רקע
יוסף מונדי
המטרו האדום

המטרו האדום, או קחו בבקשה את הכרטיס של יום ראשון הטוב


העלילה מתרחשת אך ורק במטרו הפאריסאי, ורצוי להציג את זה בתוך המטרו או לבנות מטרו עמוק כמו תעלות ביוב.


רעש של מטרו. במטרו, השעה לא ברורה, קלושאר יושב בצד, מנמנם, לינדה נכנסת, היא אוחזת בידה ספר שירים של ויליאם בלייק, היא מקריאה לעצמה באנגלית ומתרגמת לצרפתית (אם המחזה מוצג בישראל, ייעשה התרגום גם לעברית). השיר שהיא מתרגמת הוא למעשה המוטו של המחזה: הוא: ראיתי כנסיה כולה זהב, באנגלית: I saw a chapel, all of gold. ללינדה אין כל יחס לשירה והיא מתרגמת ללא אהבה ובצורה מכנית.

לפתע שומעים צעקות: "הצילו! הצילו! "

במהירות נכנסים שני ברנשים, ברנש אחד מכה את ברנש שניים מכות רצח, שניים מתגונן בלבד, אחד מפשיט את מעילו של המוכה וצועק: "תן את זה! תן את זה! " (הוא מוציא מהכיס צרור מפתחות).

(אם המחזה ישודר ברדיו יאמר אחד: “תן את המפתחות, תן אותם! הה, מצאתי אותם! מצאתי!”) עכשיו הסתלק מכאן! מהר! מהר! "

האיש שהוכה מסתלק, הוא מגלה לרגע את פניו. על פניו אנו רואים מסכה יפנית ספוגת דם, שומעים צליל של מוזיקה יפנית, הוא נעלם, בינתיים יורד עוד אחד.


החדש: איפה המפתחות?

הראשון (בבהלה ועדיין נתון במצב רוח מרוגש): איפה הם?

החדש: הנה הם! על הרצפה!

הראשון: נסתלק מכאן.

החדש (צוחק): שמעת, הוא אמר שילך לאביו להתלונן.

הם צוחקים ונעלמים.

לינדה נכנסת כאילו לא קרה כלום, היא ממשיכה לדקלם את ויליאם בלייק, לאחר זמן מה נעלמת.

קלושר (שותה מבקבוק עטוף נייר, הוא שר): האשה היא שטן, אלוהים הוא אש, אני מהיין האדום לא פורש.

נכנס טנקה, הוא הולך באיטיות, כאילו רגליו מפלדה.

קלושר: אדוני! אדוני!

טנקה (נפחד): מה יש?

קלושר (מושיט לו את הבקבוק): אתה לא צמא?

טנקה: לא אלכוהול זורם עכשיו בדם שלי.

קלושר: אתה לא שומע קול?

טנקה: כן, אני שומע, אבל הוא לבן כמו הקירות האלה. הוא לבן, לבן, יש לי הרגשה שהכל לבן. הלבן חודר למוח שלי והוא אומר לי: לאט טנקה… איזי… לאנגזאם… לאט… איזי… לאנגזאם…

שומעים רעש של המטרו.

לאט… איזי… לאנגזאם…

הרעש של המטרו מתגבר וטנקה מגביר את קולו בקצב הרעש.

טנקה: לאנגזאם! לאט! איזי!… לאנגזאם! לאט! איזי! לאאאאאאאאאאאנגזאאאאאאאאאם!

הרעש של המטרו נעלם, טנקה מפסיק.

קלושר: אדוני, אנחנו נמצאים מתחת לאדמה.

טנקה: כלומר ירדתי.

קלושר: כן.

טנקה: אני בסה"כ מחפש כמה אלפי פרנקים, עלי למצוא דירה.

קלושר: זאת הדירה שלי. אם תחנה אחת נמאסה עלי, אני עובר לתחנה אחרת.

טנקה: אני יודע. מצבך האנושי לא נראה לי.

קלושר: פעם הייתי מלך ספרד. הנה ההוכחה. אתה רואה. (הוא מושיט את שתי כפות ידיו. במקרה של שידור רדיו, עליו לומר “הנה שתי כפות ידי”) כמו שושנים, ואני לא מסריח אדוני, לא מסריח, בניגוד לקלושרים אחרים, גופי מפיק ריח ניחוח, והפנים שלי אדוני, הפנים שלי, אתה לא שם לב, הייתי אומר שיש בי משהו משיחי. (בזעם) פראנקו הפיל אותי.

