ציצים ופרחים, אספת שירים שונים מאת אברהם בן חיים ליפא גאלדפאדען, זיטאמיר שנת תרכ“ה לפ”ק.

–––

בת שבע. או שגיון לדוד, שיר אהבים בשש מחלקות, מאת שלמה מאנדעלקערן, ווילנא, שנת תרכ“ו לפ”ק.

–––

רבים הם המשוררים אתנו, אשר מכל שיריהם תציץ תשוקה יתרה לכתוב שירים למען שירים, למען הערב והיופי, למען הרבות במליצות אין קץ, למען התרומם והתנשא, אך לא למען הרעיון הפנימי של השיר ולא למען התועלת. המשוררים האלה יחשבו, כי השיר ימשוך עליו עיני רבים לא מצד הרוח הפנימי שלו ורוח החיים אשר בקרבו, אך מצד הערב, היופי, שמוש הלשון וכדומה. תוכן השיר, כח החיים והמועיל ימשכו עליהם אך לעתים רחוקות את עיני המשוררים האלה; לרוב לא ישיתו להם לב וישירו אך למען לשיר (לא יותר); משוררינו כמעט הגיעו עד תכלית השלימות בשיריהם מצד הערב והיופי ובחזיונותיהם הנעמים; אולם לעתים רחוקות מאד ישימו לב על הרעיון בשיר, לכן הוא מקרה יקר, אשר נפגוש בשיריהם רעיון נכבד ונשגב, רעיון אשר יש לו כח החיים (אשר יוכל להביא תועלת). לא כן המשוררים האמתים! בקרבם יבא כברת רעיון נשגב ונעלה, ואחרי כן יראו לעלף את הרעיון הזה בשירים נעימים חרוזים ושקולים, אשר יפעלו יותר על נפש האדם, על מיתריו (נערווען), על כוחותיו הפנימיים, כאשר תפעל חכמת המוזיק על כל כחות האדם. וזה אמנם היתרון לשיר על מליצה פשוטה. –

אולם בכל אלה הכל מודים, כי יתרון לרעיון חי ויקר, לדעה חדשה ומועלת, אם גם בלי מליצות ראמות ונשגבות באופני השיר, על מליצות גבוהות ומאד נעלות, חרוזים נעימים לאוזן שומעת בלי כל רעיון חדש. “הרעיון בשיר הוא אבן יקרה, והמליצה אך משבצות זהב, אשר יוסיפו לה אור נוגה ויקרות. – אולם אם אין רעיון מועיל בשיר, אז לא יתנו לו ולא יוסיפו גם מליצות בן אמוץ, בשטף רוחו הכביר”.

אמנם לדאבון נפשנו, רבים עוד משוררינו, אשר יחשבו עד הלום, כי הערב והיופי בעצמם הם הם המטרה. ואם גם כוחות רבים נאבדו בתהו, בכל העמים ובכל הלשונות, על הערב והיופי; אמנם הפעם נודע, כי מטרת היופי והערב להביא תועלת, לכן יראו בכל עוז לשית עטרה לראש המועיל, והיופי היה יהיה אך למסבב, אשר המועיל יפעל ביתר שאת ויתר עז. זאת היא באמת שטת האידעליסטען והרעאליסטען, הראשונים לקחו למו לאבן פנה את היופי והערב, בנו להם ארמונות על קורי עכביש, לא כן האחרונים! מטרתם אך המועיל, אך בחפצם, כי המועיל יפעל ברוח חזק ואמיץ, לכן יחפשו תחבולות שונות, איך לנטוע המועיל בנפש האדם, וימצאו כי הערב אשר היה להאידעאליסטען למטרה בפני עצמו, הוא פרסום טוב מאד לנטוע המועיל; אשר זה מטרת כל משורר אמתי, וחפצם זה הצליח בידם; לכן ילכו הפעם הערב והמועיל שלובי יד למעלה להשכיל.

