א

קיעב. מי מלל לבני ישראל כי העיר קיעב אם כל קריות רוסיה, אשר אבניה ירצו ועפרה יחננו, ואשר לא נתנה הצג כף רגל איש עברי על אדמת קדשה, עתה יפרו וירבו בה בני עמנו במאד, וכאם רחמניה תגן גם עליהם, ותחת כנפיה יחסיו, תמשוך למו חסד ובאהבה תקרבם. אמנם אחינו אשר נתנו למו מהלכים פה ידעו לכלכל את רוח העם היושב בקרבה, ובעבותות אהבת אדם נקשרו יחד, כי בסוד כל החברות אשר יתנוססו פה לתפארה יבואו אחינו בשמחה ישאו כל מחסוריה, ולזאת גם שרי העיר ואציליה ישיבו אהבתם אל חיקם, ובכל החברות הגדולות אשר נועדו פה לתמוך ידי מטי בני עמינו יפיקו גם המה נפשם אל דל. ביום אתמול חגגו פה העברים יושבי קיעב חג חנוכת בית “בקור חולים” אשר יסדוהו אזרחי קיעב ממסד עד הטפחות, כי ימים רבים לבני ישראל בקיעב ללא מחסה וללא מנוסף ביום צר, ועתה כל מדוכא עוני ימצא מקלט וידוע חולי ימצא מזור לנפשו. ביום 21 באקטבער יום הולדת כבוד הוד הנסיך היקר באדם הגענעראל גובערנאטאר וואסיליציאקוו יר"ה, בא הוא בלוית רעיתו הכבודה ובלוית שריו הנכבדים עם מרבית אצילי העיר, לשחר את פני הבית הזה. האזרחים מבני עמנו אשר חכו את בואו, שמחו לקראתו, ויברכוהו ביום הולדתו זה, והוא הפיק להם רצון בענות חן, ויער את רוחם להשכיל אל דל ולהרעיף על פצעי אנושים נטפי תקוה וישע. גם הבטיח להם כי בכל אשר יהי לאל ידו יהי להם מעיר לעזור, ורעיתו הנסיכה בענות חן בקרה בכל החדרים, ותבטיח כי תשים על שכמה לבקרהו מדי חדש בחדשו, ולהשקיף על כל הליכותיו למען יהיה לשם ותפארת. אחרי כן ברכו עוד הפעם אצילי בני עמינו את הוד הנסיך והנסיכה, והמה גם המה הריקו למו רגשי גיל ותודה. וכה נפרדה הועדה הכבודה הזאת בנעימים. כל החזיון הנחמד הזה ראו עיני ואמצא נכון לתת מקום לדברי אלה בראש הכרמל, למען יראו רבים כי גדולי העם אשר אנחנו חוסים בצלם טובתנו ושלומנו הם דורשים, וידעו כי הזמן שואל מאתנו לקדם את פני חפצי טובתנו ולהקשיב באזנים פתוחות אל הקול הקורא באזנינו, כי ממנו לנו תוצאות חיים.

ב.

קיעב. בעלה 16 לכרמל שנה זאת. כבר הודעתי נאמנה, מבית החולים אשר נוסד פה לתפארה, שם שויתי נגדה נא בני עמי את הכבוד היקר, אשר נחלה עדת קיעב מהנסיך היקר המנוח ווסילציאקוו נ"ע. ואמנם הבית הזה הלך וגדול עד הלום, בעזרת ה' ועזרת הרופאים הגדולים (פראפעסארים) אשר ישכילו אל דלי בני עמנו, איש איש במועדו, ובעזרת המנהלים המפקחים על כל צרכי הבית הזה. אלפי אנשים לקוחים למות נפדו מרדת שחת, וישובו לאור באור החיים. אך הפעם לדאבון לב כל איש אשר אהבת עמו תפעם בקרבו, אבואה שנית שערי הכרמל, לקרא בראשי הומיות כי מוסדות הבית הזה רופפו, ואם בל יחושו נדיבי בני עמינו לצאת לישעו, כי עתה יפול ולא יוסיף קום.

ואם תשאלוני, מדוע נהרסו אשיותיו פתאום? ואיככה דבר טוב ומועיל כזה יכלה ויעוף כענן בקר על זאת אשיבכם מלים: הלא מודעת היא זאת, כי גם טרם נוסד פה הבית הזה נהרו מכל עברים חולי בני עמנו קיעווה, לגהות מזואם ולדרוש ברואפים הגדולים כמי האוניווערזיטעט. אך רבו המכשלות אשר שכו לפניהם הדרך, כי לא מצאו מקלט ומחסה להשיב נפשם העיפה בעת חלים, אף לא מצאו אוכל אשר הוכן כמשפט דתם. אך הפעם בהוסד הבית הזה, כמעט לקחה אזנם שמץ, כי יש פה מקלט לחולי עברים, אשר יכלכלום שם כדין וכדת, וגם הפראפעסססארים יסעדום על ערש דוי, והנה נאספו מכל אפסים, לא רק מערים הקטנות אשר בפלך קיעוו וואלין וכדומה, כי גם מהערים הגדולות, אשר שם יתנוססו גם בתי חולים בשיא חסנם ועשרם. ועתה התוכל עדת קיעוו קטנה לשאת כל מחסורי האומללים הרבים האלה, בעת אשר הערים ההנה תעמודנה מרחוק מאנו לעזור אף עזר מעט. ובין כה וכה כמה אנשים, אשר עזבו מעונותם, אבדו שארית הונם, ויבואו הנה מטים למות, הלא יגועו באין מאסף, כי אפס מקום למו. ואך לשוא חגרה עדת קיעוו שארית כחה לצאת לישע הנדכאים האלה, כי אין לאל ידה לבדה לשאת בעול הכבד הזה. לכן למען אשר לא יעמדו על דם נקי, כמעט גמרו אומר לסגור הבית הזה, גם לפני חולי עדת קיעוו, למען בל יבואו כנהר מכל עברים.

אולם אם ישימו שועי ואזרחי ערים הקרובים והרחוקים לבם לזאת, לדעת כמה טוב צפון בבית בקור חולים בקיעוו, כאשר כבר הוכחתי בהשכל ודעת, וקראו נדבות, ושלחו הנה, כי אז הבית הזה עוד ירום ונשא, והביא תועלת יתר הרבה מאלפי בתי חולים אשר בכל הערים סביב קיעוו. וראוי ונכון לכל איש אשר לבו חולה על שבר בני עמו כי יעור לקראת קול הקורא ויחיש לעזרת האומללים האלה.

ועל ראשימו הלא ברכת האובדים תבא, וכפלים יקחו מאלהי החסד והרחמים.

בגליון 9 המליץ שנה זו נקרה לידנו מאמר ה' מ“ב “דברי שלום ואמת”. בהמאמר הזה יתנפל על המשכילים הצעירים, יען אשר לפי השערתו הם המה הכותבים את המאמר הנודע בקיעווליאנין, אשר הגיע את סופרי ישראל כנוע עצי היער מפני רוח. הנה טרם נוכחה עם ה' מ”ב, על דבר המאמר הזה, נעיר את אזנו, כי שגה הרבה מאד; ראשונה, בחשבו כי ידי המשכילים הצעירים חלו בהמאמר הזה, אחרי אשר פעמים ושלש נאמר שם, כי הממשלה בעצמה תעיר את אזן סופרי ישראל על השתנות הנכבדות, אשר באו שמה, ועיני הממשלה תמיד בראשה לדעת את אשר ידרוש הזמן מכל חוסי בצלה, אם כן אך לשוא ידמה בנפשו כי אך משכילים צעירים אחדים קראו את המאמר הזה לאור עולם, – ובשניה, כי הנקראים אוטאָדידאקטען אך לשוא יחגרו חימות וצל ההרים המה רואים כהרים. איזה שמץ דופי מצאו בהמאמר ההוא, כי ישימו בזה עון על ראש המשכילים הצעירים? מי דבר שם אודותם? כי יראה לנו ה' מ"ב בכלל איה איפוא דברו הצעירים נגדה נא לכל עם, כי ראוי ונכון להסיר את המורים האוטואדידאקטען ממשרתם? כל אלה בראו למו ברוח דמיונם, יען כי בלי כל ספק ירגישו בעצמם כי אינם שוים להיות מאשרי העם… לבם לא ינוח על מקומם, יראו לנפשותם ויפחדו מקול עלה נדף. האוטאָדידאקטען לא ידעו כי בזה אשר יתנפלו על המאמר ההוא יתנו חרב ביד הצעירים לרדוף אותם באמת, ודמיונם לזה – אשר התמרמר בעת אשר צוו כי יצאו כסילים מן המרחץ…

אחרי אשר הסרנו את תלונות שוא ה' מ“ב מעל המשכילים הצעירים בדבר מאמר קיעווליאנין, נשאל נא את פיהו, כי יואל להגיד לנו מה זה אוטאָדידאקט? האומנם שנתה אותם הטבע ותפליאם מיתר כל היצורים? הלא כמוהם כמונו בצלם האדם נבראו ובמה איפוא יקדשו על פני כל העם כי כל הנוגע בהם ירה יירה? כל אדם חפשי להגיד משפטו על דבר זה וזה, לשבט ולחסד; כל איש ואיש ישפוט מנקודת הראות שלו, יראה להגן על האמת, אשר לפי דעתו אמת היא, כן ירדוף את השקר אשר יאמר כי שקר הוא ואם שגה במשפטו ובא השני וחקרו. כן המשכילים הצעירים יראו לבער את הקוצים מעל כרם עמם, והקוצים האלה נזרעו כן על שדמות האוטאָדידאקטען, כן על שדמות לא־האוטאָדידאקטען. האומנם יתנו הצעירים יד לפה בראותם דבר שאינו מתוקן, יען כי יוצא הוא מתית ידי האוטאָדידאקט? אם כן שגה מאד ה' מ”ב בקראו מלחמה על המשכילים הצעירים, יען כי רודפים המה את האוטאָדידאקטען, כי חמת הצעירים לא על האוטאָדידאקטען תרד, אך על האולת בכל מקום מציאותה. הלא בן מנחם, ריב“ל, ה' במלאנימסקי וכדומה אוטאָדידאקטען המה, ובכל אלה יתנו למו הצעירים כבוד ויקר, יכרעו ברך לפני כס חכמתם ושמם בקרבם לגאון ותפארת. כן אם גם יערערו על איזה אוטאָדידאקט, בכל אלה יוקירו ויכבדו את הדברים הטובים הנמצאים בהם. שמח לבנו לראות כמה דברים טובים ונכבדים “בקול מבקר” לה' נ”ל ונפש היפה תקוץ לשמוע איך האיש המחנך הנכבד הזה נתפאר כי האדון פאסטעלס “הרבה לדבר עמו (המליץ 31 ש"ע) כי “ברוב חסדו (של האדון פאסטעלס) וטובו גלה רצונו לבקרו בביתו, אבל לדאבון לבו הוכרח להגיד לו כי צר לו המקום וכו'”. כן מסר לו האדרעססע כתוב בעצם ידו (חשיבות גדולה!) למאן יוכל לכתוב אליו לפ”ב וכו‘" (שם). הראיתם שמחת האיש הנכבד הזה, כשמחת ילד, אשר הבטיחו לו כי יביאו לו איזה כלי משחק, - וראו כי השמחה הזאת לא יכלה למצוא לה גבולים בלב ה’ נ“ל, אך פרצה ותעבור חק ותבא בדפוס… כן עונג אין חקר שבענו לקרוא את מאמרו “בית המשתה”, אך מה מאד צחקנו לקראת התהלות הרבות אשר יענוד את תלמידו (?) ה' שי”א, בכנותו אותו בשם “איש שכלו שירה”; בעת, אשר זה האחרון לא ידע עד מה מרוח השיר, אם גם יביא בעצמו שלשה עדים נאמנים על מתת שירתו (המליץ 16 ש"ע) ודברים כאלה לרוב.

