בּשנַיִם בּיוּלי 1927 מצא הרופא, שנקרא טלפוֹנית לדירת בּעל תעשיה אמיד, שילר, בסביבת בּרלין, שני צעירים נרצחים – את גינטר, בנוֹ של שילר, תלמיד הגימנאסיה, בן 18, ואת חברוֹ. בחדר הרצח מצאוּ שתי צעירות, בגיל של 15–16, תלמידות הגימנאסיה, האחת – אחותו של שילר הנרצח, והשניה חברתה, וצעיר בן 17, תלמיד הגימנאסיה גם הוא, וידידו של הנרצח – פאול קראנץ שמו. האקדח אשר בו הוּצא הרצח לפועל, היה שייך לקראנץ. הצעיר נעצר באשמת רצח, ומשפטו התברר בברלין, מ-9 עד 20 לפברואר, אחרי 7 חודשים של חקירה.

הפּראקטיקה המשפּטית הבּרלינית של השנים האחרונות אינה זוכרת פּרוֹצס, שעורר תשׂומת-לב גדולה כמותו. אולם-המשפט היה מלא כל יום מפה לפה. בעד כּרטיס כניסה שילמוּ מחירים כמו להצגות-בכורה בתיאטראות. בין השומעים היו הרבּה נשים, ואולם גם מיניסטר הפּנים היה נוכח, וגם מיניסטר המשפּטים ורבּים מבין המורים, עורכי-הדין, מלוּמדים בתורת המין והפּסיכיאטריה. בין האֶכּספּרטים ישבו מלוּמדים מן המפורסמים ביותר. גם שני סופרים ידועים – יעקב ואסרמאן וקלארה פיביג – עקבו בהתמדה אחרי מהלך המשפּט. כל עתוני גרמניה שלחו את הרפּוֹרטים הכי טובים שלהם, וגם העורכים הראשיים היו באים לשמוֹע את הפּרוֹצס אשר עליו פירסמו עתוניהם דינים וחשבונות ארוכים על דפים שלמים. קהל רב צבא על בית-המשפּט. מסביב לנאשם נוצרה מהרגע הראשון אַתּמוֹספֶרה של סימפּאתיה רבּה. הוּא היה מקבּל כל יום מתנות, מכתבי השתתפוּת בצערו, גם מכתבי אהבה ופרחים. אב בית-הדין השתדל לאמץ את רוּחו ודיבר אִתוֹ לעתים בטוֹן המתאים יותר לאב אמיתי, מאשר לבא-כוח המשפּט המעניש. גם העדים והאֶכּספרטים, פדגוגים, אנשי מדע בתורת המין והפּסיכיאטריה, כאילוּ השתדלו להקל על גוֹרלוֹ וּלהקטין את אשמתו. הם תיארוּ את קראנץ כצעיר רך, נתוּן להשפּעות, בעל רצון חלש, לא בלתי רגיל, ואולם גם לא מן “השוּרה” לגמרי – הן לא לשוא התענין מאד בספרוּת, דיבּר במשפט “גרמנית ספרוּתית צחה”, וגם כתב שירים בעצמוֹ. בּן למשפחה עניה – אביו מנגן בבית קפה – היה כבר בגיל של 15 שנה מרויח כסף בנתנוֹ שעורים, וחלק מכספוֹ היה מוסר לאמוֹ. כנהוג אצל צעירים, שאף לגדולות, לדברים בלתי רגילים, ברח פעם אחת מהבית ונסע “סביב העולם” – ומקושטַא שב. היה חבר בהסתדרות הצעירים המוֹנארכיסטים, המהפּכנים מן הימין. כרגיל אצל צעירים, היה מלא רצון חיים ומיהר לא במעט ליהנות מהם – מטאבּאק, יין, הרגשות מיניות, וכרגיל, היה בזה אולי יותר משוּם רצון להראות את אשר “הוא יכול”, מאשר הנאה אמיתית וסיפוּק צרכים אמיתיים. ובאותו הזמן – גם זהו חזיון רגיל בגיל שלו – הייתה לו הרגשת חיים פסימית, ופקפק “אם כדאים הם החיים”. שיריו מעידים על מחשבות של איבוּד עצמו לדעת ועל הרגשה מינית חזקה – כאחד.

