הירוּשה האוֹטוֹבּיאוֹגרפית אשר השאיר לנוּ אברהם ואלט, המכוּנה א. ליֶסין, איננה רבּת-כּמוּת. כּחמש עשׂרוֹת שנים היה משוֹרר וסוֹפר לעמוֹ, ולתנוּעת-הפּוֹעלים אשר בּתוֹכה נתגלה ואוֹתה עבד בּאמוּנה כּל ימיו, עוֹבר לפני התיבה כּפּוּבּליציסט וּכעוֹרך, וּמדבּר בּלשוֹן “אנחנוּ”. ורק לעת ערב נתפּנה לסַפּר על עצמוֹ ועל היוֹתוֹ מה שהיה. ואכן, היה לוֹ מה לספּר. אף על פּי שהיסוֹד האוֹטוֹבּיאוֹגרפי היה פּוֹרץ בּכל סוּגי כּתיבתוֹ, ועל כּל הכּלים שהיה מנגן לא היה מנגן אלא את עצמוֹ וּכשהיה מַטיף מעל הדוּכן הציבּוּרי לדעוֹת היה מוֹזג בּהן חוָיוֹת, ואף שירתוֹ רווּיה מאוֹרעוֹת-חַיים (אישיים אוֹ לאוּמיים; הוּא חי את חיי הדוֹרוֹת כּחוָיה אישית) – עוֹד נשתייר בּוֹ, בּאישיוּתוֹ וּבחוּש חייו, בּדרכּוֹ אל עצמוֹ וּבהיאָבקוּתוֹ על נפשוֹ, מה שמתבּקש להיוֹת מסוּפּר וּמוּסבּר. הוּא בּיקש להתפּנוֹת לכך. אך לא אָרכה לוֹ השעה. לא הספּיק להעלוֹת על הכּתב אלא ראשית סיפּוּר ילדוּתוֹ וּקצת פּרקים מימי בּחרוּתוֹ, והעט נשמט מידוֹ.

אני הוֹפך והוֹפך בּעלי הזכרוֹנוֹת של ליֶסין. הוֹפך בּהם להנאתי. וטוֹעם בּהם את הטעם הטוֹב של ספר-מוֹפת. אילוּ היה ליֶסין מַשלים את אשר התחיל היינוּ זוֹכים לספר יהוּדי גדוֹל. ספר שוֹפע חיים מעוֹלמוֹ הרוּחני של אדם חכם-לב, סוֹציאליסט יהוּדי, מעוֹרה בּעמוֹ, יוֹנק ממַעמַקיו; והוּא חי עם דוֹרוֹ, ונאבק עם הנַערצים עליו. עתה אין בּידינוּ אלא שבר-יצירה, אוּלם הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת בּעינן עוֹמדוֹת: הזכּרוֹן החי העוֹמד בּרעננוּתוֹ, פּלַסטיוּת הסיפּוּר, הדיאַלוֹג השנוּן, ההוּמוֹר הטוֹב וחירוּת הראִיה.

ועל הכּל חוֹפף החן של אישיוּת מלבּבת, המכוונת את מהלך-הסיפּוּר. מכוונת מתוֹך בּרירה. ליֶסין אינוֹ מסַפּר מתוֹך אהבה למלאכת הסיפּוּר בּלבד. כּר' מנדלי בּשעתוֹ אין הוא מסַפּר סיפּוּרים בּעלמא. לא “תיאוּר הסביבה” ו“אוֹרח החיים” הוּא שמוֹשך את ליֶסין, כּי אם עוֹלם-הרוּח שלוֹ ושל סביבתוֹ. וכל סיפּוּר שהוּא מַעלה, וכל שׂיח, וכל התנגשוּת-דברים יש להם מַשמעוּת; מַשמעוּת אשר תוֹסיף לחיוֹת גם לאחר שיִתם “כּל הדוֹר ההוּא”. סיפּוּרי זכרוֹנוֹתיו מצטרפים לספרי-העדוּת, לספרי מלחמת האידיאוֹת בּישׂראל בּדוֹרוֹת האחרוֹנים: “חטאוֹת נעוּרים”, “לאָן”, ״מסביב לנקוּדה". ונוֹשׂא אחד הוא שמַבריח את הפּרקים השוֹנים. הנער החריף, הסַקרן והמַקשן, אשר אביו מבקש להיפּטר ממנוּ בּדבר-הלצה: "חוֹששני, אברהמ’ל, שעתיד גם אתה להיוֹת “משלהם” – סוֹפוֹ שהוּא נעשׂה בּאמת “משלהם”. בּכל נפשוֹ. ועם זאת הוּא שוֹנה ונִפלה מהם. והשוֹני הזה, המעסיק אוֹתוֹ כּל ימיו, תוֹבע ממנוּ שיסַפּר עליו.

א

הדברים היוּ לפני חמישים וכמה שנים. בּימי אלכּסנדר השלישי, הצאר הרוּסי. בּהיסטוֹריה הרוּסית הן קרוּיוֹת שנוֹת “הקטנוֹת”, שנוֹת עייפוּת ודכּאוֹן, אלא שבּאוֹתן השנים היוּ בּחדרי-חדרים גדלים הכּוֹחוֹת, אשר ידם היתה אחר כּך בּעשׂיית ההיסטוֹריה של רוּסיה, ואוּלי של העוֹלם. יהוּדי רוּסיה ראוּ את הימים ההם קוֹדרים בּיוֹתר, אך לעוּמת מה שהיה שמוּר להם בּחיק העתיד היתה קדרוּת זוֹ אידילית בּיוֹתר. וגם כּאן, מתחת למַעטה הקדרוּת וחוֹסר-היֶשע, רחשוּ חיים, גדלוּ אנשים, אשר ידם היתה אחר כּך בּעשׂיית ההיסטוֹריה היהוּדית. המוֹנים בּיקשוּ להם מפלט מן הדלוּת והגזירוֹת אל אשר תשׂאֵם הרוּח, והרוּח נשׂאתם אל מעבר לאוֹקינוּס, אל “ארץ-הזהב”. מוּעטים חלמוּ את חלוֹם שיבת-ציוֹן, חלמוּ לפי שעה בּאפס-מעשׂה. וּבמקוֹם התוֹחלת ל“זכוּיוֹת” בּחסד המַלכוּת אשר היתה נַחלתם של המַשׂכּילים בּימי אלכּסנדר השני נגה עתה על צעירי האינטליגנטים היהוּדים החדשים אוֹר חדש: אוֹר הסוֹציאליזם והמַהפּכה. אוֹר זה היה לכמה מהם מה שהיתה לאבוֹת אבוֹתיהם אמוּנת-אבוֹת. התמַכּרוּ לוֹ בּכל נפשם, למענוֹ היוּ מוּכנים לעקידה, למענוֹ הלכוּ לגירוּש וּלכלא. וגם הלבּישוּ אוֹתוֹ לבוּש אדיקוּת וחרדוּת, כּאשר עשׂוּ אבוֹתיהם לקדשיהם הם.

צעירי ישׂראל אלה, בּרוּבּם מטענם היהוּדי היה דל בּיוֹתר. מזלם גרם להם שאבוֹתיהם – גם אם היוּ סוֹפרים עברים אוֹ מוֹרי עברית, ואפילוּ חוֹבבי-ציוֹן – ראוּ להקל על בּניהם בּכגוֹן דא. על הבּנוֹת גם לא היה צוֹרך להקל, כּי הן היוּ מלכתחילה פּטוּרוֹת מתוֹרה, ואוֹרוֹ של עוֹלם היה מַגיע אליהן מחוץ לכל צינוֹר יהוּדי. גם אלה שטעמוּ בּילדוּתם טעם “חדר” – זכרוֹנם לא הכבּיד עליהם הרבּה.

האוֹר החדש היה מוֹניסטי כּאֵל עליוֹן: לא יהיה לכם אוֹר אחר על פּנַי. הם ראוּ עצמם קוֹסמוֹפּוֹליטים גמוּרים, והעוּבדה המקרית של היוֹתם נוֹלדים להוֹרים יהוּדים לא היה בּה כּדי להעסיק אוֹתם בּיוֹתר. ההלכה היתה על טהרת הקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת, והחיים? השׂכּלתם היתה רוּסית, הספרוּת המכלכּלת את רחשי לבּם היתה רוּסית, את עתידם ראוּ בּמהפּכה הרוּסית העתידה לבוֹא, וּמַעיניהם היוּ בּמדינה הרוּסית. רוּסית פּירוּשה: וֶליקוֹרוּסית. תנוּעוֹת השחרוּר של העמים המשוּעבּדים לרוּסיה לא לקחוּ את לבּם, והמַהפּכנים הפּוֹלנים, האוּקראינים וכוּ' ראוּ אוֹתם כּרוּסיפיקַטוֹרים, כּעוֹשׂי רצוֹנוֹ של העם השוֹלט. רחמיהם והתלהבוּתם היוּ נתוּנים תחילה למוּז’יק הרוּסי, אשר לפי התיאוֹריה של המַהפּכנוּת העממית היה כּליל סגוּלוֹת טוֹבוֹת ונוֹשׂא בּחוּבּוֹ יסוֹדוֹת של משטר סוֹציאליסטי. פֶּטֶר לַברוֹב, ההוֹגה הרוּסי הנערץ בּשעתוֹ, לימד את האינטליגנט הרוּסי ואת בּן-בּעל-האחוּזה, כּי רק בּזכוּת המוֹני הכּפריים הנַענים, בּעמל הדוֹרוֹת שלהם, הגיע הוּא לידי רמת-חיים גבוֹהה, לתענוּגוֹת העוֹלם הזה, להשׂכּלה עד כּדי היוֹתוֹ “אישיוּת הוֹגה בּרוּח בּיקוֹרת”, וּלפיכך חייב הוּא “לשלם את החוֹב” ל“עם”. וה“עם” הוּא המוּז’יק. וּצעירים יהוּדים, בּני מלמדים וחנוָנים וּכלי-קוֹדש, ראוּ את עצמם אף הם חייבים לא לאבוֹתיהם, – אשר שוּם דיבּוּר טוֹב לא יכלוּ לקלוֹט עליהם בּספרוּת הרוּסית, לא הריאַקציוֹנית ואף לא הפּרוֹגרסיבית, ואף לא הרבוֹלוּציוֹנית – כּי אם למוּז’יק הרוּסי. למעשׂה לא היה להם לצעירים היהוּדים מה לעשׂוֹת בּהתלהבוּתם למוּז’יק, כּי כּל דרך-פּעוּלה בּכּפר הרוּסי היתה חסוּמה בּפניהם (גם הדוֹר הראשוֹן של מַהפּכנים יהוּדים, בּשנוֹת השבעים, בּטרם בּוֹא הפּרעוֹת והגזירוֹת ונחשוֹל האנטישמיוּת, לא היה פּעיל בּ“הליכה לעם” – פּרט למעטים, טמוּעים כּליל – כּי אם בּהברחת ספרוּת, בּהקמת בּתי-דפוּס חשאים, בּאִרגוּן, בּטֶרוֹר). לפיכך נתקבּלה עליהם בּרצוֹן התוֹרה החדשה אשר בּאה מגֶנף, “עירוֹ” של פּלֶכַנוֹב, התוֹרה הדוֹגלת בּשם מַרכּס, וּפוֹנה עוֹרף למוּז’יק, ותוֹלה את עתידה של רוּסיה בּפוֹעל-החרוֹשת.

אך גם כּאן לא היתה דרך-העשׂיה פּתוּחה לרוָחה. הפּוֹעל הרוּסי לא מיהר להיענוֹת. היתה לוֹ שהוּת. והאינטליגנט היהוּדי, שנוֹסף על היוֹתוֹ “לְבֶן-כּפּים” היה גם יהוּדי, לא היה צפוּי לראוֹת בּרכה בּתעמוּלתוֹ בּקרב הפּוֹעלים הרוּסים. וּבינתים היוּ הצעירים היהוּדים בּרוּבּם קשוּרים ל“תחוּם-המוֹשב”, בּתוֹקף מַעמדם החוּקי כּיהוּדים, וגם הללוּ שחדרוּ לבתי-ספר גבוֹהים בּערים שמחוּץ לתחוּם, כּשהיוּ נתפּסים לרָשוּת היוּ מוּגלים ומוּחזרים אל ערי ה“תחוּם”. בּדיעבד, כּמעט בּלית בּרירה היוּ פּוֹנים אל הפּוֹעל היהוּדי. פּוֹנים – ונענים.

הללוּ ראוּ את פּעוּלתם בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים כּענין ארעי, כּתחנת-מַעבר. הפּוֹעל היהוּדי לא היה חשוּב להם בּזכוּת עצמוֹ. לא יאָמן שהוּא עשׂוּי להיוֹת כּוֹח מהפּכני, אשר חשיבוּתוֹ בּוֹ בּעצמוֹ.

