בימים ההם: סיפורו של זקן 🔗
א 🔗
כשהגיע התור לשמואל שמש להכניס את בנו לעבודת־הצבא, יצא הוא־גופו לשוק, קנה מעיל־שרד, אמתחת ושאר כלי־תשמיש לצרכי החייל, ולא שכח גם את העיקר, חטף וקנה “מונופול’קה,” וחזר לביתו. ושם, במעמד השכנים, שגם אני זכיתי להימנות בתוכם, שתה “לחיים” ומזג כוס שניה בשביל זוגתו רבקה.
“שתי מחותנת,” הוא מבדח ואומר.
בעונה אחרת לא היתה רבקה מוחלת לו עלבון זה. וגם עכשיו זוקפת היא עליו את חוטמה. “הרבה פעמים ראיתני שותה משקה?” רוצה היא לזרוק לו שאלה בפניו, אלא שעכשיו, בשעת פרידת בנה, אין לבה פנוי לקטטות, ויצאה בסירוב.
“אשה!” גער בה שמואל בנזיפה, “אומרים לך, שתי. סרבנית.”
אבל אין רבקה יראה כלל מפני גערותיו. בעצם, הרי הוא בעל נוח. ומה שהוא גוער, אינו אלא מפני שכך הורגל מן הימים, שהיה עובד בצבא, לגעור בקטנים ממנו ולקבל נזיפה מגערנים גדולים ממנו.
“כך דרכם של כל הגערנים כולם,” מטעימה לפעמים רבקה לשכנותיה, “מפיגים הם מרירותם בגערתם, ואחר־כך – עלה ורכב עליהם.”
והיא מסרבת. ראה שמואל, שהיא אומרת בסרובה, התחיל מרכך את קולו: “מה את דואגת כל־כך, אשה? הוא אינו הולך, חס־ושלום, לשמד.”
מכיוון ששמעה רבקה שמד, היא מתחילה דומעת. שלא בכוונה נגע באחד מפצעיה. מרננים בעיר שמשפחתה פגומה.
“מאחר שאת בוכיה,” מוציא שמואל הזקן את כל כעסו מנרתיקו, “הרי לא לבד שאת סרבנית, אלא פשוט, פתיה. שערות ארוכות ודעה קצרה. הומיה, בוכיה, ואינה יודעת על־שום־מה.”
פונה הוא אלינו ומתחיל מציע טענותיו: “הראיתם בכיינית זו? חמש פעמים הרעישה עלי עולמות בהריון וחבלי־לידה. ובכל פעם ילדה נאד נפוח, נקבות ילדה. מפעם ששית ואילך זכתה והתחילה יולדת בנים כמשמעם. שלושה זכרים ילדה לי לעת זקנה. עכשיו היא מחוייבת לברך שהחיינו, שזכתה וטיפחה חייל לצבא – ולבסוף היא בוכה. לפי־שעה הרי בנך הולך מעצמו לעבוד בצבא, ואני בימי, הי־הי, חטפוני כשהייתי פרחח”.
הזקן גמר את חשבונו עם ה“מונופול’קה,” נפטר מזוגתו הבכיינית ושכניו הטובים, ועלה עם בנו על העגלה, שהמתינה להם בחוץ להוליכם לעיר המחוז ח., מקום שעמדו שם החיילות למניין.
זכות יתירה עלתה בחלקי, שנוסע הייתי גם אני באותה העגלה ולאותה העיר, וזכיתי לשמוע סיפור חיי שמואל הזקן מתחילתו ועד סופו.
הימים ימי גשמים. הדרך רפושה והסוסים התנהלו בכבדות. העגלון “עשה מעמדות” תכופים ורמז לנו כל פעם על כל ספק־הר, שנטריח את עצמנו לרדת וללכת רגלי אחר העגלה. הטחב התחיל חודר אל הגוף, ובשרנו נעשה חידודים חידודים. פג החום, שהצטיידנו בו מביתנו. פגה גם בדיחות דעתו של הזקן הבדיח, והוא התחיל מביט בבנו, היושב כנגדו, הבטות תכופות מלמטה למעלה, כמצליף. הבעל־החכם, שבביתו רוצה היה להשפיע מחכמתו על אשתו, לברך עמה “שהחיינו” על הספקת חייל לצבא, לא עמד בנסיונו. הוא התחיל מיצר למפרע בצער געגועים. קשה עליו פרידתו מבנו, פרידה זו, שתחול עליו מחר. הוא ישב כפוף ושתק. נראה, שהפקיר את ראשו ואת לבו להמון הרעיונות וההרהורים, הנדחקים ועולים שם בעל־כרחו.
אני נטלתי לעצמי מקום כנגדו, כדי שאהיה לו בר־שיחה.
“עודך זוכר את כל מה שעבר עליך מאז?” מתחכם אני לפתוח לו פה.
נראה שהיה שמח על שאלתי. צריך היה אותו זקן ברגע קשה זה להרצות לפני מי־שהוא את הרהורי לבבו, לחזור במחשבה על כל אותן האכסניות, שעבר עליהן בימיו עד שיגיע לאותו פרק, שאליו הוא מכניס עכשיו את בנו.
הוא הוציא מתוך כיסו את מקטרתו הקצרה, שהיתה אצלו חטיבה יתירה. במתנה באה לו מאת אופיצרו ומשמשת היא אצלו, לפי דבריו, מאז ועד עתה. מילאה טבק, הדליק עליה גפרור והתכסה בעשן.
ב 🔗
שואל אתה אותי, אם זוכר אני את הכול? – התחיל מדבר אלי מתוך העשן – הרי עלי הכול כאילו קרה אתמול. איני יודע בדיוק כמה שנים מלאו לי אז. זוכר אני רק זה, ששלמה אחי הגדול ממני, נעשה לבר־מצווה באותה עונה. ביני ובין שלמה היה עוד אח, דויד’ל קראו לו, שקדם ומת. הרי שהייתי אז כבן אחת־עשרה. התחילו האמות דואגות ואומרות: חטפן עתיד לבוא בעיר, ויש שאמרו, כבר בא. בחדר סיפרו נערים, שהחטפן הוא מין בריה, שחוטף ילדים ועושה אותם חיילים ומוסרם למלכות במקום גדולים מישראל, שאינם רוצים ואינם יכולים להיות חיילים. מחולקים היו הנערים בדעותיהם. יש מי שאמר, שהחטפן הוא שד, מאותם שנבראו בערב שבת בין השמשות. יש אומרים, שהחטפן הוא פשוט עכו“ם, ויש אומרים שהוא משומד. ועוד יש אומרים, שהוא אינו אלא יהודי רשע, ולא עוד אלא שהוא בן־תורה, לבוש קפוטה ארוכה, אבנט רחב וטלית קטן על חזהו, ולפיכך אין קללת צדיקים שולטת בו. ומספרים היו, שהוא מחלק אגוזים וכעכים לילדי ישראל, וכיוון שאתה נהנה ממנו, מיד אינך יכול לזוז ממקומך, עד שהוא מניח עליך את כפו ו”חוטפך."
מתוך שיחה אחת שבין אבא ואמא הרגשתי, שאין לי לפחוד כל־כך מפני החטפן. זה היה במוצאי־שבת־קודש, שחל בתוך “שלושים” לפטירת דויד’ל אחי הגדול ממני בשנה ומשהו. אמא לא קיבלה עליו תנחומים. הוא היה אצלה פרי־חמד. שלושה אחים היו לי: הבכור, שמחה, עליו השלום, כבר היה אז נשוי, שו"ב1 צעיר בעיר ומוסמך להוראה. גדול ממנו בתורה היה שלמה, עליו־השלום, אף־על־פי שהיה עדיין קטן. שניהם הם כבר בעולם האמת. אבל דויד’ל זה, אלמלא שמת, היה עולה על כולם. כך דרכו של מלאך־המוות, בורר לו את המובחר. אני הייתי – למה זה אכחד – סובין. נשמתי לא היתה מסוגלת כל־כך לתורה. ואמא היתה מטיחה דברים כלפי מעלה ובוכה תדיר. מומחות הן כולן לבכיה. בדקתי ומצאתי: דגים נבראו מן הרקק, ונשים מן הדמעות. ואבא היה גוער בה, אבל היא לא קיבלה נזיפה. על דויד’ל שלה היא מרעישה עולמות. מי נתן למלאך־המוות שליטה עליו?
ובאותו מוצאי־שבת־קודש, אחרי שכבה אבא את האבוקה בתוך שיורי כוס ההבדלה, פנה כלפי אמא ואמר:
“הרי אדם, ילוד־אשה, שוטה כל ימיו. חוטא לפני הקדוש־ברוך־הוא ואינו יודע לברך על הרעה, שיש בה ממקור חסדיו, ברוך־הוא.”
לא הבינה אמא מה הוא סח וזקפה עליו את פניה דרך שאלה.
“החטפן בא לעיר,” מודיע אבא.
“החטפן?” מזדעזעת אמא.
“אבל אינו חוטף אלא מ’רביעוניים' ואילך.”
“רביעוניים,” “חמישוניים” וכך להלן, היו נקראים בתי־אבות, שיש בהם ארבעה בנים, חמישה, וכך להלן.
“ביתנו הוא עכשיו שלישוני. שומעת את אשה? שלושה בנים נשארו לנו. ביתנו פטור מחובת הצבא. עכשיו רואה את, אשה, חסדיו של המקום ברוך־הוא? יש לך עוד טענות כנגדו?”
כך היה באמת המנהג בימים ההם. מחוייבת היתה כל קהילה עברית לתת למלכות סכום קצוב של חיילים. את הסכום הזה היו גובים מן המשפחות. כל משפחה הטילה את מכסתה על בתי־האבות שבתוכה, אלא שלא כל בית־אב מחוייב היה לתת חייל. בתי־האבות המרובים בבנים, פטרו את מעוטי־הבנים. החמישוניים למשל, פוטרים את הרביעוניים. הרביעוניים – ואת השלישוניים, וכך להלן.
אמא הביטה עלינו כנשרף המביט על האודים המוצלים, ודמעות חשאיות זלגו עיניה. אבל אלה היו הדמעות האחרונות על קברו של דויד’ל. אבא לא גער על דמעות אלו. הרגשנו כולנו שדויד’ל היה צדיק תמים. הוא מת, כדי שיפדה את אחיו מיד החטפן. לי נדמה אז, שנשמתו של דויד’ל מרחפת בחללו של החדר, שומעת את הכול, יודעת, שאנו שמחים במיתתו – ונכלמתי.
למחר הלכתי אל החדר מתוך זחיחות־דעת. מתפאר הייתי על חברי, שאני שלישוני. רביעוניים התקנאו בי, חמישוניים התקנאו ברביעוניים. כולנו היינו מתקנאים בשניוניים ובנים־יחידים. נערים קטנים, פרחחים, שלא ידעו עדיין את עולמם, כבר באו לידי הכרה שאחים בני אב אחד יכולים להיות מכשול או פגע זה לזה.
דבר זה היה בראשית הקיץ. נגזר עלינו מאת המלמדים, שנשב כלואים בחדר ולא נשתהה ברחוב יותר מדי בשעת סכנה זו אבל זו היתה גזרה שאין ילדים יכולים לעמוד בה בימי הקיץ היפים.
בינתיים בא החטפן לעיר ונתן עינו בחתן הגביר ר' יוסיל, עליו השלום. שמו של אותו החתן הצעיר אברהמ’ל הורביץ. זה היה אברך משי, מרגלית טובה, שברח מפולין ובא לעירנו וישב ולמד תורה בקלויז. הרבה שילם בעדו הגביר ר' יוסיל, עליו השלום, עד שעלתה לו לקחת אותו חתן לבתו.
בא אותו חטפן מעיר פלונית שבפולין לקחת את אברהמ’ל על חשבון משפחת הורביץ שבעירו. מכיוון שהניח ידו על אברהמ’ל, נזדעזעה העיר כולה. והרב בכבודו ובעצמו שלח לקרוא לחטפן, והבטיח לו “בטוב” חטוף אחר על מקומו של אברהמ’ל. התחילו מחפשים אחר בית־אב, ששם משפחתו הורביץ, ומצאו את אבא. עד אז לא ידעתי שיש לאבא שם משפחה. הדבר נשאר לפי שעה סוד כמוס אצלם. אבל אין לך שום סוד, שעומד בפני פיקחותה של אם. היא הריחה בדבר, לקחה אותי – איני יודע מפני מה בחרה רק בי – ונפלה עמי על ביתו של הרב, ושפכה עליו קיתון של רותחין:
“וכי כך הוא היושר, רבי, כלום בשביל כך ילדתי וטיפחתי שאתן את בני כפרת איזה אברהמ’ל?”
נאנח הרב, מביט לקרקע ומטעים לה, שאברהמ’ל זה אינו איזה אברהמ’ל סתם, אלא תכשיט הוא, למדן מופלג, נדיב־לב, עתיד להיות גדול בישראל. ואין מן היושר להפקיר תכשיט זה, בשעה שאדם אחר יכול למלא מקומו. ומוסיף הוא על זה עוד טענה: אברהמ’ל הוא כבר בעל לאשה ואב לילד מוטל בעריסה. “והיכן היושר?” הוא מקשה עליה. והיא טוענת שאין ידוע עדיין, אם בניה לא יהיו תכשיטים כשיגדלו, ושוב היא טוענת, שגם היא מפרישה חלה, מדליקה נרות לשבת וזהירה במצוות כאמו של אברהמ’ל. ושוב טענות, ושוב בכיה בלי מענות – עד שנתרכך הרב. לא עמד בפני אשה.
היא לקחה אותי ואת שלמה אחי, החביאתנו בעליית הבית, וצוותה עלינו שלא נצא החוצה.
הזקן הפסיק באנחה קלה. אחר־כך הוסיף ואמר:
הרבה הייתי אשם בעצמי. נער שובב הייתי, עברתי על דברי אמי. בסימטא, שהורי גרו בה, בשכונתנו, דר היה מזגן אחד, ובנדיט שמו. יינות משובחים היו במרתפו. לפיכך היו סרים לביתו שרים ופקידים. הוא היה קצת חשוב אצלם. די לך לדעת, שאף־על־פי שהיה יושב בסימטא, לא היו היהירים הללו נמנעים מלסור לביתו.
ובת־יחידה היתה לבנדיט. אומרים עליה, שהיתה יפהפיה ומלומדת. אנכי לא ידעתיה. בימי סיפרו רק בגנותה. ודאי שאביה אהב אותה. כלום יש לך אב, שאינו אוהב את בניו? וכל־שכן בת כזו, שהכול מחבבים אותה. ובאחד הימים – אני איני זוכר את הדבר, אבל כך מספרים – קמה וברחה מבית אביה והמירה את דתה, לא עלינו. ולאחר הרבה שנים, כשמת אביה, שבה אל עירנו לקחת ירושה. זה היה באותו יום, שהיינו נחבאים בעלית הבית. מהפכה נהייתה בעיר. מכל הרחובות רצו לסימטתנו להסתכל במומרת, שבאה לרשת נחלה יהודית. השאון הגיע גם אל מקום מחבואנו. תאווה שובבה באה בלבי לצאת ולהביט בה. לקללה, לירוק בפניה הייתי רוצה. שכחתי את הסכנה המרחפת עלי. נדמה לי, שאני, העברי הקטן, אחראי בעד שובבה זו. לא משלתי ברוחי ויצאתי. וכשהייתי כבר ברחוב נפל עלי פחד החטפן. כל זר שפגע בי, נדמה לי, שהוא הוא החטפן, צמצמתי גופי, נטיתי לצדדים ולא ידעתי היכן אתחבא.
פגע בי אדם אחד. זקנו המגודל ופאותיו המסולסלות העידו בו לפני, שאיש ישר הוא. התחלתי מביט בו בתחנונים.
“מה לך, נער?” שואלני זה בקול רך.
התחלתי בוכה: “ירא אני מפני החטפן.”
“בן מי אתה?”
אמרתי לו.
“בוא עמי ואחביאך, ילד, אל תירא. הלא דודך אני. או שמא אינך מכיר בי?”
החזיק בידי והלכתי אחריו. רואה אני את בני הרחוב והנה הם מביטים אחרי נרעשים. שכנות אמא פוגעות בנו, סופקות כפיים ומרימות קול בכי.
“מה הן בוכות?” תמה אני.
כופף אלי אותו האיש את קומתו: “רוצה אתה בממתקים? יש לדודך הרבה מהם. או שמא כואבות רגליך, בוא ויקחך הדוד על זרועותיו.”
מכיוון ששמעתי ממתקים הרגשתי שזהו החטפן וביקשתי לברוח. אבל הדוד כבר שם עלי את כפו. הרימותי קול צעקה. המקום היה קרוב לביתנו. גרי הסימטא נקהלו עלינו, מי ברעש, מי במקלות, מי בצווחות. הכרתי את קול אמא ותחי רוחי. סגולה מיוחדת יש לקול אם על הבנים. אפילו חרב מונחת על צווארך, כשאתה שומע את קולה, אתה מתמלא תקווה וחיזוק הלב.
היא הבקיעה לה דרך, התנפלה על החטפן כחיה רעה. הכתה, צבטה, שרטה, מרטה, נשכה. אבל הוא החזיק בי, ולא הרפה ממני. וכי מה כוח אשה להכאה? כלא־כלום. נצטרפו אליה שכנותיה. אחת, שתים, שלש, ועזרו לה להוציאני מידו. אבל מה הן שלוש נשים כנגד גבר אַלם? שלש פעמים לא־כלום.
זה היה בשעת ארוחת־הצהרים. התחכמה עליו אחת השכנות, שלא היתה, אמנם, מחבבת כל־כך לא אותי ולא את אמי. תמיד היו ביניהן קטטות. ולפיכך אולי היתה יותר מוכשרת למצוא עצה ברגע קשה זה, מפני שלבה לא היה נרעש כל־כך. היא נכנסה לביתה, ביד אחת לקחה מעל האש קדרה מלאה ריפות קלויות, שהוכנו בשביל הארוחה, ובידה השניה קדרה מלאה רותחין. קרבה לה בחשאי אל החטפן, שפכה את הקליות הקודחות על היד שהחזיקה בי, ותוך כדי שפיכה ערתה עליהן את הרותחין. צריחה נוראה יצאה מגרונו של החטפן – ואני חפשי!
כלה הטבק במקטרת, ונסתלק רוח הדיבור מעל הזקן. כך טבעו של שמואל השמש, אין הוא יכול לספר אלא מתוך עשן מקטרתו, עד שלא יראה הוא את שומעיו, ושומעיו אותו. באופן זה נקל לו יותר לראות את עצמו ילד בימי ילדותו ולשאוב משם זכרונות.
בינתיים עמדו הסוסים מלכת והזכירו לנו שיש לפנינו הר ארוך זקוף ושהגיעה לנו השעה לטייל קצת ברפש. צריכים היינו לבטל רצוננו מפני רצון בעלי־החיים וירדנו.
ג 🔗
הלכנו בצד העגלה רגלים. הזקן התקין את מקטרתו, שוב נתכסה בעשן וחזר אל סיפורו.
– איני יודע מה נעשה בי באותו רגע. מי חטפני? להיכן הוליכוני? כמדומה, שהייתי כל אותה העת שרוי בהתפעלות. וכשהקיצותי מצאתי את עצמי כבר, בצל היער, בין עדר כבשים. אצלי עמד אחי שלמה, שבקושי הכרתיו, מפני שהיה לבוש כגוי קטן, כותונת לבנה, משולשת על מכנסיים של בד ואבנט אדום על מתניו. מסתכל אני באחי, אחי בי. ודאי, גם הוא לא הכירני אלא בדוחק, מפני שגם אני הייתי לבוש כך. אצלנו עומד נער וצוחק לנו בפנים מסבירות, כמכניס אורח. זה היה רועה קטן, שכל ימות־החורף היה משמש בשכונת היהודים שבעיר להבעיר אש בבתים ביום השבת, ולפיכך היה מפטפט קצת בלשון יהודית, ובימות־הקיץ היה רועה עדרי כבשים של בני הכפר שמסביב לעיר.
אמא עמדה על גבנו, נשקה אותנו מתוך דמעות. השאירה לנו לחם ומלח, וציוותה עלינו: “למען השם, אל תדברו יהודית, כדי שלא ירגישו בכם. פה תיחבאו, עד שיצא החטפן מן העיר. שומעים אתם?” נקל היה לה לצוות “אל תדברו יהודית,” כלום ידענו לדבר בלשון אחרת?
הבנתי שזהו מין מחבואה. מחבואה תחת כיפת השמים. ברחתי מתוך הבתים, העליות והמרתפים להיחבא בחוץ הרחב בין השמים והארץ. ברחתי מתוך החושך המסתיר להיחבא בתוך האור הגלוי. ובאמת, כלום את האור היה לי לירוא? את השמש והירח? את הכבשים שבעדר? אני ברחתי מפני בני־אדם.
אמא נפרדה והשאירה אותנו על אפוטרופסותו של הרועה הקטן. והרועה הקטן הוא נער טוב. שומר הוא אותנו באמונה. בכל פעם שראה איש זר קרב אל מקומנו, הקדים והכריז: “נערים אלה אינם יהודים, בחיי ראשי, אינם יהודים כלל וכלל.”
והאיש הזר, שקרב אל מקומנו לא היה החטפן, כמו שדימינו מראש. זה היה הטבח, שבא אל העדר לקנות את השׂיות לשחיטה.
שקעה עלינו השמש. קשה היתה לי לינת לילה זו הפעם הראשונה תחת כיפת הרקיע, מקום שאין מזוזה קבועה. הכנסתי את ידי תחת בגדי השעטנז שעלי ומשמשתי בציציותי. נדמה לי שגם הן מתחבאות. רועדות היו בידי.
שמים חשוכים השתרבבו עלינו מלעלה. הכוכבים נצטרפו בעיני למיני אותיות ורמזים, שלא ידעתי פירושם, אבל הרגשתי בהם שאינם אלא לרעה. לחשים, זמזומים מגיעים לאזני. ואיני יודע מהיכן באו. ניצוצות אני רואה. מתחילה אמרתי, אין אלו אלא כוכבים הנשקפים בנהר הקרוב. אבל אחר כך האמנתי, שאין כאן לא נהר ולא כוכבים. ברק הנהר אינו אלא חיוך של ענק שכוב, וניצוצות אלה הם רמזי עיניו. מביט אני אל העדר ונדמה לי, שלא כבשים עומדים שם, אלא מיני בריות. הולכים הם ומשתרבבים, הולכים ומתפתלים, מתלכדים ומתפרדים. מאמין אני, שכל אלו הם ענקים, שנתקללו להיראות ביום ככבשים ולשוב לקדמותם בלילה. יודע אני, שמאחורי יש יער. וביער מה אינך מוצא? כלום יש לך רוח־טמאה שאינה מצויה ביער?