טנקה: פראנקו הוא גנרל.

קלושר: יכולתי להציל את ספרד, כן, להציל את ספרד.

טנקה: מדוע לא הצלת את עצמך?

קלושר: הם לא התיחסו יפה.

טנקה: למי?

קלושר: לקולומבוס.

טנקה: מה איכפת לי.

קלושר: לאחר שהוא גילה את אמריקה הספרדים אמרו שהוא בוגד.

טנקה: לפעמים יש תענוג עצום בבגידה, תענוג עצום. הבוגד הוא אדם המעז להיכנס לתוך האנטי־חומר.

קלושר: יש לי הרגשה שאדוני הוא פילוסוף.

טנקה: לא תודה, אני לא יפני. אמנם שמי טנקה אבל אני לא יפני. (לעצמו בשעה שהוא מתרחק במקצת) אני מבין את הטעות שלי, אני תמיד ממהר, תמיד ממהר, עלי ללכת באיטיות, איזי… לאנגזאם… איזי… איזי…

הרעש של המטרו מתקרב.

קלושר: אני שומע את המטרו, אני נוסע לתחנה אחרת. אתה רוצה להצטרף אלי?

טנקה: לא, אני נשאר כאן.

קלושר: בכל אופן אם אתה רוצה להגיע לסטלינגראד, עליך להגיע קודם כל לאינווליד ומשם להמשיך עד לקרמלין־ביסטרה ואחר כך להחליף בבניולה ומבניולה עד למוט־פיקה ומשם ללוברה, אל תשכח לוברה!

טנקה: אתה תפסיד את המטרו שלך.

קלושר: להתראות.

הקלושר נעלם, הרעש של המטרו גובר.

טנקה (זועק): לאאאאאאנגזאאאאאאם.

הרעש של המטרו נעלם.

טנקה: הרגלים שלי כבדות. כמו פלדה, כמו פלדה, מה זה? שוב על השטיח הנע… לא אגיע אף פעם לסוף… לא אגיע אף פעם לסוף? זה איטי מדי בשבילי… הכל איטי מדי… זוזי ריצפה! זוזי! גומי, הכל כאן גומי, אולי אפשר לאכול את זה? לבלוע… לדחוף לקיבה… (צועק) אני לא בגיהינום! עוד לא הכנסתם אותי! זה לא גיהינום! זה שקר מה שסיפרתם לי! זה שקר מוחלט. (בלחש) השוטרים. (בפחד) הם רודפים אותי… הם רוצים לעצור אותי… להכות אותי… לבעוט בי… לשבור לי את השיניים… הם רוצים לקחת ממני את חיי… לרצוח אותי… לא עשיתי שום רע… אז מדוע הם רודפים אותי?… חזירים! זה מה שאתם… חזירים! (נרגע) הממונים על הרשויות… טוב להם… הם משרתים בעלי משרות גבוהות… אבל חם להם… הם נהנים… הם מבינים את המושג לחיות. עלי לסדר את התעודות. אם יסלקו אתי מכאן לאן אלך? אולי לדנמרק? שם קר… יותר מדי קר… מדוע אני לא חושב בשפת האם שלי? איך המוח שלי השתנה? מי הזיז אותי ממקום למקום ומדוע עלי לנדוד בלי סוף? איזה כוחות פועלים עלי? מדוע אני לא חושב בשפת האם שלי? עלי להיעצר! כן, פשוט להיעצר! (שוב פחד) לא, לא, אני לא רוצה למות… לא רוצה… אני מתקרב לסוף… אני מתקרב לריצפה… מה זה? דם? מי איבד דם? אני? לא, אני שלם… לא נפצעתי… אני שלם… אבל עלי למות… אני יודע… עלי להרגע… להרגע…

שומעים את הרעש של המטרו.

טנקה: איזי טנקה! איזי…

לינדה נכנסת, היא כרגיל לומדת את ויליאם בלייק בעל־פה.

לינדה: טנקה! מה אתה עושה כאן?

טנקה: רגע! המטרו צריך לנסוע.

שומעים רעש של המטרו.

טנקה (בלחש אך באותה עוצמה פנימית): לאאאאנגזאאאאם!!