וביותר חם לב המשכילים הצעירים בקרבם, בראותם כי כל אחד ואחד מתופשי עט עברית בידו, יתפאר כי הולך הוא בעקבות החכם הגדול בן מנחם, כי כלם מבארי ומפיצי דעותיו הנשגבות המה; יגידו נא אלה המתכסים בטלית שאינה שלהם קבל עם, מה עשו המה לעומת האיד הדגול מרבבה הזה, אשר עשה לו שם בין כל חכמי אירופא? הלא אפס ואין מוחלט! ובין כה יתפארו כי זורעים אור המה בישראל. איה איפוא האור הזה? תנו נא אותו לנו ונהנה מזיוו, אך האור הזה הוא אור גנוז עדנה ומי יודע למתי נוכל לקוות עליו מאת המתפארים! – המחברים יאמרו מראש כל הקדמותיהם לספריהם, כי יחדשו נעורי שפת קודש, ובזה יחשבו כי תועלת גדולה יעשו להעם. איש כי יכתוב שיר מלפקין יאמר בלבו כי גלה אמעריקא, ואם עוד המה לשון נופל על לשון, אז אין עוד על עפר משלם; ולא יתנו לב, כי כל אלה אך בלויי סחבות, דברים אין להם כל שחר וערך, והעם לא ימצא בהם כל תועלת. לו גם מאה שנים יכתבו שיריהם הנעימים לו ירבו גם רבבות ספרים על דקדוק שפת עבר, בכל אלה, העם לא ידע מזה מאומה, ואך המה ויתר אחיהם הסופוים ירבו כבוד ותהלות זה לזה, זה יכתוב לרעהו “הגדול בענקים” וזה יעטה את משנהו “המשורר הנפלא” וכדומה, ובזה חפצו לשים להם שם עולם. הטרם ידעו כי בנים יולדו יחשקו עליהם ועל פעולותיהם, ולפלא יהיה בעיניהם, איך אנשים רבים הקדישו כל ימיהם לדברים נבערים כאלה, ועוד דרשו כי יכבדו על פני כל העם וכי שמם יוחק לזכרון ולתהלה ותפארת.

הן ישנם סופרים אחדים, אשר באמת ירבו תועלת להעם, אשר כל ישעם וכל חפצן להפיח דעת וחיים חדשים בלבות עם העברים כלעווינזאהן, בקורות חכמי ישראל, כסמלאנימסקי בידיעת העולם והטבע, כמאפו, במחזה שלמה מחיי העברים, אשר כבר חלפו עברו ומחיי העברים ההוים – אך יביטו ויראו מה חלקם וגורלם בין עדת סופרי ישראל, אשר יעמידו את עצמם על מדרגה גבוהה, אלה יגועו מעוצר רעה ויגון, אלה קוראים לעזרה במר רוחם וכאב לבם ואין פונה אליהם, קולם כקול במדבר; יען מה? יען כי המה לא ימלאו פיהם תהלתם ותהלת רעיהם, לא יבנו כיתר הסופרים אלפי מגדלים הפורחים באויר על ספרי תנ"ך ועל ספרי התלמוד, יען כי באמת יקדישו עתותיהם וכחותיהם על שדה הצלחת עמם, יען כי יושבים המה יחיל ודומם לראות מה הזמן עושה ואתו יחד יעשו את פעולותיהם, לא יתפארו כי זורעים אור המה בישראל, אם גם לאורם חמונו וראינו אור בהיר. הן ירימו האוטאָדידאקטען המדומים את קולם. יתאספו חברים לקנות למו שם, להציל זה את זה משיני מבקר או מתנגד; זה קונה לו רב, וזה בורא לו תלמיד, זה יעיר מתי עולם מקבורתם וזה ישלח בגניבה (גניבת דברים¹) את ידו; זה ירבה עליו רעים להשיג שכר לפעולתו גם מן הממשלה וזה משכיר עצמו לדעת להיות שבט זעם ביד האוטאָדידאקטען להכות בו את המשכילים הצעירים. וכל החרדה הזאת למען כבוד עצמם, אם כן למה יבכו באזני העם כי ירהבו הנערים בזקנים, כי הבצים יתאמרו על התרנגולת; הלא אם יראה בעין האמת במצפוני לבם, ושבו וראו כי “צעירי הימים אשר לא שמשו כל צרכם ולא הבשילו אשכלות תבונה” יקרים מהם וקטנם עבה ממתניהם…

עתה נשובה נא אל ה' מענדעלסבורג! אחרי דברינו עד היום אך למותר להראות לו כי לכל מאמרו אין כל יסוד, יען כי מעולם לא חפצו צעירי ימים “להכחיד שם ושארית השרידים האוטאָדידאקטען מתחת שמי הפדגוגיקא”. אך נשאלה נא את פיהו: איה איפו אלה אשר הקריבו כל חיתם על מזבח ההשכלה להפיץ אורה, אשר “לנוגה ברק זרחם ילכו שבטי ישראל למחוז חפצם הנעלה?” “משכילינו חכמינו, אשר עמוד בית ישראל נשען עליהם, אשר התהלכו מעיר לעיר ומפלך לפלך, וממחוז למחוז להיות למופת לרבים?” איה איפו המה? ואם יתן לפנינו שמות שרידים אחדים, הלא כבר יקרים ונכבדים הרבה אתנו מאשר עמדו, אם כן אך לשוא יריב ריבם, כי אין מי אשר נגע בכבודם הגדול; אולם אם יראה לנו אלה, אשר כבר תארם ודמותם באו בדברינו הראשונים, אז יגידו נא הקוראים עם מי ילין הצדק? אם אתו, אשר יחפוץ כי השיבה אשר נזרקה בהם תחפה על כל פשעיהם, והיא היא תנהגם אל מות, או עם הצעירים, אשר לא יחפצו לסגוד לבול עץ, אם גם קמטו פניו מזקן, כי לא בזקנה הדבר תלוי, כי אם בידיעה. והנה אל יגלה ה' מענדעלסבורג על הצעירים אשם גדול כזה כי “יפערו פיהם מאין הפוגות על המשוררים, המדקדקים והסופרים לבלעם חיים”. חלילה להם מבא בדמים! המה יחפצו כי אך יחדלו לשיר לדקדק ולכתוב, כי לא יביאו להעם כל תועלת. הן לא חטאו ולא פשעו להצעירים כי אם בזה, כי משוררים המה ושיריהם פרי טעם בריר חלמות, כי מדקדקים המה ולא ידעו חוקי ההגיון ואיך להבינם להתלמידים, כי סופרים המה ויכתבו דברים של הבל, ואחרי כל אלה ישימו עוד בשמים תהלתם, ויאמרו כי הם המה הזורעים אור; הלא המה בעצמם ישחקו מהצעירים, אם האחרונים יתנו להם איזה כבוד ויקר!…

עתה נבא אל דברי הריב, אשר בין המורים והתלמידים ואשר ה' מענדעלסבורג לקח עליו, לא ידענו מאיזה סבה (בלי כל ספק יש דברים בגו), להצדיק את כל המורים ולהרשיע את כל התלמידים. הלא זה דבריו “שומו שמים על זאת! הנשמע כזאת בישראל? הזאת ההשכלה וזה פריה? אשר ירהב הנע בזקן (דברים ישנים מאד, אשר מסבת היותם על פה מי שיחפוץ, כבר אבדו את הכאב לב אשר בם) ותלמיד ברבו לגרשו מהסתפח בנחלת בי”ס ולהיות נודד ללחם – יען מה? כי איננו בקי בטוב מלאכת הרקוד עם בנות עם הארץ! יען כי זקנו מגודל ורוחו נאמנה עם אלהי ישראל!" הלא יבוש ויכלם ה' מענדעלסבורג, בחשבו את המשכילים הצעירים לילדי פשע כאלה! הן לא תלמיד אנכי – ואוטאָדידאקט ככל האוטאָדידאקטען הנני, בכל אלה לא אוכל נשוא אם דברים כאלה ינתנו בדפוס! הן מעולם לא רכל איש את ההשכלה כמענדעלסבורג, ה' מענדעלסבורג שבעתיים ממורדי אור טיף את ההשכלה, ויאמר נא נגדה נא לכל עם, כי כל באיה לא ישובון, כי ארחות שאול אורחותיה וכו' וכו‘, באמרו כי התלמידים לא יאהבו מוריהם יען כי אינם יוצאים במחול ומגדלים זקנם. האומנם יחשוב ה’ מענדעלסבורג כי שואפי נקם המה התלמידים, ואך זאת היא הסבה לאיבתם (אם אך ישנה)? אם כן הוא, אז לא קבלנו עלינו לענותו, כאשר שומעים לרבבות בכל יום ויום מחרפי ומגדפי השכלה ולא נשים עליהם לב, אך ה' מענדעלסבורג הלא בכבוד ההשכלה יתאמר, אם כן איך איפו שם עליה עלילות דברים כאלה?1 מדוע לא ישים לב על סבות פרוד הלבבות בין המורים ותלמידיהם? הן נוכל לאמר בשם כל התלמידים כי מעולם לא ידברו חלילה דופי בה' סלאמינמסקי, בה' גאטטלאבער כמורה, להפך הם יענדום עטרת כבוד ואהבה, כן ספר לנו ידידנו ה' מרגליות כי בבית הספר לעברים בברדיטשוב כל התלמידים אהבו בכל לבם את המורה ה' י. פאלישינעצקי אשר ידע לכלכל את רוחם בהשכל ודעת, בדקדוק שפת עבר בלי כל ספרי דקדוק, אך בעזר שכלו לפי שטה מיוחדת ובלי כל ספק ישנם מורים אחדים דומים להם, אשר רוח התלמידים נוחה מהם, אם כן לא על כל המורים יצא הקצף (אם אך יש קצף), מדוע זה איפו יחרה אף התלמידים על איזה מורים? לדעתנו להפך, אם תלמידים קמים במאשריהם, אז לא בהתלמידים העון, כי אם בהמורה, אשר הפיח בהם רוח עברה וזעם עליהם. אם מורה לא יוכל לרכוש לו אהבת תלמידיו, ועוד יבעיר בקרבם אש קנאה ואיבה, אז המורה הזה חדל־דעות הוא, והוא בעצמו יתן חצים בידי בני הנעורים לירות בו. התלמידים לא יחפצו לקשור קשר, אך יאבו כי ינהלו אותם או שארית התלמידים בהשכל ודעת, כי יעירו ויעוררו בהם אהבה להם. ואיך? ובמה?, אם עיניהם בראשם הלא יראו לדעת, ואם עורים המה, הלא זאת תורת העורים והפסחים, מחוץ למחנה מושבם.

