טבעי הדבר, שמשפט דרייפוּס נראה בעינינו קודם כל כענין יהוּדי, כגילוּי שׂנאַת-ישראל, כנסיון להטיל קלון על היהודי וכזיכוּי היהודי מאשמת שוא. אך אילו היה הדבר כן, הרי שמעולם לא היה משפּט דרייפוּס כובש לעצמו “עמדה עולמית”, והיה עובר מתוך תשׂוּמת לב מועטה או גם מתוך אדישוּת גמוּרה, כשם שאירע למשפּטים אחרים, מרוּבים למדי, גם באותה תקוּפה גוּפה, שנעשה בהם עוול ליהוּדים. אך אם לא כך אירע לקצין צרפתי זה, הרי רק משוּם שלא היה זה, למעשה, משפטו של יהודי, אַלפֶרד דרייפוּס שמוֹ, אלא משפט צרפת, מלחמת אזרחים בתוך צרפת, מלחמה של חלק האוּמה הצרפתית לכנוּת, לאמת, לצדק בתחוּמיה היא, כלומר: מלחמת האוּמה הצרפתית על קיוּמה, על כבודה ועל עמדתה בין העמים. ומהיות האוּמה הצרפתית אחד מעמוּדי התווך של עולם האירופּי, של האנוֹשיוּת התרבּותית, ניתן למשפט דרייפוּס ערך עולמי.

לא מקרה הוא כלל, שבשנת 1894 פּרצה בצרפת פּרשת דרייפוּס. פּרשה זוֹ היתה לה מסגרת מסוּיֶמת. כל התקוּפה הזאת בתולדות צרפת – כחמש-עשרה שנה לפני היוֹת המשפּט וכעשר שנים לאחר התחלתו – משמעה: אי-השלמה של כמה מחוּגי החברה הצרפתית עם המשטר הרפּובּליקאי, שפּתח את הדרך לעליה חברתית לפני כל “בן בלי שם”, לפני כל מורה עממי ועורך-דין קטן ונבחר-פּועלים וגם לפני כל יהוּדי. נגד דמוֹקרטיזציה זוֹ, נגד עממיוּת זו של המשטר, נגד מתן זכוּת פּוליטית לכל אדם צרפתי התקוֹממוּ היהירוּת המטוּמטמת והאינטרסים המעמדיים של הבּוּרגנוּת העליונה, של הכּנסיה, של האַריסטוקרטיה המוֹנרכיסטית לכל גיווּניה (בּוֹרבּוֹנים, אוֹרליאַנים, נאפּוֹליוֹנים), של הפּקידוּת העליונה והחיילות, שיצאו מחוּגים אלה והתחנכוּ בבתי הספר הקלריקאליים.

והתקוממוּתם כיצד? “סוד הרחוב”, שנתגלה מחדש לעינינו בהפיכות פאשיסטיות, היה ידוּע גם אז, ביחוּד בצרפת, שראתה כבר לא פעם בהיסטוריה שלה את “הרחוב”, גם בהוֹדוֹ, גם בחוּלשתוֹ. אלה “שלא השלימוּ”, לא היתה לפניהם אלא דרך אחת: לפנות אל הרחוב וּלגייסו לעזרתם. כיצד ניתן הדבר ליעשות? בודאי לא על ידי כך שיספּרו לו לרחוב, שהחברה הצרפתית צריכה להיות מחוּלקת לשני מחנות – במחנה האחד בעלי הזכוּיות המיוּחדות והם הנועדים לשלוט, ובמחנה האחר העם כוּלו, שעליו להיות משוּעבד לקומץ קטן של “העליונים”. מי היה מקשיב לתכנית זאת, ולב מי היתה כובשת? הסיסמה הכובשת נמצאת ב“סכנה למולדת” הכּרוּכה, כביכול, במשטר הרפּוּבּליקאי. “ההרגשה הלאוּמית הנעלבת” – צריכה היתה להיות סוּלם “הרחוב” לעליה המחוּדשת של אותם החוּגים ששלוש מהפכות ותבוּסה צבאית מחפּירה הורידו אותם מכסא שלטונם. אמנם “היהוּדי” ו“השתלטוּתו” על המשטר הרפּוּבּליקאי מילאו תפקיד ניכר בהתקפה על הדמוקרטיה הצרפתית, אך לא הייתה זאת בלתי אם הופעת-לואי להתקפה גוּפה. דבר דומה ראינו עתה בגרמניה.