ראוי, לשים לב כי המשוררים, אך יחפצו להביא תועלת, אשר ישירו למען הפיח חדשים בלב העם, להפיץ דעות חדשות ומועילות, לפתח את רוח האדם – המה יקחו למו רעיונות (טהעמען) לשיריהם מחיי האדם ההוים; לא כן המשוררים, אשר יכתבו שירים אך למען לשיר, אשר אין להם כל מטרה ברורה, המה יחפשו אחרי רעיונות מקורות העולם, ימצאו למו תוכנים בימים קדומים מאד, יעופו על כנפי דמיונות אין קץ, ואל מחזות החיים לא ישיתו לב. הסבה לזה הוא הדבר הזה: המשוררים האמתים, בהיות לה מטרה ברורה, אשר כבר נתבררה להם על מעבר החיים, ובחפצם להועיל ולהטיב, יקחו למו רעיונות מחיי האדם התמידיים, ומהם יעשו מטעמים להקורא. הקורא בראותו לפניו את החיים הערומים, בלי כל כסות, יתאר לנגד עיניו את כל המחזות, אשר יעברו לפניו, והמה ישאירו בקרבו רושם חי וטוב מאד. ובאמת חיי האדם עשירים מאד להוציא מקרבם כמה וכמה ספרים רבי התועלת; חיי האדם – המה מעין לא אכזבה ממקרים שונים, אשר יתחדשו חדשים לבקרים – והמקרים האלה רבו ונכבדו עד כי תקצר יד הסופר היותר מהיר לתאר על הגליון גם עשיריתם; עד כי תקצר יד הסופר היותר מהיר לתאר על הגליון גם עשיריתם; כי כל רגע ורגע המה חיים חדשים. בכל רגע ורגע יתרוצצו בקרבנו רעיונות שונים, אשר לא נוכל לתפשם במעופם, ובעת אשר נשב לכתוב, אז אך את אפס קציהם נלכוד ויתרם יאבדו בתהו. א“כ מה נועלו הסופרים, אשר מעט להם חיי האדם לדלות מהם מחשבות, ויעופו שמימה, צו, ירדו בתהום אין חקר, לקחת למו תוכן לספריהם, ולפועלות החיים בל ישיתו לב; לכן ימותו ספריהם בחייהם, כי כל דבר אשר לא בחיים יסודתו, אשר גזעו לא שלח (שרשים) אל יבלי מים החיים, יבול כרגע וזכרו יאבד מני אדמות; לא כן דברים הלקוחים מן החיים, המה יחיו נצח כהחיים ההם, אך נשובה נא אל דברינו! א”כ המשוררים האמתים יקחו למו מחזות מחיים ההוים, לא כן האחרים – אשר אין להם כל מטרה מועילה וברורה בלעדי היופי והנועם, המה לא ידעו את חיי האדם, ובחפצם לשיר אז יחפשו אחרי מקרים, אשר כבר אבד זכרם, אשר אין להם כל יסוד בחיים ההוים, וזה דרכם כסל למו ללכת תהו לא דרך, לכן ימותו ספריהם ושיריהם עמדם יחד וזכרם יאבד מעולם הספרות.

משוררינו כמעט כלם המה ילידי המשוררים, אשר מטרתם אך לשיר; כמעו מכל שיריהם תציץ המטרה האחת לכתוב שירים ולא יותר. הן שונים המה דרכי השיר בהם, איש איש לפי ערכו ותכונתו, לפי דעותיו ומחשבותיו; אולם בזה נשתוו כמעט כלם יחד. לא ידענו אף משורר אחד ברוסיא, אשר שם לו למטרה להיטיב, להועיל ולהביא תועלת נראה לעינים. מן הכלל הזה יצא ה' לעבענזאהן (אד"ם הכהן), אשר בשירים אחדים ממנו נראה רוח חיים, כמו: השיר “דל מבין” אשר נעשה כמו שיר־עם ונעתק לשפה המדוברת וישירו אותו בכל הערים על כל משתה ושמחה; השיר הנפלא, “החמלה” אשר בו נראה צדדי חיים שונים, תכונות ומעללי איש ואיש; “המשורר והמתאונן” ושירי חתונה אחדים בח“א; השירים “חלום אמת, אלדעה ויהוידע, אל בוזי החכמה” בח”ב; אולם ביתר השירים מטרתו אך לשיר, היופי (אם גם בשירים רבים גם זאת לא עלתה בידו, כמו שירי “יום הולדת” “אל נשים גדולים” וכדומה) ולא המועיל. אך מהמשורר הנכבד הזה נדבר עוד במקום אחר!