אם מורים לא ידעו איך לתת להבין לתלמידים, אם יעמיסו עליהם משא לעיפה דברים אשר תקצר רוחם בהם, דברים אשר אין להם כל רעיון פנימי וחומרי, אך דברים יבשים, מתים, אז בלי כל ספק, התלמידים ישנאו תכלית שנאה את המורה ואת הלמוד; לא כן אם המורה בעצמו הפיח חיים בהלמוד, אז גם התלמיד בשמחת לב ישמע ויוסף לקח. והנה בטוחים אנחנו, כי המורים, אשר רוח התלמידים איננו נוחה מהם, בלי כל ספק מהמחלקה הראשונה הנמו, לזה עוד נוסיף סבות אחדות, כי המורים לא ילכו שלובי זרוע עם הדור החדש, כי יחפצו לטעת עוד דעותיהם הישנות על תלמי לבות התלמידים, כי רעה עינם בפרי מטעיהם, כי יכאב לבם בקרבם בראותם, כי התלמידים כבר העבירו אותם ויודעים הרבה יותר מהם, אז יאמרו כי אך אותם תלין חכמה, ולחכמת הצעירים יאמרו נסרחה, יאמרו “אם רב לא שנה ר' חייא מניין לו”, אם גם בסתר לבם יודו כי הצעירים גבוהים הרבה מאד; יעשו כהמורה אוילי, אשר יתן קול עז על התלמיד, בעת אשר האחרון ישאל אותו ואין לאל ידו להשיב לו אמרים, ובזה ידמה להשתיק אותו ולאיימו; אולם כל אלה נקל לעשות עם ילדים קטנים, אשר כבוד רבם ככבוד שמים, לא כן אנשים מלומדים, אם גם ירעימו עליהם כרעם חרפות וגדופים, המה בל יחתו, ואם גם יקראו אלפי פעמים “שומו שמים” השמים לא ישומו והארץ לא תרגז תחתה ואור האמת תתראה לעין כל, - אם המה כבר ידעו את מוריהם מכף רגל ועד ראש, יודעים בלי כל מסוה את משכיות לבם, אם כן אם בצדק יתמרמרו עליהם ויחפצו לתקן את אי־סדרים הרבים, אשר בין המורים, וברכתם עליהם תבא.

לכן אוטאָדידאקטען ומורים, אם תחפצו לרכוש לכם אהבת בני הדור החדש ותלמידיכם, לכו יחד עמהם לרוח הזמן, ואל תנסו לכלא את רוח הזה, אשר יפרק הקים וישבר סלעים כי ללא הועיל. דעו את חובותיהם, כי כלנו יודעים, כי תוכלו הרבה לעשות עם הילדים הצעירים, אך אם תחפצו, ובכל עת נריק לכם רגשות תודה וברכה, ובזה יועיל לכם הרבה מאד, מאשר תסיתו בנו גם אלפי מענדעלסבורגער, ואז תוכחו לדעת כי אם גם לא תצאו במחול מרקדים עם בנות הארץ, ופאת זקנכם תגדלו ורוחכם תהי נאמנה עם אלהי ישראל, כי נאהב אתכם בכל לב ונפש כמורי ומאשרי אחינו העברים.

קורות ההשכלה (ציוויליזאציאן) במאה האחרונה הזאת ילמדוני לדעת, כי אך ספורי אהבים (ראמאנען), קורות העמים ותורת הטבע וחוקיה העלו את ההשכלה עד מרום קצה, אשר היא בימים האלה. אך המה גרשו את ענני ערפל, אשר כסו שמים טהורים אלפי שנים, אך המה שדדו את אדמת ההשכלה, ויוציאו ממנה כל קוץ מכאיב וכל סלון ממאיר ויעשוה פוריה. הן גברו לאלפים סופרים וחכמי לב בכל עם ועם ובכל דור ודור, אולם כלמו לא הגיעו אל המטרה הדרושה, עד אשר קמו מקרוב אנשי שם, וישיתו לב לשרש את הרשע ואת הכסל העוטפים תבל ומלואה, סופרים חדשים באו ויגרשו את הישנים מהסתפח בנחלת הליטעראטור, ויבחרו למו דרך חדשה, דרך לא שעורה הקדמונים והיא – ספורי אהבים וידיעות הטבע וקורות העמים.

ואם אמנם לא נוכל לכחד תחת לשוננו, כי היו רבים, אשר הרימו את הנפש בשיריהם ומליצותיהם עד תכלית היופי, שרו על האהבה, היופי, התקוה, על יפעת התולדה וכדומה. קסם היו על שפתי עטם למסוך לב הקוראים עונג ועדן, שמו בשמים קנם לשיר יחד עם צבא מרום, להתעלס באהבים עם שרפי שחק, בראו למו איי שוא עם זהב שבא וכתם אופיר, ששם ישורו בנות אלהים בלוית שרים ונוגנים. אולם הדברים האלה היו אך למסוך חבלי שנה על עפעף, והיה בהקיץ הקורא, אשר על אדמות תצעדנה רגליו ובידיו אין מאום, נפשו ריקה מכל החזיונות הנעימים, אך עוד תתחולל על תהום עצבת ויגון, בראותו כי אין לאל ידה לבא עד הררי שוא ואיי תוהו. לא כן הסופרים החדשים, המה לא ידאו בגאותם שחקים, לא יגביהו עוף עד כוכבי זוהר, גם לא יעופו על כנפי דמיונם אל איי התקוה, אך ישימו עיניהם על חיי האנושי פה עלי אדמות. המה יביטו מאין יביאו כל בני חלוף את טרף חקם, יחקרו לדעת מה הנה הסבות, אשר לרגלן גוים רבים ועצומים נהרסו עד היסוד. המה יתבוננו אל תחלואי בני עמם, ויראו לרפא את שבריהם, וכל ישעם וחפצם אך להיטיב להועיל, לתת מחסה לדל ומעוז לאביון. כל יודעי שיר השליכו כנוריהם, כל מיטיבי נגן חדלו לתת קול מנגינתם, השירים פנו מקום למליצה פשוטה (פראזע) ובימינו אלה אך היא לבד השלטת בכל ספרי העמים ובה רפאו את משובת עמם. (ובכל אלה שם המשוררים לתהלה ותפארת, כי רבות עשו גם המה לתועלת ההשכלה בימיהם).

הרשעה והסכלות הנה לא דברים טבעים, אשר שמה התולדה ביצורים מיום גיחם מבטן, כי אם דברים, אשר הורגלו בהם עושי רשע וכסל. הנה אין רשעות וסכלות בטבע, כי אם יבואו מהאנשים, אשר יקיפום. כבר נמנו וגמרו כל חכמי לב כי אין לשלול חיים או ליסר בשוטים עושי רשע וכסל, כי אל במו האשם, כי אם באנשים אשר המה יושבים בקרבם. לכל אדם יש רצון ולפניו שתי דרכים, הדרך האחת הולכת ומגעת עד מרום האושר וההשכלה, והשנית, אל גיא צלמות והסכלות, והיה בלכת אחד ממנו בדרך ולא התנגפו רגליו שמה באבני נגף וצורי מכשול, גם כל מפריע ושטן לא נצב נגדו, אז יוסיף לרוץ ארחו זה, כי אל ידע שאחריתה דרכי מות; אולם אם פגש בו מי והורה אותו הדרך הישרה, אז חזר מדרכו זאת ולא תעה עוד בישימן לא דרך. א"כ הרשע והכסל הנמו אך בסבה ובידינו לשרש אותם מארץ החיים, ובמה? השאלה הזאת כבר נתנה לחכמי לב לפתור אותה, והמה פתרוה כיד ההשכלה הטובה עליהם. יש אנשים, אשר לא ידעו כי עושים המה רשע או כסל, ויש אנשים החושבים כי במחשך מעשיהם, וזה הוא המקור לרשעתם ואולתם. אולם כבר מצאו החכמים תחבולה כן לראשונים, כן לאחרונים, לשרש את הרעה הזאת והיא – הראמאנען.

בשמחת לב הנני להודיע את צאת הספר היקר “אשמת שומרון” מהסופר הנודע ה' מאפו. כבר נודע כי רע ומר גורל הסופרים מכל עושי מסחר וקנין; האחרונים אם יש להם סחורה נאה וקפצו עליה קונים רבים מפאת שתי סבות: א) הקונה יראה את הסחורה על כל עברים, יהפכנה מצד אל צד, ימששנה בידיו, ובראותו כי באמת טובה היא, אז ישקול על כף את כסף השלומִים; ב) כי יש בזה להקונה צורך חיים, לכן אם יעלה או ירד מחירה, בכל אלה שוה כסף היא בכל עת ובכל מקום. לא כן גורל הסופרים וספריהם! קוניהם ימעטו מיום ליום, יען כי לא יחסר למו מאום גם בלעדיהם; כן הלא אין אלא יד הקונה לקרות את הספר מהחל ועד כלה במעוף עין, לכן כל דבר אשר בשם “ספר” יקרא, ינוסו קוניו ממנו, אם גם יוכל היות אשר הספר הזה דרוש לחפץ החיים מאד מאד.

והנה למען לא יהיה גורל “אשמת שומרון” כגורל יתר הספרים, אשר יתנודדו מהם רואיהם כמטוחי קשת, הנני להגיד פה על אודותיו דברים אחדים. כל מי אשר ראה ספרי מאפו הראשונים, השתאה כבר על רוב חזיונותיו. מאפו הראשון (ועד הלום האחרון), אשר יבנה ספורים נעימים על אדמת הספרות העברית; וספוריו הנעימים לא נוצרו למסוך שנה על עפעף, כי אם אשר יעשו את משלחתם. מבט חודר העניק הטבע את ה' מאפו, אשר בו יפלס לו נתיב בארצות החיים, יבין ויתבונן על כל מפעלי איש ואיש ועל ספרו כלם יכתבון, ובזה יגע בשאלות החיים הרבות. מי לא יראה, כי גם ספרו “אהבת ציון” אשר יסודתו בעתותי קדם, על הררי ציון וירושלים, בכל אלה יש גם בו רוח חיים. ידידיה, צרתה, זמרי, מתן, עכן, בוקיא, סתרי, כרמי, כלם אם גם יביעו לנו חזיונות שנות קדומים, בכל אלה נפגש כמוהם לרוב גם בימים האלה. אולם ספרו “עיט צבוע” הלא יראה גם שתום עין, כי כל הדור הישן והחדש נראה שם כבראי, וברוב חזיונותיו נגע באלפי שאלות החיים ההוים. הנה עד הלום היה לפלא בעינינו, כי המנתח נפש אדם לנתחים הזה, אשר ידו הדה בכל, לא שם לב אל צרעת ממארת אחת, אשר נסחפה בבשר העברים, ואשר תאכל בכל פה למאות ולאלפים מתי חלד. על כתות המתחסדים דבר זעיר שם וזעיר שם ב“עיט צבוע”; אולם לא גלה כל דרכיהם. ומי מבלעדי מאפו אשר יפריעם לשמצה? אך הפעם נודעתי מפי ה' מאפו, כי הוא שם לו למטרה מראש את החסידות המתנכרת, ולהסתיר את המסכה הנסוכה עליה, כי זה כל חיי רוחו, וכבר הקדיש לדבר הזה מבחר עתותיו, ויברא ספור גדול ונכבד, אשר פיו יקבנו “חוזה חזיונות”. שם חשף זרועו להראות כי שרש החסידות משבתי צבי, כי כבר אכלה עש; ובהראותו כי היסוד, אשר עליו נבנו כל עלילותיהם נרקב ויהי למסוס נוסס, אז יפול כל הבנין; כן חשב מאפו בלבו, וכל אלה עשה בחזיונות כאלה, אשר בשמעי אותם מפי מאפו נאלמו כל חושי בקרבי, עזבתי ארץ נשיה, נפשי עפה למרומי שמים, לסתרי עבים ושם ראיתי את החזיונות. כי כן יתאר לנו שם ב“חוזה חזיונות” מחזות רבים בשמי שמים. וכה הגיד לי בפיו, כי “החוזה חזיונות” נעלה בערכו, ברוב חזיונותיו ובמטרתו על כל ספריו אשר כתב עד הלום. על הספר ההוא עמל שנים רבות ויכינו לדפוס, אך פתע יד מוסתרת נחתה על ספר מאפו ותמרוט ממנו פנים ואחור באכזריות חמה. ובכן הספר הנכבד הזה נותר שומם ומשמים, כאוד מוצל מאש, ואך שארית הפליטה עלתה ביד מאפו להציל משני טורף ומכלה. אין קץ למכאוב לב מאפו אז, בראותו כי הרה עמל, והילד שעשועים הזה היה כנפל אשת בל חזה שמש. אמנם אחרי אשר המית לבו שקטה כמעט, אמר מאפו להביא שואה ומשואה על החסידות ממרחק. על במות שומרון ירד מאפו, על גבעות בית אל, ובחזיונות לא שערום סופרים תאר לפנינו הליכות עם ישראל אז, את מרים ואת כחשם בד‘, את תזניתם על כל ההרים הרמים, את זבחם וקטרם על כל גבעה גבוהה. איך כהניהם ונביאי ישראל הוליכום שולל, עד כי חמת ה’ על קדקדם ירדה, ויביא את אשור הנחל שוטף, וישטוף את עגלי בית אל ואת כהני הבעל סחוב והשלך, יען כי שמו אזן קשבת למוכיחיהם הפוחזים והריקים, וימלאו את הארץ בתועבות ושערוריות רבות. בעלילות כהני הבעל ונביאי השקר נראה את כל החסידות מהחל ועד כלה, את הסירם את עם ישראל מעם ד' ללכת אחרי ההבל, את הפשיטם מעליו את שמלת עורם, את משתה שמניהם, את סבאם יין למכביר. אחרית דבר, כל המון התועבות, אשר נקבעו ויאתיו בין החסידים, תפגשנה עינינו בספר “אשמת שומרון” בפי ובעלילות כהני הבעל ונביאי השקר, וכל זה נארג בספור נעלה ונחמד, ברוב עניו וברוב חזיונות.