זזז, שומע אני פתאום לחשי זמזומים.
התחלתי בוכה.
“מפני מה אתה לא ישן?” שואל אותי הרועה הקטן בלשון יהודית מסורסת.
“ירא אני.”
“מפני מה?”
“מפני… מפני היער.”
הי, אתה לא ירא יותר," מנחמני הרועה בלשונו המסורסת, “יש כלבים טובים בעדר.”
למזוזה אני צריך או לאיזה קמיע, סגולה מפני המזיקים, והדיוט זה מנחמני בכלבים נובחים.
הנער הוציא שריקה בין שפתיו, ויהי העדר למחיתה, כאילו נבקעה הארץ והוציאה מחנות כלבים מתוך הגיהנום. הם הרימו קול נביחה מחרישה אזנים. נדמה לי, שהם נלחמים ברוחות היער ומגרשים אותם ממקום זה.
נביחת הכלבים הפיגה במקצת את פחדי. ניצלתי לפחות מאימת הדומיה הקשה, ששלטה שם. הנביחות החיו את הלילה ודובבו עלי את הדומיה. כשאני לעצמי, רצויה היתה עלי הנביחה מפני שלא הייתי פחדן כל־כך מפני כלבים. אדרבה, אני־גופי הייתי אדון לכלב אחד, שגידלתיו בביתי שלא בידיעת ההורים. אבל כמה גדול היה צערו של שלמה אחי. הגע בעצמך, נער עברי, שירא מפני כלבים אימת־מוות, צריך לבקש לו מגן בכלבים נובחים.
כך ישבנו ימים אחדים נחבאים תחת כיפת הרקיע וטמונים בשעטנז. אבל סוף־סוף הגיעה השעה לאבותי להבין מה שלא יכלו להבין בשעה שרצה הרב לתת אותי חליפין במקום אברהמ’ל התכשיט. נתפס אחי הבכור, שמחה, עליו־השלום. אחי זה, מלבד שהיה שו"ב חביב על קהילתו ולמדן מופלג, זכות יתרה היתה לו, שכבר היה בעל לאשה ואב לארבעה ילדים. ואז, כנראה, הבינו אבותי. כמו שהבין הרב בזמנו, שאין מן היושר שיימסר אחי לצבא, ואני השובב, חצי הדיוט המצחק בכלבים, אשאר בביתם.
אחרי ימים מעטים באה אמא ולקחה אותנו הביתה.
את השאר כבר עשו אחרים.
הזקן הפסיק את סיפורו. הוא התייגע והתנשם מתוך הליכה כלפי ההר. כשהגיע לשיפוע של ההר, החזיר פנים כלפי השיפוע וזקף את קומתו.
סגולה בדוקה היא זו, מתקן הוא אותי בעצה טובה, אם קשתה עליך ההליכה למעלה, החזר פניך וסקור סקירה אחת למטה וישוב לך כוחך.
ד 🔗
העגלה נשארה מאחורינו ואנו היינו עומדים וממתינים, עד שתגיע אלינו. בינתיים הבטתי אל תוך העמק, והוא כולו ים של רפש וטיט. העגלות הבאות מאחורינו טובעות בים זה ונדמה לי מרחוק, שהן עומדות על מקום אחד. השמש השוקעת מבזבזת עליהן כמה ניצוצות שבורים, שמאירים על טביעתן ונותנים ברק יפה לשטח הבצה כנגד השמים. אבל לי, העומד על חודו של ההר, שולחת השמש ניצוצות מבטיחים עוד שעה ארוכה של יום.
הזקן שאף רוח והוסיף לספר למקוטעים:
– לבית־המשמר הביאו אותי. לא הייתי שם יחידי. ילדים, נערים רכים הובאו שמה. קצתם, בכו, קצתם הביטו זה אל זה תמהים. סיפרו לנו, שמחר יוציאו אותנו ויוליכונו למקום שיוליכונו.
ושוב סיפרו לנו, שהרב רצה להיכנס אלינו, אלא שלא ניתנה לו רשות.
איש תם וישר היה אותו הרב, עליו־השלום. איש תם כשהוא אנוס לרמות, לא יעמוד בפניו שום ערום ואכזר נוכל, מה עשה? לבש גויית, יצא לרחוב והלך מתנועע, פוסח על רגליו, כשיכור. פגעו בו שומרי־הליל, עיכבוהו ושאלוהו: “מה מעשיך?”
ענה הרב: “גנב אני.”
לקחוהו השומרים והכניסוהו למשמר.
כל אותו הלילה, עמד הרב בבכיה חשאית ודיבר עמנו מתוך החשיכה.
הוא סיפר לנו, שכשמכרו בני יעקב את יוסף הצדיק, לא עשו זאת מרצון טוב, אלא מן השמים הביאו אותם לידי כך, כדי שיבוא יוסף למצרים וילמד את המצרים שיש אל אחד ועם ישראל אחד בעולם.
הוא העמיד אותנו לבחינה, אם יודעים אנחנו “מודה אני” ו“שמע ישראל” על־פה. הוא הודיענו, שיוליכונו למקום רחוק־רחוק, ונשהה שם הרבה־הרבה שנים, וכשנגדל נהיה חיילים.
הוא הזהיר אותנו, שלא נאכל נבלות וטרפות, ושלא נשכח את שם אלהי ישראל ואת עם אבותינו, אפילו אם ידושו על־זה את בשרנו בעקרבים.
הוא סיפר לנו מעשיות בעשרה הרוגי מלכות, שמסרו נפשם על קדושת־השם, באשה ושבעה בניה, שנהרגו על שלא רצו להשתחוות לפני עבודה־זרה, ועוד הרבה כאלה. וסיפר לנו, שכל אלה הקדושים יושבים בגן־עדן עם הקדוש־ברוך־הוא ונהנים מזיו השכינה.
באותו הלילה קנאתי מאד בצדיקים הללו ואמרתי בלבי: מי יתן ויכפו גם אותי לעבוד עבודה־זרה ואעמוד בנסיון, ואהיה נהנה לאחר מותי מזיו השכינה.
והרב סיפר וסיפר לנו מעשיות, והרבה באזהרות, והפליג בשבחנו, עד שהאמנתי, שאני באמת איזה פינחס־בן־אלעזר מיוחס אצל רבונו־של־עולם, שבחר בי מתוך יתר חברי לעמוד בנסיונות.
האיר עלינו הבוקר ונכנס שומר בית־האסורים. פנה אלינו הרב ואמר:
“צאן־קדשים, עתה ניפרד. אני הולך לספוג מלקות ו’תפיסה' על שנכנסתי אליכם בערמה, ואתם תצאו בגולה לעמוד בנסיונות. איני יודע, אם אזכה ואחיה עד שתשובו, אבל שם, בעולם האמת ודאי ניפגש. בני, יהי רצון שלא אכּלם בכם בפני פמליא של מעלה.”
ירדו הדברים עמוק לתוך לבותינו – וכך נפרדנו.
התחילו מכניסים אותנו לתוך עגלות. הרבה מן הנערים העקשנים שניסו את כוחם להתנגד ולברוח, הובאו כפותים לתוך העגלה.
כולנו צרחנו. אני לא שמעתי לא את קולי־שלי ולא את קול חברי. כל הקולות נבלעו בצריחה אחת נוראה.
נשים וגברים הלכו אחרינו. אלו היו אמות ואבות. ודאי גם הם בכו, אלא שלא שמענו את קולם. העיר, השדה, השמים והארץ צרחו עלינו.
ראיתי את הורי, ולבי נתמלא עליהם מין רגש דומה למשטמה מפני שהרגשתי בחילוף שעשו בי. ואמי קרבה אל העגלה בין יתר האמות, הסתכלה בי, וכנראה, הכירה את מחשבותי עליה.
היא נפלה לארץ ונתעלפה.
התעלפותה גרמה, שנתרחקה עגלתנו מן הלוויה. זו נתעכבה על אמי להשיבה לתחיה. כעס, חמלה וחרדה מלאו את לבי בעונה אחת.
ומתוך כעס, חמלה וחרדה נפרדתי מעל הורי.
בכינו ובכינו עד שעייפנו ונאלמנו.
בדרך הגיע לנו מאחורינו קול צריחה חדשה, דומה לצריחת ילדים. שיערנו, שזוהי עגלה מלאה ילדים חטופים מעיר אחרת. התעוררנו וחידשנו את בכייתנו.
אבל מיד הכרנו בטעותנו. זו לא היתה אלא עגלה טעונה שיות שנקנו והובלו לשחיטה.
כל אותו היום לא אכלנו, כמובן, אף־על־פי שדאגו האמות והביאו לנו צידה לתוך העגלה. שקעה עלינו השמש מתוך בכי, ויהי לילה. הילדים העקשנים, שהובאו כפותים לתוך העגלה, התירם השבאי. בטוח היה בהם, שמעכשיו לא יברחו.
שקענו בתנומה, אלא שבכל פעם נתעורר אחד מן החטופים ביללה חרישית, תחילתה רכה וסופה קולי־קולות. עד שזה כילה, התחיל השני, השלישי, הרביעי ושוב נצטרפנו לבכיה אחת. החרדנו את הלילה, אפילו השבאי לא יכול לעמוד בפני בכייתנו וקם עלינו בגערות ובשוט. בכיה זו היתה כמו שכתוב: “בכה תבכה בלילה.”
הבוקר האיר עלינו, ומצא אותנו ערים. כולנו ישבנו וחכינו לו. מאמינים היינו, שהוא יפדנו, שירדו מלאכי מעלה, בדרך שירדו ליעקב אבינו, ויעש לעיניו נקמות בשבאי ואותנו יפדה. אבל כשיצא השמש, הביא עלינו את הרעב. ומאותו רגע התחיל איש איש מאתנו להתאנח ביחידות. בכייתנו לא נצטרפה יותר אפילו כצריחות עורבים וכנביחת כלבים. זה כוחו של הרעב. וכשחילק לנו השבאי לחם מצידתנו אכלנו לתאבון ושבענו. ומאז התחלנו מרגישים את הלחץ, שאנו גורמים זה לזה בשבתנו צפופים בתוך העגלה. אני התחלתי מתאונן על שכני היושב על רגלי. הלז קובל עלי, שאני דוחפו בכתף. התחיל כל אחד מאתנו פונה במבטיו אל השבאי. זו היתה בקשה אילמת מלפני השבאי: “הצילני מיד אחי.”
צחוק נזדמן לי באותו יום של בכיה. חזרתי לאחורי, והנה כלבי, נבחן, מלווה את עגלתנו. “וי לך, נבחן שוטה,” לגלגתי עליו מתוך כאב לב, “חושב אתה, שלסעודה אני הולך? לגלות אני מובל – ואתה נטפל אחרי?”
ושחק השמש הזקן צחוק־ילדים. כאילו עכשיו נעשה הדבר לעיניו. כאילו יש באמת בדבר זה מעשה צחוק. בינתיים הגיעה עגלתנו לראש ההר. עלינו על העגלה והתחלנו גורמים לחץ וצער זה לזה.
הזקן סקר סקירה אחת על בנו היושב כנגדו, סקירה רכה וחנינה שיצאה מתחת ריסים ארוכות וסבוכות. יפה היתה הסקירה הרכה מעל הפנים הקשים, סקירת אם מתוך עיני אב קפדן. הוא תיקן לו את מושבו, עשה לו הרווחה סביביו ונשתתק.
ה 🔗
מדלג אני על כל אותם הימים שבינתיים, התחיל הזקן שוב, מסעות, חניות, ושוב מסעות והליכה ברגל ורגליים נפוחות – כל זה אינו מן העניין. פעמים שהשבאי נתמלא עלינו חימה, שפך עלינו קללות וחרמות והניף עלינו את השוט: “ז’ידים ארורים כלום מה אני חייב לכם, שאצטער בשבילכם בצער דרכים?” קורטוב של טעם היה בדבריו. אם ברצון או שלא ברצון, אבל גורמים היינו לו בצערו. אלמלא אנחנו, אילו לדוגמה, היינו מתים אשתקד, או אפילו עכשיו, מיד היה שבאי זה נגאל מצרה זו של הולכת ילדים אילמים למחצה וצער דרכים ועינוי של מי שנגזר עליו לשמוע תדיר בכית ילדים נגזלים מזרועות הוריהם. דומה אתה, שזה דבר קל להיות חוטא ואכזר בעיני ילדים? כשגדלתי ושמשתי בצבא, מפקח על קטנים ונמוכים ממני, הרגשתי בצערו של אותו שבאי.
עכשיו, כשקניתי לי הרבה נסיונות, כשעברתי כבר, כמו שאומרים, “באש ובמים,” צריך אני להודות, שאיני נוטר שנאה לכל אלה, שסבלתי תחת ידם. יש לך הרבה מן החטופים שמתאוננים, לדוגמה, על השוט. זה אמת. על כל דבר עבירה, על כל סירוב ומיאון, בין שסירבת לעמוד בתפילה כלפי הצלב, בין שמיאנת לאכול בשר חזיר, בין שמצאו אותך מתפלל תפילה יהודית או מפטפט בלשון יהודית, היו מכים אותך בשוט. עשרים מלקות, שלשים, ארבעים, ופעמים שהיית סופג חמישים במלואן. אבל הגע בעצמך, כלום יכולים היו להתנהג עמנו באופן אחר? מוסרים ילדי ישראל למאות, שאינם יודעים אפילו מלה אחת רוסית, בידי פקיד רוסי שאינו מבין אף חצי מלה יהודית. זה אומר לך שב, והוא קם; אומר לו: חלוץ מעלי את מנעלי, והוא הולך ונוטל ידיו. כבהמות, ככבשים אילמים נמשלנו. רק את השוט היינו מבינים היטב. השוט לימדנו להבין את פקודות מושלנו על־פי רמזי עיניו.
כמו־כן מתאוננים רבים מאלה, שהיו חטופים, על מרחץ־החטופים שהיו קוראים לו “מדור של גיהנום.” לכאורה היה זה באמת דבר נורא. לקחו ובחרו חטופים מאלה, שנראו שרטות על בשרם, סכו אותם בעטרן, הכניסום עירומים על הדיוטה העליונה שבמרחץ, ומלמטה שורה של שוטרים ושוטים בידיהם. היורה רותחת. האבנים קודחות. הבלן ממלא כדים רותחין ושופע על האבנים בלי הפסק. ההבל מתגבר, נודף למעלה, חודר אל תחת העור והוא דוקר ודוקר בבשר. נורא הכאב. הנשימה נסתמת. כוויה, כוויה. הנשימה נסתמת. להתגולל למטה אתה רוצה? בשוטים יקדמוך.
כל זה אמת. אבל כלום מאכזריות עשו זאת? הדבר פשוט, ילדים עבריים היינו, מזרועות אם נלקחנו. רגילים היינו, שתטפל בנו יד אם בכל ערב שבת לרחצנו, לטהרנו, לחוף ראשנו, להחליף לבנים וללבוש בגדים נקיים. ופתאום הגלו אותנו. ימים, שבועות, ירחים עברו עלינו תחת אבק דרכים, זיעה ורפש ושכיבה על הקרקע. לבנים לא החלפנו, מים לא באו על בשרנו, עד שלקינו בצרעת, וצריכים היינו לבוא באותו המדור, שהיו קוראים לו “מדור של גיהנום.”
ומזה תקיש על השאר.
בקיצור אספר לך. רבים מאתנו נשלחו למקום שנשלחו, רבים חלו ומתו בדרך, ורבים נתחלקו בכפרים בין האיכרים, שיגדלום עד שתגיע עתם לבוא לשרת בצבא. אני הייתי מן האחרונים. אחר הרבה מסעות וגלגולים מעיר לעיר, מכפר לכפר, שאיני יודע כמה חדשים, ואפשר שנים, עברו עלינו בנדודים אלו – נמסרתי בכפר נ. לידי פטר סימיונוביץ' חלופוב ואשתו, אנה פטרובנה.
פטר זה היה נוצרי לא צעיר ולא זקן, לא איכר פשוט ולא אציל חשוב. לבלר היה בבית־הפקודות שבכפר. בימים ההם היתה זו מלאכה נקיה וקלה, שפירנסה את בעליה בכבוד.
בנים לא היו לו, רק בת אחת, מריוסה שמה, כבת שלוש־עשרה או ארבע־עשרה היתה, יפהפיה, עליזה ושובבה.
מוטל היה עלינו, החטופים שבכפרים, להתאסף בכל יום לפני בית שר־מאתנו, שישב ישיבת קבע באותו הכפר, ולהתחנך שם בעבודת־הצבא מראשית ילדותנו, אלא שאני נשארתי פטור מעבודה על־פי בקשת פטרוני, חלופוב, שקיווה למצוא בי עזר בעבודת שדה ובית. אף־על־פי־כן מוטל היה עלי לבוא למגרש החינוך פעם בשבוע.
זכות אבות עמדה לי, שאבוא לחסות בבית החלופובים. פטר היה שוהה שעות קצרות בביתו. רובו של יום היה יושב בבית הפקודות על עבודתו, ומיעוטו במרזחו של היהודי היחידי בכפר. “מושקה שלנו” כך היו החלופובים קוראים אותו. בשעות הקצרות, שהיה שוהה בביתו, היה נטפל אלי ומראה לי פנים של חיבה. ביחוד היה עושה זאת כשהיה שב מבוסם מן המרזח. אולי מפני שלא היו לו בנים זכרים, מקווה היה לאמץ אותי לבנו. מחבב היה עלי את עבודת־הצבא. “כשתגדל,” היה אומר לי, “תהיה אופיציר. ואפשר עוד גדול מאופיציר. חרב תחגור. חיילים יעמדו לפניך מתוחים, יצדיעו לפניך. תעשה גבורות במלחמה, תזכה להתייצב לפני הקיסר.”
ומעשיות סיפר לי, סיפורי מלחמות בלשון רוסיה, שכבר התחלתי מבין בה קימעא. המעשיות נראו לי יפות במידה שהבנתי בהן, ועוד יותר, במידה שלא הבנתי בהן, מפני שאז ניתנה לך רשות להבין בהן כפי רצונך, למלאותן ולהשלימן כטוב בעיניך. אם חובב מעשיות אתה, קבל עצת זקן שוטה כמוני. לעולם לא תשים לבך למעשיות, שנותנים בהן לפניך הכול ערוך למפרע. מתחיל אתה לקרוא או לשמוע, וכבר יודע אתה את הסוף המוכרח לבוא. ומתחיל אתה מפהק ושינה תוקפתך. קוראות לפעמים בנותי באזני מעשיות מעין אלה, ומיד אני נשקע בשינה. מעשיות הן יפות רק כמו שפטר חלופוב היה מְסַפְּרֵן. אבל אין זה מן הענין. בקיצור, פנים של חיבה היה מראה לי.
אנה היתה אחרת לגמרי. זו היתה שתקנית ואשה רעה. ביתנית היתה במידה מרובה. מעולם לא באה לבתי שכנותיה, וגם אלו האחרונות לא נכנסו אליה אלא לפרקים רחוקים. מערערים היו עליה בכפר, שהיא גאוותנית וצבועה. בשעת פיכחות היה פטר ירא מפניה כמפני קליפה. כל כוחה היה בעיניה. כשהיתה זוקפת את מבטיה על גבור זריז זה, המושל ממשלה בלי גבול על הכפר כולו, מיד כשל כוחו. נדמה לך, עוד רגע וקפץ מתוך העינים הללו איזה רוח, ויקים מהפכה בבית. צעירים אתם, לא ראיתם עדיין את העולם. אבל אני אומר לכם, יש לפעמים עיניים, שכשאתה מביט בהן, אינן ולא כלום; אבל כשאתה מרגיזן, אש של גיהנום יוצא מהן. ראית את עיני רבקה שלי? הווּ זהירים בעיניים.
ואנה זו נתנה בי את עיניה לרעה. מעולם לא קראה אותי בשמי. “יהודוני,” כך היתה קוראתני תדיר, והשם “יהודוני” היה יוצא מפיה באופן מיוחד, בלגלוג גלוי מתוך שנאה כבושה.
בין הדברות, שנצטוו עליהם החטופים מאת פקידיהם, נמצאו גם אלו: שלא לדבר יהודית, שלא להתפלל תפילה יהודית, שיתפללו בכל יום תפילה ידועה כנגד האם הקדושה והצלב, ושלא להיזהר ממאכלות טרפה.
על הראשונים היתה אנה מדקדקת עמי מאד, ועל האחרון היתה מסיחה דעתה ממני. היתה מבריאה אותי בלחם וזרעונים בבית־המיבשל, פשוט מפני צרות־עין. היה מעשה, ונתנה לי בשר ומאנתי לאכול. אז שפכה עלי את כל חמתה וביקשה להתאונן עלי באזני שר־המאה, אלא שפטר מנע אותה מאכזריות זו. הוא הניע עלי ביד ואמר: יגדל ויחכם. התחילה תוכפת עלי מאכלי בשר, ואני עמדתי במיאוני. אז גמרה שוב בדעתה לספר עלי לרשות. באותה עונה נתפס בחטא זה חטוף אחר שבאותו כפר, שלא ידעתיו עד היום ההוא, יעקב שמו. פטרונו התאונן עליו שהוא מתפלל תפילה יהודית, ושאינו רוצה לאכול בשר. יצא עליו הגזר לספוג עשרים מלקות. וגזירה יצאה על כל החטופים, שיבואו לראות בענשו של חוטא זה.
אחר־כך הורגלנו למחזות כאלה. אבל בפעם הראשונה היה המחזה נורא בעינינו. הגע בעצמך, נער כבן־חמש־עשרה, פושטים את בגדיו, משכיבים אותו פניו למטה, אחד יושב לו על רגליו, אחד על ערפו, שנים עומדים עליו זה כנגד זה, וחבילות זרדים בידיהם. עשר פעמים הם צריכים להצליף עליו את החבילות, כדי שיצטרף לעשרים.
הבטתי על פני השכוב והם חיוורים כסיד. בשפתיו רחש איזה לחש, אפשר שקרא “והוא רחום.”