והנה אין לנו כל צדקה לזעוק חמס על המשוררים הראשונים ההם, יען כי לא בהם האשם; אופני חייהם, מצבם ותהלוכותיהם הולידו והצמיחו בקרבם הבנה כזאת על אודות השיר, והמה הרבה הרבה הועילו ג“כ, בפתחם ושדדם את שדה היופי; אולם לבנו יכאב על המשוררים הצעירים, אשר אופני חייהם כבר נשתנו לטובה, אשר תנאי חייהם רחוקים מתנאי החיים של המשוררים הראשונים – ואשר יש להם באמת כשרונות טובים, מדוע איפו, ילכו גם המה עצומי עינים אחרי עקבות המשוררים הראשונים, ולא יתנו אל לב, כי לפניהם נכלתה אדמה פוריה הרבה יותר מאדמת המשוררים הראשונים? החיים ההוים הלא רחקו מאד מהחיים ההם, א”כ מדוע איפו יוסיפו ללכת על הדרך, אשר סללו למו הראשונים? מדוע לא יעשו להם מהלך חדש, מהלך אשר בחיים יסודתו, מהלך, אשר יוכל להביא תועלת?…

כאלה המה שני המשוררים ה' גאלדפאדען וה' מאנדעלקערן, אשר הקדשנו את מאמרנו זה!

אם נשים לב אל שירי המשוררים האלה, אז נראה, כי רוח השיר מפעם בקרבם, כי יש להם מחזות יקרות ונשגבות; אולם העיקר יחסר – והוא כי אין בשיריהם רוח חיים ומטרה מועלת. מדוע רחקו נדוד גם המה אל עתותי ימים עברו ומשם חשפו לנו תוכנים, ולא שתו לב אל החיים ההוים? האומנם דלים המה חיינו לקחת מהם תוכן, עד כי נדרש לעוף אל ימי קדם כאלה? שיריהם לא נופלים מירי המשוררים העברים היותר נכבדים, להפך במחזות רבות, ברוח אירופא, השורר בקרבם, עוד העבירום, אולם בראותנו כל אלה אז נוסף עוד להתאונן עליהם, מדוע לא הביאו את כשרונותיהם הטובות, את רוח שירתם היקר בכוחות החיים. ולפלא כי בשיר “בת שבע” תואמים המה ה' גאלדפאדען וה' מאנדעלקערן, אשר כמעט מראשיתם ועד אחריתם, דרך אחד, סגנון אחד להם על מעשה דוד. והנה אם גם רחוק אחריתם, דרך אחד, סגנון אחד להם על מעשה דוד. והנה אם גם רחוק לאמר, כי מקרב היה לשיר כמעט במלים אחדים, בכל זאת המופת הזה יאמת את מחשבתי כי משוררים אידעאליסטען, בכתבם על רעיון הזה יאמת את מחשבתי כי משוררים אידעאליסטען, בכתבם על רעיון או מקרה אחד, יכתבו דברים אחדים, ולא תהיינה אצלם השקפות שונות על המקרה הזה; ובלי ספק לו הואיל אידיאליסט שלישי או רביעי וכתב גם הוא שיר “בת שבע” אז כאח קטן היה לשני השירים אשר אצל ה' גאלדפאדען וה' מאנדעלקערן. סבת הדבר הוא, יען, כי אם נביט על דבר מנקודת ראות החיים, אז כאשר שונים המה תכונות כל איש ואיש וחייו, וכאשר עשירים מאד צדדי החיים וההשקפות עליהם, כן שונים המה דעותינו ומחשבותינו אודותיו כי איש איש לפי הבנתו ישפוט – אולם אם השקפותינו על הדבר הזה איננה בנויה על יסודי החיים, אז משפט ומבט אחד לכלנו עליו. כן הוא עם השירים!…

עתה מעבר נא בקצרה על שירי ה' גאלדפאדען ונראה כי מנקודת הראות החיים אין למו כל ערך מלבד שני שיריו האחרונים “קנו קנו” ו“הכסף” אשר מהם נדבר לבדנה.