נסיונות לקומם את הרחוב הצרפתי כנגד הרפּוּבּליקה העממית, לפי שהיא “מוּשחתת”, “בוגדת במולדת” ו“מכוּרה ליהוּדים” – נסיונות אלה נעשוּ עוד לפני משפּט דרייפוּס. שנים מעטות לפני הפרשה הזאת עמדה צרפת על סך דיקטאטוּרה קלריקאלית-מיליטאריסטית, אשר בראשה צריך היה לעמוד גנראל בּולאנג’ה. התפקיד, אשר כמה עסקנים יהוּדים (בעיקר יוסף ריינאק), מילאו בהכשרת התכנית הריאקציונית (עתה היינו אומרים: הפאשיסטית) הגבּיר את הניב האַנטישמי בתנוּעה השחורה. בימים אלה פּירסם דרוּמון, עתונאי ידוע, שונא ישראל מוּבהק, את ספרו המפורסם: “צרפת היהוּדית”, התחיל בהוצאַת עתון יומי אַנטישמי: “המלה החפשית”. בימים אלה התאַרגנוּ הבּריוֹנים, שבקרב “נוער הזהב” וּבקרב קציני הצבא, שתפקידם היה לרדוף את היהוּדים ברחוב ובחברה. בימים אלה הוּכרזה, בדפוּס וּבעל פה, הכרזה ממש: “הננו רוצים בכליית היהודים”, ונסמן גם האמצעי למטרה הנשׂגבה: דוּ-קרב, ביחוּד לגבּי הקצינים היהוּדים שצריך היה לעקור אותם לשם “טיהור” הצבא הצרפתי – ויהי מה. גם בסקאנדאל פּאנאמה, שפּרץ שלוש שנים לפני משפט דרייפוּס, הסתייעו לשם חידוּש ההתקפה על המשטר “היהוּדי המוּשחת”.

כשנתגלתה העוּבדה המחרידה, כי בקרב הקצינים של המטה הראשי לצבא הצרפתי נמצא בוגד וכשהוּטל החשד על אַלפרד דרייפוּס, הגיע המשבּר הפּוליטי, שהקדיח את צרפת שנים אחדות, לפסגתו. עד מהרה נתבּרר שהנאשם היהוּדי איננוּ העיקר. אף יהדוּתו איננה העיקר. אמנם כן: צרפת נשבּרה לשני מחנות, אך לא אהדת דרייפוּס ואהדת ישראל ולא שׂנאַת דרייפוּס ושׂנאַת ישראל היו מאותות הסמל של שני המחנות אלה. בין מגיני דרייפוּס היו כמה אנשים, שלא הצטיינוּ באהדת ישראל, ואדרבה: לא היו פטוּרים מרש אַנטיפּאטיה לגבּי היהודים. אף בקרב מאשימי דרייפוּס היו אנשים שלא ידעו כלל שׂנאַת ישראל מהי. המלחמה, שנמשכה חמש שנים ועברה מן העתון והפּרלמנט ועולם המשפּט לרחוב והפכה להיות מלחמת-אזרחים ממש והביאה את צרפת לסוף חוּרבן – המלחמה הזוֹ היתה בין המשטר הרפּוּבּליקאי-העממי וּבין השאיפה הקלריקאלית-מיליטאריסטית. במחנה אחד היו הדמוֹקרטים, הסוציאליסטים, אנשי המצפּון והאמת. המחנה שכנגד היה ברית בין הצבא, הבּורגנוּת העליונה, הכּנסיה ואספסוּף הרחוב. בשביל האספסוּף, רק בשבילו, היתה חשיבוּת ידוּעה, אוּלי חשיבוּת מכרעת, בעוּבדת יהדותו של דרייפוּס.

