (7) ומאושא לשפרעם, (8) ומשפרעם לבית שערים, (9) ומבית שערים לציפורי, (10) ומציפורי לטבריא…

שתי הגלויות הראשונות היו בסוף בית שני⁴⁴³ ואחרי החרבן באה הגלות השלישית ליבנה, בימיהם של רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל: בימיו של רבן גמליאל עברה הסנהדרין לזמן־מה לאושא שבגליל,⁴⁴⁴ אבל עוד מעט וחזרה ליבנה, בודאי מתוך השאיפה לקבוע את מקום בית הדין הגדול, לפחות בארץ יהודה, אם אינו יכול לשבת בעיר המקדש. בימי רבן שמעון בן גמליאל חזרה סנהדרין לאושא. כמו שהעיר כבר רש“י⁴⁴⁵ ואף הביא ראיה מדברי הברייתא⁴⁴⁶ האומרת: “וכשקידשו בית דין את השנה באושא, ירד רבי יוחנן בן בורקא לפני רבן שמעון בן גמליאל… אמר לו רבן שמעון: לא היינו נוהגים כן ביבנה”. רבן שמעון בן גמליאל ראה עוד בעיניו את מנהגי בית הדין ביבנה, אבל בימיו הוכרח בית הדין לעזוב את העיר ההיא, לבלתי שוב אליה עוד. אז השתקע בית הדין בגליל, ראשונה באושא. הדבר היה על כל פנים אחרי כינוס אושא הנזכר למעלה, שהרי בין הנאספים שם לא נזכר שמו של רבן שמעון בן גמליאל. להלן מפרש שם רש”י: “בית שערים וצפורי וטבריא כולן בימי רבי היו. כדאמרינן:⁴⁴⁷ אחרי רבי לבית שערים,ושוב כשחלה הוליכוהו לצפורי”.⁴⁴⁸ בפירושו זה של גדול מפרשנו נעדרת שפרעם הנזכרת במקור, שלמעלה, בנקודות ה-(7) ו-(8). באמת אין כמעט זכר לשפרעם במקורותינו התלמודיים, זולת פרשת סמיכתם של תלמידי רבי עקיבא בידי רבי יהודה בן בבא, בין אושא לשפרעם. נראה, שרק זמן קצר ישבה הסנהדרין בעיירה הזאת, הקרובה לאושא ולפי כל הסימנים בימי רבן שמעון בן גמליאל.

רבן שמעון בן גמליאל בא לאושא בימי רבי יוסי ורבי יהודה. בחבורת שני חכמים אלה הוא גם נוסע ממקום למקום, כמו אביו, רבן גמליאל, שהיה נוסע בשעתו עם רבי אֶלְעַי, אביו של רבי יהודה, ורבי חלפתא, אביו של רבי יוסי. מקורותינו מודיעים על נסיעותיו של רבן שמעון בן גמליאל: מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה ורבי יוסי שנכנסו אצל בעל הבית לכזיב.⁴⁴⁹ אמרו: לא נודע היאך בעל הבית מתקין את פירותיו? כיון שהרגיש בהם הביא להם דלוסקום מלא דנרי זהב. הוא התכוון לתת להם נדבה לטובת תלמידי חכמים.⁴⁵⁰ אבל חכמים אלה לא נתנו דעתם לכך, אלא שאלוהו איך הוא מתקן את פירותיו? הוא בֵאר להם מה שנהג לעשות. אבל מנהגו לא יָשַׁר בעיני חכמים משום שלא היה מכוון להלכה; לפיכך אמרו לו: צא ואכול את מעותיך, השתכרת מעות ואיבדת נפשות! ⁴⁵¹ – כזיב זו, שבה הם מוצאים את בעל הבית העשיר הזה, יושבת על שפת הים. הבא לשם מן הגליל (מאושא או משפרעם) עליו לנסוע דרך עכו. ואמנם מוצאים אנו חכמים אלה בעכו: מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה ורבי יוסי, שהיו מסובין בעכו וקָדַש עליהם היום (בערב שבת).⁴⁵² – כמו רבן גמליאל בשעתו, שמצאנוהו נוסע מעכו לכזיב ובסולמה של צור, כן נהג גם בנו רבן שמעון לנסוע בחוף הגליל. במסעיו אלה הגיע עד צידון, כמו שהעיד רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי: אמר להם רבן שמעון בן גמליאל לחכמים בצידון וכו'.⁴⁵³ “חכמים” אלה הם בני חבורתו הידועים מכל ההודעות הקודמות על אודות ישיבתם בצידון נמצאים עוד כמה פרטים במקורותינו. הם פוסקים שם הלכה, על פי העיקר “מפני תיקון העולם”.⁴⁵⁴ באותה שעה ישבו היהודים בצידון כמו בשאר ערי החוף, יחד עם נכרים ואולי משום כך ביקרו הנשיא ושני חבריו בראש וראשונה במקומות אלה, לחזק את ידי אחיהם, שלא יטָמעו בין הגוים. נסיעותיו של הנשיא עם חכמי הדור אינם מסעות סתם, כי אם סיורים מיוחדים לטובת הצבור. מעשה באחת הנסיעות הללו⁴⁵⁵ ואנשי המקום הקיפום במאכל ובמשתה, לדעת רבי יהודה לא נכון להטריח את בעל הבית כי לפי דבריו⁴⁵⁶ “אפילו נרות, אפילו פתילות היה אליהו מעביר ממקום למקום, כדי שלא יטריח לכל בריה”.

מקורותינו אינם מפרשים בשמות כל המקומות שביקרו בהם חכמים אלה יחד. נראה שזמן מה ישב רבן שמעון בן גמליאל כנשיא גם בצפורי ודן שם יחד עם רבי יוסי.⁴⁵⁷ מכל מקום, מקומו הקבוע היה, כאמור למעלה, באושא ובשפרעם. אנו שומעים מפי מקורותינו, כי רבי יהודה ישב פעם בטבריה,⁴⁵⁸ פעם בסכני;⁴⁵⁹ רבי יוסי השתקע בצפורי. רבי מאיר נדד ממקום למקום, הוא היה דורש בבית הכנסת של חמת על יד טבריה. כמאה שנה אחרי מותו עוד הראו חכמי ארץ ישראל את המקום, שבו היה רבי מאיר דורש⁴⁶⁰ בכל ליל שבת; ואגדה יפה מספרת על ענותנותו הגדולה ועל מעשה נדיבות, שעשה פעם, כדי להביא שלום בין איש לאשתו.⁴⁶¹ עוד סיפרו על פגישתו ב“אחר” הוא אלישע בן אבויה, שהיה עובר על יד בית המדרש והוא רוכב על סוסו ביום השבת.⁴⁶² אחר ישב אז בבקעת גִנֵּיסָר, במגדל או בעיר גניסר ודרך הילוכו על שפת ים כנרת עבר על יד בית מדרשו של רבי מאיר בחמת. אולי עמד בית מדרשו במקום, בו נתגלו לפני כעשרים שנה שרידי בית כנסת קדום (השרידים עצמם, אמנם, לא מבית הכנסת של רבי מאיר הם, אלא מתקופה יותר מאוחרת).⁴⁶³ – כבר מצאנו את רבי מאיר מאיר⁴⁶⁴ בממליח – אף היא קרובה לטבריה – מלמד את הכהנים, שיעסקו במעשי צדקה ויזכו לזקנה;⁴⁶⁵ בפעם אחרת פוסק הוא הלכה בבתי המדרש של העיירות הקטנות, טִבְעוֹן וערדסקוס, על יד חיפה.⁴⁶⁶

כדאי להזכיר כאן את המעשה הידוע בשיחתם של רבי יהודה ורבי יוסי וחבריהם על מעשי האומה הרומית, המושלת בכיפה.⁴⁶⁷ רבי יהודה אמר: “כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות” וכו' ואילו רבי שמעון בן יוחאי גינה אותם. רבי שמעון נרדף והיה מוכרח להחבא במשך כמה שנים. מקום מחבואו היה במערה של בקע⁴⁶⁸ (בּוּקֵיעַ של ימינו, הנקראת בפי היהודים – בטעות – פקיעין). אחרי שקוט הרדיפות, עזב אותה ובא יחד עם בנו לחמת של טבריה. משם הלכו לדרכם בסביבות ים כנרת, על יד מגדל ובבקעת בית נטופה.⁴⁶⁹ לבסוף אנו מוצאים אותם בגליל העליון, במירון ובתקוע. בתאור פטירתו של רבי שמעון בן יוחאי נזכרות עוד כמה ממושבות ישראל, הקרובות למירון והן: עכברי, גוש חלב ובֵירי,⁴⁷⁰ שתי הראשונות ידועות לנו מכבר. גם שמה של בֵּירי, הסמוכה לצפת – מופיע במקורותינו: היא היתה מקום תורה בימי חכמי התלמוד,⁴⁷¹ עד היום היא נקראת בִּיריה.⁴⁷² למירון ותקוע באו כמה תלמידים לשמוע תורה מפי רבי שמעון בן יוחאי ובתוכם גם רבי יהודה בנו של רבן שמעון בן גמליאל – יורש הנשיאות בישראל.⁴⁷³ נושאי משנתו של רבי שמעון בן יוחאי היו לא רק הלכות איסור והיתר, טומאה וטהרה. תלמידיו למדו ממנו גם אהבת ארץ ישראל, כי הצרות, שנתרבו מיום ליום, המריצו כמה מאנשי הגליל לעזוב את ארצם היפה, שנידלדלה אחרי המלחמה, וללכת למדינות הים העשירות והשלוות. אף בין התלמידים נמצאו מהגרים כאלה.⁴⁷⁴ אחד מהם שב מחוץ לארץ, עשיר, והיו התלמידים רואים אותו ומקצתם נתעוררו ללכת בעקבותיו ולעזוב את הארץ. ידע זאת רבי שמעון בן יוחאי והוציאם לבקעה, שעל פני מירון עירו והתפלל ואמר: “בקעה, בקעה הִמָּלאי דנרי זהב”. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהם. אמר להם: “אם זהב אתם רוצים, הרי זהב, טלו לכם, אלא הֱיו יודעים, כי מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עולם הבא נוטל”.⁴⁷⁵ כמה ממאמריו של רבי שמעון בן יוחאי משַׁקפים ברורות, את הלך רוחו וחיברתו לארץ ישראל, למשל: “חביבים יסורים, ששלוש מתנות טובות ניתנו לישראל ולא ניתנו להם, אלא ביסורין ואלו הם: תורה וארץ ישראל ועולם הבא”.⁴⁷⁶ מאמר אחר: “תֵּבֵל” זו ארץ ישראל ולמה נקראת תבל? שהיא מתובלת בכול, שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל אינה חסירה כלום. לדברי רבי שמעון בן יוחאי האופי ההררי של ארץ ישראל הוא שבח וברכה לה: “כשהיא בקעה הרי היא עושה בית כור, כשהיא בהר הרי היא עושה בית כור מן הצפון ובית כור מן הדרום ובית כור ממזרח ובית כור ממערב ובית כור מלמעלה ונמצא חמש מוכפלות”.⁴⁷⁷ ארץ הרים היתה יכולה לתת “חמש מוכפלות” רק על ידי עבודה מאומצת, ששיוותּה לכל הצלעות צורת “מדרגות מדרגות” סביב, כמו שהיו בזמן, שהארץ ישבה בשלותה. רבי שמעון בן יוחאי רוצה לעודד את שומעי לקחו לעבוד ולהפרות שוב את הרי הגליל העליון, אשר איוה אותם למושב לו.

§ 2. נחזור לתולדות הסנהדרין בגליל. במקורות שונים היא מכונה גם בשם בית הדין גם בשם בית המדרש ובית הועד. כל השמות האלה מכוונים לאותו המוסד, אשר הנשיא ישב בראשו.⁴⁷⁸ בימי רבי עבר המוסד הזה לבית שערים, הידועה מימי המלחמה הגדולה. העיר הזאת נתפרסמה מימי רבי ואילך. שמה נזכר תכופות בצורתו העברית, הנזכרת וגם בצורה הארמית בית שריין.⁴⁷⁹ אחדות מהוראות בית דינו של רבי עלו לזכרון במקורותינו. אחת מהן עוסקת בהלכות מי חטאת ובמחלוקת אחת בין רבי שמעון וחכמים, בדיני טומאה וטהרה.⁴⁸⁰ רבי מודיע מקרה, שקרה פעם בבית שערים⁴⁸¹ ומה שפסק בבית שריי,⁴⁸² בענין הלכות שבת. אף הוא פסק מזונות לאשה שם.⁴⁸³ בבית שערים מתה בתו של רבי⁴⁸⁴ ובאותה שעה הכין הנשיא, לה ולכל ביתו, מקום קבר שם. מחמת חולשת גופו, הוכרח רבי להעביר את בית דינו ואת בית מושבו מבית שערים לצפורי,⁴⁸⁵ אבל במותו הולכו את גופו לבית שערים. יום הקבורה היה בערב שבת.⁴⁸⁶ מכאן ואילך נעשתה בית שערים מקום קבורה מרכזי לא לאנשי הגליל בלבד, אלא אף למאות מקומות של הגולה המזרחית. דבר זה ידענו לפני שנים מועטות רק מתוך הודעות אחדות, מפוזרות בתלמוד הירושלמי.⁴⁸⁷ אולם החפירות, המתנהלות בשנים האחרונות, במקומה של בית שערים הקדומה (הערבים קוראים למקום בשם שֵׁיך־אַבּרֵיךּ), גילו לעינינו מערכות שלמות של קברים ובתוכן כמה וכמה כוכים, מסומנים בלוחות שיש ועליהם שמות הנקברים שם. רוב הנקברים היו בני הגולה! אגב שמותיהם של הנפטרים הארץ ישראליים, נזכרים בכתובות, שמותיהן של אחדות מעיירות הגליל. כתובת אחת מציינת את מקום קבורתו של רופא אחד מבֶּקַע βεκηνω איש אחד נקרא על שם מקומו “הגַבָּרי” Γαβαρους אולי עמדה גברא זו במקום חרבת כברה בגליל התחתון; אחר היה מעֲרָב Ἀραπηνω ואחד נזכר בכנוי תותא Θουθα אולי זאת היא בִּרְתּוּתָא, מקומו של אחד מחכמי המשנה (בימינו אינה ידועה). לעת עתה עוד לא נתגלו כל מערכות הקברים ויכול להיות, שכמה משמותיהם של מקומות הגליל יופיעו בכתובות הקצרות, העתידות להתגלות. חשובה ביותר אותה ה“נפש” (ציון מפואר, Mausoleum), שנמצאה מחוץ למערכות הקברים ועליה קבוע לוח ועליו כתובת פיוטית, ארוכה, בשפה היוונית, על מותו של צעיר אחד מבני המקום. בכתובת זו נזכר בפרוש שם המקום בצורה (β)εσαρα ועל ידי כך נתאמתה הנחתנו כי שיך –⁴⁸⁸ אבריך היא באמת בית שערים. מערכות הקברים חצובות בשיפולי הגבעה ואילו בראשה עמדה העיר, ממנה נתגלו עד היום כמה שרידי בנינים, ביניהם בית הכנסת הגדול, שכפי כל הסימנים, שימש לא רק בית תפלה למקום, אלא בית מדרשו של הנשיא ומקום פעולתו של בית הדין הגדול.⁴⁸⁹

כשאנו עוקבים אחרי גלויות הסנהדרין ממקום למקום, בגליל התחתון, הרי מוכרחים אנו לשאול: למה קבעה את מקומה דוקא בעיירות הקטנות האלה אושא, שפרעם, ובית שערים? אולי לא נטעה אם נחשוב, שהדבר היה תלוי, לא רק ברצונם של ראשי בית הדין, אלא גם – ואולי בעיקר – ברצונם של פקידי הממשלה. הרי מקומות אלה קרובים הם לים, בחבל ארץ, שהיה פתוח ביותר בפני התרבות הרומית, במקומות שבהם קל היה להם לשלטונות הרומיים לפקח על עסקי המוסד הדתי והלאומי של היהודים. הן ידוע לנו, שהמלכות שלחה, בימי רבן גמליאל, מפקחים לאושא לבדוק את תורתם של היהודים ויחסה אל הנכרים.⁴⁹⁰ למה הָעֳברה הסנהדרין מאושא לשפרעם, אין בידינו לברר. אולם היתה ההעברה הזאת הכרח אחרי הריגתו של רבי יהודה בן בבא. משפרעם העברה לבית שערים ודוקא לעיר הזאת מפני שהיא היתה רכושו הפרטי של הקיסר או של המלכות מאז חדל בית הירודס מהתקיים. בימי המלחמה האחרונה היתה העיר אחוזתה של בְּרֶנִיקֵי, אחות אגריפס השני. שם היו, כידוע, גם אוצרות התבואה שלה.⁴⁹¹ אחרי שנקפד פתיל חיי המשפחה ההיא, עברה העיר, בלי שום ספק, לרשות הקיסר או המלכות. פקידי הרָשות, הנכרים, היו נכנסים ויוצאים בעיר ועל ידי כך היו עסקי בית הדין הגדול גלויים לעין השלטונות. יתר על כן: השפעת ערי החוף, הקרובות, (קיסריה, חיפה, עכו) נתנהּ אותותיה, הבולטים, בחיי בית שערים. ואין לך הוכחה מוחֶשת לכך מאותה כתובת הקבורה של צעיר יהודי מבית שערים, שנכתבה בסגנון הוֹמֵריִ ובקצב של השיר היוני.⁴⁹² אין פלא שגם רוב כתובותיהם של הנקברים במערכות הקברים, נחרתו על הלוחות או בקיר הסלע, הרך, דוקא ביונית. בית הדין וחכמי התורה, שפעלו בו, הביאו לעיר שכבה חדשה של תרבות יהודית מקורית לעומת התושבים הקודמים, נושאי התרבות ההילינסטית. על סופה של הקהילה הזאת ותרבותה, היהודית למחצה, ידובר להלן (בפרק ט). אחרי צאת רבי את המקום אין בית שערים נזכרת במקורותינו, אלא בקשר עם קבורת מתים בלבד. רק חכם אחד נזכר אחרי כן על שם המקום הזה: רבי מנחם איש כפר שערים ואמרי לה בית שערים.⁴⁹³ ובכן אף זה אינו בטוח.

§ 3. חרצובות הרשע של מלכות רומי, שהושמו על האומה אחרי מלחמת בר­כוכבא, פותחו לאט לאט. ראתה הממשלה הזאה, שלא תוכל לישראל בגזירות קשות. גם רוח המרד לא נוססה עוד בקרב העם, לכן בוטלו הגזירות. הרוגי ביתתר ניתנו לקבורה, בתי המדרש נפתחו והרשות ניתנה לשוב להתישב בכל הארץ. ספרי ההיסטוריונים הרומים אינם מדברים על שנוי המצב לטובה, אבל נראים הדברים מתוך דברי ההלכה והאגדה. רבי יהודה הנשיא חי כבר בדור שלֵו, שלא סבל מרדיפות ולא זו בלבד, אלא חיבה היתה נודעת לנשיא הזה מאנטונינוס קיסר.⁴⁹⁴ בעיר מושבו השניה, צפורי התאסף קהל גדול של חכמים וסופרים וגדולי הדור.⁴⁹⁵ אחד המקורבים אל רבי, היה בר קפרא, שהיה כנראה מפָּרוד על גבול הגליל העליון והתחתון⁴⁹⁶ (היום אל­פֶרָדֶה, דרומה מערבה מצפת).⁴⁹⁷ עוד כמה חכמים יצאו אחר כך מן המקום ההוא. מהעיירה הקרובה לצפורי, עַיְתָּהלו או היתלו – אחת מערי משמרות הכהנים – (היום עַיְלוּת) – הביאו שאלות לפני רבי. אחת השאלות מעידה באמת על ישוב של כהנים שם.⁴⁹⁸ עין תְּאֵנָה, הקרובה לצפורי, היה מושבו של רבי שמעון בן חלפתא,⁴⁹⁹ אולי אחיו של רבי יוסי הידוע, שהיה בן צפורי. מקומה המדויק של עין תאינה עדיין לא נקבע. גובתא דצפורין – גם כן מקום קרוב לעיר מושבו של רבי – היא לפי מסורה עתיקה, גת החפר, מקום מולדתו של יונה בן אמתַי הנביא (מלכים ב' י"ד 25).⁵⁰⁰ בימינו מראים את קברו של יונה הנביא באל־מֶשְׁהֶד (“העד” היא כנראה גובתא), על יד כפר־כֶּנָה, שהיה מקום יהודי עוד מאות בשנים אחרי רבי, כפי עדותה של הכתובת, שנתגלתה בין שרידי בית הכנסת שם.⁵⁰¹ לסימוניה הלך רבי פעם אחת והמליץ שם על תלמידו, רבי לוי בן סיסי, שימַנוהו סופר ודיין לקהל, מקריא ומַשְׁנֶה ודן את דיניהם של אנשי העיירה.⁵⁰² שרידי בית הכנסת של סימוניה נשתמרו, עד היום, בתל סימוניה, מול נהלל העברית.⁵⁰³ – רבי עסק באריסות גדולה וכפי שידוע לנו, היו לו אחוזות ביהודה ובעבר הירדן. פעם אנו מוצאים אותו עם תלמידיו בשדה.⁵⁰⁴ הדבר קרה בודאי בגליל, יתכן אפוא, שגם בגליל היתה לו אחוזה והוא סייר בה עם תלמידיו. נראה שזמן מה ישב רבי גם בטבריה ובדעתו היה לשאול מאת אנטונינוס קיסר לעשות את העיר “קולוניה” (Colonia), כלומר, עיר פטורה ממסים. הוא נתכוון, בעיקר, לתקנת החכמים המרובים שבעיר, שישוחררו מעול המסים הכבדים של המלכות. הדבר הושג, כפי הנראה, רק בימי בנו של אנטונינוס.⁵⁰⁵

פרק שביעי

שתי בירות הגליל: צפורי וטבריה    🔗

1. צפורי.    🔗

§1. באמצע הגליל התחתון, על גבעה רחבה, יושב הכפר צַפוּרִיֶה, במקומה של העיר המפורסמת, צִפורי. היא אינה נזכרת בתקופת המקרא בשם זה, אולם לפי מסורת אחד האמוראים, צפורי היא קִטְרוֹן (שופטים א' 30) “ולמה נקרא שמה צפורי? שיושבת בהר כצפור”.⁵⁰⁶ אמנם כוונת הדברים לא די ברורה, כי אחד התנאים, שמעון איש קטרון⁵⁰⁷ וכפי הנראה גם יונתן הקטרוני⁵⁰⁸ היה מהמקום קטרון או כפר קטרון. נמצאנו למידים, כי גם קטרון גם צפורי היו קיימות בזמן אחד. אף החפירות, שנחפרו במקום צפורי המאוחרת, לפני שנים מועטות – לא גילו שם שרידי עיר קדומה, מימות יהושע בן נון. על כרחך אתה אומר, שקטרון לא ישבה במקום צפורי, אלא בסמוך לה. גם מקומה של “העיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון”, אשר עליה נבנתה קצרא הישנה של צפורי, עוד לא נחשף. סמוך לעיר, מצאו החופרים שרידים קטנים, המעידים על ישובה לפני הגוֹלה ואילו המטבעות המרובות, מימי החשמונאים ואילך, מעידות על ישובה המאוחר של העיר.⁵⁰⁹

לפי דעה אחת, שנדחתה אמנם על ידי חכמי התלמוד, היה שמה של העיר הקדומה, שעמדה במקומה של צפורי - רַקַּת⁵¹⁰ (יהושע י"ט 35).

אין לדעת מנין הזיהוי, המצוי בתעודות שׁונות של ימי הבינים, המעמיד אם תרצה (יהושע י"ב 24; שיר השירים ו' 4) במקומה של צפורי,⁵¹¹ מכל מקום אם אין ראיה לדבר, זכר לדבר במדרש אגדה אחד של רבי יהודה הנשיא.⁵¹²

במקורות העבריים נכתב השם, לרוב, צפורי, אבל בתלמוד הירושלמי ובמדרשים הארץ ישראליים מצויות גם הצורות צפורין וגם צפורים.⁵¹³ גם אב הכנסיה Hieronumus כותב את השם Saphorim.⁵¹⁴

ההר, שצפורי “יוֹשבת בו כצפור”, אינו גבוה ביותר (248 מטר מעל לפני הים), אך כלפי סביבותיו הוא בולט. מתאים יותר, מה שהמדרש אומר במקום אחד “שנתונה בגבעות”.⁵¹⁵ בגלל גבהה, נראות קרני השמש, בעתותי ערב, זמן ארוך יותר מאשר בטבריה, העמוקה ועל כן אמר רבי יוסי: “יהי חלקי ממכניסי שבת בטבריה וממוציאי שבת בצפורי”.⁵¹⁶ לעומת אוירה של טבריה, שהיה רע על אנשי העיירות הסמוכות לה,⁵¹⁷ הצטיינה צפורי “היושבת בהר” באויר נעים ומבוסם⁵¹⁸ וקריר מעט.⁵¹⁹ לפיכך בחרו אנשים חולניים, כמו רבי יהודה הנשיא, בעיר הזאת לשבת בה.

§2. שני חלקים היו לצפורי, שהשתרעה לא רק בראש הגבעה, אלא גם בשיפוליה. לחלק העליון קראו שוק העליון של צפורי⁵²⁰ ולתחתון בודאי שוק התחתון,⁵²¹ על שם השווקים של סחורות שונות, שהיו שם.

צפורי היתה מוקפת חומה, שנהרסה לרגל המרידה אחרי מות הירודס ונבנתה עוד הפעם על ידי אנטיפס.⁵²² במאה השלישית עמדה עוד החומה על תילה. אל העיר נכנסו דרך שערים “פילין”,⁵²³ שננעלו לפנות ערב. בדקי החומה ניתקנו מזמן לזמן ולצורך זה ניגבּו מעות מכל יושבי העיר. היכן עמדה פלַטיא πλατεια של צפורין,⁵²⁴ אין לדעת היום. גם מחוץ לחומות עמדו בתים לשבת ושם היו תינוקות משחקים.⁵²⁵ מחוץ לחומות היו אותן השדות והגינות, הנזכרות בשם הכולל “שַקַּיי של צפורי”,⁵²⁶ מפני שקבלו את מימי השקאתן מהמעינות או מהאַמָּה, אשר הביאה את המים העירה.⁵²⁷ עיר גדולה כזאת, משכה אליה ואל שוקיה כמה מאנשי חוץ.⁵²⁸ לצרכיהם נבנו פונדקאות.⁵²⁹

מן הבנינים הצבוריים יש להזכיר, קודם כל, את הארכי הישנה של צפורי⁵³⁰, אשר בה נשתמרו התעודות החשובות של משפחות העיר.⁵³¹ כמו מוסד זה, כך נזכרה גם ה“קַצְרָה” (המבצר) של צפורי, בתואר “הישנה”.⁵³² נראה, שבימי מלחמת הגליל נקראה הקצרה בשם אַקרוֹפוליס.⁵³³ אחרי המלחמה אנו שומעים שוב את השם “קצטרא שבצפורי”; הימים ההם ישבו בה חיילים נכרים והיפרכוס ממונה עליהם.⁵³⁴ אולי היה הארכון, שנזכר בצפורי,⁵³⁵ אחד מראשי הצבא.

להכרת החיים הצבוריים־הדתיים בעיר, חשובות הידיעות המדברות על בתי הכנסיות הרבים בצפורי. בימי רבי היה מספרם לא פחות משמונה עשר.⁵³⁶ אחדים מהם אנו מכירים בשמותיהם: את כנישתא דגופנא יסדו, כפי הנראה, פליטי יהודה מן העיר גופנא, שהשתקעו אחרי חרבן עירם בצפורי.⁵³⁷ היהודים, שעלו מבבל – אולי עוד בתקופת העליה הראשונה – התחברו לעדה מיוחדת “בכנישתא דבבלאי” (או דבבל).⁵³⁸ כן נזכר בית הכנסת של טרסיים.⁵³⁹ כנראה נקרא כך, לא על שם מוצאם של המתפללים בו, אלא על שם אומנותם, מפני שאורגים היו. בית הכנסת הגדול של העיר נקרא בעברית בית המדרש הגדול ובארמית כנישאת רבתא דצפורין וגם סידרא רבה.⁵⁴⁰ במיוחד נזכר בית מדרשא דרבי בנייה,⁵⁴¹ על שם אחד החכמים, שלימד בו בסוף ימי התנאים.⁵⁴² שרידים מבתי כנסיות אלה לא נשארו, אבל שרדה לנו כתובת יונית מבית הכנסת של אנשי צור⁵⁴³ בצפורי וזמנה, כפי עדות הַתְּאָרִים המפוארים של כמה מאנשי בית הכנסת, ימי הביזנטיים. עוד יש שרידי בנינים על יד כנסית הצלבנים ורצפת פסיפס ובה כתובת ארמית קצרה, המזכירה את שמות עושי הרצפה.⁵⁴⁴ גם הללו מתקופת ביזנטיה הם.

אנשי העיר, האמידים, בנו להם בתים מרווחים בסגנון הבנייה הרומית, המזרחית. מקורותינו מספרים על בית ובו טרקלין⁵⁴⁵ Triclinium ועל עלייה מרוצפת שיש (“עיליתה דשישא”).⁵⁴⁶

§ 3 העיר נזכרת בראשונה – חוץ מהמסורה הקדומה על חלקה, שהיה מוקף חומה מימות יהושע בן נון 26) – בימי אלכסנדר יַנַּי,⁵⁴⁷ בערך בשנת ה־100 לפני הסה“נ. בזמן כיבוש הארץ בידי פומפיוס (63 לפני הסה"נ), היתה כבר צפורי ראש הגליל ובה השתקעו משרדי השלטון הרומי (גַבִּיניוס 55).⁵⁴⁸ בימי ורוס (Varus) קמה בה התקוממות והוא שרף את העיר ואת אנשיה מכר לעבדים.⁵⁴⁹ אנטיפס בן הירודס בנה אותה מחדש ויפארה עד שנעשתה לתפארת ולעיר הבירה של כל הגליל.⁵⁵⁰ על יד התושבים היהודים, מתחילים להתישב בה גם כמה מפקידי הרומיים, שהשפעתם ניכרת בעיקר, בשפה ה”רשמית" של תושבי העיר, היהודים. כינויים לפקידים כמו קמטן (Comes),⁵⁵¹ אגמון (Hegemon) ובעל זמורה – הוא כינויו, של ה־Centenarius הרומי,⁵⁵² קסדור (קוסטינור Questenarius)⁵⁵³ – היו שגורים בפי היהודים. כמו כן מזכירים הם את ה“נימורה”, כלומר פלוגת צבא (Numerus), שהופיעה בצפורי כמה פעמים, לרוב לא לטובת התושבים. יש שהצבא מישכן את בני התושבים, עד ששילמו את המס המוטל עליהם.⁵⁵⁴ ופעם קרה, שאחד מחכמי העיר הוכרח להרשות לנחתומים להוציא את הלחם לשוק, ביום השבת, בשביל החיילים, כדי שלא יבוזו את נכסי היהודים.⁵⁵⁵ לתענוגיהם של הפקידים הזרים ואנשי הצבא נבנה תיאטרון בצד הצפוני של הגבעה, אשר עליה עמדה העיר; את שרידיה גילו החפירות, הנזכרות למעלה.

על קורותיהם של אנשי העיר היהודים מודיע רבי יוסי בן חלפתא, בן העיר, בכמה מזיכרונותיו. את הזכרונות האלה קבל בודאי עוד מאביו⁵⁵⁶ ואביו מאבותיו. חלק מהם מוסבים על יחסי אנשי העיר אל עבודת בית המקדש בירושלים. הוא מזכיר את יוסי בן אלם בצפורי – הידוע גם מדברי יוסף בן מתתיה – ששרת ביום הכפורים במקום הכהן הגדול.⁵⁵⁷ כבר הזכרנו את ערסלא ואת בן החמצן או בן האפון.⁵⁵⁸ מכל מקום, אין בידינו הוכחות על רבוי כהנים בצפורי, בזמן הבית ואילו אחרי החרבן קבעו כהנים ממשמרת ידעיה וממשפחת עמוק את מושבם בעיר הזאת.

כאמור, העלה אנטיפס את צורי למדרגת עיר הבירה של הגליל,⁵⁵⁹ ולכבוד הקיסר נתן לה את השם דיוקיסריה (Diocaesarea). היהודים, כמובן, לא השתמשו בשם זה מעולם, אבל בספרי נכרים ובמטבעות מופיע השם הזה פעמים רבות.⁵⁶⁰ על חלקה של צפורי במלחמת הגליל דובר כבר למעלה (עמוד 43 ו־60). אחרי המלחמה ישב שם, כאמור, אפוטרופסו של אגריפס המלך, יוסף בן סימַי. מאותו הזמן נשתקעו בצפורי גם פליטים מיהודה, החרבה. ביניהם אנשים מ“יקירי ירושלים” וגדוליה מלפנים. אחד מבני בניה של משפחה ירושלמית מיוחסת כזאת, היה רבי יונתן בן אלעזר, שר הבירה, שחי בצפורי במאה השלישית.⁵⁶¹ על הרדיפות, שסבלו אנשי צפורי, בימי אדריינוס דובר למעלה (עמ' 74­75).

מפני חשיבותה המדינית והכלכלית של העיר, השתקעו בה גם חכמי התורה. מימי הבית ידוע שמו של רבי חלפתא מצפורי,⁵⁶² אבל כפי הנראה לא ישב שם ישיבת קבע. אולם אחרי החרבן אנו מוצאים בצפורי דור אחרי דור, כמה וכמה מחכמי ישראל ואין כאן מקום לפרש בשמות כולם.⁵⁶³ בימי רבי מאיר, רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי היה שם בית דין ולא עוד, אלא שדייני צפורי נזכרים במשנתנו.⁵⁶⁴ חשיבות יתירה נודעה לעיר בשעה עשרה השנה האחרונות לחיי רבי יהודה הנשיא. כאמור, שימשה אז צפורי מקום הסנהדרין.

צפורי היתה עיר חשובה, בעלת זכות “מקלט” (Asylum)⁵⁶⁵ ומפורסמת גם בעולם הנכרי, המזרחי. היא נמנתה בין ערי הארץ הגדולות, כגון עזה, גדר, קיסרי, סֶבַּסטי, בית שאן ועכו.

חכמת התורה לא פסקה מצפורי גם אחרי מות רבי וכמה וכמה מחכמי התלמוד קבעו בה את ישיבתם. המפורסמים שבהם, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.⁵⁶⁶

הם עזבו אחר כך את העיר והשתקעו בטבריא, מרכז התורה וחכמיה, שבימים ההם עלתה כבר, בחשיבותה, על צפורי. אף על פי כן לא פסקה צפורי להיות אכסניה של תורה גם בימים הבאים. שם ישב רבי יניי (שהעתיק מושבו אחר כך לעכברא) ואף כמה חכמים בבליים, כגון רבי אלעזר בן פדת, רבי חייא בר אבא ועוד.

מאחרוני חכמי צפורי היה ראש בית המדרש, רבי מני, שבימיו הרבו השלטונות הנכרים, להציק לאנשי העיר.⁵⁶⁷ יוסף “קומֶס” (_שר; תואר כבוד) – יהודי משומד, הוא כנראה “יוסטא חייטא דציפורין” של האגדה⁵⁶⁸ - הפך, בתחילת המאה הרביעית, אחד מבתי הכנסיות של צפורי לכניסה נוצרית ברשות הקיסר. יתכן שזה היה אחד הגורמים למרד היהודי הגדול, שהתחולל אז בארץ. המרד דוכא באכזריות על ידי גַלּוּס. בין שאר מרכזי היודים החריבו צבאות הרומיים גם את צפורי, שרפוה באש ואת תושביה הרגו.⁵⁶⁹

העיר נבנתה אחר כך מחדש, אך לגדולתה ולחשיבותה הראשונה לא שבה עוד. רוב תושבי העיר המחודשת היו שוב יהודים ומיעוטם נוצרים.⁵⁷⁰ במשך הדורות הבאים התרבה בלא ספק היסוד הנוצרי בעיר, שהיתה לבסוף למושב אפיסקופ⁵⁷¹ אף על פי כן לא פסק מצפורי הישוב היהודי, וסביבות העיר היו מיושבות יהודים גם במאה הששית.⁵⁷²

§ 4 אנשי צפורי⁵⁷³ היו, כאמור, ברובם יהודים ולא בפני הבית בלבד, אלא אף אחרי החרבן ואפילו אחרי ימי גַלּוּס. העיר היתה רבת אוכלוסין⁵⁷⁴ עד שאמרו: “אם מתכנסים בני צפורי לאכול מה שבתחומה (שהיה גדול מאד ופורה, כלהלן) אין בה קומץ קומץ”⁵⁷⁵ (לכל אחד). ואם בימי האמוראים כך, בימי “שלותה” של העיר – לפני המלחמות והרדיפות – על אחת כמה וכמה. כבר דובר למעלה על החכמים הבבליים, שישבו שם בתקופת האמוראים. מסתבר, שהם עמדו בראש עדה של יהודי בבל בצפורי, שהתרכזו מסביב ל“כנישתא דבבלאי”, הנזכרת למעלה. כמו כן היתה בעיר קהילת יהודים קַפַּדוֹקאים.⁵⁷⁶

התושבים הנכרים היו, בעיקר, אנשי צבא ופקידי השלטון. מנשי הפקידים הרומיים, הגבוהים האלה, היתה בודאי ה“מטרונה”, שהית המסיחה עם רבי יוסי בענינים, שבאמונות ודעות.⁵⁷⁷ יתכן שגם Arius – שאף לו היו דין ודברים עם רבי יוסי⁵⁷⁸ - היה איש צפורי. בין התושבים היו גם “מינים”, מהם היו ⁵⁷⁹בקיאים במקרא ומתוכחים עם חכמי ישראל. היחסים בין היהודים והנכרים היו, בדרך כלל, מתוקנים. הם ישבו יחד במועצה העירוני (בּוּלֵי).⁵⁸⁰ היהודים ידעו יוונית ואף לשונם הארמית, מהדוברת, קלטה הרבה ביטויים יוניים.⁵⁸¹

בין בני צפורי היו הרבה משפחות עשירות ומיוחסות, ביחוד בתקופת “שלותה” של העיר, לפני החרבן. הללו היו מקפידים על כבודם ונוהגים סילסול בעצמם.⁵⁸²

הבסיס הכלכלי העיקרי של חיי העיר היתה החקלאות. רוב התושבים האמידים היו בעלי אחוזות בסביבות צפורי, כרמי זיתים וגפנים ומטעי עצי פרי שונים. כמו כן היו להם שדות תבואה וקטניות, מקשאות וגינות ירקות. אדמתה הדשנה של צפורי, המעובדת יפה יפה, היתה מפורסמת לשבח. חכמי התלמוד אמרו, כי ששה עשר מיל על ששה עשר מיל, סביבות העיר, הן ארץ זבת חלב ודבש.⁵⁸³ כמו כן מספרת האגדה בשבח פירות צפורי, המתוקים והמשובחים וירקותיה, המפליאים בגדלם.⁵⁸⁴ “עץ שתול על פלגי מים… כגון צפורי וחברותיה (הכפרים בסביבותיה)”⁵⁸⁵ אומר המדרש, ברמזו לשטחי השלחין של העיר, שהיו מושקים השקאה שיטתית. שטחים אלה נזכרו בהלכה בשם “שקיי של צפורי”).⁵⁸⁶

רבים מאנשי העיר עסקו במלאכות, הקשורות בחקלאות, מהם טוחנים, מהם נחתומים, דָּשׁוֹשוֹת (מרסקי גרגרים) או גָּרוֹסוֹת (עושי גריסין של פול) ומגדלי בהמות.⁵⁸⁷

מתוך רמזים במקורות, אפשר להסיק, כי בעלי אומנויות ידועות התאחדו ביניהם למעין איגודים מקצועיים, כגון טבחי צפורי.⁵⁸⁸ כך נהגו, כפי הנראה, גם האורגים.⁵⁸⁹ חוץ מאלה מזכירים מקורותינו בצפורי גם כובסים, בלנים ועוד. רבי יוסי היה שַׁלָּח, כלומר, מעבד עורות.

