– וָלוֹדְיָה בּא — נשמע קול בּחצר.

– ולודינקה שב! — צרחה נַטַלְיָה בקול בהתפּרצה אל חדר האכל. — הה, אלי!

כל בני משפחת הקוֹרוֹלֵיבים, אשר חכתה בכליון עינים לבוא ולודיה, מהרו אל החלונות. על יד מבוא הבית עמדה עגלת חרף רחבה ומשלשת הסוסים הלבנים שהיתה רתומה להם, עלה והתרומם אד עבה. העגלה היתה כבר ריקה, מפני שולודיה עמד כבר בפרוזדור הבית ובאצבעותיו האדומות והקפואות מקור התאמץ להתיר את קצות כִּפְיונוֹ¹. אדרתו, אדרת הגימנזיסתים, כבעו, ערדליו וקוצוֹת שער ראשו היו מכוסים כפור, וכלו, מכפות רגליו עד קדקודו, הפיץ על כל סביביו ריח קפאון רענן ונחמד כזה, עד אשר בא החפץ והתשוקה בלבב כל אחד להִקָפֵא כמעט ולאמר: “ברררר!” האם והדודה מהרו לחבקו ולנשקו. נטליה התנפלה על הארץ לרגליו והתחילה לחלוץ את נעלי הַלֶבֶד² מעליהן, אחיותיו הרימו קול צעקת שמחה, הדלתות סבבו על ציריהן בקול חריקה ושריקה ואביו של ולודיה התפרץ ובא אל הפרוזדור כשהוא לבוש רק חֲזִיָתוֹ והמספרים בידו והוא נרעש ונדהם כלו וקורא:

– ואנחנו עוד מאתמול חכינו לבואך! העלתה לך נסיעתך? ההיתה דרכך צלחה? הה, אלי שבשמים, הלא תתנו לו לחבק ולברך את אביו, וכי לא אביו אנכי, או מה?

– הב! הב! — נהם בקולו העבה מילורד, כלב גדול ושחור, בדפקו בזנבו על פני הקירות ועל פני הרהיטים.

כל מה שהיה בבית השתּפך ויהי להמולת שמחה אחת אשר ארכה כשני רגעים. כעבור תרועת השמחה הראשונה, הרגישו הקוֹרוֹלֵיבִים, כי יחד עם ולודיה נמצא בחדר עוד בּר־נש קטן העטוף במטפחות, מעטפות וכפיונים והמכוסה כפור גם הוא; הוא עמד דומם ובלי נֹע בפנה בצל אדרת עור שועלים אשר היתה תלויה על הקיר.

– ולודינקה, ומי הוא זה? — שאלה האם בלחש.

– הוי! – נזכר פתאם ולודיה — זהו, הנני מתכבד להציג, חברי צֵ’יצֵ’יבִיצִין, תלמיד המחלקה השניה… אני הבאתיו אתי למען יִתְאַרֵחַ בביתנו.

– נעים לנו מאד, הננו מבקשים, בְּמטוּתָא! אמר האב בשמחה. – הלא תסלח לי, כי הנני בלי בגדי העליון… הואילה נא, נטליה, עזרי נא למר צ’יצ’יביצין להסיר את בגדי הדרך מעליו! הוי אלי שבשמים, הלא תוציאו את הכלב מזה! אכן זהו עֹנש!

כעבור זמן מה ישבו ולודיה וצ’יצ’יביצין רעו, כשהם נדהמים ונרעשים מהפגישה הסוערת וכשפניהם אדומים עוד מהקור, על יד השלחן וישתו את הַתֵּה. שמש החֹרף אשר חדרה הביתה דרך השלג וציורי הכפור והקרח אשר על שמשות החלונות, רעדה על גבי המחם המרוט וקרניה הבהירות טבלו במי התה אשר בכוסות. בחדר היה חם והילדים הרגישו כי בגופיהם הקפואים מקור נלחמו יחד החֹם והקור מבלי אשר חפץ האחד לְוַתֵּר להשני.