בראשית הפרשה לא מצינו כל דרמתיוּת מיוּחדת. קצין בגד בצרפת. דבר מעציב – אבל לא בשמים הוא. מן הדברים שאירעו לעולמים. אוסרים אותו, שופטים אותו. תם ונשלם. הקצין הזה הוא יהוּדי? ועל שוּם מה לא יהיו בוגדים גם בין היהוּדים? הדרמתיוּת מתחילה משמתחילים מנקרים ספקות באשמת הנאשם והחברה הצרפתית – בשנים הראשונות ברוּבה המכריע – מסרבת, בעקשנוּת שאינה רגילה, להכיר בנקיון הכּפּים של הקצין היהוּדי הזה. מדוּע? מה היה הגורם שבגללוֹ ראתה צרפת את עצמה אנוּסה שלא לראות את האמת, שלא להכיר בבוגד האמיתי?

זהוּ הגורם: הצרפתי איננוּ יכול, אינו מסוּגן לבגוד במולדת. ומכאן המסקנה: אם הייתה בגידה, הרי שהבוגד יכול היה להיות רק איש זר, ואם יהוּדי הוא הזר הזה, ויתר על כן, גם יהוּדי אֶלזסי, כלומר, גרמני למחצה, הרי שמוּסבּרת היא הבּגידה הסבּר ממַצה, ואין לחפּשׂ אשם אחר, ואדרבה: אסור תכלית איסוּר, חטא הוא לחפּשׂ אשם אחר וּלהושיב צרפתי על ספסל הנאשמים בשעה שקל כל כך ונוח כל כך לראות את היהוּדי האֶלזסי יושב עליו.

כזה היה הניב השולט בכל הספרוּת של מאשימי דרייפוּס, בכל אלפי המאמרים שנתפּרסמוּ בחמש שנים אלו, בכל החוברות וכתבי הפּלסתר שהציפו בהם את הרחוב, בכל גילוּיי הדעת שהוּדבּקוּ בחוּצות, בכל הקריאות לאספי-כסף. לא באו אלא לחפּות על חטא הקצין הצרפתי באשר הוא צרפתי וּלהאשים תחתיו יהוּדי, באשר זר הוא ואשמתו אינה פוגעת באהבה עצמית של האוּמה ובאחדוּתה הלאוּמית של צרפת.

מי הם מגיני דרייפוּס בספרוּת הזאת, כיצד הם מוּצגים לפני הרחוב? מעלילים על העם הצרפתי כולו, ממיטים עליו קלון, אנשים שאין בהם הרגשה לאוּמית וּפאטריוֹטית, אנשים “ללא מולדת”, יתר על כן: שונאי המולדת הצרפתית, שותפים ל“אינטרנציונל היהוּדים” שתעוּדתו להחריב את צרפת; אנשים מטעמי-מפלגה, מתוך שנאתם העיורת ל“מפלגת החרב והצלב”, למפלגת הצבא והכּנסיה, או בכל הפּשטוּת מתוך בּצע כסף, “אוכלי לחם זרים” (יהוּדים, אנגלים, גרמנים, איטלקים), הם חותרים תחת קיוּם צרפת, תחת כבודה ושלומה, תחת מסורתה, שהתגלמה בכנסיה הקאתולית, ותחת עיקר-מבצרה שהוא הצבא.

מאשימי-דרייפוּס היו האנשים המינים על הבוגד האמיתי באשר צרפתי הוא. מגיני דרייפוּס היו האנשים המאשימים את הבוגד האמיתי, אף על פי שצרפתי הוא. משום כך הוּכרזו גם הם כבוגדים.

לא מעטים היו בין מאשימי דרייפוּס האנשים, שידעו את האמת, ידעו שאמנם הקצין הצרפתי הוא שבגד. גם המימרה ההיא: “הצרפתי איננוּ מסוּגל לנבלה כזאת”, לא היה בה כוח הוכחה לגבּיהם לפי שאותה אימרה התנגדה ניגוּד בולט למדי לעוּבדות הידוּעות לכל. הן דוקא בתקוּפה ההיא, שהיתה לצרפת תקוּפה לא-יציבה בדרך כלל, תקוּפת “בין השמשות”, תקוּפת התמוטטוּת היסודות החברתיים, שכיחים היו מקרי בגידה ומעילה בין ה“שוּפרא דשוּפרא” של החברה הצרפתית “הטהורה” (סקאנדאל פּאנאמה!). אכן, ידעו שאותה מימרה אינה אלא שקר, חנופה עצמית, אוֹנאָה עצמית, וּבכל הפּשטוּת – טפּשוּת. אלא מה? עשוּ חשבון, חשבון מדיני, כביכול. שאלו את נפשם: מה עדיף ממה? להקריב את האמת או לסַכּן את קיוּם צרפת ואת מעמדה בין-הלאוּמי על-ידי גילוּי קלוֹנה, כשהקלון הזה אינו בלבד בבגידת הקצין הצרפתי אלא גם בכל הכּזב הזה, שהתרקם מסביב הבּגידה ומסביב למעשה החיפּוי עליה? להקריב את האמת או לסַכּן את כבוד “המוסדות הלאומיים” – צבא, פקידוּת גבוהה, כנסיה – אשר להם היתה יד בחיפּוי ובכזב? שאלו והשיבו: מוּטב שהאמת תתקפּח ותהי הקרבן.

