הפאשיזם גמר את תפקידו הפנימי – “האויבים מלגו” דוּכאוּ, אין מפריע ואין מעקב, שדה הפעוּלות פתוּח לפניו. העתונוּת הפאשיסטית עוד מוסיפה לדרוש את גרושי המנהיגים של האופּוזיציה לאי סיציליה, את החרמת נכסי המהגרים; היא מוסיפה לאיים כי עוד תעבור הכוס גם על המהגרים אשר בפאריס ובלונדון, מוסיפה להאשים את העתונות החדשה – מתוך קנאה, כמוּבן, כל זה התגבּר לרגל ההתנקשוּת בנפש מוּסוליני. אך האשה האוּמללה בת החמישים “הצנומה, השחוּחה, אשר שׂיבה זורקה בה”, הלא היא ויאוליט אלבּינה ג’יבּסון, אשר ישבה פעמים רבות בבתי המרפּא לחולי הרוּח, אשר התנקשה זה לא כבר בנפשה היא, אשר ותכּונה להרוג את האפיפיור – לא יכלה, כנראה, לשמש חומר לספּקוּלציה – כמו שמן הנמנע היה לעשות סחורה גם מענין הסוציאליסט זניבוני החבוּש, הוא וי"ד חבריו, בבית הכּלא למן ראשית נובמבּר מפּני נסיונם, כביכול להתנקש בנפש מוּסוליני, מבלי שתהיה הוכחה או חשש הוכחה כי הנאסרים אשמים. לאחר ההתנקשו קיבל מוסוליני “אוֹרדן גמוּל הפּצע של המהפכה הפאשיסטית”. נשדדוּ בתיהם של בעלי האוֹפּוֹזיציה ונוּפּצוּ שמשות בצירות הרוּסית והצרפתית (כדאי לציין: חלונות האנגלים נשארו שלמים, הגם שג’יבּסון היא אנגלית) – ובזה, כנראה, צריך יהיה לסיים את הענין. ולפני הפאשיזם עולה ביתר שׂאת השאלה: ולהלן מה?

וּלהשיב על שאלה זו הכרח מפּני שתי סיבות – פּסיכולוגית ואוֹבּיֶקטיבית. הפאשיזם העמיד את איטליה במצב של מתיחוּת וגרוּי בלתי פוסקים; בשׂכר הלחץ הפּוליטי הוא מבטיח למדינה כבוד ויקר, עושר וגבוּרה, הרחבה וכד'… וצודק מוּסוליני שהיא אומר: “חיי הפאשיזם במלחמה”. בלי מלחמה בלתי פוסקת, במשמעותה הפּשוּטה, ה“אגרופית” של מוּשׂג זה, הפאשיזם הוא לא כלום, הוא הבל-הבלים, אין חפץ בו. וּבשביל ללחום מלחמת אגרופים – צריך שיהיה בן-קרב. אם לא כן הרי אתה מגוחך בצורת אדם המאַגרף אל חלל האויר. וּמפני חוסר בן-קרב מלגו, מבפנים, הרי הפאשיסט מחפּשׂו מלבר, מחוצה לו, מעבר וגבוּלוֹת איטליה. והמצב האוֹבּיֶקטיבי של איטליה הוא כדלהלן, לאחר כל ההוּ-הא, לאחר כל חזיונות-הראוה והטקסים למיניהם, לאחר דיכוּי כל האויבים של הפאשיזם – נשארת הפּרוֹבּלמה היסודית של איטליה בלתי נפתרת. והפּרוֹבּלמה היא, שבהתפּתחוּתה של התעשיה באיטליה עכשיו ובעניות אוצרות הפּחם והמתכת שבּה אין בכוחה לפרנס את אוכלוסיה. הימים הטובים ההם היתה הפּרוֹבּלמה נפתרת על נקלה: מדי שנה היה כחצי מליון איטלקים יוצאים את מולדתם לארצות ההגירה וביחוד אל מעבר לאוקינוס. עתה ננעלו שערי אמריקה – ואת הפּרוֹבּלמה צריך לפתור בבית. זמן מה היתה