הורמו החבילות. צעקה נוראה. דם. פצלות עור. צעקות. מנין: אחת, שתים, שלוש. צעקה. השתתקות פתאומית. שוב צעקה. שוב השתתקות. ארבע, חמש. עמוד!
הפקיד חילק בחמלתו וטוב לבו את העונש לשניים, הואיל והמוכה נתעלף. נשאו את יעקב מזה לבית־החולים. נכתב עליו, שהוא חייב לקבל עוד עשר מלקות לאחר שישוב לאיתנו. ואני חזרתי לביתי.
אילו היתה אנה נותנת לי בערב בשר חזיר לאכול, איני יודע מה הייתי עושה. בלילה ראיתי את הרב הזקן בחלומי. נדמה לי, שהוא עומד לפני כפוף־ראש ודמעות נושרות מעיניו.
איני זוכר עוד את יחוסה של מריוסה אלי בימים הראשונים. זוכר אני רק את מבטה עלי בשעה הראשונה שבאתי לבית־הוריה. יש לך עניינים תפלים, והם נזכרים לדור־דורים. זה היה מבט עלז, שובב ודובב. קשה לתארו בדיבורים. כאילו רצתה לומר לי: “ברוך־הבא! טוב עשית שבאת. צורך יש לי בך לבלות עמך את שעותי היתרות.” צריכה היתה באמת לנער כמוני, מפני שעם נערות הכפר לא היתה מתרועעת. נערה יפה ועליזה זו, פעמים שהיתה משתקעת במרה שחורה: ואז קשה היה להביט עליה בלא חמלה. בשום אופן לא יכלה אז אמה להציל מפיה אפילו מלה אחת. מביט הייתי אז אל פניה ונדמה לי, שהיא אחרת לגמרי. יותר מדי היתה צורתה דומה אז לקלסתר פני אמה כאילו הזקינה רגע אחד בהרבה שנים, על פניה נמתח אז איזה דבר, שהבדיל אותה מכל האנשים, ולפיכך אפשר שקירב אותה אלי. צריך הייתי ברגעים כאלה רק לקום ולצאת, וכבר בטוח הייתי שתהא נטפלת אלי מיד ותבלה עמי שעות לא מועטות בשיחת ילדים. ואז עליצותה ושובבותה עברו את הגבול הרגיל. כך הורגלתי עמה מעט מעט עד שגם אני התחלתי מרגיש בה צורך בשעות קשות של געגועים ובדידות.
ולמחרת היום, שראיתי בענשו של יעקב, נפל עלי איזה רוח של שגעון, כמו שאומרים “לא מצאתי לי מקום.” דומה היה, שלבי חישב להתפקע. שאלות נולדו במוחי: מה אני עושה כאן? למה באתי? מה כל אלו הבריות לי? – כאילו אתמול באתי לכאן ומעצמי באתי.
מריוסה הסתכלה בי. איני יודע, אפשר שהכירה את עצבי על פני. תאווה באה בלבי לשפוך לפניה את רגשותי. קמתי ויצאתי לגן שאחורי הבית. כרגע יצאה אחרי. פתחתי את לבי, סיפרתי לה כל מה שראיתי אתמול. היא שמעה ונזדעזעה.
“מפני מה היכוהו?” שאלה בקול רועד.
“מפני שהתפלל יהודית ולא רצה לאכול בשר.”
“ומפני מה לא רצה לאכול?”
“אסור לאכול.”
“אסור? מפני מה?”
נשתתקתי.
שתקה גם היא. אחר־כך שמה עלי את ידה, ובעליצות, שהיתה רגילה בה, אמרה:
“אותך לא יכו.”
“מהיכן את יודעת?”
“שר המאה הוא מכירנו ומיודענו.”
“ואם אמך תלשין עלי?”
“אם יגזרו עליך מלקות, אלך ואספוג אותן תחתיך.”
והיא צחקה צחוק גדול על דבריה. הצחוק השפיע גם עלי. שנינו צחקנו, בלי דעת על מה.
נכנסתי הביתה “בריה אחרת.” מאז הרגשתי את עצמי קרוב מאד אל נערה זו.
ביום מן הימים – איני זוכר באיזה מן הזמנים, חשבון העת נתטשטש באותם הימים מלבי – רק זוכר אני, שכבר ידעתי לדבר רוסית במידה שהבינו השומעים את דברי, וכבר מוכשר הייתי לכמה עבודות בית ושדה, וכבר יכולתי להשביע את פטרוני רצון. וזוכר אני שבאותו יום השתדלתי לעשות את הכל בצביונו. רוצה הייתי לפחות פעם אחת להפיק רצון מאנה. מתגעגע הייתי לצחוק־נחת של אם.
אנה יצאה ונכנסה, וכאילו לא ראתני כלל. יושב הייתי על האיצטבא בדד, וכלבי לרגלי מביט בי בעיניים, כמדומה שהיו דומעות. צריך אני להעיר לך, שגורל אחר היה לכלבי. מתחילה, כשנכנס אל חצרו של פטר, קמו עליו כלבי החצר והרעישו עליו עולמות. נכנס להחבא בבית־המיבשל, גירשוהו משם במקלות. “נודד זה מהיכן בא?” תמהו עליו. ראה נבחן שלפי שעה אין לו לצפות לחסדי הפטרונים – נתן מבטחו בשיניו ונלחם עם כלבי החצר, עד שזבו דם, ראו הפטרונים את כוחו וכשרונותיו הכלבוניים, ומצאו בו תועלת. עמדו וקרבוהו ופסקו לו מזונות.
נבחן נושע, אבל תשועתו לא נעמה עליו. הכיר כלב זה בחוש מיוחד, שאני, בר־מזלו, אומלל ומתמוגג ברעתו; ובשביל זה לא האמין כל־כך גם באורך ימי שלוותו. תמיד, כשהייתי יושב בדד ושקוע בעצבות היה משתטח לפני ומסתכל בתוך עיני במבט בוטח ותמה. כמדומה שרוצה היה לשאלני: מפני מה? מפני מה אינך קונה לך רשותך בזה כמוני?
אנה יצאה שוב, והצליפה עלי מבט:
“יהודוני עצל, יושב לו בטל ואַת לכי טרחי, הכיני לו סעודה ויבוא על המוכן.”
קמתי ממקומי, והתחלתי מביט לצדדין למצוא לי איזה מעשה.
“לך וצוד את החזיר הקטן, והביאהו לכאן,” ציוותה עלי.
עבודה זו לא נעמה עלי כלל. כבר מאתמול שמעתי את אנה מדברת, שצריך לנחור את החזיר הקטן, ולבי נתמלא עליו חמלה. אף־על־פי שהוא חזיר, אבל הרי נתגדל פה.
קשה היה עלי להיות שותף באותו מעשה, אבל דיה היתה גערה אחת של אנה, ואני כבר ידי מונחת על אותו בעל־חי, שהרגיל בי והאמין בי אמונה יתירה. אנה נתנה לי חבל לכפתו. עשיתי את רצונה. החזיר צרח צריחה. דומה היה, שהוא קרא עלי: יהודוני, לי אתה עושה כך? אנה נתנה סכין בידי, הראתה לי מקום לחיתוך. החזיר זב דם והתחיל גונח ומחרחר מתוך גרונו.
אנה ציוותה להביא עצים, לערוך אש, להביא עליו את החזיר. עשיתי את הכול.
כלבי רואה, מביט עלי ותמה. והחזיר גונח. והאש מלחכת ומהבהבת. והכלב פונה כלפי מעלה ונובח.
בלילה נדמה לי בחלומי, שאני ואחי השו"ב עומדים ברקיע לפני מידת־הדין, ובעלי חיים עומדים וטוענים עלינו. אלא שעליו טוענים אווזים, יונים ושאר עופות טהורים בלשון הקודש: “כלום הרבה נהנית מכל אלו ששחטת?” ועלי טוען חזיר מחרק בגניחות וחריקות, שאין בן־אדם מבין בהן כלום.
למחר השכימה אנה, העמידתני לפני האם הקדושה, הקריאתני את ה“ברכה” שלה, ולשעת־הארוחה הושיבתני לשולחן אצל פטר, הגישה צלי חזיר ונעצה בו עיניה.
כמדומה, שכל אותן ההכנות לא עשתה אלא להביאני לידי כך. רואה אני, שהיא רוצה להקים עלי את פטר מתוך ביסומו. נפל פחדו עלי והתחלתי אוכל. אני לועס, ובאזני אני שומע את הקול. תמה אני על האנשים הללו, שאינם שומעים את החריקה והם לועסים במנוחה. איזה גוש עולה ולוחץ בגרוני. בחילה… זיהום… וכאן אירע לי דבר מגונה… פיגלתי את השולחן כולו… כל המסובים התרחקו לאחוריהם מתוך כעס ובחילה. נפגשתי בעיני מרוסיה, ובושתי מלהביט בהן. אנה קמה מורתחת מתוך כעס, אחזה באזני ומשכתני החוצה.
“צא הלאה, יהודוני טמא. אל תעז לבוא אל ביתי מהיום.”
היא גירשתני. פטר ומריוסה החרישו.
עלוב ישבתי על האיצטבא שאחורי הבית, וכלבי שוכב שטוח לפני ומביט בי. מתחיל אני טוען לפני בר־מזלי הנודד: “כלבא, השמעת? מגרשים אותנו. הא למה זה דומה? בשלמא אילו היינו באים לכאן ברצון טוב, אבל מכיוון שהובאנו בעל־כרחנו, גירוש זה מהו?” נדמה לי שכלבי מבין את שיחתי, מוציא מגרונו הברה מחונקת ומבליע עליה.
ורעיון נדחק ועלה במוחי: שמא באמת הגיעה שעתי לברוח? אם ירדפו אחרי וישיגוני, אתנצל ואומר, שפטרוני שלחני מביתו. רעיון זה נסחב במוחי כסמרטוט. “הביתה אל הוריך,” ניקר בלבבי כיתוש. “אם יגרשוך מזה הרי חפשי אתה,” אבל בוא וראה כמה גדול כוח השוט. אני ידעתי ברי, שעד שירגישו פטרוני בדבר, עד שיודיעו לשר־המאה ועד שישלח לרדוף אחרי, כבר אהיה רחוק מן המקום. חושי כבר התקשו בי, עד שלא יראתי שוב להיחבא ביערות. בפני הקליפות והשדים כבר לא יראתי, מפני שכבר ראיתי ושיערתי, שאין קליפות יכולות לצער את האדם יותר משיצערוהו בני־אדם – ואף־על־פי־כן, כשנזכרתי בשוט המצליף על הבשר הגלוי, בזריקת הדם, בפצלות העור ובצעקות שאינן מועילות, נפל עלי פחד. לא, זה לא היה פחד. זה היה כעין הכנעה. אילו היה מונח אצלי שוט ברגע זה, הייתי מנשקו מתוך יראה. קשה לי לצייר לכם את הדבר. אתם הפרחחים אינכם מוכשרים להבין זאת.
יושב אני שקוע בעצבות וכעס, ולא הרגשתי שבין כך שקע עלי השמש והחשיך היום. החושך גבר, עד שלא הבחנתי עוד את הכלב השוכב לפני. מרגיש אני פתאום איזה נגיעה ורפרוף על שערות ראשי. דומה לרחישת שׂממית או איזו ציפורת ליל. הרימותי את ידי לגרשה מעלי, אבל הנגיעה החליפה את מקומה ורפרפה על ערפי. משטח אני את כפי על אותה הציפורת המגרה בערפי, וידי נאחזה ביד רכה וחמימה. נזדעזעתי ונרתעתי לאחור. לפני עומדת מריוסה כפופת קומה. חפצתי לקום, אבל היא הכבידה עלי את ידה. היא ישבה אצלי ולחצה את ידי בשתי כפותיה.
“מפני מה אתה יושב כאן?”
“הרי גירשתני אמך.”
“לא כלום. הכי אינך יודע את טיבה? כך דרכה.”
“תמיד היא מבזה אותי. קוראת אותי יהודוני.”
“ומה בכך, כלום אינך יהודי? כלום כועסת הייתי אילו קראת לי נוצרית?”
נסתתמו טענותי. הרהרתי באותה שעה: הרי אני גופי מגנה את עצמי, כשאני מוצא גנאי בשם “יהודוני.” אמת, שהיא מתכוונת להקניטני ולבזותני, אבל כלום בה תלוי הדבר?
“ומה אתה אומר לעשות עכשיו?”
“לברוח אני רוצה.”
“בלא ידיעתי?”
היא זקפה בי שתי עיניה. הרגשתי כאילו ערתה לתוכי שני מעיינות חמים. עיני, שלאט־לאט הורגלו אל החושך, בחנו בה כל תנועות גופה. חיוך קל שעל פניה גירש את העצב מעל לבבי. הרגשתי פתאום, שיש לי בבית זה ידיד, אוהב, חבר טוב, חברה טובה, חברה יפה מאד. נזדעזעתי והתחלתי בוכה, והיא התחילה מרפרפת על ראשי, על צוארי, על פני. יפה עשתה שנתנה לי לבכות. אחר הבכיה רווח ללבי. היא ביקשה להוציא את ידיה, אבל אני נאחזתי בה.
“ובכן, תברח בלי ידיעתי?”
“לא,” עניתי מתייפח.
“ואם אקראך ‘יהודוני’ תכעס עלי?”
“לא.”
ואם אבריאך בשר חזיר?"
“בין כך ובין כך כבר התגאלתי.”
“כלום מגואלת אני כשאני אוכלת בשר חזיר?”
“לא,” אני עונה מנוצח.
“אם כן נער טוב אתה, נער חביב אתה לי.”
הרגשתי על צווארי נגיעת שפתיים חמות, סגרתי את עיני, שלא יביטו בי השמים השחורים והכוכבים הנוצצים. וכשהכרתי בעצמי, מה קרה לי, נתביישתי בפני.
היא נעלמה וחיש שבה ותרמיל בידה.
“אבא ציווה שתצא ‘לילית’ עם הסוסים. הא לך תרמיל זה. יש בו לחם ובשר. קום וצא.”
היא שפעה דברים בחטיפה ובנוסח שגור אצל בנות פטרונים, כאילו מה שקרה קודם, לא היה אלא חלום.
ההליכה ‘לילית’ היתה הליכה מיוחדת שבוודאי אינך יודע את טיבה, וצריך אני לבארה לך. כל היום עובדת הבהמה בשדה, ולפיכך חייבים הבעלים במזונותיה. להוציא את הלילה, שאינה עושה, ומהיכן תהא ניזונה? לפיכך הולכים עמה לרעות בשדה זר. אותו הזר גם הוא בעל־מקנה, גם אצלו יש סוסים, שאינם עושים בלילה, ואין להם זכות מרעה. מהו עושה? שולח הוא את סוסיו בגניבה לבר שכנו. נמצא שבהמותיו של זה רועים בשדות השכן, ובהמות השכן בשדותיו של זה, ושניהם שמחים. כשמוצאים את הגנב על גניבתו, הוא סופג מלקות. אף־על־פי־כן אין בכך משום גנבה. כך הדבר נוהג. ודאי שהתנו הבעלים למפרע על הדבר. אם תמצא את גנבי שלי, הריני מוחל לך על המכות, שתחלוק לו, ובלבד שתמחול גם לי על מה שאעשה בגנבך־שלך.
אף־על־פי־כן היתה חביבה עלי הליכה זו. אוהב הייתי את הלילות בשדה, בשעה שהירח משפיע עליך אור בצמצום. חוץ מן ד' אמות שלך שוב אינך מבחין כלום, ואינך רואה שום דבר, שיזכיר לך את המקום, שאתה נתון בו, ושיצמצם את כוח־המדמה שלך. אין לך אלא כיפת הרקיע שלמעלה, זו שגם אביך ואמך וכל אשר חביב לך נמצאים תחתיה. ויכול אתה לצייר לעצמך, שאבא עומד לפני ביתו ומקדש לבנה זו בשעה זו, ואמא מבטת באותו הכוכב הנוצץ, שאתה מביט בו. שניכם מסתכלים בנקודה אחת. ומתחיל אתה בוכה, ומשער אתה שגם אמא בוכה. ושומע הלילה, ושומעים לך הכוכבים. חגבים שורקים. רוצה אתה, האמן שהם משתתפים בצערך, מתאנחים עליך. הבלים, דמיונות כל אלו. אבל פעמים בשעה שאין לך ממשות, אתה נהנה מהבלים. ורוח סתר נושב עליך פתאום ונכנס בך ומחדש אותך, ומתחיל אתה להאמין, שלא לנצח תהא שבוי, שיש יום ויקראו לך דרור, ואז, ברגעים כאלו, שכב פרקדן, שקע בשינה, ואם לא יעירך שוט בעל־השדה, תראה חלומות נעימים, שאין הפה יכול לספרם.
לקחתי את התרמיל ויצאתי עם הסוסים אל השדה הרחב, החפשי, המשתרע וטובע באפלולית הלילה. איני יודע אם להכעיס את בעלי או על דעת עצמי עשיתי זאת, שלא הלכתי פעם זו לרעות בשדה זרים, אך ירדתי אל תוך העמק, שהיקצה אותו פטר לקציר שחת. השתטחתי על האדמה הטובה ועל יבולה הרך.
מתאווה הייתי להעלות על זכרוני את אבא ואמא, להסיח עמם במחשבה, אבל בפעם הזאת לא עלתה לי. תמונת הרב הזקן מרחפת לעיני. נדמה לי, שהוא מביט עלי מתוך רוגז. מספר הוא לי מעשה ביוסף הצדיק, שישב בבית פוטיפרע והתפרנס בזרעונים.
וכשנזכרתי ביוסף הצדיק, נפל עלי לבי למעשה המגונה שעשתה בי מריוסה. לא יכולתי לכחד מעצמי, שה“גויה” הצעירה יפה בעיני, ושאם היא תתן לי בשר חזיר אפילו עשר פעמים ביום לא אסרב לה. ולא עוד אלא שאני משתדל בעצמי ללמד עליה זכות. את כל חומר החטא אני מקבל על עצמי. נכון אני להאמין, שלא היא באה אלי, אלא אני קראתי לה. חוטא הייתי בעיני. אפילו לבכות לא יכולתי. נדמה לי, שהרקיע חשך משל אתמול, והכוכבים אינם נוצצים כלל. ומתוך מחשבות נוגות נרדמתי.
איזה קול העירני משנתי. דומה היה זה לקול בוכים. לא רחוק הוא הקול. עולה ומרחף באווירו של העמק. נזדעזעתי. והקול הולך ומשתפך, קול רך וצובט בלב, וכאילו מתכוון הוא ישר אלי. קמתי בחרדה, והתחלתי קרב אל המקום, שהקול יוצא משם. ומסביב, ולמעלה, ומתחת חושך, חושך שיש בו ממשות. הירח כבר שקע. מספר צעדים הרחקתי, וכבר איני מבחין את סוסי. חיש התחלתי מבחין הברות בקול. הנוסח צובט, צובט את הלב. נוסח של תהלים.
“כִּי יוֹדֵע יְ־יָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים, וְדֶרֶךְ רְשָעִים תֹּאבֵד”.
סר פחדי, ועל מקומו בא תמהון: מהיכן נוסח זה כאן בגלות? באתי לידי ספק, שמא אין זה אלא חלום.
“לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם… וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק..”
מושכני הקול. יהיה שם מי שיהיה. רוצה אני להצטרף אליהם.
התחלתי גם אני בקול: “יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ.”
נפסק הקול. שעטת צעדים אני שומע.
“מי שם?” שואל קול בשפת יהודית.
“אני. ומי שם?”
“אנחנו.” עונים כמה קולות בבת־אחת.
“חטופים?”
“חטוף?”
מתוך שאלות נפגשנו.
אלה היו שלושה חטופים, מן הנמצאים בכפר רחוק מבית פטר ואנוכי לא הייתי נפגש עמם. גם הם יצאו למרעה לילית עם בהמות בעליהם ונזדמַנו יחד בעמק זה.
נעים עלי לקרותם בשמותם. הגדול שבהם, יעקב, שכבר ידוע לך שספג מלקות, והשנים הנשארים, סימון ורובין. אבל שם בעמק התוודעו אלי בשמותם, כמו שהיו נקראים בביתם, יעקיל שמעו’לי וראוב’יק.
כפי שנודע לי באחרונה, היה להם עמק זה מקום קבוע להזדמן בו לפרקים. זה היה מעין קלויז מיוחד במינו שראוי לקראו “קלויז של ר' יעקיל.”
הוא, יעקיל, היה נער כבן־חמש־עשרה, שנלקח מביתו מלא וגדוש בתורה. כולנו כבר שכחנו את חשבון הימים. אבל יעקיל זה מתפאר היה, שהוא מכיר את הימים על פי צבעם וריחם, וביחוד ערבי שבתות. חבריו העידו בו, שדבריו קיימים. ומתפאר היה, שהוא נהג חשבון בימות השנה, עד שלא אבד לו אף אחד מן החגים. בימי חג ומועד הם מתאספים לעמק זה.
על פי חשבונו של יעקיל חל תשעה־באב באותו הלילה ונקבצו לכאן כמנהגם.
“אם כן,” אני עומד עליהם בשאלה, “תהלים זה, שאתם אומרים מהו? מוטב שתאמרו קינות.”
“קינות אין אנו יודעים על פה,” ביאר לי יעקיל, כבעל הבית הגון, ששמו ר' יעקיל, “יודעים אנו רק כמה קפיטלים של תהלים על־פה, ואותם אנו אומרים בכל החגים. אבל בעיקרו של דבר, כלום המלות עיקר? בין כך ובין כך הרי המלות לשון הקודש הן. העיקר היא הכוונה. כך לימדני אבא, עליו־השלום, הכל הולך אחר כוונת הלב. רצונך, הרי פירושו של ‘למה רגשו גוים’ ‘אתה בחרתנו מכל העמים;’ רצונך – ‘איכה ישבה בדד’.”
הדיבור היהודי, שלא שמשתי בו זה כמה, השפיע עלי השפעה מיוחדת. הרי אני שרוי בסביבה יהודית, קיבוץ יהודי, יהודים של אבא ואמא. הרגשתי התבטלות מפני הנער המצויין, היודע את הכל כפוסק ותנא. רואה הייתי בו בחינת רב קטן על העדה הזעירה הזאת.
הדבר הזה הרבה עוד יותר את עצבוני. הייתי בעיני הרשע שבעדה, האוכל בשר חזיר ונכשל בעבירות חמורות. ודאי שאיני כדאי להצטרף לחבורה זו.
