כולל

חקירות ודרישות על דבר הקראים וזמן הפרדם מאת אחיהם הרבנים מחזיקי תורה שבע“פ, וסבת הפרוד הזה, ע”פ ספרים וסופרים נאמנים וע"פ שקול הדעת והשערות ישרות בנויות על מוסדות הגיון ומופתי השכל.

ונוספו עליהן דברי החכמים המפורסמים דר' מ' יאסט, ח' גרעטץ ויוליוס פֿירסט אשר דברו בענין זה בספריהם בלשון אשכנז, וקצת הערות חדשות ע“פ מה שהעירני החכם הגדול הנודע לתפארת פראָפֿעססאָר דאָקטאָר חוואָלזאָן נ”י, והערות בשולי הגליון מאת החכם הקראי הנודע לתהלה הר“ר אבן רשף נ”י. ועוד יבואו בפרק מיוחד שמות רוב חכמי הקראים וספריהם וזמנם ע“פ הבקרת ובסדר א”ב, ובסוף הספר רשימה (ע“פ א”ב) ממלות ובטויִים הרבה הבאים רק בספרי הקראים. –

מאתי

אברהם בער באאמו“ר הר”ר חיים הכהן זצ"ל

המכונה א. ב. גאטטלאבער.

ווילנא

קוֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א

וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א

כָּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר

וְכָל-חַסְדּ֖וֹ כְצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה׃

יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ

כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ

אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם׃

יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ

וּדְבַר אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם׃

(ישעיה מ‘, ו’ ז' ח')

לכבוד

ידידי ואהובי האברך המשכיל הנכבד ויקר רוח הגביר

הר"ר אברהם בן כבוד הגביר המפורסם הנודע לשם ולתהלה

הר“ר ישראל עפשטיין נ”י.

מִנְחַת זִכָּרוֹן, זִכְרוֹן

אַהֲבָתֵךְ עוֹלָמִים לפ"ק

מאת

המחבר.

חֶסֶד לְאַבְרָהָם!

בַּקֶּרֶן בֶּן-שָׁמֶן שׂוֹרֵק נָטוּעַ

כֵּן פֹּה חֲזִיתִיךָ זֶה שָׁנִים עֶשֶׂר;

וַתִּיף בְּגָדְלֶךָ וּלְךָ אוֹר זָרוּעַ,

כֻּלְּךָ זֶרַע אֱמֶת אֵין בָּךְ כָּל חֶסֶר.

חָכְמָתְךָ כִּי רַבָּה הִנְּךָ צָנוּעַ,

ולְךָ נָאוֶה תִפְאֶרֶת וּשְׂאֵת יֶתֶר

ישֶׁר לִבֶּךָ לַכֹּל הוּא יָדוּעַ,

עַנְוָתְךָ תַרְבֶּךָּ אֶל רֹאשְׁךָ כֶּתֶר.

כָּל רֹאֶיךָ יַכִּירוּ אוֹר פָּנֶיךָ,

כִּי זֶרַע בֵּרַךְ אֲדֹנָי הִנֶּךָ,

כִּי תִשָּׂא צִדְקָתְךָ כַּצִּיץ עַל מֵצַח;

וּלְךָ אֵיפוֹא זֹאת מִנְחָתִי הִקְדַּשְׁתִּי,

קָחֶהָ, גַּם בִּרְכָתִי לָךְ הִגַּשְׁתִּי,

בִּרְכַּת אֹהַבְךָ הַנֶּאֱמָן לָנֶצַח,

אברהם בער הכהן גאטטלאבער.

 

הקדמה    🔗

זה שבע שנים אשר שלחתי יסוד דברי המאמר הזה (שנכתב עוד כמה שנים לפנים, ונשלח בשנת תרט"ו) לכבוד ידידי ואהובי אלופי ומיודעי הרב החכם המפורסם הר“ר יצחק בער לעווינזאהן זצ”ל, לשום עיניו עליו ולהגיד לי את דעתו. והרב הנ"ל, בעבור חליו, אשר הכביד עליו אכפו רוב ימי חייו השיב לי בקצרה, כי ישרו דברי בעיניו, וכי יקח מועד אם יחיהו ה', לדבר דברו בארוכה בענין זה; כי היה דבר הקראים יקר בימים ההם, בטרם נגה על קורותם אור, ונבעו מצפוניהם על ידי החכמים יודעי העתים, אשר בזמן לא כביר העשירו עושר רב את קורות בני ישראל.

בין כה וכה רבו הימים והמאמר הזה נשאר תחת ידי בלתי מודפס, ובתוך כך יצאו לאור שלשת חלקי ספר “תולדות היהודים וכתותיהם” להחכם המפורסם קורא הדורות דאקטאר מ' יאסט ז“ל, הוא יאָסט, אשר הֵחל להיות גבור חיל בכתיבת תולדות עם בני ישראל וקורותיו על ספר, ממנו יתד וממנו פנה לכל כותב דברי הימים בעמנו, ובלעדו לא הרים איש לפניו את ידיו לעשות כמעשהו; הוא יאָסט אשר עשה לו שם וזכר עולם בחקירותיו בקורות הדורות לשבטי ישורון, ובאהבתו את האמת עד בלי שאת פנים לעצמו, כי רק היא לבדה היתה מגמתו. אפס בכל חכמתו הרבה לא עשה חיל בקורות הקראים אשר נעלמו ממנו¹. אחריו האיר נתיב החכם המפורסם, המבקר הגדול דאקטאר ה. גרעטץ נר”י, וזה האחרון הגדיל לעשות, כי ראה אור גדול בס' “לקוטי קדמוניות” שחבר ידידי ואוהבי הרב החכם והחוקר הגדול בקדמוניות הקראים הר“ר שמחה פינסקער הי”ו, ואשר היו דברי הספר הזה למראה עיני החכם גרעטץ, וממנו שאב מים נאמנים ורותה מדשן נפשו, ותהי כדבש למתוק בפיו ובשפתיו אשר נופת תטופנה. כי מי סופר גדול כגרעטץ, אשר עטו כמטה אלהים בידו, לעשות נפלאות גדולות עד אין חקר, ודעת שפתיו ברור מללו, למשיבת נפש הקוראים ולהחיות רוח המשכילים יזהירו דבריו כזהר הרקיע.

ויהי בראשית שנת תרכ“א בהיותי בקרית וויען המעטירה, והתעלסתי באהבים את ידידי החכם הגדול מהר”ש פינסקער נר“י, ראה מעשה ידי ודברי מצאו חן בעיניו (עיין למטה בהערה) וגם נתן לי את ספרו “לקוטי קדמוניות” לזכרון אהבתו, והגיתי בו וראיתי כי יש להוסיף דברים הרבה על מה שכתבתי לפנים, כי באורו ראיתי אור בהיר ונתרחבו ידיעותי בחקירה הזאת, ויען שלא רציתי לשנות ממטבע שטבעתי בתחלה, למען לא ישתנו דברי עתה מפתשגן הכתב אשר שלחתי לכבוד ידידי החכם המנוח רי”ב לעווינזאהן ז“ל, אשר לשמו ולזכרו תאות נפשי, ואולי עוד נמצא מכתבי בין כתבי הרב הנ”ל שנשארו לנו לפלטה גדולה (הנם באדעססא ת"י בן אחותו מי יתן ויוחקו בספר בעט ברזל ועופרת!); ע“כ הנני נותן היום את דברי האגרת הזאת לפני הקוראים כאשר היתה בתחלה, ואת החדשות שמתי עליה נוספות בהערות חדשות אשר בשולי הגליון בסימן כוכבים כנהוג מלבד ההערות הישנות אשר כבר היו, (ולהבדיל ביניהן הצגתי בראש כל הערה חדשה שתי אותיות ה' ח' לסימן). ואחרי תם האגרת יבואו דברי החכמים יאסט וגרעטץ אשר העתקתי מספריהם (והקדמתי דברי גרעטץ באשר הם הרבים לדברי יאסט המעטים), ולבסוף יבואו שמות רוב חכמי הקראים ע”פ סדר א“ב, איש וספריו אשר חבר, מבורר יפה על פי הבקרת אשר שמו עליהם החכמים הנזכרים, וביחוד החכם הגדול רש”פ מארי דעובדא².

ובכן יחולק מאמרי זה עתה לשלשה חלקים או פרקים: בפרק הא' תבא גוף האגרת, כמו שהיתה בעצם וראשונה, עם תוספת ההערות כנ“ל; בפרק ב' יבואו דברי החכמים גרעטץ ויאסט (ותוספת חדשה מדברי פירסט) מועתקים ללה”ק מספריהם, ואשר העירותי עליהם שמתי למטה בשולי הגליון; ובפרק הג' יבואו שמות חכמי הקראים וספריהם, וגם שם יבואו דברי הערותי בדרך אגב, כפי אשר משכני הענין אחריו.

והסבה אשר הניעתני לתת המאמר הזה לפני בני ישראל היא: יען שראיתי בדורנו זה דור דעה שנפקחו עיניו, רוב משכילי עמנו דורשים לדעת משפט הקראים ותהלוכותיהם, ומה זה הסב לבם אחורנית בימים הראשונים להפרד מעדת ישראל הרבנים מקבלי תורה שבע“פ מני דור דור, ואם באמת יש להם על מה שיסמכו. דברי שאלות כאלה יתרוצצו בקרב ולב כל משכיל בעמנו בדור הזה. ויש אשר יבואו לידו איזה ספרים מספרי הקראים שנדפסו בימינו (תחת אשר מלפנים היו בכ"י ואיש מעדתנו לא ראם ולא ידעם), והיה בקראו בם ותעה לבבו אחריהם, אם יחסרו לו מאזני משקל קורות הדורות ופלס הבקרת. ומצד השני הנה אנחנו רואים שבדורנו זה קצת חכמי הקראים הולכים הלוך וקרוב אלינו בדעה ובאהבת הלב (עיי' מ”ע הכרמל שנה ראשונה נומ' 16. 17 אגרת מאב“ן רש”ף – (הוא החכם הנודע והחוקר הגדול והעצום בקדמוניות היהודים הרבנים והקראים הר“י אברהם פִירְקוֹוִיץ זקן ונשוא פנים שקנה חכמה ודעת הרבה – אל החכם רש”י פין אודות קדמוניות ערי קרים והתנצלות ע“ד החשד שחשדוהו החכם הרב ז' פראנקעל כו', ונמצא תקונים לאגרת הנ”ל מהנ“ל שם נומ’‏ 25, ועי” שם נומ' 31 מכתב ע“ד קידוש החודש לבני מקרא מאת החכם הר”ר מרדכי בהר“ד כוכיזיב אל החכם הנודע מהרח”ז סלאנימסקי ני“ו ותשובת סלאנימסקי אליו בנומ' 34. ובקרת הר”ר יהודה סאווסקאן שם בנומ' 40. ועיי' במ“ע המליץ שנה ראשונה נומ' 15 שיר “מתי החדש” מאת הר”ר אליה קזאז מבני מקרא ונומ' 17 הליכות שבא מאת החכם הקראי ר' שלמה ביים, ובנומ' 32 מאמר “מתי החדש” מאת קראי פלאי, ונומ' 37 מכתב התנצלות אב“ן **רש”ף**, ודברי שלום ואמת בנומ' 41. 42. 44 מאת אחר חכמינו היקרים והנכבדים הר“ר שניאור זקש ני”ו). ומהראוי לכל איש יודע ומבין דורש אמת וצדק ושלום שמו של הקב“ה יקר בעיניו לְתַוך השלום בין שתי הכתות‏ עכ”פ בקרבת הלבבות אם לא בקרבת הדתות, אשר הפריד זמן רב בינינו וביניהם בענין קיום המצות, ואיש לדרכו פנינו ורב המרחק בינינו, וכבד הדבר מאד לדבק בין הנפרדים עד שיאספו יחד וקרב זה אל זה והיו לבשר אחד. אבל כבר נפקחו עיני דורנו לראות שאין שנוי הדתות והמנהגים סבה לפרוד הלבבות ולשנאת חנם, כי בדברים כאלה לא לאדם דרכו, כי כל אחד מחזיק במה שקבל מאבותיו, בפרט שראשי פנות אמונתנו שוים לנו ולהם,‏ ואין הפרש בינינו כ“א באופן קיום המצות שבאו בקבלה, אשר אמנם גם הם יעשו כמעשה הרבה מחכמינו בימים הראשונים ובאו דעותיהם בש”ס ופוסקים, כאשר יראה אי“ה הקורא במאמר הזה באר היטב. ומה מאד ידוה לב כל משכיל על דבר טוב, לראות כי בעת אשר חכמי שני המחנות משתדלים לקרב הלבבות, יאזרו אחרים חיל להגדיל מדורת אש השנאה והקטטה. והנה זה בא (מ"ע המגיד שנה חמישית נומ' 36) דב”ב שפתי ישנים בתשובה להחכם המפורסם הר“ר צבי מנחם פיניליש ני”ו אשר דבר טוב על הקראים, להחזיר עטרת גאות שכורי יין נקם ליושנה, ומביא ראיות שהקראים פסולים לעדות ולשבועה ואסורים לבא בקהל (וכל תוקף ראייתו משו“ת מבי”ט ח“א סי' ל”ז)³, כאלו אין די לנו בדברי מורנו הרמב“ם ז”ל (אגרת הרמב“ם ד' ברין שנת תקנ”ז דף מ"ט) שכתב בזה“ל: “כי אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון ובארץ מצרים ודמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם ‏ ראוים הם לחלקם מחלקי הכבוד להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במדת הענוה ובדרך האמת והשלום. כל זמן שגם הם ינהגו עמנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפתים מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור, וכש”כ כשישמרו לשונם מלהלעיג ומהתלוצץ בדברי חז”ל הקדושים התנאים חכמי המשנה והתלמוד כו‘, ובזאת יכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפי’ בבתיהם, ולמול את בניהם ואפי' בשבת “לקבור מתיהם ולנחם אבליהם ופלגינן להו יקרא כו' והכי אשכחן לי' לרבינו האי גאון זצ”ל דאמר הכי, ולענין מילה מעולם לא נמנעו רבותינו ע“ה מלמול את בניהם של קראים בשבת וכו' ויינם לפי שכלי אין בו צד איסור כו' כו' " עיי”ש כל התשובה כי קצרתי. – ועתה אם בדורו של הרמב“ם כך בדורנו אשר כמעט חדלו כל דברי ריבות בשערי שתי הכתות ואין פוצה פה על חכמינו מכל חכמי הקראים עאכו”כ חייבים אנחנו להתקרב אצלם במעשה יושר כו' ובדרך האמת והשלום. ועכ“ז נמצאו בינינו אנשים המכונים בשם משכילים, והם תחת אשר היה להם ללכת לפנים כעמוד אש לפני העם להאיר להם הדרך, הם הולכים אחורנית כסרטן, ופותחים פה לשטן, ברצותם לעשות להם שם בין הקנאים נחשים שרפים, הנושכים בשניהם לכל איש אשר אין דעתם דעתו יהיה בעיקר או בענפים, והמה נזורו אחור ובעמדם יעמודו וכל רוח הזמנים השונים לא יזיז אותם ממקומם כאלו עשו סביבם מעגל כשפים,‏ או מימות יב”ג הם חומה מוקפים, ואיש קנאי למראה עינים כזה מראה להם טלפים, וכמוהם רודף אחר הנרדפים, משים אור לחשך ואומר אור אורתא הוא ואורתא-דוכסן⁴ הצבועים והמזויפים, בכפל חשכם חתולים ומעוטפים, הם טובים ויפים.. מי יתן איפוא ויחרישו ותהי להם לחכמה, כי לא ידעו מה ה' שואל מאתם ויאטימו אזנם לקול תרועת הזמן אשר לו זרוע עם גבורה ולא תעשינה ידיהם נגדו תושיה.

והנה האהבה והשלום לא יבואו בלבנו כל עוד לא נדע דבר הקראים לאשורו על מה אדניהם הטבעו ושרש דבר נמצא בם⁵ כי יש מאחינו החושבים כי היו הקראים לעם אחר בעקרי האמונה וכחשו ח“ו בה' לאמר לא הוא. ולמטרה זאת יכונו דברי המאמר הזה, אשר לא ישא פנים להם ולא יקח מהם שוחד דברים טובים, לכפות עי”ז על דברְים אשר אין להם שחר. והיה כל הקורא במאמר הזה ונפקחו עיניו לראות הטוב והרע בשיטת הקראים, את הטוב נקבל ונסביר לו פנים, ואת הרע לא נקבל ונטעון עליו, להשיב לב בנים שגלו מעל שלחן אביהם אל אבות האומה המה חכמי התורה המקובלת אשר מעולם. והיה בזה שלום לכל דורש שלום ואמת.

ובזה נשלם מה שרצינו להקדים למאמרנו זה. ואתה הקורא הנבון, המבין דבר מתוך דבר, עליך השלכתי יהבי כי תשים לבך לדעתי ולדעת כוונתי הטובה ולא תתלה בי בוקי סריקי ותדינני לכף זכות כמצוה עליך מפי חכמי תורתנו עליהם השלום, ויאיר ה' פניו אליך וישים לך שלום.

דברי אוהבך הכו“ח פה קוסטנטין ישן אור ליום ד' כ”ו לחדש אדר ראשון, לסדר ולפרט ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה יהוה את משה כן עשו.

 

פרק ראשון: בקרת ע"ד הקראים והפרדם מאת עדת ישראל הרבנים הישנים בסבת חיזוק התלמוד בימי הגאונים, בראיות לקוחות:    🔗

א ממשפטי הקראים ומנהגיהם בדיני התורה;

ב מאושר ומקוים ע"פ סגנון לשון הקראים בספריהם והרבה מאמרים אשר הם נושאים על שפתיהם, ודעות ישנות ששרשן בדת הרבנים הקדומה נשקפות מבין חגוי שיריהם.

זה רבות שבעתי עֹנג לדבר ‏ דברי באזניך ולשמוע ‏מה בפיך, והיה לי משפטך כמשפט האורים והתומים, וכל אשר תאמר עליו כי הוא זה ישר בעיניך וידעתי כי יישר בעיני כל החכמים, כי פלס ומאזני משקל אשר לשכלך הזך קולע אל השערה, ואשר בא במצרף בקרתך ויצא בשלום טהור הוא ורָעים נתקו. ומעת הפריד רוחק המקום בינינו לא הצליחני אלהים למצוא איש נבון וחכם כמוך אשר עצתו תנחני ומשפטו יתמכני; כי אם גם רֵעים רבים מצאתי אשר חלק להם אלהים מחכמתו והמה עושים במלאכת הקודש באמונה ואת אדמת החכמה הם עובדים, הנה רֻבם עוסקים גם בחיי שעה ולא יוכלו מלט משא אשר הוטל על צוארם מעול אשה ובנים ולא בידם עתותם להטותם לכל אשר יחפצו. אתה לבדך האיש אשר חפץ אלהים בו, כי לך קרא דרור מכל עסקי העולם, כאלו בטרם יצאת מרחם הקדישך רק לעבודתו וישימך לבן משק בית החכמה, על כן אליך אשים דברתי ומרחוק אקרא אליך, ואת אשר העלו רעיוני אציע לפניך, ידידי, ולמשפטך איחל כעל מוצא פי איש אשר רוח ה' בו.

הנה זה כמה שנים אשר שמתי לבי להתבונן על כת הקראים, תורתם ואמונתם והתיחשם לבית ישראל וסגנון מליצתם ביד ה' עלי השכיל; כי בימי נועי ונודי בארץ נקל היה לי להתבונן עליהם ולפקוח עיני על עניניהם, מדי היותי בקצת ערי מגוריהם, כאדעסא, ווילנא (אשר סמוכה אליה העיר טרָאקי מקום מושב הקראים) ולוצקא, והגיתי בהרבה ספריהם, ורֻבם בכתיבת יד, וידעתי כמה מחכמיהם וזקניהם; ואשר עלה בשכלי אחר חקירתי ודרישתי כתבתי על ספר לזכרון בין עיני. ואני מצאתי את לבבי לדבר דבר על זמן חלוקתם מאתנו וסבת החלוקה הזאת, ועל סגנון לשונם ומליצתם, אשר מהם נקח ג“כ אותות ומופתים לחזק דברי בענין הראשי (כאשר עיניך תחזינה מישרים); וזכרתי ג”כ ראשי חכמיהם מעולם אנשי השם אצליהם (וקצתם גם אצל חכמינו האחרונים, כמו הרב יש“ר מקנדיאה ז”ל, המשבח מאד את חכמי הקראים וספריהם – בספרו “אגרת אחוז” שנדפס בשנת ת“ר בברלין עם העתקה אשכנזית והערות מאת הרב החכם ר”א גייגער – בפשטי המקראות, ואומר שהם במעלה הראשונה ודומים לפירושי הראב“ע, ונוקב בשמות ר' יעקב בעל הָעֹשֶר וס' המבחר וס' כתר כהונה; וגם הראב”ע והרד"ק מזכירים בפירושיהם חכמי הקראים ופירושיהם) וחבוריהם אשר ישנם פה עמנו ואת שאינם גלויים לנו כי אם באמצעות ספרים אַחרים המביאים שמותם, וקצת עניניהם, הכל כאשר לכל כפי מה שהתבוננתי בספריהם ובספרי חכמי עמנו המדברים מענין זה וכיד ה' הטובה עלי, ואמרתי אני בלבי, אגישה נא לפני כסא משפטך גם את הדברים האלה, כאשר הסכן הסכנתי לעשות. כי למי כל חמדת‏ רעיוני ולמי כל מעשה אצבעותי, אם לא אליך איש נכבד ויקר רוח,‏ ולמעיינים כמוך, אשר לא עברה עליהם רוח העת, רוח קנאה חמת מבקר כחמת עכשוב ורק להשמיד בלבבם ספרים לא מעטם יצאו (ומה יצא מעֵטָם? הלא רק להכעיס מחברים ‏ עשו עֵט, שקר סופרים אלה וכחש, ועטם עטו של נחש). ואולם אנכי למשכילים תמימי דרך אשים דברתי, ולמשפטם איחל, ויען כי אותך ידעתי מכל החכמים בארצנו, אשר לשכלך מאזני משקל ולא לפניך חנף יבא וקנאת הוללים לא אכלתך, השונאים כל תופש עט סופרים מבלתי יכלתם לעשות כמוהו, כי אתה אֲבִי כל תופש קסת הסופר בארצנו, ואתה החלות להראות ידך החזקה בעודנו עוללים ויונקים, וכלנו כבניך ותלמידיך נחשבנו, וכלום אב מתקנא בבנו וכו', על כן הרהבתי עוז בנפשי להקריב לפניך המאמר הזה, אשר טפחתיו ורביתיו במשך הרבה שנים, והיה כמום עמי חתום באוצרותי. ועתה קחהו נא וקרא בו, ולבך תשית לדעתי, ואחרי התבוננך עליו תחוה דעתך, תורני ואני אחריש, כי ידעתיך כי משפטך תהום רבה ואשר תברך מבורך.

וזה החלי לעשות, ואתה הסכת ושמע.

ידידך מוקירך כבן את אביו

א. ב. ג.

א) ממשפטי הקראים ומנהגיהם בדיני התורה:    🔗

             א

אם נשאלה את פי ספרי הקראים עצמם כי יגידו לנו מתי היו לעם ‏ומה העבודה הזאת להם, ומה הניע על ככה להחלק עם בני ישראל לשני מחנות? הנה נשמע מהם שהם קדומים מאד ובהררי קדש יסודתם, מאז מעולם הם הקדושים אשר בארץ ומהם נפרדו הרבנים והיו לעם אחר⁶ והמאחרים זמן המחלוקת אינם מאחרים מזמן ינאי המלך (שמלך 132 שנים לפני חשבון הרגיל, אחרי מות אביו שמעון תַּסִי אחיו הבכור של יהודה מְכַבִּי והוא שנת ג“א תרכ”ח ליצירה) ע“י שמעון בן שטח (שמקללים המה לו) הנשאר מהחכמים שנהרגו בפקודת המלך, כאשר הסית אותו בם איש לץ רע ובליעל אלעזר בן פועירא. וכל המאורע ההוא אשר נאמר ונשנה מהם הרבה פעמים בכל ספרי חכמיהם האחרונים (אשר זה דרכם לחזור ולשנות איש דברי מי שקדמהו מבלי שום עליהם עין בקרת) הלא הוא כתוב על ספר תורתנו שבע”פ, רשום בכתב אמת מאת תופשי התורה ונוצרֵי כרם בית יהודה וישראל, אשר מבלתי היותם כותבי דברי הימים וקוראי הדורות מראש, יקרו בעיניהם בכל זאת מאורעות כאלה, אשר מהם יתד ופנה לחדשות ונצורות, ומרחוק נראה לעין חכמתם, כי יקר דבר המאורע הזה (כי החכם עיניו בראשו והוא עדיף מנביא), ויאספוהו אל בית נכאתם, הלא הוא בבריתא קדושין פ“ג דף מ”א ע“א, ומשם לקחו הקראים הדברים האלה וישנו את טעמם וישחיתום (כמו שספרו שאלעזר אמר אל המלך: אם אהבת להיות צדיק כו' לך רד מכסא הכהונה וכו'. וזה שקר, שזה האיש אלעזר היה רע ובליעל ובקש שישלח המלך ידו בפרושים, ולכן הסית אותו שיקים להם בציץ שבין עיניו, היינו שישים הציץ נזר הקדש על מצחו ויכריח אותם עי”ז לקום מפניו – או אולי שיקומו למרוד בו – וכשעשה כך אמר לו זקן אחד ושמו יהודא בן גרידא: ינאי המלך! רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן. והם ערבבו הדברים, ושבושים כאלה רבו בספריהם, כי לא ישימו על לבם לשקול דבריהם במאזני הבקרת⁷. וישימו אותותם אותות, כי שמעון בן שטח זה, אחרי אשר אמר בלבבו כי מתו כל החכמים ונשאר רק הוא לבדו, בדה מלבו תורה שבע“פ, אשר לא היתה מעולם לא מינה ולא מקצתה; אפס לא ידע כי נשאר עוד יהודה בן טבאי. ויהי אחרי כן ויקם יהודה בן טבאי ויענה כחשו בפניו. וישימו עוד עלילת דברים על שב”ש לאמר, שבנה מזבח במצרים בברחו מפני ינאי המלך והקריב עליו עולות,‏ ע“פ ספור בדוי שמעיד עליו אחד חכמיהם (שמת בן י"ח שנים) ר' משה בישיצו בעל ס' מטה אלהים, בן נכדו של ר”א בישיצו בעל האדרת; ור' משה זה מעיד שהגיד לו זאת לפי תומו רַבָן אחד (ר“ל איש מעדת הרבנים מאמיני תושבע”פ), שבבית תפלה פלוני לישמעאלים עומד מזבח שבנה שמעון בן שטח והקריב עליו⁸. וכל כך חפאו דברים אשר לא כן על החכם התלמודי ההוא, עד שאחד מחכמיהם (הר“ר מרדכי בן ניסן בס' דֹד מרדכי שחבר בשנת תנ”ט) קורא לפי תומו מקרב ולב עמוק: “ומי יתן והיה נהרג שמעון בן שטח כשאר החכמים והיינו כלנו עם אחד”! – – וכל זה הגיע להם מן הערמה אשר הערימו מאז היותם לגוי נפרד, לתמוך יתדותם על חכמי התלמוד האלה מן הזוגות אשר בספרינו לא עלתה הלכה כמותם על הרוב. ועשו זאת למען הרבות להם חכמים וסדר קבלה אשר לא הרו ולא ילדו. ע“ד זה בחרו להם ביהודה ב”ט, אחרי ששמעון ב“ש ע”פ דברי התלמוד עצמו שממנו שאבו כל ידיעתם החזיר העטרה ליושנה; בחרו בשמאי אחרי שאנו פוסקים על הרוב כהלל⁹. ויש מקצת חכמיהם אשר לא הספיקו להם אלה החכמים מן הזוגות ויעלו עלה למעלה ראש לשני המלכים הראשונים שמלכו על יהודה וישראל אחרי מות שלמה בן דוד, היינו רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט, וישימו את שניהם למקבלי התורה (כאשר עשו בעל חלוק הקראים והרבנים שקראתי בכ"י ובעל העשרה מאמרות ובעל האפריון ואחריהם החזיק בעל אורח צדיקים), את רחבעם שמו למקבל האמת ע“פ דעות הקראים ההולכים בעקבותיו ושומרים עדותיו,‏ וזה שמם אשר יקראו להם “התאנים הטובות הנאנחים והנאנקים” וכדומה. והנה את רחבעם (אשר ענה את העם קשה לאמר: “אבי הכביד את עֻלכם ואני אֹסיף על עֻלכם אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים” ואשר הכתוב‏ העיד עליו שעזב עצת הזקנים אשר היו עומדים את פני שלמה אביו, ודבר ה' היה אל שמעיה לאמר אל בית יהודה ובנימין שלא ילחמו עם אחיהם בני ישראל להשיב המלוכה לרחבעם, כי מאת ה' נהיה הדבר שימרדו בו) שָׂמו למקבל אמת, וירבעם בן נבט התעה את העם ונתן להם תורה שבעל פה!!! וממנו הגיע לשב”ש ומרחבעם ליב“ט. ומי לא ימלא שחוק פיו לשגעונות כאלה?! והרי ירבעם עובד עבודת כוכבים היה והעמיד עגלים בדן ובבית אל ויאמר אלה אלהיך ישראל, ומה לו ולקבלה, תהיה אמת או לא אמת, ולהבלים כאלה יקראו ראיות ומופתים, וממלאים מהם ספריהם. וכשם שאי אפשר לבר בלי תבן ולחלום בלי דברים בטלים כך אי אפשר לספרי הקראים שלא יתערבו בם מופתים חותכים כאלה, אשר תקוץ בם נפש הקורא המשכיל שמאזני משקל הבקרת בידו. – והנה העתיקו מלים מספרי התלמוד וישימו בכליהם מכל אשר בחרו, ויפסחו על שאר הדברים המתנגדים לדעתם הבדויה, וכן לא יֵעָשׂה. כי אם נאמין לדברי חז”ל ומפיהם אנו חיים ועדותם עדות אצלנו, הנה מהראוי שנאמין לכל דבריהם האמורים בענין עכ“פ, כי איזה רוח נבואה עברה עלינו לדעת מה לקרב ומה לרחק מדבריהם? והנה הם אמרו, והם אמרו בסוף הספור הנ”ל, שכאשר אמר אלעזר בן פועירא להמלך ינאי:‏ “אם אתה שומע לעצתי רמסם”, שאל אותו המלך: “ותורה‏ מה תהא עליה”? והשיב הנ“ל: “הרי היא כרוכה ומונחת בקרן זוית¹⁰ כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד”. אמר רב נחמן בר יצחק: “מיד נזרקה בו אפיקורסות, דהוה ליה למימר, תינח תורה שבכתב, תורה שבעל פה מאי?”. – מכלל שכבר היתה תושבע”פ נהוגה בישראל, אלא שע“י המאורע בטלה לשעתא, ר”ל שבטל העסק בה, על ידי שהרג המלך לחכמים, כמו שסיימו דבריהם שם: “מיד ותוצץ הרעה ע”י אלעזר בן פועירא ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח וההזיר העטרה ליושנה“. ע”פ הדברים האלה יסוערו כמוץ מגורן כל דברי הקראים הסמוכים לא באמת וישר על המאורע ההוא, וחנם בקשו להם משענת בדברי התלמוד אשר פנו לו עורף בשאט בנפש. ומה יענו חכמי יועצי הקראים האומרים בסדר קבלתם ששמאי היה אחד מחכמיהם, וקוראים שמו “רב שמאי הזקן הנכבד והחסיד” (בלי ספק בעבור שנמצא בתלמוד שהיה קפדן והלל היה ענו גדול ועיי' שבת פ“ב ד”ה: ת"ר לעולם יהא אדם ענותן כהלל ולא יהיה קפדן כשמאי כו' עד סוף כל הענין בעובדא דשלשה גרים, וסיום הדברים שם “לסוף נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו, קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה”, והפכו הקראים הסדר ומשבחים ומפארים ומעריצים לשמאי. ועל כרחך אתה אומר כן, כי מאין ידעו ששמאי היה נכבד וחסיד, אחר שכל מקור ידיעתם בענין זה הוא רק התלמוד, כאשר נבאר להלן מדבריהם שמודים בזה) אם נשאלה את פיהם, מדוע אינם עושים את מצוות החסיד רב שמאי (אשר גם אנחנו מודים בחסידותו וקדושתו, אם אמנם לא כסינו גם על קפדנותו, כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יהיה בו חטא, בשגם הוא בשר ולא אֵל)? והנה אמרו בירושלמי פרק קמא דשבת על משנת אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון וז“ל: “תני י”ח דברים גזרו ובי”ח דבר נחלקו ורבו ב“ש על ב”ה ובי“ח דבר נשארו במחלקותן”. (ועיין שבת דף ט"ו) והרמב“ם ז”ל (בפירושו למשנה פרק קמא דשבת) מונה אותם בפרטות, ובין אלו שהסכימו עליהם ב“ש וב”ה נמצא ג“כ שלא יקרא לאור הנר בשבת, ש”מ שהתירו ב“ש להדליק נר בע”ש באופן שיאיר בליל שבת, ולמה א“כ נחלקו הקראים בענין זה ועד היום לא הסכימו עוד כולם לדעה אחת (כאשר נבאר להלן)? והיה להם לקבל משמאי ראש שבטי סדר קבלתם לפי דבריהם. וכן נמנו ורבו ב”ש על ב“ה במניח כלים תחת הצנור שפוסלין את המקוה (עיין פרק ד' דמקוואות משנה א' ופ“ק דשבת דף ט”ו ע"ב) ושמעיה ואבטליון נתנו שיעור במים שאובים לפסול את המקוה (ולך לדעת ששמעיה הוא אחד ממקבלי התורה הנאמנה גם לפ“ד הקראים עיי' או”צ דף כ' ע"ב) ומוה נראה דהלכה זו ישנה מאד. ואנחנו לא שמענו שיש מקוה לקראים. ואיה העירובין שתקן שלמה עצמו קודם המחלוקת שנפלה בין בנו רחבעם ובין בית מדרשו של ירבעם בן נבט. והלא הם מלגלגין על העירובין כמבואר בספריהם ועיין אשכול הכופר א”ב קפ“ג וא”ב רמ“ב. ובגמרא (עירובין ו'): “כיצד מערבין דרך רה”ר כו' ב”ש אומרים עושה דלת מכאן ודלת מכאן כו' “. וכן אמרו במס' ביצה י”ז:‏ “ב”ש אומרים אין אופים אא“כ עירב בפת ואין מבשלין אא”כ עירב בתבשיל ואין טומנין אא“כ היו חמין טמונין מערב יו”ט“. הרי לך עירובין משלמה עד שמאי והקראים מלגלגין ע”ז. וכן מלגלגין הקראים על הקידוש ביין, ובברכות פ“ח אמרו. “בש”א מברך על היום ואח”כ מברך על היין“¹¹. וכן שינו הקראים את סדר התפלה הישן נושן בישראל ומצאנו (ר“ה סוף פ”ב): “יו”ט של ר”ה שחל להיות בשבת ב“ש אומרים מתפלל עשר וב”ה אומרים מתפלל תשע, יו“ט שחל להיות בשבת בש”א מתפלל שמנה וכו' ובה“א מתפלל שבע”, ואמרו בפסחים פ“י: “עד היכן הוא אומר? ב”ש אומרים עד אם הבנים”; ובסוכה פ“ג: “והיכן היו מנענעים? בהודו לה', דברי ב”ה; ב’ש אומרים, אף באנא”. וכן אנו נוהגים עד היום כבית שמאי, ולהקראים היו הנענועים והלולב והאתרוג לשחוק ולקלס. – ואם יאמרו, שאינם מודים באמתת דברי התלמוד ששלמה תיקן עירובין ונט“י ושבית שמאי גזרו ואמרו כאלה וכאלה; הנה אנחנו נשאלה את פיהם, ומדוע הם מאמינים לדברי התלמוד בכל דבר הצריך להם? ומאין ידעו בכלל שהיו ב”ש וב"ה בעולם, אחר שהם מודים בפה מלא, שאין להם שום ספורי קורות דברי הימים ברורים, שמהם ידעו אפילו תוצאותם וזמן התחלקם, רק כל דבריהם בזה השערה ואומדנא (עי' דוד מרדכי פרק ז‘; ובפרק יוד הוא אומר בפירוש: “כי מקדמוננו לא נמצא שיהיה מי כותב זכרונות דברי הימים”¹² ונמצא כדברים אלו הרבה בפ’ הנ"ל). ואם היו להם ספרים רבים מענין זה (ולפי דבריהם למאות ולאלפים) ונאבדו בענין רע בסבות רדיפות האומות; אין זה סימן טוב לחכמתם (כמו שאמרו חז"ל איזה שוטה המאבד כו'), והרי הכל יודעין שיותר מהם על צוארנו נרדפנו, ובכל דור ודור היו עומדין עלינו לכלותנו, ורותה הארץ מדמנו,‏ ושרפו באש ספרינו וסופרינו פעמים הרבה, ובכל זאת לא חסרנו כל טוב תורתנו, וספרי חכמינו למאות ולאלפים, הנלות לנו ולבנינו בכל דבר חכמה והנסתרות בבתי עקד הספרים כשפוני טמוני חול ויציצו כעשב בכל דור ודור להאיר מול עבר פנינו כשמש חדשה, וקורותינו ידענו ולא נבוש לדבר את אויבים בשער ולהשיב חורפנו דבר¹³. והיותר נראה שלא היו להם ספרים ממין זה, יען תמול המה חדשים מקרוב, כאשר נראה במה שיבא, וקורותיהם הראשונות הלא הֵנה קורות כל עדת ישראל, והכל בדוי מלבם כרוב דברי שלשלת קבלתם וספר היחס לנשואי העדה שמצאו במצרים, הכל הבל ומעשה תעתועים, כאשר תראה כל עין בקרת בסקירה ראשונה, ולכן אינו כדאי להרבות דברים בבטול דעתם זאת, היינו הדעה שהקראים הם מקור ישראל ומהם נחלקו הרבנים. וזה אצלי כאשר יאמר איש שהאילן נחלק מן הענף ולא הענף מן האילן, איש כזה לא בינת אדם לו.

ואין קץ לדברי רוח ולסתירות מיני' ובי' הנמצאים בספריהם בענין זה. עד כמה פעמים תראה אותם לוחמים נגד חז“ל על אמרם שהתורה צריכה פירוש, ואת זעקתם תשמע לאמר, כי התורה מפורשת מעצמה באר היטב, כי איך תהיה תורת ה' תמימה כשהיא צריכה להתבאר, כמו שטען הר”ר כלב אבא בהקדמת ספרו עשרה מאמרות, הביא דבריו ושנה וחזר אותם כדרכם, בעל דֹד מרדכי, ותכ“ד הוא אומר: “כי בה (בהתורה) עומק גדול נפלא, אינה נודעת לכל אדם, והרי היא צריכה לפירוש. ודברי ר' טוביה העובד (הביאם בעל עשרה מאמרות) האומר “שכל העתקה שאנו מורים בה יש בה רמז מן הכתוב¹⁴ והכתוב פירושו לא שהוא פירוש הכתוב”; עכ”ל, הם דברי רוח, העולים בתוהו ואובדים אם רוח הדעת יעלה עליהם, והם פטומי מילי בעלמא. כי כבר כל דבר המובן מדבר אחר רק ברמז, הנה הדבר האחר ההוא שבו הרמז רמוז, צריך הבנה ובאור, שיתבאר ממנו הדבר השני הרמוז בו. והנה כשם שהנרמז מתבאר ויוצא לאור ע”י הרמז, כך הרמז מתבאר ויוצא לאור ע“י הנרמז, ואם הכתוב הוא פירוש קבלתם הנרמזת בו, הנה בהכרח גם קבלתם פי' הכתוב אשר בו הרמז, ומה נקל לרבנים לומר באופן זה ג”כ שאין לתורה שבכתב פירוש כלל, רק שבהיפוך, התורה היא פירוש הקבלה. ולא עוד אלא שבפה מלא אומר הר“ר שמחה יצחק בספר אורח צדיקים בזה”ל: “וגם מסר להם בקבלה פירוש התורה והמצוות וסודותיהן וטעמיהן‏ כפי מה שקבל מפי הגבורה” עכ“ל.‏ ויש להם סבל ירושה והעתקה משתלשלת דומה להלכה למ”מ של הרבנים, ורובם לקוחים מהתלמוד¹⁵.

             ב

וכן הם קוראים תגר על מחלוקת חכמי הרבנים בכמה ענינים שאינם מסכימים לדעת אחת. והנה הם טוענים, איך יכול להיות שהדברים מקובלים, ובדברי קבלה לא תפול המחלוקת, ועכ“ז גם הקראים חלוקים ביניהם בכמה דינים, כמו בהדלקת נר בע”ש בין השמשות לצורך ליל שבת, שעוד היום יש חלוקה בין קהלות הקראים שבמצרים דמשק וא“י ובין קהלותיהם שבגלילות פולין וליטא וכו', שהראשונים אינם מדליקין והאחרונים מדליקין; ובפרט מחלקותם העצומה והרבה בדיני העריות שמשיג הר”ר יהודה פוקי בס' שער יהודה על ס' אדרת אליהו וכאלה הרבה, וכבר הביא ר' אהרן הראשון בס' המבחר שבעלי הרכוב (הם כת המחמירים בדיני עריות) הרבו כ“כ חומרות ואיסורים, עד שכמעט לא היה אפשר שישאו הקראים נשים, עד שבאו ר' יוסף הרואה ור' ישועה (בן יהודה בעל ס' הישר, עי' פרק ב' במקומם ופ"ג) ושמו גבול להחומרות ההם, וכן מביא הנ”ל שבשנת ה“א קל”ט נחלקו הקראים שבא“י עם אותן שבקנסמנטינופול בקביעת ר”ה¹⁶, ואיך יאמרו א“כ שקבלתם אמתית אם תפול בה המחלוקת? אבל לא ידעו ולא הבינו שהקבלה מתאמתת בעיקרים ושרשים ואי אפשר שלא יפול ספק ברוב‏ ימים בקצת ענינים המסתעפים, ומעולם לא נחלקו רבותינו אם מדליקין נר ע”ש בה“ש לשבת, אבל נחלקו “במה מדליקין ובמה אין מדליקין” וכן לא נחלקו על ההלכות רק איך הם רמוזים בקרא, והנה הרמז שבקשו בכתוב אינו ע”ד פירוש רק ע“ד אסמכתא, ר”ל שרצו להסמיך הדין המקובל באומה ונהוג כבר באופן שאין לספק באמתתו, לאיזה כתוב כדי שיעלה על זכרונם תמיד ע“י הכתוב ההוא, ‏כי היה למודם בע”פ והיו מבקשים עצות ואמצעים לזכירה, והיתה הסמיכה אל הכתוב אחר מן האמצעים היותר בטוחים, לפי שהכתוב היה בכתב עמם ולא היה עלול להשתכח. והרבה מזה תבין כשתעיין היטב בדברי הרמב“ם ז”ל בהקדמתו לסדר זרעים; וכל טענות הקראים בזה הן עלילות דברים שאין בם ממש, וכל דבריהם סותרים זא"ז ואין להרבות טענות בבטולם הבא ממילא.

             ג

אפס בכל זאת לא נוכל להודות ג“כ לדברי המאחרים זמן חלוקת הקראים לזמן ענן (שהיה מתלמידי ר' יהודאי גאון¹⁷, אשר כפי הנראה הלך בדרכם גם ידידי החכם בעל נדחי ישראל; יש שמהמקור עצמו ששאבו ממנו בעלי הדעה הזאת נראה היפך דבריהם, היינו שכבר קודם ענן היתה להכת הזאת יד ושם, רק שענן חזר ויסדה אחר שנדלדלה, והם דברי הראב”ד בספר הקבלה דף ל“א ע”ב וז“ל: “וענן זה מבית צור¹⁸ היה ות”ח היה בתחלה והכירו בו שמץ פסול מפני כן לא נסמך לגאון וגם לא סייעוהו מן השמים להיות לראש גלות והטינא שהיתה בלבו¹⁹ העלתה שרטון ועמד להסית את ישראל מעל קבלת חכמים מפי נביאים עדים כשרים מפי עדים כשרים כמו שסדרנו בס' זה, ונעשה זקן ממרא ע”פ ב“ד לבלתי שמוע אל השופטים, והעמיד תלמידים ובדה מלבו חקים לא טובים, כי אחר החורבן נדלדלו הקראים ובא ענן וחזקם”. עכ“ל. נראה מזה ברור שקודם החורבן נמצאו באומה אנשים שקראו תגר על קבלת החכמים מיסדי התלמוד ולא אבו בדרכם הלוך. וגם מדברו הגמרא דקדושין שהבאתי למעלה “מיד נזרקה בו אפיקורסות”, וכן מסוף הענין שם “והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר העטרה ליושנה” נראה שכבר לא הסכימו כל ישראל פה אחד ולב אחד על הקבלה ההיא ולא הכירו אותה לאמת גמור, אלא שיש לומר שהכונה על כת הצדוקים שעם הכחשתם בתח”ה ובשכר ועונש, כחשו גם בתושבע“פ. אבל אי אפשר להחליט, כדעת היוחסין, שהקראים הם עצמם כת הצדוקים שהיו לפני החורבן, שהרי לא מצינו שום דמיון ביניהם ובין הצדוקים באמונה ודת כמו שטען בטוב טעם ודעת נגד הסברא ההיא בעל ד”מ בפרקים ב' ג' ד' מספרו הנ“ל (והרבה לדבר מזה גם בעל האשכול ורוב מחבריהם וחכמיהם), וגם ראשי חכמינו שלומי אמוני ישראל מבדילים בין הקראים ובין הצדוקים (אע”פ שמקדימין הקראים לזמן קדום קודם החורבן, שזה לפי דעתי דבר שאי אפשר, ר“ל שכבר היו הקראים בזמן הנ”ל לכת בפני עצמן כשאר הכתות הידועות בימים ההם,‏ יען שלא נזכר שמם בקורות העתים וביחוד בספרי האונגליום שדברו מחבריהם מכל כתות היהודים בימים ההם ואת הקראים לא זכרו²⁰. ור' יהודה הלוי ז“ל ראש המדברים בכל מקום אומר בסוף מאמר ג' מספרו הכוזרי, אחר שספר המאורע מינאי המלך, בזה”ל: “וכבר השרישו הקראים שרש עם אנשים שהיו דוחים תורה שבעל פה, ומתחכמים בטענות כאשר אתה רואה שעושין היום, אבל הצדוקים והביתוסים אינם‏ כ”א אפיקורסים מכחישים עוה“ב, אך הקראים הם משתדלים בשרשים מתחכמים בתולדות ואפשר שיגיע הפסד אל השרשים רק מסכלותם ולא בכונה מהם” עכ"ל²¹. סוף דבר הדעות הללו שלשתן (ר"ל שהם קדומים מאד לכת הרבנים, או מאוחרים עד זמן ענן, או שהם עצמם הצדוקים ושנו את שמם וקצת דעתם) תאספנה נגהם לפני אור הבקרת הטהורה ופניהן יחפרו.

             ד

והנראה לאמת גמור ומסכים עם דרך הקורות בעולם, הוא, שמאז מעולם היו באומה אנשים, מבלי שיהיו כת מיוחדת, שפקפקו במנהגים וחקים נהוגים בעם ע“פ קבלת ע”פ השגורה מאבות לבנים, ולא אמרו קֹדש לכל אשר אמר העם קֹדש. וכן אחרי כן, כאשר התעוררו חכמי דור דור ע“פ הזמן ועת לכל חפץ להעמיד דבריהם הישרים באותה שעה על דין תורה ולשתלם כארזים על יבלי מי מנוחות היוצאים ומפכים ממוצא פי ה‘, נמצאו בעם אנשים ידועים נבונים נגד פניהם אשר לא הבינו אל פעולת החכמים השלמים ההם הגדולה וההכרחית לשעתה. אלה האנשים קצרי הראות, מאהבתם את הפשט הפשוט, וכל חפצי שמים אצלם לא ישוו בו, ודרך המליצה רחקה מהם, ובכל כונה שניה הנטועה בכתוב כיתד תקועה במקום נאמן, והוא ענף עץ הדר לקוח מגן עדן המליצה, עיניהם תחזינה זמורת זר וסורי הגפן נכריה²², התנגדו בקרב לבם אל מעשה החכמים ולא מצאו בם קורת רוח, ואין מספר לגדודי הסבות אשר לכל איש לפי טבעו ונטיתו, מכל אלה אשר לא כלכלה נפשם לחם שמים, אשר נתן להם די שבעם מאת אדירי התורה המבינים לתכלית הדבר, ורק גדולי החכמים הסכימו פה אחד לדבר הנראה זר וחדש בסקירה ראשונה ושטחיית, והשתדלו לטעת נטעי נעמנים עושי פרי תאוה לעינים ומרפא לנפש וכל האוכל מהם חיה יחיה באמונתו ומפיקים מזן אל זן, כפי טבע כל עת וזמן, וכל הטעמים נטעמים בם כמו במן, מבלי אשר ישתנה עצמותם ושרש דבר נמצא בם²³. היוצא מזה, שהסירוב בקצת דברי חכמים, ואולי גם ברובם, לא היה דבר חדש כלל לפרטי בני אדם, ומהם משכילים בתורה ויראי ה’ וחרדים על דברו, ורק נסתרה מהם דרך החכמים השלמים, על פי טבע נפשם ודרך השכלתם, ולא היה אפשר להם להסכים עמהם. ובכל זאת היו עם אחד ועדה אחת ולא נעשה מחלוקת, כל עוד לא קבל התלמוד קדושת התורה, יען אם היו יחידים מסרבים לדין מדיניו, או לפירוש מפירושיו, לא היו תופשי התורה מקפידין עליו קפידא יתירה, והיו מניחים לו מנהגו מבלי הטיל מום כלל באמונתו²⁴. – כאלה רבות נמצא בתלמוד עצמו. אמרו בפ”ק דחולין: כי סליק ר' זירא לא“י אכל מגרמתא דרב ושמואל וכו‘. ואקשי’: והיכי עביד הכי? והתנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם. ואסיק רב אשי: הני מילי כשדעתו לחזור לארצו, ור' זירא אין דעתו לחזור לארצו היה, ולפיכך אכל אותה. ובפרק מקום שנהגו אמרו, דרבה בב”ח דכי אתי מא“י לבבל אכל תרבא דאייתרא שהיו אוסרין בבבל. ואקשי': רבב”ח לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם? ותירץ רב אשי, דרבב“ח דעתו לחזור לארצו היה. וכתב הרשב”א וז“ל: “דהלבא דאייתרא לא לגדר אסרוהו בני בבל אלא מן הדין ומן התורה לפי דעתם כו' כדאיתא בפרק אלו טרפות” עכ”ל. הנך רואה מזה, שרב אשי, חותם התלמוד,‏ הבונה בשמים עליותיו, הוא עצמו מצדד להפוך בזכות רבב“ח ובזכות ר' זירא; על זה אומר שלא היה דעתו לחזור לארצו, ועל זה שדעתו היה לחזור לארצו. ושמעינן מני' תרתי: א') שהיו המנהגים שונים בא”י ובבבל באסורים חמורים, ולא החזיקו בכל זאת אלו את אלו לעוברים על דת ח“ו; ולא עוד אלא שלפעמים החליפו חכמים גדולים מתופשי התורה מנהגי ארצם במנהגי ארץ אחרת, שבאו לשם, להקל, ש”מ שלא היו אצלם הענינים האלה עיקרי התורה, הנוהג כך לא היה לו מנהגו למכשול ולפוקה, והעושה הפכו כמוהו נקה. ב‘) שגם ההולך ממקום למקום ושנה מנהגו למנהג המקום שבא לשם, השתדלו חכמי מקומו הראשון להפוך בזכותו; וכן להיפך, כשהחזיק במנהג מקומו הראשון, השתדלו החכמים שבמקומו החדש ללמד עליו זכות ולא למצוא עונו לשנוא. ומצינו בחגיגה פ“ב מחלוקת ישנה שנחלקו כל החכמים שבזוגות, חכם אחד אומר לסמוך ביו”ט, וחברו אומר שלא לסמוך, ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ואיש את רעהו לא שנאו. – ובנין אב לכלם מחלוקת ב“ש וב”ה בדברים הרבה, ובכל זאת אמרו בפרק קמא דברכות: “אע”פ שהללו טמאו והללו טהרו, הללו פסלו והללו הכשירו, הללו אסרו הצרות לאחרים והללו התירו,‏ מ“מ לא נמנעו לישא נשים זה מזה ולהשתמש בכליהם אלו של אלו”.²⁵ וביבמות (י"ד) אמרו: “אע”פ שנחלקו ב“ש וב”ה כו’ לא נמנעו ב“ש מלישא נשים מב”ה וכו‘, ללמדך שחיבה ורעות נהגו זה בזה, לקים מה שנאמר האמת והשלום אהבו“. ע”כ. (ועיי' בתוספתא שם פ“א ובירושלמי פ”א בשינוי לשון קצת, ועיין מה שכתב בענין זה ידידי חביבי הרב החכם מהר“י שערשעווסקי נ”י בספרו הנכבד כור לזהב דף צ“ה ע”א). וקראו (בפרק חמישי דאבות) למחלוקתם מחלוקת שלשם שמים. – וכן נפרדו אנשי יהודה ואנשי הגליל אלו מאלו במנהגים בכמה דברים, כמו במלאכה בערב פסח, שביהודה היו עושין מלאכה עד חצות ובגליל לא היו עושין כלל (עיי' פסחים פ"ד), ועוד בכמה דברים (עיי' כתובות ‏פ“ד ונדרים פ”ב וב“ק פ”ו ועוד בכ"מ). ובירושלמי ר“ה פ”ד אמרו, שביהודה נהגו כר’ עקיבא ובגליל כר“י בן נורי. וכן יש מנהגים שנהגו באיזה מקומות, ואמרו (פסחים פ"ד) ששה דברים עשו אנשי יריחו על ג' מיחו בידם ועל ג' לא מיחו בידם. היוצא מכל דברינו, שהיסוד היותר גדול ועצום שהתורה היתה נשענת עליו בימים ההם היה יסוד השלום, ר”ל שבכל השינויים בקצת מנהגים לא נתפרדה החבילה והיה העם אחד. התבונן עד כמה היה גדול ויקר בעיניהם יסוד השלום הזה, שהרי גם מכת הצדוקים הכופרים בתחיית המתים ובשכר ועונש לעוה“ב לא נפרדו הפרושים לגמרי ולא נמנעו מלשדך עמהם והיו מהם כהנים גדולים בקצת העתים²⁶, ויכולים אנו להחליט ע”פ מה שיורה לנו הנסיון היומי בדומה לזה בכל זמן ועידן, שלא לבד חכמי התלמוד, ר“ל מחזיקי תורה שבע”פ, השתדלו להרבות שלום בעולם (כדאמר ר' אליעזר אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם), אלא שגם רבים מאלה שסרבו בקרב לבם לדין מדיני התלמודיים מסכות שאמרנו, הנה ע“פ יסוד השלום ההוא שהוא עמוד התוך של הדת נהגו בפומבי ע”פ הוראתם (כמש“כ הרא”ש על האי עובדא דרבב“ח דלעיל: “ודוקא בצינעא, שלא ישנה מפני המחלוקת” עכ”ל), ויש אשר התקשרו עם איזה חכם מתופשי התלמוד בברית החיתון, או חסו בצל התלמודיים שהיו גדולים ותקיפים ע“פ הרוב, ולא נקפם לבם על זה שהם נוהגים היפך סברתם, אף לילות לא יסרום כליותיהם לאמר, מדוע אתה עושה שקר בנפשך ללכת אחרי אשר לא נכון לבך עמו; שכן דרך בני אדם להיות נגררים אחר הסבה הגורמת ולהשוב בלבם שבסור הסבה יסורו גם הם ממנהגם זה, ולא יחשבו זאת לחטאה גדולה, כל זמן שאינו נוגע לעיקרי הדת ר”ל שלא נעשה המנהג כך או כך מתנאי האמונה (ולכן אמרו בגמרא דסנהדרין סוף פרק זה בורר: “א”ר יוחנן כו' אבל בשעת הגזרה אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור כו' מאי מצוה קלה אמר רבא בר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא), ‏וחושב המנהג לדברים של מה בכך, ובפרט שבידו בכל עת שירצה להזור ולנהוג באופן אחר כטוב בעיניו. ובגלל הדבר הזה לא נעשה מחלוקת עצמי ופרוד הכתות בישראל, וישראל שוכן לבטח אגודה אחת ועם אחד ושלום אמת בקרבם, והיתה מנוחתם שלום.

             ה

ואולם מאותה שעה שראו חכמי התלמוד הכרח בדבר, מסבות הידועות להם, לתת לדיניהם קדושת תורה ולהניח עליהם חותם זרוע עם גבורה (בכח שׁנִתַן להם מנותן התורה בלאו דלא תסור), אלה שהיתה דעתם שונה מדעת מיסדי התלמוד נסוגו אחור ולקחו עצמם לצד אחר. ולא קרה זה בפעם אחת כ"א מעט מעט,

בתחלה בנחת ובקול דממה דקה, ואח"כ בקול המולה גדולה קול ענות מלחמה, כפי אשר הלכה יד בעלי התלמוד הלוך וגבור וכשיעור שחזקו התלמודיים דבריהם באותו שיעור עצמו בעטו מנגדיהם בדבריהם, ובכן נתרחקו אלו מאלו ממדרגה למדרגה, על כל צעד וצעד אשר צעדו בעלי התלמוד האלה נסוגו הממאנים פסיעה אחת אחור²⁷. ובכל זאת לא היה אפשר לשניהם, לפי טבע הענין, להתחלק לשתי כתות גמורות, כל עוד לא נחתם התלמוד בחותם ההשתלמות והגמר, ועוד היה רשות לכל איש להביא אבנים וסיד וחמר לבנינו, ואין איש נתפס על דעתו השונה מדעת חברו. אבל לאחר שנחתם התלמוד וקבל ‏ השתלמותו, באופן שכל איש מישראל שלא שמע אליו נחשב לאפיקורוס, נעשו אלה, אשר מאז לא היה

לבם נכון עמו, לכת אחרת לגמרי. וזה אמנם היה בזמן הגאונים (ובאו מדבריהם גם בגמרא עיי' כוזרי מ“ג סי' ע”ג בסופו בביאור אוצר נחמד, ועיי' בית יהודה לידידי הרב רי“ב ל”ז שער ששי פרק קי“ט ושם בהערה לצד 290, ובסוף פרק ק”כ מביא דעת הגאון הגדול רי“ע ז”ל המכונה יעב“ץ בתשובותיו, שהתלמוד לא נגמר עדיין ולא יהיה נגמר עד עולם, כי כל מה שנושאים ונותנים חכמי התורה בכל זמן וזמן בענינים האלו הוא בכלל חבור התלמוד, כי החקירה בפירושי המצוות מסורה לחכמי דור ודור ‏ עכ”ל²⁸); אע“פ שבדרך כלל נתפרסמה חתימתו קודם לכן (ע“י רב אשי ורבינא שהיו בזמנים שונים, היינו רב אשי שהתחיל לכתוב התלמוד בשנת ד”א קכ“ז – והיה אז בן י”ד שנה, כי נולד בשנת קי“ג בשנה שמת בה רבא, לפי חשבון הראב”ד – ואמרו עליו בסנהדרין דף ל“ו ע”א שמימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה‏ במקום אחד, הוא קבץ כל הדברים הקדומים מימות רבינו הקדוש עד זמנו, ולמד כל שנה ב' מסכתות והשלים כל התלמוד בשלשים שנה, וכן עשה פעם שנית, עד שבשנת ד“א קפ”ז השלימו שנית ומת באותה שנה שנת תשל“ח לשטרות²⁹ ולא הספיק לסיימו עד שסיימוהו תלמידיו והאחרון שבכלם רבינא סוף האמוראים, שמת בשנת ד”א ר"ס היא שנת חתימת התלמוד לדברי רב שרירא גאון בתשובתו), וראו אז הכרח לגזור אומר, בכח שׁנִתַן להם ע”פ התורה, שהתלמוד הוא קודש קדשים וכל הנוגע בו לרעה הוא אפיקורוס, ככל חומר ותוקף כת תקיפה המחזקת למודיה ביד חזקה ובזרוע נטויה³⁰, למען לא ישלחו פורצי גדר בעולתה ידיהם להרוס את הבנין המפואר הזה ולהשבית אחדות האומה.

             ו

והסבה אשר הכריחתם אז להעמיד הקבלה על תלה יותר מאשר עשו אבותיהם מעולם היא לפי דעתי תחשב להם לחכמה גדולה ולסקירה יפה בעין בקרת בקורות העולם ובצורך הזמן. כי הנה רואים אנחנו שנם בימינו אלה ובכל ימות עולם טבע עמֵנו לְחַקות את האומות אשר הם יושבים בקרבם וביותר את הרעים שבמעשיהם, ומשה רבינו ע“ה נותן התורה ע”פ ה' ידע זאת כבר, וע“כ הזהירם לבלתי יעשו כמעשה ארץ כנען, ובקש תחבולות הרבה לשמרם מן הדרך הרע הזה, אשר באמת היה להם למכשול ולפוקה פעמים רבות, ועוד היום, אחר אשר נֻסו בנסיונות רבות וקשות והֻכו מכות בלתי סרה,‏ לא נקו מן המחלה הזאת יען כי הנטיה אשר לאדם אל הרע, ככתוב בתורה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, תטה את לב האוהב לעשות כמעשה חברו שיחַקה רק את מעשיו הרעים ולא הטובים, וכמו שאמרו חז”ל כמתועבים שבהם עשיתם כו‘; ע’כ נטו בני ישראל לפעמים לרעת העם אשר ישבו בקרבו ולא למדותיו הטובות. והנה בזמן הגאונים (התחלתם ע“פ רב שרירא ד”א שמ“ט וע”'פ הראב“ד בעל סדר הקבלה ד”א תמ"ט) התחילה אמונת מחמד ודתו הנקראת אסלאם להתפשט בעולם (ד“א שפ”ב), ‏וידוע שמחמד אסף וקבץ דתו מדתי היהודים³¹ והנוצרים, ונושאי כליו שבאו אחריו הלכו גם הם בדרכיו, וכאשר ראו שהיהודים יש להם דת מקובלת בע“פ עם התורה שבכתב, והבינו לאחרית דבר כי ישר דבר היהודים והדת לא תקום ולא תהיה בלעדי הקבלה, השכילו גם הם להמציא משנה תורה כזאת וקבעו את הַסֻּנַּהּ לתורה שבע”פ מקובלת, מלבד ספר הקֹרַאן (מלשון מקרא) שהוא אצלם התורה הכתובה שנתן‏ להם נביאם מחמד. ויהי אחרי ‏ כן ויקומו אנשים ערביים ישמעאלים לריב על הַסֻּנַּהּ ההיא, לאמר כי לא נתנה ע"פ ה’ ביד נביאם, כי אם מעשה ידי אדם היא ואין להם לשמוע בקול דברה, לאלה קראו ‏ שִׁעִיתִי³² ולמאמיני הסֻנּה, סֻנִּיתִי,‏ ותהי המריבה גדולה ביניהם בימי הגאונים ויד הסוניתין תקיפה. אז ראו חכמי יועצי ישראל כי רעה נגד פני הקבלה היא התורה שבע“פ, כי ידעו היטב טבע מקצת בני עמם ויצרם הרע, ובפרט שדבים מכבר נזורו אחור מקצת דיני התלמוד, והיה כאשר יראו מעשה השעיתין בדת הישמעאלים ועלה על לבם לעשות כמוהם ולתגר קרב נגד קבלת חז”ל; ע"כ חגרו בעוז מתניהם לאמץ זרועותיה, ויגזרו אומר שכל החולק על הקבלה (הכלולה בתלמוד ובדברי הכאונים) אין לו חלק באלהי ישראל³³, כמו שכתב רב שרירא גאון בתשובתו

הנ"ל וז“ל: “חכמת הגאונים ופלפוליהם הוא הדבר אשר צוה ה' את משה, ואע”פ שאומרים הכי הוא ואין מביאים ראיה באיזה מקום הוא אין לחוש לדבר קטן או גדול, וכל החולק על שום דבר מכל דבריהם כחולק על ה' ותורתו” עכ“ל, וכן כתב הראב”ד, דאין מי שיכול לחלוק על דברי גאון ואפי' שלא יביא ראיה לדבריו, והחולק עליו כחולק על התלמוד. ועי' תשובת מהר“ם אלאשקר תשובה נ”‘ג. ובתשובה ס“ח כתב וז”ל: “וכבר ידעת מה שכתב ג”כ עליהם הראב“ד ז”ל שכל הטועה בדברי גאון כטועה בדבר משנה ואין אדם בזמננו רשאי לחלוק על דברי גאון“, עכ”ל. והרמב“ן ‏ז”ל בס’ מלחמות (כתובת פ"ה) כתב, שהגאונים שקולים כרובן של סנהדרין (ואין זה לפי הנראה דעת הרמב"ם שכתב בהקדמתו לס' היד: “וכן אם למד אחד הגאונים שדרך הפשט כך הוא ונתבאר לב"ד אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא אין שומעין לראשון”).

             ז

והנה הם חשבו הדבר הזה לטובה וסברו שבזה תתחזק התורה שבעל פה, כי יורא כל איש לגשת אליה לנגוע בה לרעה, לבלתי יִבָדל מתוך עדת ה‘. אבל האדם קצר רואי ובתבונתו אין די עצה וגבורה למלחמתה של תורה אם לא ה’ יִלָחם לה. רבים בקשו עצות ותחבולות להעמיד הדת על תלה ולא הצליחו והיו עוזרים ח“ו לרעה, אע”פ שהיתה כונתם רצויה, ומוטב היה להניחה כמות שהיא לעזרת ה' אשר דברו יקום לעולם, כי לא יטוש ה' עמו, כאשר נשבע להם. – גם העצה והתחבולה הזאת אשר זכרנו היתה סבה שתחלק האומה לשני מחנות; יען שע“י גזרתם זאת וכל תוקף עוזם שנתנו גם לדברי האחרונים ממילא נתפרדה החבילה, וכאשר בנו הגאונים חומת ברזל סביבם מצאו המסרבים את עצמם לפתע פתאום חוץ לגדר, כאלו הָשלכו חוצה ביר חזקה, ‏כי לא רצו עוד לעשות שקר בנפשם להודות היפך סברתם, ולא היו יכולים עוד לחשוב המנהגים האלה לדברים של מה בכך הואיל שנעשו לתנאי האמונה, וכל הכופר בהם נקרא אפיקורוס ולכן היו לכת אחרת לגמרי וענן זה הולך לפניהם לנחותם הדרך. זה הנראה לי ברור. ועיי”ש מה שכתב מענין זה ידידי הרב החכם מהרי“ב ל”ז בספרו ב“י פרק קנ”ב. וכמעט שגם חכמי הקראים ‏ מודים ‏ בשרשי דברים אלו ובעל ד“מ כתב בזה”ל: “וזהו האמת שכל מה שרבו הדורות השתקעו במחלוקת ורבו הטענות והתשובות מכל כת כנגד חברתה, אבל מתחלת הענין לא היה הדבר כל כך בדוחק (נראה שהוא טעות הדפוס וצ"ל בריחוק או ברוחק) ובדחייה איש מעל חברו‏ כמו שהוא הענין עבשיו”, עכ“ל. ולפ”ז כל הדעות הם אמת מצד‏ מה: המקדימים כת הקראים יש להם על מה שיסמכו, לפי שבאמת חלוק הדעות התחלתו זמן קדום והוא זמן התחלת קביעות התלמוד כאשר אמרנו (אבל העולה הוא למעלה אל רב“ש ויב”ג חולם חלום הוא ואוסף רוח בחפניו); והמאחרים זמן הקראים עד זמן הגאונים יש להם ג"כ על מה לסמוך, לפי שאז ולא קודם לכן נעשו לכת אחרת לגמרי, ושתי הדעות צדקו יחדו באופן זה ולא פליגי.

             ח

אולם סבת כל הסבות האלה, אשר בעבורן נחלקה האומה לשתי אומות מריבות ונעשה פירוד. הלבבות, היא ההכרח שהביא את חכמי ישראל לעבור על יסוד מוסד פנת יקרת הדת הנצחיית לבלתי כתוב בספר דברים שנמסרו בעל פה (כדדרש רבי ע"פ עת לעשות לה'), שהיתה בכונה גדולה כדי להעמיד הדת על תלה ע“פ קיום כלליה והשתנות פרטיה המסורים בידי החכמים שבכל זמן. כי כשם שאי אפשר שיעמוד איזה עם על תכונתו דראשונה עד סוף כל הדורות, לא יחליף ולא ימיר טבעו, דעותיו וידיעותיו, מסחרו וקנינו, מעמדו המדיני הפנימי והחיצון, מושגיו והשתלמותו; כך אי אפשר שיעמדו פרטי חקיו ומשפטיו ימים רבים בלי שינוי וחלוף תוספת וגרעון, ע”פ השינויים אשר יקרו את העם עצמו, כי הא בהא תליא. על כן כל הדתות הנימוסיות חסרות רק תורת ה' תמימה (ע“פ גדר התמימות שבאר הרמבמ”ן ז“ל בהערתו לדברי רנה”ו ויקרא א‘. ג’) בעבור שנמסרה עם פירוש אשר כפטיש יפוצץ סלע הוא מתפוצץ לכמה טעמים ע“פ מצב כל זמן וזמן וכל המקריים אשר יוכלו לקרות את האומה בזמן מן הזמנים³⁴, קצתם בבאור וקצתם נלמדים ע”פ מדות מקובלות ומרוצות. אבל הפירוש הזה, מצד טבעו, כמובן לכל מבין דבר לאשורו, לא נִתַּן לכתוב, כי אם להיות מסור מזקן לזקן ומחכם לחכם בעל פה, ומי כהחכם יודע פשר דבר איך להשתמש בפירוש זה. כי הדבור, כל זמן שהוא משוטט ומתהלך מפה לפה, הוא בחומר ביד היוצר הפושט צורה ולובש צורה ועלול להשתנות פרטי לפי הצורך מבלי שישתנה כללותו. אבל הדבור הנכתב כבר קבל צורתו המוחלטת והקיימת לעד. הדבור המסור בעל פה הוא הדבור החי³⁵ המחובר למקום גדולו, מתכווץ ומתפשט וגדל ועושה פרי, בוסר בזמן שצריך להיות בוסר, וגומל בזמן שצריך להיות גומל, הכל לפי העת, ובכל זאת הוא הפרי עצמו שהיה מתחלה; וכיון שנכתב על גבי ספר, כבר נתלש ממקום גדולו ונעשה מבושל וראוי לאכילה זמן מה, וצריך שמירה מעולה לבלי יפוג טעמו מהרה, וסוף סוף הוא מתקלקל ואין לו תקנה אלא ביסום. יש מבסמין בדבש וימתוק לחיך, אבל שוב לא יעמוד ימים רבים; ויש מבסמין בחומץ המעמידו לדורות, אבל לא יעמוד טעמו בו וריחו נמר. סוף סוף טוב משניהם הדבור החי, שאינו צריך ‏ לביסום כלל, אשר לא נס ליחו ולא סר רוחו, והוא משתנה בעצמו, ובכל פעם לטובה, והיה הוא ותמורתו קודש, כי אין ‏ שינויו שינוי עצמי, ולחכם ומבין מדעתו יספיקו דברי אלה לעורר רעיוניו – ולתכונתו אין חקר. והסתכל במאמרם ז“ל בקצרה (שמות רבה ל“א, י”ח) ע”פ ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו, וז“ל: “וכי כל הדברים למד משה? כתיב בתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולארבעים יום למדה משה? אלא כללים למדהו הקב”ה, הֲוֵי ככלותו לדבר אתו” ע“כ. וכוונתם גלויה ומבוארת. והרב החכם הר”ר נה“ו ז”ל, אשר אין חקר לתבונתו בעומק ורוחב דרכי הלשון, עיניו תחזינה מישרים ולבבו יבין חכמה ודעת ענין התורה שבכתב ושבע“פ בפעלי דבור ואמירה הבאים כאחד בס' התורה, ועיין מה שכתב בטוב טעם ודעת שפתיו ברור מללו בריש ספר ויקרא (א‘, א’) וזה סוף דבריו: “וכן משה כל פעם בנבואתו הֱבִינוֹ באוֹתו הענין יותר מכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בו עד סוף כל הדורות, וגם שם מלין בפיו לאמר, אמרות קצרות הכוללות הכל, והן אמרות התורה שבכתב שנאמר עליהן אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף וגו' (תהלים י"ב, ז'), ועל שתי אלה נאמר בכל מקום וידבר לאמר, וזהו תורה שבכתב ושבע"פ, והמשכיל יבין” עכ”ל. כל אשר עינים לו יבין דברי המדרש ודברי רנה"ו (העולים בקנה אחד) לאשורם וכסיל אשר לא יבין את זאת לא עליהם תלונתו כי השה אותו אלהים מחכמה, עינים לו ולא יראה (עי' עוד מה שכתב שם פסוק ב' על דבר ואמרת)³⁶.

             ט

דבור חי כפרי הָדָר זה הַדָר באילנו, מסר אבי המחוקקים ‏ ע“ה לבאי כֹחו שבכל דור, ולולא הביאם ההכרח לעבור על יסוד זה לא נפלה מחלוקת בישראל בשום זמן והתורה היתה מתקיימת בידיהם בלי שום שנוי, אע”פ שהיתה פושטת צורה ולובשת אחרת בקצת פרטיה בזמן מן הזמנים³⁷, כי לא היה הדבר נחשב לשינוי כלל, בהיות תוצאותיו מדבור החי עצמו; כמו שעד“מ האדם הוא עצמו ובשרו בקטנותו בילדותו בנעוריו ובזקנתו, אע”פ שהוא הולך ומתגדל בכל פעם ואבריו וצורתו משתנים מעט מעט והוא הוא עצמו. ולא היינו ‏ צריכים לתקון הדת (רעפֿאָרם) המתוקנת מאליה בכל פעם לפי הצורך (ועוד כתבנו מענין זה בספרנו “פרי קיץ” בבאור הכתובים במלאכי ב', י“ג – ט”ז³⁸).

אפם מסבות נודעות בקורות דברי הימים³⁹ הביא ההכרח את ר' יהודה הנשיא (בשנת ג“א תתקמ”ט) לשום לפני ב“י חוק ומשפט שנית בחבור המשנה שנכתב אח”כ בספר בששה סְדָרִים (ששינה בכונה משם סְפָרִים, שהם שם מיוחד לתנ“ך עי' בית יהודה לאלופי ומיודעי הרב ל”ז שער חמישי פרק ק"ב) שסימנן זמ“ן נק”ט, ובעצמו הרגיש ברעה העצומה שסופה להיות נמשכת מזה, והמליץ על זה במובן אחר מליצת נעים זמירות ישראל: “עת לעשות לה' הפרו תורתך” (תהלים קי“ט, קכ”ו)⁴⁰. ועכ“ז השאיר עוד לחלוחית חיות באספת חקיו ולא תלשם לגמרי ממקום גדולם,‏ כי השאיר עוד מקום לתורה שבע”פ, והוא פירוש המשנה ומשא ומתן ומתן של תלמוד היינו הגמרא⁴¹, ‏ובפרט לדעת רב שרירא גאון בתשובתו הידועה, שרבי לא כתב המשנה רק סדר אותה (ואחריו נמשכו רוב חכמי זמננו, אע“פ שהדעה הזאת מתנגדת לדעת הרמב”ם ז“ל ור”ש הנגיד). ע“כ גם בימיו לא היתה התורה לשתי תורות ולא נתפרדה החבילה לגמרי בישראל, כי עוד הדבור החי ביניהם לצדד שלום הכתות בראשית התהוותם ולחבר את האהל להיות אחד. ע”כ מצאנו קודם דורו של רבי, אע“פ שכבר היו סדורות כמה משניות,‏ וכבר היה העם כתות כתות, עכ”ז היו לפעמים כהנים גדולים מכת מתנגדת לכת הפרושים ולא נמנעו הפרושים מלבוא אל ביהמ“ק, כי לא נתחלקו עוד אלה מאלה לעם אחר, בעבור שהדבור החי היה מתַוֵּךְ השלום ביניהם, וכן היה ג”כ אחר חבור המשנה, הללו אוסרין והללו מתירין וכלם יחד היו עם אחד⁴².

             י

ברבות הימים נתלש גם הספיח והשחים הזה על יד כתיבת התושבע"פ על ספר בימי הגאונים, אז יבש חציר נבל ציץ, ונחלקה האומה לשתי אומות, כי רק אז קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָוִד (מ“ב י”ז, כ"א) ויחצו העם, המחנה האחת בחרה לה דרך חדשה והיה המחנה הנשאר לפליטה⁴³. –

יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם! – כי כמו שמטבע גוף האדם, אם לא נתקלקל מזנו מכל וכל, אם יארע מחלה בקרבו, להוציאה ע"י שאת וספחת המתהווה מאליה, ההולכת וגדולה ונפתחת ומקיאה דם וריר עד שחוזרת ומתרפאת;‏ כך מטבע הדת וחקיה, אחר שפגעה בה מדת הדין להלקות בהכרח

וכפיה והובאו בה דברים מפריעים טהרתה, מיד טבע הדת ההיא מרגיש מחלתה ומקים עליה רעה מתוך ביתה לערות את מקורה ולהוציא החוצה את המים המרים אשר באו בקרבה לצבות בטן ולנפיל ירך, הנובעים ממקור האותיות המתות; אז רבים מעם הארץ מתפרצים וכל אחד בונה במה לעצמו לעשות תקונים (רעפֿאָרמאן) בדת על פי דרכו ודעתו. והתקונים האלה אינם אלא ספחת הדת עצמה המבערת המחלה מקרבה ומעמידה על בריאותה, ע"פ הרוח החיים אשר בה, ואז הספחת כלה ואבדה⁴⁴.

וקל מאד לראות ממה שאמרנו עד הנה שההפסד המגיע מכתיבת הדברים שלא נתנו לכתוב אלא להמסר בע"פ אינו מגיע לדבר ה' עצמו, שהרי ככחו אז כחו עתה לשבר דלתות נחשת ולגדע בריחי ברזל, כי רוחו חדש בקרבו תמיד, וכרוח העצור בבטן האדמה יגע בהרים ויעשנו ויצא כברק חצו אל מחוז חפצו, כן יעבור רוח הדת ודרכו נכון לפניו ולא יעצרוהו כל שוטניו חתחתים בדרך, כי רוח ה' תנחנו וה' הולך לפניו לנחותו הדרך,‏ יחיש או יתמהמה, בטח יבא אל מחוז חפצו וחפץ ה' בידו יצלח. – רק לבני הדת יגיע הפסד מרובה, כי בין כה וכה עמודיהם יתפלצון ויתפוצצו והיו לכתות שונות לוחמות ביניהן ותהי האמת נעדרת, זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר מוצא אתה מר המות הן שקר בימינך ובני החי. כה ינגחו איש את רעהו עד יתבררו ויתלבנו הדברים ויצא כנגה צדקת ה' ודתו, תשוב הדת על כנה וראו המריבים כי ריבם הבל, חציר גגות ודבר ה' יקום לעולם – כי עצת ה' לעולם תעמוד!.

ב) מאושר ומקוים ע"פ סגנון לשון הקראים בספריהם והרבה מאמרים אשר הם נושאים על שפתיהם, ודעות ישנות ששרשן בדת הרבנים הקדומה נשקפות מבין חגוי שיריהם.    🔗

               א

הקראים בראותם כי אזלת יד תורה שבכתב, אשר הם אומרים כי בה לבד יחזיקו, ולא תספיק להורות לעם את כל אשר יעשון ואיך יתנהגו, שמו נוכח התלמוד וחכמיו פניהם ויקחו מכל הבא בידם ממנהגים מקובלים אשר בתלמוד יסודם, מתפלות ברכות והודאות ונסחאות, וישימו בכליהם, ולא משכו ידיהם מן התלמוד מאז היו לגוי. אם אמרתי אספרה כמו רבו הענינים שלקחו מאשר אתנו הנה עצמו מספר⁴⁵ בדרך כלל אומר, שכל ברכות הנהנין, סדר קריאת שמע שעל המטה, ברכות השחר (ששינו שמם לברכות השכמה) הלכות שחיטה וכדומה הרבה, שלנו הם ועל ברכי התלמוד וחכמיו מקבלי התורה מתקני הדת ומסדרי המנהגים גֻדלו ולא זה בלבד אלא שנשתמשו גם במאמרים תלמודיים למוסר וד“א, ככתבם וכלשונם, מבלי קרוא שם בעליהם עליהם, ולפעמים שנו בהם להוציא מהם כונה חדשה ע”פ דרכם. עד“מ בהצעה שקודם ברכת ק”ש שעל המטה אומר בעל ההצעה⁴⁶ וז“ל: “ואמרו כל העוסק בדברי תורה בלילה הקב”ה מושך עליו חוט של חסד ביום” וכן “ולזה אמרו כל המשביע עצמו מד”ת ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר ושָׂבֵעַ ילין בל יִפָקד רע" (לקוח מִדְרַשׁ חז“ל, ברכות דף י”ד ע"א, שדרשו ושָׂבֵעַ כמו ושֶׁבַע⁴⁷, אלא שהם שנו הענין לכונה אחרת והוציאו אותו בלשון ואמרו). “ואמרו שוב יום אחד לפני מיתתך כו' “. “ובכל לילה טועמין בני אדם טעם מיתה שהשינה חלק מששים במיתה”. ובשעת השינה עולה למעלה נשמת כל איש לכתוב ולחתום מעשה היום”. (ומן התימה על אנשים המאמינים לעדות בעלי התלמוד בדברים העומדים ברומו של עולם עליון, ומודים שבאו בסוד ה' לדעת הנעשה בשמים ממעל עם נשמת האדם בשעת השינה, איך לא יאמינו להם שכך וכך קבלו וקבלתם אמת?). וכן נמצא בנחל אשכול (היא הקרמת ר' כלב אב"א לפ' אשכול הכופר) וז”ל: “כמאמר החכמים אין צדיקים גמורים עומדים במקום שבעלי תשובה עומדים”. ובס' יסוד מקרא להר“ר אברהם ב”ר יהודה הזקן (עי’‏ במקומו בפ"ג מזה המאמר) בפרשה לך לך נמצא: “אמרו חכמים שכינה במערב” ושם במקום אחר: אמרו חכמים כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים שכלו יראת שמים וקבול עול מלכות (מ"ע המגיד שנה ו' גליון 5). ובמליצת המצוות לר' אליהו בשייצי (סדור הקראים ד' ווין ח“ב צד קע”ח): “שכר מצוה מצוה”. הם דברי בן עזאי (אבות פ"ג משנה ב'). ובתפלת ר' יהודה מרולי ליוה“כ (שם ח“ג צד פ”ב) אות יו”ד: “ואין עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע, מכה אותו ואומר לו גדל ומהודו עליו ישפיע”. והוא מאמר ידוע לחז“ל. וכן הוא אומר בסוף מליצתו אות ת' (שם צד פ"ו) על הנשמה: “ותתדמה לבוראה בחמשה דברים” וזה רומז למאמר חז”ל (ברכות פ“א דף י' ע”א): “הני ה' ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקב”ה וכנגד נשמה, מה הקב“ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף כו' יבא מי שיש בו ה' דברים הללו וישבח למי שיש בו ה' דברים הללו”. ע“כ. – וכאלה רבות עמם עצמו מספר. ואיה מקור כל הדברים האלו? מי הם האומרים ובאיזה ספר מספרי הקראים נמצאים כל המאמרים האלו אשר הוציאו בלשון “ואמרו”, “אמרו חכמים” וכדומה? הלא הם בספרי התלמוד והמדרשים אחת הנה ואחת הנה, אם כמתכנתם או בשנוי מעט כפי אשר עלה על רוח מביא הדברים לשנותם כפי כונתו, ש”מ שחכמינו הם חכמיהם ותורתנו תורתם מראש ומקדם. ואפילו לשונם הוא לשון התלמוד, ואיפה לקחו הקראים שלא קבלו לפי דבריהם רק תורה שבכתב, סגנון לשונות שלא נשתמשו בהן רק מקבלי התורה שבע“פ? והנה תראה לבעל ד”מ, כשהוא מדבר סרה על חכמי הרבנים וימלא פיו תהלת חכמי הקראים יאמר (בפרק ז' מספרו הנ"ל): “רק מנהגם כמנהג החכמים הקדמונים שהיו משתכרים אפילו במלאכות פחותות כדי להחיות נפשם והיו עושים תורתם קבע ומעיינים בחכמה”. ומי הם החכמים הקדמונים הישרים האלה? הלא חכמי התלמוד הם אשר אמרו פשוט נבלה בשוק כו' עשה תורתך קבע כו'. בסדר הקבלה שבדו לקטו את המקבלים מספרי המשנה והתלמוד וכשהגיעו ליוסי בן יועזר החסיד שבכהונה אומר בעל ד“מ הנ”ל: “ואמרו משמת יוסי בן יועזר בטלו האשכולות”, ומי הם האומרים, הלא חכמי התלמוד? וכן הוא אומר (שם פ"ט) “ואמר החכם ע”ה איזה גבור הכובש את יצרו“. והנה זה החכם ע”ה הוא בן זומא באבות פ“ד. הנך רואה מהמעט הזה אשר אספתי, כי הקראים עוד היום הם עומדים רגל אחת בתוך התלמוד ועוד לא משו ממנו צוארם, עם כי ידברו קצתם עליו‏ עתק בגאוה וגודל לבב ובוז יבוזו לו, עכ”ז בלעדו לא ירים איש מהם ידו ורגלו, כאלו רֻתְּקו אליו בשלשלאות של ברזל לנצח. –

וכתב הר“ר משה בשייצי (עי' פ"ג מזה המאמר) בספרו מטה אלהים וז”ל‎:‏ “אמת שמצות תורתנו הקדושה נזכרים וגם מפורשים מזוקקים שבעתים בספרי חכמינו ע”ה מעזרא הכהן הסופר עד עתה, ומהם בספרי רבותינו, ומהם במשנה ותלמוד אגדות וברייתות פסקתא ספרא וספרי מכילתא ילקוט ורבות דומיהם, ולולא שהטעום בקצת מקומות היינו סומכים בם, ואמר קדוש ה' רבינו אהרן ז“ל בעל המחבר וז”ל: “סוף דבר אני לא אמנע ברובי המקומות שלא אזכיר בתוך הבאור מדברי המשנה וכו'. ונתעוררתי על זה בראותי את הרב המובהק ‏רבינו ישועה נ”ע, שהזכיר בספר העריות חמש עשרה נשים והשניות שהביאו בעלי הקבלה וכיוצא בהם, ורוב משכילי גלותנו עשו ככה,‏ עד שהרב נסי בן נח חִיֵּב לבני עמנו ללמוד המשנה והתלמוד ואין זה תפארת לבעלי הקבלה כי רוב אמריהם דברי אבותינו הם“. עכ”ל בעל המבחר וע“כ לשון בעל מטה אלהים. הדברים האלה יספיקו לכל איש אשר עיני שכל לו לראות באור בהיר, כי חכמי הקראים האמתים, אשר היה ביד שכלם פלס ומאזני משקל, ידעו והבינו הוטב כי אין דרך לנטות ימין ושמאל בלי קבלת ‏ בעלי התלמוד אשר קראו בשם בעלי הקבלה (פי' אשר הקבלה בידם) כמודים שקבלתם אמת, אחר שחייבו וצוו ללמוד ספריהם⁴⁸. ודברי בעל מטה אלהים “ולולא שהטעום בקצת מקומות” הודאה גמורה‏ ברובי תורתם⁴⁹. וכן דברי בעל המבחר “ואין זה תפארת כו' כי רוב אמריהם דברי אבותינו הם” הם ג”כ הודאה גמורה שנחלקו הקראים מאתנו בזמן מאוחר אחר חבור התלמוד ויתר הספרים שבאה בהם הקבלה ולפנים בישראל עם אחד ועדה אחת היינו. ואם לחשך אדם לאמר, שבהפך הרבנים נפרדו מהקראים, נשיב לו כי לא בינת אדם לו, ושכלו משובש; כי איך לקחו עמם הרבנים בהפרדם מהקראים את כל המטמון והעושר הגדול הזה אשר שם חלקת מחוקק ספון, וינצלו את הקראים אשר נשארו דלים וריקים וערומים כיום הולדם? (ואם תעיין בפ“ג מזה המאמר ותבקש איש איש במקומו מאלה הארבעה חכמים, ר' נסי בן נח, ר' ישועה בעל העריות, ר' אהרן בעל המבחר, ור”מ בעל מטה אלהים, תדע כי לחכמים האלה נאה להודות על האמת עכ"פ במקצת, כי אנשי חיל הם). סוף דבר, אלה הקראים המוציאים מפיהם עתק על ספרי חכמינו לא מחכמה יעשו זאת, ועליהם אומר המשל הקדמוני:

"כְּיוֹנֵק חֲלֵב אִמּוֹ מֹשֵךְ,

וְאֶת שָׁדֶיהָ בְּשִׁנָּיו נֹשֵךְ".