התפיסה הזאת מצאה ביטוּיה בבהירוּת בדברי אחד התורמים לקרנות מאשימי דרייפוּס (הם היו זקוּקים לכספים מרוּבים מאד לשם תעמוּלתם, תחבּולותיהם, ארגוּן השיסוי ובימוּי “זעם העם”, ותרוּמוֹת נאספו בכל רחבי צרפת “להגנת כבוד האוּמה” ו“להגנת כבוד הצבא”). אותו תורם גלוּי לב צרף לתרומתו מלים אלה: “נגד הצדק – בעד הסדר”. כלומר: אמנם כן הוא – צרפתי הוא שבּגד בצרפת ושוּרת-הדין נותנת שנודה בדבר, אך אותה הדרישה מסכּנת את “הסדר”. יתערער הדין וּבלבד שיתקיים “הסדר”, וסדר משמעוֹ סמכוּת הצבא וסמכוּת הכּנסיה, כסילוּת העם המתימר להילחם למשפּט ולמעשה הוא סוֹלל דרך לנצחון הריאַקציה. מתוך חשבון זה, מתוך פּחד מפּני התמוטטוּת היסודות, מפּני “אָבדן האבטוֹריטה החוּקית” הצטרפו גם יודעי האמת למחנה הצועקים באזני אנשי האמת וקוראים להם: “מעלילים”. אך בּרי, כי בראש הצועקים עמדו חברי הבוגד, בין אלה שעשו יחד עמו את המעשה המחפּיר וּבין אלה שקיבלו על עצמם, מטעמים שונים, את האַחריוּת לו והוּצרכוּ להיות שוּתפים לגורלו.

בתקוּפה הראשונה – היא נמשכה שנים – נענה “הרחוב” להסתה. הקשיב לדברי חנופה ולשירי הפאטריוטיוּת המזוּיֶפֶת. הסכּים שיחליפו את החוטא בן העם בחוטא בן עם אחר. והרי כל המחזה הזה קם והיה כעשרים שנה לאחר מפּלה צבאית, שפּצעה כל כך את האהבה העצמית של העם הצרפתי, שראה עצמו מוּשפל וּביקש לשמור שמירה מעוּלה, וּבכל האמצעים על אַחדוּתו ועל כבודו. שלוש שנים לפני משפט דרייפוּס פּרצה שערוּרית פּאנאמה, שהלבּינה למדי את פּני צרפת. האמנם עליה לשׂאת גם בקלון הנוסף? הקרקע הזה של רגישוּת חולנית כמעט לעלבון לאוּמי, הוא שהכשיר את הרוחב לקלוט את דברי החנוּפה, שכל עיקרם אינה דברי חיפוּי על החטא ודברי-שיסוּי בזרים ובאנשי האמת.

המונים נסערים שוטטו ברחובות. לכל שלבי החקירה והמשפּט נתלווּ לא לבד פירוּשי-כזב ו“תגליות” בדוּיות של העתונוּת השחורה, שנוצרה בחלקם לשם כך, אלא גם התפּרצוּיוֹת ההמונים האלה. כל מי שהעז לרמוז, כי בכל זאת “יתכן כי צרפתי בגד”, כל מי שהעז להטיל ספק בתעוּדות-האשמה, כל מי שהעז להעיד נגד צרפתי הבוגד, היה צפוּי לעלבונות, לקריאות “בוז”, לנאָצות: “אינך צרפתי, אין בך הרגשה לאוּמית, בוגד אתה!” מגיני-דרייפוּס היו גם מוּפקרים לאלמות הרחוב. התנפּלוּיות על עתוני המחנה הזה היו ממעשי יום יום. התנקשו בחיי עורך-הדין של דרייפוּס, לאבּורי, בחיי פיקאר, קצין גבוה שנוכח באשמת אֶסטרהאזי ולא הסתיר את הדבר. חיי קלֶמאנסו, ז’וֹרס, זוֹלה, שעמדו בראש הגנת דרייפוּס, היו כחיי חיות מוּרדפות.