בין כך משש ראובן הקטן בתרמילי ומצא מציאה.
“חבריא, אוכל,” קרא הקטן מתוך התפעלות.
שמעה העדה אוכל, ובאה לידי הזדעזעות. כך הורגלו החטופים להזדעזע על כל מאכל, אפילו מתוך שׂובע. אמנם לא תמיד יכולנו להתאונן על פטרונינו בנוגע לפרנסת הקיבה. מבריאים היו אותנו על־פי־רוב עד לכדי שביעה. אבל מכיון שלא נתנו לנו אוכל בשעת רעבון, אלא בשעה שעלה הדבר בחשבונם, הורגלנו לאכול לתיאבון אפילו על בטן מלאה. “אכול בשעה שיש לפניך, ולא תצטרך לרעוב בשעה שאין לך,” זהו פתגם שגור אצל החטופים.
הם התחילו מחפשים בתרמילי, ואני, כלימה כיסתה פני, בזכרי, שעוד מעט וייגלה קלוני לפני העדה הישרה הזאת, כשימצאו שם בשר חזיר.
התחלתי בוכה ומתוודה על עווני.
“נכשלתי,” אני מדבר מתוך התייפחות, “בשר חזיר… לא יכולתי לעמוד בנסיון…”
דומה היה עלי, שיעקיל הוא בית־דין שלי, ושני הקטנים הם עדי, שמצאוני על עווני. יעקיל שמע את קטעי וידויי. העדים כבשו פניהם בקרקע, כאילו הם הנאשמים. ואני – אני בוכה ומתייפח.
“שמע נא, קטן,” פנה עלי יעקיל, “איני יודע אם עברת אותם מדורי הגיהנום שעברנו אנחנו. מרחו אותך בעיטרן והעלו אותך על האיצטבא העליונה שבבית־המרחץ תחת הבל שורף ומחניק? הכו אותך בשוטים על שמצאו אותך ממלמל “מודה אני?” העמידוך על כרעיך בין צורי חלמיש ואבנים חדות שעות הרבה בשביל שלא נשקת מה שציוו לנשק? מצאו אותך מנשק בסתר “ארבע כנפות” ופסקו לך שוטים כמספר החוטים שבציציות? שמא לא נוּסית בכל אלה, גלה את שכמינו וספור את הצלקות שנשארו שם. ועל אלה תוסיף עוד את השוטים שאני חייב לספוג, מפני שגופי הקטן לא יכול לספוג את הכל בבת־אחת. ואחר כל אלה עוד לא עבר עלינו יום בלא “מודה־אני.” ומבשר החזיר היינו נזהרים, עד שפעם אחת חדלו מהכות אותנו על־זה, אלא, פשוט, לא נתנו לנו שום מאכל לבר מבשר חזיר. שני ימים תמימים צמנו. גם לחם גם מים לא בא אל פינו. רואה אתה את שמעון הקטן? הוא ניסה אז לאכול עשב הגדל בחצר. ובליל יום שלישי לתעניתנו ראיתית את אבא בחלומי. הוא היה לבוש בגדי יום־טוב ובידו חומש. התחיל לומד עמי ומשנן לי את הפסוק “ונשמרתם לנפשותיכם.” ופתאום נבקעה האדמה.. מלאך דומה יצא… שוטים בימינו ובשר חזיר בשמאלו, והוא מגישו אל פי. מביט אני אל אבא בחרדה, והוא מחייך. כל המקום האיר מחיוכו, ואמר: ‘כלום לרצונך אתה אוכל?’ התחיל אבא מרחף ועולה, וקורא לי מרחוק: אמור לכל אחיך החטופים, שכרם מרובה מאד. כל אנחה מאנחותיהם נחשבת תפילה, כל מחשבה טובה מצטרפת למעשה. אלא שאם תמותו ברעב, עתידים אתם להיות יורשי גיהנום. הקיצותי. ומאז התחלנו אוכלים לפי שעה בשר חזיר ומאכלי פיגולים. העיקר הוא שנישאר יהודים, שנשוב לאבותינו יהודים. ברור לי. שלא יחשוב לנו השם־יתברך את זאת לעוון.”
אבן מעמסה התגוללה מעל לבי, עיני זלגו דמעות מתוך שמחה. ומכיון שפתחתי את פי, גמרתי בדעתי לספר לפניו גם את עווני השני. קיוויתי לקבל מאת יעקיל היתר על מריוסה, כמו שקיבלתי על בשר חזיר.
בינתיים הוציא שמעון מתוך תרמילי פת לחם וצלי.
“רעבתן,” גער בו יעקיל בזעף, “כלום שכחת? הלא תשעה־באב היום.”
הנזוף החזיר את הכול לתוך תרמילי וסר לצדדין.
אני סיפרתי לפני יעקיל את אשר נפל ביני ובין מריוסה ובלי כוונה לדבר השתדלתי להמליץ עליה ולספר בשבחה. כמדומה שהרבה הגזמתי ושיקרתי בנוגע לנטיתה וחיבתה ליהודים.
“וסופו של דבר?” שאלני יעקיל בקצת חרדה, “היא נשקה אותך ממש?”
כל אחד מהנערים שונה את השאלה.
אני מביט לארץ ושותק.
“יפהפיה היא?”
אני שותק.
“כמעט שכחתי מה שמך?”
“שמואל.”
“שמע נא, שמואל, זהו ענין חמור. יותר ממה שנאמר אצל יוסף הצדיק. התבין? איני יודע, כיצד אבאר לך. סכנה היא עלינו למצוא פה בגלות, בין שׂוטנינו, אוהבים נאמנים וישרים.”
“מדוע?” אני תמה.
“איני יודע. כך אני מרגיש. נעלבים יצאנו, נעלבים צריכים אנו לשוב. העלבון והצדק הם שלנו. צריכים אנו לשמור עליהם, עד שנביאם הביתה.”
“איני מבין.”
הוא העמיד עלי את עיניו ויאמר:
“ראה הזהרתיך. התרחק ממנה.”
דבריו נכנסו לתוך־תוכי. הרכנתי לפניו ראש מתוך הכנעה גמורה. זה היה כוחו של יעקיל, לא רק עלי, אלא גם על יתר החברים: כשהיה נותן עיניו במי שיהיה, היה משעבדו. קשה היה לסרב לו.
בריה חדשה נעשיתי. משא שתי עבירות הוסר מעל לבי. על אחת קיבלתי התרה, ועל אחת נעשיתי בעל־תשובה. בלב שמח הצטרפתי אל העדה, והתחלנו שוב את הקפיטלים הראשונים של תהלים, שנתקנו כאן במקום קינות. לאחרונה הצעתי שנאמר “על נהרות בבל,” שאני ידעתיו על פה. ההצעה נתקבלה.
ועדה של ארבעה יהודים קטנים עמדה בעמקו של פטר חלופוב, נסתרת בין הרים מסביב ומכוסה בצל הליל, “גנבים” על חשבון זרים ומקוננים על חשבון עצמם – וקראו מעומק הלב:
“עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיוֹן”.
קראנו, ישבנו גם בכינו, בזכרנו את אשר עבר עלינו, ואת המקום שאנו שרויים בו.
שמואל הזקן נזדעזע מתוך סיפורו. שקעה עלינו השמש, והוא נזכר שלא התפלל עוד מנחה. ירד ורחץ ידיו במי־שלולית, עלה ונשתקע בתפילה.
ו 🔗
כשגמר הזקן את תפילתו מתוך ישיבה בעגלה, לא חיכה שאעירהו על הסיפור. מעצמו שב למקום ההפסקה, כאילו מוטל היה עליו לתת לפני דין וחשבון על כל מה שעבר עליו. זהרורי בין־השמשות כבו לגמרי. ערב של חורף האפיל עלינו בערפל עב ובר־ממש. הזקן גמר את המזמור “עלינו לשבח” והטעים מתוך הערפל: “לתקן עולם במלכות ש־די וכל בני בשר יכירו בשמך… ביום ההוא יהיה אדני אחד ושמו אחד.” עפו המלות אל תוך הערפל, כאילו התכוונו לבקעו, לפזרו, אלא שנבלעו בתוך החושך ולא השאירו אחריהן שום סימן.
– חושב אני את היום, שהתוודעתי אל יעקב – תכף הזקן והתחיל בהמשך סיפורו – להתחלה של חיים חדשים. הורגלתי להביט עליו כעל גדול, שמעשיו צריכים להיות לנו לדוגמה. יעקב, כל מה שאמר, לא אמר על דרך השערה וספק, אלא כפוסק ומומחה. במקום שבא במבוכה, פתר לו אביו את שאלותיו בחלום. על פיו ועל פי חלומותיו חיינו.
הורגלתי לראותו אוכל טרפות, מחלל שבתות ועובר על כל התורה בלי שום פקפוק. ואף־על־פי־כן הוא מזהיר אותנו תמיד, שנילחם על יהדותנו, שנספוג שבטים וכל מיני פורענויות, ובלבד שלא נבגוד ביהדות. ובשביל זה ציירתי לי במוחי, שהיהדות אינה לא תפילה ולא זהירות מעבירות קלות וחמורות, אלא ענין אחר לגמרי, שאין אני יודע לקראו בשם ולהראות עליו באצבע. יעקב ודאי שיודע. אני איני אלא מרגיש בה. מרגישה גם אנה. שאם לא כן, לא היתה קוראת אחרי תמיד “יהודוני” ולא היתה שונאת אותי כל־כך, אחרי שהיא רואה אותי עובר על כל התורה.
ופעמים, שהייתי רואה את עצמי ואת חברי, כאילו אנו המצביאים לחילותיו של הקדוש־ברוך־הוא. כל מה שאסר, לא אסר אלא על החיילים. החיילים הם פשוטים, זקוקים לשורת המשטר, צריכים לדעת משמעת ושיעבוד, מה שאין־כן המצביאים. רמז לנו העליון, כביכול, על־ידי חלומותיו של יעקב: בשבילכם יש יהדות אחרת. מעצמכם תבינו מה ומתי אסור. ומה ואימתי מותר.
נדמה לי לפעמים, שאני מקיים את יהדותי באותו הנסיון שהזמין לי השטן במריוסה. כשלא אפנה אליה, אני קונה את עולמי בשעה אחת. נזדיינתי כנגדה בכל מיני כלי־זיין. נגמר בדעתי, שאם תושיט לי בסתר איזה דבר מאכל אזרקנו בפניה. אם תשים עלי את ידה, אדחפנה מעלי. אגיד לה, שאני יהודי, והיא אינה כלום.
נלחמתי בצלה וניצחתיה, כל זמן שלא ראיתיה. אבל מכיון שהופיעה לנגדי, נתקלקלו כלי־זיני. שכרון השפיעה עלי. לא יכולתי לעמוד לא מפני אש עיניה השובבות, לא מפני דיבורה העליז ולא מפני כולה־שלה. הכול היה בה שלא מצד הקליפה, אלא פשוט משיכה, משיכה שלא לרצונך. וכשנתנה עלי את ידה הרכה, כפפתי את קומתי והפקרתי את עצמי, שתעשה בי מה שלבה חפץ, והיא עשתה. במקום שחסרו לי כפתורים תיקנה, פחתות במלבושי הטליאה. אם קטנה היתה לי, ומאכלים ומגדנות הביאה לי, וציוותה עלי לאכול, ולא מריתי את פיה. היא השכיחתני את יעקב ואת תורתו.
וכשבאתי לפני יעקב, שכחתי אותה ולמדתי את תורתו, שאסור לקבל טובה בגלות. והתחרטתי על העבר בלב שלם, עד שבאתי לפניה.
בין המכתש והעלי הייתי נתון.
ועם יעקב הייתי מזדמן לפרקים תכופים. מן הלילה ההוא שהיה ליל תשעה־באב, על־פי חשבונו של יעקב, היינו נפגשים בכל לילה על הבאר, עד שנפלה מריבה בינינו. אנכי לא הרשיתי להם בשום אופן, שהכול יביאו בהמותיהם לכאן וילחכו את עמקו של פטרוני. וכך התנגד גם שמעון וגם ראובן לחפצי, שאביא את סוסי לרשות פטרוניהם. יחוסינו כמעט שנתקלקלו, עד שעמד עלינו יעקב בדעתו המכרעת.
“חבריא, צריכים אתם לדעת, המרעה ‘לילית’ הוא ענין של גניבה. הגניבה אמנם לא לנו היא, אלא מכיון שנמסרה על ידינו, חייבים אנו לנהוג בה מנהג יושר וצדק. בואו ונעשה חשבון, כמה סוסים לכל אחד, ולפי חשבון הסוסים נחלק את הלילות, ונחליף את מקום המרעה. למי שיש יותר סוסים, ירבו לילות המרעה בחלקו, והיתה זאת גניבה ביושר.”
ההצעה נתקבלה, כמו שכל הצעותיו היו מתקבלות, לא כהצעות, אלא כגזירות. ומאז התחלנו נוהגים “גניבה ביושר.” והפטרונים היו ישנים בביתם, שמחים בגניבתם ואינם ניזוקים, עד שנתחבר לנו נער נוצרי אחד, סרגי איבנוביץ', בנו של ראש הכפר, גיסו של פטר חלופוב, שגם הוא היה לפעמים בהולכים ‘לילית’ נער זה הוכרח מתחילה לקבל על עצמו גזירת יעקב, אלא שלמחר גילה את הדבר בכפר.
הפטרונים באו לכלל כעס. יעקב קיבל את הדבר על חשבונו, על דעתו, וספג עונשים מכולם. ומאז נסגר בית־הכנסת של יעקב. הפטרונים חדלו מלשלוח אותנו למרעה לילית.
לכשתרצה, הרי היה קצת טעם בתרעומתם עלינו. הם נמצאו מרומים על ידינו. מאמין היה כל אחד, שסוסו מביא לו ריווח ידוע בכל לילה, כמחיר הנהוג למרעה לילה. שבעה לילות, פי־שבעה, ירח ימים, פי־שלשים. ופתאום נודע להם שסוס כל אחד היה רועה על חשבון פטרונו, הרי שגרמנו להם הפסד מרובה כל־כך בפעם אחת.
ואלא מאי, שמא תאמר גניבה, מה איכפת לך, פרחח יהודי, כלום שלך גונבים?
כך אמר לי פעם אחת נוצרי אחד ממכירי: זהו חסרון קבוע ביהודי, שהוא מכניס את ראשו למקום שאין מבקשים אותו כלל. וחסרון זה הרגיש בנו גם סירגי איבנוביץ', ומונה היה אותנו בו תמיד.
הקלויז של יעקב נסגר, אלא שבחרנו לנו מקומות אחרים ארעיים, ולפעמים שהתחלנו נכנסים איש לבית רעהו. והפטרונים לא הקפידו על הדבר.
איני יודע מי לחש לה למריוסה באזנה, מי ומה הוא יעקב זה, ומה דעתו עליה, שהתחילה לשנוא אותו מן הרגע הראשון שנכנס אלי. פרא־אדם, היתה קוראה עליו. מעולם לא ראתה יהודי כזה, כך אמרה לי. “פשוט, יראה אני מפניו, מפני עיניו המשונות אני יראה, ואני בזה לו.”
כשנכנס אלי, יצאה מן החדר ולא שבה, עד שיצא. ועלי יפה היה הדבר, מפני שמן הנמנע היה עלי להימצא תחת השפעת שניהם בעונה אחת.
כך עברו עלי הימים בסביבתי הקטנה. פטר היה מחבבני לפעמים; אנה השביעתני כעס ומרורים; מריוסה אימצה אותי לה כאח וליהטה אותי באש שבעיניה. יעקב השפיע עלי מתורתו, שאסור לקבל טובה בגלות ממי שאינו בר־גלות, ושאנו צריכים להילחם על יהדותנו. סירגי איבנוביץ' נהפך לי לשונא, מיום שגילה בכפר את דבר “הגניבה ביושר,” ושר־המאה שלי לימדני מסות צבאיות והצליח.
אני בעצמי, כמדומה לי, שלא הייתי ולא־כלום.
כך עבר הקיץ ורובו של החורף.
בין כך הגיעו ימי חג בבית חלופוב. איני זוכר איזה מן החגים. אלה היו לנו ימים קשים בגולה. מכיוון שהתחילה אַנה עוסקת בהכנות מבעוד יום לכבוד החג, נזכרתי בערבי־שבתות שבבית הורים, בשבתות בקלויז, בחגי ישראל ובכל מה שחביב כל־כך על נער עברי, ואש של געגועים התלקח בלבי. בימים אלה לא הועילה לי גם קרבת מריוסה, גם דמעות לא כיבו את אשי. כגחלים לוחשות נצברו לי פה בתוך החזה. הטעמת מימיך אש כזו? רוצה אתה אז לשכב על הקרקע, להתגולל, ללחוץ את הלב אל איזה גוש. מעשה שגעון עולה פתאום על דעתך לעשות: לרקוד, לשיר, להתאבק, לבכות, לצחוק. אפילו מלקות היית נכון לספוג אז, ובלבד שתסיח דעתך ממה שבלבך.
חלופוב יצא והתמהמה יותר מן השיעור. מריוסה העירה, שראתה אותו נכנס לבית־המרזח.
התחילה אנה מקללת את היהודי המזגן, “מושקה שלנו.”
“הי, אמא,” מתערבת מריוסה, “כלום מה אשם מושקה בדבר? וכי בעל־כרחו של אבא הוא מכניסו, ולאונסו הוא משקהו?”
אנה באה לכלל כעס ושפכה קיתון של בוז על ראש בתה.
איני יודע מה היה לי. אגרופי התכווצו, דמי רתח בי. לא יכולתי לשמוע בקרירות־דעת את עלבונה של מריוסה. הרגע היה רגע של סכנה. להתנפל על אַנה חפצתי. אני לא ידעתי, שמריוסה מביטה אחרי, ומרגישה בכל מה שמתחולל בי.
באותו רגע נפתחה הדלת ונכנס חלופוב מבוסם. הוא הלך ופסע פסיעות חגיגיות מתוך פיזוּז וחיוך. חלופוב מכיוון שהיה מבוסם יצאה נשמתו מנרתיקה ושכנה על פניו. ברגעים אלו לא יכול לעשות אחרת אלא או לחבק, לנשק ולבכות, או לקלל להכות ולחייך. לא לחינם היה נוהג להתגלח לימי החג כדי לתת מקום פנוי ורחב לנשמתו הרחבה. זהו ההבדל בין נשמת יהודי ובין נשמת מי שאינו יהודי. נשמת יהודי כולה רוחנית, מתכווצת ובונה לה מקום אפילו על חודו של חוטם. אבל נשמת עממי תופסת מקום מרווח, כביכול בגשמי.
הוא התחיל משתעשע עמי ועם מריוסה חילק לנו ממתקים, ובלבד שנרקוד עמו. אלא שאַנה קידמה אותו בפנים חמרמרים.
“שוב שיכור?”
עיני אַנה לא פעלו באותה שעה על חלופוב.
עלבון בעד עלבון. וחלופוב לא יכול להתאפק, עמד וקרא עליה:
“יהודוניה.”
ראיתי את פני אַנה והם מכורכמים, ראיתי את פני מריוסה כשהאדימו, ראיתי את פני חלופוב, ונשמתו התחילה מתכווצת וחוזרת לנרתיקה. אַנה התרחקה לחדרה. השורה נתקלקלה.
אני נרתעתי לאחורי. נשתוממתי, קריאה זו “יהודוניה,” מה פירושה?
נתמלאתי חמלה על חלופוב, על מריוסה הנרעשת, על אַנה הבוכיה, על רוח החג שבבית, שבשביל מלה אחת “יהודוניה” נתחלל. ונדמה לי שחלק גדול מאשם זה חל עלי. ובאמיתו של דבר, כלום למי היתה שום שייכות למלה “יהודוניה” יותר ממני? שמא לחלופוב?
סיפורו של הזקן נפסק כאן על־ידי צהלת הסוסים, שקמה לרגל תגרה קטנה שנפלה ביניהם. הסוס החיצוני התגאה בקורטוב חירות ורצה להזכיר את שכנו התיכוני על הדבר, וחלק לו נשיכה. הלז לא יכול להשיב לו מפני שהוא חבוש במוסרות, וצנף. הניד עליהם העגלון שוט, ועשו שלום ביניהם.
“הטריחו את עצמכם,” השמיע העגלון עצה טובה, “רדו מעל העגלה ועלו הר זה כדי שלא יקפא דמכם בקרבכם, מתוך ישיבת־קבע.”
אין מסרבין לעגלון בדרך. עשינו כמו שנצטווינו.
ז 🔗
– ביום השני – הוסיף הזקן לספר – נתגלה לי הדבר במקצת. מריוסה גילתה לי, שבכפר מרננים אחרי אמה, כי היא יהודית שהמירה. היא אינה יודעת, עד כמה מן האמת יש בדבר. לפעמים, שאבא קורא עליה “יהודונית,” אבל זה רק מתוך שכרות, וספק אם מדעתו הוא קורא כך, או שמא אינו אלא חוזר על הפטפוטים, שהוא שומע עליה בכפר. כשהיא שואלת את אמא בדבר, היא באה לכלל כעס. אבא חובב יהודים, אבל אמא שונאה אותם. היא גופה אוהבת את אביה יותר מאמה. גם היא מחבבת יהודים. מתרועעת היא עם בנות “מושקה שלנו” שלא מדעת אמא. חידה היא בעיניה, מפני־מה שונאה אמא כל־כך את היהודים? אגב היא משביעה אותי, שאגיד לה את האמת, “איך הם היהודים שם בשכונתם, כמו יעקב הפרא, או כמוך?”
אנכי לא שמעתי את יתר פטפוטיה, מפני שעסוק הייתי ברעיון אחד, אם אמת הדבר מה שאומרים, הרי מריוסה חציה יהודית. נתתי את לבי למצוא את הסוד. גם זהו פרי החטיפה, שעשתה אותנו עזים כנשרים, קלים כצבאים, גבורים כאריות לעשות רצון פטרונינו, וערומים כשועלים למצוא תחבולה בשעת הצורך. כבר העיד עלינו שר־האלף שלנו, פאול אקימוביץ', יהי חלקו עם חסידי־אומות־העולם בגן־עדן. חיל זריז, פקיד פיכח ופטרון רחמני היה פאול. אם נשר היה, אנו אפרוחיו; אם ארי היה, אנו גוריו.