§ 5 כמו לכל הערים הגדולות, במלכות רומי, היו גם לצפורי מטבעות ומשקלות משלה. ממטבעות צפורי ידועות: מלוזמא (Melisma) של צפורי, טריסית (Tressis) צפורית. ממשקלותיה: ליטרא של צפורין, סאה צפורית, קסטא (Sextarius), תמונתא עתיקתא (שמינית עתיקה) דציפרין.⁵⁹⁰

צפורי היתה קשורה, קשר אמיץ, בחברתה לחשיבות, טבריא. תנועה רבה היתה ב"איסטרטא, (Strata – דרך סלולה, כביש רומי), שבין שתי הערים הגדולות.⁵⁹¹ הדרך התפצלה באמצעיתה והיתה לשני ראשים. האחד הגיע לטבריא, דרך משכנא (מֶסכּנֶה) והשני דרך נחל פֶגָ’אס, דרומה. משום כך קובעת הודעה תלמודית אחת, כי המרחק בין שתי הערים הוא ששה עשר מיל ואילו לפי הודעה אחרת (הדרך השניה) שמונה עשר מיל.⁵⁹²

הספקת המים של העיר היתה על ידי אמת המים, “שהיתה באה מאבל” (לעיל עמוד 32). מקורה של האמה (על פי מהלך שרידי הצינור) היה, כנראה, עין קנה דרומית מזרחית לעיר. לפי זה עמד הכפר אבל, סמוך לאותו מעין, אולי במקום אֶרֵינֶה של ימינו. אולם לא כל העיר קבלה את מימיה מן האמה. בחלקה העליון היו בורות, שהיו דולים מהם את המים בגלגלים. לבורות ההם קראו בקצור “גלגליא דציפורין”.⁵⁹³ מקצת תושבי העיר היו יורדים לשאוב מים מן העין, שנקראה “קרונה של צפורי”⁵⁹⁴ (קרונה - κρηνη - מעין), כנראה אחד מן המעינות בצפון מערב העיר (במרחק מיל, מיל וחצי ממנה). עד היום שואבים תושבי צפורי, הערבים, מאותם המעינות ומובילים את המים על גבי חמוריהם לכפר. “קרונה של צפורי” סיפק מים גם למרחץ, סמוכה לו.⁵⁹⁵ המשלחת הארכיאולוגית, מטעם האוניברסיטה ב Michigan, שחפרה בצפורי ב־1931, בדקה, בין השאר, את שרידי אמת המים וחשפה חלק מן הבורות (גלגליא) העתיקים, בעיר העליונה.⁵⁹⁶

מהכפרים הסמוכים לעיר, ידועים לנו, חוץ מאבל הנ"ל: גובבתה דצפוירן או גופתא (לעיל עמוד 85), היא גת החפר המקראית. לכן נקראה (גופתא או מקום סמוך לה) גם בשם חפר.⁵⁹⁷ הכפר עמד במרחק שלושה מילין מצפורי,⁵⁹⁸ ליד הדרך, המובילה לטבריא. לפיכך כינו, לפעמים, את הדרך גם בשם “איסטרטא דגופתא”.⁵⁹⁹ אחד האמוראים המאוחרים, רב מנשיא בריה דרב ירמיה, היה מגופתא.⁶⁰⁰ כמו כן ידוע לנו שמו של אחד מסופרי המקום, במאה הרביעית, “רבי יונתן ספרא דגופתא”. אחד האמוראים ראה “מין” מכשף בכפר.⁶⁰¹

גם על עין תאנה,⁶⁰² הסמוכה לצפורי דובר כבר למעלה (עמוד 85). היא עמדה ליד אחד המעינות, מזרחית לצפורי, סמוך לאיסטרטא, אך לא על ידה ממש. גם כפר זה היה מקום חכמים. שם ישב, כאמור לעיל, רבי שמעון בן חלפתא ובתקופה יותר מאוחרת, רבי חנינא ענתנייה⁶⁰³ (עין תינייה – מעין תאנה).

צפורי היתה מרכז אדמיניסטרטיבי חשוב לכל הכפרים והעיירות, סביבותיה. כל אמצעיתו של הגליל התחתון (לרבות עמק יזרעאל) השתייך לתחום צפורי (עי' להלן פרק ', תחום צפורי).

ב. טבריא⁶⁰⁴    🔗

§1 על חורבות עיר קדומה, לחוף ים כנרת, בנה הירודסט אנטיפס בשנת 26 לסה“נ, עיר חדשה וקרא שמה Tiberias, על שם הקיסר Tiberius. במקורותינו נכתב שמה טיבריה וגם טבריא, מכאן שמה הערבי הנוכחי טַבַּרִיֶה. חז”ל ידעו, כמובן היטב, את מוצאו של השם הזה.⁶⁰⁵ בכל זאת דרשוהו ועל פי דרכה של האגדה ייחסו לו הוראה עברית.⁶⁰⁶ בהוָסד טבריא לא היה כבר זכר לעיר העתיקה, שעמדה שם לפנים.⁶⁰⁷ קברי תושביה, שנמצאו בשעת בנין העיר – היו השריד הממשי היחיד, שנשרד ממנה. אף שמה לא היה ידוע בבירור. יוסף בן מתתיה (המרבה לספר על העיר) אינו מודיע בענין זה כלום. האמוראים הראשונים דנו בכך⁶⁰⁸ וסברו בדרך כלל, כי טבריא עומדת במקום רַקַּת (יהשוע י"ט 35) ולדעת רבי יוחנן במקום חַמַּת הקדומה (שם), שנקראה כך על שם חמי טבריא, הסמוכים. לעומת הדברים האלה אין יסוד לדברי Hieronymus,⁶⁰⁹ כי במקום טבריא עמדה לפנים כִּנֶּרֶת (יהושע י"ט 35) ומסתבר שאין כאן, אלא גלגולם המשובש של דברי האמוראים הנ"ל, ונתחלפה לו חמת ורקת בכנרת, משום ששלשתן נמנו בפסוק אחד ביהושע.⁶¹⁰ בידי רבי יוחנן היתה מסורת⁶¹¹ גם בדבר מקומו המדויק של הישוב הקדום, שלפיה חלק העיר (בדרומה), שנקרא בימיו כיפרא או כפר של טבריא היא מקומה של “טיבריא קדמייתא”.

העיר יושבת, כאמור, על שפת ים כנרת,⁶¹² הנקרא על שמה בתלמוד ובמדרש “ים טבריא” (ימה של טבריא או ימא דטבריא),⁶¹³ בתרגום הוא מכונה גם ימא דגיניסר.⁶¹⁴ על שום מקומה הנמוך (208 מטר מתחת לפיני הים) וההרים הסובבים אותה משלוש רוחותיה, אמרו עליה חכמים, שהיא “עמוקה כמכתשת” (כנתונה בתוך מכתשת). מראה העיר והים מן ההרים, המתרוממים סביבותיה, הוא אחד המחזות הנהדרים בארץ ודרשו חכמים: “טבריה – שטובה ראייתה”.⁶¹⁵ הערב מקדים בטבריא, יותר מבצפורי, כי ההרים מסתירים מעיני העיר את השמש השוקעת.⁶¹⁶

אקלימה של העיר “העמוקה כמכתשת” הוא קשה. חום כבד שורר שם ברוב ימות החמה הארוכים.⁶¹⁷ תושבי הכפרים הקרובים, בימי קדם, שמחו כשגמרו עניניהם בעיר, ויצאו מאוירה הקשה ונפטרו בחֶדוה לבתיהם.⁶¹⁸ בני טבריה, העיפים מן השרב, היו מטיילים מחוץ לעיר⁶¹⁹ ורוחצים הרבה⁶²⁰ במרחצאות, הסמוכות לה.

§ 2 טבריה היתה מוקפת חומה משלוש רוחותיה, ממזרח היה הים חומתה.⁶²¹ הבאים אל היער היו יוצאים ונכנסים דרך שערי העיר,⁶²² המכונים במדרש (בודאי על פי לשון דיבורם של בני העיר) גם בשם “פילי” πυλη.⁶²³ החומה לא היתה ישרה, חלקים ממנה היו בולטים כלפי חוץ. לבליטות החומה קראו בשם “פיגום” או “פיגמא”.⁶²⁴

סמוך לחומה המערבית, מבחוץ, היה ה“אִצטדִיון”⁶²⁵ (Stadium) גדל המידות⁶²⁶ ולא רחוק ממנו, בתוך העיר, ה“קצרין”⁶²⁷ (Castra) שהוא בודאי ארמונו של הירודס אנטיפס.⁶²⁸ שְׂרִידֵי הארמון הזה נמצאו בחרבת קַצר, בהר, המתנשא דרומית מערבית לעיר (“הר הירודס” בפי החוקרים האירופים).⁶²⁹ מקורותינו מזכירים גם את “קסטלין דטבריה”,⁶³⁰ שאין לזהותו עם הקצרין הנז'.

קרוב לודאי כי הקסטלין אינו, אלא מעין מגדל מים⁶³¹ לצרכי התושבים.

סמוך לחומה עמדה “נפש” (מצב קבורה, Mausoleum) לזכרו של אזרח מכובד וסיריקין שמו (Sirikios).⁶³² הכתובת היונית, שהתנוססה בימי קדם על הנפש, נמצאה בסוף המאה הקודמת, באחד הבתים בטבריה.⁶³³ בין החומה לבין “נפשא דסיריקין” עמדה “פחורתא”,⁶³⁴ כנראה בית יוצר ידוע לכלי חרס. מקום חביב על חכמי טבריה היה הָ“אִילסיס”⁶³⁵ (אולי ὑαλωσις - בית תעשית זכוכית),⁶³⁶ מחוץ לעיר, סמוך לשער.

העיר הקדומה השתרעה דרומית לטבריא הנוכחית, בינה לבין החמין.⁶³⁷ בהתפשטה דרומה הגיעה העיר עד חמת (חמתא)⁶³⁸ – הישוב מסביב למעינות החמים) עד שנחשבו שני המקומות (טבריה וחמת) לעיר אחת,⁶³⁹ אך חומת טבריא לא הקיפה את חמת.⁶⁴⁰ נראה, שגם בטבריא הבחינו בין החלק הנמוך של העיר לבין חלקה הגבוה יותר (בדרום מערב) והביטויים; “שוקא עילאה” (שוק עליון) ו“שוקא ארעייתא” (שוק תחתון),⁶⁴¹ אינם אלא שמות שני חלקי טבריא: העיר העליונה והעיר התחתונה. רחובות טבריא ומבואותיה היו מרובים⁶⁴² ושווקים מיוחדים היו בה לבעלי אומניות שונות כגון: “שוקא גריבא”⁶⁴³ (של קדרים עושי גרבי יין), “שוקא דגרגיניא”⁶⁴⁴ (עושי סלים?) “שוקא דשַׂקָּאֵי”⁶⁴⁵ (עושי שקים). כמו כן נזכר “שוקא דארמאי”⁶⁴⁶ (שוק הנכרים), “שוקא דגזוראי” (שוק הנַסָּרִים)⁶⁴⁷ וה“דורמוס” (δρομος), שהוא כנראה השוק הגדול למסחר העיר, הנקרא גם אסרטיון (Strarea).⁶⁴⁸ לשוק זה נודעה חשיבות לא רק מן העיר עצמה, אלא מכל הסביבה, שהיתה סומכת על שער המחירים של שוק טבריא.⁶⁴⁹

מקום חשוב בחיי הצבור היהודי תפסו בתי הכנסיות. אחד מהם נבנה עוד בימי יסוּד העיר, והיה לפי דברי יוסף בן מתתיה גדול מאוד.⁶⁵⁰ לרגל גידול העיר וריבוי האוכלוסין בתקופות הבאות, וביחוד אחרי חתימת המשנה, נבנו בתי־כנסיות נוספים, עד שבימי רבי אמי ורבי אסי היה מספרם שלשה עשר.⁶⁵¹ יתכן שמספר זה כולל גם את בתי הכנסיות של המקומות הסמוכים ביותר לטבריא, כגון (א) בית מעון (כנישתא דמעונה), (ב) חמת (כנישתא דחמתא), (ג) “כנסת של כפר של טבריה”.⁶⁵² (ד) בית הכנסת הגדול הנ“ל נקרא במקורותינו “כנסת שבטבריא” ונזכר ראשונה בימי רבן גמליאל השני.⁶⁵³ עם בתי הכנסיות (ששמשו לא רק מקומות תפלה, אלא גם מקומות תלמוד ומרכזים צבוריים) יש למנות גם את (ה) “בית המדרש הגדול” (או מדרשא רבא“⁶⁵⁴ וגם סדרא רבא”⁶⁵⁵), ששכן בבנין גדול ונאה.⁶⁵⁶ כנראה, היה זה מקום תלמודו של הנשיא ובית תפילתו.⁶⁵⁷ תחת הבנין הזה היו מחילות⁶⁵⁸ סתר, שחכמי טבריא היו נמלטים אליהן מאימת צבא הרומאים הנוגש. בימי רבי אבון הצעיר, בחציה השני של המאה ה־4, תיקנו את בדק בית המדרש הגדול ועשו לו שערים מפוארים.⁶⁵⁹ כמו כן עשו אז מוסאיקות (פסיפסים) מצוירות בראשונה, ורב אבון לא מיחה בידם.⁶⁶⁰ סמוך לבית המועצה (βουλη) עמד גם כן בית כנסת (ו) “כנישתא דְבוּלֵי”.⁶⁶¹ יהודי בבל, שישבו בטבריא, התרכזו מסביב (ז) ל”כנישתא דבבלאי“, שנקרא גם בשם “סידרא דְבַר עולה”, על שם חזן, שהיה משמש שם.⁶⁶² כמו כן ידועים: (ח) “כנישתא חדתא”⁶⁶³ (בית הכנסת החדש), (ט) בית המדרש של רבי אמי ורבי אסי,⁶⁶⁴ (י) ו”דִפְּלוסטיו (διπληστοα) בטבריא" שהיה כעין בסיליקה ובו בית ספר לתינוקות של בית רבן.⁶⁶⁵ על יתר בתי הכנסיות⁶⁶⁶ לא נשתמרו שום זכרונות. רבים מתלמידי החכמים לא זזו מבתי המדרשות כל היום. הללו התקינו להם שם עליות לצרכיהם.⁶⁶⁷ גם האוכלוסין הנכרים והמושפעים מהם, הטביעו חותמם הבולט על דמותה של העיר. הם בנו בה היכלות והקימו פסלים. לפני בית המועצה עמד פסל שנקרא “צַלְמָא דְבוּלֵי”⁶⁶⁸ פסל אחר “הדורי (דורי) צלמא” עמד על אחד המעינות ושימש ברז מוצא (זכרותיה דדורי) למימיו.⁶⁶⁹ צלם זהנ עמד, כנראה, לפני פתח ה Hadrianeum ⁶⁷⁰ - היכל עבודה זרה בתחום המעינות החמים,⁶⁷¹ שבו פלחו לְ Hadrianus (אנדריינוס) קיסר. לא רחוק מה Hadrianrum (ואולי קשורה בו), בין טבריה לחמת, עמדה “איסטווא של טבריא”⁶⁷² (היכל עמודים) או “קלון (Columnae) דטבריה”,⁶⁷³ שנקראה, כנראה, בעברית “כיפה”.⁶⁷⁴ באותה סביבה, בין טבריא לחמת, היה סלע מכונה “שן של טבריא”.⁶⁷⁵ המרחצאות בחמת, נקראו בפי העם, בשם “דמוסין” δημοσια.

§ 3 ⁶⁷⁶טבריא נוסדה כאמור, על ידי הירודס אנטיפס, בשנת 26 לפנה"ס; מיסד העיר העלה אותה לדרגת בירת⁶⁷⁷ הגליל (במקום צפורי). במצב זה נשארה העיר כל ימי אגריפס הראשון ונציבי רומי. נירון קיסר סיפח את טבריא לתחום שלטונו של אגריפס השני⁶⁷⁸ (שנת 61 אחה"ס). בימי המלחמה ברומיים מזכירה יוסף תכופות. אחרי נסיון קלוש להתקומם באגריפס (ובדאוניו הרומיים,הסגירה העיר את עצמה בידי אספסיינוס, בלא מלחמה והלה החזירה בשלום לידי אגריפס.⁶⁷⁹ אחרי מות אגריפה השני (שנת 100 אחה"ס) חזרה העיר, לחלוטין, לידי השלטון הרומי.

לדברי יוסף בן מתתיהו, יושבו התושבים היהודים, הראשונה בטבריא, בתקופת ייסוד העיר, מקצתם בעל כרחם, ומקצם נמשכו שמה על ידי מתן זכויות מיוחדות ובתים ושדות, שחלק להם אנטיפס. כי ידע מיסד העיר, שאסור ליהודים לשבת במקום ההוא, בגלל מצבות הקברים הרבות, שנמצאו שם לרגל עבודת הבנין. דין ישראל גוזר טומאת שבעה ימים על יושבי מקומות כאלה.⁶⁸⁰ דברי ההסטוריון כאן אינם מצטיינים בדייקנות יתירה (תחילה הוא מדבר על איסור ואחר כך על טומאת שבעה). כידוע, אין ישראלים אסורים, כלל, לגור במקום טמאת קברים. הם טמאים, אמנם, טומאת שבעה, אך זו אינה ענין, אלא לאכילת קדשים ולעלייה לרגל. איסור ישיבה במקום טמא קיים רק לגבי כהנים. ורק להם היתה, אפוא, סיבה לחשוש למקומה של טבריא, כמו שאומר התלמוד: “איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית להו צערה להכנים לאכופי” (יש מקום [בטבראי], שיש בו ספק טומאה ויש לכהנים צער לעקפו)⁶⁸¹ כמו כן למדנו מכאן, שלא כל טבריא היתה בחזקת ספק טומאה, אלא חלק אחד של העיר. ההיסטוריון בפריז אפוא בענין זה, הפרזה רבה, בודאי לא בלי כונה מיוחדת. בדרך זו רצה לבסס את דבריו הקודמים על המתישבים היהודים בטבריא, שהיו ברובם “אספסוף… קבצנים מכל המדינה ורבים, שלא היה ידוע כלל אם בני חורין הם”־⁶⁸² ולהוכיח, שאנשי טבריא מתנדי יוסף בן מתתיה, אינם, אלא בניהם של הבריות המפוקפקות הללו.

דברי יוסף אינם נאמנים, אפוא, בענין זה. לעומתו יש לציין, כי עוד לפני החורבן, היו אנשים חשובים ומכבודים בטבריא וכי היה שם –כאמור למעלה – “בית כנסת רחב ידים, המכיל אנשים הרבה” (חיי יוסף נ"ד) וכמו בכל מקום, בודאי למדו ולימדו בבית כנסת זה, מיום הווסדו וחכמי תורה חיו בעיר מראשית ימיה. ראיה לכך, המעשה, שעשו אנשי טבריא “והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים”… וכוו' (שבת ג' ד'). מעשה זה היה לפי עדות התלמוד הירושלמי⁶⁸³ זמן רב לפני רבי חנינה בן עקביה. מסתבר אפוא, שחכמים, הנזכרים באותה משנה, הנם חכמי טבריא הראשונים, לפני החורבן. חכמי התורה, שאנו מוצאים בטבריה, אחרי החורבן⁶⁸⁴ אינם, אפוא, פנים חדשות בעיר זו. הנשיא רבן גמליאל דיבנה ביקר בטבריא, בסוף המאה הראשונה וקרא שם בתרגום ספר איוב,בביתו של יוחנן הנזוף ופסק הלכה ב“כנסת שבטבריא” וענה על שאלות, שהוצעו לפניו. רבי חלפתא מצפורי ירד אל הנשיא לטבריא.⁶⁸⁵ רבי יוסי בן קיסמא העמיד תלמידים בעיר.⁶⁸⁶ הוא היה מחכמי טבריא הותיקים.⁶⁸⁷ רבי יוסי הגלילי נולד, כנראה, בטבריא ועל כל פנים פעל שם יחד עם רבי שמעון בן חנניה.⁶⁸⁸ מטבריא היה שמעון בן עַזַּי⁶⁸⁹ ושם ישב אלישע בן אבויה וזמן מה (עד שלהי השמד) גם תלמידו רבי מאיר.⁶⁹⁰

בתקופת “שלהי השמד” היה מרכז החיים היהודיים-התורניים – כמבואר בפרקים הקודמים – במערב הגליל. במשך תקופה קצרה אחרי כינוס אושא, פסקה טבריא מהיות אכסניא לתורה וחכמיה.⁶⁹¹ מנהיגי הדור, התנאים, תלמידי רבי עקיבא וחבריהם נפוצו על פני ערי הגליל, אך איש מהם לא גר בטבריא, במשך זמן מה. חכמי אושא הרבו לעסוק בהלכות טהרות וכנראה היו ברובם אוכלי חולין בטהרה. אולי משום כך מנעו רגליהם מטבריא, עד שטיהר רבי שמעון בר יוחאי את העיר, בשליש האחרון למאה השניה.⁶⁹²

אמנם היו בין החכמים, שהתנגדו למעשהו זה של רבי שמעון, אך בלא ספק השפיע הדבר לטובה; האוכלוסין היהודיים וביחוד הכהנים נתרבו בודאי בעיר ואף חכמי התורה היו מצויים בטבריא, מאז ואילך. חברו של רבי שמעון בר חואי, רבי רְאוּבֵן (בן אצטרובלי) סח פעם בטבריא עם “פילוסופוס” אחד.⁶⁹³ כבר הוזכר (למעלה בעמוד 80) כי רבי יהודה ישב זמן מה בטבריא.

בימי רבי יהודה הנשיא היו כבר חכמי התורה מרובים בעיר (אף הוא בעצמו גר בה בתקופה מסוימת)⁶⁹⁴ ודין ודברים היו ביניהם לבין הקהל, בדבר חלקם במסים הכבדים, שהיו מוטלים על האזרחים.⁶⁹⁵ לפיכך השתדל רבי אצל השלטונות לרכוש לטבריא מעמד של “קולוניא” (Colonia פטורה ממסים), שבה יוכלו חכמים לעסוק בתלמודם באין מפריע ולהפוך את העיר למרכז תורה חשוב.⁶⁹⁶ אחרי מותו של רבי נתגשמה שאיפה זו, והסנהדרין ובית הנשיא העתיקו מושבם לטבריא.⁶⁹⁷

בימי רבי יהודה נשיאה ירד רבי יוחנן מצפורי לטבריא;⁶⁹⁸ תלמידיו וחכמים אחרים הלכו בעקבותיו; הישיבות משכו תלמידים מן הארץ ומחוצה לארץ⁶⁹⁹ וכך היתה טבריא – מקום בית הועד ומושב בית הנשיאים – למרכז מכובד בחיי ישראל בארץ, במשך תקופה ארוכה מאוד.

גדולי אמוראי ארץ ישראל וחכמי המדרש⁷⁰⁰ הורו בטבריא ובצד התלמוד והמדרש התפתח שם מקצוע חדש של תורה, היא חכמת המסורה והניקוד, ושם נתחברו הספרים הראשונים הידועים במקצוע זה. ראשיתה של חכמת המסורה נעוצה עוד בימי רבי עקיבא.⁷⁰¹ מבעלי המסורה הראשונים,בסביבות טבריא, היה “נַקַּי ספרא דמגדלא”.⁷⁰²

בעלי המסורה המאוחרים מכנים את טבריא, לעתים תכופות, בשם,מדינת מַעַזְיָה⁷⁰³" על שם משמר הכונה, שישב בחמת הסמוכה ואחרי טיהור העיר בידי רבי שמעון, גם בטבריא עצמה.⁷⁰⁴ מהם היה כנראה אחד מחכמי המסורה אחייהו הכהן.⁷⁰⁵

§ 4 טבריא היתה עיר חשובה מראשית היוסדה. ערכה גדל אחרי החורבן וביחוד בתקופת התלמוד, שבה התפתחה והשתרעה ואוכלוסיה נתרבו מאוד.⁷⁰⁶ רוב התושבים היו (עד סוף תקופת ביזנטיה) יהודים. כמואר, משכה אליה טבריא, בימי זהרה, יהודים רבים ממקומות אחרים, לרבות חוצה לארץ.⁷⁰⁷ רב היה בעיר מספרים של יהודי בבל, שבנו להם (כמו בצפורי) בית כנסת מיוחד.⁷⁰⁸ הם היו ברובם, בודאי, תלמידי חכמים, שהשתקעו בעיר הסנהדרין, אך בלא ספק היו ביניהם גם סתם אנשים מישראל, שעזבו את ארץ מגוריהם, על מנת לחיות בארץ ישראל. היו גם, שהעלו את עצמות מתיהם מבבל לקבורה בטבריא.⁷⁰⁹

בית הנשיאים הוסיף כבוד לטבריא, ואף על פי שהנשיאות ירדה, במידת מה, מגדולתה, אחרי פטירת רבי, הרי היוותה גורם מדיני־חברותי בעל ערך. משפחות מכובדות בעיר, התרכזו מסביב לבית הנשיא, נהגו כבוד גדול בנשיא והתיחסו אליו כיחס הקלינטים (Clientes) אל פטרוניהם ברומי.⁷¹⁰ לעומתם לא נמנעו מורי העם, בעלי ההלכה והאגדה להוכיח את הנשיא על פניו, כשמצאו בו דופי.⁷¹¹

עם גידול העיר בתקופת התלמוד נתרבה בה האלמנט הנכרי, שהיה בכל זאת מיעט בעיר; ורחוב מיוחד היה להם – “שוקא דארמאי”.⁷¹² הארמיים הללו היו ברובם סורים, דוברי הניב הארמי, שבו נכתבו ספורי האגדה, שבמדרשים ובירושלמי. גם נבתיים־ערבים מעבר הירדן, ישבו בטבריא.⁷¹³ כמוהן היו לעיר גם אזרחים רומיים־ביזנטיים, עמהם נמנו רוב פקידי הממשלה והעיר, והחיילים הרומיים, שישבו בקסטרא של טבריא. גם אנשי־צבא, ממקומות אחרים, היו מצויים בעיר. הם היו מציקים ליהודים⁷¹⁴, בפרט בשבתות ובמועדים ופעם הכריחום לאפות להם לחם בשבת.⁷¹⁵ נגישות כאלה וכיוצא בהן היו על פי רב בטוי מעשי לרוח ביזנטיה הנוצרית, ששאפה – ביחוד בימי קונסטַנטִינוס וקונסטַנציוס – להצר את רגלי היהדות ולהכניסה תחת כנפי הנצרות. יוסף המומר, הידוע בנה בטבריא כנסיה נוצרית ברשות קונסטנטינוס.⁷¹⁶ אך המאמצים הללו לא עשו פרי רב בעיר התורה, וטבריא הוסיפה לשמש מרכז רוחני לישראל עד שוב ישיבתה הגדולה לירושלים אחרי הכיבוש הערבי.⁷¹⁷

ההרכב הכלכלי־המקצועי של אזרחי העיר היה מגוון למדי. ענפי הפרנסה העיקריים היו: מסחר,⁷¹⁸ דַיִג⁷¹⁹ ואומנויות שונות. מקורותינו מזכירים בטבריא זגגים,⁷²⁰ סנדלרים,⁷²¹ בורסקאים,⁷²² אורגים.⁷²³ על פי שמות השווקים יש להוסיף עליהם; קדרים, סַקָּאִים, וקולעי סלים.⁷²⁴ כמו כן היו בעיר רופאים,⁷²⁵ קצבים,⁷²⁶ בעלי קרקעות⁷²⁷ וחכמים, שתורתם אומנותם.

עִנְיְנֵי העיר התנהלו על ידי המועצה (βουλη), שחבריה היו יהודים ונכרים. חֲבֵרוּת בבולי היתה – כמו בכל מקום – משרה קשה ומעיקה, כי נושאיה הוצרכו להוציא הוצאות מרובות לצרכי הפקידות ועוד. לפיכך אמר רבי יוחנן; “אם הזכירוך לבולי יהי הירדן גבולך” כלומר מהר וברח מטבריה אל עבר הירדן, כדי שלא יוכלו למַנותך. אף הוא אמר: “קבלין רשות להפטר מבולי” כלומר מותר לו לתלמיד חכם ליטול רשות מרבו לרדת לחוצה לארץ, כדי להפטר מחברוּת בבולי.⁷²⁸ אחת הכתובות היווניות, שנמצאו בטבריא, מזכירה חבר בולי יהודי בשם איסידורוס.⁷²⁹

לרגל היותה אכסניא של תורה ושאר מוסדות דתיים, נתקדשה טבריא בעיני חכמים ובעיני העם, והאגדה עטרה לה עטרת קדושה והוד קדומים. היא מספרת כי בארה של מרים שקעה ביַמָּהּ של טבריא,⁷³⁰ וכי בית מדרשו של איוב היה בטבריא,⁷³¹ דניאל שהה בטבריא בזמן שניצלו חבריו מכבשן האש.⁷³² ולפי מדרש אגדה אחד עתידה סנהדרין גדולה, בימות המשיח, להתחדש בטבריא תחילה.⁷³³

 

פרק שמיני: הגליל בתקופת האמוראים    🔗

כלל גדול בתולדות ההתישבות האנושית: “חן מקום על יושביו”⁷³⁴ ואין אדם משנה את מקום מגוריו בלא נימוק מכריע. אין ספק, אפוא, כי ישובו של הגליל – כמות שהכרנוהו בסוף תקופת התנאים – בעינו עמד גם במשך כל ימי האמוראים, כלומר במאה השלישית, הרביעית והחמישית. שום קהילה לא פינתה את מקומה, כל זמן שלא התרגשו עליה מאורעות קשים, לזעזעה ולעקור אותה מבית חייה, בחזקת היד.

המקורות לידיעת הישוב בתקופה זו, הם בראש וראשונה – כמו בתקופה הקודמת – דברי התלמודים (ביחוד הירושלמי) ומדרשי ארץ ישראל. מקורותינו אלה זורעים אור, בעיקר, על הגלילה תחתון, מקום שתי הישיבות הגדולות של צפורי וטבריא. אך גם על הגליל העליון נשתמרו בהם אי אילו ידיעות חשובות וכדאי להביא כאן את דברי רבי יוחנן, גדול האמוראים בגליל, במאה השלישית, הדן בפרט אחד מהלכות נטילת ידים ואומר: "שאלתי את רבן גמליאל ברבי, אוכל טהרות ואמר לי “כל גדולי גליל העליון עושין כן”.⁷³⁵ הרי שבתחילת תקופת האמוראים היו חכמי (=גדולי) הגליל העליון נזהרים בטהרות כרבן גמליאל הנשיא. מן הראוי להזכיר כאן גם את דברי עולא: “חברייא מדכּן בגלילא”⁷³⁶ כלומר “החברים” שבגליל מטהרים את יינם לנכסים ואת שמנם למנחות, שמא יבָּנה בית המקדש בימיהם. במצב רוח זה של ציפיה מתוחה לישועה, ששררה בגליל, היה בודאי חלק ניכר למשמרות הכהנים, שהשתקעו בערי הגליל התחתון והעליון. מסתבר אפוא, שאותם “גדולי גליל העליון” אוכלי חוליהם על טהרת הקודש – שרבי יוחנן לא פירש בשמות מקומותיהם – מאנשי משמרות הכהונה ומקורביהם היו, מיושבי מירון, צפת ויבנית, ערי הכהנים בגליל העליון.

סוג שני של מקורות ספרותיים הנם כתבי הנוצרים: חבורי מלומדים ותאורי נוסעים, מקדמוני הנוצרים, המאשרים ומבהירים במקרים רבים את ידיעותינו על דבר הישוב היהודי. מובן, שאין בהם בשני סוגי המקורות האלה, היהודיים והנוצריים גם יחד, כדי לצייר תמונה שלמה של מצב הישוב, כי לא לשם הטופוגרפיה של הישוב היהודי נתחברו והידיעות מסוג זה לא באו בהם, אלא דרך אגב. ומי יודע כמה מקומות ישוב היו בגליל זולת הנזכרים במקורותינו.

חשיבות גדולה נודעת גם לסוד שלישי של מקורות, הם השרידים העתיקים וביחוד שרידי בתי הכנסיות המפוארים, הטפוסיים, מתקופת האמוראים. רק בעשרות השנים האחרונות התחילו לחקור את השרידים האלה, חקירה שיטתית ועד עתה ידועים שרידי בתי כנסיות ביותר מעשרים מקומות בגליל, מקצתם מקומות, שלא נודעו כלל ממקורותינו.

בעקבות הדיון על בתי הכנסיות של הימים ההם כדאי ליחד את הדבור גם על “בית האורחים”,⁷³⁷ ששכן אף הוא בבנין בית הכנסת. מוסד זה ידוע היטב בתלמוד⁷³⁸ וכפי עדותה של כתובת תֵּיאוֹדוֹטוֹס, שנמצאה בעופל, בירושלים (המזכירה את האכסניה, החדרים והספקת המים ליד בית הכנסת בשביל האורחים, הבאים מן החוץ),⁷³⁹ היה קיים כבר בזמן הבית. אין ספק כי בית האורחים לא נעדר גם בערי הגליל.

חשיבות רבה נודעת מבחינה זו לסיפור הדברים, שמספר רבי אבא בר כהנא (כנראה בן כפר חיטייא):⁷⁴⁰ מעשה בחבורת שְׂכירים בכפר חיטייא, שהיו נוהגים לאכול בבית הכנסת (כנישתא), בלילות שבת. אחרי שאכלו היו נוטלים את העצמות והיו זורקים אותן, מתוך בדיחות דעת פרועה, בסופר. אף על פיט כן,כשנטה אחד מהם למות, קרא לסופר דוקא, לצוות על בניו ולא פנה אל חבריו הרבים כי הוא ידע מה טיבם… ביטוי חשוב באותו סיפור הושמט ברוב ההוצאות אך נשתמר בכתב יד אחד.⁷⁴¹ לפיו היה מקום המעשה “בַּהֲדָה בֵּי זָרָה דִכְפר חיטיה”. המעשה אירע אפוא בבית האורחים (בארמית: בי זרה), אשר ליד בית הכנסת (כנישתא), מוסד, ששימש מחסה לזרים, שנקלעו למקום (כגון השכירים הנ"ל, ששהו שם לרגלי איזו עבודה ארעית).

ביטת אורחים גלילי שני ידוע כיום מתוך כתובת, שנמצאה בכפר רָמֶה (רָמָה יהושע י"ט 36) בדרך עכו־צפת, המזכירה לטוב את מייסדי “בית דאורחותא” במקום.⁷⁴² קהילות הגליל החזיקו, אפוא, במנהג עתיק, נאה זה ויש לחשוב, שברוב ישובי הגליל (אם לא בכולן⁷⁴³) היו בתי אורחים ליד בתי הכנסת. הסופר (הוא “חזן הכנסת” או “החזן” של המשנה) היה ממונה על בית האורחים ומשמש את החוסים בו (כמו שמעיד גם הסיפור הנ"ל). משום כך שלח רבי אמי – מראשי ישיבת טבריא – את הוראותיו⁷⁴⁴ בדבר הכנסת אורחים אל סופרי הקהילות. אף דירת הסופר היתה לעתים, בבנין בית הכנסת.⁷⁴⁵ מקבילות ישאל עבר מוסד זה גם אל הנוצרים. שרידים ניכרים של בתי אורחים נוצריים נמצאו, בעיקר, בסוריה. הם נקראו שם ארחותא (כמו בכתובת רמה) וביונית ⁷⁴⁶ξενοδοχειον. הכפר רמה אינו ידוע ממקורות תלמודיים, אך השרידים והכתובת, שנמצאו שם, מעידים, כיה וא היה מקום יהודי בתקופת האמוראים.

