בגליון 9 המליץ שנה זו נקרה לידנו מאמר ה' מ“ב “דברי שלום ואמת”. בהמאמר הזה יתנפל על המשכילים הצעירים, יען אשר לפי השערתו הם המה הכותבים את המאמר הנודע בקיעווליאנין, אשר הגיע את סופרי ישראל כנוע עצי היער מפני רוח. הנה טרם נוכחה עם ה' מ”ב, על דבר המאמר הזה, נעיר את אזנו, כי שגה הרבה מאד; ראשונה, בחשבו כי ידי המשכילים הצעירים חלו בהמאמר הזה, אחרי אשר פעמים ושלש נאמר שם, כי הממשלה בעצמה תעיר את אזן סופרי ישראל על השתנות הנכבדות, אשר באו שמה, ועיני הממשלה תמיד בראשה לדעת את אשר ידרוש הזמן מכל חוסי בצלה, אם כן אך לשוא ידמה בנפשו כי אך משכילים צעירים אחדים קראו את המאמר הזה לאור עולם, – ובשניה, כי הנקראים אוטאָדידאקטען אך לשוא יחגרו חימות וצל ההרים המה רואים כהרים. איזה שמץ דופי מצאו בהמאמר ההוא, כי ישימו בזה עון על ראש המשכילים הצעירים? מי דבר שם אודותם? כי יראה לנו ה' מ"ב בכלל איה איפוא דברו הצעירים נגדה נא לכל עם, כי ראוי ונכון להסיר את המורים האוטואדידאקטען ממשרתם? כל אלה בראו למו ברוח דמיונם, יען כי בלי כל ספק ירגישו בעצמם כי אינם שוים להיות מאשרי העם… לבם לא ינוח על מקומם, יראו לנפשותם ויפחדו מקול עלה נדף. האוטאָדידאקטען לא ידעו כי בזה אשר יתנפלו על המאמר ההוא יתנו חרב ביד הצעירים לרדוף אותם באמת, ודמיונם לזה – אשר התמרמר בעת אשר צוו כי יצאו כסילים מן המרחץ…

אחרי אשר הסרנו את תלונות שוא ה' מ“ב מעל המשכילים הצעירים בדבר מאמר קיעווליאנין, נשאל נא את פיהו, כי יואל להגיד לנו מה זה אוטאָדידאקט? האומנם שנתה אותם הטבע ותפליאם מיתר כל היצורים? הלא כמוהם כמונו בצלם האדם נבראו ובמה איפוא יקדשו על פני כל העם כי כל הנוגע בהם ירה יירה? כל אדם חפשי להגיד משפטו על דבר זה וזה, לשבט ולחסד; כל איש ואיש ישפוט מנקודת הראות שלו, יראה להגן על האמת, אשר לפי דעתו אמת היא, כן ירדוף את השקר אשר יאמר כי שקר הוא ואם שגה במשפטו ובא השני וחקרו. כן המשכילים הצעירים יראו לבער את הקוצים מעל כרם עמם, והקוצים האלה נזרעו כן על שדמות האוטאָדידאקטען, כן על שדמות לא־האוטאָדידאקטען. האומנם יתנו הצעירים יד לפה בראותם דבר שאינו מתוקן, יען כי יוצא הוא מתית ידי האוטאָדידאקט? אם כן שגה מאד ה' מ”ב בקראו מלחמה על המשכילים הצעירים, יען כי רודפים המה את האוטאָדידאקטען, כי חמת הצעירים לא על האוטאָדידאקטען תרד, אך על האולת בכל מקום מציאותה. הלא בן מנחם, ריב“ל, ה' במלאנימסקי וכדומה אוטאָדידאקטען המה, ובכל אלה יתנו למו הצעירים כבוד ויקר, יכרעו ברך לפני כס