קורות ההשכלה (ציוויליזאציאן) במאה האחרונה הזאת ילמדוני לדעת, כי אך ספורי אהבים (ראמאנען), קורות העמים ותורת הטבע וחוקיה העלו את ההשכלה עד מרום קצה, אשר היא בימים האלה. אך המה גרשו את ענני ערפל, אשר כסו שמים טהורים אלפי שנים, אך המה שדדו את אדמת ההשכלה, ויוציאו ממנה כל קוץ מכאיב וכל סלון ממאיר ויעשוה פוריה. הן גברו לאלפים סופרים וחכמי לב בכל עם ועם ובכל דור ודור, אולם כלמו לא הגיעו אל המטרה הדרושה, עד אשר קמו מקרוב אנשי שם, וישיתו לב לשרש את הרשע ואת הכסל העוטפים תבל ומלואה, סופרים חדשים באו ויגרשו את הישנים מהסתפח בנחלת הליטעראטור, ויבחרו למו דרך חדשה, דרך לא שעורה הקדמונים והיא – ספורי אהבים וידיעות הטבע וקורות העמים.

ואם אמנם לא נוכל לכחד תחת לשוננו, כי היו רבים, אשר הרימו את הנפש בשיריהם ומליצותיהם עד תכלית היופי, שרו על האהבה, היופי, התקוה, על יפעת התולדה וכדומה. קסם היו על שפתי עטם למסוך לב הקוראים עונג ועדן, שמו בשמים קנם לשיר יחד עם צבא מרום, להתעלס באהבים עם שרפי שחק, בראו למו איי שוא עם זהב שבא וכתם אופיר, ששם ישורו בנות אלהים בלוית שרים ונוגנים. אולם הדברים האלה היו אך למסוך חבלי שנה על עפעף, והיה בהקיץ הקורא, אשר על אדמות תצעדנה רגליו ובידיו אין מאום, נפשו ריקה מכל החזיונות הנעימים, אך עוד תתחולל על תהום עצבת ויגון, בראותו כי אין לאל ידה לבא עד הררי שוא ואיי תוהו. לא כן הסופרים החדשים, המה לא ידאו בגאותם שחקים, לא יגביהו עוף עד כוכבי זוהר, גם לא יעופו על כנפי דמיונם אל איי התקוה, אך ישימו עיניהם על חיי האנושי פה עלי אדמות. המה יביטו מאין יביאו כל בני חלוף את טרף חקם, יחקרו לדעת מה הנה הסבות, אשר לרגלן גוים רבים ועצומים נהרסו עד היסוד. המה יתבוננו אל תחלואי בני עמם, ויראו לרפא את שבריהם, וכל ישעם וחפצם אך להיטיב להועיל, לתת מחסה לדל ומעוז לאביון. כל יודעי שיר השליכו כנוריהם, כל מיטיבי נגן חדלו לתת קול מנגינתם, השירים פנו מקום למליצה פשוטה (פראזע) ובימינו אלה אך היא לבד השלטת בכל ספרי העמים ובה רפאו את משובת עמם. (ובכל אלה שם המשוררים לתהלה ותפארת, כי רבות עשו גם המה לתועלת ההשכלה בימיהם).

הרשעה והסכלות הנה לא דברים טבעים, אשר שמה התולדה ביצורים מיום גיחם מבטן, כי אם דברים, אשר הורגלו בהם עושי רשע וכסל. הנה אין רשעות וסכלות בטבע, כי אם יבואו מהאנשים, אשר יקיפום. כבר נמנו וגמרו כל חכמי לב כי אין לשלול חיים או ליסר בשוטים עושי רשע וכסל, כי אל במו האשם, כי אם באנשים אשר המה יושבים בקרבם. לכל אדם יש רצון ולפניו שתי דרכים, הדרך האחת הולכת ומגעת עד מרום האושר וההשכלה, והשנית, אל גיא צלמות והסכלות, והיה בלכת אחד ממנו בדרך ולא התנגפו רגליו שמה באבני נגף וצורי מכשול, גם כל מפריע ושטן לא נצב נגדו, אז יוסיף לרוץ ארחו זה, כי אל ידע שאחריתה דרכי מות; אולם אם פגש בו מי והורה אותו הדרך הישרה, אז חזר מדרכו זאת ולא תעה עוד בישימן לא דרך. א"כ הרשע והכסל הנמו אך בסבה ובידינו לשרש אותם מארץ החיים, ובמה? השאלה הזאת כבר נתנה לחכמי לב לפתור אותה, והמה פתרוה כיד ההשכלה הטובה עליהם. יש אנשים, אשר לא ידעו כי עושים המה רשע או כסל, ויש אנשים החושבים כי במחשך מעשיהם, וזה הוא המקור לרשעתם ואולתם. אולם כבר מצאו החכמים תחבולה כן לראשונים, כן לאחרונים, לשרש את הרעה הזאת והיא – הראמאנען.