את פרשת הישוב למקומותיו, בתקופה ההיא, נחלק לשם בהירות, לחמשה סעיפים, לפי חלקי הגליל (אמנם לא לפי החלוקה הנהוגה אז):

§ 2 עמק יזרעאל ומערב בית שאן. כבר הכרנו (למעלה ע' 23) במערב העמק את חפריים־עפריים. מדברי Eusebius⁷⁴⁷ למדנו, כי המקום עמד על תילו בתקופת האמוראים, אלא שביטאו את שמו בצורה ארמית עפרייא. הוא מודיע כי חפרים בנחלת יששכר (יהושע י"ט 19) היא Αφραια במרחק 6 מילין מ־Λεγεων (לגיון; להלן) צפונה. כוונתו בודאי לחרבת פַרִיֶּה בין מגִדּוֹ ליקנעם.⁷⁴⁸ Λεγεων הנזכרת היתה מקום⁷⁴⁹ חיל מצב ללגיונות⁷⁵⁰ (מכאן השם) קיסר רומי. היא נקראה גם בשם Μαξιμιανοπολις ומסתבר, שלא היה זה מקום ישוב יהודי.

סמוך ל Legeon קבע Hieronymus את מקומה של הדדרמון (זכריה י"ב 11).⁷⁵¹ כוונתו לרֻמָּנֶה, דרומית ללגיון של ימינו. אמנם לפי פרוש חז"ל⁷⁵² אין הדדרמון שם מקום כלל, אך על כל פנים למידים אנו מדברי אב הכנסיה כי בימיו היתה רמון מקום ישוב (יהודי בודאי).

כדאי להזכיר גם את Αρβηλα (ארבאל) – לדברי Eusebius – כפר בעמק הגדול, במרחק 9 מילין מלגיון. גם למקום זה אין זכר בתלוד ויתכן שעמד ליד עפולה.⁷⁵³

בספר המסע הנוצרי (Itinerarium Burdigalense)⁷⁵⁴ נזכרת בעמק, העיר Stradela, הרחוקה 10 מילין מ־Maximianopolis, שם “ישב המלך אחאב ושם התנבא אליהו”.⁷⁵⁵ מהערה זו למדנו, כי Stradela זו אינה, אלא יזרעאל של המקרא, בימינו זֶרעִין, דרומית לעפולה.

ספר המסע תולה במקום זה עוד מסורת אחת, משונה ביותר ואומר: “פה גם השדה, שבו הכה דוד את גלית”.⁷⁵⁶ כבר הכירו אל נכון, כי מסורת מקומית זו, יסודה באטימולוגיה עממית, שנאחזה בעין גָ’לוּד (ג’לוּת), הנובע סמוך ליזרעאל. שמו הקדום של המעין היה עין גלעד,⁷⁵⁷ אך נשתבש בפי תושבי המקום – “שהיו עושין עיינין אלפין”,⁷⁵⁸ כדרך רוב בני הגליל – ונעשה גלאד־גלאת. צורה זו קשרה האגדה העממית בשמו של גלית והעבירה את מקום נצחונו של דוד – על הענק הפלשתי – מיהודה לעמק יזרעאל. דעה זו היתה רווחת עוד במאה הי"ד ורבי אשתורי הפרחי טרח לסָתרה.⁷⁵⁹ מכל מקום כדאי לברר מי המציא את הזיהוי המוזר הזה. ברור שאין זו אגדה נוצרית, שכן אין במאה הרביעית שום זכר לנוצרים בחבל ארץ זה. הרי זו אפוא מסורת עממית של התושבים היהודיים, שרצו להוסיף חשיבות למקומם ולנהר הקטן,⁷⁶⁰ הנמשך מן המעיין, הסמוך לו.

אין ספק, שבשטחים אלה ישבו בדורות ההם יהודים,⁷⁶¹ הן בבית אלפא, הסמוכה, היושבת אף היא ליד נהר גָ’לוּד (גלעד), נמצאו שרידי בית כנסת וביניהם רצפת פסיפס (מוסאיקה) ובה כתובת מימי “יוסטינוס מלכה” (אל נכון הקיסר Justinus, שמלך בראשית המאה הששית) וציורים שונים.⁷⁶² שמו של ישוב יהודי זה, בית־אִלפא או בית אִלפַי (בימינו קוראים בטעות בית אַלפא) לא נזכר בשום מקור ספרותי ואלמלא השרידים, שנמצאו במקרה, לא ידענוהו כלל ומי יודע עוד כמה שרידים מסוג זה טמונים באדמת הסביבה ההיא.⁷⁶³

אגב ספור תלמודי אחד אנו מכירים עוד מקום בעמק: מעשה ב“סופר” (מלמד התינוקות ושמש בית הכנסת) של טַרְבְּנָת, שבני המקום פקדו עליו לקרוא את עשרת הדברות בבית הכנסת, שלא כדין, כדי שיוכלו התינוקות לקרוא אתו. הסופר לא הסכים ובני טרבנת פיטרוהו ממשרתו.⁷⁶⁴ טרבנת היא טַרבַּנֶה, מזרחית לעפרייא. אפיסודה קטנה זו אפיינית לתנאי חייו ומעמדו של המורה־המלמד הכפרי, בימים ההם. מענינית גם לשונו⁷⁶⁵ של אותו ספור המשמשת דוגמא לארמית המודברת ב“קרתא” זו ובשאר “קריות” הגליל בתקופה ההיא.

מזרחית לטרבנת מתנשאת “גבעת המורה” (נֶבִּי דָחִי) ולרגליה כפרים, שברובם היו מקומות ישוב יהודי בתקופה הנדיונה. חבל ארץ זה היה בימי קדם בנחלת יששכר, לפיכך שילבוהו חכמים במדרש ברכת יששכר: “יששכר חמור גרם (בראשית מט⁷⁶⁶) מדַבֵּר בארצו, מה חמור זה נמוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך ארצו של יששכר, בקעה מכאן ובקעה מכאן והר באמצע. רובץ בין המשפתים, אלו שתי בקעות, בקעת אכסלו ובקעת יזרעאל. וירא מנוחה כי טוב זו תנעם, ואת הארץ כי נעמה זו נעים”.⁷⁶⁷

ההר הנזכר כאן הוא, אל נכון, גבעת המורה,⁷⁶⁸ שבדרומה משתרעת בקעת יזרעאל ובצפונה בקעה הנקראת על שם הַכְּסֻלּוֹת (יהושע י"ט 18), שהיתה עיר גבול של הגליל בימי יוסף בן מתתיה (Flavius), ובימי התלמוד נקראה כסלו⁷⁶⁹ או אִכּסָלוֹ, בדומה לשמה הנוכחי אִכּסָל. Eusebius קוראה בשם Χσαλους

המקום נעים ידוע מן האונגליון, בימינו נֶיְן (בני הגליל לא ביטאו ע'), מזרחית לטרבנת. מקורו של השם נעים הוא בודאי תוכנת המקום הפורה הזה, במורד הגבעה, והא הדין לתנעם, שגם בה “נעמה המנוחה” ואף עבודת אדמתה הפוריה.⁷⁷⁰ לדעת ר"י שוורץ תנעם היא דֶנָּה מזרחית לגבעת המורה.⁷⁷¹

כ־5 ק"מ מנעים דרומה, יושבת שונם או שולם, הידועה מן המקראר. אף היא היתה יהודית בתקופת האמוראים. שם חי רבי יוסטא בר שונם⁷⁷² (=איש שונם⁷⁷³), מבעלי האגדה, במאה הרביעית. מועטים מאוד הדברים, שנשתמרו ממנו, אולי משום שישב כל ימיו במקום קטן זה. אף Eusebius מכיר את Σουλημ (גם בימינו קוראים לה הערבים סוֹלֶם), הרחוקה 5 מילין מן התבור דרומה.⁷⁷⁴

הכפר אֶנָּעוּרָה, צפונית מזרחית לשונם, היא נְעוּרָן של המדרש. שמו המקראי, הקדום של המקום הוא אֲנָחֲרָת (יהושע י"ט 19; היא Anuhertuשל הכתובות המצריות). בעל האגדה הדורש: “נערה קטנה (מ"ב ה' 2) קטנה דְמִּן נעורן” משתמש בצורת השם, השגורה בפי בני דורות המאה הג': נעורן או נעורתה.⁷⁷⁵

ברדתנו מגבעת המורה מזרחה, לאורך נחל עֶשֶׁהּ, נפגע בכפר גַ’בּוּל היא גבול או גבולא, מקומו של רבי יעקב גבולייה,⁷⁷⁶ חכם, בן המאה השלישית. בימי היבנים נזכר המקום כשם Gebul⁷⁷⁷ ובימי רבי אשתורי הפרחי, נקראו שני כפרים בשם זה: גבול תחתון, למטה, בנחל וגבול עליון, למעלה, על שפתו ומהלך חצי שעה ביניהם.⁷⁷⁸ דברי אגדה מפליאים מובאים בבראשית רבה⁷⁷⁹ בשם רבי יצחק רבייה (רביא). כינויו הוא בודאי על שם מקומו (כמו רבי יעקב גבולייה הנ"ל וכיוצא בזה הרבה, ביחוד בבראשית רבה), כנראה רַבֶּה, דרומית מערבית לבית שאן, היא הָרַבִּית (יהושע י"ט 19) של יששכר.⁷⁸⁰

מן הראוי להביא כאן את הזיהויים האגדיים, ששמרו את זכרם של שני מקומות (בודאי יהודיים) נוספים בתחום בית שאן:

רבי יהודה דורש את הפסוק (מ“א י”ז 1) “והעורבים מביאים לו לחם ובשר”. לדעתו אין “עורבים” אלה, אלא בני אדם, שנקראו על שם מקומם. "עיר היא בתחםו ביישן (בית שאן), שמה ערבו (ארבו).⁷⁸¹ גם Eusebius מכיר את המקום הזה וקורא לו בשם Αραβα, לדבריו היא רחוקה שלושה מילין מבית שאן מערבה.⁷⁸²

המדרש דן⁷⁸³ בדבר כנרת (דברים ג' 17), ובין השאר מובאים דברי רבי לוי: “עיר היא בתחום בית שאן ושמה כנרת”. אם אמנם התכוון המקרא ההוא – כפשוטו – לעיר זו, הרי זו שאלה שאינה חשובה לעניננו. על כל פנים הכיר רבי לוי בימיו (במאה הג') עיר בשם כנרת, בתחום, בית שאן.

בצרפנו את כל הפרטים הנזכרים הרי בידינו רשימת מקומות נִכֶּרת (והיא כוללת, כאמור, רק חלק מן הישוב הקיים אז): יזרעאל, שונם, נעים, תנעם גבול, גבול, ערבו, כנרת, רבה. רשימה זו מלמדת, שכל השטח אשר למערב בית שאן היה יהודי בתקופת האמוראים ועוד מאות שנים אחריה. יחידה יישובית גדולה זו השתרעה בדרום עד רבה, במזרח עד סמוך לבית שאן, ואילו בצפון ומבערב היוותה המשך רצוף לגליל היהודי.

§ 3 תחום טבריא. כל מזרחו של הגליל התחתון השתייך לתחומה של טבריא (עי' להלן בפרק י' פסקה ב' תחום אריח וכו'), ששימשה מרכז לכל הכפרים והעיירות סביב.

המקום הסמוך ביותר לטבריא, מדרום, הוא חמת (חמתא, חמתן). עיר זו ומרחצאות יה נזכרו כבר למעלה.⁷⁸⁴ כאמור, עם התפשטות טבריא דרומה נתמזגה עמה חמת לעיר אחת.

דרומית מערבית לטבריא עמדה סרונגיא או סרונגין. בימינו נקרא המקום סַרג’וּנִיֶּה. במקום גבוה, בכפר זה, עמד בית הכנסת, שנזכר באגדת רבי יוחנן. לפיה היו רואים מהשער התיכון של הבית את בארה של מרים בים טבריא.⁷⁸⁵ אחד האמוראים רבי אבא מסרונגייה⁷⁸⁶ היה ממקום זה.

כמו כן ידועים בתחום טבריא, בדרום, המקומות: סנבראי, בית ירח, גובת כפר גון, דמין, ציידתא, כפר ימא ולוקים (כי' בפרטות בפרק י' פסקה ב' תחום אריח וכו').

שטח מסוים בין התבור לבין ים כנרת, היה נקרא, לפי עדות Eusebius בשם שרון ⁷⁸⁷Σαρων. ואמנם עד היום הזה נקרא מקום אחד, צפונית מערבי ליבנאל, בשם סָרנה ובלא ספק היה שם בתוקפת התלמוד ישוב יהודי, שכן נמצאו שם שרידי בית כנסת וקישוטי בנין יהודיים.⁷⁸⁸

עַוְלָם דרומית לכפר ימא (יבנאל) היא Ουλλαμα של Eusebius (Onom. 140 17). בסיפור מפתיע, אחד של האגדה⁷⁸⁹ נזכר המקום הזה בשם אולם.

מן המקומות, שעטרו את טבריא ממערב, כבר הכרנו⁷⁹⁰ את כפרא (כיפרא), או כפר של טבריא, שהיה פרוור גבוה של העיר, על אחד ההרים בדרום מערבה.⁷⁹¹ רבי יוחנן קרא את המגילה בבית הכנסת של כפרא בחמשה עשר⁷⁹² (כי לפי דעתו היתה כפרא – טבריא קדמיתא – מוקפת חומה מימות יהושע בן נון). רבי אבהו דרש שם בבקרו בטבריא.⁷⁹³ בימי רבי אמי נפלה שם דליקה בשבת. רבי אמי הכריז ב“שוקא דארמאי”, שבטבריא: “מי שרוצה (מבין הנכרים) לבוא ולכבות לא יפסיד”.⁷⁹⁴ ממקום זה היה הרמוא רבי הלל דכיפרא.⁷⁹⁵ גם אחרי תקופת התלמוד נתקיים שם הישוב היהודי.

אחד הפייטנים הוא רבי פינחס הכהן בירבי יעקב מכפרא.⁷⁹⁶ בין פיוטיו שנשתמרו בגניזת מצרים נמצאות גם “משמרות”⁷⁹⁷ (פיוטים לברכה האחרונה של תפלה שמונה עשרה, כל אחד לשבוע של המשמר, שנתחבר לשמו).

סמוך לטבריא עמד גם הכפר בית מעון, שבתיו האחרונים הגיעו, כמעט, עד ה“קצרין” של העיר.⁷⁹⁸ בתל מעון של ימינו, מערבית לטבריא, נשתמר אמנם שמו של בית מעון, אך אין התל מסמן את מקום הכפר בדיוק, שכן הוא רחוק מטבריא, יותר מדי. ראיה נוספת לכך הם דברי רבי אייבו בן נגרי, מחכמי טבריא;⁷⁹⁹ לדבריו עולים לבית מעון מבטריא, אך יורדים אליו מכפר שובתי. כפר שובתי הוא כפר סַבְּת של ימינו, דרומית מערבית לטבריא, בגובה של 198 מ' מעל לפני הים, ואילו תל מעון גבוה 218 מ'. ברוּר אפוא, כי הכפר בית מעון עמד במקום נמוך יותר, כנראה במורד ההר של תל מעון⁸⁰⁰ או לרגליו. רבי יוחנן למד ולימד בבית הכנסת של מעון.⁸⁰¹ בן דורו, רבי יוסי מעונייא (איש מעון) הוכיח את כהני טבריא ומעון, תוכחה קשה. אף הוא דיבר קשות על הנשיא (רבי יהודה נשיאה), שבימיו.⁸⁰² מכפר זה היה גם האמורא וְיָתָר מעונה⁸⁰³ (אביתר איש מעון; הוא היה כנראה ממשמרת הכהונה, שישבה במעון). רבי יוסי, מאמוראי טבריא האחרונים (המאה הד'), מזכיר עוד את ספר התורה של בית מעון.⁸⁰⁴ במקום מֶסחָה (כפר תבור) של ימינו עמד בימים ההם כפר יהודי קטן, בשם מֶזגָה⁸⁰⁵ (מזיגה).⁸⁰⁶

בדרך המוליכה לצפורי. במרחק 7 מילין מטבריא (9 מילין מצפורי)⁸⁰⁷ היתה משכנא, בימינו חרבת מסכנה,⁸⁰⁸ מקום פגישה ידוע לעוברי דרכים מבין אנשי טבריא וצפורי. כפי הנראה עמד שם פונדק ליד הדרך.⁸⁰⁹

גם בדרך המובילה מטבריא להר תבוא ולעמק יזרעאל, היתה תחנה ידועה ומקום פגישה לעוברי דרכים בפונדק של הכפר לוביא (פונדקא דלוביא).⁸¹⁰ גם בזמן החדש נודעה חשיבות לחָן של לֻבִּיֶּה⁸¹¹ (היא לוביא) והוא ידוע עד היום הזה.⁸¹²

הדרך המובילה מטבריא העמוקה צפונה לגליל העליון, עוברת דרך בקעת גִּנֵּיסָר הפוריה, שפירותיה המרובים והמשובחים ידועים לשם, גם בתקופת התלמוד.⁸¹³

בדרומה של בקעת סניסר ידועה העיר מגדלא, בשמה המלא מגדל נונייה. היא עמדה במרחק ארבעה מילין מטבריא.⁸¹⁴ לרגל דברי ריב בין הנשיא רבי שמעון בן לקיש, - נמלט האמורא פעם למגדל, עד יעבר זעם הנשיא.⁸¹⁵ אף הוא פסק פעם הלכה לאנשי מגדל.⁸¹⁶ האמוראים רבי יצחק מגדלאה ורבי יהודה מגדלאה (המאה השלישית או הרביעית) היו משם.⁸¹⁷

צפונית למגדל (אולי במקום חרבת מיניָה של ימינו) היתה גיניסר, שעמדה לדעת התלמוד הירושלמי, במקום עיר המבצר הקדומה, כנרת⁸¹⁸ (יהושע י"ט 35).

כפר נחום בצפון בקעת גיניסר, אינו נזכר במקורותינו, בתקופת האמוראים ואנו צריכים כאן לדברי אֶפִּיפָּנִיוּס, המעיד עליו, שהיה מקום יהודי. אף הוא מספר,⁸¹⁹ כי בתחילת המאה הרביעית בנה שם יוסף המשומד כניסיה נוצרית. שרידיה של אותה כנסיה הן, כנראה, החרבות ומוסאיקה, שנמצאו ליד עין אֶטַּבּעֶה (Heptapegon), הסמוכה לחן מיניה.⁸²⁰

המעין הנובע על שפת ים גיניסר, ליד חן מיניה, נקרא בפי הערבים עין אֶתִּין (בודאי על שם התאנים, שצמחו בשטח הפורה סביבותיו), הוא עין תינה (תאינה) של האגדה, מ“מעינות תהום רבה שלא נסכרו אחרי המבול, כדי להנות את הבריות”.⁸²¹

צפונה, במקום תל חום של ימנו, עמד, כאמור (למעלה עמו' 39), כפר אחום. בתקופת התלמוד עמד שם בית כנסת מפואר, ששרידיו הנהדרים נחשפו על ידי הפרנציסקאנים, שרכשו את המקום (מתוך ההשערה המוטעית, שהוא כפר נחום). בין השרידים נמצאו גם שתי כתובות, אחת ארמית ואחת יוונית (לזכר מנדבים).⁸²² סגנון הבנין והשימוש בארמית וביוונית זו בצד זו וכו', מעידים על התקופה הביזנטית.

לדברי Hieronymus ידעו היהודים בגליל את מקומו של נחום האלקושי ואחד מהם אף הראהו לו. היה זה – כדבריו – כפר קטן ובו שרידים מועטים של בנינים עתיקים.⁸²³ מסתבר, שכפר זה עמד בסביבות צפון ים כנרת, בתחום כפר נחום (או כפר אחום), שכן הראו בימי הבינים את קברו של נחום הנביא בכפר נחום.⁸²⁴

גם בכרזים, הידועה מימי בית שני (צפונית לכפר נחום), הוסיף הישוב היהודי לטוות את חוטי קיומי בתקופת האמוראים. עדים לכך שרידי בית הכנסת מאותו הזמן וה“קתדרא של משה” (כורסת אבן מקושטת, שהיתה מצויה בבתי הכנסת הקדומים), שנמצאו שם. כתובת ארמית חרותה בקתדרה מזכירה לטבוה את “יודן בר ישמע(א)ל”, שעשה את ה“סטוה” (אולם העמודים).⁸²⁵ חכם בשם זה ידוע מן המאה השלישית ויתכן, שהוא נהג לשבת באותה קתדרא ולדרוש לפני קהל כרזים⁸²⁶ ולפיכך חרתו את הכתובת לכבודו. באותה קתדרא (ולא בעמודים שעשה).

צפונית מערבית לכפר נחום, נמצא הכפר יָקוּק. בעל כפתור ופרח מזההו עם חֻקּוק (יהושע י"ט 34). אף הוא מספר על דבר שרידי בית כנסת עתיק שם.⁸²⁷ ישוב זה ידוע גם מהמקורות התלמודיים. משם היה רבי יוחנן חקוקאה, בן דורו של רבי יהודה הנשיא. בימי רבי יהודה נשיאה היה פעם ריש לקיש בחוקוק. במאה הרביעית יצא משם חכם ושמו חזקיה,⁸²⁸

שרידי בית כנסת עתיק, שנמצאו צפונית לציידן (בית ציידא) באֶדִּכֶּה⁸²⁹ מעידים על קיום כפר יהודי שם בתקופת התלמוד. אך שמו העברי הקדום של המקום ההוא אינו ידוע.

כפר חיטייא, צפונית מערבית לטבריא, הוא לדעת התלמוד הירושלמי⁸³⁰ הַצִּדִּים של יהושע (י"ט 35). כבר העיר Abel,⁸³¹ אל נכון, כי חכמים התכוונו בודאי למקום חִטִּין־אֶל־קָּדִים. אף הוא הבין כי העיר צֵר (יהושע שם), - שעמדה לדעת חכמים, סמוך לכפר חיטייא, וכנראה, היה בו ישוב יהודי בימיהם, נקראה על שם יֵצֶר מבני נפתלי (בראשית מ"ו 24), כמו שמצאנו כבר בדרום נחל השבט את כפר גון⁸³² (אגון) על שם גוני בן נפתלי (שם). על כפר חיטייא יש בידינו הודעות תלמודיות, שלפיהן היה זה מקום תורה מתקופת התנאים. משם היה התנא רבי יעקב דכפר חיטייא,⁸³³ והאמוראים שמעון בן חיטייא (בקצור בר חטייא) ורבי עזריה מכפר חיטייא.⁸³⁴ אף רבי שמעון בן לקיש⁸³⁵ ישב שם זמן מה (וע' גם למעלה 88).

לא רחוק מכפר חיטייא הרינו מוצאים בנחל אל חֲמָם את ארבל, הידועה מימי החשמונאים ואילך. בתקופת האמוראים היתה שם תעשית בגדי פשתן (“כלי פשתן הגסים” של ארבל לעומת “כלי הפשתן הדקים” הבאים מבית שאן").⁸³⁶ האמורא רבי זעירא, שעסק במסחר כלי פשתן, היה ארבלי.⁸³⁷ את הפשתן, הנחוץ לאומני המקום, היו מגדלים באדמת הבזלת הטובה של בקעת ארבל הסמוכה. בקעה זו תפסה מקום מיוחד בפרשת האבל על החורבן והתקוות המשיחיות, שחיו בלבבות, בדורות ההם. אגדת האמוראים מספרת בשבח פוריותה של בקעת ארבל ועל דלדולה מאז החורבן.⁸³⁸ רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא, בלכתם שם פעם לפנות בוקר, ראו את איֶּלת השחר המפציעה ומתפשטת לאט על פני הרקיע ואמרו כי כך תופיע גם גאולתם של ישראל, העתידה לבוא.⁸³⁹ בצפיה לגאולה היה, כאמור לעיל, חלק חשוב למשמרות הכהונה שהשתקעו בגליל. גם כהני ארבל, למשמרת ישוע, שמרו יחוסיהם בקפדנות ועמדו “על משמרתם” מתוך תקוה איתנה, כי במהרה יבנה בית המקדש.⁸⁴⁰ ועוד בתקופת הגאונים נזכר כהן אחד מבני ישוע בארבל.⁸⁴¹ מעתיקות המקום נשארו רק חורבות בית הכנסת,⁸⁴² שהיה הרוס כבר בתחילת המאה השלוש עשרה.⁸⁴³ רשימות קברי הצדיקים מזכירות את קבר ר' זירא (זעירא) בארבל.⁸⁴⁴ הוא נפטר אמנם בטבריא,⁸⁴⁵ אך יתכן שקברוהו במקום מגוריו. על מערייה, הסמוכה לארבל, דובר כבר למעלה (עמוד 96).

קרובה לארבל היא עיר הכהנים ממליח. אף היא היתה מקום תורה בתקופת האמוראים. משם היה רבי יוסי ממליחיייא.⁸⁴⁶ מימרות אחדות בהלכה ובאגדה נשתמרו מחכם זה שהיה בן דורו של רבי מני.⁸⁴⁷ במקום אחד מסופר, כי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש עלו להספדו של רבי יוסי ממליחייא ואחד מזקני המקום השמיע דברי הספד נאים באזניהם.⁸⁴⁸ אך לפי ידיעה זו היה רבי יוסי ממליחייא קדום יותר, בן המאה השלישית. ויתכן שהיו בממליח שני חכמים (בני משפחה אחת?) בשם זה.⁸⁴⁹

רבי יוחנן מזכיר את רבי יהושע עוזאה.⁸⁵⁰ חכם זה נקרא בלא ספק על שם מקומו. כעדות ברייתא, הקוראת לו בפרוש רבי יהושע איש עוזא.⁸⁵¹ יש לחשוב כי עוזא היא כפר עוזיאל (עוזיה) של המשמרות, שעמד אולי במקום חרבת לֻאִיזִיֶּה (=אל-אוזיה-עוזיה; א' מתחלפת בע' במבטא הגלילי) צפונית מערבית לארבל, ולדעת Dalman במקום אֻם-אל-עַמַד מערבית לארבל,⁸⁵² מקום שם נמצאו שרידי בית כנסת עתיק.⁸⁵³ כדאי להזכיר כאן גם את אל עַזֶיר בדרום בקעת בית נטופה, היא Caferzier של הצלבנים;⁸⁵⁴ יתכן לזהות גם עזיר-עזריה-עוזיה. ב“סדר מעשה עוקבא” (ספור קדמון משונה)⁸⁵⁵ נזכר כפר עוזה כמה פעמים. בין השאר, מדובר שם על קמע, שכתוב עליו: אני יועץ בן אלעזר בן צדקה בן אלקנה מכפר עוזא וכו'. הצירוף אלקנה מכפר עוזה, מעיד על מחבר הספור, כי יודע את הברייתא של משמרות כהונה והושפע ממנה.

§ 4 תחום צפורי. צפורי היתה, כאמור, לפי מסורת חז"ל, עיר מוקפת חומה, מימות יהושע בן נון ועמדה במקום קטרון הזבולונית (שופטים א' 30). שאר ערי זבולון, הקרובות, השתייכו לתחום צפורי.⁸⁵⁶ חלק מהן (המנויות ביהושע י"ט 15) מיבאות בירושלמי,⁸⁵⁷ הקובע מקומה של כל אחד מהן. זיהויים אלה, הנם מבית מדרשם של חכמי גליל (בעיקר צפורי) וכדאי להביאם כאן:

“(א) קַטָּת – קטונית; (ב) נהלל⁸⁵⁸ - מהלול; (ג) שִׁמרון – סימונייה; (ד) יִדְאֲלָה – חירייה; (ה) בית לחם – בית לחם צרייה”.

מן הזהוי (א) למדנו, שבימיהם היה קיים מקום ישוב בשם קטונית במקומה של קטת הזבולונית (יהשוע י"ט 15). קרוב לודאי, שרבי יוסי קטנותא (גם איש קטנתא) או ביתר דיוק: קיטונתא, הנזכר בתוספת המשנה,⁸⁵⁹ היה ממקום זה. כמו כן מסתבר, שהשם, קוטנת של צפורי, המובא במדרש,⁸⁶⁰ אינו, אלא כינויה של קיטונית, שהיתה, לפי זה עיירה סמוכה לצפורי.⁸⁶¹

(ב) על נהלל – מהלול (בימינו מעלול, מערבית לנָצרת) אין בידינו מקורות אחרים מתקופת האמוראים.

(ג) אשר לשמרון – סימוניה (על יד נהלל): רבי זעירה – אמורא בן המאה הרביעית – מזכיר את בקעת סימוניא בענין הלכות כלאים.⁸⁶² תושבי המקום וסביבותיו היו, אפוא, אכרים יהודים, שהיו מדקדקים בהלכות זרעים. אישור מובהק לכך משמשות העתיקות,⁸⁶³ שנמצאו במערבו של תל סימוניה (סמוך למושב נהלל) וביניהן שרידי בית כנסת קטן, מתקופת האמוראים.

(ד) חירייה, לפי הגרסה הנכונה חורייה,⁸⁶⁴ של תקופת התלמוד עמדה במקום ידאלה (לפי גרסת הירושלמי יראלה של יהושע. משם היה החכם זעירי, בשמו המלא “אושעיא זעירי (זעורא) דמן חברייא”⁸⁶⁵. וכבר בֵּארו בעלי התוספות,⁸⁶⁶ אל נכון, כי אין פרושו של שם זה “צעיר החברים” או “קטן שבחבורה”, אלא זעירי איש חברייא (=חוורייא שלנו, כבתיב הגלילי, הרגיל בירושלמי) על שם מקומו. גם האמוראים אבימי דמן חברייא ויוסטי חברא⁸⁶⁷ (חברייא), היו משם. מעין (או נחל) המקום, שנקרא אף הוא בשם “חבריי”, נתיבש פעם לפני המועד (ובחולו של מועד חזר להוציא מימיו) ושימש נושא למשא ומתן הלכי, בבית מדרשו של רב הונה, בצפורי.⁸⁶⁸ המקום נקרא עד היום הזה חֻוָּרָה, צפונית מערבית לסימוניה. יש שם גם חרבות עתיקות, אך הן לא נחקרו עדיין, חקירה שיטתית.

(ה) בית לחם צ(ו)רייה ידועה מרשימת משמעות הכהונה, אבל במקורות תלמודיים אחרים לא נזכרה. שבר של כתובות על גבי קבר ומערות קבורה⁸⁶⁹ מעידים על קדמוניות המקום.

משאר הישובים בתחום צפורי ידועים לנו:

נצרת, מקום משמרת הכהונה הַפִּצֵּץ. כתובת קבורה – ועליה המלים: “סועם בר מנחם נוח נפש”⁸⁷⁰ – מעידה על ישובה היהודי של נצחרת בתקופת התלמוד. ישוב זה הוסיף להתקיים עוד מאות בשנים בעיר, כעדות הסטוריונים ותיירים נוצרים שונים. Antoninus Placentinus (בן המאה הששית) מזכיר את היהודים, תושבי נצרת ואת בית הכנסת של המקום, שבו ראה, לדבריו, את “הספר, שבו הורו לישו את האלף בית… ואת הספסל, שעליו ישב עם שאר הילדים”. תינוקות של בית רבן נהגו באמת, ללמוד קריאה ומקרא, בשבתם בבית הכנסת ואין ספק, שנוהג זה בעינו עמד גם בקהל נצרת של המאה הששית. כמו כן משבח הנוסע את חן הנשים העברית, בנות נצרת ש“בכל הארץ לא תמצא, בין העברים, יפות מהן”.⁸⁷¹ לפי כנוקיה ערבית־נוצרית, ישבו עוד בראשית המאה השביעית, בנצרת ובסביבותיה, יהודים בלבד.⁸⁷²

חרבת טירה, מזרחית לנצרת, היא אולי מקומו של אבא הושעיא (או ישעיה) איש טיריאה, הידוע בחסידותו.⁸⁷³ אמנם השם טירה נפוץ מאוד בארץ וגם בגליל נקראו כמה מקומת⁸⁷⁴ בשם זה.⁸⁷⁵ לפיכך אין לקבוע בבטחון, כי הכוונה דוקא למקום זה.

גם קֻסקֻס, על יד בית לחם צורייה היה מקום ישוב יהודי בתקופת התלמוד. משם היה רבי יצחק קסקסאה,⁸⁷⁶ חכם בן מאה⁸⁷⁷ השלישית.

כיוצא בזה מעיד שמו של האמורא רבי יששכר איש כפר מנדי על קדמוניות כפר מנדה,⁸⁷⁸ במערב בקעת בית נטופה. יתכן, שגם רבי יוסי מדאה (מנדאה),⁸⁷⁹ היה משם.

רומה, הסמוכה לכפר מנדי מדרום מזרח, הוסיפה להתקיים בימי האמוראים, כעדות שמו של האמורא רבי אלעזר מרומה,⁸⁸⁰ ורבי יוחנן דְמִן רומא.⁸⁸¹

גם בצפון בקעת בית נטופה עמד הישוב היהודי על עמדו ואחדים ממקומותיו נזכרו במקורותינו. מקום משמרת הכהנים קנה בצפון הבקעה, נזכר בסיפור אחד, מימי רבי יוחנן.⁸⁸²

עיר כהנים אחרת, באותה סביבה, היא יודפת או יותפת היא עיר מולדתו של רבי מנם יותפאה, שחי בראשית המאה השלישית.⁸⁸³

הכפר שעיב, צפונית מערבית ליודפת, היא Σααβ של יוסף בן מתתיה⁸⁸⁴ שמו של המקום (בעברית שָׁאָב) צף ועולה שוב, בסוף תקופת התלמוד. משם היו רבי מני דשאב ורבי זכאי דשאב.⁸⁸⁵

גם בדורות האמוראים נודע ערך מיוחד לסכנין, הידועה מכבר, בין שאב ליודפת. היא היתה מקום תורה ועיר מגוריהם של כמה וכמה חכמים. ביניהם רבי יהושע דסכנין, מגדולי חכמי האגדה, בן המאה הרביעית.⁸⁸⁶ באותו פרק זמן נזכר גם בית הכנסת של סכנין. המקום לא נבדק, עדיין בדיקה ארכיולוגית שיטתית.

§5 הגליל העליון. קרית הגבול העתיקה, בין הגליל התחתון לבין הגליל העליון, כפר חנניה,מכונה במקורות התלמוד גם בשם כפר.⁸⁸⁷ היני או כפר ענן.⁸⁸⁸ צורה זו (כפר ענן) של השם נשתמרה בפי התושבים הערבים עד היום הזה. מרבית תושבי המקום היו, בתקופת התלמוד, קַדָּרים שירשו אומנותם מאבותיהם.⁸⁸⁹ מהם היו נוהגים לצאת אל העיירות והכפרים הסמוכים למכור את כליהם. על פי רוב היו הללו חוזרים, עם ערב, לבתיהם.⁸⁹⁰ גם התורה לא פסקה מן המקום. משם היה רבי יעקב דכפר חנניה (במדרשי האגדה: דכפר חנין או חנן].⁸⁹¹ בימינו יש שם אי אילו עתיקות, ביניהן אולי גם שרידי בית כנסת.⁸⁹²

על הרמה הסמוכה לכפר חנניה, דובר כבר למעלה (עמוד 111).

מזרחית לכפר חנניה נמצאת עכברא או עכברי, הידועה מתקופת החורבן ובר כוכבא. בראשית ימי האמוראים השתקע שם רבי ינאי ובית מדרשו (דבי רבי ינאי).⁸⁹³ תלמידיו היו חכמים, עובדי אדמה, שהתפרנסו על יגיע כפיהם.⁸⁹⁴ שם המקום נזכר שוב בסוף התקופה. רבי יוסי בר אבין, מאחרוני האמוראים, הורה הלכה בעכברא.⁸⁹⁵ כינויו של רבי חנינה בר עכברי,⁸⁹⁶ הוא בודאי, גם כן, על שם מקומו. זכר מענין – לקיום המקום הזה, אחרי תקופת התלמוד, נמצא על גבי אחד הרסיסים של מפת הפסיפס ממֵידבא. מצויר שם שער של עיר קטנה, העומד בהר, ומעליו כתוב AΓBAP את השם הקטוע הזה השלים כבר Jacoby,⁸⁹⁷ אל נכון, ל־Αγβαρ[ων] (ואולי Αγβαρ[ι]), היא עכברא שלנו, שעמדה, אפוא, על תלה במאה הששית.

עם שמה של עכברא, נזכרו באגדות, שמותיהן של מירון [גם בית מירון] וגוש חלב,⁸⁹⁸ ואין ספק שגם הן היו מיושבות בתקופתנו. ממירון היה בודאי בעל האגדה, אלעזר בר מרום,⁸⁹⁹ שבכינויו נשתמרה הצורה העתיקה של שם המקום (יהושע י"א 5). גם בגוש חלב וגם במירון נמצאו שרידי בתי כנסת מתקופת התלמוד.⁹⁰⁰

תקוע, הסמוכה למירון, ידועה מכבר. בימי הבית היתה “אלפא לשמן”. בימי נעוריו של רבי, היה שם בית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי. האמורא הגלילי, רבי זעירא, מזכיר את אנשי תקוע (“אילין תקועייא”), שבתיהם בנויים במורד ההר והנמוכים שבהם משמשים משען ליסודותיהם של הגבוהים וכל זמן, שלא בנה התחתון את ביתו, אין העליון יכול לבנות כמותו.⁹⁰¹ טיפוס זה של בנין ידוע גם מבישן (בית שאן)⁹⁰² ובמקומות רבים בארץ הוא מצוי עד היום הזה. אף צפת היתה בנויה כך עד ימי הרעש הגדול (תקצ"ז).⁹⁰³ מקומה של תקוע העתיקה היא חרבת שַמַע של ימינו.

