“מנחם הבבלי: הוא מני הפרסי, או, אמונת ודעות המינים, הנזכרים בספרי קדמוני חכמי ישראל וחכמי האומות: מאמר כונן לחקר הכת הזרה הזאת, לדעת גזעה, שרשיה וענפיה, מוצאה ומובאה, מעלותיה ומגרעותיה, ואל איזה משרשיה או ענפיה ירמזון חז”ל בתלמודים ובמדרשים, בשני חלקים" יצא לאור עם הערות בהשחר שנה רביעית, שערך פרץ בן משה סמאלענסקין.

 

חלק ראשׁון    🔗

פרק ראשון    🔗

הַמָּגִים¹

א

מראש מקדמי ארץ הקדם חיו אצל העמים הנאורים חבר כהנים פילוסופים רופאים ומורי העם בדת ובדעת נקובים בשמותיהם לגוייהם בארצותם². ובפרס מכונים מָגִים³ לפנים שבט קדמוני מעם מדי, ואחרי כן היו חכמי העם, ונחלו רב כבוד מעם ומלך, אשר לא ישב לכסא מלכותו כי אם אחרי אשר הורוהו המגים משפט המלוכה (ועוד פליניוס הרומי מספר כי בימיו היו המגים נקראים מורי מלכי המלכים בפרס, וגם לכל העם היו מורי דעת⁴ ותבונה, אך בלי רשות המלך היה אפור להם להורות איש זר ידיעותיהם⁵. ואמונתם היתה מתנגדת לדת הכשדים בעלי הצאב“ה ועכו”ם, ותורתם בכבוד האור והאש⁶ נודעה בפרס⁷ כשש מאות שנה לפני מספר הנוצרים.

ב.

המגים ההם האמינו והורו מציאות שתי רשויות מוחלטות מימי בראשית⁸. בורא טוב ויוצר רע. יוצר אור ובורא חשך⁹. שם הכח הטוב יַסְֽדָן או אורמוצד, ושם הכח הרע אחרימן, ושני היסודות האלה נפרדים זה מזה מעולם ועד עולם, עד כי באחרית הימים יגבר הטוב על הרע, והאל הטוב ימשול על עולמו הטוב, והאל הרע על עולמו הרע לנצח נצחים. – המגים האמינו בהשארת הנפש בלי גלגול¹⁰.

פרק שני    🔗

צוֹרוֹאַסְתֶּר¹¹

מקרב המגים יצאו בימי הנביאים ירמיה ויחזקאל המחוקק צערדוש הוא צורואסתר לשנות אמונות המגים¹² בעיקר מציאות האלהות, ולהורות שרש אלוה אחד קדמון בורא אך טוב, ורק אחרי כן התפרדה הנהגת העולם בשתי רשויות¹³. וזאת שיטתו בקצרה:

א.

אמנה תחזינה עינינו בפעולות הטבע שתי רשויות שונות: אך לא מראש מקדמי ארץ היו שני אלהים, כי אם בראשית היה אלהי עולם עתיק יומין בלי ראשית הוא אין-סוף¹⁴, אשר במאמרו¹⁵ ברא שני מלאכים טובים: שם האחד אורמוצד¹⁶ ושם השני אחרימן¹⁷. אבל ברבות הימים השחית אחרימון את דרכו ויהי מלאך רע שר השדים המזיקים (Devis) ואורמצד נשאר מלאך טוב שר מלאכי רחמים (איצעדס ופערוערעס) ובראשם ששה אחשדרפנים (Amschaspands) שהם עם אורמוצד שבעת רואי פני המלך אין-סוף.

ב.

העולם כמו שהוא לעינינו לא נאצל מן האין-סוף בעצמו. כי אם באמצעות שרי המלאכים אורמיצד ואחרימן ההם מאשר היו ששה אלפים שנה בטרם בראו¹⁸ בשותפות את העולם השפל הזה באופן שהיה אורמוצד פועל כל טוב ומועיל: שמש וירח, אור ואש, ונפש האדם; ואחרימן פועל כל רע ומזיק בעולם: סם המות, קוץ ודרדר, חשך ורוחות רעות, כל חולי וכל מדוה הגוף, וְהַמָוֶת¹⁹ וגם חטא האדם (צענד-אפעסטה חלק שני).

ג.

העולם עומד במצבו הנוכחי ששת אלפים שנים²⁰, וימי המלחמה בין אורמוצד ובין אחרימן שנים עשר אלפים שנים²¹. ואחרי שנים עשר אלף השנים האלה תשבת המלחמה הנוראה בין האור ובין החשך, והיתה התבל כלה למאכלת אש ותשאה שממה. הרע יתם מן הארץ. ומקור הרע הוא אחרימן ישוב אל האור והטוב, ויהיה אל טוב כימי בראשית, וגם משרתיו יעשו אך טוב לעד.

ד.

האדם בעצמו איננו רע, לא בגופו ולא בנפשו; אך אשר יסיתהו וישיאהו אחרימן לעשות הוא הרע, בין בטבעי בין במוסרי, מפני שבאדם שני יצרים (Kerdans); האחד הבא מן השמים מעוררהו לטוב, והוא היצר הטוב, והשני הבא מן אחרימן מסיתו לרע, והוא היצר הרע. חטאים חולאים והמות הם פעולות אחרימן. וחייב כל פרסי להתגבר על יצר אחרימן הרע המשיאהו בקרבו. כל ספרי אפֿעסטה מלאים תפלות ותחנות נגד אחרימן ורוחותיו הרעות, ותהלות ותשבחות אל אורמוצד הטוב והטהור. ותכלית מלחמת האדם בעד אורמוצד נגר אחרימן היא נקיות הגוף המביאה לידי טהרת הנפש במחשבה בדבור ובמעשה²² ואור טהור זרוע בנר מצוה ותורה אור. על כן יכבד ויקדש הפרסי את מאורי האור, את השמש ואת הירח.

באחרית ימי העולם תשוב נפש האדם אל גופה, ויקום האדם משינת המות בתחית המתים²³ וישיש בגופו אשר חמרו איננו רע בעצמותו, כי אחרימן הטהו לרע בכח הרוחות הרעות שלו. לכן כשוב גם אחרימן להיות אך טוב, יצרף ויזקק הנוף מכל דופי והיה טהור ונאור כלפנים.

פרק שלישי    🔗

הַצְדוּקִים²⁴

א.

מספרי ירמיה ומלכים נראה, כי לא כל יושבי ירושלים ואנשי יהודה הגלה נבוזראדן עבד נבוכדנצר מלך בבל לארץ הכשדים, כי שרידים נשארו בתחלה בארץ תחת יד גדליהו, ואחרי אשר הכהו ישמעאל בן נתניה הלכו רבים מהם עם ירמיה לארץ מצרים, ושארית מתי מספר מהם שבו לארץ יהודה ירושלימה, ששם נשארו גם מקצת אצילי העם, וישבו שם עד שוב גלות בבל וגם בימי הגלות שבו כה וכה שרידי פליטי גולים מבבל לירושלים ואף השבים הראשונים עם עזרא ונחמיה וראשוני הכנסת הגדולה התאחדו עם יושבי ירושלים באמת ובצדקה.

ב.

ובשוב גולי בבל במצות כורש מלך פרס מארץ הכשדים לירושלים, מצאו העולים ההם, בתחלה עם זרובבל ואח“כ עם עזרא ואח”כ עם נחמיה וכו', אשר קימו וקבלו הרבה דעות ואמונות ונימוסים ומנהגים מן הפרסים תלמידי צורואסתר בימי שבתם בקרבם בארצותם²⁵, ואשר קבעו ותקעו במשך הימים ההם לפי צרכיהם בארצות ההן ועפ“י סגנון שקול דעתם בהבנת התורה וחוקותיה את אחיהם הנותרים בציון והנשארים בירושלים וביהודה ואשר נפלו אליהם בימי הגולה ומן העולים בראשונה כנ”ל, שומרי משמרת ספרי תורת משה והמצות המסורות להם מאבותיהם יושבי הארץ מאז, המתנגדים לנימוסים וקצת מנהגים של העולים האחרונים, ובזה נפלגו שני חלקי האמונה הרבה בחקרי לבם, נפרדו במעשה מצות שמעיות, ורבתה המחלוקת בישראל כפרץ רחב נבעה בחומה נשגבה.

ג.

הנשארים בארץ יהורה ובעיר ירושלים והשבים והעולים הראשונים הנקיים מערב רב ואספסוף דלת העם, ואשר כרבם היו עשירים ואצילים מאזרחי הארץ מלפנים,‏ ומראשי העם וכהניו וגדוליו אשר שבו מעט מעט מבבל ומפרס, קראו א“ע ירושלמים או צדוקים, ר”ל בני עיר הצדק היא ירושלים²⁶, כי כבר נאחזו בעיר הצדק כאחיהם תושביה מאז; ואל אחיהם המדולדלים השבים האחרונים מן הגולה קראו פרוזים (כמו פזורים ונדחים) או פרושים (שר“ל נפרשים ונבדלים ונפרדים כלומר מפוזרים ומפורדים²⁷ ואולי גם פרסים²⁸ (ר"ל מקבלי דעות הפרסים אשׁר גרו בארצם). אך ברבות הימים, כאשר גברו המון עם עולי הגולה האחרונים על שרידי ירושלמים והעולים הראשונים ברוב מנין, כי ההמון הולך ורב על ידם, קראו לעצמם פרושים, בהוראות נזירים מאחיהם בפרישות (או כדעת יוסיפון בהוראת מפרשים את התורה עצהיו"ט) ושם הירושלמים או הצדיקים שינו²⁹ אל צדוקים ע”ש איזה צדוק, שלפי המסורה הנזכרת באגרת אבות דר' נתן, היה בזמן אנטיגנוס איש סוכו, בדור שלישי לעזרא³⁰, כי אז פרץ אש המחלוקת ויצאה ללהב קטטה ומריבת בדת ודין.

ד.

והנה המון עם השבים באחרונה מבבל ומפרס העלו עמהם, בין שאר הדעות והתקנות והסיגים והשנוים האמונות הראשיות האלה.

ה.

העלו עמהם מציאות המלאכים בשמותיהם וסדרם (ר“ה ירושלמי פ”א), כעין שותפים להקב"ה במעשה בראשית ובהנהגת העולם, מהם טובים ומהם רעים, מלאכי רחמים ומלאכי חבלה, שדים ומזיקין והשטן בראשם כעין אחרימן הפרסי (פרס ויהודה סי' ב', דעת אלהים בארץ צד 19 – 18), שני מלאכים מלוין לו לאדם, מלאך טוב ומלאך רע, שני יצרים לוהטים בקרבו ומתרוצצים בבטנו, יצר טוב ויצר רע.

אך הצדוקים העומדים על דעת התורה שלא נזכרה בה יצירת המלאכים³¹ כפרו במציאותם (פעלי השליחים פרק כ"ג), לפי סדר ומשטר כתבי חקודש שנכתבו אחר גלות בבל, והיה להם בשמות מלאכים הנזכרים בתורה מובן רוחני או רמזי.

ה.

העלו עמהם האמונה בתחית המתים לגופות כנ"ל³².

אך הצדוקים לא קבלו האמונה הזאת, לא לבד מפני שלא נזכרה בתורה, כי גם הביאו ראיות מן התורה לסתור אותה³³, והתוכחו הרבה עם הפרושים אשר השתדלו בכל מאמצי כח לכקש ולמצא ראיות לתחה“מ מן התורה. (סנהדרין פ' חלק). וכפרו גם בשכר ועונש לעוה”ב. מפני שלא נזכר בתורה (יוסיפון קדמוניות ספר י“ח פרק ב' ומלחמות ספר ב' פרק י”ב) וגם בהשארת הנפש מטעם זה, לפי עדות יוסיפון הנ"ל³⁴.

ו.

העלו עמהם מסורת האמונה בביאת המשיח, לכל משפטיו וחקותיו השנוים בספרי דת הפרסים, ולא קבלוה הצדוקים (סנהדרין צ"ט.)³⁵

ז.

העלו עמהם מנהג נטילת הידים בבקר משום רוח רעה, וגם קודם אכילה כאוכלי חולין בטהרה. אך הצדוקים מאנו בנטילת ידים בבקר. מפני שמקורה בספרי צורואסתר, ובנטילת ידים לאכילת חולין, מפני שלא נזכרה בתורה.

ח.

העלו עמהם האמונה שהכל בגזרת שמים (יוסיפון במלחמותיו ספר ב' פרק ח') וחשבו הצדוקים שלפי“ז גם הרע המוסרי יורד מן השמים (ע"ד אמונת הפרסים ביצר אחרימן יציר האלהים) ע”כ לא קבלוה בהסמכם על הכתוב בתורה (דברים ל') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, וגו' ובחרת בחיים, והורו בחירה חפשית באדם, הטוב והרע אך מידו ובידו הם, וכחשו בגזרת השמים על פעולות בני האדם (יוסיפון בקדמוניות ספר ח' פרק ט').

ט.

העלו עמהם טעם טומאת המת, מפני היותו אז משכן רוחות רעות (כדעת הפרסים כמ"ש בספר קדושה וטהרה לצורואסתר ועיין גיטין ע' א') אך הצדוקים הבינו טעם טומאת עצמות המת שנמצאת בתורה מפני “שלפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות” (ידים פרק ד' משנה ו') שלא יעשה שטיחים לבהמה (תוספתא שם)³⁶.

י.

העלו עמהם חיוב טבילת רואה קרי (כאמרם ברכות כ“ב וב”ק פ"ב טבילת קרי עזרא תיקן) שצריך טבילה³⁷ ע"פי צורואסתר. אך הצדוקים נראו שמאנו בו³⁸.

יא.

העלו עמהם מנהג נסוך המים ע"ג המזבח בחג הסכות, שאין לו שום רמז בתורה (דעת אלהים בארץ צד 20, אם אמנם מקורו הראשי או הכללי הוא בעבודות הרבה עמים קדמונים, כאשר העירותי ע“ז במבוא לספרי סנחוניתון סי' נעילת שערים ע”ש). והצדוקים מאנו במנהג נסוך המים, כמו שמאנו בנטילת ידים, מפני שהוא מנהג עמים (בקרת התלמוד להרב ר' יחזקאל הלוי³⁹.

יב.

העלו עמהם מנהג נטילת ערבה בחג ממקור מנהג נטילת ענפי עץ הום בדת הפרסים שקורין ברזם (לד“ק משם זמֹרה בסרוס אותיות ועיין בס' דעת אלהים בארץ הנ”ל צד 20). אבל מעצם הטעם הזה לא קבלוהו הצדוקים⁴⁰.

יג.

וככה הביאו עמהם עולי גלות בבל עוד הרבה תקנות ושנויים וסיגים ודעות ונימוסים ואמונות ומסורות ומנהגים אשר בארץ קימו וקבלו הפרסים (כנ"ל ובספרים שהזכרנו), ואשר אך זרים נחשבו להירושלמים הם הצדוקים והתנגדו להם.

לדוגמא ידענו שאם אמנם הולדת בנים ובנות היה חשוב, ויקר עד היום הזה לכל עמי ארצות הקדם, נערך ביתר שאת אצל הפרסים המעריצים והמקדישים בדתם כל רעיון פריה ורביה בכלל,‏ עד שנקרא אצלם הנישואין עבודת אורמוצד וכל ספרי אפעסטה מלאים תפלות והודאות וברכות על עניני פריה ורביה, ואין ספק שזה מקור החרדה והחומרא שהכבידו חז“ל על מצוה זו. ראשית כל תרי”ג המצות לפי דעתם, עד שאמרו: מת בלא בנים אין לו חלק לעולם הבא, וכדומה ממאמריהם המאיימים והמחרידים בבטול העבודה הזאת⁴¹, ומהם באה הזהירות והזריזות בפו“ר עד המקובלים באסמכתא על מאמרם, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, והרבה כתות נוצריות כמו כן כת שבתי צבי, אשר ראשית עבודותיהם לשם שמים היה הרבוי בפו”ר באופן יוצא מחוק כל מוסר ודרך ארץ כידוע.

וכן קבלו מהפרסיים רבבות הברכות שיש להם (עיין במאמרי פרס ויהודה הנ"ל סי' ג') באכילה ושתיה, בעשיית צרכים, קודם ואחר השינה, בתשמיש המטה, בעטישה, בראיית הררי אל, בראיית בית הקברות, בראיית עיר גדולה, בקציצת הצפרנים, בחתוך שער הראש וכו' עד י"ב מאות ברכות אצל הפרסים (ולחז"ל מאה ברכות בכל יום) והצדוקים לא רצו לקבל כל אלה (והתלוצץ ע“ז הצדוקי עם רב ששת סגי נהור בפרק הרואה רף נ”ח ע"ש).

יד.

ובכלל החזיקו הצדוקים בספרי תורת משה⁴² כנ“ל ובמקראי הקדש ע”פ כוונתם הפשוטה⁴³ והתנגדו לבאורים מלאכותיים⁴⁴ שבאמצעותם סמכו עולי בבל את גדריהם ותקנותיהם וסייגיהם על המקרא אחרי שתקנוהו גם כסדורו על פי כללים כאלה⁴⁵.

[חסרים עמודים 18–15]

הפילוסופיא היהודית), והתנגדו לעבודת הקרבנות (יוסיפון קדמוניות ספר י''ח פרק ב') ולדעות הפרושים בכלל⁴⁶, והאמינו בגזרה קדומה באמרם אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא“כ מכריזין עליו מלמעלה, וכחשו בבחירה חפשית לאדם. האמינו בהשאות הנפש, היינו תחית המתים לנשמות, אך כפרו בתחית המתים לגופות (יוסיפון במלחמות ב' ז') וכפרו בתורה שבע”פ כמו הצדוקים.

ואם בראשונה היו אנשי האיסאים מכובדים ונקובים בשמות יקרים כנ“ל, והיו בקרבם גדולי האומה כמו חוני המעגל ויוסי כן יועזר ורבים זולתם, ‏מ”מ נבאש ריחם בעיני הפרושים האחרונים וקראו להם מינים (כאשר העיר ע“ז חכם אחד במכתב הירחי להר”ז פראנקעל שנה שלישית צד 236) מפני הדמיון שבין דעותיהן ובין דעות יתר המינים כאשר עיני הקורא חחזינה מישרים.

ג.

התרופים

אשר פילון מאלכסנדריא קורא להם: “רופאי הנפש.⁴⁷ והיו גם הם מתבודדים ונזירים אצל האגם מאריס סמוך לאלכסנדריא, ולכל אחד תא מיוחד לדור בו ורק בשבת התאספו לכנסיה שלהם לשמוע דרשות נסתרות אלהיות, ולצאת במחולות סודיות‎,‏ ולאכול בחברה סעודה קטנה, וגם לכת ההיא קראו חז”ל בשם מינים⁴⁸.

פרק חמישי    🔗

האלכסנדרונים

א.

ובהתערב תולדות חברות הרופאים עם ההעלעניסטים תלמידי אפלטון שבמצרים יצאה משם שיטת הפילוסופים האלכסנדרונים, שהיו בה שני יסודות ראשיים ממזרח וממערב, ר"ל חכמת בני קדם והתפלספות חכמי היונים, ובראשם הפילוסוף ידידיה הוא:

ב.

פילון היהודי⁴⁹

מולדת האיסיים והתרופים ושיטותיהם בחכמת היונים היתה סיעת פילון וחביריו וזמן הרבה לפניו אריסטובלוס הפילוסוף היהודי בימי בתלמי הרביעי, שהשתדלו למצא בתורה רמזים לדעות אפלטון. וחשבו את הסודות ההם לעיקר ואת הפשט החמרי לטפל "וזה היה ראשית ומקור לכתות החולקות על הקרבנות ועל שאר המנהגים ועל התקות לטובות גשמיות בלבד. (מונה“ז שער י”ב).

שיטות פילון באלהית היא, כי האין-שם טמיר ונעלם התגלה ע“י המאמר, הוא לוגוס, הוא דמיורג, הנקרא בשם ה' אלהי עולם, שר העולם ובורא התבל⁵⁰, מגלה תארו האין-שם ובראשם החכמה שהיא אֵם העולם, כמו שהש”י הוא אבי העולם, ומכחותיו הנגלים שהם מלאכיו או מדותיו יצאו טוב ורע, מדת דין ומדת רחמים, בהנהגת העולם. – בדמיון הצורות האפלטוניות חשב פילון קדימת בריאת עולם שכלי בכנוי בן בכור או אור נקי מכל גשם לפני בריאת העולם המוחשי בכנוי בּנו המוגשם (א“ב לרעמ”ה פ"ד), וביצירת העולם קבל שיטת אפלטון מחומר קדום, ומשתי רשויות ראשיות, האחת היא הדמיורג הנאצל הוא השכל העליון הפועל והמצייר, והשניה היא היולי הפעול והמקבל הצורות, נברא העולם, כי אין יש נולר מאפס ושב לאפס.

המצוי הראשון בהתגלות האין-שם ע"י המאמר היא נשמת האדם, העשוי בצלם המאמר, ורוחניותו היא חלק אלוה ממעל בהתגלות המאמר בו, והיה לאדם קדמון יסוד ציור כל המין האנושי.

פילון האמין בתחית המתים (עיין א“ב הנ”ל פ"ד) ובגלגול הנפש אל גוף אחר לטהר ולצרף חלאת עונה בה.

האדם המשיג את האין-שם בעצמו כפי הכנתו להכרה, הוא עובד ה' שלא ע“מ לקבל פרס, רק ההמון המשיגהו ע”י המאמר בלבד, עובדים את ה' בתקות שכר וביראת עונש, שלא יבא אלא ע"י אמצעים מלאכיו כפי טיב החומר המקבל, אולם מאת העלה הראשונה בעצמה לא תצא הרעה, כי כל הרע שבעולם בא רק מן החמרים תולדות החומר היולי הקדמון והנצחי לדעת רבו אפלטון (עיין א“ב הנ”ל פ"ה) ובזאת אין בחירה חפשית לאדם, ואיננו נתפס בעונו, כי כל רע בא עקב החומר.

פילון לא קבל את התורה שבע“פ מאת הפרושים, ונראה כנוטה בזה לדעות הצדוקים והביתוסים, ד”מ בפי' עין תחת עין ממש⁵¹ וכיוצא בו⁵², שאם אמנם לא נוכל לומר שהיה מכת הצדוקים, מאחר שהודה בתחית המתים⁵³ ובגמול ובמציאות המלאכים, מ“מ היה מן המינים האחרים שהם הביתוסים. בשגם לדעת רעמ”ח בספרו הנ"ל היו הביתוסים והאסיים כת אחת, אצל הבקי בחילופי שמות להקדמונים, מפני הבתים שהיו מיוחדים להם, ונולד השם ביתוסי מהרכבת בית ואיסי⁵⁴.

פרק ששי    🔗

הנצרנים

מן האסים שביהודה ובגליל יצאה ראשית שיטת הדת הנוצרית⁵⁵ אשר דבקיה היו בראשונה יהודים מתנצרים⁵⁶, ונפרדו בשנוי הרכבתם מתורת היהדות והפרסית והיונית לחברות רבות וכתות שונות, והמיוחדות שבהן השייכות יותר לענין שאנו עוסקים בו היו בכנוי אביונים⁵⁷, ובהן היתה גם כת הנצרנים⁵⁸ וכן הכת המכונה אצל הנוצרים הקדמונים בשם Eloesaiti⁵⁹ ועל כל מיני היהודים המתנצרים בשם מינים במקומות הרומזים על הנמשכים אחר הדת הנוצרית.

פרק שביעי    🔗

היודעים⁶⁰

שיטות הפילוסופים הישראלים בסוריא ביהודה ובמצרים הולידו את שיטות היודעים⁶¹ בראשית המאה השניה למספר הנוצרים. והיודעים ההם היו יהודים מתנצרים, ושיטתם באלהות הרכבה מדעות היונים, ממסתרי חפרסים (לדעת Bauer), מקבלות ומסורות אומתנו, ומחכמת בני קדם, ביחוד ההודים ואמונות בו-דעה (Buddha לדעת Lasser ואחרים), ובכלל שיטותיהם נמצאה האמונה בשתי רשויות, ע"פי אופנים שונים לפי רוח כל כת וכת, הכפירה בתחית המתים, והנחת גלגול הנפשות, וראשי חכמי היודעים היהודים היו:

א.

שמעון הקוסם (Simon Magus)⁶²

שמעון המָגי חי לפני חרבן בית שני, והיה שומרוני או כותי מעיר ניתון, והוא אבי כתות היודעים,‏ לפי שיטתו נברא העולם ע"י המלאכים, ואין תחית המתים לגופות. ואמר על עצמו שהוא גלגול הרוח אשר נפח נשמת חיים בעולם, ואשתו הילנא היא נפש העולם⁶³.

ב.