ועוד יותר. יבערו ויכסלו אלה החושבים להמלט בתחבולה שמצאו לתלות קבלתם בקצת חכמינו, שלא נפסקה בתלמוד על הרוב הלכה כמותם, כיהודה בן טבאי ושמאי וכדומה, אשר שמום לראשי מקבליהם, כאשר כבר גלינו טעותם זה כדבר אשר אין לו שחר, כי אם אמת נכון הדבר שמאלה נפצה עדת הקראים היה להם להקראים להחזיק במעוז תורתם של אלו ולפסוק כמותם בכל הדינים שנמצאו בשמם בתלמוד, באשר רק התלמוד הוא המקור אשר ממנו שאבו אלו ואלו. ואלמלא עשו כן בודאי לא היינו חלוקים לשתי כתות נפרדות כמו שהדבר עכשיו; שהרי גם בינינו יש נוהגים כהרמ“א ויש נוהגים כהב”י וכדומה חלוקי דעות בדינים ובכל זאת עם אחד אנחנו, ואין מערער מזה ומזה. אבל הקראים לא כן עשו, כי רק השמות של החכמים האלה לקחו להם ותורתם אינם עושים (זולתי בקצת דברים כאלה, שהבאתי למעלה אות א סי' ח' בהערת האחרונה) ובשאט בנפש בטלו החרבה דברים מקובלים באומה (כאתרוג ותפלין⁵⁰ ועוד הרבה) שלא נפלה עליהם שום מחלוקת בין המקבלים יהיו מב“ש או מב”ה, בן שטח או בן טבאי. וזכורני כד הוינא טליא וראיתי פעם ראשונה איזה‏ מספרי הקראים והגיתי בהם, משתומם הייתי על לקחם ביד חזקה את חכמינו אלה השלמים אתנו וקדושים הם אלינו, וינאמו נאום כי אדיריהם המה וכל חפצם בם, ונשאתי עליהם המשל הזה: איש אחד בא אל בית חברו ומצאהו סועד על שלחנו ושתי כפות כסף לפניו, באחת יאכל ויגיח המרק אל פיו, והשנית מונחת לפניו, כמנהגו, בהיותו מכניס אורחים, להכין עוד כף אחת, אולי יבא אורח ויאכל עמו. ויגש האיש אל השלחן ויקח את הכף השנית וישאב את המרק כאות נפשו ויטעם לחכו ואין מוחה בידו. ויהי כאשר כלה לאכול לשבעה וישם את הכף אשר אכל בה בילקוטו ויקם ללכת. ולא יכל בעל הבית להתאפק, ויקרא: מה זאת עשית? המעט אכלך מטעמי ותסעד לבך בכל אות נפשך, ולקחת גם את כף שלחני? הגם לכבוש את כספי וזהבי עמי בבית? הבעבור אשר אכלתי בכף האחת‏ תדמה בנפשך כי השנית מאפס ‏ותהו נחשבה לי וכל אשר ישלח ידו וּלְקָחָהּ וְנִקָּה? – לא כן, ידידי, לחמי אכול לשובע וכוסי רויה תשתה, כי על כן ברכני אלהים שלחן ששון מחברי, ערוך בכל להשביע נפש רעבה ומשקה צמא לא יחסיר; אכן אל תשלח ידך אל הכפות ואל המזלגות, כסף טהור הם מזוקק שבעתים, יקרו וגם נכבדו בעיני מאד, אל תגע בם יד ואל כליך אל תתנם! –

               ב

שירי הקראים הם רבים לכל מועד ושבת וחתונה ומילה ‏ וכל דבר קודש. ועכ“ז הרבו לקחת גם ממשוררינו המובחרים, כגון הראב”ע ור“י הלוי ורשב”ג⁵¹, כאשר יספיקו בילדי הרבנים וספריהם לכל דבר חכמת‏ מדע, נוסף על ספרי חכמיהם הרבים. ומצאתי בסדור תפלותיהם (בחלק ד' בזמירות של שבת) את שיר “כי אשמרה שבת” הנודע אצלנו להראב“ע (וחתום בראה"ח אברהם) משקלו ב”ת ויתד וב“ת בדלת, בתו”י ותנועה בסוגר, עד"ז.

• - ∪ - - - - - - - ∪

כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת אֵל יִשְׁמְרֵנִי

אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי.

והם כופלים מלות “אוֹת הִיא” ע“פ הנעימה (מעלאָדיע) המיוחדת אשר להם לשיר זה, כי יש להם נגון קבוע למענו, יען שראיתי בכמה מזמורים (כמו מזמור לפסח להר"ר יצחק בעל אור הלבנה המתחיל “יחיד בעולמו”) שכתוב עליהם “בנגון כי אשמרה”, ואחרי כל בית אומרים “אות היא אות היא לעולמי עד בינו ‏ וביני” וחוזרים לומר “כי אשמרה שבת אל ישמרני”. עד”מ בית א':

אָסוּר מְצֹא חֵפֶץ לַעֲשׂוֹת דְּרָכִים,

גַּם מִלְּדַבֵּר בּוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים,

דִּבְרֵי סְחוֹרָה אוֹ דִבְרֵי מְלָכִים,

אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת אֵל וּתְחַכְּמֵנִי.

אות היא אות היא לעולמי עד בינו וביני,

כי אשמרה שבת אל ישמרני.

אחשוב למותר להעיר הנה על דרכי התנועות והיתדות הנודעים לכל באי שערי השיר בזמן האמצעי (ומקצתם מחזיקים בם עוד היום) להניח הנע והחטפים, פעם להשמיט התנועה מן החטף לגמרי, ופעם להניח התנועה עם החטף ולקראו בכל זאת כשוא נח (כמו במלת לַעֲשׂוֹת כאן כפי הנדפס בווין), והשוא שאחרי תק"ל (שהמציא הרז"ה) נחשב להם תמיד לנח (עד"מ דִבְ-רֵי)⁵². רק על זאת אעירך, שבסדר תפלתנו כתוב “עֲשׂוֹת”במקום לַעֲשׂוֹת, וזה שבוש דמוכח, לפי שתחסר תנועה. וכן בבית ב' צריך להיות אֶמְצְאָה (כמו בסדור הקראים) כדי שיהיה יתד. וכן לתת לחם משנה בְּשִׁשִׁי, בשוא הב' ולא כמו שנקוד אצלנו בפתח, לפי שצריך להיות שם יתד. בבית ג' במקום שכתוב אצלנו “רָשׁוּם בְּדַת הָאֵל” הנוסחא אצלם

"בְּדַת הַיּוֹם" ואין חילוק לענין המשקל; אבל מלת “בּוֹ” שאחר “להתענות” בנוסח שלנו מיותרת בלי ספק. ומהתימה על הקראים, שלקחו השיר חזה מאִתנו ושנו בו ע“פ דרכם ודתם (כמו שתראה להלן) איך שכחו והניחו חרוז זה כמו שהוא “על כן להתענות על פי נבוניו אסור מלבד מיום כפור עוני”, ואצלם התענית ביום השבת מותר, לא לבד ביום הכפורים, כי אם גם כל הצומות, כאמור בס' אשה”כ א“ב ק”ג וז“ל: “אבל לצום ולהתענות ולהתאבל על חלול כבודו ושממת מקדשו ועירו וגלות עמו וחלול יחידו ואפיסת קהלתו ועדתו והשמדתם והריגתם, כצרת המן האגגי, יבטל הענג, כמרדכי ואסתר והחסידים ההם תשהע”מ, שצמו בארבעה עשר ובחמשה עשר וששה עשר לחדש כו' ודניאל שנתאבל וצם שלשה שבועים יום, כן מותר עלינו לבטל בענג, כי כן כתוב, והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה כו' עכ'”ל. ועיי“ש עוד א”ב רמ“ז שהוסיף עוד ראיות שחובה להתענות כל התעניות האלה בשבת. אם לא שנאמר שגם בזה יש חלוקי דעות אצלם⁵³. – בבית ד' כתוב בנוסחא שלנו “הוא יום מכובד הוא יום תענוגים” ואע”פ שאין הפרש במשקל עכ“ז לצחות הלשון נראה יותר לקיים הנוסחא של הקראים; וכן “המתאבלים בו” בנוסח שלנו יש לתקן “מִתְאַבְּלִים הֵם בּוֹ” לפי המשקל. אבל הקראים שנו בכונה וכתבו “מִשְׁתַּמְּשִׁים הֵם בּוֹ אָחוֹר נְסוֹגִים”, לפי שלא כל אבלות אסורה אצלם ויש אבלות שמותרת (עי' אשה“כ א”ב ק"ג) ע”כ שנו וכתבו במקום “המתאבלים” – “משתמשים” וכונתם על תשמיש המטה שאסור אצלם בשבת, לנגד דעת הרבנים שהוא אצלם עונת ת“ח⁵⁴. במקום שכתוב אצלנו “כי יום שמחות הוא וּתְשַׂמְּחֵנִי” כתוב אצלם וַיְשַׂמְּחֵנִי, ‏ואין חילוק לענין המשקל. – בבית ה' הוי”ו של “ואתפללה אֶל אֵל” בנוסח שלנו מיותרת ע"פ המשקל, והנכון “אתפללה” כמו בנוסח הקראים; אבל במקום מוּסַף וְגַם מִנְחָה שבנוסח שלנו שנו הקראים וכתבו “אֶקְרַא לְאֵל עֶלְיוֹן”, לפי שאין להם תפלות אלו (וידידי הרב ר“מ נאטהאנזאהן ‏ נ”י שכתב באגרתו בסוף ספר דביר שיש להם תפלת מנחה לא דק, כי יש להם רק תפלת הערב והיא ערבית, ובעל האשכול העיר כל חמתו על חז“ל בענין התפלות בהצעת ספרו הנ”ל, ובתוך דבריו אמר:‏ מנחה ומעריב ויזכר ונחמתא לא שערום אבותיך"). – במקום “הוא יענני” שבנוסח שלנו כתוב אצלם “כי יענני” והמשקל שוה. היוצא מכל זה, כי לקחו הקראים גם משירינו ושנו בם לכונתם, ולא תמצא לעדת ישראל הרבנים שישתמשו בשירי הקראים בסדור תפלתם.‏ כי הקראים שנפרדו מאתנו השאירו עוללות⁵⁵.

               ג

ויש עוד לקראים זמר נפלא מאד לשבת במשקל כי אשמרה וכתוב עליו ג“כ שהוא בנגון כי אשמרה (וגם הוכפל בו מלת “שלום” כמו מלות “אות היא” בשיר כי אשמרה, לצורך הנגינה), ולא מצאתי שם מחברו כי איננו רשום ברה”ח, וזה הוא.

• - ∪ - - - - - - - ∪

עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי

(שלום) שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי⁵⁶

• - ∪ - - - - - - - ∪- - ∪ - - - - - - - ∪

א. שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעֲשֶׂה לָךְ כַּעֲבָדִים, אִם אֶעֱבוֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוּדִים,

כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים, מֵאַהֲבָתִי בָךָ מַלְכִּי וְרוֹעִי.

שלום שלום לך שלום יום השביעי, על אהבתך כו'.

ב. אֵצֵא בְיוֹם רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, לַעֲרוֹךְ בְּיוֹם שַׁבָּת הַמַּעֲרָכָה,

כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם שָׂם הַבְּרָכָה, אַתָּה מְנָת חֶלְקִי מִכָּל יְגִיעִי.

שלום שלום לך שלום יום השביעי, על אהבתך כו'.

ג. מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי תּוֹרַת קְדוֹשִׁי, שֶׁמֶשׁ וְכוֹכָבִים קִנְאוּ לְשִׁמְשִׁי,

מַה לִּי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי, יַסְתִּיר מְאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי.

שלום שלום לך שלום יום השביעי, על אהבתך כו'.

ד. אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי, כִּי מָחֳרָת יִהְיֶה נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי,

בֹּקֶר לְעַבְדוּתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי, עֶרֶב וְאֶשְׁכַּח כָּל נוֹדִי וְנוֹעִי.

שלום שלום לך שלום יום השביעי, על אהבתך כו'.

ה. מַה נָּעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כִּרְאוֹת פְּנֵי שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת,

בֹּאוּ בְתַפּוּחִים קָרְבוּ אֲשִׁישׁוֹת, קִרְבוּ אֱלֵי שֻׁלְחַן מַלְכִּי וְרוֹעִי⁵⁷.

ו. אָשִׁיר לְךָ שַׁבָּת שִׁירֵי יְדִידוֹת, כִּי טוֹב לְזַמֵּר בָּךְ גַּם טוֹב לְהוֹדוֹת,

לָאֵל אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יוֹם הַחֲמוּדוֹת, תַּעֲנוּג לְנִשְׁמָתִי מַרְפֵּא‏ לְנִגְעִי.

שלום שלום לך שלום יום השביעי, על אהבתך כו'.

ז. עִמָּךְ מְקוֹר תּוֹרָה⁵⁸ נֶפֶשׁ יְתֵרָה, עִמָּךְ בְּכָל הַשְׂכֵּל יִתְרוֹן גְּבוּרָה,

כִּי לַיְּהוּדִים אַתְּ שִׂמְחָה וְאוֹרָה, הִנָּךְ כְּלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי.

שלום שלום לך שלום יום השביעי, על אהבתך אשתה גביעי.

שלום שלום לך שלום יום השביעי

ככתוב: ויברך אלהים את יום השביעי.

               ד

עוד מצאתי שם זמר אחר לשבת שאין לו משקל ורה“ח “אני אברהם”. ואני בהיותי ילד על ברכי אבי, כשבת אבי זצ”ל בעיר הערצע אשר במדינת מאלדויא. מעבר לנהר פרוט, שמעתי זמר זה מאחד אנשי ירושלים שהתארח אצל אבי וסעד על שלחנו, וזמר בשבת אותו הזמר בניגון מיוחד לו, ואבי ז“ל העתיק הזמר הזה בפנקסו אבל נאבד ברוב ימים, ועודי זוכר ניגונו, כאשר רשמתיו פה לזכרון חרות על לוח בסוף הפרק. ואמר האורח שהוא חובר מהראב”ע ז“ל, אבל אין סגנון לשונו לשון הראב”ע, עכ"פ מתוכו נכר שלאחד הרבנים הוא. וזהו:

אֶרֶץ וָרוֹם בְּהִבָּרְאָם, בְּהֵ"י בְרָאָם, בְּלִי עָמָל אֵל הִמְצִיאָם,

אֲדוֹן עוֹלָם צוּר נְשִׂיאָם, שָׁבַת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. חַי חַי חַי שָׁבַת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

נְקִי כַפַּיִם וְטָהוֹר, אַדִּיר וְנָאוֹר, בְּלִי חוֹמֶר יָצַר הָאוֹר,

בְּרֵאשִׁית הַכֹּל בָּרָא אוֹר, בְּיוֹם אֶחָד בְּשַׁבָּת. חַי חַי חַי בְּיוֹם אֶחָד בְּשַׁבָּת.

יְחִידִי בְּלִי שְׁנָיִם, בָּרָא שָׁמָיִם, בְּלִי כֵלִים וְיָדָיִם,

הִבְדִיל בֵּין מַיִם לָמָיִם, בְּיוֹם שֵׁנִי בְשַׁבָּת. חַי חַי חַי בְּיוֹם שֵׁנִי בְשַׁבָּת.

אֵל יוֹצֵר עוֹלָמִים בְּיָהּ, הִמְצִיא וְהָיָה, שֶׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ פִּרְיָהּ,

גָּזַר אֹמֶר וְכֵן הָיָה, בַּשְׁלִישִׁי בְשַׁבָּת. חַי חַי חַי בַּשְׁלִישִׁי בְשַׁבָּת.

בְּלִי אוֹן בְּלִי גְבוּרוֹת, יָצַר מְאוֹרוֹת, לֵאוֹר וּלְהַצְמִיחַ פֵּרוֹת,

גָזַר וְנִתְלוּ מְאוֹרוֹת, בָּרְבִיעִי בְשַׁבָּת. חַי חַי חַי בָּרְבִיעִי בְשַׁבָּת.

רַב כֹּחַ אֵלִי אַנְוֵהוּ, וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, נֶפֶשׁ כָּל חַיָּה הִמְצִיא הוּא,

כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, בַּחֲמִישִׁי בְשַׁבָּת. חַי חַי חַי בַּחֲמִישִׁי בְשַׁבָּת.

הָאֵל הַמֹּלֵךְ בְּעָצְמוֹ, עַל כָּל עוֹלָמוֹ, וּבָרָא אָדָם בְּצַלְמוֹ,

הִשְׁלִיטוֹ בְכָל עוֹלָמוֹ, בְיוֹם שִׁשִּׁי בְשַׁבָּת. חַי חַי חַי בְּיוֹם שִׁשִּׁי בְשַׁבָּת.

מַלְכִּי הִשְׁלִים כָּל מְלַאכְתּוֹ, בְּיוֹם שַׁבַּתּוֹ, וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ,

עַל כֵּן יִשְׁמְרוּ עֲדָתוֹ, יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. חַי חַי חַי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת.

מלבד השיר הנ“ל שמעתי מפי האורח הנ”ל עוד שיר אחר משובח מזה בסגנון לשונו ומליצתו וראשי חרוזיו יהודה (אולי ר"י הלוי) ועודי זוכר התחלתו:‏

“יָחִיד וְרָם בְּשָׁלוֹם פָּדָה נַפְשִׁי הִצִּיל מִמִּכְמוֹר”

וסיום כל בית: “אֵל דּוֹדִי צְרוֹר הַמּוֹר” ונם נגונו עודני זוכר. והנני מבקש מאת החכמים והמבקרים אשר כל רז לא אנם להם, אולי נמצא ביד אחד מהם השיר הזה לשלוח לי העתק ממנו (או לשלחו ליד אחד מהמו"ל כתבי עתים בישראל) ואחלק אותו ברבים עם נגונו הישן⁵⁹.

               ה

נקל לראות שהשיר הנ“ל שכתוב בו “בְּהִבָּרְאָם בְּהֵ”י בְרָאָם” (דבר לקוח ממדרשי חז“ל עי' רש”י בראשית ב‘, ד’) לא על ברכי קראי גֻדל⁶⁰ וכן השיר שלפני זה שכתוב ‏ בו “נפש יתרה” (אמונה מקובלת לרבנים); אם לא שנאמר, שהקראים חוטר מגזע הרבנים, המשפחה הקטנה הזאת שנפרדה מבית אביה בזמן מאוחר מאד, האנשים האלה אשה היו שלמים אתנו אלפי שנים והיינו עם אחד, אע“פ שנבדלו באחרית הימים לגמרי מאתנו, לא היה אפשר שתעקר מלבם אמונה מקובלת ונטועה בנפשם מִימים רבים באלף שרשים כיתד תקועה במקום נאמן, אשר אם כל רוחות שבעולם מנשבות לא תזוז ממקומה. ובכן נשארו האמונות והדעות האלה שתולות בחצרות השיר כמצבות עולם להעיד עדות נאמנה בעם זו מאנה תוצאותיו ועל מה אדניו הטבעו. ולא להקראים לבד קרה מקרה זו כי זה דרך כל העמים למשפחותם, אשר קבלו עליהם דת חדשה ושנו פנות אמונתם או החליפו אותה לגמרי באחרת; ע”י שיריהם תכיר אותם מה היה דתם ואמונתם קודם לכן. עד“מ כמעט כל הגוים שעבדו אלילים שונים והיו משונים אלו מאלו בכל דרכיהם, קבלו עתה עליהם עול מלכות שמים ויאמינו בה' כשנכנסו לברית דת הנוצרית יוצאת ירך תורת משה. עכ”ז בשיריהם נשארו לזכר עולם שמות אליליהם ומנהגיהם הקדמונים, וגם המשוררים בזמן הזה ישאום על שפתם; לא כמאמינים בהבלי אבותיהם כ“א בדרך מליצה ושיר. וע”י השירים האלה תבדיל לאום מלאום ע“פ אמונותיהם הקדומות. ואינו דומה טעם שיר העולה ממתולוגיא יונית, רומית או גרמנית לטעם שיר העולה ממתולוגיא סְלַוִית. ובכן נוכל להחליט גם ע”י שירי הקראים המלאים מאמונות ודעות תלמודיות ולפעמים אפילו בסגנון לשונם של חכמי התלמוד, שבזמן מאוחר נפרדו הקראים מהם, ועל זה יעיד ג"כ מה שקבלו שירים הרבה מחכמי הרבנים⁶¹.

               ו

בשיר אחד לפורים הנמצא בסדור התפלה של הקראים (התחלתו “יום הנסים והפורקן” וראשי חרוזיו ישראל – מי לא יעלה על דעתו בסקירה ראשונה נוסח התפלה הקצרה שמוסיפים הרבנים בברכת ההודאה, המתחלת על הנסים ועל הפורקן כו') נמצא: “אל תבחן ברוך מארור וזלדקן מעבדקן” והנה מלבד מה שראשית השיר מיוסד על מאמר תלמודי ידוע “חייב אנוש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” עוד יורו שתי התיבות “זלדקן עבדקן” באצבע שמהתלמוד הן לקוחות, ומקומן בסנהדרין דף ק' ע“ב: “רב יוסף אמר בס' בן סירא נמי אסור למיקרי כו' ומסיק משום דכתיב ביה זלדקן קורטמן עבדקן סכסן כו', ופירש רש”י: זלדקן: מי שזקנו דקה וחלושה; קורטמן: תדע שתכם וחריף הוא ביותר; עבדקן סכסן: מי שזקנו עבה שוטה הוא, עכ”ל (והם כמעט ממש דברי הערוך ערך זלדקן) וכונת המשורר כאן שלא תבחן בין חכם לשוטה (אולי בין מרדכי להמן); ואין המאמר הזה נמצא בס' בן סירא כמו שהוכיח החכם בן זאב בהקדמתו לס' הנ“ל שהעתיק ללה”ק ובלי ספק לקת המשורר המליצה הזאת מהגמרא. ואם אין השיר הנ“ל לקוח אצלם ממשורר רבני (אשר אין נפשי להיות חלקי עמו במליצה) כהרבה שירים אחרים, עכ”פ נשתמשו הקראים בלשון וסגנון הרבנים ולשונות התלמוד ומליצותיהם שגורות בספרי הקראים לזכר עולם על שרשם ומחצבתם⁶².

               ז

עוד מצאתי שם בין זמירות ההבדלה את זמר “המבדיל” עם איזה שנויים, ואלו הן: “חטאתינו ימחול” ואין שם מלת “הוא” (וכן מצאתי ג"כ בקצת סדורי התפלה שלנו); “זרענו ירבה כחול” ואין שם מלת “וכספנו” (וכפי הנראה המלה הזאת נוספה מאיזה אוהבי בצע המחליפים אושר בעושר ואצלם הכסף יענה את הכל);

“קולי שמעה בל ינטל” – "קראתיך יה הושיעני ‏מכל צרה הצילני, מדלה תבצעני⁶³ ואחר דלת נחנו‏ בידך כחומר, מצאתי שם שני בתים אלו שאינם אצלנו ואלו הן:

"המַּבְדִּיל בֵּין מַיִם לְמַיִם, יְחַיֵינוּ מִיוֹמַיִם, בְּשָׁנָה הַבְָּאָה

בִּירוּשָׁלַיִם, לָדוּר כָּל יוֹם וְכָל לַיְלָה. מִיכָאֵל שַׂר

יִשְׂרָאֵל, אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל, בִּמְהֵרָה יָבֹא גוֹאֵל, כְּמוֹ

בַחֲצִי הַלַּיְלָה. המבדיל כו' ככתוב יום ליום יביע אומר ולילה ללילה⁶⁴.

וראיתי להעתיק הנה עוד שיר אחד (סדור הקראים ח“ד שיר כ”ג ד' ווין צד ק"א) מפני יפיו, רה“ח אליקים ומשקלו ב”ת ויתד ותנועה בדלת וכן בסוגר, ונעשה לנגנו אחר ההבדלה. וזהו:

• - ∪ - - - - - - ∪ - - ∪– - - - - ∪

אֶת כּוֹס יְשׁוּעוֹת, אֶשָּׂא בְזִמְרָה; וּבְשֵׁם אֲדֹנָי אוֹדֶה וְאֶקְרָא. את כו'

לַיְלָה וְיוֹמָם עֻזּוֹ אֲמַלֵּל, וּלְשֵׁם כְּבוֹדוֹ תָּמִיד אֲהַלֵּל, כִּי הוּא לְבַדּוֹ

יוֹצֵר מְחוֹלֵל, מַעְלָה וּמַטָּה יָצַר וּבָרָא. את כו'

יָרוּם וְיִגְדַּל עַל כָּל יְצוּרִים, זִכְרוֹ מְבֹרָךְ נֶצַח לְדוֹרִים, מוֹרִישׁ

וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל וּמֵרִים, לוֹ הַגְּדֻלָּה לוֹ הַגְּבוּרָה. את כו'

קָרוֹב אֲדֹנָי תָּמִיד לְקֹרְאָיו, רַבּוּ וְעָצְמוּ נִסֵּי פְלָאָיו, טוּבוֹ וְרַחֲמָיו

עַל כָּל בְּרוּאָיו, לָכֵן בְּצָרוֹת נִמְצָא לְעֶזְרָה. את כו'

יָקְרוּ דְּרָכָיו עַל כָּל דְּרָכִים, מַנְהִיג וּמֹשֵׁל עַל כָּל פְּלָכִים, נוֹרָא וְעֶלְיוֹן

מֶלֶךְ מְלָכִים, אַדִּיר וְגָדוֹל גִּבּוֹר וְנוֹרָא. את כו'

מָעוֹז וּמַחֲסֶה אֶל דַּל וְאֶבְיוֹן, יִשְׁלַח לְעַמּוֹ יֶשַׁע וּפִדְיוֹן, מֶלֶךְ וְכֹהֵן

יָבִיא לְצִיּוֹן, יִבְנֶה מְהֵרָה בֵּית הַבְּחִירָה. את כו'

ואבקשה מאת חכמי המבקרים להודיעני אם לא נמצא זה השיר גם באיזה סדור תפלה להרבנים,‏ ומי הוא מחברו, ודע ידידי הקורא כי אם אמרתי להביא הנה את כל המקומות בשירי הקראים אשר נקבעו בם דעות הרבנים,‏ ירבו מאד. כן נמצאו עד“מ בשיר ל”ג לפורים (המתחיל “אזכיר חסדי אל נאמן” ורה"ח אברהם) החרוזים: “להביא ושתי עֲרֻמָּה” – “בעצת בן המדתא”, ואלה הם רק דרשות חז“ל, והקראים קבלום להאמין בם.‏ ובשיר ל’א (המתחיל "שיר אהבה חדש') נזכר: “שֹׁמְרִי ולא ינום, נדרה שנת מלכי” כדרש חז”ל ע“פ נדדה שנת המלך מלכו של עולם. – גם מצאתי להם שיר צור משלו אכלנו (סדור הקראים ח“ד שיר פ”א ובסי' קמ"ז נמצא עוד זמר לר' יהודה חריזי סובב סובב הולך על ציר “צור שאכלנו משלו בטובו חיינו”) ושיר “אודה לאל לבב חוקר” (שם פ"ג) וגם השירים היקרים “אביון אשר כפיו לך שוטה” והבא אחריו “עת שערי רצון להפתח” (נמצאו פעמים, א' בחלק א' מסדור תפלתם בסדר הוצאת וקריאת התורה, ופעם ב' בח"ד בתוך התפלות שבירושלים). ועוד מצאתי שם פעמַים (א' בח“א בתוך הקינות לשבת שלישית לשבתות תמוז, וב' בתוך צדוק הדין בח”ד) שיר קטן אבל יקר מאד בערכו ומשקלו. שם המחבר ברה”ח יהודה, ונכר בסגנון לשונו שהוא לר“י הלוי ז”ל, ורבים נסו את כחם לחבר שיר ע“מ הנ”ל (משקלו ב“ת ויו”ת ויו“ת בדוב”ס), הנם כלם בסדור הקראים כמו שיר “יונה לאידך ראי” בקינות לשבת ראשונה (סדור ח“א ובצדוק הדין ח”ד) ושיר “אבכה ואיליל לדוד” ושיר “אוי נא להעדר ידיד” ושיר “ישאו ידידים נהי” ועוד כמוהם (בצדוק הדין בח"ד), וגם ר' אהרן בעל המבחר חִבר שיר על משקלו ראשיתו: “אבכה ואקרא לבת” והוא בקינות לעשרה באב (סדור ח"א). וזהו שירו של ר' יהודה, אשר כל

אלה לא הגיעו לערכו (והקרוב אליו הוא שיר ר' אהרן בעל המבחר):

• - ∪– ∪- - - ∪– -∪

יִדֹּם לְנֹגֵן חֲלִיל, יוּסַר לְמֶלֶךְ כְּלִיל

כִּי בָא בְאַרְצֵךְ פְּלִיל, הָהּ בַּת זְמַן אֻמְלְלָה. ידום.

הָבוּ לְמָרִים עָסִיס, קָרְבוּ לְאֹבְדִים בְּסִיס,

וּתְהִי לְעֵינָם רְסִיס, תַּזִּיל כְּמוֹ נַחֲלָה. ידום.

וּרְדוּ דְמָעַי סְבִיב, צַלְעִי, כְּטַלֵּי רְבִיב,

אוּלַי תְּכַבּוּ שְׁבִיב נַפְשִׁי בְּאֵשׁ אֻכְּלָה. ידום.

דַּרְכֵי יְשִׁימוֹן יְאוֹר שַׂמְתִּים בְּבֶכִי, וְאוֹר

שֶׁמֶשׁ בְּחָשְׁכִּי וְאוֹר אָפֵל, וּבוֹ נִגְאֲלָה. ידום.

הֻסַּק לְבָבִי כְּאָח, וָאֱהֵי לְתַנִּים כְּאָח,

אֵלְכָה אֲקוֹנֵן בְּאָח בַּת יַעֲנָה אֶשְׁאֲלָה. ידום.⁶⁵

בסדור הקראים (ח“א ד' ווין צד קל”ד) מצאתי גם השיר הנודע לר“י הלוי המתחיל “אדון חסדך” ומזמרים אותו אצלם בביהכ”נ בשבת הסמוך לפורים. אבל לא מצאתי בשיר לא אחת משני הרישין שמביא השה“ק אחת שחבר הראב”ע והתחלתה “רצה האל לשמור כפלים” ואחת שחבר ר“י הלוי התחלתה “רחשה אסתר למלך” (עיין שה"ק ועיין ספרי ממצרים צד 90). אבל זוכר אני שבילדותי קראתי באיזה ספר (אינני זוכר באיזה) שהראב”ע חבר בשיר הנ“ל אות הס' ולא הר', והתחלתה “סנסן ליאיר האיר” ובזה רמז לר”י הלוי שהוא בן למאיר. וזו האות מצאתי בשיר הנ"ל.

והנני להעתיק לך הנה עוד קצת מסדר הנשואין כפי מנהג הקראים אשר נשא חן בעיני, בהיותו יפה אף נעים.

בזמן הקדושין, כשהולך החתן לבית הכנסת או לבית חופתו, בני גילו אומרים זה הזמר בנגון נאה: (רה"ח מרדכי).

מִמְּעוֹנוֹ אוֹר זֹרֵחַ לְךָ חֲתָנִי, וְגִיל צֹמֵחַ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ. והיית כו'.

רִיב לְצִיּוֹן וּשְׁנַת שָׁלוֹם, בְּיָמֶיךָ יוֹם קֵץ בָּלוּם, יִתְגַּלֶּה לְךָ עִם בֵּן שָׁלוֹם,

מָשִׁיחַ לְהָשִׁיב רוּחַ.

דָּר כְּרוּבִים יִשָּׂא פָנָיו, אֵלֶיךָ בְחֶבְיוֹנָיו, יַטֶּה לָךְ כִּנְהַר גַּנָּיו, שָׁלוֹם

עַד בְּלִי יָרֵחַ.

כִּמְנַשֶּׁה וּכְאֶפְרַיִם, יְשִׂימְךָ צוּר מִשָּׁמַיִם, נְטָעֲךָ עַל פַּלְגֵי מַיִם, עֲרוּגָתְךָ

נָתְנָה רֵיחַ.

יוֹם שִׂמְחַת לֵב חֲתֻנָּתוֹ, שׂוֹשׂ יָשִׂישׂ אֵל בְּשִׂמְחָתוֹ, הֶחָתָן עִם כַּלָּתוֹ,

מַצְלִיחַ וּמְשַׂמֵּחַ.

הערה. ספרתי התנועות ומצאתי בכל חרוז שבע מלבד בחרוז ג' של בית ב' אשר לפי דעתי מלת “עם” שם מיותרת, ובחרוז ב' של בית ג' צ"ל מֵחֶבְיוֹנָיו.

ואם לא יגיעו עד ביהכ“נ או בית החופה יאמרו מזמור אלהים יחננו, וכשנכנס יאמר מזמור שמחתי באומרים לי; ואח”כ עושה החתן שבועה ע"י איש נכבד, וזה נוסח השבועה:

"בִּבְרִית הַר סִינַי וּבְחֻקֵּי הַר חֹרֵב

וּבְעֵדוּת ה' צְבָאוֹת וּבְעֵדוּת זְקֵנֵינוּ וַחֲשׁוּבֵינוּ אֲנִי פב"פ

מְאָרֵשׂ וּמְקַדֵּשׁ אֶת פְּלָנִית ב"פ הֱיוֹת לִי לְאִשָּׁה עַל

טָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה בְּמֹהַר בִּכְתָב וּבַבִּיאָה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל"⁶⁶.

אחר זה מוליכים הבחורים את החתן אצל הכלה ואומרים מזמור ישב בסתר, ואם הדרך רחוק מוסיפים מזמור אשא עיני אל ההרים, וכשיבואו אצל הכלה יקרב אחד מן החשובים ויעשה לו ארושין עם טבעת או דבר אחר ויאמר:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט

וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' ".

והעם ישנוהו בקול רם.

ועוד יוליכו החתן לביהכ"נ או אל בית חפתו עם זה הזמר ואחר מן הבחורים ינגן:

-∪ - ∪- ∪- - -∪ -∪ - ∪- ∪ - –∪

פְּאֵר חֲתָנַי וְעַם אֱמוּנַי לְכוּ וְנֵלְכָה בְאוֹר ה'.

תְּמִים דְּרָכִים וּמַהֲלָכִים לְךָ מְחַכִים עֲדַת ה'.

שְׁבוּ יְדִידִים וְנֶחְמָדִים עֲנֵה, לְעוֹמְדִים

בְּבֵית ה'.

בְּעֹז וּבֶרֶךְ צְעַד בְּדֶרֶךְ וְלָךְ אֲבָרֵךְ בְּשֵׁם ה'.

יְחַל וְקַוֵּה לְאֵל וְתִרְוֶה בְּנוֹעֲמוֹ וֶ-אֱמֶת ה'.

רְעֵה אֱמוּנָה וְלֵךְ בְּרִנָּה וְשׁוּב נְחֵה נָא

בְּעַם ה'.

וּבֵין נְגִידִים שְׁבָה, וְדוֹדִים, וּבַשְּׂרִידִים

אֲשֶׁר ה'.

פְּדֵה וְתִחְיֶה לָעַד, וְתִהְיֶה פְּרִי אֲשֶׁר

יֶ-אֱהַב ה'.

אֲצִיל בְּרָכָה הֱיֵה בְשִׁמְךָ וּצְנִיף מְלוּכָה

בְּכַף ה'.

חֲדֵה בְּעֶזְרָךְ, בְּבוֹא לְחֶדְרָךְ, בְּכֵן יְבֹרַךְ

יְרֵא ה'.

זְכֵה בְּמַקָּ-חֲךָ וְדָבְקָה וְהַחֲזִיקָה בְּדַת ה'.

קְשׁוֹב לְדִבְרֵי אֱמֶת וְתִפְרֶה, וְאָז יְבָרֶ-כְךָ ה'.

(אחר כל בית אומרים. פאר וכו')

הערה. שם המחבר מצאתי בראשי החרוזות “תשבי רופא חזק” (עי' פ"ג) משקל השיר הזה הוא ג“כ זר ואיננו שכיח למשוררים, והוא ב' יתדות ותנועה ובטור ח' מלת לָעַד היא שבוש בלי ספק, כי צ”ל כאן יתד, וגם מלות “פְּדֵה ותִחְיֶה” אין להם שחר כלל. את מי יפדה החתן? ולמה יחיה לעד בעבור הפדיון הזה ויהיה פרי אשר יאהב ה'? – ולכן נראה לי לתקן שצ"ל כאן

"פְּרֵה וְתִרְבֶּה מְאֹד וְתִהְיֶה פְרִי כו' " –

ואם לא יגיעו למקום הנזכר אומרים מזמור אלהים מחסה, וישב החתן על הכסא ויקחו את הכלה להביאה בכנסת או בבית החֻפה, ויחל אחד מן הבחורים ויאמר בנגון: “מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' “. ואח”כ אומר פרשת אשת חיל ואחר כל פסוק אומר מצא וגו'. אח”כ יעמרו החתן והכלה נגד ההיכל ותעמוד הכלה משמאל החתן, ואחד מן הבחורים יקרא זה השטר (הכתובה)⁶⁷.

“ביום פלוני בשבוע, בכך לחדש פלוני, בשנת כך לבריאת העולם, כפי הַמְּנִי וְהַסְפָּר שאנחנו מונים וסופרים בו, פה בִּקְהַל הַקָּרָאִים, בתחום פלוני, בממשלת האדון פלוני יחי לעד; ביום הזה בא פלוני בן פלוני לפני הזקנים עדת הַקָּרָאִים ויאמר אליהם: היו עלי עדים‏ וקנו ממני בכל לשון זכות, וכתבו וחתמו במה שאני אומר לפניכם ואני לא אנוס ושוגה ותֹעֶה ומוכרח.‏ כי אם בתם לבבי וְגֹמֶר דעתי ורצוני וצביוני אנִי מודה בפניכם ומעיד אתכם על נפשי, כי נָשָׂאתִי וְקִדַּשְׁתִּי את מרת פלנית בת ר' פלני הנערה הבתולה היות לי לאשה על טָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה בְּמֹהַר בִּכְתָב וּבַבִּיאָה כתורת משה איש האלהים וכדת ישראל הטהורים והקדושים. ואני אלביש ואכסה ואוקיר ואפרנס ואכלכל אותה ואעבוד לה בכל צְרָכֶיהָ וַחֲפָצֶיהָ הרְאוּיֶם לה כדי כחי וכהשגת ידי,‏ ולא אעשוק ולא אבזה אותה אף לא אבגוד בה ולא אגרע שארה כסותה ועונתה ככתוב בתורה, ואתנהג עמה באמת וחיסה ורחמים, ואהיה לה כבני ישראל המכלכלים ומכבדים ומוקירים ומלבישים את נשיהם הכשרות ועושים להם הראוי באמונה וּבְיֹשֶר, וְהַמֹּהַר שהתניתי וקצבתי וְקִיַּמְתִּי לה על נפשי, מֹהַר בתוליה‏ האמור בתורה, כראוי לה אתן. ותשמע מרת פלנית, זאת הכלה, את דברי ר' פלני, זה החתן, ותרצה בתם לבב להיות לאשתו וַחֲבֶרְתּוֹ ואשת בריתו, לשמוע בקולו ולהוקירו ולכבדו ולעשות בביתו כל שבנות ישראל עושות בבתי בעליהן, ולהיות תחת ממשלתו ואליו תשוקתה. ועוד רצו והתנו שניהם במבחר לבם בברית הַר סִינַי ובחֻקֵי הר חרֵב לשמור את מועדי ה' הַמְּקֻדָּשִים בראיית הירח ובמציאת האביב בארץ ישראל הקדושה אם ידם משגת במציאתו. ותכרות ברית מאת ר' פלני זה החתן, אל מרת פלנית זאת הכלה, בכל מה שכתוב ומפורש לעיל, וחֹמֶר שטר תְּנָאִי זה יְהֵא כחֹמֶר כל שטרי ישראל הברורים ‏ומוחזקים ונוהגים ובדוקים מיום זה עד לעולם. ואשר היה בפנינו וַנִשְׁמַע וַנִרְאֶה כתבנו וַנַחְתּוֹם וַנִתֵּן בידי זאת הכלה היות בידה לִרְאָיָה וְלִזְכוּת בכל בית דין ישראל שיצא. אמת ויציב ונכון שריר ובריר וקַיָם. וְיִבְנוּ וְיַצְלִיחוּ אמן”.

ויחתמו בו עדים ראוים ויתן החתן בידי הכלה עם טבעת או עם דבר אחר ויאמר להם המברך, אם היא בתולה, בנחת: וארשתיך וגו' עד את ה'. ואם אלמנה היא יאמר לה:

אל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי

כִּי לֹא תַחְפִּירִי • כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכְּחִי וְחֶרְפַּת

אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. ואם היא גרושה יאמר לה: לא יֵאָמֵר

לְךָ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ

יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ

וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. –

ואחר כל אלה משים המברך את הפרכת בראש החתן והכלה ויאמר בנעימה: “ברכת ה' אליכם ברכנו אתכם בשם ה‘: ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש: ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה’ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל וַעֲשֵׂה חיל בביתך וקרא שם במשפחתך: ויהי ביתך כבית ‏פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת”. – ועוד יאמר בנגון וכל העם ישנוהו, כן:

“ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת”.

יָהּ שׁוֹכֵן בִּשְׁמֵי עֶרֶץ, עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְעֵינָיו מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ,

יְבָרֵךְ אֶת הֶחָתָן כְּבֵית פָּרֶץ. ויהי

הָאֵל הַנִּקְדָשׁ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה, וּמְהֻלָּל בְּזִמְרָה וְתוֹדָה, יַפְרֶה וְיַרְבֶּה

זֹאת הַיַּלְדָּה, כְּמוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה. ויהי

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ, וּבִרְכַת אַבְרָהָם יִתֵּן לְךָ, וּשְׁתִילִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנְךָ

יַנְחִילְךָ, מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֶּן לְךָ. ויהי

דּוֹרְשִׁים יִהְיוּ בְתוֹרָה זֹאת, וּמְקַיְמֵי מִצְוֹת בַּעֲדַת מִי זֹאת, זָכֹה תִזְכֶּה

לַחֲזוֹת, מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. ויהי

הַדָּר בַּעֲרָבוֹת בִּשְׁמֵי יָהּ, חַזֵּק וְאַמֵּץ סוֹעֲרָה עֲנִיָּה, לְקַבְּצָהּ בְּעִיר הַבְּנוּיָה,

וְאָז כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. ויהי

אח"כ לוקח המברך כוס יין בידו ואומר שבע ברכות. כל ברכה כוללת איזה פסוקים וחותמת בברוך בשם ומלכות, על זה הדרך ברכה ראשונה חותמת: ברוך אתה ה' אמ“ה הנותן לנו ששון ושמחה ובורא פרי הגפן אמן. ברכה ב' חותמת: בא”י אמ“ה שהכל בראת לכבודך אמן. ברכה ג': בא”י אמ“ה יוצר האדם אמן. ברכה ד': ג”כ יוצר האדם. ברכה ה‘: משמח ציון בבניה אמן. ברכה ו’: משמח חתן וכלה אמן. ברכה ז': משמח החתן עם הכלה, מצליח ומשמח החתן עם הכלה אמן. –

כל עין יחזה הזקנה החופפת על נסח' הז' ברכות שעיקרן נשאר על אפניו בשתי הכתות⁶⁸ בלי שנוי עצמי וכללי רק בפרטים. וכן נראה ברור שנסח הכתובה מועתק

מנסח הכתובה שלנו, ובכרי להתרחק מאחיהם מנדיהם שנו והוסיפו וגרעו ולא חשו

לקדושת רמרים ישנים, כדרך כל כת חדשה שדרכה להרוס ולנתוץ ולנתנש המנהגים

הישנים וישן מפני חדש יוציאו, ועכ’פ ישלחו בהם יד לשנותם במקצת, להראות כי

לא בשמים הם ולא בהררי קדש יסודתם ואין כל דבר עומד בפני השכל אשר בידו

נפש כל התורות והחקים והמשפטים. הן זה ארחות דרכה של כת חדשה, אשר

ראשיתה תמיר פרי ההשתכלות וההשען על בינת ארם, ורק אחר אשר זקנה וצמקו

שרי השתכלותה תהיה לה אורח כל הכתות הישנות אשר ברחה מפניהם בראשיתה,

ועל הרוב תשוב ותינק משד הדת אשר נפרדה ממנה, בבלי דעת כי שבה אליה;

יש בי כבר כפנה שרשיה אליה ומעפרה תצמח, ע'"כ גם אחר הפרדה ממנה מנחל

עדגיה תשתה ורותה חלבה ודמה ולא תדע כי באו אל קרבה⁶⁹.

בשטר הכתובה (אשר קצת מחכמיהם וביחוד בנימין הנהונדי, אשר יבא עוד זכרו לקמן בפרק ב' בטלוהו) שנו בכונה כמה דברים הנוגעים לדתם החדשה, ועשו תנאי מפורש לקביעת המועדים ע“פ הראיה שזה יסוד כל השנוי הגדול המבדיל בינם ובינינו, וכפי הנראה הטביע אותו ענן בכונה מעוצם שנאתו את הרבנים, ובדבר הזה שם דלתים ובריח בעד דת הקראים, לבלתי תשלים ותתאחד לעולם עם דת הרבנים (רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום! כבר נתעוררו יחידים מחכמי הקראים לעקור את השרש הזה⁷⁰ כאשר הזכרתי בהקדמת זה המאמר, ואם יעלה בידם להשוות בזה ובעוד דברים אחדים את דתם עם דת הרבנים מי יודע אם לא תופר עצת ענן). ונעתקה הכתובה ללה”ק מנסח הישן שלנו (המובא גם באשה“כ א”ב קמ"ג), בהיות שלשון ארמית נשכחה מעט מעט אצל הקראים אשר עזבו את התלמוד הכתוב על הרוב בלשון ההיא, וכל הראיות שהביא ההדסי באשה"כ (א"ב ח') על מנהגיהם מאז לכתוב השטרות בלשון עברית וראיותיו‏ מן הכתובים על נסח ז' ברכות שלהם אינן כלום, כי נקל להביא ראיות כאלה לכל דבר.

תם הפרק הראשון

 

פרק שני: הדברים אשר דבר החכם הסופר המפורסס דר' ה' גרעטץ נ"י    🔗

אודות הקראים בספרו קורות היהודים חלק ה' במקומות שונים ובהערותיו בסוף הס' הנ"ל, רֻבם ככלם ע"פ התגלות החדשות שגלה החכם החוקר ידידי הרב החכם היקר הר"ר שמחה פינסקער נ"י בספרו הנכבד לקוטי קדמוניות; ‏וסוף דברי החכם הסופר המפורסם והחוקר בקדמוניות היהודים דר' מ' יאסט ז"ל, אשר דבר בהוספה לספרו תולדות היהודים וכתותיהם, בהגלות נגלות ס' ל"ק הנ"ל.ְ

א), דברי החכם דר' גרעטץ.    🔗

מחלקה ראשונה דבריו בפנים הספר.

               א.

תולדות דת הקראים והנמשך מזה משנת ד“א תקכ”א עד ד“א תקס”ד – (מן 761 עד 804). קורות היהודים להח' גרעטץ ח"ה מצד 197 עד צד 207.

תולדות דברי הימים כתולדות כל בני הטבע לא תִוָלדנה בטרם תֹחיל יולדה. החדשות בטרם תצמחנה לצאת מבטן העת, הרת השינויים, לאור עולם, יָפרעו פרעות במצב הענינים הקודם, ותופר המנוחה השאננה על מצע המנהג הקדום וזרוע הרגילות מקנה תשבר, לא תנתקנה רגלי הקורות ללכת הלאה למסעיהן מבלי הִלָּחֵם מלחמת תנופה בּקַיָּמִים, אשר לא יתנו אותן עבור בגבולם. ואם אמנם הראשונות אשר כבר היו לעולמים תֻּכֶּינָה מכות חדרי בטן במלחמה הזאת בראשונה, הנה אחריתן לחיות ולהחיות, אם רק כח ועצמה להנה ולא נדעך שביב חייהן. המלחמה הזאת תגרש מפניה חשך, תקרע המסכה הנסוכה על פני הדבר אשר ערפל חתולתו ותוציא תעלומות לאור בהיר⁷¹ הרבה מאות שנים היו קורות היהודים חסרות תבלין ומלח – היא ההתנגדות, אשר בה לבד הכח והיכולת לשמור את קורות דברי הימים מעפוש ורקבון ולתת להן רוח חיים; על כן פג טעם מנהגי הדת וריחם נמר, נצבו כמו נד כאבן דומם אשר חיים אין בה. דת הנוצרים על דעת פויל והבאים אחרי השלוחים⁷² היתה התנגדות כזאת, ויען כי הפרה חוק המצוות, היתה נסבה לבית יהודה להתקומם נגדה ולאחוז בכנפי דתו ‏וחקיו ולארוג את תקות חוטי המצוות עם המסכת לכל פרטיהם. תוצאת ההתנגדות הזאת הוא התלמוד; ויהי הוא לבדו השלים והמושל בקרב ולב כל בית יהודה וישראל תחת ספר התורה הכתובה אשר משלה בם לראשונה. אור תורה ונר מצוה המאירים ומשיבים נפש, נשמת רוח האמונה והמליצה יחד הנושבת מכתבי הקודש, כמו זר נחשבו לתופשי התורה ולכל עדת ישראל. למוד התלמוד עצמו, אשר בזמן האמוראים היתה התעסקותו למשיב נפש ולמאור עינים, ירד בימי רבנן סבוראי ובמאה הראשונה, מזמן הגאונים והיה רק לספר זכרון מבלי כל רוח בקרבו וחדל לעשות פרי. חדל להיות לו הרוח החזקה אשר תעבור במקומות הסגורים והמעופשים לטהרם. ההתנגדות אל התלמוד אשר יצאה משני משיחי השקר שיריני ואבו עיסי⁷³ לא האירה אחריה נתיב, כן מפאת היותה בלולה בהבלי שוא והפיחה כזבים אשר השאירו אחריהם רק התגלות הטעות, כן בצאתה מאנשים בלתי נודעים ומפורסמים באומה בני בלי-שם ואין-אונים. למען אשר יחלש הכח המושך רק לצד אחד והתורה אל משפטה תשוב ושבה הרוח אל האמונה, היה מן ההכרח, שההתגגדות אשר משלה עד הנה רק במקומות מעטים תפרוש כנפיה לכל רוח, תפרוץ ימה וקדמה, ע"י איש גדול ‏וידוע לבוש מחלצות הנשיאות. ההתנגדות הזאת מן ההכרח היה שתצא מטבור הארץ אשר חיו בה היהודים אז ולא מאחת הפנות הרחוקות, למען יהיה בה כח ללדת. – התנגדות כזאת יצאה מבן נשיא הגולה מבית בסתנאי, אשר על כן היתה פעולתה גדולה ורחבה.

ראש הגולה שלמה, כפי הנראה, מת בלא בנים (ד“א תקכ”א – תקכ"ב 62–761) ובן אחיו ענן בן דוד יורש אותו⁷⁴. קורות ימי חייו של האיש ההוא, אשר הציב לו יד ושם בדברי ימות היהודים, ואשר הכת ההולכת בדרכיו קמה וגם נצבה עד היום הזה,‏ לא נודעו עקבותיהן ושנו פניהן בעבור המחלוקת. בעת אשר יספרו תלמידיו עליו שהיה איש צדיק וחסיד בכל מעשיו, אשר “אם היה בימי הבית היה ראוי שתשרה עליו רוח הנבואה”⁷⁵, אין די דברי חרפות ונאצות עליו בפי מתנגדיו. על פי ספור אשר אין אחריותו עלינו לא ישב ענן בבבל, כ"א בארץ רחוקה מקצה המזרח ומשם בא לבגדד בעת בחירת הנשיא⁷⁶. ובכל זאת

יודו גם מתנגדיו שהיה ענן חכם גדול בתלמוד, באשר נראה זה גם מסגנון לשונו התלמודיי. וגם זה ברור, שבן הנשיאים ההוא לא הודה בכל דברי התלמוד לתת להם קדושת וחיזוק התורה, ושבלי ספק נודעה דעתו ושנאתו את התלמוד לשני ראשי הישיבות שבסורא ופומבדיתא, אשר להם היה המשפט לבחור את הנשיא. שני אחים בני נחמן היו בעת ההיא גאונים: ר' יהודאי סגי נהור בסורא (מתא מחסיא) – בערך ד“א תקי”ט – תקכ“ב (62 – 759) ור' דודאי בפומבדיתא – ערך ד”א תקכ“א – תקכ”ד – (64 – 761). שני האחים האלה ובתי דינם נתנו יד להעביר את ענן מנחלת הנשיאות ולבחור במקומו את אחיו הצעיר ממנו ושמו חנניה (או אחוראי?)⁷⁷. אבל ענן לא היה יחידי, כי היו לו אוהבים, כבל איש ממשפחה מיוחסת. ורבים מאוהבי בצע רודפי ממון וחנפים נמשכו אחריו בעבור הנשיאות שהיה לו טענה עליה, ואשר עושר שמור לבעליה,‏ יען שעכ"פ כל קהלות ישראל שבארצות המזרח תֻכו לרגליה וכן נמשכו אחריו גם אלה אשר בגלוי או בסתר לא נחה דעתם מלמודי התלמוד ובטחו בכח ענן כי ילחם להם כו'. כת של ענן עשתה כל מה שביכלתה לסבב שיבחרו אותו לנשיא. בכח הכליף שהיה בזמן ההוא, אבו געפַֿר אלמנצור, אשר נטה עליו חסד, אבל הצד שכנגדו גבר ידו. הקראים אומרים שמתנגדיו בקשו נפשו והעלילו עליו שהוא חושב מחשבות למרוד בהכליף. יכול להיות שאלמנצור, אשר בתחלת ממשלתו היתה לו מלחמה עם בעלי זרוע של אבו עיסי, דאג פן ישלח גם ענן ידו לעשות כמעשהו לכונתו. וכפי המסופר מהם שׂם אותו הכליף במאסר, ושם נמצא לפי ספורם איש אחד מדת מחמד, ונגזר על שניהם שיִתָּלו על העץ. אבל המחמדיי שסבל עמו יחד יעץ אותו שיאמר להכליף שהוא איננו מאותה הכת של אחיו חנניה. ויוציא אותו אלמנצור ממסגר – אנשי הכת שלו אומרים: שמצא חן בעיניו, והצד שכנגדם אומרים: בעבור בצע כסף ושוחד הרבה – והרשה לו ולכת שלו ללכת לארץ ישראל⁷⁸.

מכל הדברים המסופקים האלה רק זה ברור,‏ שנאלץ ענן לעזוב את ארץ מולדתו ולגור בא“י⁷⁹. בירושלים בנה לו בית הכנסת אשר עמד עד זמן מלחמת הנוצרים הראשונה עם הסַרַצֶנִים הידועה בשם מסע-הצלב (קרייצצוג)⁸⁰. וגם זה דבר ברור, שחרה אף ענן על הגאונות בעבור שדחוהו הגאונים והכלימוהו, ויען שכל כח הגאונות בתלמוד בעט גם בו. ומעת ההיא והלאה הראה ענן שנאה כבושה נגד התלמוד ונושאי כליו. אומרים עליו שאמר: “מי יתן והיו כל מחזיקי התלמוד בבטנו והיה ממית א”ע למען ימותו כלם עמו”^{81 82}. כל הנמצא כתוב בתלמוד היה בעיניו כאפס ותהו ורצה לתת תוצאות חיים לאמונה ודת בתורה הכתובה לבד. תלונתו על התלמוד כי שלחו החכמים יד בתורת היהודים לשנותה, ולא די שהוסיפו עליה אלא שגרעו ממנה ג“כ, בהיותם מתירים דברים האסורים לעולם ע”פ דברי הכתוב לפי דעתו. הוא היה אומר:‏ “חַפְּשו היטב בתורה”! ומסבה הזאת ששב ענן אל המקרא והכתוב, קבלה שִׁטַּת דתו את שם דַּת הַקָּרָאִים או בַּעֲלֵי מִקְרָא⁸³. בשלשה ספרים כתב ענן את דעתו ע“ד מצות עשה ול”ת. חבר פירוש על חמשה חומשי תורה, וקצור ספר המצות ועוד ספר אחד בשם פדלכה, שני הספרים הראשונים בלשון התלמוד והשלישי כפי הנראה בלשון ערבי.

ספרי ענן אלו נאבדו ברבות הימים, אשר על כן לא נרע על נכון מה היה ענין כת הקראים בתחלת צמיחתם. רק זה ברור,‏ שמיסד הכת בשנאתו את התלמוד לא להקל עול הדת והחקים יצא אלא להחמיר ולהכביד העול, והחזיר דברים רבים אשר כבר כִּלָּם הזמן וּבִטְּלָם המנהג, ובקנאתו הַעִוֶּרֶת להתנפל על

פירושי התלמוד נפל במהמורות דברים אשר כל השומע יצחק לו. והנה נשתמש בכללי התלמוד או המשנה להוציא פירושיו ודינים חדשים, בחשבו כי גם לו המשפט כמו לחכמי המשנה הקדמונים. – השנויים היותר גדולים מצאו את דיני המועדים והשבת ודיני נשואין ואבלות. חשבון העבור אשר כבר נהגו על פיו מאמצע מאה הרביעית לחשבון הרגיל, שהוא ערך ד“א ה”י (עיין ח"ד צד 397) בִּטֵּל ענן, ויען שלא היה לו סמך לזה מן הכתוב הוכרח לסמוך על זמן הבית השני והתנאים, תקן שלא יהיה יום מוגבל ע“פ חשבון לראשי חדשים, כ”א ישתנו בכל פעם ע“פ ראיית הירח החדש. שנות העבור לא יהיה להן סדר נכון ע”פ המחזור הגדול של י“ט שנים, כ”א תקבענה בכל פעם ע“פ מצב אֲבִיב התבואה וביחוד השעורים. ואע”פ שלא היה זה דבר חדש לגמרי, אבל בקש להחזיר מנהג ישן, שאין רוח היהודים, ע“פ מצבם בארצות פזוריהם, הולמתו. לענן ולעדתו בא”י לא היה זה באמת דבר כבד, אבל מזה אנו רואים שלא ראה את הנולד והעצור בבטן הזמן העתיד. את חג השבועות תקן שיהיה חמשים יום מהשבת הראשון של חג הפסח כאשר כבר עשו הצדוקים הקדמונים⁸⁴.

בשביתת יום השבת החמיר ענן הרבה יותר מאד מהתלמוד. לפיהו אסור לרפאות בשבת אפי' לחולה שיש בו סכנה, ואסור למול בו וללכת חוץ לביתו בעיר שדרים שם יהודים ואינם יהודים יחד, ולאכול מאכל חם, ולהדליק נר ע“ש בין השמשות שיאיר בליל שבת בין ע”י עצמו בין ע“י אינו יהודי אסור, והנהיג לשבת בלילי שבתות בחשך ואפלה. כל הדברים האלו לקח לפי דעתו מפשטות הכתובים. בדיני המאכלות החמיר ענן עד אין קץ, ואסורי העריות העמיק הרחיב הרבה יותר מהתלמוד. ונגד החומרות האלה במה נחשבו קצת הקולות, שבטל התפלין ולקיחת הערבה ויתר המינים ונר חנוכה? ובצדק יאמרו בעלי ריביו שיסד תלמוד חדש מלא חומרות יותר גדולות ועצומות⁸⁵. ע”י ענן כסה ענן וערפל את הדת מצד אחד, ומצד השני יבש כחרש כחה ולֻקַּח ממנה כל יופי והדר המליצה. נשתקע כל כך בפשט המקראות ככתבם ממש עד שרצה שתעשינה המצות בפסח מקמח שעורים לבעבור תהיינה “לחם עוני” מצד חמרם, ושתאפינה בערב חנ המצות בין הערבים, מטבע של תפלה שהיה נהוג כבר מכמה מאות שנים ומקצתם עוד בימי הבית ונקדשו מרוב ימים גרש מיסד דת הקראים מבית התפלה ועמהם גם התפלות שיסדו הפיטנים אשר פתחו מקור חדש להמליצה העברית, והתקין במקומם לצפצף פרשיות מתנ“ך אשר נבחרו בלי טעם ודעת. ויען שבארצות האיסלאם (דת מחמד) היה ליהודים המשפט לדין גם על דברי ריבות בשעריהם, ע”כ נטה ענן את ידו גם על הדינים שבין אדם לחברו, והשוה את הבנות לבנים במשפט הירושה – בהפך ‏ ממה שבא בתורה – ופסק שאין הבעל יורש את אשתו.

אם אמנם העיר ענן את העם לחקור בפשט המקראות, בכל זאת עוד לא בשל זמנו כל צרכו ולא הספיקה רוח דורו לעשות פירושים נאמנים וקימים לתורה. הוא עצמו היה מוכרח, למען הקים את הדברים שחדש, לשום לו מפלט את דרך הדרש, אשר גם בעלי התלמוד שגעלה נפשו בם לא דרשו כמוהו. בעזבו את התלמוד הכה לרסיסים את הגשר המאחד את העבר עם ההוה ביחס אל התורה ובלבל סדר הקורות מראש, אשר ע“כ אין להקראים יסוד מוסד בקורות הדורות, ואדמתם לא תתן יבול טבעי, והכל בא להם במלאכה ותחבולה. על מנהג העם והרגלו לא שם ענן את לבו. ויען שבקש לבנות בנין הדת מחדש ע”פ חקירה וחפוש בכתוב, ע“כ תחוג ותנוע דת הקראים ומעמד אין לה. אם יתפרש הכתוב כך או כך תשתנה על פיו הדת יֻתַּר האסור ויֵאָסֵר המותר. וכאשר חסרה לו ידיעת הכרח קורות הדורות כך חסר לו ג”כ טעם המליצה כּל חין ערך הנבואות ומליצותיהן שמשו לו רק להוציא כלי למעשהו,‏ ראיה ומופת על איזה דין ומצוה, ולפני המליצה ההולכת ברגש חי סגר שער המקדש לבלתי תבוא בקרבו.

ודבר נפלא הוא, שענן וסיעתו כשבקשו לבטל את התלמוד רצו להשען במיסד דת הנוצרים. והפליגו ‏ בשבחו ובשבח ספרי האונגליום שהם כוללים תוכחת מוסר השכל ללכת בדרכי התורה. אשר על כן יאמר ענן כי הֵרֵעו היהודים לעשות עמו⁸⁶. וכמו שהכיר ענן את מיסד דת הנוצרים, כן גם תהלת מחמד‏ ידבר פיו ונביא לערביים יתנהו⁸⁷.

מספר האנשים הנלוים אל ענן אשר נספחו אליו ללוותו בגלותו לא“י אי אפשר לדעת בבירור. תלמידיו כנו את עצמם על שמו עֲנָּנִים וְקָרָאִים,‏ בְּנֵי מִקְרָא⁸⁸ ואת מנגדיהם קראו בחרפה בשם רַבָּנִים או רִיבוֹנִים, ר”ל אשר לא ישמעו בקול התורה הכתובה כ“א בקול חכמיהם לכל אשר יורו אותם⁸⁹. מתחלה היתה. המריבה והקטטה גדולה מאד בין שתי הכתות, וממילא מובן שראשי הישיבות החרימו את מיסד הכת החדשה והנלוים אליו וגרשום מהסתפח בעדת היהודים [ועי' ל”ק לרש“פ נספחים צד 37 וצד 75], אבל גם הקראים מצדם הרחיקו א”ע מן הרבנים, ולא התחתנו עמהם, לא אכלו על שלחנם, ולא עוד אלא שנמנעו לבוא אל בתיהם בשבת, יען שלפי מחשבתם מחללים שם את יום הקדוש⁹⁰. הרבנים כנו את

הקראים בשם מינים ואפיקורסים ודרשו כנגדם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וביחוד על ישבם בחשך בלילי שבתות, ולא נתנו לכת של ענן לבוא לבתי תפלותיהם, הקראים מצדם לא הספיקו להם דברי חרפות ונאצות נגד שני בתי הישיבות וראשיהם ופירשו עליהם את משל זכריה הנביא של שתי הנשים הנושאות האיפה אשר בה הרשעה לבנות לה בית בארץ שנער (בבל) ולהניחה שם על מְכֻנָּתָהּ (זכריה ה' ו' י"א). "שתי הנשים הן שתי ישיבות הגאונים בסורא ובאנכר (פומבדיתא), ההתול הזה אשר יכול להיות שיצא מפי ענן היה למלה בפי הקראים ונשאר קים אצלם לדור דור ושתי הישיבות לא נקראו מהם בשם אחר זולתי “שתי הנשים”. –

זאת הפעם השלישית אשר נחלק בית יהודה וישראל לשתי מחנות מריבות זו עם זו, כאשר נלחמו ביניהם בזמן הבית הראשון יהודה וישראל ובזמן הבית השני הפרושים והצדוקים, ככה נצבו לריב הפעם הרבנים והקראים. ירושלים, האם הקדושה, אשר לדאבון נפשה ראתה זה כמה פעמים בהלחם בניה אלה עם אלה, היתה עוד הפעם מקום מלחמה לאחים נצים. עדת הקראים,‏ אשר נבדלו ויצאו מן הכלל, הכירו את ענן לנשיא הגולה, ונתנו לו וליוצאי ירכו את תואר הכבוד הזה. שני הצדדים גם יחד עמלו ויגעו להגדיל ולהאדיר החומה המבדלת ביניהם.

משך הזמן אשר נהג ענן נשיאותו בראש עדתו לא נודע. אחרי מותו נקדש להם כל כך, עד שהתקינו לו זכר עולם בתפלתם בכל שבת ושבת: "אלהינו ואלהי אבותינו ירחם את מתינו כו' בראש ובתחלה לרבינו ענן הנשיא איש האלהים ראש הגולה אשר פתח את דרך התורה והאיר עיני בני מקרא ורבים השיב מעון ומעברה והדריכנו בדרך ישרה אלהי ישראל ילינהו במלון טוב ובמלון נחמד ונחשב ועם שבע כתות הצדוקים הנוחלים בגן עדן כו' ". הנוסח הזה נשאר קים אצל הקראים עד היום הזה. ואולם לא יקומו השבחים האלה במשפט הבקרת אשר לא ישא פנים, אם גם לא יעמוס עליו חטא מחלוקת עדת הקראים, כי מאתה היתה נסבה שתוציא התורה את פריה ביתר שאת ועז ואלהים חשבה לטובה, אבל לא יוכל במשפט היוצא מקורות דברי הימים להכירהו לאיש אשר שְׁאָר רוח לו. לא היה ענן איש הכם חושב מחשבות עמוקות, מחכמות הפילוסופיות לא ידע מאומה, השגתו מנפש האדם היתה קצרה כל כך ער שנתן לה מקום, כפי פשטות הכתובים לדעתו בהם. וגם בהתגגדותו אל עדת התלמודיים ‏ לא הלך תמיד בדרך אחד מסכים לשיטתו. השאיר דינים לא מעט, אשר גם הם כאלה שהשליך מנגד לא נתבארו בכתוב, כמו דיני השחיטה. ואם סמך בזה על מנהג העם מעולם הלא גם כל אשר חדש ושנה היה בלי משפט וצדק.

אחרי מות ענן מסרה עדת הקראים נשיאותו לבנו שאול, ועמו ישבו כסאות למשפט תלמידי המיסד, אשר היו – אם אמת בפי קבלת הקראים – ר' מוחא ור' אביגדור ומליך ארמלי. תלמידי ענן אשר נקראו בשמם “עננים” סרו בכמה דברים מדברי רבם, וביחוד במה שנוגע לשחיטת העופות. ע“פ ענן, כפי הנראה ע”י סמיכתו בדברי הכתוב, אין שחיטה לעופות אלא מליקת העורף. אבל תלמידיו השיגו עליו והסכימו‏ בזה לדעת הרבנים. ככה תיכף אחרי מותו נעה חזקת היסוד אשר רצה ענן לתת לדתו, והתחילה להתמוטט מרור לדור יותר ויותר.

על תלמידו של ענן, ר' מוחא אשר כבר הזכרנוהו ועל בנו ר' משה אומרים הקראים ע“פ קבלתם, שתקנו שטה חדשה בנקוד וטעמים (ערך ד”א תק“ם – תק”ס (800 – 780)? הנקרא נקוד הטברני, אשר כפי הנראה היה דומה לנקוד שלנו היום. הנקודות והטעמים החדשים האלה נתפרסמו מעט מעט עד שדחו מפניהם את הנקודות הישנות שהיו מנוקדות מעל לאותיות. מה הסב את לב האב והבן הנ“ל לחדש שיטה חדשה בנקוד במקום נקוד הבבלי שהיה נהוג קודם לזה, לא נודע ולא נזכר מזה דבר, אולי בכדי להִבָּדל גם בזאת‏ מהרבנים.‏ ר' מוחא ור' משה הנ”ל נזכרו גם לבעלי מסורה (בעלי תקון סופרים) ועמהם נזכרו גם שמות ר' יהונתן, ר' חביב ור' פנחס ראש הישיבה⁹¹, מבלי אשר נודע אם היו קראים ובאיזה זמן היו.

                                                                                - - - - - -

               3

שם צד 228

עוד קראי אחד היה בעת ההיא בנימין בן משה מִנַּהַוָנְדִי (ערך ד“א תר”ס – תר"פ. 820 – 800)⁹². אשר הכניס לדת הקראים את הפילוסופיאה הדתית של כת המעתזלה (Mutazila) בנימין נהונדי הוא נכבד מאר לבני עדתו וגדול כבודו ככבוד ענן המיסד דתם אם אמנם נטה מדעתו בהרבה דברים. אומרים כי היה תלמידו של יאשיה נכדו של ענן. נפש בנימין נמלאה מיסודות המעתזלים. לא לבד תארי ה' ב“ה הנמצאים במקרא שמורים על הגשמות כמו זרים נחשבו לו, כי אם גם התגלות השי”ת ובריאתו את העולם.‏ לא טצאה נפשו מנוח להאמין שהעצם הרוחני ברא את העולם הגשמי ונתעסק עמו ולתכלית התגלותו על הר סיני, צמצם את עצמו במקום והשמיע קול דברים היוצאים מכלי הדבור. ולמען אשר לא יקצר בהמושג הנעלה מה' ית' ובכל זאת יציל את ההתגלות הכתובה בתורה עלה על מחשבתו רעיון דומה לרעיונו של פילון האלכסנדרוני, שה' ב“ה ברא בלי אמצעי רק את העולם הרוחני והמלאכים⁹³, אולם העולם הנשמי נברא ע’י אחר המלאכים. וכן היתה ההתגלות ונתינת התורה על הר סיני ונבואת הנביאים רק ע”י מלאך. הן אמת פשט הכתובים סותר לדעה זאת סתירה נצחת; אפס אין לנו להשאיר אסורים בכבלי האותיות והמלות כפשוטן, כי אם לתור אחרי כַוָּנוֹתֵיהֶן הנשגבות. כאשר ישלח המלך את מלאכו מהעומדים לפניו ראשונה לשרתו, ונתן לו פקודתו ויצוהו לעשות כל אשר יעשה בשמו ובכחו, ועי“ז כמעט יהיה הבא בכחו זה כמוהו, כי שמו בקרבו, כן הוא ג”כ היחס אשר לנו להבין בין השי“ת ובין המלאך שנתגלה על הר סיני לתת התורה, וכשהכתוב אומר “ברא אלהים – וירד ה' – וַיֵרָא ה' " אנחנו נבין כל המאמרים האלו לא מה' בעצמו בלי אמצעי, כ”א מהמלאך הבא בכחו. אחר שמונה מאות שנה נתגלגל הדָבָר (לאָגאָס) של פילון במלאכו של נהונדי. – בבל זאת לא היה בנימין בעל חכמה עמוקה, השגתו מנפש האדם היתה מעוטה כ”כ ער ששם משכנה במקום מוגבל מהגוף, וע"פ הבנתו מהכתוב האמין שהעונש בגיהנם לא יקרה את הנפש שאין מות במגורה כי אם את הגוף המת⁹⁴. מקצת תלמידים קבלו שיטת בנימין והיו לכת בפני עצמן ונקראו בשם מַקַּרִיִים או מַגַּרִיִים (אלמקאריה או אלמנאריה) ולא נודע סבת זה השם.

וכאשר נטה בנימין נהונדי בפילוסופיא הדתות הרחק מאד מלמודי הדת היהודית כנודע לכל, כן נתקרב מצד למוד החובות אף אל הרבנים. בספרו “המצות” או “משאת בנימין” וביתר חבוריו בטל כמה פירושים של ענן ושאר קראים וקיים דעת התלמוד וישם הדברים לפני הקראים לעשות בם כטוב בעיניהם. בנימין נהונדי תקן גם נדוי וחרם כאותו של הרבנים, לעשות חזוק לקיום המצות, אם נקרא צד אחר לבא לדין ולא בא ולא יאבה לשמוע בקול השופטים יקולל שבעה ימים בזה אחר זה, ואח“כ יהיה בנדוי, וזה דבר החרם: לא ידבר איש מישראל עם המנודה, ולא ישאל לשלומו, ולא יקח ממנו דבר; ובכלל יהיה כמת עד אשר ישוב. ואם לא יועילנו גם החרם אז יִמָסר לדין מלכות. גם בחוק התלמודיי הזה החזיק בנימין בכל עוז, שהחובה מוטלת על כל בר ישראל להגיש את משפטו אל בית דין ישראל ואסור לדון בערכאות. – ועם כי נטה בנימין נהונדי בכמה דברים פרטים אחר התלמוד, בכל זאת החזיק במעוז דת הקראים, שהיא החקירה החפשית במקרא ואין להֵאָסר בכבלי החכמים ופירושיהם, כי אם על כל איש לחקור ולדרוש ולעשות ע”פ ידיעתו. הרשות נתונה לבן לנטות מאביו ולתלמיד מרבו אם יש לו טעם וסבה לזה. “החפוש בתורה היא חובה והטעות איננה חטאת”.

               ג

שם צד 238

כאשר זרעו כת של ענן זרע ריב ומדון בין הישיבות הישנות שבבבל, כן נשאו גם הם משך הזרע ולא נמלטו ממנו. מהיסוד אשר הניחה דת הקראים לאבן פנה לה, להיות כל איש חפשי בדעותיו לחקור ולדרוש בפירושי התורה ע“פ שכלו ולעשות ע”פ החקירה הזאת בקיום מצות התורה, היתה נסבה שכל אחד מחכמי הקראים בנה לו בנין חדש בדת ככל העולה על רוחו והיוצא מחקירותיו בתורה. מעשה המצות נתלו בפירושי המחברים השונים הטובים הם אם רעים. ומלבד זה עוד הפירושים האלה לא הבשילו אשכלותיהם; ידיעת לשון עברית לכל פרטיה ודקדוקיה, שהוא היסוד והשרש לפירושי התורה הנכונים, עוד היתה מעוטה בימים ההם. השער היה פתוח לכל איש לעשות כרצונו. כל אחד דמה בנפשו כי לו היתה האמת לנחלה, וכל המתנגד לדבריו ונשא עון. נסי בן נח והכתות החדשות אשר צמחו מחיק דת הקראים במשך מאה שנים אחרי ענן מראים לנו לדעת איך אבלה נבלה הדת ההיא. – נסי בן נח, המכונה ג"כ ר' אחא (צמח בערך ד“א ת”ר – 840)⁹⁵ מספר בספורי קורותיו את רעות הזמן אשר עברו עליו, כי מתו אבותיו בנעוריו וגם לא לו היתה נחלתם, ואמו זקנתו לקחתתו לה לבן ותאכילהו לחם דמעה. וכאשר גדל ראה ארצות רבות ולמד לשונות והתאבק בעפר רגליהם של מורים חכמים הרבה, עַד שבא לירושלים, ראש מושב עדת הקראים. בעיר הקדושה מצא בין הקראים “ריב וקטטה בלי מרפא” פירושי התורה נכתבו על הרוב בלשונות זרות ארמית או ערבית ושונים אלו מאלו. והנה אור חדש האיר את עיניו אחרי יגיעות רבות וירא כי עד הנה לא עשה “כפי התורה והמצוה”. אבל שיטתו החדשה העירה לנגדו מתנגדים ושונאים הרבה. גם קרוביו ומיודעיו היו לו לאויבים, גם תלמידו קם לנגדו ויחשבהו למורה מתעה ומדיח “וישלמהו רעה תחת טובה”.

ולמען יוכיח את צדקתו חבר נסי בן נח ספר נשען על עשרת הדברות להראות משם כל המצות שבתורה. בהיפך מאנשי דורו ומן הקודמים לו נשתמש נסי בן נח בלשון עברית, כי חרפה היא, לפי דבריו, להשתמש בלשון ערבית או ארמית לבאור התורה והדת. אמנם גם הספר הזה (אשר לו שני שמות: ביתן המשכילים

וס' הפלס) לא תאר ולא הדר לו כרוב ספרי הקראים. בהיותו אסור בזיקי האותיות והמלים‏ הנה גם הוא כמיסד דתו וההולכים בעקבותיו לא יכול להתנשא אל איזה רעיון נשגב. וזאת העצה בלי טעם וריח היעוצה מנסי בן נח לקוראי ספרו, שבתחלה יעמיקו לחקור בכתבי הקודש, ואח“כ ילמדו דקדוק הלשון והמסורה “ע”פ נקוד הבבלי” ועוד ילמדו המשנה והתלמור וכל יתר הספרים הנלוים אליהם, ואח"כ יקראו ספרי הפילוסופיאה, ולבסוף יקחו את ספרו בידם. גם על עיקרי הדת דבר נסי בן נח מאחדות ה' והיותו בלי גוף עד התגלותו על הר סיני, אבל כל דבריו הם פילוסופיאה שדופת קדים שטעמה פג וריחה נמר ותארם מדרש משחת⁹⁶.

דבר חדש שלח נסי בן נח בדת הקראים אשר הכביד נחשתה עוד יותר; כנגד חכמי התלמוד וגם כנגד ענן גלה דעתו, שלא נתבטלו דיני טומאה וטהרה אחר חורבן הבית ועוד היום חובתם מוטלת על היהודים. וחייב כל איש יהודי ביחוד בשבתות ובמועדים ואפילו בראשי חדשים להתרחק מכל איש טמא ומכל דבר טמא לבלי נגוע בם, ואם יקרה לו מקרה בלתי טהור טעון טבילה ורחיצה כאמור בתורה. נסי בן נח עוד הרחיק ללכת. לדעתו יש לבתי הכנסיות שבכל המקומות אשר נפוצו שם היהודים קדושת בית המקדש אשר בירושלים; אשר על כן אסור לכל איש בעוד טומאתו עליו ליכנס לשם להתפלל. דרכי נסי בן נח ותורתו ישרו בעיני הקראים, ועי“ז נתרחקו עוד יותר מהיהודים הרבנים ונתקרבו בזה אל כת השמרונים אשר גם הם נזהרים בדיני טומאה וטהרה. – הקראים נמנעו עי”ז להתחבר עם הרבנים, אשר מבלתי היותם נזהרים בדברים אלו היו בעיניהם כטמאים ומטמאים. ובהיות מקרה בלתי טהור על הרוב אינו תולה בדעת ונקל למקרים כאלה לבוא בכל זמן, ע"כ עוד היום הזה נראה את הקראים לרוב נמנעים לבוא אל בית תפלתם להתפלל ועומדים בעזרה. וזאת היא הסבה אשר על הרוב יראה הנוסע הסר לראות בית הכנסת של הקראים ויתפלא שימצא את בית התפלה כמעט ריק ואיש אין בו והעזרה מלאה מפה לפה. ועוד יותר הכבידה החומרא הזאת של טומאה על הליכות הבית. הנשים אשר לעתים ידועות מוחזקות לטמאות ומטמאות מוכרחות להתרחק מכל דבר טהור לבלתי יִטַּמָּא בהנה, ולשבת בדד באחת ‏פנות הבית. כל הדבר אשר תגענה בו לעת כזאת יכֻבס במים אם בר כבוס הוא, או יִשָּׁבר אם אין לו תקנה אלא שבירה. ולרגלי החומרא של דיני טומאה וטהרה תבואנה עוד חומרות אחרות אשר על ידן ירדה דת הקראים עשר מעלות אחורנית וצללה כמו אבן בתהום הספקות והחומרות ולא קם עוד רוח בה.

ויש מהקראים אשר עוד עלו על רוחם שנויים אחרים לעשות מעשיהם זר מעשיהם בקצת המצות. מוּסַי (או מֶסְוִי) וישמעאל⁹⁷ מעיר עַכְּבַּרָא (שבע פרסאות – מיילען – למזרחה של בגדאד) היתה להם דעת אחרת בענין שמירת יום השבת, אשר לא נודעה לנו. גם הם נתקרבו בדעותיהש אל השמרונים. שני העכבריים האלה אמרו שאיסור החלבים הבא בתורה הוא דוקא בבהמה וחיה הקרבות ע“ג המזבח, ובלעדן מותר באכילה. ונמצאו אנשים הרבה שהלכו אחרי משה וישמעאל ויהיו לכת אחרת בתוך כת הקראים ונקראו בשם עַכְּבַּרִיִים. בזמנם היה עוד מורה שקר ומתעה ושמו אבו-עמראן משה הפרסי מעיר זַעפראן (אשר אצל כֶּרְמַן-שַאה בפרס), אשר הלך משם לגור בעיר טיפליס בארמעניען. אבו-עמראן אלתפלסי גלה פנים בתורה ככל העולה על רוחו. בענין החלבים הוא נוטה לדעת העכבריים, ובני אח ואחות נחשבו לו לעריות כמו ליתר הקראים. אבל במה שנוגע לקביעת החדשים והמועדים דעת אבו-עמראן לא כדעת הרבנים ולא כדעת הקראים. לא ע”פ החשבון ולא ע“פ ראיית הירח יקודש החודש, כ”א יתקדש ויתחדש ברגע שיתכסה הירח ויחשך. זה האיש משה הפרסי כפר ג“כ בתקומת הגוף לעת התחיה ונטה עוד בדברים אחרים שאינם ידועים היום. הנלוים אליו נעשו לכת בפני עצמם ונקראו בשם אבו-עמראנים או תפליסים⁹⁸, ונמשכו כמה מאות שנים. ועוד משה (או משוי) אחר מבעל-בֶק (בארם) החזיק בשיטה זאת אבל התרחק עוד יותר מהקראים. לדעת הבעלבקי מן ההכרח שיהיה יום ראשון של פסח תמיד בחמישי בשבוע ויום הכפורים בשבת, יען שנקרא זה היום בתורה שבת שבתון הרי משנה שבת. וחג השבועות הן אמת שמן ההכרח שיהיה כפי הכתוב ממחרת השבת, היינו בראשון לשבוע לדעתו, אבל אינו ידוע מאיזה ראשון לשבוע שאחר חג המצות יתחילו למנות החמשים יום. ויש דברים שנטה בם משה הבעלבקי גם מהרבנים גם מהקראים יחד; התקין שלא לפנות בתפלה לצד ביהמ”ק כ"א לצד מערב תמיד. גם הוא יסד עדה בפני עצמה בשם בעלבקים⁹⁹ או מֶשְׁוִים, ועמדה ימים רבים.

קצת מחכמי הקראים עמלו ויגעו להעמיד בנין הדת על תלו, לחבר את האהל להיות אחד ולמצוא משטר וסדר בַּתֹּהוּ וָבֹהוּ ההוא. החֻפשה אשר נִתנה מאת ענן לכל איש לחקור ולדרוש בתורה נָתְנה לכל אחד המשפט לחוות דעתו בענין האסור והמותר, ורוח כל בשר איש מושל בכל הדת, ועי“ז היתה המהומה והמבוכה ותהי העדה לכתות כתות. החֵרות הזאת רצו קראים מביני מדע, אשר ראו באבדן דתם על ידה, לתת לה חוק וגבול ולשום לה דלתים ובריח לאמר עד פה תבואי, למען ימצאו מָעֳמָד. חקים כאלה אשר ישימו מתג ורסן בפי החֵרות לקחו הקראים מלמודי הדת של המחמדיים ויתנו להם מהלכים בדת היהודות כמורי הַשִעִיתן (מכחישי הקבלה) של האיסלאם (דת מחמד) לקחו גם הם שלשה מקורים או עיקרים¹⁰⁰ לכל המצות: דברים הכתובים בהדיא (הכתב), היוצא מן הכתוב ע”י התדמות דבר לדבר (היקש), והמוסכם מכל העדה מני אז (קבוץ). מושג הכתב איננו מוגבל אצלם כמו אצל הרבנים רק על חמשה חומשי התורה, כי אם גם כל הנביאים והכתובים הם אצלם בכלל הכתב והתורה. כל מה שבא בספרי קודש אלה במצוה או בזכרון בעלמא אגב אורחא חוק הוא להם לשמור ולעשות. הדברים אשר לא באו מפורשים בכתבי הקודש יוציאו מהם ע“י היקש ודמיון מלתא למלתא. אמנם יש דברים אשר לא באו מפורש בכתבי הקודש וגם זכר אין להם, אבל הם נהוגים מימות עולם בישראל, גם אותם יחשבו למצות התורה ובהררי קודש הדת יסודתם. כן עד”מ לא נזכר בכל התורה שתחלת החודש יהיה התחלת צמיחת הירח, וכן לא נזכרו עניני שחיטה ובאיזה אופנים תהיה; אבל בהיות הדברים האלו ואחרים כמוהם נהוגים מאז ומקדם באומה, ומסכימים עליהם הרבנים ורוב הקראים יחד, ע“כ אין ספק באמתתם כי ממקור ישראל יצאו וכל איש ישראל חייב בהם¹⁰¹. הכלל הזה הוא באמת הודאה להתלמוד והרבנים, כי מאין ידעו הקראים, אשר תמול הם עלי ארץ, שכבר נהגו ישראל מימות עולם כזה וכזה? הלא רק באמצעות התלמוד הזכרון החי של הקבלה. ולפ”ז‏ הודו הקראים ביסוד ושרש הקבלה, וּמעט מעט החלו לקרוא את עיקר ההסכמה הזה בשם העתקה או סבל הירושה. ואולם במעשה הלכו אחרי עיניהם ורצונם, קבלו קצת מדברי הקבלה ובעטו בקצתם. ולכן לא עזבו את דרכם לגמרי לעשות בתורה כרצונם.

מי הם האנשים אשר העמידו לחוק את שלשת הכללים להגביל הדת ולהעמידה על תלה, לא נורע לנו. כלל ההיקש הביא להקראים חומרות וספקות חדשות, ביחוד במה שנוגע להחלטת הנשואין ע“י הקורבה (עריות). האיסור לישא איש את בתו לא נאמר בפירוש בתורה, אבל איסור נשואי בת בתו מפורש, והוצרך ללמוד בת מבת הבת בק”ו¹⁰². על הק“ו ההוא שיסודתו בתורה בנו קצת מהקראים עוד תלי תלים של קלות וחמורות אחרות, עד שנתפשטו ונשתלשלו מדרגות הקורבה (הנקרא אצלם הָרִכּוּב) עד לאין קצה. אמרו, הנה הבעל ואשתו לפי הכתוב בתורה הם בשר אחד, ומן הדין שגם הבנים של כל אחד מהם, אשר לא מנשואי שניהם יצאו, לשארי בשר יחשבו, ולא ישא א”כ בן הבעל מאשה אחרת את בת האשה מבעלה הראשון. עוד הרחיקו הקראים ללכת: קרבת הבשר של הבעל ואשתו, אמרו, תשאר גם לאחר שגרש האיש את אשתו ויצאה והיתה לאיש אחר, והוא גם הוא אם אחרת יקח לו והיו אשת האיש החדשה ובעל אשתו הגרושה ממנו לשארי בשר חדשים מקרוב וקרוביו של זה הם קרוביה של זו ואסורים זה לזו. הקורבה הזאת יוצאת ירך הנשואין תִּמָּשֵׁך עוד הלאה על נשואי שִׁלֵּשִים וְרִבֵּעִים של האיש והאשה, ועל ידי זה נתרחב עד מאד עגול הקורבות. לקורבה הזאת שאינה קורבה באמת כ“א בתחבולה נעשתה ע”י הרכבה קראו הממציאים אותה בשם רִכּוּב או תַּרְכִּיב. הטעם כי עמדו בנשואי הָרִבֵּעִים ולא יספו לאסור עוד, הוא כמוס. וכפי הנראה חרדה נפלה עליהם פן תשאר בערתם שַׁמָּה ושאיה יֻכַּת שערי בני אמונתם אם יוסיפו סרה; כי ראו את אשר כבר הוה להם לרגלי הרכוב אשר הרכיבוהו עליהם אלוף לראשם. כל השערורה והמבוכה הזאת באה אל הקראים בעבור אשר הסיגו גבול עולם, ויאמרו לָעָבָר סור ממנו דעת דרכיך לא חפצנו. –

               ד

שם צד 825

בעת אשר החלו חכמי הרבנים לנסות הצג כף רגלם על דרך החקירה המדעיית כבר הָמוּ הקראים בדרך הכבושה והרחבה דרך הפילוסופיאה של המעתזלים, מבלי עשות בכל זאת כל פרי רעיון חדש; כי רק את התמונות אשר יבש כחרש כחן עיניהם ראו ואחר החכמה אשר בקרבנה לא העמיקו לדרוש ותהי להם חזות הכל כדברי הספר החתום. כמעט לא כלו עוד ימי עלומיה של כת הקראים, ובנעוריה מרחם משחר טל ילדותה זקנה קפצה עליה וגם שיבה זרקה בה. הקראים שמו כל מעינם להבין במקרא ולדעת את הלשון, וגם בזה לא הרחיקו ללכת. על כן לא נודע מהקראים של הזמן ההוא בלתי אם שמות איזה מחכמיהם בלבד וקצת מאמרים קטני הערך¹⁰³. – אבו-עלי סעדיה אבן חסאן הלוי ועובדיה, שניהם מבצרה;

אבו-יעקב יוסף בן בַּכְתְּוִי (חבר ספר על המצות); אבו אלפרג אהרן מירושלים ויהודה בן עלן מטבריה אשר חי ג"כ בירושלים; ועוד אחד מבני בניו של ענן מיסד דתם, ושמו דוד בן בועז.

הגדול שבקטני ערך אלה היה משה בן אברהם אלפסי דַרָעִי הוא היה רופא ומדקדק ומשורר ביחד. בחרוזים דלים ורעים היה מספר קורותיו ויחוסו, אבותיו הראשונים ישבו בארץ הקדושה, ומשם נדדו הלכו לשפניא וישבו הוריו במערב (מאגרעב) בעיר דרעה אשר בגליל פעץ. משה דרעי בעצמו היה הולך ונוסע נע ונד בארץ, ויגר בארץ המזרח בדמשק בירושלים ובמצרים: וזה מותר האיש ההוא על אחיו, אשר כפי הידוע לנו עד הנה, היה הוא הראשון אשר החל לשיר בשירים שקולים בלשון עברית הלקוחים מלשון ערבית ע“פ תנועות ארוכות וקצרות¹⁰⁴. חבר שירים שקולים הרבה עם שיווי החרוזים בהברות האחרונות ושמו בראשי ההרוזות ואסף אותם יחד במחברת במצרים בשנת ד”א תר“ג (843). – שירי משה דרעי כוללים פיוטים לעבודת התפלה ושירי חול, תהלות ושבחים על אנשים שונים קראים ורבנים אשר ידם סמכתהו וימינם הושיעה לו, והתולים על אבירי לב אשר פנו אליו עורף ולעזרה בצרה לא נמצאו לו. גם חבר שירי לצון ולעג (עפיגראם) על היהודים מחזיקי התלמוד לאמר: כי שמו הרבנים כל מעינם במשנה ואת המקרא השליכו אחרי גום, והמה הולכים בחשך ולא יפיקו רצון מה'. ואם אמנם שיריו שקולים במדה ובמשקל ושיווי החרוז בכל זאת כל יופי והדר אין להם והמה כעץ יבש, פרי בל יעשון וכל רוח מליצה אין בקרבם. רק קול חרוזים קשים עם צלצל שיווי הברות האחרונות אתם שומעים ותמונת מליצה אינכם רואים¹⁰⁵. – בימיו היה עוד משורר קראי אשר חבר רק פיוטים ותפלות, ושמו מבורך בן נתן בן ניסן הלוי מירושלים, אשר לא נשתמש עוד במדת השיר השקול, פיוטיהם בלי שום טעם וריח מליצה, ועכ”ז נוסדו בסדור תפלת הקראים לדורות (ונמצא פיוט ממנו במחזור הקראים לליל כפורים). אנשי דתו מאשימים אותו שלמד אצל הרבנים ונטה לדעתם, מחכמי הקראים שבדור ההוא היו ג"כ דניאל בן משה אלקומסי ויצחק בן נהלול. הראשון (ערך שנת ד“א תר”ך, 860), בן דורו של ר' נטרנאי גאון מנדהו, החמיר גם הוא הרבה מאד במדרגות הקורבה לענין עריות.