על מעין, סמוך למירון, עין חטרה, נשתמר כנראה שמו של המקום העתיק חוטרא, קרית רב אידי דחוטראיה.⁹⁰⁴

כמו מירון וגוש חלב נתפרסמה גם בֵּירַי בשמנה. נראה, כי שמה המלא הוא בית־ביריי (או בי ביריי)⁹⁰⁵ והיא היתה מקום תורה חשוב בתקופת התלמוד). לא פחות מששה חכמים בני ביריי ידועים לנו: רבי אבא ביראה רבי אליעזר איש ביריא, רבי דוסתאי דְמִן בירי, רבי ירמיה ביראה, רבי נתן ביראה ועולא ביראה.⁹⁰⁶

מסתבר שביריי ירשה את כל חשיבותה של צפת, שירדה מגדולתה, בתקופת האמוראים. בימי המלחמה ברומאים, היתה עוד צפת עיר בצורה. אף היא נזכרה ברשימת שממרות הכהנים ואילו מתקופת האמוראים, נשתמר רק זכר מעט למקום. בהר הגבוה, ליד צפת, היו משיאים משואות של קידוש החודש, גם אחרי בטול המשואות, על ידי רבי.⁹⁰⁷ לדעת ריש לקיש “נפת־צופים” היא דבש הבא מצוף או מצפיה,⁹⁰⁸ ויתכן שהוא מתכוון לצפת. נראה, שרק בימי הבינים חזרה לה לצפת חשיבותה, עת שב ההר, המתנשא על ידה, לשמש מבצר לכל הסביבה. מראש ההר הוא יכול הצופה להשקיף על פני ארץ רבה סביב. מכאן השם צפת.⁹⁰⁹

חרבת עוֹקֶבֶּה, דרומית לעכברא, היא כפר עֲקַביָה של התלמוד הירושלמי. רבי אבא בר כהן הורה שם הלכה, במאה הרביעית.⁹¹⁰ באחת הכתובות, שנמצאו בחרבות בית הכנסת של חמת גָּדֵר,⁹¹¹ נזכר בין הנדבנים: “קירוס פטריק דכפר עקביה” (מר פטריק מכפר עקביה), שנסע מכפרו לשם הבראה, בחמי גָדֵר המפורסמים והרים תרומתו לבית הכנסת של המקום. מרחצאות גדר משכו אליהם קהל רב, ממקומות שונים. באותה כתובת נזכרו עוד שלושה גליליים, שהתארחו שם ונדבו לבית הכנסת, אחד מכפר נחום, אחד מארבל ואחת⁹¹² מצפורי.

גם עלמא, צפונית לצפת, מערבית לים החולה, היתה מקום יהודי בימים ההם. במקורות תלמודיים לא נזכרה, אבל נמצאו בה שרידי בית כנסת, וביניהם משקוף ועליו כתובת בעברית צחה: “יהי שלום על המקום הזה ועל כל מקומות עמו ישראל”.⁹¹³

מקומות ישראל בשטח ההוא – סביבות צפת – לא היו מועטים, כמו שראינו, אחד מהם הוא פָּרוֹד, בימינו פֶרָדֶהּ, דרומית מערבית לצפת, מקום מגוריו של בר קפרא במשך זמן מה. משם היה רבי תנחום דְמן פרוד, בן זמנו של רבי יוחנן⁹¹⁴ ורבי חייא פרודאה.⁹¹⁵

שרידי בית הכנסת הנעתיק, שנמצאו בנַבֲּרַתֵּין (או חרבת נַבּרָה),⁹¹⁶ צפונית לצפת, מעידים, כי שם עמד כפר נְבוּרָיָה, מקומו של רבי יעקב איש נבורייא,⁹¹⁷ שדרש בצור ובקיסרי, במאה הרביעית.⁹¹⁸

בקַצְיוֹן, צפונית לכפר נבורייה, נמצאה כתובת הַקְדָשָּׁה יוונית של יהודים (ευχης Ἰουδαιων) “לשלום אדונינו השליטים הקיסרים לוּקיוּס סֶפּטִימיוּס סֶבֶרוּס… ו… בניו” וגו'.⁹¹⁹ הכתובת נתגלתה בין חרבות בנין מפואר, בודאי בית הכנסת של המקום,⁹²⁰ שהוקם אפוא, כולו או חלק ממנו, בסוף המאה השניה לכבוד בית Septimius Severus, שנטה חסד ליהודים. מן המקום ההוא יצא, בתקופה יותר מאוחרת, רבי יוחנן דְקציון.⁹²¹

סם בצַפְצָף, בין צפת לגוש חלב, נמצאו שרידים מועטים של בית כנסת עתיק.⁹²² אף הוא היה אפוא מקום ישראל אף על פי, שלא נזכר במקורות התלמוד.⁹²³

כמו כן נשרדו חרבות בתי כנסת בסַעְסַע, בכפר בִּרְעִים (שנים), בדְלָתָה, בכפר בַּקַע (“פקיעין”), בכפר יָסִיף ובחרבת שׁוּרָה על יד ראש פנה,⁹²⁴ כולם מקומות ישראל בתקופת התלמוד.

צפונה יותר, סמוך לקדש נפתלי, נודעה בימים ההם, אגנייא דקדש, שעמדה לדעת חכמי התלמוד⁹²⁵ במקום בצעננים (יהושע יט 33) של המקרא. כאמור לעיל (עמוד 45), היה זה מקום נכרי בימי בית שני ואין לדעת אם היה שם ישוב יהודי בתקופת האמוראים, על כל פנים היה המקום ידוע אף לאמוראי בבל.⁹²⁶ מן השם אגנייא אפשר להסיק, שהמקום שכן בבקעה, המשתרעת במזרחה של קדש, בימינו מֶרג' (=עמק) קדש.

גם אילון וחלף, הנזכרות ביהושע שם (בימינו אין לקבוע את מקומם בדיוק), היו ידועות בימי האמוראים, הראשונה בשם איילין והשניה בשם חלף, כבימי המקרא;⁹²⁷ ויתכן, שמשם יצא רבי יהשוע חילפיי מבעלי האגדה.⁹²⁸

מקום ישראל, בחבל זה של הגליל העליון, היה גם תֶּלָּה, בימינו אֶתּלֵיל, על יד יסוד המעלה. עדים לכך הם שרידי בית הכנסת, שנמצאו שם וביניהם חוליַת עמוד (או אבן בקיר) ועליה כתובת ארמית, בסגנון שאר הכתובות הגליליות.⁹²⁹

מערבה משם נמצא הכפר עֵין אִבְּל, הוא בלי ספק המקום היהודי עין בול (גם ענבול או עיני בול), הנזכר בברייתות, בעיקר מימי רבי.⁹³⁰ היה זמן, בימיו או סמוך אחרי פטירתו, שהיו מקדשים את החודש בעין בול. אל נכון עשו זאת כדי להיסתר מעיני השלטון, שרצה לשלול זכות זו מידי הנשיאים.⁹³¹

כדאי להזכיר עוד, בסוף פרק זה, דרך השערה, את אִיקְרִית במערב הגליל העליון, שהיא אולי מקומו של רבי יוסי דְמִן יוֹקּרת.⁹³²

§6 ערי החוף ותחומיהן. הקהילות היהודיות של ערי החוף, הידועות מתקופת המשנה, עמדו על תלן גם בימי האמוראים.

שמותיהם של האמוראים החיפנים רבי אבדימי דְמִן חיפה⁹³³ ורבי חלפתא דמן חיפה,⁹³⁴ מעידים על קיום הישוב היהודי בחיפה, ששימשה, כנראה, גם אכסניא של תורה.

Eusebius כותב, כי חיפה נקראת גם Συκαμινος (שקמונה),⁹³⁵ אך דבריו אינם מדויקים כל צרכם. לאמיתו של דבר, היתה שקמונה בתקופת המשנה עיר לחוד, ועוד במאה הששית היתה ידועה כ-“Civitas Judaeorum” (עיר יהודית) מיוחדת,⁹³⁶ אולם יתכן, כי בתקופת התלמוד נתמזגו שתי הערים הסמוכות, חיפה ושקמונה ובשיחת יום יום שוב לא הבדילו ביניהן. אנשי הגליל היו מצויים בחיפה וכמה אגדות התהלכו ביניהם על שפת ימה (“שוניתא דימא דחיפה”).

הרבה סבלה קהילת חיפה מתיגרת ידה של ממשלת הזדון הביזנטית. רבי אייבו, מאחורי האמוראים קובל על צרי ישראל אשר בקסטרא של חיפה.⁹³⁷ המציקים ליהודים.⁹³⁸ קינה עתיקה אחת (מתקופת שלון הביזנטים; עי' להלן), שנמצאה בגניזה, קובלת על הרג רב בעיר ועל “חרבן חיפה”.⁹³⁹ קסטרא של חיפה, היא אולי ה“קסטרא של השומרונים”, הנזכרת במאה הששית, במרחק מיל מן העיר.⁹⁴⁰

אף בכרמל עצמו, היו כמה מקומות יהודיים בתקופה ההיא, כגון חוֹסֵפָה (בימינו עוּספִיֶּה), הנזכרת בקינה העתיקה הנ"ל. הפייטן מקונן על רדיפות והריגות מלכות בכמה מערי ישראל, בידי צבא מרצחים ביזנטי (במאה הרביעית).⁹⁴¹ גם על חוסיפה עברה אז כוס התרעלה. בית הכנסת שלה חרב בידי “זדים, שהתחברו בחוצפה” (גייסות ביזנטיה והנלוים עליהם). תושבי המקום בנו אחר כך את בית הכנסת מחדש ושרידיו נמצאו בימינו.⁹⁴² ביניהם מוסאיקה מצוירת ובה שתי כתובות. השרידים הם, לפי סגנונם, מן המאה הששית.

גם בחרבת סומאקה, דרומית לחוסיפה, שרידי בית כנסת עתיק⁹⁴³. מסתבר, שמשם יצא אבא סמוקא, שחי במאה השלישית.⁹⁴⁴

חרבת עַטֵּישִׂי, דרומית לחיפה, היא, כנראה, מקומו של רבי יצחק עַטּושַׁיא.⁹⁴⁵

עכו היתה עיר חשובה. ספינות רבות, ממדינות קרובות ורחוקות (קילקיה, איטליה, ספרד), באו אל נמלה והביאו שמה את מרכולתן (כגון יין ומורייס).⁹⁴⁶ העיר היתה מפורסמת גם בציד דגים, עד שאמרו שער הדגים (צפניה א' 10), היא עכו, שהיא נתונה בחיקם (אולי צ"ל: בחיק ים), של דגים"⁹⁴⁷ ופתגם היה בפי הבריות: “דגים אתה מכניס לעכו?”.⁹⁴⁸ קהל רב משכו ירידי עכו, המפורסמים, שחותם של עבודה זרה היה טבוע עליהם.⁹⁴⁹ חלק מן העיר נחשב בעיני חכמי המשנה כחוצה לארץ היו מהם, שנשקו את כיפתא דעכו (בבבלי: כיפי, אבל הכוונה כנראה לכיפת השער הצפוני), באמרם: עד כאן ארץ ישראל.⁹⁵⁰ גם בתקופת האמוראים היתה בעכו קהילה יהודית ובה תלמידי חכמים, שמותיהם של רבי אבא עכייה, רבי חזקיה עכייה, ורבי מני דְמִן עכו⁹⁵¹ נשתמרו במקורותינו. בין אנשי העיר מזכירים מקורותינו פועלים, שמלאכתם בתוצרת חקלאית⁹⁵² דייגם⁹⁵³ ושולחנים, ששימשו בעיקר את הזרים הרבים, שבאו בשערי עיר הנמל השוקקת.⁹⁵⁴ גם קהל עכו סבל מן הפורענויות, שהמיטה מלכות הרשעה הביזנטית על ישראל. מדברי הפסיקתא במקום אחד⁹⁵⁵ אנו שומעים הד הרדיפות של גַלּוּס, שעשה שפטים בכנסת ישראל, שבעכו. על הכפרים והעיירות בתחום עכו אין כמעט שום ידיעות ברורות במקורותינו.

מחכמי התלמוד היה ייסי ערקיי. אחד הראשונים גורס ייסי עמקאי ומפרש שהאיש נקרא על שם מקומו.⁹⁵⁶ אם דעה זו נכונה, הרי זו ראיה (אמנם לא ברורה כל צרכה) לקיום הישוב היהודי בעמקא הסמוכה לעכו. מקום אחד (בודאי יהודי, שם היה שמנו של רבי מנא) נקרא בתלמוד היורשלמי, בשם בית מעקה.⁹⁵⁷ יתכן שהגרסה אינה מתוקנת וצ"ל בית עמקה ואף כאן הכוונהּ לעמקא הנז'.

חכמי הגליל הכירו והזכירו את העיר כזיב צפונית לעכו. במשנה שבירושלמי בא שמה לפעמים בצורת נזיב (ובדאי על יסוד מבטא דיאלקטי⁹⁵⁸ אולם על ישובה היהודי של המקום אין מקורותינו מודיעים דבר.

התחום הנרחב של עכו היה גובל בתחום העיר הפניקית הגדולה צור. החוף בין שתי הערים, היה מיושב ברובו נכרים, לפיכך נהגו בו היתר בשביעית, חוץ משטח העיירות היהודיות, המנויות בברייתא עתיקה.⁹⁵⁹ בתלמוד ירושלמי כ"י רומי נשתמרה הערה חשובה מאוד של רבי אמי לאותה ברייתא: “הדא דאת אמר בראשונה, אבל עכשו יש עיירות, שהחזיקו בהן ישראל, שהן אסורות”. מדבריו למדנו, כי במאה הרביעית היו בתחום צור מקומות ישראל, נוספים על העיירות היהודיות הקודמות. באחד המקומות ההם, בחבל סולם צור, ישב רב אידי, מתלמידיו הגדולים של רבי יוחנן. כמה מחכמי הדור, הנוסעים מארץ ישראל לבבל או מבבל לארץ ישאל, היו נוטים מדרכם וסרים אל מקומו כדי לשמוע תורה מפיו.⁹⁶⁰

אף בעיר צור נמשך חוט קיומה של הקהילה היהודית, שגידלה גם חכמי תורה, שאחדים מהם ידועים בשמותיהם.⁹⁶¹ כמה חכמי הגליל היו רגילים לבוא לצור לדרוש שם ברבים או לרגל מסחרם.⁹⁶² יריד צור תפס מקום חשוב בפרשת חיי הכלכלה של הגליל. בתלמוד הירושלמי נשתמר נוסח ארמי, מענין של כתובת הקדשה שהיתה קבועה בעיר, בה מודיע דִיוֹקלֵטיָנוּס קיסר, שקבע את יריד צור, “לכבוד מַזָּלו שׁל אֶרַקלֵיס (הֶרַקלֶס), אחיו, שמונה ימים”.⁹⁶³ על ביקורו של קיסר זה בצור, מספר התלמוד, בעוד מקום אחד.⁹⁶⁴ העיר שימשה מרכז גדול למסחר ומשא ומתן ומצויים היו בשוקיה כל מיני מזונות ושאר הסחורות, במחיר השוה ואמר רבי שמעון בן לקיש: “אין ארצות החיים (תהלים קט"ז 9), אלא צור וחברותיה… שם הזול, שם השובע”.⁹⁶⁵

בשני התלמודים נזכר מקום אחד בשם מֵישא או מֵישָן, שלתושביו היו כמה מנהגים מיוחדים, שנמסרו להם מאבותיהם וחכמים הזהירום, שלא ישַׁנּוּ מהם. בין השאר, נהגו בני מישא, שלא לפרוש בים, מצור לצידון, בערבי שבתות ורבי יוחנן ציוום להחזיק במנהג אבות ישר זה.⁹⁶⁶ מדבר זה למדנו, כי המקום היה בצפון הגליל, בסביבות צור־צידון ואין יסוד לדברי האומר (על סמך גירסה בלתי מדויקת), כי הכוונה לבישן – בית שאן.⁹⁶⁷ מסתבר אפוא, כי מישא עמדה במקום קַלְעַת מֵיש של ימינו, צפונית מערבית לצור.

מעט מזעיר ידוע לנו על קהל צידון, בתקופת האמוראים. אחד האמוראים, שהיה אולי מצידון⁹⁶⁸ וכמה דברי משל, שבהם נזכר שם העיר⁹⁶⁹ זהו כל מה, שנשתמר במקורותינו על אודות צידון. בכתובת יונית, שנמצאה בין שרידי בית כנסת בצפורי, נזכרת קהילת אנשי צידון, בצפורי. כמו כן נזכרה באותה כתובת קהילת אנשי צור, במקום.⁹⁷⁰ כתובת זו משמשת עדות לקשרים האמיצים, שבין קהילות צור וצידון וסביבותיהן, לבין מרכזי התורה, בגליל. עדותה של הכתובת מתאשרת מפי מקורותינו, המספרים על ביקורי חכמי הגליל בצור וסביבותיה. עדות לכך, הוא גם מעשה בני מישן הנ"ל, שחיו מפי חכמי הגליל.

 

פרק תשיעי: גבולות הגליל וטיבו    🔗

א) הגבולות    🔗

§1. בפרק שהקדיש יוסף בן מתתיה לתאור הארץ, הוא מלמדנו כמה פרטים חשובים על הגליל, ואלו דבריו:⁹⁷¹

שתים הן ארצות הגליל: האחת מכונה בשם גליל העליון והשנית בשם גליל התחתון ומסביב להן נמצאו ארץ פיניקה וארץ סוריה. גבולות הארץ ממערב הם: עכו עם תחומה והר הכרמל, אשר היה לפנים לבני הגליל ועתה הוא נחשב על גבול הצורים. סמוך לו נמצאה גבע עיר הפרשים…; וגבול הדרום הוא: ארץ שומרון והעיר בית שאן עד מי הירדן. גבול הגליל ממזרח הוא: סוסיתא ותחומה (“Hippene”) וגדר וארץ הגולן ושם נמצאו גם גבולות מלכות אגריפס; מצפון סובב הגבול על צור ותחומה.

ואורך הגליל התחתון מטבריה עד כבול, הסמוכה לחוף עכו, ורחבו מן הכפר כְּסֻלּוֹת אשר בעמק הגדול עד באר שבע; משם רוחב גליל העליון עד כפר בקע, הוא קצה גבול ארץ הצורים; וארכו מכפר תֶּלָה, אשר על יד הירדן עד מירות.

מדבריו אלה של יוסף בן מתתיה אנו למידים את מצב הענינים בימיו, כלומר בעשרות השנים האחרונות שלפני החרבן, - והרי הוא עצמו מעיר, שבימיו היה המצב כן, אבל “לפנים היה הכרמל לבני הגליל”. מכל מקום תיאור הגבולות בקויהם הכלליים משקף במידה מה גם את מציאות מאות השנים הקודמות לו. לפחות מימי החשמונאים ועד סוף תקופת בית שני. הן גבולות של ארצות אינם משתנים בלי סיבות מדיניות מיוחדות; ועוד: כמה מן הפרטים הנ"ל קשורים בטבע הארץ.

§2. חכמי המשנה לא קבעו בהלכותיהם את גבולות הגליל בפרוטרוט. הם מדברים⁹⁷² על שני חלקי הגליל, הנזכרים גם בתיאורו של יוסף ועוד מוסיפים עליהם את “העמק” על יד ים גניסר (ע' להלן פרק י' פסקה א'); הם מקבילים את גליל העליון ל“הר” (שביהודה) ואת גליל התחתון “המגדל שִׁקְמִים” ל“שפלה”; גם קובעים את מקום הגבול הטבעי בין שני הגלילים בכפר חנניה (סמוך לבאר שבע, גבול הגליל העליון לדעת יוסף); כמו כן שומעים אנו מפי חכמים,⁹⁷³ כי כפר עותני (סמוך לגיניא, היא עין גנים) הוא הגבול הדרומי של הגליל, ובו פוגע ראשונה כל הבא מיהודה. אך רשימה מיוחדת של הגבולות מכל העברים לא נמסרה לנו מפי חכמים. רק באותה הברייתא,⁹⁷⁴ המדברת על “תחומי ארץ ישראל” לענין הלכות שביעית (ושאר המצוות התלויות בארץ). רשמו חז"ל כמה נקודות במערב ארץ הגליל ובצפונה, בכדי לקבוע על ידיהן את “ארץ ישראל” החייבת במצוות התלויות בארץ.

אין כאן המקום לטפל בפרוטרוט באותה הברייתא של התחומים ובשאר דברי חכמים, הקרובים אליה או המפרשים אותה: נקבע רק כמה נקודות בולטות: “ארץ ישראל” מגעת בצד מערב עד “חומות עכו” – עד ולא עד בכלל, כלומר העיר גופה נחשבת כארץ העמים, - מעכו צפונה קובעת הדרך את הגבול: מהדרך מזרחה-ימינה ארץ ישראל, מהדרך מערבה לצד הים, אר העמים. הנקודה הקיצונית בצפון מערב היא כזיב, ולפי דעה אחרת לַבְלְבָן הוא ראש ההר אל אַבְּיָץ. כל מה שמחוץ לנקודות האלה, צפונה, כחוץ לארץ תֵּחשב. הנקודות העיקריות בקו הצפוני-מערבי הן:

גַעְתּוֹן (היום ג’עתון לצפון-מזרח עכו).

בּית זְנִחיתָא (חרבת זויניתה סמוך לגעתון).

עייתא (כך שמה עד היום, צפונית-מזרחית לבית זניתא).

יַתִּיר (יעתיר צפונית לעייתא).

מַרעַשְׁתָּא (ברעשית מזרחית ליתיר).

ספנתא (אֶ־סְּפִינֶה בין חצביה לרַשֵׁיָּה).

עָיוּן (בעמק עיון).

הגבול מסתיים צפונית לקֵיסריוֹן (Caesarea Philippi על יד דן, בצפון).

§3 האם מתאימים הגבולות הללו של חז“ל, בצפון הארץ ובמערבה לגבולות הגליל, שתאר יוסף? – כבר נאמר למעלה, שיוסף בן מתתיה קובע את הגבולות, בעיקר, כפי המצב שבימיו, כלומר בסוף ימי הבית ואילו תחומי ארץ ישראל של חז”ל משקפים מצב קדום הרבה יותר, כמו שמעיד הביטוי “כל שהחזיקו עולי בבל” (השם המאוחר קיסריון נוסף על הרשימה לאחר זמן). ועוד דבר: נקודת המוצא של שתי הרשימות שונה היא: הברייתא תוחמת תחומים לענין המצוות התלויות בארץ ובלא שום זיקה לשינויים המדיניים, שחלו בינתיים בצפון הגליל. לא כן יוסף, הנותן דעתו דוקא לדברים אלה, ובפירוש הוא מבדיל בין הגליל ובין צור ותחומה, כלומר השטחים בצפון הגליל, שסופחו אל תחום צור (כמו למשל קדש, אגנייא דקדש). שטחים אלה אינם שייכים לגליל, מבחינה מדינית, ואילו לפי השקפת ההלכה נכללים הם באדמת הארץ ואם ישראל יושבים שם, עליהם לקיים את המצוות התלויות בארץ. משום כך נכללת קיסריון, לפי ההלכה, בגליל העליון, מה שאין כן פי יוסף בן מתתיה.

ומכיון שכך, אין יוסף משתדל כלל לקבוע ביתר דיוק ובפרטות את הגבול הצפוני, אלא מסתפק בקביעת שתי נקודות: ארכו (של גליל העליון) מכפר תלה אשר על הירדן עד מירות – זה הכל. מירות אינה מירון, הידועה, בגליל העליון, כי כמה מקומות, השייכים לפי יוסף לגליל, נמצאים צפונית לה (למשל גוש חלב והכפרים סביב לה), אלא אולי מָרוּן אֶ-רָאס (דרומית־מערבית לקדש). כפר תלה שכן, כמקובל, במקום אֶ – תְּלֵיל (=התל הקטן), סמוך לירדן (קצת יותר מק"מ אחד ממנו), על יד ים חולה. בלא ספק היה שם ישוב יהודי, מאות שנים אחרי החרבן. כפי עדותם של שרידי בית הכנסת והכתובת שלו שנתגלו⁹⁷⁵ שם, בשעת בנינה של יסוד המעלה.

§ 4 לשאר דברי יוסף, יש להעיר עוד: “גבע עיר הפרשים” – כפי שמכנה יוסף על שם, שהירודס הושיב שם פרשים משוחררים – היתה סמוך לכרמל או בין רכסיו, בסביבות עסופיה. עסופיה גופה היתה מקום מושב אזרחים ששמו העברי, חוסיפה, ידוע כעת, מתוך קינה, שנתחברה בימי ביזנטיה.⁹⁷⁶ ההשערה, כי גבע עמדה במקום שיךְ אבּרֵיך⁹⁷⁷ נתבדתה לחלוטין, לרגל החפירות, שהוכיחו בעליל, כי אין שיך אבריך, אלא מקום בית שערים. – נקודות הגבול המערבי: כבול ובקע (“פקיעין”) ידועות היטב, וכן כסולות בדרום (על יד התבור) ובאר שבע בין שני הגלילים – שאר הנקודות והתחומים, שהזכירם יוסף הנם מחוץ לגליל. סוסיתא וגדר בעבר הירדן, מזרחה לים כנרת ובית שאן דרומה, בערבות הירדן.

ב. טיבו של הגליל    🔗

§ 1. נוסף על תיאור גבולות הגליל, אנו שומעים מפי יוסף בן מתתיה באותו הפרק, וגם במקומות אחרים, פרטים חשובים ומענינים על טיבו של הגליל ושל חבלים מיוחדים שבו. התיאור הכללי ביותר הוא:

“ואף על פי ששתי ארצות הגליל קטנות במדה ומכל עברים מוקפות ערֵי־נכר, בכל זאת עצרו יושביהן בכל המלחמות את האויבים מֵעֲלות על הארץ, כי היו הגלילים אנשי מלחמה מנעוריהם ועצומים במספרם כל הימים ומעולם לא שלט מורך־לב באנשים ומעולם לא חסרה הארץ גברים, כי כולה ארץ דשנה ואדמת־מרעה וגם אילנות שונים צומחים בה ועושר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים, הרחוקים מאהבת עבודת האדמה. וכל הארץ נזרעה בידי יושביה ולא נמצא בה אף חבל שומם אחד. ובגלל ברכת האדמה הטובה, ערי הגליל הרבות והמון הכפרים מלאים אדם וגם מספר יושבי הקטן שבכפרים, הוא חמשה עשר אלף. – ואף על פי שארץ הגליל נופלת במידתה מעבר הירדן, הנה היא עולה בחילה ובעשרה, כי כולה ארץ זרועה ופריה בכל מקום…”.⁹⁷⁸

שני יסודות הורכבו בתיאורו זה של ההיסטוריון, האחד הוא טיבם של יושבי הגליל והאחר פרשת פוריות האדמה. פותח הוא בתאור התושבים (ואעפ"י ששתי ארצות… עצרו יושביהן… כי היו הגלילים וכו') ממשיך בטיב האדמה (כי כולה ארץ דשנה וכו') ומסיים שוב באוכלוסי הגליל (ערי הגליל הרבות והמון הכפרים מלאים אדם וגם מספר יושבי הקטן וכו') הוא משתדל לקשור ולמזג את שני היסודות, אבל הקורא מרגיש, שהקשר הוא חיצוני, וכאילו מבקש הסופר לזווג ולחבר שני תיאורים שהיו ידועים לו ממקור אחר.

כדי לעמוד על המקור ההוא, נַשוֶה את דבריו לכמה מקראות ומדרשי חז"ל מתאימים:

§ 2 על בני אשר (הגדול בשבטי הגליל) נאמר בדברי הימים (א' ז' 40): כל אלה בני אשר, ראשי בית־האבות, ברורים גבורים חילים, ראשי הנשיאים והתיחשם בצבא במלחמה, מספרם אנשים עשרים וששה אלף". מכאן אמר יוסף אל נכון, כי הגליליים הם אנשי מלחמה וגבורים ועצומים במספרם כל הימים (כלומר מימי קדם ולהלן הוא מדגיש עוד פעמים, כי זה טיבם של אנשי הגליל מעולם). ומה שנאמר בדברי הימים בפרוש, מרומז – לדעת חכמי המדרש – גם בתורה עצמה: ברזל ונחשת מנעלך (דברים ל"ג 25) – “מלמד שארצו של אשר היא היתה מנעולה של ארץ ישראל”.⁹⁷⁹ הם הם דברי יוסף שהגלילים עצרו בכל המלחמות את האויבים מעלות אל הארץ. גם את צפיפות האוכלוסין של הגליל דרשו מדברי התורה: ברוך מבנים אשר (שם 24) “אין לך מבורך בבנים כאשר”.⁹⁸⁰ ובמקום אחר:באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל' 13) “אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניה מימיו; ירש אשר גגי פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות”.⁹⁸¹ רבי לוי (שבוודאי אינו, אלא המוסר את המדרש העתיק הזה, ולא הדורש) מפרש, אפוא, את המלה “בנות” במובן “ערים ובנותיהן”. מכאן “המון הכפרים מלאים אדם” של יוסף.

אף לגבורת בני הגליל מנעוריהם, יש רמז במדרש אחד, שנשרד בתרגום: וכימיך דָּבְאֶךָ (שם 25) מתורגם: “וּכְיוֹמֵי עוּלֵמָתָךְ תָּקְפָּךְ” או (כפי ת"י) “כְּיוֹמֵי טַלְיוּהוֹן הָכְדֵין יְהוֹן תַּקּיפִין בְּסֵיבוּתְהוֹן”.

חכמי האגדה דיברו הרבה בשבח פוריותה של ארץ הגליל וביחוד נחלת אשר ואמנם פסוקי ברכת אשר בתורה נותנים מקום לכך. “מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך” (בראשית מ"ט 20) ובדברים (ל"ג 24) “יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו” ודרשו: “שהיה מתרצה לאחיו בשמן… אין בכל הארצות שמשטת שביעית כארצו של אשר (הנטועה ברובה אילנות ולא שדות בר);⁹⁸² וטובל בשמן רגלו, שארצו של אשר מושכת שמן כמעיין”.⁹⁸³ את הפסוק הנ"ל בבראשית, דרשו: “שארצו שמנה, שלחמו שמן”, “מעדני מלך” של ברכת יעקב הם “כפליות ואנפקינון”⁹⁸⁴ (ομφακινον) שמן זיתים, שלא הביאו שליש; בדבר כפליות עיין להלן) המצויים בגליל. כיוצא בזה אמרו: וינקהו דבש מסלע (דברים ל"ב 13) “כגון סכני וחברותיה” (שתאניהן היו זבות דבש) ושמן מחלמיש צור (שם) “אלו זיתים של גוש חלב”.⁹⁸⁵ אף על טיבה של אדמת הגליל מצא, אפוא, יוסף חומר רב במדרש.

מעתה נבין גם את סוד הניסוח המפליא של יוסף: מה ראה לנעוץ את תיאור פוריות הגליל, דוקא, בין שני חלקי התיאור של תושביו? הוא ירש זאת ממדרש ברכת אשר (דברים ל"ג 24, 25,) ששימש לו מקור עיקרי. המדרש נהג כך בעל כרחו בעקבות סדר הכתובים: ברוך מבנים (=ריבוי האוכלוסין) טובל בשמן (=פוריות) ברזל ונחושת (=גבורת האוכלוסין) ויוסף הושפע, בלא משים, מן המדרש.⁹⁸⁶

§ 3 באמצע סיפור מאורעות המלחמה בדברו על מלחמת טריכיה־מגדל, אשר על ים כנרת,⁹⁸⁷ מתאר יוסף בן מתתיה את הים ואת מוצא הירדן; אחר כך את בקעת גינֵיסר:

והים הזה (ים כנרת) נקרא גִנֵּסָר, על שם ארץ, הקרובה אליו. רחבו ארבעים ריס וארכו מאה וארבעים, ומימיו מתוקים וטובים לשתות, כי הם צלולים מִמֵּי האגמים הערוכים, וגם זכים, כי מכל עבריו מוקף הים חוף וחול ומזג המים השאובים הוא טוב, כי הם נוחים ממי נהרות וממי מעינות ועם זה הם קרים תמיד ממי אגמים רחבי ידים כאגם הזה. והמים הנשארים מגולים בחוף, קרים כמי שלג, וככה עושים יושבי הארץ בלילות הקיץ. – ומיני הגדים השורצים בתוך הים, שונים בטעמם ובמראיהם מהדגים אשר בכל מקום. – ומימי הירדן חוצים את הים בַּתָּוֶך. למראית־עין, נמצא מקור הירדן על יד פַּנֵייָס, ובאמת הוא יוצא מן הברֵכה הנקראת בשם פִייָלֵי וזורם שמה (לפנייס) מתחת לאדמהּ. והברֵכה ההיא נמצאת בואכה הַטְּרָכוֹנָה ורחוקה מאה ועשרים ריס מקיסריון והיא קרובה לדרך המלך מימין ועל מראֶהָ מסביב, נקראת הברֵכה העגולה פיילי (=ספל ביונית). ומי הברֵכה מגיעים עד גובה שפתה ואינם שוקעים למטה לעולם ואינם משתפכים על גדותיה… ופנייס הוא מקום יפה־נוף, והמלך אגריפס הוסיף עוד תפארה על הדר תכונתו, כי קישט אותו בכל עושר מלכותו. ומהמערה, הנמצא פה, יוצא הירדן החוצה ונראה לעינים, ואחרי כן הוא עובר את הביצות והאגמים על יד ים סִמְכֵי (ים החולה), ומשם הוא שוטף מאה ועשרים ריס וסמוך ליוּלִיאַס (בית ציידא) הוא משתפך אל ים גיניסר וזורם באמצעיתו. ובצאתו משם הוא עובר מהלך רב בערבה ונופל אל ים המלח. – ולאורך ים גניסר משתרעת ארץ הנקראת גם היא בשם הזה והיא נפלאה בתוכנתה ויפיה. ואדמת הארץ הזאת דשנה ועל כן לא יחסר בה כל צמח האדמה ויושביה נטעו בה כל מיני מטעים, כי מזג האויר הטוב, נוח לצמחים שונים זה מזה. ופה צמחים לאין מספר. אגוזים, הזקוקים לקור יותר מכל הנטעים, ועל ידם עולים תמרים, הסופגים את להט השמש, וסמוך לאלה ואלה גדילים תאנים וזיתים, שהאויר הממוצע יפה להם, עד אשר יאמר האומר, כי הטבע חגר את כל כוחותיו, לחבר פה את כל המינים השונים,הנלחמים זה בזה. וגם תקופות השנה מקנאות אשה ברעותה וכל אחת רוצה לכבוש את הארץ לעצמה. ואדמת הארץ מצמיחה את הפירות השונים האלה למיניהם בדרך נפלאה – ועוד יותר מזה – היא שׁומַרתם כל השנה. מלכי כל עצי פרי, הגפן והתאנה נותנים את פרים תשעה חדשים רצופים בשנה, ויתר פרי־העץ הולך וּבָשֵׁל אתם זה אחר זה, כל ימות השנה. ומלבד מזג האויר הטוב, עוד מעיין נאמן וחזק מביא ברכה לארץ, הוא הנקרא, בפי יושבי המקום בשמו של כפר נחום. ויש חושבים את המעיין הזה לאחד מעורקי יאור מצרים, כי הוא מגדל דג כתבנית עורב המים אשר ביאור אלכסנדריה. והארץ הזאת משתרעת לאורך ים גניסר שלשים ריס ורחבה עשרים ריס. אלה תכונות המקום הזה.

גם התיאור היפה הזה מיוסד, אל נכון, על מדרשים ודברי חכמים, שהם הם עיקר השכלתו היסודית של יוסף.

יש להבחין בתיאור הנ“ל שלוש נקודות עיקריות והן: תאור מימי גניסר (ים כנרת, הירדן וכו'), שפע הדגים השורצים בהם ופירות גניסר. כיוצא בהן בדברי חז”ל: “נפתלי שבע רצון (דברים ל"ג 23) – בימים, בדגים, בכפניות”.⁹⁸⁸ אף המדרש מונה, אפוא, שלשה דברים,שני הראשונים מובנים ומקבילים לדברי יוסף,, כפניות מהן? לאור דברי יוסף אין ספק, שזהו כינוי למיני פירות משובחים. הגירסה “המתוקנת” ספינות⁹⁸⁹ - אינה נכונה, אפוא, ויש לדחותה מבחינה הגיונית, שכן “ספינות” אינן מתנת הטבע. ואולם גם הגירסה שלפנינו, אינה מדויקת כל צרכה, כי כפניות הן “פירות של תמר זכר שאינם מבשילים לעולם” ובודאי אין להשתבח בהם. ונראה שהנוסח הנכון הוא כמו במדרש ברכת אשר:⁹⁹⁰ כפליות והן פירות המבשילים פעמיים בשנה. במקום אחד מכנים אותם חז“ל בשמם היוני: דופרא διφοροι.⁹⁹¹ שמם העברי נגזר מן השורש “כפל” פירות־כפלַיִם. פירות טובים המבשילים פעמיים בשנה. ודאי ראויים הם להשתבח בהם ולהם רומז, בלא ספק, גם יוסף באמרו: ו”אדמת הארץ מצמיחה את הפירות… בדרך נפלאה… היא שומרת אותם כל השנה… הגפן והתאנה נותנים את פרים תשעה חדשים רצופים בשנה ויתר פרי העץ הולך ובָשֵל אתם זה אחר זה כל ימות השנה“. גם “המעיין הנאמן והחזק” המפרה את הארץ לא נעדר בדברי חז”ל, הדורשים את המקרא “אילה שלוחה (בראשית מ"ט 21) שֶׁכולה בית השלחין” ולפיכך “ממהרת פירותיה כאיל”.⁹⁹²

אין ספק, שמדרשי חכמים הנ"ל, שנאמרו מתוך ידיעת המקומות ותנאי המציאות, הם הם, ששימשו יסוד לתיאורו של יוסף,⁹⁹³ שקיבל תורתו זו בנעוריו בבית המדרש בירושלים.