הרוָחה לתעשיה האיטלקית הודות לירידתו הגמוּרה של שער הכספים האיטלקים ולשׂכר העבודה המוזל בכוח הדיטאטוּרה הפאשיסטית, סחורות איטליה יצאו לחוצה לארץ, ונדמה היה, כי התפּתחות התעשיה תלך מעתה בצעדים מהירים. שאלת ההגירה נטשטשה. אך בשנה האחרונה הוּרע גם מצבה של התעשיה – גם כספי צרפת הוּזלוּ וסחורותיה יהיו עתה בנות-התחרוּת לסחורות איטליה, ובגרמניה קיים מין חרם חשאי על סחורות איטליה. הטכסיסים הדרקוניים הפוליטיקה הפינאנסית של הממשלה (וביחוד צמצוּם הנכיון לשטרי חוּץ-לארץ) מונעים מאת התעשיה והמסחר את האשראי – והפּועל-היוצא הוא חוסר עבודה ההולך הלך והתגבּר. פּרוֹבּלמה זו היתה עומדת על סדר יומה של כל ממשלה. אך הדמוקראטים והסוציאליסטים מראים זה כבר על אפשרות פּתרונה – התישבוּת פּנימית בדרום-איטליה הנעזב לגמרי, והוּא הלא בערך שליש המדינה כוּלה, אך בשביל הפאשיזם אין אמצעי זה, הדורש מאמצים עצומים, וּפעולה אטית וּמתמדת, מזהיר למדי, היא יותר מדי פּרוזאי, אין בו “דינאמיוּת”, כלומר: פּשוט קשה מאד. והוא מבקש את הרפואה למכּה במקום אחר לגמרי, בּ"תגבּוֹרת עוזה של איטליה ", במושבות. וכאן נשכח מלב לגמרי הנסיון שנתנסתה בו איטליה במושבות אשר בידיה. הרבה דם והרבה דמים השקיעה איטליה, ורק אלפים אחדים של פּקידים עלה בידה להשכּין במושבות אלה. ולמרות כל הפּריבילגיות וכל הסעד והסיוּע הבּאים מידי הממשלה – לא הראה לא ההון האיטלקי ולא הפּועל האיטלקי לא רצון ולא יכולת לבצע קולוניזאציה. ואף על פי כן הסיסמה היא – מושבות.

מוּסוליני ניסה מזלו בפוליטיקה בין-לאוּמית של “שלום”. קשה לשער דבר-מה חסר-שיטה, דבר מה שלא הוגה ולא הערך, דבר מה אימפּולסיבי כדוּגמת פּוליטיקה זו. בתור אַקטיב יש לפאשיזם רק נצחון אחד – ההסכם עם אנגליה ואמריקה בענין החובות (בואשינגטון עוד דנים בענין זה ברתיחה, ותוצאות הויכוּח הפּרלמנטרי לא הוּבהרו עדיין). וכל שאר בדיפּלומאטיה של הפאשיזם – הרי זו חליפה ותמוּרה בלתי פוסקת של סיסמאות, חליפה ותמורה בלתי פוסקת של כשלונות. מוּסוליני החל ב“ברית קוֹנטיננטאלית” שהיתה מכוּונת נגד אנגליה, אך בימי כיבוּש הרוּר תמך בצרפת לרעת גרמניה ועל ידי כך שיבר את ה“קונטיננט”; הוא שאף לברית עם גרמניה ועל ידי גרמניה עם רוּסיה, אך בזמן האחרון התחיל לנהל פּוליטיקה נמרצה נגד גרמניה ונגד אוסטריה. הוא התגרה ביון והניף דגל איטלקי בקורפו, אך את הדגל צריך היה להסיר עד מהרה, ועתה הוא מתחיל שוּב והידד עם יוָן של פאנגאלוס, אך תחת זאת ובשל זה הוא הוא מעמיד את עמו במצב של איבה מצד אנגורה, אשר נוח לה עתה לוַתר קצת