לכן מי מחובבי עם עבר, אשר יקרו לו חזיונות קדם ואשר לבו כואב על הספחת הנזכרת, אשר נגעה בלבבנו ובנפשנו הוא ימהר לאסוף אליו את האשמת שומרון ובלי כל ספק תתענג נפשו על רוב החמודות, אשר יפגוש שם על כל צעד ושעל. באשמת שומרון שני חלקים, החלק הראשון יכיל בקרבו יותר משתי מאות עמודים (גודל אהבת ציון) והשני עד שלש מאות עמודים, והחלקים השנים האלה ביחד יכיל בכמותם שני ספרי “אהבת ציון” וחצי. ובכל זאת מחירו 1.50. אכן הלא נקל מאד על פי המחיר המצער הזה לאסוף את הספר היקר הזה. ובראות מאפו כי יתמו כל ספרי “אשמת שומרון” במהרה, אז (כן אמר לי) יראה בכל עוז להדפיס גם את “החוזה חזיונות” ולא ישית לב אל הקוצים הרבים אשר מסביב שתו עליו. כן ימהר להוציא את חלק הרביעי מספר “עיט צבוע” אשר רבים ייחלו לו.

ועתה הלא למותר להעיר את משכילי כל עיר ועיר לאסוף חתומים ולהפיץ את ספר “אשמת שומרון”. מי עוד בתוכנו סופר כזה, אשר יקדיש כל עתותיו וכוחותיו על שדה הליטעראטור העברית? להיפך הוא, עוד יקדיש פרי עמלו על דבר טוב ונכון, כאשר יעידו בו התלמידים העניים מבית ספר הרבנים בווילנא, אשר נתן להם למנחה את חלק השלישי מספרו “עיט צבוע”, ובכל אלה יצררוהו וישטמוהו בעלי חצים. כמה פעמים נחתה עליו תגרת יד עזה, עד כי נמלט בעור בשרו; כמה פעמים ארבו להכותו נפש, ובכל אלה לא יחת מאפו, רוחו כנחל שוטף, אשר לא יעצרוהו כל סלעי מגור ואבני נגף, הוא יפלס לו נתיב ביניהם ויצא למרחב.

בגליון 24 מן “המגיד” בבשורת הקונטרס “שרש־דבר” יצא המו"ל נגדי בחימה שפוכה ותארי גנאי וכן גם בתשובה כללית (עלה 15 ש"ז). והנה אדבר אתו משפטים על החרפות האלה, יען כי כל יודעי ומכירי יודעים כי לא יוכלו לנגוע בכבודי כמלא השערה, ולהפך, דורשים עלי זכות בעיני המבינים. אך על שני דברים אעיר את אזנו:

א) שם יאמר “את התלמוד הקדוש” יכנה בשם “גל הבלים גדול”. יודיע נא מו“ל “המגיד” איה איפוא כניתי את התלמוד בשם “גל הבלים גדול”? חפשתי כל מחברתי ולא מצאתי. בלי כל ספק לא קרא המו”ל “המגיד” את מחברתי, ואך יתמוך את יסודותיו על בעהמ“ח “שרש דבר” אשר בזדון פסח ועבר על כמה וכמה מדברי, ויצב לעיני הקוראים אך את הדברים: “זמן מענדעלסאהן וכו' הופיע אור חדש וכו' כי יבלו כל ימיהם בתהו בשבתם תמיד על התלמוד ומפרשיו ויספו עוד גל דברים של הבל על הגל הבל הגדול, אשר נאסף עד הלום” ואחרי כן יקרא: אי שמים! וכו' לכן אראה לעיני הקוראים עד כמה מגיע זדון בעהמ”ח “שרש־דבר” אשר פסח על כמה שורות שלמות למען עור את עיני הקוראים הלא כה המה דברי שם: “בין בה עדת שוגי התלמוד ומפרשיו (בזמן מענדעלסאהן) הקדישה מלחמה על הוגי שפת עבר; הראשונים קראו מלא על האחרונים, כי ישחיתו את שפת עבר ויורידו אותה מקדושתה, בהערותם בה דברים של הבל והאחרונים קראו מלא על הראשונים כי יבלו את ימיהם בתהו, בשבתם תמיד על התלמוד מפרשיו ויאספו עוד גל דברים של הבל על הגל הבל הגדול, אשר נאסף עד היום” ע“כ. א”כ גם פה העיר (אך לא הזר) יראה, כי זאת לא דעתי ולא מחשבתי, אך אספר מדעות ומחשבות הכתות, אשר לימי אז ‘וזה די להראות את צדקתי ואת זדון בעל “שרש־דבר” המתנפל עלי בדבר הזה. אך ראה קורא יקר, כי גם הכתות אשר מהם כתבתי לא יכנו את התלמוד בשם “גל הבל” אך את המפרשים. שם נאמר: והאחרונים קראו מלא על הראשונים כי יבלו את ימיהם בתהו בשבתם תמיד על התלמוד ומפרשיו, ויאספו עוד גל דברים של הבל, על הגל הבל הגדול אשר נאסף עד הלום“. ע”כ מקיש סיפא לרישא, מה רישא ויאספו הוא – מפרשים, יען כי האחרונים הלא לא יאספו “תלמוד”, כן סיפא. “אשר נאסף” כונתם ג"כ על המפרשים. וכבד דבר מזה ה’ מרגליות בבקרתו על מחברת, (המליץ עלה 15 ש"ז), א"כ גם הכתות לא יכנו את התלמוד בשם “גל הבל” ואנכי נקי מכל הצדדים.

ב) המו“ל “המגיד” יאמר (שם) “ואף אם האמת אתו, כאשר יתפאר הנער הבער(?) הזה במחברתו, כי ערך את דבריו אל שר הממשלה במחוז קיעוו בבקשה(?) לאסור(!?) את למוד התלמוד על בני ישראל” ובכן יפנה אל ראשי החברה לעמוד כנגדו, ולסתום את פיו כראוי לו כו'”. איה איפוא התפארתי במחברתי כזאת? יגידו נא המון קוראי אם מצאו גם רמז לזה במחברתי? ומה נתן מקום לטעות המו“ל (המגיד” ולאיבתו פליאה ממני ומכל קוראי “המגיד”, הלא במחברתי סחתי על שלשה זמנים ומן התלמוד לא אדבר מאומה. אך מה יאמה “המגיד” אם אביא לו עצות נאמנה וראיה ברורה את האדון ה' פעדעראוו, העומד (על יד הג“ג בקיעוו, ואשר אצלו נמצאו כל התשובות על השאלות, אשר ערכה הממשלה המקומית במ”ע “קיעווליאנין” וגם תשובתי (ולא בקשתי כאשר יאמר המו"ל “המגיד” וכאשר נדפס במחברתי) בתוכן, והוא יעיד עלי, כי להפך, בתשובתי אמרתי כי אין לאסור את התלמוד וכי הוא יהיא עוד הרבה תועלת, אם ישדדו ויפתחו אותו מנקודת הראות המדעית.

את זה שמתי לפני הקוראים, ישפטו המה ביני ובין המו"ל “המגיד”!…

מי מאושר מסופר עברי, אשר כבר יצא שמו בעולם הליטעראטור? מי ידמה לו ומי ישוה לו? לפניו יכרעו ברך כל המון הסופרים הקטנים, הכרוכים אחריו, בידו החיים והמות לאוהביו, על זה ישליך שקוצים ואת משנהו ירים מאשפתות בתתו לו כבוד ותהלה קבל עם; ולא זה בלבד כי חפשי הוא להתהפך כחומר חותם, לפי רוח העת והמקום; את אשר דכא לארץ פה, ירימהו רום שחק שם, ואת אשר מלא פיו תהלתו שם ישימהו לחרפה פה. והמ"ע יוצאים דחופים למצא רצון אוהביהם הנבחרים האלה, ובזרועות פתוחות יקבלו דבריהם מן המאושרים האלה. הנה האחד ה' אבראמאוויץ אשר בו אתקנא הוא ירומם וישפיל, ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל. הביטו וראו את הנפלאות, אשר יראנו ה' אבראמאוויץ.