§ 4. מבחינת ההלכה כדאי לעמוד כאן עוד על הפיסקה: “והמים הנשארים מגולים בחוף קרים כמי שלג וככה עושים יושבי הארץ בלילות הקיץ”. ואילו לפי ההלכה אסור לגלות את המים ומים, שנשארו מגולין בלילה אסורים, כמו ששנינו (תרומות ח, ד') “לששה משקין אסורין משום גילוי:⁹⁹⁴ המים והיין והחלב”. בתוספתא ובתלמוד הלכות רבות, העוסקות באיסור גילוי. מענינים אפוא דברי יוסף, שמהם אנו למדים, כי איסור זה, - שהיו מחמירים בו בתקופת התמוד – לא היה עוד קיים בימיו ומסתבר, שדוקא הנוהג שנהגו יושבי גדות הכנרת הוא שהוליד את האיסור. נגד המנהג הגלילי הזה, המפקיר את המים ל“רחש” (שם משנה ה'), גזרו חכמים את גזירתם, בתקופה יותר מאוחרת. שמות החכמים, הנשואים ונותנים איסור גילוי, במשנה ובתוספתא⁹⁹⁵ (רבי נחמיה, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוחנן בן נורי) אף הם מלמדים, שגזירה זו נגזרה אחרי ימי יוסף. כמו כן כדאי לציין כי כל החמים הנזכרים, הם גליליים. אגב הדיון באותן ההלכות נזכרו אף שנים ממקומות הגליל: שיחין ובית שערים,⁹⁹⁶ ללמדך, שתקנה־גזירה זו על איסור גילוי הורתה ולידתה בגליל, לרגל מנהג “יושבי הארץ” המתואר על ידי יוסף.

 

פרק עשירי: חלוקת הגליל    🔗

מתוך מקורותינו אנו מכירים בעיקר 4 חטיבות אדמיניסטרטיביות גדולות בגליל: א) תחום אריח-טבריא, המקיף את מזרח הגליל התחתון. ב) תחום צפורי, המקיף את מרכזו. ג) תחום עכו, המקיף את מערבו. ד) הגליל העליון.

א. תחום אריח; תחום גיניסר-טבריה והעמק.    🔗

§ 1. כבר נתבאר (בפרק א') כי אפילו בשנים הראשונות אחרי גלות השבטים לא היה הגליל חסר סדרים ממשלתיים. גם אחרי כן בימי השלטונות הזרים, שמשלו שם בזה אחר זה, נתקיים במדינה זו הסידור המשקי המבוסס בעיקר, על האריסות הגדולה⁹⁹⁷. ושני פנים לאריסות בימים ההם, “אדמת המלך”⁹⁹⁸ או אדמת ערים מיוחדות.

מקומות אחדים בגליל הועלו בתקופת היוונים למדרגת ערים בעלות שלטון עצמי: “אוטונומיות”⁹⁹⁹. עם העלאה זו, סופחו עליהן “תחומים”, שמהכנסותיהם נהנו הערים ההן ואוצר המלך גם יחד. שתי הערים האוטונומיות הראשונות, היו, בלי ספק, עכו-Ptolemais ¹⁰⁰⁰ ואריח (בית ירח)-Philoteria ¹⁰⁰¹.

על “תחום עכו” יש בידינו כמה ידיעות מפורטות מסוף ימי הבית ומעשרות השנים הראשונות, שאחרי חרבנו¹⁰⁰². אך על תחום העיר ההלניסטית האחרת אין בידינו הודעות ישירות (שנכתבו לשם מסירת עובדות למען נדע, מה היה טיבו של “תחום אריח”). לכן שומה עלינו, לבדוק את כל הידיעות, המפוזרות (שלא נמסרו לשם הסטוריה) ולצייר על פיהן את התהוות התחום הזה – עד כמה שיד החקירה והעיון מגעת.

1. שנו חכמים: בתחום אריח היו מרכיבין תפוח על גבי אוזרָד¹⁰⁰³. מצָאָן תלמיד אחד, אמר להן: אסורין אתם. הלכו וקיצצום ובאו ושאלו ביבנה, ואמרו: יפה אמר אותו תלמיד (תוס. כלאים א' ג' 73/26; ירוש. כלאים א ' ד'-כ“ז ע”א 34). מעשה זה, במגדלי הפירות שבתחום אריח, קרה בעשרות השנים הראשונות אחרי החרבן, בימי בית-הדין הגדול ביבנה. בזמן ההוא עדיין לא הוכרעה המחלוקת בין תלמידי בית שמאי ובית הלל¹⁰⁰⁴, כמו שמלמדנו המשך הדברים שם על מקרה שקרה בשַׁקַּי – כלומר בשדות ההשקאה – של צפורי, אשר שם היו מרכיבים קרוסטמול על גבי עוגס¹⁰⁰⁵. מצאן תלמיד אחד, אמר להן: אסורין אתם. הלכו וקיצצום, ובאו ושאלו ביבנה, אמרו: מי פגע בכם, אינו, אלא מתלמידי בית שמאי (תוס. שם הלכה ד'; ירוש. שם שורה 31).

ברור אפוא ש“תחום אריח” מושג ידוע הוא לחכמי יבנה, כמו שידוע להם “בית השַׁקַּי” של צפורי¹⁰⁰⁶; גם פה, גם שם עובדים יהודים שומרי הלכות כלאים. בכל זאת אין אנו מוצאים עוד את זכרו של תחום אריח לא במקורותינו העבריים ולא במקורות היסטוריים או גיאוגרפיים זרים – ואילו “שַקַי של צפורי” ו“תחום צפורי¹⁰⁰⁷, הנם מושגים רגילים באותם המקורות. עלינו לחפש את סיבת התופעה הזאת. אבל, תחילה נשתדל לקבוע אילו מקומות השתייכו ל”תחום אריח"?

בראש התחום עמדה – כמובן – אריח, עיר מבוצרת, אוטונומית, כמו שכנתה: סנברי. על גדלה בימי אנטיוכוס הגדול (בשנת 218 לפה"ס) מודיע Polybius, האומר, שהיא אחת הערים, החשובות ביותר, על שפת ים כנרת. על ידה עוזב הירדן את הים ושתי זרועות הירדן, במקום הזה, מוסיפות לעיר ביצור וחיזוק. למבצר, שעמד בין אותן שתי הזרועות קראו בשם המתאים “כרך” (בצורה יונית χαραξ) ואמנם עד היום נקראים שרידי המקום, חרבת אל-כֶּרַך. ביניהם שרידי צנורות מים וגשר רומי (על יד אום אל-קַנָטִיר)¹⁰⁰⁸.

שמה של עיירה אחת, סמוכה לעיר, מעיד על שייכותה אליה; היא נקראת גובתא דאריח, כלומר “גובתא של אריח” (למען הבדילה משאר “גובתות”, שבגליל). המדרש מספר מעשה מוזר באחד מאנשי העיירה הזאת, שנכשל בעבודת הפעור המכוערת¹⁰⁰⁹. נראה, שבין יושבי המקום היו גם נכרים עובדי אלילים, אולי באו שמה ממואב, ויהודים, שבעיירה הושפעו ממעשיהם וממנהגיהם. מעשה דומה מסופר באיש אחד מאולם, הקרובה לגובתא, היא הידועה עוד מהמאה השלישית (בשם Ουλλαμα)¹⁰¹⁰ ושמה עד היום עַוְלָם, דרומית-מערבית לים-כנרת. השפעתם של מנהגי עבודה זרה על יהודים בגליל אינה אפשרית מימי החשמונאים ואילך. המעשים אֵרעו אפוא בתקופה קדומה יותר. ומכיון ששני המעשים, מסופרים בנשימה אחת, ושני השמות מוליכים לסביבה אחת, מותר להניח, ששתי העיירות שייכות לתחום אחד, ל“תחום אריח” והסיפורים הם מן הימים שאריח היתה עומדת בראשו של תחום חשוב.

בתקופת האמוראים נזכרת גובתא דאריח, בשם גובת. לפי אותו סיפור מאוחר, הריהי מקום קטון ומוזנח, סמוך לטבריה¹⁰¹¹ . בימים ההם נשכחה כבר שייכותה לאריח ושוב אין מוסיפים על שמה את הכינוי “דאריח”. הרי זה בא ללמדנו, כי עמדתה של אריח נשתנתה, היא ירדה בינתים מגדולתה והמקומות, שהיו לפנים בתחומה, סופחו לעיר אחרת.

אמנם באותה הרשימה הקדומה, המונה את משמרות הכהנים למקומותיהם בגליל, מצאנו (למעלה עמוד 67) את אריח וכפרניה, כלומר: “אריח וחצרותיה או “כפריה” בהן ישבו הכהנים ממשמר מעזיה. את אחת מ”חצרות" הכהנים נוכל לקבוע בדיוק גמור:

רבי מאיר ורבי יהודה (שניהם תלמידי רבי עקיבא) דנים על הכשרם של מקואות העמים, שבארץ ישראל. בנוגע לאלה נאמר: שחוץ מן ה“מפתח” (של העיר, כלומר מחוץ לעיר) כשרין לכל הטמאין… ושלפנים מן ה“מפתח” פסולים, לדעת רבי מאיר, ולפי רבי יהודה כשרין במקרים ידועים. רבן שמעון בן גמליאל – שהיה בן גילם – אומר: “הלכה אין לי (בכדי שאוכל להכריע בין שתי הדעות), אלא מעשה בגינתו של מציק אחד בדָמוֹן, שהיו כהנים כובשין את הגדור, יורדין וטובלין בתוכה”¹⁰¹². המעשה בדָמוֹן היה במקום ששמו עד היום דָמִיֶּה, דרומה-מערבה מטבריה. מקום הטבילה היה “לפנים מן המפתח”, כלומר בתוך העיירה¹⁰¹³, שהיתה מוקפת חומה או גדר, וברשות היחיד של אותו “מציק” ובכל זאת השתמשו בו הכהנים – זו היא הוכחתו של רבן שמעון בן גמליאל.

ועוד הודעה על אודות דמון ותושביה הכהנים: “מעשה בשפחתו של מציק אחד בדמון, שהטיל(ה) נפל לבור, ובא כהן אחד והציץ, לידע מה הפילה. ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מיד, מפני שחולדה וברדלה גוררין אתו מיד”¹⁰¹⁴.

§ 2. כידוע מתחלקות שלוש “הארצות” שבארץ ישראל (יהודה ועבר הירדן והגליל) לשלושה שלושה אזורים טבעיים: ההר, השפלה והעמק¹⁰¹⁵. “איזה הוא "עמק" שבגליל? כגון [בקעת] **גיניסר וחברותיה” –** כך בברייתא הקדומה¹⁰¹⁶ ; אמנם במשנה – שהיא בענין זה ובמקום זה מאוחרה יותר נאמר: “ותחום טבריא והעמק”¹⁰¹⁷. מכל מקום אין ספק, ששתי ההגדרות חופפות זו על זו, כלומר: "גיניסר וחברותיה הן הן “תחום טבריה והעמק”¹⁰¹⁸ – והכוונה לבקעות שמצפונה¹⁰¹⁹ של העיר טבריה ומדרומה. אולי עד קצהו הדרומי של הים.

בדבר זה מסייענו אחד מחכמי המדרש. הוא אומר: “כל חוף ים של טבריה נקרא כנרת"¹⁰²⁰. החכם מזכיר עובדה זו, כדי לפרש את השם “כנרות” (בלשון רבות), שבמקרא (יהושע י"ב 3). מדבריו למדנו שאין “כנרות” שמה של נקודה מיוחדת אחת, אלא של כל חוף הים; ומכיון שבימי רבותינו אמרו במקום כנרת (=כנרות) – גיניסר, הרי ברור ש”בקעת גיניסר וחברותיה" הן כל אותן הבקעות המשתרעות מצפונה של טבריה (שם בקעת גיניסר עצמה) ועד קצהו הדרומי של ים גיניסר. – בתחום הגדול הזה נכלל גם “תחום אריח”, שהיה קיים וידוע כל זמן שהיתה חשיבות מיוחדת לעיר אריח עצמה; אבל מזמן שעלתה טבריה (שהיתה לפנים “כפר”) למדרגת “עיר גדולה”¹⁰²¹ ואולי גם מסיבות חיצוניות אחרות, ירדה אריח, ואת מקומה תפסה טבריא הקרובה לה, ותחומה “אכל” ובלע את תחום אריח. “תחום טבריה” הוא התחום העיקרי של העיר החדשה, ועליו נוסף אחר כך ה“עמק”, הוא “תחום אריח” הקדום.

את התחום המוגדל הזה של “בקעת גיניסר וחברותיה” מכירים אנו גם מברייתא אגדית, המתארת את חלוקת ארץ ישראל לשבטים. הברייתא אומרת, שבשעת הפלת הגורלות לשבטים, הודיעה פיתקה אחת את שם השבט והאחרת את התחום, שנפל בגורלו: “נפתלי – תחום גיניסר עולה עמו”¹⁰²². זאת אומרת שתחום גיניסר הוא נחלת נפתלי, או לפחות: שתחום גיניסר נמצא בנחלת נפתלי (שהרי נפתלי השתרע גם על פני הרי גליל העליון)

§ 3. בתחום הזה יכולים אנו לקבוע עוד מקומות אחדים. במסורת ארץ ישראלית קדומה מובאות השוואות למקומות הנזכרים בספר יהושע י"ט 33¹⁰²³: אדמי היא דמון, הנזכרת למעלה. – את הנקב זיהו עם ציידתא, ששמה נשתמר עד היום על החרבה צֶיָדֶה מול קצהו הדרומי של הים, כנראה ישבו שם בימי קדם ציידי דגים, – את יבנאל זיהו עם כפר ימא. השם מעיד על קרבת המקום לים כנרת, והריהו, בודאי יֶמָּא של היום, בין ים כנרת לבין המושבה יבנאל. – לקום הקדומה, היא לוקים (אל נכון, השם הקדום בשנוי מה) בודאי על יד הירדן או סמוך לו. אולי התכוונו למקום ששמו היום דליקה, סמוך לכפר ימא.

קרוב לים ולירדן, נמצא, כיום הכפר אוּם-ג’וּנִיֶה. הוא בלי ספק כפר גון (אגון) של המקורות התלמודיים¹⁰²⁴. אמנם ברשימת הזיהויים, הנ"ל, לא נזכר השם הזה, מפני שגם בספר יהושע אינו מופיע, אף על פי כן אין ספק, שזהו שם קדום מאוד. – הנה בין משפחות נפתלי נקראת אחת בשם (ה)גוני (בראשית מ“ו 24; במדבר כ”ו 48). כמו בחבלים אחרים¹⁰²⁵, נשתמר גם בשם מקום גלילי זה, זכרה של משפחה קדומה, מראשית התהוות האומה. שם נתישבו, בימי יהושע, בני גוני בן נפתלי וקראו למקומם בשם אביהם. בצדק אמרו במסורת האגדה, ששבטי ישראל הנחילו לנפתלי לא את חוף הים בלבד, אלא אף שטח מה בדרום הים, כדי שיוכל לפרוש גם שם חרָמִים לציד-דגים¹⁰²⁶.

היסוד המשקי של“תחום אריח” – אחרי כן של “תחום גיניסר”, או של “תחום טבריה” המורחב, היתה – כפי שהודגש כבר, האריסות שהיתה מעיקרה אריסותם של המלכים מבית תלמי, ששלטו בארץ וייסדו פה את אריח בדמות עיר הליניסטית. רמז יפה לעובדה זו נמצא במדרש עתיק לדברי התורה. “נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר (בראשית מ"ט 21)¹⁰²⁷: שלוחה – זו בקעת גניסר [שכולה בית השלחין], שממהרת פּירותיה כאיל; “הנותן אמרי שפר” – שארצו מבורכת, שנאמר: נפתלי שבע רצון [ומלא ברכת ה'] (דברים ל"ג 23) והן מכבדין מפירותיה למלכים בעלי הגינות ומשפרין דבריהם, ואם היה בליבן עליהם, היו מתרצין להם”. – אין ספק שדברי המדרש: “והן מכבדין מפירותיה למלכים בעלי הגינות”; מבוססים על מסורת עתיקה בידי חכמי האגדה, שלפיה היתה בקעת גינוסר אחוזת “מלכים” מקדמת דנא¹⁰²⁸. המלכים היו בראשונה מבית תלמי, אותם ירשו מלכי בית הירודס ולסוף הגיעו “גַנֵּי שָׂרִים” אלה לידי המלכות הרומית¹⁰²⁹.

עיקר עושרה של בקעת גיניסר הם המעיינות המרובים, המאפשרים את ההשקאה (“בית השלחין”). מקום עשיר במעיינות היו רגילים התלמיים לכנות על שם אלילת המים, בשם “אֲרֵתוּסָה” Arethusa. כך קראו, למשל, למקום אחר באריסות המלך, אשר על יד מעיינות עיטם, בארץ יהודה¹⁰³⁰. ומה מענין הדבר, שגם באריסות זו, שבגליל, נמצא אותו השם ממש, עד היום הזה, באָרְטוּשָה (בקצור, גם אַטּוּשָׁה) על יד חרבת בַּצּוּם, דרומה-מערבה מטבריה. על ידה נמצאים עד היום עצי פרי (תאנה, לימון, רמון, תות) ובמרחק מה מהנקודה למעלה, יוצא מעיין ועל ידו שרידי בנין ובריכה. כל הסביבה זרועה שברי חרסים מהתקופה ההלניסטית, הרומית, הביזנטית והערבית. סמוך לה “חרבת בית גֶ'ן" ובה שרידים מאותן התקופות¹⁰³¹. אין ספק, שהמקום הזה נקרא כן על שם ה"גינות”, שהיו נטועות שם. ראיה לכך לא רק האגדה על “גני שרים”¹⁰³², אלא גם ההודעה, שבהלכה על "גינתו" של המציק בדמון, ואחרון אחרון: ההלכה, המובאת למעלה, הדנה בגידול תפוחים מורכבים בתחום אריח.

ב. תחום צפורי    🔗

§1. יוסף בן מתתיה אומר:¹⁰³³ “צפורי יושבת באמצע הגליל ומסביב לה כפרים רבים”. הכפרים האלה היו קשורים בצפורי לא רק קשרי קרבה גיאוגרפית-כלכלית, אלא היו תלויים בה גם מבחינה מדינית-אדמיניסטרטיבית רשמית. הם היוו את תחום צפורי רחב הידים, שהקיף שטח גדול מן הגליל התחתון ועמק יזרעאל. הוא השתרע במערב עד תחום עכו. במקורותינו מדובר על “עיירות, שבתחום צפורי הסמוכות לעכו”¹⁰³⁴ ועל כפר סימיי, שהשתייכה זמן מה לתחום עכו אף על פי שהיא "קרובה לצפורין יותר

מעכו"¹⁰³⁵. הרי ברור, שתחום צפורי היה גובל בתחום עכו.

Eusebius מעיד על¹⁰³⁶ גַבְּתָא (Gabatha היא גֶ’בָּתָה, על יד נהלל) שהיא בתחום צפורי. אין ספק, שגם נהלל וסימוניא, הסמוכות לה, השתייכו לתחום זה והוא הדין לעיר היהודית שיחין, במערב בקעת בית נטופה. גבול תחום עכו היה, אפוא, מערבה למקומות הנזכרים.

במזרח גבל תחום צפורי בתחום טבריא-אריח הנזכר. Eusebius מעיד על דָבְרַת¹⁰³⁷ (Dabeira – מקום יהודי בימיו) ועל אֲזָנוֹת (Azanoth – אַזְנוֹת תבור של יהושע י"ט 34) שהן בתחום צפורי.

גבול תחום צפורי, בדרום מזרח, היה אפוא התבור. לשם קביעת יתר הגבולות אנו צריכים לדברי חכמים.

§2. ההלכה (משנת בכורות ט' ב') קובעת, כי שני עדרים, הרחוקים זה מזה שלושים ושנים מיל אינם מצטרפין לענין מעשר בהמה, אלא אם יש לבעלים בהמות גם באמצע השטח (והרי בהמותיו רחוקות אלו מאלו ט"ז מיל). בברייתא (בכורות נ"ה) מובאת דוגמה מוחֶשת לכך¹⁰³⁸: “היו לו חמש (בהמות) בכפר חנניא וחמש בכפר עותני אינן מצטרפות עד שתהא לו אחת בציפורי”. הרי צפורי משמשת דוגמה לנקודה מרכזית, הרחוקה משני הקצוות ששה עשר – ששה עשר מיל. מרחק זה מצפורי נזכר גם באגדה המובאת למעלה (עמוד 94), על פוריות האדמה: “זבת חלב ודבש דצפורי…ששה עשר מיל על ששה עשר מיל”. מסתבר שמספר זה, הנשנה בהלכה ובאגדה, בקשר עם צפורי, אינו מקרי, אלא לפנינו שטח קבוע וידוע. סביבות העיר, בודאי תחום צפורי.

כפר חנניה – בימינו כפר עֲנָאן – בקצהו הצפוני של התחום, הוא על גבול הגליל העליון “מכפר חנניה ולמעלה… גליל עליון, מכפר חנניה ולמטן… גליל תחתון” (משנת שביעית ט' ב'). כפר עותני¹⁰³⁹ בדרום התחום, הוא, כאמור לעיל (עמוד 140), על גבול ארץ הכותים. בכפר זה עברה הדרך, המובילה מיהודה אל הגליל דרך החוף. ראשה האחד של הדרך (הנקודה האחרונה ביהודה) הוא אנטיפטריס¹⁰⁴⁰ וראשה השני (הנקודה הראשונה בגליל) כפר עותני. נמצאנו למידים, שתחום צפורי השתרע מגבול הגליל העליון בצפון עד גבול ארץ הכותים בדרום¹⁰⁴¹.

ג. תחום עכו    🔗

§1. נאמר באגדה¹⁰⁴², שתחום עכו עלה בגורלו של זבלון. הודעה כללית זו אינה מתכוונת, כמובן, לתאר את נחלת זבולון או את תחום עכו, תאור מדויק. היא רוצה לומר, שחלקו של זבלון כלל את תחום עכו, ואילו העיר עצמה לאשר היתה (שופטים א' 31).

תחום עכו ידוע, במקורותינו, מימי החשמונאים ואילך. כתוב בספר חשמונאים א' (י' 39), כי דֶמֶטריוס הבטיח לתת את עכו ותחומה לבית המקדש אשר בירושלים. אולם אין שם כל פרטים, בנוגע להקפו וטיבו של התחום¹⁰⁴³. אגב הזכרת עכו מוסיף יוסף בן מתתיה במקום אחד¹⁰⁴⁴:

עכו נבנתה בחוף ארץ הגליל, בעמק הגדול והרים סביב לה משלוש רוחותיה. ממזרח סוככים עליה הרי הגליל, הרחוקים ממנה ששים ריס; מדרום הר הכרמל, כ-120 ריס; גבוה מאלה הוא ההר הסוגר עליה מצפון, הנקרא בפי יושבי המקום סולם הצוריים, והוא רחוק מהעיר 100 ריס.

דברי ההסטוריון קצרים ונאמרו דרך כלל, מכל מקום יש ללמוד מהם, שתחום עכו – לפחות בימיו, היה מוגבל גבולות טבעיים: הרי הגליל ממזרח, הכרמל בדרום וסולמה של צור בצפון.

בדומה לזה, כותב יוסף בן מתתיהו בפרשת גבולות הגליל:¹⁰⁴⁵ גבולות הארץ ממערב הם עכו ותחומה¹⁰⁴⁶ והר הכרמל, אשר היה לפנים לבני הגליל ועתה הוא נחשב על גבול הצורים. אמנם כאן הוא מלמד אותנו, שהכרמל גופו הוצא מהגליל והוא בגבול הצורים – כלומר נכלל בתחום עכו. באותה הפרשה גופה כותב ההיסטוריון: “אורך הגליל התחתון מטבריה עד כבול קרוב לחוף עכו…” המקום הקיצוני במערב הגליל התחתון, היה אפוא, בימיו, כבול.

§2. דברים יותר מפורטים אנו למידים מברייתא (שנזכרה כבר בסעיף הקודם) שבהלכה¹⁰⁴⁷: מעשה באחד, שהביא את הגט לפני רבי ישמעאל. אמר לו: מניין אתה? אמר לו: מכפר סימיי, שבתחום עכו. – אמר לו: אף אתה צריך לומר: “בפני נכתב ובפני נחתם” ולא תיזקק לעדים. וכשיצא, אמר לו רבי אילעאי: "רבי, והלא כפר סימיי בארץ ישראל היא? קרובה לציפורין יותר מעכו…

המעשה היה בעשרות השנים, שבין חרבן בית שני ובין מלחמות בר כוכבא, כמו שמעידים שמות החכמים העוסקים בדבר. לדברי האיש, המביא את הגט, כפר סימיי הוא מקום בתחום עכו. אמנם רבי אילעאי, שהיה בן אושא, בקי בשבילי הגליל¹⁰⁴⁸ מתקן את דבריו. כפר סימיי (בימינו כפר סֻמעֵי, סמוך לבֻקֵעָה) שייכת לארץ ישראל, וקרובה יותר, לצפורי מלעכו.

מכאן אנו למידים, כי היה זמן, שבו הגיע תחום עכו עד כפר סימיי ועד בכלל, אלא שהחבל ההוא הוחזר אחר כך לארץ ישראל (ולא כל התושבים דקדקו בדבר). ואמנם, מזכיר יוסף בן מתתיה על גבול הגליל בצפון מערב את בקע הקרובה לכפר סימיי¹⁰⁴⁹. לפנים חדר אפוא תחום עכו לתוך אדמת ארץ ישראל בגליל. ראיה נוספת לכך, שמו של כפר עכו, אחד ממבצרי הגליל, בשטח, שבין כפר סיגנה ויודפת. שם זה מוכיח בעליל, כי בזמן מן הזמנים היה מקום זה שייך לתחום עכו. כמו כן יש לשער כאמור כבר (למעלה עמוד 15), שאף כפר סיגנה, בין הרי הגליל, ועפריים בבקעת יזרעאל, היו לפנים בתחום עכו.

אימתי הוחזר כפר עכו ואתו עוד מקומות (כגון כפר סימיי) לארץ הגליל? – מימי יוּליוּס קיסר (משנת 44) נשתמרה פקודה על החזרת שטחים שונים לידי היהודים וביניהם: “כל המקומות, המושבות והכפרים, שהיו לפנים בידי מלכי סוריה ופניקיה, אשר קבלו את זכות הנאתם מידי הרומיים”¹⁰⁵⁰. אין ספק, שכל המקומות ההם היו לפני כיבושי הרומיים (בשנת 63), בידי היהודים, אלא שפּוֹמפֵּיוּס נְטָלם מהם ונתנם לסורים ולפניקים. היכן היו המקומות הנזכרים? בודאי על גבול סוריה, זאת אומרת בגליל העליון, ועל גבול פניקיה, זאת אומרת בגליל התחתון המערבי. שטח זה, בגליל התחתון המערבי, השתייך בודאי, – בהיותו בידי הפניקים – לתחום עכו. אנו יודעים, שכל אותו החלק של הגליל היה בידי הירקָנוֹס (יוחנן כהן גדול), אבל כאמור לקחו פומפיוס מידו ובימי יוליוס קיסר שב החבל ההוא ליהודים. מכל מקום, זכרו של השלטון הזר נשאר אף להלן בשמות מקומות אחדים, כגון כפר עכו. – דבר זה אנו לומדים גם מדברי חכמים, הדורשים את הכתוב בברכת יעקב “וירכתו (של זבולון) על צידן” (בראשית מ"ט 13). לדברי רבי אלעזר יש כאן רמז למקום זבוּד דִגְלִילָה, בימינו זֶבְּדָה, קרוב לסימוניה. לדעת רבי יוחנן, רומז הכתוב למגדל דְיווה, בימינו מֶג’דֶל, צפנית מערבית לזבוד¹⁰⁵¹. שני המקומות הנם בגליל, בנחלת שבט זבולון, אבל הם עומדים “על צידון” כלומר על גבול שטח “הצידונים” (הפניקים) ואולי השתייכו גם הם, בימי פומפיוס לתחום עכו, אשר לפניקים. ועוד: את העיר בית לחם אשר בנחלת זבולון (יהושע י"ט 15), סמוך לזבוד מכַנִּים חכמי התלמוד בשם בית לחם "צוֹריה"¹⁰⁵², כלומר בית לחם של ה“צוריים"¹⁰⁵³ ואף על פי, שבימיהם השתייך מקום זה בודאי לגליל, אלא סימן מובהק הוא זה, שבאותן השנים המועטות, שהיה חלק מן הגליל הדרומי המערבי בידי הפניקים, הספיקו הללו להשאיר שם את רשמי שלטונם¹⁰⁵⁴. אגב, אנו למידים, שלא הבדילו בשפת יום יום בין “צידונים” ו”צוריים" ושתחום עכו גופו היה חלק של ארץ הצידונים-הצוריים.

תחום עכו הצטמצם אפוא והוקטן על ידי פקודתו של יוליוס קיסר, לטובת הגליל המערבי. כך מעיר יוסף בן מתתיה, בדברו על בית שערים, שזו עיירה יהודית על תחום עכו¹⁰⁵⁵; בית שערים היתה, כאמור כבר, במקום שיך אַבְּרֵיך, לרגלי הכרמל.

על תחום עכו המצומצם – אחרי החזרת המקומות היהודים אל הגליל – מדברים חכמים בהלכה:

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבסְפָר עכו¹⁰⁵⁶ . בברייתא המקבילה¹⁰⁵⁷ נזכרים: “מדברות שביהודה ומדברות שבכפר עמאוקו”, כלומר שטחי המרעה של עַמְקָה, עיירה יהודית, ידועה מתולדות המלחמה¹⁰⁵⁸ צפונית-מזרחית מעכו. “סְפָר עכו”, הוא תחום עכו, פגע אפוא, על יד עמקה בתחום היהודי הארץ ישראלי. – וכיוצא בזה, מדובר בהלכה אחת שבירושלמי¹⁰⁵⁹, על ירק ש“בספָרֵי ארץ ישראל”, המשך הדברים שם, מלמדנו כי גם ההלכה ההיא מתכוונת לתחומה של עכו, הגובל בגליל היהודי.

לעומת הדברים האלה, אין לדעת, מחוסר בירורה של הגירסה הנכונה, מה טיבו של "תחום עיני" או “עזני”, אשר בו נסעו פעם בניו של רבן גמליאל, – ואם יש לתקן ולקרוא כפי אחת הגירסאות “תחום עכו”¹⁰⁶⁰.

§3. אף על פי, שתחום עכו (שהגיע עד סולמה של צור, כפי ששמענו מדברי יוסף), היה שייך לעיר הלניסטית-רומית, ישבו בו יהודים לא מעטים. כמו כן היה ישוב יהודי ניכר צפונה מסולמה של צור, בשטח שהיה שייך בימי חכמי המשנה לתחום צור¹⁰⁶¹ ובמאה הרביעית סופח לתחום עכו¹⁰⁶². ברייתא עתיקה מונה את העיירות היהודיות באותו שטח (בלשון הברייתא “עיירות אסורות”, כלומר אסורות בעבודת שביעית וכו' לפי שתושביהן ישראל) והן:

שצת

בַּצָּת – בימנינו בַּצָּה דרומית לראש הנקרה

פי מצובה – חרבת מַעְצוּבה מזרחית לבצת

חנותה עלייתה – חנותה העליונה, בשטח חניתה, סמוך לראש הנקרה

חנותה ארעייתא – חנותה התחתונה, סמוכה לעליונה

בית בַּדְיָה

ראש מיא – רָאס אֶל עֵין דרומית לצור

אמון

מזי – חרבת מָזי, על יד ראש הנקרה¹⁰⁶³.

אחד מחכמי הגליל, רבי אמי, מעיר על הברייתא: הדא דאת אמר, בראשונה¹⁰⁶⁴, אבל עכשיו יש עיירות אחרות שהחזיקו בהן ישראל מהן אסורות. מדבריו למדנו שהישוב היהודי החזיק מעמד בעיירות חוף הים ולא עוד, אלא, שבסוף תקופת התלמוד נוספו מקומות יהודיים בתחום עכו המורחב. עם ישוב זה נמנית חנותה שבימינו חזרו והחזיקו בה ישראל¹⁰⁶⁵.

ד. עמק יזרעאל    🔗

§1. עמק יזרעאל, או ה“עמק הגדול”, בפי יוסף בן מתתיה, הוא חלקו של הגליל התחתון, ומי שהגיע לכפר עותני שבדרום העמק, הרי הוא נמצא כבר, לפי הגדרת קדמונינו, בגליל¹⁰⁶⁶. עמדה מיוחדת יש בכל זאת לעמק יזרעאל בתוך הגליל, שכן אין לך נחלה גדולה, יותר מבוררת מאדמת העמק הגדול הזה. העמק, אם לא בכולו, הרי ברובו היה בודאי “אדמת המלך” והבעלות על השטח הגדול הזה, עברה משלטון לשלטון¹⁰⁶⁷ . מהאשורים (שמשרדיהם היו במְגִדּוֹ¹⁰⁶⁸ ) לפרסים, מהם ליוונים, מידם למלכי בית החשמונאים, לבסוף לרומים, ובימי יוליוס קיסר הוחזרו כמה כפרים ליהודים, או יותר נכון לכהן הגדול של היהודים, יוחנן הירקנוס¹⁰⁶⁹. אחרי שעבר השלטון מידי החשמונאים לבית הירודס, אנו מוצאים את עמק יזרעאל או חלקים ממנו, בידי הירודס ובניו. הוא הושיב פרשים בגבע, על הכרמל¹⁰⁷⁰ – בלי ספק על יסוד בעלותו בקרקע העמק, לפחות בצדו המערבי. לאגריפס הראשון יש קרקעות משלו¹⁰⁷¹ ואף על פי שלא נתפרש, שהם בעמק יזרעאל, הרי יגיד עליו רֵעו: אדמתו של אגריפס השני היתה בקרבת דָבְרַת¹⁰⁷² מסתבר אפוא, כי גם נחלת אגריפס הראשון, היתה בחבל ההוא. לבֶּרֶנִקֵי, אחות אגריפס השני, היו כפרים בצפון מערב העמק וחלק מתבואות הכפרים ההם נצבר באסמי ברניקי שבבית שערים¹⁰⁷³. אם יש קשר בין סימוניה (=שמעוֹנָיָה) ובין הנשיא החשמונאי שמעון, גם בנוגע לבעלות על אדמת המקום ההוא¹⁰⁷⁴, מוטל עדיין בספק. על כל פנים היו תושבי המקום גם בסוף ימי בית שני, גם אחרי החורבן, – כתושבי שאר מקומות העמק – יהודים אריסים שעבדו את שדותיהם לבעלי הקרקעות. ראיה נוספת – שאדמת העמק היתה שטח של אריסות – המעשה ביוסף בן מתתיה, שקיבל מאת הקיסר טיטוס, שדות בעמק יזרעאל, תמורת שדותיו, על יד ירושלים, שהופקעו וניתנו לחיילים רומיים¹⁰⁷⁵. כאמור למעלה (עמוד 23) הביאו מעפריים (חפריים), בדרום מערב העמק, סולת לקרבנות צבור בבית המקדש¹⁰⁷⁶. יכול להיות ששדות המקום, אשר ב“בקעה”, היו אדמת הקדש, בתוך אחוזות החשמונאים. אין להתפלא, שבהלכה, המונה, אגב דיני שביעית, את חלקי הגליל, אין עמק יזרעאל ומקומותיו נזכרים במיוחד¹⁰⁷⁷, שהרי אין העמק אלא חלק בלתי נפרד של הגליל התחתון.

§2. מופלאה היא, לעומת זאת, עדותו של רבי יהושע¹⁰⁷⁸: "פעם אחת עליתי לשוק בעליון, לשער האשפות, שבירושלים ומצאתי שם את רבן שמעון בן גמליאל (נשיא הסנהדרין) ואת רבן יוחנן בן זכאי (אב בית הדין) יושבים והם מצווים לסופר:… כתוב איגרת…¹⁰⁷⁹:

“משמעון בן גמליאל ומיוחנן בן זכאי לאחינו, שבגליל העליון והתחתון ולסימוניא ולעובד בית הלל, שלום! ידוע יהא לכם שהגיעה השנה הרביעית ואדיין (=עדיין) קדשי שמים לא נתבערו, אלא שתמהרו ותביאו עביטי זיתים¹⁰⁸⁰, שהן מעכבין את הוידוי, ולא אנחנו התחלנו לכתוב לכם, אלא אבותינו היו כותבין לאבותיכם”.

באמת, ידוע לנו מעשה דומה “ברבן גמליאל” (אביו של רבן שמעון בן גמליאל) וזקנים, שהיו יושבין על גבי מעלות בהר הבית ויוחנן סופר חלה לפניהם. אמר לו: כתוב:

לַאֲחָנָא בני גְלִילָא עִלָּאָה ולבני גלילא

תַּתָּאָה. שְׁלָמְכוֹן יִסְגֵא! מְהוֹדַעְנָא לְכוֹן, דִי מָטָא זְמַן

בִּעוּרָא לְאַפּוּקֵי מַעַשְׂרַיָּא מִמְעוּטָנֵי

זֵיתַיָּא…¹⁰⁸¹

השוואתן של שתי האיגרות האלה תעמידנו על העובדה, כי חלקי הגליל במכתב הארמי (והוא הקדום) הם: הגליל העליון והתחתון, ואילו במכתב העברי נוספו אחרי הגליל העליון והתחתון “סימוניא ועובד בית הלל” נוסח ההודעה החשובה הזאת אינו בסדר. ברור רק שמה של סימוניא. מה שהיה כתוב אחרי השם ההוא, נוכל רק לשער. אולי יש לחלק את האותיות חלוקה אחרת: “ולעוב דבית הלל”; ולתקן נוסח זה ולקרוא: ולַעֲרָב דְבֵית חֵלָה" וכוונת הדברים לאותה ערב, הקרובה לבית שאן¹⁰⁸², בחלקו המזרחי של עמק יזרעאל, בשטח המכונה בשם חֵלָה (=העמק)¹⁰⁸³, יהי כאשר יהיה,¹⁰⁸⁴ – ברור, שראשי הסנהדרין מזכירים באיגרתם נקודות אחדות – כפי הצעתנו במערבו ובמזרחו של עמק יזרעאל ואל יושביהן הם פונים, במיוחד, בדבר הלכות השנה הרביעית, שנת ביעור המעשרות. מה היא סיבת הדבר? אין לדעת בבטחה – אולי בטלה במקומות ההם, האריסות, כמה עשרות שנים לפני החרבן והשדות הוחזרו לבעליהם, האכרים¹⁰⁸⁵. אין להסיק בודאות מהזכרת הנקודות ההן, שגם בנוגע לחלוקת הארץ לפלכים, היתה עמדה מיוחדת לעמק יזרעאל, אך יתכן, שהעמק התחלק לשני פלכים, אחד במערב ומרכזו (“עיר הפלך”, “עיר המעמד”) סימוניא ואחד במזרח ומרכזו עֲרב דבית חילה¹⁰⁸⁶.