מענאנדער

השומרוני, חי גם הוא לפני חרבן בית שני, ואמר על עצמו שהוא משיח, וגם הוא האמין כי העולם נברא ע"י מלאכים.

ג.

קרינת (Cerinth)

היהודי חי בזמן חרבן הבית,‏ ולמד במצרים, והאמין כי אֵל אחר שהוא למטה מאלהות העליונה ברא את העולם, וחוא הוליד בן בכח המאמר. ובשיטתו מלאכים שונים וספירות בשמות: השתיקה, העומק, המלוא וכו' שהיה מקור לשיטת חזקיא שנזכיר להלן, ואמר שהתורה לא נתנה מהשי"ת אלא מהמלאכים, ואלהי ישראל לא היה רק מלאך, וכדומה בהזיות כאלה.

ד.

סתורנין

הסורי למד באלכסנדריא בראשית המאה השניה למספרם, בימי בר כוכבא ומלחמת ביתר. בשיטתו נאצל העולם עפ“י מדרגות ספירות או נצחיים, אשר השבעה האחרונים מהם הם נפשות כוכבי הלכת, והם בראו את העולם המוחש ואת האדם, ומלחמה להם תמיד נגד רעש ממשלת השטן. אבל האדם אף שנברא בצלם האלהים אין בכחו להלחם נגד השטן, ע”כ נפח בו נשמה חלק אלהים ממעל. אך אז ברא גם השטן מין אדם מחומר היולי לעזור לו נגד האדם הנבחר, וירד הנצח נאוס מן השמים ארצה במראה אור לפדות את האדם מיד השטן וממשלת הכוכבים. לדעתו אכילת בשר ותשמיש נותנים לחומר היולי תוקף ועוז לשלוט על האדם. ע"כ אוהב נפשו ירחק מהם. סתורנין כתב ספר מלא נבואות וחזיונות, ואמר כי מלאכי מרום מסרו לו את הספר הזה.

ה.

מלכיו

הוא באזילידוס מסוריא, תלמידו של מענאנדער, בדורו של ר' עקיבא, ולמד עם בנו איזידורוס באלכסנדריא. ושיטתו באלהות היא, כי העלה העליונה אין-שם המסתתר בחביון עזו האציל שבעה כחות רוחניים לגלוי הוית כל המציאות הגשמית, וכל נאצל אצל את הנאצל השני לו, באופן שהאצול הראשון לבדו יצא מיד ה'. הראשון היה רוח האלהים, השני הבינה, השלישי הדעת, הרביעי החכמה, החמישי הגבורה, הששי הצדק, והשביעי השלום. זה היה סדר אחד מכחות הנאצלים, שהיו בכלם במדרגתם זה למטה מזה וזא“ז עד המספר שס”ה, ולכ“א מהם מניע שכל נפרד, והם משתלשלים ויורדים מן חרוחני החבוי הראשון עד הגלוי הגשמי האחרון בנשמות המציאות, והיו כזה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ושלביו מחברים את האין-שם עם המציאות ע”י שלשלת סדרי הספירות או הכחות ההם, שהם כלם אורות בסטרא דימינא ברשות הטוב. ולמטה מהם כחות החשך בסטרא דשמאלא ברשות הרע. וכאשר נפלו האורות למטה נתערבו עם כחות החשך, ונתהוה מזה בלבול היסודות הטובים והרעים בתבל, נפש מאירה אסורה בגוף חשוך, יצר הרע כרוך כנחש ביצר הטוב, עד שיתוקנו ע“י מעשים טובים בעולם השפל ויצרפו האורות וישובו למעון האור הקדמוני, והרע יתם ויכלה לנצח, וגם נפש האדם תתגלגל לאחור מן החשך אל האור, עד שובה אל מקור מחצבתה. מלכיו כפר בתחית המתים לגופות, ותלמידיו חקקו וחרתו קמיעות אבראקסעס במספר שס”ה אותיות על אבנים קטנות עם ציורי חיות שרפים ואופנים ושמות קדושים, וקמיעות כאלה נראות ונמצאות עד היום הזה באוצרי קדמוניות.

ו.

מרציון.

תלמיד של צערדון⁶⁴, מסינופה, במאה השניה. ובשיטתו: האלוה הקדוש בעל הרחמים, הבורא הצדיק, והחומר היולי, שלשתם יסודות ראשיים, ואחרי אשר יצר הבורא את העולם הנגלה מחומר היולי, נתן לבני ישראל, בהבטחת שכר ועונש, חוקים אבל לא כח להלחם בחומר היולי ולהתגבר עליו. עד ששלח בעל הרחמים, אלוה חבוי ונסתר עד אז, את הרוח הגואל במראה תבנית אדם, לפדות את האדם משחת בלי, ולהביאהו לחיי העוה"ב. על כן צריך האדם לסגף את גופו, למען יתגבר על החומר היולי ויחלישהו, ואשר לא יוכל להתגבר עליו נשאר חלש (Katuchumen). מרציון כפר בתחית המתים, ואסר את הנישואין, והתיר את העריות⁶⁵. והשאיר אחרי מותו כת גדולה בהרבה תלמידים אשר נרדפו ער חרמה.

ז.

קרפוקראטס.

מאלכסנדריא ‏ ובנו עפיפהאנעס (אשר במותו בנעוריו עשוהו לאלוה בקעפהאלענע) למדו במאה השניה באלכסנדריא, ובשיטתו: נפש כל חי משתוקקת לשוב אל האלהות העליונה (Monas), אבל חקי התורה אשר נתנו ממלאכים נפילים המה נצבים לה לשטן ולמניעה, ואך יחידים שרידים כמו פיתגורס, אפלטון, אריסטו, ויש“ו הנוצרי (אשר דמותי תבניתם קשטו בתי מדרשם) התקוממו לנגדם בהרסם את הדת הנ”ל.

ח.

חזקיא.

הוא פֿאלענטינוס מאלכסנדריא,‏ למד ברומי ומת על האי ציפערן. ושיטתו באלהות היא, כי העלה הראשונה (Propator) עומק אין חקר הוא Bythos, מסתתר בחביון עזו רבבות בשנים ועמו שתי הספירות: השכלה ושתיקה, האציל מצמצום עצמותו את המלוא שהם שלשים עגולים עתיים או נצחיים (Aeones) דוכרא ונוקבא משפיעים ומקבלים בט“ו זוגות: הרוח הקדמוני ובת זוגו האמת הולידו את השכל ואת החיות, והם הולידו ששה נצחים זוגים אחרים ובראשם אדם קדמון ובת זוגו הכנסת השמימית. אדם קדמון והכנסת הולידו גם הם ששה נצחים זוגיים. והאחרון שבהם הוא החפץ והחכמה. אבל גם לאורות ההם צל וחשך הוא החומר היולי הנצב לשטן מול האור והטוב, והוא מסבב בעולם כל רע טבעי ומוסרי, והוא מהרס ומשחית סדר הנצחיים, עד שיגבר אור הנצחיים על חשכת ההיולי, בשפכם אל קרבו טל אורות להמתיק את דינו. אך בין כה וכה הולידה החכמה בת זגו של החפץ את אם החיים ושמה אחכמות (Achameth) אשר נטבעה במצולות החומר היולי. ולמען תתגבר עליו הבינה ע”י אומן העולם הוא דמיורג הנ“ל את עולם העשיה תחת הנהגת שר העולם ההוא המכונה אדון כל הארץ, והוא ומלאכיו יצרו את האדם מגוף חשוך מקור הרוח הרעה ויצר הרע עם נפש שמימית דקה וזכה. והיה באחרית הימים תצָרֵף אחכמות, ע”י אש לוהט מוסדות התבל, מסיגי החומר היולי, ותעלה ותשוב אל אמה החכמה לשכון בקרב הנצחים לעולמי עד. –

ט.

מרדכי.

או מרקא מארץ ישראל, ובא לאיירופה כמאה שנים אחר חחרבן. ואמר כי רוח הקודש מגלה לו סודות, והמציא אחדות ארבע ספירות: האין-שם, השתיקה, האב, והאמת, ולמד שתי רשוית עיקריות, וכפר בתחית המתים לגופות. ובשיטתו הנצחיים הם שמות האין-שם, והתגלותם באר ע“י מספרי החשבון ואותיות הא”ב, וביחור ע"י צירופי אותיות השם המפורש, והעולם המוחש הוא רק כמו בת קול מעומק אין חקר בחומר היולי. סגנון לשון הפילוסוף הזה "קרוב לדרך הבא אצלנו בספר היצירה, ואצלו נמצא הדבור, השיג ולא השיג, הוליד ולא הוליד, להורות שאין להבין הדברים כפשוטם (כמו שנמצא דוגמתו בדברי מקובלים אחרונים) והוא מסר סתרי עניניו בלשון ארמי. (מוהרנ"ק שם). ענף מגזע הכת הזאת היו המכונים השׁרים (Archontici) בסוף המאה השניה כאוץ ישראל ובארם, ולמדו כי העולם נברא מן המלאכים, וכפרו בתחית המתים לגופות, והאמינו כי הנשים הן ילדי השטן וכו'.

י.

טאטיאן.

מארם נהרים במאה השניה למד מקודם כי מרוח היולי המתנגד לאלהות נוצרה נפש האדם, ואח"כ קבל שיטת חזקיא בספירות הנצחיים. והורה לסגף החומר ולהיות פנוי מנשואין. וקצת מתלמידיו אסרו גם את היין.

יא.

בר-דיצן

הוא ‏ Bardesanes מארם נהרים במאה השניה, למד בסוריא בצורת חרוזים בלשון ארמית,‏ ונשארו איזו מהם מספרי אפרים סוראה. שיטת בר-דיצן קרובה לשיטת חזקיא, והיא בקצרה: האב החבוי השוכן באור הוליד בּן, הוא האדם השמימיי, והוא בזווגו עם הרוח הקדש הוליד ד' היסודות ‏ אער“מ זא”ז, באופן שהעולם הוא, כמו בספר יצירה, אצילות ‏או קול הרוח, בר-דיצן נותן כבוד לספרי הקדש, אך כפר בתחית המתים, והאמין כי השטן הוא אל אחר מתנגד בכח עצמיי להאלהים, ומביא רעה לעולם⁶⁶.

יב.

יוסטין

הנשען בדעותיו על “ספר ברוך” שממנו שאב כל או רוב שיטתו. הספר הזה נתחבר במאה השניה למספרם, ואלה דבריו בתחלתו. בראשית ברא הזוג אלהים ואדמה (Edem) את העולם ואת בני האדם, וזווגם עלה יפה, אבל אחרי כן נפרד אלהים מבת זוגו אדמה לדאבון רוחה אשר בחמת אפה הסיתה את כל משלחת מלאכיה הרעים והמחבלים באישה וברעיו וכו' (דומה הרבה אל המספר בספר הראשון להכנעני סנחוניתון אשר תרגמתי עברית ע"ש בהערותי על המסתר הזה) וכאן כמו בכל שיטות המינים היא מלחמת החומר הרע נגד רוח האלהים הטוב. וכל מיני היודעים ההם⁶⁷, רבותיו של מני הפרסי, נודעו לחז"ל ברמזם עליהם בתלמודים ובמדרשים⁶⁸.

פרק שמיני    🔗

חברי הנחש ⁶⁹

א.

כת קדמוניה במצרים (ראשיתה לדעת Mosheim לפני הדת הנוצרית) ויצאה⁷⁰ מקרב היהודים⁷¹ והיו יהודים מקובלים גמורים, ודבר אין להם עם הדת הנוצרית⁷² והיו להפך אויבי הנוצרים, ולא יכלו לשמוע השם ישוע הנוצרי, כי היה להם משיח שקר, וכל הקרב לחברתם היה צריך ‏ להשבע כי יאור ויקלל את משיח הנוצרים⁷³. המורה בראשם נקרא בפי חכמים קדמונים בשם אפרתי (Ephrates) מארץ פרס⁷⁴. והיו בטרם בואם למצרים מפוזרים ומפורדים בפרס וביהודה ובכל ארץ הקדם. וכל סודותיהם היו מפותחים ומצוירים על לוחות בצורות⁷⁵ עגולות וספירות, כדרך שעשו כהני חרטומי מצרים בסודותיהם, ורק הנבחרים שבהם הבינו עומק כוונתם הפנימית, ולעיני ההמון הספיק הציור החיצוני.

ב.

וזאת שיטתם באלהות: האין-סוף הסתתר בחביון השתיקה⁷⁶ טמיר ונעלם, עד שעלה במחשבתו להתגלות, ואצל מיוחו והוליד ‏ בן בכור (בכנוי המקובלים: אדם קדמון, אריך אנפין, ישראל סבא, עולם גדול). והוא הוליד בן אלהים אחר (בכנוי המקובלים: זעיר אנפין, עולם קטן וכו'). אח"כ נולדה מסטרא דנוקבא האשה הקדמוניה, אם כל חי (בסוד אמא היא מלכות בבחינת לאה או רחל אצל חמקובלים)⁷⁷.

ג.

וזאת שיטתם ביצירה: בראשית היה העלה הראשונה עומק-אין-חקר ושמו Bythus (ובת זוגו Sige שר“ל שתיקה⁷⁸ – הוא כתר אצל המקובלים – ולעומתו יסודות החומר שהם: מים, חשך, תהום, ובהו זע”ז⁷⁹ ומשפע זרע האור הנובע מאדם קדמון אל חיק האשה הקדמוניה היא מלכות ילדה מסטרא דימינא מלאך גואל מלא אור כאביו, הוא משיח⁸⁰, ומסטרא דשמאלא ממותר הזרע נולדה נפילה טומטמת מהולה בחשכת האם ושמה חכמה (Sophia)⁸¹, היא פרוונקא (Prunikos)⁸² אשר ירשה מאבותיה ניצוצי אור חלק אלוה ממעל, אבל מאמה קבלה תאוה אל החומר ותעש לה מחומר המים גוף עכור להתלבש בו, ובעודה טובעת במצולת חומר המים ומתאמצת להנצל ממנו, ילדה בן עם יצרי לב רע ושמו יַלְדָא בָהוּת (Ialdabaoth) – יליד בהו –⁸³ והוא הוליד מתוך המים אשר אפפוהו בן ושמו יהו (Iao), והוא הוליד צבאות (Sabaoth) אשר היה אבי אדני (Adoneus), והוא הוליד אלהים (Eloeus)⁸⁴, אשר יצא ממנו אור (Oräios), וממנו שדי (Astaphäios – השטפה לדעת החכם מאטטער⁸⁵ נצר האחרון למשפחת החכמה היא הרקיע השמיני (Ogdoax). שבעת בני חכמה האלה יסדו להם איש איש ממלכתו בשבעה רקיעים הם שבעת כוכבי הלכת. ותהי ביניהם מלחמה. ויהי כרצות ילדא בהות להכניע תחתיו את בני החכמה, ויתנפל על חשכת החומר ותהר ותלד לו בן בדמות נחש עקלתון ושמו נאוס. ועוד בנים אחרים ילדה ממנו על הארץ, ומהם יצאה הרעה בעולם, כמו המות, השכחה וכו', וכל חטא עון ומרי ופשע פרו ורבו בארץ, ובזאת היה ילדא בהות צורר אל Bythos, ויהי אבי השטן ומחבליו עושי רצונו. ותחשב החכמה מחשבות להחליש את כח ילדא בהות, ותשת עצה בלב בניה לברא אדם גדול ורם כענקים, גופו היה קל ובהיר, ובו רק נפש בהמית, והוא זוחל על העפר, ולא עצר כח להתרומם מן האדמה. ותסת החכמה את בניה להביא את האדם ההוא לפני ילדא בהות למען יפח באפיו נשמת חיים. ויעש ילדא בהות כן, ויחמוס מעצמותו חלק אור האלהיי, ויפח באף האדם, ואז התאושש האדם ויתעורר ויתנער מן העפר, ויתרומם על כל הרקיעים, ויכר את האלהות הנעלה, ויבז בלבו את ילדא בהות שר הכוכבים, אשר נחלש וסר כחו מאז חלק לו מאורו.

וירע הדבר מאד אל ילדא בהות ויתעצב אל לבו וינחם כי נפח נשמת אור וחיים באף יליד עפר; ויועץ לתת לו אשה למען תשיאהו לחטא ולהפילהו למהמורת, אך החכמה סכלה עצתו ולא נתנה את האדם לבא אל האשה, ותסת את שרי הכוכבים להחטיא את האשה, ויבאו אליה ותהר להם ותלד בנים. ויוסף ילדא בהות ויטע גן בעדן וישם שם את האדם ואשתו למען יתענגו ולא ירימו ראשם בו, ויצו על האדם לבל יאכל מעץ הדעת טוב ורע, למען לא תפקחנה עיניו לדעת ולהכיר את האלהות העליונה. אך החכמה שלחה

את הנחש אשר ילדה החומרית, ויסת את האדם ואשתו ויאכלו מעץ הדעת טוב ורע ותפקחנה עיניהם ויכירו וידעו את האלהות העליונה כרצון החכמה. ויחר אף בנה ילדא בהות ויגרש את האדם ואשתו מגן העדן, ויקלל אותם ואת הנחש. אך החכמה רחמה על האדם ותחונן אותו בריח הנעימות ובאור הלחות לבל ישחית כל דרכו על הארץ. והנחש התנאה על הארץ ויכניע לרגליו את המלאכים אשר בארץ, ויאמר בלבו למלוך על הארץ כמו אביו ילדא בהות על השמים, ויולד גם הוא ששה בנים רעים, ויהיו שבעה שרים תחתונים לעומת שבעת השרים העליונים.

ד.

כבר הזכרנו כי בעלי האוב צירו את שטתם על לוחות⁸⁶ גדולות המכונות אצלם Diagramma שר"ל ספר משנה, לפי שהם אספקלריא מאירה מכל המציאות⁸⁷, והיו שלשה ראשים או חלקים נפרדים: על החלק הראשון המלא עגולים שונים נראו מלמעלה שתי ספירות גדולות, ובתוכן עוד ספירה אחת קטנה⁸⁸. על שפת הספירה הראשונה כתוב: אבא וברא. הענולים אשר בצדה צבועים בגוונים, החיצוני ירוק והפנימי תכלת, והם מחוברים ע’י רֶוַח בתבנית קרדום. לא רחוק מהם נראה מרובע לאות חבור רמזי העגולים זה לזה. ממעל להספירות הכפולות ההן מרחף עגול גדול מהקודמים, ומלמעלה ומלמטה לו עגול קטן ממנו. על העגול שלמטה כתוב: אהבה, ועל העגול שלמטה: חיים⁸⁹. – בחלק השני מחוגה גדולה הסובבת שבעה ענולים קטנים, למספר שבעת כוכבי לכת או רקיעים, ובמעגל המחוגה רשום לויתן נחש בריח, ברמז על הכתוב "בחכמה עשית וגו' לויתן זה יצרת וגו', כי המחוגה ההיא היא משכן ספירת חכמה רשומה על שני עגולים קטנים עם צורה עגולה⁹⁰ ועליה רשום: חכמה. על עוקב המעגל רשום: תואר החכמה, ועל הענול

למעלה ממנו: דעת, ועל העגול למטה: בינה. ושבעת העגולים או הרקיעים ההם הם שבע ספירות הבנין אצל המקובלים בעולם הגלגלים הוא עולם הבריאה או היצירה, ושמות מלאכי שבעת הרקיעים הם שבעה השמות הקדושים הנזכרים למעלה: ילדא בהות, יהו, אלהים, צבאות, אדני, שדי (Astapheus הנ"ל לדעת

החכם Crojus) ואור. ולשיטת בעלי האוב היו כל הנביאים משועבדים לשבע הספירות ההן בסדר זה: משה יהושע עמוס וחבקוק סרים למשמעת ילדא בהות, שליחי יהו היו שמואל נתן יונה ומיכה, צירי צבאות היו אליהו יואל וזכריה. דבר אדני עשו ארבעת הנביאים הגדולים, אלהים בחר טוביה וחגי לעבודתו. אור נכבד ע“י מיכה (?) ונחום, ואת שדי עבדו עזרא וצפניה. – בחלק השלישי התחתון משלשתם, הרומז על העולם השפל הוא עולם העשיה והנפרד מעולם העליון ע”י קו עב שחור המכונה גדר הרעה, נמצאה מחוגה גדולה, ובתוכה עשרה עגולים קטנים, ועל העגול הגדול רשום: לויתן נחש עקלתון⁹¹ ועל האחרון מעשרת העגולים הקטנים: בהמות⁹². – והנה עשר הספירות בעולם השפל הן עשר ספירות הקליפות להמקובלים לעומת עשר הספירות העליונות כזה: כתריאל כנגד כתר, עוגיאל או אדם בליעל כנגד חכמה שנקראת גם אדם קדמון, סתריאל כנגד בינה, כי הבינה מגלה את האלהות והוא מסתיר ומעלים אותה, געש-כלה כנגד חסד, ויש מכנים אותה חזריאל מן חזיר מיער, גֵּו-להב מולדת אגג העמלקי, זעמיאל שר הזעם, ערבזרק ר"ל עורב זורק ילדיו, רגזיאל שר הרוגז הוא סמאל הערל, עבריאל שר העברה, והעשירית היא לילית. – בתוך עשרת העגולים ההם רשומים שמות חיות ואלו הן: אריה (בבל) שור (צור) דרקון (אדום) נשר (רומי) דוב (פרס) כלב (עמלק) חמור (מצרים) וכו'⁹³. ועל שלשת האחרונים מצוינים שמות מלאכים או אלילים כזה: אצל פרס השם: Oaulobath, אצל הכלב: Erathaoth ואצל החמור: Oniel, ואין בידינו לכוין רמז השמות האלה.

ה.

גלגול הנפשות בצבא השמים⁹⁴: המחצה השני מחלק השלישי שבלוחותיהם מלא תפלות ובקשות, אשר ילמדו לדעת בע“פ לאמרם אחרי מותם בשומם לדרך השמים פעמיהם, והנפשות המבינות תוכן התפלות ההן יכולות להשיב לשרי הצבאות על כל שאלותיהם, והשרים יחרדו ממסגרותם ולא יהיו להנפשות לשטן בדרכיהן⁹⁵ לעדן. וכאשר עברה הנשמה את העולם השפל דרך גדר הרעה, תגיע בראשונה אל גבול אדני, האחרון אשר בשרי הכוכבים, וזאת תפלתה⁹⁶ לפניו: הוד לך מלך יחיד, אדון ארץ הנשיה, השליט הראשון ברוח דעת וברוח חכמה, אשר אצא ממנו טהור וקדוש, חלק אור אבא וברא. משוך חסדך עלי, אבא. – מגבול אדני תבא הנשמה אל ילדא בהות ואש עולם הבריאה, ותאמר לפניו: אתה הראשון והשביעי, ילדא בהות הנוצר למלוכה. אתה הבינה העליונה והדעת הטהורה, כלי שלם אל אבא וברא, הנני מביא לך אות החיים בצורה הזאת, פתח לי השער הסגור לבאי עולם, תנני לעבור בגבולך, משוך חסדך עלי, אבא! – אחרי דרך מבוא ילדא בהות נכנסת הנשמה אל גבול יהו ואומרת לפניו: אתה אשר כל תעלומות אבא וברא בידך, יה אחר המתראה בנשף הלילה, המושל הראשון על המות, החלק הנקי, הנני מביא לך פאת זקני להיות לך לאות, ואנכי עובר מהר דרך גבולך. אתה חזקת את הנולד ממך ע”י מאמר החיים, משוך חסדך עלי, אבא! – ובבואה אל גבול צבאות תברכהו לאמר: שר הממשלה החמישית, צבאות הנורא, המורה הראשון בחוקי ברואיך, אשר שלחת לחפשי את החסד בכח המספר חמשה החזק, הרשני לבא אליך! הא לך אות תמים ממלאכתך, אשר אשמור בתבנית הצורה הזאת, הלא הוא גוף משוחרר ע“י המספר חמשה, משוך חסדך עלי, אבא! – עד כה היה הדרך בג”ע התחתון, ועתה תבא הנשמה אל הג"ע העליון, ולו שלשה שערים, ועליהם ממונים שלשה שרים, השר הראשון הוא אור, ואליו תתפלל הנשמה ותאמר: אתה אור אשר ממשלת השער הראשון בידך, עקב אשר דלגת על חומת האש, הרשני לבא דוך גבולך, הא פה אות מלכותך בצורת עץ החיים בתבנית הנקי, משוך חסדך עלי, אבא! – בשער אל הים לא תאריך בתפלה רק תאמר: שר השער השני, אלהים, הרשני לבא בו כי הנני מביא לך אות אמך, היא החסידה, המסתתרת בצדקות הגבורות, משוך חסדך עלי, אבא! – ובהגיעה באחרונה לשער שדי תאמר: שר השער השלישי, שדי, המושל על מקור המעין, ראה בי אחד חסידיך המזוקק ברוח הבתולה, הרשני לבא שערך, אתה הרואה את עצם העולם, משוך חסדך עלי, אבא! –

ו.