– נו, הנה החג ממשמש ובא! – דבר האב בקול צהלה בהכינו ובגוללו לו פַּפִּירוֹסָה מן הַטַבַּק אשר לפניו. – וכי רב הוא הזמן אשר עבר מעת הקיץ. מהעת אשר אמך בכתה והורידה כנחל דמעה בשעה שֶׁלִוְתָה אותך העירה? והנה זה שבת… העת, אַחָא, עוברת במהירות! עוד לא הספקת להתבונן כראוי והנה קרבו ימי הזקנה. אֱכֹל ושתה, אדוני צִ’יבִיסוֹב, ואל תַחֲשוֹש! אצלנו נוהגים בפשטות.

שלש אחיותיו של ולודיה: קַּטְיָה, סוֹנְיָה ומַשַׁה – הגדולה שבהן היתה בת אחת־עשרה שנה – ישבו אל השלחן ולא גרעו עין אף לרגע ממכרן החדש. בגדלו ובשנותיו היה צ’יצ’יביצין דומה אל ולודיה, אלא שלא היה לבן־פנים ובריא־בשר כּמוהו. הוא היה צנום, שחרחר ופניו היו מכוסים בהרות־קיץ. שערותיו היו קשות ומנומרות, עיניו צרות, שפתותיו – עבות ובכלל היה ילד לא יפה מאד, ולולא הַתּלְבּשֶׁת הַגִמְנַסִית אשר עליו, אפשר היה לחשבו לאחד מנערי האספסוף אשר ברחוב. הוא היה סר וזועף, כל העת ישב דומם ובת־צחוק לא עברה על דל שפתיו. בהתבוננן בו הבינו הילדות תכף, כי איש חכם ומלומד לפניהן. הוא היה שקוע במחשבותיו והיה כה תפוש בהן, עד כי בפנות אליו מי מהיושבים אל השלחן באיזו שאלה – היה מזדעזע, מניע בראשו ומבקש כי יחזרו על השאלה שנית.

גם על זאת עמדו הנערות שֶׁוָלוֹדִיָה אף הוא הנהו הפעם אחר לגמרי מכפי שהיה תמיד; הוא שהיה תמיד טוב־לב, ואיש־דברים, — המעיט עכשו לדבר, לא הִצְטַחֵק כלל וכאילו לא שמח על שובו אחרי פרידה ארוכה אל בית הוריו. במשך כל עת שתית התה פנה אל אחיותיו רק פעם אחת וגם אז דבר אליהן דברים זרים ומתמיהים. הוא הורה באצבעו על המחם שעמד לפניו על השלחן ויאמר:

– בְּקַלִיפוֹרְנִיָה שותים במקום התה את הַדְזִ’ין.

גם הוא היה שקוע מאד במחשבות ולפי המבטים שהחליף לפרקים עם צֵ’יצֵ’ביצין רעו, אפשר היה לשער, כי המחשבות משתפות ממלאות את לבב שניהם.

אחרי כלות שתית התה פנו כל בּני החבורה והלכו אל חדר הילדים. האב והילדות ישבו אל השלחן וחזרו אל מלאכתם שנפסקה עם בוא הילדים. הם התקינו פרחים ופִיפִים³ מניר בעל צבעים שונים. העבודה היתה נעימה עליהם מאד ונעשתה בשאון ובהמולה רבה. את כל פרח ואת כל פִּיף חדש שנעשה היו הילדות מקדמות בקריאות של התפעלות, ואפילו בקולות של בהלה, כאילו נפלו להן הפּרחים והפיפים האלה מן השמים. גם האב עצמו התפעל מאד מעבודתו, ולפעמים היה זורק את המספּרים ארצה בכעסו עליהם על שאינם חדים ביותר. האם היתה מתפרצת לרגעים אל חדר הילדים בפנים מלאי דאגה והיתה שואלת:

– מי לקח את המספרים? עוד הפעם לקחת, אִיבַן נִיקוֹלַאִיץ, את מספרי?

– הוי, רבונו של עולם, אפילו את המספרים אינם נותנים לי! – היה עונה האב בקול בוכים ובהשענו על משען הכסא היה מעמיד פנים של נעלב ושל נגזל, אך כעבור רגע היתה רוחו הטובה שבה אליו.

