נצחונות מוסוליני / משה בילינסון

השנה הצליח מוּסוליני – והכרוניקה יכולה לציין שוּרה של נצחונות:

בראשית ינואר עמד לפני כס המשפט בפאריס אדם איטלקי הנושא את השם המפוֹאָר ביותר באיטליה – גאריבּאלדי, דעת הקהל מחוּץ לאיטליה מחוּץ לאיטליה חשבה אותו לאחד ממנהיגי התנועה האַנטי-פאשיסטית וגם באיטליה עצמה הלכו והתחזקו ידיהם של מתנגדי המשטר הפאשיסטי מתוך הרגשה, כי “נכדו” אתם. והאיש הזה עומד לפני המשפט בפאריס – במוּבן הפורמאלי בתור בן-בריתם של המהפּכנים הקאטאלוֹניים שחלמו על שחרוּר ארצם מעול הספרדים, ואולם למעשה עמד לפני משפּט כל העולם כמרגלו של מוּסוליני המוכר את חבריו. ולא אכפת לו למשטר הפאשיסטי ולא למנהיגו, אם התגלו במשפט כל אמצעי המשטרה, אשר עליה נשען הפאשיזם. גאריבּאלדי בתור מרגל – זהוּ נצחונו של מוּסוליני.

באותם הימים גילתה המשטרה, בסביבות גנוּאה, דגל המהפכה הסוציאליסטית אשר נאמניו בחרו לקבור אותו באדמה מאשר למסור אותו לפאשיסטים. המשטרה גילתה אותו.

בראשית ינוּאר התחילה הממשלה להשתמש בחוק החדש הנותן לה רשוּת לתפּוס את מתנגדי המשטר וּלגלות אותם למקומות הנדחים ביותר באיטליה – למען יחיו שם תלוּשים מכל עבודתם ופעולתם, בבדידות רוחנית ואפילו גוּפנית, משוּם שאָסור להם להיפגש עם הגולים האחרים – והאויר האיטלקי הנו כיום כזה ש“האזרחים הישרים” מסתלקים בעצמם ממגע עם הגולים. ואלפי אנשים הלכו כבר בדרך הזאת.

בסוף ינואר החליטה הסתדרות העבודה האיטלקית – הסתדרוּת שהיתה רבּת-כוח ומשקל בטרם נתפּס השלטון על-ידי הפאשיסטים – להתפּרק. מה בּצע בקיוּם מדומה אחרי שהמשׂרדים עלו באש או עברו לפאשיסטים, אחרי שהעתוֹנוּת לא יכלה יותר להופיע, אחרי שהאמצעים הפינאנסיים הועברו לקופּות האגוּדות הפאשיסטיות? אחדים ממנהיגי ההסתדרות עזבו את איטליה – בחשאי כמוּבן וּמתוך סכּנת נפשות, למען המשיך בפאריס, על יד הועד במרכּזי של המפלגה הסוציאליסטית, את פּעולת הארגוּן המקצועי – ולוּ גם בצוּרה של הפגנה בלבד. אחים נשארו באיטליה. בהתפּרקוּת הזאת היה נצחון נוסף למוּסוליני – בכל אפן לא נצחון חדש. הסתדרות העבודה האיטלקית היתה חסרת אונים כבר מזמן רב. הנצחון האמיתי בא בראשית פברואר, כאשר פּירסמה העתונוּת את מכתב מנהיגי ההסתדרות שנשארו באיטליה ובמכתב כתוּב כי “המשטר הפאשיסטי הנו מציאות ועם המציאות יש להתחשב”. במכתב כתוּב שהמנהיגים הללו נלחמו תמיד בעד התערבוּת המדינה בפעוּלה הכלכלית – והנה המדינה הפאשיסטית מתערבת – “אנו לא הסכמנו למדינה הליבּראלית באשר היא לא התערבה בחיים הגלגליים. אנו יכולים להתיחס באופן שונה לצוּרת ההתערבוּת הפאשיסטית ולמטרתה, ואולם בהיוֹת והתערבוּת הולכת ונעשׂית עוּבדה, דורשים הענינים שנעקוב אחריהם מקרוב” – ומקרוב פּירוּשו במסגרת המשטר הפאשיסטי. ועל החתוּם אנשים אשר במשך עקרות בשנים עמדו בראש התנועה המקצועית, ולא “פקידים” או “אינטלקטוּאַלים” אלא לעצם מעצמותיו של מעמד הפועלים, אנשים כדה-אַראגוֹנה וריגוֹלה, ובעקבות אנשי התנוּעה המקצוֹעית הלכו גם כמה מאנשי המלחמה המדינית – בני מפלגות שונות. וגם אשם שהיה עורך “אבאנתי” לשעבר וגם מנהיג קוֹמוּניסטי, גראציאדאי, הנו ברשימות אלו שקיבלו חנינה ממוּסוליני. מה איכפּת למנהיגים הפאשיסטים אם הועד המרכזי של הסתדרות העבודה והועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית מוחים נגד הבּגידה – הרי אלה אינם אלא פליטים פוליטיים היושבים בפאריס, ומי בימינו אנו אינו לועג לבעלי-מוּם כאלה? הלא השם “אימיגראנט מדיני” שהיה מעוטף לפנים זוהר, אינו עתה אלא שם גנאי, סימן לשלומיאליוּת. לאחר שתפס את השלטון השתדל מוּסוליני להכניס את אנשי הסתדרות העבודה לממשלתו – והם סירבו. כיום הם אנשי שבוּרים ונכנעים מאליהם. להכניס אותם לממשלה אין שוּם טעם יותר ואוּלם הנצחון הנוסף ישנו.

