מִכְתָּבִים    🔗

לוח התקון לקובץ המכתבים

בקשה לאוהב שישלח לי דברי שיריו ומליצותיו, למען אוציאם לאור, עם שירי ומכתבי.    🔗

א

לידידי המשכיל….שלום!

יקירי! לו – לא אלצוני רעיוני (המשוטטות כעת לתור דרך לעזור לבת עמי בפקוח עיני צעיריהם לחזות במחזה החכמה) לגלות לך מהר בפתיחת דברי שאלתי ובקשתי: כי עתה הרביתי לבקש מחילתך על אשר עד הנה לא כתבתי אליך, זה זמן כביר; מלאתי את המגלה הזאת פנים ואחור בדברי פיוסים והפצרות, כולי האי ואולי סלחת. – אולם בהגות רעיוני דבר יקר, ולבי הולם פעם למהר לגלות לך מצפוני מורשי, הנני נאלץ לעזוב אריכת הדברים ובקשת הסליחה על זמן אחר; ולבטוח בטוב לבבך וזכות שכלך שתדיניני לכף זכות. מצורף לזה העונש אשר כבר סבלתי פעמים הרבה, כי אחזה מוסר כלמתי בכתבך מכתבי שלום לעמיתינו המשכיל.. ושלומי לא פקדת ולא זכרת את שמי. הלא די בחרפה הזאת להסיר ממני את רגזך, ובחבֻרה הזאת נרפא לי. עתה ברוך ה'! הבה נכרתה ברית מחדש, ואשמיעך דברי, ועל תשובתך איחל כעל מלקוש.

עת ימטיר אלהים על חלקה בארץ. אחרי אשר לא גֻשמה בזעמו מימים ימימה, ויושביה כמעט ספו תמו מחורב ומכפן; אוכל לחם שכחו באין עבודת אדמה, ואך בירק עשב יחיו נפשם במחסור ושרש רתמים לחמם. מה ישישו כי חזו פניני גשם נדבות יעדו פני שדמתם, וחזיז וקולות יבשרו משתה שמנים. כי יחזו את הענן כמליץ בינותם ובין אמם האדמה, ישחר פניה בדמעות שליש, כי תחשוף חיקה תחלוץ שד להניק בניה. דמעי גיל יקריבו קרבן תודה לאלהים תחת אשר שלח את מלאכו בעב הענן לפקוד על האדמה לבלתי תעזוב עוד בניה גֹועַ ברעב. האכר בגיל וששון יקדם פני שחר על חלקת שדהו. גם צמדו אשר הִשָּם אלהים מבינה, פזז וכרכר ילכו על מעניתם שמחים בעבודתם לאכול מפריה, משבת בחיק המרגוע על אבוס ריק. תנוס העכבוש מעל מגל ומזמרות, ומטויהם יעלו ברוח, ־ למלאכה יעשו, לא ינוחו על כפיס מעץ בקיר הבית, כי המטיר אלהים על הארץ. כלה כפן! תם הרעב! –

אַחַי! למה נשב ספונים בבית העצלות? ראו גם ארצנו תתן יבולה. חנן אלהים אותנו וימטיר עלינו גשמי ברכה ממעיני הישועה והמדע; הלא ניחל לשאת פרי הדר אם לא נטמון יד אל חיק. הבה נעבדה נא את האדמה הזאת ונשבע מטובה. ולא תהיה ברכת אלהינו עלינו לשוא. קחו כליכם משכילי עמנו! קחו עט וגליון מהרו עשו כדרככם, כי קרא אלהים דרור אל החכמה. פתחו איש איש פתחי שעריו, אולי בתוכנו תמצא קן לה.

הן ידעת יקירי גם עיניך ראו את עבודתי אשר אנכי עמל ויגע לאסוף בחפני כפי מסת כפי, מנחה דלה ורזה מפרי עשתנותי לכתבה על ספר, אולי ימתקו לפי ילדי ישרון וטעמו וחיו לפני ה‘, ללכת מחיל אל חיל לקחת מפרי עץ הדעת אשר שתלו הנבונים. אנא תמוך נא ידי והושיעני. יבואו נא דברי שיריך ומליצותיך הנמצאים באמתחותיך (ידעתים כי טובים הם ונחמדים להשכיל) יחדו יהיו תמים עם מכתבי ושירי. נלכה אחוזי יד לפקוח עיני צעירי צאן קדשים; ותהי זאת תפארתנו כי יצאנו לעזרת בני אמנו. וה’ ישלח ברכתו שלא תהיה עמלנו לריק. לזאת ישום עיניו ולבו. אוהבך הדבק בך בעבותות אהבה לא נתקו לנצח.

א ב ג

ב

מכתב אל תלמיד, מוכיחו למען ילך דרך טובים, ולא יסיר אזנו משמוע בלמודים, וגו'.    🔗

בן יקיר!

מה מאד שמח לבי בראותי מכתביך בעברית ובלשון רוסיא שפת ארצנו, אשר הראני אביך היקר השש בנחלתו כי נתן לו אלהים בן משכיל. הן אמת גדולה השמחה הזאת על כל שמת גבר. הלא גם כרם אם יטע איש או גן ירוק, ישיש כי יוציא פרי והאדמ תתן יבולה: ואף כי מטע להתפאר. נטע שעשעים לתת לאיש נשמת חיים מאוצר אלהים. כמה יגיל וכמה ישמח האב ביוצאי חלציו, בראותו כי גדלו והצליחו וישאו פרי הדר לגאון ולתפארת פרי תאוה לעיני אלהים ואדם ונחמד להשכיל להטיב. צא וחשוב בני! כמה יגיעות ייגע האדם בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, בטרם יכיר את מעשה אלהים כי נורא; ובטרם ייחל רוח החכמה לפעמו ללמוד וללמד לכתוב ולהבין. אשרך עלם חמד, אשרך! כי זכית לשות נחת רוח לאביך לשלם לו כעל כל תגמולו, למען ידע י לא לריק יטגיעו, כי יש שכר לפעולתו.

בהיותי עוד בבית אביך, בהשתעשעי עמך יום יום, והעירותי אזניך לשמוע למודי; בינותי כי לך לב לדעת, כי חננך אלהיםבשכל טוב. וע"כ לא חדלתי הטוב ממך, והרבתי ללמדך בזמן קצר, את כל אשר היה לאל ידי כפי קוצר הזמן ומאד דוה לי בראותי אותך מתהלך בעצלות ורפיון ידים שעה או שתים מבלי עשות מאומה אז שפתי לך זעמי. לא במקל, ולא תשומת יד, כי שבט אך לגיו כסילים – כי אם בדברי תוכחתי. הצגתי לעיניך הרגעים האלה אשר יעופו חיש קל מבלי תועלת מה יקרו מפז, מה רב ערכם ובכל סגלות מלכים לא תשיבם אחור. כי תנהום באחריתך, כי נבלעו בתהום הנצח, עליהם תכסה הזמן העבר. והזהרתיך אז לאמור: תיקר בעיניך העת בני! עת האסף היום מכל חמדת המדע כי צעיר אתה. יבוא יום אשר יאסרוך חבלי שוא,מוסרות עמל,כי אדם לעמל יולד – אשרי מי שעמלו בתורה ובחכמה בילדותו, ויקלו מעליו עמל החיים האלה לעת זקנותו. וינהלוהו אל הנחלה ואל המנוחה ליום הַשִלום!

כדברים האלה דברתי אליך יום יום. ואתה בחכמתך אשר נתן לך אלהים. הטית אוזן לי ותשב רוחי בהראותך לי יום יום יתר עוז בבקשת הלמוד ובהתמדה. הדברים האלה אשוב לדבר אליך גם הפעם. יען משפטי עליון וסדרי השגחתו ית' הרחיקו אותי ממך, ולא נתנוני לשבת אתך עד היותך לאיש. ויראני אלהים את אביך היקר ובידו מכתביך, ראיתי מעשה ידך ונזכרתי באהכתך הקשרה בלבבי כלהבת בגלת. ולא יכלתי עצור כח לבלתי כתוב אליך ולבקשך כי תוסיף אומץ ותעצומות בלמודיך היקרים. לשון המדינה וארץ מולדתנו הלא היא שפת רוסיא, תיקר העיניך מאד מאד. כי לה יתר שאת (לנו בני ישראל היושבים בארץ רוסיא) על כל לשונות העמים. לבד לשון קדשינו וירושת אבותינו לשון עבר אשר גם העמים נתנו לה היתרון מפאת קדושתה ותפארתה. היא על כל השפות מאד נעלה. בה תדבק ביתר שאת וביתר עוז. כי הוא תפארתנו ותהלתינו אין ערוך אליה. מליצותיה נשגבות וחיות ורוח אלהים מרחפת עלהן: ספוריה והגדותיה זכות וטהורות מאירות עינים; כלה יפה מלי דופיו וחלאה. נתנוה נתנוה היא לנו בקדושה ובטהרה. ראשית תולדותיה הספר תורה אשר שם משה לפנינו. לא לעגב בה נתנה, כי אם לשיר בשירי קודש וללמד דעת את העם. – ודע כי גם שפת אשכנז יקרה היא היום אל בני ישראל, גם ממנה אל תנח ידך. יען המשכילים מבני עמנו לקחוה למו לאומנת, ותהי להם סוכנת, מורגלה בפיהם לדבר בה לכל צרכיהם במקום אשר יתר המון מדברים עוד היום בלשון מקולקל ומעורב. וכבר העתיקו את כ“ד ספרי קודש לשפה הזאת, מלבד שאר הספרים אשר לנו צורך גדול בהם, כמו פרקי אבות, שמונה פרקים להרמב”ם ז“ל, ספר בחינות עולם, באור מלות ההגיון להרמב”ם ז“ל, ובפרט ששה סדרי משנה. (וגם את ספר התלמוד מעפילים להעתיק היום עיין הערה ב') ושאר הספרים הנעתקים היום לל”א עצמו מספר. והרבה ספרים מחוברי' בלשון הזה מחכמי ישראל. וביחוד ספרי הרמב“מן ז”ל¹ ). על כן בני אל תקטן בעיניך השפה הזאת אף כי לא שפת ארצנו הוא. ובהיותה קרובה לשפת יהודית המעורבה הנהוגה בארצנו, נקל לאיש יהודי ללמוד אותה ולהתרגל לדבר בה בכל חפציו, ולקחת אותה תחת השפה המבולבלת הזאת שפת עמינו פה, המרכבת מכל הלשונות בלי סדר, בלי דקדוק ושמוש הלשון. כי לחרפה היא לבני ישראל, כצוענים נחשבנו בעבורה, כעם אין בינות. ומלבד הלשונות האלה תלמוד גם שאר הלשונות הנהוגות היום. כי בכלן יש צורך. וכלל זה נקוט בידך בלמוד הלשונות: הלומד שפה חיה יהיה רגיל לכתוב כדבר איש אל רעיהו ובהיפך הלומד שפה מֵתה ידבר ככתוב בספר. אם עד כה יגיע כחך הרי אתה יודע לשונות.

ויותר מזה הזהר בני! לבל יקל בעיניך למוד תלמוד הקדוש יום ביומו. כי החבור הנפלא ההוא הוא תהלתנו ותפארתנו (למבין בו) עד יום אחרוןן. בו חכמה רבתי בדיניו ובהלכותיו, מוסר השכל ומדות יקרות הגדותיו. מלבד הנסתרות לה' אלהינו ולחכמים מחוכמים אשר באו בסודו, הלא המה המחקרים האמתים מבני עמנו אשר שאבו מים חיים ולכל בשרם מרפא מתוך ההגדות האלה² והנגלות לנו ולבנינו, ללמוד שכל טוב ולהתדמות אל החכמים השלמים ההם בכל יכלתנו. מדרך השועלים הקטנים מחבלים כרם ה' צבאות, שטה ועבור! את חסידים פתאים אל תתערב פן תסכל. ואת המתפלספים אשר חדשים מקרוב באו לא תלך כי תועבה הם. לא ידעו ולא הבינו דבר אחד על בריו ובחשכה יתהלכו לעשות רק רע כל היום. הדבק בחכמים אמתים וייטב לך. אם כה תעשה והאזנת למצותי, וצוה ה' לך את הברכה וברך את שכלך. והיה ראשיתך קודש לה', ואחריתך שכר הרבה כתשיקת מורך אוהבך…

ג

תשובה לאוהבי על שאלתו בתלדות הלשון ומקורה.    🔗

לידידי יקירי… שלום!