העדה הראשיית והעיקרית של הקראים, אשר שמה איתן מושבה בירושלים; היתה לעדת בעלי תשובה ונזירים ומתבודדים. ששים קראים מרחוק ומקרוב נקבצו ויעזבו רכושם והונם וביתם ומשפחתם וישבו יחד, נזורו מיין ובשר וילבשו שקים ויצומו ויתפללו, וימררו את חייהם למען יקרבו את גאולת ישראל, ויקרָאו את שמם “אבלי ציון וירושלים” וכל אחד מהם הוסיף על שמו את שם הכנוי “האבל” וקראו על עצמם, או אחרים אשר התפלאו על חסידותם ופרישותם קראו עליהם את הכתוב בשיר השירים: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה גו' ועוד כתובים אחרים שנו את טעמם ברמזים להוציא מהם הכונה על הנזירים האלה¹⁰⁶. מן הששים האלה נודע רק אחד בשמו, והוא יהודה בן עלאן המדַקדק המכונה הנזיר. לפי הנראה היה כח ששים הנזירים האלה גדול מאד על הקראים והמה היו הלולאות אשר חברו את אהל עדתם אשר חשב להשבר. דבריהם בתורה ובמצוה היו לחוק, אבל עי"ז קבלה דת הקראים בכלל עליה את חותם הנזירות ‏ והבדידות, לא זה בלבד שדקדקו מאד להזהר בדיני טומאה וטהרה, כאשר

יעץ להם נסי ‏ בן נח כי גם נסוגו אחור מכל מי שאינו יהודי לבלי היות להם עמו דבר, ולבלתי קחת ממנו לחם וכל מעשה אופה, ולא אכלו שום דבר שנגע בו אינו יהודי, והוסיפו עוד לאסור כל בשר בהמה הראויה לעלות ע"ג המזבח¹⁰⁷, וכל עוד הוסיפו הקראים לנהוג בנזירות כן נחשבו הרבנים בעיניהם לטמאים, עוזבי ה' ותורתו, עד אשר נחשב להם לעון לבוא אל בית רבני. –

מעט מעט נפצו הקראים מבבל ומארץ יהודה מזה למצרים ומזה לארם (סיריען) ומשם צפונה עד חצי אי קרים¹⁰⁸. במצרים נאספו קהלות גדולות מהקראים באלכסנדריה ובקהירא; בקרים נושבו בבוספורוס (קערטיש), בסולכת (עסקי-קרים), ובקפא (טהעאדוסיא). ורבים מהם השתדלו להרבות המון עדתם על ידי ויכוחים ודרשות ואגרות שלוחות בארץ בין הרבנים. ככל הכתות אשר נסע יתרם בם ותוכם נחר הלכו הלוך כת הקראים לבקש להם המון רבה ולשית על עדתם נוספות, כאלו בגדול זרועה מבחוץ ירפא לה וסרה המחלה מקרבה מבפנים. לוכד נפשות בערמה כזה היה איש אחר אשר קֹרָא בשם אלדד¹⁰⁹, ערום ובעל מזמות, אשר ידע לספר מאורעות זרות ונצורות ולנסוך כל מסכה על פניו, ובימיו היה גדול שמו. מסעות אלדד ומאורעותיו יפרשו אור בהיר על קורות היהודים בדורותיו. הוא היה מקהל הרמאים ההם, אשר כמתלהלהים יורו זיקי תרמיתם ויאמרו כי מטרת כונתם לעשות הטוב והישר בעיני אלהים, וידעו להוציא תועלת עצמם מקלות אמונתם ופחזותס של בני אדם והיתה להם נפשם לשלל, אשר צוד צדוה למדחפות ברשת מטוה שקריהם, אשר כל הבא בתוכה לא ימלט נפשו. –

אלדד¹¹⁰ בן מחלי (או מי. יודע מה היה שמו באמת), ערך ד“א תר”ם – תר“ן (90 – 880) היה כפי הנראה מארץ ישראל, יען כי מהר לדבר צחות לשון עברית. אבל לפי דבריו היה חוטר מגזע שבט דן; וע”כ קרא שמו “הַדָּנִי”¹¹¹, לפי דבריו מקום משכן שבט דן ושלשת שבטי ישראל נפתלי גד ואשר בארץ כוש (אעטהיאָפיען) ובערב-הדרומית, ויש להם שם ממלכה בפני עצמה מהלך שבעה חדשים סביבה. ועוד יספר, כי שבט דן הלך לארץ כוש עוד בטרם נחלקה מלכות יהודה וישראל בין רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט; ויהי אחרי אשר נלכדו ישראל בידי מלך אשור ושמרון היתה מעי מפלה, באו שלשת השבטים הנזכרים גם כן אל בני דן. ויקשט אלדד ספור בדוי בנוצות הגדה ישנה ויספר, כי שם גם בני משה צבי תפארת הלוים ההם אשר תלו כנורותיהם על ערבי נהר פרת וימאנו לשיר שיר ה' על אדמת נכר. ויהי כאשר רצו הכשדים לאלצם ביד חזקה לשיר להם משיר ציון וירושלים, וינשכו בני משה בשניהם את אצבעותיהם עד כי נכרתו. וירד עליהם ענן מן השמים וינשאם וישאם אל ארץ החוילה. ולמען שמור אהובי אל אלה מפני אויביהם נעשה להם מסביב נהר אשר אין מים בו, כי אם אבנים וחול מתגוללים בקרבו ברעש וסאון כשאון מים כבירים שוטפים. נהר האבנים האלה ששמו שבתיון או סמבטיון מתגולל ומתחולל ששת ימים

וינוח ביום השבת וביום ההוא חתולתו ערפל כבד מאד, ע"כ לא יוכל איש לעבור את הנהר ההוא. עם שבטי בני ישראל שכניהם ידברו בני משה אלה משפת הנהר ההוא מרחוק, ואיש אל אחיו לא יקרבו. בכל גבול בני משה אלה לא תראה ולא תמצא חיה טורפת וטמאה, כי אם בהמות וחיות טהורות¹¹².

ארבעת השבטים האלה – כה יספר אלדד – בעלי מקנה הם (נאָמאַדען) ונוסעים ממקום למקום, והם מלומדי מלחמה, להגיח קרב נגד אויביהם שבטי הגוים אשר סביבותיהם, בעת יפלו עליהם. לכלם מלך אחד אשר בזמן אלדד היה שמו עוזיאל, וגם שופט ראשי לכלם ששמו היה בעת ההיא אבדין, והם דנים דיני מיתה וגוזרים על החוטאים ארבע מיתות ב“ד הכתובות בתורה. אנשי מלחמה הגבורים שומרים גבולות הארץ, כל שבט ושבט שלשה חדשים בשנה; והאנשים אשר לא יצליחו למלחמה עוסקים בתורה. השבטים החפשים האלה אשר בכוש ובנגב-ערב מדברים בלשון עברית צחה ויודעים רק את ספר התורה ושאר כתבי הקדש, אבל לא את התלמוד והמשנה. הן אמת יש להם כעין תלמוד, היינו אספת הלכות מקובלות, אבל ההלכות האלה כתובות בלשון עברית צחה והמה פשוטים בלי פלפול ופלוגתות וכלם מקובלים ממשה רבינו ע”ד זה: "כה אמר יהושע מפי משה על פי ה' ". בספור הבדוי ההוא ערום הערים אלדד להקטין מעלת התלמוד אשר לרבנים. יען כי הדניים אשר נתרחקו מארץ ישראל תיכף אחרי מות שלמה לא ידעו דבר מהתלמוד ומדרכי למוד הרבנים, מוכח מזה כי המציאו אותו הרבנים בזמן מאוחר. וככה היה אלדד משען עוז לדת הקראים¹¹³.

כאשר העיר אלדד הדני אזני שומעיו היהודים בספוריו מִמַלְכות שבטי ישראל אשר מבני ארצם הוא, כן השתדל לקחת לבם ע“י ספורי קורותיו ומאורעותיו. בדה מלבו המון מסעות נבוכות אשר תעה בדרך. לפי דבריו יצא ממקומו בחברת איש אחד משבט אָשֵׁר. בדבר תכלית נסיעתו סתר דבריו כמה פעמים. פעם סִפֵּר שֶׁכַּוָּנָתוֹ היתה לעשות מסחר וקנין, ופעם כי רצה לבשר לנדחי ישראל כי עוד יש ממלכה ליהודים. האניה אשר היו עליה הוא וחברו נשברה ביום זעף הים, על קרשי הספינה שטו הוא וחברו עד כי באו אל ארץ נושבת, אבל העם היושב בה היו אוכלי אדם, ויאכלו את רעהו אשר היה דשן ושמן ואת אלדד שָׂמוּ במכלה להברותו עד ישמן בשרו, איך נמלט מן המות המר הזה סִפר אלדד על אופנים שונים סותרים זא”ז. פעם אמר כי נמלט בעת אשר נפלה תרדמה על שומריו, וימצא חרב ויהרגם, ולמען לא יוכלו לרדוף אחריו ולהשיגו ברח אל חוף הנהר, אוכלי אדם אלה לא יכלו להשיגו אחר כי בא במים, כי רגליהם כעין הספוג ע"כ יברחו מפני המים. משם בא למצרים וימצא בנהר נילוס עץ יקר המציאות מאד שט על פני המים, ויקחהו משם וימכור את בקיעיו ורסיסיו במחיר רב וירכוש רכוש גדול.

במקום אחר סִפר אלדד את דבר הצלתו מבית כלאו בידי אוכלי אדם באופן אחר. כי נפל צבא כושיים על הזדים האלה וישבו מהם שבי וגם אותו בזזו ויקחוהו עמם וילכו. ויהי אחרי כן וימכרוהו לבן אמונתו משבט יששכר, ובדרך זה בא לארץ השבט הזה, אשר לפי דבריו לגבול פרס ומדי היא. ובני יששכר עם שקט ושלו אשר לא ידעו מלחמה אחרת בלתי מלחמתה של תורה, והם עובדי אדמה ורועי מקנה. השבט הזה יש להם שופט המושל עליהם ושמו נחשון, והם מדברים בלשון הקודש ובלשון פרס וישמעאל (או קדר). שבטי זבולון וראובן יושבים משני עברי הנהר פאריא (או אולי חאראסאן?) ועושים מסחר וקנין עם אנשי ארמעניען והולכים עד נהר פרת, ומדברים לשון ערבי ופרס וגם בתורה קורים בלשון פרס ונלחמים ביחד עם שכניהם. שבט אפרים וחצי שבט מנשה שוכנים בערב קרוב למֶכַּה וּמֶדִינַה. רוחם חזקה והם בעלי אף וחמה, רוכבי סוסים ואורבים בפרשת דרכים, ומלחמה להם תמיד עם אויביהם. ולמלאות מספר עשרת השבטים מְסַפר אלדד גם כן משבט שמעון וחצי שבט מנשה השני, היושבים בארץ הכזריים ולוקחים מס מעשרים וחמש אומות וגם קצת מבעלי דת מחמד תחת ממשלתם. – נראה לעינים שכבר ידע אלדד מממשלת הכזריים וגם ממַלכות היהודים לפנים בנגב ערב (הימיארא) וגם משבטי היהודים החפשים בנגב ערב שמע, ומאלה אסף וקבץ וחבר את ספורו הבדוי מעשרת השבטים וממלכת ישראל.

איזה המקום אשר בא שם אלדד ראשונה במאורעותיו הבדויים לא ידענו בבירור. אבל קרוב לאמת שבא ראשונה למצרים, משם הלך לקאירואן קרית מלוכה של הכליפות לבית הפאטימידים, שם התחפש כאלו לא ידע לשון אחרת בלעדי לשון עברית, והראה שם ליהודים תלמוד בני הן אשר בדה מלבו, ואיננו דבר אחר באמת זולת משנה בלולה מדעות תלמודיות וקָרָאִיוֹת. גם לא בוש אלדד והכלם לא ידע לשום דבריו בפי משה ויהושע כאלו נשאלו שאלות והשיבו עליהן. ולמען לא ירגישו הרבנים כי לנוכח תורתם דרכו ועלילותיו, הרבה לספר להם כי בני דן ויתר השבטים אשר עמהם מכבדים מאד את הגאונים אשר בבבל ובפרשם כפיהם להתפלל אל ה' בעד נפוצות יהודה וישראל הם מזכירים ראשונה את הגאונים ההם. אנשי קאירואן השתוממו מאד לשמוע חדשות ונצורות כאלה, אשר סִפר להם האיש הזר ההוא, בעינים נשואות השמים הקשיבו לדבריו, ובכל זאת לא יכלו למלט לבם מידי ספקות. אלדדר הציע לפניהם כמה מלות אשר אמר עליהן שהן עברית צחה ממקור ישראל, אבל תמונתן מעידה עליהן שלא מבטן עברית יצאו ומלבו בדה אותן¹¹⁴. למען יבחנו דבריו היעמדו יחד שאלו אותו אנשי קאירואן על אלו הדברים עצמם כמה פעמים, אבל ערמתו עמדה לו לזכור דבריו ולבלי יֵאָחז בדאי. אמנם עוד יותר לא נשאו חן בעיני אנשי קאירואן איזה מנהגים שספר להם אלדר ואמר להם שתוצאותם מקדם מפי משה עצמו, והם נראים כמנהני

הקראים וסרים מאד ממנהגי הרבנים¹¹⁵. וזה היה באמת התכלית הראשי של מסעיו. ולמען הרגיע שאון לבם שלחו אנשי קאירואן אל הגאון מר צמח בן חיים בסורא גאון (ערך ד“א תרמ”ט – תרנ"ו; 896 – 889) אחין מצר אחד וממלא מקומו של הגאון מר נחשון, לשאול אותו על הדבר הזה, ספרו לו כמה דברים מספורי אלדד וביחוד הציעו לפניו מנהגי שבט דן להגיד דעתו עליהם.

לא רבו הימים והגיעה תשובת הגאון לקהל קאירואן. מר צמח השיב, שכבר נודע לו אלדד מפי השמועה, לספוריו מהשבטים המדברים עברית יוכלו להאמין בלי שום פקפוק, כי קצת מדבריו באו גם באגדות חז“ל. ואל יפלא בעיניהם על קצת השינויים בתלמוד אשר ליהודים הַדָּנִיִים, בהיות גם בספר התורה הכתובה המצוית ביד כל אדם יש נוסחאות שונות שאינן דומות לשל א”י, בתקון סופרים, במחלקות הפסוקים, ובמסורה ויתר ענינים, ואך לא ימצא כזה בתלמוד המסור בע“פ, ויכול להיות, מוסיף מר צמח, ששכה אלדד איזה דברים והחליף מקצתם מעמל הדרך והתלאות והרפתקאות שעברו עליו. ועכ”ז לא יתעו מן הדרך הכבושה ואין להם אלא דברי התלמוד הבבלי המקובל מפי הנביאים והחכמים, אשר כבר היו להם בתי הלמוד על שפת נהר פרת בימי המלך השבוי יהויכין. – נראה מזה שלא חדו עיני מר צמח גאון עד כדי לראות ולהביט און באלדד ולהכיר בו שהיה קראי מכוסה במסוה על פניו. ע“י הסכמת הגאון גבה אלדד ונשא מאד וסר כל ספק מלב היהודים אודותיו ויהי לבני דורו ולדורות הבאים לאיש יוצא ירך שבט דן עד היום הזה, אז היה נקל לאלדד ללכת הלאה למסעיו ולהגיע למטרת כונתו. והנה אנחנו מוצאים אותו אח”כ בבערבערייא ובעיר טאהארט (במאראקא). פה מצא את המדקדק יהודה בן קֹרַיִשׁ (שצמח ד“א תר”ל–תר"ס; 900 – 870) אשר הקראים מונים אותו לאחד מעדתם. – בן קריש כפי הנראה היה נכבד מאד בעיני בני אמונתו ‏באפריקא צפונית-מערבית ‏ בגליל אשר יקראו הערביים מאגרעב (מערב), יען כי ערב לבו לדבר קשות באזני קהל עדת פעץ על בלתי שומם לב על התרגום הארמי. באגרתו אל העדה הזאת הוא מראה להם כמה גדולים דברי התרגום הארמי להבנות מלות עבריות זרות וסתומות. בן קריש חבר ג"כ ספר המשוה את לשון עברית וערבית, להראות איך הן דומות בשרשיהן ובניניהן, ומביא לראיה כמה דברים מהקאראן וממשוררים ערביים. ואם אמנם ידע בן קריש היטב את שלשת הלשונות בני שם וגם את שפת הבערבערייא, בכל זאת פתה אותו אלדד בלשונו ויאמין לו כי בני שבט דן יש להם אוצר של מלות עבריות הרבה יתר מאד על מה שבא מהן בספרי הקדש.

מארץ הבערבערייא הלך אלדד ארצה ספרד (שפניא) ויספר גם שם את ספוריו הבדויים וימסור להם חקים ומשפטים מהשופט עתניאל בן קנז ששמע אותם מפי יהושע ויהושע מפי משה. היהודים בספרד אשר לא היתה ידיעתם בתלמוד גדולה, כבדו אותו עד מאד. ומשם אבד כל זֵכר לו, עלה בתהו אשר יצא ממנו ויאבד. ספור מסעות אלדר וקורותיו ודבריו על עשרת השבטים הלא הם כתובים קצתם על ספר אלדד הדני¹¹⁶ ונחשבו לספורים אמתים. מציאות עשרת השבטים ומלכותם ישַׂמח לב היהודים הנאנחים והנאנקים בכל ירכתי ארץ וכחלום נעים‏ יעיר בם חתשוקה לבקש את הנדחים האלה¹¹⁷.

               ה

שם צד 306

הגאון רבינו סעדיה בפירושו לתורה התחיל מחדש להלחם בקראים, וביחוד השתדל להראות שקדוש החודש וקביעות המועדים של הקראים איננו על דעת ספרי הקדש כו‘. בדברים אלו העיר את הקראים כאלו זרק אבן בכַוֶרת ויסבוהו כדבורים כלם. עד היום ההוא עוררו הקראים חנית וחצים נגד הרבנים מבלי אשר התיצב איש לנגדם וחרבו שלופה בידו. ותהי זאת להם למורת רוח, כי קם לנגדם רבני די רוח יתירא ביה וידיעתו רחבה להכות אויביו אחור ויצא להם לשטן. ותחזק המלחמה בין בעלי שתי הכתות, אשר כל התועלת היוצא ממנה היא, שעל ידה נתעוררה התשוקה למדעים. ראש המתוכחים עם הרס“ג היה סלמון בן ירוחם¹¹⁸. הקראי ההוא (נולד בפסטאט שנת ד“א תרמ”ה – 885 – ומת בשנת ד“א תש”ך – 960 –) אשר חי בא”י, והיה גדול מהרס“ג רק בקצת שנים, ואשר בשקר אמרו עליו הקראים שהיה רבו של הרס”ג. לא עלה על יתר בני דתו בחכמה. הוא היה איש ריב ובעל חמה עזה, ודמה בלבו לנצח המתוכחים עמו בעניני חכמה, בריב לשונו ובגערתו ובחרפו אותם. ויהי כאשר שב סלמון בן ירוחם מארץ ישראל למצרים ונודע לו שטענות רס“ג על הקראים אשר התוכח עמם בספוריו ובפיו עשו רושם גם בין הקראים והעירו ספקות בלבם, עלה עשן באפו וימלא חמה וחרון אף על המחבר הרבני הצעיר לימים אשר מלא אותו אלהים חכמה ודעת, וגמר בלבו להשיב אותו משנה, בלשון עברית בשביל המבינים ובלשון ערבית בשביל כל העם. בויכוחו העברי הנעשה על סדר שמונה עשר אלפ”א ביתו"ת בחרוזות צנומות דלות ורעות¹¹⁹ אשר קרא בשם "מלחמות ה’ " ידבר אל הרס"ג כמדבר אל אחד הנבלים, וכל ספרו מלא נאצות ודברי ריבות וגדופים. לא תוכן ענין הספר הזה ולא סגנון לשונו אשר לא תאר ולא הדר לו ראויים לשום לב עליהם, כי אם הדרך אשר הלכו בו הקראים ליפות את טעיותיהם. הספר ההוא נתחבר בתבנית אגרת שלוחה לקהלות הקראים אשר במצרים.

ראשית דבר משתדל סלמון לבטל דעת הרס“ג, שמלבד התורה הכתובה יש עוד תורה שבע”פ. אם אמת נכון הדבר הזה, טוען סלמון, לא היתה התורה מחרשת מזה. התלמוד המתפאר א“ע שהוא התורה שבע”פ, הוא מלא סתירות ודעות שונות ועל כל דבריו אין להשען, זה אומר בכה וזה אומר בכה. שבעת הראיות שהביא הרס“ג להוכיח הכרח התורה שבע”פ להשלים התורה שבכתב משתדל סלמון לבטל ברוח משפט. אחר זה הוא מאריך להראות שקביעות המועדים של הרבנים אי אפשר שתהיה בקבלה מימים הקדמונים אחר שגם התלמוד לא ידע מזה דבר. והוא מתלונן על הרס“ג לאמר שהוא מתנגד לדברי חכמי התלמוד עצמם. אחר זה משתדל סלמון להראות בראיות חלושות מדקדוק הלשון דת ודין הקראים שאסור להדליק נר ולהבעיר אש אפילו בערב שבת שילך הלוך ואור בשבת ושגם באופן זה מחללים השבת. ובדרך ויכוחו הוא מתרעם על הרבנים לאמר שסרו מדרך האמת התירו את האסור ואסרו את המותר ונוגעים בכל דבר טמא. אחר זה יכונן סלמון חציו על התלמוד. ישים פניו אל האגדות המדברות מהשי”ת ומתארים אותו בשרד בן אדם, ופער פיו לבלי חוק על המאמרים הסתומים והנסתרים המודדים את הקב"ה באמת איש (שיעור קומה) וישם אשמתם בראש כל חכמי התלמוד והרבנים, מבלי שום לב כי על ברכי יחידים נולדו הדברים האלה אשר אין להם שחר.

ולא היה סלמון אחר בלבד אשר השתדל להסיר תלונת הרס“ג מעל הקראים. מסביב קמו על החכם הפיומי הצעיר ההוא, הנלחם ברוחו החזקה מלחמת תנופה נגד דתם החדשה, כאלו ראו והבינו כי יש בכח ויכוחיו להכין כלי מות לדתם המתנגדת ושונאת לדת הרבנות. עוד שנים או שלשה מחכמי הקראים ערכו מלחמה לנגדו בספרים מיוחדים או לעת מצוא: יוסף הרואה, חסאן בן משיח ואבן סאקויה (אם אין זה האחרון בעצמו אחד מן השנַיִם הראשונים)¹²⁰. יוסף בן אברהם הרואה אבו יעקב אלבציר¹²¹ ‏הנקרא הרואה (סגי נהור) בעבור היותו עִוֵּר ובעבור ספרו “המאור”, אשר התהלך בארץ במקומות הרבה והיה בקי בחכמת הערביים וידע לשונות הרבה, חבר ספרים רבים בפילוסופיא בדרך המעתזלים, ומאמרים בדת ובמצות קצתם בלשון ערבית וקצתם בלשון עברית. וכל ספריו אלה לא עשו לו שם לכבוד ולתהלה כספר אשר נלחם בו נגד שיטת בעלי הרכוב. התיר כמה נשואין אשר הקראים שקדמוהו החזיקו לעריות גמורה. באחד ספריו (המאור) מתוכח יוסף הרואה¹²² עם הרס”ג (ערך שנת ד“א תר”ע – תר"צ; 30 – 110). – חסאן בן משיח, מחבר ס' מצות, כתב מאמר מיוחד נגד הפיומי¹²³.

אם דמו מחברי הקראים להשתיק את הרס“ג בגערתם ובחרפתם אשר חרפוהו הנה שגו מאד. תשובתו לא נשארה מעל, הצדיק טענותיו ויחדש עדיו נגדם ותמיד היה מוכן למלחמה וכלי זינו עליו. גם בלשון ערבית כתב שני ספרי ויכוח נגד הקראים: כתב ההבדלה (תאמיז) וספר אחד נגד אבן סאקויה¹²⁴. כל ספרי הרס”ג נגד הקראים היו לשלל לזמן המכלה הכל¹²⁵.‏ ונשאר אך זכרם בספרי חכמים שבאו אחריו. ובכלל רק המעט מספרי הרס“ג נשארו לנו לפלטה, גם ספריו התלמודיים הרבים הערוכים בסדר נכון נאבדו: מבוא התלמוד, תרגום המשנה, ועוד ספר בלשון ערבית על חקים ומשפטים ומנהגים. אבל ספריו ומפעליו עשו להם שם בארץ בכל קהלות אפריקא ובמלכות הכליפות המזרחית. הזקן ר' יצחק הישראלי שתה בצמא את דברי ספרי הרס”ג, ותלמידו דונש בן תמים בְּלָעָם כבכורה בטרם קיץ¹²⁶ ועד המקום ששם הגאונים יושבים על כסאות למשפט נרדו נתן ריחו, והאנשים אשר להם המשפט לבחור גאון שמו עיניהם בו.

               ו

שם צד 320

בראש מכחישי התורה היה בימים ההם (בזמן הרס"ג) איש מעדת הרבנים ששמו חוי אלבלכי¹²⁷ מעיר בַּלְךְ (בארץ באקטריען לפנים). חוי חבר ספר כנגד התורה ומעמד הר סיני והעיר מאתים שאלות כנגד אמתתם. קצת יסודותיו הם ממין הטענות שטוענים היום האפיקורסים המתחכמים כנגד התורה. אחת מטענותיו היא: שהוא דבר בלתי אפשר שיבחר ה' במין האדם הנתעב והנאלח ויעזוב‏ את המלאכים הטהורים והמאירים, וכי הוא אפשר – טען עוד – שיבחר ה' בה' במקדש וקרבנות ובנר למאור בלבונה וקטורת ונסך יין! הדבר הזה סותר לגדולת ה' ואי אפשר שצוה כאלה. גם הראה חוי שמצא בתורה דברים שסותרים זה את זה, והחליט לפ“ז שלא דבר ה' הוא. את אשר עברו בני ישראל את הים סוף בחרבה יאמר החוקר המכחיש הבלכי כי זה היה ע”פ מלאת ונפילת המים (עבבע אונד פלוטה) וכי משה העביר את העם בשעת נפילת המים. נס ירידת המן במדבר מפרש חוי ג“כ ע”פ הטבע, ואת אשר קרן עור פני משה ברדתו מעל הר סיני מפרש שנעשה עור פניו יבש כקרן. חוי היה הראשון שהלך אחר השכל האנושי בבקרת התורה, אשר לא זע ולא חרד פן יקרנו אסון השגיאה והכפירה. ובכל זאת כבר מצא בזמנו אנשים אשר הטו לו אזן. מלמדי בני הנעורים הפיצו דעותיו האפיקורסיות בדבר אמונת היהודים בבתי הלמוד¹²⁸. להלחם נגד דעת חוי השונאת את האמונה, שני המתנגדים, הרס“ג וסלמון בן ירוחם, נפגשו. רס”ג חבר עודו במצרים ספר לסתור דעת חוי. בפילוסופיא הדתית שלו ישים עיניו בפרטות על השיטה הזאת המתנגדת להתגלות ה' ומשתדל לברר שאין לשיטה זאת יסוד ושרש, כאשר לא עזב מנגד עיניו גם טענות האיסלאם נגד דת היהודים¹²⁹.

               ז

שם צד 337

הקראים בראותם כי אזלת יד ישיבת בבל שמחו על משבתה ואזרו חיל לפרסם למודם בין הרבנים ולמשכם אליהם בחבלי מופתיהם. ובאש קנאתם דמו כי הורידו לעפר כבוד דת הרבנים. בעוד הגאון רבינו סעדיה, הנלחם מלחמתו של התלמוד, היה חי, לא היה בהם כח לעמוד לפניו. ואולם אחרי מותו, בראותם כי אין איש גדול כמוהו לעמוד בפרץ, אמרו בלבם כי תעשינה ידיהם תושיה. והזקן סלמון בן ירוחם מהר לבוא מא“י לבבל והתלמוד ירושלמי הביא בידו, להראות לאנשי רס”ג, שהגאון בהשתדלותו להצדיק את התלמוד שגה בדבריהם והפך משרש כמה דברים (וזה היה קודם ד“א תשי”ז; 957)¹³⁰ וחשב שעי"ז יעזבו הרבנים את דתם ויחזיקו בדת הקראים. – עוד קנאי גדול יותר ממנו להכניס את הרבנים תחת כנפי דת הקראים היה הקראי הצעיר לימים אבו אלסרי סהל בן מצליח הכהן חד מנזירי ירושלים. אבו-אלסרי סהל היה בקי בלשון ערבית ועברית וסגנון לשונו בעכרית צח ונקי ומהודר יותר מכל אנשי דורו. הוא חבר ספר בדקדוק לשון עברית ופירושים לכמה ספרים מכתבי הקודש, גם קצור חובות הדת בשם “ספר מצות”

(קודם שנת ד“א תשי”ח; 958) ¹³¹. הן אמת לא עשה המחבר הזה גדולות ונצורות בדקדוק הלשון ובפירושיו, ובדרך כלל לא צלחה להם להקראים להתרומם על המורגל, ועוד מעט מכלם צלחה זאת לסהל בהיות נזירותו מושלה בו עד מאד ותאסור אותו ברתוקות האותיות והמלות כמשמען. בכל זאת נשאו אותו אנשי דתו וקראו לו בשם המלמד הגדול (אבו-אלסרי). אף הוא כהב סתירה לטענות רס"ג נגד דת הקראים; כי היה הדבר הזה לכבוד ולתפארת להקראים להתערב עם איש מלחמה הגדול הזה ולשבור עמו רשפי קשת¹³².

כפי הנראה דרש סהל את טענותיו נגד הרבנים בבגדאד, ויקרא באזני העם להשליך מעליהם עול הקבלה ולבלתי שמוע בקול שתי הישיבות “אשר הן שתי הנשים שעליהן נבא זכריה, הנושאות את הרשעה והניחו אותה בבבל”¹³³. וישביע סהל את שומעי דבריו בחיי נפשם לאסור על נפשם מה שהתירו הרבנים, שלא ישימו השמן בנאדות עור גמלים ולא יקחו לחם מאת המחמדיים והנוצרים ולא יגעו בכל טמא נפש אשר לא טהר מטומאתו, ולא יצאו מביתם ביום השבת ולא ישאבו בו מים וכדומה. כל הדברים האלה אסורים ע“פ הכתוב והעובר עליהם ענשו גדול בגיהנם¹³⁴. דברים קטנים כאלה היו נחלת הקראים בימים ההם. טענות סהל נגד הרבנים ודתם באו ברוב דברי חרופים ונאצות, עד אשר לא היה אפשר להרבנים לבלתי השיב גמולו בראשו, וכפי הנראה השתיק אותו אהר תקיפי הרבנים בחזקת היד בהעלותו עליו רוח המושל¹³⁵. אפס במלחמת תנופת הרוח נלחם בו תלמיד הרס”ג הר“ר יעקב בן שמואל, אשר ביחוד נתעורר על זה ע”י החרפות וגדופים שדבר סהל נגד רבו, לדרוך חציו על יתר. בחוצות ובראשי מרומי קרת דרש נגד הקראים וננד המסית סהל¹³⁶. ולא נודע מר' יעקב זה יותר מזה הויכוח אשר כתב אותו בחרוזים קשים כגידים לא תאר ולא הדר להם. אם היה תוכן הויכוח מעולה מסגנון לשונו לא נוכל לדעת מאשר יש אתנו. הקראים קראו שמו לחרפתו “יעקב העקש”.

סהל לא נסוג אחור מחשיב חורפו דבר. באגרת מלאה קנאה אשר כתב אל יעקב בלשון עברית צחה ונקיה הוסיף לטעון את טענותיו והולך ומתאר את מצב דת הקראים ומצב דת צד שכננדו בזמנו, באופן אשר גם משני הצדדים גם יחד לא נחדל מראות תערובות אור וחשך (האנרת הזאת הנמצאת בכ"י בכמה בתי עקד ספרים הוציא ראשונה לאור הדפוס החכם פינסקער בלקוטי קדמוניות שלו).

ועוד קראי אחד מבצרה (באסארא) שחבר ספרים הרבה, הלא הוא יפת בן עלי הלוי (אבו חסאן) – צמח בין ד“א תש”י לתש“ן; 90 – 950 – טען ג”כ ננד ר' יעקב בן שמואל הנ“ל. ואם אמנם הניף ידו על מלאכת הדקדוק לפרש את התורה ולהורות לעדתו חקים ומשפטים והיה גדול בעיני הקראים עד שקראו לו המלמד הגדול, בכל זאת לא נוכל לתת לו מקום בין גדולי המחברים. גם הוא ככל בני דתו אוהב בהמון דברים ומלים בלי דעת יכביר. ומבלי צללו בתהום הרעיונות ישוט על פני המלים והאותיות ורק הם חלקו מכל עמלו. מלאכת הדבור (דיאלעקטיק) התלמודיי אשר השליכוה הקראים אחרי גום לקחה נקמתה מהם במאד מאד, כי נשארו ככלי ריק וראשם קל כקצף על פני המים, וכסיס עגור כן יצפצפו יהגו בגרונם וכל רוח חיים אין בדבריהם. גם ויכוח יפת אשר נעשה בחרוזים, נגד תלמיד הרס”ג, נושא עליו את החותם הזה של שטחיות (אָבערפֿלעכֿליכֿקייט) וחסרון טעם, ואף גם זאת כי לא הגיע לסגנון הלשון הצח של בן דורו ואוהבו סהל. שניהם יחד, סהל ויפת, החזיקו בחומרות העריות (הרכוב) נגד דעת בן דורם הזקן מהם יוסף הרואה (אלבציר כדלעיל). בעת ההיא ירדו הקראים פלאים עוד יותר ויתמכרו ממכרת עבד לעבודת האותיות ופשט המלות, ותהי יראתם את ה' מצות אנשים מלומדה וכל רוח דעת אין בקרבם. סלמון בן ירוחם אשר עוד בהיותו זקן ושבע ימים (עכ“פ עוד בשנת ד”א תשי"ז;‏ 957) לא חדל מעשות ספרים וחבר פי' על התורה ועל הכתובים ועוד ספרים אשר לא נודע שמם, היה שונא מוחלט לכל חקירה פילוסופית. בפירושו לתהלים יתאונן ויתמרמר על היהודים הלומדים ספרי אפיקורסות, ומקלל קללה נמרצה מחברים ומלמדים כאלה. סלמון משבח ומפאר איש אחד שהיה מתפאר בזה שלא קרא מימיו שום ספר מלבד ספרי היהודים¹³⁷. צאו וראו את המרחק הגדול שבין הרס"ג ובין בר פלוגתא דיליה הקראי. הראשון התרועע עם

החכמה ויביאה אל ביתו ותהי לו סוכנת משחקת לפניו תמיד לעבוד עבודת בית יהודה לרוממו ולנשאו על גפי מרומי הדעת, וזה האחרון יקרא אחריה מלא לאמר כי תועבה היא, מבלי אשר ידע אותה, ואת עצמות דתו יִגְּרֵם (פֿארקנאֶכֿערט). כאשר עומדות היו רגלי הרבנים בשערי מקדש החכמה כן נסו מפניו הקראים כאלו דבר בקרבו יהלוך וקטב ישוד בשעריו.

עוד קראי אחד מהמבקשים למשוך את הרבנים ברשתם, הוא מנחם מניצנה (באזיא התיכונה), עמד במצרים, וישם פניו אל איש אחד ממכבדי הרס“ג למשכו בחכה אל עדת הקראים. מנחם ניצני בא כאיש מחסור ומבקש לחם, מביתו עד אלכסנדריא של מצרים ויכתוב שם אגרת בקשת פת לחם אל עדת הקראים אשר בקאירה, מלאה פטומי מלים של פילוסופיא, נשען על נדבת לבם של בני דתו בא עד בירת מצרים ושם נודע לו כי רופא חכם אחד, דוד בן מֶיְרַואן אַלְמָקִמֶץ מֵאִירַק¹³⁸ נכבד מאד במקום ההוא, אולי בחצר המלך הוא הכליף מבית הפטימידים, דוד אלמקמץ הלך הרבה על פני תבל, היה בקי בחכמת בני קדם ובקורות הימים וכתב ספר שלם על כתות בני דת מחמד, על השמרונים ועל כתות הקראים, וגם ספר פילוסופי על אחדות ה' בדרך המעתזלים, ואומרים עליו כי בעצם וראשונה היה מחמדיי, ואח”כ למד בבית מדרשו של הרס“ג והיה מתמוטט בין דת הרבנים והקראים. ע”כ קוה מנחם ניצני למשכו אל דת הקראים כאשר יודיע אותו חקיה ומשפטיה. כבואו לקאירה כתב כמה אגרות אל דוד, קצתם בפילוסופיא וקצתם על דבר השחיטה. אגרות מנחם אלה כתובים קצתם בחרוזים וקצתם זולתם. המה ככלי ריק רק קול דברים אתם שומעים וטעמם כריר החלמות.

ויען כי קנאו הקראים קנאת גדולה לדתם כי תעשה חיל ותגבר ידה, ע“כ נפצו בארץ עוד יותר במחצה המאה העשירית למספר הרגיל (ערך מאה השביעית לאלף החמישי) ויבואו גם עד ארץ ספרד, וידם היתה על העליונה באפריקא ובאזיא. מהרבנים אשר במצרים נודע כי לקחו שמץ דבר מהקראים¹³⁹. גדול ומפורסם מאד היה בימים ההם הקראי אהרן בן משה בן אשר¹⁴⁰ מטבריה (או מואציה, כאשר היה שם העיר בעת ההיא, אולי על שם הכליף מואץ). בן אשר היה מדקדק ובעל מסורה וכתב על הטעמים ועל תקון סופרים (אָרטהאָגראפֿיע) בלשון קשה ובחרוזים בלתי יפים, עד שלפעמים דבריו בלתי מובנים והם כחידות בלי פתרונים. עוד אסף שמונים זוגות מלות עבריות הדומות במבטא ונבדלות ‏ בענין. ועל הכל יתגדל ספר התורה, אשר כתב והגיה בעין פקוחה וביגיעה רבה ע”פ כללי המסורה אשר היה בקי בה בשלמות גדולה והיה עמל בזה כמה שנים, הספר הזה גדול כבודו מאד בעיני הרבנים והקראים ונקדש לכלם מתוכו הגיהו ונכתבו ספרי תורות אח"כ בירושלים ובמצרים, והמסורה הנהוגה היום רק על ספרו של בן אשר אדניה הטבעו כי שכחו הרבנים מהרה שבן אשר היה מכת הקראים. רק ר' סעדיה גאון, אשר

ידע את בן אשר, לא נחה רוחו מהמסורה שלו וכתב נגדו ספר שהיה לברות לשן הזמן או נאבד בידים¹⁴¹. ועוד איש אחד מעדת הקראים ושמו משה בן נפתלי היה חולק במקצת דברים בעניני המסורה על בן אשר (ונמצאו חלוקי בן אשר ובן נפתלי במקראות גדולות בסוף כתובים). אבל היתה יד בן אשר על העליונה והלכו אחריו כל ישראל. –

                                                                 -—-—-—-–

               ח

שם צד 414

כאשר רבו ופרצו הקראים ונפצו בארץ, כן רבו ופרצו הסתירות העומדות לשטן ליסוד דתם העקרי וכל עצה ותושיה נדחה מהם. וביחוד שמו שני ענינים מועקה במתניהם והכבידו עלם עליהם עד כי לא ידעו מה לעשות: קביעות המועדים ומדרגת הקורבה לענין העריות, בארץ ישראל ארץ מושבם לראשונה קבעו החדשים עבור השנה והמועדים על פי הראייה. אבל לקהלות שבחוץ לארץ לא היה להם שום תחבולה לכוין בצמצום זמן המועדים; ע“כ הוכרחו קהלות הקראים שבבבל בארץ המזרח ועוד יותר יושבי צפון הארץ לחוג את מועדי מתנגדיהם וגם לישא פנים ליו”ט שני של גליות בעבור הספק. אחד מחכמיהם בזמן ההוא, שַׁאיִךְ אַבוּ הִשׁם לוי הלוי בן ‏יפת, יעץ להקהלות הרחוקות לעשות שני מועדים בזה אחר זה. יען, כי טובים השנים מן האחד¹⁴². ולא זה בלבד אלא שנפלגו עי“ז קהלות הקראים ונקרעו לשנים, יען כי נפרדו קהלות א”י מקהלות אנשי המזרח¹⁴³. לשוא קבלו עליהם החתן והכלה בשעת נשואין לקיים תוקף דת הקראים ולשמור המועדים כפי קביעותם בא“י^{144 145}, כי היה הדבר הזה לדבר נמנע. – הענין השני, התפשטות והתרחבות מדרגות הקורבה הכבידו מאד בקהלות הקראים הקטנות את הנשואין; יען כי בזמן קצר נעשו כל אנשי הקהלה לשארי בשר ע”י חחיתון ונאסרו זה על זה. הקולות שהקל יוסף הרואה לא נתקבלו. כיפת בן עלי וכסהל אבולסרי כן החזיקו הבאים אחריהם במעוז שיטת הרכוב¹⁴⁶.

חכמי הקראים מקץ המאה העשירית ותחלת המאה הי“א למספר הרגיל ‏(ערך ד“א תש”ס) היו: יוסף בן יעקב אלקרקסני ושני בני יפת, לוי הלוי שכבר נזכר, והשני ששמו סעיד. אלה החכמים פנו עורף לחקירה הפילוסופית ולא נתנו לה שום זכות ומשפט להתרת שאלות דתיות, סעיד בן יפת עזב גם היסוד שהחזיקו בו הקראים הקדמונים, לפרש התורה ע”פ השכל הישר. ולפי דעתו אין לשכל שום זכות ומשפט ואין שומעין לו כלל; כי הוא אוסר לפעמים מה שהתורה מתרת ומתיר מה שאוסרת¹⁴⁷. – יוסף אלקרקסני (היה בערך ד“א תש”ל – תש“ס; 1000 – 970¹⁴⁸ מצירקעסיום על נהר פרת, אשר חי ג”כ במצרים והיה פַּיְטָן, חבר פי' על התורה וס' מצות הנקרא שרשי הדת (ספר בראשית, אצול אלדין)¹⁴⁹ במה שנוגע למנהגי הדת למלאות החקים, היה מחמיר מאד. הוא החזיק במעוז שיטת הרכוב והזהיר מאד לבלי ליהנות מן המאכלים שהיתה עשייתם והכנתם באיסור. אם עד“מ עבר איש ושחט בחמה אותה ואת בנה ביום אחד שלא כדין התורה הרי בשרם אסור בהנאה¹⁵⁰. לוי הלוי בן יפת חבר (בשנת ד“א תשס”ז 1007) ספר המצות והשלימו אח”כ אחיו סעיד¹⁵¹. הספרים הרבים שנתחברו בענין ‏ זה מימות ענן עוד לא הספיקו כי בכל דור ודור וע"י כל חכם מחכמיהם נתעוררו ספקות חדשים. אבו השם לוי הלוי לא הועיל בספרו החדש לרפאות נגע דתם יותר ממה שהועילו הקודמים לו והבאים אחריו. לא עשה מאומה זולת מה שקבץ ואסף הדעות השונות וגלה דעתו כאחד מהם. עדת הקראים נראה לעינינו כעץ נובל בטרם הניצו יונקותיו, ועדת היהודים מחזיקי התלמוד כעץ אזרח שורש בארץ וצמרתו דשנה ורעננה ויונקתו לא תחדל, ויצא מגזעו חוטר זמן חדש, אשר אם אמנם קבל השם זמן הרבנות שהיה ללעג לקצת בני אדם, בכל זאת לא נתמעט בשביל זה הודו והדרו. שמש קורות היהודים שקעה במזרח למען תשלח קרנים ביתר שאת ועוז כהופיעה במערב. –

המחלקה השנית    🔗

דברי הח' גרעטץ ברשימות (נאָטען)

               א

רשימה 12 הערה 3 (צד 465)

(תוכן הרשימה‏ הזאת: סדר הנשיאים וראשי הגלות‏ שאחר בוסתנאי, וערכם. ואני העתקתי רק הערה 3 הצריכה לעניננו).

כבד לברר מי קבל נשיאות הנשיא ר' שלמה. כי יש מחלוקת בזה בין הרבנים והקראים אם נתעלה ענן לשבת על כסא הנשיאות בחוק ומשפט, או לא. רב שרירא גאון מחריש מזה ולא ידבר דבר. הראב“ד (בס' הקבלה) אשר היה מאוחר‏ ממנו הרבה ונושא פנים לרבנים במה שנוגע למחלוקת הקראים. אומר, שבשביל שדחו את ענן מנשיאות בעבור שמצאו בו עון אשר חטא עמד להתנגד נגד הקבלה, וז”ל: “וענן מבית צור (צ"ל דוד)¹⁵² היה ות”ח היה בתחלה והכירו בו שמץ פסול מפני כן לא נסמך לגאון וגם לא סיעהו מן השמים להיות ראש גלות ומפני הטינא שהיתה בלבו וכו' עמד להסית את ישראל מעל קבלת החכמים“.‏ הדבר הזה בעצמו רק ביתר באור, מספר קראי אחד מזמן המאה הי”ג למספר הרגיל (הוא ערך מחצית המאה הראשונה לאלף הששי למב"י), ושמו אליה בן אברהם בשם רבני אחד (אשר אולי הוא רבינו סעדיה גאון) בספרו “חלוק הקראים והרבנים” (כ“י, מקצת דבריו באו בספרו של טריגלאנד המכונה (Diatribe de secta Karaeorum) צד רמ”ב, ובשלמות בנספחים לספר לקוטי קדמוניות להחכם פינסקער נספח י"ב) וז“ל: “ובן דתכם אשר חרף לענן משכיל הגולה כו' וכתב בספור שקרותיו כי ענן היה לו אח קטן ממנו ושמו חנניה וענן היה גדול מחנניה אחיו בתורה ובשנים ולא רצו חכמי הדור להעמידו ראש גלות מפני ויתור פרצות (פה נחסרו בספרו של גרעטץ שלש תיבות אלו “שהיה לָמוד זה” וכן הוא בל"ק) וחסרון יראה ושמו פניהם אל חנניה אחיו משום ויתור ענוה ובישנות ויראת שמים שהיו לו והעמידוהו ראש גלות כו' ובאותו (צ"ל באותו) העת מתקנא (צ"ל נתקנא) ענן הוא וכל איש רע ובליעל כו' ונתכון במחלוקת בסתר משום פחד מלכות כו' כו' ופתח ואמר (למלך) כי דת אחי על חשבון ועבור תקופות, ודתי על ראית הירח ועבור האביב”. עכ”ל¹⁵³. – אולם הקראים האחרונים מספרים, שענן כבר היה נשיא בהסכמת כל העם ובקיום הכליף, כאשר הלשינו אותו מתנגדיו אל הכליף כמורד במלכות, בעבור שרצה לתקן הדת ולסקלה מאבני נגף. ואע“פ שהמלך נטה אליו חסד, אבל ענן עצמו עזב נשיאותו כיון שראה שמבעטים בו ובפעולותיו. וז”ל ר“ש לוצקי בס' אורח צדיקים דף י”ט ע“א: “ובעבור עוצם חכמתו והפלגת חסידותו וענותונותו (צ"ל וענותנותו) “בחרו אותו (ענן) כל בית ישראל שתי הכתות הצדיקים והפרושים ומנוהו להיות‏ נשיא אלהים בתוכם לאב ב”ד ולריש גלותא עליהם כו' במקום מלך על כל ישראל אנשי הגלות ברשות מלך ישמעאל כו' וקמו עליו הזדים הארורים ויתנכלו עליו (אצ"ל, והוא מיותר) אותו להמיתו וכאשר יראו מן המלך להרגו הלכו ומסרוהו והלשינוהו אל המלך שמרד בחוק המלכות ונתחייב מיתה. והש”י כו' נתנותו (צ"ל נתנהו) לחן ולחסד בעיני המלך וחמל עליו והצילו (צ"ל והצילהו) ונשאר בחיים. וכראות הר”ר ענן הנשיא כן כו' מאס בראשות ובחל ברבנות“¹⁵⁴, עכ”ל. גם מקריזי (בכרסטומטיה הערבית של די זאסי I בפנים צד 108) המספר שלא יכלו לו מתנגדיו לענן בעבור שהכליף אלמנצור היה אוהבו ומכבדו, שאב דבריו אלו ממקור הקראים¹⁵⁵.

                                                  -–-–-–-–-–

               3

רשומה 17 (צד 497)

מוסכם ועומד הוא מהרבנים והקראים שענן היה המסבב הראשון להקרע (שישמא) הנקרא בשם כת הקראים. המובן משם זה או משם דת בני מקרא בכלל הוא בנין דת היהודים הנוסד על המקרא בלבד בהכחשת קבלת התלמוד או הרבנים. סופרי דברי הימים מבלי שום לב הסתפקו רק במה שהראו לדעת מה

שהחזיקה וקיימה דת הקראים ומה שעזבה בהיות הדבר הזה מיסוד הרבנים, ולא עלתה על לבם מעולם להבין איך הדת הזאת כפנה שרשיה ותשלח פארות ותלך מחיל אל חיל. קראים תמימי לב הודו ולא בושו, שמעט מזער נשאר בדתם בזמנם מהיסודות שיסד ענן. על טענת רבני אחד המתוכח עמהם (קרוב לאמת שהוא הרס"ג) שטעה ענן בדברים הרבה ושע“כ הקראים האחרונים נטו מדבריו, וז”ל: “הנה ענן כמה שגגות שגה בתורה והאחרונים מכם לא סמכו במרבית דבריו”; השיב מחבר חלוק הקראים והרבנים הידוע וז"ל: “אמרתי (הקראים) החמירו בדברים ממנו אף כי אמרו שמא ענן ודורו לא הספיקו כל צרכם בפירושם ונפלה שגגה ביניהם ככה וככה”.

ולא רק המחבר הזה אשר כתב בספרו עכ“פ לא מאוחר מן המאה הי”ב למספר הרגיל (היינו המאה העשירית לאלף החמישי). (עי' ל“ק להחכם פינסקער בפנים צד י”ט הערה ב' ובנספח י"ב), כי גם קראי אחד מהמאה הי“א (המאה הט' לאלף הה') יעקב בן ראובן שמו ועוד אחד מזקני הקראים המתוכחים והמפרשים, סלמון בן ירוחם (נולד ד“א תרמ”ה – 884 – ומת בערך ד“א תש”ך – 969 –) אומרים בפירוש שדת הקראים איננה כולה כמו שלִמֵד אותה ענן, אבל הבאים אחריו נטו ממנו בעבור שהחזיק עוד הרבה ביסודות התלמוד. אלה דברי סלמון (לפי העתקת פינסקער מפירושו לתהלים כ“י ערבי, ס' ל’ק בפנים צד כ”א): “ובמלכות רביעית נתגלה ענן והעיר לבות האנשים כו' לפי שהיה מנהג הרבנים והתעסקותם בתלמוד (צ"ל בגמרא) כבר משכוח אותם תורת ה' והבנת האמתיות ממנה. אח”כ נתגלה בנימין והוסיף חזוק וגלה דברים שהיה ענן (ירחמהו אל-חסד) נגרר בהם אחר מנהג הרבנים. אחרי כן נתגלו אחרי בנימין הקראים והוסיפו גדרים במצות ה'. ואח”כ עמדו אנשים ממזרח וממערב והוסיפו חזוק (צ"ל ההחזקה) בדת כו' ושמו מגמת פניהם לשבת בירושלים ועזבו רכושם וביתם ומאסו בעוה“ז והם הנמצאים כעת בירושלים עכ”ל. – ובשינוי מעט מספר את זה יעקב בן ראובן (בפירושו לשיר השירים ג' א' בספר העושר כ"י בית עקד הספרים מעיר ליידען): “אחר כן נעתק אל דת ענן ובקשו מצות ולא יכולו, כי הוא ראש לפותרים וטעה מדברי הרבנים. אח'”כ נתגלה הדת השלישית והם הקראים האחרונים, אשר דקדקו והעמיקו וגלו המצות ואין דת אחריהם" עכ"ל.

ונמצא יש לנו בזמן הקצר הזה מהתגלות ענן (שנת ד“א תקכ”א; 761) עד סלמון בן ירוחם (ד“א תר”ס; ‏ 900) שלשה שינויים במצב דת הקראים: בנימין נַהַוַנְדִי, הקראים (היינו האחרונים) והנזירים החסידים בימי סלמון. ואם נאמין לדברי יעקב בן ראובן היתה גדולה ובצורה החומה המבדלת בין דת הקראים לדת ענן כאותה המבדלת בין ענן לרבנים; כי על כן יכנה אותה דת שלישית כנגד דת ענן, את כל זאת לא ראו אלה המחברים המדברים מהכת הזאת הצפים רק על פני מי החקירה מלמעלה ובמצולותיה לא ירדו¹⁵⁶ מהמובא למעלה למדנו שלשה דברים: א) שלא כל הנקדש להקראים האחרונים כחוב דתיי או כמתנגד לדיני התלמוד יצא ממקור המיסד; ב) שלא בעט ענן בכל התלמוד, כי עוד הותיר ממנו שריד כמעט; ג) שדת הקראים פשטה צורתה ולבשה צורה אחרת ע“י בנימין והקראים האחרונים וסמוך לזמן סלמון בן ירוחם. ובהיות זמן צמיחת בנימין נהונדי בערך ד”א תק“ס – תק”פ (820 – 800) (כאשר הראיתי במכתב עתי החדשי של דר' פראנקעל משנת 1859 צד 144) יהיו שני השינויים האחרונים בין ד“א תק”פ ותר"ס (900–820).

               I

מאשר אמרנו עד הנה ידענו כי קרע ענן מעל בית ישראל, אבל לא נודע עוד בבירור על מה אדני דתו החדשה הטבעו. והנה היתר השאלה הזאת כבד מאד, ואולי מן הנמנעות. הן אמת השאיר ענן אחריו שלשה ספרים, אשר בלי ספק הראה בם אותותיו במה נטה מבית יהודה מחזיקי התלמוד, הלא הם: א) פירוש על התורה (הובא שמו ברשימת הספרים אצל ר"ש לוצקי בס' אורח צדיקים). ב) ספר המצות¹⁵⁷; ג) פדלכה (מביא יפת כפי שגלה החכם ר"ש מונק באננאלען שלדר' יאסט משנת ‏ 1841 צד 76). אבל כל הספרים האלו נאבדו. מקדמוני סופרי הקראים, שהם בנימין נהונדי ונסי בן נח (ר' אחא), זה האחרון איננו מזכיר את שם ענן כלל, והראשון מביאו בענין של מה בכך¹⁵⁸. סופרי הקראים האחרונים מביאים ממנו רק מאמרים קצרים, בעבור שכבר התרחקו ממנו בזמן ובדעה. אבל מהמאמרים האחדים הקצרים האלה לא נוכל לדעת לא יסודות דתו החדשה ולא כל מהותה. ועכ"ז נאסף הנה המאמרים המעטים הידועים מענן, בתקותנו שהחוקרים בענין הקראים יוסיפו עליהם כהנה וכהנה.

1) בראש כל מאמריו ראוי לתת לב על המאמר הזה אשר נוכל לקחת אותו ליסוד ‏ דתו, והוא המובא מאת יפת בן עלי (כפי שגלה החכם דוקעס בייטראגע II צד 26) בזה“ל: “כמו שעשה ר' ענן אשר אמר: חפישו באוריתא שפיר”. ואין ספק שזה המאמר מבטל את התלמוד מכל וכל, כי ע”פ התלמוד כבר חדלה החקירה בתורה למצוא בה דבר חדש; כי הכל נשען על ההלכה או המנהג. וכל חקירה ודרישה בתורה וכל פי' מספיק לא יועילו לשנות דבר במה שבאה עליו ההלכה או המנהג המקובל. – ובהיות ענן מחייב החקירה בתורה למען דעת החקים והמשפטים הנה כבר בִּטל החוב להחזיק במעוז ההלכה למשה מסיני ובגזרות ותקנות חז“ל הרבנים. ומטעם זה נקראו הקראים ג”כ בעלי חפוש כמובא להחכם דוקעס (שם 29): “נשלם ספר עריות מדברי ר' ישועה (בן יהודה) ודברי ענן הנשיא ז”ל עם דברי המלמדים וישבתו בעלי הרכוב מענות למלמד ר' ישועה אור בני מקרא מבעלי החפוש". והנה שם ענן את החקירה בתורה ופירושה במקום דברי חכמים וקבלתם.

2) ויהי כאשר בטל ענן את הקבלה ואת הנהוג בעם מימים קדמונים ולקח לו למגן ומחסה את התורה הכתובה לבנות על ידה את בנין בית ישראל ויהודה לתורה ולתעודה, הנה היה נאלץ לתת חקים ומשפטים איך להתנהג בכל המעשה אשר יעשון, דברי הכתוב על הרוב קצרים ואינם מבוארים בכל האופנים וגם אינו מגביל כמות זמן החובה, ומה המה החקים והמשפטים אשר שם לפרש על ידם את הכתובים? כפי הנראה לקח לו לעזר מלבד דקדוק הלשון וחקירת חשרשים, גם רובם של הי“ג מדות דר' ישמעאל. הדבר הזה אשר לא שם איש על לב עד הנה נראה ברור מדברי ‏ר' משה בישייצי בספרו מטה אלהים כ”י על כללי פירושי התורה,‏ ז“ל שם: “וכן אמר ר' ענן ז”ל, שזה האופן (קל וחומר) אמתי ממה שאמר הכתוב ערות בת בתך לא תגלה ואסר בת הבת. ואם בת אסורה כל שכן הבת עצמה שהיא יותר חמורה מבתה”. (שם דף ט“ז ע”א)¹⁵⁹. ואלו דברי ר“מ הנ”ל על דבר גזרה שוה: “ואמר ר' ענן ראש הגלות ז”ל, כתוב הכא זאת התורה לכל נגע הצרעת וכתוב זאת התורה לעולה ולמנחה וכתוב הכא זאת תורת השלמים זאת תורת הזב, מה עולה ומנחה ושלמים ונגע הצרעת אין אנו עושים בגלות עתה ונתבטלו אף טומאת מת וזב נתבטלו בגלות ואין אנו חייבים בשמירתם. והכתוב לא חייב טומאת מת אלא במציאת אפר הפרה והכהן המשיח וכמו שנתבטלו אלו כך נתבטלה הטומאה כי טהרתם תלויה בם. – ובזמן הגלות אין יש אפר הפרה ולא כהן משיח וכמו שנתבטלו אלו ותלויים בידי שמים כך נתבטלה ג“כ טומאת ‏ מת בגלות שלא יטהר זולת מי נדה”. (שם). הרי אנו רואין כאן בפירוש הודאתו בגזרה שוה. – וכן מביא ר“מ בישייצי עוד כלל שלישי שהודה בו ענן וז”ל “מבנין אב מכתוב אחד וכן נוטה ה”ר ענן לזה האופן“. ובסוף דבריו הוא אומר בפה מלא וז”ל: “שלש עשרה אופנים שהתורה נדרשת בהם והאחד עשר הסכמנו בהם”. (שם דף כ' ע"א). ומזה נראה שגם ענן הודה בי“א מדות. גם יפת בן עלי וסהל אבולסרי מדברים מהי”ג מדות כְמִדָבָר המקובל ‏ גם אצל הקראים. וז“ל אבולסרי באגרתו (פינסקער בל’ק נספחים צד 28): “כי לא ללמד על עצמו יצא כ”א ללמד על הכלל כלו יצא וזה אופן מי”ג מדות“. ועיי”ש צד 26 ומה שמביא שם צד 23 משירי ויכוח של יפת. גם ההדסי (א“ב קע”ד ואילך) מדבר בלשונו המגומגם מאמתת הי“ג מדות שהתורה נדרשת בהם, וז”ל: “ומשכילי קבצו ממדות התורה י”ד מדות כו' ואלה דבריו אמר באזניך בתחלה ובראש אנו לומדים ומלמדים בקל וחומר כו' ועוד ילמדו מגזרה שוה כו' ומהקש. מדה ג' כו' כו' רשומו עוד לנו שנלמוד מדברי משכילי. מדה ד' בביאור תורת ה' מכלל ופרט וכלל כו' וכן נלמוד מחסד משכילי מדה חמישית¹⁶⁰ מכלל ‏ ופרט וכו' ואין בכלל אלא מה שבפרט. – מדה ו' בבנין אב. מדה ז' מפרט וכלל עשה את הכלל מוסיף על הפרט כו‘. מדה ח’ שהיה בכלל ויצא מן הכלל ואמר (צ"ל ונאמר) כי לא ללמד על עצמו יצא כו' – מדה ט' נלמוד מן ההעתקה שאין בה חלוף (בעדה), והיא סבל היורשים – מדה יו“ד מן הסדורים בכתוב, כי המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר – מדה י”א ממוקדם ומאוחר שלא כסדר“¹⁶¹. שני המדות שלא נשתמשו בם הקראים הם משמשים רק לאגדה. ולפ”ז נשתמשו במדות הנ"ל בין הקראים עוד קודם ההדסי וקרוב לאמת עוד מימות ענן.

ובהיות שהודה ענן במדות שהתורה נדרשת בהן על כרחך אתה אומר שלא שב אל המקרא כ"א אל מצב המשנה או התנאים הקדמונים כאשר פירשו אלה ע“פ בחירתם החפשית את דברי התורה להגביל עי”ז כמות מצות התורה והחובה לעשותם, קודם שנעשתה המשנה לדבר חוק ומשפט, כך היא המדה לדעת ענן לעשות תמיד. ולפ"ז נתק ענן רק מוסרות התכמים והשליך מעליו עבותות עול ממשלתם ורצה לבטל החוק. “הלכה כדברי פלוני”. והיות הדבר הזה מחזק בדק בית יהודה ואוגדו להיות אגודה אחת ולא יֻכֶה לרסיסים, בזה כחש ענן. כונתו היתה לנהוג חירות בפירושי התורה כמו בזמן שמאי והלל ר' עקיבא ור'

ישמעאל. גם יפת בן עלי עוד רחש לבו שענן ובנימין לקחו להם החירות של בעלי המשנה לפרש התורה ומשפטיה, כאשר אמר בפירושו לדברים (מובא בל“ק להחכם פינסקער בפנים צד כ”א): “וצורתם (של בעלי המשנה) (כאן חסר בספרו של גרעטץ מלת כצורת) ענן ובנימין ושאר המחליפים לרבנים שחברו ספרי מצות ואמר כל אחד מה שחשב והחזיק בראיות (חסר: במה) שקם לו שהוא מופת על אמתת דעתו”. ואם אמרתי שענן הודה ברוב המדות של ר' ישמעאל אין כונתי בזה לומר שהוציא מהן אותן הדברים עצמן, או שלא הוסיף עוד כללים אחרים חדשים. עכ“פ הפריז על המדה בהשקפתו על פי' המלות וחבורן עד שימצאו לו לפעמים תולדות זרות. הַמַּצוֹת צריך שתעשינה ע”פ דעת ענן מקמח שעורים דוקא בשביל שמכנה אותן הכתוב לחם עוני. כמו שהביא ר' אליהו בישייצי בס' האדרת (דף ל“ט ע”ב) וז“ל: “ור' ענן נ”ע אמר כי צריך להעשות המצה מהשעורים לבד ממה שאמר הכתוב לחם עוני ר”ל מאכל עניים“. וכן צריך שתאפינה ערב פסח בין הערבים: “ואמר עוד החכם רבינו ענן שצריך שתאפה המצה בין הערבים (שם), דמיון שוא של שני שמות הטעה את ענן למנות את מין התרנגולת לעופות טמאים. בשביל שבלשון כשדי נקרא התרנגול דוכיפתא, וחשב ענן שהוא הדוכיפת שאסרה התורה, כמו שהביא ר' יעקב בן ראובן בפירושו לפ' שמיני וז”ל: “וענן אסר התרנגולת למען כי מצא שמו בלשון ארמית דוכיפתא וכמדומה לו כי הוא דוכיפת”. הסימנים שנתן התלמוד להכיר בין העוף הטמא ובין הטהור לא קבל ענן, ונתן במקומם סימנים אחרים כרצונו שאינם לקוחים מטבע העופות, שני סימנים מסר לעוף טהור, וז”ל בעל האדרת (שם):‏ “וענן ראש הגולה אמר שני סימנים אשר ישאף המים ומאכיל אפרוחיו”. וכן הביא גם ר' אהרן בן יוסף (בספרו של גרעטץ כתוב בן אליה וזה טעות גמורה) בס' המבחר: “וענן אמר כי עוף טהור שואף המים בלי הבדל וגם מאכיל אפרוחיו וזה רחוק”. – ע“פ דביקתו באותיות הכתב היתה דעת ענן ששחיטת העופות מן העורף כדרך שהם קרבים על המזבח, אבל תלמידיו לא שמעו לו לדבר הזה. וכתב ר”א בישייצי בס' האדרת הלכות שחיטה וז"ל: “חכמינו נחלקו בענין המליקה לשלש דעות. הדעת האחת היא דעת רבינו ענן שאמר שאין שחיטה בעוף כלל, אלא מליקה; מפני שאין הבדל בין מה שיעשה למקדש ובין מה שיעשה חוץ מן המקדש במליקת העוף. – והחכם ר' ישועה אמר שתלמידי ענן שהיו נקראים עננים שבו מזאת הדעת בראותם שפשוטי הכתוב עומד כנגדם. והדעת השנית היא דעת קצת מן החכמים שאומרים שהמליקה היא השחיטה”. ועיין לקוטי פירושיו של אבולפרג יְשועה בן יהודה אצל פינסקער בנספחים צד 73. ידיעת הדבר הזה נחוץ מאד,‏ למען דעת כמה צריכין להזהר להבחין בין מה שהורה ענן עצמו למה שהורו תלמידיו. ואנו רואים בזה שמקצת הקראים הודו להרבנים שהמליקה שייכה רק בעופות וקצתם סברו שגם ההולכים על ארבע הטהורים שחיטתן במליקה. ושהרסתאני כולל הדברים יחד באופן שבלא המובא למעלה לא היינו יודעים אם נפלה המחלוקת בזה בין הקראים. אלו דבריו: "אלענאניה נסבו אלי רגל יקל לה ענאן בן דאוד ראם אל גאלות יחאלפון סעיד אליהוד פי אלסבת ואלעיאד – וידבחון אלחיואן עלי אלקפאא Scharastani ed. Cureton. P. 167¹⁶².

3) על דבר השינויים בדת שיצאו ממקור ענן ושעשו רושם חזק נגשש באפלה ואין אתנו יודע דבר ברור, ורק מעט מזער יש לאל ידנו לברר ע"י לקוטים מפוזרים המובאים ממנו, אשר נאספם הנה.

א. קביעת המועדים. ראש החודש לפי דעתו נתלה מראיית הירח החדש ועבור השנה ממצב הקציר בראשית האביב. מקריזי אשר שאב דבריו ממקור מעסודי שלקח דבריו מספרי הקראים, מיחס המנהג החדש הזה לענן עצמו. ז"ל (בכרסטומטיה הערבית של די זאסי בפנים 108, העתקה 301 ע"פ העתקת די זאסי):

יאתמד (עאנאן) אלי כסף אלשעיר

“בין הדברים אשר נטה (ענן) ממנהג שאר היהודים היה ג”כ‏ קדוש החדש ע“פ ראיית הירח החדש. – לא איכפת ליה באיזה יום בשבוע יחול ראש החודש. לא היה חושב בחשבון הרגיל אצל הרבנים לעבר החדשים – ולא היה בידו כלל אחר לעשות העיבור זולת להשגיח על מצב השעורים”). גם מדברי ויכוחיו של סלמון בן ירוחם נראה שענן בעצמו תיקן קיה“ח ע”פ הראייה, וז“ל (בטענותיו נגד הרס“ג א”ב יו"ד): “בעלי מקרא בראיית הירח ישמורו, ותלמידי ר' ענן בזה יתפארו, גם תלמידי ר' בנימין בן משה בו ידברו”. גם בספור המחלוקת אשר בין ענן ובין אחיו חנניה על דבר הנשיאות (בס' חלוק הקראים והרבנים, ל"ק נספחים צד 103) דבר ידבר ענן לפני הכליף להראות שההבדל בינו ובין אחיו הוא בענין קידוש החודש, ז”ל שם: “ופתח ואמר (ענן) כי דת אחי על החשבון ועבור תקופות, ודתי על ראיית הירח ועבור האביב, והמלך ההוא היה חשבונו על הירח והאביב ונמתק למלך ונתרצה לו”. – וכן אמר טוביה בשם רס“ג (שם צד 95): “והיה ישראל כן עד שקמה מלכות ישמעאל וחדש דת לבקש הירח ועמד ענן כו'”. ונוכל עי”ז להחליט בבירור שענן ביטל חשבון העיבור שתיקן הלל השני. אבל גם בזה לא נשען על הכתוב, כ“א שב למצב זמן המשנה, כאשר גם הקראים האחרונים נשענים על המשנה להצדיק נפשם בדבר הזה. ולא היה הדבר לפי”ז התחדשות גמורה בדת כ“א החזרה לסדר ישן נושן. אבל לא נוכל לכנות הדבר הזה ג”כ תקנה, כי להחליף קביעת המועדים הברורה והחזקה כפי שהיתה בתחלה, בקביעות בנויה על יסודות רעועים אשר נוע ינועו כנוע הקנה במים – חלופין גרועים הם. – וממילא מובן שעי“ז בטל ענן ג”כ את יו“ט שני של גליות. בא”י לא היו חוגגים אותו מחזיקי התלמוד אפילו בר“ה, כמו שנראה משאלת רבינו נסים מלפני רב האי (עי' ר' זרחיה במאור ליום טוב א')‎:‏ “ונמצא בשאלה למר נסים מלפני רב האי, למה אמר אדונינו שבני א”י תופסין ראש השנה שני ימים, הלא אנו רואים עד עתה שאין תופסין אלא יום אחד”.

ב. חג השבועות. המנהג החדש של הקראים לחוג את חג השבועות חמשים יום מיום השבת אשר אחר יום הראשון של חנ המצות, בא להם בלי ספק מענן¹⁶³ ואע“פ שאין ע”ז עדות ברורה. אחר שכל הקראים מחזיקים בזה בלי מחלוקת. וזה הוא הדבר היחידי אשר שוים בו הקראים אל הצדוקים הקדמונים.

ג. חומרות של שבת. כבר נודע שדת הקראים עולה במה שנוגע לחומרות שמירת שבת על התלמוד ואפילו על המחמירים האחרונים מהרבנים. ועלינו רק לברר עד כמה היתה יד ענן בדבר הזה. לפי פירושו הזר ומתמיה לכתובי התורה במה שנוגע לשביתת יום השבת אסור לאיש ישראל לצאת ממקומו חוץ לעיר אלפים אמה לכל רוח כשדרים בעיר רק ישראלים, ואם דרים בה גם אינם יהודים אזי אינו רשאי היהודי לצאת מביתו, אם לא ללכת אל בית הכנסת או לביהמ“ד. ז”ל בישייצי: “שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו: רבינו ענן אמר שתחתיו ומקומו יעלו לענין אחד והטעם ששניהם יורו על מעבר – אמנם תחתיו יורה על מקום רשותו עד אלפים אמה שהוא מגרש העיר ללכת אל בית המדרש והכנסת, ומקומו יורה על זאת המדה בעצמה שהיא עד אלפים אמה, אמנם אינה תחת רשותו כי יש בתוכה א”י. גם אסור לפי דעתו למול בשבת לפי שחבורת המלה צריכה לרפואה והרפואה אסורה בשבת. לוי בן יפת בס' המצות שלו (ל"ק נספחים צד 90) אומר בזה“ל: “ראש גלות ישראל (ענן) היה (אומר) ימול במוצאי שבת אחר ביאת השמש, והיה עושה זה בעבור להיות הרפואה בחול”. וכן כתב ההדסי (אשה“כ א”ב קפ"א, ל'): “וכן משכילנו ענן אסר לעשות המילה ביום השבת כ”א בין השמשות למען רפואתה”. גם תשמיש המטה אסור ע“פ ענן בשבת כמ”ש הראב“ע בפירושו לשמות ל”ד כ“א¹⁶⁴: “בחריש ובקציר תשבות אמר ענן כו' כי זה על משבב האשה”. ושוה בזה ענן אל השמרונים. אם גם איסור הדלקת הנר ערב שבת עם חשכה לצורך ליל שבת, ובכלל פי' לא תבערו אש שלא להשאיר הנר דלוק, מדברי ענן הוא, זאת לא אוכל לברר. אבל זאת נודע, כי כאשר אסר המילה בשבת כן אסר גם שחיטת הפסח בשבת, ואם חל י”ד ניסן בשבת הצריכהו לשחטו ביום שלפניו, כמו שהביא יעקב בן ראובן בפירושו לפרשת בא וההדסי א“ב ר”ב¹⁶⁵ ור“א בישייצי: “י”א אם נפל ארבעה עשר יום בשבת ישחטו ביום ו' מבעוד יום ויזו הדם, ויצלו ויאכלו בליל שבת דא אמר ענן הנשיא. – ובנימיו האונדי אשר (צ"ל אמר) כי‏ ישחט הפסח ביום השבת בעצמו כי הוא מן החובות שצוה יתברך. ודניאל קומשי ואבו עלי (יפת) אמרו כי ישחט בשבת גוף אחר (נ"ל שצריך להיות אחד) ע”ש כלל ישראל וישרף ולא יאכל".

ד. חומרות היתרות של עריות (הרכוב). כפי הנראה אין יסודתם מן ענן. הדברים המובאים (ל"ק נספחים צד 65 הערה 3) מן אבולפרג ישועה בשם ענן בענין זה מקולקלים מאד ומלאים שגיאות עד שאין לברר מהם דבר. אבל זה דבר ברור, שלפי דעת‏ ענן דיני הטהרות והטומאות אינם נוהגין אחר החורבן.

ה. עשיות היבום ע"י שאר קרובים ולא ע"י אחים ממש, כדמיון מעשה רות ובועז, נראה שיצא ממקור ענן, שבנימין נהונדי הנוטה ממנו בכמה דברים, כאשר עוד נראה, נטה גם בזה ממנו לדעת התלמוד, כמו שהביא ר“א בישייצו בס' האדרת דף צ”ג ע“א וז”ל: "ולפי הנראה שהאנשים ההם שהורו לעשות היבום כאחים ממש כגון בעלי הקבלה וקצת מחכמינו כגון ר' יוסף הקרקסאני ור' בנימין האונדי כו' ".

ו. נראה שלדעת ענן אין הבעל יורש את אשתו, כפי המובן מדברי ההדסי (א“ב קנ”ו), וגם בזה חולק בנימין על ענן.

ז. אם בטול התפלין ושינוי התפלות וביחוד בטול תפלת שמונה עשרה ושינוי התעניות גם זה מאת ענן יצא, אי אפשר לברר מן המקורים הנודעים לנו כעת.

               II

כבר הראינו מלקוטי אמרים הנמצאים אצל בישייצו, שתלמידי ענן המכונים עננים נטו מרבם בענין אחד. נתורה נא לחקור יותר בדבר הזה. מתחלה נשים על השמות עינינו. לוי בן יפת אומר, כי העננים נקראו כן בעבור שהלכו אחרי ענן, וז“ל: “כאשר אמרו העננים והם אשר על דת ענן”. והוא מבדיל בינם ובין הקראים ואומר: “ויש באלה הצומות חלוף כו' בין הקראים ובין העננים”. (עי' ל"ק נספחים צד 92). – אבולפרג יהודה מדבר ג”כ מן העננים וז“ל: “ולא נפל חלוף בין הרבנים ובין העננים כי המליקה היא בעורף”. וכן גם אבולפרג בר הֶבְּרֵאוּס מכנה הקראים בשם ענניא, ואצל מקריזי נמצא דבר מפליא אשר לפיהו הפרש גדול יש בין העננים והקראים, ואלה האחרונים הם כת קדומה והיה ענן חולק עליהם ועל הרבנים, וז”ל בלשון ערבי: “ואנה (עאנן) ראי מה עלה אליהוד מן אלרבאנין ואלקראיין יחאלף מא מעה”. (די זאסי כרסטומטיה ערבית 1. 108) ומדברי סלמון בן ירוחם נראה בהיפך כי הקראים מאוחרים הם גם לבנימין נהונדי, באמרו: ונתגלה ענן – אח“כ בנימין – אח”כ נתגלו הקראים¹⁶⁶. אבל נראה שצריך להוסיף כאן “הקראים האחרונים” כאשר נראה מדברי יעקב בן ראובן, ואין לסמוך כלל על דברי מקריזי, כי הוא רצה להרבות כתות בדת היהודים להקים את ההגדה המחמדיית,‏ כי לעם היהודים שבעים ואחת כתות, לפיכך עשה העננים והקראים לשתי מחנות. גם לא אוכל להסכים לדעת החכם פינסקער, שבעצם וראשונה היו הקראים והעננים שונים אלו מאלו ונתאחדו אח“כ תחת דגל ענן, דגל המחלוקת על התלמוד (ל“ק בפנים צד י”ח ואילך) בנימין נהונדי ידע את בני מקרא רק כמתנגדים לרבנים (עיין להלן), וכן הקראי, אחד מן הקדמונים בלי ספק, נסי בן נח מציב את בעלי מקראות כנגד בעלי משנאות (פינסקער שם צד מ'). ולפ”ז נראה שהשמות קראים ועננים שהשתמשו בתחלה בערבוביא (promiscue) נבדלו אח"כ כאשר קבלו מקצת הקראים איזה דברים מהרבנים. לאלה יכול להיות שקראו עננים, יען שגם מהקראים האחרונים לא נעלם הדבר לגמרי, שענן היה עוד רגלו האחת בתוך התלמוד.

שמות תלמידי ענן אי אפשר לברר ע“פ הבקרת. בס' תקון הקראים נמצאים לו שלשה תלמידים: “רבינו ענן ותלמידיו ר' אחא ור' מוחא ור' בוגדר (אביגדור) ושאול”¹⁶⁷, (מובא מכ"י אצל פינסקער נספחים צד 186 בהערה ועם שגיאות אצל וואלף מן ליידענער קאדיקס ביבליוטיקה IV 1070). גם שמחה לוצקי מזכיר שמות אלו ברשימת חכמי הקראים שלו: “ענן ותלמידיו הר”ר אחא והר”ר מוחא והר“ר אביגדור”. ועכ“ז אין הדבר ברור כל כך, כי ר' אחא זה הנזכר לתלמיד מובהק של ענן איננו אחר זולת ר' נסי בן נח, כאשר הוא קורא בעצמו בספרו בשמו הכפול (פינסקער ל"ק בפנים צד ל’ז): “אני נסי בן נח באין חיל ולא כח הנקרא ר' אחא”. ובמקום אחר: “אני נסי בן נח המכונה ר' אחא”¹⁶⁸. ואולם אחא שהוא נסי בן נח חי, כפי שנראה לקמן, זמן הרבה אחרי ענן, וקרוב לאמת גם אחרי בנימין נהונדי. וכאשר ר' אחא זה אי אפשר שהיה מתלמידי ענן שלמדו אצלו ממש, ככה יפול ג”כ הספק על ר' מוחא אם היה תלמידו ממש. עכ“פ לא היה ר' מוחא זה מאוחר מזמן ד”א תק“ס (800), כי סלמון בן ירוחם מזכיר אותו בשנת ד”א תרנ“ח (898) בין יתר חכמי הקראים ואומר עליו ועל בנו משה שכבר מתו, ומזכיר ששניהם המציאו את נקוד הטברני, וז”ל: “מר אחא (צ"ל מוחא) ובנו משה מתקני הנקוד ירחמם האל בנקודיהם”. והנה כאשר בשנת ד“א תרנ”ח כבר היה בנו מת, אי אפשר שצמח אביו זמן מרובה אחר תק“ס¹⁶⁹. מוחא ובנו משה נזכרו לבעלי מסורה (פינסקער שם בפנים צד כ"ט ואילך אשר נזכרו שם גם יתר בעלי מסורה קדמונים). ולפ”ז התעסקו הקראים עוד בימים הקדמונים במסורה. עם מוחא ובנו משה מזכיר סלמון בן ירוחם עוד חכם אחד ושמו אביגדור, כפי הנראה זהו עצמו שאמרו עליו ג“כ שהיה תלמידו של ענן. מקריזי מביא עוד תלמיד אחד של ענן בשם מאלך ואומר עליו שהיה מיסד כת אחת שהאמינו שהשי”ת יְחַיה רק אותם האנשים לעת התחיה, אשר נתן להם נביאים ותורה מן השמים ואומר עליו: “ומאלך הדא הוּ תלמיד עאנאן” (די זאסי שם 1. 117). וכפי השערתי מאלך זה לא נעלם. מסופרי הקראים,‏ כי הזכירו אותו דוד אלמקמץ (אצל יהודה ההדסי),‏ ודוד¹⁷⁰ בן ראובן ומכנים אותו מאלך ארומלי או הארמלי ומזכירים אותו ביחד עם מיסד הכת החדשה מוסא (או משוי) אבו עמרם (עיין ל"ק נספחים צד 84). אפס אם היה מאלך או מאלך ארמלי בּן דורו של אבו עמרם אי אפשר שהיה תלמידו של ענן ממש כדעת מקריזי; כי אבו עמרם צמח לכל הקודם בשנת ד“א תק”ץ או ת"ר (40 – 830) (כמבואר ברשימה 18. IV). יהיו תלמידי ענן כה או כה, לענין הקורות רק הדבר הזה נחוץ לדעת, כי לא הלכו אחריו כסומא בארובה ולא קבלו כל דבריו כתורת אמת¹⁷¹.

               III

לדברי סלמון בן ירוחם אשר היה לנו לעינים התחיל מבנימין נַהַוֶנְדִי בן משה¹⁷² זמן חדש לענין דת הקראים. הדברים אשר שִׁנָּה בנימין לא פרט סלמון כי אם הביאם בכלל. והנה השאיר בנימין אחריו ספר משאת בנימין (נדפס בגוזלו). ואולם הספר הזה כולל רק דינים שבין אדם לחבירו, באופן שלא נוכל להבין על ידו דעת המחבר בענינים הדתיים. אפס הדברים הנאמרים בסוף הספר יעידו על מצבו. ז“ל: “שלום רב לכל בני הגולה‏ ממני בנימין בן משה – כבר כתבתי לכם ספר דינים שתדינו בם בעלי מקרא אחיכם ורעיכם. וכבר על כל דין ודין רמזתי עליו מקרא. ושאר דינים שדנו בם וכתבו הרבנים ולא יכלתי לרמוז בם מקרא גם אותם כתבתי שאם תחפצו תדינו בם”. הנה הודה בנימין להרבנים במקצת. ובמקום אחר הובא ממנו (בפירושו של יפת, ע"פ דוקעס בייאטראגע II 26): ואמר בנימין ז”ל באחד מספריו:‏ “אני בנימין אחד מאלף אלפים ורבי רבבות (כאן חסר) לא דברתי ולא נביא אנכי ולא בן נביא וכן כל חכם מן הקראים לוקח זה הדרך וכתבו מה שהתבוננו כי הוא אמת וצוו לאנשים להבחין ולנחות (?) ויש שיחליף אח על אחיו ובן על אב ולא אמר האב למה החלפת דברי וכן התלמיד למלמד ולכן יצאו מידי חובה והם נצולים מלפני ה' ואף על פי שיעבור ‏ מהם שגגה במקצת דבריהם וספריהם ויש להם שכר גדול על אשר גלו והאירו עיני האנשים”. מזה אנו רואים שכבר בזמנו היו סופרים קראים רבים חלוקים זה עם זה ועם מיסד דתם, והנה אי אפשר לנו לרעת כל השינויים ששִׁנָּה בנימין, אכל קצת מהם הידועים לנו ע"פ לקוטים שונים יורו דעה, כי היה הולך וקרב אל התלמוד והרבנים. –

א. כבר הראינו שחִיֵב במצות יבום את אחי המת דוקא, תחת אשר הסופרים שקדמוהו, ואולי ענן עצמו, הרחיבו גבול היבום לכל קרובי המת.

ב. הורה שהמליקה (בעופות) רק בקרבן על המזבח ולא לצורך אכילת רשות, כדעת הרבנים ממש כמו שכתב ר"א בישייצו (ס' האדרת דף ס“ג ע”א): “ודעת ר' בנימין האונדי שאמר, הכתוב שם הנבלה בקרבן ובזולת הקרבן. (ובקרבן) שיהא במליקה ובזולת הקרבן שיהא בשחיטה, וכמו שאין ראוי להחליף רצון הכתוב בקרבן, כן אינה ראויה בזולת קרבן לעשות במליקה”.

ג. בענין היציאה בשבת הוא חולק ‏ג“כ על ענן ונוטה לדעת התלמוד, כמו שהביא הנ”ל (שם דף כ“ט ע”ב): “ור' בנימין האונדי אמר כי מלת תחתיו יורה על האמת והביא ראיה ממאמר ויניחהו ויעמוד. ואמר שצאתו מתחתיו יהיה בעד ההכרח אם צורך ואם הליכה במדרש ובבית הכנסת. ומאמר אל יצא איש ממקומו יורה כשיצא בעד הכרח שלא יהיה רשאי ללכת חוץ לתחום”. – ועוד בענין אחר נטה בנימין מחומרות השבת של הקראים (ראה דברי טוביה בל"ק של פינסקער נספחים צד 95).

ד. על דבר רשות הבעל על נכסי אשתו בחייה ובמותה הודה בנימין בכל דבריו לדברי התלמוד, ‏וז"ל (משאת בנימין דף ג' ע“א ודף ה' ע”ב): “נכסי אשה נוספים על נכסי בעלה שנאמר ונוסף על נחלת המטה וגו'. לפיכך נכסי האשה לבעלה בחיים ובמות והבעל מוציא מיד הלקוחות מה שמכרה או שנתנה במתנה מן נכסיה תחת בעלה”.

ה. וכו הורה בנימין בדרך התלמוד, בענין דיני ערכאות וז“ל (שם דף ג' ע“א ודף ו' ע”ב): “אין אתה רשאי להזקיק את ישראל בדיני עובדי גלולים לא בשטרם ולא בפיסוק דינם ולא בעדותם אע”פ שדנים דין תורה כו' – שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כו‘, ולא לילך ולא להוליך אל בית דין וכו’ שנאמר המבלי אין אלהים בישראל אתה הולך גו'. אבל לבקש עזרה מהם להכין ולחזק דין תורה על פושעים שבישראל מותר”.

ו. נהונדי מורה ג“כ לנדות את הצד שאינו רוצה לקבל עליו דין תורה (שם דף ב' ע"א): “אם לא יקבל (הבעל דין) עליו משפט שדי נבדיל אותו ממנו שנאמר והוא יבדל מקהל הגולה. קוראין בעלי דינין ומזמנין אותן לב”ד כו' וקובעין להם זמן ג' פעמים כו' ואם שמע קביעת זמנו ולא בא מקללין אותו בב”ד שנאמר אורו מרוז וגו' ואם לא יבוא מקללין אותו ערב ובקר בב“ד ז' ימים על דרך התורה. באיזה צד נוהגים עמו? לא נשאל בשלומו ולא נעמוד אצלו ולא נאזין לו ולא נקבל ממנו כל מתנה וכל תשורה ונבדל ממנו ונחשבהו כמת עד שיבא לב”ד כו' ואם לא יבוא לאחר אלה ולא יקבל דין שדי מוסרים אותו לערכאות וכו' ".

ז בדיני נשואי אשה, נוטה בנימין מדעת התלמוד מכל וכל. לפיהו יֵעֲשׂוּ הנשואין ע“י אריסה וע”י לקיחתו אותה לביתו וע“י המוהר וע”י כריתות ברית ועדים (ר"א בישייצו שם): “ר' בנימין אומר האשה נקנית באריסה בלקיחה במוהר בברית ובעדים”¹⁷³. מזה אנו יכולים להוציא שענן עזב הנשואין בקדושתן ע"פ התלמוד ורק בנימין בטל את הכתובה.

וכשאמר סלמון בן ירוחם שבנימין נהונדי חזק דת הקראים ע“י שנטה מדעת התלמוד ברברים שעוד החזיק ענן בם, הנה ראה את בנימין רק מצד אחד, כי כפי שראינו אנחנו החזיק בנימין בקצת דברי התלמוד נגד דעת ענן. על דברי ספרי בנימין נהונדי עי' ל”ק בפנים צד מ"ה (אמר אב“ג, עיין פ”ג מזה המאמר).

               IV.