זה לא כבר כל המ“ע גם הרוססים מלאו פיהם תהלת בית “עקד” הספרים, אשר נוסד בבערדיטשוב ע”י ה' ד“ר ראעענבערג. בגליון 12 המליץ שנה זו בא ג”כ אודות זה מאמר “קרית ספר” מאת סופר פלאי אחד “בן חיים”, הסופר הזה הרבה לספר במליצות ראמות ונשגבות (מחלת כל המודיעים חדשות) בשבח ה' ראעענבערג, אשר, לפי דבריו, הוא היה הראשון אשר בו החל לפעם הרעיון היקר הזה, ובשבח ה' העסיס, רב הקהל מב“ד אשר מחפצו להועיל ולהיטיב לכל דבר טוב ונכון, עמס על שכמו משרת סוכן בית עקד הספרים בלי כל תשלום גמול, גם הקדיש חדר אחד ממעונו לבית עקד הספרים, והנה על המכתב הזה הערה ה' צעדערבוים ואמר: מדוע לא היה גם ה' אבראמאוויץ הראש והראשון לכל דבר טוב ומועיל בעדתו בין המיסדים האלה? כן הערה בצדק: מדוע יפקד מקום ספרי העברים בבית העקד? על ההערה הקטנה הזאת ענה ה' אבראמאוויץ במכתב גדול (המליץ 17), אשר בו יאמר נגדה נא עדת הקוראים, כי הוא באמת הראש והראשון לכל דבר טוב ונכון וכי גם הרעיון היקר ליסד בית עקד ספרים פעם בקרבו כבר, אך פזיזים ומקנאים קפצו בראש ויוציאו את הדבר הזה לפועל, בעוד הוא יושב יחיל ודומם על רשיון הממשלה. והנה אם גם רחוק להאמין כי כל המודיעים בכל המ”ע אודות הדבר הזה, לא ידעו מאומה ממחשבת ה' אבראמאוויץ, בכל זאת אמרתי בלבבי אולי האמת אתו כי קפצו עליו ראעענבערג וה' פעסיס, ולא נתנו לו לנחול הכבוד הגדול הזה, אמנם אחרי אשר נוכחתי לדעת ממקום אחר כי רוח הקנאה מדברת מתוך גרונו של ה' אבראבאוויץ, ראיתי כי הוא נותן יד להסתפק גם באמתת דבריו.

ה' אבראמאוויץ במכתבו הנזכר, אשר בו יפריש כצפעוני (ובצדק) את כותב המכתב, אשר בהמון מליצות זרות הגדיל שבעתים את המפעל הזה, יתנפל לא פעם ולא שתים גם על ה' פעסיס ויעמול בכל עז להוריד כבודו לעפר, אשר לפי דבריו לא הסיג גבולו, ולא חטא מאומה אם קבל עליו להיות סוכן בית העקד ואם הקדיש לדבר הזה חדר אחד בביתו; כי בלי ספק חדר יפה נתן לזה ולא סוכה כאשר יאמר ה' אבראמאוויץ מפי השמועה, ובשחוק מכאיב לב כופל ומשלש לכנות את החדר בשם סוכה, להוריד כבוד הרב פעסיס, ומעיד עדות נאמנה בעצמו כי שנאה מסותרת אל הרב פעסיס מדברת מתוך גרונו והוא לא עשה כל רע כי אם חפץ להועיל ולהיטיב אל הדבר הנכבד הזה.

והנה עוד אנחנו משתוממים על המראה הזה, איך הק אבראמאוויץ הסכיל עשו, להוריד כבוד ה' פעסיס על לא חמס בכפו, וקול נשמע, כי ה' אבראמאוויץ ישלח מכתב חרטה אל המליץ. בכליון עינים חכינו לו, אמרנו בלבבנו, בלי ספק ה' אבראמאוויץ יבקש מחילה מה' פעסיס על אשר פרעו לשמצה חנם ויסיר מעליו את תלונת המשכילים הזאת; אך מה מאד השתוממנו לראות, כי ה' אבראמאוויץ יבקש מחילה לא מפעסיס אך מכותב המאמר “קרית ספר” אשר נודע לו, כי הוא אחד ממיודעיו. הפעם לא יכלתי עוד לעצור מצחוק פי. הן עונג רב שבענו לראות במכתבו הראשון עקיצותיו החדות אשר נמצא בו, ועתה בהודע לו, כי כותב המאמר איש בריתו, שנה טעמו לבטל דבריו הראשונים הטובים והראה לדעת כי אין ברוחו נכונה, אין מסוה לפניו כי אם בנגוע הדבר לאחרים, ולא כשנוגע לעצמו ולבשרו, נשימה לפני הקוראים את דבריו הראשונים והאחרונים:

במכתבו הראשון יאמר ה' אבראמאוויץ: והכותבים הצעירים רצים דחופים ומבוהלים בדבר גבוריהם המדומים ומשמיעים ביראה ובהתלהבות וכו' נוסח אחד ודברים אחדים לפתוח בשבח העת החיה וכו‘, והעיקר להם הוא לשפוך נפשם (?) במליצות נקודות ועלואות ולשלוח רוחם חפשי תחת שמי המשל המצליצה וכו’ “–” אך דרשה היא מה שכתב בעל המאמר “קרית ספר” כאשר יצאתי מן הבית הזה אשר כולו אומר כבוד כי הבית אשר קרא עליו ברגשות רוחו הסוערה בדברי נעים זמירות ישראל וכו‘, וכן היא דרשה ומליצה יפה מה שכתב עוד מי מלל לבערדיטשוב וכו’ אמת כי כתוב הדר הוא ומליצה נפלאה, אבל הוא מחצבת נפש וכו‘, ומסיים הק אבראמאוויץ בדברי המקונן ואומר: כוס המליצה והגיונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי ונפשי ממרוריך! ציון, אל מי ידמו מכתבי עתיך ואל מי כותביך, בך כל אדם כותב, וכל כותב כוזב וכל כוזב במליציך וכו’" ע"כ דברי אבראמאוויץ במכתבו הראשון. והנה דברי אבראמאוויץ אלה היו בפי כדבש למתוק, כי מאד צדקו יחדיו, כי באמת תקוץ נפש היפה לשמוע מליצות זרות מאת הסופרים החדשים, ומי לא יראה כי פה דבר ה' אבראמאוויץ על בעל המאמר וממנו דן על השאר, עתה ייטיב נא הקורא לראות מה ידבר ה' אבראמאוויץ כהודע לו מי הוא הכותב הלא כה דבריו במכתבו הנדפס בגליון 22 המליץ.

“אחרי הודיעי לך במכתבי וכו' הציקתני רוח בטני לדבר שם אגב אורחא משפטים עם מודיעי חדשות במכתבי־העתים וכו‘, והנה בדברי תוכחת ההם, הנאמרים בדרך כלל, נתתי מקום לחשוב (הלא שפתיו ברור מללו, כאשר ראה הקורא!) כי מלי ירמזון (?) גם לכותב המאמר “קרית ספר” וכו’ ויען אשר בכתבי את מכתבי לא ידעתי את בן־חיים מי הוא ולא נזהרתי בלשוני בקנאתי את קנאת האמת אבל למורת רוח נודע לי כי הכותה הזה הוא אוהבי ואיש בריתי, זה דודי וזה רעי החכם הנכבד וכו‘. ובהודעי היטב חרה לי, אשר לא נשמרתי ברוחי והדאבתי את לב ידידי מחמד נפשי, אשר בו אתפאר ואשר אהבתו נפלאתה לי מאד וכו’ (הראית קורא יקר, איך יאריך ה' אבראמאוויץ רמיה צידו, ואין לא יבוש קבל עם להגיד, כי יען אשר לא ידע את בן־חיים לכן קנא קנאת האמת, ועתה היטב חרה לו אשר קנא קנאתה?) כי זה האיש בן־חיים גדול כבודו, בר לבב ויקר רוח וכו' יחד עבודו בקהל חכמי לב ונבונים, אחד הוא השרידים וכו' לכבוד ולפארת לעמנו, והחובה עלי להפוך בזכותו וכו', ואין רץ להמון התהלות אשר יענוד את רעו ואיש בריתו זה, וכה הוא חותם, את מכתבו “ולו ידעתי מתחלה, כי הוא כותב המאמר “קרית ספר” אז כתבתי לך בניחותא ומפני כבודו מנעתי א”ע מדבר משפטים עם מודיעי חדשות בכלל (כבוד ותהלה לו!) סוף דבר הנני מצדיק (א"כ שם בראשונה עון על ראשו?) את ידידי הנבחר ואגיד עליו ישרו לעיני השמש (אך לא יועילו כי גם בלעדי ה' אבראמאוויץ יודעים כל הקוראים המבינים מה טוב ומה רע) ואקוה כי כגודל חסדו יסלח לי (ואנחנו משיבים תודה לה' אבראמאוויץ על מכתבו הראשון ולא נוכל לסלוח לבן־חיים המליצות הרבות “בקרית ספר”) אם דברי עלבו רוחו הטהור, כי לי היתה בשגגה (דבר טוב אחד עשה ה' אבראמאוויץ, וגם על זה הוא מתחרט)” ע"כ דברי לאבראמאוויץ.

אחרי כל אלה אין לנו מה להוסיף עוד, הן נשים זאת לפני הקוראים אשר עיניהם בראשם וישפטו הם.

ציצים ופרחים, אספת שירים שונים מאת אברהם בן חיים ליפא גאלדפאדען, זיטאמיר שנת תרכ“ה לפ”ק.

–––

בת שבע. או שגיון לדוד, שיר אהבים בשש מחלקות, מאת שלמה מאנדעלקערן, ווילנא, שנת תרכ“ו לפ”ק.

–––

רבים הם המשוררים אתנו, אשר מכל שיריהם תציץ תשוקה יתרה לכתוב שירים למען שירים, למען הערב והיופי, למען הרבות במליצות אין קץ, למען התרומם והתנשא, אך לא למען הרעיון הפנימי של השיר ולא למען התועלת. המשוררים האלה יחשבו, כי השיר ימשוך עליו עיני רבים לא מצד הרוח הפנימי שלו ורוח החיים אשר בקרבו, אך מצד הערב, היופי, שמוש הלשון וכדומה. תוכן השיר, כח החיים והמועיל ימשכו עליהם אך לעתים רחוקות את עיני המשוררים האלה; לרוב לא ישיתו להם לב וישירו אך למען לשיר (לא יותר); משוררינו כמעט הגיעו עד תכלית השלימות בשיריהם מצד הערב והיופי ובחזיונותיהם הנעמים; אולם לעתים רחוקות מאד ישימו לב על הרעיון בשיר, לכן הוא מקרה יקר, אשר נפגוש בשיריהם רעיון נכבד ונשגב, רעיון אשר יש לו כח החיים (אשר יוכל להביא תועלת). לא כן המשוררים האמתים! בקרבם יבא כברת רעיון נשגב ונעלה, ואחרי כן יראו לעלף את הרעיון הזה בשירים נעימים חרוזים ושקולים, אשר יפעלו יותר על נפש האדם, על מיתריו (נערווען), על כוחותיו הפנימיים, כאשר תפעל חכמת המוזיק על כל כחות האדם. וזה אמנם היתרון לשיר על מליצה פשוטה. –

אולם בכל אלה הכל מודים, כי יתרון לרעיון חי ויקר, לדעה חדשה ומועלת, אם גם בלי מליצות ראמות ונשגבות באופני השיר, על מליצות גבוהות ומאד נעלות, חרוזים נעימים לאוזן שומעת בלי כל רעיון חדש. “הרעיון בשיר הוא אבן יקרה, והמליצה אך משבצות זהב, אשר יוסיפו לה אור נוגה ויקרות. – אולם אם אין רעיון מועיל בשיר, אז לא יתנו לו ולא יוסיפו גם מליצות בן אמוץ, בשטף רוחו הכביר”.

אמנם לדאבון נפשנו, רבים עוד משוררינו, אשר יחשבו עד הלום, כי הערב והיופי בעצמם הם הם המטרה. ואם גם כוחות רבים נאבדו בתהו, בכל העמים ובכל הלשונות, על הערב והיופי; אמנם הפעם נודע, כי מטרת היופי והערב להביא תועלת, לכן יראו בכל עוז לשית עטרה לראש המועיל, והיופי היה יהיה אך למסבב, אשר המועיל יפעל ביתר שאת ויתר עז. זאת היא באמת שטת האידעליסטען והרעאליסטען, הראשונים לקחו למו לאבן פנה את היופי והערב, בנו להם ארמונות על קורי עכביש, לא כן האחרונים! מטרתם אך המועיל, אך בחפצם, כי המועיל יפעל ברוח חזק ואמיץ, לכן יחפשו תחבולות שונות, איך לנטוע המועיל בנפש האדם, וימצאו כי הערב אשר היה להאידעאליסטען למטרה בפני עצמו, הוא פרסום טוב מאד לנטוע המועיל; אשר זה מטרת כל משורר אמתי, וחפצם זה הצליח בידם; לכן ילכו הפעם הערב והמועיל שלובי יד למעלה להשכיל.