מן אז הטבעו אדני תבל, ועמודי חלד אסרו ברתיקות רוח פי אל כביר אל מוסדות בְלִימָה; וְהַטֶבַע בת אלהים שֻלחה משמים ארצה לעשות שמה את מלאכתה. כי פקדה אביה להיות שלטת על תבל ובניה: ששת ימים הפליאה לעשות. כי שמה משטרה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, לערוך הענינים איש על דגלו. ואחרית מלאכתה הכי נכבד: כי עפר מן האדמה ורוח משמים חברו יחדו ותקרא את שמם אדם. אותו בחרה לְרֵעַ, לו תספר את כל נפלאותיה. בלעדו אין מבין דבר בכל מדינות מלכותה על פני כל הארץ. ומאהבתה אותו, מנה אחת אפים לו נתנה; הציקה חן בשפתיו, כי את מורשי לבבו לזולתו יביע ואת רעהו יחלק מזמותיו. ולא אֵחר האדם לשלם לה כעל כל תגמולה, כי שת לבו אל כל אשר עשתה, וברוח בינתו קרא להם שמות. וכל אשר יקרא אותו האדם, זה שמו וזה זכרו לדור דור.

ויהי אל כל אשר שת עיניו, אל דומם, צומח, או אל חי, וירא את כל מקריו ומושגיו באשר הוא שם, שם שם לו חוק ומשפט, ויבן לו גדרים לאמור כי הוּא זה ואלה גְדָרָיו וּגְבוּלָיו ולפיהן קרא לו שׁם. ויעש לו לולאות, קבוצות מִלּוֹת קטנות; על פיהם שם אל שם יחדו ידבקו, והתיבות תהיינה משולבות אשה אל אחותה. וישא עיניו וירא את הזמן, סובב סובב הולך על אופני הַנֵצַח: פי תהום פתוח תחתיו לבלוע את הָעָבָר מלמטה, והָעָתִיד יתן את רוחו עליו בלי מרגוע מלמעלה. ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אם ברגע הַהֹוֶה כי עליה עינינו. וירא וישם אל לבו, ויבן לו את הַפָּעָל על שתי קצותיו והבֵינוני מכריע ביניהם. אלה תולדות הלשון בהבראה, ביום שום האדם אל לבו להוציא מחשבותיו חוצה ולדבר כאשר עם לבבו. ומאלה נפוצו הַשֵׁמוֹת, הַמִּלוֹת וְהַפָּעֲלִים למיניהם לכל דבר הכרחיי לחיי בני האדם, לפי מצבם, זמנם ומקומם. ותך הלשון שרש בארץ ויהי פריה הַדִבוּר הַפָשוט (פראָזע).

והנה כאיש אחד בהיותו עוד ילד על ברכי הוריו, וצרכיו מעטים, גם דבריו בפיו מעטים וקצרים; וכל אשר תרבינה צרכיו. כן ירבו וכן יפרצו המלים ודרכי לשונו. כן כל מתי תבל בכלל בימי קדם בהיותם עוד מעט על פני האדמה והמסחר לא פרץ עוד בארץ, וגם החכמות היו נעלמות מבני אדם, ע“כ היו דבריהם מעטים. כי לא הוכרחו לדבר רק בדברים כלליים הכרחיים לקיום מינם בלבד. כעניני עבודת השדה, המקנה והעדרים, ולא זולת זה. וברבות הימים כאשר נתרבו צרכי בני אדם; כן בעניני העולם כאשר נתרבה המסחר והקנין, כן בעניני החכמות, כי נפקחו עיני תבל יום יום לראות את מעשה אלהים: נתוספו מלות פעלים ושמות, כפי אשר הכריחם הענין. כי בטבע האדם לדבר דבר על אופניו, רק ישאר הכח ההוא נסתר בו כל עוד לא יאלצהו ענין להוציאו אל הפועל. והגע עצמך שכן הדבר: הלא תראה שמות ההגיון וכלי מלאכת התכונה והמדידה אשר ידענו בבירור שלפני שנים רבות לא היו למו שם וזכר, בלי ספק אך אחרי המצא המלאכות האלה נתחדשו השמות. ולבלתי יתרבו המלים לאין־קץ עד שזכרון האדם לא יוכל שאתם, החכימו מניחי הלשון לשמש בתיבות נגזרות קצתם מקצתם בעבור הדמיון שיש ביניהם. כמו שנגזר אדם מן אדמה ואשה מן איש וכן השאר.ורבים מושאלים כמו שנקרא ראש לכל דבר גבוה מחברו, מושאל מראש בעה”ח. וכן יד לשפת הנהר, ורגל לתחתית ההר ולב לאמצע כל דבר. ומהם משותפים. ואין דעתי לבאר לך הנה כל השמות למיניהם, כבר דברו מהם בעלי הדקדוק וההגיון.וכן נגזרים פעלים משמות, ולהיפך. וכל זה, למעט במקורים ושרשי הלשון, למען לא יהיו למעמסה על זכרון האדם לזכרם כלם. ולדעתי כל השמות והפעלים אשר נמצא להם איזה השתוות ודמיון בלשון יש להם ג"כ איזה דמיון והתיחסות בענין ובמכוון.

וכן היה הענין לדעתי בשרש רָעֹה שיפול בו השתוף על ענינים רבים: כענין הַמִרְעָה בשדה, הָרֵעוּת והקורבה, הַרַעֲיוֹן והמחשבה, הָרַע והמזיק, רוֹעַ ושבירה ותְרוּעַת מלחמה. לדעתי ממקור אחד נובעים כלם. והאבן הראשה אשר ממנה נחצבו אחת היא. ואך רוח החושב תעלה עליה וכפטיש תפוצץ אותה ויהי סעיפיה ששה.

והיה השם רֹעֶה בימי קדם מונח רק על רועה העדר. כי ההכרח הביא אז את בני אדם להמציא שם אל האיש השומר את העדר. ונגזר זה השם מן פעל רָעֹה (ווידען) שענינו אכילת בע“ח את עשב השדה: וְרָעוּ כבשים כדברם (ישעיה ה' י"ז). [במקור הסרוק בטעות: כדברים. הערת פ”י.] ומזה ג“כ מִרְעֶה (וויידע): כי אין מִרְעֶה לצאן אשר לעבדיך (בראשית מ"ז ד'). ונגזר מזה תואר לבע”ח מפוטמים: עשרים בקר רְעִי (מ"א ה' ג'). ויהי אחרי ימים רבים כאשר ראו בני אדם להמליך עליהם איש אחד אשר יהיה לנשיא עליהם, ויקראו גם את שמו רֹעֶה, כי לקחו להם למשל את רועה הצאן, ובאשר יוליכם ילכו³ וזרוע מושלה לו. ויתנו את השבט (סלעפטער) בידו כמלמד ודרבן ביד הרועה. וכן אמר דוד:ה' רֹעִי לא אחסר וגו' שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ המה ינחמוני (תהלים כ"ג). ויראו בני אדם כי טוב הדבר, וכי האנשים אשר הם תחת ממשלת רועה אחד אוהבים זה את זה, ויקראו את שמם רֵעִים. ותהי מלת רֵעַ תואר לאוהב ואיש ברית. אחר זה שמו לב להבין הענין הנמשך מהרעות והברית, שהוא רצון וחפץ הרעים להתדמות במעשיהם, וכל אחד יבטל רצונו מפני רצון רֵע אהובו, וישתדלו שיהיו מחשבותם דומות; ויקראו את שם המחשבה רַעֲיוֹן. ואת האנשים אשר לא התרועעו אתם ולא כמחשבותם מחשבו8תיהם, הבדילו מעדתם בשינוי השם ויקראו להם רָעִים וכל מעשיהם ומחשבותיהם רק רע. ויהי בהלחמם אתם השתדלו לכתת ולשבר זרוע אויביהם הרעים. וקראו שם הפעולה הזאת רוֹעַ:תְּרֹעֵם בשבט ברזל (תהלים ב' ־ ט'). ויען התרועעו אנשי הצבא תחת שבט הָרֹעֶה המנהלם, כְּרֵעִים יחד חברים כאיש אחד ובכוונה ורַעֲיוֹן אחד ילכו כלם להלחם עם שונאיהם הָרָעִים לָרוֹעַ ולשבר קדקד אויב ע“כ נקראת ג”כ קול הצעקה וקריאת הגבורה במלחמה תְּרוּעָה: וַיָרִיעוּ כל ישראל תְּרוּעָה גדולה (שמואל א' י"ד ־ ה') תְּרוּעַת מלך(במדבר כ"ג־ כא).

וכן ג“כ הענין במלת כַּר: שענינו הראשון מקום דשן בארץ צומח עשב: ירעה מקנך ביום ההוא כַּר נרחב (ישעיה ל ־ כ"ג) לבשו כָרִים הצאן (תהלים ס”ה ־ י“ד ובעבור זה נקראים הצאן ג”כ כָּרִים בעבור היותם רועים על הכרים. כמו: מדם כָּרִים ועתודים (ישעיה ל"ד ־ ו') ונקרא העובד את האדמה ג“כ בעבור זה אִכָּר: בושו אכרים חפו ראשם (ירמיה י"ד ד') ונקראת הפעולה ר”ל העבודה בשדה כרה (גראבען) ומזה נראה לי נגזר ג“כ שם כרם שהכונה על כר מוגבל שגדלים בו אלנות, ושרשים כאלה רבים בלשונינו ובכל הלשונות ובפרט הקדומים. זה הדבר אשר רציתי לבאר לך על תשובת שאלתך בענין תולדות הלשון ומקוריה. ודברתי רק על תולדות הדבור הפשוט (פראָסע). חכה ליום אשר אהיה פנו מעסקי המקולקלים ומההמון תלאות אשר סבבוני ואוסיף לדבר עמך מתולדות הדבור המליציי (פאָעזיע). ועכ”פ בדרך זה תלך ברצותך לחקור ולהתחקות על שרשי לשון עם ועם. הנני מיחל לראותך. אוהבך,

ד

תבנית הר שרפה עטנא (בארץ סיציליאה) מעותק מלשון רוסיא ממסעי ברידאָן.    🔗

אוהבי יקירי המשכיל…. שלום לך ולכל אשר לך! המכסה אני ממך דבר אחד מדברי מיום אשר הכרתיך? אזכרה ימים מקדם בהיותנו עוד שנינו יחד נערים צעירים. בשקדינו על דלתות בית הס' המתקנו סודותינו יחד; הֲזכור תזכור עוד. אם לא שכחת (ואם גם אתה שכחת אנכי לא אשכח!) בשאול אותך אחיך הגדול יום אחד מדוע פניך רעים מדוע צבו לחייך כפעם בפעם ואתה החרשת ולא ענית אותו דבר. גם חימה זרקה בו ויקצוף עליך ואתה לא ענית. וכאשר הסיב פניו ממך אגלי דמע הורידו עיניך ותספר לי את אשר קרך בדרך בלכתך לבית הספר כי פגעת בנער מסכן בוכה ברעבונו ונכמרו נחומיך ותתן לו את פתך וחמאך ולך לא השארת ותצום עד כי בא אחיך לקחתך הביתה לסעודת הצהרים. לו עוד היום סודות אלה המתקנו! אבל הימים האלה כבר חלפו למו, לא נשוב לראות עוד בטובה כזאת.

אולם היום הזה לא לגלות לך סוד באתי ולא דבר סתר לי אליך. כי אם להראות לך את אשר העתקתי ממסעי החכם ברידאן על דבר ההר השרפה עטנא וסביבותיו וידעתי כי יש אתך מסעיו בלשון רוסיא וראית את העתקתי אם תישר בעיניך אשים לה מקום בין מכסת המכתבים, אשר אנכי מקבץ להדפיסם לתועלת הבחורים. ועתה קום קרא ההעתקה.

“בעשרים ושבעה לחדש מאיי, כטרם עלה עוד השחר, יצאנו מקאַטאַנאַ ללכת לראות את פני ההר שרפה ההר הגדול עטנא (etna) הנשגב מפאת תארו ונורא מאוד מפאת העשן והאש היוצא מקרבו. בתחתית ההר מפוזרים ומפורדים הנה והנה הרים רבים אשר נעשו מהלאווע⁴ אשר זורק מבטן העטנא.”

“ההר ההוא נחלק לשלשה ראשים: התחתון מהם מכונה בשם אֶרֶץ פּוֹרִיָה; האמצעי, אֶרֶץ יְעָרוֹת; והגבוה על כלם, אֶרֶץ צִיָה וּשְׁמָמָה. שלשת החלקים נבדלים זו מזו באוירם, במכסה אדמתם וביבולם, כנבדל האור מן החושך. החלק התחתון סובב את כל תחתית ההר ואת גבהו בערך ארבעה עשר, או חמשה עשר פרסה (מיילען) ומראהו נאה ונכבד מאד. מכסהו מלאַווע אשר ברבות הימים והשנים נהפכה לאדמה פוריה. בקאטאנא עמד הבָאראמעטער (פלס הרוח או האויר) שלנו על ½:329 ובניקלאָזיע ירד ונשאר על 10/2:27 (אף כי לא הגענו עוד יותר משלשת אלפים רגל בגובה ההר. פה חלוף האויר נראה לעינים; בקאטאנא כבר נאספו התבואות מעל פני השדה, וחום השמש כבד מנשוא; ופה לא היה החום חזק מאד, וימי הקציר אך החלו”

“מנהיגנו לא היה צעיר לימים, וידע תוצאות ומובאות ההר יותר מכל אנשי הכפר, אשר ע”כ קראוהו בשם ציקלאָפ⁵. עמו יצאנו מנָיקלאָזיע, ואחר עמל ויגיעה רבה לערך שעה וחצי הגענו אל גבול חלק היערות. ויהי כדרוך כפות רגלינו במקום היערות היפות אלה, אמרנו בלבבנו כי בגן עדן הארצי אנחנו. האויר החום והעמל אשר שם משכנו בתוך גופותינו החלושות, פתאום נהפך אל אויר חדש וקר למשיב נפש. הארץ היתה דשואה באלפי פרחים וציצים שונים נותנים ריח ניחוח טוב ונעים. ישבנו להנפש על העשב מעמל הדרך, וַנִשמח מאוד על יופי החלק הזה מההר, אשר בו נגלה לפנינו הטבע עם כל כבודה ורוב עשרה. מה רבו פה השנוים! מה נשגבו ומה נעמו התמונות האלה!"