לינדה: סוף סוף אני רואה אותך לא שתוי.

טנקה: איך את מבחינה?

לינדה: העינים שלך בהירות.

טנקה: יותר מדי. הבהירות הזאת לבנה. מה את עושה כאן?

לינדה: זאת הדירה החדשה שלי.

טנקה: אבל אין כאן טלפון.

לינדה: אתה טועה. יש כאן טלפון ציבורי, חוץ מזה אני מכירה פטנט שמאפשר לי לצלצל מבלי לשלם. אם אני רוצה, אני יכולה להתקשר מכאן אפילו לניו־יורק.

טנקה: את יודעת להסתדר לינדה!

לינדה: I do my best.

שומעים רעש של המטרו.

טנקה: איזי… לאט… איזי… לאט… איזי… לאאנגזאאאם…

המטרו נעצר.

לינדה: אתה מזיע. (היא מנגבת את פני טנקה)

הרעש של המטרו מתחדש.

טנקה (רועד בכל גופו): לאאאאאנגזאאאאאם!!!!

הרעש נעלם.

טנקה: קול מדבר אלי מבפנים, הוא לבן, לינדה, הוא מפחיד.

נכנס איש צעיר, הוא נע כאילו היה שיכור, אך הוא לא שתוי כלל וכלל.

הצעיר (מתחיל לנאום בשפה בלתי מובנת): גהגהגהגהגהגהגה, רהפהרהפהרהפהרהפה, טהרהטהרה, טראווום, רהנהרהנהרה, צהרהצהרהצהרהצהרה, ברהטהנה… ברהטהנה…, דהדהדהדהדהדה. (הוא מתקרב אל טנקה ולינדה) טהטהטהטה!

לינדה: סתלק מכאן!

הצעיר (בקול מאיים): רהפהרהפהרהטהפה!

לינדה (לטנקה): הגן עלי.

הצעיר: קוקוקוקוקו. (הוא מאיים באגרופיו) קוקוקוקוקוקוקוקו!

טנקה: אני חושב שהוא מטורף.

הצעיר: כרישט! (הוא חוטף את הספר של ויליאם בלייק מידה של לינדה).

לינדה: תחזיר לי את הספר!

הצעיר: בראשט! (הוא קורע עמוד מהספר).

לינדה: הוא קורע את ויליאם בלייק!

הצעיר: דרשט! מרשט! פהשט! רהסטה! רהסטה! רהסטה! (הוא קורע את כל העמודים של הספר) בסטה! (הוא זורק עליהם את הניירות ויוצא תוך צחוק גדול) בסטה!

לינדה: נבל! זה עלה לי עשרה פרנק. (בראותה את טנקה האוסף את הניירות) אל תאסוף את זה, אין טעם, זה מצחיק, מישהו בפקולטה של ואנסין אמר לי פעם שבלייק מצייר את השמים.

טנקה: אבל אנחנו מתחת לאדמה.

לינדה: בכלל אני לא מבינה את עצמי, מה פתאום הלכתי ללמוד ספרות אנגלית.

טנקה: הפטמות שלך…

לינדה: טנקה, אני באמת עייפה.

טנקה: תמיד כשאני בא אליך את אומרת שאת עייפה.

לינדה: יש לי הרגשה שאתה בא אלי רק בכדי לשכב איתי.

טנקה: מדוע לא?

לינדה: אתה שוב מתחיל?

טנקה: אני אוהב כך כשהראש שלי בין הרגליים שלך.

לינדה: אתה מתעקש.

טנקה: זה הדבר היחידי שנותר לי.

טנקה מתחיל ללקק אותה.

לינדה: זה לא יפה מצידך.

טנקה: נעים לך?