בְביאוֹתָיו הקודמות היה גם ולודיה לוקח חלק בכל ההכנות האלה לימי החג, או שהיה רץ על פני החצר להתבונן אל מעשי הָרַכָּב והרועה שהיה מפנים את השלג ועושים אותו ערמה אחת גדולה. אך כעת לא הפנה כלל את לבו, לא הוא ולא צ’יצ’יביצין רעו, אל הנירות המגֻוָנים ואף פעם אחת לא בקר את ארות הסוסים. שניהם התישבו להם על יד החלון ויחלו להתלחש ביניהם; אחר פתחו את ספר הַמַפּוֹת ויתחילו להתבונן באחת מהן בעיון גדול.

– בתחלה לְפֵירְם… — דבר צ’יצ’יביצין בלחש, — משם אל טְיוּמֵן… משם אל טוֹמְסְק… ואחר… אחר… אל קַמְצַ’טְקָה… משם יעבירונו הַסַמוֹיֵדִים בסירות בֵּרִינְג… והרי לפניך אמריקה… פה יש הרבה חיות בעלות עור שָׂעִיר.

וְקַלִיפוֹרְנִיָה? – שאל ולודיה.

– קליפורניה הִנֶהָ למטה מכאן… העיקר הוא לבוא לאמריקה, ולקליפורניה לא מעבר לֶהָרִים היא… להתפרנס אפשר יהיה משוד וממעשה הַצַיִד.

כל אותו היום התרחק צ’יצ’יביצין מחברת הילדות והיה מביט אליהן בזעף. אחרי התֵּה של עֲרָבִית השאירו אותו במקרה לרגעים אחדים יחידי עם הילדות, לא נעים היה לשתוק. הוא הִשְׁתָּעֵל בְּקַפְּדָנוּת, שִׁפְשֵׁף את כף ידו השמאלית בכף ידו הימנית, נעץ בְּקַטְיָה עינים זועפות ושאל:

– הקראת מימיך את מַין־רִיד?

– לא, לא קראתי… אך שמע נא, היודע אתה להחליק על פני הקרח?

שקוע במחשבותיו, לא ענה צ’יצ’יביצין דבר על השאלה הזאת. הוא נפח את לִסְתּוֹתָיו ויוציא מפיו אנחה, כזו שמוצאים מתוך חום מרובה. הוא הרים עוד הפעם את עיניו אל קטיה ויאמר:

בשעה שעדר שְוָרֵי הבר רץ על פני הערבה, רועדת האדמה מסביב וְהַמוּסְטַנְגִים⁴ בועטים ברגליהם מרוב פחד.

אחר הצטחק בבת־צחוק עצובה ויוסף לדבר:

– וגם ההודים מתנפלים על המסעות, אך רעים מכל הצרות והפגעים האלה הם הַיָתּוֹשִים, הַמוסְקִיטִים והַטֵרִמיטִים.

– אלה מי המה?

– אלה הם מֵעֵין נמלים, אלא שהם בעלי־כנפים. נושכים ומכאיבים הם מאד. היודעות אתן מי אני?

– האדון צ’יצ’יביצין.

– לא, אני הנני מוֹנְטֵיגוֹמוֹ צפורן־הנץ, נשיא שבט הַבִּלְתִּי־מְנוּצָחִים.