“הן אמת נפלא מאוד לראות בהרים האלה ענינים הפכיים ומתנגדים בטבע יחדיו נקבצו באו ואחד באחד יגשו. פה יתראה לעיני הנוסע תהום, אשר לפני ימים ושנים העלה עתר ענן עשן, ונהרי נחלי אש ואבנים בוערות: עתה כסו פניו צמחים הנבחרים והמעולים אשר על פני כל הארץ. פה עלי סלע (לפני ימים) צחיח ושמם, צומח פרי נעים לחיך ותאוה לעינים. הנוסע מתהלך לבטח על פני האדמה מכוסה עם פרחי ניחוח הלוך ומתעלס תפארת הטבע וכבוד עשרה, ובל ידע כי תחת רגליו פתוח שאול עם כל בלהות צלמות, ומי יודע אם לא במקום מצב רגליו עמוק מעט מתחת לארץ – נחלי אש בשאון ורעש יהמיון, אולם עוד יותר נשתומם בשומנו עין אל גובה ההר מלמעלה. פה תביט יסודת שתים ילחמו נצח אשה את אחותה: השלג איננו מכבה את האש בלוֹעַ הארץ. והאש לא יתיך את השלג המכסה את פני האדמה. נראה, כאלו הטבע מתאמצת בכל עוז לעשות שלום בין האויבים האלה.”

“ביום הראשון עברנו מעט הלאה מחצי חלק היערות ועוד טרם באה השמש באנו אל המרגוע היא היתה מערה קטנה עשויה מלאווע. הסיציליים קוראים אותה מְעָרַת הָעִזִים קרוב להאמין בעבור שבימי גשם וסער יסתרו שם עִזֵי היער. – מה נחמד ראות מזה פני הארץ! לא שבעו עינינו לראות הענינים הרבים והשונים נצבים נגדנו לאין מספר מכל עבר ופנה. – לא רחוק ממערתנו נראו שני הרים לא גבוהים מאוד, יפים מכל ההרים אשר סביבותם, ישבתי על סוס טוב ומעולה שבסוסינו ואחר עמל ויגיעה רבה באתי אל מרום ההר האחד רגעים אחדים לפני בוא השמש. התמונה אשר נראתה לי פה כמעט עִוְרָה את עיני. רגעים אחדים עמדתי מחריש משתאה על מקום אחד. כל ארץ סיציליאה, ועל פתה הים הגדול עם איים רבים פרושים כשמלה מול עיני. הנהר הגדול סעמעט (semet ), חרבות גיבלא (gibla ) ועוד עירות ישנות, שדות מכוסים עם רב תבואות, המון רב גבעות יפות לעין רואה מעוטפות ציצים ופרחים ויערי עדן – כל אלה נמצאו תחת כפות רגלינו. ותהי התמונה הזאת יפה מאוד ומשמחת עין רואה, לועי ההרים האלה שניהם גם יחד הם גדולות יותר מפתחי ההר וועזוב היום הם כמעט כלם מגודלי' ומכוסים ביערות קטנות, ואשרות רכות גדילים שם. שבתי וראיתי כי כחלק התחתון כחלק האמצעי מהר עטנא מכוסים בפרי הדר דשן ושמן לא אפונה כי כל זה בעבור היותם מקדם מכוסים את הלאווע.”

“אחר בוא השמש שבתי אל המערה להרגיע שמה אולם המיית ההרים אשר לימין המערה לא הניחו לי לישן כי מפתחים הקטנים אשר להם יצא עשן עב ובתוכה נשמע קול רעש ורעם כקול תותח ומחי קבל: ותהי זאת לפלא בעינינו כי לא ראינו אש יוצא מתוכם. ההר הזה נעשה מהרקת העטנא אשר היתה בשנת 1776 האש עדנה לא נכבה בתוכו והלאווע אשר יצאה אז זה ארבעה שנים עדין לא נתקררה. באיזה מקומות מלאות ממנה בורות משמנ המאות רגל, ובתוכם עדנה חם מאד.”

" אחר אשר נחנו איזה שעות במערת העזים ונישן עד חצי הלילה בעמל רב, וגם החיינו את נפשותינו במעט אוכל אשר היה אתנו, שבנו ללכת הלאה. – כעת מצא מנהיגנו שעת הכושר, להראות לנו את ידיעתו הרבה בכל הארחות העקלקלות האל. ואנחנו הלכנו אחריו באמונה בלתי מוגבלת, ואך עליו השלכנו יהבנו לכל אשר יוליכנו. הוליכנו בין בורות ומהמורות גדולות ומדברות שממות אשר לא עבר עליהם איש ולא נכר שם נתיב רגל. לרגעים הלכנו בין יערות חשכות לו ביום הלכנו שמה כי עתה רבות חדשות שבעה עינינו אולם בלכתנו בלילה בחשך ואפלה היה לנו רק למורא ופחד. קול העצים הנודדים, רעם ההרים, שאון מים רבים, קול ענות צפרי לילה (המשמיעים קול בלילה) – כל אלה הטילו עלינו אימתה ופחד גדול. – לפעמים הלכנו על סלעים וכפים גבוהים ועקומים, אשר בו כשלו רגלי סוסינו ונפלנו אחור במהמורות עמוקות מאוד ולא קמנו לנצח. אולם בעזרת מנהיגנו נצלנו. כי הוא ידע הטיב מאוד את כל הדרכים. ואחר מהלך שתי שעות, הגענו אל גבול החלק השלישי מההא עטנא, הפעם נראה לעינינו היער אשר עברנוהו כתהום חֹשך סובב את כל ההר."

" התמונה הנצבת הפעם נגד עינינו היא כדמות המות הנורא: כי לא ראינו שום דבר בלעדי כר נרחב מכוסה שלג וקרח. עצבון התמונה הזאת חדרה לתוך לבותינו. עד כי אמרנו לשוב אחור מבלתי השיג מטרת נסיעתנו. בין הררי שלג האלה הרחק מאד עדנה ממקום מצב רגלינו נשקף ראש פסגת הר עשן – ההר עטנא. מורך לבבנו גדל עוד כאשר ספר מנהיגנו איזה מקרי אסון אשר קרה במקומות האלה לאנשים אחדים אשר כמונו באו לחזות נפלאות. אולם אחר אשר נועצנו בינינו, עזבנו סוסינו לרעות ביער ונלך ברגלינו הלאה. מנהיגינו אמץ וחזק לבבנו והבטיח לנו כי בנקל נוכל לבוא שמה עד עלות השחר. וכה השלכנו יהבנו על ההשגחה העליונה ונלך הלאה. בתחלה היה השלג רב ועמוק מאד וירב גם עמלנו, אבל אמרנו לישא ולסבול את כל העמל והטורח. ותהי זאת נחמתנו בזכרנו כי גם פלאטון ואדריונוס קיסר למען רוות צמאון נפשם השוקקה כמונו חרפו נפשם עלי ארחות עקלקלות כאלה. ואנחנו מאד התאוינו תאוה לחזות בנועם צאת השמש מקדם מראש פסגת הר עטנא." אחר יגיעה רבה, באנו עוד קודם עלות השחר אל בנין ישן וחרב הנקרא מגדל הפולסוף, אשר לדעת קצת בנה אותו עמפעדאקלוס וישב בתוכו. למען יוכל להתבונן הטיב עצמות ומקרי ההר שרפה ההוא. אחרים אומרים כי הוא נשאר מהבית אשר הקדישו מימי קדם לאליל וואולקאנוס אשר מלאאכתו נעשית בהר עטנא (עיין למעלה בהערה) מבלתי יכולת לקרב או לרחק דעת אחד משניהם אגיד לך הקורא ידידי, כי הרגענו לבטח בבית הזה."

“כעת יכלנו שלאנן ושלו להתבונן על יופי הטבע עשירה מאוד בכל תוצאותיה, ולהתפלא על עוז ותעצומות יוצרה! האויר זך ונעים והשמים כספיר לזוהר. הרקיע האיר נוכח עינינו ביתר עוז מאשר נביט בו מהארץ מתחת, וזה בלי ספק יען ראינו מפה הרבה כוכבים יותר מאוד, המפיקים נוגה והוד יותר מאשר נחזם משפל מצבנו. האורח החלבי (דיא מילך שטראססע) נראה לעינינו כקוטר אש המבריק מקצה השמים עד קצהו; ובלי כלי הבטה נלו לעינינו המון כוכבים בלי מספר אשר אינם נראים מאומה מן הארץ. מתחלה היה זה לפלא בעינינו, אולם נזכרנו כי אנחנו נצבים גבוה מאוד מעל הארץ בערך עשרת אלף רגל, ומסביבנו אויר זך ובלתי עב כאויר הארץ אשר למטה; וע”כ לא יחשוך זוהר הכוכבים האלה. עוד הפעם אזכיר, כי מאד התענגנו במחזה הנשגבה הזאת, ובקול אחד קראנו: מה נחמד המקום הזה לתור בשמים! גם ראינו מפה איזה מעטעאר המכונה נפילת הכוכבים. אבל נראה גבוה כל כך. עד שנדמה לנו כאלו אנחנו רואים מן הארץ מתחת ולא מראש ההר. ומזה בינותי כי הגופים האלה סובבים באויר גבוה ורחוק מאד."

עד הנה דברי הנוסע ועזבתי מקצת דבריו בסופו, הבלתי מועילים, ועתה ידידי ריע נעורי! קום קרא את דברי, כי ידעתני כי יושב בדד אנכי, ואין איש שם עינו על מכתבי. ואיכה אוכל לראות מעשי ידי כי לי לבדי יהיה. ההסכן הסכנתי כה? הלא ידעתני מנעורי. כמוני כמוך שנאתי לשבוע מטובי לבד. נותן לחמו לדל, פתו פת שחרית לילד מסכן, היעוז לבו לבלתי קחת חלק כחלק מן המטעמים אשר הביא לו תשורה רעו מנעוריו ועד יום אחרון….

ה

מדבר על לב איש אומלל ומנחמהו, כי מבטח עוז לו באלהים סלה, אם לא יחדל מקוה אליו. אבל לא על נפלאות יקוה. כי ביד אלהים להושיעו גם בדרך כל הארץ.    🔗

לידידי המשכיל וכו' שלוה וכל טוב!

את קולך שמעתי קול ענות חלושה, כאוב מארץ תצפצף כעמל נשוא נטל החיים. מה היה לך אחי! מה זה תזעק אלי כי עזבתך התקוה. כי לא יגה עוד שביב אשך. אם לא נפלאות יראך אלהים ןהסיר מעליך מוטות עולך הקשה אשר יעיק תחתך. אל נא אחי! לא עזבתך התקוה ולא תעזבך. אם חוסה בצל אמונת שוא בחיק אנוש ישפוך נפשו ועליו ישים כסלו כי ישיבהו ממצולת יגון. כי יתן אומר במרום יצו על קדוש ישראל כמפגיע להשיב את חמתו; יגזור אומר ויקם. האנחנו ביודענו כי אין אמון בו, נשים לאַל תקותינו ומקוה נחדלה? – האך רק בנפלאות יחיו בני אדם, ימלאו את הגרנות בר ותירוש היקבים? יצברו כעפר כסף וכטיט חוצות אוצרות זהב? – הן אלהים שם לחבל חוק ומשפט, מן אז חפץ בה וקראה בשם לצאת מבטן תהו כאשר השקיף אלהים בין רגבי האפס וימצא מתגולל שמה ילד שעשֻעים, חבל ארצנו, נרדמה בחיק אמה האַיִן; ויקֶחה על אברתו וישאה הנה. ויצו על משרתיו עושי דברו, שמש, ירח וכל הכוכבים לעבדה ולשמרה: מני אז, שת לה לאומנת את היפה בנשים המשחקת לפניו את הטבע הנדיבה. היא מרומים חשבון נצבה על חומת אנך ובידה מאזני משקל לתת לאיש כמפעלו. הוזה שוכב בחיק העצלות לא יחילו דרכיו. חוסה בצל החרוצות והעבודה לא ימות ברעב. איש לא לֻמד לדרוך קשת לא יצא במערכת הנשק, כי חץ תפלח כבדו. ויד ה' לא תוריד לו משמים ארצה שריון קשקשים וכובע ישועה. כי לא יעשה ה' דבר בלתי אם גלה סודו אל הטבע, ואם היא תעמוד מרחוק גם אֵל יסתיר פניו.

