מי מאושר מסופר עברי, אשר כבר יצא שמו בעולם הליטעראטור? מי ידמה לו ומי ישוה לו? לפניו יכרעו ברך כל המון הסופרים הקטנים, הכרוכים אחריו, בידו החיים והמות לאוהביו, על זה ישליך שקוצים ואת משנהו ירים מאשפתות בתתו לו כבוד ותהלה קבל עם; ולא זה בלבד כי חפשי הוא להתהפך כחומר חותם, לפי רוח העת והמקום; את אשר דכא לארץ פה, ירימהו רום שחק שם, ואת אשר מלא פיו תהלתו שם ישימהו לחרפה פה. והמ"ע יוצאים דחופים למצא רצון אוהביהם הנבחרים האלה, ובזרועות פתוחות יקבלו דבריהם מן המאושרים האלה. הנה האחד ה' אבראמאוויץ אשר בו אתקנא הוא ירומם וישפיל, ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל. הביטו וראו את הנפלאות, אשר יראנו ה' אבראמאוויץ.

זה לא כבר כל המ“ע גם הרוססים מלאו פיהם תהלת בית “עקד” הספרים, אשר נוסד בבערדיטשוב ע”י ה' ד“ר ראעענבערג. בגליון 12 המליץ שנה זו בא ג”כ אודות זה מאמר “קרית ספר” מאת סופר פלאי אחד “בן חיים”, הסופר הזה הרבה לספר במליצות ראמות ונשגבות (מחלת כל המודיעים חדשות) בשבח ה' ראעענבערג, אשר, לפי דבריו, הוא היה הראשון אשר בו החל לפעם הרעיון היקר הזה, ובשבח ה' העסיס, רב הקהל מב“ד אשר מחפצו להועיל ולהיטיב לכל דבר טוב ונכון, עמס על שכמו משרת סוכן בית עקד הספרים בלי כל תשלום גמול, גם הקדיש חדר אחד ממעונו לבית עקד הספרים, והנה על המכתב הזה הערה ה' צעדערבוים ואמר: מדוע לא היה גם ה' אבראמאוויץ הראש והראשון לכל דבר טוב ומועיל בעדתו בין המיסדים האלה? כן הערה בצדק: מדוע יפקד מקום ספרי העברים בבית העקד? על ההערה הקטנה הזאת ענה ה' אבראמאוויץ במכתב גדול (המליץ 17), אשר בו יאמר נגדה נא עדת הקוראים, כי הוא באמת הראש והראשון לכל דבר טוב ונכון וכי גם הרעיון היקר ליסד בית עקד ספרים פעם בקרבו כבר, אך פזיזים ומקנאים קפצו בראש ויוציאו את הדבר הזה לפועל, בעוד הוא יושב יחיל ודומם על רשיון הממשלה. והנה אם גם רחוק להאמין כי כל המודיעים בכל המ”ע אודות הדבר הזה, לא ידעו מאומה ממחשבת ה' אבראמאוויץ, בכל זאת אמרתי בלבבי אולי האמת אתו כי קפצו עליו ראעענבערג וה' פעסיס, ולא נתנו לו לנחול הכבוד הגדול הזה, אמנם אחרי אשר נוכחתי לדעת ממקום אחר כי רוח הקנאה מדברת מתוך גרונו של ה' אבראבאוויץ, ראיתי כי הוא נותן יד להסתפק גם באמתת דבריו.

ה' אבראמאוויץ במכתבו הנזכר, אשר בו יפריש כצפעוני (ובצדק) את כותב המכתב, אשר בהמון מליצות זרות הגדיל שבעתים את המפעל הזה, יתנפל לא פעם ולא שתים גם על ה' פעסיס ויעמול בכל עז להוריד כבודו לעפר, אשר לפי דבריו לא הסיג גבולו, ולא חטא מאומה אם קבל עליו להיות סוכן בית העקד ואם הקדיש לדבר הזה חדר אחד בביתו; כי בלי ספק חדר יפה נתן לזה ולא סוכה כאשר יאמר ה' אבראמאוויץ מפי השמועה, ובשחוק מכאיב לב כופל ומשלש לכנות את החדר בשם סוכה, להוריד כבוד הרב פעסיס, ומעיד עדות נאמנה בעצמו כי שנאה מסותרת אל הרב פעסיס מדברת מתוך גרונו והוא לא עשה כל רע כי אם חפץ להועיל ולהיטיב אל הדבר הנכבד הזה.

והנה עוד אנחנו משתוממים על המראה הזה, איך הק אבראמאוויץ הסכיל עשו, להוריד כבוד ה' פעסיס על לא חמס בכפו, וקול נשמע, כי ה' אבראמאוויץ ישלח מכתב חרטה אל המליץ. בכליון עינים חכינו לו, אמרנו בלבבנו, בלי ספק ה' אבראמאוויץ יבקש מחילה מה' פעסיס על אשר פרעו לשמצה חנם ויסיר מעליו את תלונת המשכילים הזאת; אך מה מאד השתוממנו לראות, כי ה' אבראמאוויץ יבקש מחילה לא מפעסיס אך מכותב המאמר “קרית ספר” אשר נודע לו, כי הוא אחד ממיודעיו. הפעם לא יכלתי עוד לעצור מצחוק פי. הן עונג רב שבענו לראות במכתבו הראשון עקיצותיו החדות אשר נמצא בו, ועתה בהודע לו, כי כותב המאמר איש בריתו, שנה טעמו לבטל דבריו הראשונים הטובים והראה לדעת כי אין ברוחו נכונה, אין מסוה לפניו כי אם בנגוע הדבר לאחרים, ולא כשנוגע לעצמו ולבשרו, נשימה לפני הקוראים את דבריו הראשונים והאחרונים:

במכתבו הראשון יאמר ה' אבראמאוויץ: והכותבים הצעירים רצים דחופים ומבוהלים בדבר גבוריהם המדומים ומשמיעים ביראה ובהתלהבות וכו' נוסח אחד ודברים אחדים לפתוח בשבח העת החיה וכו‘, והעיקר להם הוא לשפוך נפשם (?) במליצות נקודות ועלואות ולשלוח רוחם חפשי תחת שמי המשל המצליצה וכו’ “–” אך דרשה היא מה שכתב בעל המאמר “קרית ספר” כאשר יצאתי מן הבית הזה אשר כולו אומר כבוד כי הבית אשר קרא עליו ברגשות רוחו הסוערה בדברי נעים זמירות ישראל וכו‘, וכן היא דרשה ומליצה יפה מה שכתב עוד מי מלל לבערדיטשוב וכו’ אמת כי כתוב הדר הוא ומליצה נפלאה, אבל הוא מחצבת נפש וכו‘, ומסיים הק אבראמאוויץ בדברי המקונן ואומר: כוס המליצה והגיונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי ונפשי ממרוריך! ציון, אל מי ידמו מכתבי עתיך ואל מי כותביך, בך כל אדם כותב, וכל כותב כוזב וכל כוזב במליציך וכו’" ע"כ דברי אבראמאוויץ במכתבו הראשון. והנה דברי אבראמאוויץ אלה היו בפי כדבש למתוק, כי מאד צדקו יחדיו, כי באמת תקוץ נפש היפה לשמוע מליצות זרות מאת הסופרים החדשים, ומי לא יראה כי פה דבר ה' אבראמאוויץ על בעל המאמר וממנו דן על השאר, עתה ייטיב נא הקורא לראות מה ידבר ה' אבראמאוויץ כהודע לו מי הוא הכותב הלא כה דבריו במכתבו הנדפס בגליון 22 המליץ.

“אחרי הודיעי לך במכתבי וכו' הציקתני רוח בטני לדבר שם אגב אורחא משפטים עם מודיעי חדשות במכתבי־העתים וכו‘, והנה בדברי תוכחת ההם, הנאמרים בדרך כלל, נתתי מקום לחשוב (הלא שפתיו ברור מללו, כאשר ראה הקורא!) כי מלי ירמזון (?) גם לכותב המאמר “קרית ספר” וכו’ ויען אשר בכתבי את מכתבי לא ידעתי את בן־חיים מי הוא ולא נזהרתי בלשוני בקנאתי את קנאת האמת אבל למורת רוח נודע לי כי הכותה הזה הוא אוהבי ואיש בריתי, זה דודי וזה רעי החכם הנכבד וכו‘. ובהודעי היטב חרה לי, אשר לא נשמרתי ברוחי והדאבתי את לב ידידי מחמד נפשי, אשר בו אתפאר ואשר אהבתו נפלאתה לי מאד וכו’ (הראית קורא יקר, איך יאריך ה' אבראמאוויץ רמיה צידו, ואין לא יבוש קבל עם להגיד, כי יען אשר לא ידע את בן־חיים לכן קנא קנאת האמת, ועתה היטב חרה לו אשר קנא קנאתה?) כי זה האיש בן־חיים גדול כבודו, בר לבב ויקר רוח וכו' יחד עבודו בקהל חכמי לב ונבונים, אחד הוא השרידים וכו' לכבוד ולפארת לעמנו, והחובה עלי להפוך בזכותו וכו', ואין רץ להמון התהלות אשר יענוד את רעו ואיש בריתו זה, וכה הוא חותם, את מכתבו “ולו ידעתי מתחלה, כי הוא כותב המאמר “קרית ספר” אז כתבתי לך בניחותא ומפני כבודו מנעתי א”ע מדבר משפטים עם מודיעי חדשות בכלל (כבוד ותהלה לו!) סוף דבר הנני מצדיק (א"כ שם בראשונה עון על ראשו?) את ידידי הנבחר ואגיד עליו ישרו לעיני השמש (אך לא יועילו כי גם בלעדי ה' אבראמאוויץ יודעים כל הקוראים המבינים מה טוב ומה רע) ואקוה כי כגודל חסדו יסלח לי (ואנחנו משיבים תודה לה' אבראמאוויץ על מכתבו הראשון ולא נוכל לסלוח לבן־חיים המליצות הרבות “בקרית ספר”) אם דברי עלבו רוחו הטהור, כי לי היתה בשגגה (דבר טוב אחד עשה ה' אבראמאוויץ, וגם על זה הוא מתחרט)” ע"כ דברי לאבראמאוויץ.

אחרי כל אלה אין לנו מה להוסיף עוד, הן נשים זאת לפני הקוראים אשר עיניהם בראשם וישפטו הם.