דבריו המוזרים של צ’יצ’יביצין, התלחשותו התדירית עם ולודיה, וזה אשר ולודיה לא השתעשע כלל עמהן והיה שקוע תמיד במחשבות, כל זה היה זר ומוזר בעיני הילדות ומלא תעלומה, ושתי הילדות הגדולות, קטיה וסוניה, החלו להתחקות בעינים פקוחות על כל דרכי הנערים. בערב, בשעה שהנערים באו אל חדרם לישון, נגשו הילדות חֶרֶש אל דלת חדרם ויטו אוזן לשמע את אשר ידברו. ומה נוראים היו הדברים אשר נודעו להן! הנערים התכוננו לברֹח לאיזה מקום באמריקה, לחפר שם זהב, והם כבר הכינו למו את כל צרכי הדרך: אֶקְדָח⁵, שתי סכינים, לחם נקודים, זכוכית מגדלת להבעיר בה את האש, קוֹמְפַּס וארבעה רובלים כסף. נודע להן עוֹד, כי על הנערים יהיה לעבור כמה אלפי מיל רגלי, להלחם בדרכם עם הנמרים ועם ההודים הפראים, ואחר כך לחפור ולמצוא את הזהב הטוב ואת שן הפילים, לְהִיכָּנֵס ולבוא בחברת שודדי הים, לשתות דזין ולקחת להם סוף־סוף עלמות יפהפיות לנשים ולהשתקע בארץ בתור בעלי אחוזות וּפְּלַנְטַצִיוֹת.⁶ ולודיה וצ’יצ’יביצין דברו בחשק ובהתעורות ולרגעים הפסיק האחד את דברי רעהו. צ’יצ’יביצין כנה את עצמו בשם “מונטיגומו, צפורן־הנץ” ואת ולודיה — בשם “אחי לְבֶן־הפּנים”

– השמרי נא לבל תספרי דבר לאמא, – אמרה קטיה לסוניה בלכתן שתיהן לישון. – ולודיה יביא לנו בשובו מאמריקה זהב ושן הפיל, ואם נגיד את דבר הנסיעה לאמא והפריעה בעדו מנסוע.

בערב החג ישב לו צ’יצ’יביצין ויעסק כל היום במפת ארץ אסיה ורשימות שונות כתב לו במחברת, וּולודיה, עצוב ומרוגז כעקוץ דבורים, התהלך כל היום קדורנית בּחדרי הבית ולא אכל כמעט מאומה. ופעם אחת בהשארו לבדו בחדר הילדים, עמד לפני הָאִיקוֹנין ויתפלל:

– סלח לי, אלֹהים, כי חטאתי! שמור נא, אלהים, את אמי העניה והאומללה!…

לפנות ערב גבר עליו עִצְבּוֹנוֹ עד שהתפרץ בבכי. בלכתו לשון חבק זמן רב את אביו, אמו ואחיותיו. קטיה וסוניה ידעו את פשר הדברים ומַשַה הצעירה לא ידעה ולא הבינה כלום, בהחלט לא כלום, ובהביטה על צ’יצ’יביצין היתה משתקעת במחשבות ואומרת מתוך אנחה:

– האומנת אומרת, כי בימי הצום מבשלים קטניות ועדשים. (צֵ’יצֵ’יבִיצָה – עדשים).

עם אור הבֹּקר קמו הילדות בלאט ממשכבן ותלכנה לארוב להנערים ולראות איך זה יברחו לאמריקה. בלאט, על בהונות רגליהן נגשו עד הדלת.

– ובכן אינך נוסע? – שאל צ’יצ’יביצין בכעס. – אמור: אינך נוסע?

הוי, אלי! — בכה ולודיה בַחֲשָׁאִי, — איככה זה אסע, צר לי על אמא.

– אחי לבן־הפּנים, אני פונה אליך בבקשה: סע נא! הלא במו פיך הבטחת לנסע, הלא גם אותי פתית לנסוע, וברגע הנסיעה הנה נפל רוחך…

– לא… רוחי לא נפל… אך אמא… צר לי על אמא…

– דבר דברים ברורים: התסע אם לא?

– אסע, אבל… חכה נא כמעט, חפץ אני לשהות עוד בביתי.

– אם כן, אקום ואסע לבדי! החליט צ’יצ’יביצין – אמצא את נתיבות, באמריקה בלעדיך. וזה שכמותו חפץ להלחם ולצוד את הנמרים, להלחם בפראים. אם כן, השיבה לי את הפִּיסְטוֹנִים! ⁷

ולודיה התחיל לבכות בקול מר. בכו גם אחיותיו בחשאי מעבר לדלת. בחדר קמה דוניה…

– ובכן, אינך נוסע? — שאל צ’יצ’יביצין שנית.

– א… אסע.

– ובכן התלבש!