ואל התקוה אמר אלהים: שבי לחמין בתי הטבע, וכל איש אשר יקרב אליה תושיטי לו את שרביט הזהב אשר בידך. והיה כי יגש אליך והשקית אותו את כוס תנחומיך ושכח ל יגונו. ומה יתלונן גבר חי, הן התקוה לעד עומדת לימין אחותה הטבע, דרך נתיבה אַל־מות. מה בן אדם כי נפגעהו, גבר יחלש וימות לַיי הישועה, על יד הַטֶבַע ברכתו סלה. –

יקירי! אם אתה הסיבות לך את כל הרעות האלה אשר מצאוך, אל נא תתיאש! בעצלות ורפיון ידים אבד כל רכושך; בכזבה יתירה שהודעת לאשתך נקלות בעיניה ותהי לעבד לה. קלקלת את מעשיך ושחתָ את דרכיך. ועתה, קום עבוד בחרוצות ועמל, המעט בשינה והרבה בפרקמטיא. ואת אשתך – אהבתך לא תסיר ממנה – אבל תצרור האהבה בצרור לבך סתום וחתום. ואז תראה כי יתהפכו עליך סדרי הרעות אשר השיגוך, לטוב לך כל הימים. כי רק בידך לתקן המעוות. זאת העצה היעוצה לטובתך מאת אוהבך…

ו

השתפכות נפשי אחר הגשם, אשר הוחלנו עליו עד בוש.    🔗

לידידי יקירי… שלום וכל טוב.

אגרתך יקירי, יקרה בעיני מאוד מאוד, אם כי מעט היא. ידעתי את טרדתך הָרַבָּה כי לא תתנך לכתוב הרבה. והנה נדרשתי לאשר שאלתני להעתיק לך הדברים אשר רשמתי לי זה שבועיים. עת לבי מלא הגות ותודות לאלהים, בתתו לנו גשם נדבות אחר אשר הוחלנו עליו הרבה מאוד. ואם אמנם הדברים האלה דלים ורקים, ואינם כדי להתפאר בם, לא אוכל למרות פיך ואבטל רצוני מפני רצונך, שהוא רצון לרצוני. והנה הדברים לפניך כאשר כתבתים ביום אסרו חג של שבועות בשנה הזאת שנת תקצגימל פה מזעריטש גדול.

מה הקול הזה באזני, קול נהי ובכי תמרורים? יחד ייליל בחור עם איש שיבה, אשה את רעותה, מתופפות על לבביהן. ודמעותיהם כזרם מים כבירים פרצו ויעבורו. לשמים ישאו עיניהם כי נסכרו; אל עבי שחקים כי עצרו גשמיהם. אל הארץ יפנו והנה נס ליחה, והאדמה תשאה שממה. ירקרק חרוץ קמל, עַלֵי פרי הדר נבולו, גני עדנים פרי בל יעשון, כרמי חמד לא יתענגו בם עין רואם: בפשע הארץ כל זאת! –איש אל רעהו יקרא. “קום קרא אל אלהים הן אל סליחות הוא ורבים רחמיו, יקשיב אל תפלתינו, כי רק שועתינו יחפץ. יפתח את אוצרו הטוב יצו על ציר חסדו גשם נדבות, רד ארצה! וכמו רגע העצמות היבשות יִרְוָיֻן דשן, וכפעם בפעם במחול משחקים תצא הטבע.” –

שם יעמוד האכר על יד צמדו,לפני אלהים ישפוך שיחו: נטה נא אוזן נשמעה מה ידבר: אדמתי אדמתי! מר לי מר, בבוקר בבוקר כי אבוא לשחר פניך, והנה פארור קבצו. צאצאיך אלה עשבי הרריך, פרחי עמקיך, רעמו פנים, וְאַתְ שדודה כל רדידיך. זכרתי ימים מקדם, מדי עלותי הנה, מה נאוו על ההרים ציצים ופרחים, והעמקים – בר עטפו. אַתְ ארץ לא גשֻמה ביום זעם! לא חסרת אז דבר. עדיך באו בחור ותשוקתו בצאתם לשוח בשדה, אל נאות הככר הזה שמו פניהם: על שפת המעין הזה (אשר נכזבו מימיו הפעם) להרגיע ישבו. מידך היתה לו מנה אחת אפים: שושנה יפיפיה אדומה מדם מנחה לו נתת, בין שדי רעיתו ראיתיה. מה יפו פעמי בנות היופי בצעדן על אדרת רקמותיך, הלוך וטפוף תלכנה, שבלי נאות דשא בשובה ונחת שחו תחת םעמיהן. נגד פיהן מרחוק התנוססה רוח צח⁶ מבין שפים לרחף על פני בנות החן כחום היום, וכמו גלים משברי ים ירקרקים נראו על פניך עלי ענות דשאיך כי השתוחחו וראשם הניעו.

עתה אהה! השמש תשלח ברק ניצוציה כאש פלדות לשחת כל חלקה טובה בך, ומטר השמים לא ירוֵך כפעם בפעם; שבלי קמטו בלא עת, עקבות מים חיים לא נודעו, ורגלי אנוש לא ישחרו פני עמקיך עוד.

מה אעשה לך איפוא שדמתי, במה אצילך מרשפי יקוד אש השמש? מי יתן עיני עבי מים, כי עתה בדמע הרויתיך. לו ידעתי כי בדמי תשבעי כי עתה אשכר לך הקרבתי. –

אך מה זה אחזה שמה מים מבוא השמש כעב קל ינשא מן הארץ ישא כנפים לעוף במועף – האח נפשי! גילי בה' עב קל חזיתי מעל הארץ עולה, והנה ענן כבד על השמים יפרוש כנפיו קדמה צפונה ונגבה, גם אלי תבא וברכת את חלקת שדמתי! אנה תניסו הרועים עם העדרים? שובו! אתיו! נשב פה! – כלו עינינו מיחל על גשם נדבות, עתה חיש בוא יבוא וברנה נפתח פינו לבלוע איזה אגלי פניניו צֳרִי לכל מכאובינו וכל קרבינו יריעו לאלהי ישע סלה! – עתה נה בא גד! יריק עלינו ברכה, יטוף לארץ מטר שמים. ואתם תניסו להתחבא? – אוילים! ראו, הצפרים מבין עפאים פצחו פיות, ובמהלל ושיר חטפו נטפי ישע, וכל שיח השדה ירום ראש שובע שמחות ראות מטרות עוז כראות פני אלהים בהדר גאונו; ואתם תתחבאו! מלינים, מתלוננים! לפני רגע נלאיתם נשוא חום וחורב, לשונכם בצמא נשתה, ועתה מפני ברכת שדי תסתרו? קומו צאו ממחבואיכם! כה כמוני התיצבו. רוו בדשן נפשכם וממטר השמים תְרָטֵבו. האח רסיסי צוף! הכבסו בגדי, הכבֵסו, ובכל כנפות מַדַי אל יהיה חורב.

הלא כה דברי האכר מביט על צמדו משמיעים קול. גועים בכל עוז לאות על שמחתם, וכמו מנהלם יודו לאלהים. “שדי! במה אקדם פניך, כי ראית בעני עבדיך, כי לא בזית אל תפלתינו; ותחס עינך על האדמה הזאת ותפקדה בדבר ישועה. בפקדך על מטרת עזך: רדה רוה ארץ! – אלהי שמים, מה אתן לך? גויתי ונפשי? הלא לך המה. וכל מחמדי תבל לו בכפי יהיו, מי נתנם לי? הן ידך עשתם, וחפצך צורי! בגורל חלקם. אם להודות לך במו פי אאזור חיל, איך לא אבוש, הן רבבות שנאני שחק לעומת כסאך נצבים להללך לא ידעו, אף כי בן אדם תולעה. אחרוש – אשים יד אל פה, כי לא ידעתי דַבֵר. אתבונן אל פקודיך; עלי זרת ארצי לי נפל חבל, לעשות כמעשיך אתעושת: וחנותי לאיש כְפִי מסת כַפִי הדלה, הטיב אטיב את אנוש חציר כמוני זה תהלת שדי, באלה חפצת, – סלה.”

הטורים הדלים האלה, ידידי,יצאו מעומק לבבי; ולו יכלתי לרשום בעט סופר אל כל אשר הגה לבי אז והייתי כאחד הסופרים. והנה עשיתי את רצונך, ומלאתי את שאלתך. כו ימלא אלהים כל משאלות לבך, אשר הם גם חפצי לב אוהבך…

ז

יורה כי לאיש איש לשאת את משאו אשר נטל עליו בדבר אלהים ולא יתרעם על מדותיו ית'.    🔗

שלום לך רֵעִי היקר…!

יקירי! איך יחלופו מהר רגעי גיל! אתמול התעלסתי אתך באהבים בעיר מושבך, והיום אנכי כותב פה… והרים וגבעות מפרידים ביני ובינך. תמול, יד ליד – תקענו. פה לפה נשקנו, היום, לא קול אנסות לבבי, ולא הד הרים אליך יגיע. מה נעמת לי, יום אתמול! בהלכי לשוח את אוהבי, שאוף רוח צח, מרחפת – כדמות אהבה – על דשא עשב ויבלו מים. ואחזה במאור עיני ידידי המפיקים נוגה ברק אהבה וידידות. ואיזה נטפי פנינים, אגלי דמע, דוחו ולא יכלו קום על שפת בת עיני; ואסתירם בסתר כנף בגדי מפני רֵעי לבלתי העציבו. ואבך בסתר. – והיום, אהה! את אשר יגרתי יבא לי – רחק ממני משיב נפשי, זה דודי וזה ריעי. חדלתי כל טובי, ואלך לנוד על העצים ועל האבנים לבקש מרגוע באשר אמצא.

הוי אסון נורא המתחקה על שרשי רגלי מבקשי הדעת מיום אז! אתה הוא אשר זרקת מלא כף עוני, ומחסור על בן. עזרא. קראת מלא הרועים רועי רוח עועים לקרוא תגר על אדונינו הרמב“ם ז”ל. שתה איבה בין בן מנחם, ובין עמו. ובכל דור ודור אתה עומד עלינו לכלותינו. מרעיש אוילים, מרגיז תועים לקשור קשר להשמיד זרע אמת. גם אלי תתפאר ביד ושם לרדפני באף ובתוכחות חימה, והיה כל מקום אשר אבוא שמה להמלט מפניך; ואומר שם אסתר כי לא תדע נתיבי: וארא והנה אתה מכרכר לפני בכל עוז מתהפך בלהט חרבך הקשה. ותך אותי הכה ופצוע. – אסון נורא! למה שמתני למפגע לך. אם מוסדות תבל הרגזת בכחך הגדול, מה כפיס מעץ כי תשים עינך עליו? הן בארזי הלבנון הפלת שלהבות, מה יתן ומה יוסיף לך האזוב אשר בקיר? לויתן בחכה העלית, ובדגי הרקק עוד תשוב תתפלא.!

אכן מי ישלח חץ תלונתו מול האלהים ונקה? מי זה יאחז ברעש הגלגל לאמור: עמוד! או סוב כה! אולי ייטב חבלי. מה נמלצו דברי יושר מן החכמים בעלי התלמוד אשר המליצו בשיחת אלהים חיים את החסיד ר' חנינא בן דוסא. החפץ תחפוץ, שאלו אֵל, כי אשיב חבל לתהו ואבראה חדשה, אולי תסבינה המערכות להיטיב לך? “חלילה!” ענהו – "כולי האי ואולי? – "כן אמנם, אנחנו לא נדע דבר מכל הנעשה אתנו, ויד עליון בכל משלה. אלה יעלו לשמים שיאם, ואלה ירדו מטה מטה, מעש אלהים גם שניהם. ולא אותנו בלבד תנהג ידו כחפצו; כי את כל ילדי הטבע וגבוהים עליהם, רוחו תנהלם.

במוט הרים בלב ימים, ובשאון גליהם גבעות עולם יתפוצצו, ירדו תהומות ולנצח יאבדו: מבטן תהום חדשות תצמחנה. כי יצאו איים מני רחם מים כבירים, ובמעטה ירקרק דשא וכל שיח השדה ינשאו על פני המים והיו להררי עד.

כן ספרו לנו סופרי קורות העתים, עוברי ארחות ימים אשר ראו מעשה ה' ונפלאותיו במצולה: עיניהם ראו הרים וגבעות, כפים וסלעים, כי נתצו ונשברו בתהום רבה; ראו כן תמהו ביום הרעש וזעף הים, כשיח השדה מן הארץ כן צמחו איים רבים מבטן המים.⁷

כה תחלוף ותמיר הטבע את בניה, אלה יצללו בתהום הנשיה ואלה יקומו לנס עולם; יעמדו ימים רבים והיו לבער⁸, ונחנו מה כי נשאל מה זה יעל מה זה? – נשוב נתפלא רגע על המחזה הנוראה הזאת ובעודנו משתאים מחרישים לדעת – ופצחה האדמה את פיה ונהיה כלא היינו.