כשמצא בית הדין – על יסוד העדוּת וחוַת דעת האֶכּספּרטים שקראנץ לא שפך את הדם וכי שילר רצח בעצמו את חברו ואחר כך איבּד את עצמו לדעת, ודן את דין קראנץ לזכוּת, התפּרץ הקהל בן רבבות שחיכה ברחוב, באוֹבאציות לכבוד קראנץ, ועורך הדין שלו והאבטוֹמוֹבילים שלהם עברו בקושי בין ההמון הרב שזרק פרחים וצעק: “יחי קראנץ!”

אין להתפלא, כי נמצאו תיכף ומיד אנשים שרצוּ לנצל את ההרגשה החמה ואת ההתענינוּת המרוּבה הזאת – קראנץ והמשתתפים האחרים במשפטו קיבּלו הזמנות מבעלי תיאטראות וראינוע להופיע בעיבּוּד בימתי של הפּרוצס. אגוּדת בעלי הראינוע ראתה את עצמה נאלצת להכריז, שהיא תחרים כל הפילמים ממין זה. גם העתונוּת עברה את הגבוּל של ההתענינוּת הציבוּרית, וחלק ממנה לא עמד בנסיון ונתן לפּרוֹצס אופי סנסאציוני-מיני. כתוצאָה מזה היו מחאות מצד “אגוּדת ההורים” וּמצד מפלגת “הגרמנים הלאומיים”, אשר הכניסה אפילוּ לרייכסטאג הצעת חוק חדש, המגביל את העתונוּת במסירת דינים וחשבונות מבתי-המשפט, למען לא תתגלה “חרפת גרמניה לפני כל העולם”. העתונאים מצדם, אם כי הכירוּ שחלק מהם עבר את תחוּם “הנימוּס הציבוּרי”, מחו נגד הנסיון להביל את חופש העתונוּת, וברייכסטאג התנגדו מפלגות השמאל, והסוציאליסטים בראש, לכל חוק עתונים חדש. גם בית-הדין לא הסכּים במשך כל הפּרוֹצס לסגור את דלתיו, למרות הלחץ הרב שנעשה עליו בנידון זה.

נניח למחפּשׂי הסנסאציה. ובכל זאת נשארים: התענינוּת רבּה – והתמרמרוּת בגלל ההתענינוּת הזאת, סימפּאטיה חמה- ו“חרפת גרמניה”, רצון לגלות את קראנץ ואת סביבתו לעין השמש, ורצון להחניק את המקרה ולהסתירוֹ בין כתלי בית המשפט. בּרור, שהיה בפּרוֹצס זה דבר מה בלתי רגיל, איזו סתירה פּנימית, אשר עוררה הרגשות כה שונות. והסתירה היא – בין דמוּת הנאשם ושאר גיבּוֹרי המשפט הזה ובין אותה “תמוּנת המידות” של החברה הצעירה הגרמנית, שנתגלתה על ידי המשפּט. כי קראנץ הנוֹ בעצם צעיר רגיל ואין בחייו הנפשיים שוּם דבר, שגם הדור שקדם לו לא ידעהוּ. נטיה לספרוּת, כתיבת שירים, רצון ליהנוֹת מן החיים, רצון להראות גבוּרה בשתית יין וב“מאורעות אהבה”, התאַבּקוּת בין המות והאשה, פסימיוּת צעירה – כל הקוֹמפּלכּס הזה של “תקוּפת ההתבּגרוּת” ידוּע הוא לכל אחד מן הנסיון שלוֹ והוא נעשה מזמן גם לנוֹשא של חקירה מדעית. ספרוּת שלמה קיימת במקצוע זה – אפשר כבר לדבּר עליו כעל מקצוע מדעי מיוּחד – וידוּעות הן גם הסכּנות וגם האפשרוּיות לפריחה וליצירה הטמוּנות בתקוּפה זו. ובכל זאת הראָה המשפּט, שהדור הגרמני הצעיר עובר על הגיל הזה בקושי, מתוך סירוּסים ויסוּרים גדולים יותר מאשר עבר עליו הדוֹר שקדם לו.