חכמתם ושמם בקרבם לגאון ותפארת. כן אם גם יערערו על איזה אוטאָדידאקט, בכל אלה יוקירו ויכבדו את הדברים הטובים הנמצאים בהם. שמח לבנו לראות כמה דברים טובים ונכבדים “בקול מבקר” לה' נ”ל ונפש היפה תקוץ לשמוע איך האיש המחנך הנכבד הזה נתפאר כי האדון פאסטעלס “הרבה לדבר עמו (המליץ 31 ש"ע) כי “ברוב חסדו (של האדון פאסטעלס) וטובו גלה רצונו לבקרו בביתו, אבל לדאבון לבו הוכרח להגיד לו כי צר לו המקום וכו'”. כן מסר לו האדרעססע כתוב בעצם ידו (חשיבות גדולה!) למאן יוכל לכתוב אליו לפ”ב וכו‘" (שם). הראיתם שמחת האיש הנכבד הזה, כשמחת ילד, אשר הבטיחו לו כי יביאו לו איזה כלי משחק, - וראו כי השמחה הזאת לא יכלה למצוא לה גבולים בלב ה’ נ“ל, אך פרצה ותעבור חק ותבא בדפוס… כן עונג אין חקר שבענו לקרוא את מאמרו “בית המשתה”, אך מה מאד צחקנו לקראת התהלות הרבות אשר יענוד את תלמידו (?) ה' שי”א, בכנותו אותו בשם “איש שכלו שירה”; בעת, אשר זה האחרון לא ידע עד מה מרוח השיר, אם גם יביא בעצמו שלשה עדים נאמנים על מתת שירתו (המליץ 16 ש"ע) ודברים כאלה לרוב.

וביותר חם לב המשכילים הצעירים בקרבם, בראותם כי כל אחד ואחד מתופשי עט עברית בידו, יתפאר כי הולך הוא בעקבות החכם הגדול בן מנחם, כי כלם מבארי ומפיצי דעותיו הנשגבות המה; יגידו נא אלה המתכסים בטלית שאינה שלהם קבל עם, מה עשו המה לעומת האיד הדגול מרבבה הזה, אשר עשה לו שם בין כל חכמי אירופא? הלא אפס ואין מוחלט! ובין כה יתפארו כי זורעים אור המה בישראל. איה איפוא האור הזה? תנו נא אותו לנו ונהנה מזיוו, אך האור הזה הוא אור גנוז עדנה ומי יודע למתי נוכל לקוות עליו מאת המתפארים! – המחברים יאמרו מראש כל הקדמותיהם לספריהם, כי יחדשו נעורי שפת קודש, ובזה יחשבו כי תועלת גדולה יעשו להעם. איש כי יכתוב שיר מלפקין יאמר בלבו כי גלה אמעריקא, ואם עוד המה לשון נופל על לשון, אז אין עוד על עפר משלם; ולא יתנו לב, כי כל אלה אך בלויי סחבות, דברים אין להם כל שחר וערך, והעם לא ימצא בהם כל תועלת. לו גם מאה שנים יכתבו שיריהם הנעימים לו ירבו גם רבבות ספרים על דקדוק שפת עבר, בכל אלה, העם לא ידע מזה מאומה, ואך המה ויתר אחיהם הסופוים ירבו כבוד ותהלות זה לזה, זה יכתוב לרעהו “הגדול בענקים” וזה יעטה את משנהו “המשורר הנפלא” וכדומה, ובזה חפצו לשים להם שם עולם. הטרם ידעו כי בנים יולדו יחשקו עליהם ועל פעולותיהם, ולפלא יהיה בעיניהם, איך אנשים רבים הקדישו כל ימיהם לדברים נבערים כאלה, ועוד דרשו כי יכבדו על פני כל העם וכי שמם יוחק לזכרון ולתהלה ותפארת.