השיר הראשון הוא “אדם לעת ערב”. השיר הזה יסודתו בהספור הנחמד בתלמוד אודותיו, ויקר ונשגב הוא מאד, כי ברוב החזיונות אשר בקרבו, כן ברוח הדמיון הנשגב. שיריו כמעט כלם שקולים ונעימים לאזן שומעת, אך בכל זאת נקוה, כי ה' גאלגפאדען בעצמו יודה לנו, כי אין בו רוח חיים, יען אין בו רוח המועיל וכי השיר הזה חובר למען השיר ולא למען התועלת; יען כי אין בו לא דעה חדשה, לא רעיון אחד בריא, אשר יוכל להועיל אל איזה תנאי החיים, ואשר ינתח נפש האדם לנתחים. במקומות אחדים יש בתים חסרי הכונה כמו בית 12, בתארו לנגד עינינו איך אדם וחוה אשתו לא נמו כל הלילה.

לא ידענו מדוע עוד “גבר פחדם בעזוז וכח”? האמנם התקוה תגדיל הפחד? נפונה!

השיר “יוסף בבית הסהר” נופל הוא מהשיר הראשון במראות מחזות יקרים ונשגבים, אם גם בו ישנם רבים, וממנו יפוח רוח כהה ועכרון רוח, ושירים כאלה לא נוכל לגמרם עד תומם בלי שארית אונים יען כי הרעיון בשיר הזה הוא ישן נושן, וכבר ידעו הקוראים את כל קורות יוסף, אשר רבו מאד אתנו גם בשפה המדוברת. עוד הפעם נאמר, יען אין רוח חיים בשיר הזה, ר"ל: לא יביא בכור הבחינה את מפעלות איש, לא יבררם ולא ינתחם, לכן ישליך עלינו קרח וקור. ומלבד כל אלה נראה, כי חפץ ה' גאלדפאדען בשיר הזה להרבות בבתים, מחלת כל המשוררים. הגידו, מה ליוסף בבית הסוהר עם בית אשר בו יתחיל את השיר:

וכהנה רבות. בכלל, השיר הזה, אם גם יש בו מחזות טובים אחדים, בכל זאת יפיח עלינו עכרון רוח. שירים, אשר יש בהם חלומות, קולות ממרום, או מקברים כבר אבדו את תפארתם; ובימינו אלה נדרש אך חיים, אך דברים אשר תחזינה עינינו תמיד. אך נבא נא אל השיר “בת שבע” אשר הוא כמעט מטרת מאמרנו זה.