פאוּל קראנץ התידד לחברו בגימנאסיה, גינטר שילר, שאָפיוֹ – כפי דברי העדות, היה חזק יותר וגברי. גם הוא היה חבר להסתדרות מוֹנארכיסטים. גם הוּא התאַבּק בין מין ומות, ואולם הוא היה הרבּה יותר “מתקדם” מקראנץ. הוא חבר בקלובּ “המאבדים את עצמם לדעת” שהוא בעצמו ייסד אותו בגימנאסיה שלוֹ, ואת פרי האהבה המינית טעם כבר במידה כזאת, שאפילו סר מדרכי הטבע. ולוֹ אחות, הִילדה שילר, אשר היא הסיבה האמיתית לביקוּריו התכוּפים של קראנץ בבית שילר. היא בת 16–15, יפה, פקחית, מעוּרה בספרוּת; גם היא מדבּרת בבית המשפט בלשון גרמנית יפה יותר מאשר אב בית הדין ועורכי הדין עצמם, והיא עוד – למרות גילה – מעוּרה מאד בהרגשות המיניות. בדברים אלה היא יודעת הרבּה יותר מקראנץ, וגם עליה עבר הרבה יותר, אם כי הסקרנוּת לחיי המין לא שיעבּדה את שׂכלה הקר, אשר עמד לה לשמור על התוֹם הפיסי שלה, בעוד שמהתוֹם הנפשי לא נשאר כבר שׂריד. קראנץ לא היה הראשון ולא האחרון במשׂחק האהבה שלה. בין אלה שקדמו לו היה צעיר אחד, אשר אחיה של הילדה שׂנא אותו – לא משום שחזר יותר מדי אחרי אחותו, אלא משוּם שסיפר להוריו על הנטיה שלוֹ לחיי מין בלתי טבעיים. הצעיר הזה הופיע שוב בדירת שילר, בלילה אשר בו קרה האסון. באותו לילה הייתה בדירה ההיא עוד צעירה אחת, חברתה של הילדה, והיא עוברת מזרוֹעוֹת גינטר שילר לזרוֹעוֹתיו של פאול קראנץ, אשר ידע שבחדר הסמוּך ישבו הילדה עם הצעיר ההוא. ההורים לא היו בבית. החברה של הילדה הלכה הביתה: גם היא בת 15, מחר צריך ללכת לבית הספר ועליה להכין את שעוריה. ארבעה צעירים נשארו בדירה – שנים בחדר השינה, ושנים, שילר וקראנץ, במטבּח. עישוּן סיגאריות, שתית יין. לפנות בוקר החליטוּ לבצע את תכניתם מאָז – לשׂים קץ “לחיים אשר אינם כדאים”. הם כתבו מכתבי פרידה, ותוך כדי כתיבה נזכרו שבחדר הסמוּך יושב צעיר, אשר הלשין על אחד מהם בפני הוריו וגם “גזל” את הצעירה היפה מידי השני. והרי הם מחליטים, כי גם עליו למות. כל ארבעתם צריכים למות. גינטר שילר נכנס לחדר השינה, ירה בצעיר, ירה בעצמו, וכשבא תוֹרוֹ של קראנץ לירות, לא עמדה בו רוח. הוא לא ירה בהילדה, ולא ירה בעצמו. כשבאוּ הרופא והמשטרה, נאסר קראנץ ונמסר למשפט.