הן ישנם סופרים אחדים, אשר באמת ירבו תועלת להעם, אשר כל ישעם וכל חפצן להפיח דעת וחיים חדשים בלבות עם העברים כלעווינזאהן, בקורות חכמי ישראל, כסמלאנימסקי בידיעת העולם והטבע, כמאפו, במחזה שלמה מחיי העברים, אשר כבר חלפו עברו ומחיי העברים ההוים – אך יביטו ויראו מה חלקם וגורלם בין עדת סופרי ישראל, אשר יעמידו את עצמם על מדרגה גבוהה, אלה יגועו מעוצר רעה ויגון, אלה קוראים לעזרה במר רוחם וכאב לבם ואין פונה אליהם, קולם כקול במדבר; יען מה? יען כי המה לא ימלאו פיהם תהלתם ותהלת רעיהם, לא יבנו כיתר הסופרים אלפי מגדלים הפורחים באויר על ספרי תנ"ך ועל ספרי התלמוד, יען כי באמת יקדישו עתותיהם וכחותיהם על שדה הצלחת עמם, יען כי יושבים המה יחיל ודומם לראות מה הזמן עושה ואתו יחד יעשו את פעולותיהם, לא יתפארו כי זורעים אור המה בישראל, אם גם לאורם חמונו וראינו אור בהיר. הן ירימו האוטאָדידאקטען המדומים את קולם. יתאספו חברים לקנות למו שם, להציל זה את זה משיני מבקר או מתנגד; זה קונה לו רב, וזה בורא לו תלמיד, זה יעיר מתי עולם מקבורתם וזה ישלח בגניבה (גניבת דברים¹) את ידו; זה ירבה עליו רעים להשיג שכר לפעולתו גם מן הממשלה וזה משכיר עצמו לדעת להיות שבט זעם ביד האוטאָדידאקטען להכות בו את המשכילים הצעירים. וכל החרדה הזאת למען כבוד עצמם, אם כן למה יבכו באזני העם כי ירהבו הנערים בזקנים, כי הבצים יתאמרו על התרנגולת; הלא אם יראה בעין האמת במצפוני לבם, ושבו וראו כי “צעירי הימים אשר לא שמשו כל צרכם ולא הבשילו אשכלות תבונה” יקרים מהם וקטנם עבה ממתניהם…

עתה נשובה נא אל ה' מענדעלסבורג! אחרי דברינו עד היום אך למותר להראות לו כי לכל מאמרו אין כל יסוד, יען כי מעולם לא חפצו צעירי ימים “להכחיד שם ושארית השרידים האוטאָדידאקטען מתחת שמי הפדגוגיקא”. אך נשאלה נא את פיהו: איה איפו אלה אשר הקריבו כל חיתם על מזבח ההשכלה להפיץ אורה, אשר “לנוגה ברק זרחם ילכו שבטי ישראל למחוז חפצם הנעלה?” “משכילינו חכמינו, אשר עמוד בית ישראל נשען עליהם, אשר התהלכו מעיר לעיר ומפלך לפלך, וממחוז למחוז להיות למופת לרבים?” איה איפו המה? ואם יתן לפנינו שמות שרידים אחדים, הלא כבר יקרים ונכבדים הרבה אתנו מאשר עמדו, אם כן אך לשוא יריב ריבם, כי אין מי אשר נגע בכבודם הגדול; אולם אם יראה לנו אלה, אשר כבר תארם ודמותם באו בדברינו הראשונים, אז יגידו נא הקוראים עם מי ילין הצדק? אם אתו, אשר יחפוץ כי השיבה אשר נזרקה בהם תחפה על כל פשעיהם, והיא היא תנהגם אל מות, או עם הצעירים, אשר לא יחפצו לסגוד לבול עץ, אם גם קמטו פניו מזקן, כי לא בזקנה הדבר תלוי, כי אם בידיעה. והנה אל יגלה ה' מענדעלסבורג על הצעירים אשם גדול כזה כי “יפערו פיהם מאין הפוגות על המשוררים, המדקדקים והסופרים לבלעם חיים”. חלילה להם מבא בדמים! המה יחפצו כי אך יחדלו לשיר לדקדק ולכתוב, כי לא יביאו להעם כל תועלת. הן לא חטאו ולא פשעו להצעירים כי אם בזה, כי משוררים המה ושיריהם פרי טעם בריר חלמות, כי מדקדקים המה ולא ידעו חוקי ההגיון ואיך להבינם להתלמידים, כי סופרים המה ויכתבו דברים של הבל, ואחרי כל אלה ישימו עוד בשמים תהלתם, ויאמרו כי הם המה הזורעים אור; הלא המה בעצמם ישחקו מהצעירים, אם האחרונים יתנו להם איזה כבוד ויקר!…