ולא רק בפנים משפיע כוח השלטון של “העובדה הקיימת” המפורסמת על כוח ההתנגדות של האדם. כשם שזה קרה לא פעם לגבי רוסיה הסוביטית, כן גם מוסוליני מוצא את מעריציו במחנה בלתי צפוּי, במחנה של אנשים אשר בשום אופן “אינם רוצים להיות דוגמתיים” וּמתוך אוֹבּיֶקטיביות עליונה “מקבלים את הטוב מאיזה צד שלא יבוא”. לא רק ה“טיימס” מפרסם את המאמרים המלאים “הבנה” כלפּי “הנסיון החשוב שנעשה באיטליה” ולא רק שונאי ציון בעתונוּת האנגלית מציעים למסור לאיטליה את הנהלת המנדט הארצישראלי (תרועת שמחה בעתונות הפאשיסטית: ההצעה מתקבלת תיכף ומיד!) אלא גם ברנַרד שאוּ מוצא, אחרי ישיבת איזה שבועות בריביירה, שבאיטליה אין משטר פּוֹליטי בעצם גרוע יותר מאשר באנגליה ויש גם ברכה בו.

כל הפרופסוֹרים האיטלקים אשר לא הסכימו עם שאו ולא רצו להודות בברכה אשר בפאשיזם הוּרחקו כבר מזמן מן הקתדראות. וגם עורך-דין קשה להיות מבלי שיהיה בכיס פנקס חבר המפלגה. והנה בא התור של הילדים – החוק המיוּחד יצר עמדת מונופּולין להסתדרוּת הנוער הפאשיסטית. אגוּדת העתונאים קיבלה את ההחלטה להוציא מתוכה את כל אלה אשר בזמן רצח מאתיאוטי “תפשׂוּ עמדה אנטי-פאשיסטית”. לפי הכרזת המיניסטר לעניני השׂכּלה “כל בית ספר איטלקי צריך לספוג רוח אצילוּת של הפאשיזם”. אין אלוה מבלעדי אלוה…