ענפי בעלי חאוב היו הכתות: ברבלים. פֿיביונים, ארכונטים הנ"ל, בני שת וקין, המכונים שתיים וקיניים, על אשר נתנו כבוד אל קין, והאמינו באלוה שכחו גדול מן הבורא. וקראו להראשון חכמה ולהשני הצדקה התחתונה האמינו שעל כל פעולה ממונה מלאך אחד, וקראו בשמו קודם לעשיתה, ומדות כת הקיניים היו פרועות לשמצה.

ז.

ועור במאה הרביעית למספרם השתרגו ענפי המינים, כמו הכת אוגנוטים אשר כפרו בידיעה עם הבחירה, ואמרו כי הבחירה בידי אדם בלי ידיעה אלהית מלפנים; והכת סעלעוצינים אשר הגשימו השי“ת, והאמינו כי חומר העולם הוא נצחי כמו האלהות, ולהם יחשבו המגשימים (Anthropomorphiten) ואחרים היו: Pradestinatianer החושבים כי אין חשבון ושכר ועונש בשאול, אלא הכל כפי הגזירה הקדומה; ואחרים היו תלמידי פריזצילליאן בשיטה מעורבת מאמונות היודעים ושאר המינים; וכת אחרת בשם “עובדי אל עליון” (Hysistarier) בתערובת הדת היהדות והפרסית הקדומה; וכהנה עוד כתות אחרות במאה השביעית הנושאות דגל המינים באמונה בשתי רשויות. ובסוף המאה התשיעית היו הכת אלבאגענזים, אשר הלכו בדעות מיני היודעים להורות שני יסודות ראשיים אחד טוב ואחד רע, והאמינו בגלגול הנפשות, וכפרו בתחית המתים לגופות, וכחשו בבחירה החפשית, והאמינו שהעולם נצחי, ואסרו את הנישואין, והתירו את העריות וכו' כמו רבים מכתות היודעים. וגחלת היודעים לא עממה עד כת הטעמפלער, שכן מברר החכם האממער-פורגשטאלל כי אנשי הכת ההיא כבדו את החכמה Mete אשר להיודעים במשכית Bahomete שר”ל טבילה באש לצירוף התבונה⁹⁷. ועד היום הזה נמצאה כת בפרס, אשו חבריה הולכים בשיטות היודעים הקדמונים, ונקראים בשם מנדעים הדומה לשם יודעים, ומלמדים בספר אדם שלהם, כי אבתור אחד הנפילים הוליד מערבוב אור וחושך את פֿתיל, הוא המלאך אשר יצר את העולם במלחמתו ננד הבהו, וכי היהדות והנצרות הן מרמת שכלים נפרדים המושלים בערפלי כוכבים וכו'.

פרק תשיעי    🔗

אלישע בן אבויה⁹⁸

א.

הוא היה אחד התנאים הראשונים. חבריו היו ר' עקיבא ושמעון כן עזאי ושמעון בן זומא ור' טרפון ור' ישמעאל ור' יהודה בן בבא ור' יהודה בן תימא ור' חנינא בן תרדיון ור' ישבב הסופר ור' סימאי ור' חוצפית המתורגמן וכל אלה בדור שני אחר החרבן (ספר הקבלה להראב"ד). אלישע היה חברו של ר' עקיבא ורבו של ר' מאיר⁹⁹, והיה בן אחד גדולי ירושלים ושמו אבויה, ובסעודת ברית מילה שלו היו מסובין כל גדולי הדור, ובתוכם ר' אליעזר ור' יהושע, עם מליצים ומשוררים ופייטנים אשר שוררו זמירות ונגינות, ועוד גדולי ירושלים אחרים היו מרקדים ומטפחים בחדר אחר. אך ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה עסקו בדברי תורה, והאש מלהטת סביבותם כמו בנתינת התורח בסיני, אז אמר אבי אלישע: הואיל וכך הוא גדול כחה של תורה, הבן הזה אם מתקיים לי הריני נותנו לתורה (ירושלמי חגיגה ד' מ"ר רות ה' וקהלת ז').

ב.

רך וילד החל אלישע ללמוד תורה מפי רבותיו וחבריו, ותורה זו נתקיימח בזכרונו ונשרשה בלבו גם אחרי אשר לא הספיק לרוחב לבו עסק התורה לבדו והחל לשום עיניו גם בספרי חכמי האומות, והגה בחקרי פילוסופיהם, ולמד חכמת יונית ומליצות לשון יפת, וחזיוניהם ומשליהם; ולמען יאחוז בחקירה פילוסופית וגם מתורת עמו בל תנח ידו, הואיל להביא בחיקו ספרי מינים אל בית המדרש, להגות בין פרקי משנתו, וחבריו חובשי בית המדרש ראו כפעם בפעם ספרי טועין כאלה נושרין מחיקו, ושמעו כי זמר יוני לא פסק מפיו (חגיגה ט"ו ב'), וכ“ז מתשוקת נפשו העזה לכל יופי ונשגב, ומרוחב לבו הכביר לכל חקר עמוק, אמנם גם משנת ילדותו כגירסא דינקותא נתקיימה בלבו. שכן היה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חדש, עד שאפילו בעודנו בולש בנטיעות הפרדס ומקצצן ברוב שרעפיו בקרבו, היתה תורתו בתוך מעיו כמעין המתגבר ונובע להשקות ממנו צמאים לדברי תורה, ואחד גדולי התנאים הראשונים, הוא ר' מאיר תלמידו של ר”ע, אשר אמרו עליו סתם מתניתין ר' מאיר, למד תורה מפי אלישע, והלך אחריו כיונק אל שדי אמו.

ג.

אחר הדברים האלה נכנם אלישע גם לפרדס החקירה האלהית, ששם נכנסו עוד שלשה מחכמי דורותיו,‏ שהם בן עזאי ובן זומא ור' עקיבא (בבלי חגיגה י"ד וירושלמי שם ד') אשר העיד בהם לאמר, כשאתם מגיעים אל החקירה בדברים העומדים ברומו של עולם זך ובהיר ורוחני כאבני שיש טהור¹⁰⁰ אל תעשו שקר בנפשכם להתעות בדעות מפרידות בין מים¹⁰¹ עליונים ובין מים תחתונים: אל תאמרו מים מים¹⁰² בכוונת פרוד בין עליון לתחתון, ולהאמין בשתי רשויות¹⁰³ ח"ו, היינו עצם חבוי טמיר ונעלם למעלה, ועצם אחר נאצל וממולא וגלוי למטה (כדעת שיטות היודעים)¹⁰⁴.

ד.

אבל אלישע לא נזהר, והלך והנה והציץ בשיטות המתפלספים באלהיות מחכמי אלכסנדריא ואילך ע“ד היודעים (ביחוד בשיטת חזקיא הוא פֿאלאנטינוס הנ"ל בן דורו), והיה בעל אגדות, והתבונן במעשה מרכבה וננסתרות הקבלה הראשונה שהיתה כבר ידועה אז ע”י ר' ישמעאל ור' עקיבא ור' שמעון בן יוחאי וזולתם, ומצא בכלם פה אחד זכרון עצם מתגלה נאצל מעצם המסתתר, הוא המאמר, הבורא והמנהיג, או שר העולם, או לוגוס. או ארכון, היא הספירה הראשונה, כתר המקובלים, הנקרא בשיטת פילון גם אלהי עולם, אדם קדמון וישראל סבא כנ“ל, והוא הוא המכונה באגדות אותיות דר' עקיבא ובפירקי היכלות דר' ישמעאל בשם מיטטרון (שהוא אצל המקובלים שר עולם היצירה, כי עולם האצילות עין לא ראתה זולתי האין סוף)¹⁰⁵ – ומצא באגדות דר' ישמעאל ור' עקיבא הנ”ל את הצורה המבהילה והמשמימה, היא צורת

שיעור קומה, שנאמר באלפא ביתא דר' עקיבא: אמר ר' ישמעאל אני ועקיבא ערבים בדבר שכך הוא שיעורו וכו‘. ואמר ר’ ישמעאל סח לי מטטרון שר הפנים בשעה שעלה משה למרום צוה הקב“ה אותי ונתן לי משיעור קומה שלו ע' אלף פרסאות וכו'¹⁰⁶ – מכ”ז הוא מטטרון הזה דאתיהיב ליה רשותא למיתב למכתב וכו' (חגיגה ט"ו א'), מיד עמד אלישע וקצץ בנטיעות הפרדס וחשב שיש שתי רשויות (ירושלמי חגיגה שם) ומטטרון הוא אל אחר ושני ומשנה לרבו. ומני אז והלאה קראו לאלישע בשם אחר¹⁰⁷ ולתלמידיו

* ע“ד שכתב מוהנ”ק כי טיעות היודעים היתה במה שפתחו בהשקפה שכלית דקה ועמוקה וסיימו בכח הדמיון ובשגיאות רגשי לבם בחלומותיהם. ולפי דעתי זהו כוונת אמרם (ברכות י"ב) אחרי לבבכם זו מינות.

** בעברם מן העיון אל המעשה ומן הלב אל העין ע"S שאמרו שם אמרי עיניכם זה הרהור עבירה.

ה.

ואלישע חשב למצא רמז פעולות שתי רשויות בכל העולם בניגוד טוב ורע אור וחשך צדק ורשע עונג ונגע המנויים בשיטות המינים באופנים שונים ומשונים, גם בכתוב (קהלת ד', עיין להלן ובספר יצירה) “גם את זה לעומת זה עשה האלהים”, ורצה לשמוע מר' מאיר פירושו, ור' מאיר השיב לו: כל מה שברא הקב“ה ברא כנגדו ברא הרים ברא גבעות ביא ימים ברא נהרות, כמעיר על מצב הזוגיי בברואי כל היקום בכלל זה לעומת זה: חם וקר, יבש ולח, גבוה ושפל, זכר ונקבה, ימין ושמאל וכו' שבכל מערכות התולדה הפכים ותמורות נלחמים זב”ז כי כן יסד המלך; אך אלישע אמר לו ברמז בשם ר“ע רבו שקאי על צדק ורשע טוב ג”ע ורע גיהנם (חגיגה ט"ו א') כי בתחלה לא רצה לגלות לר' מאיר (אבל אח“כ גילה דעתו גם לר' מאיר כנ”ל שע“כ העירהוּ כ”פ חזור בך) שמץ דעת השניות, המבצבץ בלבו בפירוש, אך ברמז כעין זג וקליפה לאיזה חרצן פנימי, שע“כ אמרו על ר”מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק.

ו.

אחרי אשר קצץ אלישע בפרדס האלהי את הנטיעה העיקרית והראשית הוא היחוד המוחלט של האלהות ית‘, וחשב כמו המינים והמקובלים שיש שותף להקב"ה במעשה בראשית, הוסיף לטייל בפרדס ארוכות וקצרות בחקירת ההנהגה וההשגחה בעולם השפל, והואיל למשמש ולפשפש בנטיעה אחרת, גפן אדרת בחקרי לב חכמים, היא השאלה הקדמוניה על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, יסורי הצדיקים ושלות הרשעים, שאלות הידיעה והבחירה, היא השאלה, עם תולדותיה בשכר ועונש, העצומע והקשה, אשר תשובה נכונה עליה היא מן “עניינים אשר אין בטבע האנושי שישיגם בשום פנים ולא בסבה אבל שערי השגתם נעולים בפניו” (המורה ל"א לראשון), ובשאלה הנבוכה הזאת מצא אלישע כי כבר פסח על סעיפיה המספק הקדמון ‏מחבר ספר הקהלת, באשר היה רע עליו המעשה שנעשה תחת השמש, בראותו דמעות עשוקים באין מנחם, במצאו כי מקום המשפט שם הרשע, כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ורשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, וכי יש צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברעתו, וינסה בחכמה ויאמר אחכמה והיא רחוקה ממני, וירא את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצא את הנעשה תחת השמש בשל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא, גם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא (עיין ע“ז במ”ע לרמע“ה א”ב פ' ט"ו), ואז התחיל לשפוק ולפון בכל מהות השגחה והנהגה ויעוד האדם ושכר ועונש (עיין בספר La philosophie Des Juifs מהחכם ר“ש מונק בהעתקה אשכנזית מהחכם דר. בּעער צד ד' ובהערת המעתיק סי' ג' צד מ”ד), והוא פוסח על סעיפים שונים: פעם מתאונן ומתרעם לאמר, ענין רע נתן אלהים לבני אדם לענות בו תחת השמש; ופעם הוא כופר בידיעה ובהשגחה לאמר, עזב ה’ את הארץ בידי המקרה, כי הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא וגו‘, כי מקרה אחד לכל כי עת וּפגע יקרה את כלם, ופעם הוא מכחש בבחירה החפשית שבאדם ואומר, כי כל אשר יעשה אלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות כי לא יוכל לדון עם שהתקיף ממנו; ופעם הוא כופר בתחית המתים ובשכר ועונש לעוה"ב ומחליט, כי אין מעשה וחשבון ודעת בשאול אשר אתה הולך שמה, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין להם עוד שכר; ומספק גם בהשארת הנפש באמרו, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וגו’ ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל – היא השאלה הקדמוניה אשר למענה נבראו איוב ושלשת רעיו (עיין מ“ע בפ' הנ”ל) בספר ויכוחי קדמונים בכתבי הקדש (שעליו ועל ביאורו כונן הרמב"ם בנ' מספרו כל שיטתו בתשובת השאלה ההיא) אשר מצא בו אלישע, כי איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, אשר היה עינים לעור רגלים לפסח ואב לאביונים, נרדף מחמת השטן להכותו מכה רבה ונוראה בגופו ובממונו וביוצאי ירכו להשמיד ולהרוג ולכלות זעמו בו, והאומלל ההוא מתאונן על השופט כל הארץ שלא יעשה משפט, בתתו אור וחיים למרי נפש, והוא יוצר האדם וידע מראשית יצר לבבו הרע, ולמה בראו למפגע לו; ובמר נפשו כפר בתחית המתים, ואמר כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה; וכפר בשכר ועונש לאמר, אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, וכפר בהשגחה באמרו, ואלוה לא ישים תפלה וגו' (ונודע כמה כפירות ומינות יחסו חכמי התלמוד לאיוב – בבא בתרא ט“ז – ואמרו עליו שבקש להפוך הקערה על פיה, שבקש ליפטר את כל העולם מן הדין, שכפר בתחית המתים וכו' ע”ש).

ז.

וברוב שרעפי אלישע בקרבו, וריב רעיוניו איתן, הגה ודרש בספרי קהלת ואיוב. וכפעם בפעם התוכח על דבר תוכן עניני כתובי הספרים ההם עם תלמידו ר' מאיר, לשמוע מה בפיו, ולתת לו כה וכה רמזים סתרים, כי לא אבה לנטוע הרס ספקותיו בלב תלמידיו כנ“ל. וככה שאל אלישע את ר' מאיר עה”כ באיוב, לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, כאלו רצה להעיר אזנו על יקר הדרישה והחקירה בחכמה (והמלה הזאת ידענו כי רמזה בימים ההם על חכמת יונית ועל חכמת היודעים כמו שהעירותי כ“פ בספר הזה המשובחת בפרשת איוב שם, וכאלו בזאת תעלה במאזנים עם התורה שעליה אמר מליץ אחר “הנחמדים מזהב ומפז רב” – אך ר' מאיר השיב לוֹ, כי גם פה באיוב כמו שם בתהלים הכוונה על התורה ולא על החכמה, ובזה היה די לאלישע להתבונן כי רוח אחרת את תלמידו. אולם כאשר הוסיף ר' מאיר לרמוז בכתוב ההוא גם איזו נגיעה ברוח אלישע באמרו “ונוחין לאבדן ככלי זכוכית” – ברמיזה על אחר, היה חכם גם הוא להסב פני הדבר, והשיב לו בשם ר”ע, כי ת“ח אע”פ שסרח (במדרש “אע”פי שאבד משנתו, ובירושלמי אעפ“י ששכח תלמודו יכול לחזור עליה”) יש לו תַקנה אם ירצה (חגיגה בבלי ט“ו וירושלמי ה' ומ”ר רות וקהלת הנ"ל) אך הוא אינו רוצה מפני שאינו יכול כנ“ל (והסיום בבבלי שם שתפש ר“מ אותו בדברו וא”ל א“כ אף אתה חזור בךָ וכו', ליתא בירושלמי ובמ”ד) פעם אחרת התוכח אלישע עם ר' מאיר על כתוב אחר באיוב והוא “וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו”. (מ"ר רות וקהלת שם), ושאל לר' מאיר בדרך התול: מה פתחת ביה (ירושלמי שם ויפה פירשו בעל קרבן עדה מלשון פתוחי חותם כלומר מה העקמת בו)? ור”מ השיבו שכפל לו ממונו, ר“ל שהשלים לו כל היזקו, ובזאת הוטבו יסורי איוב והיו כלא היו; אבל אלישע ענהו כמתרעם בשם ר' עקיבא, שהכתוב ר”ל “בזכות מצות ומעשים טובים שהיו בידו מראשיתו” ובזאת לא נתישבה השאלה: מפני מה יסר יסרהו יה בראשיתו אם היה אז בעל מצות ומעשים טובים? – בתוכן ראשית ואחרית, הדומה אל מעשה וגמול או אל ידיעה ובחירה, עבר אלישע מספר איוב אל ספר קהלת, ושאל את תלמידו ר' מאיר “מה פתחת (העקמת כנ"ל) בכתוב טוב אחרית דבר מראשיתו? והוא השיב לו כפשטיה דקרא, שר”ל אם האחרית ימי חיי האדם היא מצלחת יותר מראשיתו בבני חיי ומזוני ובתורה, אבל אלישע מאן בזה, ורמז לו פירוש ר“ע כי רצון הכתוב שהאחרית היא רק אז טובה, אם גם הראשית היתה טובה (ירושלמי שם, ומ“ר רות וקהלת הנ”ל) כלומר אחרית טובה איננה משלמת ראשית רעה, ובמה שכפל הקב”ה ממונו של איוב באחריתו, לא הוטבו יסוריו בראשיתו, והשאלה העצומה במקומה עומדת.

ח.

אחרי אשר העיון והמחקר בשאלות ובספרים ובענינים כאלה הביאוהו לכפור בתחית המתים ובשכר ועונש לעוה"ב, לא נשאר לאלישע שום אמצעי לתשובת השאלה ההיא על מציאות הרע הטבעי והמוסרי בעולם, אשר כמו בעיון כן חזקה עליו במעשה בכל יום. בראותו בבקעת גינוסר, בעודנו יושב ושונה,‏ אדם אחד עולה לראש הדקל בשבת, ונוטל משם קן צפור האם על הבנים, ויורד בשלום, ובמוצאי שבת ראה אדם אחר עולה לראש הדקל ונוטל הבנים ומשלח האם כמצוה, וירד והכישו נחש ומת, ובראותו לשונו של ר' יהודה הנחתום, אחד מעשרה הרוגי המלכות במלחמת בר כוזיבא, או של רבי חוצפית המתורגמן) נתון בפי כלב שותת דם (ירושלמי חגיגה שם) או בפי חזיר (בבלי קידושין ל"ט) או מוטלת באשפה (חולין בבלי קמ"ב); כי אם לעמוד על דעתו השוללת, להאמין ברשות אחרת המביאה רעה לעולם, ולהחליט שאין מתן שכר ואין תחית המתים (ירושלמי חגיגה ה' ומ“ר רות וקהלת הנ”ל), ובזאת היתה מציאת הרע בעולם סבה ראשית למינות אחר, כמו למינות כל מיני המינים שהוזכרנו בפרקים הקודמים והבאים, מן המנים עד מני הפרסי ותלמידיו.

פרק עשירי    🔗

המקובלים

א.

שיטת הקבלה הוסבה גם היא משני אופנים סוערים, הם שתי השאלות הכלליות: מציאות הרע בעולם, ומשפט ההגיוני הקדום כי מן אפס לא יולד יש. על כן קבלה שיטת ההאצלה מחכמת האלכסנדריים להורות כי כל הבריאה נאצלת מאור הקדמון, אבל בהרחיקה מדרגותיה למטה למטה התקרבה מעט מעט אל החשך ואל החומר מושב הרע.

ב.

האין סוף טמיר ונעלם בעצמותו ונודע לנו רק בהתגלותו בבריאה, שצמצם א"ע ואָצַל מאור הקדמון גלוי אדם קדמון, וממנו נתגלו ארבעה עולמות או מדרגות הבריאה, הראשונה היא אצילה שבכחה עשר ספירות או אורות או מדות או כחות, להרחיב ולהאדיר את הבריאה ממעלה למטה. מן אצילה נאצלה מדרגת הבריאה עולם הנפשות, וממנה יצירה עולם המלאכים, וממנה עשיה עולם החומר ומושב הרע.

ג.

האדם הנקרא עולם קטן מורכב מיסודות שלשת העולמות בריאה יצירה ועשיה, ר“ל הנפש הבהמית מעולם העשיה, הרוח מעולם היצירה, והנשמה המשכלת מעולם הבריאה. הנפש או הנשמה המשכלת היא חלק אלוה ממעל, ולפ”ז מורכב האדם משני יסודות טוב ורע (עיין ר"ש מונק על הקבלה) כי בהשתלשלות כלי הבריאה שהם הספירות ממעלה למטה נשתברו הכלים ההם בקורבת החומר החשוך, ועי"ז נתערב האור והחשך והרע בטוב בערבוביא בעולם.

ד.

שיטת הקבלה חולקת הספירות, שבתוכן גם יסוד הוא החומר, לשתי מחנות, צד טוב וצד רע, משפיע ומקבל, דין ורחמים, ימינא ושמאלא, עלה ועלול וכו‘, ומכנה שני הצדדים ההם אבא (כנוי ביחוד לספירת חכמה) ואמא (כנוי ביחוד לספירת בינה) יוצאים ממקור אחד שהוא האין סוף, ושבים אל מקור אחד הוא ברא (ביחוד ספירת דעת שנולדה מהזדווגות חכמה ובינה) והם חב"ד. וככה חלוקות כל עשר הספירות בג’ משולשים, קצה דין כנגד קצה רחמים, וראש המחלוקות המשולשות הן כת"מ, כתר רומז על העצם האחד המוחלט ומכונה עתיק יומין אריך אנפין ועתיקא קדישא: תפארת מורה על השלמות המוסרית היוצאת מהשלמות העליונה ונקראת מלכא קדישא ונמשלת להשמש, ומלכות על הפעולה התמידית של כללות הספירות בהעולמות ונמשלת להלבנה ונקראת שכינה או מטרוניתא גם חוה, כי כל אינון דלתתא מינה ינקין ובה מתברכין והיא אתקרי אֵם לכלהון.

תם החלק הראשון.

 

חלק שׁני.    🔗

מָנִי הַפַּרְסִי

שער ראשון    🔗

תּוֹלְדוֹת מָנִי

א

בימי מלך הפרסים ‏ ארדישיהר-באבינאן בן באבעק הוא המלך הראשון למשפחת ששאן (Sassans) הוא ארתחששתא הראשון, בשנת תקנ"א לשטרות או לחשבון הסיליקידים, הוא מקץ האלף הרביעי ליצירה, לעת זקנתו של שמואל ירחינאה, נולד בעיר בבל יליד בית ושמו מנחם. ויהי ילד יפה תואר ונער נבון דבר, ותאהבהו גבירתו אלמנה עשירה מאד, ותוציאהו מבית עבדים ויהי לה לבן, ותתנהו על יד המגים להורות אותו חכמת הפרסים. ובבית האלמנה מצא וקרא גם ספרי הכופר Terebinthus אשר ירש מחכם ערבי ושמו Scythien בירושלים.

ב.

ויהי מני חוקר ודורש בחכמה האלהית, חכם חרשי המגים ונבון לחש הנוצרים, ויהי תופש כנור ועוגב, ויעש בחכמתו את כלי הזמר המכונה Chölis ויהי רופא אמן, ומהיר בחכמות החשבון והתכונה, עד כי יכול לתאר כל מעגל וכל קו בעצם ידו בלי כל אמצעי ולא החטיא שערה, וידע תוכן גלילות כל הארץ, ויתבונן גם באיצטגנינות, ויהי צַיָר מפואר ויכתוב על חכמה זו ספרו Ertengh (וסופרי ארץ הקדם יכנו הספר הזה בשם Erdajenk או Estenk) המלא ציורי מסתרים באיצטרולוגיאה וברזי דת ואמונה, ויהגה גם בתורת משה והנביאים ובספרי הברית החדשה, ויהי כהן לנוצרים (בעיר Ahvaz ושם נידוהו אח"כ בהודעו לכופר). ויהי לו וכוחים יום יום עם מגים פרסים יהודים ונוצרים, ויתחבר עם היודעים הם הגנוסטיקים, ויאמר לאחד דעות היהודים המתנצרים עם דעות הפרסים המגים ושאר כתות בית ישראל בדת ואמונה.