ראוי, לשים לב כי המשוררים, אך יחפצו להביא תועלת, אשר ישירו למען הפיח חדשים בלב העם, להפיץ דעות חדשות ומועילות, לפתח את רוח האדם – המה יקחו למו רעיונות (טהעמען) לשיריהם מחיי האדם ההוים; לא כן המשוררים, אשר יכתבו שירים אך למען לשיר, אשר אין להם כל מטרה ברורה, המה יחפשו אחרי רעיונות מקורות העולם, ימצאו למו תוכנים בימים קדומים מאד, יעופו על כנפי דמיונות אין קץ, ואל מחזות החיים לא ישיתו לב. הסבה לזה הוא הדבר הזה: המשוררים האמתים, בהיות לה מטרה ברורה, אשר כבר נתבררה להם על מעבר החיים, ובחפצם להועיל ולהטיב, יקחו למו רעיונות מחיי האדם התמידיים, ומהם יעשו מטעמים להקורא. הקורא בראותו לפניו את החיים הערומים, בלי כל כסות, יתאר לנגד עיניו את כל המחזות, אשר יעברו לפניו, והמה ישאירו בקרבו רושם חי וטוב מאד. ובאמת חיי האדם עשירים מאד להוציא מקרבם כמה וכמה ספרים רבי התועלת; חיי האדם – המה מעין לא אכזבה ממקרים שונים, אשר יתחדשו חדשים לבקרים – והמקרים האלה רבו ונכבדו עד כי תקצר יד הסופר היותר מהיר לתאר על הגליון גם עשיריתם; עד כי תקצר יד הסופר היותר מהיר לתאר על הגליון גם עשיריתם; כי כל רגע ורגע המה חיים חדשים. בכל רגע ורגע יתרוצצו בקרבנו רעיונות שונים, אשר לא נוכל לתפשם במעופם, ובעת אשר נשב לכתוב, אז אך את אפס קציהם נלכוד ויתרם יאבדו בתהו. א“כ מה נועלו הסופרים, אשר מעט להם חיי האדם לדלות מהם מחשבות, ויעופו שמימה, צו, ירדו בתהום אין חקר, לקחת למו תוכן לספריהם, ולפועלות החיים בל ישיתו לב; לכן ימותו ספריהם בחייהם, כי כל דבר אשר לא בחיים יסודתו, אשר גזעו לא שלח (שרשים) אל יבלי מים החיים, יבול כרגע וזכרו יאבד מני אדמות; לא כן דברים הלקוחים מן החיים, המה יחיו נצח כהחיים ההם, אך נשובה נא אל דברינו! א”כ המשוררים האמתים יקחו למו מחזות מחיים ההוים, לא כן האחרים – אשר אין להם כל מטרה מועילה וברורה בלעדי היופי והנועם, המה לא ידעו את חיי האדם, ובחפצם לשיר אז יחפשו אחרי מקרים, אשר כבר אבד זכרם, אשר אין להם כל יסוד בחיים ההוים, וזה דרכם כסל למו ללכת תהו לא דרך, לכן ימותו ספריהם ושיריהם עמדם יחד וזכרם יאבד מעולם הספרות.

משוררינו כמעט כלם המה ילידי המשוררים, אשר מטרתם אך לשיר; כמעו מכל שיריהם תציץ המטרה האחת לכתוב שירים ולא יותר. הן שונים המה דרכי השיר בהם, איש איש לפי ערכו ותכונתו, לפי דעותיו ומחשבותיו; אולם בזה נשתוו כמעט כלם יחד. לא ידענו אף משורר אחד ברוסיא, אשר שם לו למטרה להיטיב, להועיל ולהביא תועלת נראה לעינים. מן הכלל הזה יצא ה' לעבענזאהן (אד"ם הכהן), אשר בשירים אחדים ממנו נראה רוח חיים, כמו: השיר “דל מבין” אשר נעשה כמו שיר־עם ונעתק לשפה המדוברת וישירו אותו בכל הערים על כל משתה ושמחה; השיר הנפלא, “החמלה” אשר בו נראה צדדי חיים שונים, תכונות ומעללי איש ואיש; “המשורר והמתאונן” ושירי חתונה אחדים בח“א; השירים “חלום אמת, אלדעה ויהוידע, אל בוזי החכמה” בח”ב; אולם ביתר השירים מטרתו אך לשיר, היופי (אם גם בשירים רבים גם זאת לא עלתה בידו, כמו שירי “יום הולדת” “אל נשים גדולים” וכדומה) ולא המועיל. אך מהמשורר הנכבד הזה נדבר עוד במקום אחר!

והנה אין לנו כל צדקה לזעוק חמס על המשוררים הראשונים ההם, יען כי לא בהם האשם; אופני חייהם, מצבם ותהלוכותיהם הולידו והצמיחו בקרבם הבנה כזאת על אודות השיר, והמה הרבה הרבה הועילו ג“כ, בפתחם ושדדם את שדה היופי; אולם לבנו יכאב על המשוררים הצעירים, אשר אופני חייהם כבר נשתנו לטובה, אשר תנאי חייהם רחוקים מתנאי החיים של המשוררים הראשונים – ואשר יש להם באמת כשרונות טובים, מדוע איפו, ילכו גם המה עצומי עינים אחרי עקבות המשוררים הראשונים, ולא יתנו אל לב, כי לפניהם נכלתה אדמה פוריה הרבה יותר מאדמת המשוררים הראשונים? החיים ההוים הלא רחקו מאד מהחיים ההם, א”כ מדוע איפו יוסיפו ללכת על הדרך, אשר סללו למו הראשונים? מדוע לא יעשו להם מהלך חדש, מהלך אשר בחיים יסודתו, מהלך, אשר יוכל להביא תועלת?…

כאלה המה שני המשוררים ה' גאלדפאדען וה' מאנדעלקערן, אשר הקדשנו את מאמרנו זה!

אם נשים לב אל שירי המשוררים האלה, אז נראה, כי רוח השיר מפעם בקרבם, כי יש להם מחזות יקרות ונשגבות; אולם העיקר יחסר – והוא כי אין בשיריהם רוח חיים ומטרה מועלת. מדוע רחקו נדוד גם המה אל עתותי ימים עברו ומשם חשפו לנו תוכנים, ולא שתו לב אל החיים ההוים? האומנם דלים המה חיינו לקחת מהם תוכן, עד כי נדרש לעוף אל ימי קדם כאלה? שיריהם לא נופלים מירי המשוררים העברים היותר נכבדים, להפך במחזות רבות, ברוח אירופא, השורר בקרבם, עוד העבירום, אולם בראותנו כל אלה אז נוסף עוד להתאונן עליהם, מדוע לא הביאו את כשרונותיהם הטובות, את רוח שירתם היקר בכוחות החיים. ולפלא כי בשיר “בת שבע” תואמים המה ה' גאלדפאדען וה' מאנדעלקערן, אשר כמעט מראשיתם ועד אחריתם, דרך אחד, סגנון אחד להם על מעשה דוד. והנה אם גם רחוק אחריתם, דרך אחד, סגנון אחד להם על מעשה דוד. והנה אם גם רחוק לאמר, כי מקרב היה לשיר כמעט במלים אחדים, בכל זאת המופת הזה יאמת את מחשבתי כי משוררים אידעאליסטען, בכתבם על רעיון הזה יאמת את מחשבתי כי משוררים אידעאליסטען, בכתבם על רעיון או מקרה אחד, יכתבו דברים אחדים, ולא תהיינה אצלם השקפות שונות על המקרה הזה; ובלי ספק לו הואיל אידיאליסט שלישי או רביעי וכתב גם הוא שיר “בת שבע” אז כאח קטן היה לשני השירים אשר אצל ה' גאלדפאדען וה' מאנדעלקערן. סבת הדבר הוא, יען, כי אם נביט על דבר מנקודת ראות החיים, אז כאשר שונים המה תכונות כל איש ואיש וחייו, וכאשר עשירים מאד צדדי החיים וההשקפות עליהם, כן שונים המה דעותינו ומחשבותינו אודותיו כי איש איש לפי הבנתו ישפוט – אולם אם השקפותינו על הדבר הזה איננה בנויה על יסודי החיים, אז משפט ומבט אחד לכלנו עליו. כן הוא עם השירים!…

עתה מעבר נא בקצרה על שירי ה' גאלדפאדען ונראה כי מנקודת הראות החיים אין למו כל ערך מלבד שני שיריו האחרונים “קנו קנו” ו“הכסף” אשר מהם נדבר לבדנה.

השיר הראשון הוא “אדם לעת ערב”. השיר הזה יסודתו בהספור הנחמד בתלמוד אודותיו, ויקר ונשגב הוא מאד, כי ברוב החזיונות אשר בקרבו, כן ברוח הדמיון הנשגב. שיריו כמעט כלם שקולים ונעימים לאזן שומעת, אך בכל זאת נקוה, כי ה' גאלגפאדען בעצמו יודה לנו, כי אין בו רוח חיים, יען אין בו רוח המועיל וכי השיר הזה חובר למען השיר ולא למען התועלת; יען כי אין בו לא דעה חדשה, לא רעיון אחד בריא, אשר יוכל להועיל אל איזה תנאי החיים, ואשר ינתח נפש האדם לנתחים. במקומות אחדים יש בתים חסרי הכונה כמו בית 12, בתארו לנגד עינינו איך אדם וחוה אשתו לא נמו כל הלילה.

לא ידענו מדוע עוד “גבר פחדם בעזוז וכח”? האמנם התקוה תגדיל הפחד? נפונה!

השיר “יוסף בבית הסהר” נופל הוא מהשיר הראשון במראות מחזות יקרים ונשגבים, אם גם בו ישנם רבים, וממנו יפוח רוח כהה ועכרון רוח, ושירים כאלה לא נוכל לגמרם עד תומם בלי שארית אונים יען כי הרעיון בשיר הזה הוא ישן נושן, וכבר ידעו הקוראים את כל קורות יוסף, אשר רבו מאד אתנו גם בשפה המדוברת. עוד הפעם נאמר, יען אין רוח חיים בשיר הזה, ר"ל: לא יביא בכור הבחינה את מפעלות איש, לא יבררם ולא ינתחם, לכן ישליך עלינו קרח וקור. ומלבד כל אלה נראה, כי חפץ ה' גאלדפאדען בשיר הזה להרבות בבתים, מחלת כל המשוררים. הגידו, מה ליוסף בבית הסוהר עם בית אשר בו יתחיל את השיר:

וכהנה רבות. בכלל, השיר הזה, אם גם יש בו מחזות טובים אחדים, בכל זאת יפיח עלינו עכרון רוח. שירים, אשר יש בהם חלומות, קולות ממרום, או מקברים כבר אבדו את תפארתם; ובימינו אלה נדרש אך חיים, אך דברים אשר תחזינה עינינו תמיד. אך נבא נא אל השיר “בת שבע” אשר הוא כמעט מטרת מאמרנו זה.