מיס ג’יבּסון, האנגליה שהתנקשה בחיי מוסוליני, לא תעמוד למשפּט. אנגליה היא אנגליה, ומוּסליני מאמין בדברי הציר האנגלי שהאשה הזאת חולת-רוּח. היא נסעה כבר למולדתה. ואוּלם מאחרי האיטלקים אינם עומדים צירים של המדינה האדירה, בראשית אַפריל דן בית-הדין את זניבוני שהתנקש בחיי מוסוליני, ואת גנראל קאפילו, שעזר לזניבוני בכסף, לשלושים שנות מאסר כל אחד – ולקאפילו לא עמדה זכוּתו שהיה אחד ממנהיגי הצבא האיטלקי במלחמה, כשם שלא השפּיעה על גורלו של זניבוני העוּבדה שהוּבררה במשפּט, כי המאַרגן האמיתי של כל התוכנית וּבמידה גדולה גם המוציא לפועל היה מרגל המשטרה אשר, לפי דבריו לפני בית-הדין, “התיחס לזניבוני כאל אח” – ומשום כך הוא-הוא אשר קנה לו נשק והזמין אותו לבריחה וליוה את זניבוני למלון אשר משם היה צריך לירות במוּסוליני – והזמין את המשטה אשר ידעה את כל ההכנות, לבוא ברגע האחרון ו“לתפּושׂ את הרוצח”.

ואולם כל אלה הנצחונות פּעוּטים הם בהשוָאה עם “הנצחון המוּסרי הגדול” אשר על אודותיו פּונה הועד הפּועל הפאשיסטי בכרוז מיוּחד, ל“תשומת לבם של כל אלה, העוסקים בפּרובּלמה הסוציאליסטית הנוכחית בעולם כולו”, מכיון שמוּסוליני מצא לפּרובּלמה הזאת פּתרון מוּחלט ונצחי וקבע את הפּתרון הזה “בדוֹקוּמנט היסודי של המהפכה הפאשיסטית” – ב“מגילת העבודה”. וכדאי

לציין: לא רק העתונוּת האיטלקית קיבלה את הדוֹקוּמנט הזה ברצינוּת גמוּרה ובהתלהבוּת עצוּמה – מה פּלא בהתלהבוּת, אשר בעד העדרה הולכים לגולה? ואולם גם מחוּץ לאיטליה מצאה לה “מגילת העבודה” הד נלהב – החוּגי הבורגנוּת הכבירה והריאקציה הפּוליטית. גם העתונוּת הליבּראלית בארץ-ישראל קיבלה את ה“דוֹקוּמנט” באהבה.

מה נאמר ביצירה גאונית זאת, שבאה לשׂים קץ למלחמת המעמדות ולסכסוּכים הסוציאליים, לאַחד במאמץ אחד את נותן העבודה ואת מקבּלה? נניח לכל ההכרזות המליציות המרוּבות על הלאום ועל המדינה אשר הם השומרים העליונים של התוצרת – נניח לא משוּם שהרעיון אינו נכון, אלא משום שאינו חדש ובצורתו הכללית אינו אומר כלוּם. כל הפּוֹליטיקה הכלכלית, גם של “המדינה הליבּראלית” – ואין לדבּר על המדינה הסוציאליסטית – שואפת לרגוּלאציה של התוצרת ולשמור עליה בשם הענינים העליונים. מכריעה היא רק העוּבדה מי עומד מאורי “הלאום” ו“המדינה”, אם באמת כלל תושבי הארץ או רק כוחות מסוּימים אשר נוח להם להתכסות בנוסחאות מליציות. ומלבד הנוסחאות הללו מציינת המגילה שורה של חוּקים סוציאליים, כגון יום מנוּחה, מנוּחה שנתית, פּיצוּיי –פיטוּרים, ביטוח מפני מקרי-אָסון בעבודה וחוסר עבודה, הגנת האמהות וכו‘. בנידון זה אין המגילה מבטיחה יותר מאשר קיים כבר ברוב מדינות אירופה וארצות הברית – אדרבה, היא הרבה יותר צנועה מחוּקי גרמניה או אנגליה. ישנם במגילה סעיפים יותר נועזים כמו בוררות של חובה ולשכת עבודה משותפת אשר אפשר לבאר אותם בקשי המצב הכלכלי ואפשר בתנאים ידועים לקבּלם. ויש סעיפים אשר, לכאורה, ברכה ישרה בהם למעמד הפּועלים ולמדינה כולה, כמו למשל הסעיף הרביעי המדבּר על החוזה הקולקטיבי או, החמישי הקובע את בקורת חוּקי העבודה ופיקוּח על הגשמתם על ידי האורגאנים המיוּחדים (מאגיסטראטוּרה של עבודה). ויש סעיף 12 האומר: “פּעוּלת האגוּדה המקצועית משמשת ערוּבה לכך ששׂכר העבודה יתאים לצרכי הפּועל, לאפשרויות התוצרת ולחוזה העבודה”. וּבכן – מה טוב מכך: חוזה קולקטיבי, פּיקוּח-האגוּדה, שכר העבודה המתאים וכו’. כוחו של הפּועל המבוּטח על-ידי מגילת העבודה של המשטר הפאשיסטי. אלא מה? אלא שיש באותה מגילה גם סעיף שלישי הקובע: “הסתדרוּת המקצועית הנה חופשית, ואולם רק אותה האגוּדה המקצועית אשר החוק מכיר בה והממלכה מפקחת עליה יש לה רשוּת לשמש בא-כוח, כלפּי הממשלה וּכלפי האגוּדות המקצועיות האחרות, של הקטגוריה כוּלה של מקבּלי העבודה, ורק לה יש רשות להגן על עניני החברים השייכים לקאטגוריה, וחתום על חוזי העבודה הקולקטיביים, לקבל מסים מחברים, וּלמלאות כלפי החברים תפקידים מסוּימים לפי האיטרסים הציבוריים”.