ויהגה מנחם בהתר השאלה הקשה והעצומה, היא מציאת הרע בעולם המוסרי והטבעי, וידרוש בדברי חכמי קדם בארצות הודו וסינים ובדתיהם, ויחקור בדעות ואמונות המגיים שהיו לפני צורואסתר, וישם עיניו ולבו בתורת צורואסתר וימצא בה שטת האור והחשך משונה מאצל המגים. ויעמיק מחקרו בדעות

חכמי היונים פיתגורס ואפלטון ברוח נאָוס וחמר היולי, ויתר אחרי אמונות היהודים והנוצרים לכל כתותיהם בארצותם לגוייהם ולכל שיטותיהם בהלך נפשם, ויחדר במסתרי האלכסנדרים ובחקירות היודעים בדבר בריאת עולם חשוך ע"י אחד המלאכים (Aeones) אשר הסכיל עשה חומר גס מלא רע, ויפן כה וכה בחלוקי דעות מפלגות היהודים האיסים והצדוקים ובמחלקות המנים שהתפרדו אז בפלגות חקרי לבבם עד שבעים כתות, ותקח אזנו שמץ מחלומות הכת המגוסים באמרם כי יצורי הבריאה הבשרית והרוחית שנים שנים הם: רוח וחומר, אלוה ושטן, אור וחשך, טוב ורע, צדק ורשע, עונג ונגע וכו', ויבחר ליסודותיו ביחוד תורת המגים הקדומים ותורת צורואסתר אחריהם, ויבתר אתהן בתָוֶך, ויקבל מן המגים שלפני צורואסתר עיקרי אמונה כאלה: שתי אלהיות מקדם קדמתה (ולא רק שתי רשויות כדעת צורואסתר) האחת טובה, והשנית רעה. העולם המוחש והנראה הוא מעשה שטן או האלוה הרע (ולא

כדעת צורואסתר שכל העולם מלבד הרע שבו הוא מעשה האל הטוב) האור והחשך במלחמה (מוסכם גם לשיטת צורואסתר) בעולם המעורב בטוב וברע (כשיטת צורואסתר גם היא). החטא יליד הרע יִצָרף מעט מעט ע“י י”ב כלי היצירה (כמו לצורואסתר במשך י"ב אלפים שנים). ככלות העולם באש תתום המלחמה (גם זו דעת צורואסתר) וישוב הטוב אל מקורו והרע אל מקורו ויהיו אלים שנים שונים כמקדם (ולא כדעת צורואסתר שאז יתאחדו שתי הרשויות לאחת).‏ החומר הוא בלי ראשית ובלי תכלית (הפך צורואסתר שהחומר נברא וכלה באמת קצו). גוף האדם הוא רע בעצמו (שלא כדעת צורואסתר שגוף האדם אינו רע בעצמותו). אין תחית המתים לגופות (הפך דעת צורואסתר בתחית המתים גם לגופות).

ג.

ויתלקטו אל מנחם חברים מקשיבים בקולו, אשר עזבו תורת צורואסתר בימים ההם, ויורם ויאמר כי השטן הוא אשר ברא את הארץ וצאצאיה הרעים והחטאים בנפשותם, ולא יד האל הטוב והמטיב עשתה כל זאת, כי האדם והבהמה תועבת האלוה גם שניהם, ורק מעשה השטן הנתעב והנאלח הם, כי מראש מקדמי ארץ היו שני הנמצאים הנצחיים, האלוה והחומר היו נפרדים ונבדלים ולא קרב זה אל זה כל הלילה הנצחי, עד אשר עלה במחשבת האלוה לברא את העולם העליון, וצמצם את עצמו והאציל מעצמותו רבבות יצורים אשר היו לשמים לשמש לירח ולכוכבים, אך כלם היו רוחניים בלי כל חומר וגשם אין. אבל גם החומר הקדמוני האציל מעצמותו את התבל הארצית. ויהי רֶוַח בין ארץ החומר ממלכת החשך ובין מאורי האור. ויקרב החשך אל האור וילחם בו ויתגבר עליו. וישְכְ ממנו את הנפש האנושית, חלק האלוה הטוב, ויתן אותה בגוף עכור אשר עשה בדיוקנין של האדם השמימי, והגוף ההוא חלק החומר הרע הוא נתעב ונאלח טמא ומטמא את הנפש הטהורה, אשר אך במותו ובשובו לעפרו תצא הנפש ממאסרה ותטהר מטומאתה ותשוב בדרך שנים עשר גלגולים אל חֵק אביה שבשמים, וככה חוזר חלילה עד אשר באחרית הימים תלהט אש אוכלה את כל העולם החומרי, אשר ישוב אל החשך לעומת שבא ממנו, ולא יוסיף החומר הרע והחשוך להתקרב עוד אל האלוה הטוב מקור האור.

ד.

ויהי כאשר החרימו כהני הנוצרים ומהגי הפרסים את מנחם, ויקם בראש מפלגה גדולה. ויתן את נפשו כשליח המקום, וידבר בשם אלהים ראמות ונצורות, וידבר בספרי הקדש מפני שמתירים לאכול בשר בעח"י, באבות על אשר נשאו נשים, ובתורת משה המספרת כי ה' ברא את הארץ, ויחלוק על חוקיו ועל משפטי הכהונה והקרבנות, ואף גם זאת שם מנחם הולך וגדול בעיני הפרסים והנוצרים ומקצת היהודים, כי היה איש שפתים וידבר בשפתים דולקים דברים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, פניו חורו והמה זועפים, והוא מתענה וכובש את יצרו בסגופים כאחד הותיקין,‏ ושמעו הלך בכל הארץ. ויהי לו תלמידים רבים באסיא ובאפריקא ובאיירופא.

ה.

וישמע המלך שבור (Schahpur Sapor) בן ארדישיהר-באבינאן הוא ארתחששתא השני, את שמע מנחם ורוב נפלאותיו אשר הוא עושה, וישלח ויקרא אליו לבא אל חצר מלכותו. ויהי היום‏ ויחלה בן המלך ויקראו אל מנחם לרפא אותו, ויבא ויאמר הוציאו כל הרופאים מעלי ויצאו, והוא לחש על החולה תפלות ובקשות כמשפטו. אבל בן המלך מת תחת ידו. ויחר אף המלך שבור במנחם ויתנהו אל בית האסורים (שמה באו אליו שנים מתלמידיו ושמם תומאס ובודדאס מארץ מצרים לספר לו את הנפש אשר עשו בארץ ההיא) ויבקש להמיתו. ויוָדע הדבר למנחם בחלום חזיון לילה, ויקם ויברח אל ארץ השיטים (Scyten) אל הטארטארייא ‏ ואל ארץ סינים וי“א (עיין מאלקולם קורות פרס) ‏ גם לארץ הודו. ‏ ויכתוב בארץ השיטים את ספר הציורים (אשר האבידו הסינים אח“כ לדעת Jones הנ”ל) הוא ספרו Ertengh הנ”ל ושאר ספריו שהם: ספר המסתרים, אוצר החיים, אגרת היסוד, אבנגליום החיים. וי"א כי הספר ערטאנג כתב במערה בישימון טורקיסטאן אשר הסתתר שמה שנה תמימה, ושם מצא מעין מים חיים להחיות נפשו. ויגדל שם הספר הזה בכל הארץ, באמרם כי מנחם קבל אותו מן השמים.

ו.

ויהי אחרי כן וימת המלך שבור וימלוך תחתיו הורמוז (Hurmuz ואצל סופרי היונים שמו הורמיזראס) בפרס, ויאהב את מנחם וישיבהו אל ארץ מולדתו בכבוד‏ גדול, ויעש לו את המבצר דאסקארה להגן בעדו מחמת המגים תלמידי צורואסתר, אשר התקוממו עליו על אודות אשר נטה מדרכיהם ומדעותיהם. וימת הורמוז וימלוך תחתיו באהאראס הוא Varanes אשר לא יכול עוד הצפינו מחמת אויביו, פרסיים נוצרים ויהודים וביחוד המגים, אשר קראו לו צדוקי ע"ש שכפר בתחית המתים לגופות בהתוכחו עם המגים (ולדעת סופרי הנוצרים בהתוכחו עם Archelaus כהן הראש במקום Cascar), וירבו המלשינים עליו ויפצרו בהמלך וילחצוהו ויצא המשפט מלפניו להמית את מנחם במיתה משונה (י"א שהפשיטו עור בשרו בחייו ועורו נתלה בשער העיר שבור) וימת בן ארבעים שנה.

ז.

אכן תלמידיו חחזיקו במעוזו ויהיו חבורה מסתתרת כעין חבורת פיתגורס, ונפלגה לשני ראשים: שם האחד: השומעים, ושם השני: הבחירים. השומעים היו החיצונים (Exorteriki) אשר לא נכנסו לפרדס הסודות, אך לא אכלו בשר ולא שתו יין, וי“א שגם ביצים וגבינה לא אכלו. והבחירים היו הפנימיים (Esoteriki) אשר התענו יותר להתגבר על תאות יצרם, ונדרו נדר העניות, ע”כ נכנסו לפרדס המדע היא גנאזיס הנ"ל. שנים עשר מתלמידיו היו המורים, והשלשה עשר היה ראש החברה ממלא מקום מנחם המיסדה וקראו לו בשם מורה או מנחם (Tröster) או פרקליט (Paraklet).

ח.

סיעת המינים נפרצה ברבות הימים בכל הארץ, וגם הכהן הנוצרי המפורסם אויגוסטין היה כרוך אחריה ימים רבים, אבל אח“כ נהפך לה לאויב ולמתנגד בחמת אף, ובכל מיני כלי זיין גשמי ורוחני לחמו בימי חכמי התלמוד האפיפיורים והקיסרים וחכמי כהני הנוצרים ימים רבים נגד המינים באף ובחמה להשמידם מן הארץ מקרוב ‏ומרחוק ורדפו אחריהם בכתבי חרמים ובמשפטים מזהירים ומענישים עד להשחית. ובמאה השביעית היה ראש המינים פילוסוף אחד ושמו פויל בארץ ארם או ארמעניא, והקיסר ניצעפהורעס היה מתלמידיהם. ע”כ חזקו ואמצו ובנו להם ערים בצורות להחסות בהן נגד הקיסרית אשת באזילעס אשר רדפה אותם במאה התשיעית. והם הגדילו והאדירו אז אמונת השניות כמעט בקרב כל הארץ.‏ וככל דור ודור עמדו על הכת הזאת להכריתה ולהשמיד מארץ זכרה, אך היא הוסיפה אומץ, עד אשר במאה העשירית למספרם באו מינים רבים לאיטאליא, וטשם שלחו צירים לארצות צרפת אשכנז ואנגליא, ודבקו רבים בהם. ובשנת 1022 הוזמנו לדין כמה כהנים ראשיים בעיר אורלעאנס על אשר הסתפחו אל המינים, והמלך ראבערט חרץ משפטם למות על מוקד, והם קדשו אמונתם בשמחה ודלנו בעצמם אל השלהבת. אמנם ברבות הימים אח"כ גָועה הכת ההיא מעט מעט עד אשר נאספה לעמה הם היודעים, וכמוהם נשכח כמעט זכרה מן הארץ.

שער שני    🔗

שִׁטַת מָנִי בְּסֵדֶר הֶגְיוֹנוֹ    🔗

"חכמתא דאיצטרך לבר נש למינדע וכו' חד למנדע ולאסתכלא

ברזא דמאריה, וחד למנדע ליה לגופיה ולאשתמודע מאן

איהו והאיך‏ ומאן אתי ולאן יהלך, וחד למנדע ולאסתכלא

ברזא דנשמתין מאי הוי נפש דביה באן אתיא ועל מה אתיא

בהאי גופא וכו', וחד לאסתכלא בהאי עלמא דאיהו בית ועל

מה אתתקן.

(זוהר שה"ש)

שלשה היו עיקרי דת כל אמונה וחקרי שטת כל פילוסופיא: האלהות – העולם – האדם – חידה משולשת ביחודה ובצירופה, שלשלת מסובכת סתומה וחתומה מני אז ועד עולמי עד –

פרק ראשון    🔗

הָאֱלֹהַ

א.

אין נמצא בלי סבה למציאותו, וכל רבוי במציאות מסובב מאחדות בעִלָה רָאשית. סבת הכל או עלת הרבוי במציאות הוא האלהים. ויען שכל נמצא הוא רק עלול מסבת מציאותו, על כן אין דבר בעולם נמצא בהחלט במציאות עצמית. בלתי עלת הכל שהוא עצם מוחלט מוכרח המציאות, והוא האלהים.

ב.

העצם הזה איננו בלבד סבת כל היקום, כי אם שוכן בתוך כל היקום; באופן כי נפש אחת בכֹּל היא, וכל הנפשות שוות זו לזו; א"כ הכֹּל הוא האלהים.

ג.

בין רבוי הנמצאים בעולם אנחנו רואים דברים, אשר בטבעם הם רעים מוחשים או מוסריים, ודברים אשר בטבעם הם טובים וישרים. אמנם מן הנמנע שתהיה סבה אחת למציאות הרבוי הטוב והרבוי הרע, מפני שאז יהיה הטוב סבת הטוב והרע או הרע סבת הרע והטוב.

ד.

ומאחר שמן הנמנע היות סבה אחת אל הרע ואל הטוב גם יחד, ובכל זאת צריך לכל נמצא היות איזו סבה למציאותו, אם כן מוכרח להיות סבה אחת אל הטוב בלבד, וסבה אחרת אל הרע בלבד. לשתי סבות האלה אי אפשר שתהיה עוד סבה משותפת לסבתן, כי אז תהיה הסבה האחרונה ההיא סבת הרע והטוב. ועתה שתי הסבות ההן מוחלטות בעצמותן, ואינן תלויות בסבה אחרת, והן נצחיות. סבה כזאת היא האלהות; ויש שתי סבות אחדיות שונות לשני הרבוים השונים הנמצאים בעולם: וא“כ יש שני אלהים נצחיים מוחלטים ומוכרחי המציאות כ”א כפ"ע.

ה.

ויען שהאלוה האחד הוא סבת הטוב, והאלוה השני הוא סבת הרע, לכן שניהם מתננדים זה לזה.

ו.

אמנם מאשר שאי אפשר להשיג הכרה אלהית מעצם מופשט מכל התגלות חיצונית, מוכרחים אנחנו להלביש את סבת הטוב (האל הטוב) ואת סבת הרע (האל הרע) באיזו צורה מוחשת. ובכן מתארים אנחנו את סמל האל הטוב באות האור, שהוא עצם טהור בתכלית הדקות, ואת סמל האל הרע באות החשך, שהיא צורה אפלה בלתי טהורה. לכן האור הוא מקור הטוב, והחשך הוא מקור הרע.

הערה

בשרידי כתבי מני המובאים מסופרי זמנו נמצא המשפט: יש אלוה והחומר, אור וחושך, טוב ורע, ושניהם נבדלים זה מזה. וכוונתו על הבדלה ראשיית ופרידה נצחית. רמ“ש כריזוזטומס בח”ז מספרו: המינים רצו לברר כי הרעה לא יצאה מהאלהים, והמציאו האמונה בנצחות שתי רשויות. ובפירוש אומר אויגוסטין בספרו נגד המינים, כי לפי דעת מני היו בראשית שני עצמים נפרדים זה מזה, ובזאת התנגד מני לאמונת היהודים בעלי היחוד המוחלט, ולאמונת הנוצרים בעלי היחוד המשולש, באמונתו בשני אלהים מיוחדים בפני עצמם, בכפירתו באלהות מובדלת מיקום התבל, ובאמרו שכל הנמצאים הם ספירות עצמותה, ולאמונות הפרסים לא התאחד, שאלו תלמידי צורואסתר מניחים סבה אחת לכל הויה, המכונה בלשון ספר צענד-אפעסטה בשם זירענא אקירינא הנ“ל, שר”ל זמן או מקום בלי מצרים, ומעצם היחידי הזה נפלגו אח“כ אורמוצד רוח הטוב, ואחרימן רוח הרע, משא”כ לדעת מני הם שני עצמים במציאות מוחלטת מקדם קדמתה, ושניהם נצחיים בלי ראשית ובלי תכלית.

והנה האמונה בשתי רשויות או בזוג אלהיי לא מלב מני ולא מצורואסתר אף לא מן המגים יצאה, כי קדמונית היא כמ“ש פלוטארך שכל העמים הקדמונים האמינו בשתי רשויות, ואם בפנים שונים ובאופנים משונים, לפי רוח העם המקום והזמן, כי מלבד קושי השאלה הנ”ל במציאות הרע בעולם, עוד ראו והתבוננו על כל יצורי התבל, כי שנים שנים יוצרו הפכים ומתנגדים זה לעומת זה ואיש לקראת רעהו בנוכח מקביליי, ובכל מקום כוחות היקום מקבילות אלה מול אלה, יום ולילה, אור וחושך, טוב ורע, קר וחם, לח ויבש, זכר ונקבה, אש ומים, שמים וארץ, פועל ונפעל, ימין ושמאל, משפיע ומקבל, רוח וחומר, גוף ונפש וכו', וכל חוקי הטבע בנוים ומיוסדים על זוג כחות מתנקדים, כח הכובד וכח התנועה מניפים כדורי שחקים במרוצת אפניהם, דחיקה והמשכה מצירים כל הגופות, מות והולדה סבת כל הויה, חוש ושכל, לחץ וחופש מולידים את הצדק. וגם בממלכת המחשבה והרעיון בנוי כל הגיון על התהפכות המשפט, ויסוד הדבר בכח הכרתנו, שנשיג הפך לכל נמצא, כמו שהתולדה כלה היא אבן שואבת עם שני קוטבים, צפון וימין, האחד דוחה ודוחף הלאה לנוע לנתוש לנתוץ ולעקור, והשני מושך אליו לחבר לאחד ולבנות, ובכן מלא הטבע הכח הניגודיי שקורין פולאריזאציא. ומאשר הסכינו העמים הקדמונים בלהטי כח דמיונם לדמות להם צורה ליוצרה, דמו להם גם את האלהות כפולה, אם בציור דק או בבטוי גס, לפי מצב עם ועם בזמן ובמקום, ולא רק האלהות בלבדה אלא גם שאר הרוחניים פלגו לחצאין, ודמו להם ברקיע השמים, כי מחציתו העליונה אשר על ראשנו היא אור, ומחציתו התחתונה אשר תחת כפות רגלינו היא חשך, במרום שוכנים מלאכים טובים ובשפל רוחות רעות, למעלה מקום גן העדן, ולמטה שאול תחתית ומעון הגיהנם.

והנה מצינו כבר אצל ההודיים הקדמונים את המלאך הוטב הוא שר המים ווישנה לממשלת הטוב וההויה הפרנסה והכלכלה בשמים ובארץ, ואת המלאך הרע הוא שר האש שיבה לממשלת הרע וההעדר הנזק והסתירה, ומלחמה גדולה בין שני המלאכים ההם עד קץ הימין. אצל הסינים נזכר האל הטוב תְּיֶן והאל הרע פוּאוֹן, וכן ליושבי טיבעט לכלם אלהים טובים ורעים. ואצל המצרים האל הטוב זוהר והאל הרע בעל צפון (עיין בספרי מעשי בראשית באריכות עכ"ז) צוררים הם איש לאחיו בנכליהם “ומצאו כתוב בספרי לימודי אלהות של המצרים שאלוה אזיריס (זוהר) הוא השמש סגר תוך ביצה קדמונית (שממנה יצא העולם ועיין במבוא לספרי סנחוניתון) שתים עשרה מצבות לבנות הרומזות על הצלחות וטובות רבות שחשב לעשות עם בני אדם, ואולם אחיו טיפון (בעל צפון) אלוה פועל הרע פתח את הביצה והניח בה במקומן שתים עשרה מצבות שחורות שמהן יצאו כל הרעות והפגעים בעולם” (בית האוצר למהריב“ל הנ”ל) ולפי פלוטארך היו להכשדים שני אלהים טובים ושני אלהים רעים עם רוחותיהם המשרתים טובים ורעים. והאגדות היונים והרומים מלאות מפה לפה אלהיות ומלאכים משני הצדדים טובים ורעים כידוע, ואצל הגרמנים הצפונים או הסקנדינביים היה אל טוב בשם אדין ואל רע בשם לוקה. ואצל הסלאווים הצפוניים אל טוב בשם Bial bog שר“ל אלוה לבן ואור או Dobre bog שר”ל אלוה טוב. ואל רע בשם Czerne bog שר"ל אל שחור וחשך. ואצל יושבי האי מאדאגאסקאר אל טוב בשם יַאֲחִר ואל רע בשם אַנְגַתּ, וכן ברוב עמי אמיריקה. ולדעת האנגלי מארינער ליושבי איי טונגולים שתי רשויות מתנגדות עם רוחות טובות ורעות.

ויותר משניות באלהיות מצינו שניות בכוחות הרוחניות או מדות, לדוגמא במסתרי ההודיים האלילה אַמָה אחות שיבה הנ“ל היא בעלת דו פרצופים בשתי מדות הדין והרחמים, במדתם הטובה שמה בְהָוָאנִי ומביאה לעולם כל טוב וכל הויה, ובמדתה הרעה שמה קָלִי שר”ל השחורה ומביאה כל רע ונגע בעולם. ונמצא הנחה כזאת גם בין הפילוסופים היונים הקדמונים כמו פיתגורס עמפעדוקליס ואחרים (כמו שברר באריכות החכם Bayle באוצר מלין שלו ערך מינים ע“ש, ובאגדותיהם היו רוחות טובות בכנוי Agathodämon ורוחות רעות בכנוי Kakodämon אשר נוצרו בתבנית שרפים מעופפים, וביחוד הרבו היודעים והמקובלים במדות כאלה, בשגם בשיטת באסילידוס הנ”ל, שהיו מבראשית בעולם צד טוב לצד רע, מעון אור ומעון חשך וכו‘, והמקובלים מדמים הנהגת והשפעת העולם ע"י שמותיו ית’ הוי“ה ואלהים הרומזים על שתי מדות מתנגדות, מדת הרחמים ומדת הדין, המשתלשלות ויורדות בד' עולמות אבי”ע מהספירה הראשונה שהיא כתר עד האחרונה שהיא מלכות, ובפרטן הן שלש זוגות כאו“א ברחמים ובדין זו לעומת זו, היינו ג' חר”נ מסטרא דימינא שהוא הדוכרא והוא הרחמים, וג' בג“ה מסטרא דשמאלא שהוא הנוקבא והוא הדין, ואמצעותן ד' ספירות כתי”מ שהן עמודא דאמצעיתא, הממתיקין את הדין לרחמים או להפך, וכ“ז באסמכתא עה”כ צפון וימין אתה בראתם לך זרוע עם גבורה צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך, וכן אמר אבן סנה הוא ר“ש צרצא במק”ח פ' אחרי “ודע כי כל פועל טוב מתיחס אל הימין וכל פועל רע מתיחס אל השמאל וכו', ועד”ז אחו“ל שני מלאכים מלוים לו לאדם אחד טוב ואחד רע אחד מימינו ואחד משמאלו, ובמדרש משלי סי' י”ב כליות של ימין יועצות לטובה ושל שמאל יועצות לרעה, והעיר החכם ריב“ל שמטעם זה קראו את פועל הרע בשם “בעל צפון” וכנוי היצה”ר אצל התלמודים צפון, וזהו שם סמאל מן שמאל הוא סטרה אחרא או קטרא דשמאלא כי שמאל מורה בעברית על צפון העולם (איוב כ"ג ח'), והמנחשים שקורין אויגורים ברומי הסימנים שעשו לשמאל היו מורים על האסון, ולימין על ההצלחה, ותבא בלשון רומית לפעמים תבת Sinister (שר"ל שמאל) תחת תבת infaustus (Unglük ומזה בצרפתית sinistre) וכן Dexter (ימין) ת' Glük Felix (ובאיטלקית destra לצד ימין).

ועוד קרוב לזמננו נמצאו חוקרים שלא יכלו להשיב על השאלה הנ“ל במציאות הרע בעולם, רק בהנחת שתי רשויות, ואמר לייבניץ בהטעאודיצעע שלו הנ”ל: הנחת שתי רשויות, אחת טובה ואחת רעה, המוצאת חן ושכל טוב בעיני Bayle, היא שגגה וסכלות, אמנה יש ויש כעין שתי ספירות, אכן שתיהן נאחדות בעצם האלהות לבדה, והן חכמתו וחפצו, מספירת החכמה, הטהורה והטובה בעצמותה, יצאה גם הרעה על הארץ, כי החכמה היא בבחינת הגבורה בקשור חוקי אמונת אומן עד אין קץ, אשר גם הרע בכללם, אבל אין להרע יסוד ורשות בפ“ע, כמו שאין לקור ולחשך כח בפ”ע, כי כמוהם גם הרע הוא אך העדר הטוב והישות שבהם היא רק במקרה ולא בחיוב.