לינדה: (מדברת בשעה שראשו של טנקה בין רגליה והוא מלקק אותה): בואנסין הכרתי ערבי מצרי, אתה יודע, יצאתי איתו כמה פעמים, הוא היה נחמד, בהתחלה לא גיליתי לו שאני יהודיה, משהו עצר אותי, חשבתי שהוא יברח ממני, הוא שאל אותי מאיפה אני באה, אמרתי לו שאני בלגית וזה נכון, יש לי דרכון בלגי. יום אחד החלטתי להגיד לו את האמת. חשבתי שאאבד את גאוותי האנושית אם אשתוק, הלכנו לבית קפה, רציתי לראות איך הוא יגיב, ובכן אמרתי לו: אני רוצה שתדע את האמת עלי, אני יהודיה ולא רק יהודיה, הורי נמצאים עכשיו בישראל, וגם אני חייתי שם במשך שלוש שנים. למעשה אני כמעט ישראלית. הוא נדהם, אחר־כך התגבר ואמר שאנחנו נמצאים מחוץ למדינות שלנו והמצב המלחמתי בינינו בוטל. הוא כמובן הוסיף שלו היה פוגש אותי בשדה הקרב היה הורג אותי כפי שודאי אני הייתי הורגת אותו, אך כאן בפאריס הרעיון שקיימת בינינו מלחמה ממש מגוחך. אחר־כך לא ראיתי אותו יותר. אני משוכנעת שהתחמק ממני, אבל פעם אחת תפשתי אותו. הוא הסמיק. אמרתי לו מיד: אתה מפחד לצאת איתי מפני שאני יהודיה וישראלית, לא ידעתי שהערבים הם גברים פחדנים ומוגי־לב. על המקום הוא הזמין אותי ללכת איתו לקולנוע. הלכנו, כשיצאנו הוא ביקש ממני לבוא לחדרו. שאלתי אותו מדוע? קודם אף פעם לא העז לבקש זאת. אני רוצה לשכב איתך, ענה, ולזה לא הסכמתי.

טנקה (קולו חנוק): מדוע?

לינדה: אתה לא מכיר אותם, זה בשבילו היה נצחון עצום. הוא היה רץ ומספר לכל הפקולטה ששכב עם יהודיה. כך הם יכולים להתנקם בנו, על־ידי המשגל. וקרה לי עוד מקרה דומה אך פחות קיצוני. פעם, כשעוד גרתי למעלה זרקו אותי מדירה אחת מפני שלא שילמתי את השכר. התחלתי להסתובב עם מזוודה ברחובות. פתאום נזכרתי שיש לי ידיד לבנוני. הלכתי אליו וביקשתי ממנו שיתן לי לישון אצלו. הוא הסכים בשימחה. בחדר היתה רק מיטה אחת. בלילה רצה לשכב איתי, לא נתתי לו, הוא השתגע, ביקש, ביקש, התחנן כמו ילד קטן, לינדה, לינדה, לינדה, לינדה, לינדה. (בשעה שהיא אומרת את שמה כאילו יש לה אורגזמה) לינדה, לינדה, לינדה, לינדה. לבסוף אמרתי ללבנוני, לא! הוא לא ישן כל הלילה, הוא מילמל כל הזמן, דבר כזה, דבר כזה, ערבי ישן עם יהודיה במיטה אחת ואפילו לא שוכב איתה. (לטנקה שנמאס לו ורוצה לשכב איתה) תפסיק! זה מעצבן אותי כבר!

טנקה: אבל אני רוצה! אני רוצה!

לינדה: אמרתי לך שזה לא!

טנקה: מדוע?

לינדה: אני לא רוצה, אני לא באתי אליך אלא אתה באת אלי.

טנקה: המטרו הוא של כולנו.

לינדה: נדמה לך, המטרו הוא שלי, רק שלי.

טנקה: אבל אני חם! אני חם! אני חם!

לינדה: אז תתקרר!

טנקה ( מטלטל אותה בזעם): את לא תתני לי פקודות! אני שונא פקודות! אני שונא בני־אדם חדורי משמעת צבאית. את לא תתני לי פקודות!

לינדה: תוריד את הידים שלך ממני! אמרתי לך שלא אשכב איתך!

שומעים את המטרו.

טנקה: איזי… לאט… לאאאנגזאאאם…

המטרו נעצר.

טנקה (כמעט ממלמל): זאת הטעות שלי, אני תמיד ממהר.

המטרו נוסע.

טנקה: לאט… לאאאאאאאאאאט.

נכנסים שני עובדי מטרו.

עובד א.: מה קרה כאן?

עובד ב. ללינדה: האיש הזה ניסה להתקיף אותך?

עובד א.: כך, אתה גיבור נטפל לנשים חסרות הגנה?

טנקה: לינדה, תגידי להם.

לינדה שותקת.

עובד א.: אתה רואה שזה נכון.

עובד ב.: ואם היינו מועכים לך את הפרצוף?

עובד א.: ושוברים לך את השינים?