עת מזמותי תלכנה בין פלאי הטבע, נפשי יודעת מאוד כי אך להשתומם באנו הלום. יפתחו עינינו ויביטו נפלאות. נתמה תמוה ונסגירם לנצח.[איני בטוח בקריאת המלה האחרונה. הערת פב"י] כי מה יתרון לכל יגיעתינו מצוא פשר דבר? נחזה נכחות ולא נבין. נחקור ולא נשיג, נשאל ואין עונה אותנו דבר. והיה כאשר נתמהמה מעט על פני האדמה ונקנה תסבולות ובסלם השכל נחשב לעלות השמימה, להתיצב כמלאכי אלהים על גפי מרומי תבל ולהתבונן משם לתמורת בני חלוף – ושאול אמר: רדו! ונפלנו אחור ונרד מטה מטה. ולמה זה הבל ניגע לדעת את הנשגב מידיעתנו? הלא לנו לשבת (כשבתנו בתוך אניה רעועה ביום זעף) דומם ויחיל עד יעבור הזעם. ולראות החדשות אשר יהיו בארץ: על מי יאטר שאול את פיו להסתירו בצל כנפיו סלה, ואת מי תקיא הארץ לתת לו מהלכים בין העומדים עליה – לשרתה. אחי! הלא ידעת כי גם עלי עבר הכוס, כי ירדתי עשר מעלות אחורנית. – אולם מה אתאונן? הבידי נמסרו חקות הטבע? ומשברי הים הזדונים היחתו מפני כי ישטפו מלא תבל ואותי יחננו? – רבים שתו, ורבים ישתו, ואנכי כאחד מהם. מדוע אכחד וחטאתי לאלהים. הלא גם יין תנחומותיו השקני פעמים רבות. ואולי עוד ירוני כוס ישע: תודות אלף לו כי גם כּוס לענה איננו מסוך ברעל. קוה אקוה כי עוד יחזני ישועות פניו, ויושיבני אל זרועות אוהבי כמקדם, כי לא יעזוב לנצח את משחרו…

ח

יָחוֹל וְקַוֹּה    🔗

לידידי… שלום!

למשפטיך יחלתי בכל דברים אשר כתבתי ואשר העתקתי מלשונות אחרות. לכן גם הפעם הנני שולח לך העתקה אחת מלשון רוסיא; על דבר ההבדל בין שני שרשים בלשון הנ"ל הדומים כל עניניהם ופרטיהם לשני שרים יָחוֹל וְקַוֹּה בלשון עבריית.⁹

תוחלת, ענינה הבטחון אשר לאיש שיגיע לו איזה דבר, והבטחון ההוא נשען על סבה חזקה, והדבר כברור אצלו שיגיע אבל הוא מצפה רק על רגע בואו. לא כן הַתִּקְוָה, כי היא בלתי מוסָדָה, ןרק על כנפי ההצלחה או המקרה היא מעופפת ברוח מבלי היות לה על מה להשען.

לפעמים נקוה נגד כל תקוה; ולזאת היא בלתי נאמנה וקימת. אבל ניחל על דבר שיש לנו סבה להאמין כי נשיגהו. עד"מ על יום המחרת על אייש אשר בלי ספק יעבור לפנינו; הרי התוחלת נוסדה על הבירור והקיום. נקוה על אשר נתאוה ונחפץ; ואנו מיחלים על דבר אשר בואו ברור אצלנו. מקוים כי יפול בחלקנו רכוש רב בגורל הלאָטעריה ובמחלת לב מיחלים על היום אשר בו יפילו הפור. – אתה תוכל לקוות עזר בצרה מכל איש, אבל תיחל על זה מאוהב ורֵיע. בלי סבות חזקות או דמיונות כוזבות אל תוחיל על הצלחה, אבל תוכל לקוות עליה. נאמנים ובטוחים אנו בתוחלת, והתקוה אך תחמיף אותנו. לפעמים גם תוחלתנו נכזבה, אבל התקוה לרוב שקר בכנפיה.

תוכל לְקַוּוֹת על גמול וחסד איש בטרם הבטיחך עוד; אבל אחר אשר הבטיחך אתה מְיַחֵל עליו. מקוים על איזה דבר שיכול להיות, ומיחלים על דבר שצריך להיות. אנו מקוים מחסד אֵל דברים שאפשר שלא יתנם לנו, ומיחלים ממנו ללם לנו כמעשינו. והנה ההבדל בין שתי אלה (ר"ל התוחלת והתקוה) הוא הידועה הברורה והבלתי ברורה.

ומזה נמשך שהפחד מְלַוֶה את התקוה והבטחון את התוחלת, התקוה היא תולדת הַתְּשׁוּקָה, ומתג ורסן לה הַפַּחַד; התוחלת היא תולדת הַסְבָרָא הַנֵאֱמָנָה וְהַקַּיֶמֶת, ואין לה חלק בנחלת הַתְּשׁוּקָה וְהַפַּחַד. רוב בני אדם מקוים למות מות ישרים, והם עכ"ז מפחידים מיום המיתה; והאדם החכם באמת מיחל על המות מלי שישתוקק אליו ולא שיירא מפניו.

תְּיַחֵל על דבר הראוי להיות נמשך מן המעשה אשר קדמהו; וּתְקַוֵּה על מקרה מה. אנחנו נוכל ליחל על תועלות הרבה מן התגלות חדשות ויפות אשר נעשו בלמודי הטבע ושאר החכמות, ומאהבת אֲדֹנֵינוּ הַקֵיסָר הֶחָסִיד לבני מדינתו ועבדיו; ואנו מקוים אשר בנינו אחרינו יאכלו הפירות מן הסדר הישר אשר חקר ותקן לְלִמוד חכמות והמלאכות. דוֹר הַהַשְׂכָּלָה הִיא כְמוֹ אוֹר נֹגַהּ אֶל דֹרוֹת הַהַצְלָחָה.

אלה הם הדברים אשר העתקתי, ואשלחם אליך לשמוע משפטך, כדרכי תמיד. והנני מיחיל לתשובתך. אוהבך…

ט

ארץ אשכנז הישנה, ותהלת פעטער הגדול קיסר רוסיא. מעותק מלשון אשכנז.    🔗

ידידי הצעיר וכו'… שלום לך!

לא נכחד ממני רוב תשוקתך וחשקך לדעת כל קורות הדורות מראש. ונפשך ירעה לך כי לא למדת לשונות העמים אשר ע“כ רוב הסיפורים היקרים סתומים וחתומים לפניך. ע”כ נתתי אל לבי להעתיק למענך איזה דברים למען יהיו לך לרצון ויעוררו אותך ללמוד לשון אשכנז ושאר הלשונות אשר על ידם תוכל לרוות צמאון נפשך השוקקה. וזה יצא ראשונה, שני ענינים נחמדים, העתקתים מן (ברעדאונס מערקווירדיגע בעגעבענהייטען אויס דער אלגעמיינען וועלטגעשיכֿטע.)

א). אֶרֶץ אַשְׁכַּנָז הַיְשָׁנָה:

“ארץ אשכנז היתה לפני אלפים שנה מכוסה ביערים ואגמי מים. ע”כ היתה הארץ לחה, קרה ולא –תבואה (אונפֿרוכֿטבאר) לא נמצא שמה עץ עושה פרי. בין הצמחים הפראים נמצא שמה הפאָסטינאק, הפארגעל היערי ורעטטיגע הפראים. וממיני הדגן לא זרעו רק שבולת שועל ושעורים. השבולת שועל היה להם לאכול, ומהשעורים עשו שכר לשתות. כל חמדת הארץ ההוא ועשרה היה מקנה רב מסוסים צאן ובקר. הסוסים היו למו לא לבד לנסוע בהם ולחרוש את האדמה ולמלחמה, כי גם לאכול את בשרם. והיו מהם סוסים קדושים, אשר מצהלותיהם התפארו לדעת עתידות. גם נמצאו שמה סוסים ובקר פראים אשר מקרניהם עשו למו כלים לשתות, אכן ברבות בני האדם נתמעטו החיות, כי הרגו אותם האנשים.

האשכנזים היו מהוללים בפי הרומיים בעבור גובה קומתם ויפי עיניהם ושערותים; ופחדם היה על כל הגוים עבור אומץ לבבם במלחמה. כלי קרב, נשאו בביתם בשדה, בעת אסיפתם ובבית המשפט. וגם על מטתם בלילה שכבו עם כלי הנשק. ובקבר קברו את הנשק עם המת. – גם הנשים למדו ידיהן לקרב. וע"כ נקראו האשכנזים הישנים בשמות כשמות החיות הטורפות הגבורים בארץ.

וכפי ערך גבורת האשכנזים במלחמה, כן נשתה גבורתם לעבודת האדמה ולשאר המלאכות. עבודת הבית והשדה הוטלה על הנשים ועל הזקנים. האיש האמיץ והחזק היה דרכו לירות בקשת את חיות הארץ, וללכת אל בית משתה תמיד לשחק שמה, ולפעמים נתנו עצמם ובשרם ערובה במשחק. והיו שמחים ושותים יום ולילה. אולם אהבת וצדקת לב האשכנזים היה מהולל מאוד. את מהלל גבורי עמם היה דרכם לשיר בשירי נצחון (זיגעס לידער) בגדיהם ובתיהם לא היו יקרים. בדי נשותיהם היו מפשתים ולפעמים בעדי ארגמן. האשכנזים נחלקו למשפחות קטנות אשר ישבו בכפרים. לא הניחו את שריהם ללכת למלחמה, ולחרפה היה להם כאשר נאבד להם שר במלחמה. מאומץ לבביהם היו לחגא לכל שכניהם. רומיים אהבו מאוד לקחת מהם לצבא. וכל מלכי ארץ חשבו מחשבות לכבוש את ארץ אשכנז ולתתם למס עובד. אולם הארץ הזאת נשארה עוד היום ממלכה חזקה מאוד.

ב) פעֶטעֶר הַגָדוֹל קֵיסָר רוּסִיָא:

פעטער הגדול (פעטער דער גראָססע) נטה קו לרומם קרן ממלכת רוסיא. בשנת 1682 בעודו צעיר לימים הושב על כסא הקיסרות. ותהי ראשית מלאכתו ללמד בני רוסיא קשת ומלחמה לפי למוד שאר מדינות אייראָפע. כי אנשי רוסיא לא היו מלומדים עוד בימים ההם. ותהי זאת למרות רוח הסטרעליצען (המה רובי קשת) הלא המה בחורי הצבא, שומרי ראש הקיסר (לייב גארדע). ויקשרו קשר להסיר את ראש פעטער מעליו בשנת 1697 בשני לחודש פֿעברואַר. ויהי אך נאספו הקושרים לבצע את מעשיהם, ושנים מהסטרעליצען מהסטרעליצען גלו את אוזן הקיסר. ויכתוב הקיסר אל אחד משרי הצבא, ויפקידהו לצור על בית הועד אשר ישבו שמה הקושרים בלילה ההוא, בשעה האחת עשרה, ולאסור את כל המורדים והפושעים.

בשעה העשירית כתב, ובחצי האחת עשרה האסיר את רכבו ללכת אל בית הועד. פתאום בא אל הבית עם שר צבא אחד וישב שם, וישת עמהם יחד; עד אשר אחד מהקושרים קרץ בעיניו אל שאר אחוזת מרעיו, לדעת אם הגיע מועד המעשה. ויקם פעטער, ויך את האיש ההוא ראש הקושרים לארץ. וברגע ההוא נשמע קול הפעמון מצל המעלות. כי הכה אחד עשר. ושר הצבא המוכן עם חילו הבהילו אל הבית, ויאסרו את המורדים כלם ויתנום במאסר.

ויהי כראות פעטער כי לא יוכל לבצע את מחשבתו ללמד לעמו מלאכת הנשק כשאר מדינות אייראָפע עד אשר לא ילמדם מקודם מלאכות ומדעים הנודעים כבר ביתר מדינות האלה; וישם פעמיו ללכת ארצה אשכנז ענגלאנד והאָלאנד, ללמוד את דרכיהם ולעות כמוהם. ובשנת א' תרצ"ז פנה לדרכו.