העדים במשפט גילוּ, כי כאלה הם כבר משנים חיי הצעירים הללו – שירה ארוֹטית, מחשבות מות, משׂחק מיני, עישוּן סיגאריות ללא סוף, שתית יין ללא מידה. באמצע – קצת פּוֹליטיקה, “ימין מהפכני”, ומשוּם כך נמצא גם האקדח תמיד תחת ידם, כדי למלא את התפקיד הפאטאלי באחד הלילות האפורים. וגם הענינים הכספּיים היו מסובכים כבר בכל הילדוּת החולנית הזאת. הילדים הללוּ ידעוּ כבר את ערך הכסף אשר בּוֹ אפשר לקנות סיגאריות ויין ולנסוע באבטומובילים לנשפי ריקוּדים. שילר הצעיר ידע גם, כי תאוות מסורסות יכולות גם להכניס כסף. והילדה כששמה נתפרסם עקב הפּרוצס הזה, נתנה לעתונים אינטרביוּ – בכסף. בבדידוּת זוֹ של ליל-האסון – כשארבּעת הצעירים נשארו יחידים בדירה, אפשר לראות את סמל הדור ואת המפתח לטראגדיה שלוֹ. בלילה ההוּא לא היו הורי שילר בעיר, במקרה. ואוּלם המקרה הזה קרה לעתים קרובות למדי. הגב' שילר, חולנית במקצת, היתה כמעט תמיד במקומות מרפּא. והאדון שילר, עסוּק מאוד, נמצא לעתים קרובות מחוץ לבית. הילדים היוּ עזוּבים לנפשם. ואותו ההפקר היה שורר ביחסים הנפשיים בין ההורים והילדים. גם הורי שילר וגם הוֹרי קראנץ היוּ כאילוּ מוּכּי סַנורים. לפני המשפּט סיפרו, כי הם בטוּחים שהם מכירים היטב את ילדיהם וחיו בידידוּת אִתם, נתנו להם חופש גמוּר, משוּם שהאמינוּ בהם אמונה שלמה, הרי את הכּל סיפּרו להם ילדיהם ולא היו להם סודות בּפני ההורים. וגם ילדים טובי-לב ונבוֹנים ואצילים היו. אוּלם למעשׂה לא ידעו כלום ממה שמתרחש בחיי הילדים, לא בחייהם הנפשיים ולא בחייהם הפיסיים, המיניים. כל החינוך הזה – כאילוּ חפשי, ללא דיכוי ולחץ, כאילוּ “מודרני” מאוד – היה למעשה מחוסר כל חינוך וכל השפּעה. הילדים קשרו קשר ביניהם ואחד לא היה יכול לרמוֹז להורים כלוּם, גם אילוּ רצה, על התנהגוּתו של השני, משוּם שגם לו עבירות ללא מספּר. והוא הדבר בבית הספר. המורים, אשר תחת השגחתם עמדוּ במשך שנים רבּוֹת הצעירים הללו, לא יכלוּ לספּר מאומה על החיים האמיתיים, הנפשיים של חניכיהם. הם ידעוּ רק, שאחד מצטיין כאילוּ במקצוע זה והשני במקצוע אחר, שאחד כאילוּ קצת עצבני, והשני שקט יותר. וזה הכּל. בעצם הוֹדה אחד המורים, שעכשיו – רק עכשיו – הוברר לו שהיה עליו לשׂים לב הרבּה יותר לתלמידיו מאשר שׂם.