ודע כי נגד האמונה בשתי רשויות לחמו כבר סופרי כתבי הקודש כנ“ל בשם הנביא ישעיה בדבוריו יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע. ולדעת מדרש תנחומא כיון החכם במשליו באזהרתו “ועם שונים אל תתערב, עם אותם שאומרים שני אלהות בעולם שסופם ליאבד מן העולם שנאמר והיה בכל הארץ פי שנים” והרב כ”י בספר מגיד משרים פ' בשלח ז“ל: הא איכא למידק אמאי כפיל תרי זמנא אני אני וכו' אבל רזא דמילתא באוה”ע סברי דאלוהי ישראל איהו פועל הרעות וכו' ינדעון אוה“ע דאני פועל הרעות ואני פועל הטובות ג”כ. ושם פ' תצא ז“ל: עשיר ורש נפגשו וגו' לאפוקי מדעת האומרים דאיכא שני אלהות חד פועל הטובות וחד פועל הרעות ולהכי קאמר עושה שניהם ה‘. וזה באמת פי’ נאה ומתקבל גם לפי פשוטו של מקרא. ובירושלמי ריש סנהדרין בדרשת אמת חותמו של הקב”ה אמר ר“ל אלף רישיה וכו' לומר אני ה' ראשון שלא קבלתי מאמר ומבלעדי אין אלהים שאין לי שותף ואת אחרונים אני הוא שאיני עתיד למוסרה לאחר, ורומז בזה על הדעות השונות הנ”ל בשניות מבראשית ובשותפות בשעת היצירה ובשניות גואל אחרון על העפר יקום כנ"ל.

ועל דעות שניות כאלה רמזו חז“ל הרבה בתלמודים ובמדרשים ד”מ ויכוח ר' שמלאי עם המינים (ירושלמי פ' הרואה וב"ר פ' ח') שהמינים רצו לברר רבוי האלהות מהשם אלהים בל“ר, והשיב להם מהתואר מהפעל ומהכנוי בל”י הנופלים על השם הזה, אע“פ שמצאו שם המינים גם תוארים בל”ר קדושים קרובים, ונמצא גם פעל בל“ר שאמר אברהם כאשר התעו אותי אולהים וגו‘, והאמת כי הרבוי בשם אלהים והנופל עליו הוא דרך הלשון הנודע לדרך כבוד כמו אדונים בעלים ונהוג גם בשאר לשונות ועמים עד זמננו. ובהשאלות שם על שמות של אלהים ה’ הוא יודע וגו' אל אלהים ה' דבר וגו' כיונו מלבד על הרבוי בשם אלהים גם על רבוי השמות השונים, כמו שמצינו מאמר דומה לזה (מנחות ק"י) אר”ש בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' קרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא ה' שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק וכו' ופירש“י שם לבעל הדין לאומרים רשויות הרבה הן וכו', והעיר החכם ר”ש זקש בספרו שה“ש לרשב”ג שלזה מסכים גם המאמר בספרא ויקרא פ' ב' ובספרי בפ' פנחס: שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות וכו‘. ועל הכתוב ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שאל משה להקב“ה אתה נותן פתחון פה למינים, והשיב לו כתוב והרוצה לטעות יטעה (ב"ר שם) ואעפ”כ חתרו הרבה שם לישב המבטא ההוא באמרם: במי נמלך וכו’ במלאכת השמים והארץ נמלך וכו' במעשה כל יום ויום נמלך וכו' בלבו נמלך וכו' במ“ה נמלך וכו' ע”ש. וכ“כ יראו בימיהם משמץ רעיון שניות באלהות, עד שמסופר מר' שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני (בבלי פסחים כ"ב ובירושלמי נזכר רק נחמיה עמסוני) שהיה דורש כל אתין שבתורה ולד”ק נתחלף להם השם נחום בשם נחמיה והשם גמזו שבד"ה בשם עמסו והוא גמזוני או עמסוני כיון שהגיה לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו'.

ומצינו גם לפילוסופי עמנו שהתעוררו נגד אמונת המינים בשניות כמו ר“ס גאון בספרו אמונות ודעות מאמר א' ז”ל: ובעלי השניים משתדלים לקיים שני שרשים זה הפך זה מתפרדים נמזגו והיה העולם והם לא ראו שני דברים זה הפך זה נפרדים ולא איך נמזגו ונתערבו אך הם משתדלים להביא ראיה ע“ז בדרך הזכל, ועוד שם: דעת מי שאומר בשני עושים קדמונים וכו' הנה אנחנו רואים הדברים כלם שיש בהם טוב ורע נזק ותועלת וכבר התחייב שיהיה הטוב משרש כלו טוב והרע משרש כלו רע וכו' ואמרו עוד שאלה שני השרשים לא סרו נבדלים זה מזה ואחר כן נתמזגו וכו' ע”ש בהשגותיו על כל מיני השניות ההם, וסיים שם: כי זה הדבר אשר החזיקו בו העם הזה ר“ל החשך אינו הפך האור אבל הוא העדר האור וכו', ובמאמר שני טוען רס”ג נגד בעלי השניות מפני התועלת וההזק, באשר מצינו תועלת ונזק בה' חושים ובז' מראות ובט' טעמים ומדוע לא יציבו גבולות האלהות גם למספרים ההם וכו' ע“ש באריכות טענותיו. ור”י הלוי בכוזרי מ“ד סי' ג' קורא להם משנים באמרו “וכי מי הביא המשנים והם עובדי עכו”ם לאמר בשתי סבות קדומות”, ושם בסי' כ“ה “מאמיני השניות”, ובמ”ה סי' י“ד “בעלי החשך והאור”. וכן הראב”ע בהקדמה לתורה קוראם “בעלי האור והחשך” (והאוהל יוסף שם לא הבין כוונתו ופירש אמונת בעלי האור היא אמונת השם ודתו ואשר לא יאמינו בשם ובתורתו המה ההולכים בחשך וכו'). והקראי אהרן בן אליהו בספרו עץ חיים פ' פ“ז מונה שתי כתות בעלות שתי רשויות, האחת הכת דאיזנה (אולי כוותו על כת בר-דיצן הנ"ל) הסוברים כי האל פועל הטוב והשטן פועל הרע, וכת אלמנים ר”ל המינים) המאמינים באור ליסוד הטוב ובחשך ליסוד הרע. והערבי שאריסטאני בספרו על הכתות מונה עוד שלש כתות אחרות המאמינות בשתי רשויות, שהן מצדקיה, מרקוניה וקינויה (מזכירו החכם ר“א שמיעדעל במ”ע להר“ז פראנקעל 1860 צד 312 ולא העיר שם כלום ולי אין ספק שכוונתו על ראשי כתות היודעים הנ”ל: בר-דיצן, מרקו ועל הכת הנוצרית קינים (Kainiten) הנ“ל שהיו מבית מדרשם של בעלי האוב כנ”ל) ומזכיר שאריסטאני שם דעות שונות בענין העירוב, כי י“א כי החשך עשה בערמה להדבק באור, וי”א כי האור הלך בבחירתו אל החשך להיטיבו ולהשיבהו אל האור ולתקן ניצוצות הקדושה שבקליפתו, וזהו בעצמו נמצא (כמו שהעיר החכם ר"א שמיעדעל שם) גם בדברי רס"ג לאמר: ונחלקו (המשנים) בסבת המזגם, קצתם חשבו כי הטוב היה סבתו שירפא הצד הפוגש אותו מן הרע, וקצתם חשבו כי הרע היה סבת מזיגתו לתקותו בטוב שיהנה במה שבו מן הערבות (ודעת מני בזה עיין להלן).

אתה הראית לדעת, קורא משכיל, איך רעיון השניות, המתפוצץ לרבבות ניצוצים, התהלך בכל שטות החוקרים האלהיים והטבעיים, עד שבא ברוך שפינוזה ואזן וחקר ותקן את האחדות המוחלטת, בהסירו גם השניות בין אלהות ויקום, בין גשם ורוח, בין חומר ושכל, והיה הכל אחד ושמו אחד!

---

פרק שני    🔗

הָעוֹלָם

א.

על השיטה הנזכרת במציאות האלהות מיוסדת השיטה בטיב העולם, לפי הנאמר למעלה ראש, כי עצמות האלהות מוברכת בכל היקום, א"כ העולם כלו אינוֹ אלא אצילות האלהים. אך מאשר כי שנים הם האלהים, תהיה בהכרח גם שתי אציליות שונות זו מזו, רצוננו לאמר: שני סוגי ישות בנמצאי היקום, הסוג האחד מהנמצאים מסובב ממקור האל הטוב, והסוג השני מהנמצאים מסובב ממקור האל הרע.

ב.

אמנם לא העולם המוחש לרגשי בשרים הוא החומר; כי החומר האמתי הוא בלתי נברא, הוא נצחי, והוא עצם החשך או האל הרע; והוא מכיר את עצמו, וממנו אצולים הגופים.

הערה

ואלה דברי הירונימוס בחלק ז' מספרו: לפי דעת המינים היה דבר (ר"ל החומר הראשון או היולי) קודם היצירה, שממנו נוצרו הברואים. וכן כריזוזטומס בח“ד מספרו מזכיר מאמר מני (וחולק עליו) כי החומר הוא בלתי נברא, ומברר הדעה הזאת ע”י המשפט המיוסד בהגיון שכלנו, שאי אפשר להתהוות יש מאין. ומזה הקיש טהעודורעס כי לדעת מני האל הרע והחומר עצם אחד הוא, וזהו רצון המשפט אשר שם עפיפאנעס (בספרו הנ“ל פ' י”ד) בפי מני לאמר: בראשית היה האלהים והחומר.

ובאמת מצינו בשיטת העולם לדעת מני שני משפטים יסודיים, האחד כי מאפס לוא יולד יש, והשני כי החומר היולי הוא האל הרע. ובאתי להשכילך בזה, קורא משכיל, כי גם שניהם לא מלב מני הורו והוגו, וכי מנוים וגמורים הם בחוקרים שלפניו ושלאחריו.

המשפט ההגיוני הנשרש בטבע בינתנו, כי מאפס לא יולד ישות. (Ex nihilo nihil) מקוים ומקובל מחוקרים רבים מראשית ימות העולם ועד היום הזה. הראשון היה היוני קסענופאנוס אשר החליט את המשפט הזה ליסוד איתן בהגיון, ואחריו אנאקסעגורס לפי דרכו, והקיש כאחרים מזה על קדמות החומר הראשון מעורב מנקודות זעירות (Homoiomeria) ואחריהם נמשכו אפלטון ורבים מגדולי הפילוסופים הקדמונים (עיין במורה להרמב“ם ח”ב פרקי י“ג י”ד ט“ו וכו' והרמב”ן בפירושו לשה"ש: ואין קוצר בחוק הבורא ית' כשלא יברא דבר מלא דבר וכו'), ורבים מחכמי ישראל קבלו הדעה הזאת, כמו ר“ש אבן גבירול ור”א אבן עזרא וכו‘, ונמצאת ברמז במדרשים ובפירוש בזוהר וכו’ (עיין בספרי תשובה נצחת סי' ג' באריכות ע"ז) וגם המקובלים מקיימים המשפט הזה, אך אומרים “שעל ידי הצמצום נתהווה היולי שהוא באמת העדר ואַיִן בערך עצמותו ית' " (חסד לאברהם מעיין ז' נהר י"א) ולדעת קצתם מכונה הספירה הראשונה כתר בשם אַיִן ע”ש הכתוב “והחכמה מאין תמצא” שרצונו ספירת חכמה אצולה מספירת אַיִן שהיא כתר, וא“כ זהו כוונת האומר שהעולם נברא מן אַין. ודומה לזה מבטא הגאון יעב”ץ בספרו מטפחת ח“ב פ”ח סי' ב‘, שאמר אמרו שם שהמשפט הזה נמצא בזוהר סבא, וכי להנחה זו שרש גדול בחכמת האמת, והפילוסופים גנבוהו מאוצרותינו, ואין בזה התנגדות לתורה וכו’, אדרבה זהו האמת התורית והמקובלת וכו‘, הוסיף לאמר שם: והכתוב אומר בדבר ה’ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, דבר ה' ורוח פיו אינם אין ואפס ח“ו (אם אמנם שכל דבריו שם לקח מהראב"ע בפ' בראשית בלי הזכיר שמו) והדעת הזאת איננה סותרת לדעת הקודמת מאצילות היולי ע”י הצמצום, להמתבונן בשיטת בו-דעה הנ“ל המכנה את העלה הראשונה אַיִן מוחלט, ולהיודע כי לדעת קצת מקובלים הספירה כתר הוא האין-סוף בעצמו, ולמכיר כי רעיון מציאות האלהות יושג לשכל האנושי אך מפאת השלילה (כעין דעת הרמב"ם וסיעתו במה שנוגע לתואריו ית') שע”כ מכנהו הראב“ע נקודה שהיא בפ”ע אַיִן ובכ“ז היא יסוד כל המציאות, ועל כזה כיון הפילוסוף האשכנזי העגעל בכנותו את העצם הנשגב: Das Absolut – Negative, וזהו כוונת המקובלים הנ”ל באמרם כי כתר עליון או האין-סוף נקרא אַיִן, ובזוהר ויקרא: עתיקא קדישא איקרי אַיִן, ובספר קצור עולם התקון ליש“ר מקנדיאה ז”ל, ולכן נקרא אני ונקרא אין ר“ל כי מצד עצמה נקראת בשם אני שהיא מתגלית בעולם לפי שאין בספירות יותר מגולה ממלכות ומצד שהיא כתר דאצילות נקרא אין ובימינו אלה נמשך פילוסוף אשכנזי שאפפענהויער בספרו Die Welt als Wille und Erscheinung הרבה אחרי שיטת בו-דעה (הנזכר לעיל ושנזכיר עוד להלאה). ולעומת המקובלים הנ”ל מבארים קצת חוקרים את המבטא הרגיל: בריאת העולם מאין, בהסבה על חומר היולי יסוד העולם, כמ“ש הרלב”ג בספרו מלחמות השם (ו', י"ז) ואולם היותה יש מאין הוא שתהיה מגשם נעדר כל צורה" וכוונתו על חומר היולי הנקרא אין ואפס כנ“ל, וכן ר”י הלוי בכוזרי (מ“ה, י”ב) “היולי דומה לאפס” ור"ש אבן גבירול בספרו מקור חיים (ה', ל"ב) “היסוד דומה להעדר”. וביניהם מְתַוֵךְ מני בעשותו את החומר היולי לעצם אלהיי.

ועל מהות וגדר ואיכות החומר היולי הוא בוהו הזה נבנו תלי תלים סודות ורמזים במעשה בראשית להעמים הקדמונים, וביחוד אצל הכנענים הם הפעניקים (ראה בתרגומי העברי לספרי סנחוניתון בהערותי לספר הראשון (והיודעים הנ“ל בשם Bythus, ואין מספר לכינויו בקרב החוקרים: הרמב”ן קורהו תוהו, והרלב“ג בוהו וכו'. ואמר החכם יש”ר מקנדיאה בספרו נובלות חכמה, כי כמו שקשה לדעת מהותו ית' כן קשה לדעת מהות ההיולי ואינו מתואר אלא בשלילה. כנ“ל בשמות אין ואפס. ע”כ רבו תואריו וכינויו בפי כל החוקרים: בתורתנו נקרא תוהו או בוהו כנ“ל, וכן קראו איסיאודוס, ואנאקסגרוס קרהו תוהו, ולד”ק גם תהום ומים מורים עליו, וכן המצרים היו קוראים אותו בשם מים. והרבה שמות רמזיים לו: פיתגורס קראו: זוג ונפרד, אפלטון יכנהו: גדול וקטן או מקום או בלתי נמצא או מכיל הכל. אריסטו קורהו: אם או נקבה או מינקת או כללות הזרעים או סוג או יסוד או בבת או אמצעי או רקות וכו‘, ואיספידוקלס קראו רך שמוכן להיות כל דבר וכו’ עד שבה מני ועשאו אלוה כנ"ל.

וע“י הדעת הפרטית הזאת של מני, הרוחני נברא מאלהים שהוא אך טוב, והגשמי נוצר מהחומר היולי שהוא אך רע, נבין מאמר אחד בדחז”ל וביאורו בדברי מוהרנ“ק בשער דרך החיצונים עפ”י המהרש“א, וזהו צורת המאמר (חולין פ"ז א'): ת”ש דאמר ליא ההוא צדוקי (צ“ל מין כנ”ל לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח (שעל הרוחני נופל לשון בריאה ועל הגשמי לשון יצירה וע“ז רומז לפי הערת מוהרנ”ק לשון המשנה באבות הנ“ל לידע ולהודיע ולהודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא ואולי רמז ע”ז גם ישעיהו בקראו יוצר אור ובורא חשך) א“ל שוטה שפיל לסיפיה דקרא ה' צבאות שמו. המין הביא רמז מהכתוב שמי שברא הרוחני לא יצר הגשמי, כשיטת מני הנ”ל, והשיב לו רבי מסוף הכתוב: ד' צבאות שמו, שטעמו כי השם ה' הוא בורא שתי הצבאות רוחני וגשמי גם יחד, וזהו רצון הכנוי של צבאות. ודומה לזה מביא מוהרנ“ק שם עוד מאמר שני (סנהדרין ל"ט): א”ל קיסר לר“ג מי שברא הרים לא ברא רוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח אלא מעתה גבי אדם דכתיב ויברא וייצר ה”נ מי שברא זה לא ברא זה (“כתיב ויברא אצל צלמו שהוא צלם אלהים והוא רוחני וכתב יצירה אצל גופו וייצר אלקים את האדם עפר מן האדמה, ואם תאמר באמת שנים בראו הגוף והנפש, לפי שהם שני דברים הגם שהם מחוברים?” – המהרש"א שם) “טפח על טפח יש בו באדם ושני נקבים יש בו מי שברא זה לא ברא זה שנאמר הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט” (“שני חושים היוצאים מכח הנפש הרוחני וקרי ליה להאי נוטע ולהאי יוצר ואין סברא שבכחות היוצאים מנפש אחת שיהיו להם ב' בוראים” –) “א”ל אין (“אעפ”כ הם שנים שבראו כח השמיעה וכח הראות ששני דברים הם" – שם) “א”ל ובשעת מיתה כולן נתפייסו? (“שניהם מי שיש בידו כח השמע ומי שיש בידו הראות, ואתי שפיר השתא דעל ויברא וייצר אין להשיב וכי בשעת מיתה כולן נתפייסו, משום שיש לבעל דין לחלוק, אם הבורא רוח נוטל חלקו שהוא הנפש ממילא מת הגוף בעל כרחו של יוצר הגוף, אם אם לא מתפייס הוא עדיין שתצא הנפש מן הגוף” – שם). אבל כל זה איננו שוה לדעת מני שהגוף גם בלעדי הנפש מכיר מציאותו ע"י הנפש הבהמית שבו (עיין להלאה) שגם היא פועל החומר הרע, ועליו שפיר יש להקשות: וכי בשעת מיתה כולן נתפייסו? –

ג.

מצב העולם המוחשי לא היה מראש כמו שהוא עתה לעינינו, שא“כ היה מוכרח הנאצל מיסוד הטוב להתקיים כפני עצמו. ובכ”ז עינינו רואות כעצם חלק אחד מהכלל, עד“מ באדם אצילות היסוד הטוב עם אצילות היסוד הרע גם יחד: טוב מוחשי או מוסרי עם רע מוחשי או מוסרי מעורבים זע”ז.

ד.

על כרחך לומר שאם אמנם בימי בראשית לא התאחדו הטוב והרע בעצמים ההם, הסב אח"כ איזה מקרה חדש את ערבובם ואת שנוי העולם למצבו הנוכחי.

ה.

החקירה הזאת מקומה בדרישת מעשה בראשית. דרישת מעשה בראשית הוא רעיון רוחני, אשר לא יושג בלתי בהתלבשו באיזו צורה חושית ושיחה שלמה אשר במעגלה מרכז הרמז.

ו.

בראשית היו האל הטוב או האור, והאל הרע או החשך, בודדים ולא נודעו איש אל אחיו, אם אמנם כ"א מהם הכיר את עצמו.

ז.

ותהי מלחמה בין הנפשים בממלכה החטאה איש באחיו, וישאו את עיניהם אל מרומים, ויראו את ממלכת האור, ויבקעו אל תוכה, ויבלעו אל קרבם המון שביבי אור. ויקח האל הרע את הניצוצות האלה, ויפח אותן בגוף האדם הראשון, אשר אצל לו מחומרו הרע בעצמותו. ויתערבו כידודי אור ברשפי חשך, והטוב חדר גם הוא בגוף החומר הרע.

הערה

ודע כי בכל מעשה בראשית ומעשה אלהים לכל העמים הקדמונים נמצא זכרון מאיזו מלחמה בין האלים, תהיה המלחמה בין אלהים ובין מלאכים, או בין האלהים איש באחיו, הרמת יד עבד באדוניו ומרד נקלה בנכבד, באופנים שונים ומשונים לפי דמיון כל עם ועם. ורבת הארכתי במבוא לספרי סנחוניתון על דבר אגדות ההודיים הקדמונים ועל הסיפור בספר בראשית תורתנו ממרידת הנפילים וענשם ודור הפלגה ובלבולם, והרבה מאגדותיהם מספרים גם ממלחמות בין בני אלהים או האלהים בעצמם כנ"ל.

וכפי הנראה היה לכל האגדות השונות ההן יסוד אחד בעולם הקדמוני, הוא החזיון הטבעי הידוע בראשית ימות העולם, בהלחם מוסדות התבל ואיתני הארץ במלחמת תנופה אלה מול אלה: היסודות התנערו כפעם בפעם בשצף קצף ושטף חמה, עזה כמות לכלות ולהשמיד ולמחות את כל היקום. כוחות עברה וזעם ויסודות משלחת מלאכים רעים כאלה כנו הקדמונים אדירי הדמיון בשמות אלהים בני אלהים מלאכים ושדים מחבלים ומזיקים, יושבי חשך וצלמות המרימים ידם באלהים שוכני אור נגוהות.

ועד“ז נולדו מלחמות “זוהר וצפון” (ר“ל אור וחשך כנ”ל) במצרים, ומלחמות בני זוהר השמש (suras) עם בני ערפלי הירח (Asuras) בהודו. וככה נדמו ונבראו בהגדותיהם מזיקים אחרים, כמו Daitias בהודו, גיגאנטים וטיטאנים ביון, רפאים וענקים במקורותינו. וכן נמצא כי דמו היונים את גאון המים הזידונים אל חמת תנינים וענקים כאלה ומספרים: הרפא הגדול “ברי-הרס” בעל אלף ידים ואלף רגלים, בן נעפטון אלהי המים, התאזר בזיקי כעס וחמה, וירב זרועותיו מאליפות לבלע את כל היקום, עד אשר גער בו אביו וישב אל מעונתו, וכן הענק גוג או עוג (Ogyges) חרה אפו בחלד והביא את מי המבול. וכ”ז ברמז כליון הבא מיסוד המים, כמו Boreas שר הרוח הנ"ל ברמז על יסוד הרוח. וברמז כליון יסוד האש מבטן הרי שרפה מוקיאי אש פלדות מספרים היונים, כי צפון (Typhon המורה בלשונם עשן) חשב להשחית את העולם, וקלע מתחתית האדמה גחלי אש ואבני להב השמימה, עד אשר השליכוהו האלהים שאולה.

מסוד מלחמות וקרבות ומרידות וסכסוכים כאלה, אשר גברה בהם יד אלהים חיים ומלך עולם, כנו הקדמונים רבים מאלהיהם בשם “איש מלחמה”, והיה אצל היונים עריץ (Eris) ואצל הרומיים מערץ (Mars) ואצל השומרונים “נרגל” (מלכים ב') שר"ל תרנגול השואף מלחמות ואצל הארמיים והבבליים מָעֻזִים (דניאל י“א ל”ח שהוא מאדים לד"ק בחלוף ז' ד' הנהוג לרוב בין לשון עברית וארמית), ואצל האשורים הוא נמרוד גבור ציד לפני האלהים, ושמו אצל הכשדים מרודך (געזעניוס, לעקס. ערש אונד גרובער ערך כשדים).