ה. הגליל העליון    🔗

§1. הגליל התחתון היה, אפוא, מחולק לתחומי ערים ואחוזות מלכים ושרים, הֶהיתה חלוקה כזאת גם בגליל העליון?

מפי מקורותינו אין להציל שום דבר מפורש, בענין זה. יתָכן, אמנם, כי חלק ניכר של הגליל העליון השתייך לתחומה הרחב של Paneas (פמייס, פנייס¹⁰⁸⁷ ), העיר ההלניסטית על מעיינות הירדן; אך היא היתה בעצם, מחוץ לגבולות הגליל העליון ורק אחרי יִסּוּדה מחדש, בשם קיסריון – Caesarea Philippi, בסוף ימי בית הירודס – נקשרה בגליל העליון¹⁰⁸⁸. גוף גליל העליון – הנזכר במקורותינו תמיד לפני הגליל התחתון – היה יחידה בפני עצמה, הן בעיני היהודים והן בעיני השלטונות הזרים. נשאלת אפוא השאלה, איזו עיר עמדה בראש הגליל הזה? ערים גדולות לא היו בגליל העליון כלל. נראה, מתוך רמזים מפוזרים במקורותינו, כי לגוש חלב נודעה חשיבות יתירה בקרב כפרי הגליל העליון, היא היתה אחד המקומות העתיקים, שנאחזו בהם ישראל “כשעלו בני הגולה”¹⁰⁸⁹ (על גמלא, חברתה של גוש חלב לקַדמוּת, ידיעותינו מעטות וכנראה לא תפסה מקום חשוב ביותר, בגלל היותה על הסְּפָר.¹⁰⁹⁰ יוחנן מגוש חלב היה צובר את מס התבואות מכפרי הגליל העליון. האסמים היו, בלי ספק, בעירו¹⁰⁹¹. ושוב מספר יוסף בן מתתיה כי על פי החלטת חבריו, נמסרה ליוחנן מגוש חלב כל התבואה של המחוז שלו τη αυτον επαρχια גוש חלב שימשה אפוא מרכז לכפרי הגליל העליון¹⁰⁹². ויוחנן היה ה“ממונה”¹⁰⁹³ על המחוז הזה, שנקרא בפי הרומיים “אֶפַּרְכִיָה”.

§2. אין ספק, שגם אחרי המלחמה הגדולה נשארה עמדה זו לגליל העליון ולעירו גוש חלב. תלמידים בני “גליל העליון” למדו אחרי החורבן, בישיבות שביהודה¹⁰⁹⁴. כמו כן מזכיר התלמוד את “גדולי גליל העליון” במאה השלישית¹⁰⁹⁵. מקורות נכריים אינם מזכירים אמנם, את הגליל העליון כיחידה אדמיניסטרטיבית, אבל לאור העובדות הנזכרות, הרי “לא שמענו” זה, ודאי אינו רְאָיָה. יתכן שבעיני השלטוו הזר, היתה חשיבות יתירה לפנייס-קיסריון, שֶׁכֵּן בהיות הקיסר דִיוֹקלֶטיָנוּס בגליל, הזמין אליו את הנשיא ואת גדולי חכמי טבריה – לפנייס, שם נמצאו אפוא משרדי השלטונות¹⁰⁹⁶. אולם לפי Georgius מקפריסין – שכתב ספר על סדרי השלטונות במאה החמישית – משתייכת פנייס לא לגליל, אלא למחוז חוף-הים¹⁰⁹⁷. על כל פנים אין יסוד להשערתו של Alt¹⁰⁹⁸ שהרומיים לא עשו את הגליל העליון למחוז מיוחד, אלא אריסות, שנתרכזה מסביב “לארבעת הכפרים” (Tetrakomia), והם גוש חלב, וטֵיטַבָּה (השם הקדום בלתי-ידוע, קָדִיתָה (גם כן אינה ידועה ממקורות עתיקים) ודְלָתָה – ארבעתן בשטח הצר שבין הר גֶ’רמָק ובין וָדִי עוֹבָּה, במערב הגליל העליון. הנחה מוטעית זו מסתמכת על שתי ראיות קלושות: א) שגוש חלב נזכרת בכתובת אחת (שנמצאה בבאר שבע) בין ערים, המעלות מס מיוחד; ב) שהשם Tetrakomia, מופיע ברשימת האדמיניסטרציה הרומית-ביזנטית, שבין ערי “פלסטינה השניה” (Palaesting Secunda). אולם מנין לו שאותם “ארבעת הכפרים” הם דוקא בגליל העליון? אין, אפוא, יסוד להנחה ההיא, ולעומתה עלינו להטעים, שבעיני העם היה “גליל העליון” תמיד חטיבה מיוחדת, ברורה של ארץ הגליל¹⁰⁹⁹ . בתוכו תפסה מקום מיוחד האחוזה, שהיתה בידי “דבי רבי יַנּיי” בסביבות עכברה¹¹⁰⁰ וכפי הנראה היתה זאת אחוזה גדולה וחשובה, אבל על טיבה וגבולותיה אין בידינו שום ידיעות.

ו. האם היתה בגליל חלוקה ל“פלכים”?    🔗

§1. “ארץ יהודה” היתה מחולקת, חלוקה דתית אדמיניסטרטיבית ל“פלכים”-“טוֹפַרְכִיוֹת”. חלוקה זו היתה קיימת למן העליה מבבל ועד סוף ימי הבית ועל ידיה היו כל התושבים קשורים ומאורגנים בעבודת בית המקדש ובחיי המדינה.¹¹⁰¹

אין ספק, שגם תושבי הגליל השתתפו בחיי בית המקדש. גם הם עלו לרגל ירושלימה¹¹⁰², גם הם העלו את נדריהם ונדבותיהם למקדש. גם שם ארגו הנשים את הפרוכות לאולמו של בית המקדש¹¹⁰³. גם שם ישבו כהנים, ששרתו במקדש ואחד מכהני צפורי שרת, פעם, אף כסגנו של הכהן הגדול ביום הכפורים. וכבר שמענו על ישראל אחד מאותה העיר שהוליך את השעיר המשתלח ביום הכפורים¹¹⁰⁴ . קשרים אמיצים נקשרו, אפוא, בין אנשי הגליל ובין עיר הקודש ובית מקדשה, – אבל לא שמענו בפירוש, שגם הגליל נחלק ל“פלכים” לשם ארגון חלקו בעבודת המקדש וחיי המדינה. מכל מקום יש בידינו כמה רמזים חשובים, העלולים לזרוע אור על בעיה זו¹¹⁰⁵:

§2. כאשר לקח פּומפֵּיוּס את הארץ מידי החשמונאים, מסר את השלטון לידי גַבִּינוּס. הלה גזל את שארית השלטון האוטונומי מידי הירקָנוֹס וחילק את הארץ לחמשה בתי-דינים או סנהדריות. בראש הסנהדרין הגלילית העמדה צפורי¹¹⁰⁶. אפשר להניח, שלעיר זו היתה עמדה מיוחדת ומכובדת כבר לפני כן ושהיא עמדה בראש ערי הגליל, הן במובן המדיני והן במובן הדתי, גם לפני החלוקה הרומית.

נירון קיסר נתן מתנות לאגריפס השני, הוא הוסיף על מלכותו הקטנה “ארבע ערים ופלכיהן” … σιν ταις τοπαρχιαις). שתים מהן בגליל: טריכיה (= מגדל נוּנָיָה) וטבריה¹¹⁰⁷. נראה, שהמלה “טופרכיה” בהודעה זו מונח אדמיניסטרטיבי הוא, ואם כן, היו גם שתי הערים האלה ראשי פלכים, בלשון קדמונינו: “ערי פלכים” או “ערי מעמדות”. על עמדתה המיוחדת של טריכיה, עוד לפני המלחמה, מודיע יוסף בן מתתיה גם במקום אחר¹¹⁰⁸.

באיגרת רבן שמעון בן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי נזכרו חוץ מהגליל העליון והתחתון סימוניא וכפי הנראה, גם ערב ועוד עיר אחת במזרחו של עמק יזרעאל¹¹⁰⁹. אולי היו אלה ערי פלכים לישובי העמק. אם אמנם היה הגליל מחולק לפלכים, הרינו יכולים לקרוא בשמות רובם: פלך צפורי, פלך טבריא, פלך מגדל נוּנָיָה, פלך סימוניא, פלך ערב (בבקעת בית שאן), והגליל העליון.

ההלכה קובעת¹¹¹⁰: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס בין משחרב בית המקדש בין עד שלא חרב בית המקדש. רבי יוסי אומר: משחרב הבית מותרין, מפני שאבל הוא להם. – רבי יוסי, שחי כידוע בצפורי, בגליל, מדבר פה על הכהנים שבימיו ומודיע, שהם מתאבלים בשבוע שלהם, כלומר באותו השבוע שעל משמרתם היה לעבוד בבית המקדש אילו היה עוד קיים. בדומה לו משתתף רבי יהודה הנשיא¹¹¹¹, בדיון על “כהנים שמכירים את משמרתם ואת בית-אב שלהם” (אמנם דוקא מדבריו אפשר להסיק שבזמנו כבר לא כל הכהנים הכירו משמרתם). נראה, שגם סדרי ה“מעמדות” של לויים וישראליים שנחלקו דומה לכהנים, היו קיימים עוד בימי חכמי המשנה והתלמוד באיזו צורה.

כל הדברים האמורים רומזים, כי בדומה ליהודה, היה גם הגליל מחולק לפלכים. מכל מקום, אין הדבר בגדר ודאות גמורה, כי מקורותינו עניים בענין זה ואין הדברים מפורשים ומפורטים בהם כחלוקת יהודה.¹¹¹²

§3. אשר לחלוקה פנימית, יהודית, אחרי החורבן, בתקופת הַתְּלוּת בחסדי השלטון הזר, הרי היא התבטאה בעיקר בשלטון הנשיאים ובקשרים הקשורים בין עיירות הגליל לבין הערים הגדולות, מרכזיהן. נראה, שעיירות הגליל היו קשורות מקצתן בטבריה ומקצתן בצפורי. מחכמי שתי הערים הגדולות הללו יצאה הוראה לבתי הכנסיות ולבתי המדרשות, שבכפרים ובעיירות. המתווך בין עיר המרכז לבין העיירה או הכפר היה סופר (מלמד התינוקות, חזן בית הכנסת וכו') המקום, שבידיו נתרכזו, על פי רוב, כל צרכי הצבור. לקהילות ואפילו לקטנות שבהן היתה בכל זאת מידה רבה של אוטונומיה; הן מינו להן את פקידיהן כרצונן, אמנם על פי המלצתו של הנשיא, ואף הן פיטרום אם לא מצאו חן בעיני אנשי המקום¹¹¹³.

 

ביאורים ובירורים לפרק ראשון    🔗

1. ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון    🔗

לפי השקפת חז"ל היה כבוש ארץ ישראל בידי יהושע בן נון לא רק מאורע הסטורי כביר, אלא גם תאריך רב ערך מבחינת ההלכה. כמה וכמה ממצוות התורה לא נתחייבו בהן ישראל אלא מאז ואילך. רמזים לכך אנו מוצאים גם במקרא: ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח (יהושע י"א 5) כלומר הם אכלו “חדש” אחרי הקרבת העומר, כדין¹¹¹⁴.

כדאי להזכיר בענין זה גם דברי הכתוב בנחמיה (ח' 17): ויעשו כל הקהל השבים מן-השבי סֻכּות וישבו בסוכות כי לא-עשו מימי ישוע בן-נון כן בני ישראל עד היום ההוא. הרי לפי המסורה, אפילו מצות סוכה (שאינה תלויה בארץ) התחילה נוהגת בימות יהושע בן נון. אמנם ישבו ישראל במדבר כל ימיהם בסכות, אבל מצות סכה “למען ידעו דורותיכם” תחילת קיומה בימי יהושע היה.

חז"ל מוסיפים ומונים: כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר ובַקָּרב עמו. שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם ובקרב עמהן. לארבע עשרה שנה נתחייבו בנטע רבעי… כשכיבשו וחילקו נתחייבו במעשרות… לעשרים ואחת שנה עשו שמיטה, לששים וארבע שנה עשו יובל (תוס' מנחות ספ"ו).

כיוצא בכל המצוות האמורות התחילו, כמובן, גם הלכות ערי חומה נוהגות משעה שנכבשה הארץ לפניהם. לפיכך שנו חכמים וקבעו לדורות: עיר שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אינה כבתי ערי חומה (ערכין ט' ו')¹¹¹⁵.

הלכה זו מבוססת בלוא ספק על מסורת מדויקת, שמפיה ידעו בבירור אילו ערים היו מוקפות חומה מימות יהושע. ואמנם מונה אחר כך המשנה כמה ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון: צפורים, גוש חלב, יודפת (=יָטבָה-יָטבַת), גמלא בגליל; גדור בער הירדן וחדיד, אונו וירושלם ביהודה. כבר הודגש (למעלה עמוד 7) כי שום אחת מן הערים האמורות (חוץ מירושלם) אינה נזכרת ביהושע. הרי אמרו מה שאמרו על פי המסורת ואמנם אפשר להוכיח את קדמותן של הערים הנזכרות, מפי מקורות שונים¹¹¹⁶.

כדאי לציין שלפי גירסת רש“י (מגילה ד‘. ד"ה לוד ואונו וכו’) מונה המשנה גם את לוד¹¹¹⁷, גם היא אינה נזכרת ביהושע, אך מסורת חז”ל – בנוגע לקדמותה – מתאשרת מפי כתובות מצריות (הוא הדין לחברותיה חדיד ואונו), ולא עוד, אלא שהיא היתה קימת זמן רב לפני ימות יהושע והיתה מרכזו של חבל שנקרא בפי המצרים “ארץ לוד”¹¹¹⁸.

הפרוש האוטנטי והחשוב ביותר שנתפרשה רשימה זו הוא בלא ספק של רבי ישמעאל ברבי יוסי. האומר: “כשעלו מן הגולה, מצאו (ערים) אלו שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון וקדשום” (תוס' ערכין ה' ט"ז; 550) וכבר נתבררו הדברים למעלה (עמוד 8–9).

גם חכמי בבל שקלו וטרו בהלכה זו (ערכין ל"ב). אביי רבא ורב אשי טורחים לפרש את רשימת הערים כמות שהיא שנויה בברייתא. הנוסח הבבלי של הברייתא שונה מן הנוסח העיקרי, הוא חסר חלק מן השמות ומונה: “גמלא בגליל, גדור בעבר הירדן חדיד ואונו וירושלים ביהודה”.

אביי עומד על כך ומפרש: “הכי קאמר (למה נמנתה בעבה"י ובגליל עיר אחת וביהודה שלוש) עד גמלא בגליל, עד גדור בעבר הירדן וחדיד ואונו וירושלים ביהודה”. כוונת הברייתא לפי דעתו: כל הערים המוקפות בגליל עד גמלא וכל הערים המוקפות בעבר הירדן עד גדור. אשר לגמלא הריהי באמת בקצה הצפון של הגליל העליון ואפשר לומר שהיא העיר המוקפת הצפונית ביותר. לא כן גדור (אֶסַּלְט), השוכנת באמצע עבר הירדן. נראה, אפוא, שאביי גרס במקום גדור, “גָדֵר” וסבר שהכונה לגדר אשר על הירמוך. עיקרו של עבר הירדן היהודי בימי בית שני היה הגלעד = Peraea המשתרעת באמת עד גדר. אם אין ראיה לדבר, זכר לדבר מדברי אביי עצמו, האומר בפירוש במקום אחר (עירובין כ"ב) כי “מחתנא דגדר” (מורד גדר) הוא גבול ארץ ישראל.

רבא מתכוון לבאר מדוע מנו חכמים דוקא ערים אלה, הרי בודאי היו עוד ערים רבות מוקפות חומה (הרי גם המשנה מזכירה עוד שלוש בגליל) הוא מפרש: “גמלא בגליל – לאפוקי גמלא דשאר ארצות; גדור בעבר הירדן – לאפוקי גדור דשאר ארצות; אינך (שאר הערים המוקפות) דלא איכא דכוותייהו (שאין אחרות נקראות בשמן) לא איצטריך ליה”. רבא ידע אפוא ערים אחרות בשאר ארצות (כלומר בשאר חבלי ארץ ישראל) בשם גמלא וגדור. אשר לגמלא, הרי עיר בשם זה בעבר הירדן (יל יד הנהר רֻקָד) נתפרסמה בימי המלחמה הגדולה¹¹¹⁹. גם ביהודה היה מקום בשם כפר גמלא שכן אחד מאבות הכנסיה מלמדנו, כי ב-22 Caphargamala מילין מירושלים קבור רבן גמליאל וחביבא בנו¹¹²⁰.

אשר לגדור, הרי מקומות רבים בכל חלקי הארץ נקראו בשם זה. רבא ידע בודאי לא רק את גדור (יהושע ט"ו 58) ביהודה, אלא גם את “גד[ו]רא של קיסרין” הנזכרת בברייתות ואולי גם את גדורא בעמק זבולון¹¹²¹ ואת גדור (דהי"א ח' 31), שגם היא מעיקרה שם מקום, צפונית לירושלים, בימינו אֶגּ’דֵירֶה.

רב אשי עומד על נקודה אחרת ומקשה: "וירושלים מי מיחלט בה (כלום יש לירושלים דין ערי חומה שבתיה נחלטים בידי הקונה, כעבור שנה) והתניא… אין הבית חלוט בה? הוא עונה: “תרי ירושלים הוו”.

אין כוונת האמורא לומר שהיו שתי ערים שונות בשם ירושלים, כי אם להבדיל בתוך ירושלים שני חלקים שונים לענין הלכות בתים; ירושלים האחת היא העיר הקדומה שבתוך החומות העתיקות מימות יהושע והשניה היא החלק החדש יותר של העיר. כבר בימי מלכי יהודה הבדילו בין העיר עצמה לבין “המשנה” (למשל מ“ב כ”ד 14) מחוץ לחומה הקדומה. גם בימי בית שני הבחינו היטב בין החלקים העתיקים והחדשים של העיר¹¹²². מסורות אלו לא נשכחו גם אחרי החורבן. רבה [בר בר חנה] שהביא כמה ידיעות חשובות מארץ ישראל לבבל מספר בתוך השאר: "אמר לי ההוא סבא: לדידי חזי לי ירושלם קמיתא (ראיתי את ירושלם העתיקה) ותלתא פרסי הויא (בבא בתרא ע"ה:).

אף על פי שרבי ישמעאל ברבי יוסי כבר פירש את הרשימה, פירוש הסטורי פשטני, הרי יש ענין רב גם בדברי אמוראי בבל, הזורעים אור על כמה דברים ובפרט על מצב ידיעת ארץ ישראל בקרב חכמי בבל.

2. בבליים בצפורי    🔗

מדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי הנזכרים (עמוד 7) אנו למידים, כי גוש חלב גמלא וצפורי נוסדו בידי עולי בבל וכי הן ראשית הגליל היהודי בימי בית שני. צפורי הוסיפה לקלוט עולים מבבל גם אחר כך כל ימי הבית השני ואפילו אחרי החורבן. רבי ישמעאל ברבי יוסי עצמו היה בן צפורי ממוצא בבלי. אביו רבי יוסי וזקנו רבי חלפתא – שחי לפני החורבן – תפסו מקום חשוב בחיי צפורי¹¹²³. הם שקדו על יחוסם וזכרונות משפחתם ולא שכחו את מוצאם הבבלי¹¹²⁴.

רגלים לדבר שבצפורי היתה קימת במשך דורות רבים עדה בבלית מיוחדת. רבן שמעון בן גמליאל אומר (שבת ל"ה: ) “מה נעשה להם לבבליים שתוקעין מריעין ושובתין מתוך מריעין? מנהג אבותיהן בידיהן”. מה נעשה להם לבבליים ולא: מה יעשו אנשי בבל (כלשון הברייתא בתוס' שבת ב' ב’–111–ושבת כ"ו.) משמע שרבן שמעון אינו מתכוון ליושבי ארץ בבל, אלא לבבליים היושבים עמו בעירו. כידוע ישב רבן שמעון בן גמליאל בצפורי ופרנס שם את הצבור יחד עם רבי יוסי בן חלפתא¹¹²⁵. המדובר הוא אפוא בבבליים שבצפורי ואותו מנהג מיוחד של תקיעות בערב שבת נהג בבית הכנסת הבבלי בצפורי, הוא הוא, כנראה, “כנישתא דבבלאי”, הנזכר כמה פעמים בתלמוד ובמדרש¹¹²⁶ . עדת הבבליים בצפורי התקיימה אפוא גם בימי האמוראים.

3. הפפירוסים של זנון    🔗

בסביבות פַיום במצרים נתגלו ב-1915 פּפירוסים רבים מארכיונו של זֶנוֹן מנהל עניניו של אפולוניוס, שר הכספים במצרים בימי תלמי II פילדלפוס (261–246). חלק מן הפפירוסים הנם מכתבים, הנוגעים לעסקי אפולוניוס בארץ ישראל¹¹²⁷ והריהם זורעים אור על המצב בארץ באותו פרק זמן. באחד הפפירוסים¹¹²⁸ אנו מוצאים דין ודברים בין פקידו של אפולוניוס לבין אכרים ארץ ישראליים שלא רצו להפריש לו מיבולם ככל מה שדרש מהם. מקום המריבה הוא אל נכון אחת מאחוזות האריסות, שהמלך נתנה לאפולוניוס. הפקיד הנזכר הוא מנהל המשק מטעם אפולוניוס. מלבדו ישב באחוזה גם פקיד המלכות. מלכי בית תלמי ירשו את האחוזות האלה המכונות בשם “אדמת המלך” ממלכי פרס שקדמו להם. הם נהגו להעניק את האחוזות לשריהם. על ידי כך נהפכו האכרים ילידי המקום לאריסים משועבדים שהיו חייבים לשאת בעול כפול של מלך ושרים.

בפפירוס אחר¹¹²⁹ מנויים שמות אחד עשר מקומות בארץ ישראל, שמהם הביאו אנשי אפולוניוס תבואות. קרוב לודאי שבכל המקומות ההם היו אחוזות אריסות והתבואה נגבתה מן האכרים, אריסי המלך. בין אחד עשר המקומות שנים בגליל: עכו וקדש. מפי מקורותינו העבריים ומדברי יוסף בן מתתיה אני למידים,¹¹³⁰ כי גם בסביבות בקעת בית נטופה, בבקעת גניסר ובעמק יזרעאל היו אחוזות אריסות.

 

ביאורים ובירורים לפרק שני    🔗

1. שליטי בית חשמונאי    🔗

לשם הבהרת מצב הדברים בתקופת החשמונאים תוצג כאן שלשלת שליטי בית חשמונאי ושנת מותם:

מתתיה (מת 166 לפה"ס)

              |

____________________________

                     |               |               |

יהודה (161              יונתן (143)               שמעון (135)

                                    |

                                          יוחנן הירקנוס (104)

                                          |

                                          |

              _________________________________

                     |

יהודה אריסטובול (103)        ינאי המלך, אלכסנדר (76) –        שלומציון המלכה (67)

                               

                                   אריסטובול II (נשבה בידי פומפיוס ב-63)

2. לתוספתא שביעית ז' י"ג (71)

א. אוכלין ברגילה¹¹³¹ עד שיכלו אגוטרי

ב. ובני גליל העליון עד שיכלו לפוסי¹¹³² בית דגן וחברותיה

ג. וגליל התחתון עד שיכלו אזניות¹¹³³ של שמעון אנא

לשם ברור הדברים נַשוֵם לדברי המשנה בשביעית (פרק ז' א' ופרק ט' ה'):… כל שהוא מאכל אדם… יש לו שביעית… יש לו ביעור… ואיזה – זה… הרגילה. אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות (נ"א סנריות) מבקעת בית נטופה.

המשנה מזכירה לענין היתר רגילה רק את בקעת בית נטופה¹¹³⁴ (באמצע הגליל התחתון) ואילו התוספתא מפרשת בשמם של שני מקומות: בית דגן בגליל העליון – בימינו בית גֶ’ן – ושמעון אנא בגליל התחתון היא כמו שפרשתי מכבר: שמעונאיא-שמעוניא-סימוניא.

מה פירוש המלה “אגוטרי” שבשורה א.? לדעת לֶב (Loew, Flora III) חבוי כאן שם מקום ששכן – כמו שמלמדתנו ההקבלה שבמשנה – בבקעת בית נטופה. על פי הנחתו זו הצעתי לו את התקון: אוכלין ברגילה עד שיכלו מנימרי¹¹³⁵ היא נמרים (כפר נמרה) דרומית מזרחית לבקעת בית נטופה. אולם עיקרה של הנחה זו אינה נראית לי עתה, שהרי בשורה ב. ובשורה ג. נזכר מין צמח בצדו של שם מקום וכך היה כנראה גם בשורה א. בנוסח המקורי. לפי זה טמון במלה “אגוטרי” שם צמח¹¹³⁶ ומסתבר שיש להשלים את השורה ולגרוס: “אוכלין ברגילה עד שיכלו אגוטרי (?) [מבקעת בית נטופה]”

 

ביאורים ובירורים לפרק שלישי ורביעי    🔗

1. עולי רגל מן הגליל באגדה    🔗

א) נַקַיי הוה שמש בהגדל דְתצַבָּעייא (כצ"ל), בכל ערובת שובא מן דהוה עביד קנדילוי, הוא סליק, שבת בבית מקדשא ונחית ומדליק לו ואית דאמרין ספר הוה. בכל ערובת שבתא הוה סלק, פשט סדרוי לבית המקדש ונחית שבית בביתיה.

טרטירוי דמהלול הוה סליק שבית לגו בית מקדשא ולא הוה בר נש קרץ לתאינייא קדמוי.

בנות צפורי הוו סלקין שבתון בגו בית מקדשא ולא הוה בר נש קרץ לתאינייא קדמוי מנהן.

          ירוש' מעשר שני ה' ב' (נ“ו ע”א) איכה רבה ג' ט

(תרגום) נַקַּי היה שַׁמָּש במגדל צַבּעייא (על שפת ים כנרת). בכל ערב שבת מִשֶׁעשה נרותיו (שיהו מוכנים למדליקם בבית הכנסת במוצאי שבת), היה עולה (לירושלים), שובת שַׁבַּתּו בבית המקדש ויורד (בדרך נס, בקפיצת- הדרך למגדל) ומדליק אותם (עם צאת השבת), יש אומרים סופר היה, בכל ערב שבת היה עולה, קורא סדרו (פרשת השבוע) בבית המקדש (וחוזר) ויורד ושובת בביתו.

טרטירוי איש מַהְלוֹל היה עולה, שובת בבית המקדש ולא היה איש (במהלול) קוצץ תאנים לפניו (במוצאי שבת, כי חזר לשם בקפיצת הדרך).

בנות צפּורי היו עולות, שובתות בבית המקדש ולא היה איש (בצפורי) קוצץ תאנים לפניהן (במוצ"ש).

ב) מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו (עֲרָב, צפונית לבקעת בית נטופה) מעלין נדרים ונדבות לירושלים. אמר; הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות, ואני איני מעלה דבר?! מה עשה? יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושִבְּבָהּ וְסִתְּתָה וּמֵרְקָהּ ואמר: הרי עלי להעלותה לירושלים… זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם. אמר להם: אתם מעלין לי אבן זו? אמרו לו:… ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים. בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן. נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם. אמרו לו: דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים וקראו עליו המקרא הזה: חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב (משלי כ"ל 29) קרי ביה: לפני מלאכים יתיצב.

          תחלת קהלת רבה.

הבטויים; “ראה בני עירו מעלין וכו'”, “הכל מעלין לירושלים וכו'” מלמדים כי העליה מן הגליל לירושלים היתה שכיחה מאוד. על הקשר ההדוק בין הגליל לבין המטרופולין מעיד גם המוטיב המשותף באגדות הקודמות: אנשים השובתים בעיר המקדש ובמוצאי שבת הם נמצאים בדרך נס במקומותיהם בגליל. ביסודו של המוטיב האגדי הזה מונחת העובדה של נסיעות תדירות. תכופות נפגשו גליליים בירושלים וזמן קצר אחר כך במקומותיהם בגליל. הגליליים היו מלומדים ומנוסים בטרדות הדרך לירושלים, לפיכך חוזר בכל האגדות האלה הנס של קפיצת הדרך.

2. חכמי הגליל לפני החרבן    🔗

א) ערב. כופין קערה על גבי הנר שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישוך. אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר: חוששני לו מחטאת.

          משנת שבת ט"ז ח'.

…ואם היתה (החבית) נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת.

          משנת שבת כ"ב ג'.

רבי עולא אומר: שמונה עשרה שנין עביד הוי יהיב (רבן יוחנן בן זכאי) בהדא ערב ולא אתא קומוי, אלא אילין תרי עובדייא¹¹³⁷ אמר: גליל, גליל שׂנאתָ התורה וסופך לעשות במסיקין¹¹³⁸.

          ירוש' שבת ט"ז ח' (ט“ו ע”ד)

…מעשה ברביא חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבן יחנן בן זכאי: אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו.

          ברכות ל"ד:

רבי חנינא בן דוסא זכה, כאמור למעלה, (178) למרק אבן ולהעלותה לבדק המקדש בירושלים. שנות תלמודו חלו, אפוא, בודאי זמן רב לפני החורבן, בימי נעוריו של רבן יוחנן בן זכאי, אל נכון באותן 18 שנה שהיה גר בערב. גם אחר כך אנו מוצאים את רבי חנינא בן דוסא באותה העיר, שכן מסופר (אגב דיון ב“מוסיפין מחול על הקודש”): חַמָּרייה הוו סלקין מן ערב לצפורין ואמרין; כבר שָׁבת רבי חנינא בן דוסא בעירו¹¹³⁹.

          בראשית רבה י' ח' (84) ירוש' ברכות ד' ה' (ז' ע"ג)

גם אחר כך אין אנו מוצאים את רבי חנינא בן דוסא במקום אחר, כנראה נשתקע בערב ואף העמיד שם תלמידים, אחרי שעלה רבן יוחנן בן זכאי לירושלים (עיין ברכות ל"ג.).

ב)טבעון. המרעיד את האילן ונפל על חברו או סוכה ונפלה על חברתה ותחתיהן זרעים או ירקות המחוברין לקרקע, בית שמאי אומרים: בכי יותן. בית הלל אומרים: אינן בכי יותן. אמר רבי יהושע משום אבא יוסי חליקופרי איש טבעון: תמה עצמך אם יש משקה טמא בתורה עד שיתכוון ויתן שנא' (ויקרא י"א 38) וכי יותן מים על זרע.

          משנת מכשירין א' ג'

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: שני מעשים הוליך אבא מטבעון ליבנה. מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפין אדומין ובאו ושאלו את רבי צדוק והלך רבי צדוק ושאל לחכמים ושלחו חכמים וקראו לרופאים ואמרו מכה יש בה מבפנים וכו‘. שוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאו ושאלו את רבי צדוק והלך רבי צדוק ושאל לחכמים ושלחו חכמים וקראו לרופאים ואמרו שומא יש במעיה וכו’.

          תוס' נדה ד' ג’–ד' (644), ירוש' שם ג' ב' (נ' ע"ג), בבלי שם כ"ב:

כאמור (למעלה ) היה רבי צדוק מורה הוראה זקן בתקופת יבנה ואלו ימי בחרותו ולמודיו חלו לפני החרבן. באותו הזמן בערך חי בטבעון גם רבי חנינא בן גמליאל.

לטבעון היה כבר עבר תורני ומסורת תורנית בימים ההם, שכן אבא יוסי חליקופרי איש טבעון קדם לחכמים הנזכרים בהרבה או במעט (עי' למעלה שם) ובלא ספק היו שם עוד יודעי תורה ששמותיהם לא הגיעו אלינו.

כבר נזכרו למעלה זכרונותיו של רבי יהודה (עמוד 31–32, 35–36) בדבר שאלות הלכיות שהעסיקו את אנשי רומא, כפר שיחין, אבל, צפורי, ערב וצלמין. הזכרונות ההם קשורים, כאמור (שם) במאורעות שקדמו לחרבן. שמות המקומות הנזכרים נשתמרו אך בדרך מקרה לרגל שאלות הלכיות מיוחדות ואין ספק ששאר ערי הגליל וכפריו לא היו שונים כלל מערב וטבעון וחברותיהן הנזכרות. ההלכה היתה המעצבת העיקרית של דמות החיים; ידיעת התורה היתה נפוצה מקדמת דנא, חכמי התורה חיו ופעלו והורו בכל רחבי הארץ כביהודה. קריאת רבן יוחנן בן זכאי: “גליל גליל שנאת התורה” וכו' אינה תאור אובייקטיבי, כי אם תוכחה פטיתית שאינה אופינית למצב בגליל, כי אם לשאיפתו העזה של ריב"ז לראות את הארץ “מלאה דעת כמים לים מכסים”.

3. הגליל בכללותו, בהלכה.    🔗

זרעים. שלוש ארצות לביעור: יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלוש ארצות לכל אחד ואחד. גליל העליון והגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין, גליל העליון. ומכפר חנניא ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון ותחום טבריא והעמק.

          משנת שביעית ט' ב

איזהו עמק שבגליל כגון גניסר וחברותיה¹¹⁴⁰.

          תוס' שביעית ז' י' (71)

שומרה… בגליל פטור וביהודה חייב (בדמאי)… כוסברה… בגליל חייבת ביהודה פטורה.

          ירוש' דמאי א' א' (כ“א ע”ד)

הלכות גליליות עתיקות נוספות בדיני זרעים הובאו למעלה (עמוד 22–24 ועי' גם בעמוד 162).

מועדות. ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין כל עיקר.

          משנת פסחים ד' ה'

בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט ואלו הן: ערב, יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה (“דרך ישראל לעשות סעודות בד' פרקים הללו וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח, אלא לשחוט מיד” וכו') וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל.

          משנת חולין ה' ג'

בארבעה פרקים וכו' אף ערב יום הכפורים בגליל מפני שהוא יום טוב.

          תוס' חולין ה' (ו') ט' (507) עיין גם ירוש' ראש השנה ז' ו' (נ“ט ע”ג) מנהג גלילי יותר מאוחר

נישואין, נשים. את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכָסַי כל ימי מיגר אלמנותיך… כך היו אנשי ירושלם כותבין (בנוסח הכתובה). אנשי הגליל היו כותבין כאנשי ירושלים, אנשי יהודה היו כותבין: עד שירצו היורשין ליתן ליך כתובתיך וכו'.

          משנת כתובות ד' י"ב

אמר רבי יהודה: ביהודה בראשונה היו מיחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת כדי שיהא לבו גס בה ובגליל לא נהגו כן. ביהודה היו מפשפשין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם שיכנס לחופה ובגליל לא נהגו כן. ביהודה היו שני שושבינין ישינין במקום שחתן וכלה ישינין ובגליל לא נהגו כן.

          תוס' כתובות א' ד' (261), ירוש' שם א' א' (כ“ה ע”א) בבלי שם י"ב.

אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב ולא משומרי פירות עצים ופירות (שמא גנבו) אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל (הן עצמן עושות ומוכרות ועל דעת בעליהן הוא).

          משנת בבא קמא י' ט', בבלי שם קי"ט

עבור שנים. על שלש ארצות היו מעברין את השנה: על יהודה ועל עבר הירדן ועל הגליל. על שתים מעברין ועל אחת אין מעברין.

          תוס' סנהדרין ב' ג' (416), ירוש' שם א' א' (י“ח ע”ד), בבלי שם י"א:

אין מעברין את השנה, אלא ביהודה ואם עברוה בגליל מעוברת . העיד רבי חנניה איש אונו אם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל.

          ירוש' נדרים ז' י"ג (מ' ע"א), ירוש' סנהדרין א' א' (י“ח ע”ד)

          בבלי שם י“א: תוס' שם ב' י”ג (417)

אבילות. בני גלילא אמרי: עשה דברים (טובים שישבחוך) לפני מיטתך. בני יהודה אמרי: עשה דברים לאחר מיטתך (בגליל היו הסופדנין לפני המיטה וביהודה לאחריה).

          שבת קנ"ג.

“שבת עולה (במנין ימי שבעה) ואינה מפסקת”.

          (משנת מועד קטן ג' ה')

בני יהודה ובני גלילא. הני אמרי: יש אבילות בשבת, והני אמרי: אין אבלות בשבת. מאן דאמר יש אבילות בשבת דקתני “עולה” מאן דאמר אין אבילות בשבת דקתני “אינה מפסקת”.

          (מועד קטן כ"ג)

נדרים וחרמין. אמר… הרי עלי כתרומה… רבי יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה בגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה (עד כדי לקרוא לה תרומה סתם). סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים.

          משנת נדרים ב' ד‘, תוס’ שם א' ו' (277)

רבי יוסי בשם רבי הילא: בגליל על ידי שרגילים בחרם וכו' ביהודה שאינן רגילים בחרם וכו'.

          ירוש' נדרים ב' ד' (רל“ז ע”ג)

לעניני נדרים בגליל עי' עוד למעלה עמוד 25.

משקלות. משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל.

          משנת כתובות ה' ט'

משקל חמש סלעים שְׁתִי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל.

          משנת חולין י“א ב‘, תוס’ שם י' ה' (511) בבלי שם קל”ז:

קשרים בין גליל ליהודה. שלוש ארצות לחזקה: יהודה ועבר הירדן והגליל, היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה.