השחתת המידוֹת, זימה, חטא? ואולם ילדים הם גיבורי הטראגדיה הזאת – בני 18–15, והמדע הסכּסוּאַלי והפדגוגי מורים, שיסודות החיים הללו, שהביאוּ הפעם לידי רצח, יש לקבּלם כדבר טבעי וחוּקי בגיל של התבגרות; אלא שכאן קרה דבר שהפך את היסודות הטבעיים הללו ממקור חיים ויצירה למקור מות ורקבון. אוּלי מקרה בודד היה לפני המשפט, מקרה יוצא מן הרגיל וכל התענינוּת זאת אינה – כמו שגורסים “הגרמנים הלאומיים” – אלא סקרנוּת חולנית לסירוּסי המין ויש להגבּיל את חופש העתוֹנוּת ואָז הכּל יהיה בסדר? והנה באים אֶכּספרטים, אנשי מדע, מורים, גם כוהני דת, כל אלה אשר מגע להם עם הדור הצעיר, ומעידים, שאמנם לא כל יום יירה צעיר גרמני בחברו ובעצמוֹ, ואולם גיבורי המשפּט הזה – גם גינטר שילר המת, גם פאול קראנץ הרך, ה“פאנטאסט”, גם הילדה שילר, הבוגרת לפני זמנה – הם-הם הצעירים הגרמנים של זמן ההוֹוה. ואם לא די במוּמחים שהוֹפיעוּ במשפּט, הרי באותה בּרלין עצמה כוֹבש עכשיו אמן הבימה, פיסקאטור, את העולם בהצגתו את אֶרנסט טולר: “הוֹפּלה, חיים אנחנו” ו“אנחנו” – הםאותו שילר ואותו קראנץ, והחיים אשר הם חיים, הם ריקוּדים, יין, סיגאריה, הרבּה משׂחק מיני וקצת משחק פּוֹליטי. האם באמת נתגלתה במשפט הזה “חרפּת גרמניה”, אשר על הפאטריוֹט הגרמני לכסוֹתה בפני עין זרה? והנה בא השופט לילדים באמריקה, לינדזי, איש אשר שם לוֹ במקצוע זה ובר-סמכא גדול, והוּא כותב ספר בשם “מהפכת הצעירים”. על יסוד כל מה שראה מכסא השופט שלוֹ במשך עשרות בשנים, ובספר הוא נותן תמוּנה מהמידות של אמריקה והיא אינה שוֹנה מהתמוּנה הגרמנית, שנתגלתה במשפּט קראנץ – וכל גליון של עתון מביא הוכחות וראיות לספר הזה. שמא הופעה “בורגנית” היתה לפני המשפט הבּרליני ולפני השופט האמריקאי, ויש לבאר אותה בתור תוצאה של הסביבה הסוציאלית הפּאראזיטית למחצה? הן גם חברי ההסתדרות המוֹנארכיסטית היו שני הצעירים הללו! והנה באָה הכרוניקה הרוּסית של השנים האלה, מחוּי הסטוּדנטים ומחוּגי הקוֹמסוֹמוֹל, כרוניקה עשירה מאוד והיא נתנה כבר חומר לספרוּת שלמה, פּוּבּליציסטית ובלטריסטית, והיא מעידה שאותה התסיסה עוברת על הנוער הנמצא כוּלו תחת השפעת הקוֹמוּניזם, אותה התאבקוּת בין מות ואִשה, המקבּלת דוקא בדוֹר הצעיר הרוּסי צוּרות מסורסות ומאיימות, אשר הדור שקדם לו לא ידע אותן בלתי אם בתקוּפות הקצרות של יאוּש חברתי. ונמצא שהופעה כללית לפנינוּ, לא מקרה בודד ולא “חרפה גרמנית” ולא “רקבון בוּרגני”, כי אם הופעת הזמן, ובתנאי הזמן צריך לחפשׂ את סיבּוֹתיה ואת ביאוּריה.

מהיכן באה הסימפּאטיה הזאת אל הנאשמים (בעצם לא קראנץ בלבד, אלא גם הילדה שילר ישבה על ספסל הנאשמים), לא רק מאת הרחוב, אשר לוֹ לעתים די קרובות קאפּריזים משלו, אלא גם מאת האֶכּספּרטים ורוב העדים וחברי המשפט עצמו? האין לראות בה, בסימפּאטיה הזאת, את הכרת האשמה הנופלת על “הבּוֹגר” בעד ההפקר הנפשי הזה, אשר בו היו נמצאים הצעירים החוֹטאים הללו? כן – חינוּך נפשי, חינוך מודרני, ללא כפיה ולחץ, האם לא כך הטיפוּ הפדגוגים של זמננו? ובמה אשמים הבּוֹגרים, ההורים והמורים, אם שמעו בקול הזה? ואולם לחינוך החפשי ישנה ההנחה היסוֹדית, ישנוֹ תנאי מוּקדם ובזה אשמים ה“בּוֹגרים”, שאת החינוּך ללא כפיה נתנו לילדיהם ואת התנאי המוקדם לו לא יצרו, הלא הוא אַתמוֹספֶרה ציבורית ופרטית בּריאָה, יסודות חברה מוּצקים, מופת חי.