וכך היה פאול אקימוביץ' אומר: “אין לך חייל טוב מיהודי בשעת הצורך, אלא שאתה צריך לדעת, כיצד להשתמש בו. אל תתן לחייל יהודי פקודות מפורטות ומבוארות מתחילתן ועד סופן, מפני שאז אתה שולל ממנו את האפשרות להשתמש בכשרונו, לחבל תחבולות, ומאבד אתה טובה הרבה. צווה לו רק את תוכן פקודתך ומטרתה, ואז היה בטוח, שאפילו מתוך הגיהנום יביא לך את מבוקשך.”
מכיוון שנתתי את לבי למצוא את סודה של אַנה, ישבתי לחבל תחבולות ומצאתי.
זה היה בראשית ימי אביב. חלופוב נסע לכפרים הסמוכים, שהיו תחת שלטונו, לגבות מסים מאת האיכרים ושהה בדרכו כמה ימים.
כל אותו היום ציערתני אַנה, כמנהגה. שלחתני בשליחויות יתרות, דרשה ממני שתי עבודות בעונה אחת, צעקה, קיללה, דחפה בכתף, צבטה באוזן. מומחה היתה לצער את המשועבדים. בלילה שכבתי על משכבי באכסדרה. זה היה לי מקום קבוע לשינה. אַנה עלתה על משכבה, ולא ישנה עדיין. מריוסה כבר נשקעה בשינה. נזכרה אַנה, ששכחה לסגור את הדלת לאכסדרה וקראה אלי, שאקום ואסגור. אני התראיתי שקוע בשינה והעמדתי קול נחרה. היא קוראה, ואני נוחר. פתאום התחלתי והעמדתי צועק מתוך שינה בקול פחדים ובשפת יהודית:
“הוי, אמא, הניחי לאנה, היא אם לבנים. רחמנות על בתה הרכּה.”
נאלמה אנה. פוקח אני עיני לחצאין ומביט אליה דרך הדלת. על השולחן שאצל מיטתה נר דולק. רואה אני אותה נרעשת ומטה אזניים. חוזר אני על קריאתי בקצת שינויים.
“בבקשה, אמא, כלום מה היא חייבת? היא מבריאה אותי, גם היא אם.” ומתחיל אני בוכה מתוך שינה.
“האומנם?” אני קורא בתמיהה ומתוך בכיה, “אַנה יהודיה?”
רואה אני, שאנה מסתכלת כלפי מיטת מריוסה. נראה שדאגה, שמא תתעורר ותשמע את אשר לא לה לשמוע. היא לבשה את מחלצתה, ירדה אלי, והתחילה מעוררת אותי בחשאי:
“ישן אתה? קומה נער. התעורר.”
התעוררתי והעמדתי פני נפחד.
“על מה בכית?”
“חלום קשה חלמתי.”
“מה החלום?”
אני שותק.
“ספר, ספר.”
“את אמא ראיתי.”
“היא חיה עוד?”
שיקרתי לה ואמרתי, שכבר מתה.
“ומה אמרה לך?”
“אמרה כי… ש…”
“ספר, ספר.”
“איני יודע איך לקרוא זאת ברוסית.”
“ספר בשפת יהודית.”
מביט אני עליה בתמהון מזוייף.
“אמרה, שאם תצערני אַנה, תבוא בלילה ותחנוק אותה.”
פני אנה התכרכמו.
“ושוב אמרה, שאַנה צריכה לחמול על ילדי ישראל, לפי… שגם היא בת־ישראל.”
תחבולתי לא הלכה לבטלה. יחוסה של אַנה נשתנה אלי לגמרי. לפרקים, בשעה שאיש לא היה בבית, לא נמנעה מלדבר עמי יהודית.
מצבי לא לבד שנשתנה, אלא שנתהפך היפוך גמור. דומה, ששמחה היתה להישאר עמי יחידה בבית ולפטפט עמי. צריך אתה לדעת, שמצבה של אנה בכפר לא היה נעים כלל. מכירות לא היו לה הרבה ולואי שלא היו לה כלום. כשהיו באות אל ביתה, חשדנות משותפת ניכרת מתוך שיחתן וישיבתן. הרבה כתרים היו קושרות זו לזו, הרבה חיבה היו מראות אחת לחברתה, שלא כפי הרגיל אצל בני־אדם. ניכר היה, שכל אחת רוצה להשתיק בדבריה את הרהורי הלב. כל שיחה משיחותיהן מתחלת היתה במה שמתחלת, וגומרת תמיד בדיבה על נשים שאינן זהירות בעניני ה“צרקוב.”2 ואַנה, כשהגיעה לפרק זה, היתה מתאדמת, מפני שיראה היתה, שמא תתאדם. כשהרגישה באודם פניה, התחילה מפטפטת ומשתדלת להעלים על מבוכתה ולהבליט את זהירותה וחיבתה לדת החדשה.
מתפטרות היו המכירות הטובות מתוך מבטים משותפים של ערמימות. צריכה היתה אַנה להיות או שוטה גמורה או פיקחית יותר מדי, כדי שלא תרגיש בעוקצם של המבטים הללו.
יחוסו של פטר אליה היה בכלל רצוי מאד. כשנפלה פעמים קטטה ביניהם היתה היא אשמה בה יותר. וכך זוכר אני, פעם אחת, אחר שכבר נתגלה סודה, שכבתי על משכבי ולא יכולתי לישון. מחדר־המיטות נשמע קול אשה מספרת עם בעלה מתוך קטטה. היא התנפלה עליו, על ששכח להביא שמן ללמפדה.3 יום פגרה היה, וחלופוב שכח או לא ידע בו. חלופוב היה קל שבקלים בעניינים דתיים. תמיד היתה אנה מקנטרת אותו על התפקרותו. היא ציערתהו בקטטותיה, עד שכשלה בו סבלנותו ועמד עליה.
“אילו הייתי כל־כך צנוע וחרד, כמו שאת דורשת ממני, אפשר שהייתי מהדר לשאת אשה… אשה… שהיא… שהיא נוצרית אדוקה.”
אפשר, שלא התכוון לפגוע בכבודה ולהזכירה מה שהשתדלה לשכוח. אפשר שזו היתה אצלו טענה נשמעת, אלא שאַנה שמעה בזה את עלבונה. פרשה ובכתה.
זה היה חסרונה של אַנה, מום קבוע בנפשה, שהיתה רגשנית יותר מדי. מרגישה היתה בדברים, ששמעה על חשבונה, לא לבד מה שנאמר, אלא כל מה שהדברים יכולים להלום, וכל עלבון, שנאמר סתם, נוטה היתה לקבל על חשבונה. לכשתרצה, יכול אתה למצוא מום זה גם אצל הרבה מהחטופים. בגדודו של לידריס הייתי עומד בעת מן העתים. באַלפי היו הרבה טטרים, קצת קראים וגם סכום הגון של יהודים. לכאורה, לא כלום. אבל צריך היה, שיקרא חייל אחד “אַנטיכריסט” ומיד הזדעזעו היהודים ורק היהודים. הטטרים והקראים, אדרבה, משתמשים היו הם־גופם בקריאה זו לעלבון חברם, אפילו אם הוא נוצרי. זהו שאמרתי לך. היהודים הם רגשנים יותר מדי.
בקיצור, חיים לא נעימים חיתה אנה. מתבודדת היתה בין עם רב. שתקנית נעשתה לאונסה. וזהו אסון גדול אצל הבריות הללו. נשים פטפטניות הן. כשאתה מחסרן את היכולת לפטפט אתה גורם להן רעה רבה.
בר־שיחה נעשיתי לה מן היום שנגלה לי סודה. מפטפטת היתה באזני על חשבון שתיקתה כל הימים. ובתוך פטפוטיה סיפרה לי דבר והיפוכו. סיפרה לי שהיא מתגעגעת על אנשי עירה וקרוביה; ושהיא שונאת אותם תכלית שנאה. יתכן, שאמת סיפרה. גמירא:4 אין שונאים אלא דבר שגורם צער, הפסד. שונאת היתה אַנה את קרוביה, מפני שגרמו לה צער הרבה, צער חרטה, צער געגועים, אולי גם צער בושת וכיוצא בזה.
ומכיוון שהותר אצל אנה הקשר של “עשרת הקבין” שלה, שוב לא נקשר. לא נזהרה מלדבר יהודית לא מפני מריוסה ולא מפני יעקב, שהיה סר לפעמים אלי. התחילה אַנה מקבלת אותו בפנים מסבירות. רק מריוסה היתה מבריחה את עצמה מלבוא עמו בדברים. פשוט, שונאת היא אותו. בית אנה נהפך לאט־לאט לכעין קולוניה יהודית, או, לכשתרצה, כעין קלויז יהודי, ביחוד, בשעות שפטר לא היה בביתו. נאספים היינו שמה ומסיחים יהודית, כמו שמסיחים עכשיו באיזה קלויז. חפשים הרגשנו את עצמנו ברשותה של אַנה. היא נהייתה אם לחטופים שבגולה. גם מריוסה התחילה מפטפטת יהודית.
יעקב הרגיש, שהכנסיה שלו עוברת מרשותו לרשותה של אנה. קינא, לבלי הרגיש בעצמו שהוא־גופו הולך ועובר, הולך ונבלע, אלא שגם במקום הבליעה הוא טובע חותם ונותן צורה קיימת לכנסיה החדשה. אַנה מחבבת אותו חטיבה יתירה עלינו. כבוד היא נוהגת בו. לפעמים נדמה, שהיתה יראה מפניו.
צריך אתה לדעת, שאשה זו, לאמיתו של דבר, לא עזבה את דתה, אלא קיבלה על עצמה חומר שתי הדתות. יראה היתה ביהדותה מפני הגיהנום היהודי. עכשיו הוסיפה על עצמה עוד פחד של גהינום נוצרי. חושד אני בה, שהיתה יודעת עוד לאמור “ויהי־נועם” על־פה. ובחלומות היתה מאמינה. לדבר זה הרי כל הנשים שוות, וחלומות היתה רואה לפרקים תכופים. יעקב האמין בעצמו, שהוא יודע לפתור חלומות והיה נטפל אליה ופותר חלומותיה.
כל־כך הורגלנו לדבר, כל־כך הרחבנו לעצמנו רשות בבית זה, עד שפעם אחת השתקענו בשיחה יהודית, ולא הרגשנו שנכנס פטר בבית. הוא לקח מקום בינינו, התחיל מתערב בשיחה, וחיוכו הרגיל שכן על פניו. הוא שואל ואנו עונים, אנחנו שואלים והוא עונה בשפת יהודית צחה, כאילו כך הורגלנו עמו מכבר, עד שהרגישה מריוסה בדבר.
“אבא,” קראה מתוך תמיהה של שמחה, “גם אתה יודע לדבר יהודית?”
הזדעזענו כולנו, כאילו מצאוּנוּ בגניבה.
חיוכו התרחב יותר והשתרע על כל פניו, ויאמר: “ואלא מה חשבת, שאני איני יודע? ולואי שתדעי כמוני.”
דבר זה הביא חשד בלבי על פטר, שמא גם הוא מומר, והחלטתי בדעתי לשאול עליו את אנה.
היא הוציאתני מטעותי.
פטר גדל מנעוריו בעיר שכולה יהודים. לבלר היה גם שם בבית־הפקודות, ועסקים תמידיים היו לו עם יהודים, עד שלמד את לשונם. בינתיים היא מספרת לי, שחובב יהודים הוא ואדם מצויין הוא. אלמלא כך, לא היתה מסכמת לעולם לעשות שטות זו, לעזוב דת אבות וללכת אחריו.
“ומה שם עיר זו, שאת אומרת?” אני שואל לשם סקרנות בעלמא.
היא קראה את שם עירי. רעד עבר על בשרי.
“ומה שם אביך?” אני שואל בחרדה.
“בנדיט.”
“מזגן היה?”
הן. ומהיכן אתה יודע? שמא זו עיר מולדתך?"
הגדתי לה שם אבי – ושנינו ספקנו כפיים.
תוך כדי סיפורו של הזקן נפזר הערפל. נשאתי את עיני למעלה – ועל עגלתנו שטוחים שמים חשכים, כיפה נטויה, כוכבים מפוזרים וצבורים. נזכרתי בהבטחת הקדוש־ברוך־הוא לאברהם אבינו: “ארבה את זרעך ככוכבי השמים,” ונדמה לי, שאני רואה בשמים קיבוצים־קיבוצים של יהודים; מהם מגורשים, מהם כלואים בתוך הערפל החלבוני. אבל, כמדומה לי, שגם בין היחידים, הרחוקים, המגורשים, יש ערך קבוע וצירוף יפה. גם זהו קיבוץ גדול של כוכבים מאירים, רחוקים־קרובים.
ח 🔗
נשב רוח קר. נדחקנו איש לרעהו להתחמם בציבור. הזקן התכנס במעילו הישן והוסיף לספר.
– קיבוצנו הקטן, מכיוון שפרק מעליו עול תורה ומצוות, ובעול תורה חדשה לא חפץ להביא את ראשו, לא נשאר בכל־זאת הפקר. געגועינו למה שנאסר עלינו הביאונו לידי כך, שבראנו לעצמנו תורה מיוחדת ומצוות חדשות.
כך, למשל, מדקדקים היינו, עוד קודם שקנינו לנו רשות בבית אנה להיפגש בכל שבת ולדבר לפחות שעה קצרה בלשון יהודית, ולוא יהיו מלים שתים, שלוש, ובלבד שנצא ידי חובתנו. זה היה אצלנו מן הדברים, שחייבים אנו להעמיד עליהם את עצמנו בסכנה.
“מודה אני” לא היינו אומרים מפני היראה שמא ירגישו הפטרונים בדבר, ועל זה היו מדקדקים עמנו בשוט. רק מהרהרים היינו את הברכה, אבל אותם ההרהורים לא היינו מהרהרים אלא כשהיינו פונים כלפי אותו הצד, שנדמה לנו שמשם באנו ושם עיר אבות שרויה.
קרע של ארבע־כנפות היה נמצא אצל יעקב. הציציות כבר נקרעו מעליו, שלא ימצאוהו ולא נספוג שוטים. אלא שאותו הקרע היה שמור אצלנו בסוד. מנשקים היינו אותן בשעת הכושר כאילו היה זה ספר תורה.
שעה אחת ביום השבת, ובימים שעל־פי חשבונו של יעקב היו ימי מועד, צריכים היינו לשבות ולהיזהר מכל מלאכה. שעה אחת ביום הראשון ובכל חגי הנוצרים מחוייבים היינו לעשות איזו מלאכה, לפחות לקרוע ניירות או להבעיר אש.
ועוד רבות כאלה מצוות, שלא בדאנו אותן מלב ביום אחד. מאליהן נקבעו כל אחת בזמנה ונתקדשו אצלנו, עד שהיינו זהירים בהן גם אחר־כך. כשקנה לו ציבורנו מקום קבוע בבית אנה.
נוסף על כל אלו עמד עלי יעקב בתורתו, שאסור לבני גולה לקבל טובה ממי שאינו בר־גלות, ולא הרגיש שהוא־גופו הולך ונשקע בטובותיה של אַנה השופעות עליו. בכל מקום שהיה רואה אותי עומד עם מריוסה, נכנס בינתיים ומצא לו אמתלה להפרידני מעליה. אנכי כעסתי עליו בלבי, אבל לא יכולתי להתריס כנגדו. הגיע הדבר לידי־כך שפקעה סבלנותה של מריוסה. עמדה ושפכה עלי את כעסה. התרחקה מעלי לגמרי.
זה היה אסון אצלי, עד אז לא ידעתי, כמה קשור אני לנערה זו. דומה היה עלי, שנתרוקנתי מתוך לבי. זר נעשיתי פתאום באותו הבית. הכול משיחים שמחים, ואני שותק כאבל. חיפשתיה, ביקשתיה, רדפתי אחר מבט עיניה, חפצתי לפחות שתסתכל בי, שייפגשו מבטינו, אבל היא מבריחה את עצמה ממני. היא אינה מבריחה את עצמה, אלא פשוט, אינה יודעת שאני מצוי בבית.
נזדמן לי יעקב ביחידות ושפכתי עליו קיתון של בוז. קם אני עליו מן הצד החלש: “לי אתה אורב? ואתה כמה טובות הנך מקבל מאַנה? שמא קיבלת עליה היתר מאת אביך בחלום?”
יעקב ענה לי ברוח שקט: “ראשית אין המשל דומה לנמשל, אתה ומריוסה צעירים… ושנית, נניח שגם אני איני עושה כהוגן. הלא אתה אשם בדבר! מוטל עליך להזהירני, כשם שאני מזהיר אותך. הגע בעצמך, שגם אני מצטער הרבה על הדבר.”
ואני נכון הייתי למחול לו על חטאו, ובלבד שימחול גם לי את חטאי.
חל דבר זה בשבת. למסות יצאנו. אני עמדתי בשורה הראשונה, ובשורה שאחרי עמד יעקב מאחורי שכמי.
עמדנו במסת “שלוש־קיחות,” כך היתה נקראה אז. צריך החייל לשרבב את רגלו השמאלית בקו ישר ושופע, באופן שפיסת הרגל תהי מרפרפת על הקרקע, נוגעת ואינה נוגעת. זוהי קיחה ראשונה הקשה מאד, מפני שאתה נשאר עומד כולך על רגל אחת ורגל שניה היא עליך משא יתר. כך צריך אתה לעמוד, עד שתישמע קריאה ל“קיחה שניה.” אז צריך אתה כרגע לעמוד על הרגל המשורבבת, ולכוף את הימנית לאחור על ארכובתה. בקיחה השלישית צריך אתה להציג קדימה את הרגל הכפופה.
בפעם ההיא עיכבונו על הקיחה הראשונה יותר מדי. עורקי התחילו רועדים. כעין מחטים חשתי תחת עור רגלי. נדמה לי פתאום, שנקטעה רגלי מתחתי, ואני עומד תלוי באויר. נפלתי.
זה היה הסרחון הראשון ביום זה, שלפי שעה עשה שר־המאה את עצמו כלא־רואה, ואני ניחמתי את נפשי, שזה יעבור בלא כלום.
עסוק היה שר־המאה עם הקיצוני שבשורה. עמידתו לא נראתה לו יפה. בין כך נכנסה בי קליפה עקשנית. רוצה הייתי לקיים מצות שיחה יהודית. נטיתי לאחורי כלפי אזנו של יעקב ולחשתי לו: “כל היום יחזיקונו. מתי נשבות שעתנו?”
באותו רגע עבר שר־המאה בין השורות, והגיע מאחורי. הוא שמע אותי מדבר יהודית – אזניים נקובות לכל המצביאים – וזה היה סרחון גדול, שלא מחלו ל“חטוף” בשום אופן. רק השוט הרצה את עוונו.
נצטרפו עלי שני סרחונות. וכשחזרתי לביתי, לא חזרתי ריקם: פקודה ניתנה עלי, שאבוא מחר לספוג עשרים מלקות.
קיבלתי את הפקודה בהכנעה חיילית ובקור־רוח, לכאורה.
דבר זה יפה היה בעיני שר־מאתי. הוא היה חייל גמור ברוחו ונשמתו. שונא היה את הבכיינים ואת הפחדנים תכלית שנאה.
הוא הסביר לי פנים ואמר: “מאחר, שחייל זריז אתה, הריני מקל עליך את ענשך. הברירה בידך לחלק את מלקותיך, עשר תקבל מחר, ועשר תוכל לדחות לזמן שתרצה.”
הקלה זו היתה נוהגת אצל החטופים, כשאמדו את גופו ומצאו, שלא יוכל לעמוד בסכום מלקותיו בפעם אחת, או כשמצאו, שהחוטא ראוי להטיה כלפי חסד. זו היתה הקלה לכאורה, אבל לאמיתו של דבר, חמורה הקלה זו מן העונש־גופא. קשה נעשה עליך האכילה, השתיה, השינה, חייך קשים עליך, כשאתה נזכר בכל רגע ורגע, ששכמיך אינן אלא שאולות אצלך, ושבזמן מן הזמנים אתה מחוייב להשתטח על הארץ, לקבל רכּב אחד על צווארך, ואחד על רגליך, ושוטים מלמעלה יצליפו עליך אחת, שתים, שלוש.
ונורא הכאב. מרגיש אתה, שקרעו מעליך רצועת עור. ומלקות חדשה נופלת על מקום הקרע וקורעת רצועה חדשה, ורצועה אצל רצועה, ורצועה על גביהן. ולצעוק אתה חפץ, אלא שגרונך כבר ניחר. וחופר אתה בצפרניך את האדמה שתחתיך, אלא שצפרניך כבר נתרככו. ולנשוך את בשרך אתה חפץ, אלא שאין בשרך ברשותך, ואין צווארך נשמע לך לנטות לכאן ולכאן, כל זמן שיושבים ורוכבים עליו.
קשה עונש זה כדינו של גיהנום. ויותר קשה ממנו היא ההכרה בדבר, שאתה חייב לשאת עונש זה. הרי זה כאילו סופג אתה מלקות בכל רגע.
נפתח לי אז פה לדבר: “הוד מעלתך, נכון אני לספוג עשרים וחמש באחת, ולא עשר־עשר בשתי פעמים.”
“מדוע?”
“כי חייל רוסי אינו פנוי לנהל חשבונות, שאינם נוגעים לו אלא לשכמיו. צריך הוא שלא להסיח־דעת מעבודת־הצבא אפילו לרגע אחד.”
נסתכל בי שר־המאה בסבר פנים יפות והחליף עשרים בעשר.
אז ניגש יעקב מתוח־קומה ומצדיע, ועמד לפני שר־המאה.
“הוד מעלתך, לא הוא האשם בדבר, אלא אני. אני הוא שדיברתי אליו. הוא החריש. גם בנפילתו בשעה המסה אני חייב. אני נתתי מכשול לרגליו. נכון אני לספוג את מלקותיו, כחייב בדבר.”
הצליף עליו שר־המאה מבט מתוך פנים מאירות ואמר:
“כוונתך אמנם רצויה היא מאד, כשאתה מוסר את נפשך תחת חברך. יכול אתה להיות לדוגמה לכל החיילים הצעירים. טפליא, השומעים אתם? כך תאהבו איש את רעהו, כמו שיעקב אוהב את חברו הנאשם. אבל דע לך, שאת שר־המאה אין לרמות. עיני שר־המאה משוטטות בכול. שר־המאה ראה והבחין מי החוטא.”