האיש אשר היה לנו לעינים בענין השתלשלות והתפתחות דת הקראים, סלמון ‏ בן ירוחם, חושב מדרגה השלישית להשתנות הדת את הקראים האחרונים. אפס מכללות דבריו ודברי יעקב בן ראובן רק מעט מזער נודע לנו מטבע הענינים שחדשו אלו הקראים האחרונים. האחד אומר: “הוסיפו ‏גדרים” – והשני אומר: “דקדקו והעמיקו וגלו המצות”.‏ מה היה ענין מעשיהם זו? לדעת זאת נשארו לנו רק השערות בעלמא, אבל ההשערות האלו הטבעו על יסוד נאמן. אם אמנם מעטה מאד ידיעתנו משיטת ענן ותלמידיו ומשיטת בנימין, ידענו עכ“פ בבירור שלא בעטו בכל התלמוד אף לא יכלו לפי דרכם ומצבם לבעוט בכולו, כי הנה מנהגי ישראל היו קודש בעיני הקראים ונחשבו להם למצות ה', אשר לא יקל איש בכבודם ונקה. כי לא היו הקראים מתקני הדת ומשנים פניה להשליך עולה מעל צוארם (רעפֿאָרמער, ראציאָנאליסטען) אשר רק למשפטי השכל יטו אוזן, והנה משפטי התורה בלתי מוגבלים ומפורשים עד שלא יפול שום ספק באופן קיומם¹⁷⁴. נקח למשל מצות מילה, בסקירה ראשונה נראה המצוה מפורשה, ובכל זאת תפולנה בה השאלות: מי האיש אשר עליו החובה מוטלת למול? במה? ואיך? – התלמוד משיב דברים נכוחים, להתיר השאלות יש לו הקבלה, או הלכה למשה מסיני, או המִנהג, ר”ל משפט האומה מאז ומקדם.‏ וכאשר עזבו הקראים את המשענת הזאת דחו לנפול ולא יכלו קום. כי לא יוכל הכתוב לתת מענה על כל שאלה בכל העינויים הקשים אשר תענו אותו. ענן עזב מנהכ השחיטה על עמדו ע“פ כל הדינים הערוכים לו בתלמוד. הֲנִשׁאר בדבר הזה נאמן ליסודות דת הקראים אשר אמר ליסד על יסוד המקרא? אחד מקדמוני הקראים, מנחם ניצני (בן דורו של הרס"ג) מודה בפה מלא שמנהג השחיטה אין לו יסוד ושרש בכתוב, ועכ”ז החזיקו בו הקראים. וזה לשונו: “תנאים על הכשר שחיטה מי שיחפש בתורה לא ימצא כו‘, ודע כי האומר בתנאים או בסימנים כאשר בעופות ויתנו ד’ סימנים זפק וקורקבן וכו' ונתנו תנאים על השחיטה ואמרו שְׁהִיָה דרסה כו' ואין בהם זכר מן התורה ולא מן התנאים הם נודעים ולא מהיקש ולא מקל וחומר”. (עי' ל"ק נספחים צד 59)¹⁷⁵. – קצור הדברים, דת הקראים מיום הִוסדה התוה על מצחה תוים אלה: איש הישר בעיניו יעשה, נוע תנוע כשכור והתנודדה כמלונה ואין מעמד, ואין קצתה מתאים עם קצתה¹⁷⁶, ויקומו כתות חדשות (כאשר נראה לקמן) אשר ע"י יסוד דת הקראים ערו עד היסוד כל היסודות החזקים בבית יהודה. ומן ההכרח היה לדת הקראים למצוא מזור ותרופה אל המחלה העצומה הזאת, או לשוב אל חיק דת הרבנות אשר ממנה יצאה. אז מצאו איזה אנשים, או אולי איש אחד, בכח גדול וביד חזקה.‏ דרכים אחרים להעמיד מצד אחד את דת הקראים, היינו יסוד המקרא, על תלה, ולחזק מצד השני את אשיותיה אשר חשבו לנפול.

הדרכים אשר (נשתמשו בם לתכלית זו כבר נודעו. ע“פ שמותם ומספרם לֻקחו מלמודי הדת המעשיית (פראקטישע) של מאמיני מחמד, אשר גם להם כמו לדת היהודים דרך חקים ומשפטים (יוריספרודענץ) “עִלְםְ פִּקה” או “אחכאם אלשרעיה” חוץ ללמודי הדת הדוגמאית (דאָגמאטישע טהעאָלאָגיע). מלומדי הדת השֻּׂנִּיִים (דיא סוניטישען טהעאָלאגען) העמידו כפי הנודע כל תורתם על ארבעה שרשים או יסודות ראשונים (אצול): הכתב או דברי הקוראן ככתבם (כתאב), הַשֻּׂנַּה או הקבלה (אלסנה), ההסכמה הכללית (אלאגמאע) והדמיון או ההיקש (אלקיאס) (עיין שהרסתאני עדיציאן קורעטאָן 153 העתקת האארבריקקער I. 236: “דע כי שרשי פירושי הדת ועמודיה הם ארבעה, הכתב, הַשֻּׂנַּה,ההסכמה, וההיקש”. (אעלם אן אצול אלאנתהאד וארכאנה ארבעה – אלכתאב ואלסנה ואלאגמאע ואלקיאס). דת הַשְעְתִּים נוטה מהדת הישנה (אָרטאָדאקס) רק בשרש הקבלה אשר לא יאמינו בה הַשִעִתִּים, אשר ע”כ אין להם רק שלשה שרשים או עקרים. והנה בהיות הקראים בהתנגדותם אל הקבלה במדרגת‏ השִעִתִּים ע“כ לקחו להם גם הם שלשה עקרים (מדות) והעריכו אותם לפי למודי דתם החדשה. שלשת השרשים האלה נקראו אצלם ג”כ הכתב או משמע, ההסכמה הכללית (עדה או קבוץ) וההקש. וישועה האחרון כללם בקצרה: האסור אם מן הכתוב אם מן דרך ההיקש ואם מן הקבוץ“. להגביל הזמן מתי לקחו להם הקראים השרשים האלה הדומים לשרשי בעלי דת מחמד אי אפשר, ועכ”פ בזמן קדום; יען כי כבר אמר ההדסי (אשה“כ א”ב קס“ח וקס”ט): “בני מקרא משכילי נוחם עדן נתחלפו באלה מדות התורה, הכהן סהל בן מצליח אבולסרי הכלילם על ד' דברים: “כחכמת הדעת ובמשמע ובהיקש ובעדה התורה מתגברה, וסעיד בן יפת הלוי הכלילם בג' דברים במשמע בהיקש ובעדה ולא בחכמת הדעת, כי אמר “הדעת תאסור בדברים ותתיר בדברים והתורה אוסרת מח שיתיר שכל הדעת ומתרת מה שאוסרת החכמה. – ויש מי שמודה בכתב ובקבוץ ולא יורה בהיקש, וזה יוסף בן נח”. ולפ”ז כבר היו הג' עקרים בזמן אבולסרי ורצה רק להוסיף שרש רביעי אשר מאן בו סעיד בן יפת. גם מטענות רס”ג ננד הקראים שאינו מהראוי לתור אחרי ההיקש מורה שכבר קודם זמנו נשתמשו במדה זו: “קודם לכל – אלה דברי רס”ג – צריכים לבטל ההיקש במצות השמיעיות" (פאלמקדם אולא אבטאל אלקיאס פי אלשראיע אל סמעייה (עי' ל"ק נספחים צד 20).

וכמדומה לי שאינני שוגה אם אחליט ששלשה עקרים הללו נוסדו בין זמן בנימין נהונדי ובין סלמון בן ירוחם (מן שנת ד“א תק”פ עד ד“א תר”נ (90 – 820), וזה כונת האומרים שהקראים האחרונים הוסיפו גדרים או דקדקו והעמיקו. כי שלש המדות האלו הן באמת מחליטות גדר וגבול ומעירות על מיסדיהן שהעמיקו ודקדקו ביותר. כי העקרים האלו תכליתן מצד אחד לתת חזוק לדת ולגדור בפני כל איש שלא יעשה הישר בעיניו, ומצד השני הן אמצעים לדין בדבר החדש אם יקרה ולדמות דבר לדבר.

והנה יש לנו להעיר עוד על שלשת עקרי הקראים האלו:

1) עיקר הכתב (כתוב, משמע) הבינו הקראים באופן אחר ממה שהבינו אותו חכמי התלמוד והרבנים. אלה הבינו בעיקר הזה רק חמשה חומשי תורה (תורה, אוריתא). המצות הבאות בספרי הנביאים נקראו בתלמוד דברי קבלה ואין להם תוקף התורה שבכתב. אמרו (חגיגה דף י' ע“ב, נדה כ”ג ע“א, בבא קמא דף ב' ע”ב): “דברי תורה מדברי קבלה (דברי נביאים) לא ילפינן”. ואם הביאו פסוק מנביאים לראיה לאיזה הלכה הוא רק בדרך אסמכתא (עיין חולין דף יז ע"ב), והחמירו יותר בקדושת תורה מקדושת נו“כ. אמרו (תוספתא מגלה פ“ד, מס' מגלה תלמוד בבלי דף כ”ו ע"א): “אין נותנין נביאים וכתובים על גבי תורה”. אולם הקראים הבינו באמרם כתב לא לבד התורה אלא גם נביאים וכתובים. ואלה דברי יהודה ההדסי (אשה“כ א”ב קע"ג): “מדות התורה והם תורה נביאים וכתובים ששלשתם נקראו תורה, ככתוב ולא שמענו בקול ה' אלהינו ללכת בתורתו אשר נתן לפנינו ביד עבדיו הנביאים, ועליהם אמר החכם מכל אדם הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת”. עי”ז שהשוו חקי הנביאים והכתובים לחקי התורה נתרחב להם המקום אשר יוציאו משם המצות החקים והמשפטים. כל מה שבא בכתוב, יהיה בדרך מוסר או ספור או זכרון בעלמא, נעשה להקראים לחוק ולא יעבור. אם הרבנים יביאו ראיה על הכרח הקבלה בהיות דברי התורה לרוב סתומים ובלתי מפורשים, יטענו הקראים לנגדם, שהתורה תמצא השלמתה בספרי הנביאים והכתובים.

ובעבור היות השתדלות הקראים למצוא הכל מפורש בכתוב שמו כל מעינם בו והוכרחו לדרוש ולחקור באוצר לשון המקרא להרחיב גבולה ולהגדילה ביותר¹⁷⁷. ע"כ היה להם דקדוק הלשון בכל פרטיו כלי למעשיהם להוציא החקים והמשפטים על ידו. וגם בזה היתה להם דת המחמדיים למופת, כי התנאי הראשון והעקרי של הדת הזאת לידיעת החקים הוא ידיעת דקדוק לשון ערבית על בריו בכלל, ובפרט

דקדוק ספר הקוראן: “מערפה תפסיד אלקראן” (עיין שהרסתאני בפנים 154. האארבריקקער I. 232). ע“כ שם יהודה ההדסי, בלי ספק ע”פ חכמים שקדמוהו את כללי הדקדוק לחוק לפירושי המקרא. ידיעת לשון עברית לא היתה להקראים דבר צדדי, השייך להשכלה, כ"א צורך דתי וחובת התורה. והרחבת דקדוק לשון עברית מעשה הקראים הוא.

2) במה שנוגע אל העיקר השני (ההסכמה¹⁷⁸) טעו הקראים טעות גדולה. כי הנה לקחו העיקר הזה, כאשר ראינו, מדת מחמד (איסלאם). אבל שם ענינה ההסכמה עם חברי מחמד (אנמאע אלצחאבה עיין שהרסתאני דף 153 155), את אשר הגידו הם בדברי דת ודין היה לחוק, בעבור שקיימו וקבלו, שחברי מחמד, שהם בעלי האמונה האמתיים, אי אפשר להם לטעות בשום אופן. שכן אמר מחמד: “אין שוגה בכל עדתי” (שם 153). אבל הקראים אי אפשר להם להשתמש בעיקר זה באותו המובן, וכאשר לקחוהו וכנוהו בשם זה עצמו (עדה וקבוץ) היו מוכרחים לתת לו מובן אחר ואת אשר הבינו בו הוא: חקים ומשפטים אשר מבלי הִמָצאם מפורשים בכתוב‏ הם בכל זאת כבר נהוגים בעדת ישראל מימי קדם. והנה באופן זה אין העיקר הזה דבר אחר זולת הקבלה. והקראים האחרונים לא בושו ג“כ לקרוא הדבר בשמו העצמי וקראו לו “העתקה” או “סבל הירושה”. ר' אהרן בן יוסף אומר בהקדמתו לס' המבחר: “שגם אנחנו נשענים על הכתוב ועל ההיקש ועל ההעתקה, כי זו ההעתקה איננה הריסת הרשום בכתב אמת ואיננה בחלוקה, נעתקה אף היא בפה אחד בכל ישראל”¹⁷⁹. ובפרשה בא הוא אומר: “כי הכתוב לא פרט הדברים שהיו האבות נוהגים בהם כגון שחיטה שסמך מצוה התורות על סבל היורשים”. וכתב בישייצו בראש ספרו: “ואמרו (חכמינו) על שלשה דברים הכתוב עומד, על הכתוב ועל ההיקש ועל סבל הירושה”. ואח”כ הוא הולך ומבאר אותם: “אמנם יש מצות אחרות שנתגדלנו בהן ואינן כתובות בתורה ושבו להיותן בטבע, ואלה יקראו סבל הירושה והעתקה בפי החכמים, כגון שחיטת הבהמות שתהיה במאכלת ובכריתות סימנים בשיעור הראוי, וכן קידוש החודש שיהיה ע”פ ראיית הלבנה“. דמיון עדה עם סבל היורשים אנו רואים גם מדברי ההדסי האומר: “ויש מי שהכלילם (המדות) בשני דברים, במשמע והיקש ולא יודה בעדה סבל ירושתן, ובדבריו ‏ מאין יודע האותיות והשמות והמעשים (פי' הפעלים) והוא יבטל טומאה וטהרה”. והנה הביאה המבוכה את הקראים לפתוח פתח צר וקטן להכניס דרך שם את הקבלה אשר גרשו אותה ביד חזקה דרך השער הגדול. ומעט מעט התחילו לחשוב שיש לבל מצוה מקובלת ג”כ סמך בכתוב, ואך לא יוכל לראותו כל איש קצר רואי. ואומר בישייצו (שם): “מאמר החכם ר' טוביה שכל מי שאומר שיש העתקה שאין לה סיוע מן הכתוב אין זה אלא מקוצר יד שכלו”¹⁸⁰. ועשו ג“כ חלוקה בקבלה ורצו לאַמֵת רק אותה הקבלה שאינה מתנגדת להכתוב ואינה מוספת עליו ואדרבה יש לה סמך בו וכל ישראל קבלוה: “ואמרו חכמינו שכל קבלה שלא תעמוד נגד הכתוב ולא תוסיף על מה שאמר הכתוב וכל ישראל מודים בה ויש לה סיוע מן הכתוב נקראת העתקה ונתקבלה ממנו” (שם). ועכ”ז הגדר הזה מוט יתמוטט כל כך עד שלא יתכן בשום מצוה מסבל הירושה. במה נדע ונכיר איזה חוק שיהיה, שמראש מעולם הוא וכל ישראל מודים בו? אם לא בא מפורש בתורה הלא נשארה עליו רק עדות המשנה והתלמוד. ולכן קצת ישרי לב מהקראים הודו ואמרו שחלק גדול מהמשנה והתלמוד הם דברי קבלה. “עוד אמרו חכמים שרוב המשנה והתלמוד דברי אבותינו הם” (שם). וכן אומר ג"כ ר' אהרן בן יוסף בהקדמת המבחר: “ואין זה תפארת לבעלי הקבלה כי רוב המאמרים הם דברי אבותינו ולא הנחנו כללם רק ממה שאין הכתוב סובל והחלוקה עמו ושעומד נגד הפשט”¹⁸¹.

3) העיקר השלישי של הקראים, והוא הדמיון או ההיקש נתרחב מצד אחד יותר מהראוי. יש מהקראים שהרחיבו הקרבות לענין העריות עד בלי גבול. בהיות האיש והאשה לפי הכתוב בשר אחד, ע“כ לא תסור קרבתם גם אחר שיגרש האיש את אשתו, אבל בהפך תתמיד ותמשך קרבתו עם אשתו על בעלה השני והשלישי והרביעי אשר תנשא להם בזה אחר זה, באופן שקרובי בעלה הראשון לא יוכלו לשאת אשה מקרובי בעלה השני והשלישי וכו' אשר באמת אין שום צד קורבה ביניהם. ההרחבה הזאת נקראת אצל הקראים “רִכוּב” (ובלשון ערבי תרכיב) עיין בישייצו (שם): “בעלי הרכוב אמרו שהזכר והנקבה במדרגת גוף אחד ואסרו לאיש שאר אשתו בשאריו ועוד זאת האשה אם נשאת לאחר יהיה זה המשפט בעצמו עד ארבעה גופים”. (ועיין תשובת ישועה האחרון אדרת אליהו ז' ע"ב): “ובדעת הזאת תהיה אשת הבעל במקום האם ובניה אחים ואחיותיה דודות ואחיה דודים”. – על הרכוב הזה עשה מלחמה אבו יעקב יוסף הרואה המכונה אלבציר בראשית המאה העשירית למספר הרגיל (במחציתה השנית של המאה השביעית לאלף החמישי¹⁸²): “והפריזו (קצת בני מקרא) להרבות בהיקשים יותר מדאי עד שאסרו עריות רבות מאד שהן מותרות. וזאת השיטה כבר בטלוה וסתרוה ע”י מה שהשיב זה הזקן אבו יעקב אלבציר ואחריו הזקן הגדול אבולפראג פרקן בן אסד”. (עי' ל“ק לפינסקער הערות צד 147 ועיין מונק (Notice sur Abulwalid Mervan ibn Djanach) ונוכל להחליט מזה שעיקר ההיקש נוסד קודם לסלמון בן ירוחם, ולפ”ז קודם לשנת ד“א תר”נ ‏ 890, ראש המתנגדים נגד הרכוב היה כפי שאמרנו יוסף הרואה¹⁸³ (כפי דברי מונק הצודקים הוא עצמו אלבציר) והוא כתב בימי רס“ג בשנת ד”א תר“ע או תר”צ (30 – 910)¹⁸⁴.

               V.

עוד חומרא אחת נהגה דת הקראים אשר העמיקה והרחיבה הפרוד בין הכתות. ידוע שהקראים עוד היום מקפידים על הטהרה, לא לבד נשים נדות ויולדות אסורות בנגיעה, אלא גם אנשים שנטמאו בנגיעת מת לא יבואו בקהל המתפללים ולא יתערבו בין הטהורים. והנה ענן, כאשר ראינו למעלה, בטל דיני הטהרה בזמן הגלות, ובכל זאת הכה המנהג הזה שרש בזמן סלמון בן ירוחם, עד שבטענותיו נגד הרס“ג הוא מתלונן על הרבנים בתוך שאר דברים שבטלו דיני הטהרה אהרי חורבן הבית. וז”ל בספר מלחמת ה' (כ"י) א“ב י”ג: “תועה מדרך משכילים להקיל חומרות ולהחמיר קלים טומאת נגיעה וטומאת אוהלים ולהתיר טמא ומרק פגולים”. ובא“ב י”ד הוא אומר: “דבר שקר ועצב להסתירה, האומרים אין טומאה בגלות ואין טהרה, וגם כל שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ משלשה אמורה”. – ולא שת סלמון אל לבו מה שענן מודה בדבר הזה אל התלמוד. ומתי איפוא ועל ידי מי נעשתה החומרא הזאת מחדש בין זמן ענן וזמן סלמון? ולי נראה שר' אחא הוא נסי בן נח היה הקראי הראשון אשר הרבה להחמיר בדבר הזה. הוא כתב ספר על המצות אשר לו שני שמות: ביתן המשכילים והנבונים או ספר פלס באור המצות מסודר על

עשרת הדברות (קצת ממנו נדפס בלקוטי קדמוניות של פינסקער בפנים צד ל"ז ואילך ובנספחים צד 2 ואילך) ושם יאמר ככמה פעמים שחובה על ישראל להזהר מטומאות וביחוד בשבתות וימים טובים ובשעת התפלה בבתי כנסיות,‏ וז“ל: “ולפיכך חייבים כל ישראל להבדל מכל הטומאות ולהטהר מכל הנגיעות ולהתקדש באלה הימים והזמנים ביותר בשבתות ובמועדים וביום ויעוד לראשי חדשים יום עצרת וצום ועת תפלה – שלא יתעסקו בטומאה ושלא יגשו אל אשה – ללמדך שקדושת כל יום קדוש שלא לשכב עם אשה ושלא ליטמא וליגע בכל נבלה”. – וחלק גדול מספרו מדבר מענין זה. ונראה מדבריו שהקראים בזמנו לא נזהרו בדבר הזה. יען שהוא אומר, שבראותו שאין העם נזהר במצות התורה ע”כ מצא את נפשו ללמד להם דרך ה' בלשון הקודש כדי שיבינוהו, וז"ל: “וראיתי אני שאני מקיים המצות והחקים כשלא כתוב בתורה לא היה ולא נברא ובראתים בלשון צחות בדברי העברים ולא בלשון אשורים וארמים שהיא חרפה לאנשי הגולה שבעבורם נשו העברים לשונם כו' ובמקרא שוגגים ובפתרונים נמוגים כו' לפיכך חייבים אנו כל ישראל שלא לאבול כל טמא ושלא ליגע בכל טמא”. נסי בן נח בכל אשר ידבר הוא שב תמיד לענין זה. ומזה נראה שהדבר גדול ונכבד בעיניו מאד.

והנה עלינו לבאר כעת באיזה זמן היה. למעלה ראינו שהיו לו שני שמות: נסי בן נח ור' אחא. בשם ר' אחא עשו אותו הקראים האחרונים לתלמידו של ענן. אבל זה אי אפשר, כי בספרו הוא אומר שכבר נעשו פירושים ובאורים רבים לתורה בלשון ארמית וערבית מקראים ראשונים ואחרונים, וז“ל: “וראיתי המשכילים והאחרונים כו' שעשו ספרים¹⁸⁵ כו' שפתרון הפותרים לא היה כמוהו כו' כל ספר שבארו בעלי פתרונות”. ויען כי ענן היה בלי ‏ ספק הראשון שחבר פי' על התורה אי אפשר שהיה בזמנו וקרוב לזמנו פירושים רבים. גם ידע נסי זה כבר משלש המדות הנזכרות למעלה ואמר: “ועוד דעת התורה עשיית מצותיה מתחלקת על ב' חלקים, אחד מהם מצוה שצוה אל שדי בתורה כו' והיא ברורה וגלויה כו‘, והשנית מצוה אפונה (צ"ל צפונה) וסתורה, והיא מתחלקת על שני פנים, אחד מהם מצות שזכר ואמר מעט מהרבה לחייבנו להקיש כמותם וכו’, והשנית מצות דברים שאינם ברורים וגלויים ואין כמותם להקים (צ"ל להקיש) עליהם ולהסבירה ואין אנחנו יודעים אותם לא (צ"ל אלא)¹⁸⁶ כהגדת האב לבן וראשון ואחרון (צ"ל לאחרון) שחייבים אנחנו ללכת אחרי המגידים ששני המריבים בהם מאמינים ולהם מצדיקים שנאמר אם לא תדעי לך גו' צאי לך בעקבי הצאן”. (ל"ק נספחים צד 11). וא”כ בלי ספק לא היה בזמן המאה השמינית למספר הרגיל (המחצה הראשונה ממאה הז' לאלף החמישי). ומצד השני אי אפשר ג“כ שצמח בזמן מאוחר הרבה, כי סגנון לשונו ודרך ראיותיו קצרי יד הם, כאשר העיר בצדק החכם פינסקער. אבל אין אני מסכים בזה עם החכם הנ”ל הבקי בספרי הקראים, שטענות נסי בן נח הן נגד הרבנים. כי מתוך דבריו בהקדמתו נכר שהמחבר היה נרדף מהקראים עצמם על שהחזיק דתם כמו שהיתה אז שלא לפי התורה והכתוב, וז"ל: “יצאתי לעיר פרזות (ירושלים) ומצאתי דברים נפרצים לאין מרפה (צ"ל מרפא)”¹⁸⁷.

הפכפך דרך נסי בן נח וזר. הוא קראי ומורה גם בתורת הרבנים, והוא מזהיר ללמוד משנה ותלמוד וכל יתר הספרים השייכים לזה, וז“ל: “ולהבין במשנה ותלמוד בהלכות ותוספתות גדולות וקטנות” – “שיהיה בקי במשנה ותלמוד ובהלכות וילמוד תוספות והגדות” והוא הולך בזה בדרך הבוחרים (עלעקטיקער¹⁸⁸). בענין נשואין הוראתו דומה להוראת בנימין נהונדי, אבל גם את הכתובה אשר תקנו חכמי התלמוד לא ביטל. וז”ל: “הלכך חייבים ישראל שלא ליטמא בבעילות עובדי כוכבים ואפילו בנשים של ישראל שאין להם אישים אלא במאמר וברית ובאריסה ובמגדנות ובמוהר ובכתובה ובעדים ובלקיחה ובפרישת שמלה”. ודבר חדש חידש בדת הקראים, שבית התפלה יש לו קדושת בית המקדש, וכמו שהיה אסור לבוא לביהמ“ק כשהאדם טמא כך אסור לבוא טמא לבית התפלה. ואלו דבריו: “ללמדך שחייבים ישראל להגביל מקדשות ובתי כנסיות בחוץ לעיר כו' ללמדך שכל מקום שיש קהל מישראל וארון ותורה שם אל הוא נקדש ‏כמשכן ואריאל”. עי' אשה”כ א“ב קל”ז¹⁸⁹.

               VI

דת הקראים מבלי היות לה יסוד מוסד הוסיפה יום יום ללכת ארחות עקלקלות (עקסצענטריציטעטען) ותהי ‏ לעדת בעלי תשובה ונזירות (פאניטענץ אָרדען) סלמון בן ירוחם בתוך דבריו, בפירושו לתהלים שהבאנו למעלה, אומר: “אח”כ עמדו אנשים כו' ועזבו רכושם וביתם ומאסו בעולם הזה והם הנמצאים כעת בירושלים“.‏ פירושו לתהלים כתב סלמון‏ ד”א תשי“ג – תשי”ז (57 – 953), ולפ“ז כבר היו קראים נזירים בירושלים¹⁹⁰. מאגרת סהל בן מצליח אנו רואים כי ששים נזירים מהקראים ישבו בירושלים ואנו ואבלו על חרבות ציון וכיונו למהר‏ יום הגאולה בתפלתם, וז”ל שם: “זה מנהג ישראל אשר נתרצו ומתאות עולם נזורו ומאכילת בשר ומשתית יין נתיאשו כו' וצפד עורם על עצמם כו' עזבו מסחרתם ושכחו משפחתם כו' נטשו ארמונים וישכנו קנים כו' נאנחים ונאנקים ועל שבר ציון צועקים (ששים גבורים) הם ששים משכילים מוכיחים ומלמדים לישראל טומאה וטהרה והם מכפרים עונות ישראל ובהם תבא הגאולה לישראל. – וזה הדבר עצמו מספר בן דורו יפת בן עלי בהקדמתו לפירושו לתהלים (מביאו החכם מהר“ש מונק נ”י בהערותיו אודות אבולוואליד 15) וז”ל:‏ “התמימי דרך הם בחירי סגולת הקראים אשר רובם שוכנים בירושלים והם ששים גבורים”. (אן גלהם יכונון פי ירושלם ואלוסיר מתפרקין פי ארץ גלות והם ששים גבורים). אלה הם “אבלי ציון” הנזכרים פעמים הרבה בספרי הקראים. נזירותם היתה שלא אכלו בשר ולא שתו יין, גם הנזירות הזאת לקחו לפי דעתס מן הכתוב, הואיל והכתוב אומר שלא לזבוח מחוץ למחנה ופירשו הם שהכונה חוץ למקדש ובלתו, כש“כ ר”א בס' המבחר (ויקרא י"ז, ג'): "ויש מי שאסר בזה המאמר אכול בשר בגולה, כי מחוץ כולל כל העולם, ור' שלמה השיבו ואמר¹⁹¹ “אם יעדר המחנה בטל מחוץ למחנה”. מאגרתו של סהל אנו רואים כמה ירדה פלאים דת הקראים בזמנו¹⁹² וענוי נפש המעורר שחוק ולעג. גם הוא שם אמר: “ועקרו של דבר בשר בקר וצאן אסור בגלות”.

לפני אבולסרי‏ סהל הנראה באגרתו לנזיר, נודע עוד אחד והוא יהודה בן עלן, אשר הרד“ק מזכיר שמו בשבוש: “ראיתי במחברת עלי בן יהודה (צ"ל יהודה בן עלאן) הנזיר” (מכלול דף ק“ח ע”ב). החכם פינסקער מוכיח, שהוא עצמו יחיא בן זכריה אשר זכר מעסודי (בכרסטומטיה הערבית של די זאסי 1) שמת בשנת ש”ך להגירא (היינו ד“א תרצ”ב; 932) עיין לקוטי קדמוניות בפנים צד 5¹⁹³.

                                                  -–-–-–-–-–

               ג

רשימה 18 (צד 516) .

כתות היהודים בארץ המזרח אחרי ענן.

התנגדות ענן נגד דת היהודים הקדומה והחוק אשר העמיד “חפשו שפיר באוריתא” היה בלי ספק סבה לתולדות הכתות השונות.‏ מקריזי מונה עשר כתות כאלה, מלבד כת הקראים והרבנים. אמנם הוא מספר מקצתם דברים אשר אין להם שחר. הכתות הברורות, אשר יסודתן בקורות דברי הימים, הן חמש, גדולות וידועות, אחרי נכיון כת אבו-עיסי, או העיסונים, שהיו לפני ענן, ואלה נולדו על ברכי דת הקראים בצרוף סבות אחרות. במאה העשירית למספר הרגיל (ערך ד“א תש”ס) עוד היו קיימות, וקצתן נמשכו עוד יותר, והם היוּדְעַנִים (או היוּדְגַאנים), המַקַּרִיִים (או אַלְמַגַרִיִים), הַעַכְּבַּרִיִים, הַאבּוּ-עַמְרַנִים (או התּפְלִיסִים) והבַּעַל-בֶּקִים. המקורים אשר מהם נלקחו אלה הדברים הם: דוד אלמקמץ (כפי המובא ממנו בקצרה בס' אשכול הכופר לר' יהודה ההדסי א“ב צ”ז וצ"ח). שהרסתאני (יצא לאור ע"י קורעטאן צד 164 ואילך) ומקריזי (אצל די זאסי, בכרסטומטיה ערבית שלו I 307 ואילך והרשימות שבסוף לדבריו שכפנים). ועוד רשימות אחרות נלקחות ממקומות אחרים.

I. הידענים או היהודאים.

נקראו בשם זה על שם מיסדם יודען (קרי יודגאן) או יהודה מהַמַדַאן, כה מפורש בשלמות אצל שהרסתאני: “אליודעניה נסבוא אלי רגל מן המדאן וקיל כאן אסמה יהודא”. ואצל די זאסי נכתב בטעות בודעאן תחת יודעאן ואצל יהודה ההדסי ג“כ נשתבש ונכתב דת יורגאן תחת יודגאן (ובא הג תחת הע הערבית הנקראת כמו ג' עברית) והוא יהודא הפרסי המובא לרוב בספרי הקראים והרבנים, כפי דברי אלמקמץ (שהביא ההדסי) אמר יודגאן על עצמו שהוא משיח, וז”ל ההדסי: “יודגאן הוא הרועה גמליך כו'¹⁹⁴ והורה כי הוא המשיח וטען בנבואה, ומאמיניו אמרו כי הוא חי ולא מת ועתיד לבוא ולהורות ולהציל מנקמת עתידיך”. וכדבר הזה מספר ג“כ שהרסתאני: “ופימא נקל ענה תעטים אמר אלדאעי” (המסופר ממנו איש מפי איש הוא שגדלה בעיניו מעלת היותו מפנה דרך למלך המשיח). ע”פ שנים עדים אלה צוה יודגאן או יהודא לבלתי שתות יין והזהיר מאד לצום ולהתפלל. ז“ל אלמקמץ (אצל ההדסי): “סדור דת זו אליורגנים (צ"ל אליודגנים) אוסרים הבשר והיין ועושים צומות ותפלות רבות”. ושהרסתאני אומר: “הוא מצוה על הנזירות ולהרבות בתפלה (תכתיר אלצליה) ואוסר את הבשר והמשקה הנעשית מן הענבים (אלאנבדה)”. לפי שהרסתאני אמר יודגאן שיש בתורה פירוש נגלה ונסתר חידתי: “יכאן יזעם אן אל תוריה טאהרא ובאטנא ותנזלא ותאוילא”. ואף גם זאת לא כמו שפירשו היהודים האחרים¹⁹⁵ וגם מזה נטה מהיהודים, שאיננו סובל שום דמיון (בין הבורא לנבראים) והוא נוטה לדעת הקדר (בחירה חפשית לאדם, בנגוד אל הגזרה – פֿאטאליזמוס – ): וחאלפהם (אליהוד) פי אלתשביה ומאל אלי אלקדר”. קצור הדברים, הוא מודה בלמודי המעתזלים, או היה מעתזלי-יהודי. ולא זכר מזה דבר אלמקמץ או הדסי המדבר בשמו, ‏ ולעומת זה הוא מודיע לנו דבר החסר אצל שהרסתאני, והוא שיהודא מחמדאן אמר שהשבתות והמועדים בטלים בזמן הזה והיינו אחר החורבן, וז“ל: “ואומרים (דת אליודגנים) כי השבתות והמועדים נפלו הם כאין בזה זמנך”. והדבר הזה עצמו מודיע לנו יפת בן עלי מהיודגאנים והשאדגאנים, שמצות התורה היו רק בזמן הבית ועכשין בטלו כלם ואין עלינו חובת שמירתם. ז”ל (בל“ק של פינסקער בפנים צד כ”ו): “יהרס דבר האומר שאין עלינו בגלות מצות והם היודגאניים והשאדגאניים וזולתם האומרים שאין עלינו שמירת טומאה וטהרה בגלות,‏ וכן המועדים אמנם נשמרם לזכרון כו' והקילו על ישראל הרבה מן המצות שהתירו מאכלות הגוים ואכילת השקוצים”. והראב“ע מביא בשם יהודה הפרסי, שחיבר ספר להראות שהשנים שבאו בתורה הם שנות החמה. וז”ל (בהקדמתו לתורה): “כי הנה יהודה הפרסי חיבר ספר ובחשבון השמש השנה והחדשים סִפֵּר”¹⁹⁶. ובאגרת השבת: “אמר יהודה הפרסי, כי שנות ישראל היו שנות החמה בעבור שמצא המועדים בימים ידועים, כי הפסח באביב שעורים ושבועות בקציר וסכות באסיף”. (עיין פי' הראב“ע שמות י”ב, א' (צ"ל ב'); ויקרא כ“ה, י”ט; במדבר ג', ל"ט). ואם גם לא נשים לב על זה שנזכר יהודה הפרסי ברשימת חכמי הקראים, נראה גם מעיקרי דתו שהיודגאניה היא חוטר מגזע דת הקראים. ר' שמחה לוצקי מביא ג“כ “פי' על התורה חבור של יהודה הפרסי”. זמן צמיחת הכת הזאת נדע ‏ רק בקירוב ולא בצמצום. ר' יהודה ההדסי מביא אותה תיכף אחר כת העיסנים ולפני איסמעל העכברי, ושהרסתאני קובע לה מקום לפני הכת שתוצאותיה מבנימין הנהונדי. וכפי הנראה שמרו גם שניהם סדר זמנים במנין הכתות. והנה בהיות תחלת דבר איסמעל העכברי, בערך ד”א תקצ“ג – תר”ב (42 – 833) ובנימין צמח בערך ד“א תק”ס – תק“פ (820 – 800) יהיה זמן יהודה יודגאן עכ”פ באחרית המאה הששית לאלף החמישי (ראשית המאה הט' למספר הרגיל), לעשותו לבן דורו ולנושא כליו של ענן אי אפשר, מפאת שהתנגדות יודגאן אל הדת הקדומה היא יותר גדולה ועצומה מהתנגדות ענן. – כמו שהפוילנים מנגדי דת היהודים באו אחרי הנוצרים-יהודים, כן בא יודגאן בהכרח אחרי ענן.

כחוטר מגזע כת היודגאנים מביא שהרסתאני את המושכאנים אשר מיסדם היה איש ששמו מושכא: “ומנחם אלמושכאניה אצחאב מושכא על מדהב יודעאן”. ורק בזאת נבדלו המושכאנים מהכת שמבטנה יצאו, שרצו לפרסם דתם ולהכריח עליה ביד חזקה, וחרבם שלופה בידם. ויצא מושכא עם תשעה עשר איש ויומת בגבול קוּם: “וחרג פי תסעה עסר. רגלא פקתל בנא חיה קם” (שם). ובלי ספק המושכאנים של שהרסתאני הם עצמם השאדגאנים של יפת, ואחד משני המחברים האלה אשתבש בכתיבת השם הזה.

II. הַמַּקַּרִיִים או הַמַּגַּרִיִים

למען הוכיח שכתבתי זה השם כהלכתו הנני מקדים להעיר אזני הקורא כי די זאסי אצל אבולפידא אשר העתיק כל הדברים האלה מן שהרסתאני מצא את הקריאה הנכונה! “אלמקאריה” ולא “אלמקאריבה” כאשר הוא אצל קורעטאן. הקריאה הזאת האחרונה אי אפשר לה להיות נכונה גם מצד זה שכל שמות הכתות בלשון ערבית חותמות על יה, אם לא שנקרא אלמקארביה. אצל יהודה ההדסי הכותב בשם אלמקמץ כתוב שם הכת אלמנדיה, ובלי ספק צריך להיות אלמגריה ואין הפרד רק בין ג' לק‘. כונת השם הזה אינו ברור. – שהרסתאני אומר, אחרי שמברר עיקרי דת המקאריים, שמיסדה היה בנימין נהונדי. “וקיל צאחב הדא אל מקאלה הו בניאמין אלנהאונדי”. וזו עצמה כפי הנראה כונת אלמקמץ בדבריו: “המאמר (או כמאמר) בנימין האנדי”. תוכן למודי הכת הזאת הוא למוד דתיי דוגמאני (דאגמאטיש). מרכז יסודותיהם הוא לפי שהרסתאני, שה’ ב“ה הוא מאד נעלה ומרומם על זה שיתגלה לבני אדם: “ויתעלי על רב תעאלי ען אן יכלם בשרא תכלימא”. והתגלות ה' היתה באמצעות מלאך: “אן אללה תעאלי חטאב אלאנביא בואסטה מלך”. את המלאך הזה עשה השי”ת לבא כחו וממלא מקומו כאלו הוא שני לו, וכל המסופר בתורה ממה שעשה ה' ב“ה הכונה רק על אותו המלאך. כל הכתובים בתורה המורים על הגשמיות הם בדרך חידה: “אן אלאיאת אלמתשאבהה פי אלתוריה כלהא מאולה”. ככל הדבר הזה סִפֵּר גם אלמקמץ (רק שדבריו סתומים קצת באשמת גמגום לשון ההדסי). ואעתיק הנה כל דבריו נגד הצדוקים האומרים שהש”י גוף גשמי, וז“ל: “ספר גם (דוד בן מרואן אלמקמץ) בעד אלמנדיה בחלוף זה לאלהים קשורם כי לא הם מוסיפים בדמיון כי אם בספור התורה אשר ספוריה כפשוטם מפרשים ומבררים, ועוד אומרים כי הם ספורים למקצת מלאכים ומהם הוא המלאך אשר ברא את העולם במאמר בנימין ההאונדי¹⁹⁷. גם מדברי יוסף הרואה רואים אנחנו שבנימין יאמין שהש”י ברא בתחלה מלאך והמלאך ההוא ברא את העולם, וז”ל: ודברי בנימין אלנהונדי אשר יאמר כי ה' ית“ש ברא מלאך והמלאך ברא את העולם על ידו השמים והארץ ובני אדם כלם”.

הלמוד הזה מהרחקות הגשמיות (מֻשַׁבִּיהַ בלשון ערבית) ופי' התורה. ע“פ סוד וחידה כלו לֻקח מהמעתזלה של בעלי דת מחמד. ומזה אנו רואים שבנימין נהוונדי ויודגאן המאמין בדעת הַקַדר (הבחירה החפשית (liberum arbitrium) היו שניהם מעתזלים וכמוהם ההולכים בעקבותיהם היודגאנים והמַקַרִיים. ולזה מסכים מה שמספר מקריזי, שהקראים (הענניים) מאמינים באחדות ה' הגמורה וצדק משפטו ומכחישים בהגשמה ודמיון, היינו שהם מודים בלמודי המעתזלים. וז”ל (אצל די זאסי בפנים 116). “פאלעאנאניה תקול באלתוחיד ואלעדל ונפי אלתשביה”, וכזה מספר ג“כ מעסודי אשר ידע היטב דעות היהודים שבזמנו בהיותו מתחבר להם, שהקראים היו מעתזלים. “ואלעאנאניה והם מן יד הב אלי אלעדל ואלתוחיד”. (שם 350). גם הרמב”ם ז“ל מספר שהקראים (והגאונים האחרונים מהרס"ג והלאה) הלכו אחרי הכלאם של המוסלמים ר”ל אחר המעתזלה, ולקחו משם כמה ענינים. וז"ל (במורה הנבוכים בלשון ערבית שיצא לאור ע“י החכם הנודע מהר”ש מונק ח“א, פרק ע”א, צד 9 בפנים). “אמא הדא אלגזר אלוסיר אלדי תגדה מן, אלכלאם פי מעני אלתוחיד ומה יתעלק בהדא אלמעני לבעץ אלגאונים וענד אלקראין פהי אמור אחדוהא ען אלמתכלמין מן אלאכלאם”¹⁹⁸.

וכן מספר ג“כ ר' אהרן ניקומדי, שהקראים וקצת הרבנים נמשכו אחרי המעתזלה, וז”ל: “חכמי הקראים וקצת מחכמי הרבנים נמשכו אחרי דעות מעתזלה כשראו עניניהם מסכימים ליסודות התורה”. (עץ חיים שהובא לדפוס ע"י דעליטש, דף ד'). ומעתה דברי שהרסתאני, שבמה שנונע ללמודי הדת (הקדר והמשביה) הרבנים נמשכים אחר המעתזלה, והקראים אחר הצד שכנגדה: “ואמא אלקול באלקדר פאלרבאניון מנהם כאלמעתזלה פינא ואלקראאון כאלמגברה ואלמשבהה” – (165), הנה סבת הדבר הזה, השינוי שנעשה אח“כ אצל הרבנים והקראים, מימי רבינו סעדיה נטו הרבנים אל הפילוסופיא היינו אל הכלאם של המעתזלה, והגאונים האחרונים למדו אותה בספריהם. בן דורו של הרס”ג ר' אהרן אבן סרגדה, בנו דוסא, רב האי וחותנו ר' שמואל בן חפני ואבן אלקולי היו מעתזלים עבריים, ואחר שקרא שהרסתאני קצת ספריהם ע"כ צדק משפטו שהרבנים הלכו אחר המעתזלה. ולעומת זה ירדו הקראים פלאים מעת סלמון בן ירוחם ויפת בן עלי, העמיקו לשבת ונפחו רוחם ומראיתם רע בארצות המזרח כפי שמצא והכיר אותם שהרסתאני.

III. העכבריים

זה השם קבלו אנשי הכת הזאת, לדברי מקריזי, משני אנשים: מוסא (או משה) הבגדאדי מעיר עכברא, ואיסמעאיל (או ישמעאל) כמו כן מעכברא “ואל עכבריה אצחאב מוסי אלבעדאדי אלעכברי ואסמעיל אלעכברי”. הן אמנם דוד אלמקמץ מזכיר רק האחרון: “ענין ‏ דת אסמעיל אלעכברי” אבל הקראי יוסף בגי, מחבר אגרת קריה נאמנה, מזכיר שניהם וקורא את הראשון בשם מִשְוִי (תחת מוסא, כפעם בפעם) וז“ל: “וכתב דת משוי העכברי וכתכ דת אלבתל (?) ודת תפליסים ודת כותים ודת משה אלזעפרני ודת ישמעאל אלעכברי ודת עובדיה האספהני”. (בביבליוקא של וואלף V. דף 1091). וכן כתב ג”כ הר“ר מרדכי טרוקי (דוד מרדכי פרק ג'¹⁹⁹). ענין הדת של הכת ההיא מה היא לא נמצא לא אצל אלמקמץ ולא אצל מקריזי, וזה האחרון אומר בכלל: “יחאלפון אשיאא מן אלסבת ותפסיר אלתוריה”. (העכבריים נוטים (משאר היהודים) בקצת הענינים הנוגעים לשבת ובפירושי התורה). ודברי ההדסי עוד יותר סתומים, וז”ל: “ובטל גם הוא הכתב והקריאה ואומר אסמעיל כי הם שקר ומי שצוה הוא חייב לאלהיך וכללי הפסוקים שהחליפו השומרונים הלכו גם הם”. הקראי טוביה בן משה (באוצר נחמד דף י') אומר, שכבר התוכח הרס“ג עם משה העכברי בענין החלבים, וז”ל: “דע אחי כי זה הפיתומי הלץ זכר דברי משוי העכברי ואמר הלכו אחריו (הקראים) בהתרת חלבי חלים (חולין) וזכר טענותיהם וחיזק דבריהם ולא באר מן קלות ראשו ומעוט דעתו שיחות דבריהם”. וכזה מספר ג“כ ר' אהרן ניקומדי (דיני שחיטה פרק י"ט) וז”ל: “וישראל נחלקו לג' דעות בענין החלב, מהם אומרים כי לא אסר הכתוב רק חלב קדשים לא חלבי חלים וזה דת משוי העכברי והנמשכים אחריו”. – במה שיבוא נראה שגם ישמעאל העכברי היתה דעתו כך. זמן ישמעאל מגביל אלמקמץ שהיה בימי הכליף אל מתעצים (שנת ד“א תקצ”ג – תר"ב; 42 – 838), וז"ל: “היה בימי מתעצם באללה המלך”.

IV. האבו-עמרנים או התפליסים

גם הכת הזאת נקראת ע“ש מיסדה משה (או משוי) הנקרא, כדרך הערביים, בשם הכנוי אבו עמדן, מעיר זעפראן ואח”כ ישב בתפליס. ואלה דברי אלמקמץ (על פי ההדסי): “דת אבועמדן שמו משה אלזפרני הנודע אבועמדן אלתפליסי הנעתק ממקומו אל מדינת פרס”. – תחת אבועמדן צריכים אנו לקרות אבו עמרן, כנראה ברור מדברי יפת (מובא בבייטראגע של דוקעס II 31). “היום יש בעולם דתות דעות כו' ודת אלעבדי ואלמגברים אומר כי בזה העולם טוב ורע כי אין תחיית המתים לעתיד לבוא והלך אחריהם משה אלזעפרני הנודע אבו עמרן, היא דת מישו שאמר אין תחיית המתים”. מזה אנו רואים שכפר בתחיית המתים ונשען בזה על איזה כתות מבעלי דת מחמד. משה אבו עמרן היה קראי²⁰⁰ וקבל הרבה מדתם, איסור נשואי בת אח ובת אחות, איסור אכילת הבהמה המעוברת ועיבורה, ספירת חג השבועות מיום שאחר השבת. “פירש ואסר בת האח ובת האחות וכדומה לה כדברי בעלי מקרא כו' אף אסר האליה העובר והמעוברת, וחג השבועות חייב ביום ראשון כחרדי עליון”. (לשון ההדסי). ובכל זאת נטה מהם בקצת דברים. א) ראש החודש מתחיל אצלו בשקיעת הירח הישן. ב) חלבי בהמה וחיה אסורים רק בקרבנות ואחר החורבן הותרו כלם, ובזה דעתו כדעת העכבריים, כפי הנראה גם מסגנון לשונו של ההדסי המקולקל, שאמר: “דת אבועמרן כו' ואסמעיל ואלעכברי חבריו מחליפי תורות נפרד ונתחלף מן העדה בדברים אחדים כגון שלקת ראש חודש בכסוי הירח וסמך בפסוקים בכסה ליום חננו כו' ‏ופירש פירושים אבודים כרוח קדים, אף הבשר עם חלביו באשר הוא הגוף (?) ובזו גלותך”.‏ יפת בן עלי מספר ג“כ כזה מהתפליסים (אצחאב אלתפליסי) (אצל פינסקער בפנים צד 26). והראב”ע מביא (שמות י"ב ה') וז“ל: “אמר משה בן עמרם (צ"ל אבו עמרם) הפרסי כי השה חיוב פסח מצרים ובא”י שה או פר וראיתו וזבחת פסח כו' צאן ובקר שהוא פסח דורות”²⁰¹. זמן משה אבועמרן לא נודע בבירור, אם אמנם נתפרש (בס' אשה"כ): “עמד זה אבועמרן בימי המלך (צ"ל מליך) ארמלי”, אבל לא נתברר עי“ז מאומה,‏ ועכ”פ חי בזמן המאה הט' למספר הרגיל (תחלת המאה השביעית לאלף החמישי למב"י), יען כי נזכר שהיה ביחד ‏ עם‏ ישמעאל העכברי,‏ וזה האחרון קם במחצה הראשונה ממאה הט'.

V. הבעלבקים

גם הם נקראים ע"ש מיסדם משוי מבעל-בק.‏ ואלה דברי אלמקמץ (כפי ההדסי): “דת ‏ משוי בעלבקי ממדינת בעלבק היה נפרד גם הוא”. הוא הרחיק ללכת ביסוד החיפוש בתורה של הקראים עד שכל השומע יצחק לו (ad absurdum) הן אמת, אמר, שחג השבועות צריך שיהיה ביום ראשון לשבוע, אבל אין אתנו

יודע מאיזה יום ראשון תתחיל ספירת החמשים יום. וז“ל ההדסי: “נאם גם הוא כי חג השבועות ביום ראשון לעולם, אבל אינו יודע איזה יום ראשון”. גם היה מסופק מתי יתחיל ראש החודש: “וגם היה בספק על ידיעת ראשי חדשים ולא ידע בבירור באיזה יעמוד בתורתך” (שם). בעבור שכתוב בתורה שבת שבתון אמר שיום הכפורים צריך שיהיה תמיד ביום השבת, אשר ע”כ יהיה יום ראשון של פסח תמיד ביום החמישי, וז"ל ההדסי: “נועץ עוד כי הפסח יתחייב לעולם ביום‏ חמישי בעד שיפול יום הכפורים בשבת משום שאמר הכתוב שבת שבתון”. הקיבלה או ההשתחויה (המקום שפונים לשם בשעת התפלה, ונקרא בלשון ערבית קיבלה) צריך לדעתו שיהיה תמיד לצד מערב ולא לצד המקדש. ואומר ההדסי: “גם השתחוית התפלה יתחייב במערב ואחוריו במזרחך כזו דינו ודתו כל מי שהיה במערב ובמצרים ישים אחוריו נגד המקדש”. הדברים האלה, כפי הנראה, לֻקחו מיוסף אלקרקסאני אשר ספרו ממנו (אצל פינסקער נספחים צד 88): “כי הוא היה רואה כי מקום התפלה הוא בפאת מערב וכי הוא רואה בעד מי שהיה במצרים שישים אחוריו אל “בית המקדש”²⁰². גם משוי הבעלבקי כמו העכבריים והתפליסיים התיר אכילת החלבים, וז”ל ההדסי: “כי לא התיר החלבים מזבחי חולין להאכיל בלי להקריבו וזו הדת לקח מאנשי חהרים מחליפי תורתך”. לפי דעתו לא נקרבו הקרבנות בשבת, אלא קרבנות של שבת הָעלו על גבי המזבח בערב שבת כאשר אמר ההדסי: “ובשבת לא יחייב שיקריבו קרבנות כל עיקר כו' לפסוק הנאמר עולת שבת בשבתו פי' ואמר מענהו קודם השבת היה נקרב ליום שבתו”. דבר אחד אי אפשר להבין בשום אופן בעבור סגנון הלשון המשחת אשר ספר בו ההדסי קורות הכתות, ואלו דבריו אשר אין להם שחר: “מורה עוד ואמר כי עיון הזהובים בימי קודש מותר בהטבת ורצון הלב”²⁰³. אבל אי אפשי להאמין שמשוי הבעלבקי קבל דת הנוצרים (כמו שמוכיח דעליטש בס' עץ חיים צד 322), כי באופן זה לא היתה לו כת בין כתות היהודים, הנקראת על שמו²⁰⁴.

מיתר שמות הכתות שמביא מקריזי ממקור ישן נושן יש להזכיר פה רק שנים, והם: א) הַגַּאלוּתִּיִים אשר הרבו להאמין בהגשמה: “ותבאלע אלגאלותיה פי אל תשביה”. גם היו מהמאמינים בסודות ונסתרות (מיסטיקער, וכאשר דברתי כבר במ"ע החדשי של פראנקעל משנת 1859 צד 117)²⁰⁵. ב) הַשַּׁהֲרַשְׁתַּאנִים שאמרו ששמונים פסוקים חסרים בתורה²⁰⁶. “ואלשהרשתאניה אצחאב שהרשתאן זעם אנה דהב מן אלתוריה תמאנון באסוקה אי איה”. שאר הכתות הן רק מפלגות קמנות מכת הקראים. עד“מ העִירַקִים (פי' הבבליים) המתחילים החודש ע”פ ראש החודש התכוניי (אסטראנאָמישע ניימאנד), הם נבדלים בדבר הזה מן הכראסאנים והוא עצמו מה שמספר לוי בן יפת (ל"ק נספחים צד 89): “אנשים מארץ שנער מן אחינו הקראין יעשו (החדש) על אלאעתדל בלבד (החכם רש”פ מפרש שם. שיווי היום והלילה (Aequinoctium)“. – מה שממספר מקריזי מן הפיומיים המכנים עצמם כן ע”ש הגאון ר' סעדיה ומפרשים התורה ע“פ נוטריקון, וז”ל “ואמא אלפיומיה פאנהא תנסב אלי אבן סעיד אלפיומי והם יפסרון אלתוריה עלי אלחרוק אלקטעה” הוא הבל ואין בו ממש.

7. אלדד הדני.

רשימה 19 (צד 522)

על דבר הנוסע הזה התעסקו בזמננו החכמים רפאפורט, לאנדויער, כרמולי ויעללינעק, מבלי הכר בו שהיה חופש הרפתקאות וקורא בראש הומיות (איין אבענטייערער אונד שארלאטאן).‏ המשפט הזה יחרץ עליו כל איש אשר לא יכבד עליו העמל לקרוא בעין פקוחה כל הלקוטים הנאספים הנה הנוגעים לו. ובאמת במה שאמר על עצמו שהוא משבט דן, ושהשבט ההוא עודנו עומד על מכונו ומלכותו נכונה בידו, ומלכו עזיאל בראשו, והיה דורש ברבים דברים מקובלים מפי משה ויהושע, יש בכל זה די להבין כי היתה כונתו רמיה (מיסטיפֿיקאציאָן) וכשנוסיף על זה עוד מה שאמר על כמה מלים שהם מלשון עברית הישנה, ואנחנו בכל ידיעתנו היום את הלשונות בנות שם הקרובות אל לשון עברית, לא נמצא בכלן שום דמיון למלים אלה, הנה זה מראה בסקירה ראשונה כי במרמה דִבֵּר. תנתרא שׂם שֵם ליונה, ריקות לצפור, דרמוש לפלפל: שגיה לעסק. וזה לשון האגרת שכתבו אנשי קאירואן אל מר צמח גאון: “ולשון הקודש שהוא (אלדד) מדבר יש בו דברים שלא שמענו מעולם כמו ליונה קורא תנתרא, צפור קורא ריקות, פלפל דרמוש. כגון אלה כתבנו מפיו הרבה שהיינו מראים לו הדבר ואמר לנו השם בלה”ק ואנו כותבים אותו, ואחר ימים חזרנו ושאלנוהו על כל דבר ודבר ומצאנו אותו כדבור הראשון“. ואבן גנאח כותב בשם בן קריש וז”ל בלשון ערבית.‎ “וזעם (יהודה בן קריש) אנה סמע אלרגל אלדאני יקול: לי שוגיה במעני לי חאגה ושעל”. (ואמר (יהודה בן קריש) ששמע מפי הדני שאמר לי שוגיה לאמר יש לי עסק וענין). גם בהלכות שחיטה של אלדד שיש היום כפול לנגד עינינו, ע“י גאלדבערג (יהודה בן קריש דפוס פאריז) ופילפאווסקי (יוחסין ד' לונדון)‏ יבואו ג”כ מלות עבריות זרות הנראות שהמציאן בעצמו, כמו “פתמוהו אדם בדברים! וחוכבשה רגליה! – בארץ פסוגה! – ואם העטיטה מתחת טבעת הגדולה! ואם המאכלת קצרה עכול הרבה ולא המצצו ידיו ורגליו”! ²⁰⁷.

ואם נתבונן בהלכות שחיטה של אלדד נראה ברור, שזה האיש שקרא שמו דני היה קראי והנה יש בידינו לקוטים מקצתם בספרים שזכרנו למעלה ומקצתם באגרת אנשי קאירואן אל מר צמח גאון ומקצתם בדברי ר' ברוך (הובאו במרדכי למסכת חולין פרק א'), ואלה דברי זה האחרון אשר בם ביחוד נודעו עקבות הקראים: “כתב ר' ברוך ראיתי כתוב בהלכות שחיטה שהביא ר' אלדד כו' הבא מי' שבטים אמר כפי יהושע מפי משה מפי הגבורה כל הזובח לה' ואינו יודע הלכות שחיטה כו' ולא ישחוט עד שיפנה אל הקודש למקום תפלה ואם ישחוט בלא ברכה פגול ‏– ואם לא הורחץ משכבת זרע ושכח ושחט פגול. – ואָסַר השחיטה מיד אשה מיד סריס מיד זקן ומנער עד שימלא י”ח שנים“. והנה כל התנאים האלה קראים גמורים הם, וכמו שנראה מהלכות שחיטה של ההדסי ואהרן ניקומדי וישראל המערבי ואליהו בישייצו בס' אדרת אליהו. כי הנה להקראים שני עקרים ראשיים בהלכות שחיטה שלהם, הא' שצריכה השחיטה שתהיה לשם מצוה ולעבודת ה' תחשב, וע”כ צריך השוחט שישים פניו נגד ירושלים, וז“ל ר”א בישייצו. “ומצוה טובה היא לשום פניו נגד ירושלים”. (ולא כן דעת ר' ישראל המערבי). ע“כ השחיטה שהיתה ע”י נשים שכורים וטמאים או בלא ברכה פגול היא. והב' שתכלית השחיטה להוציא כל הדם מהאברים, כמ“ש שם וז”ל: “שהשחיטה היא כריתת ד' סימנים, לפי שבכריתתם יוצא הדם מהגוף הנשחט כראוי כו' שהכונה בשחיטה היא הוצאת הדם מכל אברי החי²⁰⁸. וע”כ יחייבו הקראים לחתוך עם הקנה והושט גם את הורידים ואין צורך לראיות ע“ז מספרי הקראים כי כל הבקיאים יודעים את זה. והנה התנאי הזה הוא יסוד גדול בהלכות שחיטה של אלדד, וז”ל: “ואם שׁהה בידו כדי שחיטת בהמה אחרת והלך הדם בכל הבשר נבלה”. (אצל גאלדבערג I. ק. XIX)²⁰⁹, וכן הוא אומר: “וכי תאמר על ההגרמה טרפה למה? זה כי שהגידין שהדם יוצא מהן נגד טבעת הגדולה תשחוט חתיכתה שרש של גידי הדם ולא יצא הדם”. (שם XXI) גם הה' טרפות של אלדד נוטות קצתם מדיני התלמוד. קצור הדברים אי אפשר לבלתי הכיר שאלדד קראי היה. והנה בדברי אלדד שאומר על בני דן. “התלמוד שלהם בלשון הקודש מצוחצח ואינו מזכיר בו שום חכם לא מבעלי משנה ולא מבעלי התלמוד, אלא כך אומרים בכל הלכה, כך למדנו מפי יהושע מפי משה מפי הגבורה”, כונתו ברורה להוציא לעז וחשד על התלמוד של הרבנים ולהקטין מעלתו. ובזה נבין למה תמהו עליו אנשי קאירואן ור' יצחק ור' שמחה שדברו עמו כמ“ש מר צמח. “ספרו לנו חכמים ששמעו מן רבנא יצחק בן מר ורבנא שמחה שראו ר' אלדד הדני והיו תמהים מדבריו שהיו מקצתן נראין כדברי חכמים שלנו ומקצתן היו מופלגין בדברינו (צ"ל בדבריהם)”. ועכ”ז נפלו הרבנים ברשת תרמיתו, הגאון מר צמח מלמד זכות עליו שבעבור הרפתקי דעדו עליה שכח והחליף כמה דברים, וז“ל: ויש לומר שאינו כלל רחוק שאלדד שגג והחליף מרוב צרות שעברו עליו וטורח הדרך המענה גוף ‏ האדם²¹⁰. רבינו חננאל נאחז בפת כזביו וקבל דברים ממנו (עי' גאלדענבערג I. ק XXI. מקאדעקס בַאדליאני), והאחרונים מביאים את ההלכות א”י (ארץ ישראל או אמר יהושע) של אלדד הדני כאלו היו מקור של הלכה, ורק הרגשתם הישרה לא הניחה להם לקבל הדברים הבדויים שלו (עי' תוספות ריש חולין ושו“ת מהר”ם מרוטענבערג סי' קצ"ז). – ובארץ ספרד נראה שעשה אלדד שלשלת אחרת של קבלה, בשם עתניאל בן קנז ששמע מפי יהושע וכו' וז"ל ר' חסדאי באגרתו למלך הכזריים: “ובעמדו לדרוש (איש משבט דן) בהלכה כך היה אומר, “עתניאל בן קנז קבל מפי יהושע מפי משה מפי הגבורה”. וכפי הנראה הרגישו בזה הקראים שאלדד זה הוא בשר מבשרם, כמ”ש ההדסי (אשה“כ א”ב ס"א): “צדקת אנשים מכל שבטי ישרון מעבר לנהר סמבטיון יצאו טרם גלות‏ ירושלים בספר אלדד הדני (הם) בתורת אל בלי משנה וגמרא חשבון לבנה כתקון רועיך”²¹¹. כללו של דבר, אין שום ספק בזה שאלדד היה קראי מכוסה במסוה על פניו, אשר רק בעבור זה כלל יחד דיני הרבנים והקראים, לבל יכירו בו הרבנים, ויכול להיות שהוא עצמו היתה לו דת מעורבת כזאת²¹².

וממילא מובן שכל דברי אלדד ממסעותיו והרפתקאותיו, מעשרת השבטים הנמצאים עוד היום ומבני משה מעבר לנהר סמבטיון, הכל כאשר לכל בדוי הוא מלבו, כי היה נחוץ לו למטרת כונתו להראות כי מקור ישראל לפנים לא היה כאשר הוא היום אצל הרבנים וכי עוד היום מקורו ברוך וטהור אצל עשרת השבטים שהלכו מארצם עוד לפני גלות‏ ישראל מעל אדמתו. כל הדברים שבדה נמצאים מקצתם באגרת אנָשי קאירואן אל מר צמח גאון וקצתם בס' אשכול הכופר לההדסי וקצתם בשני הפרקים המכונים‏ בשם ספר אלדד הדני (נדפס בראשונה בדפוס איטלקי מן קאנאט או פעזארא או פעררארא: אריענט 1846 ליטב"ל סי' 31. קנסטנטינופול‏ 1519, ולבסוף בבית המדרש של יעללינעק II III). השינויים הנמצאים בו הם כפי הנראה בעבור שאלדד סִפֵּר בכל מקום בואו שמה באופן אחר, אם בכונה ממנו או שעזב אותו כח זכרונו. באשה“כ א”ב ‏ס' מצאנו דברים החסרים בשאר מקומות.‏ ועכ"ז דברי אלדד נשענים על מעשים שהיו בפועל, אבל שינה אותם בכונה: היינו על המעשה שהיתה לפנים ממלכה לישראל בחִמְיַר והיו שבטים חפשים חונים בַּעֲרָב וכן על ממלכת הכזריים ושבטים עושי מלחמה במזרחו של כֿרַסַאן אשר אצל נישאבור.

כאשר שם אלדד את ארץ כוש וחוילה משכן לארבעת השבטים, הנה בחר לו המקום אשר היתה שם לפנים ממלכת החמִיַרִיִים. בתתו מקום לאפרים וחצי שבט המנשה על ההרים הקרובים אל מֶכַּה וּמֶדִינַה ועושה אותם לגבורי חיל הנה בחר לו ליסוד את הדברים אשר שמע מהשבטים הגבורים נַדְהִיר קוּרַצִיאָ ובַיִבַּאר וז“ל: “ושבט אפרים וחצי שבט מנשה הם בהרים נגד מדינת נביא הישמעאלים שנקרא מיכה והם בעלי סוסים ויוצאים בדרכים לשלול שלל ולבוז בז והם גבורי חיל ואנשי מלחמה, אחד ינצח אלף איש”. שני שבטים אחרים השכין בארץ הכזריים, ז”ל: “ושבט שמעון וחצי שבט מנשה בארץ כוזריים והם עד אין חקר והם ישאו מס מעשרים וחמשה מלכיות ומצד הישמעאלים פורעין להם מס”²¹³. (כך הם הדברים באלדד הדני ד' קנסטנטינופול 1516, ובדפוסים אחרים כתוב קדריים במקום כזריים ובדפוס קנסטנטינופול משנת 1519 כתוב כסדים ונוספו שם המלות האלה: “רחוק מירושלים ששה חדשים”. אבל הנוסחא הנכונה היא כזריים) ודבריו על הכזריים הם הדברים הנאמנים והברורים יותר מכל דבריו, אחר אשר נסיר משם הענין הראשי, היינו שהיהודים היושבים שם הם שני שבטי ישראל שמעון ועוד אחר. – שני השבטים זבולון וראובן הושיב אלדד בהרי פריאן ושׂם אותו מדברים שפת ישמעאל וז“ל: “ובני זבולון חונים בהר פריאן (אולי פארן) ושבט ראובן נגדם אצל הר פריאן כו' ועושים מלחמות עם כל סביבותם כו' ומדברים בלשון קדר”. הדברים האלה דומים לדברי ר' בנימין מטולטילה ששמע מאיש יהודי שנולד שם וז”ל‎:‏ “שמונה ועשרים יום להרי ניסבור ויש שם אנשים מישראל מארץ פרס שהם משם ואומרים כי בערי ניסבור ארבעה שבטים מישראל דן וזבולון ונפתלי (חסר) ואין עליהם עול גוים כו' והולכים למלחמה לארץ כות (גוז) דרך המדברות ויש להם ברית עם כופר אל תורך (די גהוזען אָדער אונגלייביגען טירקען) כו' עד שבאו אל הרי ניסבור והיהודים יושבים שם”. הדברים דומים מאד לדברי אלדד רק שצריכים אנחנו לתקן במקום פריאן או פארן – כרַסַאן, כי הרי נישאבור הם למזרחם של הרי חָארַאסאַן יחשבו, ואז יתכן ג“כ מה שהיהודים האלה מדברים בלשון קדר ודורשין בלשון זו כמו שאומר שם: “פותחין בדרשות בלשון הקודש והסברא בלשון קדש (צ"ל קדר)”. (כך הוא בדפוס קנסטנטינופול ‏ 1516 ובשאר דפוסים בשבוש בלשון פרס). הדבר היותר נכבד בענין אלדד הדני הוא להגביל הזמן ‏מתי היה. והנה יש לפנינו שלשה זמנים: א) בדפוס קנסטנטינופול משנת ‏ 1516 נאמר בסופו: “שגר אגרות הללו מר אלדד לספרד שנת ארבעים ושלש”. מדברים אלו לא נוכל לידע מאומה. ב) אבן יחייא (שלשלת הקבלה) מצא בס' אלדד שלו זמן מוגבל. על שאלת אנשי קאירואן למר צמח גאון נאמר שם: “והשיב מר צמח דעו כי יש לנו בקבלה מרבינו יצחק גאון שבשנת כמו תר”ם ראו אלדד הדני ותמהו עליו כו' “. עי”ז היינו יכולים להגביל זמנו בלי ספק; אולם לא נמצא המספר הזה בשום ספר מדפוס אחר, ואין לנו ידיעה ברורה אם לא נשתבש. ובאמת יש מטילים ספק במספר זה; רפאפורט קורא תק”ס = 800, לאנדויער ואחריו פירסט ‏ ויעללינעק קוראים חר“ם ואומרים שהכונה על המנין לשטרות בחסרון האלף ויצא להם מזה א' חר”ם היינו 1244 לשטרות = 937 למספר הרגיל (היינו ד“א תרצ”ז). א“כ גם מזה לא נדע דבר ברור. ג) אם נרצה לברר הזמן בהיותו זמן מר צמח גאון הנה יקשה עלינו הדבר מצד אחר. כי היו שלשה גאונים ששמם צמח: מר צמח בן פלטיי מפומבדיתא (ר“א תרל”ב – תר"ג; 90 – 872), מר צמח בן חיים מסורא (ד“א תרמ”ט–תרנ"ו; 96 – 889) ומר צמח בן כפנאי מפומבדיתא (ד“א תרצ”ו – תרצ"ח; 38 – 936). האומרים שאלדד היה במאה העשירית למספר הרגיל (סוף המאה השביעית לאלף החמישי) סוברים שמר צמח שבזמנו היה זה האחרון בן כפנאי, הן אמנם אבן יחייא אומר בפירוש שמר צמח זה היה בסורא, וז”ל: “אלה הדברים שאלה עשו בני אלקירואן מברבריאה אל מר צמח גאון שבמתא מחסיא”. אבל אבן יחייא שאין רוח הבקרת נוחה הימנו, הוא יחיד בדבר הזה ואין לו סמך בכל הדפוסים האומרים רק למר צמח גאון בלי שום תאר אחר. ואף אם נרצה להחזיק במעוז דברי אבן יחייא אלה הנה נמצא שוברם בתוכם, שהרי הוא מספר שמר צמח זה שמע מפי ר' יצחק שראה את אלדד בשנת כך וכך, ולפ“ז – כה דברי רפאפורט – היה אלדד זמן רב קורם מר צמח זה אשר לא ידע אותו כ”א בקבלה מפי השמועה.‏ וצריכין אנו

ע"ב לחפש אחר זמן ר' יצחק, אבל אז נבוא במבוכות אחרות.

למען מצוא דבר ברור בזמן אלדד צריכים אנחנו לבקש אחר מוצא הדברים ממקום בטוח ונאמן. דבר ברור הוא, שאנשי קאירואן ששלחו השאלה אל מר צמח מדברים מאלדד כמו מאיש שהיה בימיהם, הלא כה דבריהם: “נודיע לאדונינו שנתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני וכו' כתבנו מפיו וכו' חזרנו ושאלנוהו כו' “. היוצא מזה, שאנשי קאירואן השואלים ואלדד ומר צמח כלם בזמן אחד היו. ואבן יחייא או שלא הבין תשובת מר צמח או שנוסחא מוטעת היתה לפניו. והנה בדפוס הראשון והעיקרי נאמר: “ספרו לנו חכמים ששמעו מן רבנא יצחק בן מר ורבנא שמחה שראו ר' אלדד זה”. ר”ל מר צמח השיב לאנשי קאירואן שיודע הוא את אלדד ממה ששמע עליו מקצת חכמים ששמעו גם הם מר' יצחק ור' שמחה שראו אותו בעיניהם. העדות הזאת הארוכה ספר אבן יחייא בקצרה בדברים אלו‎:‏ “דעו כי יש לנו בקבלה מר' יצחק גאון שבשנת תר”ם ראו אלדד”. והנה כאן מלת גאון נוספה והעד השני רבנא שמחה חסר. ובזה נסתרה דעת הרב רפאפורט, אין לנו לחפש אחר גאון ששמו יצחק (או צדוק כתקונו), כי אם ר' צמח גאון ששמע מפי בני דורו מאלדד הדברים אשר שמעו הם מפי אנשים שראו אותו בעיניהם. והנה נשאר לנו רק לדעת אם היה אלדד בזמן אחד עם הגאונים ששמם צמח אשר היו בסוף המאה התשיעית למספר הרגיל (היינו מן ד“א תרל”ב עד תרנ"ו) או בזמן מר צמח שהיה במחצה הראשונה של המאה העשירית (תרצ“ו – תרצ”ח).‏ דברי השר העברי ר' חסדאי בן שפרוט באגרתו אל מלך הכזריים יתירו לנו הספק הזה. וז“ל: “ובימי אבותינו נפל אצלנו איש מישראל נבון דבר היה מתיחס משבט דן עד שמגיע לדן בן יעקב והיה מדבר בצחות וקורא לכל דבר בלשון הקודש”. אם אמנם לא נזכר בדבריו שם אלדד, בכל זאת הדבר ברור שעליו כונתו. ולפ”ז היה אלדד בספרד בימי אבותיו של ר' חסדאי, וזה יכול להיות בזמן אביו או אבי אביו, אבל לא בשום פנים בימי ר' חסדאי עצמו. והנה ר' חסדאי כבר בשנת ד“א ת”ש (940) היה משרי המלך עבדול רחמן, ואי אפשר ע“ב שהיה אלדד בזמן מר צמח בן כפנאי (תרצ“ו – תרצ”ח), כי אז היה גם בן דורו של ר' חסדאי ולא היה יכול לכתוב שבא בימי אבותיו לארץ ספרד. ובזה נסתרה גם דעת החכמים לאנדויער ומונק (.60.57 Notice sur Aboulwalid p.), שאלדד היה בן דורו של מפרש ס' יצירה שהוא (כפי שנודע ברור ע"פ הבקרת) דונש בן תמים, יען שזה האחרון אומר בפירושו בזה”ל: “עד שהגיע אלינו מארץ ישראל אבודני ודוד החרש שהיו ממדינת פאס ויביאו בידם ספר זה פתור מפי ר' סעדיה הפיתומי כו', ועיקר זה קבלנוהו מן בני הדני הבאים אלינו מארץ ישראל”. אכן הוא שקר מוחלט שידע דונש את אלדד. כי הנה דונש היה בן דורו של ר' חסדאי, כפי שמברר מונק עצמו (שם צד 52) ור' חסדאי לא היה בזמן אחד עם אלדד אבל היה עכ“פ דור אחד אחריו ולפיכך גם דונש היה אחר זמנו. וגם פליאה דעת ממני מה הניע למבקרים כאלה לעשות את אלדד הדני לאיש אחד עם אבודני, שבפי' ס' יצירה? והרי מחבר הפי' שחי בקאירואן ידע היטב שאבודני וחברו היו מפאס ועכ”ז היה אפשר לאלדד להגיד לאנשי קאירואן שמארץ מרחק הוא משבט דן?²¹⁴. אין לנו שום תועלת לבקש לדעת מי היה זה האיש אבודני, אבל עכ“פ אין זה אלדד הדני. וראיה ברורה שאלדד היה במאה הט' למספר הרגיל ולא במאה שאחריה מוצאים אנחנו בדברי הקראי עלי בן יפת. הוא אומר שאביו זקנו עלי (אבי יפת) קיבל איזה פירוש מיהודה בן קריש, וז”ל: “באדרעי אמר מר' ור' יהודה בן קוריש רי”ת בדקדקו כו' ואבינו זקננו מר' ור' עלי המלמד רי“ת החזיק אחריו”. (ל"ק נספחים צד 65). והנה יפת היה בן דורו של רס“ג צעיר ממנו לימים (ד“א תר”פ – תש"ם; 80 – 920) ולפ”ז צמח אביו בערך שנת 900²¹⁵ ויהודה בן קריש עוד קודם לזה, ובן קריש ראה את אלדד ודבר עמו כמו שהראינו למעלה.

ואחר אשר מצאנו שאלדד היה במחצה הראשונה מהמאה השביעית לאלף החמישי (היינו במאה הט' למספר הרגיל ולא במאה היו"ד) אין לנו עוד הכרח לחקור ולררוש לאיזה משני הגאונים הראשונים ששמם צמח שלחו הקאירואנים את שאלתם, מאחר שהיו שניהם בני דור אחד וכמעט בזמן אחד היו. בכל זאת מסתברא שהדין עם אבן יחייא האומר כי אל הגאון מסורא נשלחה השאלה. יען כי מצאנו שהגאון מר צמח מסורא היתה לו התחברות עם אנשי קאירואן. כתוב בפרדס (דף כ“א ע”ב): “דין ביטול מודעה של מר צמח ראש ישיבה של מתא מחסיא פירוש וכל (צ"ל לכל) החכמים והזקנים של מדינת קאירואן כלולי תורה וחכמה”. מר צמח זה היה ד“א תרמ”ט – תרנ“ו (96 – 889) והיה אפשר לו להשיב אל הקאירואנים (כפי הנאמר בשלשלת הקבלה) שר' יצחק (ור' שמחה) ראו את אלדד בשנת תר”ם, היינו עוד קודם שנתקבל לגאון. ושאלת הקאירואנים היתה אליו אחר שנתקבל. ולפ“ז צגק המספר תר”ם שאצל אבן יחייא. ונוכל להצדיק גם מספר מ“ג הנמצא בדפוס קנסטנטינופול משנת 1516 אם נוסיף עליהם המאות כזה (ת"ר) מ”ג. ועכ"ז אין זה אלא אומדנא והשערה.

ובטעות חשבו קצת שאלדד היה גם בבבל ממה שמצאו שראו אותו רבנא יצחק ורבנא שמחה. אבל אין הכרח שאלה השנים היו מעירק או מבבל. גם החכמים התלמודיים אשר לא מבבל נתכבדו בתאר זה, כמו שנמצא עד"מ אצל ר' יצחק ור' יוסף שנכתב למענם ספר נביאים אחרונים עם הנקוד העליון (בפרוספקטוס

של פיננער צד 20): והיה זה מצרף לרבנא יצחק בן רבנא יוסף ועלי גזעו יוסף ודוד בני רבנא יצחק“. וכן שלח הגאון מר עמרם את סדור התפלה שלו לספרד אל “רבנא יצחק בריה דרבנא שמעון”. אריענט ליטב”ל 1847 צד 291). אלמלא היה אלדד בבבל היו רואין אותו ראשי הישיבות, וכבר ראינו שמר צמח גאון רק שמע את שמעו ופניו לא ראה. – כאשר נתברר לי שאלדד היה קראי אשר שׂם מסוה על פניו, נחשד אצלי גם יהודה בן קריש לקראי, ובפרט שהקראים מביאים אותו ומונים אותו לאחר מחכמיהם. להחשד ההוא מסייע סגנון לשון אחד בדרושו של בן קריש, שהוציאו לאור גאלדענבערג וברגעס (Barges), אשר הוא מדבר שם מן אהל אלתלמוד סגנון שלא ישתמש בו אלא קראי. והנה הוציא החכם פינסקער לאור עולם מאמר ארוך (ל"ק נספחים צד 67) אשר בו טוען בן קריש נגד התלמוד (עיי"ש צד 179). ואם אין ספק שהיה בן קריש מכת הקראים הנה הבא בתוך דבריו מסכים עם התלמוד הוא תוספת איזה אחרון.

אמר אב“ג: כשם שלא נתברר לי מכל ראיות החכם גרעטץ קראית אלדד הדני (וכמו שכתב לי גם החכם אב“ן רש”ף שעדיין לא נתברר הדבר. וכן כתב לי ג"כ החכם הנודע פראפ' דר' חוואלזאן שהשערת גרעטץ לא נראה בעיניו), כן לא אוכל להודות לו ולהחכם הרש”פ שר“י בן קריש היה קראי בלי שום ספק ע”פ הראיות שהביאו. כי הנה המאמר המורה על זה מובא בל“ק במקום הרשום למעלה בשם הקראי ר' משה הכהני אשר אמר בסוף דבריו “והנה קצרנו דברי יהודה בן קריש נ”ע”. והרואה בל“ק הערה י”ב ימצא, שאע“פ שהחליט הרש”פ שר“י בן קריש הוא בעל המאמר הנ”ל והיה קראי בלי ספק, בכל זאת דבריו עצמם מורים באצבע שלא יצאו מכלל ספק. והנה כבר מצאנו ראיות שהודה עליהם גם הרש“פ המורות שהיה רבני ולא קראי, ואנן אוקמינן גברא אחזקתיה, ועצת החכם גרעטץ לחשוב דברי בן קריש המורים על היותו רבני לתוספת איזה אחרון לא תקום ולא תהיה, כי אין רוח הבקרת נוחה הימנה. דמאי חזית לבטל דברים אלו, ולמה לא ידחו מפניהם דברי הכהני שהם בלאו הכי אינם ברורים וכמה שבושים וחלופי שמות נמצאו בם, עיין במקומות הרשומים בל”ק ותשכיל ותבין כי עוד לא נחתך הפסק דין גם על בן קריש. והנה ידידי החכם אבן רשף כתב אלי (על גליון ספרי שהיה תחת ידו) בזה“ל: “אלדד הדני אלו היה קראי היו הקראים מביאים אותו בהזכרת נפשות החכמים והיו מכנים אותו בשם משכילי כמו שמכנים את יהודה בן קוריש בשם משכילי בכנוי מדבר בעדו והיו מברכים אותו בברכת המתים כמוהו”, עכ”ל. – אבל לפ“ד אין ראיה גם מזה. כי כבר מצאנו בהזכרת נפשות של הקראים גם את ר' אלישע ור' אפרים ור' חנוכה שהראה החכם אב”ן רש“ף עצמו (במ"ע הכרמל שנה ג' גליון 40) בראיות ברורות שהיו רבנים. ולא עוד אלא שלא מצאתי זכרון ר' יהודה בן קוריש בהזכרת הנפשות של הקראים הנדפסת בסדור תפלתם ח”א. וכן מברכת המתים אינה ראיה שכן מצינו ברכת המתים גם לחכמי הרבנים בספרי הקראים (ביחוד בס' אשה“כ על הראב”ע ועוד הרבה חכמים) וגם את אלדד הדני הזכיר ההדסי (א“ב ס”א אות ק') בברכת המתים “ובספר אלדד הדני נ”ע“. – וראוי להעיר פה שצדקו דברי החכם אב”ן רש“ף שהתאר משכילי שמתארים הקראים את חכמיהם היו”ג בסוף הוא כינוי מד“ב ולא יוד היחס כדעת ידידי החכם הרש”פ (ל“ק בפנים צד כ”א הערה 3), כי נמצא ג“כ בכינוי הרבים: “כן אמר אדונינו משכילנו רבינו ענן (אשה“כ א”ב רנ"ו) וכן (שם א“ב קע”ד) ומשכילי קבצו” צריך לקרות ומשכילַי, ולפי פינסקער היה צריך להיות ומשכיליים או משכילים קבצו, וד”ל. –

               ה

רשימה 20. II. צד 537

חוי אלבלכי או אלכלבי, אשר טען הרס“ג נגדו, היה, כפי שכבר שפט והוכיח בצדק הרב החכם מהרש”ל רפאפורט (תולדות רס"ג הערה 31) מין רבני ולא קראי והיה המבקר הראשון לנגד התורה בלי מורא ופחד. הדבר הזה נראה ברור מדברי סלמון בן ירוחם שטען ג“כ נגדו. ומדברי הרס”ג שהבאנו למעלה ראינו שחוי שאל מאתים שאלות נגד התורה, ואחת מהן, למה עזב ה' את המלאכים ובחר בבני אדם. וז“ל הרס”ג: “וזאת אמר חוי אלבלכי בספר שכתב בו מאתים טענות. למה עזב הקב”ה את המלאכים הטהורים ובחר לשכון כבודו בין בני אדם הטמאים, והשבתיו כששמעתי את דברו, בזה הלשון, עוד איך תדע מה עשה למלאכי מרומים אפשר כי השכין בינימו אור כזה אלף פעמים כו' ואיך תאמר מאסם ולא תגור מן חכמים“. ועוד מביא סלמון בן ירוחם טענה אחרת של חוי, וז”ל: “ולא תתננד בעניני התורה ותאמר למה חייב ולמה לא חייב כך וכך בדרך שתרגם חוי הכלבי יקללהו אל, ואמר ולמה חייב בעבודת הקרבנות אם אינו ניזון ולמה חייב בלחם הפנים אם לא יאכל ולמה חייב בנרות אם לא יקבל האורה, וכבר השיבו עליו חכמים וגערו בו ואמרו לו אתה הכסיל”. (פירושו לקהלת ז‘, יו“ד. מועתק בל”ק מהרש’"פ בפנים צד 28). שתי הטענות האלה מזכיר הרס“ג בס' האמונות (ג‘, י’) בתוך השתים עשרה טענות האפיקורסים כנגד התורה ומשתדל לסתור אותן. וכפי המובן שם בענין אנו יכולים להחליט, שעשר טענות מן השתים עשרה המובאות שם הן לקוחות מן המאתים של חוי והשתים הנותרות לקוחות ממתוכחים מחמדיים ואפיקורסים. ויש לנו לפ”ז שם מקצת מבּקרת חוי ואלו הן הטענות כפי סדורן בס' האמונות:

א) אולי קצת בני אדם מקצרים להחזיק בספר הזה (התורה) בעבור שאין פירושי המצות מבוארים בו.

ב) והשני: אולי אחד מקצר בעבור שחושב שיש בו סתירה כאמור בשמואל ויהי ישראל שמונה מאות אלף איש, ובדברי הימים ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה איש.

ג) והשלישי: אולי יביאהו לזה המחשבה שיש בו הגדה שהיא שקר שיהיה הבן גדול מן האב שנתים, כי יהורם בן יהושפט מת והיה מ' שנים ועמד אחזיה בנו תחתיו ונכתב במלכים שהיה לו שתים עשרה שנה ובדברי הימים שתים וארבעים שנה.

ד) והרביעי: אולי ימהר בעבור מצות הקרבנות אם לשחוט הבהמות (משום צער).

ה) והחמישי: אולי חושב יחשוב איך ישכין הבורא אורו בין בני אדם והניח המלאכים הטהורים.

ו) והששי: אולי יתמה ממעשה המשכן ויאמר מה לבורא לאוהל ולמסך ולנרות דולקות כו' וללחם אפוי ולריח טוב ולמנחת סולת ויין ושמן ופירות ודומה להם.

ז) והשביעי: שיחשוב בחלקי המצות איך יהיה אדם בעוד גופו בבריאותו איננו תמים וכאשר יכרות ממנו דבר ידוע יהיה תמים ר"ל המילה.

ח) והשמיני: שיחשוב בענין פרה אדומה איך היתה מצותה שתטהר הטמאים ותטמא הטהורים.

ט) והתשיעי: שעיר המשתלח לעזאזל ביום הכפורים, כי כבר נדמה לבני אדם שהוא שם שד.

י) והעשירי: על עגלה ערופה איך יכופר בה לעם עון שלא עשהו.

גם הטענות הקשות שהביא הראב“ע בשם חוי הכלבי יורו שהיה חפשי בדעותיו ושונא את התורה. ואלו הן: כי ידע משה עת מעוט הים ברדתו ועת רבותו בעלותו והעביר עמו במעוט המים כו' (הראב“ע שמות י”ד, כ"ז); כי המן הוא הצמח הידוע הנקרא בלשון פרסי תרנגבין ובלשון ערבי מן (שם ט“ז, י”ג); ופי' כי קרן עור פניו, בעבור שלא אכל לחם שבר פני משה יבשות כמו הקרן (שם ל"ד, כ’ט)²¹⁶. מלשון הרס”ג בתשובותיו על חוי נראה ששניהם היו בזמן אחד, כאשר גם סלמון בן ירוחם היה בזמנם, ועל כן לא יתכנו דברי הר“ר סעדיה אבן דנאן (חמדה גנוזה להר“ר צבי עדעלמאן דף ט”ז) שאמר: “כבר עברה חרב השמד על רבים מקהלות אשור ובבל ותימן ואפריקי וארץ המערב וארץ הזאת בימי חוי הכלבי שחיק עצמות”. בארצות המחמדיים נרדפו היהודים על צוארם רק בימי ממשלת הכליף אלחכים ממשפחת הפֿאטימידען (בראשית המאה הי“א למספר הרגיל, ולמב”י ד“א תת”ס) ואח”כ בימי ממשלת הָאַלְמַאאַדִין, אבל חוי היה בימי ‏ רס“ג וסלמון בן ירוחם, לפני הזמן ההוא. ע”כ דברי ר' סעדיה אבן דנאן כחידה בלי פתרון. – על דבר שם כנויו אלבלכי או אלכלבי יש להעיר, שרק בדברי אבן ברזילי שהביא הרב שד“ל נמצא הכנוי הראשון, ובכל יתר המקומות גם בדברי סלמון בן ירוחם נמצא התאר השני, ורק מדברי ר' סעדיה אבן דנאן (חמדה גנוזה דף כ"ח) נראה שישב חוי בבאלך, ולפ”ז יתכן שנקרא הַבַּלְכִי, וז"ל: “בימיו (בימי הרס"ג) היה חוי הכלבי והסית והדיח הרבה מישראל וכחש בתורת ה' ובדה מלבו תורה חדשה אשר הורהו השטן, הוא חוי פילוסוף ומכשף גדול היה והעיד רבינו‏ סעדיה שראה מלמדי תינוקות ‏ בערי אלבלך בבבל מלמדים תורת חוי הכלבי”. נראה מזה שהמחברים יראי ה' הפכו את שם הכופר חוי הבלכי לכלבי²¹⁷.

               ו

רשימה 23 (צד 550)

סוף ממשלת היהודים הכזריים, מציאת שיטת הנקוד והתנועות. אהרן בן אשר. –

I

כבר הַסְכֵּן הִסְכַּנּוּ לחשוב שסוף ממשלת היהודים-הכזריים היה בעת שגברה עליהם יד סוואטאסלאוו (ד“א תשכ”ח; 968); אבל אין הדבר כן. נסטור, קורא דורות הרוסים מראש, מְסַפֵּר: “כאשר ‏ באו שלוחים מחמדיים וביצנטינים ובולגרים לחצר הנסיך וְלַדִימִיר לקיוב, להטות לבו לקבל דתם ואמונתם, באו ג”כ יהודים-כזריים להטותו לדת היהודים, ויאמרו לאמר: “שמענו כי הבולגרים והנוצרים (ביצנטינים) באו אליך, וכל אחד רוצה ללמד אותך את דתו, והנה הנוצרים מאמינים וכו' ואנחנו אמנם ‏ מאמינים ‏ בה' אחד אלהי אברהם יצחק ויעקב”. – הדבר הזה היה בשנת ד“א תשמ”ו (986). תיכף אח“כ שלח ולדימיר בעצת שריו מלאכים לחצרות המלכים בעלי האמונות השונות האלה, למען דעת באיזה דת יבחרו הרוסים (עי' העתקת שערער מזכרונות דברי הימים של נסטור לשנת 986). – והנה הוא דבר שאי אפשר להעלות על הדעת, שלב היהודים-הכזריים נשא אותם לשלוח מלאכים קלים לממשלה עצומה וחזקה למשוך אותה בעול אמונתם, אם כבר אבד מעוז מנהם ומלך וממשלה אין להם. וכבר יש לי די בדבר הזה עצמו להראות שבזמן ההוא עוד היתה ממשלת היהודים-הכזריים נכונה בידם. והנה עוד תחזק ההשערה הזאת ע”י מכתב תעודה ישן שכתוב מפורש בו, שבעת ההיא מלך הנשיא דוד על הכזריים, ולחצר המלך ההוא באו מלאכי הרוסים לחקור ולדרוש על דת היהודים. בתעודה הנושנת ההיא שתועלתה רבה מאד, אשר מצא הקראי פירקאוויץ (החכם ר' אברהם ב"ר שמואל) בדאגהעסטאן (בפרס) בבית הכנסת הישן (הובא באריענט שנת 1841 N 33 צד 222 ובציון ה"א צד 140 רשימה 5) כתוב לאמר – אחר אשר נעזוב דברי המעתיק משנת ה“א רע”ג (1513) – בזה"ל: “אנכי שלומי אמוני ישראל “אברהם בן מ' שִמחה מעיר ספרד במלכות אחינו גרי הצדק כזריים²¹⁸ בשנת אלף ושש מאות שתים ושמונים לגלותנו היא ארבעת אלפים ושבע מאות וששה וארבעים ליצירה לפי המנין שמונין אחינו היהודים ‏ בעיר מטרכא בבוא שלוחי נשיא ראש משך מעיר ציוב (צ"ל קיוב) לאדונינו דוד הנשיא הכזרי בדבר הדת לחקירה שלחתי בשליחות ממנו לארץ פרס ומדי לקנות ספרי תורות ונביאים וכתובים קדמונים לקהלות כזר ובעילם היא איספאן שמעתי שיש בשושן היא חאמדן ספר תורה קדמון. ובבואי לשם הראוהו לי אחינו בני ישראל בקהל גדול ובסופו כתוב ספור מסעות כ”ה יהודה המגיה והודיעוני שאביו כ' משה הנקדן היה הבודה הראשון נקודות וטעמים להקל לתלמידים למידת קריאת המקרא בהם. ובקשתי שימכרו לי וימאנו למכרו. והעתקתי הספור הזה מלה במלה כי יקרו לי דברי המגיה מאד, והוספתי בו באור לדבריו הסתומים הידועים לי באמת זכותו תגן עלי ויחזירני ה' לביתי בחיים ובשלום אמן”. – אחר הדברים האלה בא שם ספור איך באו היהודים לקרים, המתחיל: “אני יהודה בן משה הנקדן מזרחי בן יהודה הגבור איש נפתלי”. (נדפס באריענט שם ובציון ח"א צד 135 ובפרוספקטוס של פיננער אדעססא 1845 צד 6).