וּסעיף המדבּר על לשכות העבודה המשוּתפות נאמר אמנם שנותני העבודה מחוּיבים לקבל את הפּועלים לפי רשימות הלשכה, ואולם, “דין קדימה” הוא לפועלים הנרשמים באגוּדות המקצועיות הפאשיסטיות". לאור הסעיפים האלה מקבלת כל המגילה אופי מסוּים וברוּר בהחלט – עתה ידוע מי היא “המדינה” ומי הם המהוים את “הלאום”. פּירוּש הסעיפים האלה הנו: הפּועל הרוצה לקבל עבודה מוּכרח להיות חבר באגוּדה מקצועית פאשיסטית אשר לה “דין קדימה” בלשכה. האגוּדה המקצועית היא רק אגוּדה פאשיסטית – וארגוּן אחר אין שוּם אפשרוּת להתקיים. והאגוּדה הפאשיסטית הזאת גם היא אינה חופשית, אינה סתם “אגוּדה צהוּבה” – היא נמצאת תחת בקרתה ופיקוחה של הממלכה, כלומר, של הממשלה, כלומר, של הבּאנקים האיטלקים בצירוּף באנקי ארצות הברית אשר ידם כה רחבה בזמן האחרון באיטליה הפאשיסטית. (וכאן גם הביאור, החלקי בכל אופן, של התאבון אשר בו נכנס ההון האמריקאי לאיטליה -הוא הלא מוּבטח מכל מיני “סכסוּכים וזעזוּעים”). האגוּדה המקצועית הפאשיסטית הנמצאת תחת בקורת מוסוליני היא היא אשר “תפקח על שכר בעבודה המתאים לצרכי הפּועל”. בשׂפה הפאשיסטית כל זה נקרא "פּתרון מוּחלט של הפּרובּלמה הסוציאלית " ואולם לדבר יש שם אחר, הרבה יותר פּשוט מאשר מליצות מוּסוליני הוא נקרא: שעבּוד הפּועל. בפּרספּקטיבה ההיסטורית היה לדבר – כמו לכל נצחונות מוּסוליני – שם אחר, יען כי השעבּוּד מביא תמיד ובכל התנאים, להתפּרצוּת, ובה במידה שהשעבּוּד גדול באותה המידה מאיימת התפּרצוּת – ואימתה הרבה יותר גדולה מאשר “השביתוֹת וסכסוּכי העבודה” אשר לעת עתה באמת כמעט אינם לא באיטליה ולא ברוסיה, אשר משטרה המקצועי שימש דוּגמה ליצירה “המקורית” של הפאשיזם. הדוקטאטוּרה חוגגת את נצחונותיה בני השעה החולפת.

“דבר”, כ“ג אייר תרפ”ז (25.5.1927)