עובד ב.: רק דרך האלימות אתם תלמדו להעריך את המעמד הנחות שלנו.

טנקה: רבותי, יש כאן טעות. אני מזדהה עם המאבק שלכם.

עובד א.: אתה משקר, הידים שלך עדינות מדי.

עובד ב.: הפרצוף שלך לא דומה לשלנו.

עובד א.: והליכלוך שעשית כאן? תמיד אתם חושבים שיבוא אחר וינקה אחריכם.

טנקה: לא אני קרעתי את ויליאם בלייק.

עובד ב.: לקק את הריצפה!

דומיה.

עובד ב.: אמרתי לך, לקק את הריצפה!

עובד א.: אל תדאג, הבוקר שפכתי כאן מים.

טנקה: אני לא אעשה את זה! לינדה תגידי להם!

לינדה שותקת.

עובד ב.: אתה תעשה את זה! (תופש אותו בשערות ומושך אותו לריצפה).

עובד א.: תרגיש מה שאנחנו מרגישים.

עובד ב.: יום־יום.

טנקה ( מתרומם): אמרתי לכם שלא אלקק את הריצפה. (בהחלטה פתאומית) אם אתם רוצים להשתמש בכוח, בבקשה תתחילו, אני רגיל לזה.

עובד א.: תתפשט!

טנקה: מה?

עובד א.: תוריד את הבגדים שלך, מהר!

טנקה: אני לא רוצה להישאר עירום.

עובד ב.: אנחנו נעשה לך כמו בלוברה.

טנקה: אני לא אתפשט עירום.

עובד ב.: אנחנו נכסה לך את המתניים.

עובד א.: אם אתה כל כך מתבייש נשאיר לך את התחתונים.

עובד ב.: נעשה ממך אל מצרי. תתפשט!

טנקה מתפשט. אם משדרים את המחזה, טנקה יכול למלמל לעצמו: "אל מצרי? "

עובד ב. (לעובד א.): תביא לי את הצבע הכחול.

עובד א. מוסר לו את הצבע.

עובד ב.: אנחנו נצבע לך את העינים.

טנקה: לשם מה?

עובד ב.: שתרגיש כמו אל.

עובד א.: מצרי.

הוא צובע לטנקה את העינים.

עובד ב.: הם חיים לנצח.

עובד א.: בני אדם מתפללים אליהם.

עובד ב.: הנה פרנק, קח את זה ביד.

טנקה: אני לא זקוק לכסף.

עובד ב.: אתה כן זקוק, אחרת לא תוכל לעבור את הנהר.

עובד א.: תשלום חובה.

עובד ב.: עכשיו תרד!

טנקה: איפה?

עובד ב.: על הפסים.

טנקה: אבל הם קוי המטרו.

עובד א.: לא יקרה לך כלום, אתה אל.

עובד ב.: אתה חי לנצח.

טנקה: ולאן עלי ללכת?

עובד ב.: לתוך המנהרה עד לנהר, בסוף המנהרה יש נהר, שם תשלם את הכסף.

טנקה: אולי אני באמת אל?

עובד ב.: מצרי, אל תשכח מצרי.

טנקה: אולי אני באמת אל?

יורד אל קוי המטרו, מתחיל ללכת ונעלם במינהרה.

עובד א. (ללינדה): לינדה… מתחשק לנו.

לינדה: אני לא רוצה.

עובד ב.: אל תעשי את עצמך, אנחנו אוהבים אותך.

לינדה: תצטרכו לשלם לי כסף.

עובד ב.: לנו תתני חינם, אנחנו עובדי המטרו.

עובד א.: מעמד הפועלים.

עובד ב.: נעשה פרטוז קטן.

הם מתחילי לחבק אותה! שומעים את הרעש של המטרו.

לינדה (בתענוג): לאט…לאט…לאאאאאאאאאאט.

לפתע חושך מוחלט ומיד האור נדלק, שומעים רמקול.

הרמקול: בעקבות תאונה קטלנית אשר אירעה לנוסע אחד אנחנו נאלצים להפסיק את התנועה של הקו הזה למשך 24 שעות. הנוסעים מתבקשים לרדת ולנסוע בקוים אחרים.

עובד א.: מה אכפת לנו…

לינדה: לאט… איזי… לאאנגזאאם.

כמובן, הם שוכבים איתה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50110 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!