ממעשה מלחמת היסוד הרע נגד היסוד הטוב קיימו וקבלו אלהי חשך ומושלי צלמות בשמות שונים לעם ועם ככתבו וכלשונו, כמו פלוטה, בלהות, ערב, “בעל חצור” (ש“ב י”ג כ"ג) – כי חצר מורה סגירה גם חשך (ע“ד סתם שממנו “שתם עין” שר”ל סומא לד"ק) ורצונו אלהי החשך הוא המכונה אצל היונים והרומים Za aräus מל' סגר-חצר והוא מאדים אליל הדם והמות, וזכר לדבר שם מקום אחר “חצר מות” (בראשית י' כ"ז) – ובחלוף צ' ד' הנהוג ג“כ לרוב היה לד”ק גם “חדרך” (זכריה ט' א') שם מקום אליל כזה, ויהיה חדר כמו חצר בתוס' ך' הנהוג בשמות ארמיות כמו מרודך ודומיהם. ואצל הכנענים היה שם אלוה כזה מות (Muth ועיין בספר הראשון לסנחוניתון בתרגום עברי שלי). אלוה ממית ומרע כזה היה גם “בעל זבוב (מ“ב א' ב' שלדעת הרא”ג בספרו אורשריפט וכו' הפכוהו בעלי הלשון הארמית לשם צר ואויב בכלל וקראו לו “בעל דבבא”) הממית והעוקר כשם עיר עבודתו עקרון (צפניה ב' ד') ע”ד שנקרא אצל הפרסים אחרימן בכנוי זבוב החי מרקבון מסיס נוסס (שכן מורה השם זבוב מלשון זוב מהיותו חי מן זיבת זיעה וצואה המוסב מן אחרימן לדעתם ומזה השם ד ב-Dews למשלחת מזיקין ובלמ“ס יומא ע”ז א' מצינו דוביא שרא דפרסאי).

ומפני שבמלחמות כאלה מתגבר באחרונה היסוד הטוב על הרע ומנצחו, ע“כ מכונה היסוד הזה המנצח בהגדות כל העמים הקדמונים בשם המורה עת נצחון וגבורה כמו: השם הכללי אֵל, אלהים, מעזים הנ”ל, ומהם תוארי בלתי מנוצח כמו infictus אצל הרומים, וביונית admantos לתואר מאדים או הירקולוס המורה ג"כ בלתי מנוצח, כמו שמכונה אצל הפעניקים “אל-קום” ותואר אחר לאלהי הפעניקים “אב-אדיר” (עיין סנחוניתון בתרגומי העברי).

ואת היסוד הטוב אשר היה ידו על העליונה בנצחון הרע כנו עש“ז בשמות ובתוארים המציינים רם ונשא ועליון, כמו שקראו הרומיים ליופיטער Maximus, והערביאים הקדמונים Allah Taalai שר”ל אלהא עלמי היינו עליון הדומה בהברתו אל השם היוני Hellios אלהי החמה או Ilos וב"ז Ilia (לדעת Nork ויותר נכון שהם אֵל-אֵלָה) ואצל הפעניקים איליאוס כשם רע הירקולוס Ullos, ועליון הזה בשיחות היונים הוא בן Hyperion המורה ביונית גבוה ורם עולה ומתהלך על הרים רמים וגבעות נשאות (כמו שהאריכו בביאור הענין הזה נארק ואחרים ודברתי ע“ז בח”א).

ועל מלחמה כזאת רומז לד“ק הסיפור מן יעקב בהאבקו עם שר ומלאך הלילה ותקע כף ירך יעקב, ותעז ידו על מלאך הנשף אשר חלה את פניו לאמר שלחני כי עלה השחר (כי יסוד החשך ירא מיסוד האור) וקרא שמו ישראל על אשר שרה עם אל ויוכל. ודומה לזה (ראה במבוא שלי לספרי סנחוניתון המו"מ בשאלת מי למד וקבל ממי בדמיונים כאלה) מספרים הפעניקים מהגבור אַרְכָּל שלהם (הירקולס הוא גבריאל או אריאל או אל גבור ועיין סנחוניתון) כי נלחם עם יופיטער ותקע כף ירכו, וירא יופיטער כי לא יכול לו ויתודע אליו. והסוד בהגדות כאלה הוא כי המלאך הסוכן ביסוד החשך במורדי אור (ומתחפש פעם בצורת אל עליון) ירא מפני השחר והקיע כף ירכו (שהוא אות הולדה ופו"ר: שמות א' ה') ע”ד אחרימן אבי העקרות והשכול אשר בדמות עקרב נשך איברי התולדה לפר הראשון אבי כל היקום הוא אבי-דד בהגדות הפרסים, וע"ד שבתאי הוא סתורנס אשר סרס את אורנוס אביו (עיין במבוא הנ“ל ע”ז באריכות).

ובזאת הראית לדעת, קורא משכיל, כי גם בזה לא חדש מני ולא חבריו מלפניו ומלאחריו, וגם לא צורואסתר, דבר מדעתם, כי סיפורים כאלה ודומיהם וכיוצא בהם מסורים נתונים ומקובלים מימות עולם בין כל העמים, כי רוח אחד לכל בני האדם, אם אמנם כאו"א תופש מלחמת האור והחשך, הנהוגה בכל מקום ובכל זמן עד היום הזה, על פי דרכו ומחשבתו הפרטית.

ח.

וככה נשתנה מצב העולם ממה שהיה בראשיתו. והאדם היה חומר רע עם ניצוץ טוב. והוא איש מלחמה מנעוריו, ומלחמה (ע"ד מאמר המדרש: כל זמן שהצריקים חיים הם נלחמים עם יצרן) בקרבו בין הטוב ובין הרע מדור דור, והוא ערוך פי שנים לעומת שני אלים, עובד שני אדונים, את יוצרו ואת יצרו יצרו הרע לוחם מול האל הטוב, ויצרו הטוב מול האל הרע.

הערה

הרעיון כי האדם למלחמה מוסרית ופנימית יולד, וכימי שכיר ימי צבאו בחלד הרוחני, גם הוא ישן נושן שונה ומשונה לעמים קדמונים, כמו בהגדות ההודיים במלחמת הנפילים מאס-אושר ועמיתו רוע-בון (ראה במבוא שלי לספרי סנחוניתון במעשה בראשית ההודיים) נשמת האדם הוא מלאך אלהים ממעל אשר שלחו אל ביד פשעו ארצה למרק עונו להתם ולכלה חטאתו הקדמוניה בעניו בעמק הבכא היא הארץ אדמה ארורה מלאה כל נגע פגע ואסון מועקה ומוצקה במחלון וכליון, והמלאך הרע המסית והמדיח מאס-אושר לא יחדל להטות האדם מדרך חיים, והוא יוסיף אומץ להתגבר על היצר הרע הזה בכל ימי התהלכו בגלגול העולמות. והן הן הרעיונות בקומתן ובצביונן השכיחות והמצויות בין מתחסדי אומתנו, שאצלם יעוד האדם באשר הוא אדם הוא רק לשבר ולמגר ולהכניע את המלאך הרע, הוא היצה“ר המסית והמדיח, הוא השטן המקטרג והמלשין, והוא המלאך המות המיסר ביסורים קשים, והוא אשר כל אדם מחויב להומו ולאבדו ולערבב בתקיעות ובצעקות, כאשר נדבר מזה עוד להלאה, וגם זה נובע אצלנו ממקור הפרסים וספריהם המלאים מלחמות כאלה, ונמשך ונכנס בסדרי תפלותינו, והקורא ד”מ ביוצר ליוה"כ הפיוט המתחיל “מי יתנה תוקף וגו‘, המתאר את השטן אחרימן הנחש בעל זבוב הפרסי בכל פרטיו, וגונח ומייליל: "אדם וגו’ ויצר לבו רע מנעוריו, חורש רע במגוריו, אורב לו במסתריו, מקנן כנחש בסתריו, כזבוב במפתחי חדריו, מבאיש העיסה בזהמת שאוריו, מסיתו להטות אשוריו, והיה לו בעוכריו, חשוב לו כצריו, והוא ראש לכל צורריו, מצר לו בכל מצריו, צודה לו בכל עבריו, מתנקש להפילו במכמוריו, מתנכל לדחותו במהמוריו וגו‘, להתגולל ולהתנפל עליו וגו’, להאשימו באשמת גיעוליו, להלעינו במסך תרעליו וגו‘, פחים טומן לרגליו, רשת פורש ליש מעגליו, מוקשים שת במסלוליו, כורה שחת בשביליו וכו’ – הקורא פטפוטי פיוטים כאלה יחשוב וידעה לקרוא פרקים שלמים מלאים ותלולים בספרי צענד-אפעסטה בנוסחאות תפלות ועבודות תחנות וברכות וכו', לדוגמא בחצות הלילה או בעלות השחר יקום הפרסי משנתו וילבש את הגדילים והפתילים הם הציצים בעודו על המשכב ואח”כ יטול ידיו יואמר: תשבר ותמגר את השטן אחרימן הארור והנוכל, הרוח הרע הצורר וכו' גרש הלאה והשמידה את אחרימן וכו' תעקר לנצח ויאבדו וכו' יחלש ויגוע הצורר ימח שמו וזכרו לעד וכו'. (כמו שהעתקתי הרבה מתפלות ופיוטים כאלה במאמרי “פרס ויהודה” הנ“ל ע”ש).

ובאמת מצינו באגדות חז“ל מצוין היצר הרע ממש בשמות היסוד הרע שמכונה בהם אצל המצריים והפרסיים, ד”מ “א”ר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב" (ברכות ס"א), “ז' שמות יש לו ליצה”ר וכו' יואל קראו צפוני וכו' (סוכה נ"ב) הוא בעל צפון הנ“ל להמצריים. ואמרו עוד (קידושין ל') “יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו וכו' ונקרא רע וכו' מכשול וכו' טמא ערל וכו' (סוכה שם ממש כתוארי אחרימן בספרי צענד ובפיוט ליוה”כ הנ”ל, וחלום כלם אחד הוא.

פרק שלישי    🔗

הָאָדָם.

א.

האדם מורככ מגוף ונפש. יצורי גופו הם חלקי החומר האצול מן האל הרע. החומר עם כל חלקיו הם תולדות ההיולי הקדמון, וכמו גם הם מכירים את עצמם ומשיגים מציאותם.

ב.

ועתה הגוף גם בלעדי הנפש מכיר מציאיתו. ההכרה הזאת שאינה מוחשת היא נפש, ושמה: הנפש הבהמית (Anima sensitiva), ‏ויען שהיא אצולה עם הגוף ממקור הרע, גם היא ברע תתחשב. והיא חלק הרבוי הרע בעולם.

ג.

אולם גם נפש אצולה ממרומים שוכנת באדם, מולדת ניצוצות האור ההוא, אשר נבלעו בקרב חשכת חומרו, ואשר היו ילידי הטוב, על כן גם הנפש הזאת טהורה ומאירה באור החיים, היא הנפש המשכלת בת האל הטוב.

ד.

ועתה שלשה שותפים באדם: א. הגוף, חלק הרבוי הרע, ובנחלת העולם הרע יתחשב, והוא האל הרע אשר התאצל בגוף האדם.

הערה

כהני הנוצרים סירפיון וטיטוס בספריהם נגד המינים מעירים כל חמתם על מני באמרם: “לדעת מני הנפש בעצמה טובה במקורה, והגוף בעצמו רע במקורו, ובזאת הוציא דבה רעה על גוף האדם”, ואף גם זאת גם הרעיון הזה לא חידש מני מדעתו, כי ישן נושן הוא, ולא עוד אלא שמשותף הוא להרבה שיטות פילוסופיות שונות בעצמותן, וכמעט רוב הפילוסופים היונים הקדמונים מחליטים, כי אך החומר והגשם הוא מקור כל רע טבעי ומוסרי שבעולם, ובשיטתם הולך הרמב“ם ז”ל במורה ח' לשלישי שמבאר באריכות שם, איך כל נזק והפסד להנמצאים הוא בא רק מצד חלק החומר שלהם, כי מצד חלקם הרוחני שהיא הצורה לא ישלוט בהם שום הפסד, שכן צורת כל מין ומין עומדת לעד ולא יזיק לה מקרה רע כי אם בהתחברה באישי החומר, אשר בעקבו כרוך כל רע, ע“כ לא תתקים צורה אחת בחומר אחד, כי אם תמיד יפשיט צורה וילבוש אחרת, ע”כ דמה שלמה את החומר לאשה זונה ואת הצורה לאשת חיל, מפני שהחומר מזנה עם כל צורה, ואחרי אשר הפסיד והאביד האחת, הוא משתוקק להשניה, ע“כ כל נזק וחסרון והשחתה באים רק לרגלי החומר, ד”מ באדם גנות תוארו וזיבת איבריו בטבעם וחולשת מעשיו המקולקלים, אם מהריון ולידה או אח“כ ע”י מקרה, כ“ז נמשך אחרי חומרו העלול להשחתה, ולא אחר רוחו, וכן כל חולי ומדוה ומיתה בבעח”י הוא רק מפאת החומר שלו ולא מרוחו, וכן כל פשעי האדם וחטאיו הם מסובבים מזוהמת חומרו וכו' ע“ש בהרמב”ם באריכות על פי דרכו, וכן כתות היודעים על פי דרך שיטותיהם הנ“ל, וכן אצל המקובלים בהתעבות ההשפעה העליונה מספירה לספירה עד המדרגה התחתונה אצל החומר נולד הרע. והר”ר יש“ר מקנדיאה בספרו נובלות חכמה אומר, שהפילוסופים הרבו לדבר בגנות ההיולי, גם הר”י מוסקאטו מונה שבעה חסרונות להחומר, והרב בעל דרך אמונה השתדל להסכימם עם שבעה שמות של יצר הרע. ואמר עוד שם שההיולי מתנגד להאל יתר' הכולל כל שלמות וההיולי כל חסרון. ונראה מקצת מקובלים שהכירו את החומר לפועל הרע וסטרא אחרא, שכן מצינו באגרת התשובה לר' יצחק אבן לטיף (נדפסת בהתחיה ח“ב למוהר”ש זק"ש) אומר “כי השטן הוא החומר”. אכן היו גם מקובלים רבים וכן שלמים וביחוד הרמב“ן ר”מ דיליאון ור“י גיקטיליאה אשר העלו מדרגת החומר על הצורה, וכי דבר זה תלוי גם באמונת התחיה על איזה אופן תהיה אם תחית הנפשות לבד כדעת הרמב”ם או תחית הגופות כדעת הרמב“ן ביחוד בשער הגמול, ויובן בזה מאוד על מה ולמה חולק כ”כ הרמב“ן שם על הרמב”ם ומתאמץ בהאמנת תחית הגופות, ויובן בזה עוד החזיון היקר מאד, כי הפילוסוף הרמב“ם (וכל הנוסעים לדגלו) ירבה לדבר ברוע והפסד החומר ויהבל במאד מאד עניני העולם הזה, ודברים כאלה ראוים לצאת מפי מקובל, ונגד זה נמצא כמה פרקים לר”מ דיליאון בספר הסודות כ“י נגד המהבלים את עניני העוה”ז וא“כ גם נגד ספר קהלת (לשון החכם ר“ש זק”ש בכ"ח השמיני צד 71) וככל החזיון הזה נראה גם במני הפרסי שכפר בתחית המתים לגופות מפני שאצלו החומר הוא מקור כל רע טבעי ומוסכרי, וזהו היה גם מקור הכפירה בתחיה לגופות אצל האלכסנדריים כנ”ל, לא כן הצדוקים שהם מיאנו באמונה הזאת, מפני שלא קבלוה מעיקרא מתורת צורואסתר, והיתה בעיניהם הזיה חדשה מקרוב באה באין מעמד תבוניי, אך התלמודיים לא שמו לבם אל מקור האמונה בתחה"מ, וחשבוה למעין לא אכזב מראש מקדמי ארץ, וגינו את הצדוקים בשם כופר ומין (כינוי הראוי לפי“ז לרבים מגדולי שלומי אמוני ישראל כמו הרמב”ם וסיעתו הממאנים בהאמנת תחיה לגופות) כאשר לא שמו לבם אל מקור השניות, אשר מימיה בקרבם מפכים ממעין צורואסתר, וכינו את כל המודה בה בשם מין – ויותר מזה יבין וישכיל כל קורא מאזין ומקשיב בספרנו זה, אך רבים מהמכונים לגנאי בשם מין היו גדולי אנשי השם, וכי לרוב ישוב הכינוי מין מראש המכונים אל קדקד המכנים, כי כן היה תמיד רוח המון בעלי התורות, והמשכיל ידום לפעמים, אך לא יחשה בבוא עת לדבר –

ב. הנפש הבהמית או הכרת הגוף את עצמות מציאותו, כאלו האֵל הרע מכיר את מציאיתו האצולה בגשמים אחדים בעולם המוחש.

ג. הנפש המשכלת, חלק אלוה טוב ממעל, הכלואה בתוך הגוף, כאלו האֵל הטוב מכיר את מקומו בכבלי הגויה, ויודע כי הוא אסור בה על מסגר.

ה.

ובכן גוף ונפש שונים הם באדם, והמה שני חלקיו מתנגדים זה לעומת זו, הנפש היא חלק אלוה ממעל הוא האל הטוב, והגוף הוא יליד החומר היולי הוא האל הרע.

ו.

הַכֹּל מִשְנֶה: אֱלֹהַ משְנָה, עולם מִשְנֶה, ואדם מִשְנֶה. ולא האדם הוא החוטא, כי אם האֵל הרע השוכן בקרבו.

ז.

וכמו ששני האלהיס נלחמים איש באחיו מימי בראשית, כן שתי נפשות האדם, האחת מעצם האל הטוב, והשנית מחומר האל הרע, שני העצמים האלהיים האלה באדם, הם במלחמה תמידית. האל הרע יודע כי תופש הוא את האל הטוב היא נפש האדם בשביה, ולהאל הטוב נודע כי תפוש הוא במאסר האל הרע. הרע מתאמץ לחזק כבליו על הטוב לאורך ימים, והטוב מתפרץ מפני נוגשו לפתח חרצבתו ולהתר אגודתו, ובכן שואפים מלחמה גם שניהם בקרב האדם כל ימי חייו, עד אשר גואל אחרון על עפר יקום, כי כן אָצַל האֵל הטוב מלאך גואל, המשיב את היסוד הטוב שבאדם היא הנפש המשכלת אל מקורה הראשון, אל האלוה הטוב.

ח.

בהיות הגוף ממקור הרע בארץ, נתבונן מזה לדעת החובות הראשיות אשר לאדם בהתהלכו עלי אדמות. והיה כאשר יענה האדם את גופו ויכניעהו בפרך, כן תרבה שלמותו וכן תפרץ צדקתו. והשלם לא ישא אשה ולא יוליד בנים ובנות, כי כל הולדה היא תאות רעה ממעין נרפש החומר הרע.

הערה

רבים מחכמי כהני הנוצרים מודיעים לנו פה אחד, כי תלמידי מני פגלו כל אוכל היותר נחוץ לכלכלת הגוף, כמו בשר ביצים חלב ויין, וגם הנישואין אסרו על נפשם, וכ"ז לבל יגדילו ויאדירו אצילות האל הרע הוא החומר הקדמוני (ראה לדוגמא אויגוסטין מ“ו, הירונימוס ח”ב, כריזוז, ח"א).

והנה הדיעה המשובשת הזאת, אשר מקורה גם היא בארץ הקדם ובימים הקדמונים, הכתה שרשים ביתר עוז בלב הנוצרים הראשונים או אבותיהם האיסיים הותיקין, שמשם בא גם בקרב אומתנו בעיון ובמעשה, כל אלה היו, והם עוד בזמננו בקרב כת חסידי פולניא וארץ ישראל, בעלי הסגוף המואסים בחיי העוה“ז, וחושבים כמו ההודיים ודבקי דת בו-דעה הנ”ל, כי כאשר יענו את הגוף ותאוותיו הארציות בעוה“ז, שהוא כפרוזדור מלא קוץ ודרדר שמיר ושית בדרכו העולה למעלה בית אל לעוה”ב, כן תרבה ותזכה הנשמה וכן תפרוץ בזכיותיה לשוב למקורה, שמשם שולחה ארצה למען תדע תרדוף תהתגבר על הגוף הנגוף הרע מיום הולדו (באסמכתא על מאמר ב"ר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד זה יצר הרע, ועיין בהערותינו הקודמות והבאות בדבר רעת החומר ובדבר המלחמה שבאדם הפנימי). והיסוד לכל זאת הוא הדמיון לרבי נבוני לחש ובעלי סתרים כמו היודעים והמינים והמקובלים, כי הארץ הוא העולם השפל נתן אלהים לבני אדם לענות בו (ע“ד מאמר המדרש שם והנה טוב מאד זו מדת יסורין שעל ידיה הבריות באין לחיי העוה”ב) וכי היא עמק הבכא מצרף הנשמה, כאש הגיהנם (ע“ד המאמר ב”ר שם והנה טוב מאד זה גיהנם) להתיך וללבן לצרף ולטהר את נפש האדם, בטרם יצרור אותה האלהים בצרור עולמים, ורבים מגדולי פילוסופי עמנו ומליציו נמשכו אחרי הדיעה הזאת, ודי לנו בזה להזכיר מליצות הפניני בספרו “בחינות עולם” כי חיות הנה, הלא כה דבריו: התבל הוא מקור הבליה וההפסד מוצא ההעדרים אחוז בחבלי בוז והבל, אדמה כאדמה וגו' שמורה עברתה בחברתה ומתקה וצופה כקש וסופה וגו' קלין מתמיד ו חרפה רצופה, והיא נתנה באמצע הגלגלים, היושבים ראשונה במלכות, מערה שפלה אליה ישפכו כל המותרות" הטבעיים ועפושיהם וכל נמבזה ונמס, וכמה פגעים טבעיים ומוכרחים אימות עצומות ובהלות גדולות יסערו לפצפצה ולפרפרה, כאלו ישיב הגלגל יתפלא באדם להוציאהו מרעה אל רעה ולדחותו מדחי אל דחי וגו' זאת כבודה בת מלך פנימה שלח ממנוחתה לאף וחמה לעבוד את האדמה ולחבק אשפה ולשבוע בחרפה וגו' ומדי היותה במאסר בבית אפל וגו' – ועוד פילוסוף גדול בדורותינו הוא פיכטע מחליט שלא נברא העולם אלא להיות לשכים ולצנינים אל האנכי למען יבחן כוחו ותתעולל גבורתו, כי זה תכלית בריאת העולם אם טוב ואם רע הוא.

ט.

בכל פעולת הארם ומעללי האנוש, אם טובה או רעה, נבוכים אנחנו בין ההכרח הנראה כטבעי ובין החיפוש המוסרי. סתירה הגיונית בין ידיעה מכרחת ובין בחירה חפשית.

י.

אכן כל מפעל רע אשר יעשה האדם, לא לו הוא, כי אם פֹעַל הנפש הבהמית שבו, היא הכרת גופו את עצמו, הוא האל הרע השוכן בקרבו. ולאדם אָיִן, לא בחירה חפשית, ולא משא עֲוֹן חטא כל פשע.

יא.

האדם במלחמה תמידית כל ימי חייו, אך במותו יחדל הַקְרָב בקרבו וינוח מזעפו. הגוף, חלק החומר, ישוב, משולל כל טוב, אל חֵק חומרו הראשון. גם הנפש הבהמית, שאינה אלא אצילות האל הרע, נשארת בעבי גבי החומר ההוא. אמנם הנפש המשכלת, אחרי צאתה מכבלי הגוף אל אויר האור הטהור, יליד שפע הרוח הטוב, בן האלהים, תשוב אל מקורה הטוב, אל חֵק אֵל האור.

יב.

אבל הנפש הזאת עודנה גֻשְמָה לא מְטֹהְרָה מסיגי גופה העכור, ולא תתהדר לעלות בפעם אחת לשבת בחֵק האֵל הטוב להיות כמוהו. על כן תתעלה מעט מעט דרך שנים עשר כלי הבריאה (הם י"ב המזלות בחונ

השמים) לבא אל מרום מאורי האור בשמים, מקום שבת הטהור והטוב; ובזֹהַר האור ההוא, אות האֵל הטוב, תִּצַרֵף הנפש ותטהר מחלאתה בכח קרני אור השמש והירח, מושב החכמה והגבורה לאלֹהַ הטוב, אשר עמו תתאחד הנפש מעתה ועד עולם.

יג.

אך האיש אשר הרבה לחטא על הארץ, וזהמתו חיתו ברשע ובכסל ובפשע רב, לא תוכל נפשו להמריא במרום גלגלי האור, וחלאתה בה; כי אם אחקי התנלגלה בעולם השפל בגופים שונים, והיא מתקדשת מטומאתה להכון לקראת ממלכת האור.

הערה

הקורא המבין יתבונן פה על מקור משנה הגלגול הזה שהוא בהודו, כאשר בררתי הדבר באריכות בשיטת ההודיים במעשה בראשית במבוא לספרי סנחוניתון הכנעני ע"ש.

