כמה וכמה מעלות מוצא הקורא בספרו של א. חוטר־ישי “רק אתמול” (הוצאת מערכות, הדפסה שנייה, 1962), אשר לא רבים נתברכו בהן: המאורעות המרכיבים את הספר אמיתיים, דנים בעבר קרוב ש“רק אתמול” התרחשו, מסופרים היטב. אין ספק כי עורך־דין טוב חייב שיהיה בו בנוסף לכושר הנאום ולהיגיון בריא – אף חוש פיוטי. ואצל מחבר הספר, שהוא במקצועו עורך־דין, מצאנו אף חוש זה.

אין המחבר, שהיה עורך־הדין של ה“הגנה” בימי המנדאט הבריטי, מספר על המשפטים הגדולים אשר הסעירו בזמנו את היישוב. “בחרתי בפכים קטנים, אלה שמילאו ימינו ולילותינו כל אותן השנים”, כותב הוא בהקדמתו לספר. כי אכן באלה משתקפות הבעיות המיוחדות בהן נתקל עורך־הדין של ה“הגנה”. ופרשיות אלה, או בדומה להן, הן אף שלמעשה העסיקו את אותו הציבור שעסק בבעיות ביטחון והתיישבות ב“מדינה שבדרך”.

המחבר מביא אחד־עשר משפטים, אשר שישה מהם עניינם בהגנה על חברי “הגנה” נושאי־נשק ללא־רישיון, חשודים בנשיאת נשק, או אף משתמשים בו, שהדין עליהם על פי חוקי החירום של אותם הזמנים היה מוות, שלושה עוסקים בהעפלה, ושניים עניינם בקרקעות, כשאחד מהם עוסק בהגנה משפטית על חברי משקים שיצאו להגן על קרקעותיהם. מאבקו של המחבר בחוק הבריטי הוא במישור המשפטי, באותו חוק אשר הופעל בניגוד להצהרת בלפור. מפני שהחוקים החדשים נועדו להחניק את היישוב העברי בארץ, וחוזקו ב“ספר הלבן” הידוע לשמצה, שהתפרסם ערב מלחמת העולם השנייה.

הציבור היהודי הרחב הכיר את פרשת גילוי הנשק על ידי החיילים הבריטים בקיבוץ יגור בשנת 1946, הוא ידע על אודות ההתנגדות הגדולה לבריטים ברמת־הכובש בשנת 1943 בה נהרג שמואל ווליניץ, אך רוב הציבור לא ידע כיצד הצליחו אותם חברים שנאסרו במקרים דומים, כשהמישטר המנדאטורי מאשימם בהאשמות חמורות, להשתחרר כה מהר מן המאסר. אחדים חשבו בתמימותם כי הבריטים – “עם הג’נטלמנים” – כיוון שראו שעניין היהודים צודק, לפיכך שיחררום, אחרים חשבו כי ראשי “היישוב” בארץ עושים זאת ב“חלונות הגבוהים” בלונדון ובוושינגטון. לכאורה, קיבלו אף הערבים עובדה זו כטבעית, ואת הלך־מחשבתם מביע המחבר בלשון ציורית: “ימי שבתו של ה”חווג’ה" (היהודי) לא ארכו. ידוע היה מראש כי עוד בו ביום… יבוא למישטרה המוכתר של ה“קומפניה” (הקיבוץ) של האסיר… האסיר ישוחרר ויסע לביתו…"

ורק עם קריאת הספר “רק אתמול” מתברר לנו כמה תבונה והיגיון, קשרים אישיים, אומץ לב, ולהט של אמונה בצדקת המעשים הושקעו, על מנת שהאסיר ישוחרר ויסע לביתו. כך המקרה עם 87 העצורים מגוש חרוד (“חריש פוליטי”), ומקרהו של הנאשם בהטלת הפצצה בטבריה (“פצצה בסימטה”). ההיגיון והתבונה של עורך־הדין היהודי הוא שמביא לשיחרורם: במקרה הראשון כאשר הוכיח כי דו"ח קצין המישטרה היה כוזב, ובשני – כאשר הוא מזים את עדותם של עדי הראייה ומוכיח, כי לא יכלו כלל לראות את זורק הפצצה המדומה.