והנה טרם נראה, כי השיר “בת שבע” לה' גאלדפאדען והשיר “בת שבע” לה' מאנדעלקערן תואמים המה, כמו מצור אחד חוצב, ואם אחת ילדתם; טרם נראה את החרוזים הדומים בצורתם, בתוכנם וכמעט במיליהם, עלינו להגיד את דעתנו בכלל על תכן השיר הזה. לפי דעתנו, תכן השיר “בת שבע” כפי אשר יתארו לנו המשוררים האלה אינו ראוי לשיר. הגידו מה מצאו בזה המשוררים האלה? הן בכל יום יום תפגשנה עינינו מקרים כאלה ולא נתבונן בם. האומנם דבר נפלא הוא, כי יפתה מי אשת רעהו או יקחנה בחזקה? בזה אין כל רוח שירה; אך להפך רוח פרזית פשוטה מרחפת על זה ולמותר לנו לדבר מזה ומה גם לשיר. הנביאים ספרו לנו את הדבר הזה כמקרה אחד מקורות ימי חיי דור, ואין פה מקום לשיר; בלי תפונה יודעים ה' מאנדעלקערן וה' גאלדפאדען דברים כאלה לרוב ולא ישירו עליהם. בא וראה, כי המשורר אד"ם הכהן גם הוא שר שיר “אוריה ובת שבע” (שש“ק ח”כ), אולם הוא לא בחר לו את תוכן מעשה דוד לשירו, יען כי ידע שאין בזה כל רוח שיר; אולם ברא לו ברוח הדמיון (אם גם נגד האמת: הוא יאמר “בסוד אוריה אל ביתו בבקר בטרם שובו שנית המערכה, אחר אשר לן ב' לילות בבית המלך” [ש“ב י”א]. בין כה מדברי הכותב בשמואל נראה, כי לא נטה אוריה אל ביתו ולא ראה את בת שבע טרם הלך עם המכתב אל יואב וטרם הומת ע"ש) את הרגעים האלה, עת לפי דבריו, סר אל ביתו, בת שבע תפצר בו… הוא יסרב ימהר למלחמה; עת בת שבע תלחם עם מורשי נפשה, אשר לא יתנו לה מנוח, חטאתה נגדו תשכב כמשא כבד בתוך לבה תפחד כי תגלה חרפתה, נודעה, כי ביד אוריה מכתב אל יואב, חרדת נפשה מראש, כי לא ישוב עוד משדה המלחמה; אחרי כן הפרידה ממנו – הרגעים האלה, המלחמה הזאת בנפש בת שבע, נכבדים באמת ויקרים מאד לנתח אותם לנתחים, וה' לעבענזאהן באמת לכד את הרגעים האלה כמשורר אמתי ויביא לנו את השיר היקר “אוריה ובת שבע”. לא כן שני המשוררים הנזכרים, המה יספרו לנו המעשה כמו שהיה ובזה אין כל רוח שירה ומה שמוסיפים ברוח דמיונם, או כי לא יתנו ולא יוסיפו בהליכות השיר, או יתנו בו עוד מגרעת. למשל ה' מאנדעלקערן יוסיף לנו, כי דוד סביותו מורדף מן אבשלום (אשר לא ידענו מאיזה סבה בא זה בשני השירים להמשוררים הנזכרים “בת שבע” בין כה אין פה מקומו…) ירד אחת הפתחים ושם מצא לביאה אחת (בית 97). לפי דעתנו למותר הוא; כי מאין ידע כל זאת; ואך בספורי מעשיות כוזבות יסופר, כי על כל צעד ושעל אימת מות תחלופנה אשה את רעותה ותפגושנה את האדם הנרדף, ולא בשיר הנוסד על מעשה שהיה. כן המחזה אצל מאנדעלקערן, בשמים, עת נאספו כל צבא שמים ובתוכם גם רוח אוריה החתי, גם זה לא ישוה הוד על השיר, אך יגרע עוד ערכו. על הארץ אנחנו ולא נדרוש לדעת מה למעלה ממנו… אך תפלת דוד אשר הביאו שני המשוררים ביחד, תעטה מעטה כהה ועכרון רוח על הקורא; כן תקוּץ נפש הקורא בסגנון האחד והחרוז האחד “חנני אל חנני” או “חנני נא חנני” אשר נפגוש אצל שניהם. בתפלות האלה רוח אחד, אך במלים שונים. כמה נפלא אצל ה' גאלדפאדען בית 68 גם 69.

ומבית 70

וכן כלם עד סוף. כן לא אבינה, מדוע יאמר “הלא זאת מידך, לך חטאתי לבדך” האומנם זאת מיד ד' ורק לו לבדו חטא?…

אצל ה' מאנדעלקערן כמו כן כמעט כל בתי “התפלה” דומים זה לזה ואין בהאחד יותר מבמשנהו מאומה; בית 106.

חי אני, כי שירים, או חרוזים כאלה יוכלו להכתב בלי קץ לא עם מאה ועשרים בתים. כי אם במאה ועשרים אלף בתים.

והנה לא לבד בתפלה הזאת דומים ה' מאנדעלקערן והק גאלדפאדען, אך גם בכל יתר השירים. ולדוגמה אציב לנגד הקוראים בתים אחדים זה לעומת זה ויוכחו.

אחרי כן כל מחזה בין בת שבע ודוד אצל שניהם כמעט במילים דומים.

ובסגנון זה ילכו שלובי זרוע עד תוך המחלקה הזאת. כן המחזה מנדידת דוד אצל שניהם אחד; אצל שניהם הכנור מדבר, וכן עד תום השיר, אשר לא נוכל לכתבם כלם זה לעומת זה. והנה אם גם אצל ה' מאנדעלקערן נמצאו הרבה מחזות טובים וחדשים, בתים מלאים יופי ונועם, בכל זאת לא נוכל לאמר, כי נבואה נזרקה בפיו ויכתוב בסגנון ובצורת ה' גאלדפאדען, אשר הוציא את מחברתו “ציצים ופרחים” הרבה קודם צאת השיר “בת שבע”. לכן היה נכון מאד, אשר יבאר לנו ה' מאנדעלקערן את הדבר הזה…

מלבד כל אלה יבואו בשיר “בת שבע” לה' מאנדעלקערן בתים רבים חסרי ההבנה והיופי כמו בית 67:

הדמיון הזה זר מאד, כי איך ירעשו דמי האדם, כאשר ישאף הארי לטרף?…

מודעת זאת לכל, כי הנמרים לא ירמשו. בתים כאלה נפגוש גם אצל ה' גאלדפאדען והנה טרם נשים קץ לדברינו על אודות ה' מאנדעלקערן, עלינו להעיר את אזני שני המשוררים האלה, כי יקחו למו חופש יותר מדי לכתוב חרוזים מבעלי חמש, שש, שבע, ושמונה תנועות; בין כה התנאי הזה הוא כמעט הראשון בשירים. למשל אצל מאנדעלקערן בית 13 “והנה דמות אשת” (חמש תנועות) “ונוגה לה כחשמלה” (שבע תנועות) בית 15 “ומבינות לכנפים” (שמונה תנועות) “תמונה לו נגלתה” (שש תנעות) וכה כמעט בכל השיר “בת שבע”. כן אצל ה' גאלדפאדען בשיר “בת שבע” בית א' “השמש ממסעיה” (שמונה תנועות) “ללון נטתה” (חמש תנועות); בית 42 “ומה מצאת בי המלך” שמונה תנועות “כי כה כבדתני” (שש תנועות) וכן לרוב.

עתה נבוא אל יתר שירי ה' גאלדפאדען. והנה על השיר “נקדימון בן גוריון” לא נדבר דבר, יען כי כבר גלינו את דעתנו על אודות שירים כאלה; ולפי דעתנו יש הרבה יותר רוח השיר (פאעזיא) בהספור הקטן בתלמוד אודות זה, מבכל שיר ה' גאלדפאדען. וזו האות כי אין בו רוח חיים. כן לא נשים לב על יתר השירים, אשר לא בחיים יסודתם. אך בקצה מחברתו פגשנו שני שירים כאלה, אשר משכו עליהם עינינו ביחוד והם: שיר “קנו קנו!” שי “הכסף” שם לראשונה ראינו את אשר כבר חפשנו בכל שירי המשוררים העברים, פה נראה החיים עם כל קורותיהם, ערומים כיום הולדם. ה' גאלדפאדען כמשורר אמתי לכד את חיי איש רוכל, ההולך תחת סבל נטלו למכור את סחורתו, והעשוק והרצוץ מכל עובר ושב. נפלא השיר היקר הזה ויוכל להתחרות עם שירי בעראנזשע; ומי יתן והראה לנו את כחו ועוצם ידו בשירים כמו אלה לרוב, אז שבעתים הודינו לו, ואם גם פה יתגנבו בתים יתרים כמו בית 12.

אשר לפי דעתנו למותר הוא, כי המעט לו צרותיו הרבות הרעות, נטל עבודתו ונדודו כל היום, החרפה וכלימה אשר ישבע על כל צעד ושעל, כי נביא עליו גם הרעה הזאת; כן אסון כזה הלא לא ינעם גם לחוסים בצל הכסף והאושר. ולכן אין גם מקום ליתר הבתים שם, אשר יתאונן בם, כי מחר חג השבועות, ראש השנה, סוכות, כי מה למות ילד ולחג השבועות? ולפי דעתנו טוב היה, כי פסח על מיתת הילד ותאר לנו את החגים, אחרי אשר תאר לנו עד בית 8 חנוכה, פורים ופסח; בכלל – נעלה ונשגב השיר הזה מאד. כן יקר ונפלא השיר “הכסף” אם גם הרעיון הזה ישן נושן הוא, בכל זאת בא ה' גאלדפאדען והפיח בו רוח חיים, ישוה לנגד עינינו בשירים ערבים את כל תולשות ומפעלות הכסף. ובכלל אם מצאנו במחברת “ציצים ופרחים” אך את שני השירים האחרונים, דיינו, אז להפך שבעתים הודינו לו, כי השירים הרשונים ישחיתו להאחרונים. ובטרם נצא מאת פני ה' גאלדפאדען, נרהיב עוז בנפשנו לתת לו עצה טובה, כי ישליך אחרי גווֹ את המהלך הישן נושן, וישדר ויפתח את המהלך החדש, כי יש לאל ידו, כאשר הראנו בשיריו “קנו קנו”! ו“הכסף” ויטיב לו גם לנו: אנחנו נקראם בשמחת לב, ולבו ישמח גם הוא בראותו כי יביא תועלת ושמו יהיה בקרבנו לברכה.