ודע כי האמונה בכלל בגלגול הנפשות עפ"י אופנים שונים ומשונים בדמיוני עם ועם, לקצתם רק בגופות בני אדם ( migratio per orbem ולקצתם גם בגופות בעח"י migration Descendens) – (ואם האלכסנדריים הראשונים האמינו רק בגלגול נפש אדם באדם, האמינו האלכסנדריים האחרונים בתחלת זמן האמוראים גם בגלגול נפש אדם בבהמה, ולא עוד אלא שבזמן ר"ס גאון האמינו קצתם גם בגלגול רוח בהמה באדם, כמו שנזכר בספרו אמונות ודיעות שנביא להלאה) – ולקצתם גם בצמחים ובדוממים – האמונה הזאת קדמוניה היא מימות עולם:

מן ההודיים הקדמונים קבלוה כהני המצרים, שלפי הגדותיהם נתגלגלו גם האלהים בגופות בעח“י, ד”מ בספורם כי כאשר התנפל בעל צפון המורד על האלהים, ברחו מפניו וירדו מצרימה, ומחמת יראתם התהפכו והתגלגלו בבעח“י: צֶוס היה אַיִל הוא אמון, הערע היא יונה היתה פרה היא אישית, אפולאן היה עַיִֽט, הערמעז הוא מערקור היה העוף איביז, אפרידיטי היא פענוס וכן עריץ (Ares) היו דגים, ארטטמיס היתה חולדה, דיוניסוס שְׂעִיר, הירקולוס צבי, העפעסטוס שור, לעטו עכבר וכו' (שמני אז היו הבעח"י האלה לקדושים להאלילים ההם כידוע) והורו כהני המצרים כי במות האדם תולד נפשו בחיה ומקרבה תתגלגל לחיה אחרת, וכן שבעת אלפי שנים, ואח”כ בכלותה גלגולה בכל החיות תשוב אל גופה השוכן בקבר ותעלה עמו השמימה, ע"כ חנטו את גויות המתים לכל ירקבו ותוכל הנפש לשוב אל קרבנה.

והאמינו בגלגול גם עמי הסציטים, היבערבערים, האיטלקים הקדמונים והיונים ע“י פיתגורס בשובו אליהם מארץ מצרים, ויהיה זמן הגלגול לדעת פינדאר שלשה חדשים, ולדעת אפלטון עשרת אלפים שנה, וכן כהני הגאליים הקדמונים המכונים דרואידים הורו הגלגול. ומאמינים בגלגול גם קצת אומות בזמננו, כמו הסינים שמפרנסים במקום קווינזאי ארבעה אלפים חיות להיות משכנות לנפשותיהם, ובארצות המוגול יעד מחוקקם ראמאק את הפרות למשכן נפשות מתגלגלות (כמו ההודיים הקדמונים) וליושבי קאמבאיא בית חולים לחיות לתכלית הגלגול. וכן כת הסמאראטים להעם באניאנים, וכת הלעוראוואטים לבניאנים, והבוננים בין היאפאנים, והסיאמעזים, והשחורים באפריקא ובאמעריקא, והישמעאלים דבקי הנביא עלי וכו', וגם בין קצת כתות הנוצרים בזמן הזה נודעים שרידי האמונה הזאת, ומה גם בין מקובלי אומתנו שיש להם שלחן ערוך גמור ע”ז הוא ספר הגלגולים לר' חיים ויטאל עפ“י רבו האר”י, ואלה מרבים הזיותיהם בהבלים כאלה עד להשחית.

יותר קרוב לאמונת ההודיים (הנ"ל ובאריכות במבוא מעשה בראשית לסנחוניתון) קבלו בני הקדם מאמיני בו-דעה הנ"ל אמונת הגלגול בשש מעלות: הראשונה בגבול הרוחות הטהורים, השניה בין רוחות טמאים, השלישית בגופות בני אדם, הרביעית בקרב חיה ובהמה, החמישית בחיות משונות השוכנות בגיא צלמות, והששית בתחתית הגיהנם, בשש המדרגות האלה האנוש עול הויורד מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, עד הגיעו בכח זכיותיו אל המדרגה השביעית, עולה ויושב בחק בו-דעה. שמה יעוד כל אדם כל גוי וכל אדם גם יחד, כלם ילכו מחיל אל חיל עד בואם אל ראש המדרגה העליונה בין העומדים הכן ואיתן בלי תנועה ושנוי עוד להלאה. וכאשר אחרי חלוף אלפי אלפים שנים יקויים היעוד הזה בכל מתי תבל, אז יהיו כל אישי היקום ומהותם אחד, כלם יצמתו יתכווצו ויתקמצו ויתצטמו והיו לאיש פרטי אחד, אשר ישוב אל אשר היה: אל אפס והעדר מוחלט שקורין נירוואנא, ושם תנוח הנפש הכללית בחק האפס, עד אשר תקום תבל אחרת, בהחלק גם הנפש היחידה הזאת אל שביבי ושבבי התבל החדשה, וככה עד אין קצה.

וכ“ז בבחינת גלגול הנפשות בבעח”י ובצמחים ובדוממים בעולם השפל; אבל גם הגלגול השני הוא הראשון במעלה, שזכר מני בסימן שלפני זה, העובר דרך צבא השמים בי“ב המזלות, גם זה לא מלבו יצא, כי מלבד בעלי האוב הנ”ל שבנו שיטה שלמה על הגלגול דרך שבעת הרקיעים כנ“ל, נודע שכמעט כל עמי הקדם האמינו, כי הנפש צריכה מקודם לעבור בכל מדינות כוכבי הלכת, בטרם תבא אל המנוחה ואל הנחלה, אך שרי צבאות הכוכבים לא יתנו את הנפשות לעבור דרך גבולם, אם לא שחדו מכוחם בעדם בכסף או במגדנות או אם לא הראו להם כתבי תעודה (מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא!), וקצת היודעים דמו כי הנפשות תנצלנה מידי השרים שומרי שערי הכוכבים אם תקטרנה להם לבונה או עולות מסים, ולרמז זה שמו כבר היונים הקדמונים מטבע Obulos ביד המת לתתו אל המעבר קרון ונשאר המנהג הזה בקצת מקומות גם בני עמנו, כי יתנו איזה מטבע ביד המת (”וראוי להפלא על הזמן השוטף ושונה במרוצתו ועם זאת תולדותיו דומות זו לזו. (מוהרנ“ק”). אך לדברי היודעים וואלענטוס, מארקו וזולתם, לא תנתן ביד המת מטבע, כי אם קמיע מלאה שמות וצורות קדושות, למען היות לו חופש דרך הכוכבים, וביחוד הרבו תלמידי באזילידאס להכין אבנים או קמיעות כאלה (אשר רבות מהן נמצאות עד היום הזה בידי חופשי מטמוני שנים קדמוניות) וכן מתי חברי הנחש הם בעלי האוב הנ"ל לקחו בידם לוחות קטנות מצוירות בשמות כאלה, ועד היום הזה נשאר במקומות אחדים בין הנוצרים המנהג לתת אל המת אגרת אל פטר הקדוש, למען יפתח לו שערי השמים.

והמקור לכל הדמיונות והמנהגים ההם, חכמים יגידו, הוא בארץ מצרים, בהעבירם בימי קדומים את נפשות המתים מעבר לגבול עיר קדשם, ולפעמים עברו את היאור, ולפני קבורת המת שפטו עליו ארבעים שופטים אם היה בחייו צדיק או רשע, והחשובים והצדיקים נקברו במקום יותר חשוב, ושמה צוו אצילי הארץ להוביל את גויותיהם, ומלבד זאת רצו להאסף אל עמם ולהקבר בקבורות אבותיהם, והצטרכו לעבור דרך ערים ומדינות, אשר המצרים הקדמונים כנו אותן בשם כוכבי לכת למספר שבע כידוע (כי המצרים חלקו בחוקותיהם את יושבי הארץ לשבעה עמים ושבע ערי המלכות שלהם היו מכונים שמש וירח וכו') ע“כ היה למשל בפי הכהנים והמליצים ובגליוני החרטומים לאמר: נפש המת עוברת נהרות וימים ודרך שבעת הכוכבים להגיע אל מנוחתה, והיה זה מקור לדמיון הנהר שתיקה והספן קרון לקדמוני היונים ולדמיון בעלי האוב הנ”ל במעבר שבעת כוכבי הלכן, והמון העמים שנו את דרך הנפש בשמים אל גלגול הנפש בארץ ובברואיה, בטרם תבא לנוח על משכבה.

וכעין ניגוד לאמונת הגלגול בצבא השמים, היא האמונה בקרב המון עמנו בגלגול מחילות מתחת לחוץ לארץ ישראל, עד בוא הנשמה דרך קליפות תחתוניות אל האדמה הקדושה.

וככה התגלגל הגלגול בגלגול מחילות סודי משוכים שוגים ובגלגול שלג ערומים ונוכלים משגים, קצהו האחד נצב בעדת אלהים שופטים בארץ מצרים, וקצהו השני יורד דרך צינורי היודעים ומגיע עד ר' חיים ויטאל בספר הגלגולים שלו.

ונתפשטה אמונת הגלגול גם בקרב כתות יהודיות וערביות בארצות הישמעאלים, שמהם באה גם אל הקראים, כמו שהוכיח בצדק החכם הר“א שמיעדעל (במאמרו במ“ע להר”ז פראנקעל 1855) ומזכיר שם מאנשי הכת עבדיאי או אלעבדיאי, הנזכרת גם בס' ליקוטי קדמוניות למוהר”ש פינסקער, שיאמרו כי הרוח תצא מן האדם ותכנס בבהמה וכו' ע“ש שהעיר שע”כ לא אכלו רבים מהם דבר מבעל חי, ומדקדקים בשחיטה יותר מן הראוי, והשוחט אצלם צריך להיות מעולה בחכמה ובמעשה (דוד מרדכי ל"א) וזאת להם מפני תקון הגלגול, כמו שנראה כזאת מדברי ספר בית הלל לר' הלל אשכנזי שאומר, שחיטת בעל חי בכוונה ובתיקון השחיטה היא תקנתו כמו שנודע מסוד האר“י ז”ל. ועקב אמונת הגלגול האמינו הקראים גם בשכר בעח“י לעוה”ב (שנמצא באמת במאמר קדמוני באגדה “שאין הקב”ה מרפח שכר כל בריה, ועיין הרמב“ם בפ' י”ח לשלישי ור“ס גאון באמונות ודיעות מאמר ג' והרמבמ”ן בספרו פהאדאן פרק עשירי) כמו שנמצא בהלכות שחיטה של ר' ישראל המערבי “ויהיה מאמין כי יש לחיה תמור טוב תחת כאבה”. ויש מן הקראים שהודו רק בגלגול הנפש לאדם במינו ולא לבעח“י כמ”ש הקראי אהרן בן אליהו בספרו עץ חיים פ"ג “וכבר נתבאר שקרות זה המאמר שלא תבא הנפש לאיזה גוף שיזדמן רק לגוף מיוחד ומין במינו”.

ובכ“ז התגלגלה אמונת הגלגול אל מקובלי עמנו דרך שיטות האלכסנדריים והיודעים והמינים, ולא ע”י הקראים, כדעת החכמים ר“ש פינסקער בס' ליקוטי קדמוניות ור”א שמיעדעל במ“ע הנ”ל. ואם נמצא למרבה אמונת הגלגול בקרב כתות הישמעאלים כנ“ל, אין זו ראיה ששם מקורה להמקובלים וכי משם נתפשטה ע”י הקראים אל מקובלי היהודים, וראיה שכנגדה היא שר“ס גאון במאמרו שנזכיר להלן בזה מיחס האמונה הזאת, לא להקראים שיודע אותם היטב ומכלה בם חצי אשפתו, רק לכת “שנקראים יהודים” ואפ”י לדעת הר“א יעללינעק שכוונתו על הכת Jôdàân שמדבר מהם שאראסטאני מ”מ אומר שם (עיין Beiträge לחכמת הקבלה ח"א צד 53) שהיו כת יהודים כעין מקובלים, ולא ערביאים או קראים, כמו לדעת הר“א שמיעדעל במ”ע הנ“ל הסובר שהיו כת קראים אשר יסד הקראי יהודה מהאמדאן ונקראים עש”ז Jôdânijë ולדעת הגאון שי“ר במאמרו בראש ספר הגיון הנפש לר' אברהם בר חייא הנשיא, המסכים שם לדעת שמיעדעל שכוונת רס”ג על הקראים.

אך חולק שם עליהם בסברתם שרמז רס"ג “אל אנשי איזה כת אשר מיסדה היה נקרא בשם יהודה, וזה כפי אשר יאמר שאראסטאני הערבי ואלה דברי הבאי, היו כת שנקראים יהודים לא על שם עמם שנודעים כבר כן במקרא, כי אם על שם איש פרטי שהיה נקרא יהודה? וכת כזו לא נודעה אצלנו כלל בספרים ולא בסיפורים, ושאראסטאני הנכרי שמע מעניני היהודים כשומע מאחורי הפרגוד, ומי יודע מה שמועה שמע על שם יהודה ונתבלבל וכו' ומי יודע אל איזה יהודה כיון שאראסטאני? אולי לרבנו הקדוש. והוא המסדר לישראל תורה המסורה וכו' ע”ש.

ועכ“פ דבק הגלגול באומתנו רק בדבקי הקבלה כמו בעלי הזוהר והבהיר והרמב”ן ור“מ בן-ישראל וכל כת המקובלים עד האר”י ותלמידיו כנ“ל, אמנם בתלמודים ובמדרשים נזכר הגלגול רק זעיר שם זעיר שם בשמץ רמז כמו: פנחס זה אליהו ודומיו (אם אמנם הסופר יוסיפון פלאוויוס מייחס אמונת הגלגול לכל כת הפרושים, שאולי קבלוה גם היא מתורות הפרסים). ע”כ ראינו שכמעט כל החוקרים בעמנו המתנגדים לחכמת הקבלה לא האמינו גם בגלגול. מהם החרישו ממנו ולא הזכירו אותו כלל, כמו הרמב“ם, הר”י הלוי ובעל חובות הלבבות; ומהם לחמו כנגדו בכלי זין ההגיון, כמו ר“ס גאון בספרו אמונות ודעות מאמר ששי האומר: שאנשים ממי שנקראים יהודים (עיין לעיל בזה) מצאתים אומרים בהשנות וקוראים אותו ההעתקה וענינו אצלם שרוח ראובן תשוב אל שמעון ואח”כ בלוי ואח“כ ביהודה, ויש מהם רבים שאומרים יש פעמים שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח הבהמה באדם וכו' כי אנשי דעת ההשנות לקחוהו מדעת השניים וכו'. וכן הראב”ד אומר בספרו אמונה רמה ח“א פ”ז: אמנם בבטול הגלגול אומר וכו‘. ור’ בנימין מטודילא במסעותיו מספר: אומה אחת נקראת דור זיאין Drusen וכו' ואומרים שהנפש בעת יציאתה מגוף אדם טוב תכנס בגוף ילד קטן וכו' ואם אדם רע הוא תכנס בגוף הכלב או בגוף הבהמה זה דרכם כסל למו. ונראה מזה כי ר' בנימין לא ידע עוד את המקובלים, ע“כ ייחס כמו רס”ג את הגלגול לאיזו את או אומה רחוקה וכן המליץ ר' עמנואל הרומי במחברת תופת ועדן נותן מקום בגיהנם לאבונצר יען אשר האמין בגלגול הנפשות. לא כן החוקרים הבאים אחריהם, הם ידעו והכירו מקור האמונה הזאת, כמו ר' חסדאי קרשקש בספרו אור ה' מאמר ד' דרוש ז‘: אם תעתק נפש האדם או תאצל והוא שיקראוהו כת מהחכמים גלגול וכו’ שנפש האדם עצם שכלי מוכן היה נראה שההעתק בה דבר בטל וכו' שהכת האומרת בו יסודה הקבלה וכו' ע“ש. ור' ידדעיה הפניני במכתבו אל הרשב”א הנודע אומר בשבח הפילוסופיא: מכלל זה התועלת ג“כ ביטול מה שהאמינוהו קצת הקדמונים כפי מה שנזכר בספרי הנפש בגלגול הנפשות”. ייחס הגלגול לקצת קדמונים, כמו שאחרים יחסוהו בכלל לקצת קדמונים, כמו שאחרים יחסוהו בכלל לקצת חכמים, וכוונתם על חכמי הקבלה. כמ“ש ר”י אלבו בעיקרים מאמר ד' פכ“ט: ומכאן יצא לקצת חכמים דעת הגלגול וכו' אבל אין זה נכון וכו', והיותר רחוק מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות הבעלי חיים והשם יודע. ורש”ט שפרוט בספרו צפנת פענח אומר: שחלילה שהחכם יאמין בגלגול אשר הוא דבר נתבאר בטולו לפילוסופים. ור“י אריה ממודינא כתב מלבד ספרו ארי נוהם נגד הקבלה בכלל, מאמר מיוחד נגד אמונת הגלגול ושם המאמר הזה “בן דוד” הנדפס בספר “טעם זקנים”. מכ”ז נראה כי האמונה הזאת באה לאומתנו אך דרך המקובלים אשר קבלוה מן היודעים כנ“ל וכמ”ש הגאון יעב“ץ בספרו מטפחת ספרים ח”ב פ"א סי' א' על דברי סבא דמשפטים שהוא הראש וראשון שהודיע אמונת הגלגול בספרינו הקדושים ובחכמי קדם קדמו הרבה להודיע דבר זה בעולם וכו'.

אמנם נמצא זכרון “ספר הגלגול” מיוחס (מאת המעיר לפירוש הרד"ק על בראשית) לר' אברהם בר חייא הנשיא אשר חי במאה הי“א למספרם. אך כבר העיר ע”ז החכם ר“ש זקש בספרו היונה הערה 32 שצ”ל ספר הגלגל על ענין תכוניי פילוסופיי, מפני שלא נוכל להאמין כי תוכן נפלא ופילוסוף גדול כר“א בר חייא יאמין בגלגול הנפשות אחרי אשר כבר לפניו חשב ר”ס גאון את המאמינים בה למינים ומשמאילים וכו' ע“ש. והחכם ר”י פריימאן המו“ל ספר הגיון הנפש לר”א בר חייא בתולדותיו שם בהערה 12 השיב ע“ז, כי רס”ג הסיג רק על אמונת הגלגול כפי מה שהאמינהו פיתגורס, כי הנפשות תמיד פורחות באויר, ומוכנות להתחבר עם כל הבא לנגדם וכו' אבל גלגול הנפש עוד הפעם באיזה גוף להצרף מזוהמתה האמין גם ר“א בר חייא שכן כתב בספרו הגיון הנפש שהנשמה היא חוזרת להדבק ליצור ולהתחבר בו פעם שנית ושלישית עד שתהיה קונה חכמה באחרונה וכו'. עד שבא שם המבקר הגדול הרב שי”ר וחקר את שניהם, והראה טעות המעיר לפ“י הרד”ק שם, באשר ברשימות אוצר ספרי רד“א לא נמנו אלא ספרי גלגולים ממקובלים בעלי כתבי האר”י וכו' ור“א בר חייא לא חבר מעולם ספור גלגול נפשות. ועל דיוק המו”ל ספר ראבי“ה בין כוונת הרס”ג והראב“א בגלגול, שואל שם הרב שי”ר לאמר: הבאת אל אוצרות הנשמות? וכו' ומאין זה ההחלט בדבר אשר נחלקו בו רבים וכן שלמים מצוינים? אך הראב“א כתב אודות אמונת הגלגול לא על דעת עצמו רק על דעת אחרים, והם איזה מפילוסופים ערביאים ההולכים בדרכי נגוהות ואפלות ביחד (מיסטיקער וגנאסטיקער) וכו' והראב”א בחבורו מגלת המגלה שער ג' מרחיק דעת הגלגול מאד ואומר שם בזה“ל: ואיני צריך לזכור דברי אשר אמרו שהנפשות בו נעתקות מגוף לגוף בכל מיני החיים עד שהן חוזרות באחרונה אל הגוף הראשון כי דברים אלו הם הבאי והבל גדול עכ”ל.

ועכ“ז מצינו כה וכה אמונת הגלגול גם אצל בעלי הגיון שאינם מקובלים ביחוד, ד”מ הר“י אברבנאל אצל מצות יבום, וז”ל הרב בעל תוס' יו“ט בהסכמתו על הספר עמק המלך: מחלוקת ישנה היא בין חכמי הדורות שלפנינו אם לדרוש בקרבנו סודות הקבלה או לא, זולתי ענין הגלגולים שאף שבתשובה להגאון ז”ל בן חביב אוסר לדרוש ברבים בהן, אך ראיתי לחכם השלם מוה' יצחק אברבנאל בפ' כי תצא בפירושו על החומש שם אומר שהרבה מן הפילוסופים הקדמונים של חכמי יון עפ“י חקירותיהם בטבעיות המציאו ענין הגלגול לזה י”ל שאינו בכלל שאר סודות הקבלה וראוי לגלות אותם עכ"ד. ונודע שגם חוקר אחרון אחד גדולי בעלי הגיון הוא לעססינג הודה שיש בלבו איזו נטיה לאמונת הגלגול!

יד.

וככה ישוב מעט מעט כל יסוד הטוב הרוחני אשר באדם אל מקורו הראשון, מְזֻקָק שבעתים מכל סיג וחלאה הנדבק בו מקליפת החומר הרע.

טו.

מעמד העולם ומצב האדם ישתנו באחרית הימים, ולא יוסיף עוד הרע להאדיב את הטוב, כי הרע יפרד מעט מעט מן הטוב עד כי יסוד החשך כָלָה גרֹש יגֹרש, מנחלת יסוד האור, ועולם חדש יבָנֶה –

טז.

וכיום האחרון. יחרב העולם באש, ואז יפרד הטוב מן הרע לנצח. הטוב ישוב אל מקור הטוב, והרע אל מקור הרע. האצילות תכלה, והמציאות המוחלפת לשני האלהים לעולם עומדת; כי אז ישבת ממלאכתו המלאך (Omophorus) הסובל את העולם על כתפו. והיו האלהים שנים, ושמם שנים, אֵל טוב ואֵל רע כימי בראשית.

תם

הערות אל מנחם הבבלי מאת המו"ל.    🔗

דף 10 הערה 3 הראיה מן הפסוק יחיו מתיך לתחית המתים אינה ראיה כמו כן מהפסוק ממית ומחיה אין כל ראיה לתחית הגופות כי שני הפסוקים האלה וכיוצא בהם לא נאמרו רק על תחית האומה, ואך לשוא בקש האלדהיים להרחיקם לזמן מאוחר כי באמת אמונת התחיה אשר מצאה מסלות בלב בני ישראל לא היתה כהתחיה אצל העמים האחרים, העמים האחרים אשר דאגו איש לנפשו חזו להם מחזות תחיה פרטית ובני ישראל אשר חשבו את כל העם כגויה אחת חזו להם גם התחיה לכל העם, כמו שחפץ המחוקק הראשון. ובדרך הזה יש ויש רמז לתחית המתים מן התורה כנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך, אך בימי חרבן הבית הראשון ואחריו עת אשר נפלגו העם למפלגות; אלה בקשו להתערב בעמים ויאמרו אבדה כל תקוה שוא עבוד אלהים (וכמהם דברי מתי און באיוב כ"ב) או היו נהיה כגוים, או איה אלהי המשפט אז רבתה המחלקת בדבר התחיה, והנביאים רועי העם בקשו להחזיק בה ומנדיהם בקשו להסירה, ורק ברבות הימים השתרשה גם בקרב בית ישראל האמונה הזאת לעשות לחובה להאמין בתחית איש ואיש, ואין כל יסוד להרחיק את דברי החוזים האלה לזמן מאוחר, כי החוזים חזו להם רק תחית האומה.

14 הערה 4 הצדוקי או הביתוסי מאן להודות בכתיבת תפילין על עור בהמה טמאה אבל אם צדוקי היה והצדוקים דורשים את המקראות כפשוטם לא היה לו להודות בתפילין כל עיקר כי אינם מפורשם בתורה.

15 בהמשך מהערה 5 בדבר לא הרגו נהרגין עיין השחר שנה שלישית.

15 בפנים: נראה שהיה גם להצדוקים וכולי זה אינו, כי אם תורה מסורה בכתב היתה ועיין בספרי “עם עולם”.