אך אם צרפת לא קיבּלה על עצמה את דין “הכזב הקדוש”, אם התגבּרה עליו, תחילה מתוך מאמץ כביר ומכאיב של יחידים, ואחר-כך מתוך התפּכּחוּת גוברת והולכת של “הרחוב” כוּלו, הרי לא נעשה הדבר אלא בזכוּת קומץ אנשים אלה, הם הפּטריוטים האמתיים שנמצאו אז בקרב העם הצרפתי והטילוּ על עצמם את המלחמה בעד הצדק ונגד “הסדר”.

האנשים האלה עשו את אשר עשו, כאמור, לא משום אהדת-דרייפוּס ולא משום אהבת-ישראל, אלא משום אהבת אמת, משום תאוַת-אמת. לא יכלו שׂאת את קריאות הזדון והאיולת (“הצרפתי הוא מעל לכל חשד – הלאה היהוּדי-הבוגד!”), לא יכלו שׂאת את השלטת הפראות על הרחוב הצרפתי. אך פעל בהם גם “חשבון מדיני” שהיה, בעצם, היפוּכו של חשבון “אנשי הסדר”. האמינוּ שעם גדול, עם כּבּיר, עם מכבּד את עצמו ומכוּבד על אחרים איננוּ יכול לבסס את קיוּמו על שקר ועל שחיתוּת חינוּך. האמינוּ שאם יוַתרוּ וירשוּ הפעם ובשטח זה לעם הצרפתי להיסחף עם זרם השקר, הרי שמן המוּכרח הוא שהשקר הזה ישליט עצמו על חיי הצרפתים גם מחר ומחרתיים וּבשטחים אחרים לגמרי. האמינוּ, שאין להציל את כבוד העם הצרפתי כלפּי חוּץ אלא בדרך אחת בלבד: בהוֹדאָה באשמת הקצין הצרפתי ובהפרדה גמוּרה בין אַחריוּתו ואַחריוּת העם הצרפתי. זאת ועוד אחרת: ידעו שהמלחמה איננה בין דרייפוּס וּבין אֶסטרהאזי אלא בין המשטר הרפּוּבּליקאי וּבין המשטר הקלריקאלי-המיליטאריסטי, בין שלטון העם וּבין שלטון כנוּפיות קטנות, בין דעה חפשית וזכוּת-האזרח ובין השעבּוּד. היום היינו אומרים: בין הדמוקראטיה וּבין הפאשיזם.

אֶפּיזודה אחת אירעה בפרשת דרייפוּס, שהיתה צריכה לכאורה לפקוח את עיני כל. סוף כל סוף נתגלה הזיוף בתעוּדת-האשמה העיקרית נגד דרייפוּס, והזייפן, הקצין הגבוה אַנרי, הודה במעשהו. נאסר, הועבר לבית-הסוהר וּבו בלילה שׂם קץ לחייו.

לכאורה: נסתיים המשפט. אך השחיתוּת העמיקה שרשיה בלבבות, כי גם אז לא הוֹדוּ “הפּאטריוטים” לא בחטאַם ואף לא בטעוּתם, אלא קמוּ ואמרו: אמנם אַנרי זייף אלא שעשה זאת מטעמים לאוּמיים וּכדי להציל את כבוד הצבא הצרפתי. הוא הקריב את עצמו על מזבח המולדת ועל כן ראוּי הוא, שהאומה תחלוק לו כבוד. ואמנם התחילה פּעוּלה של אוסף תרוּמות להקים יד ל“מליץ המולדת” זה. אֶפּיזוֹדה זאת הראתה מה עתידים להיות פני צרפת אם לא תתגבּר ולא תתנער: כל זייפן וכל בוגד יוכל להסתתר מאחרי “כבוד האוּמה”, זייפנים וּבוגדים ישלטו באוּמה הצרפתית, וילדי צרפת ישׂחקו משׂחקם לא בצל המצבות של הוגי דעות ולוחמי האמת אלא של זייפנים וּבוגדים.