טכניקה מיוחדת סיגל לעצמו המחבר בכתיבת פרשיותיו, והיא אף שעמדה לו להוציא מתחת ידו ספר, אשר כל הפותח את עמודו הראשון איננו מניחו עד אם כילה אותו עד תומו. המחבר פותח במעין אכספוזיציה בה הוא מתאר את המאורע כפי שנרשם בתיקי המישטרה. לאחר מכן הוא מתאר את הנסיבות, שהן בדרך כלל דרמטיות, בהן הוא נקרא להגן על הנאשם. הוא משתף את הקורא בדרכי חשיבתו, באפשרויות הפתוחות שעמדו לפניו ובבחירתה של האפשרות הטובה ביותר. וכשבחר בה היה שש אל ההתמודדות בקוצר־רוח, ואף נהנה מן הציפייה לקראת ההתמודדות. חוטר־ישי איננו מעייף אותנו בנאומים ארוכים של התובע או של עצמו – ובכך הצלחתו. דרך טיעונו של עורך־הדין מתבארת לקורא תוך עיקוב אחרי מחשבתו, ולמרות זאת מלא הקורא ציפייה לקראת הגילוי המרעיש שיוציא את הרוח ממפרשי התביעה. בעיקר ניכר הדבר בסיפורים “עדי ראייה” וב“פצצה בסימטה”.

הספר משובץ קטעים פיוטיים אשר אמני־סיפור רבים לא היו מתביישים בהם. ומן הראוי לציין את שיר ההלל של המחבר למכוניתו: “אילו טייס הייתי ואת היית אווירוני, הייתי חורת על כנפך אותו ערב עוד ארבעה פסים, עוד ארבעה יהודים הוכנסו בך לארץ”. (“המכונית” – כיצד הבריח המחבר ארבעה יהודים לארץ־ישראל). אף אופן תיאורו את המקומות בהם היה עובר בלילות, תוך סכנת נפשות, גורמת לקורא שיזדהה עם המחבר, כגון אותה דרך מירושלים לטבריה בעוברו במקומות של המרצחים המועדים: שכם, ג’ינין, לוביה.

חוטר־ישי מצליח, בשירטוטי קו מעטים, להבליט את אופיו של האדם, ובעיקר את האנושי שבו, כגון: חיים שטורמן ואופן התנהגותו הבטוחה והמבינה; ציפורה זייד הגיבורה המבקשת שהמחבר ישתדל לשחרר את חנקין, בשם בעלה הנרצח; הרב־סרן הסקוטי הקורא בעיני המחבר את שוועתו האילמת לעזרה כנגד הביקורת במחנה עתלית; המעפילה מיוגוסלביה “הבלתי־רצוייה” המסתכנת בניתוח למרות היותה בריאה ובלבד להישאר בארץ; תיאורו של “הכל־יכול” בעל משרד המוניות; ועל כולם נחום הורביץ, איש כפר־גלעדי, “לא איש דברים נחום. שיעול קצר או ממושך, מבט־משובה וקריצת עין – והמבין יבין. ואם לא הבין, הרי השיעול רק שיעול היה. והקריצה – כלא הייתה”. במקרה נזדמן לי להכיר את נחום באחד הקורסים של צה"ל באמצע שנות ה־50: אותו מבט משובה וקריצת עין מנחום הורביץ הדריכו לא במעט את מנוחתו של המדריך הצעיר.

אכן, הממד האנושי הבנוי על מישור עלילתי אותנטי, הוא המעניק לקורא אף את החווייה הפיוטית שמעבר למתח העלילה.