כל מלה ומלה מהתעודה הישנה הזאת נושאת עליה חותם האמת והבירור, שהכזריים היו בעצם וראשונה גרים, שבאו מלאכים מקיוב לשם בשנת ד“א תשמ”ו (986) בעסקי דת ואמונה, והמלאכים האלה נשלחו מנשיא ראש ומשך (רוס-לנד ‏ ומסכ-בה) והלשון הזה לקוח מלשון הכתוב (יחזקאל ל"ט, א'). – גם הערביים יכנו את הרוסים ראס (עיין Fräse Jbn Fosslan). העיר מטרכא היא מאַטאַראַכֿאַ, טמאָטאַראַקאַן, לפנים פֿהאַנאַגאָריא ועכשיו טאַמאַן. שם ישבו מכבר יהודים-יְוָנִים²¹⁹ ומנו השנים לבריאת עולם כמו בארץ ישראל (ולא לשטרות כמו בבבל), וע“פ החשבון ההוא זכר הנוסע אברהם בן שמחה את השנה אשר בה נשלח מאת דוד מלך הכזריים לקנות ספרי תורות. העיר ספרד, עיר מושב השליח אברהם, וכפי הנראה גם קרית מלוכה של נשיא הכזריים דוד, היא קרובה למטרכא, לפנים היה שמה באָספאָרוס וכהיום קערטש שמה (עיין ל"ק בפנים צד 17 הערה 1). והנה יש לנו שני עדים שונים שאינם תולים זה בזה, שגם אחר מלחמותיו וגבורותיו של סוואטאסלאוו עוד נמשכה מלכות היהודים-הכזריים אם אמנם כבר היתה אז קטנה. ועוד יש לנו עד שלישי. ר' אברהם בן דאוד מְסַפֵּר בשנת ד”א תתקכ“א (1161), שהוא בעצמו ראה בארץ שפניא יוצאי ירך הכזריים ההם, אשר באו לשם, ושהנשארים מהם בארצם מעדת הרבנים הם, וז”ל: “ויוסף מלכם (מלך הכזריים) שלח ספר לרב חסדאי בר יצחק וכו' וראינו מבני בניהם תלמידי חכמים והודיעוני ששאריתם על דעת הרבנות”²²⁰. וקרוב לאמת ששרים כזריים ברחו לשפניא אחר הכבש ממשלתם בקרים ע“י מיעטיסלאוו ובאזיליוס השני בשנת ד”א תשע"ו (1016). –

עד הנה שמנו מבטנו על הענין האחד היוצא ממכתב אברהם בן שמחה, הוא ענין הכזריים, ומצאנוהו אמת ויציב, אבל גם הנשאר עוד במכתב ההוא לא דבר קטן הוא בעינינו. אברהם בא לאיספאהאן לקנות שם ספרי תורות ישנים ושמע כי בשושן (זוזא או שוסטר) נמצא חומש ישן, ויסע שמה, ויראהו, וימצא בסופו ספור מסעות יהודה המגיה – אשר אביו המציא סימני התנועות העבריות – ורצה לקנותו. אבל יען שלא רצו היהודים משושן למכרו, ע“כ העתיק לו את ספור המסעות. בסוף דבריו הוא מתפלל אל ה' שיביאהו לביתו בשלום. כל הדברים האלה נראים כמו כן נאמנים ואמתים כמו שהחלק הראשון מספור שליחו של נשיא הרוסיים הוא נכון וקיים ע”פ ספורי קורות הדורות. אפס החלק המתחיל: "אני יהודה בן שמחה הנקדן וכו' " נושא תו השוא במצחו, ונוסף מאת קראי אחד מזמן מאוחר למען תפוש לב קלי הדעת (מיסטיפֿיקאציאָן).

II

דבר אחד מדברי המכתב הישן ההוא גדול ונכבד מאד, והוא: מציאות סימני התנועות העבריות. שם נאמר שאביו של יהודה המגיה, הנקרא בשם משה הנקדן, היה הבודה (הממציא) הראשון (של נקודות וטעמים)²²¹ להקל לתלמידים למידת קריאת המקרא. אמתת הדבר הזה נכר מסבתו: שבעבור שקריאת ספרי הקודש בלי נקוד היתה הולכת וכבדה מיום ליום המציא זה האיש משה (משושן?) את סימני התנועות וע“כ קורא לו בשם הנקדן. ע”פ הדברים האלה נקל לנו התרת השאלה אשר היתה התרתה קשה עד הנה, היינו מבטן מי יצאו הנקודות האלה ובאיזה זמן יסודתן? עד הנה לא נודע דבר זולת שנמצאו אחר זמן התלמוד, יען שלא נמצא זכר למו בתלמוד וגם בהירונימוס אחד מראשי אבות כנסת הנוצרים אשר היתה לו יד ושם בספרי העבריים. וכעת הגענו לידיעת הזמן והממציא. והנה משנת ה“א ת”ר (1840) נודע דבר הנקודות והטעמים ידיעה רחבה. עד הזמן ההוא נודעה רק שיטת הנקודות הרגילות אצלנו ולא עלה על לב איש שיש עוד שיטה של נקודות אחרות. והנה מצא פירקאוויץ כתבי קודש²²² כתובות‏ יד עם נקודות שונות לגמרי. התנועות יש להן תמונות אחרות וכלן על האותיות מלמעלה,‏ וטעמי הנגינות ג“כ שונות בתמונתן מהטעמים שלנו. ר' משה פיננער הדפיס (בפרוספקטוס שלו) כל התמונות האלה²²³. ורק שני ספרים נודעו עד היום עם הנקודות האלה: האחד כולל נביאים אחרונים שנת ד”א תרע“ו (916) וס' תנ”ך שלם משנת ד“א תשס”ח (1008)²²⁴. והנה אנחנו היום ידענו ע“פ זה שתי שיטות בנקודות. השיטה המורגלת אשר התנועות רשומות תחת האותיות מלמטה (חוץ תנועת החולם וֹ והשורק וּ) והשיטה הננלית מחדש, אשר התנועות יש להן תמונות אחרות וכלן נרשמות על האותיות מלמעלה. למען הקצור נכנה אותן מעתה שיטת התחתונות ושיטת העליונות. ע”פ הערה לחומש עם תרגום הנמצא בביבליוטיקא אשר בפארמא נודע לנו כי שיטת העליונות נקראת האשורית ושיטת התחתונות נקראת הטברנית (מטבריה) וזה“ל שם: “תרגום זה נעתק מספר אשר הובא מארץ בבל והיה מנוקד למעלה בנקוד ארץ אשור והפכן ר' נתן ב”ר מכיר ב”ר מנחם מאנקונה ב“ר שמואל ב”ר מכיר ממדינת אוייריו (?) הוא אשר גדע קרן המתלוצץ בארץ מגנצא בשם המבורך ב“ר מנחם ב”ר צדוק הנקדן והגיהו לנקוד טברוני" (על פי לוצאטו בס' הליכות קדם צד 24 ועיין די רוסי קודיצוס מנוסקריפטי סי' 12. ר' נתן בן מכיר היה בזמן רש“י עי' תשובת רש”י בקובץ חופש מטמונים של גאלדענבערג צד 1). שתי השיטות האלה קבלו שמותן מן הארצות שנוסדו שמה, האחת בארץ אשור (זוזא?) והשניה בטבריה. מהשיטה הטברנית המורגלת כעת ידענו שהקראי מוחא ובנו משה בעלי המסורה תקנוה בערך שנת ד“א תק”ם – תק“ס (800 – 780) כדברי סלמון בן ירוחם (עי' ל"ק נספחים צד 61) אשר אמר: “מר ר' אחא (צ"ל מוחא) ובנו משה מתקני הנקוד הטיבראני ירחמם האל בנקודיהם”. אפס נסי בן נח מזכיר סימני הנקוד הבבליים, וז”ל: “ולאלוף נקודים ופסוק טעמים והסרות ויתרות לאנשי שנער” (פינסקער). ע“פ ההשערה קרוב לאמת שנקוד אנשי שנער הוא עצמו נקוד אשור. נסי בן נח כפי הנראה ידע שניהם ונתן היתרון לנקוד הבבלי על נקוד הטברני²²⁵. אבל נראה שהיתה עוד שיטה שלישית עכ”פ במה שנוגע לטעמי הנגינה שכן נמצא במחזור ויטרי (כרם חמד ח“ד צד 203 ע”פ לוצאטו) וז“ל: “שטעמי הנגינות הם שנאמרו למשה מי תולש מי זוקף ומי יושב ומי עומד ומי העולה ומי היורד ומי המונח, אבל סימני הנגינות סופרים הוא שתיקנום ולפיכך אין נקוד נוברני דומה לנקוד שלנו ולא שניהם דומים לנקוד ארץ ישראל”. – ואי אפשר להיות (כמו שרוצה הרב לוצאטו לתקן) שנוברני צ”ל טברני;‏ כי לפ“ז יהיה לנו עוד מלבד נקוד א”י נקוד טבריה השונה מנקוד הרגיל אצלנו היום, ויהיו לפ"ז שיטות רבות בניקוד! או אפשר שר' שמחה מויטרי לא היה בקי בזה היטב²²⁶.

אפס נשאר אנחנו בשתי השיטות הידועות ‏לנו היום הזה. מדברי סלמון בן ירוחם למדנו ששיטת נקוד טבריה שתקנו מוחא ובנו היא צעירה לימים משיטת נקוד שנער או אשור. ולפ“ז היתה שיטת אשור מורגלת עוד לפני שנת ד”א תק“ם – תק”ס (800 – 780). אבל מאימתי התחילו לנקד ע“פ שיטה זו? על זה אין אנו יכולים כעת להשיב רק שהתחלתה אחר זמן התלמוד. יכול להיות שנתקנו באותו הזמן עצמו שתקנו בעלי דת מחמר לנקד ספריהם ע”פ הנקוד הסורי.

ויש לנו עוד להשיב על שאלה אחת, למען החלט את הדבר ששיטת הנקוד האשורי היה נהוג מקודם ונדחה מפני הנקוד הטברני. הנה הוכחנו שהנקוד הטברני הוא הנקוד הנהוג‏ אצלנו עתה, וכי מוחא ובנו תקנו אותו. והנה הם שניהם היו קראים ומוחא היה מתלמידי ענן לפי דעתם. ועתה יש מקום לשאול האין זה דבר נמנע שיקבלו עדת הרבנים דבר שהמציאו ותקנו הקראים? – על זאת אשיב לאמר: אם אמנם שתי הכתות האלה התנגדו זו לזו התנגדות גדולה, בכל זאת לא גמנעו מלהשפיע אשה על אחותה, כבר נודע כי כת הקראים קבלה מעט מעט מיסודות ‏ הרבנים, אבל גם כת הרבנים, וביחוד בא“י קבלו קצת דברים מהקראים. סהל בן מצליח מעיד בפירוש שעדת הרבנים בא”י נזרו א“ע מן הבשר ומן היין והחזיקו בדיני טהרות ובדיני הנשואין של הקראים ומקצתם קדשו גם את החודש והמועדים‏ על פיהם. אלה דבריו (באגרתו שהביא פינסקער בנספחים צד 93): “ואם יאמר אדם כי הנה אחינו תלמידי הרבנים בהר הקדש ובכרמלה רחוקים מן המעשים האלה, חייב אתה לדעת כי הם כמעשה בני מקרא עשו ומהם למדו. ויש מהם רבים שלא יאכלו בשר צאן ובקר בירושלים וכו' ולא יגעו אל המתים ולא יטמאו בכל הטומאות כו' ולא זה בלבד כ”א לא יקחו בת אח ולא בת אחות ולא בת אשת האב וינזרו מכל העריות האסורות אשר אסרום חכמי בני מקרא כו' והם עושים כו' שני ימים יום אחד בראיית הירח ויום אחד כאשר היו עושים לפנים וכו' ויש מהם שהאיר ה' עיניהם והניחו חשבון העיבור הנתן למען חבור ושבו אל דרך האמת” עכ“ל. ואם לא נאמין לדברי האיש ההוא שכל מגמתו היתה להסית בני דת הרבנים לקבל עליהם דת הקראים, ונאמר שכל דבריו אלה הם רק למען תפוש את לב בני ישראל ללכת אחרי דתו, הנה יש לנו עדות גם מהרבנים, שבני א”י נזהרו בקצת דיני טהרה. לאשה נדה היה אסור לנגוע כל מה שבבית, וז“ל תשובת הגאונים (שערי תשובה סי' ע"ב): “אנשי מזרח נדה משתמשת בכל צרכי הבית כו' ובני ארץ ישראל אינה נוגעת בדבר לח ולא בכלים שבבית ומדוחק התירו שתיניק את בנה” עכ”ל. וכל עין יחזה שחומרות כאלה נוכח התלמוד דרכם ורק על ברכי קראים נולדו: “אנשי מזרח אינן טובלין לא מקרי ולא מתשמיש כו' משחרב ביהמ”ק אין המנוגעין מטמאין ובזמן הזה אם ח“ו יהיה ת”ח מצורע אין דוחין אותו לא מבית הכנסת ולא מביהמ“ד דליכא השתא והיה מחניך קדוש” (שם סי' קע"ו). מזה אנו רואים שאנשי א“י נהגו כל הטהרות האלה ודחו את הטמאים מביהכ”נ ומביהמ“ד. והנה החומרא הזאת רק מדתי הקראים היא. ומעיד הרמב”ם שקצת קהלות הרבנים קבלו מן הקראים לנהוג אסור תשמיש ביולדת ארבעים ושמונים יום אחרי לדתן, וז“ל (אסורי ביאה פרק י“א, משנה ט”ו): “וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת גאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה אחר שמונים כו' אין זה מנהג אלא טעות הוא באותן התשובות ודרך אפיקורסות באותן המקומות ומן המינים (הקראים) למדו דבר זה. כך אמר מר יהודאי על (?) שלמה ריש גלותא (ועי' רש“י פרדס דף ו' ע”ב) בשביל החיה שקטע הלכה תשב ז' לזכר כנדה ואח”כ תספור ז' נקיים וכן אמר ריש כלה וריש מתיבתא”. ועי' רמב“ם הלכות אסורי ביאה פרק י”א משנה ו‘, בהרבה קהלות מצרים נהגו הרבנים לגמרי כמנהגי הקראים, וז“ל הרמב”ם בשו“ת פאר הדור סימן קנ”ב: "רוב ערי ישראל אשר ברוב מצרים שכחו דיני תורתנו כו’ ונהגו מנהג אפיקורסות (קראים) עד שהן רוחצין במים שאובים“. ובאגרת הרמב”ם לאבן נִבַּר (טעם זקנים צד 74 וחמדה גנוזה 5) כתב וז“ל: “אנשי מצרים מצינו אותם בזה נוטים לדברי אפיקורסות והולכים אחר סדור הקראים” עכ”ל.

                              * * *

ואם קבלו אנשי א“י יסודות הקראים הפתנגדים מכל וכל אל התלמוד, מה נקל להם לקבל מהם נקוד הטברני אשר אין בו שום נפקא מניה לענין הדת והאמונה והוא מדברים של מה בכך (adiphora) כי כן השבו הרבנים הקדמונים והגאונים את הנקודות לדבר חיצוני בעלמא אשר דבר אין לו עם כתבי הקדש. כאשר נשאל מר נטרונאי השני אם יש לנקד את ספר התורה, השיב, לא. וז”ל: וששאלתם אם אסור לנקד ספר תורה? ספר תורה שניתן למשה בסיני לא שמענו בו ניקוד ולא ניתן נקוד בסיני, כי החכמים צינוהו לסימן ואסור לנו להוסיף מדעתנו פן נעבור בבל תוסיף לפיכך אין נוקדין ס' תורה“. (כרם חמד ח“ג צד 200 במכתב הרב שד”ל לקוח ממחזור ויטרי). ולפ”ז החזיקו הגאונים את הנקודות לדבר בלתי עצמי, כי לא אמר מר נטרונאי שהסופרים או רבותינו צינוהו, כ“א החכמים היינו אנשים שאין כח הדת בידם²²⁷. נמצא שהיו הנקודות אצל הגאונים ענין צדדי שאין בו שום דבר שבקדושה. ולעומת זה הם אצל הקראים ענין עצמותי כל כך לכתבי הקדש, עד כי יהודה ההדסי, אשר בלי ספק לקח דבריו מקראים שקדמוהו, סובר שמסיני ניתנו ומקדימם עד אדם, וז”ל (אשה’כ א“ב קע”ג דף ע' ע"ב): “וספרי התורות ראויות להיות נקודים בנקוד וטעמים, כי בלא נקוד וטעמים לא נתנה אלהינו כו' על כי המכתב אלהים חרות על הלוחות ככה כו' היו מלאים בכתיבתן בנקוד ובטעמים ולא חסרים מנקודם וטעמם, ומאדם ניתנו האותיות והלשון והנקוד והטעמים”, עכ“ל. וע”כ לא יפלא בעינינו עוד שקבלו רבני א"י הנקודות והטעמים שתקן מוחא ופרסמו אותן בכל ישראל²²⁸. הלא לא יראו הרבנים לקבל המסורה כמו שתקן אותה קראי וסמכו עליה. כי הנה הדבר ברור שאהרן בן אשר‎,‏ אשר תקן המסורה היה קראי²²⁹.

א) הקראי יהודה ההדסי מדבר ממנו כמו מאיש שהוא מעדתו ואמונתו (שם א“ב קס”ג וקע“ג צד ע' ע”א)‎:‏ “סדר תרין בתרין תוספות על שמונים זוגות של בן אשר רוח יו”י תנחנו המרקדק במסורת מכתבך²³⁰.

ב) בספרים ישנים נקרא הוא ובר פלונתא דיליה בן נפתלי בתואר המלמד, וזה התאר מצינו רק לחכמי הקראים: “שמואל בן יעקב כתב ונקד ומסר את המחזור הזה של מקרא מן הסדרים והמוגהים המבוארים אשר עשה המלמד אהרן בן משה בן אשר נחו בגן עדן”. פרוספקטוס של פיננער צר 86). הספר שממנו לוקחו אלה הדברים נעתק (ע"פ פיננער שם) בשנת ד“א תשס”ח, (1008) במצרים. וכן נמצא בספר אחר (שם צד 63): “זה החלוף שבין שני המלמדים בן אשר ובן נפתלי ירחמם שדי: בן אשר כל יהושע בן נון רפי ובן נפתלי ידגש לנון”²³¹.

ג) גם בראש ספר הדקדוק והמסורה אשר הדפיס ר' אהרן בן חיים במקרא גדולה שלו (משנת ה“א רע”ז; 1517) ואצל דוקעס Contres Hamoseroth Tübingen כתוב בזה"ל: “זה ספר מדקדוקי טעמים שחבר אהרן בן אשר ממקום מעזייה הנקרא טבריה אשר על ים כנרת מערבה, אלהים יניחהו על משכבו ויקיצהו עם ישני אדמת עפר המשכילים והמזהירים יזהירו כזהר הרקיע”. והנה התאר משכיל גם הוא כתאר מלמד נהוג רק אצל הקראים כידוע לבקיאים. ובלקוטים של דוקעס (שם) משמש בן אשר עצמו בלשון והמשכילים יבינו²³².

ד) ועוד ראיה חזקה מהראשונות שבן אשר היה קראי הוא מה שבספר הדקדוק שלו הוא אומר בפירוש שהנביאים והכתובים הם מכלל התורה והם משלימים אותה (אצל דוקעס שם צד 30): “ספר המקרא. תורה האשמורה הראשונה קדמוניות וסדורים בתורה משנה תורה כתורה סיום תורה כתורה, סדר הנביאים האשמורה התיכונה שלום התורה כמעמד התורה ומודים בה הוריה כתורה משיבי נפשות צירי אמונה עומדים במגדל מעל העם כחקת התורה – סדר הכתובים האשמורה האחרונה קבלה של אמת זכרון ראשונות ושמותם מלמדות עליהם תורת נביאים וכתובים כתובים מפי הנביאים – להודיע שכל הכתוב והבטו (צ"ל והבטוי) והמוקש (כאן לפי גרעטץ חסר מלת דומה) לכתב הקודש”. – והנה ידוע שהקראים טוענים נגד הקבלה, שהתורה (החומש)‏ נשלמת ע“י הנביאים וכתבי הקדש ועי”ז לא יחסר כל בה (עיין למעלה). והנה אהרן בן אשר מחזיק כאן ביסוד זה ומביא לראיה את הכתוב שמביאים הקראים. ובחרוזים הכבדים האלה אנו רואים טענה גמורה נגד הרבנים. ובסוף דבריו הוא מביא גם היסוד של הקראים שהמוקש גדול כחו כמו הכתוב בתורה (עיין למעלה). ובעלי המסורה מהרבנים לקחו הנוסחא הזאת בשגגה וקורין להנביאים “אשלמתא”, וקראו לנביאים‏ ראשונים “אשלמתא קדמיתא” ולאחרונים “אשלמתא בתריתא”, ולא ידעו שסגנון זה מכוון כננד הרבנים²³³.

ה) יכולני להביא ראיה גם מזה שהרס“ג אינו נוהג כבוד בבן אשר בטענותיו נגדו. והנה הרס”ג כפי שידענו טען ‏ רק כנגד הקראים והאפיקורסים ולא נגד אנשי דתו²³⁴. אהרן בן אשר היה לפ'“ז קראי, ועכ”ז קבלו הרבנים בארץ ישראל ובמצרים ואח“כ בכל המקומות הס”ת שנכתבה ע“פ המסורה שלו²³⁵. והיה ספרו להם לעינים כדברי הרמב”ם (הלכות ס“ת פ”ח משנה ו'): “ולפי שראיתי שבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו; וכן בעלי המסורות, שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות, נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכים עליהם, ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה, הסתומות והפתוחות, וצורת השירות, כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם; וספר שסמכנו עליו ברברים אלו הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה, והגיהו פעמים רבות, כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו”, עכ“ל. נראה מזה שלא נקפם לבם של הרבנים לקחת להם למופת ס”ת שכתבהו קראי²³⁶.

ולכן לא נפלאת היא שקבלו הנקודות ממוחא ובנו הקראים, בהיות הנקודות אינן דבר עצמי לשמש בהן בביהכנ“ס ותכליתן רק להשתמש בהן בביתם. ועוד חסרה לנו הידיעה איך גברה יד השיטה הטברנית על אחותה ונשארה רק היא לבדה. על דבר השיטה האשורית אנו מיחלים ‏ על החכם פינסקער שיורה אותנו לדעה אותה על בוריה²³⁷. – בשנת ד”א תשי“ו לא ידעו היהודים בקרים לא נקוד ולא טעמים²³⁸ והובאו אליהם‏ ע”י אנשים מירושלים, אשר החזירו מאתים משפחות מהקראים בספרד (קערטש) ובאנכת ובסולכת ובקפּא (פֿהעאָדאסיע) לדת הרבנים. רשום בקאדיקס באדעססא (הלא הוא כתוב בפרוספקטוס של פיננער צד 64, ובל"ק של פינסקער בפנים צד 17) אלה הדברים: “השלוחים החכמים הירושלמיין הביאו לנו מציון תורת הרבנות שחברו אבותיהם‏ חכמי בית שני ברוח הקודש כפי עדותם וקבלנוה אנחנו פה קצת גלות ירושלים אשר בספרד ובאון כתו וסולכאתו וקפא מאתים בעלי בתים עלינו ועל זרענו בשנת כי מציון תצא תורה פרט קטן ככתוב בספר בהסכמה הקיימא. הם נקדו וטעמו לנו כל ספרי הקודש בנקודות וטעמים שתקנו הסופרים בירושלים²³⁹ ואני ברכה המלמד הפליטי (?) כתבתי זכרון בספר הזה כי רבים מאחינו מתיהדים במקרא קדש בלבד ככל אבותינו נוהם עדן כי לא ראו את תורת הרבנות מימי קדם ומחרפים אותנו שנבדלנו‏ מהם, עד יבא ויורה צדק אמן”. – החכם פינסקער שראה בעיניו הכ“י הנ”ל הוא ערב בדבר שהתעודה הזאת ישנה וקדומה מאד (שם). ע“ד ערי קרים שנזכרו בהתעודה עיין ג”כ שם. האותיות הבולטות (כי מציון תצא) מספרם תשי“ז היינו ד”א תשי“ז לב”ע (957 למספר הרגיל). –

ב. קצור דברי החכם דר' יאָסט ז"ל.

הרב החכם והסופר המפורסם דר' מרדכי יאסט ז“ל, אחר שיצא לאור ספר לקוטי קדמוניות של החכם מהר”ש פינסקער נ“י, חזר בו מכמה דברים שכתב בספרו “קורות‏ היהודים ‏וכתותיהם” ביחוד ‏על אודות הקראים, שלא נודעו עקבותיהם עד פינסקער, ולא אֵחַר הרב החכם הנ”ל והדפיס בו הוספות לחיבורו הנ“ל לתקן שגיאותיו, ע”פ מה שנודע לו מחדש. וראיתי גם אני לפרסם דבריו בהעתקה עברית בקצרה במה שנוגע לענין שאנחנו עסוקים בו. ז“ל ההוספה הנ”ל לצד 297 מהחלק השני של ספרו הנ"ל:

ע“פ החקירות החדשות והרחבות אשר אזן וחקר החכם פינסקער לכל תכלית בלי משוא פנים, בהיות ספרים כתבי יד ישנים הרבה פתוחים לפניו אשר לא היו לנגד עינינו מדי כתבנו בספר את תולדות הקראים,‏ יופיע אור בהיר על ראשית תולדות הכת הזאת, אשר אם אמנם תתקיים על ידו דעתנו שיצאה לנו מהמקורים שהיו לפנינו אז, בכל זאת עוד יתבררו ויתלבנו הרבה, לתועלת המדעים, המבוכות אשר הוליד לנו מחסור הספרים האלה. והנה נמהר ונחיש להודיע לקוראי ספרנו כל הדברים הנוגעים יותר לעניננו ולתקן עי”ז הרבה מדברינו, מדי נבקש את הקורא לדרוש פרטי הדברים מעל ספר לקוטי קדמוניות להחכם פינסקער, אשר עשה במועצות ודעת וערכו גדול מאד כו'.

כת הקראים, גם ע“פ פינסקער איננה כת חדשה שיצאה מאיש אחד בזמן מוגבל, כ”א היא תולדות ההתנגדות אשר כבר אולי לפני מאות שנים הכתה שרש בלבות אנשים שלא נחה דעתם מדרך הרבנים²⁴⁰ ונתחזקה אח“כ בלי ספק ע”י התנגדות דומה לה בדת האיסלאם²⁴¹ ולבסוף קבלה תמונה מוגבלת. יש מחברים שחושבים יותר משבעים כתות כאלה בין היהודים, אשר נמנו מהן אח"כ‏ ארבע עשרה בשמותן, ולבסוף, ערך שלש או ארבע מאות שנים אחר התיסדות כת הקראים, עמרו על ארבע (ודעתנו נוטה להכיר במספר זה דמיון לאלה הכתות הנמצאות גם בין בעלי דת מחמד).

השם קרא ענינו הקריאה באזני האנשים, היינו הפרסום וההודעה ברבים, והוא נסיעת השלוחים ממקום למקום לפרסם הדת (ואם אמנם לא חדל הרש"פ להביא ראיות על ההוראה הזאת, בכל זאת תשאר עוד בספק לדעתנו²⁴²).

ענן (ערך ד“א תקי”ד, 754) לא התנגד אל הרבנים בכל דבריהם, ועוד היתה רגלו האחת בתוך התלמוד, ותלמידיו נקראו רק בשם עננים ולא קראים במובן דעכשיו, אשר סרו הרבה מלמודיו ודעותיו של ענן. – ואם אמנם הדברים האלה אמתים מצד מה, מ"מ היוצא מהם הוא רק שהקראים האחרונים, המיוסדים על דעת המיסד השני, שבא ערך שבעים או שמונים שנה אחר ענן, ושמו בנימין נַהַוֶנְדִי (כך היא הקריאה הנכונה כפי שמבאר פינסקער) ועל דעת עוד אחרים שקמו אחריו, לא קימו וקבלו עליהם את כל תוקף דת ענן ככל היוצא מפיו, כי החרות בלמוד הוא היסוד הנדול שכל בית הכת הזאת נשען עליו; אבל בכל זאת הקראים מכבדים את ענן בפירוש, בכל זמן ובכל מקום כנשיא עדתם הראש והראשון. וכן אנו רואים מדברי ענן עצמו שהיה מתנגד אל הרבנים ואל קבלתם בכל אשר שמו אותה לחוק ולא יעבור.

וזאת תורת הקראים, רק את התורה שבכתב יכירו לדבר ה‘, וקדוש יֵאָמֵר לכל הכתוב ומפורש בה ולכל היוצא ממנה על פי חקות ההגיון והבאור (הערמאנעטיש) מבלי הכר פני איש כי אם לפי רוב חכמתו וידיעתו לבאר הכתובים ולבררם יפה. ע"כ היתה התעסקותם העצמית של הקראים מאז ומקדם, יכול להיות עוד קודם ענן, לחקור ולדרוש בספרי הקדש, אשר היתה הבנתם קשה מאר בטרם נוסדו כללי הדקדוק, ולא הספיקו התרגומים וההעתקות הנמצאות אז לבארם, למען העמד על תלם את המנהגים בעבודת ה’, שזה כל ישעם וכל חפצם של מתנגדי דת הרבנות. הדרך אשר הלכו בה חכמי הקראים ומלמדיהם היא עצמה דרך מורי הערביים שבזמנם, ומן הערביים למדו היהודים גם דרכי המליצה אשר על פיהם החלו לעשות במלאכת השיר. מאת שנה אחרי ענן כבר אנו רואים את המליצה העברית החדשה של הקראים כמו פורחת במעלה עליונה אשר לא עלו אליה מנגדיהם כ“א אחרי מאות שנים. מתוך העמל והיגיעה הרבה לבנות את בנין הלשון ממסד עד הטפחות יצאה המסורה אשר יש גם להרבנים חלק גדול בה, בהיותם ‏ גם הם עובדים את אדמת הקדש לבלתי תת להקראים להיות ידם ‏ על העליונה. תבואת החקירות האלה בלשון רבה עד מאד, ולדעת פינסקער דורשי הלשון הראשונים מן הרבנים, או שהסכימו לגמרי לדעת הקראים, או שלקחו עכ”פ דברים רבים מהם.

ע"פ האמצעים החדשים מוכרחים אנחנו לחזור מדברינו אשר דברנו על ענין הקראים במשך זמן מאתים שנה אחר ענן (מן ד“א תק”י עד תש"י; 950 – 750) לשנותם, לתקן מקצתם. ונבאר פה את היותר נחוץ בקצרה ונאמר:

בימי ענן לא היתה עוד ההשתדלות למטרה אחת, כאשר קרה זה באותו הזמן גם לדת המחמדיים, ושגיאות ממינים שונים מצאו להם מקום (עיין ספרנו צד 350 ושם יש לתקן השם יורגא“ן המשובש ג”כ במקור אשר ממנו לוקח, וצריך להיות יודען או יהודה מהמדאן הנקרא ג"כ הפרסי). קצת מהמורים היו שכינו עצמם בשם ‏משיח או אמרו שהם מפנים דרך למלך המשיח. על יד הכת הזאת שהחזיקו במעוז תורה שבכתב קמה כת אחרת, שראשה חוי הכלבי‏ (כך צריך להיות ‏ע"פ פינסקער), אשר ערכה מלחמה גם נגד התורה שבכתב, ואחזה בדת הפילוסופים הטבעית למרות עיני הקראים והרבנים גם יחד. המצוין שבכת הקראים בימים ההם היה גַּנַּאִי בֶּרוּךְ המסדר קריאת פרשיות התורה בבתי כנסיותיהם בשבתות ובמועדים²⁴³. מהחוקרים ודורשים בתורה שבזמן ההוא נודעו בשם כמה מבעלי המסורה, ומהם מוחא ובנו ‏ משה, שאול ועוד אחרים, והעולה על כלם איש חכם גדול ‏ומפואר נסי בן נח (בנו של המשורר אבו נסי ואחיו של החכם יוסף בן נח), אחד מן הראשונים שכתבו ספריהם בלשון עברית. ספרו עשרת הדברים מונח כעת לפנינו; השתדלותו להוציא כל המצות מן עשרת הדברות; הוא עזב את ביתו ואת רכושו והיה נע ונד בארצות, הלך דרך מדבריות ועבר ארחות ימים, בהיותו צמא לשמוע דברי חכמה ומדע ואולי היתה כונתו ג"כ לפרסם שיטתו בעולם. מדעת ענן נטה הרבה, אבל לאנשי בריתו צוה והטיל עליהם החובה ללמוד את התלמוד, למען ידעו להשיב עליו. ספרו הנזכר למעלה הוא רק כמבוא אל ספר המצות שלו הנקרא ביתן המשכילים אשר אבד ואיננו. ידע לשונות הרבה נוסף על לשון עברית וגם מחכמת הפילוסופיא ידע קצת, ועשה ממנה מטעמים כאשר אהבו. בימים ההם. תוכן ספרו מורה שהשתדל להוציא רעיונותיו החוצה לבושי מחלצות הלשון ומלים הרבה. אבל אין תוכם כברם ואין ענינם גדול ומהולל כתבניתם החיצוני. לדעת החכם פינסקער הוא עצמו נקרא במקום אחר ר' אחא²⁴⁴.

אחריו צמח בנימין בן משה נהונדי אשר העמיק ‏ הרחיב לחדש בדת הקראים. זמנו ערך ד“א תק”ץ (830). בימיו היה דניאל אלקומסי אשר יש לנו ממנו כעת קצת לקוטים.

אל הדברים יקרי הערך ביותר תיכף אחריו, תחשב מחברת השירים (דיוואן) של משה הרופא בן אברהם הרופא מִדַּרַעִי (היא פעס), שהיה זמן מה בקהירא ושם חיבר את שיריו (כפי הכתוב שם בשנת ד“א תר”ג – 843, אשר אנחנו בכל זאת נספק בזה, עם היותו קדמון בלי ספק). המחברת הזאת אשר נכתבה שלש מאות ועשרים שנה אח“כ (ואשר לפי דעתנו נתערבו בהם שירים של אחרים) כוללת ארבע מאות (צ“ל חמש מאות עי' ל”ק צד מ"ו) וארבעים וארבעה שירים, שרובם נושאים בראשי חרוזיהם שם המשורר (וזה סותר לדעתנו צד 271 שהקלירי היה הראשון שרשם שמו בראשי החרוזים, אם באמת נתחברו בשנת ד“א תר”ג). עכ”פ המחברת הזאת היא עדות נאמנה שמלאכת השיר כבר פרחה בחצרות הקראים בזמן קדום מאד, וממחבר השירים ההם ראו המשוררים שאחריו ונסו כחם לעשות כמוהו. החכם פינסקער אומר ג“כ שהס' הנ”ל הוא אות נאמן שדרך העוצב והיגון של הקראים אשר תארנו במשפט וצדק בספרנו, לא הציב לו עוד יד בימים ההם, בעבור שבין שיריו נמצאים הרבה שירים משמחי לב (החקירה על זמן המחברת הזאת היא אחת מהנכבדות בספרו של פינסקער).

במחצה השנית של המאה העשירית למספר הרגיל (מן ד“א תש”י עד תש"ס) היו בין הקראים הרבה מדקדקים, דורשי הלשון ומשוררים בדרכי משקלי הערביים. הגדולים שבהם היו מבורך בן נתן, ויהודה בן עלן הטברני (מטבריה)²⁴⁵ ראש עדת הקראים בירושלים²⁴⁶. בעת ההיא היתה מלאכת השיר, או יותר המלאכה לכתוב בחרוזים, כלי למעשה כל העם מקצה ולא ראה ספר בלי חרוזים זולתי ספרי הפילוסופיא.

חכמת הפילופופיא למדו רק מקצת הקראים ומקצתם קראו תגר עליה ושנאו כל איש מתעסק בחכמות חיצוניות. וכלם יחדו נועדו להתקומם נגד טענות הרבנים אשר התחילו לצאת מהגאון ר' סעדיה נגד רצונו, יען כי ספריו נגד דעות אחרות לא נתפרסמו עד אחר מותו (חוץ מאחד שנפל במקרה לידי אחד הקראים, עי' ל"ק של פינסקער צד 37). המלחמות האלו אשר לא למשיב נפש הֵנה, ואשר הרס"ג הלך לנגדן בלי חמדה תמיד, אם אמנם לא היה אפשר לו להִפָטר מהן, החלו באמצע המאה העשירית למספר הרגיל (ערך ד“א תש”י) והחכמים שנתפרסמו באותו הזמן יצאו בצבאותם.

בראשית המאה העשירית למספר הרגיל (ערך ד“א תר”ס) היה ראש פילוסופי הקראים יוסף בן ‏ אברהם הָעִוֵּר, אשר ע“כ נקרא הסומא ובלשון סגי נהור (עיפֿהעמיסטיש) הרואה ובלשון ערבית הבציר ונקרא ג”כ הפקח ויש מכנים אותו אבו יעקב הסומא, והיה בזמן הרס“ג²⁴⁷, חיבר ספרו המאור הגדול (לדעת פינסקער נקרא ג"כ ס' האורים) בשנת ד”א תר“צ (930) וטען כנגד הרס”ג מצד השכל. הוא הלך בחקירותיו בדרך חדש וימים רבים היה יחידי בדעותיו, אבל כבוד גדול עשו לו, וגדולי החכמים האחרונים שאבו בששון ממעיני ספריו. להם יחשבו ס' הנעימות (ואחרים קראו לו ס' המחקר) בלשון ערבי אלמחתוי, כולל עיקרי הדת בל“ה פרקים ושלש הוספות, והוא כעין ספר פילוסופיי דתיי (שונה מאד בתוכנו ותמונתו מספרו של הרס"ג בענין זה). ועוד קודם לזה חיבר ספר קצר בענין זה בשם מחכימת פתי הנוגע ג”כ בענינים רבים אחרים. מספר אחד הנקרא ס' מועדים על ימים טובים נשאר רק מקצתו. ס' קטן הכמות הנקרא צדוק הדין ענינו להראות כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה (טהעאָדיצעע). כלל ספריו הנודעים לנו ואשר זכר בעצמו הם י"ג (ויש להבדילו מן יוסף בן יעקב הקירקסני שצמח חמשים שנה אחריו²⁴⁸ ולא הגיע למעלתו. ועוד היום הקראים מחליפים אותם זב“ז, עיי' ל”ק לפינסקער צד 51 ובספרנו²⁴⁹ צד 345 ויש לתקן שם ע"פ זה).

דרכי הפילוסופיא המיוחדים לדורו של הרס“ג אנחנו רואים ג”כ באגרות בן דורו הקראי מנחם ניצני (מנהאסנא), אשר התהלך גם הוא בארצות כדל מבין כאשר עשה לפנים נסי בן נח, התגורר באלכסנדריא ויתחבר אל עדת הקראים אשר בקהירא ועם הבבלי המפורסם בימים ההם דוד (ע"פ ראיותיו של פינסקער הוא דוד אלמקמץ הַגֵר המשכיל החפשי בדעותיו וזה אחד מהדברים יקרי הערך מאד שגלה פינסקער) יכול להיות שהרס"ג במפעלותיו הסב להקראים (אשר ראו תקפו וגבורתו בפירושיו לתורה ועוד בטרם נודע להם כי הוא נצב ממולם להלחם נגדם יראו מפניו) שגם הם מצדם יחשבו מחשבות להחלץ בכלי קרב הפילוסופיא.

מה שנוגע לספרי הויכוחים שנתפרסמו תיכף אחרי מות הרס“ג (לפ“ז אחרי ד”א תשכ"ב, 942) מכת הקראים, קצתם בלה”ק וקצתם בלשון ערבית, להשיב על טענות הרבנים נגדם, הנה הגדול שבכלם, אשר לא נודע עד הנה רק קצת ממנו ועכשו ידענו ממנו יותר, הוא הנכתב בחמה שפוכה מאת סלמון בן יְרוּחִים או רוּחִים (אבל לא יְרוּחָם) בן דורו של הרס“ג (הנולד בשנת ד“א תר”נ; 890) וגדול ממנו בחמש שנים (נולד ד“א תרמ”ה 885) וחי עוד אחריו ימים רבים. הוא היה מקהירא ודרש שם ברבים בהיותו בן י”ג שנים, אח“כ הלך לירושלים, ובימי זקנתו היה ראש לעדת הקראים במצרים. החזיק מאד ביסודות דת הקראים ושנא את המדעים, וחיבר עוד ספרים: פי' שלם על תהלים בלשון ערבית, נשלם ד”א תשי“ז (957), שם הוא משתדל לחבר כל מזמורי תהלים לענין אחד ויתמרמר נגד דעות אחרות; פי' על קהלת שלא נודע שנת חבורו, ומביא גם פירושים שעשה לספרים אחרים מספרי התנ”ך, ועוד איזה מאמרים (כפי שמביא פינסקער מהם קצת לקוטים). ומה שאומרים שהיה רבו של הרס“ג הוא ללא אמת. את ספר המלחמות שלו נגד הרס”ג העתיק גם ללשון ערבית. ועוד כתב נגד הרס"ג בחייו קראי אחר ששמו חסאן בן משיח. –

בן דורו של סלמון וצעיר ממנו היה סהל בן מצליח הכהן (והיה לו ג"כ בן מלומד). גם הוא נסע בארצות לפרסם דת הקראים (עי' ל"ק לפינסקער צד 27). גם הוא חיבר ספר ויכוח ביחוד נגד ר' יעקב בן שמואל שטען בעד ספרי רס“ג והתמרמר נגד הקראים. אגרותיו של סהל הן כעת נגד עינינו, ענינם להצדיק למודי הקראים ומנהגיהם. מפילוסופיא אין בם דבר. יתר חבוריו נודעו רק ממה שבא זכרם בספרים אחרים. מה שנוגע לזמנו נודע שהיה בשנת ד”א תשי"ז (957), מפירושיו לתורה נמצאו כמה לקוטים מכונים על שמו הערבי אבו סרי.

ימים רבים יותר מאלה ואולי עוד אחר שנת ד“א תש”ס (1000) פעל ועשה החכם המפורסם יפת (עיין חבורנו צד (348) אשר נלחם ג“כ עם ר' יעקב בן שמואל (פינסקער קצב זמן חייו בין ד“א תרע”ה – 915 – ובין ד“א תש”ע – 1010 – ועוד צ"ע בדבר), ואם באמת כתב נגד הרס”ג בחייו (עיין ל"ק לפינסקער צד 20) הנה החל לכתוב בעודו צעיר לימים מאד. ע"ד ספריו וספרי בנו לוי יש לעיין בלקוטי קדמוניות של פינסקער.

תמו דברי החכם דר' מ. יאסט ז"ל (חבל על דאבדין, בטרם יצא ספרי זה לאור הדפוס שבק החכם הנ“ל לן חיי, תנצב”ה). ועם זה נשלם הפרק השני ממאמרנו בקרת לתולדות הקראים.

תּוֹסֶפֶת חֲדָשָׁה    🔗

“לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם”

אמר הקהלת (ג‘, א’). ימים רבים היה דבר הקראים גן נעול ומעין חתום לכל דורשי קורות בני ישראל וחוקרי קדמוניות, וזה כשתים עשרה שנה בעת כתבתי עיקר המאמר הזה “בקרת לתולדות הקראים” (הוא הפרק הראשון אשר יצא בתבנית אגרת כתובה לידידי ואהוב נפשי הרב החכם המפורסם הנודע בשערים הר“ר יצחק בער לעווינזאהן זצ”ל) לא נודע מענינם לחכמי עמנו דבר זולתי הידיעה הכללית ממציאותם והיותם בועטים בקבלת חז“ל. אפס במשך מעט השנים האלה הרבו חכמי עמנו לדבר מזה והעלו ברשת חקירתם יותר מאשר נודע עד הנה במשך הרבה מאות שנים. – בראש יצא החכם המבקר והחוקר הגדול דר' מ' יאסט ז”ל בספרו תולדות היהודות וכתותיה (Gesichte des Judentums und seiner Secten) אשר מבלי היות בידו כלי למעשהו, ורוב ספרי הקראים, אשר מהם יתד ופנה לכל חקירות קורותיהם,‏ לא נגלו לפניו, ע"כ הוציא לפעמים משפט מעוקל ולא הצליח חפצו בידו להעמיד תולדות הקראים על תלם ולתת להם שם ושארית עולם בספרי הזכרונות (כאשר החלותי לטעון נגדו ובאו קצת הערותי בס' אוצר חכמה ח“א ד' לבוב שנת כת”ר, וכבר הודה החכם הנ"ל האוהב אמת בעצמו כי ננעלו לפניו שערי קורות הקראים‎,‏ עי' הקדמת ספרי זה). אחריו האיר נתיב לא יְדָעוֹ שום חוקר

קדמוניות ידידי ואוהבי הרב החכם הנכבד, הנודע בשערים הר“ר שמחה פינסקער נ”י, אשר הרעיש כל העולם בספרו לקוטי קדמוניות (ד' וויען תר"ך), אשר אסף ולקט בו כעמיר גורנה הרבה דברים מספרי הקראים כתבי יד אשר לא שזפתם עד הנה עין כל חכם מחכמי הרבנים, וגם להרבה מחכמי הקראים היו אוצר בלום, כי נעלמו מעין כל חי ורק ע“י השתדלות ארי שבחבורת חכמי הקראים החכם הישיש הר”ר אברהם ב“ר שמואל פירקאוויץ (המכונה אבן רשף), יצאו מאפלה לאורה, ולאורם נשתמש גם החכם פינסקער מאשר חננו אוהבו הנ”ל ורוחו עברה עליהם ותטהרם משבושים הרבה²⁵⁰ וגם נפח באפם נשמת חיים בסברותיו הישרות והשערותיו היקרות. ומאז נראה הספר ל“ק ע”פ חוצות יצאו כל העטים מנדנם וכל הסופרים והחוקרים יצאו בקולמוסם ויצא כברק חץ חקירתם ותולדות‏ הקראים היתה מטרתם. אז נחם החכם יאסט על אשר מהר לעשות מלאכתו, וישם על ספרו הנ“ל נוספות (את הדברים אשר העתקתי בחתימת הפרק השני ממאמרי זה, כאשר הם לעיניך הקורא הנעים (והחכם הסופר הגדול דר' גרעטץ כתב את הכרך החמישי מספרו קורות היהודים (געשיכֿטע דער יודען) במועצות ודעת (נדפס במאגדעבורג בשנת 1860 בתוך כתבי האינסטיטוט להרחבת סַפְרוּת היהודים). נר לרגליו היה ספר לקוטי קדמוניות בכל מה שנוגע לקורות הקראים ואור לנתיבתו (אח"כ‏ שם עוד נוספות בחלק הששי והשביעי מספר הקורות שלו) ורק שם סדר ומשטר לכל הדברים אשר בס' הנ”ל בסדר אחר כפי הנאות לתכליתו של החכם פינסקער, כי לא היה את לב פינסקער לכתוב תולדות הקראים כסדרן וקורותם כהלכתן, כי אם לתת ביד סופר הבא אחריו כלי למעשהו. ורק במקצת דברים שונה דעת גרעטץ מדעת פינסקער. כאשר אתה מָראה בהעתקתי אשר שמתי לפניך, וגם אני הניפותי את ידי והעירותי על מקצת דברי החכם גרעטץ ועוד הנחתי מקום לבאים אחרי ע"ד תן לחכם ויחכם עוד.

ומאמרי זה עודנו מונח בקרן זוית, כי עסקי בימים התם בענינים אחרים (ביחוד בהעתקתי ספר “ממצרים” אשר יצא לאור הדפוס בקרית וויען זה לא כביר בשנת תבר"ך) לא הספיק בידי להוציאו לאור. נוסף על זה כי אחר אשר יצאו לאור עולם הספרים הנזכרים שמתי גם על מאמרי זה נוספות את כל דברי גרעטץ ויאסט הבאים בספריהם, כאשר עיני הקורא רואות, והוספתי הערות רבות אחרי כי חנני ידידי החכם היקר הרש“פ בספרו הנכבד ל”ק, ככתוב בהקדמת ספרי. – אז אמרתי כליתי מלאכתי והשלמתי חקי. והנה מדי כתבי השורות האחרונות ממאמרי זה יצא לאור עולם (ע"י האינסטיטוט להרחבת סַפְרוּת ישראל, לייפציג 1862) ס' “תולדות הקראות עד סוף המאה התשיעית למספר הרגיל (ערך ד“א תר”ס)” מאת החכם המפורסם דר' יוליוס פירסט נ“י (Geschichte des Karaerthums bis 900 der gewohnlichen Zeitrechnung.) כבכורה בטרם קיץ בלעתי את הספר ההוא עודו בכפי. כי ידעתי מרחוק את האיש הגדול ההוא ואת שיחו, וחזקתו גדולה כי לא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. והנה כאשר קויתי כן היה, כי באו דבריו כשמן בעצמותי, ומהראוי היה להעתיק את כל ספרו היקר ללשוננו, לולא רבה עלי העבודה כעת, ותקותי לה' אם יחיני עוד לאורך ימים, כי אביא עוד בעול המלאכה הכבודה הזאת את צוארי אי”ה כאשר יגדיל החכם היקר דר' פירסט את חסדו עמנו לתת לפנינו את יתר דברי תולדות הקראים עד זמננו, וזה יעשה כפי הנראה אחר אשר יוסיף ידידי החכם פינסקער את ידו שנית להפיץ מעינותיו חוצה, כי בידו המפתח וזולתו אין לתולדות הקראים גואל²⁵¹, בהיות למראה עיניו ספרים רבים מספריהם ויותר מהמה כתבי יד יקרים ובם כל מעינו. ולע"ע הנני לתת לפני קוראי ספרי זה בקצרה קצת דברי החכם פירסט החדשים, אשר העלה בהקירתו וברוחב בינתו, ואשר על הרוב שונה בם דעתו מדעת הקודמים לו ולרגל המלאכה תבואינה גם קצת הערותי אשר מצאתי לנחוץ להעיר על דבריו, והקורא אשר בידיו מאזני משפט ולכל תכלית הוא חוקר הוא ישפוט המחבר בצדק והמבקר במישרים. וזה החלי לעשות:

א. אף הוא מצא רוח הקראות החדשה באופני כת הצדוקים הישנה, וע“כ הוא הולך ומספר תחלה תולדות הצדוקים מראש והשתלשלות הסבות איך הגיעו יסודותיהם אל הקראים. והנה החכם פירסט נ”י בכל חכמתו הרבה וידיעתו את שלשלת הקורות מראש, הקשורות כשלהבת בגחלת בקורות הקראים הבאות אחריהן ומסובבות מהן, לא קלע בכל זאת אל מטרת הסבה העיקרית להתיסדות כת הקראים דוקא בימי ענן, והוא הדבר אשר דברנו בפרק הראשון ממאמרנו, שחזוק התלמוד והשתלמותו בזמן הגאונים גרם להיחידים שלא היתה דעתם נוחה הימנו בסתר לצאת ממחבואם להתאסף ולעמוד על נפש אמונת לבם, לבלתי תת לרוח התלמוד אשר חשבוהו מתחלה לרוח עובר לא לזרות ולא להבר, לעלות עליהם כרוח המושל ממשל רב אשר כחו גבר. וכבר אמרנו שמה והוכחנו באריכות שסבת כל הסבות האלה היא מה שנכתב התלמוד בספר חקה, תחת אשר למדוהו מתחלה בע"פ. –

ב. היטיב מאד לראות (פרק א' סי' 27 ובהערה 122 לפרק הנ"ל) שאבו עיסי (אסחק בן יעקוב עוביד-אללה) הָאִסְפַּהַאנִי (נולד בערך שנת ד“א תק”ה; 745) איננו עובדיה הבוצרי שהיה ג"כ קודם ענן בעיר בצרה לחוף הנהר טיגריס (בשנת ד“א תק”י; 750), אחר שהבוצרי נקרא בס' החלוק בשם הכבוד המשכיל, שם גדול ונכבד מאד אצל הקראים, ובן ירוחם מונה אותו ביחד עם החכמים אביגדור ואבו נסי (ל"ק נספחים 62)²⁵² ואבו עיסי נקרא בפי ההדסי (אשה“כ א”ב צ"ד) בשם לץ ובער. ואני ברשימת חכמי הקראים הלכתי אחרי פינסקער אחרון החוקרים בענין זה וסמכתי עליו, ועתה רואה אני דברי פירסט.

ג. בדברו מאבו עיסי אמר “כי עשה המועדים ע”פ שנות החמה ולא כמנהג הרבנים בשנות הירח ולקח הדבר הזה מאת בני רכב כו' " (ראה דבריו בפרק הראשון פי' 27 צד 30) ובהערה 128 לפרק הנ“ל הראה המקום אשר שם מקור הדברים האלו, והוא בס' אשה”כ א“ב צ”ז,‏ ושם נאמר: “אף הם (האבו-עיסים) עושים המועדים כדבריהם בשנות החמה”; ואומר החכם פירסט שמלת כדבריהם נמשך למעלה שכתוב “דברי בני בירב” וע“כ כדבריהם הוא כמו כדברי בני בירב, ושואל פירסט, מי הם בני בירב? ומשיב שצ”ל בני רכב, יען שלמעלה מזה אמר ההדסי שאסר אבו עיסי זוללות בשר ויין ממאמר הנאמר אל בני יונדב בן רכב; והוציא מזה דבר חדש, שגם בני יונדב בן רכב עשו המועדים ע"פ שנות החמה, דבר אשר לא נודע עד הנה לאיש. אפס כמדומה לי שלא קלע כאן החכם פירסט אל המטרה. נעתיקה נא בזה כל דברי ההדסי הנוגעים לענין זה, ז“ל (בסירוגין לפי הנחוץ לעניננו כאן): “כת פשר דת אבו עיסי והוא עובדיה האספסאני (צ"ל האספהאני) כו' לץ ובער היה מדעת ה' כו' וגם חייב ז' תפלות כו' מזוללות בשר ויין אסר ממאמר הנאמר אל בני יונדב בן רכב הרכבים, אף חייבו אלה העיסונים שמונה עשרה חתימות של רבנים וקריאת שמע עם שלשה פרקים בכל יום כהגדת רועיך, מעט דברי בני בירב מחזיקים הם כנבואה. אף הם עושים המועדים כדבריהם בשנות החמה”. והנה נקוד על בני בי”רב, בעבור שהוא בלשונם של הקראים, אשר לצון חמדו להם, כנוי להרבנים לגנאי, היינו בני בֵּי רַב (מלשון בר בי רב)²⁵³. וכן מכנה ההדסי את הרבנים כמה פעמים בספרו בדרך התול להפוך עליהם תאר רב לגנות, עיי“ש א”ב

קע“ח אות יו”ד ובהרבה מקומות (והחכם פירסט עצמו הביא בהערה 131 לפרק הנ“ל בשם ל”ק נספחים צד 72 שבן ירוחם מכנה את הרבנים בשם בני בירב, מבלי אשר נתן טעם לדבריו). והנה אמרו שהם (האבו עיסים) עושים המועדים כדבריהם (היינו כדברי בני בירב – הרבנים) בשנות החמה, דבר פשוט הוא, שהקראים המקדשים ע“פ ראיית הירח ומולד הלבנה בהחלט (והם מתדמים בזה אל המחמדיים כמבואר במאמרי הרבה פעמים, שהיה מתחבולת מיסד דתם להחניף להכליף בזה) מכנים שנות הרבנים שנות החמה. וכבר ראינו ליהודה הפרסי (שהיה מאבות הקראים לדברי הכל) שאמר כי ישראל היו מונים כפי שנות החמה (ועי' הראב”ע שמות י“ב ב' ועיין בס' (Geschichte und System des judischen Kalendarwesens von M. Lewisohn Leipzig 1856 1 Ab. 1 Per. 1856) וע”פ הדברים האלה שוב לא ידענו איך עשו ‏בני יונדב בן רכב! וגם לא שמענו שם בני רכב (תחת בני יונדב בן רכב או בני הרכבים) בלתי אם היום. –

ד. גם בדבר גנאי ברוך (שם צד 32 סי' 30) שמתקן לקרוא גנאי בן ברוך הוא דבר שלא נוכל לידע מיום שפסקה נבואה. ולאלהים החסד שאין זה מכלל הדברים הנחוצים לחיי בשרנו ולפדות נפשנו, כי אם היה אחד מאלה אמרנו נגזרנו, כי אין דרך לפנינו לבוא עד חקר הדבר הזה, כי ראיות החכם פירסט אשר הביא להשערתו זאת בהערה 140 לפרק הנ“ל אינן כלום. כי איך נלמוד גזרה שוה שגנאי ברוך אשר מצאנוהו כן בשני ספרים שונים (בס' תקון הקראים ל“ק נספחים צד 185 ובס' אשה”כ צד 18 א“ב כ”ג אות ל') ואין בשום מקום אחר גנאי בן ברוך, צריך בכל זאת להיות גנאי בן ברוך יען שמצאנו שמשה בן מוחא, אשר כתוב ומפורש כמה פעמים במקומות שונות ששמו משה ושם אביו מוחא, נמצא פעם אחת בכ”י ישן (ל“ק בפנים צד כ”ט) משה מוחא²⁵⁴?. –

ה. שם צד 33. החכם פירסט חושב עודנו את שלשת החכמים ר' אפרים ור' אלישע ור' חנוכה לאבות הקראים, ולא ידע כי מדי כתבו הדברים האלה השיב לנו זקן הקראים החכם אב"ן רש’ף (מ"ע הכרמל שנה ב' גליון 40) את שלשת החכמים האלה והראה בראיות ברורות שהם החכמים הרבנים השלוחים שבאו מירושלים לקרים והחזירו מאתים משפחות מהקראים לדת הרבנים, ושמם גדול גם בעיני הקראים עד שמזכירים אותם בזכרונות המתים בסדור תפלותיהם. –

ו. בתולדות ענן מיסד דת הקראים סלל לו החכם פירסט (פרק ב' בהתחלתו עד סי' 4) דרך חדשה נתיב לא ידע שום סופר לפניו. היסוד הראשון אשר עליו הטבעו אדני השערותיו הוא שבמקום שנאמר בס' הקבלה להראב“ד שענן היה מבית צור צריך להיות מבצרה. נמשך מזה שנולד בעיר בצרה מקום מולדת אבות הקראים עובדיה הבוצרי ונח אבו נסי. ויען שבעיר בצרה יסד בראשונה האיש וַאצִיל אבו עַטַא בשנת ד”א ת“ק (740) שיטת המעתזלה (Mutazila), נמשך מזה שיכול להיות שגם ענן ארח עמו לחברה והיה לו לעזר בשיטה זאת, לפי שבלי ספק נודעה לו השיטה הזאת מכת הצדוקים²⁵⁵. ועכ"פ אין ספק, שהוא ביחד עם רעיו אבות הקראים עובדיה ונח שהיו ג"כ מבצרה לקחו השיטה הזאת לאבן פנת עקרי דת הקראים. בדמי ימיו (בשנת ד“א תק”ה – 745 – בהיותו בן מ"ה שנים) ראו עיניו את מעשה אבו עיסי אשר שלח ידו בדת היהודים והיה להם כמשנה ומתקן (רעפארמאטאר) בימי ממשלת מָרְוַאן השני, וכן זכר בלי ספק מימי ילדותו את מעשה סיריני משיח השקר, ועם היות עצת רשעים אלה רחקה ממנו לעשות עצמו למשיח, יכול להיות כי נשא חן בעיניו מעשה התקון בדת, אחר שבלא זה לא אהבו משפחות ראשי הגלות (לפי יסודות החכם פירסט) את דרכי התלמוד. במות אחי אביו הנשיא ר' שלמה²⁵⁶ היה לו המשפט לשבת על כסאו אחריו, והלך לבגדד, אולי לבעבור יהיה במרכז היהודים ויוכל להוציא מחשבתו אל הפועל, ויכול להיות שהלכו עמו שמה עובדיה ונח שהיו עמו בעצה אחת כו' כו‘. – כל הדברים האלה הם יכולים להיות ויכולים שלא להיות, כי חסר להם כל יסוד מוסד בקורות הדורות. – בהערה 2 לפרק ב’ הביא ראיה שתחת בית צור צריך להיות בצרה, יען כי מקריזי ועוד אחרים אומרים שענן בא לבגדאד ממזרח לכן מוכח מזה שבא מבצרה, ויכול להיות ששם נולד, יען ששם היה מקום חכמי הקראים לפני ענן ואחריו ושם נוסדה ג”כ שיטת המעתזלה²⁵⁷. כל הדברים האלה הם השערות רחוקות. אולם מה שכתב שם סוף סי' 4 שהס' “פדלכה” שלענן הוא לפי דעתו תוכן וסכום למודי הדת או המצות (דיא סוממא אדער בעלויץ דער גלויבענסלעהרען), לפי שמלת פדלכה בלשון ערבי כמו “סכום” בארמית, או “תוכן” בלשון עברית החדשה, היא לדעתי קרוב לאמת יותר מהשערת החכם גרעטץ שענין הפ' הנ"ל הוא חשבון העבור. ואולי הוא עצמו ספר המצות שלו.

ז. שם צד 60 (פרק ב' סי' 17) כתב שהרבה קראים נוע התנועעו בין עשיית ר“ח ע”פ קבוץ השמש והירח ובין דעת ענן (לקדש ע"פ הראיה) או רצו גם לצאת ידי דעת הרבנים, וע“כ עשו שני ימים ר”ח ויו“ט, והסמיך דבריו על דברי סהל אשר הביא בהערותיו שבסוף הספר כפי שמצא באגרת תוכחת סהל בס' ל”ק בנספחים צד 33 “והם עושים את המועדים שני ימים יום אחד בראית הירח ויום אחד כאשר עשו לפנים”. והנה הרואה דברי סהל בתוכחתו בשלמות יראה כי הוא מדבר שם מהרבנים ולא מהקראים, וז"ל: "ואם יאמר אדם כי הנה אחינו תלמידי הרבנים בהר הקודש ובכרמלה רחוקים מן המעשים האלה, חייב אתה לדעת באמת כי הם בדרכי תלמידי התורה וכמעשי בני מקרא עשו ומהם למרו (כאן הוא הולך וחושב כל הדברים אשר קבלו הרבנים מהקראים, ובתוך דבריו הוא אומר) "והם (ר"ל הרבנים) עושים בעזרת שדי את המועדים שני ימים יום אחד בראית הירח ויום אחד כאשר היו עושים לפנים כו' ושבו אל דרך האמת כו' כי חשבו דרכיהם והשיבו רגליהם אל תורתו ית' “. ובמח”כ החכם פירסט שגגה יצאה מלפניו כי לא עיין יפה.

ח. שם צד 67 (פ"ב סי' 21) הוא מוכיח בטוב טעם ודעת כי נסי בן נח איננו רב אחא, כאשר חשב החכם פינסקער ואחריו החזיק החכם גרעטץ. ויצא להם הטעות מלשון נסי ב“נ בספרו (פירוש עשרת הדברים) שכתב: “אני נסי בן נח, באין חיל ולא כח, הנקרא רב אֹחַ, להקריב ניחוח” (ל“ק בפנים צד ל”ז כתוב באין חי ונ"ל שהוא טעות וצריך להיות באין חיל נרדף עם ולא כח, ובקשתי שם בתקונים ולא מצאתי). והנה לדעת פירסט הנכונה הכונה במלת “הנקרא רב אָח (או אֹחַ)” על היגון והאבל (כמו ואמר אָח, יחזקאל י“ח, או הנפרד מן אוחים ישעיה י”ג, שהוא שם חיה הנאנחת, כמו בנות יענה הנאמרות שם בענין), לפי שהיה שרוי בצער כפי המסופר ממנו שם (וכן יש לתקן הנאמר שם במקום אחר “אני נסי בן נח המכונה רב אחא” צ"ל “רב אח”²⁵⁸). אבל לא השיב מאומה על שאלת החכם גרעטץ (ח"ה הערות צד 514) איך יתכן שיהיה נסי בן נח בן דורו של ענן מיסד דת הקראים והרי הוא אומר: “וראיתי המשכילים הראשונים והאחרונים כו' שעשו ספרים כו' כל ספר שבארו בעלי פתרונות”²⁵⁹. אם לא שהחכם פירסט איננו מודה ג”כ לדעת גרעטץ שענן היה המפרש הראשון לס' התורה. וכן נשארה ג“כ קושית החכם גרעטץ ממה שכבר ידע נסי ב”נ מג' המדות או כללי באור התורה, ועוד צ"ע בדבר.

ט. יקרה ונכבדה מאד חקירתו (פ"ב סי' 23 צד 70) ע“ד אבן אל דאונדי (עי' ל“ק בפנים צד כ”ז ובנספחים 199), אשר הוציא כאור משפטו וגלה לנו תעלומות דברי ר”י הרואה בספר נעימות ור' אהרן בן אליה בס' עץ חיים ודברי בן ירוחם, אשר נלאו למצוא פתרונם החכמים פינסקער וגרעטץ, וגם החכם הגדול והבקי בְּסִפרות בני קדם פרופסור דוקטור חוואָלזאָן החזיק אותו לחכם ערבי²⁶⁰ וקרא אלראונדי (ואת אבן סויד הכחיש לגמרי כי לא מצא שמו בספרי הערביים) והחכם פירסט נכבדות ידבר בו ובתבונתו בקע צור החלמיש אשר כסה את שמו ואת עניניו וישם את קורותיו לנוכח עינינו – אם אמנם כלם תלוים בשערת ההשערה. –

י. דניאל בן משה אלקומסי שהיה בזמן אחד עם בנימין נהונדי ושם אביו כשם אבי בנימין, הוא לפי השערת פירסט אחיו של בנימין וצעיר ממנו, והיה ראש הקראים בקומס (Kumas) במו שהיה אחיו בנימין בנהונד (Nahawand) בפרס (שם צד 78 פ"ב סי' 27) ובהערה 176 לפרק הנ“ל אמר: “בס' החלוק נזכר תיכף ‏ אחר בנימין, ובהיות ששם האב של שניהם שוה יתכן שהיו אחים”. ולי נראה שמשם ראיה לסתור, יען שדרך בעל החלוק לפרש הקורבה שבין חכם לחכם ולא לסתום, כמו שהביא עד”מ “וכן שגי האחים כו' יאשיהו כליל התורה ויחזקיהו כו' " – “מצליח הכהן ושני בניו יחזקאל ודוד”; ואלמלא היו בנימין ודניאל אחים היה אומר “האחים בנימין כו' ודניאל כו' “. וכן נראה משמות זקני לשון הקודש שנמצאו בכ”י לספר מאזנים להראב”ע (ל“ק צד קכ”א) שכתוב שם ור' בנימין האונרי נ”ע ור' דניאל בן משה נ“ע ולא נזכר ג”כ שהיו אחים²⁶¹.

יא. פרק ב' סי' 29 מוכיח כי יודגאן איננו יהודה הפרסי, שזה האחרון היה מאבות הקראים²⁶². והראשון נקרא (בס' אשה“כ א”ב צ"ז) רשע, ועיין הערה 189 לפרק הנ"ל.

יב. אגב יש להעיר ששתי ההערות 117‎,‏ 118 לפרק ב' נתחלפו בדפוס והאחרונה צריכה להיות קודמת להראשונה.

יג. דברי ההדסי (באשה“כ א”ב צ"ח) “עיון הזהובים” אשר נלאו הרש"פ והחכם גרעטץ להבינם, מתקן החכם פירסט וקורא “עיון הזבחים” ופירוש שמשוי הבעלבקי אסר הקרבנות בשבתות וביום הכפורים, אבל התיר עיון הזבחים. היינו כונת הלב ותשובה וקריאת פרשת הקרבנות (ויהיה לפ“ז עיון הזבחים ע”ד עיון תפלה שבלשון חז"ל) ועי' הערה 220 לפרק ב'.

יד. בהערה 283 לפרק ב' הראה כי אבו יעקב יוסף בן בכתוי הבבלי איננו יוסף הבצרי (כדעת הרש“פ ל”ק נספחים צד 20); יען כי הבבלי היינו מבגדאד הנקרא בבל בכל מקום, והוא א"כ מבגדאד ולא מבצרה (אבו יעקב הוא הכנוי מן יוסף בלשון ערביים לדעת פירסט ועיין הערות דר' חוואלזאן בסוף הס' הערה 13).

טו. שם סי' 46 אמר בטוב טעם כי לא היה אלדד הדני לא קראי משנה פניו ולא איש מרמה, כ“א אחד מהיהודים החפשים אשר בהרי חאראסאן, אשר מאז ומקדם לא ידעו מהתלמוד כ”א במקרא ומעט מזער.

טז. שם סוף סי' 49 גזר אומר כי חוי הבלכי²⁶³ יצא מבטן הקראים ולא מהרבנים, ויש לו על מה לסמוך כאשר יראה בעיניו כל מבין דבריו לאשורם.

יז. שם סי' 50 הוא נוטה לדעת הסוברים שר' יהודה בן קוריש היה קראי. אבל אין ראיותיו חזקות ואין בדבריו חדשות על דברי הקודמים לו.

יח. שם מן סי' 51 עד 54. ע“ד בן אשר אם היה קראי או רבני לא הוכיח מאומה. ובסוף דבריו נראה כעין ראיה שהיה רבני ממה שבעל החלוק מביא ראיה ממחלוקת בן אשר ובן נפתלי שהרבנים תמיד במחלוקת זע”ז, עיי"ש הערה 410²⁶⁴.

יט. בהערה 436 לפרק ב' הוא קורא “ואני ברכה המלמד הפליטי” (בפרוספקטוס של פיננער צד 64 ובל“ק בפנים צד 17, נעתק מהרשימה הנמצאת בדף אחד הנשאר בסוף התנ”ך המונח בבית עקד הספרים ששייך לחברת דורשי קדמוניות באדעססא)²⁶⁵‏ “התפליסי” היינו שהיה מעיר תפליס²⁶⁶.

כ. הנקוד הוא גם לפי דעתו המצאת הקראים (ובזה הראה שהלך בעקבות החכמים שהעתיק דבריהם ואת פי הבקרת לא שאל היעמדו דבריהם (אבל הביא ג“כ (מקאדיקס של די רוסי 12) שמלבד שתי השיטות (הבבלי או האשורי והטברני) נמצא עוד נקוד ארץ ישראל אשר לא נודע ענינו (והדברים לקוחים מדברי הרש“פ במבוא לספרו ל”ק). ומי יודע אם לא ברכות הימים והתקירות והדרישות יִגָלה לנו גם נקוד א”י, כאשר נגלה לנו נקוד הבבלי אשר לא ידענו ממנו דבר זמן רב. – ומי יודע כטה שיטות היו בנקוד ולא אכחד כי עלה בדעתי שאפשר להיות שנקוד הטברני או כמו שמצא הרב שד“ל “נקוד טברייא” אין הכונה על עיר טִבֶרְיָה שהיא בא”י ומכללה (וע“כ נפלא בעיני גרעטץ מה בין נקוד טבריה לנקוד א”י), כ“א על מדינת קרים שנקרא לפנים טַבְרִיָיא (Taurien oder Chersonnesus Taurice heute die Krin) וכשמה עוד היום בלשון רוסיא. וידוע שבחצי אי קרים היו היהודים כבר בימי הבית השני (עיין מ“ע הכרמל שנה שניה נומר 39 במאמר “חכמי ישראל בקרים” לידידי החכם הנכבד מהר”ר שמואל יוסף פין נ"י, מה שדבר שם באריכות, והיוצא מדבריו שהיהודים שקטו שם על שמריהם למן היום אשר באו שמה לפני חורבן הבית השני ובגולה מדחי אל דחי לא הלכו בעת אשר אחיהם בבל ארצות איירופה טלטלו טלטלה גבר ובאו באש ובמים וחרב מלאה דם אכלה את משמניהם), ושמה יכול להיות שבאו הקראים בראשית הוסדם לפרסם שם את דתם, לפי שנקל היה להם לעשות שם כדבר הזה ולשום על עדתם נוספות, יען שבלא זה היו היהודים שם רחוקים ממקור התלמוד (עיין מאמר הנ"ל בכרמל), ויתכן שגם הקראים ר' מוחא ור' משה בנו בערך מאה שנים אחר המיסד, שהיו בכלל המשתדלים בכל עז לפרסם דת הקראים בעולם (פראפאנאנדיסטען) ולדרשה ברבים למען תפוש לב הרבנים (עיין ל“ק להרש”פ בבאור שם קראים) אשר ע”כ נחשבו לתלמידי ענן (שם) שמו לנוכח טַבְרִיָָא פניהם, היא קְרִים, ומשם רועה אבן פנת הנקוד הטברני שתקנוהו ר' מוחא ובנו למען הקל למוד המקרא לאנשי טבריה ולהבינם עי“ז יסודות דתם החדשה. כי בלי ספק היה הנקוד הישן מתמוטט מאד בידי יהודי קרים אשר נכרתו ממקורם זה ימים רבים ושכחו רבצם וכל הקבלה המסורה ומנהגי אחיהם עלו בתהו ויאבדו. ואח”כ כשבאו שם השלוחין הירושלמיין והחזירו מאתים משפחות לדת הרבנות מחקו את נקוד הקראים ונקדו בנקוד א“י שתקנו הסופרים בירושלים (כאמור בהרשימה הידועה). והנקוד הבבלי הנמצא שם הוא הנקוד שהיה עוד לפני בוא הקראים שמה, מאז ומקדם (ואם ישאל השואל איך בא שמה נקוד הבבלי, אחר שלא היו אנשי קרים בימי הגלות השני ולא ידעו מהישיבות שבבבל? נשיב לו, איך בא שמה נקוד א“י? הלא ע”י השלוחים שנגלו לנו זה לא כביר, ומי יודע אם לא היו שם מקודם שלוחים מבבל ג“כ, וכמו שע”פ השערתי היו שם גם שלוחי הקראים וגם הם מסרו להם נקוד שנקרא על שם ארצם). כל הדברים האלה העליתי על לוח בדרך השערה ואומדנא בלי שום אות ומופת ברור. וגם הנה חזרתי בי מטעם שכתב לי החכם הנודע ומפורסם לתפארת פרופסור דר' חוואלזאן, שלא תעמוד ההשערה זאת לפני משפט הבקרת, וקורות דברי הימים יענו כחשה בה. וגם החכם אבן רשף כתב לי בזה”ל: “נראה לי שלא ימצא איש מן הרבנים, כ”ש מן הקראים מסכים על ההשערה הזאת שנקוד טבראני הוא נקוד טאברייא (קרים) ואשר חשב שהיא חדשה לא ידע ידידי כי כבר החכם החוקר ר' בצלאל שטערן ז“ל כתב כן אלי באגרתו, וכשכתבתי לו טענותי חזר מדעתו והודה לדברי”. ובמקום אחר כתב לי החכם הנ“ל על השערתי זאת בזה”ל: “כצאת ספרי ספר אבני זכרון עם הרשימות שבכתבי הקודש הקדמונים, יראה המחבר ויודה שאין הדבר ברור, רק סברה גרידא”. – בעבור כל הדברים האלה נסוגותי אחור ועזבתי ההשערה הזאת. ברם מדעתי שלפעמים ברבות הזמנים מסבות יתהפכו ואת אשר כחשו הראשונים ויאמרו לא הוא, אחרונים על עפר יקומו וירוממוהו בקהל עם ויאמרו אמת, רשמתי את הדברים האלה בהעברה בעלמא, ויהי מה, הלא דבר הוא! –

 

פרק שלישי    🔗

שמות ‏ רוב חכמי הקראים וספריהם אשר חברו, מבורר ע"פ בקרת וחקירות החכמים יאָסט, גרעטץ, פֿירסט, פֿירקאוויץ, פינסקער וכו', והערות מאת המחבר.

שמות החכמים ע“פ סדר א”ב    🔗

א

אבו אלטייב אלגבלי (ר“ל ההררי, ואולי הוא מִנַהַוַנְדְ, שכן בעל האשכול ריש א”ב שי“ח מכנה יושבי נהונד בשם יושבי ההר, עי' ל”ק בפנים צד קס"ט ובנספחים צד 37 הערה 1.), שהשיב על הרס“ג ומוזכר באגרת תוכחת מגלה של ר' סהל בן מצליח. זמנו לפ”ז, זמן הרס"ג ראשית המאה הרביעית לאלף החמישי.

אבו אלפראג אהרן או הרון עי' אהרן.

אבו אלפאצל עיין ר' שלמה הנשיא.

אבו השאם בנו של ר' יפת הלוי (עי' במקומו) ונקרא אצל הערבים ג“כ שיך בן סעיד, נמצא שמו בס' המבחר ובס' גן עדן (עי' יאָסט געשיכֿטע דעס יודענטהומס אונד זיינער זעקטען ח"ב צד 1348 ובהערות 7. 9. שם) וכן קורא שמו בעל אשה”כ א“ב רנ”ז בזה"ל: “דרך זה אמר גם בנו (של ר' יפת הלוי) הנודע שיך בן סעיד”. (עי' פרק ב' מזה המאמר א' מחלקה א' סי' ח') ולפי הוכחת החכם פינסקער אבו השם לא היה ולא נברא וכנוי של טעות הוא לאבו סעיד הוא לוי בן יפת, והיה לו אח ששמו סעיד (עי' ל“ק בפנים צד קי”ט ואילך)²⁶⁷ ועי' לוי בן יפת. (היה בשנת ד“א תשס”ז).

אבו יוסף הזקן מביאו ההדסי בס' אשה“כ א”ב קס“ה, ולפי השערת החכם ר' אברהם פירקאוויץ (מביאו ידידי הרש“פ בל”ק נספחים צד 64) הוא עצמו ר' יעקב הזקן אלשיך (אל שיך הוא הזקן בערבית) הנזכר בהערת המעתיק לפי' ר' סלמון בן ירוחם על תהלים, וחיבר ספר דקדוק מזכירי ההדסי (שם) בזה”ל: “תוקף כל אלה וכאלה תמצאם בנקודי משכילנו ירחמם האל, ודברתי מעט מהרבה להדריכך בשביל תורת האל, מלמוד משכילנו נ”ע ואבו יוסף הזקן יר“א למדנו בזה בספרו ותבקש ותמצא בו כל משאלותיך”.

אבו יעקב מחכמי הקראים הקדמונים חיבר שו“ת בבאור דרושים אלהיים ונקרא בס' אשה”כ (א“ב קצ”ז) אבו יעקב בן יצחק בהלול, ובא“ב רל”ו הוא מזכיר ר' יצחק בן בהלול הוא אבו יעקב ומזה לקח החכם דר' יאסט (גד“י אז”ס) ח“ב צד 349) לקרוא שמו יצחק בן בהלול המכונה אבו יעקב²⁶⁸ והעירותי עליו בהערות בקורות שלי שנדפסו קצתם בספר אוצר חכמה (מחברת א' לבוב שנת כת"ר) צד 58. אפס אחר שחנני ה' לראותי פני ידידי מאז החכם הגדול הר”ר שמחה פינסקער נ“י בראשית שנת תרכ”א בע“מ וויען, וכבדני בספרו המסולא בפז לקוטי קדמוניות ראיתי מדבריו שטעות הוא בס' אשה”כ המודפס (גוזלוו תקצ"ה) בכ' המקומות האלו, וכי בכ“י כתוב אבו יעקב ר' יצחק בן גהלול²⁶⁹. וראיתי שיפה כיון החכם יאסט בשמו העצמי אבל לא ידע שגם במקום בהלול צ”ל גהלול והוא מוזכר כבר, לפי דעת החכם רש“פ, מר' יעקב התאמני קודם ד”א תשי“ח. אכן מה שכתב החכם יאסט שחיבר ספר מיוחד על קידה”ח, לא ידעתי מאין לו זה, שהרי בס' או“צ שממנו לקח החכם יאסט לא נאמר רק שחיבר שו”ת על דרושים אלהיים (וכמו שהעתקתי אני לשונו), ובס' אשה“כ (א“ב רל”ו) נזכר לענין שחיטה ולא לענין קידה”ח. ואולי יש בשו“ת הנ”ל גם מענין קיה“ח. ונפלאתי על החכם יאסט (וגם על החכם הרש“פ אשר זכר שם בן גהלול רק בשם האשכול כ”י) כי לא ראה בס' או”צ אשר היה בידו בל"ס וגם שם (דף כ“א ע”ב) כתוב בן גהלול בגימל.

אבו יעקב יוסף בן בכתוי המדקדק הבבלי²⁷⁰ לפי השערת החכם רש“פ נ”י (ל’ק בפנים צד כ"ה) הוא עצמו ר' יוסף בן יעקב הבוצרי מיוצאי חלציו של עובדיה הבוצרי או האספהאני (עי' במקומו) הנקרא ג“כ אבו עיסי מיסד כת האבועיסיים ובן בכתוי זה חי לפי הנראה זמן לא כביר לפני ר' יפת הלוי וזמנו במאה השביעית, לאלף החמישי (ל“ק בפנים צד ק”י וקי"א) וחיבר ספר מצות המובא במקדמא של רסב”י על עשרת הדברות בדבור זכור (ל’ק נספחים צד 62). אפס החכם דר' יוליום פירסס (הערה 283 לפרק ב' מספרו תולדות הקראות) הראה כי אבו יוסף בן בכתוי הבבלי איננו יוסף הבוצרי, יען כי הבבלי היינו מבגדאד הנקרא בבל בכל מקום, והוא א“כ מבגדאד ולא מבצרה עי' תוספת חדשה לפרק ב' ממאמרנו זה סיד י”ד. וכן הראה (בס' הנ“ל פרק א' סי' 27 ובהערה 122 לפרק הנ”ל) בטוב טעם ודעת שאבו עיסי (אסחק בן יעקב עוביד-אללה) האִיספַֿהאַני איננו עובדיה הבוצרי (עי' תוספת חדשה הנ"ל סי' ב'). וכן כתב לי גם החכם אב“ן רש”ף וז“ל: “האומר שעובדיה הבוצרי הוא עובדיה האספהאני כאלו אומר שאברהם העברי הוא איברהים פחת מצרים” (ועי' עובדיה הבוצרי במקומו, וכן כתב על אודות ר' יוסף בן בכתוי וז”ל: “הרסב”י הביאהו במקדמתו בברכת המתים, א“כ היה חי גם קודם הרסב”י (ולא לבד קודם ר' יפת הלוי) ולכן ר' יפת הביאהו בס' דניאל קודם הרסב“י, וזאת שנית שרסב”י תאר את ר' יוסף בן בכתוי בתאר הבבלי ולא הבצרי, והנה בצרה רחוקה מבבל ואיך יהיה זה“, עכ”ל. ולפי בעל דד מרדכי היה ר“י הבוצרי בזמן אחד עם לוי בן יפת, וא”כ איננו בשום אופן ר"י בן בכתוי ודוק.

אבו מנצור בן אבו אלפרג אלהיתי שמצא החכם פינסקער שמו כתוב על דף אחד ישן נושן משנת ה“א קכ”ט ששלה לו החכם ר“א פירקאוויץ נ”י, ולא נודע ממנו יותר.

אבו נסי מובא בס' חלוק הקראים והרבנים (ל“ק נספח י”ב) הוא נח אבו נסי בן נח הידוע ואחיו יוסף (עי' במקומם) ונקרא ג“כ נח הבצרי. ע”פ בעל תקון הקראים היה בזמן ענן ובנו נסי היה תלמידו של ענן (ומהתימה על החכם הרש“פ האומר בל”ק צד ל“ז שנח אבו נסי הוא הראשון מחכמי הקראים ברשימת בעל החלוק,‏ וכן הוא באמת בנספחים צד 106, ובצד כ”ג אמר על בנו נסי, שהוא ועובדיה נזכרים ברשימה הנ“ל לפני ענן, ואינו כן, כי נסי בן נח נזכר שם כמעט בסוף, אע”פ שאין ראיה מס' החלוק שהשמות שם אינם כסדרם) וע“פ בעל או”צ היה אחר בנימין נהונדי שכן כתב (צד כ“א ע”א): “ורבינו בנימין האונדי מסר לרבינו נח הבצרי ורבינו נח הבצרי לרבינו סלמון בן ירוחם כו' " וזה ר' נח הבצרי הוא בלי ספק אבו נסי וזה מבורר ע”פ בעל דד מרדכי (צד י“א ע”ב) אשר הוסיף עוד שלשה מקבלים שקבלו ביחד מבנימין האוונדי (והם ‏ דניאל הקומצי ור' יצחק הבוצרי ודוד המקמץ) שמסרו כלם לרב נח והוא העתיק לר' סלמון בן ירוחם ולר' יוסף בן נח. מזה נראה ברור שנח זה (אבי יוסף ונסי) הוא נח הבצרי שבס' או“צ, היה לפ”ז זמן הרבה אחרי ענן. ובכל זאת כתב לי החכם אב“ן רש”ף על נח זה בזה"ל: “היה קודם ענן ובנו נסי היה בימי ענן מן הקראים שהיו לפני ענן ולא היה תלמידו של ענן, וכנראה שגם הוא היה קודם ענן, שאלו היה בימיו היה טוען עליו על אשר התיר הטומאה בגלות”. כמה מבוכות ודחוקים יש כאן! –

אבו סהל עי' מצליח.

אבו סלימאן דוד בן חסין המלמד עשה סדר תפלות מובא בס' המצות המיוחס לר' לוי הלוי בן יפת הלוי (עי' ל“ק נספח יוד בסוף ובפנים צד ק”ע).

אבו סלימאן דאוד בן אברחים אלפאסי עי' דוד בן אברהם.

אבו סעיד אללוי בן אלחסן אלבצרי עי' לוי בן יפת הלוי אמר אב“ג: “אלה דברי ידידי החכם אב”ן רש”ף בהערותיו על ספרי זה: ידידי רש“ף בהעתיקו הקדמת האגרון לעב”ס כתב: אבו סעיד אללוי בן אלחסן אלבצרי ולא שם עיניו על מלת בן ושהיא מסומנת בנקודות קטנות מסביב להורות שהיא יתרה, ולכן חשב שאבו סעיד היה בנו של אלחסאן, ושאבו סעיד הוא לוי בן יפת, וטעה בזה טעות גדולה והטעה גם את אחרים והוכרח מפני זה לשבש גם את דברי ההדסי באשכולו, שבכל מקום שנזכר בו שיך בן סעיד כתב שצ“ל אבו סעיד. ואחרי שמצאנו בכמה מקומות שר' יפת הלוי היה נקרא בשני שמות, סעיד יפת נודע שההדסי קרא את לוי לבנו בשם בן סעיד ע”פ שמו סעיד הראשון בשמו, והוא גם הוא נקרא בשם אבו סעיד על שם סעיד בכורו (בחייו, ואולי אחרי מות בכורו הוחל להקרא בשם אבו עלי על שם בנו השני, אמנם בשם אבו לוי לא נמצא בשום מקום משום שעלי בנו לא מת בחייו כסעיד בכורו), והיה נקרא יפת בעברי, ובערבי היה נקרא חסן, ולכן עלי בן סלימאן קראהו בשם אבו צעיד אללוי אלחסן הבצרי בשמו הערבי חסן שהוא בעברי יפת. ומלת בן היא טפלה שנכתבה בטעות ולכן מסומנת כמנהג הסופרים גם בכתבי הקדש“. עכ”ל החכם אב“ן רש”ף ודבריו נשמעים, כי דברי טעם הם, (וגם מהתימה על החכם הרש“פ אשר עיניו לנוכח הביטו ולא ראו שמלת בן שם טפלה ומסומנת בנקודות. ובכל זאת יכול להיות שיקרה כזאת ומקוים אנחנו שהחכם הרש”פ יברר דבריו בספריו הבאים או במכתבי העתים לבני ישראל).

אבו סרי או אבו אל סרי עי' סהל בן מצליח.

אבו עיסי עי' עובדיה הבוצרי.

אבו עלי סעדיה הלוי אבן חסן המלמד הבצרי זקנו של ר' יפת הלוי (עי' במקומו) ולפי השערת החכם פינסקער (ל“ק בפנים צד קי”א) הוא עצמו ר' סעדיה הנשיא רבו של ר' יוסף הרואה (עי' במקומו) ועי' הקדמת ס' העריות לר“מ בישייצו וס' ל”ק הערות צד 182, ועליו כיון ר“י הרואה בספרו מחכימת פתי בכנוי “אדוני המלמד” (ל"ק הערות צד 199) ועי' פ”ב מספרנו זה אות א מחלקה ראשונה סי' ד' ותמצא זמנו והנלוים אליו בזמן ההוא ומדרגת השכלתם אז.

אבו עמראן התפליסי עי' משה בן עמרם הפרסי.

אבחיה בן אליעחוף או אחיה בן אליעזר עי' ל“ק נספח ט”ו צד 126.

אביהו חיוא (שם).

אבינדב עבאסי (שם צד 121).

אבן אלאתיר מובא באגרונו של הרדב"א (עיין ל“ק צד קכ”ו).

אבן בלאד נזכר בס' הנעימות לר' יוסף הרואה בתאר “אחד מחכמי הדעת הידוע” (עין ל“ק הערות צד 199 והחכם הרש'”פ העמיד אצלו סי' השאלה לאמר שאינו יודע מי הוא, והחכם אב“ן רש”ף כתב לי שהוא חכם ערבי, וברוך היודע).