הפּוֹעל הרוּסי הוּא המַטרה. אוּלם הדרך אליו ארוּכּה, ואף גדוּרה. האין אפשרוּת להשתמש בּפּוֹעל היהוּדי, בּכשרוֹנוֹתיו הטוֹבים, בּנטיוֹתיו האידיאַליסטיוֹת, בּהתלהבוּתוֹ, וּלהעמיד מקרבּוֹ, לאחר “מתן-פּיתוּח” ועיבּוּד כּראוּי, אַגיטטוֹרים מוּכשרים בּשביל הפּועל הלא-יהוּדי? אם לשם כּך, ואם משוּם שראשית חכמה בּכלל היא השׂפה הרוּסית, נעשׂה לימוּדה עיקר גדוֹל בּהנחלת הסוֹציאליזם לפוֹעלים יהוּדים. ודבר הלָמד מענינוֹ, שלא עלה על הדעת להעסיק את מוֹח הפּוֹעל בּ“ענינים יהוּדיים”, פּרט לעקירת “הדעוֹת הקדוּמוֹת” המצוּיוֹת בּסביבה היהוּדית.

אין זה תיאוּר של יריב. כּך מעידים על מכוֹרתם הרוּחנית אבוֹת ה“בּוּנד”. ג’וֹן מיל, מחבוּרת הראשוֹנים, כּוֹתב על אַרקַדי קרֶמֶר, הארי שבּחבוּרה:

"מַטרתוֹ היתה התנוּעה הסוֹציאליסטית הרוּסית. בּשעה שהטיל עצמוֹ לתוֹך הפּעוּלה בּוילנה לא ראה בּחלוֹמוֹ כּי התוֹצאה ההגיוֹנית שאין להימנע ממנה תהיה תנוּעה סוֹציאליסטית יהוּדית.¹

וארקדי קרמר עצמוֹ מספּר:

“המיסדים הראשוֹנים של “חוּגי-הפּוֹעלים” בּוילנה לא התכּוונוּ לפעוּלה רחבה בּקרב המוֹני העוֹבדים היהוּדים; הם לא בּיקשוּ אלא להעמיד פּוֹעלים יחידים מפוּתחים יוֹתר, להביא אוֹתם לכלל הכּרה סוֹציאליסטית וּלהכשיר אוֹתם להיוֹת אַגיטטוֹרים בּשביל רוּסיה, בּשביל מרכּזי התעשׂיה, בּשביל מַעמד הפּוֹעלים הרוּסי. המַחשבה הסוֹציאליסטית של אוֹתוֹ זמן לא ראתה עדיין אפשרוּיוֹת של תנוּעה מעמדית בּעלת הכּרה בּקרב הסדנאוֹת הקטנוֹת, ויתר על כּן, בּין הפּוֹעלים היהוּדים המפוּזרים בּיחידוּת בּבתי-המלאכה הקטנים. כּנגד זה נתקבּל על הדעת, כּי מקרב האֶלמנטים האלה, המפוּתחים מבּחינה רוּחנית וּטהוֹרים יוֹתר מבּחינה מוּסרית, יהיוּ נמצאים על נקלה יחידים אשר יוּכלוּ להתעלוֹת וּלהבין יפה את האידיאַל הסוֹציאַליסטי”².

וּבמוֹסקבה הסוֹביטית מספּר אחד האָבוֹת:

“אנחנוּ היינוּ אז אַסימילַטוֹרים, ואפילוּ בּחלוֹמנוּ לא ראינוּ תנוּעת המוֹנים יהוּדית מיוּחדת. שאלה זוֹ צפה רק אחר כּך. תפקידנוּ היה להכין “רֶקרוּטים” בּשביל התנוּעה הרבוֹלוּציוֹנית, לקרב אוֹתם אל התרבּוּת הרוּסית”³.

אילוּ היוּ אבוֹת ה“בּוּנד” מַשׂיגים את חפצם, כּי אז היתה פּעוּלתם מסתכּמת בּהקמת שכבה דקה של פּוֹעלים יהוּדים, הניתקת מסביבתה וּמבקשת לחדוֹר אל העוֹלם הבּלתי-יהוּדי, כּמוֹ שאֵירע לשכבת האינטליגנציה המַהפּכנית היהוּדית בּשנוֹת השבעים, וּכמוֹ שאירע כּפעם בּפעם ליחידים ולקבוּצוֹת שמצאוּ את עוֹלמם בּפּפּ“ס וּבפּס”ד (בּמחוֹזוֹת פּוֹלין) וּבמפלגוֹת הרוּסיוֹת (בּשאר מחוֹזוֹת רוּסיה). אוּלם הישׂגיהם של המבשׂרים עלוּ על חלוֹמוֹתיהם. והפּוֹעל היהוּדי, אשר לא למענוֹ עמלוּ אבוֹת ה“בּוּנד”, כּי אם למען עשוֹתוֹ אוֹר ל“גוֹיים”, מֶדיוּם להפצת הסוֹציאליזם בּין לא-יהוּדים, פּרץ – שלא בּמתכּוון – את הגבוּלוֹת אשר גבלוּ לוֹ מחַנכיו, וסיכּל את תכניוֹתיהם.

אפשר לוֹמר בּוַדאוּת כּי שוּם ציבּוּר פּוֹעלים, לרבּוֹת ארצוֹת התעשׂיה המפוּתחוֹת בּיוֹתר, לא קיבּל בּהמוֹניו את בּשׂוֹרת הסוֹציאליזם בּהתלהבוּת כּזוֹ שקיבּלוּה פּוֹעלים יהוּדים בּסימטאוֹת “תחוּם המוֹשב”. יוֹתר מאשר פּירוּרי ההטבה הכּלכּלית צדה את לבּם עלילת-הגבוּרה הסוֹציאליסטית, קוֹממיוּת האדם הקטן. יוֹתר ממה שהבינוּ בּשיטה התיאוֹרטית נענוּ לחזוֹן הגאוּלה האנוֹשית. הפּוֹעל היהוּדי, אשר ההלכה הסוֹציאליסטית-קוֹסמוֹפּוֹליטית ציותה עליו “לנַעֵר את אבק העוֹלם הישן מעל רגליו”, וכללה בּתוֹך ה“אבק” את כּל מה שמתיחס על מוֹרשת-אבוֹת, הכניס לתוֹך עוֹלמוֹ החדש הרבּה ממוֹרשתוֹ: את מזגוֹ החם, את כּשרוֹנוֹתיו השׂכליים, את רוּחניוּתוֹ, את זיקתוֹ לדברים שבּקדוּשה, את ציפּייתוֹ לביאַת-הגוֹאל. ליווּ אוֹתוֹ בּדרכּוֹ גלגוּלי-ניגוּנים מן החוּמש והתהילים וּמוּשׂגי המוּסר אשר הוֹציא מן החדר ומן הסידוּר⁴, הדי-דוֹרוֹת של חג-חירוּת וימי-צוֹם על אָבדן החירוּת, אֵיבה יהוּדית קדוּמה ל“רשע” ול“צוֹרר”, וכיסוּפיו לקוֹממיוּת ולגבוּרה.

תעמוּלת “האֶקוֹנוֹמיזם” של בּעלי-ההלכה, הנוֹטעים בּוֹ את “ההכּרה המעמדית” וּמשננים לוֹ את חוֹבתוֹ “להגן על האינטרסים” שלוֹ, נתלבּתה בּאִשהּ של אמוּנה חדשה, המַבטיחה את “אחרית הימים” בּמהרה בּימינוּ, וּמרוֹממת את היוֹם הזה בּאחוַת-חברים, בּמעשׂי גבוּרה וָמרי, בּמסירת-נפש, בּעילוּי האדם. כּמה מן המעצוֹרים הרוּחניים, הנוּקשים, שגדרוּ את הדרך בּפני הסוֹציאליזם אצל המוֹני פּוֹעלים, לא היוּ קיימים אצל הפּוֹעל היהוּדי. לבּוֹ היה פּתוּח. “זכוּת-אבוֹת”, מוֹרשת דוֹרוֹת רבּים, סייעה אוֹתוֹ, הוּא שׂשׂ לקראת הליכה לעקידה. הוא קיבּל בּאהבה עוֹל מצווֹת חדשוֹת, שבּאוּ בּמקוֹם הישנוֹת. הוּא היה מַכּסימַליסט, בּיקש את ההגשמה לאַלתר. ההישׂגים הכּלכּליים לא הרדימוּ אוֹתוֹ, המהלוּמוֹת שירדוּ עליו לא הפחידוּ אוֹתוֹ. הוּא ראה עצמוֹ כּדויד מוּל גָלית, הוּא, “המשרת” היהוּדי בּתחוּם-המוֹשב, מרים ידוֹ בּענק, בּקיסר הרוּסי.

מן הזיווּג של פּוֹעלים יהוּדים – והמוּשׂג פּוֹעלים כּלל גם בּעלי-מלאכה קטנים העוֹבדים בּפני עצמם, שוּליוֹת, משרתים בּחנוּיוֹת, תוֹפרוֹת וסוֹרגוֹת-גרבּים בּמכוֹנוֹת-בּית – ו“אינטליגנטים” – יוֹצאי בּתי-הספר של הרָשוּת וחניכי “האינסטיטוּט למוֹרים” בּוילנה, אשר תעוּדתוֹ היתה תחילה להעמיד “רבּנים קַזיוֹניים” ואחר כּך “מוֹרים קזיוֹניים” לילדי ישׂראל – נוֹלדה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּצוּרתה הראשוֹנית. מבּחינה יהוּדית היתה תרבּוּתם של הפּוֹעלים-התלמידים עוֹלה לעתים על תרבּוּתם של האינטליגנטים-המוֹרים, שכּן הללוּ היוּ על פּי רוֹב עמי-הארצוֹת גמוּרים בּעניני יהוּדים. הקרקע היה דשן. הזרעים נרכּשוּ מפירמה בּטוּחה: הם הוּבאוּ מבּרלין, דרך גנף, שהוֹסיפה להם את המזיגה הרוּסית. הזוֹרעים היוּ חרוּצים, שקוּדים, ישרי-לב. לעיניהם ריחפה תמיד הדמוּת האנוֹשית האידיאלית – דמוּת הסוֹציאל-דמוֹקרט הבּרלינאי, שהוּא הוּא המלה האחרוֹנה של התרבּוּת המַערבית, וּלהידמוֹת אליו חייב אדם לשאוֹף. ואמנם הם ראוּיים בּהחלט להיוֹת סוֹציאל-דמוֹקרטים בּרלינאים, אלא שמסיבּוֹת-חייהם גילגלוּ אוֹתם לוילנה. ואת הגוֹרל הזה בּיקשוּ לשׂאת בּכבוֹד. רוּבּם⁵ נשתקעוּ בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים, נידַבּקוּ בּהם, שמרוּ להם אמוּנים (מי ששמר עד יוֹמוֹ האחרוֹן, וּמי ששמר עד בּוֹא המבחן הקשה – הבּוֹלשביזם), עמלוּ למענוֹ בּמיטב כּוֹחם, כּאשר השׂיגה רוּחם.

הם נעשׂוּ הרבוֹלוּציוֹנרים הפּרוֹפסיוֹנליים בּרחוֹב היהוּדי. היוּ בּהם כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת. הם לא היוּ כּ“קצף על פּני מים”. ציינוּ אוֹתם: מסירוּת ל“ענין”, כּוֹבד-ראש, התמדה בּדרך שבּחרוּ לעצמם, נכוֹנוּת ללכת לקראת תלאוֹת, כּשרוֹן-מעשׂה וחוּש ארגוּן להפליא. מאבוֹת-אבוֹתיהם, היראים והשלמים, ירשוּ את האדיקוּת בּדברים שבּאמוּנה ואת הקפּדנוּת בּשמירת המצווֹת, והעבירוּ אוֹתן על האמוּנה החדשה ועל המצווֹת החדשוֹת.

אך בּמקוֹם שאתה מוֹצא את גדוּלתם שם אתה מוֹצא את ענוותנוּתם. כּשם שאבוֹת-אבוֹתיהם לא היה להם כּל צוֹרך לחַדש חידוּשים והיוּ מסתפּקים בּתוֹרתם של ראשוֹנים, כּך גם הם – תלמידים כּשרים לתוֹרה המסוּרה מגנף וּמבּרלין. הם הסתפּקוּ בּתרגוּם רוּסי מן המקוֹר הגרמני ולא ראוּ שוּם צוֹרך בּעיבּוּד או בּהגהה. מה שלא נאמר שם היה חשוּד בּעיניהם ושוֹמר נפשוֹ ירחק מדבר-מינוּת. יוֹרשיהם של “שלוּמי-אמוּני-ישׂראל” נעשׂוּ שלוּמי אמוּני הסוֹציאליזם.