לא כמושל עמים היה מסעו כי חדל במסעיו כל גאון ותפארת וברוב עשרו לא התהלל. בארץ האָלאנד לבש מַדֵי ספן וחובל, ויעבוד בכל עבודת חובלים. בנה וחרש עצים במקבות ומעצד; וירא את כל מלאכות החורשים וילמדם ויבינם. בענותו וטובו עשה לו אוהבים רבים בכל מקום מדרך כף רגלו. ויקל לו לקחת את לב אנשי' רבים לעזוב את ארצם ואת מולדתם ולשבת בארץ רוסיא למען הרבות מלאכות ומדעים בארצו. ומלבד אלה לקח רבים מענגעלאנד לארצו – וגם אחר זה בשובו לארץ רוסיא, אהב לעשות בכל מלאכה. חרש עצים וברזל. פעם אחת חרש שמנה עשר בַדֵי ברזל, ויצו לתת לו שכרו כאיש אחר; ובעד מכסת הכסף לקח מנעלים לרגליו, אשר הראם לַכֹל והתפאר בם בכל עת היותו בחברת אהוביו. גם אהב לעשות במלאכת הרופאים (חירורגישע אָפיראציאָנען). בעיר מסקויא משך מים מאשה אחת אשר היה לה חולי המים (דיא וואססער זוכֿט). ולאנשים רבים בהיותם כואבים בכאב הַשִנַיִם, הוציא להם השנים הנשחתים מפיהם במלקחים. הוא יסד את העיר פעטערסבורג בשנת 1703. בשנת 1716 ובשנת 1717, סבב פעם שנית את ארצות אייראָפֿע, ויאזור חיל ליסד את המנהגים הישרים ואת המדעים בתוך ארצו. הוא בטל את מנהג נפילת אפים ארצה לפני הקיר, ויפקוד ללבוש מלבושים קצרים תחת אשר מלפנים לבשו ארוכים. פקד על עמו לגלח פאת זקנם. צוה להעתיק ספרים רבים ללשון רוסיא, ויבנה בתי מדרש חכמה. הקיסר האדיר ההוא מת בשנת 1725 בעשרים ושמנה לחדש יענואר.

אלה הדברים אשר העתקתי למענך יקירי! ואתה תחזה את התועלות מגיעות מהם. ובמיוחד ממעשה פעטער הגדול. ממנו ילמוד כל איש לעשות כמוהו: אם במלכים כך באנוש דעלמא אעכו"כ. ומי יתן ותלמוד לשון אשכנז או שפה אחרת, ותקרא קורות העמים מימים קדמונים עד היום הזה;וביוחד קורות הקיסר האדיר ההוא וכל מעלליו וגבורותיו אשר עשה. הלא הם כתובים על ספרי דברי הימים לעם ועם כלשונו. ואתה דע לך, כי זה כל חפצי וכונתי בהעתקתי זאת ובשאר ההעתקות, להפיח ברוח דעת על גחלי תשוקתך, למען תלמוד הלשונות והחכמות. אולי יהיה ה' בעזרי, ואוסיף ידי עוד להעתיק לך כהנה וכהנה. דברי אוהבך עד נצח…

י

אל איש נתעה בשוא, להושיבו מדרכו לדרך הקודש.    🔗

לריעי מנעורי… הנתעה בשוא, ישיבך ה' ממבוכתך, ויעלך מתהום האולת וישם לך שלום!

אחי! יש עושר שמור לבעליו לרעתו – מתי עלה על מחשבתי, כי יבא יום ידוה לבי לאשר עשרת? והנה בא היום! כי ברוב עשרך קלקלת את מעשיך, ולאיש אחר נהפכת. איה ימי עניך, כי אל התורה והחכמה שמת פניך, ולבך היה לב בשר, על דל חסו עיניך ובכית לקשה יום. עתה (כפי אשר הֻגד לי מפי…) לב אבן היה לך. אל רהבים ושטי כזב פנית, אל המורים המתעים; להנחיל כבוד מקלונה של תורה. לעשות רצון חותנך וסיעתו חפצת, לשבת בסוד מתקדשים בלילי שבתות ולשתות עמהם יין שרף המשומר מערב שבת לערב שבת, ולאכול נזיד עדשים – בו תמכר בכורה? בושה! ואיה שכלך ובינתך, כי עזבת מקור מים חיים לחצוב לך בארות חמר, להמיר העיקר בטפל? הבאמת עולה על דעתך, כי ירצה אלהים את מעשיך, אם תטבול את בשרך ש“י טבילות (כמנין י"ש) בבוקר בבוקר? וכי מלאכי אלהים עולים ויורדים בסֻלם תפלותיך אשר אתה מתפלל שֶלֹא בִזְמַנָה, ובְלֹא דַעַת מלים תכביר? אם באמת נכון לבך כי תשא פני אל בפה חנף ןלשון חלקלקות, ומונה אותו בתתך לו מעשר מתבן? סכין של בשר, כי נגע בכף בגד איש,שאכל עדשים על שלחן, עמדה עליו קערה, שנגעה – בכלי חלב בן יומו, באש תביא הסכין לטהרו. הכזה ה' שואל מעמך? – מדוע לא תטהר לבך מאון? מדוע לא תקשיב צעקת הדל? הלא באלה חפץ ה' עשות צדק ומשפט. הגד נא! השֵב לי! התאמין כי חכמי התלמוד בחרו יותר בשמירת דברים כאלה מעשות צדק? הלא ספר התלמוד בידיך, זול קרא בו! ותמצא כי כחול ירבו המדות הטובות אשר בחרו בהם החכמים הלמים ז”ל ולא שתו לבם לאולת. הלא כל איש אשר לו מעט דעת יבין כי טוב עשות צדק ומשפט והטיב את רעהו, מהתחסד בכמו אלה. וכל המרבה לרחוץ במים את בשרו, ועיניו לא יחוסו על דל, הרי זה טובל ושרץ בידו. – הלא חפץ ה' בעשות טוב יותר מעולות וזבחים. ודבר זה כתוב בתורה, ומשונה ומשולש בנביאים ובכתובים, פעמים הרבה. ואמרו רז“ל: (סוכה פרק ד' דף י“ט ע”ב) אמר רבי: גדול העושה צדקה, יותר מכל הקרבנות. שנאמר, עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ע”כ. עיי“ש עד סוף המאמר, ותראה שגמלת חסדים גדולה עוד יותר צדקה. וכן על הצומות זכרו הנביאים ז”ל. כי חפץ ה' יותר בעשות טוב. אמר ישעיה (נ"ח ג') הן ביום צמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו. פי' הכתוב לדעתי כך: עצבין נקראו העורקים (דיא נערפֿען) ונגישת העצבים הוא העמל והיגיעה שמתיגע איש לעשות איז דבר (דער נערפֿען אנשטרענגונג). והנה כונת הצום הוא לישר תלמי הלב, ולפקח על עסקי צדקה וחסד, כאשר כתב מורנו הרמב“מן ז”ל בספרו ירושלים (אף שפי' שם הפסוק באופן אחר) וכאשר אמר ישעיה בעצמו אחר זה: הלא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע." ולזה הוכיח אותם לאמור: הלא ביום צומכם תמצאו חפץ, ר“ל אם תמצאו איזה חפץ מעניני עולם, הלא כל עצביכם ועורקיכם תנגשו לעמול בעסקי העולם, ואולי עוד לעשות עול ואון במסחר וקנין. ונאמר (זכריה ח' י"ט) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו. ואמרו בגמרא (ר“ה פרק א' דף י”ח ע"א) אר”ש חסידא: מאי דכתיב כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי כו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה כו‘, קרי לי’ צום וקרי לי' ששון ושמחה? – יש גזירה צום, אין גזירה ואין שלום, שישראל בארץ האויב אלא שאין שמד, ע“כ. והנה בעל המאמר ההוא נקרא ר”ש חסידא. מה רחקו דבריו מדברי המתחסדים בעמֵנו היום, המחליפים עיקר בטפל. והוי לו להמחניף את הבריות ומתראה כעובד ה' וכהתל באנוש יהתל בו. שונא ה' כל עושי שקר, כי לא לפניו חנף יבא. דמע כי תראה על לחיי איש, יהיה מי שיהיה, כעברי כנכרי, חקה אחת לגר ולתוש, יחד יכמרו נחומיך,ומכל אשר תמצא בכחך תשחד בעדו, תעזור לו. זאת עשה איפוא, איש חסיד! ולמה תקשיח דרכיך לתעות בשוא? הציל עשוק מיד עושקו, ועל דל יחוסו עיניך; ואם פחות משלש פעמים תדלג ותרקד נוכח הלבנה בחדושה, חי נפשי, וחי האמת, כי ה' יסלח לך.

ויען ידעתי, כי סבת עזבך הדרך הישר, ולכתך עקלתון, הוא בקשת הכבוד המדומה מאת הסכלים, וזה נמשך לך מאהבת המותרות אשר היתה לך לנחחלה מיום בואך אל בית חותנך: אמרתי להעיר אזנך על הדבר אשר כבר דברתי עמך, בהיותך באמנה אתי, כאשר לא עִוְרָה עוד הסכלות את עיניך. ואזכירך היום את הענין ההוא, אע“פ שאינו קולע אל מטרת כוָנתי כעת; עכ”פ יהיה לך לאות, ולזכרון בין עיניך, מה גדול כח בקשת המותרות. ותשמר לך בראשית חליך, לבל תחלה מחלה עצומה, אר לא יועיל לה שום תרופה. וזה הַחֵלִי:

יסוד מוסד בטבע האדם, שלא יבקש המותרות, בלתי אם תאלצנו הקנאה וסבות אחרות, ובראשם ההרגל הרע. כי ה' עשה את האדם ישר, והאדם בטבעו הוא טוב בכל עניניו. כאשר הרבה לדבר מזה החכם קאמפע¹⁰ אבל כאשר החל האנשים לרוב על פני האדמה, וכרובם כן חטאו. קנאו איש ברעהו ויבקשו לשלוח יד ולמשול איש בעמיתו, עם בעם ומשפחה במשפחה; וראו כי לא ישיגו המשרה מבלעדי אסיפת הקנינים הרבים מקודם, זהב וכסף ןעדי, כי כל המרבה לספר במותרות תרב ממשלתו וזרועו מושלה לו: התחילו לעבוד בזיעת אפם ולסחור את הארץ להרבות רכושם.

וכאשר לא שבעה עינם בכל קניניהם, כן נהגו ג“כ בעבודת האלהים. כי מן אז היה האדם על פני האדמה לנפש חיה, שמו בני האדם למו לחוק ולמשפט צדק, כי הכח והממשלה לאלהים, המה הכחות הנעלות מבני תמותה; אבל לא נתנו ממשלת האלהם האלה להיות בלתי מגבלת, ואמרו כי נרפים הם נרפים לעשות את כל המעשה בשמים ובארץ מראש ועד סוף. קצרו מחשבותיהם מהבין אֵל אחד בלתי מושג בחוש, אשר לו הכח והממשלה, וברוח פיו יעמוד גם יאפס כל היקום. ויבראו להם אלהים רבים; לאלה נתנו ממשלת הים, ולאלה היבשה. לאלה השמים ולאלה הארץ. אלה יכרו עין ואלה יפתחו אוזן לשמוע בלמודים. והאלילים האלה אף כי כבר אבד זכרם נודעים הם גם היום בספרי המיטהאָלאָגיע (אשר אנכי עובד היום בהעתקתם). והנה כל איש אשר היה רוצה להתגבר על זולתו, היה בוחר לו אלהים רבים למען תרב גבורתו. וכאשר שערו בדמיונם דמות האליל, דמות כזה ערכו לו בבתיהם לכבוד ולתפארת. ויעשו להם צלמי שור ושה ושאר בהמות ורמשים וכל עוף כנף. כאשר היה למצרים שור אחד קדוש ומכובד כאלהות, נקרא שמו אפיס (Apis) כמו שמפורש בתורה (שמות ח כ"ב) [במקור הסרוק בטעות:שמות יח כ”ב הערת פב“י]. ויאמר משה לא נכון לעשות כן כי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם נזבח לה' אלהינו, הן נזבח את תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לעיניהם ולא יסקלונו ות”א: ארי בעירא דמצראי דחלין לי’כי' ועיין רש“י שם. (ובעיר אנדעראָ במדינת טהראציען כבדו את הצפרדעים כאלהות, עד אשר פרו וישרצו מאוד ותמלא הארץ אותם. ואנשי העיר הוכרחו אח”כ לעזוב את העיר ולבקש להם מקום אחר לשבת ויקיצו בארצם¹¹ ותקטן עוד זאת בעיניהם לעבוד לאלילים חיים, ויוסיפו עוד לעשות להם אלילי עץ ואבן, כסף וזהב. כי גברה בהם בקשת המותרות גם באלילים; בהאמינם כי לפי מספר האלילים יגדל כח עובדיהם.