עתה נבא אל דברי הריב, אשר בין המורים והתלמידים ואשר ה' מענדעלסבורג לקח עליו, לא ידענו מאיזה סבה (בלי כל ספק יש דברים בגו), להצדיק את כל המורים ולהרשיע את כל התלמידים. הלא זה דבריו “שומו שמים על זאת! הנשמע כזאת בישראל? הזאת ההשכלה וזה פריה? אשר ירהב הנע בזקן (דברים ישנים מאד, אשר מסבת היותם על פה מי שיחפוץ, כבר אבדו את הכאב לב אשר בם) ותלמיד ברבו לגרשו מהסתפח בנחלת בי”ס ולהיות נודד ללחם – יען מה? כי איננו בקי בטוב מלאכת הרקוד עם בנות עם הארץ! יען כי זקנו מגודל ורוחו נאמנה עם אלהי ישראל!" הלא יבוש ויכלם ה' מענדעלסבורג, בחשבו את המשכילים הצעירים לילדי פשע כאלה! הן לא תלמיד אנכי – ואוטאָדידאקט ככל האוטאָדידאקטען הנני, בכל אלה לא אוכל נשוא אם דברים כאלה ינתנו בדפוס! הן מעולם לא רכל איש את ההשכלה כמענדעלסבורג, ה' מענדעלסבורג שבעתיים ממורדי אור טיף את ההשכלה, ויאמר נא נגדה נא לכל עם, כי כל באיה לא ישובון, כי ארחות שאול אורחותיה וכו' וכו‘, באמרו כי התלמידים לא יאהבו מוריהם יען כי אינם יוצאים במחול ומגדלים זקנם. האומנם יחשוב ה’ מענדעלסבורג כי שואפי נקם המה התלמידים, ואך זאת היא הסבה לאיבתם (אם אך ישנה)? אם כן הוא, אז לא קבלנו עלינו לענותו, כאשר שומעים לרבבות בכל יום ויום מחרפי ומגדפי השכלה ולא נשים עליהם לב, אך ה' מענדעלסבורג הלא בכבוד ההשכלה יתאמר, אם כן איך איפו שם עליה עלילות דברים כאלה?1 מדוע לא ישים לב על סבות פרוד הלבבות בין המורים ותלמידיהם? הן נוכל לאמר בשם כל התלמידים כי מעולם לא ידברו חלילה דופי בה' סלאמינמסקי, בה' גאטטלאבער כמורה, להפך הם יענדום עטרת כבוד ואהבה, כן ספר לנו ידידנו ה' מרגליות כי בבית הספר לעברים בברדיטשוב כל התלמידים אהבו בכל לבם את המורה ה' י. פאלישינעצקי אשר ידע לכלכל את רוחם בהשכל ודעת, בדקדוק שפת עבר בלי כל ספרי דקדוק, אך בעזר שכלו לפי שטה מיוחדת ובלי כל ספק ישנם מורים אחדים דומים להם, אשר רוח התלמידים נוחה מהם, אם כן לא על כל המורים יצא הקצף (אם אך יש קצף), מדוע זה איפו יחרה אף התלמידים על איזה מורים? לדעתנו להפך, אם תלמידים קמים במאשריהם, אז לא בהתלמידים העון, כי אם בהמורה, אשר הפיח בהם רוח עברה וזעם עליהם. אם מורה לא יוכל לרכוש לו אהבת תלמידיו, ועוד יבעיר בקרבם אש קנאה ואיבה, אז המורה הזה חדל־דעות הוא, והוא בעצמו יתן חצים בידי בני הנעורים לירות בו. התלמידים לא יחפצו לקשור קשר, אך יאבו כי ינהלו אותם או שארית התלמידים בהשכל ודעת, כי יעירו ויעוררו בהם אהבה להם. ואיך? ובמה?, אם עיניהם בראשם הלא יראו לדעת, ואם עורים המה, הלא זאת תורת העורים והפסחים, מחוץ למחנה מושבם.