עוֹלמם הרוּחני היה אטוּם בּפני כּל מה שמיוּחד לאָפיוֹ וּלגוֹרלוֹ, לעתידוֹ וּלבעיוֹת קיוּמוֹ של הפּוֹעל היהוּדי, ושל העם היהוּדי לא כּל שכּן. בּעניני העוֹלם הגדוֹל זכוּ וניתן להם חזוֹן מן המוּכן. ולא היה להם אלא לקיימוֹ בּכשרוּת. בּעניני ישׂראל לא היה לפניהם שוּם דבר מן המוּכן, מחוּץ לפּחד פּן ידבּק בּהם שמץ מן העוֹלם היהוּדי הישן. בּאין חזוֹן נתמַלאה פּינה זוֹ שבּלב “פּיכּחוֹן”, “הכּרת-המציאוּת”, “ריאַליזם”. רק לא “חלוֹמוֹת”, רק לא רוֹמַנטיקה! הם היוּ משתבּחים בּכך שהם מהלכים “בּעקבוֹת החיים”. מוּתר לוֹמר, כּי צעידה זוֹ היתה כּבדה, צוֹלעת, וּבחשבּוֹן אחרוֹן – מפגרת. עד שהמוֹרה למד לדבּר לכתוֹב בּשׂפת-התלמידים, אידיש (שאַף למוֹרה בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ היתה זוֹׂ לפנים שׂפת-אֵם, אלא שבּמידה שרכש השׂכּלה ותרבּוּת נשתכּחה הימנוּ), טרח ועמל להקנוֹת להם את השׂפה שהוּא, המוֹרה, אימץ לעצמוֹ, רוּסית, שהיא אֵם כּל חכמה. היוּ מַרבּים להוֹרוֹת את התלמידים על חשיבוּתוֹ הקוֹבעת-כּל של “הגורם הכּלכּלי”. והם עצמם לא נתעוֹררוּ לתת דעתם על הוָיתוֹ הכּלכּלית של הפּוֹעל היהוּדי ועל המיוּחד שבּגוֹרלוֹ. הם היוּ מכוונים את דעתוֹ ולבּוֹ של הפּוֹעל היהוּדי למַהפּכה הרוּסית, המזוּמנת לוֹ, שבּה ורק בּה עתידוֹ ואָשרוֹ, וכל השאר אינוֹ אלא אַשליוֹת; ושנים רבּוֹת היוּ עוֹצמים עיניהם מראוֹת, שפּוֹעל זה הנוֹשׂא את נפשוֹ למַהפּכה הרוּסית, נוֹשׂא את עיניו ואת רגליו אל מעֵבר לגבוּל, וּרבבוֹת רבבוֹת ממנוּ נוֹהרים אל מעֵבר לים וּמבקשים שם את “עתידם הפּרטי”⁶. תוֹפעה זוֹ לא עשׂתה בּהם רוֹשם, ולא חייבה אוֹתם לבדוֹק בּמַשהוּ את התיאוֹריה האיתנה, אשר לא נמצא בּה מקוֹם לתוֹפעה המוּזרה של הגירת-המוֹנים, בּאשר שאלתם של היהוּדים פּתרוֹנה הוּא, כּידוּע לכל אָדם פּרוֹגרסיבי, בּמקוֹם-מגוּריהם.

בּדרך כּלל מוּתר לוֹמר, “שאלת היהוּדים” לא הטרידה אוֹתם בּיוֹתר. על כּל פּנים היא לא עמדה בּמרכּז ענינם. בּהוַָיה היהוּדית עצמה לא היה להם שוּם דבר שיהא מלבּב אוֹתם. ולא הכּרת ההוָיה היהוּדית ולימוּדה היוּ קוֹבעים את השקפוֹתיהם ואת דרכּם, כּי אם ההשקפוֹת הכּלליוֹת אשר זכוּ בּהן והדרך אשר נמצאה להם קבעוּ בּעיניהם את ההוָיה היהוּדית ואת בּעיוֹתיה. אילמלא גילה להם המַרכּסיזם את הפּוֹעל הרוּסי, ספק אם היוּ מגלים את הפּוֹעל היהוּדי, כּשם שקוֹדמיהם בּני שנוֹת השבעים לא גילוּ אוֹתוֹ, אף על פּי שאוֹתוֹ שוּליה וּמשרת וּפוֹעל בּסַדנה היוּ בּנמצא כּבר אז. “שאלת היהוּדים” בּפיהם לא היתה לה מַשמעוּת אלא אחת: חוֹסר “זכוּיוֹת”. וּבזה לא הרחיקוּ לכת מן המַשׂכּילים שקדמוּ להם. ואף הפּתרוֹן היה אחד ויחיד: הפּלת הצַאר. והשאר יבוֹא ממילא. “בּיוֹם בּוֹ תפּוֹל ה”סַמוֹדיֶרזַ’ביה" (שלטוֹן היחיד) בּרוּסיה בּוֹ בּיוֹם תחדל הגלוּת היהוּדית, כּי בּוֹ בּיוֹם יקבּלוּ היהוּדים “רַבנוֹפּרַביֶה” (שיווּי-זכוּיוֹת)"⁷. כּל עצמה של הגלוּת היהוּדית שאת אימתה ואת ענוּתה יוֹדע כּל יהוּדי פּשוּט בּמשך אלף וּשמוֹנה מאוֹת שנה – אינה אלא ענין של “רבנוֹפּרביֶה”! זאת תכלית החכמה המדינית אשר אינטליגנטים יהוּדים, שוֹחרי טוֹב אך חַפּים מדעת חיי עמם ותוֹלדוֹת עמם, היוּ עמלים להקנוֹת לפּוֹעל היהוּדי. וּתפיסה זוֹ היתה קרוּיה רבוֹלוּציוֹנית. וכל בּחינה אחרת אינה אלא “טשטוּש ההכּרה המַעמדית”.

אם קיימת אוּמה יהוּדית אוֹ אינה קיימת – עדיין לא “הוּחלט” אז הדבר. ורק לאחר כּמה שנים של קיוּם אוֹרגניזציה מיוּחדת לפוֹעלים יהוּדים, בּועידה הרביעית של ה“בּוּנד”, בּ-1901, בּלחץ הגלים של תנוּעה ציוֹנית עממית וראשית תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן”, נמנוּ וגמרוּ כּי קיימת אוּמה יהוּדית. אך עדיין לא הוּחלט אז כּיצד יש להתיחס לעוּבדה זוֹ – אם לחייב אוֹתה, ולשלוֹל את האסימילַציה, אוֹ להתיחס ללאוּמיוּת ולאַסימילציה יחס “נייטרלי”. ועוֹד שנים רבּוֹת אחר כּך עדיין היוּ מתוַכּחים מה עדיף: לאוּמיוּת אוֹ נייטרליזם. עניני תרבּוּת יהוּדית – מחוּץ לקוּנטרסי-תעמוּלה והפצת דַרויניזם וכוּ' – לא העסיקו אוֹתם. לשוֹן-אידיש לא היתה בּשבילם אלא אמצעי טכני. וגם לאחר שקיבּלוּ והוֹדוּ בּלאוּמיוּת היהוּדית נסתיים אָפקם היהודי עם גבוּלוֹתיה הטריטוֹריאַליים של האימפּריה הרוּסית, בּלשון נקיה: “ליטה, פּוֹלין ורוּסיה”. פּוֹלין – הכּוָנה לפּוֹלין שבּרשוּת ניקוֹלאי, ולא, חלילה, לפּוֹלין שבּרשוּת פרַנץ-יוֹסף. יהדוּת שמעבר לגבוּל לא היתה מענינם. אחדוּת יהוּדית מעל לתחוּמים טריטוֹריאַליים היתה מחוּץ להשׂגתם. מה שוּתפוּת-ענינים יש ליהוּדי רוּסיה, אשר ישוּעתם תבוֹא מהפּלת ה“סַמוֹדיֶרזַ’ביה”, וליהוּדי גליציה, החוֹסים בּצל ממשלה קוֹנסטיטוּציוֹנית? ואם עוֹד יכוֹל להימָצא צד של שוּתפוּת בּין יהוּדים דוֹברי-אידיש שבּארצוֹת שוֹנוֹת, מה שוּתפוּת יכוֹלה להיוֹת בּיניהם לבין יהוּדי ארצוֹת המזרח אוֹ המערב? וגם כּשהתחיל מתקשר מַגע עם יהוּדים בּאמריקה, שאך אתמוֹל היוּ נמנים על חברי ה“בּוּנד” בּ“ליטה, פּוֹלין ורוּסיה” – לא היה זה אלא קשר על מנת לקבּל עזרה להפּלת ה“סַמוֹדיֶרז’ביה” וּרכישת תמיכה ל“בּוּנד”.

הציוֹנוּת, כּל עוֹד לא הקיפה המוֹנים ולא נעשׂתה כּוֹח “מזיק”, לא עוֹררה בּהם ענין. היוּ בּטוּחים כּי זוֹ הזיה בּלבד, ריאקציוֹנית כּכל רוֹמַנטיקה, ועשׂוּיה לחלוֹף בּמהרה, כּכל תוֹפעה ריאַקציוֹנית, כּשם שהאנטישמיוּת עשׂוּיה לחלוֹף מפּני קרני השמש של הפּרוֹגרס. אחד הפּעילים בּחבוּרת הראשוֹנים, המוֹסר עדוּת כּי הציוֹנוּת לא נחשבה בּעיניהם כּלל בּאוֹתם הימים, מספּר על ויכּוּח אחד שנגרם עם בּיקוּרוֹ של אחד מַרצה חוֹבב-ציוֹן בּוילנה. ניתנה לוֹ תשוּבה ניצחת. התיאוֹרטיקן שבּחבוּרה הוֹציא מכּיסוֹ קוּנטרס ישן של “נַרוֹדנַיה ווֹליה” וציטט ממנוּ את הנאמר בּשאלת היהוּדים. בּשאלוֹת סוֹציאליסטיוֹת היתה להם אז ספרוּת “נַרוֹדנַיה ווֹליה” דבר שעבר זמנוֹ, אך בּ“שאלת היהוּדים” הספּיקה להם…

ב

וּלתוֹך חבוּרה זו נקלע הנַער-העילוּי, אַברהם וַאלט, אשר אַך זה נעקר מווֹלוֹז’ין. לאחר שנים, כּשמטרוֹניתה מַשׂכּילה שאלה אוֹתוֹ בּאיזוֹ אוּניברסיטה למד, ענה ואָמר: דווֹלוֹז’ין. הקוּנדס שבּוֹ וַדאי נהנה הנאה יתירה לתמיהת הגברת, אשר מעוֹדה לא שמעה על קיוּמה של אוּניברסיטה זוֹ, והוֹסיף והסבּיר: אָמנם עיירה קטנה, אך אוּניברסיטה מהוּללת. דיבּוּר זה נאמר לאחר שנים, מתוֹך חירוּת. אַך בּאוֹתוֹ זמן, לאחר לבטים ממוּשכים בּין אמוּנה וּכפירה, לאחר מעשׂי-קוּנדס שנסתיימוּ בּגירוּש וּב“איסוּר אַכסַניה”, וּבכאב-לב לשוּב לאבּא-אמא ולגרוֹם להם בּוּשה בּעיני הבּריוֹת, ספק אם היתה גאוָתוֹ על היוֹתוֹ תלמיד סלוֹבּוֹדקה וּווֹלוֹז’ין.

בּבת אַחת עשׂה הנַער את קפיצת-הדרך מן הישיבה אל חוּג הסוֹציאליסטים, מן הסוּגיוֹת החריפוֹת של הגמרא אל הסוּגיוֹת החדשוֹת, מאָבדן-אמוּנה אל אמוּנה חדשה, ממיתוֹס-הקדוּמים אשר מילא את נפשוֹ אל מיתוֹס-העתיד. רכוּשוֹ הרוּחני היה לא רק של בּחוּר-ישיבה ש“יצא לתרבּוּת רעה” – כּך וכך דפּים גמרא – אלא גם דביקוּת בּתנ“ך, שהאהיב עליו בּילדוּתוֹ רבּוֹ האָהוּב, הזכוּר אתוֹ לטוֹבה כּל הימים, בּקיאוּת בּספרי הכרוֹניקוֹת ההיסטוֹריוֹת היהוּדיוֹת, כּגוֹן “יוֹסיפוֹן” ו”שבט יהוּדה" ו“צמח-דויד”, וגם בּ“דברי ימי עוֹלם” של קלמן שוּלמן, מגע נפש עם “חוֹבוֹת הלבבוֹת” וּ“מסילת ישרים”, התלהבוּת ליל“ג וּלמיכ”ל. וּבחיקוֹ – מַחבּרת שירים עברים, בּרוּחוֹ של מ. מ. דוֹליצקי.

עַל פְּנֵי מַשּׁוּאוֹת בֵּית-לֶחֶם

אַךְ נִשְׁקָף סַהַר זָרוּחַ,

תְּמוּנָה יְפֵהפִיָּה נִשֵּׂאת,

נִשֵּׂאת עַל כַּנְפֵי רוּחַ – –

הָלְאָה, אַךְ הָלְאָה צִיּוֹנָה,

מְקוֹר כָּל חֶמְדַּת רִגְשׁוֹתֶיהָ,

מְקוֹם שָׁם כָּל אֶבֶן, כָּל רֶגֶב –

סִפְרֵי זִכְרוֹנוֹת בָּנֶיהָ.