כאשר אירע האסון של המלחמה העולמית, היו רבים אשר הרגישוּ שהקאטאסטרוֹפה אינה מוּגבּלת בּשׂדה המלחמה, במשׂרדי המיניסטריונים ובבורסה, אלא גבוּלות רוחניים, תרבותיים ונפשיים הרבּה יותר רחבים לה. בהזדעזע כל העולם הישן אחרי המלחמה, היוּ המלחמה, היוּ רבּים שהרגישוּ שהקאטאסטרוֹפה אינה מוּגבּלת בּשטח הפּוֹליטי ובשטח הכלכלי בלבד וכי סודות החברה עצמם התמוֹטטוּ, אותם היסודות אשר בּנה לו העולם התרבוּתי בעמל ובקושי רב, במשך מאות בשנים, אולם מעטים היו שהבינוּ כי הראשונים אשר ישלמוּ בעד החוּרבן הכללי הזה יהיו הילדים, אותם הילדים אשר נולדוּ אך בשנות פרוֹץ האסון, ובשנים הראשונות של חיי ההכרה שלהם ימצאו באוירה של שנאה ואיבה בין עם לעם, של התכוֹננוּת למלחמה חדשה, של הרדיפה אחר בצע, של רקבון ה“אינפלאציה”, של דיכוּי פּוליטי, של “אהבת החוּרבן” וביחוּד של השקר: של סיסמאות יפות, של משפּטים מצלצלים – חופש, דמוֹקראטיה, זכוּיות העמים, שויון כלכלי, מלכוּת העבודה – ומעטים מאוד בין ה“בוגרים” המאמינים במלים אלה: הם משתמשים בהם מעל בימות הפּרלמנטים (ויקראו להם רייכסטאג או סוביֶט) ומעל דפי העתוֹנוּת, ובבתיהם יצחקוּ להם. הערכים, אשר עליהם עמדה החברה האירוֹפּית והאמריקאית במאָה שעברה, התרוֹקנוּ. הם אינם ערכים יותר, אלא מטבעות מזוּיפות ולא משום שתוכן מזוּיף להם, אלא משום שהדור שנשבּע להם חילל את שבוּעתוֹ. והערכים החדשים אך נמצאים בפרוֹצס ההבראָה, בו הולכים כבר ומתרפּאים פּצעי האסון, ועתה מתגלה, שהאסון לא נגמר עדיין, משוּם שהוא לא היה מוגבל בדור הבּוֹגר, אלא הקיף גם את “חדר הילדים”, ובו הוּא נותן עתה את אותותיו הכואבים ביותר. הדור הבוגר יכול גם לשוב לנקוּדה אשר ממנה יצא, מזוּין בנסיון המחוּדש של הזנים הללו. לדור הצעיר אין לאָן לשוּב כי הוא מצא כבר את העולם בהתפּוֹררוּתוֹ, ואין לו מאין לשאוֹב עצה וממי לקחת מוּסר. הוא איננוּ מאמין בישרוֹ של הבּוֹגר.

בהתענינוּת זו שעורר הפּרוֹצס של קראנץ בגרמניה ומחוּצה לה, היה בודאי הרבּה מן הנטיה לסנסאציה, ביחוּד כשמעוֹרבים בדבר אלמנטים פּיקאנטיים. אוּלם היה גם בהתענינוּת הזאת ובדלתוֹת הפתוּחוֹת אשר בהן התבּרר המשפּט ובאותה העזרה אשר הצעירים החוֹטאים מצאו ב“בוֹגרים”, גם מהכרת המציאוּת אשר לא על הילדים, בני 18–15, נופלת האחריוּת לה. לא קראנץ ולא הִילדה שילר עוררוּ את כל ההרגשות הללו, אלא יליד זמננו, הנוֹלד והגדל בתוך החברה הנמצאת בהתפּוֹררוּת.

“דבר” כ“ב אדר תרפ”ח (14.3.1928)