אבן אלתראס מקסטיליא (תלמידו של ר' ישועה בן יהודה²⁷¹) שהיה בשנת תת“ן לאלף החמישי, עיי' במקומו) היה מקודם רבני והלך לירושלים ולמד שם דת הקראות אצל ר' ישועה הנ”ל ונעשה קראי והעתיק ספרי רבו והביאם לארצו לקסטיליא ודרש שם ברבים והטעה הרבה מהרבנים כעדות הראב“ד בע”ס הקבלה. וכשמת בן תראס זה, היתה גם אשתו מלמדת תורת הקראות והיו הנגררים אחר דת זו סומכים עליה ועל קבלתה ושואלים על מנהגיה כדי לעשות כמוה, והיו קוראים לה בשם אַל מַעלָמַה (פי' המלומדת) עי' בס' הקבלה להראב“ד ובל”ק צד ר"ב. ויחר אף הרבנים על הקראים על דבר הסיתם אנשים מאחיהם לעשות כמעשיהם ולעזוב דתם התלמודיית, ויקם ר' יוסף אבן אלפרוג אלקברי (מעיר קאברא), אחד מהיושבים ראשונה במלכות אלפונסו, ויגרש את הקראים מספרד ונתן להם רק עיר אחת לשבת שם (הראב“ד בע”ס הקבלה).

אבן סאקויה או בן סאקויה מזכירו ר' יפת בפירושו על התורה לשמות י“ב, ב', שתי פעמים, ולדברים ט”ז, א‘, זכר את ספר התשובה (כתאב אלדד) שחיבר הרס“ג נגדו, והיה בימי הרס”ג, ובכל אותן המקומות מדבר רק בענין האביב, שלדעת בן סאקויה עשיית הפסח תלוי ממציאת האביב לדורות, והרס“ג אמר ששמור את חודש האביב מוסב רק על פסח מצרים (לשון הרש“פ ל”ק צד מ"ג) ומוכיח שם הרש”פ מדברי ר’ יוסף הרואה בספרו על המועדים שבין סאקויה זה שמו העצמי שמואל (עי' פ"ב מספרנו זה אות א' מחלקה ראשונה סי' ה') ובכל זאת כתב לי ידידי החכם אב“ן רש”ף במקום אחד שהיה חכם ערבי ולא קראי (אתמהה! מה לערבי ענין עשיית הפסח במועדו!) ובמקום אחר כתב “גם בן סאקויה לא היה קראי כי אם אפיקורוס”. –

ר' אביגדור מן הקראים הקדומים, ובעל תקון הקראים (“אחד מתלמידיו של הרסב”י שהביא את שם רבו בתקון ההוא, ומיוחס לגנאי ברוך כספר יצירה לאאע“ה” לשון אב“ן רש”ף) עושה אותו לתלמידו של ענן הנשיא, עי' ל“ק צד ל”ז ובנספחים צד 62 ובהערות צד 186.

ר' אברהם בן יצחק הבוצרי עי' עובדיה הבוצרי.

ר' אברהם ב"ר יהודה הזקן חיבר ס' יסוד מקרא פי' על כ"ד ספרי קדש וכתב גם על חכמת הגיון (עי' דר' יאסט נר“י אז”ס ח"ב צד 370) ונמצא ממנו הקדמה לתפלת בקר של שבת תחלתה אילת אהבים (סה“ק ח”א דף מ"ח) ועוד פיוט ליוצר תחלתו אל נערץ בסוד קדושי עליון (שם דף נ"ד) ועוד (שם ע"ח): אתה האל נעלית ואין צור זולתך ובלעדיך, (ד' פיוטים זה אחר זה) ועוד פיוטים הרבה.

ר' אברהם בלי הרופא ב"ר יעקב חזן חיבר ס' אסור נר שבת. בבאור איסור הדלקת הנר בשבת, וטענות כנגד. ר' אליהו בישייצו המתיר (היינו בע"ש בין השמשות שיאיר בליל שבת) ונחלק לג' שערים וכל שער לפרקים רבים; וס' אגרת הצום בזכרון חלוקת החכמים בצום ביום השבת,‏ שיש מהם אוסרים ויש מתירים, גם חיבר פירוש על הלכות שחיטה מס' גן עדן של ר' אהרן האחרון (עיין במקומו) ופי' על הגיונות מס' כוונת הפילוסופים מאבוחמאד אלגזאלי. ‏זמנו אמצע המאה הרביעית לאלף הששי.

ר' אברהם הרופא נמצאו ממנו שירים בקובץ מצרים (ל"ק נספחים צד 125) ולפי השערת החכם רא“פ ואחריו החזיק רש”פ (שם 115 והערות צד 168) הוא אביו של ר' משה דרעי (עי' במקומו).

ר' אברהם הרופא השני מיוצאי חלציו של הראשון מאוחר ממנו כ“ג דורות, העתיק ס' המצות לר' שמואל המערבי (עיי' במקומו ובל“ק צד מ”ט), שנתחבר בשנת ה”א קצ“ד, בכתב ידו בלשון ערבית בשנת ה”א ר"ך (או רכ"א):

ר' אברהם ב"ר יוסף הרואה נזכר ברשימה שבס' חלוק הקראים והרבנים.

ר' אברהם הקטן נמצא ממנו בחזניא כ"י (הנמצא בין ספרי החכם ר' אברהם ביהם באדעססא אצל אלמנתו, עיי' ל"ק הערה ג') פיוט המתחיל: “אורה המאירה ברה כחמה ומזהירה”. (אמר אב“ג. אתמה שלא זכר הרש”פ שהשיר הנ“ל נמצא גם בסדור הקראים ח”ב דף רכ"ט).

ר' אברהם מבורך נמצא ממנו בחזניא הנ"ל פיוט המתחיל: “אל עליון יהי עזרך יצוה ברכות באוצרך” (בל"ק שם בטעות הדפוס “האוצרך”).

ר' אברהם הספרדי נמצא ממנו ג' פיוטים בסדור הקראים²⁷² ולדעת החכם פירקאוויץ נ“י (הביאו החכם פינסקער ל"ק נספח ח') הוא ר' אברהם הספרדי בן שמחה שהיה בשנת ד”א תשמ“ו, כפי שמצא בתוך הרשימה על גויל בכפר מינגליס סמוך לדירבינד, והוא ג”כ אותו המוזכר ששה פעמים בס' הָעֹשֶר לריב"ר בשם ספרדי סתם. ובחזניא על קלף שנמצא אצל אלמנת החכם ר' אברהם ביהם, שנכתב (כפי השערת החכם פינסקער ל"ק הערה ג') במאה הראשונה לאלף הששי, נמצא ממנו פיוט התחלתו: “ה' אדדה כל שנותי אמרר קהלותי אקונן כל ימותי כי רבו אנחותי”.

ר' אברהם ב"ר יאשיהו ירושלמי חיבר ס' אמונה אומן בבאור אמתת דת האלהית ואמונת הקראים ובבטול דת הרבנים והטענות עליהם ושאר חקירות, הספר הזה נשלם חיבורו (כפי הנמצא שם) בשנת ה“א תע”ב והסימן בעת“ה אחישנה (ולא ידעתי מדוע כתב לי החכם אב“ן רש”ף שהס' הנ“ל נתחבר בשנת תע”ד) ונדפס בגוזלו בשנת 1846, ר' אברהם זה (כפי שכתב לי החכם אבן רשף) היה איש קרימי, ונמצא בס' הנ”ל דבר שראוי להעתיק פה והוא בהנדפס דף ל' ע“ב, וז”ל: “ואתה המעיין יש לך לדעת כי כל מחלוקת שיש בינינו ובין בעלי הקבלה לא יצא הענין מד' פנים, אם שיהיה דעת הקראים אמתי או שיהיה דעת הרבנים אמתי, או שיהיו שניהם אמתיים, או שיהיו שניהם בלתי אמתיים, הנה אמנם שיהיו שניהם בלתי אמתיים לא הפסדנו כלום, כי הענין שוה לשנינו. וכבר ידוע שאי אפשר להיות שניהם אמתיים, כי הם הפכים זה לזה, ואם ימצא דעת הרבנים אמתי בדבר שאנו אוסרים והם מתירים כגון האליה ויותרת הכבד וכיוצא בהן, הנה אין לנו עונש ע”ז מהאל ית‘, כי לא עברנו למצותו ית’, כי אין אכילת האליה מצות עשה; אבל אם ימצא דעת ‏ הקראים אמתי באלו הענינים מי יתן ויודיע לנו מה ישיבו לו ית' על זה, כי לא יוכלו להשיב כך הבננו מהכתוב, שהם עצמם מודים שדבריהם הפך הכתוב ועל זה אומרים הקבלה תנצח. ואם ימצא דעת הרבנים אמתי בדבר שאנו מתירים והם אוסרים, כי אז נמצא אנחנו כעוברים למצותו ית‘, אפי’ הכי אין לנו עונש מאתו ית' על זה, כי אנחנו לא עשינו אלא מה שנראה לנו ממשמעו של כתוב,‏ וכבר ידוע כי אין הדיין דן אלא מה שעיניו רואות, וזהו מה שנמצא בדבריהם שאומרים הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו פוסלין והללו מכשירין, הללו אוסרין והללו מתירין, אלו ואלו דברי אלהים חיים, ר“ל שאע”פ שנחלקו בדבר ושאין האמת כדברי האחד מהם אחר שכונת כלם לשם שמים לפרש התורה ע“פ כונתו ית' ראוי לומר אלו ואלו דא”ח. הנה א“כ אחר שאנחנו נפרש התורה כפשוטה דקרא אם אפשר ולא נצדק בקצת פירושים אין לנו עונש על זה חלילה, כי אין הדיין דן אלא מה שעיניו רואות ואזניו שומעות. ודע והבן מה שכתבתי לך בזה כי הוא נפלא באמת”, עכ“ל. ונפלא הוא באמת איך העינים רואות והאזנים שומעות כל מה שהלב מאמין! וזה האיש המביא ראיה ממאמר חכמי הרבנים “הללו מטמאין והללו מטהרין כו' כו' אלו ואלו דא”ח” רוצה לפסול בראיה זאת קבלת חכמי הרבנים ולמצוא משען עוז לדתו ואמונתו. ואם עד“מ ישאלהו רבני מאמין בקבלתו שרק היא לבדה אמת באשר נמסרה בע”פ מנביא לנביא ומחכם לחכם לאמר: איך תצדק, אם אינך עושה אלא מה שנראה לעיניך ממשמעו של הכתוב ואתה עובר על התורה שבע“פ אשר הלכו אחריה אבותינו מעולם, כי מאז מעולם עם אחד היינו, ואבותיך כאבותי שמעו בקול התורה הזאת שבע”פ כי קבלה אחת היתה לנו, ועתה אתה מחזיק במקצתה ומקצתה השלכת אחרי גוך (שהרי הוא עצמו אומר שם דף מ“ד ע”ב על דברי המשנה והגמרא: “רובם דברי אבותינו הם” והוא שונה בזה רק דברי ר' אהרן בעל המבחר והחכמים שלפניו כאשר הבאנו למעלה), מה יענה לו? – אכן רוח הוא באנוש, רוח דובר בו את אשר הקשיבו אזניו מילדותו, ולבבו יחשוב כי משפט אמת וצדק ישפטו רעיוניו ואין עולתה בו. ככה התהוללו מעולם גוי ואדם יחד לחשוב איש איש דרכו ועלילותיו ישרים ולהתאונן רע על דרכי אחיהם השונים מדרכיהם. מי חכם וילעג לאלה ויתבונן דרכי ה‘! – ר’ אברהם זה חיבר ג“כ ספר שאול שאל בבאור הלכות שחיטה ונחלק לי”ד פרקים ובכל פרק שאלות ותשובות רבות (על הספר האחרון הזה מסופק דר' יאסט אם הוא מחובר מר' אברהם זה או מאחר. אבל אנכי בעיני ראיתיו והגיתי בו בשנת תק“ץ – זה יותר משלשים שנה – בכתיבת יד יחד עם ספר אמונה אומן ‏ הנ”ל, בתוך אספת ספרי החכם ר' אברהם ביים חכם עדת הקראים באודיסא, ונזכר גם על ספר שאול שאל שם מחברו ר' אברהם ב“ר יאשיהו הירושלמי כמו על ספר אמונה אומן, ובכרך זה היה ג”כ ספר חלוק הקראים והרבנים, אבל לא בשם הנ"ל).

ר' אברהם החזן הטרוקי בכ"ר אהרן נמצא ממנו פיוט לפרשה בשלח (סה“ק ח”א צד שט"ז) תחלתו: אשורר לאדון עולם במורא כו' (ואולי הוא ג“כ בעל הפיוטים הנרשמים לאברהם סתם כמו בח”ג דף קע“ג ורי”ד ורט"ו ועוד במקומות).

ר' אברהם החזן ואב"ד בנו יחידו של ר' יוסף שלמה בעל טירת כסף חיבר כמה זמירות, הנם בסה“ק ח”ד עמוד קס“ח והלאה. ונקרא ג”כ אבן ישר (בראש התחנון שחיבר לכבוד הגביר הר"ר שמחה ביבאוויץ (ח“ד עמוד קפ”ז).

ר' אברהם הרופא הטרוקי ב“ר יאשיהו (“מאוחר מר' אברהם ירושלמי הנקרא ג”כ בס' או“צ ר' אברהם קלעי, ר”ל קרימי מעיר צופוט קאלע, וזה האחרון היה מטרוקי והיה רופא נאמן בבית המלך יואן סובעצקי ונפטר בשנת ה' תמ“ח כ”ו שנים לפני ר' אברהם הראשון“. כל אלה דברי החכם אב”ן רש“ף בגליון ספרי, ולפ”ז מת הראשון בשנת התע“ד, בשנה שחיבר בו ספרו אמונה אומן לדעת הר”ר אב“ן רש”ף וכבר הראיתי שלפי דברי המחבר עצמו נשלם ספרו הנ“ל בשנת התע”ב ולא התע"ד). הוא חיבר (לפי אב“ן רש”ף בהערתו הנ"ל) שנים ספרים בחכמת הרפואה, שם הא' בית האוצר חברו בשנת התל”ב, והשני בלי שם כי הוא רק ריצפטי לחליים שונים בלשון לאטין. ועוד חבר ס' משא העם בשבעה מאמרים, הא' שומר תורה, הב' מפר אותות בדים, הג' שי למורא, הד' שרף על נס, הה' נפש עמל, הו' מבטח עוז, הז' משפט בני ישראל והעתיקו ללשון לאטיין וימכרהו לכהנים דומיניקאני אשר בווילנא (ע“כ לשון אב”ן רש"ף). ובעל או"צ מביא עוד ב' ספרים לר' אברהם הרופא הטרוקי (בל“ס הוא זה הנ”ל) הא' בית אברהם, לקוטים שונים מסתרי הסודות והב' פס ידא לקוטים מענינים שונים. – ונמצא עוד חכם אחד בשם אברהם שחיבר פיוטים (סה“ק ח”ג דף קע“ג ודף רי”ד ורט"ו) ואיני יודע מי הוא.

אבישי חתום ברה“ח של שיר (סה”ק ח“ד עמוד קל”ד המתחיל: איך ולמה המומה כו'.

ר' אדונים הלוי בי רבי מסימז נמצא בחזניא כ“י שת”י אלמנת החכם ר“א ביים באודיסא שיר אחד ממנו, מובא הבית הראשון ממנו בל”ק בהערות צד 138, וזה הוא:

בְּכוּ עִמִּי בְּנֵי אִמִּי לְבֵית קָדְשִׁי וְאוּלָמִי,

וְגַם גָּלוּת בְּנֵי עַמִּי בְּרוֹב פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי,

אֲנִי אֶבְכֶּה בְּמַר רַחְשִׁי וְהָאֵפֶר עַל רֹאשִׁי,

וְאֶתֵּן שַׂק מַלְבּוּשִׁי עֲלֵי קָדְשִׁי וּתְהִלָּתִי²⁷³.

לדעת ר“א פירקאוויץ מסימז הוא שם מקום,‏ היינו מן סאמאס (Samos) ולפי הרש”פ הוא שע“פ לאביו²⁷⁴ והוא שם בלתי שכיח כמו קליר וכדומה. וחי אדונים זה לפני הרס”ג (ל“ק בפנים צד צ”ח) ולפי הכרעת הרש"פ, בנו הוא ר' משה בן אדונים מארץ דרעה (פעס) עיין במקומו²⁷⁵.

(ר' אהרן בן אשר אשר תקן המסורה, לדעת הרש“פ ודר' גרעטץ (ונוטה אליהם אב“ן רש”ף) היה קראי, ועי' מה שהעתקתי בענין זה מדברי גרעטץ בפ”ב מזה הספר ומה שהעירותי עליו, ועי' ג"כ תוספת חדשה מה שהבאתי בשם דר' פירסט).

ר' אהרן אבו אלפרג המדקדק איש ירושלים מקדמוני חכמי הקראים מביאו סלמון בן ירוחם ועלי בן סלמון הקדמון, ולפי פינסקער (ל“ק בפנים צד ק”ט) הוא בעל הפי' על התורה בלשון ערבית שבעל זבח פסח ובעל מצות משה מביאים מתוכו מאמר במלת חג, ומוזכר בס' המצות לר' שמואל המערבי בשם אלשיך אבו אלפראג הרון (עי' פ"ב מספרנו זה אות א מחלקה א' סי' ד') ומה שמיחסים בעל ז“פ ומ”מ הנ“ל הפי' הנ”ל לרבינו ישועה אהרן אבו אלפרג הוא שבוש (ל“ק צד ק”י). וכתב לי ידידי החכם אב“ן רש”ף בהערתו וז“ל: “הוא הוא אבו אלפרג המובא בקבלת הראב”ד שפירש התורה בערבית ופירש מלת בראשית ברא תחלת ספרו אוול טלאם (צלם) פי' בראשית חשך שמלת בראשית סמוכה לפי דעתו. אמנם אבו אלפרג פורקאן אבן אסד לא הסכים לפירושו להיותה סמוכה‏ לחושך והסמיכה למלת חי ואמר בראשית חי ר”ל מלאך, ויעוין בספרו בראשית רבא ובראש ספר המבחר, וידידי רש“פ בל”ק צד רי“ז חשב שאבו אלפרג המובא בראב”ד הוא הוא אבו אלפרג פורקאן (ישועה) ולא הרגיש שהוא שבוש גדול, ונראה מזה שהוא לא ראה את ספר בראשית רבא של רבינו ישועה, ולכן לא הבדיל בין בראשית חי (ר“ל מלאך שקודם בריאת השמים והארץ ברא השי”ת (לדעתו) את המלאכים) ובין אוול טלאם ר“ל בראשית החשך ברא וכו' וטלאם (צלם) כמו אך בצלם יתהלך איש, והכסיל בחשך ילך”. עכ"ל. –

ר' אהרן בן עזרא מעתיק הדיואן של ר' משה דרעי עי' ל“ק צד ע”א ושם נאמר כי הוא העתיק ג“כ פי' הרסב”י על קהלת ועי' בהערות לס' ל“ק צד 131 והיה חי בשנת אלף תע”ד לשטרות היינו ד“א תתקכ”ג ליצירה, ושם משפחתו ידוע בשם בני כאתב אלערב (כותב הָעֲרָב) עי' ל“ק במקומות הנ”ל.

ר' אהרן בן ישועה נזכר בס' חלוק הקי"הר (ל"ק נספחים צד 106).

ר' אהרן בן יוסף הרופא הנקרא ר' אהרן הראשון היה רב ורופא בקונסטנטינופול²⁷⁶ במחצה הראשונה למאה הראשונה לאלף הששי. חיבר ספר כליל יופי בבאור מדות התורה ומליצותיה ובדקדוק הלשון (נדפס בקונסטנטינופול בשנת ה“א שמ”א), וס' המבחר פי' על התורה ונביאים ראשונים וישעיה, תהלים, איוב, נשלם בשנת ה“א נ”ד (נדפס בגוזלו היא עָוּפַטוֹרִיה במדינת קרים בשנת ה“א תקצ”ה עד ישעיה נ“ט. ונמצא תחת ידי על ס' התורה לבד, שנתן לי במתנה ידידי החכם ר' שלמה ביים חכם עדת הקראים באודיסא בכתיבת יד ישן נושן משנת תק”ל²⁷⁷, כפי שנכתב בסופו “בשנת עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן לפ”ק), וס' מורה אהרן שאינו נמצא היום ונזכר בס' שפתי ישנים לר' שבתי באס המונה כל ספרי העבריים. וחיבר ג“כ פיוטים על כל פרשיות התורה ועוד הרבה שירים‏ ונדפסו בסדור תפלת הקראים. והוא היה ג”כ מסדר תפלותיהם של הקראים (שנדפסו פעם ראשונה בווענעדיג בשנת ה“א רפ”ט וה“א ר”צ – ולפי דר' גרעטץ ה“א שמ”ב ולא אוכל להכריע כי לא ראיתיו בדפוס הנ“ל – ואח”כ בקאלע אשר בקרים היא צופוט קאלע – אבן ישראל או סלע היהודים – בשנת ה“א תצ”ה וה“א תקס”ו ואח“כ מחדש בקרים בעיר גוזלו או עופטוריה בשנת תקצ”ה ועכשו נדפסו מחדש בוויען שנת ה“א תרי”ד – 1854 – ) האיש המורם מעם הזה הוא אחד מהעמודים הגדולים והחזקים אשר כל בית הקראים נשען עליהם, והרבה לעשות גדולות בספריו המפוארים בעדתו, וכל איש דורש אמת אשר לא מעדת הקראים הוא חייב להודות כי היה האיש ההוא איש גדול ורם בענקי הרוח (וכן עשה הרב יש"ר מקנדיא ועוד חכמי ישראל אחרים). ומשנהו כדומה לו היה:

ר' אהרן ב"ר אליה (לא בן אליהו כאשר יכנוהו רבים מהקראים בטעות, וזה נקל לדעת מחתימתו בשירו בראש ספרו כתר תורה) ניקומודיאו הנקרא ג“כ ר' אהרן האחרון²⁷⁸. הוא חיבר ספר גן עדן הוא ס' המצות בביאור מצות התורה בשנת ה' ‏קי”ד ונחלק לענינים וסדרים ודינים ופרקים רבים, וספר כתר תורה בשנת ה' קכ“ב והוא פי' על התורה, וס' עץ חיים בשנת ה' ק”ו (לפי חשבון דר' גרעטץ עולה ה' ק"ג עי' הערה) בביאור יסודות הדת ועיקרי האמונה ונחלק לק“ד פרקים ונדפם ע’י החכם הנוצרי פראנץ דעליטש בשנת 1841 עם תוספות הרבה והקדמה. גם ר' אהרן זה היה מקומו בקנסטנטינופול ומת בחורף שנת ה”א קכ“ט. והרב יש”ר מקנדיא משבח באגרת אחוז שלו (נדפס בברלין בשנת ה' ת“ר עם הערות והעתקה אשכנזית מהרב החכם מהר”א גייגער) ס' המצות או גן עדן הנ“ל. שני החכמים האלה ששמם אהרן (הראשון והאחרון) הם עיני עדת הקראים ואחריהם כל חכם ימשוך. והם אצלם במדרגת הראב”ע והרמב"ם אצלנו עדת הרבנים. ובאמת גדול כבוד חכמתם והרבה הועילו לחזק בדק בית הקראות (גם בשמות החכמים האלה נראה כאלו הטבע חלק לנו בקו לאיש נחלתו. ואם אנחנו עדת הרבנים נתפאר מעולם בשם משה, כאשר נודעה מאז המליצה השגורה “ממשה עד משה לא קם כמשה” שנאמרה ונשנתה אצלנו על הרבה מחכמינו שהיה שמם משה (ונמצאה כתובה על מצבת הגאון הרמ“א עי' המגיד שנה ראשונה בצופה לגליון 48 במכתב ההכם הנכבד הר”ר מו"ה) וביחוד על מורנו הרמב“ם והרמבמ”ן, הנה נפל חבל עדת הקראים להתפאר ולהתהלל בשם אהרן אחיו והרבה חכמים היו אצליהם בשם זה, וביחוד אלה השנים המכונים בשם הראשון והאחרון).

ר' אהרן פּמפולוף בכמ"ר משה (המכונה בסה"ק החכם הגביר המיוחס מנהיג הגולה) חיבר שיר (שם ח“ד צד קע”ה) תחלתו: אלהי קדם מעונה.

ר' אחא נזכר בס' תקון הקראים ביחד עם אביגדור ורב מוחא ור' שאול (עי' במקומם) ושם נאמר שהם תלמידי ענן והיה מבעלי הנקוד והמסורה. ור' אחא זה היה בבלי מפני שהוא מְצַוה על הנקוד האשורי, היינו הבבלי (ל“ק בפנים צד מ”ג) והחכם רש“פ (שם צד ל"ז) מוכיח שהוא עצמו נסי בן נח (עי' במקומו) ואחריו החזיק החכם גרעטץ (ועי' פ"ב מספרנו זה אות א מחלקה א' סי' ג' ובמחלקה ב' סי' ב' II). ‏ויצא להם מזה שלא היה בזמן ענן כ”א אחריו. אבל החכם דר' פירסט (בספרו תולדות הקראות פ"ב סי' 21) מוכיח כי ר' אחא זה איננו נסי בן נח ועי' מזה בתוספת חדשה סי' ח‘. ונזכר ר’ אחא זה גם בס' או“צ של ר' שמחה יצחק לוצקי עם חבריו הנ”ל לתלמידי ענן.

ר' אלדד הדני לדעת החכם פינסקער בל“ק (ואחריו החזיק החכם גרעטץ) היה קראי ועי' פ”ב מספרי זה מחלקה א' סי' ד' ומחלקה ב' סי' ד' מה שטענתי נגדם ועי' פירסט (שם סי' 46 ובתוספת חדשה לפ“ב סי' ט”ו) והחכם אב“ן רש”ף כתב לי בזה“ל: “איננו רבן ואיננו גם קראי, כי לא בכל העולם כלו הרבנות וגם לא הקראות כי יש ויש עוד מקומות שלא הגיעה שם זאת ולא זאת,‏ ויעוין במ”ע המגיד שנה ששית נומר 19 צד 387”. עכ"ד ודבריו נכונים:

ר' אליהו בן שלמה פירוז מחבר של פיוטים (ל"ק הערה ט' צד 167) ונמצא ממנו פיוט התחלתו: “אלהי בקראי לך הטה אזנך” (בקובץ שהובא מעיר מצרים ע“י הר”ר אברהם לוי רופא פקיד קהלת הקראים בירושלים, ונתן אותו במתנה להחכם ר“א פירקאוויץ, אשר ע”כ יכנהו הרש“פ – ל”ק נספח ט"ו צד 114 – קובץ מצרים).

ר' אליהו בבצה פירוז מחבר פיוט המתחיל “אל נורא במהרה” (בקובץ הנ"ל).

ר' אליהו ב"ר יהודה תשבי חיבר ספר פאר פי' על התחלות הפרשיות מס' המבחר. כן הוא בס' או“צ (ונרשם בפנקסי שהוא נכדו של ר' אברהם ב“ר יהודה הזקן בעל יסוד מקרא, ואינני זוכר לע”ע מקור הדברים האלה,‏ וכדומה לי שהם דברי יאסט). אפס בספרו של הרש”פ לא נמצא מחכמי הקראים שיהיה שמו אליהו ב"ר יהודה תשבי.

ר' אליהו ב“ר אברהם ב”ר יהודה תשבי מחבר ספר חלוקת הקראים והרבנים (והוא הנקרא בס' או“צ סתם “אליהו בכ”ר אברהם מחכמינו הקדמונים ע”ה"). והחכם פינסקער שהדפיס הספר הנ“ל בספרו ל”ק (נספח י"ב צד 99) ואילך) מצא מלבד הר“ת “אליה בן אברהם חזק” שבתחלת ההקדמה עוד ר”ת “יהודה בן שבתי” בסוף ההקדמה של ס' החלוק הנ“ל, ואחר שהודה שגם שני השמות האלה אינם ידועים לו ממקום אחר, והחליט רק שמחבר ס' החלוק אינו מן האחרונים על פּי ראיות ברורות שמביא (שם צד 98) מגוף הספר, והציב לו יד במאה האחרונה של האלף החמישי, חזר בו (בפנים צד י"ט בהערה), ואחר שהביא שם אות ומופת שהמחבר הוא קדמון אמר והחליט, שזה ר' אליהו ב"ר אברהם הוא בן אברהם ב"ר יהודה תשבי שנמצא ממנו פיוטים בסדור הקראים כמו מיהודה אביו, ולפ”ז הוא כבר ידוע לו. וגם ר“ת יהודה בן שבתי אינו אלא שבוש וסרוס המעתיקים וצריך לסדר שם החרוזים באופן שתהיה מלת בן לפני מלת יהודה, ובמלת שבתי צריך לסרס החרוזים באופן שתהיה הת' קודם הש' ויעלה תשבי, ויהיו שני הר”ת (שבראש ההקדמה ובסופה) מצטרפים יחד לחתימת שם “אליהו בן אברהם בן יהודה תשבי”. וההקדמה הזאת איננה למחבר ס' החלוק לדעת החכם פינסקער כ“א לאחרון שהעתיקו בכתב ידו, ודרך ‏ המעתיקים לכתוב הקדמות לספרים שהם מעתיקים,‏ וכן ההשמטות והחלופים אינם דבר חדש בכתבי יד ישנים, ומביא ראיות על זה. יוצא לנו מזה, א) שר' אליהו ב”ר יהודה תשבי לא היה בעולם, כ“א בן ר' אברהם בר”י תשבי והוא‏ עצמו ר' אברהם ב“ר יהודה הזקן בעל יסוד מקרא (עי' במקומו) ור' אליהו זה איננו נכדו כ”א בנו, וחיבר ס' פאר, ב) אבל לא חיבר ס' חלוק הקראים והרבנים כ“א העתיקו בכתב ידו. וס' החלוק לא נודע מי חיברו והוא ישן נושן, והקדמת הס' איננו למחבר כ'”א למעתיק. – ואם נתנה רשות לחקור ולדרוש אחוה דעתי גם אני (מבלי הכריע אם ההקדמה היא מהמחבר או מהמעתיק ומבלי ידוע בבירור שם המחבר וזמנו), ששני השמות הנמצאים בר“ת בראש ההקדמה ובסופה (היינו “אליה בן אברהם חזק” מזה “ויהודה בן שבתי” מזה) אינם לא למחבר ולא למעתיק, כ”א לשני אנשים שונים אשר להם שלח המחבר את הספר. שכן נמצא כתוב (אחר הר"ת האחרון במאמר המתחיל “אנכי שוקד תמיד”) שהס' הזה הוא נכתב בדרך אגרת לשני חכמים מאוהבי המחבר, וז“ל: “לכבוד אצילים ושרים כו' שני המאורות הגדולים האלופים המשכילים המה רבותי כו' כו' " ושם האנשים האלה לא נזכר בפירוש, ויכול להיות שסמך המחבר על מה שהציב שמותם בר”ת, לאחד בראש ההקדמה ולאחד בסופה, למען הבדל ביניהם שלא יתראו כשם איש אחד. ואם גם לא נודע בכל זאת מי הם ומה זמנם, כאשר לא נודע ע”פ ההשערה הזאת גם שם המחבר וזמנו, אולי ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה לדעת פשר דבר אמת²⁷⁹.

ר' אליהו קראי נמצא ממנו פיוט (קובץ מצרים ל"ק נספחים צד 125) המתחיל: "אש תבער בלבבי, ורשום עליו “לר' אליהו המלמד” אבל ראשי החרוזים “אליהו קראי”.

ר' אליהו שושבי ב"ר יהודה גבור חיבר פי' על לוחות שש כנפים (או"צ).

ר' אליהו בישייצי ב“ר משה ב”ר מנחם האנדרנופוליטי חיבר ס' אדרת אליהו בקנסטנטינופול בשנת מותו הוא ה“א ר”ג והשלימו תלמידו ר' כלב אב“א (עי' במקומו), נדפס בגוזלו בשנת ה”א תקצ“ה (וקודם לכן. נדפס ג"כ בקונסטנטינופול), וענינו באור כל המצות שבתורה ונחלק לענינים ופרקים. ובס' הנ”ל דף ל’ב נזכר שאבי אביו ר' מנחם חי בשנת ה“א ר”י. גם חיבר ס' כלי נחשת בבאור משפטי הכוכבים והמבטים ואופן עשיית ותקון כלי נחשת לצורך זה, ונחלק לג' שערים. גם חיבר ס' מליצת המצְוֹת בדרך חרוז ושיר ונדפס בסדור התפלות, וס' אגרת שבת וס' אגרת הצום שנאבדו²⁸⁰ ונמצא רק זכרם בספרים אחרים, ואולי יעלה ביד מבקשי הספרים כ“י למצוא אותם. ונמצא ממנו בסדור הקראים ח”ג תחנון ליוה"כ המתחיל: אדון נורא כו‘. ועור תחנון (שם) המתחיל: אבי חכמה והמזמה כו’. ועוד הרבה.

ר' אליהו ירושלמי בר ברוך ירושלמי ממדינת קרים (ע“פ דר' יאסט גד”יאזס ח“ב צד 371 זמנו זמן בעל האפריון בראשית המאה הי”ח למספר הרגיל היינו ערך ה“א ת”ס) חיבר ספר ויכוח נחלק לד' שערים ובטל שם בראיות ובמופתים דעת הקראים הקדמונים מאמיני התמור²⁸¹, וס' עשרה מאמרות מדבר מחלוקת הקראים והרבנים וטענות נגד הרבנים, וס' צרור המור פי' מספיק על ס' מנחת יהודה, וס' הנקרא ילקוט. בס' הזה אסף המחבר ששים ואחד מאמרים נכבדים ויקרים מדברי חכמי הקראים והרבנים ופירש אותם פירוש טוב כל מאמר בשער מיוחד. וע“פ החכם פינסקער הוא ג”כ המעתיק מס' מלחמות של ר' סלמון בן ירוחם ומאגרת התוכחות של סהל בן מצליח (עי' ל"ק נספחים צד 25 בראש אגרת סהל ובסופה צד 43 וכן בצד 27, 135, 139).

אליהו (סתם) נמצאו ממנו שירים בסה"ק (לדוגמא ח“ד צד קי”ד): שלום לך מכל עבריך כו'.

אליקום נמצא ממנו זמר לחנ השבועות (סה“ק ח”ד צד ק"ה) תחלתו רנו שמים כו' ולא נרשם למי הוא ואני יגעתי ומצאתי ראשי החרוזים אליקום חזק (ובדפום וויען נרשם רק על חזק) ולחתן (שם צד קי“ד תחלתו: איתן יהי מושב מקומך על ב”ת ויתד ב“ת ויתד וב”ת) ורה“ח אליקים ועוד אחר (שם קט"ו) המתחיל: אצילים סגלה בני המלך כו': ועוד (שם צד ק"ל) תחלתו: אלהי עוז תהלתי, ועוד ליוה”כ מתחיל: “אתה אלהי יוצר עולם לבדך”.

אלסייד ולפעמים אלרייס אבו אלפאצל עי' ר' שלמה הנשיא²⁸².

אסמעיל אלעכברי²⁸³. הביאו ר“י ההדסי (אשה“כ א”ב צ"ז אות ע') בשם ר' דוד אלמקמץ והיה בימי הכליף מתעצם באללה, ד”א תרצ“ג – תש”ב, והסופר הערבי מקריזי וכן ר' יוסף בני בעל קריה נאמנה מזכירים עמו יחד עוד איש אחד ושמו ע“פ מקריזי, מוסי אלבעדאני אלעכברי וע”פ ר“י בני משוי העכברי. ואמר החכם הרש”פ שזה האיש משוי העכברי הוא בעצמו משוי הבעלבקי (עיי' במקומו) ולדעת החכם גרעטץ הוא אחר. שני העכבריים האלה (אסמעאיל או ישמעאל ומוסי או משוי) עשו שינויים גדולים בדת כמוזכר באשה"כ שם (עיין לעיל פ"ב מחלקה ב' סי' ג' III).

ב.

בועז הנשיא נזכר בפ' חלוק הקוה“ר אחר דוד הנשיא (וברשימה שבסוף ס' ל”ק נרשם: בועז בן דוד הנשיא ואיני יודע מאין לו שהוא בן דוד, ברשימת הנשיא הנמול ישועה (דוד מרדכי פ"ו) ובכתב היחס של ר' שלמה הנשיא לא נמצא בועז שיהיה בן דוד ובכלל לא נמצא בועז אחר מלבד בועז בן יהושפט הבא אחר זה, ומס' החלוק אין הכרע שבעבור שבא בועז הנשיא אחרי דוד הוא בנו לפי שעל הרוב אין שם מוקדם ומאוחר²⁸⁴.

בכתאן מובא בס' העשר לר' יעקב בן ראובן (עי' במקומו) ובעל האדרת (דף מ“ג ע”א) אמר שר' ישועה בס' אוצר הנחמד מביאו ג"כ, והחכם פינסקער (ל“ק צד מ”ג ובנספחים צד 85) אמר שלא ידע ממנו יותר, רק נראה שהוא קדמון והיה בזמן חלוקת הכתות, והוא מאלה שרצו להצטיין ולעשות להם שם וכת מיוחדת

ע"י פירושים חדשים ושינוי המצות וכו'.

בן אשר עי' אהרן בן אשר ובמקומות שרשמתי שם.

בן זוטא מוזכר בראב“ע בפירושו לתורה כמה פעמים והיה בימי רס”ג ולפי החכם דוקעס (ליט' מיטטה' צד 34) חיבר הרס“ג נגדו, אבל הרש”פ אומר שאינו יודע מנין לו זה לדוקעס.

בן נפתלי החכם הרש“פ (ל“ק צד ל”ב) מחוה דעתו ששניהם, בן אשר ובן נפתלי היו מכת הקראים והחכם גרעטץ החרה החזיק בדעה זו כאלו יצתה ב”ק ואמרה הלכה כמותה, וכבר טען נגדו החכם שד“ל (עי' במקומות שרשמתי אצל אהרן בן אשר) והנה גם מקונטרס חלוק הקראים והרבנים (ל"ק צד 102 בנספחים) נראה שב”א וב“נ היו רבנים²⁸⁵ יראה הקורא שם בעין בקרת וישפוט שפוט, וגם החכם פירסט שם עינו על זה עי' תוספת חדשה לפ”ב סי' י"ח, שמו העצמי של בן נפתלי היה משה (ובשה“ק דף כ”ח ע“ב: “ר' אהרן ב”ר משה משבט אשר ור' משה בן דוד משבט נפתלי”).

ר' בנימין הנַהוַנדי (כך שמו ע“פ חכמי הבקרת שבימינו עיין פ”ב מזה המאמר מחלקה א' סי' ב' ומחלקה ב' סי' ב' III. וסי' ג' II. ועי' ל“ק צד מ”ד) ב“ר משה, לפי דברי גרעטץ היה תלמידו של יאשיה (שחי בערך ד“א תק”ס) בן בנו של ענן²⁸⁶. חיבר ס' משאת בנימין כולל כל דיני הקראים ולפעמים חולק על הראשונים שהיו לפניו ומגלה דעתו שאין לסמוך כלל על הראשונים וכל אחד חייב לחקור בעצמו בדיני התורה עד שיד שכלו מגעת. בעל האשכול מביא דעתו (א“ב מ”ז), בענין בריאת המלאכים שלדעתו נברא ביום ראשון עם השמים העליונים, וכן לדעתו בריאת העולם השפל וכל הנסים והנפלאות הנזכרים בתורה נעשו ע”י מלאך ולא ע“י ה' (עי' פ"ב במקומות שרשמתי למעלה). וחיבר עוד ספרים שנאבדו והם לפי השערות נכונות של הרש”פ (ל“ק צד מ”ד ומ"ה) פי' על חמש מגלות, פי' על התורה, פי' על ישעיה,‏ פי' על דניאל וס' מצות (“אולי הוא ספר דינים שלו בלה”ק הנקרא משאת בנימין" לשון הרש"פ) ורוב ספריו בלשון ערבי²⁸⁷. והרס"ג מזכירו (האוה"ד מאמר ו') בין האומרים שהגמול והעונש יקרה רק העצמות בעבור שמצא. ותהי עונותם על עצמותם (יחז' ל"ב) כל עצמותי תאמרנה (תהלים קמ"ה).

בנימן חתום ברה“ח בשיר המתחיל בקראי לך ענני (סה“ק ח”ד צד קכ"ג) ושם צד ק”ג רשום ברה"ח בנימן ירושלמי בן אליהו.

הבח' ברכה ב"ר יוסף הכהן חיבר ס' נפש ברכה על הלכות שחיטה ועשרה עקרי אמונה (נזכר בס' או"צ).

בסתני בן חנינא גזכר בכתב היחס של ר' שלמה הנשיא (ל"ק נספחים צד 53) ובד"מ יקרא בסתנאי בן חנינאי (והחכם אב“ן רש”ף כתב לי: “והנכון לפי נוסחאות מדויקות גַּנַּי ברוך (בסתנאי) בן חנני בן אסף כפנאי”).

ברכיה בן חנניה כן הוא ביחש ר“ש, ובד”מ בן חנינה (ובכלל כל השמות של החכמים שלמעלה מענן אינם ברורים, ורובם ככלם חשודים, ע“כ לא הקפדתי לרשום את כלם. והחכם אבן רשף כתב לי בזה”ל: “בד' נוסחאות המדויקות לא נמצא חסדיה בן ברכיה בן חנינא או חנניה, כי אם פלטיה בן חנגיה יוחנן בן משולם בן זרובבל בן שאלתיאל בן יהויכין”).

ג

ר' גנאי ברוך שתיקן מנהג קריאת התורה בשבתות ובמועדים אצל הקראים²⁸⁸ הקראים אומרים עליו שהיה ראש בית דינו של עזרא הסופר, וכבר הרגיש החכם ר“א פירקאוויץ, אשר רוח הבקרת נחה עליו, בסכלות הדבר הזה, ואומר שזה בדרך העברה, אבל החכם רש”פ (ל“ק צד כ”ד) מוכיח שזה אי אפשר אבל היא קבלה של שקר, ומחליט שהיה בזמן ענן או אפשר קודם לו עיי“ש ובהערות הערה י”ג צד 186. והחכם, דר' פירסט (עי' תוספת חדשה סי' ד') מתקן לקרוא גנאי בן ברוך, מפני שלא מצא לקראים שני שמות, אבל כבר נמצא בס' היחס שבד“מ פדיהו אהרן, אליהו יכין, יאשיהו משה, אמציה יוסף, אלעזר צמח, וכבר דחינו הנז”ש שלו במקום הנ“ל. עיי”ש. ומן התימה על החכם רש“פ שאמר גם הוא (ל“ק צד ק”י) “שכמעט בלתי נמצא חכם בשני שמות עבריים אצל הקדמונים לא בין הרבנים ולא בין הקראים” ואיך לא ראה השמות שהבאתי מספר ד”מ שהם מקדמוני הקראים ונוס" עליהם גנאי ברוך זה אשר לפי דעת הרש“פ שניהם שמות עצמיים של חכם אחד והוא קדמון בלי ספק. והיותר נכון כמו שכתב לי החכם אב”ן רש“ף (עי' תוספת חדשה סי' ד' הערה) שגנאי הוא כינויו של ברוך כמו בסתנאי היינו הממונה על גן המלך, וכן כתב ג”כ החכם הגדול דר' חוואלזאן שמצא כתוב באגרת דוד בן בועז בזה“ל: “וקראו אותו גנאי ברוך תלמידו של עזרא ביום מותו שהיה גם הוא סופר מהיר בתורת יו”י ולמד בישראל חוק ומשפט”. ויהיה תלמידו של עזרא כמו תלמידו של אברהם אבינו. ועיין עוד מזה למעלה צד 163.

ד

ר' דוד הנשיא בן חסדאי אביו של ענן נזכר ביחוסו של ר“ש הנשיא ובס' ד”מ²⁸⁹.

ר' דוד הנשיא בן חסדאי הנשיא אביו של ר' שלמה הנשיא דור עשירי לענן ע“פ כתב היחס של ר' שלמה הנשיא (ל"ק צד 53) ונמצא ג”כ בכתב היחס שבס' ד“מ רק ששם הוא התשיעי לענן (כי חסר שם יחזקיהו אבי חסדאי) ואיננו אביו של ר' שלמה הנשיא כ”א זקנו של עובדיה שהוא אביו של ר“ש הנשיא ע”פ רשימת ד"מ. –

ר' דוד הנשיא חיבר פי' על התורה ונאבד, כן הוא בס' או“צ. והוא ר' דוד בן בעז דור ששי לענן ע”פ ב' הרשימות (עי' פ"ב מחלקה א' אות ד') שהיה מפרש מפורסם (ל“ק צד קי”א), והחכם רש“פ מחלק שם בין זה שהיה במאה השביעית לאלף החמישי היינו בן בועז הנ”ל ובין דוד הנשיא אחר, אחרון שבאחרונים שהיה בתחלת המאה החמישית לאלף הששי, עיי“ש. ובל”ס לא כיון בעל או"צ לזה האחרון שהיה קרוב לזמנו (שהוא חיבר את ספרו או“צ בשנת ה”א תקי“ז על פי הסימן שהביא בסוף הקדמתו לס' הנ”ל ה' יברך את עמו) ולא יתכן שכבר נאבד הפי' של ר' דוד אם היה האחרון. ואת ר' דוד בן בועז זה מכנים בעל האשכול ובעל החלוק בשם דוד הנשיא סתם, ובעל העֹשֶר (ל"ק נספחים צד 83) ור' טוביא העובר²⁹⁰ (שם צד 96) בכנוי הנשיא סתם, ור' יוסף הרואה בס' מועדים בשם הנשיא דוד בן בועז.

ר' דוד בן מצליח הכהן נזכר בס' החלוק,‏ ובעל או“צ אומר עליו ועל אחיו יחזקאל שהם בני סהל בן מצליח ואומר הרש”פ (ל“ק צד קס”ט) שזה שבוש²⁹¹.

ר' דוד בן חסין עי' אבו סלימאן.

ר' דוד בן אברהם המכונה אבו סלימאן דאוד בן אברהם אלפאסי. החכם הזה חי בזמן הרס“ג וחיבר ס' שרשים שלא נודע בעולם עד שמצא אותו החופש מטמונים המפורסם המוציא תעלומות לאור החכם הקראי הנודע ר' אברהם פירקאוויץ המכונה אב”ן רש“ף בשנת תק”צ בכית הכנסת של הקראים בירושלים ומסר הספר ההוא ליד ידידי החכם המדקדק והמליץ והחוקר בקדמוניות בבקרת נפלאה הר“ר שמחה פינסקער נ”י, והוא גלה טבעו בעולם בספרו היקר לקוטי קדמוניות מצד קי“ז עד קס”ז, עיי“ש כל דבריו באריכות, כי רבים ונכבדים הם. והרסב”י מביא שחיבר ר' דוד זה ג"כ ס' הניקוד, והוא עצמו מזכיר באגרונו (היינו ס' השרשים שלו) שחיבר פי' על תהלים ושה"ש.

ר' דוד בכמו“ה שלום הזקן רב בעיר לוצקא במחוז וואלין, רבו ומורו של בע”ס דוד מרדכי ומובא שם בהקדמה. נפטר בשנת ה“א תנ”ט.

ר' דוד הכהן בן בבש נמצא ממנו שיר בחזניא שת“י אלמנת ר”א ביים המתחיל “דרור תקרא ולא תחשה”. (ל’ק הערות צד 188).

דוד המגיה בהרמב"ן כן רשום בסדור הקראים ח“א עמוד תי”ג על תחנון ליום צרה שתחלתו “ה' בצר פקדנוך” ויש עוד שיר מדוד המגיה (שם ח“ד עמוד קע”ט), ובסוף הסדור נמצא ממנו שיר וחתום ברה“ח דוד הקטן בר מרדכי החכם, ורשום עליו: “הודאת המגיה בדפוס ראשון”, והנה סדור הקראים נדפס ראשונה בונידיג בשנת ה”א רפ“ט (עי' לעיל אצל ר' אהרן הראשון) נמצא חי זה המגיה ר' דוד בזמן ה”א רפ“ט. ובחלק ג' מסדור הקראים דף רי”ח נמצאת תוכחה ללילה השלישית של עשרת ימי רחמים (כן יקראו עשי“ת שבין ר”ה ליוה"כ), תחלתה: “אמולה לבתי כמו אש מתלהטת” וכתוב עליה שהיא של רבי דוד ז"ל, ואיני יודע איזו הוא.

ר' דוד אלמקמץ כתכ ס' על הכתות וס' על הפילוסופיא באחדות ה' בדרך כת המעתזלה, הובא הרבה פעמים בס' אשה“כ לר”י ההדסי (עי' פ"ב מספרנו זה מחלקה א' סי' ז'). רבים החזיקו אותו לקראי, אבל יש ידים מוכיחות שהיה רבני ולא קראי ועי' ל“ק צד קס”ז, ונקרא ג“כ ר' דוד בן מרואן הבבלי או אלערקי והיה גר צדק, והרב בעל חובת הלבבות מביאו בספרו, והרב החכם הר”ר שד“ל נ”י מביא (בס' הליכות קדם של הר"ר פאללאק), שהרב ר“י הברצלוני אשר לא בטח לבו בחקירות הפילוסופיא ומצוה שלא לקבל דברי פילוסופיא רק מרבנים מובהקים נודעים ביראתם את ה' ומפורסמים לנוצרי עדותיו, חשב גם את ר' דוד אלמקמץ שישי להגאונים רס”ג ור“ש בן חפני, ואין לך עדות גדולה מזה שר' דוד זה היה מגדולי חכמי הרבנים אנשי השם אשר מעולם, והיה בזמן רס”ג ולקח תורה מפיו (וידידי החכם הר“ר אב”ן רש“ף כתב לי שלקח תורה גם מפי מנחם בן מיכאל בן יוסף הקראי, ואעפ”כ גם הוא מסכים שלא היה קראי וטעמו לפי שההדסי אינו מכנה אותו בשם משכילי כדרכו לכנות חכמי הקראים וגם איננו מברכו בברכת המתים).

ר' דניאל ב“ר משה אלקומסי חיבר פי' על התורה ונאבד (כן הוא באו"צ). לפי דברי ר' נטרונאי גאון בסדורו של רב עמרם היה דניאל זה מבני בניו של ענן וחי (לפי חשבונו של הרש“פ ל”ק צד מ"ה) בסוף המאה הששית ובתחלת המאה השביעית לאלף החמישי בדורו של בנימין הנהונדי רק מאוחר לו, וחבר ס' מצות שר' יפת בן צעיר בס' המצות שלו מביא ממנו מאמר שלם, הביאו הרש”פ ל“ק הערה י”ג צד 188, ובעל האשכול משים זמנו בין ענן ובין בנימין²⁹². וחכם דר' פירסט (בספרו תולדות הקראות פ“ב סי' 27 ובהערה 176 לפרק הנ”ל) הוכיח שבעבור ששם אביו של דניאל הוא משה כשם אביו של בנימן נהונדי ובס' החלוק הוא נזכר תיכף אחר בנימין יתכן שהיו אחים (עי' תוספת חדשה לפ"ב) ולי נראה שמשם ראיה

לסתור, יען שדרך בעל החלוק לפרש הקורבה שבין חכם לחכם ולא לסתום, כמו שהביא עד“מ “וכן שני האחים כו' יאשיהו כליל התורה ויחזקיהו כו' " – “מצליח הכהן ושני בניו יחזקאל ודוד”, ואלמלא היו בנימין ודניאל אחים היה אומר “האחים בנימין וכו' ודניאל וכו' “. וכן נראה משמות זקני לה”ק שנמצאו בכ”י לס' מאזנים ‏ להראב”ע (ל“ק צד קכ”א) שכתוב שם “ור' בנימין האונדי נ”ע ור' דניאל בן משה נ”ע", ולא נזכר גם שהיו אחים²⁹³.

ר' דניאל הרופא בן משה בן ישעיה עשה קיצור מתוך ספר חובת הלבבות לרבינו בחיי ז“ל בלשון ערבי בשנת ה”א תמ"ב ליצירה והכניס בו בשער ג' פרק ז' תמורת שלשלת הקבלה של המחבר את יחוס סבל הירושה של הקראים²⁹⁴.

הוציאו לאור החכם פינסקער בליטב“ל של מ”ע אריענט שנת 1851 צד 793 ועי' ל“ק הערה ט' צד 167. ר' דניאל זה היה מעתיק ספרים בכתיבת ידו, ובשנת ה”א ת“נ העתיק פי' ר' יפת הלוי על שמות ובראשו שני שירים ממנו בלשון ערבי וחותם שמו דניאל בן משה המכונה יקותיאל. והוא ממשפחת פירוז הידועה. עי' ל”ק שם ובפנים צד קכ"א ובהערות צד 130 וצד 131.

ה

ר' הלל בישייצי ב"ר משה חיבר ס' תהלות ה' פי' על סדר תפלת הערב של חול ונחלק לד' פרקים (לפי השערת דר' יאסט בספרו גדיאז“ס ח”ב צד 370 הוא דודו של ר' משה בישייצי השני בעל זבח פסח – עי' במקומו – והיה בזמנו).

ר' הלל חזן קרימי נמצאים ממנו פיוטים בסדור הקראים בח“ב דף רל”ז וח“ד דף קמ”ה וקמ"'ו.

ר' הלל חבר נמצא ממנו פיוט בחזניא של ר“א ביים המתחיל: אשרי איש ירא מאל אחד לבדו” (ל"ק הערות צד 138).

ר' הלל בן יוסף נמצא ממנו ג“כ בחזניא הנ”ל פיוט מתחיל: הכל הולך אל מקום אחד בגזרת המלך המיוחד (ל"ק שם).

ז

ר' זרח הטרוקי בכ“ר נתן הזקן. הוא ר' זרח אוהבו של החכם המפורסם הרב יש”ר (יוסף שלמה רופא) מקנדיא בעהמ“ח ס' אלים ושאר ספרים. את ס' האלים מיחסים הקראים להקראי ר' זרח הנ”ל (עי' או“צ דף כ”ב ע"ב) בעבור הי“ב שאלות (כמספר י'"ב עינות מים) ושבעים קשיות (כמספר שבעים תמרים) ששאל הנ”ל את החכם יש“ר והוא השיב עליהם. ונזכר בס' או”צ עוד כתבים שירים ומליצות ששלח ר' זרח אל החכם הר“ר יש”ר ז“ל והם ג”כ מכלל ספר האלים, ונכבדות מדובר מר' זרח זה בספר אגרת אחוז שכתב אליו הרב יש“ר הנ”ל, יצא לאור בשנת ת“ר עם העתקה אשכנזית מהרב החכם מהר”א גייגער, ד' ברלין²⁹⁵. ובסה“ק ח”א צד ת“ב נדפס מר' זרח הנ”ל תפלת יחיד תחלתה: “אברך אל אדון עולם ונעלם”. ובסוף ח"ד נמצא ממנו תפלה התחלתה: “אשרי נשוי פשע”.

ח

חזקיה בן שמעיה נזכר בכתב יחוסו של ר' שלמה הנשיא (ל"ק נספחים צד 53) והוא דור ט‘"ו לפני ענן. ולפי היחוס של ס’ ד"מ להילד הנמול (פרק ו') הוא דור העשרים לפני ענן²⁹⁶.

ר' חיים בן סהל נזכר בס' חלוק הקראים והרבנים (ל“ק נספח י”ב צד 106). ובסה“ק (ח“ד צד‏ קנ”ט) נמצא פזמון לכלה שרה”ח חיים, ואולי הוא אחר.

חוי הכלבי לא ידענו בלתי את שמו המובא בתשובת הרס“ג נגד חוי הכלבי, וגם התשובה הזאת כבר אבדה והיא מובאת בספרים אחרים והביאו גם הראב”ע בפירושו על התורה וטען עליו (עיין פ"ב מחלקה ב' אות ה') והרסב“י הקראי בפירושו לקהלת הביאהו בשם כלבי לקללה ולא לברכה (עיי' הערת אב“ן רש”ף לעיל בתוספת חדשה סי' ט"ז), והרב הגאון רש”ל רפאפורט הוכיח (תולדות הרס"ג הערה 31) שהיה ‏מין רבני ולא קראי, ואחריו הלך החכם גרעטץ. החכמים עוואלד ודוקעס קוראים שמו חמיא הכלבי והרב החכם הר“ר שד”ל (בס' בית האוצר דף י"ב) משער שצ“ל הבלכי ר”ל מִבַּלְךְ (aus Balkh) אשר שם כתב איש אחד מבעלי דת מחמד נגד אריסטוטלוס ואיש אחד יהודי הפך בזכותו. והנה זה חדש מקרוב החזיק הח' הרש“פ בשם הישן ואמר שנם בכ”י מצא הכלבי, וכבר נמצא גם שם איש אחד ששלחהו מחמד עם מכתב לקיסר העראקליוס בהיותו בפלסטינא והיה שמו אבן כליפה אלכלבי. וכבר שער הרב הגאון מהרש“ל רפאפורט (תולדות הרס"ג) שזה הכלבי היה שנוא לקראים כמו לרבנים ואחריו החזיק הרש”פ בראיות ברורות וממנו לקח גרעטץ והבאים אחריו. אפס דר' פירסט מוכיח בראיות שחוי הבלכי (כך הוא קורא אותו) יצא מבטן הקראים (עי' תוספת חדשה סי' ט"ז). ומי איפה יוציא לאור בהיר תעלומות אלה? –

חנינא בן כפנא מוזכר בכתב היחוש של ר' שלמה הנשיא (בד"מ חנינאי בן כפנאי) וענן דור חמישי לו, היינו: “ענן בן דוד בן חסדא (בד"מ חסדאי) בן בסתני (בד"מ בסתנאי) בן חנינא”²⁹⁷ והן הן אבות ענן אשר אין מחלוקת עליהם בין ספר יחושו של ר“ש הנשיא אשר בל”ק ובין ספר היחוש של הילד הנמול ישועה בן ברוך המובא בס' דוד מרדכי, ומהם ומעלה נפרדו שני כתבי היחוש האלה והיו לשני ראשים שונים וע"כ אין לסמוך גם על אחד מהם, וגם בקצת דורות שאחר ענן יש שינויים בשני הנוסחאות האלה (עי' ערך שלמה הנשיא)²⁹⁸.

חנניה בן סעיד בן יפת הלוי.

וחנניה הלוי מוזכרים בס' החלוק כשני חכמים שונים.

חסדא בן בסתני אבי אביו של ענן נזכר בשני כתבי היחוש (עיין חנינא בן כפנא).

חסדיה בן ברכיה בס' היחוש של ר“ש הנשיא הוא דור י”ט לפני ענן ובס' היחוש של ישועה הנמול הוא דור כ"ה לפני ענן (כי בס' היחוש של זה האחרון נוספו ששה אנשים והם רב הונא, מר זוטרא, כהנא, נתן, הונא מר בין כפנא הנקרא בד“מ כפנאי ובין אבא מר הנק' בד”מ אבא מר – ושבנה בין שמעיה ובין עובדיה)²⁹⁹.

חסון בן משיח (הנקרא בס' או“צ חסאן בן משיח והראב”ע בהקדמתו לפי' התורה מזכירו בשם “בן משיח” סתם ובס' ד“מ דף י”א ע"ב בא בשבוש חסור בן משיח) נזכר בס' אשה“כ א”ב רנ“ח ומיחס אליו ספר זכרון הדתות וםס' כתב אלתמייז וס' קפת הרוכלים. ומהתימה על בעל או”צ שלקח דבריו כפי הנראה מבעל אשה“כ ואעפ”כ כתב על ס' קפת הרוכלים שהוא “חבור חכם אחד קדמון ואינו נמצא רק נזכר בס' אשה"כ”, והנה בס' אשה“כ כתוב שחיברו בן משיח הנ”ל. אפס אחר שבא לידי ס' ל“ק מידידי החכם הרש”פ נ“י ראיתי שגם הוא הרגיש בזה ודעתו שהדברים בס' אשה”כ שם מבולבלים וחסר שם שמו של ר' יוסף הרואה שרובם של הספרים הנ“ל, כמו כתאב אלתמייז וס' הנעימות (הכולל ג"כ זכרון הדתות), הם שלו, ואעפ”כ החכם הרש“פ אינו מכריע ונשאר עוד בספק³⁰⁰. ובעל או”צ מזכיר עוד ס' המצות שחיבר בן משיח הנ“ל ונאבד. והיה בזמן הרס”ג ורצה להתוכח עמו, אבל הרס“ג מאן בזה והרחיקהו ממנו, ואחר שנפל לידיו ספר אחד מספרי הרס”ג כתב עליו תשובה עי' ל“ק צד קי'”ד ובתוכחת מגלה לסהל בן מצליח (שם נספחים צד 37) ובספר המצות המכונה‏ יהי מאורות לר' טוביה העובד (שם שם צד 95)³⁰¹; ובס' חלוק הקראים והרבנים (שם צד 106) נזכר ג"כ שבן משיח עשה ס' הדתות.

ר' חזקיה ב“ר אלחנן נכד ר' גדליה, נשיא הקראים בחצי אי קרים, נזכר בס' שפת אמת להחכם הרבן ר' אברהם קרימי, והיה תלמידו ולמענו חיבר הנ”ל את ספרו בשנת ה“א קי”ח (עי' מ"ע הכרמל שנה שלישית נומר 7 בשרון).

ט

ר' טוביה או טוביא המכונה העובד גם המשכיל והבקי, בן משה האבל³⁰², חי בקנסטנטינופול במחצה השנית של המאה התשיעית לאלף החמישי (ל“ק בפנים צד קי”ז ונספחים 93), ונקרא ג“כ המעתיק (בס' גן עדן לר“א האחרון ובס' המבחר לר”א הראשון ובס' האדרת) לפי שהעתיק ספרים הרבה בכתיבת ידו, והיה תלמיד ר' ישועה בן יהודה (עי' במקומו) והעתיק ספריו ובתוכם ספרו אוצר נחמד אשר ע”כ יחסוהו הרושמים בטעות לר' טוביה³⁰³, ור' טוביה זה חיבר ס' המצות הנקרא יהי מאורות³⁰⁴, ע“ש התחלתו, וס' זאת התורה פי' על התורה והיה נמצא בבית עקר הספרים לבני מקרא בגוזלו (עופאטוריה) ונאבד במהומת המלחמה בשנות תרי”ג ותרי“ד, ועשה תוספות לס' מחכימת פתי של ר' יוסף הרואה, ונמצא ממנו שיר בחזניא שת”י אלמנת ר“א ביים באודיסא, המתחיל: “אלהינו מכל אומה אהבתנו” (בל“ק הערה ג' צד 139 נדפס בשבוש אימה ביו”ד ויש לתקן שם) מיוסד על א”ב ושם המחבר טוביא בן משה חזק, ועוד שיר המתחיל: “אשאלה מאל הבונה מעליותיו (כן הוא בל’ק שם ואולי צ"ל מַעֲלוֹתָיו כמו שהוא בעמוס ט‘, ו’) להודיע לבני אדם גבורותיו”, ועוד פיוט בעל ל“ד בתים שראשי תיבותיהם: “אלה הפרקים לטוביא בן משה העובד נב”ת וי”א (ר"ת נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ) אמן". (עי' ל“ק בפנים צד רי”ט ובנספח י“א. ונפלאת היא בעיני שלא ידע הרש”פ שהפיוט המתחיל “אלהינו מכל אומה אהבתנו” שהביא בשם החזניא, הוא נמצא בסדור הקראים ח“א צד פ”ט).

י

ר' יאשיהו בן שאול בן ענן (בכתב היחש של ר“ש הנשיא וביחושו של ישועה הנמול שבס' ד”מ) ראש הגולה, ובס' חלוק הקוה“ר נקרא כליל התורה ובעל האשכול (א“ב רנ”ח אות ק') קורא שמו נר הגולה בעליל התורה, תאר אשר אין לו שחר, אשר ע”כ מגיה הרש“פ (ל“ק צד מ'”ד) כליל התורה, להשוות עם ס' החלוק, ואולי כן הוא, אע”פ שלפי סגנון לשונו הנשחתה של בעל האשכול יכול להיות שמתאר אותו בתאר בעליל ע"ד הכתוב בעליל לארץ (תהלים י"ב, ז') ורצונו מצרף התורה, ולקח הב' לשרש (ותמיה לי על החכם הרש“פ שרשם כאן צד צ”ח וזה עמל גדול להקורא לחפש בס' אשה“כ ע”פ הצד ר“ל הדף שיש לו ד' עמודים גדולים, והיה לו לרשום סוף א”ב רנ“ח כמו שרשמתי אני כאן וכדרך כל הרושמים וגם הרש”פ עצמו ביתר המקומות)³⁰⁵.

יאשיהו (סתם בלי תאר וכנוי ושם אב) חתום בראשי הבתים לשיר המתחיל: “יה פתח נא שערי שמים” (סדור הקראים ח“ד צד קכ”ו ד' ווין) לא הביאהו הרש“פ ולא הרא”ף.

ידידיה הנשיא נזכר בספר חלוק הקראים והרבנים.

ר' יהודה בן עלן (או עלאן) הטברוני חיבר ס' מאור עינים על דקדוק, נזכר באשה“כ א”ב רנ“ז, ובא”ב קע“ג קרא אותו סתם טברני המדקדק ולדעת הרש”פ (ל"ק צד ה') הוא עצמו יחיי בן זכריא הכותב הטברני אלכאתב אלטבראני) שזכר הערבי מסעודי (שהיה חי בימי הרס"ג) יען כי כנוי הערבי של יהודה הוא יחיי והיה מכונה אבו זכריא כמו ר' יהודה חיוג, ודרכם של המעתיקים להחליף מלת אבו והמקוצרת ממנה בו במלת בן וכן להפך. ונפטר בתחלת שנת ש“ך להגירה שהוא ד”א תרצ“ב ליצירה, ור' לוי הלוי במקדמא על פרשת דברים (ל"ק נספחים צד 64) מתארהו בשם ראש ישיבת ירושלים. ואמר עוד החכם הרש”פ שיכול להיות שהוא המדקדק הנזכר ברשימת הראב"ע בריש ס' מאזנים בשם חכם ירושלמי שחיבר שמנה ספרים בדקדוק, והוא גם כן המובא מר' יהודה בן בלעם

בשער הענינים “על דעת המדקדק שהיה בבית המקדש (ירושלים)”. ונמצא ממנו בסדור הקראים ב' פיוטים בח“ד דף קי”ט. ובחזניא שת“י אלמנת רא”ב נמצא ממנו קינה (ע“מ יתד וב”ת אבל נשחת המשקל ע“י המעתיקים ועי' ל”ק צד ס"ח ובהערות צד 139) וכתוב על הגליון “בהר ציון כתבה ושלחה להגולה”. וע“פ השערת החכם דוקעס (בקונטרס המסורת צד ב') והרב החכם מהר”א גייגער (אוצר נחמד ח“ב צד קנ”ח) הוא עלי בן יהודה הנזיר שזכר הרד“ק במכלול והוא ט”ס וצ“ל יהודה בן עלן (לפ“ד הרב מהרא”ג שם עלן הוא משובש בס' אשה“כ וצ”ל עלי, וס' מאור עינים אשר לטברני המדקדק המובא באשה“כ א”ב קע“ג אות ט', ואשר הוא לפי השערת החכם גייגער יהודה בן עלן או עלי הנ”ל, הוא לפי השערתו עצמו ספר אור עינים אשר רמז עליו הראב"ע בהקדמתו לפירושו על התורה בדרך הרביעית בתוך ספרי הדרוש אשר חברו חכמי יון ואדום יצב לו יד ושם אצל ס' לקח טוב לר' טוביה בן אלעזר). והחכם דוקעס מצא עוד בס' דקדוק ישן בזה”ל: “כך מצאו במסורת יהודה בן עלאן מבני טבריה. ובס' דוד מרדכי (דף י“א ע”ב) כתוב בין המקבלים אשר נעתקה אליהם תורת הקראים “ולרב יוסף אברהם בן עלאן הבבלי” וכתב על זה הרש”פ (ל“ק צד ק”ו) שזה ט“ס וצ”ל “ולרב יוסף בן אברהם ויהודה בן עלאן”. אפס החכם אב“ן רש”ף כתב לי וז“ל: “ובס' ד”מ שבכ”י לא נמצא שם יוסף רק “ולר' אברהם בן עלאן הבבלי” וככה הוא גם בס' מטה אלהים לבישייצי “ולרב אברהם בן עלאן הבבלי” ולפני מזה נמצא בהעתקת התורה לר' אליהו ירושלמי: “ולר' יהודה בן עלאן הבבלי”, נמצאנו למדים מזה שר' יהודה ור' אברהם היו בני עלאן הבבלי, ולפ“ז אין צורך לתיקונו של רש”פ, כי שם יוסף נדפס בטעות המדפיס בדפוס המבורג וממנו בדפוס וויען“, עכ”ל. ונזכר ר“י ב”ע זה גם בס' חלוק הקראים והרבנים ועי' פ"ב מחלקה א' סי' ד' ועוד בכמה מקומות מספרנו זה. –

ר' יהודה הפרסי חיבר פי' על התורה ונאבד (או"צ). ומביאו הראב“ע בפירושו על התורה (שמות י“ב, ב'; ויקרא כ”ה, יט; במדבר ג', ל"ט) ובאגרת השבת, ואמר שחיבר ספר להראות שהשנים הבאים בתורה הם שנות החמה. ע”פ החכם רש"פ והחכם גרעטץ ההולך בעקבותיו (עי' פ"ב מספרנו זה מחלקה ב' סי' ג' I.) יהודה הפרסי זה הוא עצמו

יהודה מהמדאן המכונה ג“כ יודגאן (או יודעאן בערבית בע מנוקדת למעלה הנקראת כמו ג שלנו) ובאשה”כ בטעות יורגאן, ואצל די זאסי בטעות בודעאן, שהיה בתחלה (ע“פ דוד אלמקמץ המובא באשה”כ) רועה גמלים ואח“כ עשה עצמו למשיח, והיח בימי ר' בנימין נהונדי ולקח ממנו הרבה דברים (עי' פ"ב מזה הס' במקום שנרשם למעלה) ואמר שהתורה יש לה חיצונית ופנימית והיה נוטה אל אלה המאמינים בבחירה (אלקדר) ובדרך ‏ כלל היה נוטה לכת המעתזלה. אבל החכם דר' פירסט (בספרו על תולדות הקראות פ“ב סי' 29 ובהערה לפרק הנ”ל 189) הוכיח שזה האחרון הוא אחר ונקרא באשה”כ (א“ב צ”ז) רשע, והראשון היה מאבות הקראים (עי' תוספת חדשה סי' י"א).‏ והחכם אב“ן רש”ף כתב לי על יהודה הפרסי וז“ל: “לא היה מאבות הקראים, כי אלו היה כן היו מביאים מדבריו הלכה למעשה והנה נמצא בהפך”,‏ עכ”ל. ולפ“ז קשה למה הביאו הר”ר שמחה יצחק בספרו ארחות צדיקים? –

ר' יהודה בן קֹרַיִשׁ (Koreisch) (כך צריך לקרות) החכם הבלשן הגדול שחיבר את ס' המשוה את לשון עברית וערבית להראות שהן דומות בשרשיהן ובניניהן, וכתב אגרת אל קהל עדת פעץ להוכיחם על בלתי שומם לב על התרגום הארמי, ומראה באגרת ההיא כמה גדולים דברי התרגום הארמי להבין על ידו מלות עבריות הנראות כזרות (עי' פ"ב מזה המאמר מחלקה א' סי' ד'). הוחזק מעדת הרבנים לרבני ומעדת הקראים לקראי ואחריהם נוטה הרש"פ (ל“ק בפנים צד ק”ו ובנספחים צד 65 ובהערות צד 197) וגם החכם גרעטץ (עי' פ"ב במקום שרשמתי למעלה ובמחלקה ב' סי' ד') והחכם פירסט (פ"ב מספרו סי' 50) החזיקו אחריו בדעה זאת. ועיין מה שטענתי נגד דעתם במקומות הרשומים למעלה.

ר' יהודה הדסי האבל בכ“ר אליהו הדסי חבר ס' אשכול הכפר המכונה ג”כ ספר הפלס והוא ס' מצְוֹת גדול כולל כל מצות התורה לפי דעת הקראים וכלם קבועים בעשרת הדברות בשע“ט אלפ”א ביתו“ת ישרות ונזירות (ר“ל א”ב ותשר"ק) ובחרוזים חדלי טעם שסוגרים כלם בהברה ךָ במקומות שאין לכנוי הנוכח שום ענין וסבה, ומביא הקורא לתומו לגיחוך ושחוק אשר אין לו מעצר. ועל כל פסיעה ופסיעה יתגר קרב ומלחמה את ספרי התלמוד וחכמיהם, גם מביא ספורים זרים ובדויים שהנסיון מכחישם. עד”מ בא“ב מ' הוא אומר בזה”ל: “יש דגים כדמות בני אדם”, ובא“ב מ”ד: “פתחו וחללו של כבשן הנשרף ימים רבים, אבני זכוכית ועשבים, נשרפים בו במקומות ההם כאשר נתברר לנו מרבים, ומרוב שריפתם מזמן לזמן ימים מרובים, נשרף בו שרץ כדמות חתול הטורף לעכבריך. עולה הוא השרץ ויולד מן הכבשן ויוצא ונתפש ביד בני אדם, שוחטים אותו בני האדם, ומדמו מושחים כל דבר וריח נור לא עדת בהון לעולמך. שער של עור ממנו טווים בני אדם ועושים בגד, ואם יתלכלך מטנוף ומגואל כלום משליכים אותו באש ונטהר הבגד, הוא החיה הנקרא סלמנדרון כתוב בספרי רופאיך³⁰⁶”.‏ מן המעט הזה יוכל הקורא לשפוט על ידיעת המחבר בחכמות ועל סגנון מליצתו. וראיתי להחכם הרש“פ נ”י (ל“ק צד קכ”ב) שאומר שההדסי מדבר בכנוי הנוכח “כדרכו כשמדבר לעומת הרבנים”, כאלו רוצה להצדיק בזה קצת דרך לשונו של ההדסי אשר אין לו שחר. אבל כל עין רואה שלא כנגד הרבנים לבד הוא מרבר כן, שהרי לא כל “העכברים” במחתרת הרבנים נמצאו. וכמה פעמים נראה כמדבר נוכח ה' ומשוה אותו נגדו תמיד בכנוי הנוכח. ולפעמים נוכח ה' דרכו ולשונו ותכ“ד ישים פניו אל העם וידבר נכחו, כמו עד”מ א“ב קל”ג אות ה' חותם: “וקבלו עול תורתך” ותיכף אחר זה באות ו‘: "ככתוב מן השמים השמיעך את קולו כו’ ‏כו' ודבריו שמעת מתוך אשך“, וכאלה ‏ רבות עמו. והוא מאמין ג”כ בשדים ובכשפים ואמר עליהם (סוף א“ב נ”ט י"א ב' ס'): “וזו החכמה חכמה נעלמה הועלמה מעיני בני האדם ככתוב ונעלמה מעיני כל חי וגו' ולעתים מראה אלהים מזו החכמה כדי ליסר עולמו כו' “. ומביא בא”ב ס”א את הנהר שבתיון ועוד נהר אחד שקרא אותו הנהר החי או אידר גיר“וש שרודף אחר בני אדם המלובשים בבגדים מצופים זהב. דעת ההדסי (א“ב קל”ג), שכל האומות חייבים בקיום התורה, וגלוי שכינה היה לכל העולם, והביא ראיות מפסוקים המורים על זה, וע”כ אמרה תורה משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם; כי אוהב גרים ה' בעבור כי ישמעו בקול דברו לקבל עליהם התורה כמצוה לכל באי עולם, עיי“ש באריכות הרגילה אצלו והולך וחושב גדולי האומה שיצאו מן הגרים כמלכות בית דוד וכדומה, ועוד הביא ראיה מן הכתוב בישעיה ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' וגו' הבדל יבדילני וגו' וכן והביאותים אל הר קדשי וגו' כי בב”ת יקרא לכל העמים. וראוי להעיר כאן כי ע“פ עדות איש ריבנו זה, המשתדל בכל עוז לבזות חכמינו ומנהגינו, היתה נוסחת “כל נדרי” בימיו: “מיום כפורים שעבר עד יום כפורים זה הבא עלינו”, ולא כמו שאנו אומרים היום: “מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו” (עי' אשה“כ א”ב ק"מ אות ו'), ובזה תסור מעלינו ‏ טענת האומרים שאנו מבטלים שבועות ונדרים לעתיד ח”ו; רק מתחרטים אנו על מה שהוצאנו בשפתינו במשך השנה העברה בבלי דעת בבטוי שפתים איזה שבועה או נדר כדרך בני אדם בשעת שיחתן, ולא שמנו על לב לקיים מוצא שפתינו, וזה אנחנו עושים למען נתיצב לפני ה' ביום הדין נקיים מאשמת נדרים ושבועות, כמו שאנו מפייסים גם לבני אדם שחטאנו נגדם וד“ל, עוד מצאתי בס' הנ”ל דבר מתקבל אל הדעת (א“ב ה' אות יו”ד), אשר מהראוי להעתיקו הנה, והוא ששם ארושה (או כמו שהוא בדרז"ל ארוסה) הוא מלשון אסורה בהפך אתוון כמו שלמה שמלה כבש כשב נאקה אנקה אלגומים אלמוגים וכדומה והם דברים של טעם (ולא הרגיש בזה החכם דר' גרעטץ במאמרו במ"ע החדשי של דר' פראנקעל לשנה 1861 צד 20 המכונה – Sur hebräischen Sprachkunde und Bibelexegese ואולי כבר הרגישו בזה חכמינו שתקנו הברכה ואסר לנו את הארוסות). – הספר הזה נתחבר בשנת ד“א תתק”ט כמבואר שם בהדיא (א“ב קכ”ז אות ע') ובטעות נדפס בס' ל“ק צד רכ”ג שנתחבר ד“א תתק”ה. ולדעת החכם אב“ן רש”ף חיבר לפני ס' אשה“כ את ס' הילקוט (אשר הרש”פ מיחסו לטוביא העובד בשם יהי מאורות עי' ערך חסון

בן משיח הערה ב‘). ובא“ב קפ”ח מביא שם מורו ואחיו ר’ נתן (והחכם אב“ן רש”ף נ"י כתב לי שהוא נתן ב[ אליה אשר כתב קינה על פטירת ר' יפת הרופא בן צעיר פיומי), וכן מזכיר שם זוגות אשר באר בן אשר רי"ת (רוח י"י תנחנו), ובא“ב קס”ג כתב וז“ל: “ותקנתי ספר תרין בתרין תוספות על שמונים זוגות של בן אשר” (ר"ל מלות דומים בכתב ושונים בענין). הס' אשה”כ נדפס בגוזלו בשנת תקצ“ו בחסרון כמה מקומות עם הקדמה ארוכה בשם נחל אשכול מאת ר' כלב אב”א (עי' במקומו). ונמצא מר“י הדסי זה פיוט בסדור תפלתם שחיבר בשנת ד”א תתקי“א. לענין השבת מזכיר “המלאכות האבות והתולדות ארבעים חסר א' “. ובא”ב קצ”ב מזכיר תפלה אחת מתפלות הרבנים בראשי חדשים תחלתה: “אתה מנהיג סדרי לבנה לקדש בהן ראשי חדשים כן תחדש ישועה לעמך”, ולא ידעתי איה איפוא היא. ועוד הביא בא”ב רמ“ב, שהרבנים כתבו בתפלין סביבות הפרקים שמות ז' מלאכים: מיכאל, גבריאל, רפאל, ענאל, שרפיאל, צדקיאל, אכתריאל יה ה' צבאות, ואחרים כתבו צוריאל, סנדלפון, מטטרון; ואמר עוד שהיו מתפללים בם “ערבית ושחרית” ושצריכים התפלין והמזוזות להכתב ביום ב' לשבוע או ביום ה‘, בשעה חמישית בתחלת חמה כמלאך רפאל הממונה לאותה שעה, ובחמישי בשעה ד’ בתחלת נוגה, כמלאך ענאל הממונה לאותה שעה, וכל תפלין ומזוזות הנכתבות בשעות הללו וקמיעין כלן מצליחין”. ואיני יודע איה לקח הדברים האלה ואיפה מקורם. ובענין המזוזה כתב וז“ל: “ומלאכים שבעה לפני המזוזה, נכתבים: מיכאל, וגבריאל, אכתריאל יה ה' צבאות, עזריאל, צדקיאל, יהוזיה, שרפיאל ה' ישמרך, וסימן הנקרא מגן דוד כתוב בכל מלאך ובסוף המזוזה: ענאל שרפיאל צוריאל סנדלפון מטטרון ה' הקטון ובכל מלאך ומלאך זה הסימן לו”. וכל זה אינו ידוע לנו היום הזה.‏ ואע”פ שהחכם אב“ן רש”ף כתב לי ע“ז בזה”ל: “כל אלה תקנות החכמים הבבליין שיש הפרש ביניהם ובין הירושלמיין כגון הבבליין בודקין בקרום המוח והירושלמיין לא כן וכיוצא”, בכל זאת לא נתברר לי עפ"ז אמתת הדברים שכן היו נוהגין ונוהגין עוד היום באיזה מקום במנהגים ‏ זרים ומתמיהים כאלה שלא בהררי קודש‏ הדת יסודתם.

ר' יהודה ב“ר אליהו תשבי נמצא ממנו בסדור הקראים ח”ג דף קע“א שיר תחלתו “יצו האל והגואל, ע”ד השיר של ר' יהודה הלוי “יצו האל” הידוע. ולפעמים חותם עצמו יהודה בר תשבי (שם קע“ב וקע”ד וח“ב דף רט”ו) ולדעת הרש”פ (ל"ק נספחים צד 93) הוא אולי ג“כ מחבר ס' המצות בלי א”ב וחרוזים אשר החכם פירקאוויץ מיחסו לר“י ההדסי וזה ר”י תשבי היה קדמון ממנו³⁰⁷.

ר' יהודה ב“ר אליהו מרלי חיבר ס' קול יהודה והיא תפלת “אדני שפתי תפתח” הנאמרת ביום הכפורים ע”פ סדר א“ב ונחלקת לבתים ושמו בראשי החרוזים האחרונים ונדפס בסדור תפלתם. ובאו שם משפטים שלא הסכימו עליהם הקראים ונשתנו ע”י אחרים ואעפ“כ גם הראשונים לא נמחו מספר ונמצא עוד ממנו תוכחה (סה“ק ח”ג דף רכ"ד) תחלתה: “אויה לך נפשי על רוע מעלליך כו' " ועוד סליחה (שם דף רע"ד) תחלתה: “בקר אלי אלי”. המחבר חי בארץ ישמעאל, י”א שהוא ובנו ר' משה מצורדי (עי' במקומו) חיו שניהם בעיר קנסטנטינופול בערך ה”א ת"ס.

ר' יהודה המשכיל נזכר בספר החלוק.

ר' יהודה מאיר תוריזי כתב הערה גליונית לס' הַמְיַשֵׁר (הוא ס' המצות) של ר' שמואל הרופא המערבי (עי' במקומו), ומביא לפעמים דברי הרבנים (ל"ק הערה ה' צד 143 והערה ו' צד 150).

ר' יהודה גבור בכ“ר אליהו בכ”ר יוסף גבור חיבר ס' הלכות שחיטה בחמשה פרקים וס' מועדים בבאור ג' ענינים מסדר מועדים: ענין יום התרועה (שהוא אצל הקראים יום תפלה בלבד ואינם תוקעים ומריעים, ואומרים כי יום תרועה היינו יום תפלה וצעקה בתשובה אל ה' עשרה ימים קודם יוה"כ), חג הסוכות (שאינם נוטלים בו לולב וערבה ואתרוג ושאר מינים, ואומרים שכל הדברים הנאמרים בענין זה הם רק לסכך וליפות בהם הסוכה כאמור בנחמיה ח‘, ט"ו: “צאו ההר והביאו “עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב” והיכן כתוב? הלא הוא ויקרא כ”ו: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים“. והנה דברי התורה סתומים במקום זה מה לעשות במינים אלו והם מפורשים בנחמיה, ופרי עץ הדר לפי דעת קצתם כמו עץ פרי הדר, מן הכתובים המסורסים כמו כל תשא עון וכדומה, ולפי ההדסי באשה”כ א“ב קס”ח ענין פרי כאן כמו פארות ר“ל ענפים וענין כל הכתוב בדרך כלל ופרט, ר”ל פרי עץ הדר כלל ואח"כ הפרטים, מה הם הפארות של עץ הדר? – כפות תמרים וענף עץ עבות וכו'). וענין פורים. וחיבר

ג“כ ס' מועד קטן, כולל יסודות חכמת הקבלה העיונית, וחסר מסופו, וס' מנחת יהודה פי' על התורה בדרך שירה באלף ושש מאות ושנים עשר בתים וכלם חותמים בהברת רים, חיברו למען השאיר אחריו ברכה וזֵכר במקום בן שלא היה לו. והוא משבח מאד את הרמב”ם בשיר הנ“ל (שנדפס בסדר התפלות) השלמת ס' מנחת יהודה היתה (לפי דברי המחבר עצמו שם בסוף השיר) יום שני י”ב לחדש טבת שנת ה' רס“ג ליצירה. וידידי הרב החכם ר' מרדכי נאטהאנזאהן נ”י שכתב בסוף ספר דביר שבעל ס' מנחת יהודה הוא ר' יהודה ההדסי האבל בעל האשכול (שנתחבר בשנת ד“א תתק”ט) טעה טעות גדולה מאד, בהיות ערך ש"נ שנים מפריד ביניהם.

ר' יהודה הטרוקי ב“ר אהרן חיבר ס' קבוץ יהודה, פי' על מנחת יהודה‏ הנ”ל.

ר' יהודה פוקי בכהר"ר אליעזר צלבי חיבר ס' זאת ליהודה בבאור דיני הראיות, ואינו נמצא רק נזכר בספרו שער יהודה שחיבר בדיני העריות ונדפס בקוסטנדינא. ובעל האפריון מביא גם סדור תפלות ממנו שנדפס בווענעדיג, וגם הרבה ענינים בדקדוק ושיר.

יהודה (סתם בלי כנוי ושם אב) נמצאים שירים הרבה בסה"ק שראשי החרוזים יהודה סתם בלי צרוף שם או תאר אחר (לדוגמא ח“ד צד קי”ג לחתן) ואיני יודע איזו הוא.

ר' יהושע נמצא ממנו ב' פיוטים בסדור הקראים ח“ד דף קי”ט ובחזניא שת“י אלמנת רא”ב נמצא ממנו פיוט התחלתו: "מה אנוש כי זכרתו כו' ימותיו ריק והבל בחייו תלאות סובל כו' " (ל“ק פנים צד רי”ט והערות צד 139).

יהושפט הנשיא בן יאשיהו נזכר בכתב היחש של ר"ש הנשיא וביחושו של ישועה הנולד, דור רביעי לענן ובס' החלוק נקרא בשם יהושפט המשכיל.

יוסיפיה נמצא ממנו פיוט בחזניא שת“י ארא”ב התחלתו: “ידידי ואמוני גדלו לאדוני ידידי”. ואם הוא עצמו אותו יוסיפיה שהעתיק בכתב ידו את הנוספות לספר הערוך שעשה ר' שמואל נאמע (ל’ק הערה ז') הנה היה בשנת ה“א נ”ו כפי שנרשם בהעתקה הנ"ל.

יוסף בן אברהם הבוצרי עי' עובדיה הבוצרי.

ר' יוסף הרואה בכ“ר אברהם הזקן הכהן³⁰⁸ ור' יעקב התאמני בס' הפתרון קורא שמו אבו יעקב הסומא (כי היה סגי נהור וע"כ נקרא הרואה) ובעל האשכול בכל מקום שמביא אבו יעקב סתם כיון עליו ולא על בן נהלול (או בן בהלול, עי' אבו יעקב) ועי' ל”ק נספחים צד 86 הערה 7. ומכונה בערבי אבו יעקב אלבציר, ונקרא ‏ג“כ (אצל ר' ישועה בן יעקב ושאר הקדמונים) בכינוי הזקן סתם ומבעל האדרת נקרא ר' יוסף הפקח, ואצל מנחם ניצני (ל"ק נספחים צד 51) ור' אהרן האחרון בס' עץ חיים בשם ר”י המאור או המאור הגדול וכן מכנהו בעל המבחר בפ' ואתחנן המאור הגדול רבנו יוסף כו‘³⁰⁹. והיה פילוסוף מובהק לא קם כמוהו בין הקראים. (ל“ק צד קט”ו), והיה תלמידו של אבו עלי סעדיה הלוי אבן חסן המלמד הבצרי (שם קי"א) ורבו של ישועה בן אברהם ושל ישועה בן אהרן הנודע בשם אהרוני (אשה“כ א”ב רנ"ח אות ד'). חיבר ס’ המאור הגדול כפי דברי ר“מ בישייצי בשנת ד”א תר“צ וכן אומר ג”כ אליהו בן ברוך ירושלמי בסוף העתקתו לס' המלחמות לרסב“י, וכפי ס' קטן שהביא הרש”פ (ליטב“ל למ”ע אריענט לשנת 1851 צד 752) חברו בשנת ד“א תר”ע, וס' המאור זה הוא לדעת הרש“פ ג”כ ספר האורים³¹⁰ המובא מר' לוי הלוי (ל“ק הערה י”ד צד 193 ונספחים צד 35),‏ ואולי הוא עצמו ספר עיון אלנוראי אלבבלי המובא בתוכחת סהל (ל"ק נספחים צד 35), כי יתכן שכשם שכינוי ר“י זה המאור כך כינויו ג”כ אלנהוראי בלשון ארמי כמו אלבציר בלשון ערבי והרואה בלשון עברי, וספרו נקרא על שמו כמו שנקרא המאור, ונקרא עיון אל נהוראי פי' רעיונות או חקירות הרואה (ל"ק הערות צד 193) וכל הדברים האלה הם השערות קרובות מאד. ר“י הרואה היה בזמן הרס”ג ז“ל³¹¹ והשיג עליו עוד בחייו. וחיבר ג”כ ס' אוצר נחמד ואינו כי אבד, וס' נעימות הנקרא בלשון ערבית אלמחתוי, והוא ספר מחקר בביאור מציאות ה' ויחודו וידיעתו והשגחתו ובאמתת התורה וכו' ונחלק לארבעים שערים (הרב דר' שמיעדעל במכתב החדשי של הרב דר' פראנקעל שנת 1861 צד 184 מוכיח שס' הנעימות, או כשמו הערבי מחתוי על עקרי הדין, שפירושו מאסף שרשי הדת, הוא ספר שרשי הדת שהביאו רבינו בחיי הספרדי בהקדמתו לס' חוה“ל ביחד עם ס' האמונות לרס”ג וס' המקמץ ואיננו ס' שרשי הדת = אצול אל דין של ר' יוסף אלקרקסני, שאין לו עסק בפילוסופיא עיי“ש, ולפ”ז היה בעל חוה“ל מאוחר לו. ולהיות לדעת הח' אבן רש”ף זמן ר“י הרואה הכהן הזה מאוחר להרס”ג כמאה שנה – עי' הערתו למטה – אי אפשר שהיה בעל חוה“ל בזמן הרס”ג כדעת אב“ן רש”ף, עי' ערך דניאל הרופא הערה ב'), וס' מחכימת פתי על חידוש העולם ומציאות ה' ויחודו כו‘, וס’ מועדים בביאור כל המועדים וימים טובים, וס' צדוק הדין בביאור צדקת ה' ושאר דרושים והחכם דר' יאסט הביא בשמו גם ס' קופת הרוכלים (עי' ערך חסון בן משיח).