ואלט היה אוּלי הראשוֹן, אך לא היה היחיד, שהביא אתוֹ מַחבּרת שירים עברים⁸, אך ל“סחוֹרה” זוֹ לא היה כּאן דוֹרש. ענין השירה בּכללוֹ לא עמד כּאן בּרוּם-המַדרגה. ודאי לא מקרה הוּא, שליֶסין המאוּחר, כּשהוּא מציין לשבחוֹ של אָדם שיש לוֹ הבנה לספרוּת, אינוֹ שוֹכח לציין: “תכוּנה שכּרגיל אינה מצוּיה אצל עסקני המהפּכה”. ואם שירה – הרי ניֶקרַסוֹב! מי חָזה עתידוֹת שיבוֹא יוֹם והמבקרים הרשמיים מטעם המַהפּכה יהיוּ מעטרים עטרוֹת לפּושקין דוקא. בּחוּג זה עוֹד יגיעוּ בּקרב הימים להערכת שיר-אידיש, אם אך “מגמתוֹ” רצוּיה, אך שיר עברי הרי זה מן הדברים המַתמיהים. “מחוּץ לתכנית”. בּין פּרחי-כּהוּנה המסתוֹפפים בּצל המוֹרים עוֹד ימָצא מישהוּ שיתכן לקרוֹא לפניו שיר עברי (וכמה היה ליֶסין מתאַוה כּל ימיו, גם בּאַחרית ימיו, לקרוֹא מפּרי עטוֹ בּאָזני שוֹמע!), אך המוֹרים החשוּבים, בּעלי-ההלכה, להם היתה העברית כּספר החתוּם. לא היתה זוֹ “התנגדוּת” לעברית, כּי ימוֹת האידישיזם – אשר בּשמוֹ הוּכרזה ההתנגדוּת – לא הגיעוּ עדיין, אלא פּשוּט – זרוּת. האינטליגנטים-הריאליסטים ידעו כּי לשוֹנוֹת עתיקוֹת הן בּגדר מַעמסה יתירה, ואַנשי הפּרוֹגרס נלחמים נגד הקלַסיציזם בּבית-הספר, ולא יכלוּ לתפּוֹס למי דרוּש ה“דְרֶוְניֶה יֶברייסקי יאזיק”⁹ אשר אנשים אינטליגנטיים אינם נזקקים לוֹ. מה לאנשי-המחר וּלעוֹלם אתמוֹל, אשר חלף ואיננוּ?

המוֹרים היוּ דייגי-אָדם טוֹבים, והתלמידים היוּ מקבּלים בּאַהבה עוֹל דרך-ארץ. כּבוֹד המוֹרים היה גדוֹל בּעיניהם. והיתה נכוֹנוּת נפשית שלא “לפַגר”, להידמוֹת כּכל האפשר למוֹרים-המאוֹרוֹת. אין אָנוּ מוֹצאים בּספרוּת רישוּמים של התנגשוּת רוּחנית בּין התלמידים “האַסייתיים” לבין המוֹרים “האירוֹפּיים”, בּדוֹמה למה שאָנוּ מוֹצאים בּספרוּת ההשׂכּלה על ההתנגשוּיוֹת המזעזעוֹת בּין מאמינים לכוֹפרים. התלמידים היוּ מקבּלים עליהם את כּל הדינים.

המטען הרוּחני, שהביאוּ עמם מבּית-המדרש והישיבוֹת, היה מבוּיש בּעיניהם, והטעם הטוֹב ציוה לגנזוֹ, וסוֹפם להסיחוֹ מלב. כּוֹח ההיסח של בּחוּרים יהוּדים!

לאחר זמן, כּשכּמה מן ה“תלמידים”, עברוּ את השלבּים השוֹנים ונתעלוּ אף הם למַדרגת מוֹרי-הוֹראָה, היתה להם – יחד עם הבּאים מתוֹך המחנה הציוֹני – יד בּמחיקת הסאָה של ה“קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת”. הם עשׂוּ את התנוּעה יהוּדית יוֹתר בּהליכוֹתיה וּבלשוֹנה, הם ריכּכוּ את הנוּקשוּת בּסגנוֹנה. מקרבּם בּאוּ אנשים אשר האידיש לא היתה להם אמצעי טכני בּלבד. היתה להם זיקה, וּלעתים גם התלהבוּת-אמת לאידיש וּלספרוּתה (בּחשאי אפילוּ נְהִיָה אחרי ספרוּת עברית), אוֹתם גם הטרידוּ הענינים היהוּדיים. הם לא היוּ חַפּים מדעת כּרבּוֹתיהם, והיתה בּהם מרירוּת שלא היתה בּרבּוֹתיהם. מתוֹכם יצאוּ הלוֹחמים הקנאים נגד הציוֹנוּת, נגד העברית. מַערכי-נפשם היוּ שוֹנים, בּכמה בּחינוֹת, משל האָבוֹת-המיסדים, אך מחשבתם לא היתה חוֹרגת מתחוּמי המוּתר. החוֹמוֹת היוּ בּצוּרוֹת וחזקוֹת, והשוֹמרים היוּ כּשרים ונאמנים.

ואלט, כּשאר התלמידים, כּוֹפף את ראשוֹ. עת לפרוֹק! “רוּח הזמן” עוֹשׂה את שלוֹ. האוירה, הרווּיה אידיאַליזם ותוֹם-אמוּנה לגבּי הקדשים ה“חדשים”, והניהיליסטית לגבּי כּל מה שכּרוּך בּמוֹרשת-ישׂראל, תוֹבעת את קרבּנה. “התחלתי לכתוֹב אידיש משוּם שרציתי לחדוֹל לכתוֹב עברית – מגלה ליֶסין טפח לאחר זמן – הקנאוּת השדוּפה לא האריכה אצלי ימים, אוּלם ידוֹע ידעתיה”.

לא עבר זמן מרוּבּה מאָז בּלע את המִלוֹן הרוּסי של שטיינבּרג, והוּא פּוֹתר שאלוֹת מַתימטיוֹת חמוּרוֹת, ונעשׂה בּקי בּספרוּת הרוּסית וּבן-בּית בּאוֹתם הספרים והקוּנטרסים וכתבי-העת אשר מהם שאבוּ מוֹריו. מי שהיה קוֹדם שׂוֹחה עמוּקוֹת בּ“ים-התלמוּד” צוֹלל עתה בּגלים הסוֹערים של התוֹרוֹת החדשוֹת. וּשאיפת-החיים מעתה – לא רב, וגם לא “דוֹקטוֹר-רבּינר”, ואף לא רוֹפא. חייו קוֹדש לתיקוּן המעוּוָת בּחיי החברה. “להעביר את העניוּת מן העוֹלם וכל צער אנוֹש, וכל סבל וענוּת שמקוֹרם בּעניוּת – זה היה לי הקדוֹש בּמשׂאוֹת-נפשי עוֹד משחר נעוּרי”, – מעיד הוּא על עצמוֹ בּשנים מאוּחרוֹת. אָכן, מאָז בּאָה נפשוֹ בּבּרית הזאת – להעביר את העניוּת מן האָרץ – דבק בּה דביקוּת גמוּרה. ואלה שהביאוּ אוֹתוֹ בּסוֹד הבּרית הזאת – להם נשׂא בּלבּוֹ חסד ואמוּנים, ואת דמוּתם ראָה שרוּיה בּנגוֹהוֹת.

אך לא עברוּ ימים מרוּבּים והנה נפשוֹ רעבה. פּשטנוּתם וּפסקנוּתם של המוֹרים אינה מַשׂבּיעה אוֹתוֹ. הוּא נעשׂה על כּרחוֹ מַקשן וּמַרדן.

הוּא הביא מבּית-אבּא נפש חסוּדה וּמַרדנית כּאחד.

מילדוּתוֹ היה ירא-שמים וגם קוּנדס, תם-נפש ולהוּט אחרי ליצנוּת, חריף-שׂכל וּבעל-הזיה, בּיישן וּמעיז-פּנים. וּשני פּנים היוּ גם לשירתוֹ: ליריקן וסַטיריקן. ואם היה בּן-מרי בּווֹלוֹז’ין, היה בּן סוֹרר גם לגבּי מוֹריו החדשים. “העבר” המַהפּכני שלהם – בּית-הסוֹהר, גירוּש – עוֹרר בּוֹ יראת-כּבוֹד. הוּא רחש להם הערצה על יוֹשר-הדרך, על רצינוּת האוֹפי והנכוֹנוּת לקרבּן. סגוּלה יקרה היתה נחלת הטוֹבים שבּהם – התמַזגוּת שלמה עם תנוּעתם ועם מפעלם. והיא לקחה את לבּוֹ שבי. לכל ימיו. אך הוּא תפס גם את צד החוּלשה: הפּשטנוּת היתירה, התרגוּמיוּת שבּנפשם, עניוּת-הרוּח. גם חבוּרה אידיאליסטית-מַהפּכנית אינה פּטוּרה מחוּלשוֹת אנוֹשיוֹת, המעוֹררוֹת את שוֹט הסַטיריקן, ואברהם ואלט לא שמר לשוֹנוֹ מדבר-ליצנוּת, מאֶפּיגרמה סַטירית, מהתגרוּת אֶפּיקוֹרסית. היה מלעיג על קוֹנספּירציה יתירה (שעִתים היא בּאה להסתיר לא מעשׂים, אלא אי-עשׂיה). היה מכוון את חִציו כּנגד התרברבוּת מהפּכנית, כּנגד צביעוּת סוֹציאליסטית. מחמת ה“טַלַנט” שבּוֹ היוּ סוֹלחים לוֹ ולא היוּ דוֹחים אוֹתוֹ בּאַמַת-המַהפּכה, אך רוֹאים אוֹתוֹ כּאָדם “שאין לסמוֹך עליו”.

הוּא לא נשאר אצל אֶפּיגרמוֹת סַטיריוֹת והפלטת אִמרוֹת-מינוּת סתם, העלוּלוֹת להעלוֹת את רוּגזם של מהפּכנים ישרי-קו. הענין אשר ממנוּ הוּסחה הדעת צף ועלה.

בּעצם היוֹתוֹ שקוּע בּפלוּגתא-רבּתי שבּין “העממיים” לבין המַרכּסיסטים – הסוּגיה המפוּרסמת: מה עתיד צפוּי לה לרוּסיה, האם תצא בּעקבוֹת המַערב ו“תתבּשל בּדוּד הקפּיטליסטי” או ש“תפסח על השלב” הזה ותקדים את אירוֹפּה ותיכּנס בּבת אַחת אל מלכוּת הסוֹציאליזם – מנַקר בּראשוֹ הענין היהוּדי. יתכן כּי בּחשאי היה זה הענין הגנוּז מנַקר כּל הימים. ויתכן כּי גם בּשעה שהיה סבוּר, כּאחרים, כּי ניתק את החוּט, היה בּמַעמקי נפשוֹ ממשיך בּטוייתוֹ. בּהזדמנוֹ לאסיפת-חשאין ראשוֹנה, הוּא רוֹאה עצמוֹ כּבתוֹך כּנסת קרבּנוֹת האינקביזיציה, כּמסוּפּר בּ“שבט יהוּדה”. דמוּיוֹתיהם של גיבּוֹרי “נַרוֹדנַיה ווֹליה”, העוֹלים לגרדוֹם, משתקפוֹת בּנפשוֹ כּ“עשׂרה הרוּגי מַלכוּת”; את ההצדקה המוּסרית למלחמת-טרוֹר נגד שליטים-עריצים הוּא מבקש לָאו דוקא בּמהפּכה הצרפתית, כּי אם 3000 שנה לפניה – אצל אֵהוּד בּן-גֵרא; צעדיו הראשוֹנים של הפּוֹעל היהוּדי מהדדים בּלבּוֹ כּפעמי הקנאים על חוֹמוֹת ירוּשלים; ועצם בּשׂוֹרת הסוֹציאליזם מתקשרת אצלוֹ עם עמוֹס ועם ישעיהוּ. “בּעל-זכּרוֹן” הוּא, אך לא רק לגבּי שינוּן מלים ממִלוֹנוֹ של שטיינבּרג. הוּא שייך לסוּג בּני-האָדם אשר זִכרי-הנפש שלהם אינם ניתנים להימחוֹת בּספוֹג. וגם העקרוֹנוֹת המצַווים עליהם “גניזה” – לא יוּכלוּ להם.