          משנת בבא בתרא ג' ב'

המעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלים אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך.

          משנת מעשרות ב' ג'

מפרישין תרומת מעשר ממקום יוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר כיצד? היו לו תשעת כורין ביהודה ואחד בגליל או תשעת כורין בגליל ואחד ביהודה, אומר: כור שביהודה עשוי תרומת מעשר על תשעת כורין שבגליל או כור שבגליל עשוי תרומת מעשר על תשעת כורין שביהודה. יותר על כן אמרו: יש לו שני חברים אחד ביהודה ואחד בגליל ולו שני כורים אחד ביהודה ואחד בגליל, אומר לזה שביהודה: טול כור שבגליל ולזה שבגליל טול כור שביהודה: וכו'.

          תוס' דמאי ה' ט"ז (55)

מרבית ההלכות הנזכרות קדומות הן ועל כל פנים דנות הן באורחות מסורת עתיקים, שראשיתם מי ישורנה. מנהגי חיים אלה התפתחו והשתרשו בגליל (כביהודה) במשך דורות רבים ובלא ספק היו ברובם קיימים ונוהגים זמן רב לפני החרבן.

הלכות אלו מלמדות אותנו, כי החיים בגליל היו טבועים בחותם הלכי-פרושי, ממש כביהודה. היהודי הגלילי לא היה שונה שנוי רב מאיש יהודה. חלוקי הדינים והמנהגים בין יהודה והגליל הם ענין למשא ומתן תורני ולמחקר דייקני, אך אין בהם כל יסוד לקביעת טפוס גלילי מיוחד ודפוס חיים גלילי נבדל. ההבדלים קטנים למדי ואינם חורגים בשום פנים מתחום ההבדלים המצויים בכל עת ובכל מקום בין תושבי חבלים שונים. כללו של דבר: הישוב היהודי בגליל לא היה שונה במוצאו, בהתפתחותו ובאורחות חייו מן הישוב ביהודה.

4. שליטי בית הירודס

לשם הבהרת מצב הדברים בתקופת שלטון רומי יוצג כאן הלוח הכרונולוגי של בית הירודס:

הירוֹדֶס מלך בארץ- ישראל מ-37 לפה“ס. מת ב-4 לפה”ס.

לוח צאצאיו:

5. כפר עריס (מלואים).    🔗

כאמור (למעלה ) חנה יוסף בן מתתיה לפני בוא אספסינוס ב־Γαρις κωμη במרחק 20 סטדיון (כ-4 ק"מ) מצפורי. ומשם נמלט לטבריא (חיי יוסף ע“א, ע”ד; מלחמות ג' VI 3). המקום היה אפוא סמוך לדרך צפורי-טבריא אולי בחרבת כֶּנָּה מול כפר כֶּנָּה הידוע. הכפר חרב, כנראה במלחמת הגליל ושרידי תושביו נתפזרו. אחד מהם, טפתאי איש Γαρις נזכר אחר כך בירושלם הנצורה (מלחמות ה' XI 5).

ההשערה המזהה את Γαρις עם מקומו של רבי יהושע הגרסי – אינה נכונה¹¹⁴¹. החכם הנזכר אינו נקרא על שם מקומו, כי אם על שם מלאכתו גריסת גריסין. לעומת זאת נשתמר שמו העברי המקורי של המקום בברייתא אחת (תוס' כלים ב“מ י”א ב–589) שעלינו להעמידה על נוסחה הנכון. וזו לשון הברייתא: אמר רבי יוסי: מעשה שהביא[ו] מכפר עדים לפני רבן גמליאל יותר מששים עריבות וכו'.

הר"ש (בכלים כ' ב') גורס: מעשה שהביאו מכפר עריס לפני רבן בן שמעון בן גמליאל יותר מששים עריבות.

כפר עריס היא הצורה העברית המתאימה ביותר ל־ Γαρις κωμη של יוסף. אף שאר המסיבות מדברות בעד זיהוי זה. בעל ההלכה הוא רבי יוסי איש צפורי. כבר מצינו את רבן שמעון בן גמליאל דן עם רבי יוסי בצפורי¹¹⁴². מסתבר שגם מעשה זה היה בצפורי. כפר עריס היה אפוא קרוב לצפורי. אותו דבר אנו שומעים מפי יוסף בנוגע ל־Γαρις.

אין ספק אפוא שהגירסה הנכונה היא של הר"ש. מעידים על כך גם השמות עצמם. שם המקום כפר עדים אינו מתקבל כלל על הדעת ואילו השם כפר עריס (אריס) מובן ומוסבר לאור המציאות של משטר האריסות בארץ. אל נכון ישב שם (כאמור למעלה עמוד 5) בתקופה הפרסית או היונית האריס - אדוני הקרקעות של הסביבה. משטר האריסות בטל אחר כך אך השם כפר עריס (=אריס) לא זז ממקומו. מדברי הברייתא אנו למדים לא רק את שמה העברי המקורי של Γαρις, כי אם גם את העובדה שישובו של המקום נתחדש אחרי החרבן וכי התפתחה שם תעשיית עריבות¹¹⁴³.

 

ביאורים ובירורים לפרק חמשי    🔗

1. קהלות כהנים בגליל אחרי החרבן    🔗

א.) כהני דמון. אמר רבי יהודה: מעשה בשפחתו של מציק ¹¹⁴⁴בדמון¹¹⁴⁵ שהטילה נפל לבור ובא כהן אחד והציץ לידע מה הפילה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מיד מפני שחולדה וברדלה גוררין אותה מיד. תוס' אהילות ט“ז י”ג (614/36), פסחים ט‘. עבודה זרה מ"ב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: …מעשה בגינתו של מציק בדמון שהיו כהנים כובשין את הגדור, יורדין וטובלין בתוכה. תוספתא מקואות ו’ ב' (658).

ב.) כהני סכנין וצפורי. מעשה בימי רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון ¹¹⁴⁶ שעבר אחד לפני התיבה (בתענית גשמים) וגמר את הברכה כולה ולא ענו אחריו אמן. “תִּקְעוּ הכהנים תִּקְעוּ! מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה!” “הָרִיעוּ בני אהרן, הרִיעוּ! מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה!” וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היינו נוהגים כן, אלא בשער המזרח ובהר הבית.           משנת תענית ב' ה' והמקבילות

וחזן הכנסת אמר להן: תִּקְעוּ הכהנים תִּקְעוּ! וחוזר ועונה: מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה! תוקעין ומריעין ותוקעין. ועל שנייה הוא אומר: ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, זוכר נשכחות והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וחזן הכנסת אומר להם: הָרִיעוּ בני אהרן הָריעוּ! וחוזר ואומר: מי שענה את אבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה! תוקעין ומריעין ותוקעין, אחת תקעו ואחת הריעו עד שגומר את כולם. כך הנהיג רבי חלפתא בצפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני וכשבא דבר אצל חכמים, אמרו: לא היו נוהגין כן, אלא בשער המזרח.           תוס' תענית א' י"ד (216)

ג.) כהני מִמְלָא (ממליח). רבי מאיר אזל לממלא, ראה אותן כולם שחורי ראש.¹¹⁴⁷ אמר להם: מאיזו משפחה אתם, שמא מֵעֵלִי אתם דכתיב: וכל מרבית ביתך ימותו אנשים (ש"א ב' 33). אמרו לו: רבי התפלל עלינו! אמר להם: לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה. מה טעם? עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי ט"ז 31) וכו'           בראשית רבה נ"ט א' (630) מדרש שמואל פרק ח'.

ד.) כהני חמת טבריא… נפק רבי שמעון בר יוחאי… אמר..: ניחות וניסחאי בהדין מוי דמוקד דטיבריה. נחתון ואיתסון בהדין מוי דמוקד דטיבריה. אמרון: צריכין אנו לעשות טובה ונהני להלון בני אתרא כדרך שעשה אבינו יעקב… צריכין אנו מדכייא טיבריה. מה עביר? נסיב תורמסין ומקליק בשוקא וכל מן דהוה מית טייף וסליק לה וכו‘¹¹⁴⁸           קהלת רבה י’ ח' בראשית רבה ע"ט ו' (942–943), ירוש' שביעית ט' א' (ל“ח ע”ד) אסתר רבה ג' ז'

אמר (רשב"י) לבני טבריא: איכא מילתא דבעי לתקוני? אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא אינש דאיתחזק הכא טהרה. אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמוסי תרומה. עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי טהריה, וכל היכא דהוה רפי צייניה וכו'¹¹⁴⁹           שבת ל“ג סע”ב ול"ד.

ה.) בית כנסת של כהנים (ממשמרת ידעיה) בצפורי. רבי הוה דמיך בציפורין ואמרין ציפוראי: כל דאתא ואמר דמך רבי, אנן קטלין ליה. אזל בר קפרא ועלל בכוותא ואדיק ליה ורישיה מיכרך ומניה בזיעין. אמר: אחינו בני ידעיה שמעוני שמעוני! אראלים ומצוקים אחזו ידן בלוחות הברית. גברה ידן של אראלים וחטפו את הלוחות. אמרין ליה: דמך רבי? אמר להו: אתון אמריתון אנא לא אמינא וכו' ¹¹⁵⁰           קהלת רבה ז' י"א ועי' בירוש' כלאים ט' ד' (ל“ב ע”ב)

ו.) כהני מעון. יוסי מעוֹנָיָה¹¹⁵¹ תרגם בכנישתא דִמְעוֹנָאֵי : שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט (הושע ה' 1): עתיד הקב“ה להעמיד הכהנים בדין, למה לא יגעתם בתורה ולא הייתם נהנין מבָנַי כ”ד מתנות. הינון אמרין: לא יהבין לן. ¹¹⁵² “והקשיבו בית ישראל” למה לא נתתם להם כ"ד מתנות כהונה שכתבתי בתורה?! הינון אמרין: אילן דבית נשיאה הוון נסבין כולה ¹¹⁵³ “ובית המלך האזינו כי לכם המשפט” וכו'           בראשית רבה פ' א' (950) ירוש' סנהדרין ב' ו' (כ' סע"ג)

2. קהלות כהנים וערים של כהנים בהלכה.    🔗

א.) רבי אחא רבי תנחומא בר חייא בשם רבי שמלאי: עיר שכולה כהנים, נושאין את כפיהן, למי הם מברכין? לאחיהן שבצפון, לאחיהם שבדרום, לאחיהם שבמזרח לאחיהם שבמערב.           ירוש' ברכות ה' ד' (ט ע"ד) ירוש' גטין ה' ח' (מ“ו ע”ה).

ןטעמא מאי תקינו רבנן (גט) מקושר? אתרא דכהנא הוה והוו קפדי טובא ועבדי רבנן תיקנתא, אדהכי והכי מְיַתְּבָא דעתייהו ¹¹⁵⁴           בבא בתרא ק"ס:

ב.) אמר אדא אמר רב שמלאי: בית הכנסת שכולו כהנים, כולן עולין לדוכן. למי מברכין? אמר רבי זירא: לאחיהם שבשדות… והתני רב שימי מבירתא דשיחורי: בית הכנסת שכולם כהנים, מקצתן עולין ומקצתן עונין אמן? לא קשיא, הא דאישתייר בי עשרה, הא דלא אישתייר בי עשרה.           סוטה ל“ח: במדבר רבה י”א ד'

3. רמזים לברייתא של משמרות כהונה, בפי חז"ל.    🔗

א.) אמר רבי לוי: יהויריב – גברה, מירון – קרתה, מסרביי – מסר בייתא לשנאייא. אמר רבי ברכיה יהויריב – יה הריב עם בניו על שֶׁמָרוּ וְסֵרבו בו, ידעיה עמוק ציפורים – ידע יה עצה עמוקה שֶׁבּלִבּם והגלם לציפורי.           ירוש' תענית ד' ח' (ס“ט ע”ד).

רבי לוי ורבי ברכיה מפרשים ודורשים כאן את שתי הבָּבות הראשונות של הברייתא: “יהויריב מסרביי מירון” “ידיעיה עמוק ציפורים”. פרוש הדברים לפי פשוטם כי משמרת יהוריב המכונה מסרביי השתקע במירון וכי שתי המשמרות ידעיה ועמוק השתקעו בציפורי. לכך מתכוון רבי לוי באמרו יהויריב-גברה (= איש, כלומר השם הפרטי של המשמרת) מירון-קרתה (=כפר, כלומר שם המקום שבו השתקעה). את הכנוי הסתום “מסרביי” מפרש רבי לוי בדרך הדרש: מסר ביתא לשנאייא (= מסר בית המקדש לשונאים) על שום ששנינו ¹¹⁵⁵ : “כשחרב הבית בראשונה מוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה ומשמרתו של יהויריב תשעה באב היה, וכן בשנייה”. רבי ברכיה דורש את שתי הבָּבות בדרך האגדה.

ב.) שלוש עיירות במשמרות (היה) [היו]: כבול ושיחין ומגדלה [ושלשתן חרבו] כבול מפני המחלוקת, שיחין מפני כשפין, מגדלה מפני הזנות.           (איכה רבה ב' ב' הוצאת בובר 106)

שלוש הערים הידועות מרשימת משמרות הכהונה (= במשמרות היו) חרבו מפני חטאותיהן, זוהי כוונת המאמר (עי' למעלה עמוד 67 י‘, י"ד כ’,; המאמר המקביל לזה בירוש' תענית ד' א' – ס“ט ע”ד – שונה בנוסחו ועי' למעלה עמוד 54).

ג.) תני: מה עשה יעקב אבינו כשהביאו בניו את הכתונת בדם? לא האמין להן כל עיקר, מנין דכתיב: וימאן להתנחם (בראשית ל"ז 35) לפי שאין מקבלין תנחומין על חי… ועדיין לא נתברר כל עיקר שהוא חי, אל מן המשמרות: “אלישיב כהן קנה” שקנהו פוטיפר וכו'.           (מסכת סופרים כ"א ט')

כיוצא בדברי רבי ברכיה למעלה (א) נדרשת אף כאן הברייתא של משמרות כהונה (= המשמרות) כפסוק במקרא. הדרשן מצא – בדרך הדרש – בבבא זו של הברייתא (עי' עמוד 67 י"א) רמז ליוסף, הוא מפרש: אֵל יָשִׁיב (את יוסף). כהן (= פוטיפר) קנה (אותו). דרך זו של מדרש מעידה כי הברייתא של משמרות כהונה היתה ידועה ושגורה בפיהם וחביבה עליהם.

ד. ושכיב חזקיה (ראש הגולה) ונקבר בארץ ישראל בגבעת ארבאל אשר לישוע בן נשרף הכהן במזרח העיר, סדר עולם זוטא (אחרי הזכרת חרבן ביתר; בהוצ' מנשה גרוסברג-לונדריש תר“ע-פרק ט' עמוד ל”ה)

ישוע הוא שמה של משמרת הכהונה שהשתקעה בארבאל (למעלה עמוד 67 ט'). יתכן אפוא שיש לגרוס נשרף בן ישוע, כלומר נשרף למשמרת ישוע.¹¹⁵⁶ ואולי אין כאן שם פרטי כלל, וכוונת הכותב: גבעת ארבאל השייכת למשמרת הכהונה ישוע נשרף.¹¹⁵⁷ ואמנם בפרוש עתיק לקינה “איכה ישבה חבצלת השרון” ¹¹⁵⁸ אנו קוראים; “משמר ישוע שנקרא נשרף ארבאל”.

4. משמרות הכהונה בפיוט    🔗

א) איכה ישבה חבצלת השרון, קינה של הקלירי ¹¹⁵⁹

איכה ישבה חבצלת השרון ¹¹⁶⁰ ודמם רון ¹¹⁶¹ מפני נושאי ארון ¹¹⁶² ונעו ממשמרותם כהנים בני אהרן כְּנִמסַר הבית במסרבי מֵרון ¹¹⁶³

בכו תבכה מחֻמֶּשֶׁת ספרים¹¹⁶⁴ כְּנֶהרַג כהן ונביא ביום הכפורים ¹¹⁶⁵ ועל דמו נשחטו פרחים¹¹⁶⁶ כִּצְפִירִים ונדדו כצפורים כהני ציפורים.

גלתה מארצה כלה מקושטה ¹¹⁶⁷ בעון מעשרות ושמטה ¹¹⁶⁸ ובארבעת שפטים הושפטה ¹¹⁶⁹ וּמֵעֶדְיָהּ הופשטה משמרת חרים מפשטה דרכי היכל דממו כנפרץ כתלו והמעיל נקרע פתילו והותך ¹¹⁷⁰ והושפל מִתִּלּוֹ ונע משתילו כהן עייתהלו.

היו מלעיבים ¹¹⁷¹ בְּלָחֲמוּ לחם ¹¹⁷² כְּבִטְּלוּ הלא פרס לרעב לחם ¹¹⁷³ ורעבו וצמאו ממים ומלחם כבטלו שתי הלחם ¹¹⁷⁴ מבית לחם .

ויצא הדר אום בכסף נֶחְפָּת ¹¹⁷⁵ ותמורו אפר ראשה חִפָּת ונרות נכבו ומנורה נִכְפָּת ¹¹⁷⁶ כְּפָשעו בלחם ובפת נלכדה יודפת .¹¹⁷⁷

זכרה זמן אשר נעשה ונשמע חשיבו ¹¹⁷⁸ ועתה ענות אמן לא אבו ¹¹⁷⁹ לענה וראש שבעו ורוו ¹¹⁸⁰ והוקצו והולעבו¹¹⁸¹ כהני עיילבו.

חטא חטאה ואמרה לאליל זה אל והלעיגה ותעתעה בחוזי אל עבור כן הורגזה במרגיזי אל ¹¹⁸² ויצא ממעון אל¹¹⁸³ כפר עוזיאל. טומאתה החניפה¹¹⁸⁴ תבל. ונעלָה רב החובל ¹¹⁸⁵ וענן אבק רגליו כְּאָבֵל ¹¹⁸⁶ ואין מתכרבל¹¹⁸⁷ בכהני אבל.

ידו פרש צר בבית זבול ¹¹⁸⁸ כי כליה חָיַבְתִּי כדור המבול כסאו השית לניבול וחבול ויצא בכבל כבול כהן כבול.

כל עמה קוננו קינה כי הכעיסו לאל קנא בגוי נבל אותם קינא ¹¹⁸⁹ ונדדה מקִנה ¹¹⁹⁰ משמרת קנה ¹¹⁹¹

לא למרום עין צָפָת וכסף על חרש ציפת ¹¹⁹² בחזוק מוסר¹¹⁹³ חֵרפָת ¹¹⁹⁴ ונהרס ונלפת כהן צפת.

ממרום השמיעני נלאיתי טעון ¹¹⁹⁵ והכני בעורון ובשגעון ¹¹⁹⁶ פקד עלי עון נוב וגבעון ¹¹⁹⁷ ונעה ממעון כהֻנַת בית מעון.

נשקד עול עון ונכאב כהושבתי אנונה ¹¹⁹⁸ מבלי אב דוממתי מלצפצץ במינים ועוגב ¹¹⁹⁹ ונשאה עלי קינה משמרת ישבב.

סלה אבירי מורי הוריה מרוב מרס ומריה הוצגה ערום ועריה¹²⁰⁰ משמרת מעריה. ¹²⁰¹

על גבי חרשו חורשים והאריכו מענית¹²⁰² והריקו עלי חרב וחנית ¹²⁰³ והרביתי צומות ותענית ומצורת תכנית ¹²⁰⁴ יצאה יונית.

פרשה ואין יד שולח ¹²⁰⁵ כי לא האמינה בהשכם ושָׁלוֹחַ ¹²⁰⁶ והושבת ברית מלח ¹²⁰⁷ ואין שמן ממלח ¹²⁰⁸ בראש ממלח ¹²⁰⁹

צדיק הוא ה' כי פיהו מרת וערו ערו הוערת ¹²¹⁰ תמור עזי וזמרת ¹²¹¹ קינים עלי נחרת ¹²¹² ובשערי ארץ¹²¹³ נִזרָת ¹²¹⁴ משמרת נצרת ¹²¹⁵

קראתי בצר לי ולא קרב ¹²¹⁶ וקוננתי ביער בערב¹²¹⁷ וכבה נר הדולק במערב ¹²¹⁸ וריח לא ערב מֵאכלה ערב.¹²¹⁹

ראה כי הוסעתי בתאניה ואניה וּקְהָלִי כצאן לטבח מנויה ונעה מֵחֲנָייָה¹²²⁰ מגדל נוניא.

שמעו כי נזהמתי בצחנה ¹²²¹ וסתם מני תחִנה ¹²²² ולא נתן לי רחמים וחנינה ¹²²³ ומקרית חנה¹²²⁴ נעה כפר יוחנה.

שמעו כי יצאתי בשביה ונשרפה דת מֵרוּם שבויה ¹²²⁵ והֻשתי לשמה וערבוביה ומהסתר חֲסָיָה גלתה בית חוביה.

תבא רעת שמוני הדמין ¹²²⁶ ושתו שערי שוממין והשיב אחור ימין ¹²²⁷ ובעון צלמים נעה גנתון צלמין ¹²²⁸ תבא תמריח ¹²²⁹ וחשכי תזריח .¹²³⁰ וכדשא עצמותינו תפריח וריח מנחותינו כקדם תריח ומשלחנך תאריח¹²³¹ שולי חמת אריח .¹²³²

ב.) זכור איכה אנו. קרובה לתשעה באב מאת הקליר (אוצר השירה והפיוט ז' 108) והיא מהווה את תחילתה של הקינה הידועה “שבת סורו” . ¹²³³ אחד המוטיבים הפיוטיים המרובים שהקליר קישט בהם יצירה כבדה ומורכבת זו ¹²³⁴ הוא רשימת משמרות הכהונה. בחרוז השני של כל בית נזכר שמה או מקומה של אחת המשמרות. מהן בפרוש ומהן ברמז¹²³⁵ . בארבעה עשר הבתים של “זכור איכה אנו” נזכרים השמות הבאים: משמרות מקומות – – מרון – עמוק – – מפשטה – עייתהלו – בית לחם מימין – קוץ – אביה – – – – ארבל – – כבול – – קנה – – צפת –           – מעון –           – שוחים – בהמשכה של הקרובה “שבת סורו” נמשכת רשימת המשמרות באותה הצורה. בחרוז הרביעי של כל בית שלוב שם של אחת המשמרות או מקומה בפרוש או ברמז¹²³⁶ . ואלו הם השמות:

משמרות מקומות בלגה – – יַונית ¹²³⁷
חֵזיר – – נצרת – – ערב יחזקאל – – יכין – – גמול – – – – צלמין – חמת סדר שילוב השמות בקרובה הוא לפי סדר הברייתא של משמרות כהונה, אלא שמכל בָּבָא של הברייתא נטל הפייטן תיבה אחת בלבד, פעמים שם המשמרת ופעמים שם המקום.

ג) אז יהוריב ידעיה .¹²³⁸ זולת לשבת או ליום טוב דומה במבנֶהָ ובמוטיבים הפיוטיים שלה ל“זכור איכה אנו”. בחרוז הראשון של כל בית נזכרו שתים ממשמרות כהונה. מפיוט זה נשתמרו בגניזה חמשת הבתים הראשונים והבית האחרון. להלן מועתק החרוז הראשון של כל בית, המכיל את שמות המשמרות:

1.  אז יהויריב ידעיה לשמוש כהנים תייסד – – – – 2.  גם משמר חרים סעורים תשיב למקום לעמוסים – – – – 3.  החזֵיר מלכיה מיימין לפירחי כהונה – – – – 4.  זאת הקוץ ואביה תשית למי זאת עולה – – – – 5.  טכוס ישוע ושכניה ומשאלותינו תמלא
– – – – 6.  תקים דליה מעזיה¹²³⁹ . וכו'

ד.) קרובות לכ"ד משמרות מאת הפייטן הדותא. עשרים וארבע קרובות ארוכות, כל קרובה מוקדשת לאחת המשמרות ומתחננת עליה שישיב ה' אותה אל כנה בבית הבחירה. בראש כל קרובה שם המשמרת ומספרה כגון. “אלישיב אחד עשר” “יקים שנים עשר” “חופה שלוש עשרה” וכו' ופעם אחת גם מקום המשמרת: “חֵזיר ממליח שבע עשרה”. מלבד הכותרות האלה נזכרו המשמרות ומקומותיהן גם בתוך הקרובות בפרוש, ברמז, במליצה ובלשון נופל על לשון . ¹²⁴⁰
הקרובות היו נאמרות בשבתות, כל קרובה בשבת של המשמרת המתאימה. בגניזה שרדו 11 מ-24 הקרובות, מהן קטועות, מהן שלמות יותר. הן נתפרסמו קצתן על ידי Kahle ¹²⁴¹ וקצתן על ידי הד"ר זולאי . ¹²⁴²

ואלו הם השמות הנזכרים בקרובות, ששרדו: ה) מלכיה בית לחם

ו) מִיָּמִין¹²⁴³ –

– – – – –

יא) אלישיב כהן קנה

יב) יקים פשחור צפת

יג) חופה כהני בית מעון

יד) ישבאב חצפית שוחים

טו) בלגה מערייה

טז) אִמֵּר ייונית (יַבְנִית)

יז) חֵזיר ממליח (במקום אחר בקרובה: ממלח)

יח) הפצץ נָצְרַת

יט) פתחיה אכלה ערב

– – – – – ה) משמרות דרבי פינחס הכהן ¹²⁴⁴ . עשרים וארבעה פיוטים קצרים מוקדשים לעשרים וארבע משמרות כהונה, פיוט למשמרת. הפיוטים נועדו להִשָׁלֵב בברכה האחרונה של שמונה עשרה (ברכת כהנים), פיוט לשבוע לפי סדר המשמרות לשבועותיהן. בתחילת כל פיוט שם המשמרת, בצד הפיוט כותרת משנה, המכילה את מקומה ומספרה. כל פיוט עשוי ששה חרוזים ופזמון בן ארבעה חרוזים. בחרוז הששי של כל פיוט נזכרת משמרת אחת בשמה בכנויה, למקומה. גם בחרוז הראשון והשלישי של הפזמון נזכרת המשמרת. להלן יובא הפיוט הראשון בשלמותו ומשאר הפיוטים רק החלקים המפרשים בשמות המשמרות .¹²⁴⁵

מפיוט כ“א לא שרדו, אלא ארבעת החרוזים הראשונים. סופו, שהכיל את שם המשמרת ומקומה, אבד. כמו כן לא נשתמרו בכה”י שלושת הפיוטים האחרונים. אף על פי כן משמשים פיוטים נאים אלה של משמרות דר' פינחס אחד הדוקומנטים החשובים ביותר לפרשת משמרות כהונה, התישבותן בגליל ומקומן וערכן בחיי ישראל בארץ.

 

בירורים וביאורים לפרק שישי    🔗

1. לתולדות רבי שמעון בן יוחאי ; נדודיו ומקומות מגוריו.

א. טיבה של מלכות רומי. רבי שמעון בן יוחאי כשאר חבריו, תלמידי רבי עקיבא לא ישב בשלוה במקום אחד. מסורות אגדה מלמדות אותנו כמה פרטים בדבר מסיבות נדודיו. לפיהן נחרץ גורלו של רבי שמעון לרגל שיחה אחת על המלכות ¹²⁴⁶. רבי שמעון בן יוחאי נתודע פעם עם חבריו רבי יהודה ורבי יוסי (במעמד קהל תלמידים ושומעים), אל נכון, כדי לישא וליתן בהלכות שהשעה צריכה להן. מתוך כך נָסֵבָּה שיחתם על מלכות רומי המושלת בכיפה. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאין מעשיהן של אומה זו! תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו, אלא לצורך עצמן, תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. להלן מספרת האגדה, כי הדברים הגיעו לאזני המלכות והיא גזרה: “שמעון יֵהָרג”. אז גָלה רבי שמעון ממקומו, נטמן עד שוב חמת הרשות ולבסוף נשתקע בגליל העליון¹²⁴⁷. השיחה גופה מעניינת ואפיינית למדי. בדברי רבי יהודה יש מאותות הזמן. מלכות רומי, בתקופת הקיסרים, הביאה שלום ויציבות לעולם. פיהם של בני הדורות ההם מלא תהילת רומי ושליטיה האדירים, אוגוסטוס מכונה בכתובת אחת: “מושיעו של כל המין האנושי”. פילון האלכסנדרוני קילס את אוגוסטוס: “הוא קיבץ את טוב כל העולם לתוך הממלכה” Svetonius כותב עליו: Per illum se vivere, Per illum navigare libertate atque fortunis per illum frui כלומר: בזכותו חיים, בחסותו עוברים אורחות ימים. בזכותו פורחת החרות ומשגשגת ההצלחה" מעניינים במיוחד דבריו של הרֵיטור Arisfides איש Smyrna, שנאם נאום ארוך בשבח המלכות ובתוך השאר אמר: “גשרים גשרתם על נהרות. בין הרים דרכים סַָלְתֶם, אומות הושבתם במדברות”. הדברים דומים בהרבה לדברי רבי יהודה הנזכרים. אפילו הנוצרים, שלא היתה דעתם נוחה מן התרבות הרומית, לא יכלו להתעלם מהשגיה וכה אמר אירֵניוּס: Sed et mundos pacem habet per eos et nos sine timore in viis ambulamus et navigamus quocunque voluerimus כלומר: “העולם נחל שלום על ידיהם, ויכולים אנו להלך בדרכים ולהפליג בספינות לכל אשר נרצה” . רבי שמעון בן יוחאי אינו נתפס להשקפות רווחות אלה, ל“דעת הקהל”: בעיניו כל הציביליזציה הרומית המפוארת הנֶהָ בחינת גוף בלא נשמה, כיון שמגמותיה הן חמריות-אנוכיות גרידא וחסרה היא יסוד מוסרי. קדם לרבי שמעון בן יוחאי, בענין זה, רבן גמליאל. אף הוא הסתכל ברומי ובהשגיה בעיני בקורת ודנם לכף חובה¹²⁴⁸: “בארבעה דברים מלכות רומיים אוכלת במכסאות, במרחצאות ותרטיות וארנוניות” דור אחרי רבי שמעון בין יוחאי משלב רבי שמלאי ¹²⁴⁹ את כל דברי הוכוח בין רבי יהודה ורבי שמעון – בדרשת אגדה אחת, המתארת את אחרית הימים כשהקב"ה ישב לדין עמים. מלכות רומי טוענת לפני כסא הכבוד כדברי רבי יהודה ואילו בפי שופט עליון שם הדרשן את דברי רבי שמעון. נראים הדברים שהמלכות לא היתה מוחלת כבודה ועושי דברה היו מקפידים, שלא ישמעו בצבור, אלא דברי שבח וקילוסין. ולפיכך נענש לא רק רבי שמעון, אלא אפילו “יוסי ששתק” (רבי יוסי “הוגלה לצפורי”, כלומר נאסר עליו לצאת משערי ציפורי עירו).

ב. המונייא. היכן היתה אותה שיחה על טיבה של מלכות? רבי שמעון בן יוחאי גר, כידוע, בגליל העליון, אבל כמו שיבואר להלן הוא השתקע שם אחרי אותו מעשה. היכן גר קודם לכן? מצינו בשיר השירים רבה ה' י“ד: רבי אלעזר ברבי שמעון אתויי חַמָּרייא גבי אבוי למיזבן עיבור מן קרייתא המונייא [^1294} וכו' כלומר מעשה ברבי אלעזר ברבי שמעון, שבאו חַמָּרים אצל אביו לקנות תבואה מן הכפר המונייא וכו'. קרוב לוודאי שהמונייא זו אינה, אלא של יוסף בן מתתיה, במרחק שלושים ריס מטבריא (חיי יוסף נ"ד). בימינו אין זכר ל”קרייתא" זו של רבי שמעון, אבל מסתבר ששכנה בבקעת אַחמָה, דרומית מערבית לטבריא.

ג. בקע-פקע. אחרי שנגזרה גזירת הריגה על רבי שמעון, ברח מביתו והיה מסתתר עם בנו באחד מבתי המדרשות ונשיהם היו מביאות להם מדי פעם לחם ומים. לאחר זמן, משראה רבי שמעון שהגזירה לא רפתה – כנראה היו מחפשים אותו ורודפים אחריו – עמד ונטמן הוא ובנו במערה אחת. לפי מסורת יהודית ארץ ישראלית, היתה מערת מחבואו של רבי שמעון בבּוּקֵיעַ של ימינו (בטעות מכנים אותה “פקיעין”) בגליל העליון, מערבית למירון. מסורת זו יש לה על מה שתסמוך, שכן בנוסחאות קדומות, מדויקות של אותה אגדה, מכונה אותה מערה בשם מערתא דבקע או מערתא דפקע . לפי דעת Schlatter מזדהה בקע עם Baka של יוסף בן מתתיה, מקום הגבול בין הגליל העליון היהודי לבין תחום הצידונים בסוף ימי בית שני (עי' למעלה עמוד 139 ועמוד 141). אחד, רופא מבני המקום הזה (כנראה בתקופת האמוראים) נקבר בבית שערים, על קברו שם חרותה כתובת; שבה הוא מכונה βεκηνω[ν] כלומר איש בקע (עיין להלן).

שלש עשרה שנה ישב רבי שמעון בן יוחאי עם בנו במערת בקע – מספרת מסורת האגדה – וכשבטלה הגזירה, חזר רבי שמעון, ירד לגליל התחתון ועבר בחמת, בטבריא, במגדל ובבקעת בית נטופה ולבסוף נשתקע בגליל העליון, לא הרחק ממקום מחבואו, מאז אנו מוצאים אותו במירון ובתקוע.

ד. תקוע – כמה מן המקורות הנוגעים לעיר זו הובאו כבר למעלה (עמוד 21–23 ועמוד 130), המשנה במנחות ט' (ח') ג‘: “תקוע אלפא לשמן” ודברי רבי יוחנן, שלדעתו מתכוונת המשנה לתקוע הגלילית דוקא ולא לתקוע ביהודה (מזרחית לבית לחם), כמו כן כדאי לחזור כאן על תשובת הגאונים החשובה: “… שהשמנים באים מחלקו של אשר, דכתיב: וטובל בשמן רגלו (דברים ל"ג 24) ומקום היה לו שנקרא תקוע כדאמרין במנחות: תקוע אלפא לשמן, שממנו השמנים יוצאים ומשם עד ירושלים היה מהלך שמונה ימים בין הליכה לחזרה”, גם על נתאי איש תקוע, שהתישב בארץ יטור דובר כבר למעלה (עמוד 22). ברור איפוא, כי בתקופת המשנה והתלמוד היתה תקוע שבגליל העליון עיר ידועה היטב . ולא עוד, אלא שהאגדה מייחסת את האישים התקועיים שבמקרא לתקוע הגלילית. משם היתה האשה התקועית החכמה כמו כן מפרש רד"ק בעמוס א’ 1 “ותקוע היא עיר גדולה בנחלת אשר,, כיוצא בו שם ז' 10: “כי עמוס היה… מאנשי מלכותו (של ירבעם), כי תקוע היה מבני אשר”. אין לדעת אם שאב רד”ק את הידיעה הזאת מאיזה מדרש עתיק או שהסיקה מן הסוגיה הנ“ל במנחות. על כל פנים היתה נפוצה הדעה, כי עמוס היה גלילי. גם פסבדו-אֶפּיפניוס מיחסו לזבולון . אין אלו, אלא מדרשי אגדה ולפי פשוטם של דברים מסתבר יותר, שעמוס והאשה התקועית היו מתקוע שביהודה, אך ברור, כי בתקופת התלמוד והמדרש היתה תקוע הגלילית ידועה יותר מתקוע ביהודה. ברייתא (בבא בתרא קמ"ה:) הממיינת תלמידי חכמים לפי סגולותיהם ממשילה את בעל הפלפול ל”עתיר סלעין, עתיר תקוע" וכבר פרש רשב“ם אל נכון, עתיר תקוע – עשיר תקוע”, כלומר המפלפל מרבה תורה מכחו כעשיר תקועי זה, המרבה עושר מכרם זיתיו (ואפילו אם אינו נוטע אילנות חדשים, כי הזיתים יבולם מתרבה משנה לשנה). עשרה של אשר “המושכת שמן כמעיין” הוא מוטיב ידוע באגדה (עיין במנחות פ"ה: ולמעלה עמוד 143). מה טיבה של תקוע והיכן היתה? רבי יהודה הנשיא מספר בתוס' עירובין ח' (ה') ו' (147): ובשבת קמ“ז: כשהייתי למד תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מוליכין שמן ואלונטית מן החצר לגג ומגג לחצר ומן החצר לגג ומן הגג לקרפיף ומן הקרפיף לקרפיף אחר עד שמגיעין אנו למעיין וכו'. חצרות הבתים העליונים היו אפוא גובלות שם בגגות הבתים התחתונים, כי העיר היתה בנויה במורד. הבתים העליונים היו נשענים על התחתונים ולפרקים לא יכול העליון לבנות עד שלא בנה תחתון. מתוך כך היו דין ודברים בין השכנים שהֵדם נשמע במשא ומתן בתלמוד הירושלמי . (עי' למעלה עמוד 130) הדן בענייני בנייה של אנשי תקוע ("אילין תקועייא)”. כמו כן לימדנו כאן רבי יהודה, כי רבי שמעון בן יוחאי ישב והורה בתקוע. מאידך אנו יודעים, שרבי שמעון היה תושב מירון . מסתבר, איפוא, שאין תקוע, אלא מעין פרור של מירון. ראיה לכך (כמו שכתב כבר Bacher אל נכון ב- II Tan 76 הערה 2) ההלכה הקדומה שהובאה כבר למעלה (עמוד 22): “אוכלין בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע. רבי אליעזר בן יעקב אומר אף של גוש חלב”. ואילו בברייתא המקבילה: “על הזיתים עד שיכלו ממירון ומגוש חלב”. הרי גם בהלכה זו מזדהה מירון עם תקוע כמו בספורים על אודות רבי שמעון. מתקבלת על הדעת השערתו של Dalman שלפיה שכנה תקוע בדרום מירון, במקום חרבת שמע של ימינו .