והנה טרם נראה, כי השיר “בת שבע” לה' גאלדפאדען והשיר “בת שבע” לה' מאנדעלקערן תואמים המה, כמו מצור אחד חוצב, ואם אחת ילדתם; טרם נראה את החרוזים הדומים בצורתם, בתוכנם וכמעט במיליהם, עלינו להגיד את דעתנו בכלל על תכן השיר הזה. לפי דעתנו, תכן השיר “בת שבע” כפי אשר יתארו לנו המשוררים האלה אינו ראוי לשיר. הגידו מה מצאו בזה המשוררים האלה? הן בכל יום יום תפגשנה עינינו מקרים כאלה ולא נתבונן בם. האומנם דבר נפלא הוא, כי יפתה מי אשת רעהו או יקחנה בחזקה? בזה אין כל רוח שירה; אך להפך רוח פרזית פשוטה מרחפת על זה ולמותר לנו לדבר מזה ומה גם לשיר. הנביאים ספרו לנו את הדבר הזה כמקרה אחד מקורות ימי חיי דור, ואין פה מקום לשיר; בלי תפונה יודעים ה' מאנדעלקערן וה' גאלדפאדען דברים כאלה לרוב ולא ישירו עליהם. בא וראה, כי המשורר אד"ם הכהן גם הוא שר שיר “אוריה ובת שבע” (שש“ק ח”כ), אולם הוא לא בחר לו את תוכן מעשה דוד לשירו, יען כי ידע שאין בזה כל רוח שיר; אולם ברא לו ברוח הדמיון (אם גם נגד האמת: הוא יאמר “בסוד אוריה אל ביתו בבקר בטרם שובו שנית המערכה, אחר אשר לן ב' לילות בבית המלך” [ש“ב י”א]. בין כה מדברי הכותב בשמואל נראה, כי לא נטה אוריה אל ביתו ולא ראה את בת שבע טרם הלך עם המכתב אל יואב וטרם הומת ע"ש) את הרגעים האלה, עת לפי דבריו, סר אל ביתו, בת שבע תפצר בו… הוא יסרב ימהר למלחמה; עת בת שבע תלחם עם מורשי נפשה, אשר לא יתנו לה מנוח, חטאתה נגדו תשכב כמשא כבד בתוך לבה תפחד כי תגלה חרפתה, נודעה, כי ביד אוריה מכתב אל יואב, חרדת נפשה מראש, כי לא ישוב עוד משדה המלחמה; אחרי כן הפרידה ממנו – הרגעים האלה, המלחמה הזאת בנפש בת שבע, נכבדים באמת ויקרים מאד לנתח אותם לנתחים, וה' לעבענזאהן באמת לכד את הרגעים האלה כמשורר אמתי ויביא לנו את השיר היקר “אוריה ובת שבע”. לא כן שני המשוררים הנזכרים, המה יספרו לנו המעשה כמו שהיה ובזה אין כל רוח שירה ומה שמוסיפים ברוח דמיונם, או כי לא יתנו ולא יוסיפו בהליכות השיר, או יתנו בו עוד מגרעת. למשל ה' מאנדעלקערן יוסיף לנו, כי דוד סביותו מורדף מן אבשלום (אשר לא ידענו מאיזה סבה בא זה בשני השירים להמשוררים הנזכרים “בת שבע” בין כה אין פה מקומו…) ירד אחת הפתחים ושם מצא לביאה אחת (בית 97). לפי דעתנו למותר הוא; כי מאין ידע כל זאת; ואך בספורי מעשיות כוזבות יסופר, כי על כל צעד ושעל אימת מות תחלופנה אשה את רעותה ותפגושנה את האדם הנרדף, ולא בשיר הנוסד על מעשה שהיה. כן המחזה אצל מאנדעלקערן, בשמים, עת נאספו כל צבא שמים ובתוכם גם רוח אוריה החתי, גם זה לא ישוה הוד על השיר, אך יגרע עוד ערכו. על הארץ אנחנו ולא נדרוש לדעת מה למעלה ממנו… אך תפלת דוד אשר הביאו שני המשוררים ביחד, תעטה מעטה כהה ועכרון רוח על הקורא; כן תקוּץ נפש הקורא בסגנון האחד והחרוז האחד “חנני אל חנני” או “חנני נא חנני” אשר נפגוש אצל שניהם. בתפלות האלה רוח אחד, אך במלים שונים. כמה נפלא אצל ה' גאלדפאדען בית 68 גם 69.

ומבית 70

וכן כלם עד סוף. כן לא אבינה, מדוע יאמר “הלא זאת מידך, לך חטאתי לבדך” האומנם זאת מיד ד' ורק לו לבדו חטא?…

אצל ה' מאנדעלקערן כמו כן כמעט כל בתי “התפלה” דומים זה לזה ואין בהאחד יותר מבמשנהו מאומה; בית 106.

חי אני, כי שירים, או חרוזים כאלה יוכלו להכתב בלי קץ לא עם מאה ועשרים בתים. כי אם במאה ועשרים אלף בתים.

והנה לא לבד בתפלה הזאת דומים ה' מאנדעלקערן והק גאלדפאדען, אך גם בכל יתר השירים. ולדוגמה אציב לנגד הקוראים בתים אחדים זה לעומת זה ויוכחו.

אחרי כן כל מחזה בין בת שבע ודוד אצל שניהם כמעט במילים דומים.

ובסגנון זה ילכו שלובי זרוע עד תוך המחלקה הזאת. כן המחזה מנדידת דוד אצל שניהם אחד; אצל שניהם הכנור מדבר, וכן עד תום השיר, אשר לא נוכל לכתבם כלם זה לעומת זה. והנה אם גם אצל ה' מאנדעלקערן נמצאו הרבה מחזות טובים וחדשים, בתים מלאים יופי ונועם, בכל זאת לא נוכל לאמר, כי נבואה נזרקה בפיו ויכתוב בסגנון ובצורת ה' גאלדפאדען, אשר הוציא את מחברתו “ציצים ופרחים” הרבה קודם צאת השיר “בת שבע”. לכן היה נכון מאד, אשר יבאר לנו ה' מאנדעלקערן את הדבר הזה…

מלבד כל אלה יבואו בשיר “בת שבע” לה' מאנדעלקערן בתים רבים חסרי ההבנה והיופי כמו בית 67:

הדמיון הזה זר מאד, כי איך ירעשו דמי האדם, כאשר ישאף הארי לטרף?…

מודעת זאת לכל, כי הנמרים לא ירמשו. בתים כאלה נפגוש גם אצל ה' גאלדפאדען והנה טרם נשים קץ לדברינו על אודות ה' מאנדעלקערן, עלינו להעיר את אזני שני המשוררים האלה, כי יקחו למו חופש יותר מדי לכתוב חרוזים מבעלי חמש, שש, שבע, ושמונה תנועות; בין כה התנאי הזה הוא כמעט הראשון בשירים. למשל אצל מאנדעלקערן בית 13 “והנה דמות אשת” (חמש תנועות) “ונוגה לה כחשמלה” (שבע תנועות) בית 15 “ומבינות לכנפים” (שמונה תנועות) “תמונה לו נגלתה” (שש תנעות) וכה כמעט בכל השיר “בת שבע”. כן אצל ה' גאלדפאדען בשיר “בת שבע” בית א' “השמש ממסעיה” (שמונה תנועות) “ללון נטתה” (חמש תנועות); בית 42 “ומה מצאת בי המלך” שמונה תנועות “כי כה כבדתני” (שש תנועות) וכן לרוב.

עתה נבוא אל יתר שירי ה' גאלדפאדען. והנה על השיר “נקדימון בן גוריון” לא נדבר דבר, יען כי כבר גלינו את דעתנו על אודות שירים כאלה; ולפי דעתנו יש הרבה יותר רוח השיר (פאעזיא) בהספור הקטן בתלמוד אודות זה, מבכל שיר ה' גאלדפאדען. וזו האות כי אין בו רוח חיים. כן לא נשים לב על יתר השירים, אשר לא בחיים יסודתם. אך בקצה מחברתו פגשנו שני שירים כאלה, אשר משכו עליהם עינינו ביחוד והם: שיר “קנו קנו!” שי “הכסף” שם לראשונה ראינו את אשר כבר חפשנו בכל שירי המשוררים העברים, פה נראה החיים עם כל קורותיהם, ערומים כיום הולדם. ה' גאלדפאדען כמשורר אמתי לכד את חיי איש רוכל, ההולך תחת סבל נטלו למכור את סחורתו, והעשוק והרצוץ מכל עובר ושב. נפלא השיר היקר הזה ויוכל להתחרות עם שירי בעראנזשע; ומי יתן והראה לנו את כחו ועוצם ידו בשירים כמו אלה לרוב, אז שבעתים הודינו לו, ואם גם פה יתגנבו בתים יתרים כמו בית 12.

אשר לפי דעתנו למותר הוא, כי המעט לו צרותיו הרבות הרעות, נטל עבודתו ונדודו כל היום, החרפה וכלימה אשר ישבע על כל צעד ושעל, כי נביא עליו גם הרעה הזאת; כן אסון כזה הלא לא ינעם גם לחוסים בצל הכסף והאושר. ולכן אין גם מקום ליתר הבתים שם, אשר יתאונן בם, כי מחר חג השבועות, ראש השנה, סוכות, כי מה למות ילד ולחג השבועות? ולפי דעתנו טוב היה, כי פסח על מיתת הילד ותאר לנו את החגים, אחרי אשר תאר לנו עד בית 8 חנוכה, פורים ופסח; בכלל – נעלה ונשגב השיר הזה מאד. כן יקר ונפלא השיר “הכסף” אם גם הרעיון הזה ישן נושן הוא, בכל זאת בא ה' גאלדפאדען והפיח בו רוח חיים, ישוה לנגד עינינו בשירים ערבים את כל תולשות ומפעלות הכסף. ובכלל אם מצאנו במחברת “ציצים ופרחים” אך את שני השירים האחרונים, דיינו, אז להפך שבעתים הודינו לו, כי השירים הרשונים ישחיתו להאחרונים. ובטרם נצא מאת פני ה' גאלדפאדען, נרהיב עוז בנפשנו לתת לו עצה טובה, כי ישליך אחרי גווֹ את המהלך הישן נושן, וישדר ויפתח את המהלך החדש, כי יש לאל ידו, כאשר הראנו בשיריו “קנו קנו”! ו“הכסף” ויטיב לו גם לנו: אנחנו נקראם בשמחת לב, ולבו ישמח גם הוא בראותו כי יביא תועלת ושמו יהיה בקרבנו לברכה.

דען 27 טען פעברואר, יאהר 1904, לאמזשא.

אדון נכבד,

זה כמעט ארבעים שנה (משנת 1868) עברו וחלפו, אשר לא קראתי ולא כתבתי מאומה בשפת עבר. אולם זה ימים אחדים, אשר אחד מאחי שלח לי ארבעה גליונות ממה"ע “הצופה”, אשר בהם נדםס המאמר: “א. א. קובנר” (לתולדות הבקורת בספרותנו החדשה), וישאלני, אם באמת ובתמים ידבר המחבר ה' בריינין?

כבר הודעתי בספרי “צרור פרחים”, כי לא אשיב מאומה למתנגדי ואת דברי שמרתי קודש עד הלום. אך הפעם הנני חושב לחובה לכתוב איזה הערות על המאמר הנזכר, אולם לא למען קורא מכתבי עתים, אך למען המחבר לבדו.