הענין היהוּדי מַתחיל להעסיק אוֹתוֹ לא רק כּזכרי-נפש, אלא כּשאלת-חיים. היא מַטרידה את מנוּחתוֹ. גוֹרמוֹת לכך וַדאי צרוֹת ישׂראל, שהוּא רגיש להן אחרת משאר בּני החבוּרה. הוּא, כּמוּבן, גם יוֹדע עליהן יוֹתר מחבריו. אך אפשר יש עוֹד גוֹרמים. הספרוּת העברית, אף שהוּא מתרחק הימנה, אינה חתוּמה לפניו. חיבּת-ציוֹן, שהוּא מַסתיר פּנים ממנה, ורוֹאה אוֹתה רק בּעלבּוֹנה וּבחוּלשתה – כענינוֹ של “הנציג היהוּדי”, המדוּשן-עוֹנג והמַרבּה את הקפּיטל שלוֹ והמקוֹרב ל“גוֹרוֹדוֹבוֹי” (שוֹטר), אוֹ כּענינוֹ של החנוָני האביוֹן המשעשע את נפשוֹ בּהזיוֹת על מלוּכה יהוּדית, מלוּכה של גאוֹנים וּבני-מלכים – אף היא אפשר נוֹגעת בּוֹ אחרת מאשר בּחבריו. יש דרכים לרוּח, אפילוּ כּשעוֹצמים בּפניו עין. בּזכרוֹנוֹתיו הוּא מסַפּר כּי המַרכּסיזם הוא שעמד לוֹ בּזה. המַרכּסיזם פּיתח בּוֹ את חוּש המציאוּת, וּלפיכך הכּיר שאין לפסוֹק הלכה בּעניני המציאוּת היהוּדית לפי הבּרוֹשוּרוֹת הבּאוֹת מגֶנף. אם אָמנם לימוּד המַרכּסיזם הוּא שגרם לוֹ לואלט שיהא מהרהר אחרי רבּוֹתיו, אוֹ גרמוּ לכך תהליכים נפשיים-גנוּזים, והמַרכּסיזם היה לוֹ כּתנא דמסַייע ונתן לוֹ את הניב התיאוֹרטי, לחוֹקר הנפש פּתרוֹנים. לא יחיד היה בּזה ואלט, בּשעתוֹ וּלאחר כּך. גם נחמן סירקין, גם צבי אַבֶּרסוֹן, גם בֶּר בּרוּכוֹב – המַרכּסיזם היה להם כּלי-המַפּץ. הוּא לא החליש בּהם את הרגשתם היהוּדית, כּי אם חידד את כּוֹח-הראִיה שלהם לגבּי ההוָיה היהוּדית, לראוֹת את קשייה וּסתירוֹתיה, ונתן להם את הנשק בּמלחמתם המהפּכנית כּנגד עוֹלם-השיגרה. אך אוֹתוֹ מַרכּסיזם, שהיה לואלט וּלשכּמוֹתוֹ סַם-מרד, מַצליף לחשיבה מקוֹרית, היה לחבריו של ואלט, אשר בּתוֹכם חי, סם-שיגרה, הפּוֹטר מחשיבה עצמית, ועוֹשׂה את הענין היהוּדי פּשוּט בּתכלית, נטוּל כּל קשיים וּסתירוֹת ונפתר בּקלוּת גמוּרה.

התשוּבוֹת הפּשטניוֹת על שאלת היהוּדים, הנפתרת מאליה עם המַהפּכה, אינן מניחוֹת את דעתוֹ. והוּא מתחיל שוֹאל: מה יהיה על היהוּדים למחרת המהפּכה? האין מעוּתדוֹת לנוּ פּוּרענוּיוֹת חדשוֹת? הוּא מחטט בּספרוּת הרבוֹלוּציוֹנית מה תשוּבה בּפיה, והוּא מזדעזע משויוֹן-הנפש הגמוּר, אשר זוֹ גילתה כּלפּי אסוֹנם של היהוּדים, שלא לדבּר על גילוּיי האַהדה לפּוֹרעים ועל הרצוֹן “לנצל” את הפּרעוֹת לטוֹבת המַהפּכה. הוּא שוֹאל: אַנשי המהפּכה הנערצים, המתקוֹממים נגד כּל עוול – מדוּע הם אדישים לגוֹרל היהוּדי, מדוּע אינם מגלים כּל הבנה לעניננוּ?

הוּא מבקש להשׂיח את נפשוֹ. והרי הוּא מביא את ספקוֹתיו לפני אחד מראשי החבוּרה. אוֹתוֹ אָדם, בּעל-השׂכּלה וּנקי-הדעת, המתיחס בּרצינוּת גדוֹלה לשאלוֹת התיאוֹריה הסוֹציאליסטית, בּעל “עבר”, אשר יסוּרי-המַהפּכה כּבר נתנוּ אוֹתוֹת בּפניו, וּבעניני היהוּדים הוּא חף מדעת כּתינוֹק, מַעמיד פּנים תמהוֹת. לגבּיו שאלוֹת אלוּ הן “מחוּץ לתכנית”. “אף כּי מקוֹר מחצבתוֹ מִלב לבּן של סימטאוֹת וילנה, הרי בּענינים יהוּדיים הוּא נראה לי כּגר”. ואלט איננוּ נסוֹג. לאחר זמן הוּא נוֹסע בּמיוּחד אל הארי שבּחבוּרה, אף הוּא בּן וילנה, וּמשׂיח לפניו מה שנצבּר בּנפשוֹ. אלא שהלה, האדם הנַערץ, “היה טמוּע בּגוֹיוּת בּמידה יתירה”, והדברים ניתקוּ וּפרחוּ מלפניו “כּכדוּרים מלפני קיר-אבן”. ואלט שוֹאל אוֹתוֹ: “העלה בּלבּך הרהוּר על מחרת המַהפּכה – מה תהא עלינוּ?” השיב הלה ואָמר: “אין מה להרהר. לא תהיה אז שאלת היהוּדים כּמוֹ שלא תהיה שאלת האשה, שאלת הפּוֹעל”¹⁰. “לעוּמתוֹ עוֹד נער הייתי, ולא עוֹד אלא נער פּרוּע, שלא נספּח אל התנוּעה ולא אָבה ללכת בּדרכים הסלוּלוֹת”. ונער פּרוּע זה אף הוּא קשה-עוֹרף הוּא, איננוּ מתבּטל מפּני הבּיטוּל והנזיפה, ו“עוֹמד בּשלוֹ”.

ג

השנים שנוֹת ערב ה“בּוּנד”. עדיין אין אוֹרגניזציה כּוֹללת, קיימים רק “חוּגים”. אך אצל מי שעתידים להיוֹת בּמיסדי הסתדרוּת הפּוֹעלים היהוּדית, הגדוֹלה והמלוּכּדת בּיוֹתר, כּבר קיימת שאיפה לריכּוּז ולהטלת “משמעת”, ויש כּבר הקפּדה מרוּבּה בּעניני איסוּר והיתר ורגלמֶנטציה בּהלכוֹת-דעוֹת. אך אדם שאינוֹ נוֹח לקבּל עליו “עוֹל” עוֹדנוּ יכוֹל למצוֹא בּקעה וּלהתגדר בּה. ואלט, שמלכתחילה אינוֹ בּר-משמעת וּבר-קוֹנספּירציה, צפּוֹר-דרוֹר, חוֹזר למינסק שלוֹ, כּשהוּא מתחַזק בּמינוּתוֹ, ונעשׂה בּגלוּי איש-ריב לרבּוֹתיו. הוּא מקים תנוּעה משלוֹ, שהיא “אוֹפּוֹזיציה” לקיים סביבוֹ. שם הוּא מוּקף אהבה והערצה, וּמשם הוּא שוֹלח חצים בּ“קוֹסמוֹפּוֹליטיזם” בּ“אֶקוֹנוֹמיזם” וּב“בּרוֹשוּריזם”, השוֹלטים בּחוּגי המַהפּכנים היהוּדים.

תהא זוֹ הפרזה אם יֵאָמר שואלט היתה לוֹ “פּרוֹגרמה” אחרת משל הללוּ, שעליהם בּא לחלוֹק. אין לציין אֵילוּ “סעיפים” הוֹסיף על הפּרוֹגרמה שלהם, שאמרה: הטפת הסוֹציאליזם בּקרב היהוּדים וּ“מלחמה בּסַמוֹדיֶרזַ’ביה”. הרעיוֹן של הסתדרוּת פּוֹעלים מיוּחדת ליהוּדים (בּמסגרת המפלגה הס.-ד. הרוּסית), רעיוֹן שזמן רב פּחדוּ להשמיעוֹ, שמא הוּא רעיוֹן נפסד, כּבר התחיל אז מתקבּל על דעת הרבּים, לאחר שמַרטוֹב, בּן הכ“ג, שבּגזירת הרָשוּת שוּלח מפּטרבּוּרג לוילנה, שהאוֹטוֹריטה שלוֹ היתה מחוּץ לספק, התיר את הדבר. ואשר ל”דרישוֹת לאוּמיוֹת“, אין לדעת מה תוֹכן היה להן בּפי ואלט בּימי ה”אוֹפּוֹזיציה" שבּמינסק. ה“בּוּנד” עצמוֹ צריך היה שיעברוּ עליו שמוֹנה שנים כּתנוּעת פּוֹעלים יהוּדית עד שיגיע לכלל החלטה כּי אמנם יש לוֹ לפּוֹעל היהוּדי “דרישוֹת לאוּמיוֹת”, וּמשבּא להגדירן העמיד אוֹתן על “אוֹטוֹנוֹמיה תרבּוּתית”, אשר הוֹשיטוּ לוֹ בּמשך שנים רבּוֹת דוּבּנוֹב וז’יטלוֹבסקי, וניסוּחה ניתן על ידי קַרל רֶנֶר בּכוֹח האוֹטוֹריטה של הסוֹציאל-דמוֹקרטיה האוֹסטרית. אוּלם בּאוֹתן השנים של ה“אוֹפּוֹזיציה” בּמינסק עדיין לא נשמע דבר וחצי-דבר על טיבן של דרישוֹת לאוּמיוֹת. חידוּשוֹ של ואלט היה לא בּקביעת פּרוֹגרמה לאוּמית לפּוֹעל היהוּדי, הענין שבּוֹ התלבּטוּ לאחר שנים מוּעטוֹת אנשי הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית, כּי אם בּרוּח האחרת אשר היתה אתוֹ. אוּלי אפשר לוֹמר, כּי הויכּוּח בּינוֹ לחבריו היה לא על מה לעשוֹת, כּי אם כּיצד לעשׂוֹת. הוּא האציל מרוּחוֹ שלוֹ על התנוּעה. הוּא הכניס לתנוּעה “רוּח יהוּדית”. הוּא העיז לקרוֹא לעצמוֹ: לאוּמי.

הוא פּסל את ה“קוֹסמוֹפּוֹליטיזם”, שמַשמעוּתוֹ למעשׂה: התכּחשוּת לחיים היהוּדיים. כּנגד הקוֹסמוֹפּוֹליטיזם השוֹלט הציג את הבּין-לאוּמיוּת, שאינה שוֹללת את האוּמה ואינה פּוֹסחת עליה, כּי אם רוֹאה בּה חטיבה היסטוֹרית שוֹפעת חיים וזכּאית להתפּתחוּת. דרש שהתנוּעה תהיה לאוּמית מהכּרה וּמרצוֹן. רצה בּתעמוּלה סוֹציאליסטית השוֹאבת לא רק מספרי-חוּץ, כּי אם גם ממקוֹרוֹת יהוּדיים. ראה את הסוֹציאליזם לא כּנטע זר, אלא כּהמשך ההיסטוֹריה היהוּדית.

הוא פּסל את ה“אֶקוֹנוֹמיזם” שהיה שוֹלט בּתעמוּלה הסוֹציאליסטית וּמַעמיד הכּל על השביתה ועל מלחמת-המַעמדוֹת בּין השוּליה לבין בּעל-המלאכה. היה מוֹכיח כּי התחוּמים אינם קבוּעים, כּי הפּוֹעל היהוּדי הנהוּ פּוֹעל-שׂכיר “עד החתוּנה”, ואחר כּך הוּא נעשׂה “אָדוֹן לעצמוֹ”. חשוּב לקצר את יוֹם העבוֹדה וּלהיטיב את תנאי העבוֹדה, אך יש לדעת כּי הסיכּוּיים הכּלכּליים בּדרך זוֹ אינם מרוּבּים, בּאשר זוֹ “מלחמת קבּצן בּדלפן”. בּעל-המלאכה והחנוָני (“החנוָני מִספּר מאָה שבּרחוֹב”) אינם נוֹשׂאי ה“קפּיטליזם”, כּי אם נוֹשׂאי הדלוּת. ה“אֶקוֹנוֹמיזם” מדלדל את תכנוֹ של הסוֹציאליזם. הוּא ראה את ההוֹוה של הפּוֹעל היהוּדי בּעינים שלוֹ. האם נשקף לפּוֹעל היהוּדי בּ“תחוּם” עתיד כּלכּלי אחר משל “דלפן וקבּצן” – אין ואלט אוֹמר. ואם הוּא פּסימי לגבּי סיכּוּייו – אין הוּא מַסיק מכּך מַסקנוֹת.

גם את השתתפוּת היהוּדים בּמהפּכה לא ראָה בּפּשטנוּת הרוֹוַחת. הוּא התבּוֹנן בּה כּיהוּדי. היה אוֹמר כּי בּעקבוֹת המהפּכה וּפעילוּת מַהפּכנית של יהוּדים ירבּוּ הפּוּרענוּיוֹת. כּוֹחוֹת הריאַקציה יטילוּ על היהוּדים את האַחריוּת. ואת פּעילוּת היהוּדים למען המהפּכה ראה כּענין לאוּמי, כּענין של חוֹבה וכבוֹד, כּנאמנוּת למוֹרשה ההיסטוֹרית, מוֹרשת נביאים וגיבּוֹרים, כּהמשך של קידוּש השם, אך לא כּענין ש“רוַח” בּצדוֹ. את תוֹרת לַברוֹב על חוֹבה לעם ניסח ניסוּח יהוּדי: המַהפּכן היהוּדי יש לוֹ חוֹבה מיוּחדת לעמוֹ, אוֹיבי המהפּכה יתנקמוּ בּעמוֹ בּגלל מעשׂיו הוּא, והוּא חייב להכּיר בּאַחריוּת המיוּחדת שיש לוֹ לפני עמוֹ, הסוֹבל ונענה בּגלל בּניו המהפּכנים.