לאנגליה. הברית עם ספרד נכשלה. ערובת הגבוּלות אשר בין איטליה ואוסטריה לא נכללה בהסכם הלוקארני. הוּחל גם בכריתת ברית עם יוּגוֹסלאביה, אך מיניסטר לעניני חוּץ של יוּגוֹסלאביה בא, לאחר ביקוּרו ברוֹמא, לפאריס והחזירתו הצהיר על הסולידאריוּת הגמוּרה שבּין צרפת וסרבּיה. באחד מנאוּמיו עתה, בשעת טיוּלו בטריפּוליטאניה, הכריז מוּסיליני בגאון: “אלהי המלחמה והשלום משׂגב לנו”. והואיל ואלהי השלום" הפאשיסטי לא עמד לו, הוּרח מוּסוליני לזנות אחרי “אלהי המלחמה”. לפני חודש ימים אמר מוּסוליני לשומעיו בנאוּמו לכבוד יום שבע השנים למפלגה הפאשיסטית: "אַתם מיחלים, כנראה, לשמוע מפי את דברי האחרון, דבר הגאון והנצחון, יבוא יום וצפּיתכם תתמלא ". במשך החודש האחרון לא עסק מוּסוליני אלא ברמיזות ובבלי-רמיזות על “דבר הגאון והנצחון” הזה. ואפשר היה לצרור מדבריו האחרונים “צרור המור” ממש, אשר אפיו וילהלם היה מתקנא בו. "ניצחנו בפנים הארץ, עתה מתחילה מלחמתנו מחוּץ לגבוּלות ארצנו. היא תלך הלוך וכבד. ואולם אם יבוא ההכרח, ושיברנו את המצור הפּוֹליטי, שהקיף את איטליה מחמת קנאָה, כי איטליה קיימת ודורשת זכות גמוּרה על פני הים ומתחת לשמש. (“מצור”, “קנאה” ו“מקום מתחת לשמש” – אף זה ממלונו של וילהלם קיסר). “אנו בני ים התיכון, וגורלנו היה ויהיה תמיד בידי שׂר של ים”. “על איטליה להיות ארץ של מצב-מלחמה מתמיד”. “שלום איטליה בטוּח יותר מגן-עדנוֹ של מוּחמד – בצל החרב”. “טיולי {בטריפולי, בראש כל הצי האיטלקי} הוּא גילוּי-לראוָה של עוז איטליה. הלא הוא העוז אשר הביא פעם את הליגיונים שלנו על קרקע אפריקה. אין כוח אשר יוכל לעצור את העוז הזה, אשר ישבור את הרצון האיטלקי”. – חביבים הנאומים על מוּסוליני, וציטאטות כאלה אפשר היה להביא למכביר.

הטיול הטריפּוליטאני עשה רעש, וּכמו בכל פעם כן גם עתה נסוג מוּסוליני אחורנית. הוּא הקדים לחזור לרומא. באופן רשמי הצהיר על כוָנותיה הטובות, כוָנות השלום של ממשלת איטליה, ויתכן שהלחץ מצד ממשלת איטליה דיו תמיד לכבוש בכל פעם את יצרו המוּרתח של מוּסוליני. אך בנאומיו בטקסיו, בתמרונים שלו מרעיל מוּסוליני מדי יום ביומו את העם האיטלרי, וביחוד את הנוער. והרעל הזה יכול בכל עת ובכל שעה לעלות מעל ראשו של מוּסוליני. המתיחוּת הצבעית שבּה מחנק מוסוליני את איטליה באופן שיטתי תנחשל גל גדול האיטליה אשר ישׂא גם אותו על דבשתו הנסערת, למרום, אך הדבר יעלה בקרבנות אדם עצוּמים – לא רק לאיטליה. וסכנה זו תהא צפויה לאיטליה וּלכל המדינות הסמוּכות לה, כל עוד גורל רומא מוּפקר בידי מוּסוליני.

“דבר”, י“ד אייר תרפ”ו (28.4.1926)