אם מורים לא ידעו איך לתת להבין לתלמידים, אם יעמיסו עליהם משא לעיפה דברים אשר תקצר רוחם בהם, דברים אשר אין להם כל רעיון פנימי וחומרי, אך דברים יבשים, מתים, אז בלי כל ספק, התלמידים ישנאו תכלית שנאה את המורה ואת הלמוד; לא כן אם המורה בעצמו הפיח חיים בהלמוד, אז גם התלמיד בשמחת לב ישמע ויוסף לקח. והנה בטוחים אנחנו, כי המורים, אשר רוח התלמידים איננו נוחה מהם, בלי כל ספק מהמחלקה הראשונה הנמו, לזה עוד נוסיף סבות אחדות, כי המורים לא ילכו שלובי זרוע עם הדור החדש, כי יחפצו לטעת עוד דעותיהם הישנות על תלמי לבות התלמידים, כי רעה עינם בפרי מטעיהם, כי יכאב לבם בקרבם בראותם, כי התלמידים כבר העבירו אותם ויודעים הרבה יותר מהם, אז יאמרו כי אך אותם תלין חכמה, ולחכמת הצעירים יאמרו נסרחה, יאמרו “אם רב לא שנה ר' חייא מניין לו”, אם גם בסתר לבם יודו כי הצעירים גבוהים הרבה מאד; יעשו כהמורה אוילי, אשר יתן קול עז על התלמיד, בעת אשר האחרון ישאל אותו ואין לאל ידו להשיב לו אמרים, ובזה ידמה להשתיק אותו ולאיימו; אולם כל אלה נקל לעשות עם ילדים קטנים, אשר כבוד רבם ככבוד שמים, לא כן אנשים מלומדים, אם גם ירעימו עליהם כרעם חרפות וגדופים, המה בל יחתו, ואם גם יקראו אלפי פעמים “שומו שמים” השמים לא ישומו והארץ לא תרגז תחתה ואור האמת תתראה לעין כל, - אם המה כבר ידעו את מוריהם מכף רגל ועד ראש, יודעים בלי כל מסוה את משכיות לבם, אם כן אם בצדק יתמרמרו עליהם ויחפצו לתקן את אי־סדרים הרבים, אשר בין המורים, וברכתם עליהם תבא.

לכן אוטאָדידאקטען ומורים, אם תחפצו לרכוש לכם אהבת בני הדור החדש ותלמידיכם, לכו יחד עמהם לרוח הזמן, ואל תנסו לכלא את רוח הזה, אשר יפרק הקים וישבר סלעים כי ללא הועיל. דעו את חובותיהם, כי כלנו יודעים, כי תוכלו הרבה לעשות עם הילדים הצעירים, אך אם תחפצו, ובכל עת נריק לכם רגשות תודה וברכה, ובזה יועיל לכם הרבה מאד, מאשר תסיתו בנו גם אלפי מענדעלסבורגער, ואז תוכחו לדעת כי אם גם לא תצאו במחול מרקדים עם בנות הארץ, ופאת זקנכם תגדלו ורוחכם תהי נאמנה עם אלהי ישראל, כי נאהב אתכם בכל לב ונפש כמורי ומאשרי אחינו העברים.