חזרתי לביתי לא עצב ולא שמח. כמדומה לי, שלא הרגשתי את עצמי כלל. דומה היה עלי, שכל גופי אינו שלי, אלא שאול אצלי לכמה שעות.
הרבה פעמים התעוררתי באותו הלילה. נדמה לי, שנחשים זוחלים על בשרי.
למחר השכמתי ויצאתי. מריוסה שכבה עוד על משכבה בין יקיצה ותנומה.
“להיכן?” הפסיקה לי אנה את דרכי.
עמדתי רגע מחריש, ואחר־כך פתחתי את לבי לפניה וסיפרתי לה את הכול.
אַנה הניעה עלי בראשה ודמעות התנוצצו מעיניה: “אומלל. ולהיכן אתה הולך?”
“לבית שר־המאה, לקבל את שלי. אם נגזרה גזירה, תתקיים נא מהרה.”
“בלב ריקן?”
“אחת היא.” נענעתי ביד, והלכתי לדרכי פסיעה דקה.
פגשתי אנשים ולא בירכתים לשלום, בני־אדם הדביקוני מאחורי ועברוני, ולא הסתכלתי בהם. לא הרגשתי באותה שעה בשום דבר לבד משכמי ומן השוט המכאיב.
התרכך בי לבי בפעם זו, כאילו היה באמת בשרי משי, ושכמי זכוכית. כאילו לא חטוף אני. לבכות כבן־יחיד ביקשתי פתאום. הדמעות חנקו אותי בגרוני.
בית שר־המאה היה רחוק מבית חלופוב מהלך שתי שעות. וכשהגעתי לאותו בית עמדתי על הפתח וחכיתי ליציאתו של שר־המאה.
נדמה לי, שאני שומע מבפנים איזה קול רגיל, לא זר לי, טענות, ויכוחים אני שומע, אבל איני מבחין את הדברים, וגם אין בי כוסף להבחינם. כשלה סבלנותי, חפץ הייתי שיצא שר־המאה תיכף, ויעשה מה שיעשה, וישאוני מהר לבית־החולים, ויחבשוני איך שיחבשוני, ויהי ערב ויהי בוקר, ויעברו הימים, ואשוב לבריאותי. ובה במידה רוצה הייתי, שיתאחר מלצאת, כדי שתתאחר גם שעת כאבי. נחלק בי לבי. רוצה הייתי ברגע אחד דבר והיפוכו.
נפתחה הדלת. על המפתן נראה – רבונו־על־עולם, מה זאת – מריוסה.
היא יצאה יחד עם שר־המאה, לימינו. ביד אחת הוא מסלסל מחלפות ראשה, ובידו השניה הוא מחזיק את שתי ידיה. הוא פנה אלי.
“הורוביץ, נערה יפה זו ממליצה עליך. אין זה כבוד צבא, שלא ישא פני נערה הגונה כזו. בשבילה מחול לך הכול. לך שוב הביתה.”
נכון הייתי באותו רגע לספוג ארבעים מלקות, ובלבד שאסיר מעליה את ידיו של צבאי זה.
כשחזרתי, התעכבתי על דרכי בכוונה, כדי שתדביקני מריוסה. מקווה הייתי שעכשיו תדבר עמי. מבקש הייתי לשאול אותה, איזו הדרך באה לכאן, ואני לא ראיתיה בהליכתי על פני כל אורך הדרך.
ארכו לי השעות, הרגעים. נדמה לי, שלעולם לא תצא משם. רוח שטות נכנס בי לשוב ולראות, מה ייעשה שם במריוסה. סוף־סוף, מה יכול פקיד זה לעשות בי יותר ממלקות?
קלו בעיני פתאום המלקות. נדמה לי, שהן אינן מכאיבות כל־כך, ושצערן אינו אלא צער עובר, שאין כדאי לתת אליו לב כל־כך. כמדומה לי, שבשרי איבד לרגע זה את ההרגשה, יכולים היו להכות אותי וּודאי שלא הייתי מרגיש כלום.
אני שבתי.
לאשרי לא היה עלי להסתכן וללכת עד בית שר־המאה. פגשתי את מריוסה בדרך. היא עברה על פני, השקיעה את עיניה בצדי הדרכים, כאילו איני אלא אבן מוטלת בשדה.
“מריוסה,” קורא אני אחריה.
היא הולכת לה, כאילו אינה שומעת.
“כך את עושה לי, מריוסה? והלא מוטב היה שתניחיני הפקר לשוט.”
היא עמדה על מקומה רגע קצר. מחשבה חשבה. נפלה המטפחת מתוך ידה. גחנה והרימתה ושוב הלכה לדרכה.
בדד שבתי אל הכפר. אנה קידמה את פני בדמעות מתוך שמחה. פרצו הדמעות גם מתוך עיני, בלי דעת על מה. מבטי נפגשו במבטי מריוסה, ולא ידעתי פירושם.
סוסי עגלתנו הרגישו מורד תחת רגליהם, והתחילו רצים לתוך עמק, והעירו את העגלון שנמנם על מושבו. הקיץ העגלון, עורר את השוט. כך דרך העגלונים, בין כשהם עולים להר, בין כשהם יורדים לעמק. נס נא להעיר עגלון מתוך שנתו, אפילו בליל־יום־הכפורים בקלויז, מיד ינפנף עליך בידו. השוט הוא שפתו ולשונו, שהסוסים נזקקים לה, אפילו דברי חיבה הוא מבטא בשוט. הרחיבו ותכפו הסוסים פסיעותיהם. ומתוך העמק הגיעו לאזנינו נביחות כלבים, מבשרות ישובו של כפר. מרחוק הן נראות לך כהזמנות וכהסברת־פנים של מכניסי אורחים, אלא שכל כמה שאתה מתקרב, אתה מכיר בהן נביחות כלבים, מעין “גש הלאה,” “לך מעמנו,” “כל זר לא יבוא,” וכיוצא בזה. נשב עלינו רוח חמים ומעופש במקצת, ספוג בעשן צפיעים וריחו… ריח בני־אדם. עוד מעט ונראו לנו אורות מתוך בתים צפופים ומרווחים, אורות מנחמים, אורות רומזים ומקרבים. דומה עליך, שהכפר מתפאר על השמים ואומר: זה כוחי ויתרוני עליכם אף־על־פי שבעמק עכור, בטיט ובּצה אני שקוע, אפשר למצוא בו אורים וכוכבים.
כל הכפר כולו התכנס בתוך ד' אמותיו, נהנה במנוחתו, שאין מוטל עליו להצטער בעינויי דרכים, ומכיר בהנאתו.
עשה העגלון הפסקה לשעה קצרה.
ט 🔗
לאחר שהצטיידנו במקצת חמימות בפונדק, עלינו שוב על העגלה. העגלון התחיל עוסק בשיחה עם סוסיו, והזקן חזר לסיפורו.
– נשאר־חייב יצאתי לשני בעלי־חובות קשים. יעקב חפץ לתת את בשרו תחת בשרי ולספוג את מלקותי שלי, אלא שלא עלתה בידו. ומריוסה הטריחה עצמה בהליכה של שתי שעות, ופטפטה דברים לפני שר־המאה והצילה אותי. לשניהם אני חייב, אלא שאת טובתו של הראשון השתדלתי להקטין בעיני, כדי שלא אהיה חייב לו תודה ושאוכל להיפטר ממנו. קשה נעשתה עלי השפעתו. והשניה אינה רוצה לקבל את תודתי.
בימים ההם, ואני התחלתי רואה ומרגיש את עצמי חייל צעיר, שכבר זכה להארת־פנים של הרשות. שר־המאה כבר קרא עלי בפני ושלא בפני, זריז. הרגשתי את ערכי, ושאיפות צבאיות התחילו מלבבות אותי. רואה הייתי את עצמי בחלום פעמים אופיציר ופעמים גדול מזה. נלחם אני על שדה הקרב. נפלאות אני מראה. בימים ההם התחילו מסיחים בין החיילים על הטורקים. ויכוחים נפלו ביני ובין יעקב. הוא היה מוכיח לי, שהטורקים הם בני ישמעאל דודנו, ואני לא האמנתי. לא חפצתי להאמין בשום אופן. הוא אמר, שהישמעאלים שלו הם גבורים, עזים כנמרים, ואני אמרתי: מי יתן לי עשרה טורקים ואפלחם בכדור אחד. ויכוחינו התחילו מרחיקים אותנו זה מעל זה. הוא נעשה קשה עלי באזהרותיו, בויכוחיו בדבריו.
היה מעשה. במסות יריה עמדנו. יעקב קלע אל מטרה רחוקה בתכלית הרוחק הדרוש שתים־עשרה פעמים תכופות ולא החטיא. הצטיין הפעם מכל חבריו. קרב אליו שר־המאה, שם ידו על כתפו, הראה לו פנים של חיבה וקרא: “הידד, יעקב. רואה אני בך אופיציר בקרב הימים. שמא יש לך איזו בקשה, שאל ואמלאנה.”
עמד יעקב וביקש, שיתירו לו להתפלל תפילה יהודית בכל יום, וביום השבת יהא פטור מן ה“מסות”.
חייך שר־המאה, ומילא את בקשתו.
צריך אתה לדעת, שאז כבר נתייאשה הרשות מתקווה להביא אותנו לידי המרה. היא ראתה, שכל הסיגופים, כל האמצעים, לא העבירו אותנו על דעתנו אפילו במשהו. הבינה הרשות, שכשאנו עומדים בכל בוקר כנגד הצלב ואומרים תפילה, אינו אלא מפני שאנוסים אנו לכך. עמדה וביטלה את הכול. בקשתו של יעקב לא היתה קשה כל־כך להתמלא.
מאז נעשה אויב נורא לטורקים. מצייר היה אותם כננסים. קרא את כלב פטרונו בשם טורק.
בכלל ניכר היה איזה שינוי ביעקב, שינוי שלא ניתן לעין לשלוט בו, אבל מורגש היה.
חורף קשה היה אז. אפילו ימות השנה נשתנו ונעשו רפויים בזמן הזה. דור דור ובריותיו, דור דור וחרפיו. אשתקד בחורף ראיתי את כלתו של הרב יוצאת לרחוב פרועת־ראש. ובימות החמה שתתה חמין והצטננו שיניה. זהו שאמרתי לך, עולם הפוך אתה רואה. לשעבר לא היתה אשה מגלה ראשה אפילו בפני בעלה, ובחורף היתה סכנה לצאת בגלוי־ראש אפילו לגבר, ובימות החמה לא הצטננו. אשתקד פגשתי חיילים רועדים מקור. בימינו היתה חרפה לחייל, שהקור ישלוט בו. דור דור וחייליו, דור דור וזמניו.
בקיצור חורף קשה היה, סופות שלג, קלקול דרכים. לא יכלו איכרי הכפר לצאת למסעות וישבו בבתיהם. מפני שיעמום ובטלה עשו חתונות. סקרנים הלכו להסתכל בחתונות, כמנהג. גם אני הייתי אחד מהם. זכויות יתרות ניתנו לי מאת שר־המאה, שהייתי פטור מהרבה מסות, שהיו עלי באמת למותר. כבר התמחיתי בכל מיני המסות, והיה לי די זמן לבלות בסקרנות. שר־מאתי היה מחבב כמעט את כל החטופים שגדלו, מפני שהם היו חיילים מצויינים ביותר, וכלום מה תקוות שר־המאה? כשיבוא שר־האלף לראות במסה, יכריז: “קלס, שר־המאה,” כמו ששר־המאה מכריז עלינו: “קלס, חיילים זריזים.”
ואותה חתונה, לא בבית איכר פשוט היתה, אלא בביתו של איכר עשיר, אחד מאלה, שמשתדלים לצאת מתוך איכרותם. ומוזמנים היו לאותה החתונה ה“סולת” שבכפר, בעלי־המשרה המועטים, ראש הכפר, סופר הפקודות וכיוצא בזה.
שר־מאתנו היה צבאי עלז, אהב לשמוח ולשמח. נטיה יתרה היתה לו לפעמים לבדח דעת חייליו, אבל תמיד היה הוא הראשון שהתחיל צוחק על בדיחותיו. ויכול היה לצחוק עד כדי יציאת נשמה. ומן הנמנע היה אז, שלא תצחק גם אתה, אם לא על בדיחתו, לפחות על צחוקו המלא. אדם טוב היה. יהי גם חלקו עם חסידי־אומות־העולם בגן־עדן. ואתה אל תסתכל במה שהיה מלקה אותנו לפעמים תכופות. כך היה מנהג העולם אז. וגם הוא־גופו נתגדל ונתעלה מתוך מלקות. משל למה הדבר דומה: הרי עגלון זה, שהוא מכה את סוסיו, שמא תאמר, שאינו אוהב אותם?
אוהב היה לגעור לפעמים, אבל גם גערתו היתה פועלת עליו יותר מאשר על החיילים. הוא־גופו היה לובש בשעת גערתו צורת חייל נכנע. חיילים בדחנים היו אומרים עליו, שהוא קם בכל בוקר בחדרו, ומצדיע כלפי ה“מונדיר” שלו, התלוי לו שם על הקיר…
ואוהב היה להתערב לפרקים בין ההמון ולשמח את הבריות. ואז היה הוא־גופו שמח יותר מששימח את אחרים.
דבר הלמד מאליו, שגם הוא היה במרקדים בחתונה זו.
גם מריוסה היתה בין הקרואות, שלא כדרכה והרגלה. מונעת היתה מריוסה את עצמה מבתי חתונות וחינגאות. ויפה עשתה. עצבון פניה היה מתגלה יותר, כשהיתה נמצאת בין נערות אחרות. עצבון? לא. נכריה היתה, נכריה ובודדה בין הרבים. כשהיתה שותקת, היתה שתיקתה ניכרת בין הפטפוטים ההומים, וכמעט שהיתה לשתיקה זו קול. כשהיתה משתתפת בפטפוטים, היה קולה ניכר ונבדל מבין הקולות. תלבשתה היתה נראית מבין כל התלבושות, אף־על־פי שלכאורה היו כולן שוות, כפרניות. הילוכה, יישובה וכל עצמה היו מעין דבר בפני עצמו. ומשעת כניסתה עד שעת יציאתה היתה נתונה תחת מטר של חיצי־עיניים, שניתכו עליה בלא חשך ועשו, כביכול, את גופה ככברה.
נסתכלתי בה אז, ונדמה לי שפניה התארכו יותר, פיה התכווץ יותר, עיניה גבהו ונכנסו יותר במשבצתן והיא־גופה נצטמצמה יותר. הזכירה לי במקצת את פני אמי בלילות תשעה־באב, כשישבה בין שכנותיה ההדיוטיות וקראה לפניהן “איכה ישבה בדד.”
כל אותו הלילה רקד שר־המאה עם מריוסה. שאר הנערות סירבו מתחילה לרווקים ההדיוטים. הן קיוו, כנראה, שסוף־סוף יפנה שר־המאה גם אליהן. ומה עלתה לבסוף? לבסוף כעסו הרווקים על הבתולות. הבתולות על מריוסה ואני על שר־המאה.
בשעת הפסקה נעשתה נבלה. הרווק סירגי איבנוביץ', בנו של ראש הכפר, איש ריבי מאז, עמד מאחורי מריוסה וקרא עליה בקול משונה: “יהודונית.”
צחוק עולב התפרץ מפיות הנערות הקנאיות.
מריוסה נתכרכמה, הביטה על סביבה, פגעה עינה מתחילה בשר־המאה. הלז סילסל שפמו, והשתדל להעמיד פנים כועסים.
מריוסה הסירה מעליו את עיניה. נתקל מבטה במבטי.
נתמלאה סאתי. צריכה היתה להתרוקן.
בקפיצה אחת התנפלתי על העולב, סחבתיו עד לפני מריוסה. תקעתי לו אחת ושתים ואת ערפו מלקתי בחלל הסיט, בין אצבע לאמה.
“בקש סליחה,” צוויתי עליו.
אין לך בן־מקשיב כבן־נוח בשעת אונסו. הוא לא סירב. ביקש סליחה על־פי הנוסח ששמתי בפיו, וניצל מתוך סיטי.
הביט עלי שר־המאה מתוך התחוננות, כאומר, יפה עשית. זה הציל אותי מהתנפלות מצד יתר הרווקים. מריוסה יצאה ואני אחריה.
בחוץ התייפחה בדמעות. היא גמגמה ופלטה מלים מתוך הבכי ולא ידעתי מה. ניכר, שהיא מטיחה דברים. כלפי מי? כמדומה, כלפי אמה. חפצתי לנחמה, ולא ידעתי במה, ונלך שנינו מחרישים.
שלג גריס חרק תחת צעדינו לסירוגין, כאילו לחרוזים אנו מתכוונים. מבית־החתונה הגיעו לאזנינו קטעים של קטטות, חינגאות וקולות המוסיקה. דומה היה, שקולות אלו דולקים אחרינו וקוראים עלינו “יהודונים.”
חם בי לבבי פתאום, כאילו נעשיתי מליץ טוב על היהודים. נזרק מתוך פי: “אם כל־כך קשה עלבון אחד של איזה פרחח, שאינו יודע עדיין את מניין שנותיו, על אחת כמה וכמה קשים ימים, ירחים, שנים של עלבונות.”
היא זקפה עלי עיניים נוצצות. נראה שקיבלה את הדברים על חשבון רוגזה עלי ורצתה לפייסני.
“שנים?” תמהה היא, “ומה אני עושה לך? איני רוצה, שתשמע תמיד בקולו של יעקב. אדם רע הוא. הוא שונא לי. תמיד הוא אורב לנו להפרידך מעלי.”
“הוא ירא, שמא אמיר דת.”
היא הביטה עלי הבטה שאין לעמוד בפניה, הבטה של אם, של אחות נעימה.
“לא,” פסקה ואמרה, “אנוכי לא אניחך לעשות כזאת. אומללים תהיו, אתה ובנותיך כל הימים. יודע אתה, החלטתי בדעתי, שלא להינשא לעולם. יודעת אני, שגם לבנותי יקראו ‘יהודוניות’.”
נתקררה בלבי מליצתי על היהודים. התחרטתי לגמרי על כל אותה השיחה שנפלה בינינו.
היא נשתתקה. אחר־כך פנתה אלי שוב בשאלה:
“מפני מה מראה אמא כל־כך שנאה ליהודים? הלא יודעת היא את היהודים יותר מאבא.”
“ודאי, מפני שיראה, שמא יקראו עליה ‘יהודונית,’ כמו שקראו עליך.”
“ולמה הביאה על עצמה כל אותה הצרה?”
“שאלי אותה, אולי תפתור היא לך את הדבר.”
מה שהיה אחרי כן, אינו לפי שנותי, שאטפל בו עכשיו לפרטי פרטיו, כמנהגם של אלו הכותבים מעשיות. די לך לדעת, שהעניינים נסתבכו בינינו. מריוסה נקשרה בי. לאחות נהייתה לי.
צדק יעקב בהשערתו, שהגיד מראש. הרגשתי את עצמי בסבך, ולא עשיתי כלום להחלץ ממנו. אדרבה, ברצון או שלא ברצון נסתבכתי בו יותר ויותר.
עיני המספר הבריקו בחשכת הליל, עד שהתעני דמיוני להאמין, שצעיר בן י"ח יושב כנגדי. מחזיק טובה הייתי לחשכה, שהעלימה ממני את לובן זקנו, שלא היה מתאים כלל עם חמימות הבחרות שבסיפורו. הוא נשתתק לרגעים.
י 🔗
– קשה היה גורלה של אנה – מספר הזקן שוב – אבל גם גורלו של פטר לא היה נעים כל־כך. איני יודע, איך נוהג הדבר עכשיו. הלא אמרתי לך, דור חדש, בריות חדשות ומנהגים חדשים. אבל בעולמנו לא ראינו, שנערה עבריה, תהא מאיזו כתה שתהיה, תקום פתאום ותתלה את עצמה בפריץ צעיר ותאמר לו: הריני ממירה דת, ובלבד שתקחני. בנוהג שבעולמנו, המרת דת בלי עגבים למפרע מעולם לא קרתה. כל המרת דת היתה על תנאי נישואין, אלא שלא נעשתה בלי פתויים מצדו. פתויים והבטחות יותר משיש ביכולת למלאות, היו תנאי עיקרי להמרת בת־ישראל. וכך היה גם אצל חלופוב, כפי שנודע לי אחר־כך מפי אַנה.
אַנה, או כמו שהיתה נקראת ביהדותה, חנה, היתה נערה עבריה, תחת יד אם־חורגת. פטר היה צעיר לימים, מרוויח כספים יפה במשרתו בבית־הפקודות. אורח לפרקים בבית־המזיגה של בנדיט, אבי חנה. ו“מבין גדול” היה ביופיין של בנות ישראל בכלל, ובשל חנה בפרט.
הופיע פטר לחנה כמלאך הגואל. מתחת יד אם־חורגת הוא חפץ לגאול אותה ולקחתה לאשה. מבטיח הוא לה ארמנות זהב, גן־עדן בחייה, כל העולם הזה. עיכוב קל יש בדבר, להמיר דת היא צריכה. סירבה בדבר. והאם החורגת מצערת, כמו שבני־אדם יכולים לפעמים לצער. ומצבו של בנדיט הולך ופוחת. אין תקווה לחנה להיגאל כל־כך מהר מתוך שעבודה של אם־חורגת ולעבור לשעבוד הבעל. ופטר חלופוב מפתה ומדבר על לבה. אומרת לו חנה, שהיא יראה, כי לא אושר, אלא אסון תמצא בחייה החדשים. זרה תהיה לאותן הבריות שתבוא ביניהן. אם תהיה פחותה משאר הנשים יבזוה; אם תהי טובה מהן יקנאו בה וישנאוה. כאילו רוח נבואה דיבר מתוך גרונה. מבטיח לה פטר, שהיא טובה מכל הנשים שבעולם, ושהוא יהיה לה תריס בפני כל הפורעניות שבעולם. אומרת היא לו, שיראה היא, כי גם הוא לא ימצא בה אושר. בהרבה מלחמות יהיה צריך לעמוד. ודאי שהוריו לא יסכימו; קרוביו יתרחקו מעליו; נבדל יהיה, יחידי, ערירי. מלגלג הוא בה ואומר, שכל זה אינו אלא דמיון, חלום קשה של נערה אומללה, שאינה מאמינה באושרה שבעתיד, ושלא כל הנשים שבכל האומות דומות לאם־חורגת שלה. מפקפקת חנה ומסרבת. קם עליה בכלי־זיין מיוחד. התחלה והודיע לה לה בפיתקה ששלח לה, שאם ימות דמו עליה. אם לא ימות, ימית את עצמו מתוך מסקנה אחרונה, שבנות־ישראל הן אכזריות ושמחות לאיד של נוצרים. נתפתתה חנה, עשתה מה שעשתה, ונקרא שמה מאז אַנה.