ר' יוסף בן יעקב אלקרקסאני³¹² ע“ש עיר מולדתו (Kerkissa) כרכמיש בבבל, מאוחר בזמן הרבה לר”י ב“א הרואה הנזכר לפני ‏ זה, היה תורני ולא פילוסוף ומחמיר הרבה בעריות (רכוב) לנגד דעת הרואה שהיה מיקל. חיבר ס' בראשית או שרשי הדת (אצול אל דין) ונמצאים ממנו פיוטים בסדור הקראים ח”ג דף רנ“ב וח”ד דף קס“ד וקע”ג (ל"ק הערות צד 200) בח“ר בדף קס”ד על הפיוט המתחיל “ידבר פי שיר ותהלה” רשום שהוא לה“ר יוסף המשכיל נ”ע בכ“ר יעקב זצ”ל, ובדף קע“ג פיוט המתחיל “ירד דודי אל גן ביתן” חתום ברה”ח יוסף בן יעקב, ואולי גם יתר הפיוטים הסמוכים לאלה ברה“ח יוסף (סתם) הם ג”כ לר“י זה. ובח”ג דף רנ“ב הסליחה המתחלת “אני אהובה הייתי”. בעל האשכול בא”ב רנ“ח מיחס לו ספר הנצנים, אשר בעל או”צ ובעל החלוק מיחסים אותו ליוסף בן נח אבו נסי (ל“ק צד קס”ט וצד כ"ה)³¹³. וכן מיחס אליו בעל או“צ את ס' האורים וס' המאור הגדול, אשר כפי שנתבאר קודם לזה אצל ר”י הרואה שני הספרים האלה אחד הם בשמות שונים ואינם לר“י ב”ר יעקב אלקרקסאני (הנקרא ג"כ אצל רושמי הספרים ההם בטעות הרואה) כ“א לר”י בר אברהם הכהן הרואה³¹⁴.

ר' יוסף בן נח הבוצרי מקדמוני הקראים מביאו בעל האשכול א“ב קס”ח ודוחה דבריו שאמר עם הרס“ג שאין היקש בתורה, ונזכר בס' החלוק המיחס אליו ס' הנצנים (עי' ערך שלפני זה בהערת אב“ן רש”ף) אשר בעל אשה”כ מיחסו לר"י הקרקסאני. ויותר לא נודע ממנו בפרוטרוט (עי' ל“ק צד כ”ה ובנספחים צד 73. 74) ועי' הערה ב' לערך יוסף בן יעקב אלקרקסאני שלפני זה.

ר' יוסף ב"ר שמעון נמצא ממנו פיוט בחזניא שת“י ארא'”ב, תחלתו: “אנהה נהי במרה”.

ר' יוסף בן יעקב הבוצרי, (בן בנו של ר' יוסף בן אברהם הבוצרי, עי' עובדיה הבוצרי) ע“פ החכם רש”פ ל“ק צד כ”ה הוא אולי.

ר' יוסף בן בכתוי שחי כפי הנראה זמן לא כביר לפני ר' יפת הלוי (ל"ק נספחים צד 81) ונקרא אבו יעקב יוסף בן בכתוי המדקדק הבבלי (עי' אבו יעקב ושם בהערת דר' חוואלזאן) והרסב"י מזכירו בברכת המתים (שם נספחים צד 62) חבר ספר המצות (“ופירוש על התורה הובאו דבריו בס' המבחר בפסוק הן האדם היה כאחד ממנו, ופי' על דניאל הובאו דבריו בפי' ר' יפת הלוי ובס' העשר על דניאל”. לשון אב“ן רש”ף) זמנו במאה השביעית לאלף החמישי (ל“ק בפנים צד קי”א).

ר' יוסף חזן ב“ר יעקב קלעי נמצא ממנו בקבוץ קוסטנטינא (ל“ק נספח ט”ו צד 127) פיוט התחלתו: “את פניך ה' אבקש ואדרוש” והוא עצמו מחבר הפיוט שתחלתו “יחיד טרם היות העולם” בקובץ הנ”ל, וראשי החרוזות יוסף חזק קלעי כרסאן (עי' ל“ק צד נ”ב) ואולי הוא ר' יוסף ב“ר יעקב חזן (הוא יעקב התאמני עי' במקומו) המתואר בתואר בעל תורה נבון ונעלה המשכיל הקדוש (בתואר קדוש נקרא אצל הקראים כל איש שהיה בירושלים, עי' מ"ע הכרמל שנה ג' נומר 7 “חכמי ישראל בקרים”) ולו אח ושמו ר' משה ועוד היה לר' יעקב הנ”ל נכד ושמו ר' משה בכ"ר פשא (אולי הוא ר' משה ב"ר אליה פשא עי' במקומו) המתואר בשם אנוש משביל ויודע צפונות (ר"ל חכמת הקבלה) פאר עמו ורודף אמונה (הכרמל שם).

ר' יוסף בן סהל נמצא ממנו שיר בראש הדיואן של הרדב"א אלפאסי (ל“ק. והרש”פ שכח ולא רשם שמו בסוף הספר).

ר' יוסף בני ב"ר משה בני מגזע כהונה חיבר ס' כתר כהונה, נחלק לששה דרושים שונים, וס' קריה נאמנה מדבר מחלוקת הקראים והרבנים,‏ וס' שלחן חברים בבאור כל מצות התורה, וס' שפה ברורה כעין ס' עץ חיים של ר' אהרן האחרון, ונזכרים ספר זה וספר קריה נאמנה בס' כתר תורה שלו ואינם. ואולי הוא ‏ עצמו.

ר' יוסף בכ"ר משה מחכמי פולין (או"צ) שמקום מושבו היה בעיר העליץ (אב“ן רש”ף), שחיבר ספר קבוצת כסף (זמנו עי' ר' משה בני) ואולי הוא בעל הקינה “יונה לא ידך ראי” (עי' פ"א אות ב' סי' ז').

ר' יוסף בן שמואל החזן (הנקרא ג"כ ר' שמואל הזקן) חיבר ס' ברכי יוסף וס' נר החכמה והוא פי' לקצת התפלות ולא הספיק לסיים זה הספר כי מת בשנת ה“א ת”ס. וחיבר ג"כ פי' על עשרה עיקרים, וס' פארת

יוסף על חכמת הדקדוק ומעלת לשוננו הקדושה, וס' שבר יוסף דרושים, והיה חכם עדת הקראים בהעליץ בתחום פאקוטיא ונזכר בזכרונות הקראים (סה“ק ח”א צד ש"ה) ונקרא ג“כ ר' יוסף המשביר ונמצא ממנו בסה”ק ח“א קודם התפלה שיר שקול תחלתו “ידידותך אלוה חי ונורא” (משקלו ע“פ כלו יתד וב”ת יתד וב“ת ויתד ותנועה בדלת ובס‘, רק יש לתקן בסוגר טור א’ לְעָבְדֶךָ ובדלת ח' חֲסִין יָהּ נָא ובסוגר י”א מלת זְנֵי, יתד שלא במקומו לא ידעתי לתקן). ובח”ג צד רפ“ח נמצא ממנו סליחה תחלתה “אברך את ה' " ורשום עליה שהיא לר' יוסף המשביר נ”ע בכמה”ר שמואל החכם מתושבי קה“ק העליץ, ועוד ‏ (שם רפ"ט) סליחה תחלתה “אולם אני אדרוש כו' " ועוד (שם ר"צ) תוכחה: “אמנם ידעתי” ועוד (רצ"א): “אתודה ואודה לה' " ועוד תחנון תחלתו: ידידותך ויראתך ראה צורי בעבדך”, ועוד סליחה “אנא ה' אלהים יודע סודי” ועוד בקשה ממנו: “אנא ה' אלהינו יושב על כסא דין אדונינו כו' “, ובח”ד דף פ”ו נמצא ממנו שיר המתחיל: “ארוממך אלהי אלהים” בלי רא”ח אבל רשום שהוא להר”ר יוסף המשביר, ושם דף פ“ז עוד אחד שרשום עליו שהוא מהנ”ל ועשהו לשם בנו ר' אברהם, וראה“ח אברהם בן יוסף חזק, תחלתו “אברך אל אשר גזר וברא” ויש ממנו (שם דף ק') זמר להבדלה המתחיל: “את כוס ישועות”, ושם (דף קע"ו) על שיר המתחיל “אשא לדעי יום קודש” רשום: זה הזמר למתן תורה לאמ”ו כמוהר“ר יוסף המשביר נ”ע בכמוהר“ר שמואל מתושבי ק”ק דרזנע, ורה“ח יוסף בן שמואל חזק (ואיני יודע אם הוא זה עצמו שרשום עליו בכמה מקומות שישב בק"ק העליץ) ועוד (שם קע"ז) מהנ”ל שיר המתחיל: “אשרי העם שככה לו”. והיה ש“ב ומורו של בע”ס דוד מרדכי ונזכר בהקדמת הספר הנ“ל ובשנת תנ”ט עוד היתה ידו עם המחבר הנ“ל, ועזר לו בתשובתו להחכם טריגלאגד, ובעת שליחות הס' להחכם הנ”ל כבר הוא מזכיר את ר' יוסף בברכת המתים. –

ר' יוסף הטרוקי בכ“ר מרדכי הקדוש חיבר ס' הלכות שחיטה בקצרה ולקוח מס' האדרת ונדפס בווין 1830 ביחד עם ס' דוד מרדכי וארח צדיקים בשם קצור ענין שחיטה, ובשער הס' מכונה שמו ר' יוסף מלינווסניי הרב החכם מהר”א גייגער בספרו Jsaak Trocki שהוציא לאור בברעסלויא בשנת 1853, ריש צד 30, קורא בצדק שמו, יוסף בן מרדכי מאלינאווסקי Malinowski – וכן צ“ל כאן בשער הס' מלינווסכי, והוא שהוציא לאור ס' חזוק אמונה שחבר ר' יצחק ב”ר אברהם הטרוקי בשנת ה“א שנ”ג – 1593 – בהיותו בן ששים שנה, ומת בשנה שאחריה בשנת שנ“ד והשלים תלמידו הנ”ל את הס' והוסיף עליו הקדמה. ומביא הרב גייגער עוד שני פיוטים לר' יוסף הנ“ל שמצא בסדור תפלת הקראים כתיבת יד הנמצא ת”י הר“ר מענדעלזאהן מלובלין, א' לשבתות חודש תמוז כתוב עליו הקדמה להחכם אלהי כמוהר”ר יוסף הטרוקי יעמ“ש בכמוהר”ר מרדכי הקדוש הי“ד ונב”ע³¹⁵ וראשי החרוזים “אני יוסף חזק ואמץ” והב' לפרשת וילך אשר לא נמצא לה פיוט מר' אהרן בן יוסף שחיבר פיוטים לכל הפרשיות חוץ מזו והשלימה ר' יוסף הנ“ל (ובסה"ק הנדפס נמצא פיוט לפרשה וילך מר' יצחק בעל אור הלבנה). ומהתימה על דר' יאסט (גד“י אז”ס ח"ב צד 371) שמנה את ר' יוסף זה לזמנו של בעל האפריון שהוא ערך ה”א ת“ס, ראשית המאה הי”ח למספר הרגיל, וע“פ דר' גייגער כבר בשנת שנ”ד עכ“פ היה תלמידו של ר' יצחק טרוקי. – וחיבר עוד ס' האלף לך והוא תפלה בבאור סודות קשור המציאות והי"ג עיקרים, תחלת כל תיבה אות ה' ובה אלף תיבות. וחיבר ג”כ מנהגים בעניני התפלות וקריאת התורה, ועל פיו נוהגים הקראים בליטא ופולין, וגם חיבר פי' על הקדמת אצולה של ר' אהרן הראשון, ופי' על העיקרים של ס' האדרת, ופי' על ענין העריות מהנ"ל.

ר' יוסף תשבי בכ“ר יהודה (לפי דר' יאסט הוא נכדו של ר' אברהם ב"ר יהודה הזקן בעל יסוד מקרא) חיבר פי' על לוחות ס' האדרת בענין קידה”ח.

ר' יוסף בהר"ר ישראל נמצא ממנו תחנון (בסה“ק ח”ג דף רנ"א) ללילה חמישי של עשרת ימי רחמים (היינו עשי"ת) תחלתו: “יחיד לתחנת אֻמֶךָ תהיינה קשובות אזניך”.

ר' יוסף ב"ר שבתי נמצא ממנו סליחה (סה“ק ח”ג צד רפ"ו) תחלתה: “לילה יהי רצון אמרי פי”.

ר' יוסף כהן נמצא ממנו זמר לשבת (סה“ק ח”ד צד צ"ה) תחלתו: “יום שביעי הנעלה” ועוד אחר (שם) המתחיל: “אל חי ונורא” ועוד אחר קצר (שם צד צ"ו), תחלתו: “אדון עולם נסתר נעלם”.

יוסף (סתם) נמצאו ממנו שירים הרבה בסה"ק (לדוגמא ח“ד צד ק”מ).

ר' יוסף שלמה ב“ר משה חכם עדת הקראים בגוזלו (עופטוריה) אשר בקרים המדינה השלים בשנת ה”א תקפ“ה פי' על ס' המבחר ונקרא טירת כסף. ואני הכותב ראיתי ממנו (בקיץ שנת תק"צ באודיסא) ת”י החכם ר' אברהם ביים חכם עדת הקראים דשם ס' תשועת ישראל מסופר המאורע איך השתחררו הקראים משעבוד הצבא בהחל הקיסר ניקולייא הראשון נ“ע לצבוא צבא מישראל בארץ רוסיא, אז הלכו לקרית מלך נשיאי עדתם ה”ה הגביר הנודע לשם ר' שמחה ביבאוויץ וזה הרב ר' יוסף שלמה, ואח“כ כתב זכרון בספר להודות ולהלל את ה' לדורותם (כעת שמעתי שבא הס' הנ"ל לדפוס). – נמצא ממנו בסה”ק (ח“א צד תי”א) תחנון לצום צרה בעד המטר והארבה, תחלתו: “יום צרה ותוכחה” ועוד זמירות בח"ד:

ר' יחזקאל נמצא ממנו בחזניא שת“י ארא”ב פיוט תחלתו: “אנשי שלומי” ואולי הוא

יחזקאל בן מצליח הכהן הנזכר בס' החלוק (ולפי דעת בעל או"צ הוא ואחיו דוד שניהם הם בני סהל בן מצליח).

יחזקיה מפתח הבינה נזכר בתאר זה בס' התלוק והוא אחיו של יאשיהו כליל התורה (עי' במקומו).

יחיי בן זכריא הכותב הטברני (אלכאתב אלטבראני) מביאו הסופר הערבי מסעודי והוא לדעת החכם רש"פ (ל"ק בפנים צד ה') יהודה בן עלאן הטברני (עי' במקומו).

יכין הנשיא נזכר בס' החלוק.

ר' יעקב בן יוסף הבוצרי עי' עובדיה הבוצרי.

ר' יעקב בן יוסף הקרקסאני הוא אביו של ר' יוסף בן יעקב אלקרקסאני (עיין במקומו) ואולי הוא הקרקסאני המובא בענין תפלה המיוחס לר' יפת (ל“ק נספחים צד 88, ועי' בל”ק בפנים צד קס"ט למטה).

ר' יעקב בן מרדכי מעיר מנגוף בחצי אי קרים, מעתיק בכתיבת ידו ס' חלוק הקראים והרבנים בשנת ה“א תל”ג (ל"ק נספחים צד 98), ואולי הוא מחבר הפיוט המתחיל: “ידידי אל בני ישראל זעקו מרוב צרתם” והוא לשבת הגדול נמצא בסה“ק ח”ב דף כ“ג ונרשם עליו, “לר' יעקב החכם” ואני מצאתי ברה”ח יעקב בן מרדכי.

ר' יעקב התאמני ב“ר משה ראש הישיבה נפטר בשנת ד”א תשי"ח, חיבר ס' הפתרון (ל“ק בפנים צד קס”ט) ונקרא התאמני על שם העיר תאמאן השוכנת על חוף באָספאָרוס ליממעריוס מנגד לעיר קערטש ונקבר בעמק יהושפט בקאלעא (לפנים סלע היהודים או טשופוט קאלע) בחצי אי קרים (שם נספחים צד 86 נספח ט' הערת הגליון 6, ועי' הכרמל שנה ג' נומר 7 “חכמי ישראל בקרים”).

ר' יעקב בן שלמה חיבר ס' דקדוק בעיר מנגוף בשנת אתס“ד לשטרות (1152) היינו ד”א תתקי“ב ליצירה ומכנה א”ע בספרו הנ“ל “מגרושי ארץ רוס” והוא הגירוש הראשון שהיה ליהודים בעיר קיוב, היינו בימי הדוכוס הגדול וולאדימיר מונומאך בשנת ד”א תתפ“ד (1124) שגרשו מקיוב ומסטארידוב את יהודי כזר והיה ר' יעקב הנ”ל בין המגורשים ההם (מ“ע הכרמל שנה שנית נו' 50 בהערות החכם אב”ן רש“ף על הקדמת החזניא מהרד”ל).

ר' יעקב ב“ר ראובן חיבר ספר העושר. בעל או”צ אומר שס' העושר הוא בבאור סגולת אבנים טובות ומרגליות, והחכם דר' יאסט גד“י אז”ס ח“ב צד 354) מוכיח שהס' הנ”ל איננו על סגולת אבנים כ“א פירוש על התורה, ונדפס חלק ממנו מצורף לס' המבחר בשנת תקצ”ה. ועכשיו ע“י החכם רש”פ נודע בבירור זמן ר' יעקב ב“ר ראובן זה, שהיה בין ד”א תש“ע לתת”ן, וכן מהות ספרו הנ“ל שהוא באמת פי' על כל חלקי התנ”ך (ל“ק בפנים צד קס”ט ונספחים נספח ח'). והחכם ר' גבריאל פאלאק במאמרו ע“ד ספרי כ”י אשר בליידען (הצופה למ"ע המגיד שנה ששית נו' 24) העיד בעדות החכם הרש“פ, כי גם הוא ראה את ס' העושר בעיניו ומעתיק שם דברים מהקדמת הספר. וכפי הנראה הגיעה הטעות להרושמים הקדמונים לומר שס' העושר הוא על סגולת האבנים הטובות, ממה שנמצא באמת בליידען מבעל העושר מליצה חרוזית בלי משקל המדברת מס”ו אבנים יקרות כפי עדות החכם שטיינשניידער, ואולם גם שֵׁם המליצה הנ"ל עושר³¹⁶.

ר' יעקב אלשיך (הזקן) אלמופק עיין אבו יוסף הזקן.

ר' יעקב בן שמעון תלמידו של ר' ישועה בן יהודה (עיין במקומו) ומעתיק ס' הישר שלו ושאל ממנו שאלות ור' ישועה השיב עליהן (ל“ק בפנים צד ר”כ ובהערות צד 172) ומכחיש הרש“פ מה שכתב בעל או”צ שחיבר ר' יעקב זה פי' ארוך על דיני העריות מס' הישר הנ"ל.

יעקב (סתם בלי שום כנוי ושם אב) נמצא כמה שירים בסדור התפלה של הקראים ברה"ח יעקב, ואיני יודע איזה הוא.

ר' יפת בן המשכיל נזבר בספר החלוק.

ר' יפת הלוי הנקרא בלשון ערבי אבו עלי חסאן בן עלי אלבצרי ובס' ל“ק צד קס”ט: “ר' יפת בן עלי הלוי הבצרי המכונה אלמעלם אבו עלי אללוי אלבצרי, ובהמקדמא של בנו ר' לוי בשם סעיד יפת, הוא המלמד הגדול והמפרש המצוין שבכל חכמי המקרא, הוא תרגם ופירש כל הכ”ד ספרים בפירוש רחב ומספיק מכל צד והיה מדקדק נכבד וכו' והאריך ימים מאד" ע“כ. והיה בן דורו של הרס”ג וחי גם אחר מותו, והשיב תשובות לר' יעקב בן שמואל תלמידו (ל"ק נספחים צד 20) חיבר ס' מצות ונאבד, ופי' על ענין תפלה (הח' הרש“פ ל”ק נספחים צד 88) מכנהו בשם ענין תפלה ומביא בהערה שם התחלת הספר, אבל הוא בספק אם הספר הזה הוא לר' יפת או לבנו לוי הלוי עיי“ש). החכם המפורסם והנודע הר”ר שלמה מונק מפאריז הביא עמו ממצרים הרבה ספרים מר' יפת זה, אבל כל יגיעו למצוא ספר מצות שלו היה לריק. פירושיו על התורה מכובדים גם בעיני חכמי הרבנים בכמה מקומות. ר“י ההדסי מביא ממנו ל”ו שאלות ותשובות בתורת כהנים ועניני הקרבנות (אשה“כ א”ב רי“ז, רי”ח, רי"ט, כ') וכפי הנראה הם לקוחים מס' המצות הנ“ל, אולם בא”ב רמ“א מביא שם ספר “תורת כהנים”. זמן ר' יפת זה הוא ערך ד”א תש"י³¹⁷.

ר' יפת בן סעיד חיבר מאמר העתקת התורה או שלשלת הקבלה בשנת ד“א תתק”ה ונזכר בזכרונות המתים בסה“ק ח”א בין ר' ישועה ובין ר' יהודה הדסי והיה בזמן הראב“ע (אבל לא רבו כמו שאומרים הקראים בלי ראיה) והראב”ע בהביאו את יפת כיון לפעמים לר' יפת הקדמון (יפת בן עלי הלוי הבצרי) ולפעמים לזה השני. והחכם הרש“פ נ”י משער שהפי' על ספרי שמות ויקרא עם י“ד דפים הנשאר מפי' על תרי עשר הנמצא ת”י החכם רא“פ וכתוב עליהם שהם לר' יפת, הנה הם לר' יפת זה השני (עי' ל“ק בפנים צד רכ”ב ובהערות צד 185)³¹⁸. ובעל א”צ בשלשלת הקבלה שלו (דף כ“א ע”א) שנה הרבה וכל דבריו צלמות ולא סדרים. ולפי החכם גרעטץ (תולדות היהודים כרך ששי צד 305) כתב ר' יפת את מאמר העתקת התורה בשנת ד“א תתק”ז עיי“ש ועי' פ”א מספרנו זה אות א' סי' א' הערה א'.

ר' יפת הרופא בן דוד בן שמואל בן צגיר (צעיר) המכונה בערבי אלחכים אלצאפי (הרופא המובהק) חי בערך סוף המאה הראשונה ותחלת המאה השנית לאלף הששי, בזמן ר' אהרן האחרון, והיה תלמידו של ר' ישראל המערבי (ל“ק בפנים צד רל”ג ובהערות צד 188) חיבר ס' המצות בלשון ערבי בעשרה מאמרים ונעתק ללה“ק ע”י ר' שמואל כהן ב“ר שלמה כהן דמשקי לכבוד ר' משה צלבי סינאני בשנת ה”א תפ“ב³¹⁹, וס' שאלות ותשובות בעניני המצות, מס' המצות הביא החכם הנודע ר”ש מונק עמו ממצרים המאמר התשיעי המדבר מעריות ואצל החכם ר“א פירקאוויץ נמצאים חמשה מאמרים מן מאמר ד' עד ט' (והכ“י הזה נזכר ברשימה של הרב החכם מהר”א גייגער צייטשריפט III. צד 44 נומ' 13) ומס' שו”ת בעניני המצות נמצא עוד עלה אחד בידי החכם רא“פ, והרש”פ (ל"ק הערות צד 191) מעתיק משם איזה דברים לדוגמא, ובעל א"צ לא הביאם כלל ולא ידע שמם.

יצחק בן חגי נמצא ממנו פיוט בחזניא שת“י ארא”ב המתחיל: “ישרים ההולכים בדרכי התורה” ועוד נמצא שם יצחק הקטן ברה“ח של שיר המבדיל בין קודש לחול הנמצא גם בסדור הקראים (עי' פ"ב מזה המאמר אות ב' סי' ז') ונמצא גם בכל סדורי תפלתנו, ועוד נמצאים שם בחזניא הנ”ל שני פיוטים, הא' תחלתו “אחי הזכירוני וגם תמיד בקרוני” וחתום ברה“ח אני יצחק, והב' תחלתו: “ידיד נפשי חביב רוחי צר לי וכשל כחי” וחתום ברה”ח יצחק וא“ב (ל"ק נספחים צד 139) וגם בסדור הקראים נמצאו הרבה שירים שרה”ח יצחק סתם בלי שום כנוי ושם אב (לדוגמא ח“ד צד ק”י קי“א קי”ג).

ר' יצחק כנזי או הקלשני נמצאו ממנו פיוטים בקובץ דמשק ובקובץ מצרים (הערות לס' ל"ק צד 122 וצד 125) ובמחזור רומאני לב“י הרבנים. ואולי הוא יצחק בן יונה כנזי הכהן, שבן בן בנו שמואל העתיק מערבי לעברי את ס' המצות לר' שמואל המערבי בשנת ה”א תפ"ב (עי' ל"ק הערות צד 145).

ר' יצחק המדקדק בר שאול חבר ס' האגרון (ר"ל שרשים) מביאו הרסב“י במקדמא שלו על עשרת הדברות (ל"ק נספח ה' צד 65) בברכת המתים רי”ת (רוח י"י תנחנו) ואולי הוא יצחק בן שאול המובא מבעל האשכול בין החכמים שחיו מן ד“א ת”ש עד ת"ת (עי' ל"ק הערות צד 162).

ר' יצחק בעל אור הלבנה ובסדור הקראים (ח“ד צד קס”א) נמצא ממנו שיר יפה התחלתו “יהואל אל” ובח“ג צד רפ”א תחנון התחלתו “יום צעקתי למצוא מרפא”, ובח“א צד ק'”ס פיוט התחלתו “מי זאת הנשקפה כמו שחר”, ופיוט לפרשת וילך התחלתו: “יוצר עולמים ביה ופועל גבורות” ולתענית בעת עצירת גשמים (ח“א צד ת”ט) התחלתו “יחיד בעולמו אלהים חיים” ועוד לשאלת מטר (שם תי"א): “י”י את פעלך" כו' ועוד (ח“ד צד צ”ז) המתחיל: “יבורך יה אשר נתן מנוחה” ועוד (שם): “יוצר עולמים נשי ורמים”, ועוד (שם): “ישרון ישרי אל” ואולי גם המתחיל “יום זה לישראל אורה” (שם צד צ"ט), ועוד (שם ק"ס): יין הטוב כי יתאדם, ועוד (שם קס"א) “יה קורא בשמו עיט” ועוד לפסח (שם ק"ד): “יחיד בעולמו צדק בימינו”. ועוד לשמיני עצרת (ח"ב צד רל’ג) המתחיל: ידידי שום סברא ועוד (שם רל"ד) יה לך שירה וזמרה“, ושם חתום ברה”ח יצחק בן שלמה.

ר' יצחק בן בהלול עי' אבו יעקב.

יצחק בן יעקב האספהאני אבו עיסי מביאו הסופר הערבי שהרסתאני (אבו אלפתח מחמד) ואמר עליו שחשב על עצמו שהוא נביא ושלוחו של המשיח המחוכה וחשב שה' דבר עמו, ואסר בספרו את הקרבנות והזהיר על אכילת בע“ח וחייב עשר תפלות, והיה בזמן אלמנצור (לפני ענן) ומת במלחמה נגדו, ואמר הרש”פ שהוא עצמו עובדיה הבוצרי (עי' במקומו).

ר' יצחק ב“ר יוסף חיבר ס' ציץ נזר הקודש על הלכות שחיטה וי”ג עיקרי האמונה (או"צ).

ר' יצחק ב“ר שלמה המגיה נמצא ממנו בסה”ק (ח“א דף קכ”ה) שלשה שירים, הא' התחלתו “יחידה הקדושה הכלולה כו' " לפטירת איזה רב או מנהיג, הב' התחלתו: “יחידה אצולה” והוא הקדמה לשבת נחמה, הג' (שם קכ"ו) ג”כ הקדמה כנ"ל תחלתה:‏ "יחידה ממקור שכל אצולה (ואולי הוא בעל המחבר ס' פנת יקרת על עשרה עיקרים שהוציא לאור הרב החכם הר“ר אב”ן רש“ף בשנת תקצ”ד בגוזלו והוסיף עליו את סלע המחלוקת שלו ואגרתו לידידי הרב החכם המנוח הר“ר י”ב לעווינזאהן זצ“ל בע”ס תעודה בישראל ושאר ספרים ומכתבי דר' יאסט אל הקראים בלשון עברית ומועתקים טאטרית ותשובת ר' שמחה ביבאוויץ עליהם).

ר' יצחק החזן (אולי הוא אחד מהקודמים) נמצא ממנו זמר ליום הכפורים תחלתו: “ירד שוכן מעוני” (סה“ק ח”ג צד קי"ח) ולשבת הגדול (ח“ב צד כ”ב) תחלתו “יגל לבי בקרבי”.

ר' יצחק ב"ר יהודה תשבי (בן ר' אברהם בן ר' יהודה הזקן בעל יסוד מקרא) חיבר ספר על ענינים ‏ שונים מעניני חכמה (דר' יאסט גדיאז“ס ח”ב צד 371 בשם האפריון).

ר' יצחק ב“ר אברהם הטרוקי חיבר ס' חזוק אמונה בשנת ה”א שנ“ג והשלימו תלמידו ‏ ר' יוסף (עי' במקומו) בשנת ה”א שנ“ד, ענינו ויכוח נגד הנוצרים. ר' יצחק הנ”ל נולד בשנת ה“א רצ”ג ונפטר בן ששים ואחת שנה בשנת ה' שנ“ד, הוא היה תלמידו של ר' צפניה ב”ר מרדכי (עי' במקומו) והיה חכם תורני ואלהיי ופילוסוף ובקי בלשונות לאטינית ופולאנית ובספרי הנוצרים ובפרט המדברים מענין הדת והיה לו שיח ושיג עם סגני כהני הקטולים סרי משמעת האפיפיור ברומא ועם כהנים אבנגליים סרי משמעת מרטין לוטיר ועם כהני הנוצרים היונים וידע הרבה כתות מהנוצרים (כמו האביונים, הסרפֿיטים, האַריאנער) הבלתי מאמינים בשילוש. הס' הזה עשה לו שם גדול בזמנו ונעשו ממנו העתקות הרבה בכ“י ובשנת ה”א שע“ה העתיקו רבני אחד בכתב ידו ושינה וקלקל בו הרבה והשחית מראהו מאד, וגם את שם מקומו החליף ושם לו מקום בקרקויא תחת טרוקי, והחריש מהיותו קראי, גם שם על ספרו נוספות המורות על היותו רבני, וכל חקירות פילוסופיות הסיר התז – ההעתק הזה בא לידי החכם הנוצרי יאָהאן קריסטאָף וואגענזייל אשר נתן לו איזה יהודי באפריקא, והביאו לדפוס עם כל חשיבושים הנזכרים בשנת ה”א תמ“א (1861) באלטדארף עם העתקה לאטינית בשם “חִצֵי אֵשׁ שֶׁל הַשָּׂטָן” (Tela ignea Satanea) ומזה הדפוס נדפס הס' אח”כ באמשטרדם בשנת ה“א תס”ה (1705) בלי התרגום הרומי וכפי הנראה היה לפני המדפיס הזה השני עוד העתק כ“י אחד יפה מהראשון. ובשנת ה”א תע“ז (1717) נדפס באמשטרדם העתקה מס' הנ”ל בלשון יהודית-אשכנזית. – ר' יצחק זה חיבר ג“כ ספר על קידוש החדש ע”פ ס' גן עדן מר' אהרן האחרון עם ציורים, וס' על הלכות שחיטה ג“כ ע”פ ס' גן עדן הנ“ל בדרך שאלות ותשובות וחיבר ג”כ שירים הרבה (עי' איזאק טראקי בלשון אשכנז מהרב החכם מהר"א גייגער ברעסלויא 1853), ונמצא ממנו (בסה“ק ח”ד שיר קל"ט) שיר התחלתו “אחלי לבי לצורי” (ע“מ תנועה ויתד וב”ת ויתד ותנועה) יפה ונעים. ושם שיר ח' (דף צ"ד) תחלתו: “אודה לאל מחסי עם תחנוני”. –

ר' יצחק ב"ר אברהם הרופא הטרוקי (בעל בית אברהם ופס ידא) חיבר פי' על המבחר.

ר' ישועה הזקן אבן סעדאל אבן דאוד אלהיתי (ר"ל מעיר הית על שפת נהר פרת המערבית ממחוזי בגדאד) חי בזמנו של הרסב“י והרס”ג (ל“ק צד קס”ז והערה 7 לנספח ה' צד 62) ומביאו הרסב“י כמה פעמים, והוא ר' ישועה שמביאו הראב”ע (בראשית כ“ח, י”ב, ושם מ“ט, י”ז) ואליו כיון בהקדמתו בשם ישוע שמביאו אחר בן משיח (ל“ק הערה יו”ד צד 171).

ר' ישועה בן אהרן תלמידו של ר“י הרואה ונקרא ג”כ אהרוני (אשה“כ א”ב רנ"ח), להבדילו מבן דורו.

ר' ישועה בן אברהם שהיה ג"כ מתלמידי הרואה.

ר' ישועה בן דוד נמצא ממנו שיר בסה"ק (ח“א צד שע”ז) תחלתו: “יבאו בבית קדשי” והבית של הע' חסר.

ר' ישועה בן יעקב נמצא ממנו שיר בחזניא שת“י ארא”ב תחלתו: ימי שנותינו בארץ שבותינו"

ישועה הרב הגדול נזכר בספר החלוק.

ר' ישועה בן יהודה אבו אלפרג פורקאן אבן אסד חי באמצע המאה התשיעית לאלף החמישי ומכונה אצל הקראים המלמד הגדול (כמו יפת הלוי ובנו ר' לוי) בעבור חכמתו, והלך בעקבות ר' יוסף הרואה ולכך נקרא תלמידו אע“פ שחי יותר מק”ג שנים אחריו, והיה מקומו בירושלים³²⁰, ועכ“ז לא נקרא אצל הקראים ירושלמי לפי שהקראים מכנים ירושלמי רק למי שבא משם ולא למי שדר שם בתמידות (ל“ק צד ק”י בסופו)³²¹. חיבר פי' על התורה ונאבד הכ”י על בראשית (שם נספח ו' צד 79) וספר הישר על העריות (שם). ובעל א“צ מזכיר ר' ישועה סתם בלי שם אביו,‏ ור”מ בישייצי מזכירו בשם בן עלי (שם בהערה ועי' הערות לס' ל“ק הערה יו”ד). ומיוחס לו ג“כ מאמר תשובת העיקר (ל“ק בפנים צד רי”ז)³²² ונמצא ממנו פיוט בסה”ק על סדר א“ב תחלתו “אם אמרי אשירה” ונרשם עליו שהוא להרב הר”ר ישועה והוא ר' ישועה בן יהודה זה לדעת הרש“פ (ל“ק צד רי”ט הערה 1.) ובעל א”צ מיחס לו עוד ס' אוצר נחמד שנאבד, ובס' עץ חיים לר' אהרן האחרון מובא ממנו עוד ספר בראשית רבה (מביאו ג“כ בעל א”צ) ונאבד³²³ וחיבר עוד ס' משיבת נפש בביאור אמתת התורה וס' עשרת הדברים הנזכר בס' המבחר (מובאים בא"צ). ספר הישר נמצא בכ“י ת”י החכם ר' אברהם פירקאוויץ (ל"ק הערות צד 65) ודוגמתו נמצא ג“כ בליידען ומכונה בשם ספר עריות (דוקעס מיטטהיילונגען צד 29) ובעל החלוק מביאו בשם ישועה המלמד כמו שנקרא גם בס' אשה”כ המלמד הגדול.

ישמעאל העכברי עיי' איסמעאיל אלעכברי.

ישעיהו בן סעיד הלוי נזכר בס' החלוק.

ישעיהו (סתם) חתום ברה"ח של שיר (סה“ק ח”ד צד קל"ג) המתחיל: “רוח בוראי יסד שרשי”.

ישר בן חסד נזכר בס' החלוק (וברשימה שבסוף ס' ל"ק נפקד מקומו).

ר' ישראל הדיין ב“ר דניאל האסכנדרי המכונה ג”כ הקומסי, חיבר ס' המצות (מוזכר בפנקס הספרים המקודשים לביהכנ"ס של הקראים בדמשק) וחי בשנת ד“א תתכ”ב (ל“ק ביחוד בהערות הערה י”א צד 174) ונמצאו ממנו שירים בראש הכ“י של האגרון הערבי להרדב”א אלפאסי (ל"ק שם) ובקובץ מצרים (ל“ק נספח ט”ו צד 125) פיוט המתחיל: “ים וקדמה פרץ קדמה”.

ר' ישראל הדיין בן ר' שמואל המערבי (נקרא ג"כ ר' ישראל המערבי רבו של ר' יפת בן צעיר³²⁴), חיבר ס' הלכות שחיטה בשנת ה“א ס”ו (וכתוב עליו שחיברו “בארץ מצרים בעיר קהר”י הסמוכה לצוען מצרים היושבת על נהר “פישון” ומזה נראה שמכנים כן את היאור ניל) ונדפס בווין בשנת תק“צ ביחד עם ספר דוד מרדכי וארח צדיקים וקצור ענין שחיטה של ר' יוסף הטרוקי, ונחלק לעשרה פרקים קטנים, ואולי הוא קצור ענין שחיטה המובא ברשימה אצל החכם נייגער (III wiss. Zeitsch.) (ל“ק הערה יו”ד צד 177). וחיבר ג”כ ספר מצות שנאבד וס' קידוש החדש וס' העבור ושאר דברים. חי בחצי השני של המאה הראשונה לאלף הששי. הוא ותלמידו ר' יפת הרופא בן צעיר (עי' במקומו) בטלו דעת בעלי הרכוב, שנתקיימו עד ימיהם נגד כל טענות ר“י הרואה ור' ישועה ב”י ונגד השגותיו של אלרייס אבו אלפאצל (ר' שלמה הנשיא עי' במקומו). וחיבר ג“כ ספר ענין העבור (נמצא בכ“י אצל החכם הרש”פ) בשנת ה”א פ"ד ליצירה.

ישראל בן משה חתום ברה"ח של שיר המתחיל “יה רכובו עבים” (סה“ק ח”ד צד קנ"ב) ויש עוד שירים הרבה שם לישראל סתם (לדוגמא ח“ד צד ק”ט).

כ

ר' כלב בן שבתי נמצא ממנו פיוט בחזניא שת“י ארא”ב תחלתו: “אשרוה בשערים כי היא תורה תמימה”.

ר' כלב אב"א (ר"ת אפנדופולי בן אליהו) חי במאה השלישית לאלף הששי וחיבר ס' נחל אשכול, שהוא מפתח לס' אשכול הכופר של ההדסי. בסוף הס' הנ“ל הוא אומר שהיתה השלמתו “ביום שלישי ארבעה לחדש אדר שנת נזר הקדש לפרט האלף הששי פּה כפר קרמיא שכנגד קשטנדינא רבתי אופק ביזנדיאו שכננד קרקידונש”. וחיבר ג”כ אגרת המספקת בדתי הלכות שחיטה ומאכלות וכלאי זרעים וכלאי בהמות, נחלק לארבעה שערים וכל שער לפרקים וכל פרק לשאלות ותשובות רבות וס' אבינר בן נר פי' על שיר השירים ונאבד (או"צ)³²⁵ וס' גן המלך והוא סודות וחידות ושירים ומליצות וחכמות למודיות וטבעיות אלהיות ותוריות נחלק לי“ב שערים גדולים וכל שער לפרקים רבים, וס' דרך עץ החייים מפתחות על פרקי ספר עץ חיים לר”א האחרון, וס' הלכות שחיטה בעשרה פרקים, וס' כלי רובע השעות בבאור תקון ועשיית כלי השעות ודברים רבים מחכמת התכונה השייכים לאומנים נחלק לשני חלקים ולכ"א יריעות, וס' כימה בבאור דיני העריות, וס' מכלל יופי דברים רבים מחכמת התכונה השייכים לידיעת חשבונות קשת הראייה נחלק לחמשה עשר דבורים, וס' עשרה מאמרות בבאור מגלת שיר השירים ומזמור אשרי תמימי דרך ונחלק לעשרה מאמרות ובראש כל מאמר וסופו הקדמות וחתימות בבאור יסודות הדת ועקרי האמונה³²⁶, וס' פתשגן כתב הדת בבאור איכות קריאת פרשיות התורה והפטרותיהן בכל השבתות והמועדים ומנהגי הוצאת וקריאת ספר התורה והוראת כתיבת התורה בפרשיות פתוחות וסתומות, בדיני הסופרים וצורות השירות ונסחאות כל הברכות ושאר דברים וחיבר עוד פירוש על סוד הטלית ועל סוד הציצית בארבע כנפות הטלית. ונמצאו ממנו פיוטים הרבה בסדור הקראים (וביחוד ללילה רביעי של עשרת ימי רחמים פיוט המתחיל: “איך אלהים זנחתני” ועוד אחד המתחיל: “חטאנו לפניך בגובה קומה” ועוד תוכחה תחלתה: “כְּבֻדָה בְּקִדָה רפודה” ותחנון "אדון נשא כו' " וסליחה “ברכי אילה שלוחה” ובקשה “אנא ה' ברחמיך” ופסוקי תשובה "מדוע אלהים מני צר כו' " ועוד סליחות ותוכחות) ובקובץ קוסטנטינא (ל“ק נספח ט”ו צד 127)³²⁷, והיה תלמידו ובעל אחותו של ר' אליהו בישייצי בעל ספר האדרת (“ותלמידו של הרב הכולל מרדכי כומטיינו המחבר והמבאר הגדול זצ”ל“. לשון אב”ן רש"ף) ומושבו היה בעיר אדרינפוליט (דוד מרדכי פרק ח'). –

כלף נמצא ממנו ב' פיוטים בחזניא שת“י ארא”ב, הא' תחלתו “כלתה למאד נפשי להטה אש במקדשי” והב' תחלתו “כתבו מלים חמודים וקלים” ועל הב' חתום ברה"ח כלף בן אברהם בן אהרן חזק (ל"ק הערות הערה ג' צד 139).

כפנא בן אבא מר נזכר בכתב היחש של ר' שלמה הנשיא (ל"ק נספחים צד 53) והוא דור חמישי לפני ענן, וביחוס ישועה הנולד בס' ד“מ, נקרא כפנאי בן רב הונא בן מר זוטרא בן כהנא בן נתן בן הונא מר בן אבא מר וחסרים לפ”ז חמשה דורות בין כפנא ובין אבא מר ביחוסו של ר"ש הנשיא³²⁸.

ל

ר' לוי לוי בכ“ר יפת הלוי עי' אבו השים.‏ ואמר הרש”פ (ל“ק צד קס”ט) שכל כנוייו הם בטעות חוץ מן אבו סעיד שהוא הכנוי האמתי שלו (עי' ל“ק שם וצד קי”ט ובנספחים צד 64 וצד 87 ובהערות צד 182) והח' אב“ן רש”ף מכחישו ואומר שלוי בן יפת באמת נקרא אבו השים על שם בנו השים וא"א שיכונה אבו

סעיד לפי שלא היה לו בן ששמו סעיד, אבל אביו יפת נקרא אבו סעיד לפי שהיה לו בן ששמו סעיד (כי שלשה בנים היו לו ואחד מהם סעיד והוא בכורו, והב' עלי והג' לוי) ועי' למעלה ערך אבו השם ואבו סעיד. ר' לוי הלוי בן יפת (הנקרא ג“כ לדעת הח' אב”ן רש"ף בן סעיד לפי שאביו יפת היו לו שני שמות סעיד יפת ולכן בנו נקרא פעמים בן יפת ופעמים בן סעיד) חיבר ס' המצות בשנת ד“א תשס”ז והשלימהו אחיו ר' סעיד.

ר' לוי הלוי בן יפת הלוי המאוחר שחי בשנת ד“א תתצ”ה וחתם עצמו על שטר מכירה של התנ“ך הנכתב בשנת ד”א תש"ע (פרוספקטוס של פיננער צד 82 ועי' ל“ק צד ק”כ למטה).

מ

ר' מבורך בן נתן בן ניסן הלוי מירושלים, חי בזמן ר' משה דרעי (לדעת הרש"פ) שחיבר הדיואן שלו בשנת ד“א תר”ג, וזה ר' מבורך היה משורר ומקונן גדול (ל“ק צד ק”ה) וסלמון בן ירוחם (שם נספחים צד 62) מביא שחיבר ודוי. נמצא ממנו בסה“ק (ח“ג דף י”ז) פיוט לליל יוה”כ ועוד חמשה פיוטים בהחזניא שת“י ארא”ב בין הקינות מט' תמו עד יו“ד באב (ל"ק הערות צד 139) הא' תחלתו: מלוכה מני הלכה ושפחה עלי מלכה”, הב‘: “מאד רוחי נבוכה ונפשי במר בוכה”, הג’: “האספו מכל עבר כל אשה וכל גבר לספוד עמי מול קבר נביא נהרג ביום שבר”, הד‘: “משטינים חזקי מצח בעצמותי ברצח חרפוני בפצח למשואות נצח”, הה’ (ע“מ יתד וב”ת נעתק כלו בל“ק בפנים צד ס”ז) תחלתו: “לבית בנוי בראש הרים, מקום שבח ושיר שירים, אשר נשרף באש זרים, בכי נפשי בתמרורים”: והחכם גרעטץ אומר עליו בהחלט שלא נשתמש עוד במדת השיר השקול ופיוטיו הם בלי שום טעם וריח מליצה (עי' פ"ב מזה הספר מחלקה א' סי' ד') ומן המעט הזה אשר העתקתי רק ראשי פרקים ומן השיר לבית בנוי וכו' המובא בס' ל"ק בשלמות ישפוט הקורא אשר יש לו חיך לטעום אם צדקו דברי הח' גרעטץ. המשורר הזה היה נוטה אחר הרבנים (“בענין לא תנאף, שלפי דעתו אין נאוף כ”א באשת איש כמו ברבנים" לשון אב“ן רש”ף).

ר' מוחה נזכר בס' תקון הקראים ביחד עם ר' אבוגדר ורב אחא ור' שאול (עי' במקומם) והיה ממתקני הנקוד הטברני (עי' פ"ב מחלקה ב' סי' ו' ובסוף הפרק) ובעל מסורה ישן, ונמצאו הגהותיו על חמשה חומשי תורה כ“י ישן נושן אצל החכם ר”א פירקאוויץ (ל“ק צד כ”ט) ובעל תקון הקראים (הוא ס' סדר קריאת התורה שבעל א"צ מיחסו לחכם קדמון מתלמידי ענן) אומר עליו ועל חבריו שהם תלמידי ענן (והחכם אב“ן רש”ף כתב לי בזה“ל: “איננו מתלמידי ענן כי זמנו מוכח מרשימת צדקה בן שמרון נין נינו” עכ”ל).

מושכא, הוא מושכא מיסד כת המושכאנים ע“פ הסופר הערבי שהרסתאני (עי' פ"ב מחלקה ב' סי' ג' I.) והלך בדברים הרבה בעקבות יהודה מהמדאן (עי' במקומו) ונהרג במלחמה בסביבות עיר קום. ויען שהיודגאניה היא חוטר מדת הקראים (כמו שנתבאר בפ"ב שם) והמושכאנים הלכו בעקבותם לכן מניתי ‏ את מושכא אל הקראים ר”ל למין קראי ולא רבני (כי אנכי אמנם מניתי הטובים והרעים). –

מזהיר, בקובץ כ“י של שירים אשר הובא מדמשק לירושלים וקנהו שם החכם אב”ן רש“ף (ואשר ע“כ נקרא בס' ל”ק בשם קובץ דמשק) נמצאים שני פיוטים, על האחד שהתחלתו: “בך בטחו אל נורא” חתום מזהיר חזן, ועל הב': ביום כפור פשעים” חתום מזהיר חזק. ויען שבקובץ הנ"ל נמצאים פיוטים ממחברים רבנים ומקראים אין הכרע אם היה זה האיש מזהיר קראי או רבני, וכן אין הכרע אם איש אחד הוא בעל ב' הפיוטים או הם שנים אנשים שונים.

מיכאל העני נזכר בס' החלוק (אולי הוא בעל השיר “יום קראו נוצרים על הר אפרים” אשר בסדור הקראים ח“ד צד קל”ה שחתום ברה"ח מיכאל).

ר' מנחם גיצני (מגיצנה) היה בזמן הרס“ג והרסב”י ובא כמהלך עני וחסר לחם לאלכסנדריא של מצרים ויקרא בשם דת הקראים, מביאו ר' אהרן הראשון בס' המבחר ור“א האחרון בס' עץ חיים פ' י”ג מהדורת החכם דעליטש (ובמהדורת גוזלו בא במקומו ר' יוסף הרואה וזה שיבוש עי' ל“ק צד קס”ח) ולדעת הרש“פ הוא עצמו מנחם בן מיכאל בן יוסף הקראי שכתב אגרת אל ר' דוד אלמקמץ בחרוזים על אודות הלכות שחיטה (שם קס“ח וכל האגרות הנ”ל ראה ל“ק נספח ד' ועי' פ”ב מספרנו זה מחלקה א' סי' ז') ונמצא ממנו פיוט בחזניא שת”י ארא“ב תחלתו: “אלהי אצק לפניך שירתי קטרת לפניך תכון תפלתי”.‏ ובסה”ק ח“א צד שס”ו נמצא קינה תחלתה “כנור ועוגב לקול” וחתום ברה“ח מנהם בן מיכאל, ועוד שם צד שע”ה קינה תחלתה: “ציון תקונן עֲלֵי” וחתום ג“כ ברה”ח הנ“ל.‏ שני השירים האלה משקלם ב”ת ויתד ותנועה ויתד ותנועה ע“מ השיר יִדוֹם לְנוֹגֵן חֲלִיל וְשִׁיר צִיוֹן כְּיוֹנָה הֲגִי שחתום עליהם יהודה ואני שערתי (פ"א אות ב' פי' ז') שהוא ר”י הלוי, ואם מנחם זה הוא מנחם גיצני כנראה משמו ושם אביו ור“י הנ”ל הוא הלוי, לא היה הלוי הראשון ששר ע“מ זה כ”א מנחם (אע"פ שקשה לתת למשקלי השיר זמן קדום כזה) וצ"ע. ונמצא עוד שיר למנחם סתם (שם) תחלתו:‏ “משכנותי חצרותי”. –

ר' מנחם האלנה נמצא ממנו פיוט (סה“ק ח”ב צד קכ"ז) לשביעי של פסח תחלתו: “מושל עולם בגבורתו” (ומסופק אני מאד אם נמצא שם כזה, והמדפיס או המביא לדפוס הציבו ציונים עוד על ראשי חרוזים מלבד האותיות האלנה על אותיות וקחקונת קבר אשר אין להם שחר, ויכול להיות שגם אותיות האלנה שלפניהם כאפס ותהו נחשבו וציוני הר“ת צריכים להיות רק על אותיות מנחם‏ הוא אולי מנחם בן מיכאל שלפני זה או מנחם אחר והמביא לדפוס רשם בלי דעת: “זה הפיוט של כ”ר מנחם האלנה”).

ר' מצליח הכהן אבו סהל מובא באשה“כ א”ב מ“ז אות ז' בתאר מצליח הכהן משכילי, ובס' הפתרון לר' יעקב התאמני מכנה אותו המלמד הכהן אבו סהל (עי' ל"ק נספחים צד 87 בהערה), היה בזמן הרסב”י ומנחם גיצני.

ר' מצליח בן סהל (נכד מצליח הראשון אביו של סהל) נזכר בס' החלוק, וע“פ הנוסח אחר שם נקרא ג”כ המשכיל. – ונזכר עוד בס' החלוק שם.

מצליח הכהן שהיו לו שני בנים יחזקאל ודוד, וכפי הנראה מס' החלוק איננו אחד מן השנים שקדמו, ולמען אערכה הדברים למשפט הקוראים אעתיק הנה דברי בעל החלוק, וז“ל: “וסהל בן מצליח הכהן הידוע המשכיל הגדול, ובנו מצליח (בנ"א מוסיף המשכיל) כו' ומצליח הכהן ושני בניו יחזקאל ודוד” ע”כ. אפס בעל א“צ מיחס שני הבנים האלה לסהל בן מצליח, ולפ”ז המצליח הג' לא היה ולא נברא, וברוך היודע.

ר' מרדכי הקוכיזובי בהר“ר ניסן הזקן חיבר ס' דוד מרדכי בבאור חלוקת הקראים והרבנים, ונחלק לי”ב פרקים, והוא תשובה לחכם נוצרי אשכנזי יאקאב טריגלאנד מלומד בלה“ק פרופסור בעיר לידה במדינת הוללנדיה ששאל בשנת ה' תנ”ח והגיעה השאלה לבעל ד“מ בתחלת שנת תנ”ט. הספר הזה נכתב כפי דברי המחבר במכתבו להחכם טריגלאנד בסופו “בעיר קראסני אוסטראוו הנקרא מקודם כוכיזאוו ‏ עיר אחוזת אבותיו של קונסטנטין בן המלך יואן השלישי” ובסוף ההקדמה הוא אומר בזה“ל: “צעיר אני ונבזה וחדל אישים היושב במקום חשך ענן וערפל הסכלות והזלות, הדר בעיר קראסני אוסטראוו בלשון רוּסְיָא, שהמכוון בו בלשון עברי יפה יער (המחבר שגה כי תרגום קראסני אוסטראוו בלשון רוסיא הוא יְפֵה-אִי או אִי יָפֶה) היא עיר אחוזת אבותיו של בן המלך קונסטנטין יר”ה ותנשא מערכת מעלתו בתחום רוסיאה, שעיר המלוכה של התחום הנ”ל היא עיר לבוב הנקרא בלשון אשכנז לעמבערג, ועיר מושבי הנזכרת שלש פרסאות ברוחק מעיר לבוב צפוני מזרחי למושבו של לבוב“. הספר הזה נדפס ראשונה (כפי הנראה בהמבורג) בשנת ה”א תע“ד (1714) עם הקדמת טריגלאנד ואח”כ פעם שנית בווין בשנת ה' תק“צ (1830) (בשיר הקטן שבסוף הקדמת המחבר המתחיל “ירוצון הספרים” צ“ל במקום חכם לב “חכם לבב” יען שהוא ע”מ יתד וד“ת ע”פ כלו) וחיבר עוד מקודם לזה ס' מאמר מרדכי באור מספיק על ס' המבחר, ועל מאמר אחד קצר מס' המבחר בפרשת נח ע”פ ויתגל בתוך אהלו כתב ספר שלם אשר קרא בשם דרך ים, וזהו מאמר בעל המבחר שם: “ואמר חכם אחד הקרוב לבורא מי שהוציא נפשו מן העולם ואם עומד בו, ומי שיטהר גופו מעבדות הטבע ישקיף באשנבי השכלים וימצא בעיני שכלו העולם הזה כאני שט בתוך הים, ברוך שהורנו נפלאות מתורתו” עכ“ל. והנה המאמר הזה באמת קצר ויקר מאד, והוא פי' למאמר החכם הנ”ל, והרצון בו שהאיש המעולה יראה את העולם הזה כאניה קטנה בלב ים הגדול ורחב ידים והיושב בירכתי האניה אם חכם לבו בודאי לא ישים לבו אל האניה אשר במה נחשבה היא בערך הים הגדול אשר היא צפה עליו, וישים לבו להתבונן אל נפלאות הים והמון גליו ושאון דכיו ונפלאותיו הרבים והעצומים, כן האדם אשר עיניו לא עורה הסכלות לא ישים לבו להבלי העולם הזה אבל ישקיף באשנבי השכלים העולמות אין מספר שהם הים הגדול אשר אנית העולם השפל משוטטת ביניהם וכאפס ותהו נחשבה נגדם, ואז יוציא נפשו מן העולם אע“פ שעודנו עומד בו, וירום ונשא וגבה מאד לעבור ארחות ‏ ימי העולמות העליונים. זהו כונת המאמר בקצרה והח' הר”ר מרדכי כתב עליו באור רחב בספרו דרך ים הנ“ל. – וחיבר עוד ס' כללים יפים על דקדוק וס' לבוש מלכות בחלוקת הקראים והרבנים, חיברו למלך שוועדין. וחיבר עוד פירוש על עשרת העיקרים מס' האדרת בדרך שאלות ותשובות (ואם הוא אותו שנזכר בזכרונות הקראים בשם ר' מרדכי החכם המובהק בע"ס יד ה' הקוכיזובי הנה יש ממנו גם ס' יד ה'). והיה בזמנו של ר' שלמה בעל האפריון (עי' במקומו) והיה גם ממשפחתו, כאשר הביא בהקדמת ספרו דוד מרדכי, ובעת שכתב ר' מררכי את ספרו דוד מרדכי היה עוד ר' שלמה בעל האפריון רך בשנים כמבואר בהקדמה הנ”ל וס' דוד מרדכי נשלם ביום א' לשבוע ך' תמוז בשנת ה“א תנ”ט (18 יולי 1698) בזמנו היה ר' דוד ב“ר שלום רב בעיר לוצקא ור' יוסף במוהר”ר שמואל הזקן בעיר העליץ בתחום פאקוטיא. ר' מרדכי זה היה ג“כ פיטן ומשורר ונמצא ממנו שיר לשמיני עצרת (סה“ק ח”ב צד רל"ב) תחלתו “מעונה אל אלהי ישראל” וראשי החרוזות מרדכי בן ניסן חזק, ובח”ד (צד קפ"ט) שיר המתחיל “אתה הוא ה' לבדך” ע“ס א”ב ורה“ח שאחר הא”ב “אני משה בן זכריה חז”ק" וזה משה האיש היה תלמידו של ר' מרדכי וחיבר הרב השיר על שם תלמידו ובראש השיר רשום שחיברו “הרב מרדכי בע”ס מאמר מרדכי הי“ד נ”ע“. והחכם הרש”פ (ל"ק נספחים צד 125) רשם סתם: “מרדכי חזק אתה הוא ה' לבדך, קראים ח”ד ד' קפ“ט” ונראה מזה שלא ידע מי הוא. ויש לי עוד להעיר שמברכת המתים הרשום על התפלה: אתה הוא ה' כו' נראה שנהרג, לפי שר“ת הי”ד הוא האל ינקום דמו" (עי' ערך יוסף הטרוקי בהערה), ואין רמז מזה בספרי הקראים כל כמה שידעתי, (וכמדומה לי שמגיה הסדור או המו“ל לא ידע ענין הר”ת של הי“ד וחשב שהוא ברכה כמו זצ”ל וכדומה והטעה את הבקרת).

ר' מרדכי החזן בכ“ר שמואל החסיד מחכמי קראי פולין חיבר ס' אבקת רוכל (או"צ) ונמצא זכרונו בזכרונות הקראים (סה“ק ח”א צד ש"ה) ואולי הוא עצמו ר' מרדכי הלוצקי החזן ואב”ד דק“ק קלעא שחיבר ארבעה בתים לתשלום הא”ב לפיוט “מה דודך מדוד” שבהלל הגדול (סה“ק ח”ב צד י"ג).

ר' מרדכי כומטינו חתום ברה“ח של שיר תחלתו “מה מהקש ממך אל” (סה“ק ח”ד צג קכ“ט ויש שם שבוש בדפוס ווין ראשית בית ד' בעלות צ”ל כעלות) והוא רבו של כלב אבא עי' במקומו. ויש עוד שירים שחתום עליהם מרדכי סתם ואיני יודע איזה הוא. אבל מרדכי הארוך החתום ברה”ח של שיר המתחיל: “בקר מפלטי אלי צורי סתרי ומגני” (סה“ק ח”ג צד רנ"ח) נראה שהיה רבני ולא קראי. יען שהשיר הזה נמצא גם במחזור האשכנזים לשחרית יוה“כ ורומניא (עי' ל”ק (אח“כ נודע לי שהוא מגדולי חכמי הרבנים עי' מ”ע הכרמל שנה רביעית נומר 21 בשרון והנראה שאחד משני השירים הנזכרים שם בשרון הנמצאים בס' שירים וזמירות וכו' שנדפסו בבית ר' אליעזר שונצינו בקושטאנטינה בשנת ש"ה, היינו אותו השיר שחתום בראשי החרוזים והתיבות “מרדכי כומטינו”, הוא עצמו השיר שנדפס בסדור הקראים המתחיל "מה מבקש ממך אל כו' " שראשי חמשה חרוזים מרדכי וראשי התיבות של החרוז הששי “כומטינו” כזה:

כ֩ל ו֩חלק מ֩מעונו, ט֩וב י֩חופף נ֩ר ו֩כנו כו'. נספחים צד 127). –

משה בן עמרם הפרסי מביאו הראב“ע (שמות י"ב, ה') לענין פסח מצרים ופסח דורות והחכם גרעטץ מתקן שם שצריך להיות אבו עמרם (עי' פ"ב מזה המאמר מחלקה ב' סי' ג' VI.) והוא מוסי בן עמראן שזכר שהרסתאני שאליו הלך אבו עיסי³²⁹, ונקרא ג”כ משוי האספהאני (ובס' אשה“כ כתוב בשבוש אלזפרני וצ”ל אלאזפהני – ל“ק צד כ”ו – והחכם גרעטץ ההולך ‏בעקבותיו שכח בתקון זה כשהוא מביא דברי ההדסי) ונודע בשם אבו עמראן אלתפליסי לפי שהלך אח"כ לתפליס) עי' במקום הנרשם למעלה).

ר' משה הרופא דרעי אלפאסי ב“ר אברהם הרופא הקראי היה (לפי הרש"פ) בשנת ד”א תר“ג וחיבר מחברת (דיואן) של שירים הרבה בשני כרכים, כלל השירים תקמ”ד וקצת מהם בלשון ערבי. יש מהם שירי עגבים ושירי קודש כסדר הפרשיות ושירי חול על חתונות וקינות והספדים ובקשות ותוכחות ושירי התול כנגד הרבנים, ויש שירים תחלתם לשון ערבי וסופם עברי ולהפך. הספר הזה ומחברו לא נודעו עד הנה עד שגלה הרבה ממנו החכם הרש“פ בספרו לקוטי קדמוניות ע”י אוהבו החכם הקראי הנודע ר' אברהם פירקאוויץ הוא אב“ן רש”ף נ“י שאצלו נמצא הס' הנ”ל כ“י. הס' הנ”ל נתחבר במצרים אשר גר שם המחבר בלכתו מארץ מולדתו פעץ הוא דרעה בלשון ערבי, ואבותיו היו מספרד ושמה באו מירושלים אחר החורבן (ל“ק בפנים צד מ”ו והלאה). הרסב“י מביאו בשם: “מורנו ומלמדנו ר' משה המדקדק ב”ר אברהם אלפאסי רי”ת" (שם צד מ"ט, נספחים צד 61) ונמצאים ממנו שירים ג“כ בקובץ מצרים (שם נספחים צד 195) ונמצא ממנו גם במחזור ע”פ מנהג הרבנים באחת קהלות אפריקא פיוט בחתימת שמו בראשי חרוזות משה רופא קראי חזק אמן אמן, והוא לליל כפורים, תחלתו: “מודים לך ודורשים בנים קדושים” רק ששינו את שם אביו לשם סעדיון (ל“ק צד נ”א). ועי' בפ“ב מספרנו זה מחלקה א' סי' ד' ותראה שכבר התעוררו חכמי לב להרוס את בנין הרש”פ בזה והראו שר"מ זה הוא מאוחר הרבה (ועדין לא קראתי טענותיהם וראיותיהם).

ר' משה ב“ר ישעיה פירוז החכם אב”ן רש“ף בחפשו אחר כ”י קדמונים בבית עקד הספרים של קהל גוזלווא (איבפאטוריא) מצא שתי מקדמאות (הקדמות) הא' לר' סלמון בן ירוחם והב' לר' לוי הלוי מועתקים מערבית לעברית מר' משה בר“י פירוז, והנה כתובות בקצרה על ספר ל”ק נספח ה'.

ר' משה בן אליה נמצא ממנו בחזניא שת“י ארא”ב קינה על מות איש נכבד, תחלתה: “אוי לי מה היה לי על רב וכהן משכילי אללי לי”.

ר' משה בן מוחה הוא אחד ממתקני נקוד הטברני כמו אביו (עי' במקומו).

ר' משה בן שמריה הכהן נמצא ממנו פיוט בחזניא שת“י ארא”ב (ל"ק הערות צד 140) תחלתו: “הילל ברוש כי נפל ארז אדירים שודדו”, ועי' בל"ק שם.

ר' משה ב“ר אדונים מארץ דרעה, משורר (לדעת הרש“פ אביו אדונים הוא אדונים בן מסימז, והחכם אב”ן רש"ף אינו מסכים לזה עי' ערך אדונים) נמצא ממנו פיוט בחזניא הנ”ל תחלתו: “את דין אל בישרותו אצדיקה בכשרותו אשר קדמה מלכותו לפני מְלָךְ-מֶלֶךְ”, והוא מובא כבר מר' סהל בן מצליח (ל"ק הערות צד 138). –

ר' משה בישייצי בכהר“ר אליהו בכהר”ר משה בכהר“ר אליהו בישייצי חיבר ס' זבח פסח בבאור היתר השחיטה ובטלטול בימי המועדים, נחלק לפרקים רבים ולדלתות וחסר מסופו, וס' יהודה בבאור דיני העריות³³⁰ וס' מטה אלהים בבאור חלוקת הקראים והרבנים ושלשלת הקבלה והעתקת התורה והמדות שהתורה נדרשת בהן ובמליצת מצות התורה רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת על תר"ך אותיות עשרת הדברות³³¹ וס' ראובן בבאור יסודות הדת ועקרי האמונה, וכבר בהיותו בן ט”ז שנה ידע לשונות שונות והלך לארץ הקדושה לאסוף שם כתבי יד ומת בשנת ה“א של”ב בן שמונה עשרה שנה ביום כ"ו אייר (ד"מ פרק ט').

ר' משה הכהני המכנה את עצמו איש הגולה נמצא ממנו ת“י החכם הקראי ר”א פירקאוויץ (מביאו הרש“פ ל”ק צד ר"כ) מאמר מחורז מצורף לס' הישר של ר' ישועה בן יעקב (עי' במקומו) ודעת רא“פ ורש”פ שהיה בזמן ר“י הנ”ל והרש“פ מעתיק דברים ממנו בנספח ו' מספרו ל”ק ונוטה ג“כ לחשוב אותו בין תלמידי ר' ישועה הנ”ל.

ר' משה צלבי סינאני בכ“ר יצחק צלבי סינאני חיבר ספר הלכות שחיטה בקצרה (א"צ) אולי הוא ר' משה צלבי סינאני שלמענו העתיק (כפי המובא בל"ק הערות צד 188) ר' שמואל כהן ב”ר שלמה כהן דמשקי את ס' המצות של ר' יפת בן צעיר מערבי לעברי בשנת ה“א תפ”ב³³².

ר' משה בני חיבר ס' אגרת סוכה בזכרון החלוקה שנפלה בין חכמי הקראים בהדלקת הנרות במועד חג הסכות בשנת ה' רע“ב³³³ והוא מכת האוסרים וטען כנגד המתירים, ונחלק לד' פרקים, וס' אהל משה שו”ת מדיני קיה“ח והוא חלק א' מספר המצות שלו הנקרא מצות משה בבאור מצות התורה ונחלק לענינים ולפרקים וחסר מסופו. ושם אביו בנימין שכן הוא חתום ברה”ח לפיוט המתחיל “מרום וקדוש שוכן” והוא בסה“ק ח”ג דף רס"ז, ועוד (שם ק"א) המתחיל “מצות יסוד שבת”. –

ר' משה הישיש בכ“ר יוסף חיבר ס' דרוש דרש משה בבאור סודות קשר המציאות וסודות אלהיות (א"צ) ונראה שהוא ג”כ בעל השיר (סה“ק ח”ב דף רל"ו) ע“ד השיר יגדל, וחתום ברה”ח משה בן יוסף חזק.

ר' משה מצורדי ב"ר יהודה מרלי חיבר ס' אבל משה פי' על מגלת קינות ונאבד וס' בני משה דרשות, וס' דברי משה וס' דרוש דרש משה, דרשות, וס' ימין משה פי' על התורה, וס' ידי משה על רות, וס' ישיר משה על שירת הים וס' עיני משה על משלי וכלם נאבדו, וס' מצות משה על קידוש החדש ופי' על הקדמת אצולה של ר' אהרן הראשון (שם) וברשימת דר' יאסט נמצאו למחבר הזה עוד אלה הספרים: פני משה על שיר השירים, פי משה על קהלת משאת משה על אסתר, וגם את ס' שלמות הנפש שחשב

בעל א"צ לר' משה פצי (עי' במקומו) חשב דר' יאסט לחבוריו של זה האיש משה מצורדי ואולי נתחלפו לו השמות. זמנו וזמן אביו ר' יהודה מרלי (עי' במקומו). –

ר' משה הענו החסיד חיבר ס' תורת משה, שירות וזמירות ותפלות וחידות ודרושים שונים שדרש בשמחות שונות, נחלק לד' חלקים. וזה משה האיש הוא אביו של בעל ארח צדיקים (הר"ר שמחה יצחק, ‏ עי' במקומו).

ר' משה פצי חיבר ס' שלמות הנפש בבאור חדוש העולם ומציאת ה' (א"צ, ועי' ר' משה מצורדי).

ר' משה פשא קלעי ב"ר אליה פשא חיבר פי' על הקדמת אצולה של ר' אהרן הראשון (א"צ).

ר' משה ב"ר עלי נמצא ממנו תוכחה ללילה חמישי של עשרת ימי רחמים (בסה"ק נדפס בטעות ללילה החמישית) תחלתה: “מה תתהללי נפשי ברוב הון להשתעשעה, דעי כי אחריתך רמה ותולעה”.

ר' משה הלוי הקדוש נמצא ממנו שיר לשבת הסמוך לפורים (סה“ק ח”א דף קל"ט) תחלתו: אברך את ה' ואזמר לכבודו“, וזמר לתפלת שבת בתוך שמחה (שם דף קע"א) תחלתו: “מרום אשר תכן יסוד עולם”, ולשבת הגדול (ח”ב צד כ"א פיוט התחלתו: "אשירה ואזמרה כו' " ועוד (ח“ד צד קל”ו) “מלך עולם עליון נורא”.

ר' משה בן יצחק נמצא ממנו קינה לשבת הרביעית (ח“א צד שמ”ז) תחלתה: “משלו עבדים לבן” (ע“מ ידום לנוגן חליל עי' פ”א אות ב' סי' ז').

משה (סתם בלי כנוי ושם אב) נמצאו שירים בסדור הקראים שרה"ח משה ואיני יודע מי הוא.

משוי הבעלבקי או העכברי לפי מה שהביא הח' רש“פ (ל“ק בפנים צד מ”ג ובנספחים צד פ"ח הערה ג') היה בזמן ענן, ור”ד אלמקמץ (אשה“כ א”ב צ"ח) מספר ממנו שחייב שתהיינה ההשתחויות בתפלה לצד מערב והתיר החלבים (אשה"כ שם ובס' המבחר ויקרא ד‘, ו’), ור' אהרן האחרון (דיני שחיטה פרק י"ט) מביאו בשם העכברי, וכפי הנראה מדברי ר' טוביה בן משה בספר אוצר נחמד דף יו“ד (מביאו הח' גרעטץ, עי' פ"ב מזה הספר מחלקה ב' סי' ג' III.) לא חשבו אותו הקראים לכת שלהם. לפי הח' גרעטץ (שם.III V) הבעלבקי והעכברי הם שנים, אבל נראה יותר דעת הח' רש”פ וכן מוכח מבעל אשה“כ בשם אלמקמץ שלא הזכיר כלל משוי העכברי רק הבעלבקי, ורק מאקריזי קורא אותו עכברי בעבור שהיה יחד עם ישמעאל העכברי (עי' איסמעאיל) י”א שהבעלבקי נתנצר בסוף ימיו (עי' ל"ק נספחים צד 89 בהערה).

ר' משולם בן משה העובד נזכר בס' החלוק.

ר' משולם בן שלמה נמצא ממנו בחזניא שת“י ארא”ב קינה על ביהמ"ק תחלתה:

∪ - - - ∪- - -

"לְבֵית קָנֶה וְקִנָּמוֹן, מְקוֹם פַּרְדֵּס עֲצֵי

רִמּוֹן, בְּמַר סִפְדוּ וְשִׁמָּמוֹן, כְּמוֹ מִסְפַּד

הֲדַדְרִמּוֹן".

ועוד שיר אחד התחלתו: “ברוך אל הפודה” וחתום ברה“ח משולם בן שם ואמר החכם אב’ן רש”ף (מביאו הרש“פ ל”ק הערות צד 140 הערת הגליון 15) שהמעתיק השמיט בשגגה אות ל' ואות ה').

ר' משולם המשכיל נזכר בס' חחלוק.

נ

נחמו נמצא ממנו שיר (סה“ק ח”ד צד ק“ג המתחיל:‏ “נריעה לצור ישענו” ורשום לפניו לכה”ר נחמו ירושלמי החכם המלמר המשמש בב“ה” וברה“ח נחמו יושם חזק ונראה שחסרים ג' בתים היינו בית המתחיל באות ר' בין היו”ד והוי“ו ובית באות ל' בין השי”ן והמ“ם ובית באות יו”ד בסוף באופן שיהיו רה"ח נחמו ירושלמי חזק.

נחים ביו“ר חתום ברה”ח של שיר המתחיל “נקרא לאל בקול תודה” (שם).

נחמיה בן נתן דצוצתא כך נקרא בכתב היחש של ר“ש הנשיא והוא שם דור עשירי לפני ענן ובד”מ נקרא נחמיאש בן נתן יציצותא והוא דור י“ד לפני ענן, והחכם אב”ן רש"ף כתב לי שלפי כתבי היחש המדוקדקים הוא דור שלשה עשר לפני ענן וכתב עוד שבחמשה כתבי היחש נקרא אביו בשני שמות נתן

רצוציתא, ובשנים נתניה ובעולם זוטא ושה“ק נתן סתם, ובעל א”צ (דף כ“א ע”א) המעתיק דברי ר' יפת הרופא בן סעיד, כותב ג“כ רצוציתא ברי”ש ולפיהו רצוציתא זה הוא בן נתן ונתן הוא בן ענן ונחמיה הוא בן רצוציתא ולא בן נתן, ואני כבר אמרתי שהדורות שלפני ענן אינם ברורים ומבוררים, וגם אין לחשוב אותם שלפני ענן לקראים בהיות ענן התחלת הכת.

ניסן כליל הדעה בן נתן נזכר בס' החלוק.

ר' נסים (או נסי) בן נח הוא ג“כ מקדמוני הקראים כיוסף בן נח אחיו (עי' במקומו), חי בערך ד”א תר“ך (עי' ערך נח הבוצרי) “וסבל תלאות רבות וסבב ארצות הרבה והיה חכם הגיוני ותורני ולומד ספרי חכמים ויודע ארבע לשונות יוני ואדומי ועברי וארמי” (לשון הרש“פ ל”ק צד ל"ז), חיבר ס' ביתן המשכילים הנקרא ג”כ הפלס, וגם עשה פי' על עשרת הדברות וקצת מצות התורה והוא כעין הקדמה אל ס' הפלס הנ“ל והוא ס' מצות שנאבד הנזכר בא”צ והחכם רא“פ (אב“ן רש”ף) מצא אותו ונמצא העתק ממנו גם אצל הרב החכם מהר”א גייגער באיזה שינויים (שם). הוא מצוה את הקראים שילמדו ספרי חכמי הרבנים ויהגו בם. הרב דאקטאר שמיעדעל במכתב עתי החדשי של דר' פראנקעל לשנת 1861 צד 185) מוכיח שרבינו בחיי הספרדי בעל חוה“ל ידע מנסי בן נח זה וממנו לקח השם חכמת המוסר לחכמות הלמודיות, והראשון היה נסי בן נח שקרא בשם זה ודבריו מובאים בל”ק נספחים צד 9 (כן יש לתקן גם במכתב החדשי שם שחסרה מלת נספחים) והוכיח מזה שלא היו חכמי הרבנים מתאוננים רע על נסי בן נח לפי שהיה קרוב לאמונתם; אולם שם צד 158 חזר בו ואמר שנמצא זה התאר גם בדברי ר' דוד אלמקמץ ואולי ממנו לקח רבינו בעל חוה“ל (ואותו בלי ספק ידע כי זכר את שמו בהקדמתו עי' ערך דוד אלמקמץ). ונמצא ממנו בסה”ק (ח“ד צד קנ”ג) שיר המתחיל: “נחה עם צאן מרעיתך” ורה“ח נסים, ואולי הוא אחר. החכם הרש”פ הראה בראיות שנסי זה הוא עצמו רב אחא (עי' במקומו) אבל החכם דר' יוליוס פירסט דחה ראיותיו (עי' תוספת חדשה לפרק ב' סי' ח'). ונזכר נב“נ זה ג”כ בס' החלוק.

נתן בן נסי נזכר בס' החלוק.

נתן דצוצתא בן ענן עי' נחמיה בן נתן.

ר' נתן אחיו הגדול ומורו של ר"י ההדסי, אשר כתב קינה על פטירת ר' יפת בן צעיר, עי' ערך יהודה הדסי.

ס

ר' סהל הכהן בן הר“ר מצליח מחכמי הקראים הקדמונים (עי' מצליח) חיבר ס' אגרת התוכחת טענות כנגד חכמי הרבנים (נדפס בס' ל“ק להחכם הרש”פ), וס' משנה תורה פי' על התורה ונאבד, ופי' על ישעיה שמזכיר בעל המבחר, וס' דינים מזכירו ר' שמואל המערבי בס' המצות שלו (עי' ל"ק הערות צד 144) וס' לשון למודים (ל”ק הערות צד 183 וס' מצות ג“כ נאבד. ונקרא אצל הקראים אבולסרי (ר"ל המלמד הגדול) זמנו ד”א תשי“ז (עי' ל“ק צד י”ז הערה 1.) ור”י הדסי בס' אשה“כ (א“ב קס”ז) מביא ממנו עוד ספר דקדוק ואומר בזה”ל:‏ “תמצאם היטב בס' דקדוק סהל בן מצליח אבו אלסארי נ”ע משכילי ובס' מאירת עינים תרוני (?) וספרי משכילי נ“ע וס' הכפל שביאר יהודה חיוג ויונה בן גאנח ואבן עזרא ז”ל“³³⁴. סהלו בן יסחר נמצא ממנו פיוט בחזניא שת”י ארא"ב תחלתו: “ספדו עלי ציון,‏ וטירת אפריון, והרבו בכיון, עדת מי מנה”.

סלימן נמצא ממנו פיוט בקובץ דמשק (ל"ק נספחים צד 123) ונדפס ג“כ במחזור מנהג אלנזייר, ואומר הרש”פ (ל“ק בפנים צד קע”ו) שאולי הוא אביו של עלי בן סלימאן אשר כתב אגרון בלשון ערבי (עי' במקומו) ואשר לפי הנראה היה קראי, אע"פ שאין הדבר מוכרע עוד.

ר' סלמון בן רוחים (או ר' שלמה בן ירוחים) תלמידו של ר' יוסף בן נח, חיבר ספר מלחמות ה' נגד בעלי הקבלה ר“ל תורה שבע”פ וביחוד דברי בזיון וקצף נגד הגאון רבינו סעדיה שהיה בזמנו אבל צעיר ממנו לימים (אבל לא תלמידו כאשר אומרים הקראים) הובא מס' הנ“ל ההקדמה וב' פרקים הראשונים בלטב”ל של האריענט משנת 1846 דף 23, 163, 211. ונמצא ת“י הח' הרש”פ עוד י“א פרקים (חוץ ב' הנ"ל) שהעתיקם מכ”י ששלח לו החכם רא“פ (ל"ק נספחים צד 15). הס' הנ”ל נכתב עברית וערבית בא“ב ותשר”ק וחרוזים כס' אשה“כ ובו ת”י שערים (א"צ). בנעוריו היה משכנו במצרים וחיבר שם בן י“ג שנה המקדמא (פי' הקדמה) שלו ע”ל פ' יתרו ואח“כ ישב בירושלים ובא משם בזקנתו למצרים להתוכח נגד הרס”ג. ואלה הם ספריו הנמצאים והיו לנגד עיני הרש“פ וקרא בם: 1) פי' על תהלים בב' חלקים עבים מאד בלשון ערבית, ע”פ דברי הרש“פ (ל"ק הערות הערה א' צד 130) רוח שנאת הדתות מרחפת על פני כל הפי' הזה, ולא לבד בעלי דת אחרת איננו סובל כ”א גם נגד למוד החכמות והלשונות והדקדוק הוא צועק ככרוכיא ומקלל ומבזה העוסקים בם; 2) פי' על קהלת בלשון ערבית ‏ בכרך אחד; 3) פי' על מגלת איכה בלשון ערבי (החכם מונק הביאו ממצרים ומיחס אותו לר' יפת בטעות עי' ל"ק נספחים צד 132); 4) פי' על אסתר ורות בלה“ק (החכם הרש"פ אומר שכפי הנראה הוא העתקה מלשון ערבי – שם – ולפירוש על אסתר יש פתיחה ארוכה). ואלה הם שמות ספריו שבא זכרונם בספרים הנ”ל ואשר אינם ידועים היום כי הלכו בתהו ותאכלם שן העת (ואולי עוד גנוזים הם בבתי עקד כתבי יד ובא יומם ונגלו); 1) פי' על איוב, נזכר בפירושו לקהלת; 2) פי' על משלי, נזכר בהקדמת פירושו לקהלת; 3) פי' על

שיה“ש, נזכר בפירושו לאיכה; 4) פי' על דניאל, נזכר בפירושו לאיכה; 5) פי' על התורה נזכר בפירושו לתהלים; 6) תשובה על הרס”ג, נזכר בפירושו לתהלים, ואולי הוא ס' המלחמות; 7) בפי' על תהלים הוא מבטיח לחבר ס' מיוחד על תחיית המתים ואינו ידוע אם חיברו או לא; 8) ספר נצוח להאמת, נזכר בפירושו לתהלים; 9) ספר מדבר ממעלות הכהנים כולל חמשים שערים, נזכר בפירושו לתהלים; 10) ספר מיוחד ‏ על אותיות החלוף. – בפירושו לאיכה נמצא כתוב שחיברו בשנת תשט“ו, ובפירושו לתהלים שחיברו (או שהשלימו) בשנת ד”א תשי“ז ויתר דברי סלמון בן ירוחים עי' פ”ב מזה הספר אות א' מחלקה א' סי' ה' וסי' ז' ואות ב'. –

ר' סעדיה אבן חסאן הלוי המלמד הבצרי עי' אבו עלי ונקרא ג"כ ר' סעדי' בני³³⁵.

ר' סעיד הלוי בן יפת, ואחיו הגדול של לוי הלוי (עי' במקומו ובפ"ב מחלקה א' סי' ח'), ונקרא ג"כ ר' סעדיה הלוי או עלי סעיד, והקראים מיחסים לו ג' בנים ישעיה ועזריה וחנניה (עי' פ' החלוק ועי' ל“ק צד קס”ט).

ע

עלי בן סלימאן אגר וקבץ כל שרשי לה"ק בס' אגרון שכתב בלשון ערבי והיה בסוף המאה השמינית לאלף החמישי (עי' ל“ק מצד קע”ה והלאה ועי' ערך סלימן).

עלי הלוי בן אלחסן הוא אביו של יפת הלוי ובנו של אבו עלי (עי' במקומם) והוא אחד מן הקראים שהשיבו על הרס"ג, ור' סהל (נספחים של ל"ק צד 37) מכנהו “עלי בן חסון” וחיבר פי' על התורה (ל“ק צד קי”א).

עלי סעיד עי' סעיד הלוי.

עבד אלכרים ממשפחה ישנה וידועה בין הקראים עשה פי' על התורה בדרך שאלות ותשובות (ברשימת הספרים הנמצאים אצל החכם אב“ן רש”ף, עי' ל"ק הערות צד 91).

עובדיה הבצרי או המשכיל לדעת הרש“פ הוא עובדיה האספהאני הנקרא ג”כ אבו עיסי וממנו יצאו כתה אבועיסיים (הביאם בעל האשכול א“ב צ”ז) ושמו העצמי יצחק בן יעקב (רש“פ ל”ק צד כ"ה בשם שהרסתאני) והוא עצמו יצחק הבוצרי המוזכר מר“מ בישייצי בס' מטה אלהים, והוא אביו של אברהם בן יצחק הבוצרי, אברהם זה הוליד את יוסף הבוצרי ואת סעדיה בני הבוצרי ואולי הוא סעדיה המלמד הבוצרי המוזכר בהקדמת רסב”י (ל"ק נספחים צד 62) ויוסף הוליד את יעקב הבוצרי ויעקב הוליד את יוסף הבוצרי שבאר כל התורה והוא אולי ר' יוסף בן בכתוי שחי מעט קודם ר' יפת הלוי (עי' יצחק בן יעקב). אלה הם כלם דברי הח' הרש“פ במקומות שונות בספרו ל”ק אשר קבצתים והיו לאחדים בידי. אפס הרב החכם הר“ר אב”ן רש“ף כתב לי שהוא טועה ומטעה בזה גם את זולתו, וז”ל אלי: “תמה אני איך כבודך סומך על דברי הרש”פ ואומר כמוהו אולי הוא סעדיה המלמד הבוצרי כו' והלא רסב“י אומר שסעדיה המלמד הבוצרי היה לוי והיה נקרא אבו עלי, ר”ל אביו של עלי הלוי שהיה אביו של יפת הלוי ושסעדיה היה אבן חסן ר“ל בנו של יפת שהוא בערבי חסן. ואין זה כי אם כנוי הבצרי הביאהו להרש”פ לכך, ואם כן כל הבצריים הכהנים והלוים והישראלים משפחה אחת המה. גם במה שכתבת ואולי הוא ר' יוסף בן בכתוי שחי מעט קודם ר' יפת הלוי הלכת אחרי הרש“פ, ולא כן הוא, שהרי הביאהו הרסב”י במקדמתו בברכת המתים אם כן היה חי גם קודם מרסב“י ולכן ר' יפת הביאהו בס' דניאל קודם הרסב”י, וזאת שנית שהרסב“י תאר את יוסף בן בכתוי בתאר הבבלי ולא הבצרי והנה בצרה רחוקה מבבל ואיך יהיה זה” עכ“ל. קצור הדברים דברי הרש”פ בזה בלתי ברורים, וגם החכם דר' פירסט (בספרו תולדות הקראות פ“א סי' 27 ובהערה 122 לפרק הנ”ל) מוכיח שאבו עיסי האספהאני (הנקרא איסחק בן יעקב עוביד = אללה ונולד בשנת ד“א תק”ה איננו עובדיה הבוצרי שהיה ג"כ קודם ענן (ד“א תק”י) בעיר בצרה (עי' תוספת חדשה סי' ב'). – והנה עובדיה המשכיל מובא גם בס' החלוק (“וגם במקדמת הרסב”י ביחד עם חבריו אבו נסי וכו' ובזה גם בזה בברכת המתים לא עשה כן הדסי לעובדיה האיספאסני או איספהאני כי הוא היה ‏ אפיקורוס לא קראי ולא רבני" לשון אב“ן רש”ף).

עזרא המשכיל נזכר בס' החלוק, ובסה“ק (ח”ד צד קנ“ו נמצא שיר שרה”ח עזרא חזק ורשום לפניו להר“ר עזרא הרופא נ”ע וכפי הנראה הוא אחר.

עזריה בן סעיד הלוי נזכר בס' החלוק.

ענן בן שפט ע“פ כתב היחש של ר”ש הנשיא הוא דור אחד עשר קודם ענן מיסד דת הקראים וע“פ ד”מ הוא דור ט“ז ושם אביו שפטי ולפי דברי אב”ן רש“ף אלי “ע”פ כתבי היחס המדויקים חמשה עשר דורות”.

ענן הנשיא מיסד דת הקראים (ז“ל הח' אב”ן רש“ף בהערת הגליון: “נולד בשנת תע”ד לאלף החמישי, אלף כ”ו לשטרות, כמבואר באנרת תשובות דוד הנשיא בן בעז לטוביהו הבקי") היה לפי כתב היחש של ר“ש הנשיא דור מ”ב לדוד המלך ולפי ד“מ דור חמשים לו. – ע”ד קורותיו ותורותיו עי' בפרקים הקודמים

וביחוד פ“ב אות א' מחלקה א' סי' א' ובתוספת חדשה סי' ו‘. חיבר פי’ על התורה ונאבד, ויפת בן עלי מביא ממנו עוד ספר המצות והחכם מונק מביא עוד ממנו ספר פדלכה (עי' אנאלען של דר' יאסט לשנת 1841 צד 76 ופ"ב מספרנו זה אות א' מחלקה א' סי' ב' 1. הערה 1 ובתוספת חדשה סי' ו'). והחכם דר' מ' יאסט (בספרו דיא רעליגיאָזע פעזיע דער יודען אין שפאניען צד 192 בהערת הגליון) אמר שכפי הנראה חבר ענן ג”כ ספר על חכמת הנפש (פזיכֿאָלאָגיע) או שדבר מענינים אלו באחד מספריו. ‏

פ

פאצל בעל הסדור חיבר סדור התפלות והפיוטים לימות החול ‏ולכל שבתות השנה והמועדים ונוסחי שטרות כתובות וגיטין ומדובר בו על דברים תורניים שונים, חי במצרים במחצה הב' למאה הא' של האלף הששי בזמן ר' אהרן הראשון מסדר הסדור הנהוג היום אצל הקראים (ל“ק צד רל”ג) והחכם מונק (Sur Aboulw Notice) מביאו הרש“פ (ל"ק הערות צד 178) מוכיח שחי בין ה”א מ“ט ובין ה”א ק' (והח' אב“ן רש”ף כתב לי ע"ז שאינו רק דרך סברא ולא בצדק), וחיבר עוד ספר אחד הנמצא ת“י החכם אב”ן רש"ף והוא בלשון ערבי ובסופו פי' על האזינו (ל“ק נספחים צד 192 בהערה סי' י”ג).