מַעגל-המחשבה של ואלט לא היה חד-קַוי כּשל חבריו. היתה בּוֹ מזיגה של כּמה יסוֹדוֹת: הרגשה סוֹציאלית עמוּקה, רוֹמַנטיקה רבוֹלוּציוֹנית, תיאוֹריה מַרכּסיסטית, ראִיה חריפה של המציאוּת היהוּדית, דביקוּת בּהמוֹנים היהוּדים וּמוֹרת-רוּח מן האינטליגנציה עקוּרת-השרשים, זיקה עמוּקה להיסטוֹריה העברית ולערכים המקוּדשים שבּה, רגישוּת נאמנה לצרוֹת-ישׂראל, בּלי שיהא רוֹאה דרך לשינוּי רדיקלי של המצב, רצוֹן לקיים בּתוֹך המַהפּכה יהדוּת זקוּפת-קוֹמה ונאמנה לעצמה.

המשוֹרר שבּוֹ בּיקש לשַווֹת לעצם התעמוּלה הסוֹציאליסטית אוֹפי אחר, שוֹנה מן השיגרה הבּרוֹשוּרית. הוּא בּיקש את הניב המקוֹרי, החוֹדר לנשמה. הוּא שילב לתוֹך התעמוּלה את השיר הלירי, את הרעיוֹן ההיסטוֹרי, דבר-חכמה, סַטירה, אִמרה קדמוֹנית. הסימבּוֹליקה של ההיסטוֹריה העברית מילאה את נפשוֹ וגם את תעמוּלתוֹ. בּימים שהתעמוּלה הסוֹציאליסטית, המַתחילה אך זה לתרגם עצמה מלוֹעזית, לא ידעה אלא אידיש מלאכוּתית, נטוּלת-חיוּת, חצץ מגוּרמן – הביא הוּא בּטנאוֹ ראשית לשוֹן עממית חיוּנית. לא חרוּזים תעמלניים אתוֹ, כּי אם שיר מַמש, אם שהוּא שר על הלוֹחם-המעוּנה הכּבוּל ליוּרטָה¹¹ בּשלגי הצפוֹן, אוֹ שבּעצם התעמוּלה ה“אֶקוֹנוֹמית” נפשוֹ הוֹמה אל החנוָני היהוּדי שנפשוֹ מרחפת בּעוֹלמוֹת העליוֹנים וה“קוֹנה” מוֹציאוֹ מעוֹלם-החלוֹם, ואם שהוּא שוֹפך את נפשוֹ – אָז, בּ-1894 – בּשיר שכּוּלוֹ התמַזגוּת עם גוֹרל האוּמה: אין לי, אוּמתי העלוּבה, בּלתי אם נפשי. אוֹתה אני נוֹתן לך. הנה הם בּאים התליינים, אשר הציפוּ את כּל דרכי ההיסטוֹריה שלנוּ בּדמים – אני מוֹשיט את צוארי לקראתם. ויהא גם דמי שלי זוֹרם לתוֹך יַמי הדמים של ריבּוֹא-ריבּוֹאוֹת גיבּוֹריך וּקדוֹשיך.

עוֹלמוֹ הנפשי של ואלט, על חירוּת-הרוּח שבּוֹ ועם תקיפוּת-דעתוֹ, היה שוֹנה מעוֹלמם של רבּוֹתיו וחבריו, אף על פּי שלא ניתן לוֹמר שהיה הבדל בּיניהם לגבּי המטרוֹת הסוֹציאליוֹת והפּוֹליטיוֹת. וּשני העוֹלמוֹת לא יכלוּ לדוּר בּכפיפה אחת. ניטשה המלחמה. ו“אַגיטטוֹרים” נשלחוּ מוילנה למינסק לשם מלחמה בּמינוּת של ואלט. מינוּת זוֹ אף זכתה לשם: “ואלטוֹבשְצִ’ינה”.

חבר-נעוּרים של ליֶסין, שהיה נמנה עם הצד השני, מסַפּר על כּך לאחר שנים בּלשוֹן זוֹ: אָדם שלא הכּיר בּשוּם אוֹרגניזציה וּבשוּם אוֹטוֹריטה. סגוּלוֹת אלה, בּלוית כּשרוֹן סַטירי בּלתי-מצוּי, משכוּ אליו את ההמוֹן. אל מוּל פּני המלחמה הציג הקטרוּג שהתנוּעה היא קוֹסמוֹפּוֹליטית ודרש שיהיה לה אוֹפי לאוּמי, כּלוֹמר, שיהיוּ מביאים בּחשבּוֹן את תנאי החיים המיוּחדים של ההמוֹנים היהוּדים. מוּבן מאליו, שוּם פּרוֹגרמה לאוּמית מסוּימת לא קבע. הוּא גם דרש שפּעוּלת התנוּעה תהיה חדוּרה רוּח יהוּדית¹².

(מאמר מוּסגר:

בּספרוּת הזכרוֹנוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית תוֹפסת אוֹפּוֹזיצה זוֹ הרבּה פּחוֹת מקוֹם מאוֹפּוֹזיציוֹת אחרוֹת, דלוֹת-תוֹכן¹³. כּאן לפנינוּ אחת הדוּגמאוֹת של “גניזה”. היה זה מַזלם של אוֹתם האישים בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אשר חרגוּ מן המוּשׂגים הגוּשפּנקאיים, שהם נשכּחוּ אוֹ שדמוּתם טוּשטשה. בּעצם הימים שואלט פּעל בּמינסק, פּעל בּויטבּסק אברהם אַמסטרדאם. על חייו וּמוֹתוֹ היוּ מסַפּרים אגדוֹת. “בּעל מזג נבוּאי, אַגיטטוֹר-להבה, פּרוֹפּגנדיסט, נוֹשׂא-תרבּוּת מצוּין, דיאלקטיקן מעוּלה, אָדם עם נטיה לסגנוֹן אמנוּתי, ניסה לכתוֹב גם דברי בּלטריסטיקה… לכל הדעוֹת אדם יוֹצא מן הכּלל” – כּך מתארים אוֹתוֹ לאחר שנים רבּוֹת בּרוּסיה הסוֹביטית¹⁴. הוּא בּא מתוֹך חיבּת-ציוֹן וּמתוֹך הספרוּת העברית. “היה חבר בּ”בני-ציוֹן" שבּמוֹסקבה, והיה חוֹזר בּעיירוֹת וּמיסד אגוּדוֹת פּלשׂתינאיוֹת בּשם “העם היהוּדי והעבוֹדה” – כּך מסוּפּר בּנֶקרוֹלוֹג הבּוּנדאי היחידי שנשתייר – הוּא לא היה מהלך אל הרבּנים ואל המַגידים, אל הגבירים ואל בּעלי-הבּתים האמידים, כּמוֹ שהיוּ נוֹהגים שאר הפּלשׂתינאים; הוּא היה הוֹלך אל היהוּדים העניים והמדוּכּאים“. משפּנה לסוֹציאליזם, סיגל את מוּשׂגי ה”עממיוּת" לחיים היהוּדיים: נעשׂה נוֹשׂא-ספרים, “פּאקענטרעגער” בּלע“ז, והיה מחַזר מעיירה לעיירה כששׂק הספרים על שכמוֹ. “יהוּדיה זקנה היוֹשבת על גבּי הגרב וה”קרבּן מנחה”, נער מנַערי החצר, מַגיד בּבית-המדרשוֹת, משרתת-בּית מדוּכּאָה – לכל אחד היה ניגש בּאהבה וּמעוֹרר בּהם את מיטב הרגשוֹתיהם, והיה מלמד אוֹתם וּמחַנך להיוֹת אנשים יפים, בּריאים, שׂמחים לקרב". זמן רב נאבק עם המַרכּסיזם בּאשר חשב כּי “ההיסטוֹריה היהוּדית, אשר ההיסטוֹריוֹנים קוֹראים לה “דברי ימי הרוּח”, אי אפשר בּשוּם אוֹפן להסבּירה על ידי השיטה הפּשוּטה של מַרכּס”, אבל אחר כּך שינה את דעתוֹ. “ההיסטוֹריה היהוּדית, היה אוֹמר, עדיין טעוּנה כּתיבה. כּל מה שנכתב עד כּה אינוֹ אלא בּיאוֹגרפיוֹת של רבּנים אוֹ רשימה של הריגוֹת וּגזירוֹת”, והיה מאַסף חוֹמר היסטוֹרי, אלא שהיה דוֹחה את הכּתיבה כּי בּינתים נמשך כּוּלוֹ לתוֹך הפּעוּלה המעשׂית. הוּא טבע בּשקלוֹב, בּשעת רחיצה בּדניֶפּר, בּהיוֹתוֹ בּן עשׂרים וּשמוֹנה. בּוּנדאי וילנאי אחד מספּר עליו, ששמע ממנוּ הרצאָה על מלחמת החסידוּת והמתנַגדוּת בּהארה… מַרכּסיסטית. בּוּנדאית וילנאית מספּרת עליו: הוּא היה “יהוּדי” יוֹתר מכּוּלנוּ – – כּוּלנוּ דיבּרנוּ רוּסית. לספרוּת היהוּדית ולשׂפה היהוּדית היתה לנוּ שייכוּת מעטה. וא. ליטואק אוֹמר: “אַמסטרדאם הכניס לחוּגים הסוֹציאליסטיים היהוּדיים שבּוילנה הרבּה הלָך-רוּח יהוּדי”. ואחד מתלמידיו מאָז, שנעשׂה איש “אִיסקרה”, מגנה אוֹתוֹ, שלוֹשים שנה לאחר מוֹתוֹ, שהיה “ציוֹני”. זהוּ כּמעט כּל שנשתייר בּזכרוֹן היוֹרשים על אדם שבּא אל התנוּעה עם מטען רוּחני משלוֹ, וּבשעתוֹ הסעיר והקסים).

גם מן המעט אשר אָנוּ יוֹדעים על מלחמת ה“אוֹפּוֹזיציה” המינסקאית בּיריביה, רשאים אָנוּ לוֹמר כּי כּאן היתה בּזעיר-אַנפּין ראשית מלחמת-המפלגוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. וּכבר בּלטוּ כּמה מסַממניה: קטרוּג אישי וגילוּי פּנים שלא כּהלכה בּדברי היריב. התלמידים המִסכּנים, אשר אך זה התחילוּ קוֹלטים את האָלף-בּית של סוֹציאליזם, כּבר מצאוּ את עצמם בּין שתי להבוֹת. הכּוֹחוֹת לא היוּ שוים. ואלט ניתן אָמנם בּכמה סגוּלוֹת, אשר בּדוֹמה להם לא היוּ ליריביו: היתה קרבת-נפש מיוּחדת בּינוֹ לבין תלמידיו וּמעריצוֹתיו, משליו ודוּגמאוֹתיו היוּ לקוּחים מקרוֹב, מהנוֹגע לעצמם ולבשׂרם של השוֹמעים, סַרקַזם חריף כּנגד היריבים, ונוֹסף לכּל – קסם אישי, אשר זכרוֹ לא פּג גם לאחר עשׂרוֹת שנים. אוּלם ידוֹ היתה על התחתוֹנה. הוּא היה אחד, וּכנגדוֹ היוּ הרבּים. הוּא תבע מתלמידיו ללכת בּדרך לא סלוּלה, וּמתנגדיו הגישוּ להם נוּסחאוֹת מקוּדשוֹת. הוּא היה משוֹרר, הם היוּ מאַרגנים. כּוֹחוֹ היה בּהשראָה וכוֹחם היה בּהתמדה.

ואלט עזב את המַערכה. הוּא גם לא מיצה לעצמוֹ את המערכה עד תוֹם. “קָצה נפשי בּעסקי מחלוֹקת”. ה“אוֹפּוֹזיציה” נבלעה על ידי הנחשוֹל העולה. והאַחראי לאוֹפּוֹזיציה, שלא צימצם את יהדוּתוֹ בּתחוּמי “ליטה, פּוֹלין ורוּסיה”, יצא לבקש את אֶחָיו, את הפּוֹעלים היהוּדים בּאמריקה. שם היה לליֶסין.

ד

הוּא בּא לאמריקה, לאמריקה של ה“גֶנוֹסֶן”, מהגרי שנוֹת השמוֹנים, גידוּלי האידיאוֹלוֹגיה הקוֹסמוֹפּוֹליטית, וּבדיעבד יוֹשבים בּתוֹך עמם ועוֹשׂים את ענינוֹ של הפּוֹעל היהוּדי. למוּשׂג חבר לא יכלוּ למצוֹא אלא מלה גרמנית, “גֶנוֹסֶה”. בּקרב האנשים אשר בּנוּ את בּנינה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאמריקה עדיין משלוּ בּכּיפּה מוּשׂגים קוֹסמוֹפּוֹליטיים-אַסימילַטוֹריים, שם עוֹד היוּ שקוּעים בּהטפת אֶפּיקוֹרסוּת להכעיס. והאידיאַל המעשׂי היה: אמריקַניזציה. מאָרחיו של ליֶסין היוּ חוֹשבים ודאי לאוֹשר אילוּ זכוּ ונתקיים בּימיהם חזוֹן הטמיעה המוּבטח להם בּאמריקה, ארץ-החוֹפש. אשר בּה זוֹרקים מעצמם בּני-אדם את “הסחבוֹת הישנוֹת”. והוּא, ליֶסין, המשוֹרר הרבוֹלוּציוֹני, פּוֹתח את תקוּפתוֹ האמריקנית (1897) בּשיר “על הגְזָר של שלוֹשת אלפים שנה”: בּהרהרי, עַמי, בּעתיד המעוּלה, יֶעגם כּה, יִכאב כּה לבּי: היהיה חדלוֹן גמוּלך בּאוֹשר? למה איפוֹא אַלפי שנוֹת יסוּרים?