ויותר ממה שראתה חנה בנבואה, מצאה אַנה בחייה החדשים. נשות הכפר התרחקו מעליה מפני הרבה טעמים. הטעם הראשי היה, שאַנה לא באה מעולם לבית־המרזח, וגם בביתה לא שתתה ולא כיבדה את אורחותיה בשום משקה. אין לך דבר מקרב את הבריות הללו כלגימה. הגברים שנאו אותה, מפני שהביאה אתה מבית הוריה את התום והצניעות. שנאה משותפת לגברים ולנשים היתה כנגדה מתוך קנאה בבית חלופוב, שהיה מבורך בכול, בגלל חסכונותה של אַנה. כל אלו הטעמים, ועוד רבים מאלה, נכללו בשם אחד, “יהודונית.” מותר לך לשמוע בשם זה את הכול. ואחי פטר וקרוביו, לא לבד שהתרחקו מעליו, אלא, פשוט, נעשו לו שונאים בסתר ובגלוי.
הכיר פטר לאחר זמן, שפחד חנה לא היה דמיון וחלום קשה, אלא נבואה של נערה שנתפתתה, שראתה את סופה, ונכווה היה מהכרה זו. אולי זו היתה הסיבה היחידה, שהיתה מושכת אותו לפעמים רחוקות לבית־מרזחו של היהודי “מושקה שלנו.” חפץ היה להסיח מלבו את ההכרה הארורה, ולא תמיד עלתה בידו.
מתגעגע היה לימי ישיבתו בין יהודים, אלא שלשם אין אַנה יכולה שוב לחזור.
בתוך כך חלה חלופוב ונפל למשכב. אַנה ידעה, שנשארו עוד איזה סכסוכי נחלה בינו ובין קרוביו, ושיש עוד טענות וערעורים על חלק השדה והבית, שנפלו בירושתו. היא דאגה תמיד, שמא יקדמנה פטר במיתתו. ישתמשו הקרובים באותם הערעורים, ידיחו אותה מעל הנחלה, והיא ומריוסה תשארנה עזובות וצפויות לעוני. הרבה פעמים העירה אותו בדרך אגב על הדבר. אבל הוא שמע, חייך, כמנהגו, ולמחר שכח ולא עשה כלום. זו היתה חולשתו של פטר בכל מה שנוגע לכתיבה בשביל ענייני ביתו. משרתו בבית־הפקודות השניאה עליו כל־כך את העט מפני רוב שימושו בו, עד שקשה היה עליו לגעת בו לצורך דבר שאין לו נגיעה למשרתו. אפילו כתיבת מכתב היה דוחה מיום ליום, ועל אחת כמה וכמה כתיבת עניינים הנוגעים לבירור זכויותיו על הנחלה. משא של שני חמורים נירות ושטרי־בירורים היה צריך לכתוב, אלמלי רצה לטפל בדבר, ואין תימה שדחה את הענין מיום ליום.
צריכה היתה אַנה לדבר עמו עכשיו על הדבר, אלא שלא מצאה די עוז בלבה לזה, נדמה לה לפעמים באמת, שהיא זרה, נכריה במקום זה. כלום מי היא באמת, שתבוא להתנחל על אחוזתו של איזה זקן שמת מכבר, סמיון חלופוב? היא ביקשה מעמי, שאעירהו על הצורך שבדבר. נכנסתי אליו והתחלתי מסיח עמו ומתגנב על ה“ענין” בזהירות, שלא להרגיז את החולה בזכרון יום המות. זהירותי היתה למותר. הוא דיבר על אפשרות מיתתו במתינות, בקרירות־דעת גמורה, אלא שלפי דעתו אינו מרגיש כל־כך נחיצות להיות נחפז בדבר. עוד ימצא לזה שעת־הכושר.
גם זהו הפרש גדול, שאתה מוצא בין יהודי למי שאינו יהודי. לכאורה, כלום שוטים הם הללו? הרבה פיקחים אתה מוצא ביניהם, שיכולים לסכסך אותך בערמומיות כשממית זו. אלא שאף־על־פי־כן, בנוגע לדאגת מחר, למה שעתיד להיות – גם מטומטמים קצת. אינם מרגישים באותה ההרגשה הבהירה, שמרגיש בה היהודי. כמה, למשל, טורח אני בשביל לחסוך נדוניה לבתי, שהלואי שתינשא לאחר שתי שנים. כמה טורח אני לסלק לשיעורין את חובי על ביתי, כדי שאשאיר אחרי מותי נחלה נקיה מחובות לזרעי. אמור מה שתאמר, הריני עומד על דעתי, שבני־נוח אינם מרגישים כל־כך את המחר, כמו שהיהודי מרגישוֹ. כשתרצה, הרי כל חיי היהודי אינם אלא הרגשות של מחר. הרבה פעמים אני שוכח את רעבוני ונדמה לי שכבר סעדתי. אבל מה שצריך לי למחר, לאחר זמן, מעולם לא שכחתי. אין אני יודע, כיצד להטעים לך את הדבר, יש שנדמה לי, לפי מוחי המטומטם בדיסה של אנשי צבא, שהיהודי אינו אלא בריה של מחר.
פטר הקשיב לדברי, הבין שיש ממש בהערתי, אלא שלא הרגיש בה, לא הרגיש בנחיצותה, ודחה אותה לאחר זמן.
ומשער אני, שכשנתקלים בעל ואשה, בן־נוח ובת־ישראל, בענין כעין זה, צריכות התוצאות להיות זרות, משונות ולא נעימות כלל. זהו מעין… איך זה… מה שכתוב בחומש, מעין דור הפלגה, שאין זה מבין שפתו של זה. אם ידע פטר, שאַנה שלחתני, ודאי שרגז עליה בלבו וחשדה שהיא אינה דואגת כל־כך למיתתו כמו שהיא דואגת לאיבוד נחלה.
פטר חלה, חלה – ומת. צריכה היתה אַנה לעמוד בנסיון על דבר, שנפגשה בו בפעם הראשונה במשך חיי המומרות. להפסיד את בעלה על־פי נימוס.5
גם פחדה האחרון לא היה פחד שוא. ראש הכפר, שהיה אחד מקרוביה, ערער על הנחלה בשם שאר הקרובים. הוא פייס אותם באיזה סכום של כסף. וסוף דבר היה, שהבית והנחלה קמו על שם הצעיר סירגי איבנוביץ'. את אַנה ומריוסה הוציאו בפיצוי.
לאחרונה נגלה, שכוונה יותר עמוקה היתה בדבר, פרחח זה, סירגי איבנוביץ' במשמע, אף־על־פי שהיו לו טענות על היהודים, שהם מכניסים את ראשם במקום שאין מבקשים אותם, ואף־על־פי שהיה משתמש בכל שעת־הכושר לגרום עלבון לאַנה ולבתה, הבין בכל זאת, שיש יתרון למריוסה בתור אשה על נערות אחרות, ורצה לקחתה לאשה. כך דרכם של אלה – אתמול רוקק, היום לוקק.
יודע היה, שברצון טוב לא תלך אחריו. אבל מאחר שעשה מה שעשה, שלח אליה שליחים לדבר על לבה, והבטיח, שאם תינשא לו, ישיב לה ולאמה את הכול. אַנה התחילה נוטה להסכים על הדבר. מריוסה פנתה אלי לשאול בעצתי. התחלתי גם אני נוטה לצד אַנה.
“שקרן,” נתנה עלי מריוסה בקול.
צדקה ממני. שקרן הייתי באותו רגע. לא רציתי כלל, שמריוסה תינשא. ועל אחת כמה וכמה שתינשא לסירגי איבנוביץ'. ואלא מה הסכמתי? איני יודע.
היא שלחה מעל פניה את השדכן.
חושב הייתי שלא להיפרד כל־כך מהר מעל האומללות האלה ושלא לעזבן בתוך אסונן, אלא שאחרת גזרו מן השמים.
מלחמת סיבסטופול נחרצה. גדודנו נמנה בין הראשונים. נלקחתי שלא לרצוני מבין אהובי, בשעה שהיה להן כל כך צורך בי.
יא 🔗
מפינה אחת שבצד מזרח השמים נראתה ערבוביה של אור וחושך כעין נוגה של שריפה רחוקה. התפשט הנוגה יותר ויותר. הרבה כוכבים נבלעו וכבו בו. דומה, שאיזה אור של עולם נשרף וכבוי התלקח שוב ברמצו ויצא ללהב. לא, אין זה לא חורבן ולא שריפה. איזה חדש מתחולל שם ומפרכס לצאת. ואחר כל אותו הרעש האילם, רעש של אורים, יצאה לבנה פגומה ורגזנית.
הופיע לעינַי המְסַפֵּר לאור הלבנה בתמונה זרה ומשונה, כאיזו בריה מעולמות שחרבו.
הוא הוסיף לספר.
– מכאן מתחילה שוב תקופה חדשה בחיינו. דומים היינו עד אז כאנשים חיים בעל־כרחם, בלי שום רעיון ותכלית. קמים היינו בבוקר, מפני שאמש שכבנו. אוכלים היינו, מפני שרעבים אנו. יצאנו לחינוך המשטר, מפני שכך נצטווינו. שכבנו שוב בלילה, מפני שעייפים היינו. כל עצמנו לא נבראנו, אלא בשביל המשמעת, והמשמעת גופה היתה דבר לעצמו. מכיוון שהודיעו לנו את דבר הגיוס והמלחמה, נפתרה פתאום חידתנו. נודע לנו למה נחטפנו והובאנו לכאן, ובשביל מה סבלנו עד עכשיו כל־כך. דומים היינו, כאילו הרבה שנים הלכנו במערה בתוך חושך ואפלה, ופתאום האיר על דרכנו.
שמחים היינו.
נפגשתי ביעקב, וגם הוא עלז, שלא כנהגו בשנים האחרונות. מן העת שקיבל התרה על התפילה ועל מנוחת־השבת נהפך לבר מרה־שחורה. רוחות נכנסו בו. מתאונן היה, שאינו מרגיש בתפילתו אותו הטעם, שהיה מרגיש למפרע. מנוחת־שבת נעשתה עליו למשא. אבא אינו מדבר עמו בחלום. מתוודא הוא, שהרבה פעמים הוא משמיט בתפילותיו ומתרשל בשמירת שבת. מאמין הוא, שגם ברקיע אין תפילותיו חשובות. לא זוהי תעודתו. יהדותו של חטוף אינה, לפי דעתו, אלא לעמוד בנסיונות.
אבל בשורת המלחמה פעלה עליו לטובה. הוא היה עלז כילד.
בבוקר נאספנו על המגרש. אני נקראתי לבית שר־המאה.
“הורביץ”, פנה אלי פקידי הטוב, “שלוש בריות יפות מבקשות עליך שאוציא אותך מכלל השטירים, ואתן לך מקום ברוֹטה6 הָשַׁמשִׁית. רצונך, ואמלא את בקשתן.”
“הוד מעלתך,” אני עונה לו, “אם גזרה היא מלפניך, הריני נכנע. אבל אם גם לרצוני יש ערך, הריני רוצה להישאר שטיר בגדוד. אם לא כן, כל אותו החינוך והנסיונות, שעמדתי בהם כל אותן השנים, למה הם?”
חיוך של רצון נראה על פניו.
“ואם תפול במלחמה?”
“לא אפול עד שאפיל, הוד מעלתך.”
“מהיכן בטחון זה?”
“איני יכול לדעת מהיכן, הוד מעלתך, אבל דיי שאני בטוח.”
“מסכים אני לדעתך. נשמע מה תפטפטנה מליצותיך היפהפיות.”
הוא פתח את החדר הסמוך, ואַנה ומריוסה ואשת שר־המאה נכנסו. התחילו הוויכוחים. הן עמדו על דעתן, ואני על דעתי.
“נמנה על הדבר,” פסק שר־המאה, “נותן אני לך שתי דעות. בצירוף דעתי, הרי שלוש כנגד שלוש.”
נתתי עיני במריוסה. היא חשבה קצת, עמדה והצטרפה אלינו. הכרענו את הרוב.
כשיצאתי משם, נטפלה אחרי מריוסה, ומסרה בידי חבילה קטנה. מצאתי שם אחר־כך בתוך שאר החפצים סידור קטן, ודאי שלקחה אותו אצל “מושקה שלנו,” וצלב קטן של כסף. הכרתיו. על צווארה היה תלוי תמיד.
הבטנו זה על זה והחרשנו. כלום מה היה לנו לדבר?
אחרי שנתרחקה כמה פסיעות, פנתה אלי שוב, כאדם שנזכר בדבר ששכח:
“כשתשוב?”
“אשוב אליכן,” היתה תשובתי.
ואני החזרתי את פני אליה, ושוב היא אלי, ושוב אני אליה, – עד שנתרחקנו.
אלוקיה של אַנה הקדים את הרפואה למכה, ונשארה לפי שעה בביתה ועל נחלתה. סירגי נמסר באותה עונה לצבא ונספח אל גדודנו. ברוֹטה אחת שרתנו. הוצאת הבית מרשותה של אַנה נדחתה לפי שעה.
יב 🔗
ובכן לא משחק היו כל אותן השנים, שלימדוני לעמוד מתוך שכיבה, לשכב מתוך עמידה, לרדוף וכו' וכו' וכו'. אנו יוצאים למלחמה.
לא רצה שותפי בגלות, נבחן במשמע, להיפרד ממני. מתבייש אני לקראו בשם רעי הנאמן. בני־אדם בשלוותם הם כפויי־טובה. כך ברא אותם הקדוש־ברוך־הוא. אבל באמיתו של דבר, הווי יודע, שרק חייל, בר־גלות וכלב יודעים לאהוב ולשרת מתוך מסירות־נפש. גירשתיו מעל פני, והוא נטפל אחרי. הכיתיו, הוא ספג מכות וליקק את ידי. הצלפתי על רגלו בקתו של קנה־הרובה, התחיל מילל, קופץ על שלוש רגלים ורודף אחרי. לקחה מריוסה וסגרה אותו בצריף, וכסבור הייתי שניצלתי ממנו, אבל עברו כמה שעות, והוא הדביקני בדרך, צולע על רגל אחת.
נגזר עליו להסתגף עמי יחד בכל סיגופיו של חייל בשעת מלחמה.
בר דרך־ארץ נעשה נבחן. ביום הראשון הביט על כל הקהל מתוך חשד. חשודים נעשו אצלו הכפתורים הנוצצים והבגדים התכולים. ודאי, מפני שמצא אותם סמוכים עם קתות קני־רובים, כזו שהצליעה את רגלו. אף־על־פי־כן הבדיל מתוך הקהל אותי ואת יעקב וחסה תמיד בצלנו. אמרו ברוֹטה, שהוא אוהב יהודים ומבחין ביניהם. אפשר שכך הוא באמת. הם לא ידעו, כמה לחם ובשר אכל כלב זה מיד יהודים עד שקנה לו הבחנה זו.
וגם חברים חדשים נוספו אלינו בימים אלו, ואחד מהם וסיל סטיפאנוביץ' זגרובסקי, ייזכר שמו לטוב, אף־על־פי שהיה שונא ישראל. פולני היה.
ראשית התוודעותי אליו לא התחילה ב“כי טוב.” אותו וסיל דל גא היה, עני שצרכיו מרובים, ומן המעשנים היה. גם אני הייתי מעשן בשעה שהיתה בכיסי פרוטה יתירה, אבל הוא היה אדוק לדבר. כשלא היה לו, היה תובע מאחרים. כך טבעו, לבקש לא יכול, יכול היה רק לתבוע.
עומדים היינו שלשתנו, אני, סירגי וזגרובסקי. סירגי היה חייל, שחי לא בדוחק. הוא לקח אתו מביתו סכום של כסף. גם הוריו היו שולחים לו סכום קצוב חדשי. תמיד היית מוצא אצלו טבק מובחר. הוא פתח את בי־הטבק שלו לגלם סיגרה. ראה זגרובסקי והושיט יד לקחת. כך היה דרכו, בכל מקום שראה בי־טבק פתוח, נמנה עליו.
אבל סירגי היה מאלו הכפרניים, המתפשטים מתוך איכרותם ומדקדקים על השחצנות יותר מן האצילים. הוא בא לשרת בצבא בתנאי למפרע – לעלות. רוצה היה להעשות אופיציר. מקווה היה, שכשישוב לביתו יצדיעו לפניו בני הכפר. ולפיכך כשראה את זגרובסקי פושט יד הצליף עליו מבט מגבוה וסגר בי־הטבק שלו.
חמלתי על הפולני והצעתי לפניו משלי. הוא לא נמנע מלקבל, אלא שסינן מבין שפתיו “יהודוני.” נסתכלתי בו בתמיהה. מדבר הייתי רוסית נקיה בניגונה וטעמה, בעוד שהוא מגמגם ומערבב רוסית שלו בפולנית, ומהיכן הכירני זה שאני יהודי? הרי זו חידה. אבל לא שהיתי עליה הרבה ויצאה מלבי. כבר עמדנו על המגרש וחכינו להתחלה עליזה. דומים היו עלינו הימים כעין ערב־יום־טוב ארוך, ארוך עד לבחילה. בינתיים קרה מקרה יוצא מן הכלל. מסביב לנו עמדה שלשלת חיה של שומרים. הרחק הרחק ממנה עמדו מחנה הספקים. אלה היו סוחרים שסיפקו לחיל צרכי אוכל ושאר דברים נחוצים. בלי רשיון מיוחד, לא יכול שום ספק לעבור את השלשלת ולבוא בתוך הגדוד.
אחד הספָּקים, שהיה נכנס ויוצא לפרקים תכופים, נראה לו ליעקב חשוד, אף־על־פי שלא ברי מפני מה. לא נראה לו אדם זה כָּשֵר ולא יותר. ואף לנבחן, צנוע ושפל־ברך זה, נראה אותו אדם כחשוד, ופעם אחת יצא מגדרו והתנפל על אותו ספק מתוך רוגזה רבה, שלא כמנהגו, כלל. לקרעו כדג היה מבקש, ובקושי הצילו יעקב מבין שניו.
ומאז התחיל מביט אחריו ביותר. הוגד לנו ביום זה, שהגנרל לידריס יבוא לתוך גדודנו. יעקב עמד על המשמר. שוב נראה לעיניו הספק החשוד כאילו עלה וצץ מתוך האדמה. התחיל מביט אחריו. רואה הוא אותו, שהוא נסתר תחת גל עפר, ומוציא מתוך כיסונו אקדוח ומכוננו כלפי חלל האויר. באותו הרגע הופיע הגנרל על המגרש. יעקב לא חשב הרבה. כיוון קנה־רובו מול הספק וקלע בו ולא החטיא. נגלה הדבר שזה היה פולני, שהתגנב לכאן להתנקש בנפש הגנרל.
בגדוד התחילו מספרים, שיעקב עולה. הגנרל טפח לו על כתפיו וקרא עליו “קלס, אופיציר.”
אחרי ימים אחדים ראיתי את יעקב ופניו חיוורים. חיוכו שעל פניו דומה היה בעיני לחיוך קפוא שעל פני גוסס. סיפרתי לו, שראיתיו בחלום כשהוא טובע בנחל של שמן.
הוא גילה לי בסוד, שהוא הבטיח לרשות להמיר דת.
קשה נסיון זה של השפעת־טובה יותר מאלף מלקות ומחיים מרים של חטוף. לא לחינם היה משנן לנו תמיד: אסור לבן־גלות לקבל טובה ממי שאינו בן־גלות. חבל.
אחרי ימים מספר נתמנה זגרובסקי לפי שעה לשמש את יעקב. הוא בא לפניו לנקות בגדיו וכלי־זינו, אבל זה לא היה בטבעו של יעקב. שנוא היה עליו תמיד למסור לידי אחרים דבר, שהוא גופו יכול לעשותו. הוא פטר מלפניו את זגרובסקי. הלז התרחק וסינן מבין שפתיו “יהודוני.” גם אני הייתי באותו מעמד.
פקעה סבלנותי. הפסקתי לו את הדרך.
“שמע נא, פולני, שואל אני אותך, מהיכן אתה מכיר כל־כך מהר מי יהודוני? רואה אני בך, שאפילו לדבר רוסית אינך יודע, ואת האחרים אתה בודק? זוכר אני, שגם אותי הכרת על־פי הטבק שלי, שאני יהודוני.”
“הדבר פשוט,” הוא עונה לי, “מעולם לא ראיתי זחלנים מתנפלים בטובתם על אחרים כיהודים. מעולם לא ראיתי בני אדם סולדים מן הכבוד המגיע להם, כיהודי. והלא לפיכך אתם חביבים כל־כך על הרשות. רוצה אתה לדעת, מהו יהודי? יהודי הוא פזרן, שקרן, נושק־שבט, זחלן, ויותר ממה שאחרים מפקירים אותו, הוא מפקיר את עצמו, משתעבד לכול כדי לשעבד אליו את הכול. שונא אני את כל היהודים, וביחוד את זה שאני מקבל ממנו טובה.”
עכשיו נכון אני להודות על הרבה מדבריו, שהם קיימים ואמיתיים. הפזרנות של היהודי בכל מקום, שיד גוי באמצע, שרתנותו, הוויתור על חלקו, הם חידה סתומה בעיני הגויים. יודע זאת כל מי שנתגדל ביניהם. פעמים שהם נותנים פתרון משונה לדבר זה. משער לעצמו גוי, שנתקל בחסדיו של יהודי ובוויתוריו: מסתמא הוא מרגיש בעצמו, שהוא חייב לי יותר.
בקיצור, מאז נעשינו מקורבים וחביבים זה על זה. לא השתדלנו לכסות על יחוסנו. אני ידעתי, שהוא שונאי. והוא ידע בי, שאני משלם לו בשנאה גלויה. ואת זה אהב זגרובסקי. אוהבים היינו את השנאה שבין שנינו.
בשעה שאתה מרגיש בעצמך צורך לקלל, לבזות, לשנוא, הרי חביב עליך שונאך, כשנפגש בך, יותר ממאה אוהבים.