ובכדי לְשַׁדֵל את ולודיה לא פסק צ’יצ’יביצין מהלל את אמריקה, נהם ככפיר, חקה את קולה של מכונת הקיטור. דבר דברי חרוף וגדוף, הבטיח לְוַתֵּר על חלקו בשן הפיל ובעורות האריות והנמרים ולתת את הכל לולודיה.

ונער רזה ודל־בשר זה, בעל השערות הקשות והמסומרות והפנים המכוסים בהרות קיץ, נראה עכשו בעיני הילדות כאדם נפלא, מצוין. הוא היה גבור בעל מֶרֶץ ואמיץ־לב, אשר לא ישוב מפני כֹל, ובנהמו ויהי קולו נורא כל כך, עד כי לילדות העומדות מאחרי הדלת נדמה, כי איזו חיה טורפת נוהמת שם.

בשוב הילדות אל חדרן ובלבשן את בגדיהן פנתה קטיה אל אחותה ובעינים מלאות דמעה אמרה:

– הוי, כמה יְרֵאָה אני!

עד השעה השניה, שעת ארוחת הצהרים, היה הבית שָקֵט ושאנן. אך בשעת ארוחת הצהרים הרגישו פתאום בְּהֵעָדְרָם של הנערים. בקשו אותם בחדר המשרתים, באורות הסוסים – אינם. שלחו אל בית המשגיח על העבודה בשדה – ואין. גם הכפרה שלחו לבקשם וגם שם לא נמצאו. את התה של הערבית שתו בלעדם. אך בהגיע עת ארוחת הערב התגברה הבהלה. האם בכתה הרבה. הלילה סבבו בּכפר ויבקשום. גם אל הנהר הלכו ויחפשום בּמנורות וּבַעֲשָׁשִׁיות. הוי, כמה גדלה המהומה!

בּיום השני בּא שומר הכפר, ישב לו בחדר האכל וכתב איזה כתב. האם הוסיפה לבכות.

אך הנה נעצרה לפני מבוא הבּית עגלת חֹרף רחבה ומשלושת הסוסים הלבנים הרתומים לה עלה אֵד.

– ולודיה בּא! – השמיע איש מן החצר.

– ולודינקה בּא! – צרחה המשרתת בּהתפרצה אל חדר האכל, ומילוֹרד הכלב נבח בּקולו העבה: הב! הב!

נתגלה הדבר, כי את הילדים עצרו בעיר הקרובה בשוק בין החנויות. (המה התהלכו שמה ויחקרו לדעת את המקום אשר שם מוכרים אבק־שרפה). ולודיה כאשר רק נכנס אל הַמִסְדְרוֹן, פרץ בבכי נורא ויפול על צוארי אמו. הילדות הביטו בפחד בהעלותן על לבן את אשר יהיה עתה. הן שמעו בהוביל האב את ולודיה ואת צ’יצ’יביצין אליו אל חדר עבודתו ושם דבר אתם הרבה מאד; גם האם דברה וגם בכתה.

– וכי אפשר לעשות כדבר הזה? דבר האב בקול של תוכחה. הלא אם יִוָדַע הדבר, חס ושלום, בבית הגימנסיה הלא יוציאוכם בחרפה משם. ואתה, אדוני צ’יצ’יביצין, הלא תבוש ותכּלם! הרעות אשר עשית! איזה הנך המתחיל בדבר, ומקוה אני, כי תקבל את ענשך מאת הוריך. וכי אפשר הדבַר? איפה זה לנתם הלילה?

– בבית הנתיבות! — ענה צ’יצ’יביצין בגאון.

ולודיה שכב אחרי כן במטה ועל ראשו שמו אֲלוּנְטִית שרויה בחמץ. טיליגרמה שלחו וביום השני באה אם צ’יצ’יביצין ותקח את בנה הביתה.

בעזוב צ’יצ’יביצין את בית הורי ולודיה היו פניו זועפים וקשים ומלאים גאוה. ובהפרדו מאת הילדות לא דבר אתן למטוב ועד רע; רק את מחברתה של קטיה לקח ויכתוב בה לזכרון: “מונטיגומו, צפורן־הנץ”.