37 בדבר אלישע בן אבויה, אף כי בדברים הרבה נטה המחבר בחקירתו מעל הדרך אשר בה דרכו רוב כותבי דברי הימים עד היום ואשר בקשו להציגו לפנינו רק כמסית ומדיח, ועיניהם לא ראו כי רק אש קנאת הדת אכלתהו, בכל זאת עוד לא נוכל לאמר כי יצא ידי חובתו בחקירתו, כי בשגיאה הישנה אחז גם הוא לאמר כי אחר האמין בשתי רשויות, והוא הבל ורעות רוח. והנה אף כי אין את נפשו להרבות פה מחקר על הדבר הזה, אשר החילותי בו בספרי עם עולם (וגם שם רק בדרך הילוכא) בכל זאת לא אחדל מהעיר פה שנית על אודות אחר ורודפיו, ומה ראו על ככה לרדפו, ומה הגיע אליו כי רחק מעל יתר חבריו וְאַרְאֶה איך התעה מאמר אחד בתלמוד את רוב החוקרים לבל יחזו נכוחות, עד כי גם החכם גראטץ אשר הרגיש (בספרו גנאסטיצם אונד יודענטהום) כי ריב היה בין אחר ורבי עקיבה שגה גם הוא במראה עיניו, המאמר הזה הוא “חזא למיטטרון דאתיהיב ליה רשותא למכתב זכוותא דישראל אמר דלמא ח”ו שתי רשויות הן יצא לתרבות רעה" ומזה למדו כי אחר האמין בשתי רשויות, ובאמת המאמר הזה ברור ימלל להפך, ולמען ברר כונת המאמר עלי להקדים דברים אחדים אודות האמונה בשתי או בהרבה רשויות.

מלחמת הדעות היתה מקדם קדמתה בין המאמינים באל אחד בורא ויוצר, צופה מראשית אחרית כל המעשים אשר יֵעָשׂוּ ומשלם לאנוש כפי מעשיו, כל אלה יעשה הוא האחד ואין מלבדו ובין אלה אשר האמינו במושלים רבים, מנהלים ומיסרים. והמלחמה הזאת היתה מדורות עולמים ועד היום הזה ולא תחדל כל עוד אשר יאמינו בני האדם ביוצר ומנהיג. סבת המלחמה הזאת היא בהאמונה; אחרי אשר יאמינו כי יש יוצר לתבל לכן נטל עליהם להאמין כי היוצר הזה ידע את אשר עשה ויודע הוא את יצוריו אחרי אשר נעשו ורואה מעשיהם מראשית, ואחרי אשר היוצר הזה יצר את עולמו בדעת לכן נטל להאמין כי לתכלית יצרו, ואחרי אשר הוא אחד מוחלט וראשון בתכלית לכן החובה להאמין כי טוב הוא בתכלית, כי מי פקד עליו לברוא את העולם הזה אם לא טובו להיטיב ליצוריו? ואחרי אשר הוא טוב לכן בהכרח יאמינו כי הוא יחפוץ כי גם יצוריו, ומה גם האדם הנבחר בהם אשר יצרו בצלמו ויתנהו עליון על כל הבריאה, כי הוא ילך בדרכיו ויהיה טוב כמהו ויבקש אך עשות חסד ומשפט, והעושה טוב טוב הוא לפני האלהים, וכל רשע תועבת נפשו, ואם כן הלא בהכרח יאמינו כי לא יהיה כצדיק כרשע, כי לצדיק ישלם כצדקתו וטוב לא יהיה לרשע הממרה פי יוצרו, ומזה תצא בהחלט אמונת שכר וענש, אבל יען כי נראה כי יש צדיק אובד בצדקתו ויש רשע מאריך ברשעתו ואין פוקד עליו עונו בעולם הזה לכן בהכרח תצא האמונה בשכר ועונש לעתיד לבוא. אך כל אלה דברים פשוטים המה רק למאמינים, היינו לאלה אשר לא חקרו ודרשו בדברים האלה ולא בקשו כל חשבון.

אך לא לכל בני האדם נתן רוח מאמין, האדם אשר מראה עיניו יעיר בלבו מחשבות ורגשות אשר תמירנה פניהם לפי המצב המקום והזמן והמקרים ואחרי כי יראה כי לא את אשר חשב אתמול לדבר אמת יחשוב כזאת היום לכן יולד הספק בלבו ויחל לבקש חשבונות המעשים אשר יראה ונפשו תאוה לדעת גם הצפון מנגד עיניו. בהולד הספק בלבו באמתת הדברים אשר האמין בהם עד הנה אז לא ידע עוד מתג ורסן ויפרץ לו דרך עד אין קץ ויחפוץ לדעת את הדברים אשר האמין בהם בתחלה, ואז לא תשבע עוד נפשו מהאמונה. אז ישאל את השאלה הגדולה והעצומה, השאלה אשר נשאלה זה אלפי שנים ועד היום לא נפתרה, השאלה איך תתכן בחירה במקום ידיעה, או איך תוכל להיות ידיעה במקום בחירה. השאלה הזאת תתעורר כרגע בלב כל מאמין אשר יחל לבקש חשבון, כי ישאל את נפשו, אם האל הטוב והיודע הזה יודע כל המעשים אשר יעשו אם כן בהכרח הלא יעשה האדם כה ולא בהפך, כי אם יהיה ביד האדם לעשות להפך הלא אז בטלה הידיעה מעיקרא, והידיעה הן לא תוכל להבטל, כי אלוה בלי ידיעה לא אל הוא ולא שלם בתכלית, ואם כן תבטל הבחירה בהכרח, ואחרי כי תבטל הבחירה אז הלא תוסר אמונת שכר ועונש מאליה. כי איכה נביא במשפט את איש אשר עשה דבר בהכרח ולא ברצון חפשי? והשאלה הזאת היא שהביאה רבים להאמין ברשויות רבות. המה אף כי האמינו באל אחד מרום מראשון אשר יצר את כל במחשבה, אך את העולם ומשטרו נתן בידי פקידים ויוצרים קטנים ממנו. והם המה המנהלים והמיסרים, ואם כן תוכל להיות בחירה ושכר ועונש, כי האלהים הקטנים לא שלמים המה בתכלית אחרי כי גם המה אך יצורים המה ולא ידעו את הכל מראשית ועל כן יוכלו לשלם לאנוש כפרי מעלליו. ואם אמנם גם זאת לא תניח רוח החוקר ולהפך כי תבלבל יותר ויותר את מחשבותיו ותמלא לבו שאלות אין קץ: איכה ימשלו מושלים רבים ביחד איש איש כחפצו ולא יפריעו איש את רעהו מעבודתו? ואיכה ישנה פתאום היוצר הנעלה השלם בתכלית את רצונו ויתן את העולם אשר יצר בידי ברואיו מבלי אשר יביט אל מעשיהם? כי אם יביט אל מעשיהם הלא תהיה השאלה הראשונה שאלת ידיעה ובחירה במקומה עומדת? ואיכה יוכל איש לזכות ארחו כחפץ כל מנהלי התבל, אחרי כי המה שונים איש מרעהו ואת אשר יכשר בעיני האחד לא יזכה בעיני רעהו? וכהנה שאלות גדולות ועצומות אשר לא תתנה להאמין ברשויות רבות. ואשר על כן נראה בדברי ימי בני האדם, כי המה נעו ונדו מאמונה לאמונה; היום האמינו באחד וכאשר קם הספק בלבם החזיקו באמונת הרבים, ואלה שבו מאמונת הרבים אשר לא הניחה רוחם לשוב ולהאמין באחד. אך המון העם נהה תמיד יותר אחרי רשויות רבות, כי הוא דבר קרוב ללבות ההמון יותר מאמונת האחד בתכלית, באמונת הרבים יראה את מנהלו גבוה ממנו אך לא גבוה בתכלית ויוכל להאמין כי הוא יביט במעשיו ויפנה לבקשתו, לא כן האחד בתכלית הוא מרום ונשא ממנו ולא יוכל להאמין כי הנעלה יטה אזן קשבת לתחנוניו ויצא לעזרתו. אשר על כן סרו גם בני ישראל כפעם בפעם מאחרי אמונתם לזנות אחרי אלהים אחרים, אף כי לא כחשו באמונת אבותיהם, באל אשר הוציאם ממצרים ויעש אותם לו לעם סגולה רק נתנו את הכבוד הזה לאחר, לפסל ומסכה ויאמרו כי אלה המה האלהים אשר הוציאום מארץ מצרים. ומלחמת האמונה הזאת לא סרה מבני ישראל בכל עת שבתם על אדמתם. ואף בימי החוזים אשר התאמצו בכל עוז לבער אמונת האלילים מהארץ ויטיפו לעם רק בשם אל אחד בתכלית בלי גבול וקצב היודע ומכיר את כל, גם בעת ההיא לא סרה המלחמה מהסבה אשר אמרתי, ועל כן נפלגו אז בני ישראל אשר מאנו הקשב בקול הנביאים לשתי מפלגות. אלה האמינו באלילים מושלים ומיסרים ואלה כחשו בה' ויאמרו כי אין משפט ואין מיסד ומוכיח על עונותם. דברי שתי המפלגות נראה כמעט בכל דברי החוזים האחרונים אשר יסרום על אשמתם. ירמיה יסרם על כי כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמיה ה' י"ב) מלאכי יתאונן על המכחשים באלהים ויאמרו איה אלהי המשפט? (מלאכי ב' י"ז) ועוד יותר נראה זאת באיוב אש רכחש באלהי משפט ובשכר ועונש ויאמר בפה מלא כי אין שופט ומוכיח, ובקהלת אשר גם הוא בקש חשבונות רבים ויוצא משפט כי הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע ואין משפט, וההולכים בגולה חדלו מקות ליום גאולה ויאמרו יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו (יחזקאל ל“ז י”א). והדבר הזה לא לפלא הוא אם גם אנשים צדיקים וישרים ומאמינים בה' חדלו מקות ליום גאולה, כי איכה יכלו לקות עוד להושע על ידי אלהים, אלה האנשים אשר בעיניהם ראו פידם, לעיניהם באו זרים ויחללו כל מקדש וינאצו שם אלהים ותורתו, והאלהים הזה סך בענן בעדו ולא ראה ולא התבונן למעשי אלה הרשעים ולא פקד עליהם אפו לא על רמסם את עם סגולתו כטיט חצות ולא על חללם שמו בכל הארץ. ועל כן אבדה כל תקוה מלב הרואים אלה כי לא האמינו עוד כי אלוה אשר מרומים ישכון ישים לבו לבני אדם ומעשיהם וצרותיהם, הוא מרום ונשא וגבה מאוד ולא ישפל כבודו להביט אל בן אדם תולעה, או להקשיב לצעקת דל, ואחת היא לו אם יחטא או ירשע גבר.

ואם כי אלה לא כחשו בה' לאמר לא הוא, אך המה כחשו בהשגחתו ומשפטו. או איך יאמינו נדכים ונבזים ושפלים אשר שמו גום כעפר לדוש, אשר היו לחרפת אדם כי בעבורם יתעורר אל אלהים האדיר מכל והנעלה על הכל למען הושיע להם? זאת ראו החוזים בדור ההוא ובדורות אשר אחריהם ויוכחו כי קצר כחם מהשרש שנית האמונה בהשגחה ושכר ועונש על תלמי לבב האנשים האלה בלתי אם יתפשרו ביניהם, היינו כי לא יתנום להאמין באלהים רבים אבל יתנו לאלוה עוזרים על ידו, שרים שונים ללאומים שונים וגם לישראל יתנו שר בשמים אשר פקודתו היא להתיצב בעד עמו נגד כל שטן, והוא יליץ תמיד עליהם לפני אדון האדונים אשר רק בקול שר גדול כמהו ישמע. וזה הדבר אשר הוליד את מיכאל שר ישראל, ולא רק את המלאך הזה כי אם עוד אחד גדול ממנו אשר בא "עם ענני שמיא כבר אנש ועד עתיק יומיא מטה וקדמוהי הקרבוהי, וליה יהב שלטן ויקר ומלכו וכל עממיא אמיא ולשניא ליה יפלחון שלטנה שלטן עלם די לא יעדה ומלכותיה די לא תתחבל. מפרס העלו עמהם שמות המלאכים (ירושלמי ר“ה פ”א) והאמונה כי כבן אנוש יעמוד לפני האלהים אשר בידו העוז והמשרה למשול בכל והוא יקום ויושיעם בצרה. והאמונה הזאת נכנסה בלב האמללים על נקלה, כי באחד אשר הוא הממוצע בין אלהים ובין בני אדם יכלו לשים מבטחם אחרי כי הוא לא מרום ונשא מהם כאלהי השמים. ואף כי האמונה הזאת נתגשמה מאוד אחרי כן והיודעים עשו את “בר אנש” (דמיורג) לאלהי ישראל, ואחרים עשוהו לבן אלהים, בכל זאת לא נמצא אף אחד בחכמי ישראל אשר קמו נגדה, ולהפך כי גם המה עשו את מטטרון למשנה לאלהים, וגם גדולי חכמי ישראל כרבי ישמעאל ורבי עקיבא חזו בו כבוד אלהים (באלפא ביתא דר"ע ופרקי היכלות) ותלמודי אחד אמר (סנהדרין ל"ח ב') ואל משה אמר עלה אל ה' זהו מטטרון ששמו כשם רבו, המלאך הזה מטטרון היה להם לאמצעי בין עם ישראל ואלהיו ועל כן החזיקו באמונה הזאת וילמדוה למען קרב ללב העם את אמונת הגאולה ושכר וענש. ואחרי כל אלה יראה הרואה בעין פקוחה כי מן הנמנע הוא כי זאת היתה חטאת אלישע בן אבויה על כי האמין במטטרון, אחרי אשר צדיקי הדור גם המה האמינו בו ובכל זאת היו צדיקים וחסידים, ואם כן משגה הוא בידי כל אלה כותבי דברי הימים וגם המחבר הנכבד אשר לפנינו שגה בזה בחשבו כי זאת היתה ראשית חטאת לאלישע כי האמין במטטרון ויחשבהו לאל אחר.

ולמען ברר הדבר יותר עלי לדבר עוד דברים אחדים אודות אלישע אחר וחטאתו והסבה להשנאה אשר שנאוהו בני דורו והבאים אחריהם אשר טפלו עליו עוד אשמות וחטאות נוראות. כבר הרגיש החכם ד“ר גרעטץ בספרו “יודענטהום אונד גנאסטיציזם” כי אלישע אחר ורבי עקיבא היו כמתנגדים, אך לא הביא ראיות נכוחות לדבריו, ובספרי “עם עולם” דברתי על זאת ואדמה כי עלתה בידי להראות גם הסבה אשר הולידה השנאה הזאת בין שני החכמים האלה הגדולים בדורם, ועתה אבוא ואוסיף על דברי למען חזקם. רבי עקיבה אשר אהב את עמו ותורתו בלב שלם והתקוה לראות את הגאולה מלאה כל חדרי לבו ואשר על גן החזיק גם במשענת קנה רצוץ כבן כוזיבא, הוא נכנס בשלום לפרדס הדת ויצא בשלום מבלי אשר נגע אף באחד מנטיעיו, ועל כן האמין גם הוא במטטרון אשר שמו כשם רבו ואשר בידו לקרב הגאולה. לא כן אחר, הוא קצץ בנטיעות היינו הוא בקש לשרש את זמרת זר אשר עלתה על אדמת ישראל, הוא ראה כי מפרס העלו עמהם מלאכים ושרים אשר כמנגדים המה לאמונת האחדות ועל כן כאשר חזה מטטרון דאתיהיב ליה רשותא למכתב זכוותא דישראל התעורר על זאת ויאמר כי הדבר הזה מן הנמנע הוא דלמא ח”ו שתי רשויות יש? אם נשמיע לאזנינו מה שנוציא מפינו אז נראה כי לא אחר האמין במטטרון ושתי רשויות כי אם להפך, הוא חזא מטטרון יאמר התלמוד, ואיפו ראהו? האם עלה לבמתי שהקים וירא שם את מטטרון יושב על כסאו וכותב טובות על ישראל? אך לא! הוא ראה באמונת ישראל כי למטטרון נתנה הרשות לעשות כזאת, כי כל ישראל האמינו כבר בזאת מימי דניאל ואיש לא מחה בהם, ועל זאת השתומם וישאל: הנכון לאיש ישראל אשר יתפאר באלוה אחד להאמין כי עוד שני לו אשר בידו הכח להיטיב? חס וחלילה דלמא שתי רשויות יש? והלא אנחנו כלנו נאמין באל אחד ואיך תהיה רשות שניה למטטרון לעשות כחפצו? ואם כן דברים ברורים המה כי הוא מאן להאמין בשתי רשויות היינו באלוה אשר לו רשות מעצמו לעשות כחפצו ובמטטרון אשר לו נתנה הרשות לעשות כלבו. ועל הדבר הזה יאמרו עליו כי יצא לתרבות רעה. ולא לפלא תהיה זאת בעינינו כי חשבוהו בעבור כפרו במטטרון כיוצא לתרבות רעה, הן גם אנחנו נראה כזאת גם היום בעינינו כי אם יקום איש ויכחש במלאכים ושרים ומטטרון ומיכאל ואליהו, כי כל ישראל יקרא אחריו מלא כי כפר באלהים ותורתו, ומה גם אז עת אשר עמודי התקוה להגאל נשענו על האמונה במלאך אשר ילמד זכות על ישראל, ולא לפלא יהיה בעינינו אם הרבו לטפול עליו חטאות ואשמות למען הבזות שמו לבל ינהו אחריו בני הנעורים, כי גם זה דרך המריבים להרבות בוז וחרפה על איש ריבם אם באמת עשה כזאת או לא עשה לזאת לא ישימו לבם, ומה גם לאחר אשר היה מנגד לרבי עקיבה, הדבר הזה לבדו כי היה מנגד לרבי עקיבה היה כחטא נורא מאוד בעיני הדורות אשר באו אחריהם.

רבי עקיבה היה נערץ ונקדש בפי הדורות הבאים אחריו עד כי העלוהו במעלה גם על משה רבינו (מנחות כ“ט במדבר רבה פי”ט) וכן הרבו לספר נפלאותיו עד אין קץ כאשר לא ספרו אף על אחד מהחכמים בישראל והסבה לזאת היא יען כי הוא מסר נפשו על קדוש השם, וזה דרך כל העמים להקדיש את האיש אשר הקריב נפשו על אמונתו ודתו, וכמה היו אשר לולא הערו למות נפשם כי אז בחשך כֻסָה שמם ואיש לא זכר אותם ודבריהם ורק יען כי נהרגו לכן הקדישום ויהיו לקדושים. ואם כי חלילה לנו מהשפיל כבוד האדם הגדול הזה אשר גם אם לא היה מגדולי החכמים גם אז עלינו לכבד שמו עד מאוד על עזוז לבו ואהבתו הגדולה לעמו ודתו, בכל זאת חלילה לנו מהטות משפט בדברי הימים, ובצדק נוכל לאמר כי לולא היה ר“ע בין הרוגי מלכות כי אז לא גדל שמו כל כך, כי אז מצאו גם מגרעות בדרכיו. למשל כאשר מת קטיעה בר שלום אמר נכסאי לרבי עקיבה וחביריו יצא רבי עקיבה ודרש והיה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו, (ע"ז י') היינו החצי לו לבדו והחצי השני ליתר החברים ורבי עקיבה עשיר גדול היה, ובלי ספק לא תמצא הדרשה הזאת חן בעיני אנשי לב, וכעין הדרשה הזאת היא דרשת זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן (מדרש קהלת ורות) אבל תלמידיו והבאים אחריהם לא שמו לבים לדברים כאלה וירוממוהו ויעריצוהו עד מאוד עד כי כחשו או שנו פני הספורים אשר ספרו ממנו ואשר בידם היה להשפיל כבודו ואלה התלמידים אשר העריצו שם רבי עקיבה הקדוש שפכו כל חמתם על אחר זעום נפשו אשר לא האמין במטטרון ויחשוב את האמונה הזאת כאמונה בשתי רשויות, ובהמשך הזמן רבו הספורים ויעצמו למעלה עד כי כסו את שמי האמת ולא תראה עוד לעין אשר לא תרבה להתבונן, כדרך כל הספורים הנמסרים מפה לפה ואף כי בדברים כאלה אשר בריב לאמונה יסודם. ואם גם בדברים פשוטים אשר נעשו בעת ההיא נראה תהפוכות רבות בדברי המספרים, למשל בדבר בן עזאי אשר התלמודי יספר כי לא נשא אשה יען כי נפשו חשקה בתורה (יבמות ס“ג ע”ב) ובמקום אחר (כתובות ס“ג ע”א) יספר לתמו כי בת רבי עקיבה עשתה כאמה לבן עזאי היינו כי בחרה בו לאיש לה למרות רצון הוריה, ובמקום שלישי (סוטה ד' ע"ב) הוא כפושר בין שני הצדדים ויאמר אבעית אימא נסיב ופרש, אך בדברים כאלה הן לא נוכל לאמר איבעית אימא. בדברי הימים אם נחפוץ או לא נחפוץ יִוָתֵר הדבר כמו שהיה, ואם נשא אשה לא נוכל לאמר אם תחפוץ אומר לך כי נשא וגרש אותה. הוא אשר אמרתי כי הדברים יגעים ועלינו לברר הבר מהתבן היינו המאמרים המקורים מן הטפלים להם אשר נראה עין בעין כי מאוחרים הוסיפום עליהם, ובכל הספורים האיומים אשר נאמרו על אחר להבזות שמו נראה כי בחפץ לב עשו זאת למען שומו לאות לכל נוטה מדרך קבלת אבותיו, והספורים יסתירו את עצמם, כי זאת היא שאלה גדולה ונאמנה אשר אין עליה תשובה, אם באמת הרבה אחר לפשוע ויתגאל בזמה ויהרוג או מסר בני ישראל להריגה, אם כן איך דבק בו רבי מאיר ואיך הצדיקהו רבי יוחנן אם היה רשע עריץ כזה? האם תגן התורה על המרצחים והמוסרים להצילם מרדת שחת? אבל הן כבר דנו דינם כי אותם מורידים ולא מעלים. ואם כן נראה מזה כי העונות אשר טפלו עליו לא היו או משל היו, ועונותיו היו רק לאמונה כי לא האמין במלאכים כחבריו, אמנם העון הזה מושך אחריו עוד עונות לאמונה גדולים מהעון הראשון. אחרי אשר האמונה במלאכים נולדה למען השרש בלב העם האמונה בגאולה ובשכר וענש, לכן כל הכופר בה יוסיף אחרי כן לכחש גם באמונת הגאולה ובשכר ועונש, כי דעת איש מאמין באחדות שלמה ועל כן גם בידיעה שלמה היא לא תסבול את הבחירה ואם כן גם השכר והענש, כאשר אמרתי, וזאת אמנם נראה באחד מהספורים אשר יֵרָאו כקדומים. מלבד הספור מן מטטרון יספרו עוד כי הוא ראה לישנא דחוצפית המתרגמן או של רבי יהודה הנחתום מושלכת באשפה או אחד אשר קים מצות שלוח הקן ונפל ומת (עיין בבלי חגיגה ט“ו, חולין קמ”ב, קדושין לט ירושלמי חגיגה פ"ד מדרש רות פ' ליני פה הלילה, ומדרש קהלת פ' טוב אחרית דבר) וזאת הביאתו לכחש בשכר ועונש, ועל זאת יאמר התלמודי אלמלי דרשיה אחר להאיקרא (והארכת ימים) כרבי יעקב בר ברתיה לא חטא, אמנם הוא לא היה יכול לדרוש והארכת ימים ליום שכלו ארוך מהטעם הזה, ועל כן כפר בשכר ועונש לעתיד לבא. ואם כן נוכל לאמר כי באמת קצץ אחר בנטיעות בהכנסו לפרדס היינו הוא כפר בשר ישראל ועל כן גם בהגאולה ובשכר ועונש ועתיד לבוא לא כן רבי עקיבה כי הוא נכנס בשלום ויצא בשלום ולא כפר אף בדבר קל מן הקלים, ועל זאת יעיד מאמרו באבות פ”ג הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה, בדברים האלה השיב על כל השאלות אשר נשאלו בידיעה ובחירה. המאמינים בבחירה יכחישו את הידיעה והמאמינים בידיעה יכחישו את הבחירה ועל כן אמר: הכל צפוי (ידיעה) ובכל זאת הרשות נתונה (בחירה), אך אם יש ידיעה ואם כן גם השגחה פרטית ישאלו שאלת: מדוע נראה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו הלא אם כן אין משפט צדק בתבל? ועל זאת ענה ובטוב העולם נדון, אך אז ישובו וישאלו, אם כן אם אלהים ידין בטוב למה לנו להרבות עבודה ועמל הלא אל טוב הוא וידע יצרנו? על זאת ענה והכל לפי רוב המעשה. אך ממילא מובן כי מענה כזה יספיק רק למאמין ולא לחוקר ורבי עקיבה אשר באמונתו חיה היה יכול להשלות נפשו ונפש המאמינים בדבריו בהמענה הזה, לא כן אחר אשר בקש חשבון. בזה הָרְאֵנוּ לדעת מה היה חטא אחר ובמה משך עליו שנאת רבי עקיבה ובני דורו, וכל דברי החוקרים אשר יחפצו לעשותו כמאמין בשתי רשויות, או כאחד מכת היודעים וכהנה ישא רוח.

---