עד שבא היום וקירב אותנו רגע אחד קרבה שלא חזרה לבוא.
זה היה בליל… ארור ליל זה שבלע גם את היום שאחריו.
כבר בחלו החיילים בתעלולי התכסיס והשקרים: התחבא כדי שתתנפל, התנפל לכאורה כדי שתברח! או מה שעוד יותר משמים, עמוד בשורה, זרוק כדורים באויר, ואת האויב אינך רואה. חייל שבימינו לא אהב דרך שקרים. או עלה ורצוץ את מוח האויב, או נפול פגר מובס. כך היה דרכנו וכך ניצחנו. החץ פזיז, עיוור ושוטה; הכידון זריז ופיקח – כך הסיק הגנרל שלנו.
סוף־סוף זכינו לשמוע את התקיעות החטופות והדפיקות התכופות, שהורגלנו לשמען הרבה שנים ושהיינו טועמים בהן מעין זה שאתה טועם בקריאתך בלילי פסחים, “כל דצריך ייתי ויפסח.” שומעים היינו אותן התקיעות ומתנפלים בכידונים על חללו של האויר, דוקרים על ימין ושמאל ב“יהי רצון כאילו” האויב עומד לקראתך מכוון כנגד כלי־זינך. דוקרים ומנצחים היינו את השדים, ולא יותר. עם התקיעות הללו היה קשור איזה רגש חביב, נשגב, נורא, סוד החיילוּת. חביבות היו התקיעות, אחר שחזרת בשלום מן המסות והרהרת בהן.
אבל אז, באותו היום, אלו היו דפיקות לא בכאילו! האויב עומד לנגדך בעין ושואף לדמך.
רגע אחד אתה נזכר בעצמך, בגופך שלך שאינו סובל דקירות ברזל. נזכר אתה. שיש לך עוד הרבה חשבונות עם עולמך, שהרבה ענינים התחלת ולא גמרת, והרבה יש לך להתחיל. ובאויבך אתה נזכר, שלא גמלת להם עדיין שום רע. ובאוהביך אתה נזכר שלא עשית להם שום טובה, ושבכלל באמצע עבודה אתה עומד, ואין השעה כשרה לך למות.
אבל כל זה אינו אלא רגע, מיד אתה נבלע ומתבטל בתוך השורות העומדות, שהכל מתבטלים שם. בריה חדשה נעשית. רגשים חדשים. רגש אחד חדש והכרה חדשה. קשה לצייר את הדבר. צריך להיות חייל על שדה־הקרב, כדי להרגיש זאת. כשתרצה הריני מאמין, שבשעת מלחמה יורדים שרי מעלה של שתי האומות ונכנסים כנשמות בתוך החיילים.
בפרק זה פוסקים גם מאורעותיו של נבחן. מצאתי אותו על ערימת עפר שטוח מת. ערימה זו היתה מצבה של גבורי היום הראשון שיצאו בבוקר מלאי כוח ושאיפה לנצח, ולערב נסחבו אל תוך הבור וכוסו בעפר. אין האדמה יודעת להבדיל בין לאום ללאום. אין לה תולעים מיוחדים ליהודים לבד לבד ולשאינם יהודים לבד. שם במרום ודאי שמבחינים בין הנשמות ושולחים כל אחת למקומה הראוי לה. אמרו לי שגם יעקב נקבר כאן. קרוב להאמין. לחשתי על הערימה קדיש לשם ספק. אין אני שוטה שאתגעגע על איזו נבלת כלב מת. אף־על־פי־כן הרי זו רחמנות. נפש חיה גלתה עמי, רעבה עמי, שבעה עמי, פעמים לחם פעמים מכות, והרי אהבה אותי.
למחר שוב יצאנו.
רגע הבטנו שורה בשורה, אדם באדם, אויב באויב. נמשכנו זה לזה במין אהבה לחבק ולרצוח, ממש כאותה המשיכה שהייתי מרגיש למריוסה.
יריות, ברקים. רעמים, שיחה בין שרי האומות היא זאת. נחשים פורחים ומפעפעים מלמעלה. שרפנילים, בובמות, חיילים עומדים, חיילים מטים, חילים שוכבים מובסים. מלקקים את דמיהם. שורות מתרוקנות. התנגשות. קולות מתנגשים. המוזיקה הרוסית מכריעה את הקולות, משפיעה עוז, גבורה ובטחון, אלא שהיא הולכת וחסרה. היכן קול החליל? נשבר קול החצוצרה, נפסק הבטנון מאמצע, עוד קול אחד שאינו פוסק הולך ומתגבר. נדמה לי שהוא קורא: “גם כי אלך בגיא צלמות.”
אנשים מתחבקים, דוקרים, נדקרים, והורגים מתוך נפילתם. עובד אני על ימין ועל שמאל ומחכה לרגע שידקרוני, אבל נס נעשה לי, בין רמחים וחרבות אני עומד ואינם נוגעים בי.
קשה היה הרגע. לא יכול להתארך. אחד מן הצדדין צריך היה להפוך עורף.
אבל הרוסים לא יכלו לעשות זאת, מפני שכהן גדודנו עמד בינינו, ובידו התנוססו האם הקדושה והצלב הקדוש. חיילים מביטים, מחדשים כוח ומראים נפלאות. זהו מעין נחש הנחושת. הזוכר אתה בחומש?
חץ עף ובקע את האויר. הכהן נופל. התמונות נוטות ונופלות, נופלות. חיילים נואשים, מתחילים נסים.
באותה שעה חשתי את עצמי מחולק לשלושה בני־אדם בודדים ונפרדים. הגע בעצמך, שמואל לעצמו, שמואל החייל ושמואל היהודי.
שמואל־לעצמו לחש באזני: “כבר עשית את שלך, הכול נגמר, ברח לך.”
שמואל החייל אמר: “הבוז לך. היכן זריזותך? סֵמֶל גדודך נופל! נסה, שמא תציל.”
ושמואל היהודי אמר: “ודאי שתציל. מחוייב יהודי לעשות יותר ממה שמוטל עליו.”
אומר שוב שמואל־לעצמו: “זוכר אתה כמה מלקות ספגת בשל תמונות אלו?”
אומר שוב שמואל היהודי: “יודע אתה מי הן התמונות ולאיזו אומה הן שייכות בעיקרון?”
רעיונות רבים עברו במוחי, אבל הרגע לא היה אלא אחד.
חיש עמדתי על יד הכהן. הוא היה חי. ידו נפצעה. הקימותיו, נתתי את התמונות בידיו והרימותין למעלה, ותמכתי בהן.
“רוסים, הנה!”
איני יודע מי קרא את הקריאה. שמא אני, שמא אחר, שמא מלמעלה.
סוף דבר שנצחו “שלנו,” אלא שלא עמדתי עד סופו של דבר. כדור פגע ברגלי ונפלתי.
איני יודע מה נעשה באותם הרגעים. חלום נעים חלמתי. נדמה לי שאני ילד כרוך אחר אבא ושרוי בקלויז בליל יום הכיפורים בין זעקות ותחינות, אלא שאיזה חבר שובב עושה עמי צחוק ודוקר במחט על רגלי דקירות־דקירות.
וכשהקיצותי מצאתי את עצמי בתוך ים של זעקות, צריחות ואנקות עולות מן האדמה. האמנתי ברגע זה, שאני נתון בגיהינום בין הרשעים הנידונים שם.
הכרתי חזרה אלי, ונזכרתי בכול. החזרתי את ראשי לאחורי וראיתי את זגרובסקי מונח על ידי פצוע וגונח. הוא פקח עלי עין. שנאה ואהבה נשקפו ממנה. “ז’יד,” מלמל בשפתיו, ונפח נשמתו.
שלום לעפרך, שונאי האהוב.
מאחורי הגיע לאזני קול מלא, גונח וכואב. החזרתי את ראשי כלפי הקול. וראיתי את סירגי שוכב על צדו ומתאנח. מביט הוא על סביביו, קם ושוכב, קם ושוכב.
נוכל זה עשה בעצמו חשבון־צדק. בין כך ובין כך סופו ליפול ולהאנח. למה לו להמתין עד שתפגע בו החרב? מוטב לו לשכב ברצון טוב ולהאנח למפרע!
ערום זה ראה כל מה שעשיתי קודם שנפלתי, ורעיון בא בלבו. הוא עזר לי לקום, חבש את פצעי, ואחר כך פנה אלי:
“שמע נא הורביץ, דבר גדול עשית. אבל לך אין זה שווה כלום. אדרבה, סכנה לך בדבר, שוב יתחילו לאנוס אותך להמרת דת.”
“ובכן?”
“רצונך, היה לי לעד, שאני הוא שהרימותי את התמונות. הכהן לא יבחין בנו, ואני אשלם לך שכר טוב.”
כך דרכי תמיד, מעולם אני שונא מציאות. פרוטה, שלא חשבתי עליה מראש ושלא עשיתי הכנות להרוויחה, אינה חשובה אצלי כלום. דבר זה, שעשיתי עם הכהן, כלום עשיתי מתוך חשבון כדי להרוויח כסף או כבוד? הרי זה מעין מציאה, ששנואה עלי. ובאמיתו של דבר, מי יאמר לי, שלא יתחילו לאנוס אותי על המרת דת? הא למה לי?
“ולך נחוץ הדבר, סירגי,” אני עונה לו, “לעלות אתה רוצה? להיות אופיציר, או למעלה מאופיציר, אתה חולם? טוב. חתום לי שטר, שבית אנה ונחלתה מכורים הם מידיך למריוסה.”
“אני מבטיח לך.”
“איני מאמין בהבטחות.”
“ומה אעשה?”
“ניר ועט־עופרת יש בכיסונך?”
“הן.”
עמדתי לפניו כפוף על שתי ידים ורגל אחת. שולחן צולע הייתי לו ועל שכמי כתב וחתם את השטר.
למותר היה כל זה. סירגי היה עומד בדיבורו גם בלא שטר. ירא היה תמיד, שמא אלך ואגלה את האמת. אל יהי חלקי עם מי שבונה לו ארמנות שקר.
יותר איני יודע מה נפל בסוף המלחמה, מפני שהובאתי לבית חולים ארעי, ומשם נשלחתי לבית חולים קבוע. בדרך תקפה עלי קדחת נוראה. עד שאבדה הכרתי ממני.
איני יודע כמה ימים או שבועות עברו עלי. נתון הייתי כל אותה העת בתוך, כיצד אקרא לך את זה? בתוך תוהו־ובוהו. אבא, אמא, עבודת־הצבא, אנה, שיות שחוטות, פטר, כדורים, תמונות קדושות, מלקות. הכל היה בערבוביה, ואני בתוך הערבוביה, כמין דבר נבדל ופרוש מעל הכול. כמדומה היה, שגם ראשי פרוש מעלי. מרגיש אני בכאבו ואף־על־פי־כן אינו שלי.
וסוף־סוף נדמה לי, שאמא רחצתני באמבטי ולחלוחית מתוקה נשארה על בשרי. מעל ראשי הוקל.
מרגיש אני יד רכה וחמימה מרפרפת על מצחי, על לחיי, על צוארי.
פקחתי את עיני בפעם הראשונה. לפני עומדת…
“מריוסה?”
“כל־כך,” צוחקת היא לי מתוך דמעות, “אני היא.”
מאחוריה מבטת אלי תמונה.
“אנה?”
“מנוחה, מנוחה,” הן מזהירות אותי, “ברוך השם, עבר המשבר.”
מפקפק הייתי, שמא כל זה אינו אלא חלום.
אבל זה לא היה חלום. הדבר פשוט. אנה ומריוסה התנדבו לשרת בבית החולים של הצבא בתור אחיות רחמניות, ואנוכי לא ידעתי.
“מריוסה,” אני מתחיל בבקשה, “ספרי נא לי, איך באתי לכאן?”
היא התחילה מספרת, איך הובאתי וכיצד הורידוני מעל העגלה כבול עץ, ולא יכלה לגמור את סיפורה. היא התייפחה בדמעות. אַנה גמרה מה שהתחילה בתה.
“מריוסה, והיכן בגדי?”
“תחת ידי.”
“הוציאים אלי.”
“למה הם לך?”
“פתקה יש שם.”
הפצרתי בה והיא הביאה לי את הפתקה.
“קראי את הכתוב שם, מריוסה.”
היא קראה את השטר שעל ביתה ונחלתה.
שתי הנשים הביטו זו לזו מתוך עליצות ותמהון.
“כיצד השגת את זה?”
אני גמרתי בדעתי שלא לגלות להן את הדבר, וכך עשיתי.
כשיצאתי בריא מבית החולים, כבר תמה המלחמה ונכרתה ברית־שלום. אילו שאלו אותי לא הייתי חותם על הברית.
יג 🔗
הזקן עשה הפסקה קצרה. נראה, שעשה דילוג רב בסיפורו והבליע דברים, שלא מצא לנחוץ לספרם. הוא נגע בהם רק במחשבה והתחיל כמו מאמצע הענין.
כך כך. יש לך הרבה עניינים באדם, שנעשים בו שלא מדעתו. דומה הייתי כל אותם הימים, שאיני מתגעגע כלל על הורי. כתוב לא כתבתי להם כל הימים. פשוט, מפני שבעברית לו הייתי כתבן מומחה מעולם. ודאי, אילו נתפס שלמה אחי היה כותב להם תכופות. הוא היה ספרא רבא, עליו השלום. ברוסית לא היה כדאי לכתוב להם. אילו הייתי כותב להם ברוסית, היה זה דומה כמו שמשקין את הצמא במי־מלח. הורגלתי שלא לכתוב ופטור. ונדמה לי, שכבר שכחתים.
אבל, לא. גם זה לא היה אלא הרגל. הורגלתי כל־כך להתגעגע עד שדש הייתי בדבר, שלא הרגשתי בו שוב. כך אני מבאר דבר זה לעצמי.
נגלה הדבר, שנשארה פינה אחת בלבי שסגורה היתה כל אותם הימים ועכשיו נפתחה. הגעגועים לבית הורים, ויחד עמם קורטוב של רוגז־נשכח על החילוף, שעשו בי הורי.
חולם הייתי בהקיץ. מצייר הייתי לעצמי פגישות הורי בי. דמעות, נשיקות, חיבוקים, התעלפות, שכנים, שכנות, מאמין הייתי, כילד פתי, שאמצא עוד את כולם בחיים. מאריך להם מלאך המוות, עד שאשוב אליהם. אשלם לכולם ניחומים בעד יגונם עלי. אם לא כן הרי זה עוול נורא כלפי מעלה. אנשים טובים בוקעים עלי שמים בצעקותיהם, ולבסוף ימותו בלא נחמה?
אבל בה במידה, שקרבתי לעיר מולדתי, נתקררו בי הגעגועים. מין רוח של נכר נשבה עלי מכל אותם המקומות. לא. אין זה נכר, אלא מין רגש אחר, מעין הכרה ישנה, שגורמת צער. איני יודע, כיצד אטעים לך רגש זה. הוא דומה לחלום קשה של זקן מימי הנוער.
העונה היתה דומה הרבה לעונה של עכשיו. הדרכים היו מקולקלים. הרפש גדול. שב בעגלה והסתכל בבוץ הנוצץ כנגדך עד לבחילת נפש, וספור את פסיעות הסוסים: אחת, שתים, שלוש. נוח לך שתרד מן העגלה ותלך רגלי משתסע בעונה כזו.
וכך עשיתי. קרוב הייתי כבר לעיר מולדתי, רק הר אחד ואחר כך עמק. שם מתחיל בית עלמין של העיר. זה הוא שנראה לך תמיד בכניסתך לכל עיירה יהודית.
הסוסים התנהלו בכבדות, ואני עברתי אותם בדרך הקצרה בשביל היחיד, שבין שדות האיכרים. זכות יתירה חשבתי לעצמי להשתמש ברשויות יהודים, מאחר שהייתי לבוש עדיין בגדי חיילות וכפתורים נוצצו מעלי.
כשהתחלתי יורד לעמק, נכנס בי רעיון לעשות את בית־הקברות קפנדריה, כדי לקצר את דרכי.
העגלה נשארה רחוק־רחוק מאחרי, ואני הלכתי פסיעות דקות לכוון את צאתי מחצר בית הקברות אל ביאת העגלה כדי שלא אצטרך להמתין לה.
בתוך מצבות הלכתי. קצתן כהות, מוטות לארץ, כאילו שחות הן לשמוע שיחות שאול; קצתן לבנות וזקופות כנגד השמים. בתוך עולם אילם באתי. קשה שתיקה זו של בית הקברות. שתיקה דובבת היא זו. לא לחינם אומרים, שהמתים דובבים בקבר. נדמה לי, שהמצבות הללו מסתכלות עלי בעין רעה על שחיללתי את המקום בכפתורי המבריקים,
קורא אני את הכתב שעל גבי הקברים בקושי. איני יודע, אם מפני ששכחתי קצת את הקריאה העברית או מפני שכתב הקברים נקרא בקושי.
“פה נטמן הישר באדם עניו חסיד הר”ר… שמחה שו“ב.”
נזדעזעתי. תחת מצבה זו מונח אחי טמון.
דמעות חפצתי להוריד, אלא שאינן נשמעות לי. קורא אני שוב, וכשאני מגיע לשבחיו, עניו, חסיד, אני מגמגם לעצמי. איזה רגש מר אני מרגיש במלים הללו, רגש דומה לקנאה וכעס.
נדמה לי, שהמצבה התנועעה. העפר הזדעזע. רעידה באויר. כאילו לוחשים לי באזני: מחילה.
לא באזני, בלבי שמעתי את המלה.
הבנתי, שנשמתו של אחי מבקשת מחילה על החילוף ודמעות פרצו מעיני. יראתי לקרוא את הכתב של שאר המצבות, שמא אראה דבר שלא רציתי כלל לראות. אבא ואמא עלו במחשבה.
כשנכנסתי לבית הורי הכרתים בקושי. הקמטים, שקעי לחייהם וכפיפות קומתם שינו אותם לגמרי. אבי הביט על כפתורי, הסיר את כובעו ועמד לפני כפוף בגילוי־ראש, אמא עמדה אצל התנור, והתחילה מדברת עם אבא בשפה בלולה, חציה ז’רגון, חציה לשון־הקודש:
“ודאי מס. כלום חסר לי אלא זה.”
נכנס בי רוח שטות להתראות להם כזר.
“זקנים,” אני מתחיל יהודית, “פריסת־שלום הבאתי לכם מבנכם שמואל.”
מכיוון ששמע אבא מלה יהודית, רץ לחלון ונטל ידיו ברסיסים שעל השמשות, חזר אלי והושיט לי את ידו. “שלום עליכם, צעיר.”
יצאה אמא מתוך מחבואה ועמדה כנגדי.
אבא התחיל בתוך כך לחפש את משקפיו על השולחן מתוך שיחתו עמי:
“פריסת־שלום, אתה אומר? מבני? היכן ראית אותו?”
“אימתי ראית אותו?” שאלה אמא בחרדה.
בודה אני בשבילם מקום ויום.
“מה שלומו? במלחמה היה? בריא הוא? לביתו אינו חושב לשוב?”
הרבו עלי שאלות, ובתוך־כך גחן אבא לאזני ושאל:
“וכיצד בענין… בענין דת?”
קליפה נכנסה בי לצער את הזקנים האומללים. אל יחשוב לי השם־יתברך זאת לעוון.
אמרתי להם:
“ודאי, אילו היה ר' שמחה שו”ב על מקומו, אפשר שהיה עומד בנסיון."
“מה? המיר?”
אני שותק. הזקנים קבלו שתיקתי כהודאה, הורידו ראשם ושתקו גם הם.
ושוב הוא פונה אלי:
“ערלית נשא? יש טפלי?”
עמדתי בשתיקתי. הזקנה, שומע אני, והנה היא בוכה בדממה. נהפך עלי לבי. אבל הכבדתי את לבי ועמדתי בשתיקתי. אלא שהייתי מרגיש כעין בועה עולה וסותמת את גרוני. נתחזקתי ובלעתיה.
“אוי, אוי, רבונו של עולם, אבא שבשמים, רחום־וצדיק.” בכתה אמי ונענעה בראשה, כמקבלת גזר־דין וקובלת כאחד.
והזקן קם בתוך כך, זקנו רותת ובידו נענע נענוע של יאוש קר ויבש ואמר: “אָט, ברוך דיין האמת!”
ובאותו רגע, שהוציא הזקן אולר מכיסו ורצה “לקרוע,” הגיע לאזני מן החדר הסמוך קול מרוסס ורצוץ, קולו של זקן אחר, דייר כנראה, קורא תהלים בנוסח הצובט וצורב:
“כִּי יוֹדֵעַ אֲ־דֹנָי דֶּרֶךְ צַדִּיקִים…”
נתעוררו בי זכרונות העבר, ונתרכך לבי.
התוודעתי אליהם.
ואף־על־פי־כן – חזר שמואל לסיפורו אחרי הפסקה של הרהורים – היה לבם מהסס. חוששים היו שמא רימיתי אותם.
לא נחה דעתם עד שהכניסוני לחופה עם רבקה שלי כדת משה וישראל.
עברו כשתי שנים אחר החתונה. התחילו, לא עליך, שיני כואבות. כך דרכו של יהודי. מכיון שהוא נושא אשה ומוליד בנים, מתחיל הוא חש מיחושים.
מספרים בעיר, שבבית החולים העירוני יש חובשת מומחית לשינים ולכל מיני כאב יותר מדוקטור גמור.
נכנס אני לבית־החולים ושואל: “החובשת היכן היא?”
יצאה לקראתי אשה צעירה.
“מריוסה?”
“שמואל?”
נרתענו שנינו לאחור.
“היכן בעלך, מריוסה?” שאלתיה. אחר ששב אלי רוחי.
“ואתה, סמואל, נשאת אשה?”
“הן.”
“ואני עדיין פנויה אני.”
זוהי נשמה טובה. כבר נפטרה מעולמה. יהי רצון, שיהי לה חלק טוב בגן־העדן.
הפסיק הזקן באמצע סיפורו באנחה עמוקה. הצליף על בנו, שנשתקע בתנומה והתנודד לכאן ולכאן, הניע עליו בראש וקרא:
כך־כך. היו ימים. היו חיילים. עכשיו נשתנה הכול, זמנים חדשים, בריות חדשות, חולים חדשים. עכשיו הרי הכול אינו אלא “כאילו.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.