הוּא נוֹסע בּרכּבת עִלית וחוֹשב כּי “שם למַטה נלחץ לוֹ הגיטוֹ היהוּדי הגדוֹל בּעוֹלם”. הוּא יוֹדע כּי מאוֹת אלפי תוֹשביו של הגיטוֹ הזה קפצוּ ועברוּ מן העיירה העזוּבה אל בּירת-העוֹלם הסוֹאנת, “והנשמה היהוּדית לא עמדה בּזה”. “וּבתוֹהוּ זה של חיי ישׂראל החדשים, בּתוֹך ערבּוּבית הפקר, בּין עִיי החרבוֹת של מידוֹת-ישׂראל הישנוֹת” – עליו לעשׂוֹת את שליחוּתוֹ: “למען כּל תוֹשבי בּתי-הדירוֹת השוֹממים האלה אני נוֹסע עתה לדוֹבב את עטי, לעוֹררם לחיים יוֹתר טוֹבים, לאַמץ את רוּחם, להגיע אל לבּם רצפּת אש”. ואת שליחוּתוֹ זוֹ הוּא עוֹשׂה בּאמוּנה עד יוֹמוֹ האחרוֹן, עוֹשׂה אוֹתה על פּי דרכּוֹ.

הדוֹר הראשוֹן של בּוֹני תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, המהגרים של שנוֹת השמוֹנים, הכּמהים לגבוּרה הרבוֹלוּציוֹנית של המוֹלדת הישנה, פּוֹגשים את בּן-הדוֹר החדש, הבּא מן המערכה. שמוֹ, כּרבוֹלוּציוֹנר, כּאיש תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הצעירה, כּמשוֹרר סוֹציאליסטי, הוֹלך לפניו. והם תמהים לשמוֹע מפּיו: אני לאוּמי סוֹציאליסטי. “יהדוּת” איננה בּחוּג זה דבר שבּאָפנה. היא שם נרדף לנסוֹג אָחוֹר. ורבוֹלוּציוֹנר צעיר זה, הבּא “משם”, מתעקש וּמדגיש את יהדוּתוֹ. וּכשמַכּסים גוֹרקי מזדמן לאמריקה ושוֹאל את ליֶסין, שמסַפּרים בּשבחוֹ שהוּא יוֹדע יפה רוּסית, מדוּע איננוּ כּוֹתב רוּסית – משיב ליֶסין: אם הכּל יכתבוּ אנגלית אוֹ רוּסית – מי יכתוֹב יהוּדית? וכך הוּא דוֹרך בּשבילוֹ. בּעוֹני, בּדחקוּת, בּיתמוּת. כּמוֹ בּילדוּתוֹ בּבית-אבּא, כּמוֹ בּישיבה, כּמוֹ בּוילנה, כּמוֹ בּין הפּוֹעלים בּמינסק, הוּא מוּקף הַפלָאה והערצה, אך הוּא גם יוֹשב אל עקרבּים. לא הוּא מכַוון את דרך התנוּעה, אך אין הוּא מבטל דעתוֹ מפּני הדעוֹת השוֹלטוֹת בּתנוּעה. אין הוּא מרכּין ראשוֹ, בּלשוֹנוֹ, בּפני “הפּיאוֹת הסוֹציאליסטיוֹת והאַבנט הסוֹציאליסטי”. וּכשלידוֹ נמסרת עריכת ה“צוּקוּנפט”, שהיה תחילה ירחוֹן של קרן-זוית להטפה סוֹציאליסטית וּלפּוֹפּוּלַריזציה של המדעים אשר נחשבה לחלק מן ההשׂכּלה הסוֹציאליסטית, הוּא כּוֹתב לא. ליטוין: “רצוֹני לעשׂוֹתוֹ ליהוּדי, שיהא לוֹ קלסתר-פּנים יהוּדי מוּבהק”. ואכן, הוּא עשׂה את הירחוֹן הדל, שנמסר לרשוּתוֹ, לבימה שוֹנה לגמרי משאר כּלי-המבטא של התנוּעה, לירחוֹן בּעל חשיבוּת לאוּמית-תרבּוּתית. וּמה שהיה דוֹרש – חירוּת הדיבּוּר – היה נאה מקיים. בּאוירה המוּרעלת של יחסי מפלגות וסיעוֹת בּרחוֹב היהוּדי נדרש היה רוֹחב-דעת מרוּבּה וסגוּלוֹת אישיוֹת מיוּחדוֹת כּדי לעשׂוֹת בּימה השייכת לחוּג מסוּים, לבימה כּוֹללת, שהיא פּתוּחה לאנשי-הזרמים השוֹנים בּציבּוּריוּת הפּוֹעלים היהוּדית ושהם לוֹמדים לקיים בּה דרך בּירוּר הוֹגן מעֵבר למחיצוֹת. הוּא פּתח שערים לרוָחה לפני תלמידי-חכמים. הוּא בּנה את ספרוּת אידיש, אך לא היה חלקוֹ עם המעמידים את התרבּוּת הישׂראלית על האידישיזם. הוּא תירגם את בּיאליק ואת רחל. זרה היתה לוֹ שׂנאת העברית של עמי-הארצוֹת וגם הקנאה בּעברית של תלמידי-חכמים שבּקרב האידישיסטים. את חוֹתמוֹ זה, האישי, הטבּיע על ה“צוּקוּנפט”.

אוֹתה שנה, בּה הגיע ליֶסין לאמריקה, נוֹסד ה“בּוּנד”. מה עתיד ציבּוּרי נשקף לליֶֶסין, וּמה יחסים היו מתהוים בּינוֹ לבין ה“בּוּנד”, אילמלא יצא את רוּסיה? שאלה היא. אך האוֹקינוּס, שהפריד בּין ליֶסין וחבריו, שהיוּ עתה בּמיסדי ה“בּוּנד”, לא הרחיק, אלא קירב את הלבבות. את שפעת אהבתוֹ להמוֹנים היהוּדים העביר ליֶסין על ה“בּוּנד”. היה לוֹ נעים לחשוֹב כּי גם לוֹ חלק בּיצירתוֹ. הוּא שׂמח לכל גילוּי של התגבּרוּת היסוֹד העממי והלאוּמי בּ“בּוּנד”. נעים היה לוֹ לחשוֹב כּי ה“בּוּנד” צוֹעד, ולוּ גם אִטית, בּעקבוֹתיו. הוּא לא קבע את יחסוֹ ל“בּוּנד” לפי פּרט זה אוֹ אחר, שהיה לפי טעמוֹ אוֹ שלא לפי טעמוֹ. הוּא ראה אוֹתוֹ כּחוּליה חדשה בּשרשרת הגבוּרה והקדוּשה הישׂראלית. הוּא שר על לֶקֶרט, הוּא שר על החלוּצים הראשוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. וגם ה“בּוּנד” היה גאה על משוֹרר-הפּוֹעלים, הנמנה על מחנהוּ וּמוֹסיף על זהרוֹ. עתה לא הזכּירוּ לוֹ עווֹנוֹת נַציוֹנליזם ואוֹפּוֹזיציוֹניוּת.

המשיכה ההדדית מרחוֹק היתה גדוֹלה, אוּלם גוֹרלה היה מוּזר: כּל פּגישה מקרוֹב היתה מביאה לידי התנגשוּת, לידי גילוּי אוֹתוֹ הבדל יסוֹדי בּמערכי הנפש, שהפריד בּינוֹ לבין חבריו. הוּא בּא, כּציר-אוֹרח מאמריקה, לועידת ה“בּוּנד”, ונוֹחל אכזבוֹת. כּתביו, שה“בּוּנד” משתוֹקק להוֹציאם, נוֹפלים קרבּן לצנזוּרה פּנימית. אין מפקפּקים בּ“אֶנטוּזיאַזם” שלוֹ, אך נכוים מן ה“סַרקַזם” שלוֹ. לאדם פּנימי, מתוֹך המשפּחה, סוֹלחים הרבּה, אך לא הכּל אפשר לסלוֹח.

וּבקרב הימים גָבה בּיניהם הר: ארץ-ישׂראל. לא בּבת אחת גבה ההר, כּי אם צמח ועלה בּמשך שנים רבּוֹת. בּין שירי-ציוֹן שכּתב בּנעוּריו לבין מאמריו על ארץ-ישׂראל בּעשׂרים שנוֹת חייו האחרוֹנוֹת רבצוּ שלוֹשים שנה של אַנטי-ציוֹנוּת. הוּא שילם את המס כּהלכה. כּדאי להתבּוֹנן ולראוֹת מאין בּאה אליו האַנטי-ציוֹנוּת. האוּמנם רק מרבּוֹתיו בּוילנה? לָאו דוקא. לאנטי-ציוֹנוּת שלהם קדמה האנטי-ציוֹנוּת של אביו, אחרת מִשל ה“חוּג” הוילנאי, ואף על פּי כן – אנטי-ציוֹנוּת. ואלט נחל אוֹתה מאביו. ולא הוּא הסוֹציאליסט היחידי שהוֹציא אנטי-ציוֹנוּת מבּית-אבּא חרד. אביו, כּכמה יהוּדים טוֹבים ואדוּקים, שמר עליו מציוֹנוּת. כּל אוֹרתוֹדוֹכּסיה יהוּדית – אם חרֵדית, ואם ליבּרלית, ואם סוֹציאליסטית – יש בּה הכרח להתנגד לציוֹנוּת. היסוֹד הרבוֹלוּציוֹני שבּציוֹנוּת פּוֹגע בּשוֹמרי החוֹמוֹת מכּל מין שהוּא. אברהם גייגר נבהל מפּני משה הֶס. והרבּנים אלקלעי וקַלישר וגוּטמַכֶר וּשלֶזינגר – לא עמדוּ להם יראתם וּתמימוּתם. הם הפחידוּ את האוֹרתוֹדוֹכּסיה. אפילוּ הרצוֹן התמים לקיים את המצווֹת התלוּיוֹת בּארץ חוֹרג מתחוּמי האוֹרתוֹדוֹכּסיה, כּפי שעוּצבה בּדפוּסי גוֹלה. ואביו של אברהמ’ל ואלט שהקנה לוֹ כּמה ערכים נפשיים הנחיל לוֹ את ההכּרה כּי ארץ-ישׂראל לחוּד וחוֹבבי-ציוֹן לחוּד. בּויכּוּחוֹ עם מֶדֶם הוּא מספּר על עצמוֹ כּי בּנעוּריו היה “חוֹבב-ציוֹן חשאי אך נלהב”. אך בּזכרוֹנוֹת ילדוּתוֹ הוּא מגלה עד מה קיבּל מאביו כּי “חוֹבבי-ציוֹן” הם יהוּדים “קלים”, ולא יהוּדים “קלים” יביאוּ את המשיח, ויהוּדי בּעל-שרשים לא יתחבּר אליהם. בּכמה מוּשׂגים של האב מרד אברהמ’ל ואלט, אך את המוּשׂג הזה אימץ לוֹ. והוּא שחָצץ בּינוֹ לבין חיבּת-ציוֹן ימים רבּים, אוּלי עד שהפּוֹעל הארץ-ישׂראלי לימד אוֹתוֹ שהציוֹנוּת אין פּירוּשה יהדוּת קלה.

צא וּראה: אם רחל אמנוּ הוֹפיעה לפניו בּכל הדר-המסוֹרת, הרי חיבּת-ציוֹן הוֹפיעה לפניו בּדמוּתוֹ של בּינינסוֹן ה“קל”, שלא ניכּר בּוֹ שהוּא צם וּמתאבּל על החוּרבּן. אפשר לא ידע אז אברהמ’ל הקטן שבּינינסוֹן זה יש לוֹ בּת בּיל"וּיית, בּוֹנה את גדרה, מעשׂה לא “קל”. מעשׂה שיש בּוֹ גבוּרה לא פּחוֹת מאוֹתם מעשׂי-הגבוּרה הרבוֹלוּציוֹניים שמשכוּ את דמיוֹנוֹ מילדוּתוֹ. הוּא, שרחש הערצה עמוּקה לרבוֹלוּציוֹנרים משנוֹת השבעים, לא ידע, כּנראה, שבּין אלה חוֹבבי-ציוֹן שבּמינסק שלוֹ מהלכים חיים חוּרגין – אדם סגוּר וּזעוּף-פּנים – ויהוּדה נוֹפך – יהוּדי חמים וּבעל רוּח בּדוּחה – אשר משם בּאוּ, מכּבשן המהפּכה, מבּית-המדרש של “הליכה לעם”, והם יהוּדים לא קלים ואנשים לא פּחדנים, והסַטירה המוּצלחת שלוֹ “הנציג היהוּדי”¹⁵ אינה הוֹלמת אוֹתם. ועל אחת כּמה וכמה לא הרגיש, ואוּלי גם לא ידע, כּי בּמינסק שלוֹ מהלך נער גימנַזיסט, הנוֹשׂא את נפשוֹ לאַחד את המשיחיוּת היהוּדית עם הרבוֹלוּציה העוֹלמית, ונחמן סירקין שמוֹ.