ר' פנחס ראש הישיבה מקדמוני בעלי המסורה (ל“ק צד כ”ט, ל‘, ל"א וכו’) ולדעת הרש"פ (שם ל"ב) היה קראי.

ר' צדקה בן חלבון נזכר בס' החלוק.

ר' צפניה הטרוקי בכהר“ר מרדכי החזן חיבר ס' קידוש החדש וסדר העבור וחיבר ג”כ שו"ת על הלכות שחיטה בקיצור, והוא אחיו של ר' יוסף בעל האלף לך (עי' במקומו).

ר' צדוק המשביל נזכר בס' החלוק.

ר' צדוק מצרי נמצא ממנו זמר בסוף סדור הקראים (ח“ד צד רי”ז) “המתחיל רבון עולם רואה נעלם” כו'.

ק

קהת העובד נזכר בס' החלוק.

ש

ר' שאול ראש הגולה בן ענן הנשיא מוזכר בהקדמת ר' סלמון בן ירוחם בפי' לעשרת הדברות אשר העתיק מערבית לעברית. ר' משה ב“ר ישעיה פירוז (עי' במקומו). לדעתו הדבור לא תנאף הוא אזהרה לכל מיני ניאוף בין בא”א בין בפנויה (ל“ק צד מ”ד נספחים צד 62) ונזכר בס' החלוק.

ר' שבתי בכ"ר אליהו בפרווטו נמצא ממנו סליחה (סה“ק ח”ג דף רנ"ו) התחלתה: “ברכי אצולה מהרי בשמים”, ועוד (שם רס"ב) תחנון מתחיל: "שאלתי דרישתי כו' " (ואולי ממנו ג“כ השיר בסה”ק ח“א צד קס”ג המתחיל: “שושן עמקים כו' " ורה”ח שבתי סתם).

שבתי חי חתום ברה"ח של שיר המתחיל: "שיר ידידות לך אשירה (סה“ק ח”ב צד רל"ח) והוא לשמחת התורה שבשמיני עצרת, ואולי גם השיר שושן עמקים לו הוא.

שילה בן צדוק נזכר בס' החלוק.

ר' שלמה ראש הגולה (לשון כתב היחש של ר"ש הנשיא) העובד אלהיו מנעוריו (כתב היחש הנ“ל ובד”מ) בן דוד ראש הגולה (כתב היחש) אשר פתר דברי אלהים חיים והאיר והזהיר (שם, ובד"מ: אשר פתר דברי אלהים חיים והאיר עינינו בתורתו) דור שביעי לענן ע"פ שני כתבי היחש.

ר' שלמה בן דוד השני, דור עשירי לענן ע“פ ב' היחש שבג”מ (ודור י“א ע”פ ס' היחש דפוס המבורג – כך כתב לי החכם אב“ן רש”ף) וחסר בכתב היחש של ר' שלמה הנשיא, הוא

ר' שלמה השלישי ראש הגולה בן עובדיה בן שלמה השני (כפי כתב היחש של ישועה הנשיא הנולד בשנת ה"א ת' ככתוב בס' דוד מרדכי פרק ו') ובכתב יחושו של ר' שלמה זה (הנדפס בל"ק בנספחים צד 53) חסר שם אביו עובדיה ושם זקנו שלמה השני (ל“ק הערות צד 178, ובפנים צד רל”ג אמר שתחת שלמה צריך להיות בועז ולפ"ז אין כאן רק ב' שלמה והב' בן עובדיה בן בועז ועי' מזה עוד למעלה ערך בועז). ר' שלמה זה האחרון בעל כתב היחש הוא ר' שלמה הנשיא המוזכר בס' א“צ שחיבר ס' אגרת העריות ושלחו לר' אהרן בעל הדרשות (חי לפי הרש“פ בחצי הראשון למאה הא' של האלף הששי ולפי מ”ש לי הח' אב“ן רש”ף בחצי המאה התשיעית לאלף החמישי במנות כל דור ל"ג שנים בעשרה דורות מענן עד שלמה זה) ומוזכר בס' כ”ת לר“א האחרון בשם הנשיא סתם, ור' יפת ור' שמואל המערבי מכנים אותו אלרייס (הנשיא) או אלרייס אבו אלפאצל לפי שהוא אביו של פאצל בעל הסדור (ע“פ הרש”פ ל“ק בפנים צד רל”ב והערות צד 178) ונקרא ג”כ אלסייד אלרייס אבו אלפאצל (פי' האדון הנשיא) בס' המצות לר' שמואל המערבי (ל"ק הערות צד 144). ואערכה פה לעיני הקורא המשכיל כי לא ידעתי לכוין דברי החכם דר' גרעטץ (תולדות היהודים ח"ו צד 307) האומר שבימי נשיאות ר' נתנאל (הנקרא בערבית חבה אללה אבן אלנמי) בעדת הרבנים ‏ במצרים, היינו ערך ד“א תתק”ך עד תתק“ס (1200 – 1160) היו הנשיאים בעדת הקראים שם ר' יחזקיהו ור' שלמה בזה אחר זה והם יוצאי ירך ענן, ושם בהערת הגליון 3 רשם עי' דוד מרדכי פרק ו' ול”ק הערות צד 53. והנה בס' ד“מ לא נמצא שם יחזקיהו כלל ברשימת הנשיאים³³⁶, ואם ברשימת פינסקער ל”ק הערות 53 משלשלת היחס של ר' שלמה מוזכר יחזקיהו הנה הוא בן שלמה ולא אביו, ואיך יאמר גרעטץ כי היו יחזקיהו ושלמה בזה אחר זה, ואיך לא ראה ששני כתבי היחש ר“ל המובא בל”ק בהערה הנ“ל ובס' ד”מ סותרים זא“ז³³⁷. והנה הח' פינסקער כבר הרגיש בזה ואמר (הערות צד 178) וז”ל: “הוא ר' שלמה שנמצאת ממנו שלשלת יחוסו (עי' נספח ד' צד 53) אשר נפלה הכחשה בינה ובין אותה של ר' ישועה הנולד הנ”ל כי נחסרו בה עובדיה אביו ושלמה זקנו ונכנסו תחתיהם בין חסדאי לשלמה הראשון יחזקיהו" עכ“ל³³⁸. והנה יחזקיהו לפי רשימת הד”מ לא היה ולא נברא ולפי כתב היחש שבל“ק היה בן לר' שלמה והיה במחצה הא' ממאה הא' לאלף הששי לפ”ד הרש“פ, וממנו עד ר' שלמה הראשון (בן דוד ואביו של חסדאי ע“פ ד”מ ושל יחזקיהו ע“פ כתב היחש שבל”ק) ששה דורות, ואם יקח אפי' מ' שנים לדור לא יתכן שיהיה ר' שלמה הראשון בשנת ד”א תתק“ך וצ”ע גדול.

ר' שלמה הזקן הטרוקי מפאסוול (Pasul) אשר בתחום זאמאייט (Samogitien) בהר“ר אהרן הזקן, היה בזמן ר' מרדכי בעל דוד מרדכי והיה ממשפחתו וצעיר ממנו לימים בזמן שכתב ר' מרדכי ספרו הנ”ל כשנשלם כ' תמוז ה“א תנ”ט) שכן כתב עליו הר“ר מרדכי הנ”ל בהקדמת ספרו: “רך בשנים וזקן בחכמה”. – חיבר ספר לחם שערים ויכוח בין קראים ורבנים בדרך שאלות ותשובות (אולי זה הוא הספר אשר זכר בעל ד"מ ששמע אותו לשמע אוזן ובעיניו לא ראהו עדין, ואמר שהוא מאמר קצר כולל כל המחלוקת), וס' מגדול עוז ויכוח בין היהודים והנוצרים נחלק לשבעה דרכים, וס' רך וטוב כללים על דקדוק בדרך שו“ת, וס' אפריון עשה והוא ספר מצות קטן נחלק לשני חלקים נבדלים, החלק הא' נקרא רחבעם בן שלמה בבאור כל מצות התורה כפי דת ומנהג הקראים ונחלק למ”ב עמודים; והחלק הב' נקרא ירבעם בן נבט בבטול דת הרבנים וטענות עליהם ונחלק ג“כ למ”ב עמודים. בעל ד“מ אומר על ר' שלמה זה שהיה בקי בלשון לאטיין ובכל החכמות הלמודיות, לשונו בספרו האפריון (אשר אותו לבדו ראיתי מכל ספריו זה שלשים שנה ושלש שנים, כעת בשנת ה' תרכ"ד) הוא לשון למודים והוא אומן גדול במלאכת הויכוח ובהגיגו תבער אש, והוא יודע להוליך שבי את לב הקורא ובלב מתנגדו חציו לדולקים יפעל, כי בתחבולות יעשה לו מלחמה (הספר הזה אשר הקרה ה' לפני באביב חלדי, בהיותי בן עשרים שנה, העיר לי אוזן לשמוע אל דברי החכמים משני הצדדים ולשומם על מאזני משקל השכל והבקרת בלי משוא פנים, ואם אמנם ברבות הימים נתרחקתי מחקירות אלה ע"פ סבות התלויות בזמן ובמקום, וגם למודים אחרים גרשו את חחקירות האלה מהסתפח בנחלתי, אבל לא הסחתי דעתי מהנה עד אשר שבתי אליהן והוצאתי לאור משפטי כיום הזה). ונמצא לר' שלמה זה שירים בסה”ק בח“ד (צד צ"ד) שיר המתחיל “שְׁחוֹת עם שירים, ליוצר היצורים”, ושם צד קנ”ד שיר המתחיל: “שאי זמרה נפשי” וחתום בראשי החרוזות שר שלום אבל לפניו רשום שהוא לר' שלמה בעל האפריון ועשהו על שם אחד מקרוביו.

שלמה כהן בן משה כהן נעיז כך רשום ברה"ח של שיר לשבועות (סה“ק ח”ב צד קס"ח) תחלתו:‏ “אורה מאירה על פני תבל” (ונ"ל ‏ שהציונים על אותיות נעיז מיותרים).

שלמה בן מזל טוב כן חתום ברה“ח לשיר המתחיל: “שמע עליון לקול אביון” (ע“מ יתד וב”ת והוא בסה“ק ח”ד צד קכ"ז) ואחריו (צד קכ"ח) שיר אחר המתחיל: “הר שניר תבור וחרמון” וחתום ברה”ח שלמה והבית האחרון “משבצות “זהב “לבושה “ט”ו”ב וסלח תעדה” ר”ת מזל טוב ובדפוס לא נרשם רק המ' לבדה של משׁבצות.

משקל השיר הזה חדש וזר, היינו תנועה ויתד ב“ת ויתד ותנועה בדלת, תנועה ויתד וב”ת ויתד בסוגר. רק בבית ד' יש שיבוש בדלת השלישי ואולי נשתנה שם דבר ע“פ המדפיס ונשחת המשקל כאשר העיר על כיוצא בזה החכם הגדול דר' צונץ (Ritus Beilage VI s. 222). סיום כל בית בשיר הנ”ל “הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָה, יָה פְּדֵנוּ מִשְׁבִי”. ויש עוד ממנו שיר המתחיל: “שירת דודי” (שם צד קנ"ח).

שלמה (סתם) נמצאו ממנו שירים בסה"ק (לדוגמא שיר לפורים ח“ד צד ק”ח). –

ר' שלום ההעליצי בעהמ"ח ס' אדר היקר נזכר בזכרונות הקראים (סה“ק ח”א צד ש"פ).

ר' שלום ב“ר זכריה ממשפחת זוכר”י י“ה, העתיק (בכתב ידו) קצור ענין שחיטה לר' יוסף הטרוקי (עי' במקומו) והשלים ההעתקה ביום א' לס' ויצא ז' כסליו שנת ה”א תקמ"ו.

שֵייך בן סעיד (“פירושו הזקן בן יפת שהיה נקרא בשני שמות סעיד יפת כמו חסדאי הידוע סעדיה לכונות ידועות אצלם” לשון הרב אב"ן רש’ף) הוא לוי הלוי בן יפת, נזכר בשם זה באשה“כ א”ב ר“א ורנ”ז ובשאר מקומות ועי' אבו השם.

ר' שמואל הרופא המערבי (בן משה בן ישועה) חיבר ס' המצות בלשון ערבי בשנת ה“א קצ”ד ונשלם ביום כ“ו לחודש תמוז (ל“ק צד רל”ד) ור' אברהם הרופא העתיקו בכתב ידו בלשון ערבי בשנת ה”א ר"ך (ל“ק צד מ”ט, ובהערות צד 143 כתב שהעתיקו בשנת רכ"א) ונקרא ספר אלמרשד (הַמְיַשֵׁר). המעתיק ר'

אברהם הרופא הוא דור כ“ב של משה דרעי המשורר (לפ“ד הרש”פ המקדימו עי' במקומו). והחכם ר”ש מונק הביא ממצרים לפאריז קצור מס' המצות הזה שנתחבר בשנת ה' שכ“ב (הרש“פ ל”ק הערות 143 מוסיף: בכמו מאה שנים אחר ההעתקה ומאה ושש אחר זמן חיבורו" ואיני יודע כיצד? צא וחשוב ותמצא שנעשה הקיצור ק“ב שנים אחר ההעתקה וקכ”ח אחר זמן חיבורו). הס' הנ”ל בשלמות נחלק לי“ב דבורים (מקאלאת) העתיקו מערבי לעברי ר' שמואל הכהן בן שלמה בן יוסף בן השר יצחק בן יונה הנודעים בבית כִּנְזִי בדמשק, שנת ה' תפ”ב³³⁹. החכם מונק הודיע (באנאלען של יאסט משנת 1841 צד 87) שר' שמואל הרופא בעל ס' המצות או המישר חבר ג“כ מקדמאות (הקדמות) לפרשיות התורה, והוא כעין הקדמה לפירושו על התורה בדרך שו"ת אשר ראה ממנו החכם הנ”ל בקאירה חלק מן בראשית, ונמצאות ממנו פרשיות בראשית ונח חסרות ראשן וסופן בביבליוטיקא של הקיסר יר“ה בס”ט פטרסבורג, ות“י החכם פינסקער נמצא ממנו כ”י ענין קידוש החודש נעתק מערבי לעברי ע“י ר' שמואל בן אברהם הלוי מירושלים שנת תקי”ז וחסרים בסופו איזה פרקים. וביד החכם אב“ן רש”ף נמצא עוד ספר ממנו בלשון ערבי אשר לפי דבריו הוא ספר דינים (ואולי הוא עצמו ר' שמואל מעליס הרופא הנז' בא"צ).

ר' שמואל הכהן בן שלמה כנזי מעתיק ס' המצות לר"ש המערבי מערבי לעברי (עי' לפני זה).

ר' שמואל בן אברהם הלוי מעתיק ס' ענין קיה“ח של ר' שמואל המערבי (עי' שם) ואולי הוא זה שנמצאו ממנו שירים בסדור הקראים וחתום ברה”ח שמואל לוי.

ר' שמואל הגביר החכם והשר הנאמן הדיין המצויין, כה נרשם על זמר לפורים בסה“ק ח”ד צד ק"ט המתחיל: "ויהי בימי אחשורוש וכו' " ואולי הוא אחד מהנזכרים.

ר' שמואל קלעי בכ“ר אברהם חיבר ס' בבאור הלכות ודיני קידוש החדש והוא ס' מחודד נחלק לארבעה פרקים (א"צ) ונמצא ממנו שיר (סה“ק ח”ד צד ק"מ) תחלתו: “שיר לגלמוד נחת חישו” וחתום ברה”ח שמיאל ביו“ד ולא בו', כי הבית השני תחלתו יִסְתַּבֵּל, ואולי צ”ל וְיִסְתַּבֵּל כמו שהוא בכתוב.

ר' שמואל בן משה שני (או סני) הקראי נמצאו ממנו שירים ופיוטים רבה בסה"ק ובקובץ מצרים (ל"ק נספחים צד 125).

ר' שמעון בן מרדכי מעתיק ס' ענין תפלה לר' יפת הלוי וכתב בהתחלתו חרוזים ושמו ברה"ח (ל"ק נספחים צד 88 הערה 1).

שמריה העובד נזכר בס' החלוק. גם בסדור הקראים ח“ד צד קי”ז נמצא שיר למחבר ששמו שמריה ברה“ח התחלתו: “שמך חתני אשיר מלך” (והוא לחתן ביום חתונתו) ונמצאים עוד שירים על שם זה בקובץ דמשק ובקובץ קוסטנטינא עי' ל”ק נספח ט"ו)³⁴⁰.

ר' שמחה יצחק המכונה עולם צעיר ב“ר משה לוצקי חיבר ס' באר יצחק פי' על מנחת יהודה, וס' שיח יצחק פי' על תפלת אדני שפתי תפתח הנאמרת ביום הכפורים ע”פ חכמות למודיות וטבעיות ואלהיות נחלק לל“ב פרקים כנגד ל”ב נתיבות חכמה (!!!), וס' ראשית חכמה באור סדר תפלת הערב והבקר של חול, נחלק לג' חלקים גדולים וכל חלק לפרקים רבים, ולמאמרים, וס' מאירת עינים והוא ס' מצות קטן נחלק לב' חלקים ח“א גר מצוה כולל המצות הנהוגות בחוץ לארץ בזמן הגלות, והחלק הב' גר צדיקים בביאור חלוקת הקראים והרבנים ושאר דברים, וס' שערי צדק דתי הלכות קידוש החדש, וס' עקדת יצחק הלכות שחיטה ובאור העשרה עיקרים, וס' כבוד אלהים פי' על ס' האלף לך, וס' ארבע יסודות חבור קטן וקצר בבאור כל המופתים על חידוש העולם ומציאות הש”י וכו‘, וס’ תפלה למשה בבאור שאלת משה מהש“י ותשובת הש”י וספר הליכות עולם בבאור קידוש החדש ומהות כל הנמצאים כמותם ואיכותם ע“פ סדר אלפא ביתא ישר והפוך, וס' עיני יצחק פי' על לוחות של קיה”ח שבס' האדרת, וס' תולדות יצחק שירים זמירות תפלות סליחות פיוטים וחידות דרושים אגרות ומליצות וקינות ושאר דברים, נחלק לג' חלקים גדולים וכל חלק לשערים, וס' תורי זהב עם נקודות הכסף בשני חלקים הלק א' במליצת תרי“ג מצות **התורה רמ"ח מ"ע ושס”ה מל"ת** על תר"ך אותיות עשרת הדברות נחלק לב' שערים, ח“ב בבאור התרי”ג מצות נחלק ג“כ לשני שערים, א' במצות עשה וב' במצות לא תעשה, וס' בראשית חבור קצר מאר בבאור סודות מעשה מרכבה שראו שלשת הנביאים הקדושים יעקב אע”ה וישעיה ויחזקאל, נחלק לארבעה אופנים וכל אופן לשלשה פרקים,‏ וס' כבוד מלכים בבאור סודות אותיות האלפ“א בית”א נחלק לעשרה פרקים וחתימה אחת, וס' התפוח בבאור סודות מעשה בראשית ומעשה מרכבה נחלק לעשרה אילנות, וס' לבנת הספיר בבאור אמתת סודות חכמת הקבלה בראיות מדין השכל ומדין התורה ומדברי חכמי הקראים והרבנים ונחלק לעשרה שערים, וס' ארח צדיקים והוא קצור של ספר נר צדיקים כולל באור חלוקת הקראים והרבנים. הספר ארח צדיקים הזה כתב וחתם ביום ששי בשבוע שלישי לחדש זיו (אייר) בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ושבעה עשר, במדינת קרים בעיר קאלעא איעעס (היא העיר מבצר היהודים TschufatKalu) ובסוף הספר רשימה מספרי הקראים נדפסים וכתבי יד, נדפס בוויען שנת 1830 ביחד עם ספר דוד מרדכי. ונמצא ממנו בסה“ק ח”ג פיוט ליוה“כ המתחיל “אל נערץ בסוד קדושיו” ושמו ברה”ח אני שמחה יצחק בן משה חזק, ועוד אחד המתחיל “אדון עולם וצור כלם” ועוד אחד המתחיל “אלוה רם מאד הורם” וסליחה אשר התחלתה ‏“שאלה אשאלה בתהלה” ובח“א צד שי”ז לשבת יתרו שיר התחלתו “ארומם לאדון עולם בשירה”. – בס' א“צ מביא עוד ספרים שלא נודע מי חברם ורובם אינם נמצאים היום אבל נזכרו בספרים אחרים, ומהם ס' הגבולים שנזכר בס' אשה”כ וס' ויקרא הגדול הנזכר בס' אשה“כ³⁴¹ ובס' המבחר פרשה ויקרא, וס' כתב אל תמים וכתב אל תורה הנזכרים שניהם בס' אשה”כ בדבור כבד את אביך, וס' מרפא לעצם שחבר חכם אחד ירושלמי קדמון ולא נודע שמו, וס' מצות ה' ברה וס' מאירת עינים וס' מתוק לנפש הנזכרים שלשתם בס' אשה“כ ובס' המצות לר' אהרן ובס' עץ חיים, וסדר קריאת התורה בשבתות ובימי המועדים והפטרות המועדים שחיבר חכם קדמון הנזכר בס' המבחר (הוא ס' תקון הקראים הנמצא כעת) וס' קופת הרוכלים מחכם קדמון נזכר בס' אשה”כ (עיין יוסף הרואה) וס' שערי צדק ג“כ אינו נמצא ונזכר בס' אשה”כ³⁴².

שמחה אגיז ב“ר יוסף הזקן נמצאו ממנו ב' שירים בסה”ק ח“ד צד קע”ט.

שמחה (סתם) נמצא ממנו שיר לשמיני עצרת (סה“ק ח”ב צד רל"ד) תחלתו: “שתיל חמדה נגידי” ורשום לפניו של כהר“ר שמחה החכם השלם נ”ע. ועוד מהנ“ל זמר לשבת (ח“ד צד צ”ו) תחלתו “שבת מנוחה ואורה” ועוד לפורים (שם ק"י) “שמחו בני אל נאמן” ועוד הרבה ושם צד קמ”ט בשיר המתחיל “שמח לבי” ורה“ח שמחה רשום לפניו להר”ר שמחה החכם הקוסדני בכ"ר שלמה. –

תשבי רופא נמצא ממנו שיר בסדור הקראים אשר ישוררו הבחורים בהוליכם החתן לחופה (עי' פ"א מספרנו זה אות ב' סי' ח') ולא נזכר בל“ק ולא בא”צ (כאשר לא נזכרו הרבה מאלה אשר אספתי הנה).

___________

מלבד חכמי הקראים האלה מזמן העבר ידעתי עור שנים חכמים בזמננו זה. האחד הוא הרב החכם הנודע לשם ר' א֩ברהם ב֩ן֩ ר֩' ש֩מואל פ֩ירקאוויץ הלוצקי המכונה (ע“פ ראשי תיבות שמו הנ”ל) בשם א֩ב֩ן֩ ר֩ש֩ף֩ אבניו אבנים יקרות ורשפיו רשפי אש שלהבת יה, הוא החוקר הגדול בקדמוניות וחופש מטמוני הספרים והזכרונות מימי קדם וידו עשתה חיל להוציא יקר מזולל, ושמו כשמן הטוב גדול בארץ לרבנים משכילים כמו לקראים ובעמים יתהלל, ונודע כעת לאיש שלום ודורש טוב לכל ישראל, ובנעוריו עשה מלחמה את הרבנים בספרו מסה ומריבה אשר יצא לריב עמם ולחרף מערכותם, ובסוף הודה בפה מלא, שלא היתה מחלוקתו לשם שמים. – בשנת תרי“ד כתב אלי ידידי הרב החכם המובהק והסופר המפורסם הר"ר שמואל יוסף פין נ”י מווילנא (בעהמ"ח ספר נדחי ישראל וכעת הוא מוציא לאור את מכתב העתי הכרמל) בתוך שאר דבריו מן י“ח תמוז אלה הדברים: “בראשית השנה הזאת באו לפה שנים מחכמי הקראים אשר בקרים, החכם ר' אברהם פירקאוויץ מכונה אב”ן רש”ף וחתנו המשכיל ר' גבריאל פירקאוויץ, והביאו עמהם העתקות, מצבות בי“ת קברות העיר סלע היהודים ועוד איזה עירות ישנות ורשמי קדמוניות לבני הקראים והרבנים אשר בקרים. האנשים האלה התרועעו עמדי ויראוני את כל בית נכאותם והנה אוצר מלא זכרונות מימי קדם נפתח לפני. בקשוני לבקר אותם ולהעיר עליהם ואנכי מחפץ לבי נעתרתי לבקשתם וכליתי על זה כל ימי החורף העבר ותהלה לאל הוצאתי תעלומות רבות לאור, וכתבתי על זה ס' שלם, אולי יהיה ה' עמהם ועמדי ויצא לאור בקרוב, וישמחו בו חברי המשכילים דורשי חכמה ויחפרוהו ממטמונים”³⁴³ עכ“ל. וכאשר השיבותיו כי ידעתי מכבר את החכם פירקאוויץ (בשנת תקצ"ה ארחתי לחברה עמו בעיר לוצקא בלכתי לווארשא להוציא לאור ספרי “פרחי האביב ראשית בכורי מליצתי ובא נם החכם ההוא ועוד אנשים עמו מבעלי מקרא בתוך החתומים על ספרי הנ”ל הנה שמותם כתובים שם בראש הספר), אשר שם חדש קורא לו ויקח מאבנ”י המצבות וישם מראשותיו ועם בני רש“ף החוקרים בקדמוניות יגביה עוף והוא הוא דהורע לחזקתו בספרו “מסה ומריבה” אשר בקש לחדש המחלוקת הישנה שכבר נשכחה כמת מלב אחר שנבדלו הקראים מהרבנים לגמרי וכמעט שהיו לשתי אומות שונות בדת ובמנהג ובמלבוש ובלשון, ובא זה וקפץ לתוך אמבטי שכבר נתקררה והעמיק הרחיב מדורתה לעשותה רותחת וע”כ אין רוחי נוחה הימנו. השיב לי ידידי הנ“ל במכתבו מן יום ב' י”ב אייר תרט“ו, וז”ל: “חכמי הקראים מעת בואם לווילנא מתארחים לחברתנו ומשתעשעים עמנו, נראים כאוהבים לכל בני ישראל וכמשתדלים לטובתנו בכל אשר ימצאו³⁴⁴, אלהים יודע האמת. החכם ר”א פירקאוויץ אומר בפה מלא כי ילדות היתה בו בהצותו את אחיו ביום מַסָּה וּמְרִיבָה וכבר שב בתשובה שלמה מדרך המחלוקת השנואה בעיניו היום ומודה כי גם אזלא היתה לשם שמים ועוזב³⁴⁵. ובחבלי אהבתם את אחינו ובתשוקתם להיטיב משכוני אחריהם עד כי נתרציתי להם להעיר על רשמי קדמוניותינו; והנה לולא היה הזמן העכור להם למוקש, לולי ימי החירום בארץ מולדתם אשר עליה אנו דנים ברשמי קדמוניותיה וממעמקיה הוציאו, כבר היה ספרם יוצא לאור, אבל כעת אין אתי יודע עד מה כו' " עכ“ל ידידי פין. – החכם ר' אברהם פירקאוויץ זה הגדיל לעשות בעמלו ויגיעו לחפש שפוני טמוני קדם, ועשה לו שם וזכר עולם, לפני ירח ינון שמו ודור אחרון יספר נפלאותיו אשר עשה. אף הוא הוציא לאור את ספר טירת כסף לר' יוסף שלמה ב”ר משה, פי' על המבחר עם הוספות הרבה (עי' ערך יוסף שלמה) ועוד ספרים, והוא כעת מהמפורסמים שאינם צריכים ראיה. –

והשני הוא החכם הר“ר שלמה בכהר”ר אברהם ביים רב וחזן לעדת הקראים באודיסא ועומד לנס עדתו בהשכלתו ובידיעותיו, כי נדל על ברכי אביו ז“ל אשר הלך במישור והיה תמים עם אלהים ואנשים (בהיותי פעם ראשונה באודיסא בשנת תק“ץ הגדיל הרב ר”א ביים ז“ל חסדו עמדי להשאיל לי ספרים כ”י יקירי ערך אשר נמצאו אצלו הרבה, ואז החילותי לדעת את ספרות הקראים והגיתי בהרבה מספריהם. האיש המעולה ההוא זכרו לברכה בפי כל איש מיודעיו ומכיריו כקראי כרבני, ויתר הדברים השייכים ‏ לענין זה הנם כתובים על ספר “קורות ימי חיי” אשר עמי בכתובים כמוס עמדי לעת קץ… ) החכם הר”ר שלמה נ“י יודע לשונות בני מזרח ומערב ונמוסי אברופא, והאיר עיני אחיו באודיסא ובקרים ויעש להם בתי ספר. וזה לא כביר (בשנת 1862) הוציא לאור ספר כתוב בלשון רוסיא מוקרב ומוגש לשם אדונינו הקיסר יר”ה; בשם זכרון סלע היהודים (Память Чуфуть-Кале). ולמען אסיים במה שפתחתי אעתיק הנה לעיני הקוראים את הדברים אשר כתבתי להר“ר שלמה ביים הנ”ל בשנת ה“א ת”ר (זה עשרים וארבע שנים) בספר זכרון דודים בהיות עוד החכם הנ"ל עלם רך ומשכיל. ואלה דברי:

לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל בְּטֶרֶם הַזָּדוֹן פָּרַח,

עַם אֶחָד הָיִינוּ עִבְרִים נִקְרֵאנוּ;

אָז אוֹר תּוֹרָה יַחַד עָלֵינוּ זָרַח,

וּבְקוֹל אֱלֹהִים שָׁמַעְנוּ כֻלָּנוּ.

וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים לְהַשְׁמִיעַ קוֹלָם,

וְלִשְׁלוֹחַ יָדָם בְּתוֹרַת אֱלֹהֵינו;

וַיַּכְשִׁילוּ בְדַרְכֵיהֶם שְׁבִילֵי עוֹלָם,

שְׁלוֹם אַחִים הִפְרִיעוּ הִפְרִידוּ בֵינֵנוּ.

וּמִן אָז הָיִינוּ עַמִּים שׁוֹנִים,

אַחֶיךָ קוֹרְאִים וְאַחַי שׁוֹנִים,

וַיָּרִיבוּ בְחָזְקָה וּבְעַצְמוֹתָם רֶצַח;

לֹא לָנוּ בְרִיבָם נָפַל חֶבֶל,

כִּי חָצִיר הָעָם וְרִיבָם הֶבֶל,

דְּבַר אֱלֹהֵינו הוּא יָקוּם עַד נֶצַח!

תם ונשלם ספר “בקרת לתולדות הקראים עם הוספותיו והערותיו כלנה והוגה בעיון נמרץ ע”י המחבר בראשון לשבוע בשמנה עשר לחדש התשיעי שנת ה“א ברכה וישועה לפ”ק פה קריה נאמנה קוסטנטין הישנה בנל"ך ואע''י.

* * *

מלים ובטויים (אויסדריקקע) אשר לא מצאתים בספרי חכמינו הרבנים זולת בספרי הקראים.    🔗

אמר אב"ג ראיתי להוסיף על ספרי “בקרת לתוה”ק" קצת מלים ובטויים (אויסדריקקע) אשר לא מצאתים בספרי חכמינו הרבנים זולת בספרי הקראים, ולבארם כיד ה' הטובה עלי, למען לא תכבד הבנתם על הקוראים בספריהם. ודע איפוא שהמלים המעטים אשר העתיק החכם דר' מ' יאסט ז“ל בספרו תולדות היהודים וכתותיהם הנחתים פה כהעתקתו והמה מעטים, בקצתם זכרתי שמו ובקצתם שכחתי בתחלה לרשום שמו ולא זכרתי אח”כ איזה לקחתי מספרו, והרואה אותם בספרו אל נא יחשדני כי בכונה הכחדתי מקורם וסדרתי המלים ע“ס א”ב.

א

אותיות ז“ל בעל אשה”כ א“ב קס”ד אות ח‘: האותיות יוצאות בז’ מקומות, חזיות א“ה, גרוניות ח”ע, חכיות גכ“ק, שפתיות דטלנ”ת (לפי שהן נדחקות בשניים בראש הלשון עם דבק השניים), שרוקיות זסשר“ץ, שפתיות במ”ף, אפיות ו"י.

אמצע זמן הוה או בינוני עי' ת' שם התופש.

אפיסה פי' העדר, אפוס נעדר (ל“ק הערות צד 199 בשם ר”י הרואה הכהן).

אסתתני מלה ערבית (ל"ק נספח ו' צד 66 הערה 3) ובאשה“כ א”ב ק“ע אות ו' ואות ז' כתוב אסתתנא וכהב לי החכם דר' חוואלזאן שכך צ”ל לפי שהיא מערבית אִסְתִּתְּנַא, וענינה יוצא מן הכלל (איינע אויסנאמע).

אפע נקרא בלשון הקראים מה שאנו מכנים בשם מקרה אל העצם (אייגענשאפֿט) ובעל האשכול בא“ב ס”ה ביארו בזה“ל: “כל דבר שהוא חל ונקרה וחונה בגוף ולא יעמוד בנפשו יקרא אפע כו'. ובא”ב צ”ד אות ו' אמר על ה' ב“ה וז”ל: “כי האפעים והמקראות המתחדשים בטבע הבשרי אינם חונים עליו ולכן אינו נעדר ונכחד”.

אפריון הקראים משמשים בשם זה במקום כלוב של חיות ועופות (קאֶפֿיג, בזיער) עי' אשה“כ א”ב מ“ד ומ”ה).

איצטפלחוף (אשה“כ א”ב קע"ז אות ד') מין ממיני ירקות (ואולי הוא אסטפניני בדרז"ל ירושלמי דמאי ב‘, היינו פאסטינאק, והוא מלשון יון, עי’ המשביר) ונחשב שם ביחד עם קיקיון ועם קישואים, והנה אצלנו הקיקיון הוא הקיק בדרז“ל ובלשון יוני chichs והוא ריצינוס שעושין מגרעיניו שמן ריציני והוא שמן קיק, אבל בלשון הקראים קיקיון הוא מין דלועים (קירביס), כי כן אמר ההדסי (אשה“כ א”ב כ"ז) “דת אלקרעיה הם הדלועין, שמשתמשים בכלי קיקיונים למען טהרה” והנה בלשון ערבי (קרע) הוא דלוע ונרדף אצל הדסי עם קיקיון, ואולי איצטפלחות ג”כ ממין זה. –

אשור או אושר (הרבוי אשורים) ענינים אמתיים שראוי לכל איש לדעת אותם או תארים אמתיים (פרעדיקאטע אטריבוטע, אייגענשאפטען) ואמר בעל האשכול (א“ב ק”ב על ע“ז: “שאם יצירו ויתקנו עליו אלף דמותות לא יסתלק ממנו אשור עץ”. ומזה תאר הפעל באשׁור וענינו בל”א ריכטיג, ריכטיגערווייזע, “דברים אינם באשור” (אשה“כ א”ב צ"ז אות פ') אונריכטיגערווייזע, ווארטע דיא ניכט ריכטיג זינד. “ראוי היה שיאמר עלי באשור” עס זאלטע ריכטיגער הייסען.

אישפימי אשה“כ א”ב קס"ד: “העורקים הם אישפימי של כל חי המכים ונררפים בכל עת ורגע” ולא ידעתי פי' זאת המלה, ומהיודע אותו אבקש להורותי.

ב

ביעור ר"ל שלילה (פערגייגענד, גענאטיף) ההפך מן החיוב הנקרא אצלם קיום (עי' אשה“כ א”ב ק"ע) פאזיטיף. וכן נקרא אצלם הלמוד מן הכתוב בחיוב על שלילתו ומן הכתוב בשלילה על החיוב (לאו מכלל הן והן מכלל לאו) תוצאה (עי' באשה"כ שם משלים הרבה על זה).

בוגר היינו בן י"ג שנה (בר מצוה) לשון זכר מן הנמצא אצלנו בוגרת (קיצור ענין שחיטה לר' יוסף הטרוקי כמה פעמים, ובשאר ספרים ובאשה“כ א”ב רי"ט אות ה': הם הבוגרים הגדולים הזכרים).

הבטין (מן בטן) פי' תת הריון (שוואנגער מאכען). אגרת סהל אבולסארי ל"ק נספח ג' צד 32).

ג

גבול “הדק המוגבל באמתתו מהגרמת דבר אחר נקרא גבול” (אשה“כ א”ב ס"ה, ועי' דק).

גלוי, ה. הגלוי היינו מפיק ה' (אשה“כ א”ב קפ"ה אות ד'). שם גלוי ושם נסתר (אשה“כ א”ב קע"ג אות נ') לא ידעתי כוונתו.

גרם כמו גוף “גרם הספר” (נסי בן נח, עי' ל“ק צד ל”ט) ענינו גוף הספר, וחכמי הרבנים אומרים ג"כ על הגופים השמימים גרמים השמימיים והוא מלשון ערבי גרם. –

ד

דבור אותיות כרותות ופסוקות איין דורך בעשטיממטע בוכשטאבען אויסגעדריקטער זאטץ, ר' ה' (דאס הייסט). דיא שריפט. –

דק (הרבוי דקים) אטאם, אטאמען.

דַּיֵּף בעזודעלן, מן דופי. בפעל זה השתמש בעל אשה“כ כמה פעמים וביחוד בא”ב ק“כ והסמוכים לו לפניו ולאחריו, וסוף א”ב קפ"א: “דִּיֵיפֵנוּ נביא אלהיך”.

דניקוש. זאת המלה נמצאת במאמר משה הכהני הנמצא בכ“י ת”י החכם אב“ן רש”ף. מובא בל“ק נספח ו' צד 67, והרש”פ פירשה מלשון יון ועמינה תמידי מיועד (בעשטיממט, ווירקליך) עד“מ אח דניקוש, אח ממש (איין ווירקליכער ברודער) והכהני הנ”ל בהמשך דבריו מעתיק מלה זו לעברית ע“מ מלת מחוכם, ובעל האגרת משמש לענין זה במלת מסוגל. וכן משמש גם בעל אשה”כ בתאה“פ סְגֻלָּה להוראת הבירור וההוצאה בפה (אויסדריקליך) בהיפך מן סתם: “הוצא אותו סגולה בשמו מפיך” (א“ב קל”ו) ושם קודם לזה: “כתוב במקרא לענות נפש סגלה” (כאן הכונה פרט). וכן בא”ב ק“ע אות ב‘: “בירור מדת ל”ג שנלמד מדבר שהוא כלל מאופן (ר"ל מצד אחד) ומוסגל מאופן (פי' ומפורש או מופרט מצד אחד) כמו אם במחתרת ימצא הגנב גו’ וכתיב אם זרחה השמש עליו דמים לו, שנראה כי מכליל לכל גנב ועוד שב ומסגיל (פי' מפרש בפרטות) גנב מן גנב כי אם במחתרת ימצא הגנב וגו' יגיד כי הוא כלל, אם זרחה השמש עליו דמים לו יגיד כי הוא מוסגל וכו' “. ויש אצלם מדה אחת ממדות שהתורה נדרשת בהן אשר נתנו לה שם “מוסגל ממוסגל” היינו פרט מפורש ממפורש אחר כללי יותר ממנו, כמו קרבני לחמי לאשי, קרבן כלל לחמי מוסגל, לאשי מוסגל ממוסגל, עי' אשה”כ א”ב קע“א בתחלתו, ויש להם ג”כ ממדות התורה שנקראת ההסגלה, כמו המטה הזה, לך בכחך זה (עי' אשה“כ א”ב קע"ג אות ח') ור' יוסף הרואה הכהן קורא לשם פרט שם מוסגל (ל"ק הערות צד 199).

דרך עובר ומעבר או על דרך מעבר, פי' ע“ד העברה (אונאייגענטליך) אשה”כ א“ב קע”ב כמה פעמים, וז“ל בעל המבחר ע”פ וינחם ה' (בראשית ו‘, ו’): “אמנם הדבור נזכר על דעת חכמינו ז”ל לב' פנים אמת ומעבר. והאמת אינו צריך תוספת וגירוע, והמעבר לא כן, ואופני הבדלם תמצאם במקום אחר. והאמת כי המעבר יחלק, יש בקצתו מצד האמת ויש אשר כולו גוזמא. ומזה החלק אם יוחס לשם לשון כעס או שמחה או התנחמות או קנאה או כיוצא בהם חלילה לו מכל אלה ורק דברה תורה כדעת הסכמת המדבר והשם ית' שמו עלוי רב נשגב מהנשמות אף מהמקרים" עכ"ל.

דקדקנים, ר"ל בעלי דקדוק, מדקדקים (אשה“כ א”ב קע"ג אות ר').

דוק במקום דקדוק בלשון חז“ל “דקדוק אחד” “דקדוקי סופרים” וזה הרבה באשה”כ.

דקדק ר“ל דק מאד (מאגער) עי' אשה”כ א“ב רי”א אות ק' ז"ל: “קלוט שיהיה דקדק ואפילו אין בו מום”.

ה

הַוַּיָה “הדק בעת היותו נוצר יקרא הויה (אשה“כ א”ב ס"ה) והוא א”כ הדבר שיצא אל הפועל (דאס אינס דאזיין גערופענע).

הוֹעֲלָה, שם במובן תועלת אצלנו, כאשר יאמר בעל האשכול על עבודת כוכבים “נקרא תהו שהם ריקם שאין בם הועלה” (א“ב ק”ב) וכן בכמה מקומות ועי' ל“ק צד ל”ט בדברי נסי בן נח “כמות הספר והועלתו” “כשידע שהועלתו רבה ועצומה” וכדומה, ובדברי ר“י הרואה (ל“ק צד ע”ד): “וזאת תוספה אין לה הועלה”. ולפעמים פי' הועלה כונה, עי' להלן ערך חולם. ויש משמשים בפעל משם תועלת בהשאר ת' המשקל (כמו שעשו רז"ל בשם תרומה ודומהו) וזה כונת מנחם גיצני באגרתו לעקלס הגר (ל"ק צד 60 בנספחים) והיה מתועל ממנו” ר"ל קבל ממנו תועלת או השתמש בו לתועלתו (ער בעניטצטע זיך הירמיט).

הַגְבָּרַת הַדַּעַת (אשה“כ א”ב קפ"ז כמה פעמים) כמו שקל הדעת (Sensus Comunus), ואולי הכונה שם על הקרוב לאמת (וואהרשיינליכֿקייט), וכן משמשים בפעל הגביר להוראת איבערציינט זיין, “אם יגביר נאמנה שאיננה הרה” (קצור ענין שחיטה לר“י הטרוקי פ”י) “ואפילו שיגביר השוחט בדעתו שלא יעשה דרסה” (שם פי“ד ובאשה”כ (א“ב רכ”ז אות ט'): “אבל הראיה שיש לה. הגברת הדעת והגברת הענין והכרע שלישי בראיות היא חזקה בחכמתך”

הפתיע (פלעטצליך עררייכען, איבערפאללען, פעל) מן פתע (דוד מרדכי במכתב המחבר אל טריגלאנד): “אם לא יפתיעני המות” ובאשה“כ (א“ב קמ”ח אות ח') “יפתיע ויכה במקום סכנת נפש”. וכן (א“ב קס”ט אות ג'): “שאם יפתיעו ויהיו תחתיו”. ובא”ב רכ“א אות ג': “גם אם הפתיעו המות”. ובא”ב רנ"ב אות צ': “והפתיעה המיתה לאבות”. –

הַפְרָדָה (אונטערשיעד) כמו מבדל והבדלה.

הַקֵשׁ (שלוס אויס פערגלייכונג), מדה שתקן אותה ר' שלמה הנשיא בראשונה אצל הקראים לענין דיני עריות או הרכוב ונחלק: 1) להקש הערך: שלוס אויס גלייכעם פערוואנדשאפט פערהעלטניס; 2) הקש קל וחמר, שלום אויס גערינגערם צום גראסערן; 3) הקש מֵעִלָה כתובה, אויס הינצוגעפינטעם גרונדע; 4) הקש מֵעִלָה מוצאה, אויס ניכט אויסגעדרוקטעס אבערלייכטערקענבארעם גרונדע; 5) הַכָּתוּב. אויס דעם קלארען ווארטע דער שריפט; 6) נודע מדת השליח ע“ה, אויס דעם אללגעמיין אנגענאמענען געזעטץ דעס געזאנדעטען; 7) הַגְבָּרָה ערווייטערונג ‏ דעס אים טעקסטע אויס געדרוקטען בעגריפעס; 8) מכח הדבור אויס דעם שפראכנעברויכע; 9) מדרך הדעת, אויס דעם געזונדען פערשטאנדע. והאחרונים הסכימו רק על אלה השבעה: 1) מצוה כתובה ובאורה במקום אחר. כמו פרי עץ הדר (עי' פ"ג ערך יהודה גבור); 2) מדין הפרט, אויס דעם בעזאנדערען אויף דאס אללגעמיינע שליעסענד; 3) הערך (נתבאר למעלה); 4) ק”ו (ג"כ למעלה); 5) מכח הדבור (שם); 6) ההגברה (שם); 7) משפט הדמוי, אויס דעם געזונדען פערשטאנדע (כמו למעלה 9). –

השתחויה הקראים משתחוים בעת תפלתם "בעקירת וקדידות ושחוח אפים ארצה על קרקע העפר וסוגדים וקודדים ומשתחוים בכל הללויה ובכל הודו לה' וכורעים עלי ברכים ויושבים על

עקביים וקרסוליים" (לשון ההדסי אשה“כ א”ב קפ"א). והמקום אשר שמה הם פונים בתפלתם נקרא השתחויה, ובלשון ערבי קיבלה.

התאפקות, געדולד, רעזינגאציאן, התאפק, געדולדיג ערטראנען.

התפוגג הסתפק (צוווייפֿעלן) סדור הקראים ‏ח“ב דף רמ”ב בהערת המגיה: ומחכמי דורנו מתפוגגים. ועי' ל“ק הערות צד 199 מה שהביא ממליצות ר' יוסף בר”א הכהן הרואה בלא פוגה = בלא ספק, וכן לא נפוג = לא נסתפק. ועיין שרש פגג.

השחתה, בטול (ר"י הכהן הרואה) "השחתנו פי' בטלנו.

העתקה המשתלשלת דיא טראדיציאן דער קראים ונקראת ג"כ סבל הירושה (עיי"ש).

ז

זָכוּר יראה כל זכורך וכדומה, הוא לפירוש הקראים (אשה“כ א”ב רי"ט אות ה') הגדול מן שאר הזכרים, והאות דברי הכתוב. “והכית את כל זכורה” ואח"כ אמר רק הנשים והטף וגו'.

זמיון (הרבוי זמיונים) היינו מקרים (צופֿעללע,‏ פֿיגונגען) בעהמ"ח ס' דוד מרדכי במכתבו ליעקב טריגלאנד.

ח

חכמי הדעת (דיא פֿאָרשער, פֿיּלאָזאָפֿען) ונקראים כן גם אצל קצת הרבנים.

חולם “היא הנקודה ההויה בראש האות והועלתה בלשון ארמית היא העטרה שהיא בראש המלך נקראת בלשונם חולם ומזה התנאים בעלי המשנה כדמותו חולמתו בעד העטרה ועל זה כנוהו אנשי הלשון זו הנקודה חולם שהיא בראש האות כעטרה”. (אשה“כ א”ב קס"ד). כונתו למלת הלם (כי הקראים מבטאים הח' כמו הה' כדרך הערביים) בדרז"ל, כמו בגמרא (סנהדרין פרק כ"ג) “ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך אמר רב יהודה שביקש להולמו ולא הולמתו” ופי' הערוך “ביקש שתמלא ראשו חלל העטרה של מלכות על ראשו ולא הולמתו”. וכן בעבודת כוכבים (פרק כל הצלמים): “ויתנו עליו את הנזר ואת העדות כו' אמר ר' יהודה אמר רב עדות היא לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו וכל שאינו ראוי למלכות לא הולמתו”.

חירק מקומט באשה“כ א”ב קס“ו נראה שכן נקרא החירק שאחריו א' גנ”ס כמו ראשון, ובא“ב קס”ז נקרא גם חירק בִּבְתוּלֶיהָ חירק מקומט ויכול להיות שהכונה על חירק שבא במקום שוא כדין ב' השמוש אם לא יהיה אחריה שוא, ואולי גם רִאשון כמו רְאִשׁוֹן וצ"ע בזה.

שם החפוש נקרא בס' המבחר שם המקרה או המפשט.

חָרוּם הוא לדעת הקראים (אשה“כ א”ב ר"ח אות ר') מי שיש לו חסרון באחד מאבריו (איין קריפעל).

חָרוּץ לדעתם (שם א“ב ר”י אות ת') מי שכרות ממנו אבר אחד או שנים.

חתיכה אטאם, ואמר בעל האשכול (א“ב ס”ה) וז"ל:‏ “הדבר שלא יחלק ולא יחתך לשנים הוא יקרא חתיכה או חלק והוא הדבר הדקדק לעיניך, יכולה אינה העין לראותו, כגון דקות אבק העפר וקמח הנטחן כגון שלא יחתך ויחלק ויכרת אותה החתיכה מפני דקותה”.

ט

טביעה כמו טבע (נאטור נאטירליכֿקייט), גם תאר (אייגענשאפֿט), וכן נקראים גם היסודות (דיא עלעמענטע) טבעיים.

י

יבלת לדעת הקראים (אשה“כ א”ב ר"י אות ת') מי שבלו וגועו עצמותיו מן החולי.

ילפת לדעתם (שם א“ב ר”ט אות ס' וע') מי שעיניו מעוותות או גדולות ומשונות מעיני אחרים, או מי ששבו פניו לאחוריו יעוי"ש. –

כ

כלום דבר מעוט, כל שהוא – עטוואס, איינע קלייניגקייט (ולא כהוראת המלה הזאת הנהוגה אצלנו על אפס, או מאומה – ניכֿטס – כמו לא אמר כלום, או במובן השאלה: כלום אב מתקנא בבנו כו' כלומר הכי אפשר – היתכן שיתקנא כו'): “או ירפאהו בכלום” אשה“כ א”ב קמ“ח אות ח') וכן “יען קיום נפשו וקיום היולדת בכלום” (שם אות ג'). והרש”פ מביא (ל"ק הערות צד 199) בשם ר"י הרואה הכהן שכלום אצלו כמו יש (איין וועזען). –

הכליח (מן כלח) אלט מאכֿען (אשה“כ א”ב נ“ו וגם אח”כ).

כמות נסי בן נח (ל“ק צד ל”ח והלאה) משתמש במלה זו ברִדוף אל הועלה “כמות הספר הזה והועלתו” (עי' הועלה).

כריתה או פסיקה השלמת המלאכה (רונדונג) ור"י הרואה הכהן (ל"ק הערות צד 200) משתמש בפעל כרת במובן גָזר (בעהויפטען) “ולא נכרת” פי' לא נגזר.

כִּתּוּם סימן (איין צייכֿען) “כתום ועקר טבע העץ עד בהם” (אשה“כ א”ב ק"ב) וכן “משום שאין להם כתום ולא מעש כת ואון”. וכן ג"כ כתם, כמו (שם א“ב קל”ד) אות כ') “כתם מעלה העשירית – ואולי ‏ מהוראה זאת (שלא נמצאה אצלנו) הוא השם מכתם הנמצא על איזה שירי תהלים, ור”ל שיר מסומן ומצוין (אויסגעצייכֿנעט) ומזה הענין (ירמיה ב', כ"ב) "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך

לפני" פי' נשאר הסימן של עונך. ומזה נקרא הזהב המעולה כתם פי' מצוין שבמיני מתכות ושבמין הזהב עצמו.

ל

לדרך מעבר כמו ע“ד ההעברה (אונאייגענטליך) “ישיבה זו לדרך מעבר” (אשה“כ א”ב קמ"ד אות ט') וכן “כי היא ישיבה לדרך מעבר” (שם אות ח') ובראשי תיבות לד”מ.‏ ועי' לעיל דרך עובר ומעבר.

לנפשו או אשור לנפשו איין זעלבסטשטענדינעס וועזען; זעלבסטשטענדינקייט (כן העתיק דר' יאסט). וז“ל בעל האשכול (סוף א”ב ס“ה ותחלת ס”ו “הדברים שהם עומדים מעצמם ואינם צריכים דבר אחר להעמידם הוא יקרא לנפשו כו' כגון הנפש והבגד והניירים ודומיהם אשר מעצמם הם עומדים הוא יקרא לנפשו, שמנפשם עומדים” וכן נקרא בלשון ערבי גוף מד"ב.

מ

מְדַבֵּה (אשה“כ א”ב קפ"ד אות ט'): “להשיב מלין לפני מחרף ומדבה” נראה שהוא בינוני מן השם דבה וענינו מוציא דבה.

מדרגות הנבואה שטופֿען דער פראפֿעטיע לדעת הקראים אלו הן: 1) פה אל פה (פֿאם מונד צום מונדע):‏ 2) רוח הקודש (דער הייליגע גייסט) הוא הרוח אשר נחה על משה ודוד ושאר המשוררים הקדושים לשיר שיר ה‘: 3) כבוד נראה, הוא כבוד ה’ המדבר אל הנביאים מבלי אשר ידעו מאין בא אליהם הדבור, כמו שהיה הענין אצל שמואל הרמתי: 4) מראה (דיא ערשיינונג) כמראת ישעיה ויחזקאל: 5) ראית מלאך, כמו אצל דניאל ויחזקאל: 6) חלום, כחלומות יוסף וחלום יעקב. וסימנך פר“ך מר”ח (אשה“כ א”ב נ"ד). חמש מדרגות הראשונות נקראות ג“כ קדושות אבל לא כקדושת השם ית' כי קדושתו קדושה עצמית (קדושה לנפשו), והקדושים בעלי מדרגות הנבואה הנ”ל הם קדושים ממה שבא להם מה' ית' (שם). –

מזורז טעם מונח אצל ר' משה בן מוחא (ל“ק צד ל' ול”א).

מחוכם מסוגל, פי' ממש, מיועד, דבר ברור (בעשטיממט, ווינקליך) עי' אות ד' דניקוש.

מחובר צוזאַממנעגעזעטצטעם אונד ענגפֿערבונדענעם וויא דיא עלעמענטע אין איינעם קערפער (דר' יאסט גדיאז“ס ח”ב צד 333) "כל שני דקים ויותר המתחברים יחד אחד עם אחד ולא יכיל ביניהם דק אחר הוא יקרא מחובר (אשה“כ א”ב ס"ה).

מחוספס נרדף אצלם עם גלוי והכונה מפורסם (פֿעראֶפֿפֿענטליכֿט, אללגעמיין בעקאנט): “כדי שיכתבו דברי אלו ודברי אלו גלוי ומחוספס” (אשה“כ א”ב קצ"ג). –

מך צפן או צפן מך כך יקרא בעל האשכול את אותיות מנצפ"ך הכפולות.

מלכים הם חמש התנועות (שהן ז') א) חולם (ועמו ח"ק) ב) קמץ (ועמו פתח), ג) חירק, ד) צירי, ה) שורק (הן בוי"ו והן בשלש נקודות) ונקראו כן גם אצל חכמינו הקדמונים, אחר התלמוד.

מנוענע במו מתנועע (ר"י הכהן הרואה),

מלאכה פי' שימוש ואותיות מלאכה היינו אותיות השמוש, כמו (אשה“כ א”ב קע"ג אות צ') “אאבידה הא' האחד ליסוד והשני למלאכה”.

מסוגל עי' מחוכם.

מנהי וביהי (אשה“כ א”ב קמ"ו) כמו מניה וביה.

מסולסל טעם הדרגא (ר' משה בן מוחא בל"ק).

מסולסל ברתיקה טעם השלשלת (שם).

מענה פי' כונה, (אבזיכֿט, איינונג, דער איינערע זינן) מלשון ערבי.

מסועף בשני סעפים, כמו פוסח על שני סעפים (אשה“כ א”ב קל“ד אות פ' ושם א”ב קע"א אות ת' הוא אומר: “מסועפים ברוב סעופים”.

מעשה היינו פעל (אשה“כ א”ב קס"ג) ר"ל צייטווארט.

מופרד נעזאנדערטעם, וואם דעם איינדרינגען ‏אנדערער קערפער דולדעט, (דר' יאסט שם): “הדק שנהיה ונמצא ועדין לא נתחבר עם אחר כמוהו נמצא יקרא מופרד כו' עקב כי יכיל ביניהם דק אחר” (אשה“כ א”ב ס"ה).

מפולסף כמו פילוסוף או מתפלסף, ר"ל מחודד בפילוסופיא (דוד מרדכי פ"ג).

מעותל כמו מעולל ר"ל מסובב (בלשון ר“י הרואה הכהן עלה ומעותל פי' סבה ומסובב עי' ל”ק הערות צד 200).

מוצרך כמו נצרך, בעדירפטיג בענאטהינעט.

מצואי כמו מצוי (איין וועזען דאס אין ווירקליכֿעם דאזיין האט).

מצדד באשה“כ א”ב ל’ג וקס“ג נראה שהוא הבינוני (דאס מיטטעל ווארט) אבל הרש”פ בל"ק אומר שהוא אצלם המקור.

מקח “צדיית הספר ומקחו ומטרתו” (דברי נסי בן נח בפירושו לעשרת הדברות מובא בל“ק צד ל”ח,‏ וכן באשה“כ א”ב כ"ד) כלם ענינם תכלית הכונה (ציטל), וכן בצדיה ובתואנה" (אשה“כ א”ב ר"ח אות ז') אבזיכֿטליך (וכן שם א“ב רכ”א אות ס' ועוד בכמה מקומות).

מרי “וכן המרי והחזן של הכניסה” (אשה“כ א”ב קמ"ט אות נ') ושם אות ס' “מרי וחזן” נראה שהוא ג“כ מעושי עבודת ביהכנ”ס כמו החזן ולא ידעתי מה הוא.

מתנענע "הדק שנמצא ונעתק בשעה השנית למציאותו הוא יקרא מתנענע (אשה“כ א”ב ס"ה).

משרת מלת היחס כמו את (אשה“כ א”ב קע"ג) ולפעמים יורה גם על יתר חלקי הדבור מחלק הנקרא אצלנו מלה (פארטיקעלן) כמלות החבור ותאת"פ (שם א“ב ס”ג) וכן נקראים השואים (הנח והנע) משרתים או עבדים (כמו שנקראו גם אצל קדמוני המדקדקים מהרבנים).

מתקוששים מן השכל והפלילה,‏ תאר לבעלי ‏ הגיון “המשתמשים בהקשים מן השכל ומשפט ההגיוני” (לשון הרש“פ ל”ק צד ל"ח בבאורו לדברי נסי בן נח).

מרוח אשך יש מן הקראים (אשה“כ א”ב ר"ט אות מ') שאומרים שהוא בעל מבושים גדולים או שיהיה שררו נפוח גדול ותלוי למטה כמו זנב, עיי"ש.

מתרושש דבר שאין לו מציאות בפני עצמו כ"א נמצא ביחד עם דבר אחר ובסבתו: “הקול כו' אינו עומד בנפשו אלא הוא מתרושש אל האות” (אשה“כ א”ב קס“ד אות יו”ד).

מתויך מן תוך היינו דבר שהוא בתָוֶך בין שני דברים אחרים: “זמן ועת מתויך ביניהם” (אשה“כ א”ב קצ"ה אות כ').

נ

נברך, נכפף געביקקט, געבייגט

נואם הננאם (דעס געזאגטע ווארט אין דער ה. שריפֿט, דער אויסדרוקק).

נוטריקון סימנים (צייכֿען) אשה“כ א”ב קס“ג (ולא בכונה שמשתמשים חכמינו במלה זו כידוע) ובא”ב קס“ד אמר ג”כ “סימנים ‏ וטריאוקון” ושם קס"ו “נוטריאקון”.

נזכרים ונקבתים (אשה“כ א”ב קע"ג אות נ') ר"ל שמות שהם בלשון זכר או בלשון נקבה.

נפש כמו עצמות (וועזען) ‏"עומד בנפשו כמו עומד בעצמו (זעלבסטשטענדיג עי' לנפשו.

נקפא כל שאינו בעל נפש ואין בו רוח חיים נקרא נקפא (אונארגאנישע קאָרפער) עי' אשה“כ בכמה מקומות. ונחלק לדומם ולצומח, והקראים מחלקים אותו לעקר ופרח. עקר היינו עפר ואבנים ומים ורוח. ופרח הוא היוצא מכח האבנים המים והרוח, היינו הצמחים והמתכות (זהב כסף נחשת ברזל בדיל ועופרת) וכל דבר הנתך באש (אשה”כ (א“ב קס”ד) וז“ל ס' המבחר ע”פ עשה פרי למינו: "וכל הנמצאים גדל ואינו גדל והגדל חי ונקפא כו'.

ס

סבל הירושה או סבל היורשים (עיין העתקה) כן יכנו הקראים את דתם המשתלשלת מאבותיהם, כי בלשון הקראים הם משתמשים בשרש סבל לענין ירושה (פרבען) ונקראים היורשים סובלים, וכן המקבלים מפי אבותם נקראים ג"כ סובלים ומזה סבל הירושה או היורשים (עי' ל"ק נספח ג' צד 20 הערה 5).

סגלה מפורש יפה בפה בהיפך מן סתם (עיין ‏ דיניקוש).

ספרגל סגזל (אשה“כ א”ב קע"ז אות ה' מיני פירות כמו תפוחים ואגסים כפי המובן שם בענין והחכם דר' חוואלזאן כתב בגליון ספרי בזה הלשון (ערשטערער איזט אראביש ספרגל לעצערער שיינט קאררוספֿירט צו זיין).

סמיע ובציר שומע ורואה (מלשון ערבי בדברי ר“י הרואה הכהן עי' ל”ק הערות צד 200).

ע

עבדים דגש ורפה ימין ושמאל (עי' מלכים ומשרתים).

עובר הוא הדבר המותר שאינו לא חוב ולא איסור, וכן הדברים נחלקים אצלם לחוב אסור ועובר (עי' קע“ש לר”י הטרוקי פרק כ"ה).

עברה אפשרות, נתעבר פי' יתכן (ל“ק הערות צד 200 בשם ר”י הרואה הכהן).

עדפנות כמו יתרון (פֿאָרצוג) (אשה“כ א”ב יו"דר אות נ').

עכשי-עכשיות תאר מן עכשיו (געגענווערטיג) “על המהירות העכשיות אי אפשר להעתיק” – דוד מרדכי פרק י"ב – (ביי געגענווערטיגער איילע איזט עס אונמעגליך צו קאפירען).

ערמנית כמו ערמה (ציסט).

עקר עיין נקפא. ונקרא ג“כ בלשון הקראים אותו ואת בנו עקר ופרח (עי' קע“ש לר”י הטרוקי פ“ח ופ”י ובכ"מ) ונקראו היסודות ג”כ עקרים או שרשים (עי' ערך שרשים).

עשוי כן נקרא אצלם הבינוני פעול (אשה“כ א”ב ל’ג).

פ

פגג בבנין התפעל התפוגג (עי' אות ה' או ע“ר ארמית נתפוגג, ענינו היות מסופק בדבר: “כי התפוגג שאול בראש החדש בכסויו מפני מניעה כלום” (אשה“כ א”ב קצ"ט אות ה'); וכן שם אות ד' והתפלל בהם בשגגתו כמונו בעת אשר נתפוגג, ובא”ב רל“ד אות ש‘: וזה הסבל נתפוגג וכו’ ואחר שנסתפק סבל זה”. –

פגום כמו מסופק היינו דבר שבלתי מבואר היטב בבירור גמור “מסופק פגום” (אשה“כ א”ב רכ"ח אות ר').

פונה ספק. ר' יוסף הרואה בספרו על המועדים (מובא בל“ק צד מ”ג ומ"ד) “כל ספק ופונה” ואמר הרש"פ “פונה ענינה אצל הקראים אחד עם ספק”.

פסתיקי אשה“כ א”ב קפ“ח אות ג‘: "דמות צורת האביב בבשולו כו’ כעין פסתיקי מעט מוזהב כו' כמנהג האכרים הקוצרים בארצנו”. וכן א“ב קפ”ט אות ג': “נודע כי הוא נפרט לבן מעט יוצא מקצהו והוא כעין פסתיקי מוזהב מראהו”. ואין אני יודע לפרש.

פסיקה עי' כְּרִיתָה.

פרח עי' נקפא ועי' עקר.

פרוס כמו מפורסם. אשה“כ א”ב רכ“ט אות פ': פרוס ומפורסם”.

פרק חלוק, הבדל (אונטערשיעד) “ואין פרק בין שזנתה עם ישראל ובין עם כהן” (אשה“כ א”ב ר"ז אות ב') וכן שם (א“ב רי”ט אות ק') “מה הפרק בין פסח מצרים ופסח דורות” והוא מלשון ערבית אלפיק (דר' חוואלזאן) ונמצא קצת דוגמא לזה במקרא (עובדיה א') אל תעמוד על הפרק (שיידעוועג).

צ

צדיה עי' מקח.

צפון נסי בן נח (ל"ק צד מ') משמש בלשון “אין צפון” במקום אין ספק הרגיל אצלנו.

ק

קבוט הוא השליל של עובר במעי אמו (אשה“כ א”ב רל’ט אות ס' ואות נ').

קלוט לדעת הקראים (אשה“כ א”ב רי"א אות ק') מחוסר אבר, הפך השרוע.

קיום עי' ביעור.

קנץ ראיה ואות (עי' ל“ק בפנים צד מ”א שורה ד' ובנספחים צד כ"ד הערה א'): ע“פ ראיות וקנצים” (אשה“כ א”ב קס"ח אות צ'). “ולא לנו רמז וקנץ וראיה” (שם א“ב קע”ב אות כ'), כי באוריהם לשני קנצים" (שם אות ה') ר“ל לשני רמזים, ובא”ב רכ“ו אומר “רמזים וקנצים” ר”ל ראיות. וזה כונת ר' אברהם הספרדי בשירו לתפלת הבקר של חג השבועות (סה“ק ח”ב צד קמ"ו) המתחיל: “אבוא ביתך כו' " ואומר שם בזה”ל: “ויחוד שמך בקנצים הקימות” ר"ל באותות ובמופתים.

שם קפואי (אשה“כ א”ב קע"ג) כמה פעמים. לפי הענין נראה שמכנה כך את השם שאי אפשר לעשות ממנו פעל, וכנגדו נקרא השם שיכולין לעשות ממנו פעל “שם פעול” או “נפעל”: אולם בא“ב מ”ו אות ו' אמר שהש"י עשה הכל “בתאר ובזיו ובמלבוש וכו'. ובאפע ובקפאון ובהעלמה ‏ובאטימה ובדבור ובלשון”, ולא ירעתי לפרש ובכל זאת נראה שהשם קפאון וקפואי הם מענין נקפא (עי' במקומו) וענין שם

קפואי שם שלא נוכל לעשות ממנו פעל והוא כמו דבר נקפא (אונארנאניש) ועי' עוד באשה“כ א”ב קל"ט אות ז'.

קרינה דאס שטראהלען. דיא גאלריע. מן קרן עור פניו, אשה“כ א”ב ל"ד.

ר

רגשות או הרגשות פי' חושים (דיא זיננען).

רחישה פי' תנועה, ר“י הרואה הכהן. עי' ל”ק הערות צד 200.

רכוב או תרכיב מדרגות הקורבה של איסורי עריות.

ריבונין כן יכנו הקראים וביחוד בעל האשכול את רבותינו חכמי הרבנים.

ש

שוא שוכן היינו שוא נח מלשון ערבי שכון. ושוא נע נקרא שוא הולך

שוכן רוהענדעס. פֿאָרם. דיא געשטאלט איינעם קאָרפערעס אָדער רוימעס אן זיך ניכֿטס (דר' יאסט גדיאז"ס חלק ב' צד 333). “הדק שנמצא במקום ועשה שעה באותו מקום ויותר ולא נעתק מאותו מקום אל מקום אחר יקרא שוכן כו' שאינו מאומה כו' כמו בנין החוג כו' ובנין המשולש ובנין המרובע והמחומש כו' וכמו אל ויודע וחי ומצואי כי כל זה אשור למקבל לזה האושר שאינו מאומה” (אשה“כ א”ב ס"ה). ע"פ

הדברים האלה לא דק החכם דר' יאסט בתרגומו לל“א מושג השוכן, אשר אמנם יכוונו בו הקראים לא לבד על תמונה גופנית ומקומית כ”א גם על תארים רוחנים ומופשטים שאינם עצם הדבר אבל הם שוכנים בעצם, וקרוב למושג מקרה קיים. ודי למבין.

שכינה פי' מנוחה (ר"י הרואה הכהן).

השביל איינע באהן בעטרעטען, פעל משם שביל. בתוכחת ר' אהרן לערב יום הכפורים “ואל תשביל שביל אנשי לצון”.

שרשים או עקרים ר“ל היסודות ארמ”ע כן נקראו הרבה פעמים אצל ר"א הראשון בס' המבחר פ' בראשית.

שליח כן יכנו הקראים את משה רבינו ע“ה, ע”ד הערביים המכנים את הנביא בשם רשול.

שם נאמען אויפטוואָרט יחלקו הקראים: א) למפורשים (גאטטונגס נאמען), ב) נרדפים (זיננפֿערווארנדעטע מיט אנדערן), ג) משתתפים (מעהרנדייטיגע), ואלה הם על שמנה מינים: 1) נמורי השתוף (פֿאָללשטענדיג פֿערשיעדענזינניג), 2) מוסכמים (געמיינשאפֿטליך פֿיר אללע אונטערארטען, זאָ וויא פֿיר דען בעגריף אונד דאס אינדיווידואום צוא גלייך), 3) מסופקים (צוויפֿעלהאפֿטע די אדען געגענשטאנד אונד אויך דאס איהם אֶהנליכֿע בעצייכֿנען), 4) מושאלים (ענטלעהנטע אָדער פֿיגירליך איבערטראָגענע, צב"ס אריה פֿיר יהודה), 5) כלל ופרט (נאמען פֿיר איין גענום אונד צוא גלייך. איינעננאמע אָדער בעזאָנדער נאמע איינעם אינדיווידואומס), צב"ס כוכב), 6) מועתקים (ענטלעהנטע אלס בלייבענדע פֿיגור – דאהער פֿערשיעדען פֿאָן) 4, אלס ערוה דאס צופֿערבערגענדע דאהער דיא שוועכֿע ערות הארץ), 7) יחסי (פֿאמיליענאמע וויא קרחי), 8) נגזרים (אבגעלייטעטע וויא חכם פֿאָן חכמה).

שְפָתִּים “הבהמה תלויה על שפתים” פי' על יתדות, מדרז“ל “עייל שופתא בקופינא דמרא”, שבת דק”כ (ל"ק נספחים צד 32).

שרוע לפי' הקראים (אשה“כ א”ב ר"ח אות ש') הוא מי שיש לו אצבע יתרה או אבר אחר יתר ולכן נקרא ג"כ האנדרוגינוס (שיש לו סימן נקבות וזכרות איש שרוע (שם א“ב ר”ט אות ו') מפני שיש לו יתרון אבר.

שורה וגג ועומק כן נקראים הג' מרחקים אורך ורוחב וגובה אצל ר"י הרואה הכהן (עי' ל"ק הערות צד 200).

ת

תואנה אבזיכט, בתואנה אבזיכטליך עי' צדיה.

תוצאה עי' ביעור.

תודה ברבוי תודות במלה זו משמשים הקראים בהוראת כת או מחלקה, עי' קצור ענין שחיטה לר' יוסף הטרוקי פרק יו“ד וז”ל: “חכמי ישראל נחלקו בזה לשני תודות גדולות כו' והתודה הב' הם חכמי הקראים”. (ועי' ס' האדרת). וכן “המחלוקת והטענות אשר בין ב' התודות” (קע“ש פי”ח).

תרכיב עי' רכוב.

שם התופש פי' המקור אשר נקראהו ג“כ שם הפועל. נמצא במבחר כמה פעמים, כמו עד הפכי (בראשית י“ט, כ”א) “שם התופש” וכן פי' על כן לא נתתיך לנגוע (שם כ‘, ו’) “שם התופש כמו לנטוע” ובפרשת נח: “הלוך ושוב שניהם שם התופש, ושם התופש שרש הפעלים וממנו תולדותם שלא תאמר עבר ועתיד אם לא יתקדם שם התופש, כי הוא הרעיון, כי אם תאמר ראובן אכל קודם עלה בלבו לאכול וכן בעתידים וממנו יוצא גם האמצעי ואני זכרתי שאין אמצעי בלה”ק”. עכ"ל. ופי' אמצעי זמן הוה או בינוני. –

הוספות    🔗

השמטות מצד 54, הערות בשולי הגליון.

“(מסבת המסדרים נאבד עלה אחד מן הכ”י אחרי אשר סדרו הפנים ולא הספיקו לסדר את ההערות“. כן כתב לי ידידי החכם המדפיס נ”י. והנה גם אצלי לא נשאר העתק שלם מספרי שיהיה דומה ממש לאותו ששלחתי לדפוס, והוכרחתי להוסיף ההערות הנשמטות ע"פ זכרוני לבד, ואלו הן:

1) (לשורה 2 אחרי תיבות “בלילי שבתות”): עי' מדרש תנחומא ריש פרשה נח.

2) (לשורה 22 אחרי מלות “היום הזה”): סדור תפלות הקראים.

3) לשורה 28 אחרי מלות “בהם” והוא שבוש וצ“ל “בדם”): עיין ספר האמונות והדעות להרס”ג ריש מאמר ששי (אמר אב“ג: בס' האמוה”ד אשר לפני – ד' לייפציג תרי“ט – כתוב לאמר – צד 119 – “והששי מי שחשב שהוא דם גמור והוא ענין לבדו כאשר כתב בספרו וכו' “. ובלי ספק יש שם טעות הדפוס וצ”ל “והוא ענן לבדו”. אפס מה שראוי להעיר עליו את הקורא היא תשובת הרס”ג הקצרה, לסתור דעת ענן, וז”ל: והטעהו בזה מאמר התורה – דברים י“ב – כי הדם הוא הנפש, ולא זכר מה שאמרה קודם – ויקרא י”ז – כי נפש הבשר בדם היא.

4) (לשורה 34 אחרי מלות “ומליך ארמלי”) עיין רשימה 17 III (כפי שהעתקתי להלן). החכם אב“ן רש”ף העיר כאן בשולי גליון הכ“י בזה”ל: “מי הוא זה ואי זה הוא מליך ארמלי, ואיה איפה זכרו לברכה בין זכרונות חכמי הקראים?” אמר אב“ג: השאלה הזאת דבר אין לה עמי כי אם עם החכם גרעטץ. ועכ”ז אנכי אשיב בעבורו. תמהני על החכם אב“ן רש”ף שלא בקש תיכף במקום שרשם החכם גרעטץ, והנהו בהעתקתי להלן כמו שנרשם למעלה ממני במסגרות, והיה מוצא שהחכם גרעטץ לקח הדברים אצל מקריזי ועיי“ש כל הענין, ומה שלא נמצא בזכרונות אינו ראיה שהרי עוד הרבה מחכמיהם לא נמצאו שם. והנה מקריזי בר סמכן הוא, ואעפ”כ החכם גרעטץ מדעתיה דנפשיה משתדל לבטל דעת מקריזי ומוכיח שלא היה מליך ארמלי מתלמידיו של ענן, ולא מטעמו של החכם אב“ן רש”ף, עיי"ש ותבין.

5) (לשורה 37 אחרי מלות “לדעת הרבנים”): עיין שם.

תם

אנמערקונגען דעס העררען פראפעססאר דאקטאר חוואלסאהן    🔗

1) זייטע 8. דיעועס איזט אללערדינגס ניכֿט בוכשטאָבליך וואהר, אבער עטוואס וואהרעס איזט דאראן; דענן דיא קאראָער שטיממען אין פֿיעלען פונקטען מיט דען זאמאריטאנערען אונד מיט אנדערען יודען איבעראיין דיא וועדער פאם ראביננישמוס נאך פאס קאראישמוס עטוואס וויססען. עס גאב וויא גייגער עס פֿיעלפֿאך נאך געוויזען האט איינע פֿאָרראבינישע הלכה וועלכער צאדוקאער, שאמאריטאנער, קאראער, אונד קאויקאזישע יודען געמיינשאפטליך פֿאלגען.

2) זייטע 13. דיא וואהדע אורזאבע דיעזער מיינונגספערשיעדענהייט איזט דאס פאן ענן אויפגעשטעללטע פרינציפ דער פֿרייען פארשונג, איין פרינציפ דאס דיא קאראער פֿאן פערקנאָכערונג שיטצען זאללטע.

3) זייטע 15. דיעזעס איזט אויך ריכֿטיג, ענן האט דיא איבעררעסטע דער אנטיראביננישען עלעמענטע זיסטעמאזירט, אונד צו איינער פֿאֶרמליכֿען זעקטע העראנגעבילדעט.

4) זייטע 16. דאס איזט זעהר איבערטריבען נאמענטליך אין בעצוג אויף דיא אלטען קאראיטען.

5) זייטע 17. נאך פאר 20 יאהרען האבען דיא מייסטען קאויקאזישען יודען ניכטס פאן ציצית אונד געוואוסט.

6) זייטע 20. שִׁיעִה בעדייטעט נור איין אנהאֶנגער (ג' דאס ראבינישע ‏סיעה אין ר' זא אונד זא וסיעתו) ד' ה' היער איין אנהאָנגער עלי. דיא פֿערווערפֿונג דער טראדיטיאן איזט ערסט איינע פאלגע אונד איינע קאנזעקווענץ דיעזעס פרינציפס אונד האט זיך ערסט אללמאהָליך ענטוויקקעלט דיא שייטען האבען איבעריגענס אויך איינע טראדיטיאן די נור פאן דער דער שוביטען פערשיעדען איזט.

7) זייטע ‏ 61. גייגער אונד דיא מייסטען יודישען קריטיקער אין דייטשלאנד, בעהויפטען אונד צוואר מיט פאללעם רעכטע דאסס דיעזער דיכֿטער ניכֿט דעם 9 זאנדערען דעם 13 יאהר הונדערט אנגעהאָרט, אונד דאסס ער דען ריה“ל, ראב”ע, רמב"ע בעשטאהלען האָטטע.

8) זייטע‏ 65. איך האלטע אויך ניכֿט פאן גראֶטצ’ס היפאטעזע. דעססען אונגעאכטעט גלויבע איך איממער דאסס אלדד איין אבענטהיירער וואס, דער עס מיט דער וואהרהייט ניכֿט אללצוגענויא נאהם.

9) זייטע 116. צוא דעם היער געזאנטען ווערדען זיא פֿיעלע בעריכֿטיגונגען אין, דעם זא עבען אין וויען ערשיענענען מבוא אל הנקוד האשורי פאן פֿינסקער פינדען (אמר אב“ג ספר מבוא אל הנקוד האשורי בא לידי מידי ידידי החכם המחבר נר”י בחדש אב שנת תרכ“ג אחרי התימי ספר זה בהיותו בהיותו בפ”ב ת“י החכם דר' חוואלסאהן ואחרי שובי מאדעססא ושב אלי ספרי מפ”ב לא היה אפשר לי להוסיף עוד עליו כי אם מעט הערות מספר המבוא הנ"ל כאשר ימצא הקורא באיזה מקומות מעטים בספרי).

10) זייטע 123. דאס ענטשטעהען אדער ריכטיגער דאס אללמאָהליכע ענטשטעהען אונד דיא ענטוויקקעלונג דעס העבראישען וואקאליזאטיאנסזיסטעמס איזט ערסט דאן פערשטאָנדליך ווען מאן דיא ענטשטעהונגסגעשיכטע דער זירישען אונד אראבישען וואקאליזאטיאנסזיסטעמס קעננט, ווא פֿיעלע אינטערעססאנטע אנאלאָגיען זיך פינדען, אללע דיעזע וואקאליזאטיאנסזיסטעמס שטעהען אין ענגער צוזאממענהאנגע אונטער איינאנדער.

11) זייטע 124 קורץ פֿאר אלארו גאב עס אונטער דען מאהאמעדאנערע פראפעגאנדיסטען צו גונסטען עלי’ס גענאננט אלדאעי, איין ווארט וועלכעס גענויא דען העבראעלען קֹרא ענטשפריכט. אונד פאן דען יידישען איבערזעטצטערען איממער דורך קֹרא איבערזעטצט ווירד.

12) זייטע 132 נאך איינער מיר האנדשריפטליך פארליעגענדען שרייבען דעם דוד בן בעז הנשיא איינען אורענקְעל דעם שאול בן ענן (פיר דעססען אָכטהייט איך איבעריגענס קיינעס וועגעס שטעהען ווילל) וואר גנאי ברוך אורגראסספאטער דעם ענן אונד שטארב 103 יאהר אלט אים יאהרע 732 (4492). יענעם שרייבען איזט דאטירט פאם יאהרע 909 פ' כו'. (4669) גנאי זאלל נאך דעם ספר היחש דער קאראעשען נשיאים אין עגיפטען דער אראמאָזירטע נאמע דעס בעקאננטען ריש גלותא בסתנאי (ד. ה. אויך פערזיש דער “נארטנער” וואס גנאי הייסען קאנן) זיין, דיזער בעקאס אלס ריש גלותא פאן כהאליפען אמאר דער 644 שטארב, איינע געפאנגענע פערזישע פרינצעססין צור פרויא. דיעס שטיממט אבער ניכט גוט מיט אבינער אנגאבע וואנאך ער ערשט 630 געבארען ווארדען זיין זאלל.

13) זייטע 134. אבו יעקב קאן נור איין יצחק אבער ניכט איין יוסף הייסען.

14) זייטע 139. דאס וואס פֿירסט היער זאגט. האלטע איך פיר פאָלליג אונבעגרינדעט. וואסיל טראט שפעטסטענס געגען 720 אויף אונד זיינע לעהרע האט מיט דער דער עננ’ס נאר ניכטס געמיין.

15) זייטע 161 בצרה ליענט יא זידליך אונד ניכט אָסטליך פאן בגדד.

16) זייטע 141 ניכט איין ערבי זאנדערן איין יודע דער דען איסלאם אנגענאממען האט אונד פרייגייסטיגע שריפטען שריב דיא אויך בייערישע דען מאהאמאדאנערען זעהר פעררופען ווארען; יעדענפאללס מוסס דער נאמע אלראונדי אונד ניכט אלדאונדי לויטען, דענן איין דאווענד (וויא פירסט אנגיבט) גאב עס גאר ניכט, וואֶהל אבער גאב עס צווייא אָרטשאפטען נאמענס ראווענד, וואהער דער בייא נאמע אלראונדי הערריהרט אבן סויד איזט מיר אונבעקאננט.

---

---

---

---

---

והנה אמר אב“ן רש”ף שקראוהו אנשי שושן נקדן לא על שם שהמציא כו' אלא ע“ש שהיה ג”כ הנקדן הראשון, ולא הרגיש בתמיה גדולה לפי דבריו, למה באמת לא כנו אותו ע“ש ההמצאה אם אמת נכון הדבר שהוא היה ממציא הנקוד והטעמים? והיה להם לתארו בשם ר' משה בעל הנקוד והטעמים, וממילא היינו יודעין שהיה הנקדן הראשון, כי מי בלעדו יהיה הראשון בהיות הוא הממציא, תחת אשר התאר נקדן לא יכלול בתוכו את בעל המציאה, כי יתכן שיהיה נקדן מבלתי היותו הממציא. ואדרבה אם נכנה איזה איש בתאר פרטי הנכלל באיזה סוג, יורה שאין בו אלא מה שבפרט, דאל”כ היינו מכנים אותו בשם הסוגי; ואם נכנה אותו בסוג ממילא נדע שיש בו הפרטים הנכללים בסוג. עד“מ אם נתאר איש בתאר מדקדק, או בעל מסורה וכדומה, יורה שלמד רק חכמת הדקדוק או המסורה, אבל לא חכמת הטבע והלמודיות וכדומה, ואם נתארהו בתאר חכם סתם, יורה שהוא בקי בחכמות טבעיות ולמודיות וכו'. וכן אין רגלים לדברי החכם אב”ן רש“ף שעל שם איש שלא נודע שמו בעולם עד שמצא החכם הנ”ל הגליון בדאגיסטאן נקראו כל הנקדנים בשם נקדן, והוא היה הראשון בשם זה. ולולי שתי המלות “נקודות וטעמים” (שכתבם הח' אב“ן רש”ף בגליון ספרי, ולא היו עד הנה) הייתי אומר שהבודה הראשון להקל לתלמידים ר“ל בודה כללים חקים ומשפטים איך ללמד לנערים דעת הלשון והיינו מה שאנו קוראים היום בשם מדקדק או בעל דקדוק, ועל זה ג”כ יורה התאר נקדן, כי למדקדק היום קראו לפנים נקדן, לשון ההדסי אשה“כ א”ב קס“ה: “תוקף כל אלה וכאלה תמצאם בנקודי משכילנו” וכונתו בספרי דקדוק לפי שלא היה יכול איש בלעדי המדקדק לנקד הספרים מבלי עשות בם שבושים הרבה. (ובחנם הוסיף החכם גרעטץ, אשר לא ידע עוד משתי המלות הנ“ל, מסברא דנפשיה, הבודה הראשון של נקודות, לפי שהוא לא בדא מלבו הנקודות שהיו לפניו אולי זמן הרבה, כ”א דרך הלמוד אותם לתלמידים להבין במקרא כמפורש שם באר היטב). ובהיות שר”א בר“ש מצא הדברים הנ”ל בשנת ד“א תשמ”ו כתובים בס“ת קדמון מאת ר”י המגיה בנו של ר“מ הנקדן הנ”ל, הנה אם נחשב קדמות הס“ת הנ”ל רק מאתים שנה (כי אין זה זמן רב לענין קדמוניות וכתבי יד ישנים כתובות על קלף או עורות) הנה כבר היתה בעולם קודם ענן מיסד דת הקראים שעמד לא קודם ד“א תקכ”א אחרי מות שלמה ראש הגולה אבי אביו, וכבר היה בעת ההיא מדקדק, שנקרא בשם נקדן, פ“ש היותו הבודה הראשון להקל לתלמידים למידת קריאת המקרא (וכל התאר הארוך ההוא נכלל בשם קצר נקדן פי' מדקדק) ולפ”ז הנקודות קדומות מאד ויסודתן בהררי קודש הקבלה המסורה מדור דור והנהוגה בעם מראש ומקדם, ואם נשתנה תמונתן בזמנים שונים להקל הקריאה, אבל לא נשתנה בעבורם הקריאה המקובלת שהיא העיקר. ובחנם עמל ויגע החכם גרעטץ (עי' בפנים) להראות שהנקוד הוא המצאה קראית והרבנים קבלו מהם, כאשר קבלו מהם עוד קצת דברים, כי אין הדבר כן יען שגם על מקצת הדברים שקבלו רבנים בקצת מקומות מחסרון ידיעה (כמו חומרות יתרות בדיני נדה ויולדת וטבילה וכדומה) באמת מצאנו להרמב“ם שמערער על זה ואומר שהם דברי קראים או מנהג קראים, אבל איך יתכן שכל ישראל פה אחד קבלו הנקודות והטעמים, שרוב דקדוקי המצות תלויים בם, מהקראים המתנגדים לקבלתם ולא חששו שמא שבשו הכתובים ונקדו אותם לפי דעתם וכונתם? ולא עוד אלא שאין גם אחד מחכמי הרבנים שנתעורר על זה לערער ולהרהר אחרי המנקדים, ואלמלא היה הנקוד המצאת הקראים, והרבנים קבלוהו מהם איך הוא אפשר שלא היתה עכ”פ מחלוקת ושקלא וטריא בדבר אם נכון לקבל מהם או לא? – אשר על כן הדבר ברור, כי ישר דבר ידידי החכם המופלא הר“ר שמחה פינסקער נ”י בספרו הנכבד “מבוא לנקוד האשורי או הבבלי” (אשר יצא לאור בשנת תרכ"ג וזכיתי לראותו מקץ השנה ההיא בהיותו באדעססא, אחרי חתימת ספרי זה) שגם שני מיני הנקוד, הבבלי והטברני, תוצאותם מחכמי הרבנים משתי הישיבות שבבבל ושבא“י – ולכן נקראו הבבלי והטברני (או נקוד א"י) – באשר שם שכנו בעלי התלמוד ולרגל מלאכתם גם בעלי המסורה והמתרגמנים וגם בעלי הנקוד. ותהי ראשית מלאכתם אחרי חתימת התלמוד ע”י רבנן סבוראי (והחכם הרש“פ שולח את הקורא לעיין בפלפולו של החכם מהרשד”ל בספרו ויכוח על חכמת הקבלה, ואנכי לא ראיתיו). ומדברי סלמון על אודות מוחא ובנו שיקרא אותם מתקני הנקוד אין שום ראיה, לפי שאין כונתו לומר בזה שהם המציאו הנקוד כי אם שהתחילו להרגיל אותו בבתי ספר של הקראים ע“י ספריהם שחברו עליו (ודלא כפי' אב“ן רש”ף שהבאתי למעלה). וע”ד יהודה המגיה (אשר עדין לא נודע אם היה קראי או אבני) כבר מלתי אמורה שהיה רק מדקדק ולא ממציא הנקודות, וד“ל. – ובדרך כלל צדקו מאד דברי החכם הנודע דר' חוואלזאן (באחת הערותיו על ספרי זה) שידיעת השתלשלות שיטת הנקוד העברי (די אליגעמיינע ענטוויקקעלונג אונד דיא ענטשטעהונג דעס הבעראאישען וואָקאליזאניאנסזיסטעמעס) תולה מאד בידיעת תולדות שיטות הנקוד של לשון סורי וערבי, כי כל שיטות הלשונות האלה ערבות זו בזו. ועי' ג”כ “מחקרי לשונות בני הקדם” מאת ר“י הלוי במ”ע המגיד שנה שביעית נומר 44 – 47. (א"א) “ט”ס, וצ“ל הרבנים אשר בדאניסטאן נמצא בכותל הדרומי”. אאב“ג. אין בידי ולא במקומי מחברת ציון לעיין אם הט"ס הזה גם שם או רק כאן בדברי הרב שד”ל. ויש בזה הפרש גדול למבין ז“ל החכם אב”ן רש“ף בהערתו: “הס”ת ההיא כתובה על עורות צבאים בלתי מעובדים כל צרכם ולא על קלף, וס' דברים שבסופו רשימת המגיה הוא נתחדש בימי המגיה, כי אולי היה ישן מאד והיו האותיות והמלות מאד נשחתות. ורגלים לדבר כי עורות ארבעה הספרים הראשונים ישן נושן יותר מאשר בס' דברים. ואחר שהחתימה בסופו נכתבה בש' אלף שלש מאות לגלות שומרון כמו שנראה מן הרשימה, שהוא ד”א שפ“ד למנין הרגיל (אמר אב“ג, כונתו למנין ב”ט) א”כ הספרים הראשונים ישנים יותר ממנו לפחות מאתים שנה". –

---