2.  לתולדות רבי מאיר; טבעין וערדסקוס שתי עיירות גליליות אלה, הן, כאמור (למעלה עמוד 81) מקומות פעולתו של רבי מאיר, כמו שמלמדים אותנו המקורות הבאים, אשר על פיהם אנו יכולים לקבוע גם את מקומן: בתוס' תרומות ג' ד' [28] מספר רבי שמעון בן אלעזר על זקן אחד בערדסקוס שהיה תורם תרומתו על הצד יותר טוב והיה רבי מאיר משבחו. רבי שמעון שמע אותו מעשה, בודאי מאביו רבי אלעזר, המעיד בתוס' נזיר ה' א' (290): כשהלכתי לערדסקוס מצאתי את רבי מאיר ויהודה בין פתירה (בתירה) שהם יושבים ודנים בהלכה וכו‘. הרי רבי מאיר לומד ומלמד בערדסקוס ובמחיצתו עוד כמה חכמים. ושוב מספר רבי שמעון בן אלעזר בתוס’ ערובין ט' (י') ד' (148). פעם אחת היינו יושבין לפני רבי מאיר בבית המדרש בערדסקוס ואמר אחד עֵרבתי בבצלים לטבעון והושיבו רבי מאיר בארבע אמות שלו. מהלכה זו אנו למידים, כי ערדסקוס וטבעין סמוכות זו לזו (עֵרוב) והרי זה מתאים שוב לדברי רבי שמעון בן אלעזר בתוס' מגילה ט' ה' (223): מעשה ברבי מאיר, שקרא (את המגילה) בבית הכנסת של טבעין וכו' אשר לטבעין עצמה, הרי כאמור כבר למעלה (עמוד 180), היא היתה מקום תורה עוד לפני החורבן משם יצאו אבא יוסי חליקופרי (יותר נכון חליפקורי ), רבי צדוק ובנו רבי אלעזר ורבי חנניה בן גמליאל איש טבעים (ע"ש). על אנשי טבעון שנינו עוד בברייתא בירוש' ברכות ב' ד' (ד' ע"ד): אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהן עושין ההין חיתין ועיינין אאין. אם היה לשונו ערוך מותר. כיוצא בו בבבלי מגילה כ“ד: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי (בית) חיפה ולא אנשי בית שאן ולא (אנשי) טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין . ועתה נזהה את שני המקומות לפי המקורות הנזכרים. בנוגע לטבעון, הרי על פי ההלכה שהובאה לאחרונה, יש לכאורה, שתי אפשרויות: בסביבות בית שאן או בסביבות חיפה. כדי להכריע אנו צריכים לדברי תוס' יבמות ו' ח' (248) מעשה בחיפא באחד, שהיה הולך למדינות הים והיתה לו שומרת יבם וכו' הפוסק בשאלה זו שם הוא רבי אלעזר ברבי צדוק. כאמור, ישב רבי אלעזר ברבי צדוק בטבעון. נמצאנו למידים כי את טבעון יש לבקש בסביבות חיפה .
הנחה זו מתאשרת שוב מפי רבי אלעזר ברבי צדוק המספר בברכות י”ט: “מדלגין היינו על גבי ארונות לקראת מלכי ישראל לראותם ולכבדם” במקום אחר כבר הוכחתי, שכוונת החכם לאגריפס II שהיתה לו אחוזה בסביבות שוחין בדרום מערב בקעת בית נטופה . המלך יצא לשוחין לסייר את נכסיו ובעברו בדרום מערב הגליל התחתון – חבל מגוריו של רבי אלעזר ברבי צדוק – נזדמן לו לחכם להקביל פניו. טבעון שכנה, אפוא, לא הרחק מבקעת בית נטופה, קרוב לשוחין ולחיפה. אפשר לקבוע בודאות, כי טבעון היא טַבּעוּן של ימינו, דרומית מערבית לבית לחם הגלילית (על יד קבוצת אלונים). השם העברי של המקום היה, כנראה, טִבְעִים, בארמית טבעין-טבעון. מן הצורה האחרונה נתגלגל הנוסח הערבי של השם. מסתבר שהמקום נקרא על שם טיב אדמתו הטובענית . כיון שטבעים-טבעון ידועה, שוב לא יקשה ביותר לזהות את ערדסקוס שכנתה. היא שכנה, אל נכון במקום חַרתִּיֶּה ואולי במקום קֻסקוּס הסמוכה.

3.  מגדל; Tarichaea – מגדל נונייה – מגדל צבעייא. למעלה (עמוד 49) כבר נזכרה בעיית Tarichaea. היתה זו לפי דברי יוסף בן מתתיה עיר גדולה על שפת ים כנרת, במרחק 30 ריס מטבריא . הנתונים האלה מאפשרים את קביעת המקום בנקל, אלמלא הודעתו המַטעה של Plinius שלפיה נמצאת Tarichaea בדרום ים כנרת. כבר הוכיח גרץ שדבר זה בלתי אפשרי, שכן מספר יוסף בן מתתיה (חיי יוסף ע"ב), כי הובא מיוּליַס (בית ציידא בצפון ים כנרת) לכפר נחום ומשם ל-Tarichaea ואילו את טבריא לא הזכיר, משמע ש-Tarichaea היא מטבריה צפונה. יש להוסיף לדבריו את תאור מסעם של אספסיינוס וטיטוס שעלו על Tarichaea מן הדרום והגיעו אליה דרך צנברי וטבריא. אין, איפוא, כל ספק, ש-Tarichaea שכנה בין טבריא לכפר נחום. ברי, כי הודעתו של Plinius משובשת ולמעלה כבר הובעה ההשערה, שהוא נתכוון ל-Arichaea-אריח-בית ירח והמעתיקים החליפוה ב-Tarichaea. Tarichaea שכנה, אפוא, במרחק 30 ריס (– 4 מילין) מטבריא. מרחק זה מתאים למגדל, שכנתה הצפונית של טבריה. מגדל מכונה גם מגדל נוּנַייה, כלומר מגדל הדייגים, שם מקביל ל-Tarichaea, המזכיר את מלאכת מליחת הדגים. בפסחים מ“ו מצינו אמנם: “כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא, מיל” (שעור זמן חימוץ לפי רבי שמעון בן לקיש), אך כבר עמדו על כך שוורץ וגרץ ותקנו ד' מיל. וכך שנינו בפרוש בירושלמי פסחים ג' ב' (ל' ע"א) באותו ענין: “עד כדי הילוך ארבעת מיל”. גם המשך הסוגיא הבבלית מוכיח, שזוהי הגירסא הנכונה, שכן נאמר שם להלן: אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: לגבל ולתפילה ולנטילת ידים ארבעה מילין. לפי עדות אחרת של התלמוד הירושלמי , פגע תחום שבת של מגדלא בתחום טבריא, המרחק בין קצות שתי הערים היה כ-4000 אמה. דברי מקורותינו על מגדל מתאימים, אפוא, לדברי יוסף על Tarichaea. יוסף מעיד על חורבנה הגמור של Tarichaea והאגדה מספרת על חורבן מגדלה (עיין למעלה עמוד 53). מסתבר ששמו הראשון והעיקרי של המקום היה מגדל או מגדלא. כנראה על שם מגדל שהתנשא שם בתחילת ימי העיר. באֱונגֵּליון נקרא המקום תמיד רק מגדל או מגדלא . אולם כיון שזהו שם נפוץ מאוד בארץ – אפילו בגליל עצמו היו עוד ערים בשם מגדל, – הוצרכו לכנוי של היכר והתחילו קוראים לה – על שם הדייגים המרובים היושבים בה – מגדל נונייה וביונית Ταριχεαι בכל זאת היה רווח גם השם מגדלא וכנראה הרבו להשתמש בו יותר מאשר בשם המלא, החדש. כך קורא רבי שמעון בן יוחאי לעיר בירוש' מעשרות ג' א' (נ' ע"ג): “היו לו שתי חצירות, אחת במגדלא ואחת בטיבריא וכו'”. נראים הדברים, כי בתקופה יותר מאוחרת נשתרש קצת יותר השם מגדל נונייה. כך קורא לעיר רבי שמעון בן לקיש בגמרא הנ”ל (פסחים מ"ו). וכך היא נקראת גם בברייתא של משמרות כהונה ובפיוטים, שנתחברו על פיה. במקורותינו אנו מוצאים עוד כנוי לעיר הזאת והוא מגדל צַבָּעַייא. אף על פי שבשם זה כינו בעיקר את מגדל גדר שבעבר הירדן , אין ספק שבפרק זמן מה היתה גם מגדל נונייה נקראת כך כמו שהוכיח פרֶס אל נכון . ממגדלא היה הסופר נקיי, שהאגדה משלבת את דמותו במעשי נסים, שאֵרעו בתקופות שונות. למעלה (178) כבר הובאה האגדה על “קפיצות הדרך” שלו, היא מסופרת בשני מקורות: בירוש' מעשר שני ה' ס' (נ“ו ע”א) נאמר: נקיי הוא שמש במגדל דצבעייא… ואית דאמרין ספר הוה וכו' ואילו באיכה רבה ג' ט' הוא נקרא נקיי ספרא דמגדלא. אותה הקבלה אנו מוצאים בספור הפלאים השני על אודות נקיי: רבי שמעון בן יוחאי יצא ממערת מחבואו, ירד לחמתן, משם עלה לטיבריה, טיהר אותה בדרך נס ובעברו על יד מגדל שמע, שנקיי מתנגד לטהרת טבריא. הקפיד רבי שמעון ונקיי מת. בירוש' שביעית ובכמה מקורות מקבילים נקרא מקום הסופר מגדלא או מוגדלא ואילו בבראשית רבה ע"ט ו' (944) מגדל צבעייה. כיוצא בו באגדת החרבן עי' למעלה עמוד 53–54) נקראת העיר באיכה רבה ב' ב' מגדלה ואילו בירוש' תענית ד' א' (ס“ט ע”א) מגדל צבעייא. עיקרה של אגדה זו, כי מגדל צבעייא חרבה מפני הכשפים יש לו הקבלה בסיפורי יוסף בן מתתיה על Tarichaea (עיין למעלה עמוד 54). בדומה לכך במעשה רבי שמעון בן לקיש והנשיא (למעלה עמוד 120) גורס הירוש' מוגדלא – מגדלא ואילו מדרש שמואל מגדל צבועיה ההקבלות האמורות מלמדות, כי מגדלא היא מגדל צבעייה . כל הספורים הנזכרים הנם מסוג אגדת האמוראים הארץ-ישראליים. מסתבר, אפוא, כי בתקופת האמוראים התחיל הכנוי מגדל נונייה להשתכח – בודאי עקב ירידת מקצוע הדַיג והמליחה – ואת מקומו תפס הכנוי מגדל צַבָּעַיָיה על שם מלאכת האריגה והצביעה, שתפסה מקום חשוב בחיי הכלכלה של מגדל באותו פרק (עיין למעלה עמוד 55 ושם הערה 17).

4.  שיחין על העיר הגלילית הזאת דובר למעלה כמה פעמים (כגון עמוד 17 32, 54, 69) ומקורותינו מאפשרים לקבוע את מקומה; מעשה שנפלה דליקה (בשבת) בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין ובאו אנשי קצטרא שבצפורי (חיילים נכרים) לכבותה ולא הניחן וירד ענן מן השמים וכיבה. אמרו חכמים: לא היה צריך. אף על פי כן שלח להן למוצאי שבת סלע לכל אחד ולהיפרכוס שלהם שלח חמשים דינר נראים הדברים, שהחיילים חזרו בעוד יום לקצטרא שלהם. נמצאנו למדים, כי שיחין קרובה לצפורי. אותו דבר אפשר להסיק גם מן ההלכה בתוס' מעילה ב' ט' (560): “אמר לו הָבֵא לי מיוסף והֵביא משמעון, משיחין והביא לו מצפורי, השליח מעל”. כמו כן כדאי להדגיש, שדוקא רבי יוסי, שהיה בן צפורי מספר בהלכותיו כמה וכמה פרטים ומעשים, שהיו בשיחין, בודאי משום שהכיר היטב את העיר הזאת הסמוכה לצפורי עירו, בתוס' נדה ח' ו' (649–650) אמר רבי יוסי: מעשה במערה בשיחין, שהיו מוחזקין בה טומאה. בדקוה והיתה חלקה כצפורן, פעם אחת נכנסו פועלין לתוכה מפני גשמים וכשהיו מהרסין בקרדומות שבידיהן, מצאו שם מכתשת מלאה עצמות. בתוס' בבא מציעא ו' ג' (383) אמר רבי יוסי העושין בעפר שחור, כגון… כפר שיחין וחברותיה, מותר לקוץ. ושוב באותו ענין בשבת ק,כ: רבי יוסי אומר אף כלי כפר שיחין, אין דרכן להשתבר. אגב שבח פוריותה של ארץ ישראל מביאה הגמרא בכתובות קי"א: את דברי רבי יוסי: מעשה בשיחין באחד שהניח לו אביו שלושה בדי חרדל ונפשח אחד מהן ונמצאו בו תשעה קבין חרדל ועציו סיככו בו סוכת יוצרין. ממעשה עניי כפר שיחין (למעלה עמוד 32) אנו למידים, כי שיחין היתה סמוכה לרוּמא אשר בדרום מערב בקעת בית נטופה. חושבים אפוא כי חרבת אַלּוֹן, צפונית לצפורי, מערבית לרומא היא מקום שיחין העתיקה.
באותו חבל יש לבקש גם את Ασωχις של יוסף בן מתתיה ואין ספק שבצדק קבע גרֶץ כי שיחין היא Asochis. ההבדלים הקלים בין השם העברי ליוני (Α בתחילה התיבה, ω באמצעיתה) מלמדים, כי “שיחין” התלמודית אינה הנוסח המקורי של השם. צורה עתיקה יותר נשתמרה בפיוטי המשמרות, המכנים את המקום שוחים. הנוסח היוני מוכיח שיש לנקד את השם, הזה בחולם ולא בשורוק. מה פרוש שוֹחִים?
בן סירא (נ' ד) קורא לבריכת מים אשיח. אותה תיבה אנו מוצאים בכתובת מישע בצורת אשוח. יש לחשוב, אפוא, שהשם המקורי היה אשוחים – אשוחין. אחר כך התחילו משמיטים את האות האחרונה. (כדוגמת צפורים-צפורין-צפורי) ומבטאים לפרקים אשוחי. בשלב זה הועתק השם ליונית בצורה Asochis ( ה-s אינה אלא סיום יוני גרידא). וריאנטים עבריים-ארמיים יותר מאוחרים הם שוחים – שוחין ולבסוף שיחין. כיון שהמלה “שׁוּחָה” קרובה בהוראתה לאשוח, התחילו אומרים שוחין ולבסוף שיחין, שכן במשנה נקראת שוחה–שיחה (“בורות שיחין ומערות”), אם נכונה השערה זו ומקור השם היא באמת אשוחים, הרינו למידים דרך אגב, כי שיחין היתה עיר קדומה מאוד ואך מקרה הוא שאינה נזכרת במקרא.

5.  בית שערים

א. יוסף בן מתתיהו מספר (חיי יוסף כ"ד), כי בבואו לסימוניה, יצא Aebutius הרומאי להלחם בו. Aebutius בא מגבע, הרחוקה מסימוניה 60 ריס (כ-11 ק"מ), הוא ניגף לפני יוסף וחזר למקומו. יוסף רדף אחריו (מסימוניה בכוון גבע), “עד העיר Βησαρα השוכנת על גבול [תחום] עכו במרחק עשרים סטדיות (3,7 ק"מ) מגבע”. Besara היא ב-ש(ע)רא, כלומר בית שערים. השם מקוצר, אמנם וחסר כמה אותיות, אבל דוגמתו מצינו גם בארמית, שכן המקום מכונה במקורותינו גם בשם בית שריין ובית שריי . מדברי יוסף הנזכרים אנו למדים ש-Besara – בית שערים היתה בדרום מערב הגליל, קרוב לכרמל, שכן גבע היתה בכרמל או בסמוך לו . מסייעת לכך גם ההלכה : "אמר רבי פעם אחת היינו באין אני ורבי אלעזר ברבי צדוק אצל רבי יוחנן בן נורי בבית שערים והיינו אוכלין תאנים וענבים חוץ ". רבי ורבי אלעזר ברבי צדוק באו מאושא או משפרעם או מטבעון להקביל פני רבי יוחנן בן נורי בחג. הוה אומר: בית שערים לא היתה רחוקה מן הערים ההן, השוכנות בדרום מערב הגליל התחתון. לפני שנים רבות הבעתי בהרצאותי באוניברסיטה – את ההשערה, כי שֵׁיךְ אַבּרֵיךּ הוא אולי מקום בית שערים. חוקרים אחרים הציעו זהויים אחרים באותו חבל , לפיכך היה הדבר בחזקת ספק, עד שהוכיח וחפירות החברה לחקירת ארץ ישראל, כי אמנם עמדה בית שערים העתיקה במקום שיך אבריך.

ב. כתובות בית שערים. בשנות תרצ“ו – ת”ש חפרה החברה לחקירת ארץ ישראל בהנהלת הד“ר מייזלר בשֵׁיךְ אַבְּרֵיךּ היא בית שערים. החפירות גילו חלק משרידי העיר וכמה מערות קברים מסונפות, החצובות במורדות הגבעה. בתוך מערכות הקברים נתגלו יותר מ-200 כתובות , המהוות אוצר בלום לידיעת קדמוניותינו. הכתובות מקצתן חרותות בסלע ומקצתן משוחות בצבע; רובן נכתבו יונית ומעוטן בעברית-ארמית ובתדמורית; אחדות נכתבו בשתי לשונות בעברית ויונית או בתדמורית ויונית. כדאי לציין שהכתובות אינן מצטיינות בנוי ובהידור. תכנן על פי רוב קצר ופשוט ומלאכת הכתב פרימיטיבית ומרושלת. כנראה, מפני שלא היתה דעת חכמים נוחה מ”כתב שעל גבי הקבר" ומטיפוח קברים בכלל. וכבר אמר רבן שמעון בן גמליאל: "אין עושין נפשות (מצבות קבורה) לצדיקים, דבריהם הם הם זכרונם ". רוב הכתובות הן, כאמור, קצרות. מהן אינן מכילות, אלא את שם המת בלבד. אחדות מסמנות את מקום הקבר ביתר דיוק, כדי שקרובי הנפטר יוכלו למצוא אותו בין הקברים הרבים שבמערכה, כגון הכתובת היונית מס' 110: מַגְנָה שוכבת בגלוסקמה. או הכתובת היונית מס' 124: שרה בת קירינוס שוכבת באמצע; וכן הכתובת היונית מס' 137: בפנים נקבר אַגרוֹנִטֶס. הברכה המצויה ביותר בכתובות היא “שלום”. יש כתובות, שאין בהן, אלא מלה אחת זו בלבד (58, 88, 98). היא מצויה אפילו בכתובות היוניות, עתים בכתב עברי (כגון 35) ועתים באותיות יוניות. יפה הכתובת העברית הקצרה מס. 98: שלום ליודן. יש גם סוגים אחרים של ברכות, כגון כתובת יונית מס' 2: יהא חלקך טוב חנה, ודומה לה מס' 6: יהא חלקך טוב יעקב. דוגמה לברכה בנוסח היליניסטי מצוי, היא כתובת יונית מס' 75: אֱמַץ שמעון, אין איש בן אלמות. כמה כתבות מסתיימות במלה חבל, המביעה את צערם של קרובי הנפטר, כגון כתובת יונית מס' 70: לוי, חבל. ענין נוסף יש בכתובת העברית מס' 67: המקום הזה של כוהנים חבל. דומה לזו מס' 61–62: כוהנים, וסמוך לה ביונית ΙΕΡΕΩΝ בכתובת יונית מס' 92 מכונה אשה בכנוי “כהנת”. תלמידי חכמים מכונים בכתובות “רבי” וגם “ביריבי” (=בַּר רִבִּי) כגון הכתובת העברית היפה (על גבי לוח שיש) מס' 23: הקבר הזה של רבי יצחק בר מקים, שלום. גם בנוסח היוני של אותה כתובת (מס' 24) אין התואר רבי נעדר (אמנם במקוצר). בכתובת מס' 38–39 נוסף התואר רבי, דוקא להעתקה היונית של השם ΡΙΒΒΙ ΠΑΡΗΓΟΡΙΣ ואילו בעברית רשום רק פאריגרי בלי תואר. נוסח הכתובת העברית מס' 40 יצחק בן יוסף ביריבי. מענינת היא הכתובת היונית מס' 183: יעקב החסיד בן שמואל החסיד. כתובת יונית מס' 33 מכנה אשה בשם שרה החסידה (ΟϹΙΑ). חשיבות יתירה נודעת לשש כתובות יוניות, המזכירות את מקומות מוצאם של הנקברים:

חמש כתובות אלה מספיקות לאשר את העובדה, כי מערכות המערות בבית שערים שימשו בית קברות מרכזי ליהודים מקצה הארץ ועד קָצֶה (עסיא-עציון גבר; כתובות אחרות מלמדות, כי רבים מן הנפטרים היו מן הארצות השכנות. הכתובת הששית והיא התגלית האֶפִּיגרָפִית החשובה והמעניינית ביותר, נמצאה בחצר מערכת הקברים מס' 11, מקום שם נאספו רסיסיו של לוח שיש שבור, שהיה קבוע, כנראה, בדופן “הנפש” (מאוזוליאום) המפואר, ששרידיו נמצאו מעל למערכה 11. החוקרים הצליחו לצרף את הרסיסים והפרופ' שובה פענח את הכתובת, הִשלימָה ופרשָה¹²⁵¹ וזה נוסחה לפי קריאתו:

בעברית: שוכב אני, יוסטוס בן לֶיונטיוס [בן] סָפוֹ, מת, אשר אחרי קָטפי… מכל חכמה, עזבתי – אויה – ב[ב]ית שער[ים] שלי את האור, את הורי האומללים, המתאבלים בלי הרף ואת אחָי. ואחרי רדתי שאולה, אני יוסטוס… שוכב עם רבים מאוהבי, כי כך רצתה המוֹיְרָה (“הגורל”) הקשה. אֱמַץ יוסטוס אין איש בן אלמות".

כתובת זו משמשת אישור אֶפִּיגרָפי מפורש לזהוי בית שערים – שֵׁיךְ אַבְּרֵיךְּ. זוהי לעת עתה הכתובת היחידה, שבה נזכר השם בית שערים ([BESAROIS) בפרוש. הכתובת נתחברה, לדעת הפרופ' שובה, על ידי משורר בעל השכלה הֶלֵינית ניכרת, שהיה בקי בהומרוס ומושפע הימנו בהרבה, ולא עוד, אלא שלא נמנע להשתמש אפילו במוטיבים מיתולוגיים טהורים (“מוירה”). מפענח הכתובת מצא בה, בכל זאת, גם עקבות השפעתם של מושגים יהודיים וערכי תרבות מסורתיים. הכתובת היא אפיינית לצביון החיים בבית שערים. ממנה ומשאר הכתובות אנו לומדים להכיר את טיב העיר ותושביה. בבית שערים שלטה המזיגה. אמנם לא נפקד מקומם של חכמי התורה בעיר, אבל לא הם בלבד עיצבו את דמות החיים. השפה היונית המדוברת היתה נחלת הכול, על ידי כך נפתח פתח-מה להשפעה יונית בכלל. חוג מסוים, בודאי מצומצם, היה מצוי גם אצל תרבות הילינית. לחוג זה השתייך מחבר הכתובת הנ"ל ובודאי גם יוסטוס וביתו. אולם מסתבר שבדרך כלל נתנה ההשפעה היונית אותותיה בעיקר במסגרת החיצונית של החיים ואילו בעניני רוח ומכל שכן בדברים שבאמונות ודעות שלטה מורשת האבות הישראלית.

 

בירורים וביאורים לפרק שביעי    🔗

1. תקצה – תרען – צפורי

מצינו בשיר השירים רבה לפסוק: יפה את רעיתי כתרצה (ו' 4) “אלו נשי תירען דאמר רבי נשי תירען כשרות היו, עמדו ומיחו על עצמן ולא נתנו מנזמיהם למעשה העגל, אמרו: מה ליסטטירין הקשה שיברו הקב”ה, ליסטטירין הרך, על אחת כמה וכמה".

פרוש ליסטטירין אינו ברור, במקום“שיברו” גורס ד“פ וד”ו שיבחו. נראים הדברים, שרבי רומז למעשה פסול בימיו. שנשי עירו (צפורי) לא נתנו ידן לו, אולי יש מקום ללמוד מכאן, שכבר בימי רבי כינו את צפּורי בשם תרצה, כמו בימי הבינים השאלה היא מה ענין תירען לכאן?

על השאלה הזאת ענה ד“ר מיכאל איש שלום בהרצאתו¹²⁵² ופירש, כי רבי מתכוון לא לנשי עירו, כי אם לנשי העיר תרען הקרובה לצפורי. רבי סבר כי תרצה המקראית היא תרען של ימיו¹²⁵³. זהוי זה היה מקובל על הבריות וכיון שהיה ידוע, כי תרצה הקדומה היתה סמוכה לצפורי, התחילו בתקופה יותר מאוחרת לזהות את תרצה עם צפורי. ברוח סברא זו סוכמו הדברים למעלה עמוד 88 הערה 7 ושמו של הד”ר איש שלום הושמט שם בטעות.

2. בני צפורי וטבריא ברומי

חשיבות יתירה נודעה לשתי בירות הגליל גם מן השלטונות. כאמור, היו בהן גם נכרים והשפעת העולם היוני-הרומי היתה ניכרת בהן. לא יפלא, אפוא, שאנו מוצאים כמה מתושבי צפורי וטבריא בבירת האימפריה, ברומי. מהם נסעו שמה בשליחות מסוימת ומהם השתקעו שם והצטרפו לקהילת “העברים” (עיין להלן) ברומי.

א. מן הסוג הראשון היה רבי אלעזר ברבי יוסי איש צפורי¹²⁵⁴.

עליו מסופר¹²⁵⁵ שהוא נשלח פעם לרומי לבטל גזירות רעות שגזרה המלכות על ישראל. בהיותו ברומי ראה שם כמה מכלי בית המקדש. אגב משא ומתן בדבר הזאת הדם על הפרוכת הוא אומר¹²⁵⁶: “אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים”. כמו כן שנינו¹²⁵⁷: ציץ דומה כמין טס של זהב ורחב ב' אצבעות ומוקף מאוזן לאוזן וכתוב עליו ב' שיטין יו“ד ה”א מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה ואמר רבי אלעזר ברבי יוסי אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת¹²⁵⁸.

ב. בר יוחניס, זכרו של בן צפורי אחר תושב העיר רומי¹²⁵⁹ נשתמר על גבי לוח שיש עתיק. אותו לוח נמצא בקטקומבות של Monteverde ¹²⁶⁰ וחקוק בו:

ΙΩΝΙΟΣ – יוניוס

ΟΚΕ ΑΚΟΝΕ – המכונה אקונא (?)

ϹΕΦΟΡΗΝΟϹ – איש צפורי¹²⁶¹

האיש הנזכר בכתובת היה מצפורי. הוא נשתקע, כנראה, ברומי ונפטר שם. בנוגע לשמו¹²⁶² וכנויו נחלקו הדעות. הכנוי אקונא (אולי אקונה או אכונה)¹²⁶³ הוא סתום ואשר לשמו נראה לי, כי אין ΙΩΝΙΟΣ אלא בנו של יוחני והדברים יוכחו להלן. האות ח' אינה ביונית, לפיכך נשמטה בכתובת. יוחני הוא קצור השם יוחנן, שהיה שגור מאוד בארץ ישראל. זהו כל מה שאנו למידים מתוך הכתובת. מה טיבו של בן יוחני איש ציפורי זה ומתי חי ברומי אין הכתובת מגלה. אך מה מענין הדבר! אגדה אחת, שלא זכתה עד עתה לתשומת לב יתירה מעלה את דמותו של יוניוס שלנו ומשיבה במדת מה על שאלותינו. אותה אגדה מספרת: “בר יוחניס ביקש לעשות סעודה לגדולי רומי. היה שם רבי אלעזר ברבי יוסי. אמר (בר יוחניס): נמלך בבן עירנו”¹²⁶⁴.

מלים ספורות אלה מספיקות לזהות את שני האנשים. בר יוחניס היה תושב רומי, היה בן עירו של רבי אלעזר ברבי יוסי כלומר בן צפורי, שמו ניתן להזדהות עם ΙΩΝΙΟΣ אין ספק, אפוא, כי איש צפורי הקבור ב-Monteverde הוא בר יוחניס. להלן מספרת האגדה, כי רבי אלעזר ברבי יוסי יְעָצוֹ, שאם מזמין הוא עשרים קרואים יכין כדי צרכי עשרים וחמשה. בר יוחניס לא מילא אחרי דברי החכם בדיקנות. הוא הזמין עשרים והכין בשביל עשרים וארבעה ואמנם לא הספיקה אחת המנות החשובות – יש אומרי קנרס¹²⁶⁵ ויש אומרים נזיד תמרים – לכל הקרואים. חלקו של אחד מהם נתקפח, הלה נעלב, ביקש בר יוחניס לפייסו בזהב. נטל הלה את הזהב והטיחו בפניו של מארחו-מעליבו ואמר לו: כלום זהבך אני צריך?!

אותה אגדה רוצה ללמדנו בעיקר, כי לא רק “חדרי תורה” גילה הקב“ה לחכמים, כי אם גם חדרי סעודה” וכי טוב לשמוע בקולם גם בעניני הויות העולם. אולם דרך אגב אנו למידים, כי יוניוס – בר יוחניס שלנו היה בן דורו של רבי אלעזר ברבי יוסי וכי הוא עלה לגדולה ברומי עד ש“גדולי רומי” (יהודים ואולי גם נכרים) נענו להזמנתו. הוא היה בודאי איש עשיר ומכובד.

ג. טברינים ברומי. גם משפחות טבריניות השתקעו ברומי. זכרה על אחת מהן נשתמר בכתובת קבורה יונית וזו לשונה:

אלופיס מטבריה ובניו יוסטוס ואלופיס

העברים, עם אביהם הם טמונים פה.¹²⁶⁶

שמות הטברינים הרומיים האלה יוניים הם כולם, אף על פי כן הם מכונים “העברים”. אותו כנוי אני מוצאים גם בכתובת יונית אחרת:

פה נטמן מקדוניוס העברי מקיסרי של פלסטינה, בן אלכסנדר זכר צדיק לברכה, בשלום מנוחתך¹²⁶⁷. “העברי” היא, אפוא כנויים של בני ארץ ישראל, דוברי עברית-ארמית שהיו מבינים את התפלות העבריות ואת דברי התורה והנביאים במקורם, שלא כרוב יהודי רומי¹²⁶⁸. עוד יהודים אחדים בבתי הקברות הרומיים מכונים בשם עברים¹²⁶⁹. אף על פי שמקום מוצאם אינו חקוק בכתובות, אין ספק שגם הם היו מארץ ישראל. בכתובת אחרת נזכר האֶכּסאַרכוֹנט של “העברים”¹²⁷⁰ ובאחרת “האַרכוֹנט של העברים”¹²⁷¹. הרי זה מלמדנו, כי ברומי היתה עדה מיוחדת של “העברים” ולהם בית כנסת משלהם ובו ממונים. כל ה“עברים” הנזכרים בכתובות, ביניהם גם הטברינים שלנו ובודאי גם בר יוחניס הנז' היו בני קהלת הארץ ישראליים, ה“עבריים” ברומי.

 

נספח: האם סיפק הגליל צרכי המזבח?    🔗

(לבירור דברי המשנה חגיגה ג' ד')

"חומר בתרומה, שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ובשעת הגתות והבדים על התרומה וכו' (חגיגה ג' ד') בשני התלמודים העירו על הדגשת “יהודה” במשנה זו וכאילו בגליל אין עושי היין והשמן נאמנים על טהרתם (הרי הדבר הזה סותר את המשניות והברייתות שהובאו למעלה, עמוד 23 לפיהן הביאו גם מהגליל דגן ותירוש ויצהר לצרכי המקדש)!

הירושלמי מקשה עוד: [אף אם נאמר, שתקוע שבמשנתנו (ע' למעלה עמוד 22–32 ושם הערה 6,7) היא תקוע שביהודה – ]¹²⁷² הרי המשנה מזכירה בפירוש את "רגב בעבר הירדן¹²⁷³, אשר ממנה היו מביאים שמן מסוג שני למזבח. ומה בין עבר הירדן והגליל?!

בשני התלמודים מוצאים אנו תשובות והערות שונות על השאלה העיקרית למה המשנה מזכירה רק את יהודה ולא את הגליל? –

א) מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהן (בבלי) – מפני שפסיקייא של כותים מפסקת (ירוש') – אמנם, אם הגירסא “כותים” נכונה, הרי גם התירוץ הזה מתנגד להלכה מפורשת, שלפיה “ארץ הכותים טהורה” ואין מקום לחשש, שהשמן והיין, שיובאו מהגליל יִטָמאו בעברם דרך ארץ הכותים וכבר העיר זאת אחד מבעלי התוספות¹²⁷⁴.

ב) לכן נראה, שלא על ארץ הכותים דֻבר בתירוץ ההוא, אלא על “ארץ העמים”¹²⁷⁵, כלומר על חלק של הרצועה המשתרעת בין הגליל ובין יהודה בחוף הים (ואף-על-פי שגם שם היו ישובים יהודיים בנרבתה) ועל ההעברה ההיא הקפיד התנא של משנתנו, ואף הוא סובר שאי אפשר היה להעבירם אפילו בתוך ארגז וכדומה – ששנינו “הנכנס¹²⁷⁶ לארץ העמים בשידה, תיבה ומגדל, רבי מְטַמא”.

מכאן יש ללמוד, שלפי פשוטו של דבר גם משנתנו דעת רבי היא, והיא חולקת על הלכות אחרות.

ג) אח“כ מביא שם התלמוד דבריו של עולא ¹²⁷⁷(שחי בארץ ישראל, אבל בא לעתים קרובות לבבל ומסר שם מסורות ועובדות): "חברייא מדכן בגליל”, כלומר מטהרין יינן ושמנן למזבח ואי רצועה מפסקת ומשום כך אי איפשר להעבירן לירושלים למה מטהרין? התשובה הניתנת על השאלה הזאת (“מניחין ולכשיבוא אליה ויטהרנה” – את הרצועה) דחוקה מאד.

ד) להלן מביא התלמוד ברייתא המחמירה יותר מן המשנה, (שלפיה נאמנין על התרומה בשעת הגתות והבדים) ומחייבת את העושה יין ושמן לתת חלק דוקא לכהן, שהוא יעשה אותה בטהרה. כדי לתרץ את ההבדל בין המשנה והברייתא מפרש רב יוסף “בגלילא שנו” – כלומר: נתינה זו לכהן, לא נאמרה, אלא בנוגע לגליל ( אשר שם סתם עושי שמן ויין אינם נאמנים).

אביי סותר דעה זו – המבדילה בין יהודה וגליל – בהביאו את המסורת (בודאי מדברי חכמי המשנה): "עבר הירדן והגליל הרי הן כיהודה וכו' הרי ברור, שאין הבדל בענין זה בין שלוש הארצות; מכאן שלא רק מיהודה, אלא גם מהגליל ומעבר הירדן היה אפשר להביא תרומות ויין ושמן בטהרה למזבח.

תחת לחץ הקושיה הזאת מוכרח התלמוד לחזור לתשובה הראשונה (ע' למעלה ג), שאמנם מטהרים, אבל אין מביאים. אמנם גם תשובה זו ניתנה רק לפי שיטת בעל המשנה הזאת, שרוצים לתרץ את דבריו ולפשר ביניהם, לבין דעות סותרות.

הירושלמי אינו מביא את כל התירוצים האלה; ואדרבא הוא מקשה מעצם המשנה “רגב בעבר הירדן”, והרי אף מי שמביא משם, מוכרח להעביר את השמן דרך “פסיקייא של כותים”¹²⁷⁸? אמנם מתרץ אחד החכמים “במביא גרגרים וכותשן שם” – כלומר מביא את הגרגרים מעבר הירדן וכותשן שם – ביהודה. – אבל הרי ברור שבאותו האמצעי אפשר להשתמש גם בנוגע לגליל, לכן אין הירושלמי מתעכב על התשובה הזאת, אלא מזכיר שוב מסורת אחרת – אולי ברייתא –: וביהודה נאמנין על היין אבל לא על הקנקינים (כך!) ובגליל אין נאמנין לא על היין ולא על הקנקינים" והרי דעה זו היא של משנתנו.

ברור אפוא, שיש דעות שונות בדבר נאמנותו של הגליל ומשנתנו, אף על פי שהביאו לה קצת הוכחות, – חולקת על הלכות אחרות מפורשות, שלפיהן גם מהגליל הביאו טהרות. יכול להיות שביהודה קבלו טהרות אלה מכל אדם העוסק ביין ושמן, ואילו בגליל רק מחברים המוחזקים שומרי הלכות טהרות. (עי' ג') ואולי זהו באמת ההבדל העיקרי בין המשנה הזאת ובין שאר ההלכות: לפי משנתנו נוהגת הקלה זו, שמקבלין מכל אדם, רק ביהודה, אבל לא בגליל ולפי שאר ההלכות אף בגליל (ע' סי' ה). למעשה ברור, כי עוד כמה שאפשר ספקו את צרכי המזבח מקרוב, כלומר מארץ יהודה,¹²⁷⁹ אבל בשעת הצורך פנו גם לעבר הירדן, גם לגליל, אשר גם שם עשו טהרות¹²⁸⁰ והרי מסורת בידינו שבמגדל צבעייא או בכפר נימרה שבגליל התחתון היו חנויות של מוכרי טהרות. דבר כזה בודאי אינו נקלט מהאויר¹²⁸¹, אלא עובדה היא ¹²⁸².