את כּל חייו הציבּוּריים חי ליֶסין בּין אנטי-ציוֹנים. ואף על פּי שהוּא נִפלה מהם בּהלָך-רוּחוֹ, הוּא רוֹאה עצמוֹ בּמשך שלוֹשים שנה “אנטי-ציוֹני מתוֹך הכּרה”. אמנם לא בּיזה את הציוֹנוּת, “לא ירק עליה”, אדרבּא, התיחס אליה כּאֵל “קדוּשה פּיוּטית”, כּך הוּא מעיד על עצמוֹ בּויכּוּחוֹ עם מֶדֶם, שחידש בּאמריקה את ההתקפה הבּוּנדאית על הציוֹנוּת, לרגל בוֹא המשלחת הראשוֹנה של ההסתדרוּת (1921). אך היא היתה לוֹ “חלוֹם-פּלאים”, ללא תקוה. הוּא התיר לעצמוֹ להתרגש ממוֹתוֹ של הרצל (מה שאחרים – מזוּעזעים אף הם – לא התירוּ לעצמם), הוּא יכוֹל היה להפליט, שאם היהוּדים ישוּבוּ לארץ-ישׂראל כּי אז ילַמדוּ את העוֹלם לחיוֹת סוֹציאליסטית, כּשם שלימדוּ אוֹתוֹ להגוֹת סוֹציאליסטית, אך אִמרוֹת-שפר מסוּג זה לא שינוּ למעשׂה. גם בּשנוֹת מלחמת-העוֹלם הראשוֹנה, כּשעמד בּהיאָבקוּת חשאית עם חבריו ה“גֶנוֹסֶן” ותבע מהם שלא יִפרשוּ מקוֹנגרס יהוּדי כּללי, למען הגנת הענין היהוּדי הכּללי (בּמלחמה הזאת אין, כּנראה, מי שיהיה תוֹבע, והשבר הגדוֹל אין בּוֹ, כּנראה, להוֹציא הפּעם את האוֹרתוֹדוֹכּסיה הגנוֹסית מפּרישתה, וּבעיקר את האוֹרתוֹדוֹכּסיה הבּוּנדאית, אשר בּאה לאמריקה מגיא-ההריגה ואין אנוּ יוֹדעים מה הבּשׂוֹרה בּפיה לפּוֹעל היהוּדי בּאמריקה, מחוּץ לכשרוּת אנטי-ציוֹנית), הוּא כּוֹתב: “כּל כּמה שחלוֹם שיבת-ציוֹן לאחר י”ח מאוֹת שנה יפה הוּא – שוּב ישאר חלוֹם" (1916). שריוֹן הריאַליזם המפוּכּח ליוָה אוֹתוֹ שנים רבּוֹת, גם בּזמן שהיה מסבּיר כּי אין “איסוּר” להיוֹת ציוֹני. “לא האמַנוּ בּהגשמת הציוֹנוּת. אך בּתוֹרת חלוֹם-פּלאים, אשר עַמנוּ נשׂא בּקרבּוֹ בּמשך גלוּת של י”ח מאוֹת שנה, היה לנוּ הרוֹמַנס הציוֹני סימפּטי תמיד" (1918).

שריוֹן-הפּכּחוֹן נמס מפּני אש-התקוה שנתלבּתה עם הצהרת בּלפוּר: “האוּמנם הגענוּ לכך? האוּמנם שוֹמעים אנחנוּ בּעצם מבּוּל-הדמים את פּעמיו של המשיח?” (1918).

ואף על פּי כן אין כּוֹחה של הצהרת בּלפוּר יפה לגרש כּלה את הריאַליזם המפוּכּח. הוּא, המלא כּל ימיו בּיקוֹרת לממשלוֹת ולשליטים, אין התלהבוּתוֹ להצהרה מאריכה ימים. הוּא בּמהרה לוֹמד לדעת כּי אין לתלוֹת את תקוָתנוּ בּהצהרה על גבּי נייר. אלא שבּינתים הוּא נכבּש לאמוּנה בּכּוֹח האנוֹשי העתיד לעשׂוֹת אוֹתה הצהרה לדבר של ממש. הפּוֹעל-החלוּץ בּארץ-ישׂראל כּוֹבש את לבּוֹ. אחרי מאוֹרעוֹת אב תרפּ“ט הוּא כּוֹתב: “מצבּיא גדוֹל היה אוֹמר כּי אין מפסידים בּמלחמה אלא אם כּן סבוּרים שמפסידים אוֹתה, וּבחוּרי ישׂראל בּארץ-ישׂראל, אשר ידם האחת מחזיקה בּשלח והאחת מחזיקה בּכלי הבּנין, אינם סבוּרים כּי המלחמה אבוּדה, והם לא יפסידוּ אוֹתה” ׁׁ(1929). מעתה אין הוּא מסתפּק בּ”סימפּטיה" ל“חלוֹם-הפּלאים”, אלא תוֹבע: “ואם גם עתה, כּשבּידינוּ הדבר לעשׂוֹתוֹ, לא נהיה המחַשלים את גוֹרלנוּ שלנוּ, תהא זוֹ אשמתנוּ אנוּ – פּשענוּ אנוּ, הפּשע הלאוּמי הגדוֹל בּיוֹתר בּדברי ימינוּ”.

כּאן בּא הקרע עם אנשי ה“בּוּנד”. זר לא יבין לטרגיוּתוֹ של הקרע הזה, אוּלי לשני הצדדים, ויש להניח כּי עוּכּב והוּשהה כּכל האפשר, אך להימנע ממנוּ אי אפשר היה. תקוּמתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּארץ-ישׂראל אינה עוֹשׂה בּאנשי ה“בּוּנד” אוֹתוֹ רוֹשם שהיא עוֹשׂה בּנפשוֹ של ליֶסין. גם ה“בּוּנדאים” הבּוֹדדים, הבּאים אל הארץ לראוֹת בּעיניהם את הדבר שאינם מאמינים בּוֹ, ו“נכבּשים”, ואפילוּ מַבטיחים שבּשוּבם “ישנוּ את היחס”, חוֹזרים אל בּיתם וּמשתתקים. מפעלוֹ של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי אינוֹ מַלהיב, אלא מַפחיד את האוֹרתוֹדוֹכּסיה הסוֹציאליסטית היהוּדית. הדוֹרוֹת הצעירים בּ“בּוּנד” אינם חַפּים מדעת כּאבוֹתיהם. הם גדלוּ על בּרכּי תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית. קצתם ספוּגים יהדוּת, קצתם טעמוּ בּנעוּריהם טעם הציוֹנוּת. יכוֹל “בּוּנדאי” גזעי בּימינוּ להיוֹת מלא הרגשה יהוּדית כּרימוֹן, להתיר כּמה מוּשׂגים שהיוּ בּחזקת איסוּר גמוּר על אבוֹתיו ה“בּוּנדאים”, אך ארץ-ישׂראל אסוּרה עליו כּקוֹדם, ואוּלי עוֹד יוֹתר מקוֹדם. היא הוֹרסת את עוֹלמוֹ הנפשי, את האמוּנה בּ“נצח הגלוּת”.

כּל עוֹד היה ליֶסין לאוּמי-גלוּתי אפשר היה להשלים אתוֹ. אפשר היה ללמד עליו זכוּת, שכּונוֹתיו הן בּוּנדאיוֹת-כּשרוֹת, אף על פּי שהוּא נוֹקט לשוֹן בּלתי-כּשרה מבּחינה בּוּנדאית, אף על פּי שהוּא מַפריז בּלאוּמיוּתוֹ וּמַקניט בּיהדוּתוֹ¹⁶. את הרוֹמַנטיקה הלאוּמית שלוֹ עוֹד אפשר היה לשׂאת. אך משהכּיר בּיסוֹד הארץ-ישׂראלי, והכּיר בּוֹ הלכה למעשׂה, שוּב לא עמדוּ לוֹ זכוּיוֹתיו. שוּב יש צוֹרך להילחם בּמינוּת של ואלט. הויכּוּח אתוֹ מוּעתק מחדרי-חדרים אל שער בּת-רבּים. הוּא פּוֹגש את המערכה בּכלי-זינוֹ:

“אין דין כּזה בּשוּלחן ערוּך, לא הקפּיטליסטי ולא הסוֹציאליסטי, שאנוּ חייבים להישאר העם היחיד בּעוֹלם, חוּץ מן הצוֹענים, שאסוּר עליו שיהיה לוֹ בּית לאוּמי והחייב להיוֹת נע ונד בּין העמים”.

הוּא איננוּ חדל לקווֹת שיבוֹא יוֹם וה“בּוּנד”, “שהוּא קוֹלט תמיד רק מה שבּא עם מלוֹא-הימים”, יוֹשיט יד אחים לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי למען היוֹת מפלגת פּוֹעלים יהוּדית אחת. אך בּינתים כּשהוּא שוֹלח את בּרכתוֹ למלאוֹת עשׂר שנים להסתדרוּת, שהיא “ההתגלמוּת של הרוֹמַנס האצילי בּיוֹתר, אשר אין כּיפיוֹ בּדברי הימים”, הוּא רוֹאה להוֹסיף: “לצערי, יכוֹל אני לברך את ההסתדרוּת רק בּשמי בּלבד, ולא בּשם ההסתדרוּיוֹת אשר להן מסרתי את נעוּרי ואת כּל חיי”.

ה

כּמה שירים של ליֶסין מחַכּים למשוֹרר העברי, אשר יִטָעם בּשׂדה-מכוֹרתם, בּשׂדה השירה העברית. שיר אחד מצא את גאוּלתוֹ בּידי רחל. היא הפשיטה מעליו את מחלצוֹת הספרוּתיוּת ונתנה לנוּ אוֹתוֹ בּניב העברי שלה, “התמים כּתינוֹק ועָנָו כּעפר”. ולי הצוֹרך להביא אוֹתוֹ בּזה:

הִנֵּה עַל אוֹתָן אֲבָנִים אֲפוֹרוֹת

קַנַּאי בְּדָמָיו הִתְפַּלֵּשׁ.

בְּעֹז לְבָאִים נֶאֱבַק עִם אוֹיֵב

בָּעִיר הַבּוֹעֶרֶת בָּאֵשׁ.

וּבְרֶגַע נָפְלוֹ, בּעֵינַיִם כָּבוֹת

רָאָה הֶחָזוֹן הַמַּבְעִית:

כָּמוֹהוּ פָּצוּעַ כָּרַע כָּל הָעָם

וְקוֹם לֹא יָקוּם עוֹלָמִית.

נָשַׁק הַגֹּוֵעַ אוֹתָן אֲבָנִים,

זָרְמוּ דִמְעוֹתָיו הַצּוֹרְבוֹת.

הָיְתָה זוֹ פְּרֵדַת כָּל הָעָם מֵאַרְצוֹ

אֲשֶׁר לֹא יוֹסִיף עוֹד לִרְאוֹת.

חָלְפוּ שְׁנוֹת אַלְפַּיִם וְנִין שֶׁל קַנַּאי

נִצָּב עַל אוֹתָן אֲבָנִים

וְרָב אֶת רִיבוֹ עַל נַחֲלַת הָאָבוֹת

שֶׁתְּהִי לְנַחֲלָה לַבָּנִים.

הוֹי, סָבָא קַנַּאי! לֹא חָזִיתָ בָּאוֹר

אֲשֶׁר לְחֶשְׁכַת הַגָּלוּת:

עַמֵּנוּ – וְגַם אִם פָּצוּעַ אָנוּשׁ –

פָּצוּעַ וּמוֹת לֹא יָמוּת.

הוֹי, סָבָא קַנַּאי! הֵן עוֹדֶנּוּ יוֹקֵד

הַכֹּסֶף הַהוּא הַיָּשָׁן,

עוֹדֶנָּה דִמְעַת יִשְׂרָאֵל הַמָּרָה

רוֹתַחַת כִּבְלֵיל הַחֻרְבָּן.

כּאן, נראה לי, שוֹרש נשמתוֹ של ליֶסין. הוּא נשׂא בּנפשוֹ מילדוּתוֹ את עוֹלמוֹ של הקנאי, וּפוֹתר אין אתוֹ. את שלוֹשים שנוֹת עמידתוֹ בּחוּץ בּיקש לפרש כּיאוּשוֹ של “סבא-קנאי”. בּקלסתר-פּניו של הפּוֹעל-החלוּץ הכּיר את ה“נין של קנאי”. בּידיו של איש הבּנין והמגן מצא את השרשרת, שחשב כּי נוּתקה עוֹלמית.

וּלפיכך יכוֹל היה בּויכּוּח עם ידיד בּוּנדאי לדלוֹת מתוֹך נפשוֹ את האמירה:

“אילו נוֹלדנוּ בּאיחוּר של כ”ה שנים, הייתי אפשר גם אני וגם אתה עם החלוּצים בּארץ-ישׂראל".