בשמחת לב הנני להודיע את צאת הספר היקר “אשמת שומרון” מהסופר הנודע ה' מאפו. כבר נודע כי רע ומר גורל הסופרים מכל עושי מסחר וקנין; האחרונים אם יש להם סחורה נאה וקפצו עליה קונים רבים מפאת שתי סבות: א) הקונה יראה את הסחורה על כל עברים, יהפכנה מצד אל צד, ימששנה בידיו, ובראותו כי באמת טובה היא, אז ישקול על כף את כסף השלומִים; ב) כי יש בזה להקונה צורך חיים, לכן אם יעלה או ירד מחירה, בכל אלה שוה כסף היא בכל עת ובכל מקום. לא כן גורל הסופרים וספריהם! קוניהם ימעטו מיום ליום, יען כי לא יחסר למו מאום גם בלעדיהם; כן הלא אין אלא יד הקונה לקרות את הספר מהחל ועד כלה במעוף עין, לכן כל דבר אשר בשם “ספר” יקרא, ינוסו קוניו ממנו, אם גם יוכל היות אשר הספר הזה דרוש לחפץ החיים מאד מאד.

והנה למען לא יהיה גורל “אשמת שומרון” כגורל יתר הספרים, אשר יתנודדו מהם רואיהם כמטוחי קשת, הנני להגיד פה על אודותיו דברים אחדים. כל מי אשר ראה ספרי מאפו הראשונים, השתאה כבר על רוב חזיונותיו. מאפו הראשון (ועד הלום האחרון), אשר יבנה ספורים נעימים על אדמת הספרות העברית; וספוריו הנעימים לא נוצרו למסוך שנה על עפעף, כי אם אשר יעשו את משלחתם. מבט חודר העניק הטבע את ה' מאפו, אשר בו יפלס לו נתיב בארצות החיים, יבין ויתבונן על כל מפעלי איש ואיש ועל ספרו כלם יכתבון, ובזה יגע בשאלות החיים הרבות. מי לא יראה, כי גם ספרו “אהבת ציון” אשר יסודתו בעתותי קדם, על הררי ציון וירושלים, בכל אלה יש גם בו רוח חיים. ידידיה, צרתה, זמרי, מתן, עכן, בוקיא, סתרי, כרמי, כלם אם גם יביעו לנו חזיונות שנות קדומים, בכל אלה נפגש כמוהם לרוב גם בימים האלה. אולם ספרו “עיט צבוע” הלא יראה גם שתום עין, כי כל הדור הישן והחדש נראה שם כבראי, וברוב חזיונותיו נגע באלפי שאלות החיים ההוים. הנה עד הלום היה לפלא בעינינו, כי המנתח נפש אדם לנתחים הזה, אשר ידו הדה בכל, לא שם לב אל צרעת ממארת אחת, אשר נסחפה בבשר העברים, ואשר תאכל בכל פה למאות ולאלפים מתי חלד. על כתות המתחסדים דבר זעיר שם וזעיר שם ב“עיט צבוע”; אולם לא גלה כל דרכיהם. ומי מבלעדי מאפו אשר יפריעם לשמצה? אך הפעם נודעתי מפי ה' מאפו, כי הוא שם לו למטרה מראש את החסידות המתנכרת, ולהסתיר את המסכה הנסוכה עליה, כי זה כל חיי רוחו, וכבר הקדיש לדבר הזה מבחר עתותיו, ויברא ספור גדול ונכבד, אשר פיו יקבנו “חוזה חזיונות”. שם חשף זרועו להראות כי שרש החסידות משבתי צבי, כי כבר אכלה עש; ובהראותו כי היסוד, אשר עליו נבנו כל עלילותיהם נרקב ויהי למסוס נוסס, אז יפול כל הבנין; כן חשב מאפו בלבו, וכל אלה עשה בחזיונות כאלה, אשר בשמעי אותם מפי מאפו נאלמו כל חושי בקרבי, עזבתי ארץ נשיה, נפשי עפה למרומי שמים, לסתרי עבים ושם ראיתי את החזיונות. כי כן יתאר לנו שם ב“חוזה חזיונות” מחזות רבים בשמי שמים. וכה הגיד לי בפיו, כי “החוזה חזיונות” נעלה בערכו, ברוב חזיונותיו ובמטרתו על כל ספריו אשר כתב עד הלום. על הספר ההוא עמל שנים רבות ויכינו לדפוס, אך פתע יד מוסתרת נחתה על ספר מאפו ותמרוט ממנו פנים ואחור באכזריות חמה. ובכן הספר הנכבד הזה נותר שומם ומשמים, כאוד מוצל מאש, ואך שארית הפליטה עלתה ביד מאפו להציל משני טורף ומכלה. אין קץ למכאוב לב מאפו אז, בראותו כי הרה עמל, והילד שעשועים הזה היה כנפל אשת בל חזה שמש. אמנם אחרי אשר המית לבו שקטה כמעט, אמר מאפו להביא שואה ומשואה על החסידות ממרחק. על במות שומרון ירד מאפו, על גבעות בית אל, ובחזיונות לא שערום סופרים תאר לפנינו הליכות עם ישראל אז, את מרים ואת כחשם בד‘, את תזניתם על כל ההרים הרמים, את זבחם וקטרם על כל גבעה גבוהה. איך כהניהם ונביאי ישראל הוליכום שולל, עד כי חמת ה’ על קדקדם ירדה, ויביא את אשור הנחל שוטף, וישטוף את עגלי בית אל ואת כהני הבעל סחוב והשלך, יען כי שמו אזן קשבת למוכיחיהם הפוחזים והריקים, וימלאו את הארץ בתועבות ושערוריות רבות. בעלילות כהני הבעל ונביאי השקר נראה את כל החסידות מהחל ועד כלה, את הסירם את עם ישראל מעם ד' ללכת אחרי ההבל, את הפשיטם מעליו את שמלת עורם, את משתה שמניהם, את סבאם יין למכביר. אחרית דבר, כל המון התועבות, אשר נקבעו ויאתיו בין החסידים, תפגשנה עינינו בספר “אשמת שומרון” בפי ובעלילות כהני הבעל ונביאי השקר, וכל זה נארג בספור נעלה ונחמד, ברוב עניו וברוב חזיונות.