ולזה כאשר הוכיח ישעיה את בני ישראל כי עזבו את ה' ויזנו אחרי האלילים, אמר (קאפי' ב' פסוק ז' ח') ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו, כי כן גבר בהם הרדיפה אחר המותרות עד אשר לא יספיק להם רבוי הכסף והזהב שבארצם. וכל עוד ירבה עשרם, עוד יוסיפו אוצרות פנוים למלאות גם אותם, ולנצח לא יאמרו הון. וכן: ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו. כי עם רבוי הסוסים עוד ישארו להם מרכבות פנויות, וחפצים א“כ שיהיו להם עוד סוסים. והוסיף עוד להתפלא על בקשתם המותרות גם באלילים, ואמר ותמלא ארצו אֱלִילִים, כי אל כל תבנית בהמה, חיה שרץ ועוף, ישתחוו ויעבדו אותם ועכ”ז עוד לא יספיק להם עד שגם לְמַעֲשֵׂה יָדָיו ישתחוו לאשר עָשׂוּ אֶצְבְּעוֹתָיו¹². –

ויען היות סבת קשת המותרות האלה כלם סבה אחת, והוא המקור המשחת קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, וּבַקָּשַׁת הַכָּבוֹד וְהַשְׂרָרוּת; אמר אח“כ וישח אדם וישפל איש וכי' עד ושח גַבְהוּת אדם ושפל רוּם אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא (שם שם, מן ט' עד י"א). ואז כאשר יִכָּנַע לבבם הערל מעט מעט, יתמעטו ג”כ מספר הָאֱלִילִים. כי כל אשר ידֻכאו, יעזבו המותרות, וחשב תחלה את הקצה האחרון מן מותרות האלילים כי אותו יעזבו תחלה. ואמר: ביום ההוא ישליך האדם את אֱלִילֵי כַּסְפּוֹ ואת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אשר עשו להם להשתחוות (שם שם כ'), נגד אשר אמר תחלה לְמַעֲשֵׂה יָדָיו ישתחוו וכי‘. והוסיף עוד לאמור: לַחֲפּוֹר פֵּירוֹת וְלָעֲטַלֵפִים שהם אלילים חיים (חפרפרות הוא שרץ הנקרא בל"א מוילוואורף שחופר בארץ, ופרות מן פור התפוררה ארץ כי' והעטלף ידוע,) אמר שלא לבד מעשה ידיהם, כי גם הבע"ח יעזבו מעבוד אותם. כי ידֻכאו כל כך עד שאפי’ המותרות האלה לא יבקשו. והוסיף עוד לאמור בסוף: חדלו לכם מן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפֹּו כי מה נחשב הוא (ודרשו רז“ל: אל תקרי בְּמַה אלא בָּמָה ר”ל ע"ז) אין לכם צורך אפילו אליו כשתחדלו לבקש המותרות, ואפילו אותו, שהוא מבחר היצירים לא תעבדו. כי כל אשר תמעט גַבְהות לבם וְרוֹם עינם, ימעטו מפר אלילים שלהם; עד אשר בהצר להם מאוד ישובו לעבוד אל אחד, ככתוב: ביום ההוא יהיה ה' אֶחָד וּשְמוֹ אֶחָד.

ועתה אָחי ורעי! מתי תחדל גם אתה מן האדם אשר נשמת שקר ורוח מרמה באפיו, ותעזוב בקשת ההבל וכבוד המדומה ממלוא חפנים אוילים, ותשב אל ה' באמת. אם להיות חסיד חפצת, עשה כאמרם ז“ל (בבא קמא פרק ג' דף כ“ב ע”א) אמר ר' יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות וכי'. אל נא תבלה זמנך מבוקר עד אחר חצות בנקיות ותפלה ארוכה שלא בכונת הלב כי אם להתכבד בפי חותנך, ותורתך אימתי נעשית? חכמה מה תהיה עליה? – הן גם על תפלה בכונה אמרו חז”ל (מדרש אגדה בראשית פרק ט) ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלהי (מ“א ח' כ”ח) אמר לפניו, רבש“ע, מפני שאני בשר ודם, אם אתפלל לפניך קימעה יהיה לפניך הרבה. שנאמר: (ויקרא כ"ו) ופניתי אליכם. ע”כ.

ואסיים במה דפתח הרב המורה את ספרו, וז“ל: סוף דבר אני האיש כשיציקהו הענין ויצר לו הדרך ולא ימצא תחבולה ללמד את האמת שבא עליו מופת, אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים: אני בוחר לאמרו לעצמו, ןלא ארגיש בגנות העם הרב ההוא. וארצה להציל המעולה האחד ההוא ממה שנשקע בו, ואורה מבוכתו עד שישלם וירָפא. ע”כ לשוו הזהב. יהי רצון שתהיה אתה האחד המעולה! ולא ארגיש בגנות המון הסכלים אשר לא ייטיבו דברי בעיניהם. כי תשמע לדברי, ותטיב דרכיך עד שתשלם ותרפא, ויגל לב אהבך, והיתה לו שמחת עולם. ממני…

יא

תשובה לאיש בריתי ותלמידי. כאשר הודיעני, כי הגיע מועד כלילתו. ובאור על איזה כתובים בצפניה.    🔗

לידידי ותלמידי היקר… שלום!

כמעט קמתי מיצועי. עודני ערום ויחף וראשי פרוע, שלחתי ידי לפתוח דלת חדרי ואשאל מים, וידידי… מהר לקראתי ומגלת ספר בידו. חשתי לקרוע את הסוגר, והנה הכרתי מכתב ידך, יקירי. מגלה יקרה, היי לי ברוכה! בת מי את? בת איש יקר מפז זה דודי ורעי החקוק על לוח לבי…

כמו ברק המשמח נפש נענה במדבר נוראה, בליל אפל, ברגע מפחד קול הרעם רוחו הולם פעם: ככה קרני אחי במכתבך היקר. גיל וחדוה כשלמה עטיתי כי את אשר לא פללתי לראות הראני אלהים; ופלצות אחזוני כי הזכרתני כי קרוב יום פרידתך, לארץ מרחקים בשמחות תובל, לכרות ברית את אהובת נפשך. לתבונן על בתילה כלילת יופי, ואנכי הה! לא אראך. מה אוסיף עוד לשנות לך את דברי אשר דברתי מאז היותנו יחד; הלא את כל ידעת, לא נכחד ממך כי מכל המון בחורים אשר ידעתי אותך בחרתי למודע יקר. ובכל לבי דרשתי למלאות את רעיוניך משבצות זהב, באבני חפץ חכמה ודעת, וידיעת תכלית האדם השלם. אבל אהה! כנפי הזמן לא ינוחו. מלבד אשר יחליפו חיש את הרגעים והשעות הימים והשנים. עוד ישאו על אברתם את בני האדם אחד הנה ואחד הנה. אם כה יאמר האדם: פה אשב, פה אבחרה לי משכן, ושכנתי בתוך אַחַי ורעי, עוד דבריו בפיו, וכנפי עתו נִשָאו, ועָטֹה יעטוהו. נבער האדם מדעת, בל ידע אחד מני אלף השומרים הסובבים אותו אשר כל דרכיו ינצורו והוא בגאותו יתן אומר: “כה אעש, בזאת אבחר, באלה חפצתי ובאלה קצתי.” – אויל! האתה תבחר? מי שמך לשר על חלדך? גם מדת ימיך, ימי הבלך, לא תדע, לא בידיך נתנו; ואתה תבקש לך גדולות.

נעזבה נא את המשא הזאת, יקירי! כי בהתבונן האדם על התמורות האלה. כי חלדו מאפס ורצונו מאין לא יעשה את אשר יבחר, ולא יבצע את אשר זמם. – הכל הבל! – בשום זאת אנוש אל לבו, יתאונן מאד. כי יראה נצח מכמורת פרושה תחתיו, ויד בלתי נראית אוחזת בעקבו, וקול קורא באזניו תמיד לאמור: התאפק! לא לך בן אדמה עשות חפצי לבך, אתה מאפס ופעלך מאפע. הרוח ישא את שניכם.

ועוד רעה חולה ראיתי, אמרתי, היא תחחמני מעצבון הראשונה: כי לא ייטב בעיני האדם היום, אשר אתמול היה טוב בעיניו. תמול חשבו לטבה, והיום רע רע יזעק בחבליו; ואשר בחר עתה, למחרתו ישליך אחרי גוו. ולמה זה א"כ אתעצב אל לבי, כי לא השגתי הבל חפצתיהו לפי ימים, ומי יודע אם לעת כזאת לא מאסתיו. הלא טוב לנו לבלתי התאונן, ובלב שמח נעלה על כנפי הזמן ללכת באשר יוליכונו, אל המקום אשר שם יסבו אופני העת. כי, אם לא נחפוץ, מי יצילנו מידם? –

ואף כי אתה, יקירי! לשאת אשה אתה הולך לחיות זרע ע“פ האדמה. ה' יצליח דרכך, ויהיו צאצאי יריכך כמוך, ושלום ישית ה' בינך ובין אשתך. ודע יקירי! כי דבר גדול אתה עושה היום. בבואך תחת צל חופה, הרי אתה נכנס לחברת המין האנושי, ומקבל על עצמך חובות חדשות. חובות בעל לאשתו, חובות איש לחברה; ועוד מעט ויתוספו לך חובות אב לבנים. נעימה הרגשת האהבה, אשר היתה עד הנה טמונה בחֻבך, תתעורר היום לצאת אל הפועל, מתחלה לאשת חיקך. אחר זה לבניך, תגדלם במוסר כאשר גֻדלת, תפרנסם ותכלכלם באמונה כאשר לֻמדת, והיה ה' עמך וברכך. – וחביבים עלי דברי חכם אחד אשר קראתי זה זמן לא כביר בל”א. אעתיקם לך הנה. כי נוגעים הם לענינך, ואל הדבר אשר אתה הולך לעשות היום. ז"ל:¹³.

"האיש אשר נטע ראשונה עץ פרי, ויאמר: לי אתה! דבר גדול עשה בישובו של עולם. עם זה הקיצה התשוקה לקנינים, והאדם חדל להיות [46] נמשל כבהמה באכילה ושינה. הצטרכותיו היום העירו מחשבותיו על יום המחרת, וכן למחרתו, עד כי החל לשום עיניו על העתיד. – אולם, מה מאוד הגדיל לעשות ולעבור גבול מצב הבהמיי, האיש אשר בחר ראשונה לקנין לו, ובנה לו בית לשבת אתה, ולשבוע יחד מטוב האדמה ומפריה אשר נטע.

והנה בדבק ההוא, היה האיש החזק, מגן וצחסה להאשה הרפה. באומץ רוח וברצון קים התיצב לפניה, להלחם בעדה בעוצם ידו, נגד כל שולח יד לנגוע בה לרעה. האשה אשר בחר לו, גמלה לו בהכרת טובותיו. והרגשה פנימיית מלאה תודה, בהשליכה כל יהבה עליו, במלאותה כל חפציו ושימת עינה לדעת אותם. עי“ז נתעוררה הרגשת איש לחבירו. מהתשוקה הטבעיית לחברה, נולדה התקוה הנעימה למצוא חבר טוב בילד הנולד כי יהיה לאיש. הרגע אשר אה האב ראשונה, את שחוק יוצא יריכו משתעשע על ברכי האם, הממהרת להציגו נוכח אישה, למען הראות לו הצחוק הנעים; הנה הרגע הזאת, יקרה ונכבדה מאוד בספר תולדות האדם. כי ברגע הזאת נתעוררו הרגשות ההטבה באדם, ומעשה הטוב והנעים לחברת הבית הציצה ציץ. האיש החל לאהוב את אשתו בחיבה יתירה, בהיותה אֵם הילד הנעים; והיא גם היא, הוסיפה לאהוב ולכבד את בעלה, בהיותו ג”כ אָב לבנה או לבתה: ויחדו היו תמים אהבת הורים ואבת איש ואשה. – נתמעט ביש ההשקפה על תועלת עצמו, חדל לעבוד רק למענו: כי את אשתו ילק בשמחה את כל אשר לו. האיש, שם לו לחובה, את החרוצות והעבודה; והאשה, שמה לה לחובה, לשמור מנזק ואבדון את פרי עמלו, ולהכינם למזון וכלכלה. וכן חלקו ביניהם עמל החיי' והטבע שמה חוק וגבול בין מלאכ' האיש לשל האשה: כי עשתה כל חלי האדם יותר חזקים, דולים ועצומים; ולהיפך באשה יותר חלשים, דקים ונוחים להכבש. הדברים המלים והמסוכנים ביותר, נתונים הם לעבודת האיש; ע"כ חגרה בעוז מתניו, בתעצומות ואומץ את ריחו, כי לו להלחם בעד אשתו ובניו, לשום מתג ורסן בפי הפר הפרא לעבודת השדה, למשוך את מחרשתו על פני האדמה ולהנהיג תורן הספינה בלב ים, לשום מדבר לעיר מושב, ארץ ציה לאדמה פוריה, לבנות ערים וכפרים. ואל האשה נתונים עסקי הבית, כי קלים הם ויכולים להעשות בלי חזוק ונגישה רבה.

כאשר ישבו יחד האיש והאשה הראשונים להתחמם על האח, נגלה לפניו פעם אחר פעם יותר ויותר חוט של חן וחסד המשוך על פניה. בעת אשר האשה החלושה ישבה לימין אישה הגבור, מיחלת לעזרתו ומגינו לה ולבניה, היה רוחו מתנשא וכחו מתגבר והולך. האשה, בקשה בבעלה דבר, אשר לא חננה אותה הטבע, לתת לה: אומץ רוח, לבלתי התיאש בשעת סכנה, ולהתקומם נגד כל דבר מסוכן. ולו הביאה לב מלא אהבה, ורגשת חסד ונעימות.