אודה ולא אבוש, כי קשה לי מאד לכתוב בשפת עבר צחה וברורה, כי זה יותר מארבעים שנה, אשר אכתוב את ספרי ומאמרי אך בשפת רוסיה, לכן חשבתי מראש לכתוב לאדוני בשפה הזאת, אשר בלי ספק הוא יודע אותה (הנני שופט מזה, כי במאמרו הנזכר ידבר אודות מה"ע ויזכיר את החוקר הנודע פיסארעוו); אך אחרי כן גמרתי בנפשי – לא אדע בעצמי מדוע? – לכתוב איזה שורות בשפה זאת, אשר בה נכתב מאמרו, אם ימצא בהן איזה שגיאות – אתו הסליחה.

וזי החלי!

א) הוא יאמר: "אין אני משיג איך יכלו מאמרי בקרת צנומים (בספרי “חקר־דבר” ו“צרור־פרחים”), שאין בהם השקפות חדשות או רחבות, שאין בהם דעות ומחשבות כל עיקר, איך יכלו וכו' (גליון 325).

אמת הוא, כי בספרי “חקר־דבר” ו“צרור־פרחים” אין השקפות חדשות, אשר יבראו אך אחדים מאלפי גדולי הסופרים בעולם, אולם להגיד ברור ומפורש, כי אין במאמרי “דעות ומחשבות כל עיקר”, הוא חטא נגד האמת, דיים המקומות שיביא הוא בעצמו מספרי, למשל ע“י התביעות שלי ממוציאי לאור מכתב־עתים, ע”ד אייכענבוים ושד“ל, וכו' – לראות, כי יש איזה דעות ומחשבות במאמרי. אך המחבר לא הזכיר מאומה מהדעות הנזכרות במאמרי “כמה שני מציאות האדם על האדמה” (“חקר דבר”), במאמרים “רוח חיים”, “רוח באר” (צרור פרחים), ע”ד האמונה האולת, כי הארץ נבראה אך לפני ששה אלפים שנה, והתולדות מהאמונה הזאת, ע“ד ממשלת השלילה (רעזיגנאטיאן) בחיי העברים, ע”ד העתקת לעטטעריס, תחת של אלישע בן־אבויה, את ספר “פויסט” וכדומה. ואם ישים לב כי המאמרים ההם נכתבו לפני ארבעים שנה, וכי בני הדור החדש מישראל, אשר לא ידעו שפות חיות, לא ידעו אז מאומה מהדעות החדשות, אשר התפרצו בעוז בכל אירופא, אז אוכל לאמור בפה מלא, כי במאמרי ההם תמצאנה דעות ומחשבות חדשות לקוראים העברים בימים ההם.

ב) הוא יאמר: “המהרס והמנפץ קובנר לא ידע (?) וגם לא נסה מעולם להשתמש בהסמים החריפים וכו', הוא אינו מבטלם בבת־שחוק של חמלה, בעקיצות דקות ומסוכנות, כי אם בזה שהוא קוראם בשם סוסים, חמורים, ינשופים, עכברים” (שם).

אקח לי העזות להודיע, כי ידעתי וגם ידעתי גם אז מה הנה ה“עקיצות דקות ומסוכנות”, ידעתי גם את מקורן כמו היינע בערנע, גאגאל ודומיהם. עקיצות כאלה נתפזרו למכביר בספרי “צרור פרחים” (עיין עוד בספרי “חקר דבר” (צד 48), איפו אדבר מעקיצות החדות של ערטער) ובפרט במאמרי “רוח באר”, ע“ד גאטלאבער יש בספרי גם חרפות וגדופים, אולם המה נגד מורדי אור, אשר לא יבינו “עקיצות דקות”, ומעולם לא קראתי את מתנגדי ב”שם" סוסים, חמורים וכו', אך דברתי בראש “צרור פרחים”, כי אשמע מכל עברים “צהלת סוסים, נחרת חמורים, אנקת ינשופים, שריקת עכברים” – והוא איראניא (אם לא דקה) מובנת לא בכל מובן המלות (ניכט אים פאללעם זיננע דעס ווארטעס). וגם הא"ב של הגידופים שלי הלא לקח מבערנע, כאשר הזכרתי שם ביחוד (“צרור פרחים” צד 15).

ג) הוא כותב: "אמנם גם קובנר בעצמו עוד לא הרגיש את כל הכעור, חסר הטעם וההגיון שבכל מבטא ומבטא במין המאמרים הנזכרים, יען כי הוא, קובנר, בעצמו לא השתחרר מעול המליצות, שאינן מגידות מאומה (גליון 826).

הלא צחוק הוא, כי אנכי אשר הייתי הראשון לדבר אל־אדות חסר הטעם והכעור נפש של המליצות והשירים הנאלחים, אשר אדבר מהם יותר מדי במאמרים רבים ב“חקר דבר” ו“צרור פרחים” (למשל צד 50–51, 64 ועוד במקומות רבים), אנכי לא הרגשתי?! ומה שנוגע ל“עול המליצות”, אשר ג"כ אני הראשון, שיצאתי נגדו בכח ועוז, אוכל לאמור בפה מלא, כי השתדלתי תמיד לדבר בשפה פשוטה ומובנת לכל, ולהפך שמעתי מהמון סופרים (כמו י. ל. גארגאן, ליליענבלום, פאפירנא ועוד), כי לא היה עוד לפני מהסופרים הצעירים, אשר יכתבו בשפה ברורה וצחה כמוני… ומדוע לא הביא כל עדות לאמץ את משפטי אודותי?

ד) במקומות רבים הוא סותר בעצמו את דבריו, למשל: פה יאמר: “הנה א. א. קובנר היה בעל הכשרונות ובעל ההשכלה היותר גדול שבהם (המבקרים)” (גליון 326), ופה ישפוך עלי בוז לאמר, כי דברי "בנליים (בו) בכפל לשון, מלבי כשרון מיוחד וכו'. כחו של קובנר – אם בכלל יש לקרוא למגמה ספרותית חלושה ורפויה בשם כח – היה יותר בשלילה (גליון 339).

ה) אודה ולא אבוש, כי לא אבין היום מלות וניבים כאלה: “ניבים מודרניים”, “דברים ארוכים ובנליים”, “הפתוס המיוחד של המבקר”, “למגמה ספרותית” וכו', הן כבר לא קראתי מאומה בשפת עבר, לכן לא אדע את המלים החדשות ההן… יוכל היות, כי המלות האלה נלקחו משפת רוסיה או אשכנזית:

אך לפי דעתי אין להן לבוא בצורה זאת בשפת עבר, ויש היכלת להמיר אותן במלות אחרות, הנמצאות בספרי תנ"ך או בתלמוד.

ו) לא אוכל להבין, מדוע ישנו הסופרים העברים החדשים את המלות והניבים משפות זרות, אשר יביאו במאמריהם, עד כי קשה להכירם? הלא טוב, אם נאלצו להביא בשפת עבר את המלות ההן, כי יכתבו אותן, כמו שהן נכתבין בשפות, אשר מהן נלחקו? למשל: “זואולוגיה, פתוס, טירונים”, הלא יוכלו להכתס: זאאלאגיע, פאטאהס, טיראן?" האומנם בזה, אשר ישנו את כתיבת מלות הזרות תתהפכנה למלות שפת עבר? ובפרט אולת גדולה היא לשנות את שמות פרטים, כמו "קובנר (תחת קאוונער), גוטלובר (תחת גאטלאבער), גיטה (תחת גאטהע), מטרלינק (תחת מעטטערלינק) וכדומה. האין גם זאת טפשות ישנות, אשר כבר באה העת להשתחרר מהן?

אך רב! הנני כיום עד כה רחוק מהספרות העברית החדשה, כי לא אתקצף ולא אתמרמר עוד בראותי, כי מלאה היא גם עתה בכל ההבלים, אשר נלחמתי נגדם בספרי “חקר־דבר” ו“צרור־פרחים”, ולולא שלח לי אחי את מאמרו, הנקדש לי לבדי, כי אז לא לקחתי עלי את העבודה היתרה לקרוא את מאמרך ולכתוב את המכתב הזה. ובזה שלום!

א. א. קוונער

יוכל היות, כי יאבה אדוני להשיב לי מה במכתב, לכן הנני נותן לו את כתיבתי (אדרעססע) והיא…

“נקמתי! לא חפצתי לרושש אותך, להמיט עליך אסון. אפס כי חפצתי מאד לעשותך לחרפה ולכלימה, להשפילך ולגרום לך צער, וזה עלה בידי. יכול הייתי להכריח אותך לשלם את כל סכום; הכסף אשר חמסתי: הלא היית חותם על כל מה שהייתי מגיש לפניך, כמו שנהגת לעשות תמיד. אבל הרגע נא ולבך אל ירך – בכיסך לא נגעתי. בחטאתי גרמתי נזק לאחרים, ולך אין הדבר נוגע כלל, לא אתה חתמת על התעודה… אולם – הכבר הקל לך בזה? מסופקני! עתה הריני לבאר לך מה ראיתי על ככה לעשות את מעשי־העול הזה. האשמה תחול רק עליך, ולא על אחר! בטבעי הריני איש ישר – מעולם לא עשיתי דבר דומה לדבר־פשע. בהשפילי את עצמי כל כך לבקש ממך משרה, דמיתי, כי תבין להבדיל בין פקיד פשוט, היודע רק את שלחן־עבודתו וזולתו אין לו מושג משום דבר, ובין אדם כמוני, העומד על רום ההשכלה האירופית. אבל אתה לא שמת לבך אל הדבר, ומשום כך נעשיתי אויבך בנפש. לא יכולתי לסלוח לך על אשר נקבת לי משכרת דלה כזו, בשעה שידעת יפה, כי יש לי משפחה והורים עניים; לא יכלתי למחול לך על אשר גמלתני כגמול נערים קטנים בוערים והדיוטים ולא השגחת בי ובערכי, ומאז החלותי לחשוב מחשבות־נקם… החלטתי להנקם ממך, ונקמתי! עתה תהיה ללעג ולקלס, ואני מרגיש את עצמי מאושר מאד, יען מדי ראותי כי אגואיסט נבזה, אביר־לב, צמא לכבוד ונעור מדעת, תלוש מעמו ומן האנושות, יהודון אחוז־שגעון שכמותך נעשה לחרפה והשלך ממרום עזו המדומה, – אני חושב את המראה הזה כחג גדול לאנשים רבים הוגי־נכוחות. יכל הייתי להפוך את נשמתך הקטנה על צדה השניה ולגלות מערומיה לעיניך; יכול הייתי לצייר לך ציור בהיר את מהותך המגוחכת עם כל יצרי־לבך הנתעבים והנשחתים, אבל אין הדבר שוה בעמלי. רוצה אני רק להוסיף, כי כל בני־סביבתך הנם אנשי שקר; כולם בזים לך כמוני ומהתלים בך מאחוריך; הם מאלצים אותך לצאת במחולות לקול חלילם, הם משטים בך ויודעים את ערכך הנכון… ולבסוף עוד מלה אחת: אל תקוה, כי אלכד בחטאתי; אם יעלה הדבר בידי לבוא לאמריקה, או לא יעלה, אבל לעולם לא אסגיר את עצמי חיים בידי מבקשי. על כל פנים לא תבואך טובה. הבז לך א. קובנר”.

“מאחורי הפרגוד”

ש. ל. ציטרון

עמ' 89/90