לכן מי מחובבי עם עבר, אשר יקרו לו חזיונות קדם ואשר לבו כואב על הספחת הנזכרת, אשר נגעה בלבבנו ובנפשנו הוא ימהר לאסוף אליו את האשמת שומרון ובלי כל ספק תתענג נפשו על רוב החמודות, אשר יפגוש שם על כל צעד ושעל. באשמת שומרון שני חלקים, החלק הראשון יכיל בקרבו יותר משתי מאות עמודים (גודל אהבת ציון) והשני עד שלש מאות עמודים, והחלקים השנים האלה ביחד יכיל בכמותם שני ספרי “אהבת ציון” וחצי. ובכל זאת מחירו 1.50. אכן הלא נקל מאד על פי המחיר המצער הזה לאסוף את הספר היקר הזה. ובראות מאפו כי יתמו כל ספרי “אשמת שומרון” במהרה, אז (כן אמר לי) יראה בכל עוז להדפיס גם את “החוזה חזיונות” ולא ישית לב אל הקוצים הרבים אשר מסביב שתו עליו. כן ימהר להוציא את חלק הרביעי מספר “עיט צבוע” אשר רבים ייחלו לו.

ועתה הלא למותר להעיר את משכילי כל עיר ועיר לאסוף חתומים ולהפיץ את ספר “אשמת שומרון”. מי עוד בתוכנו סופר כזה, אשר יקדיש כל עתותיו וכוחותיו על שדה הליטעראטור העברית? להיפך הוא, עוד יקדיש פרי עמלו על דבר טוב ונכון, כאשר יעידו בו התלמידים העניים מבית ספר הרבנים בווילנא, אשר נתן להם למנחה את חלק השלישי מספרו “עיט צבוע”, ובכל אלה יצררוהו וישטמוהו בעלי חצים. כמה פעמים נחתה עליו תגרת יד עזה, עד כי נמלט בעור בשרו; כמה פעמים ארבו להכותו נפש, ובכל אלה לא יחת מאפו, רוחו כנחל שוטף, אשר לא יעצרוהו כל סלעי מגור ואבני נגף, הוא יפלס לו נתיב ביניהם ויצא למרחב.