כה היה חפץ המקשר בין איש לאשה, אבן פנה והיסוד הראשון, לחיי האדם, המדותיי (דאס זיטליכע לעבען). ממנו יתד ממנו פנה לחיים הביתיי (דאס הימליכע לעבען). ומזה נמשך אח“כ חיי החברה (ברגערליכע געזעלטשאפט). כי בין שאר המתנות אשר נתנה לו הטבע לאדם, נתנה לו ג”כ ענין להרבות החברה ולחזיקה, ולשמרה מנזק. ובזה אנו מוצאים תכלית כונת הטבע – דהיינו קיום המין – ביתר שאת וביתר עוז. –

ומדברי החכם הנ“ל אתה למד, כי הדבר אשר אתה הולך לעשות צריך התבוננות הרבה; כי לא דבר קטן הוא, כל החיים האלה תלוים בו. וממנו יחד ג”כ להחיים העתידים, כי אתה יודע שהחיים האלה דומים לפרוזדור והעתידים לטרקלין. ורוב מעשה הצדקה והחסד נעשים ע“י איש ואשה כשהם יחד. ע”כ הזהר יקירי! לשות לבך לזה, לבל תהיה כסוס כפרד, כנערים אין בינה, אשר רק למלאות תאותם הם הולכים. ועליהם נאמר: יש דרך ישר לפני איש וכו‘. בסודם אל תבוא נפשך. אבל תהיה מן המשכילים אשר עיניהם בראשם, והם רואים את הנולד, ובכל אשר הם פונים לעשות נוכח ה’ דרכיהם, ולעשות רצונו יחפצון ויקוים בך מקרא שכתוב: בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחותיך.

ואנכי כבר הסיבותי לבי להורות לך הדרך אשר תלך בו, מדי בואך בין אנשים זרים המה לך, אשר לא ידעתָם מתמול שלשום. וגם היום אוסיף להזכירך ולהעירך על זה. צעיר הנך יקירי! צעיר כמוני לימים, אכן לא כמוני נסית עוד לשאת וליתן בתבל, ואת אנשיה לא ידעת. ידעתי את תום לבבך; חשבת למשפט צדק את אשר קראת בספרי הראָמאנצען, שם יתיצבו לנגד עיניך כל האנשים במַדי האהבה. כלם אהובים, כלם ברורים, איש לפני רעהו ישפוך שיחו, על נאות דשא, עלי פרחי חמד. על באר בשדה שנים שנים ישבו כתאומי בטן, איש את רעהו יחבק; מהם במחול משחקים יצאו בתוך רחובות קריה, גם בלבם חשבון אהבה. – סוף דבר, אין מצה אין מדון, אין איש רע ודובר תהפוכות בכל נחלת הראָמאנצען, כלם עושי טוב. איש לרעהו יעזור, ומנשיקות פיו ולבו ירוהו בדשן.

הלא זה עולם מדומה. – מי יתן והיה כן בעולם הברור (או הֶהָפוך) העומד לנגד עינינו. לא כן יקירי! לפעמים, במקום אשר תיחל למצוא אוהב ורֵע לגלו' לו מצפוני לבך, בחון נא בן יקיר! ותמצא עלוקה נצבת תחת לבך למוץ דמך. הן אמת כי את כל אשר תמצא בספרי הראָמאנצען, המדות הטובות ודברי חן, אנשי עולם הברור לקחו למו למסוה, ובקרבם ישימו ארבם. אם אמרתי להציגם לפניך כתבניתם, כאשר לבי יודע וכאשר נסיתים זה הרבה פעמים, ישיבו דברי האגרת הזאת להיות ספר שלם. ומי יתן והסכים עתי [טעות. צ“ל עמי או אתי. הערת פב”י.] לזה, כי למענך יקירי זאת עשיתי. – הזהר נא יקירי בדברי, ואל תבין כי האנשים כלם רעים וחטאים. חלילה! רבים הם הטובים מן הרעים, כאשר הטוב בכלל רב מאוד מן הרע והמזיק בעולם. אבל השמר לך פן יפגע בך הרע במדי הטוב, כזאב ערבות בעור כבש. זאת עשה איפוא! קחה לך את ס' טהעאָפראן מהחכם קאמפע, וקרא בו פעם ושתים עד אשר יחוקק על לוח לבך למשמרת. ואולי יחנני ה' כי אקח מועד לבוא לעיר… לראות פניך בטרם תסע, ופה אל פה אדבר בך, ואוסיף לישר תלמי לבך התם והנקי כאשר ידעתי. ואז ארוה את לחייך בדשן דמעותי.

ועל דבר הכתובים אשר שאלתני, אע“פ שעמלי בענין אחר היום לא יתנני להסיר רעיוני רגע מעניני, עכ”ז לקחתי לי מועד לבארם לך ע"פ דרכי. אולי ייטיבו בעיניך והיה זה שכרי.

"הוי מוראה ונגאלה העיר היונה: לא שמעה בקול לא לקחה מוסר, בה' לא בטחה אל אלהיה לא קרֵבָה: שריה בקרבה אריות שואגים. שופטיה זאבי עֶרֶב לא גרמו לַבֹּקֶר: נביאה פוחזים אנשי בוגדות, כהניה חללו קודש חָמְסוּ תּוֹרָה: ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָטוֹ יתן לאור לא נעדר ולא ידע עֲוָל בֹּשּתּ. (צפניה ג' מן פסוק א' עד ה')

בשום הקורא עיני בחינתו על שתי המלות המתנגדות עֶרֶב וָבֹקֶר כבר יבין שאין הכונה כפי' המפורשים. ואף כי התנגדות מאמר האחרון “ה' צדיק בקרבה כו' בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָטוֹ יתן לאור כי” אל מאמר הקודם:שֹׁפְטֶיהָ זאבי עֶרֶב לא גרמו לַבֹּקֶר" תורה באצבע שפי' הענין סובב סובב הולך על שלש המלות הראשיות האלה עֶרֶב, בֹּקֶר וּמִשְׁפָּט. ומלבד זה ישום הקורא איניו אל שאר המלות הבאות במאמר.

ולדעתי יתבארו הכתובים ע“פ המאמר לרז”ל: שמלינין את הדין כדי לצדקו; וז“ל (סנהדרין פרק דיני ממונות דף ל"ה) אמר רבי חנינא, דאמר קרא: מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים: (פי' רש"י: רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו ועתה כשאינן עושין כן הרי הן מרצחין) ורבא אמר מהכא: אשרו (חמוץ) אשרי דיין שמחמץ את דינו. (פי' רש"י: שמשהא אותו ומלינו כדי להוציאו לאמתו) ע”כ מאמרם ז"ל.

והנה הדין דין אמת גם מצד השכל. כי כל דין אמת ראוי להיות נמשך איזה זמן, ולהיות נדון ביום בשעה שבני אדם מצוים ויכולים להעיד וללמד זכות וכדומה. ועי“ז יתברר המשפט הטוב עד שלא יפול בו ספק. אולם דין שקר ומרומה, יחתכו אותו הדיינים מהרה ובלילה, מיראתם על פניהם פן יבואו עדים ויעמדו לשטן להם. ולזה צוו ר”ל להלין את הדין. והנה הדנים בלילה ממהרים לחתוך (ואינם ממתינים, היפך ממה שראוי וממה שצוו רז"ל) כדי להפיק רצונם. והם חוֹמְסִים וגוזלים את התורה והמשפט; כי, אם היו חוקרין בדין התורה הטיב היה הדין הופך ממה שהוא עתה כשפוסקים את הדין במהירות¹⁴.והסבה הגורמת לזה, מפני שהשופטים אינם רוצים באמתת הדין, כי אם בטובת והנאת עצמן, והם אוהבי בצע, וע“כ יטו המשפט למען בצוע. וכן הנביאים הנבאים מלבם בעבור בצע כסף (ירמיה ח‘, יוד י“א. ישעיה נ”ו, יוד יא. מיכה ב’ יא שם ג'.) גם הם ממהרם להנבא כחפץ המבקש מהם, ואינם ממתינים לשמוע מה יענם אֵל. כי העולה על רוחם ידברו (ירמיה ך“ג ־ יחזקאל י”ג.) וה' לא דבר בם. וכן הכהנים, לא ימתינוּ על הקרבת הקרבן, כי מתחלה יקחו חלקם (שמואל א‘, ב’, כ"ט), או יאכלו את קרבנות ה' העולים על המזבח (הושע ט‘, ח’) וע”כ הם מחללים את הקודש. וכלם, שופט, כנביא וככהן חָמְסוּ תּוֹרָה. והנה קרא לעיר הזאת עיר הַיּוֹנָה בעבור היותה מלאה הוֹנָאָה ומרמה.

והנה הנביא הולך וחושב איך העיר הזאת מלאה הונאה ומרמה. התחיל בשרים ואמר: שריה בקרבה אריות שואֲגִים. ר“ל השרים שבה אינם לפי חכמתם ושכלם, רק מפני שהם כאריות שואגים, ויש להם קול חזק לשאוג כארי, ע”כ נשמע קולם יותר, מקול יתר ההמון. שופטיה זאבי ערב: ר“ל השופטים שבה הם כזאבים, חיות טורפות האוכלות טרפם מערב משחושך היום מיראתם פן יפסיקום עוברי דרכים והצד ציד. כן השופטים ההם דנים דיניהם בלילה, בהיות הדין מרומה ושקר ויראו מן הפרסום וגלוי לעין השמש. ואינם מניחים מקום לשום סבה אשר על ידה יודחה הדין עד הבוקר. ואדרבה ממהרים לפסוק בלילה. וזה פי' לא גָרְמו לבוקר. וענין שרש גרם ידוע בדרז”ל שפירושו כמו סִבָּהּ כאומרם גורם רעה, גורם היזק וכדומה הרבה, פי' מסבב רעה וכו' וכן כאן לא גרמו ולא סבבו, וד"ל.

נביאיה פוחזים כו' פי' הנביאים שבהם הם פוחזים (מן פחז כמים) וממהרים לנבא בעבור בצע כסף וה' לא דבר בם. והם א“כ אנשי בוגדות (קראם אנשי בוגדות כמו שקרא תחלה להעיר עיר היונה, והענין אחד). כהניה חללו קודש כי‘. פי’: הכהנים שבה מחללי' הקודש בלקחם מנתם מתחל' כאשר זכרתי למעלה. ואחר חשבו כל מדריגות הנ”ל, חזר לאמור בדרך כלל על כלם חָמְסוּ תּוֹרָה. הרצון בזה, כל המדריגות הנ“ל חמסו את התורה. ונגד ד' מדריגות האלה שָׂרִים, שֹׁופְטִים, נְבִיאִים וְכֹהֲנִים¹⁵ אמר בפסוק ב‘: א) לא שמעה בְקוֹל, ב) לא לקחה מוּסָר, ג) בה’ לא בָטָחָה. ד) אל אלהיה לא קָרֵבָה. אלה לעומת אלה ממש. מפני שהעיר הזאת לא שמעה בְקוֹל ה'. ע”כ שריה אֲרָיוֹת שׁוֹאֲגִים. בעבור אשר לא לקחה מוּסָר, שהוא מִשְׁפָּט ה' מִשְׁפָּטִים צדיקים, משפטים יחיו בהם, והם נאמרים בקהל, כאמרו (בפסוק ה') בבוקר בבוקר משפטו יתן, ע“כ שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב כו‘. בעבור אשר לא בִטְחָה בה’ ע”כ נביאיה פּוֹחֲזִים וחזו לה שוא בעבור פחזותם. (יחזקאל י"ג, ו') ובעבור אשר קרבנותיה היו במחשבות פיגול ולא קָרֵבָה אל ה' באמת, ע“כ כהניה חִלְלוּ קודש, וד”ל ־ ולנגד הנ“ל אמר: ה' צדיק בקרבה לא יעשה עַוְלָה וע”כ לא בסתר הוא עושה מעשיו. כי אם בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר משפטו יתן לאור, ולא נעדר. ואמר הטעם לזה: ולא ידע עֲוָל בֹּשֶׁת, ר“ל כי הש”י אינו יודע עולה במעשיו אשר יצטרך ליבוש עבור זה. כי כל מעשיו ישרים. כמו שנאמר: הצור תמים פעלו כל דרכיו מִשְׁפָּט (דברים ל"ב, ד') וְעַוָל כמו עַוְלָה, והשרש עָוֶל של בֶּׁשת. והבן. –

זה לפי דעתי באור הכתובים האלה, אשר שאלתני עליהם. ואסיים גם לך יקירי בסיום המאמר הנ"ל. תראה יקירי להתנהג כשורה בבית חותנך אשר אתה בא אליו. וכל דרכיך יכונו לתכלית נרצה. עד שלא תדע שום עול במעשיך, ולא תבוש ולא תכלם. – אולי לא אראך עוד בטרם תסע קחה נא מרחוק את ברכת אוהבך כאב את בנו. מרחוק? – לא! קרוב אליך מאד בפיו ובלבבו אוהבת ומורך מלמדך להועיל –

אברהם בער הכהן גאָטלאָבער