אלה אשר התיצבו במערכת דרייפוּס, ראו את הגורל הזה מראש, ולא עשו מה שעשו אלא כדי למנוע פורענות-גורל זוֹ.

אנשים שונים, שבדרך כלל לחמו גם איש ברעהו, היו במערכה הזאת. כאן התאחדו כולם, מכל הבדלי השקפות פּוליטיות וסוציאליות. היו כאן אנשים שהמשטר הרפּובּליקאי כהוָיתו לא היה לפי רוחם כלל, כי ראו את כל ליקוּיו וחסרונותיו אך שכחו את החשבונות האלה ברגע שיסודות המשטר עמדו לפני סכנת הערעור. היו כאן עסקנים מדיניים ועתונאים המנוסים במלחמה ציבורית, אך גם אנשים מתוּנים ושקטים, שעד המשבר הזה היו רחוקים מכל רעש הרחוב וגם שבוּ, לאחר המשבר, לחייהם הרגילים, לחיי המדע והאמנוּת והעסק. אך בשעה המכרעת של חיי צרפת ידעו את חובתם ואת אחריותם – וקבעו את מקומם בצד האמת של הבּריקאדה.

לא זו בלבד שהיו מוכרחים לעמוד בפני “זעם הרחוב” וּלקבּל על עצמם את מטר-הבּיזוּיים להיות מנוֹאָצים כ“מעלילים” וכ“בוגדים” וגם לסכּן את חייהם, אלא נאלצו גם להתגבּר על כּמה וכמה קשיים פנימיים – כל אחד לפי מצבו. הם הרגישו את עלבון צרפת במלחמת 1870 יותר משהרגישו בו ה“פּאטריוטים” האלה שאומנותם בכך (קלמאנסוֹ, וכמוהו רבים ממגיני-דרייפוּס, לא נפטר מהרגשת עלבון זה כל ימי חייו הארוּכים). ידעו מה היא ה“חזית החיצונית” שהם מגלים גם לפניה את כל הרקבון של השכבות השולטות בצרפת. אך הם גם ידעו, כי בלי טיהוּר מן הרקבון הזה לא יעצרו כוח לעמוד בפני החזית החיצונית. הכרה זוֹ היא שחייבה אותם לפעוּלתם. כי אי-אפשר להגן על הבית שהרקבון שוֹרה בו. מנהיג הסוציאליסטים, ז’ורס, נערמו לפניו קשיים נוספים, משלוֹ. הוא נשאל מפּי חבריו: מה להם, להמוני העובדים, הריב הזה שבּין קצין אחד לחברו, מה להם, מי כאן בוגד וּמי חף מפּשע? יאכלו נא הקצינים הללוּ – איש את רעהו. ועוד זאת: הבּוּרגני השׂבע הזה, היהודי הזה ממשפּחה אמידה – מה בין גורלו וגורל המנוּצלים? כלוּם פרוטה אחת תתוסף לשכר הפּועל אם תוּכר אשמת הצרפתי? ואמנם, כזה היה מהלך המחשבה של בן-זוּג לז’ורס במפלגה הסוציאליסטית, גֶד, ורק חכמת לבו של הטריבּוּן הגדול הצילה את הפרולטריון הצרפתי מאדישוּת לגבּי משפּט דרייפוּס, שהיתה גם דומה לאדישוּת לאמת והיתה סיוּע לנצחון של ה“סדר”, של הסדר ההוּא.

אם צרפת לא נטרפה בצפּרני הריאַקציה המיליטריסטית-הקלריקאלית-האַנטישמית, אם גורלה כבר לפני שלושים שנה לא היה כגורל גרמניה בימינו, אם יצאָה מ“משבּר מצפּונה” מחוזקת ומחוּדשת, אם לא הניחה לשקר, להזיוּף, לחנוּפּה אֶוילית, ל“כזב הקדוש” שישׂתררו על רוחה ועל דורה הצעיר, אם הוּשׂם קץ לשלטון הכנסיה הרקוּבה, לא באו כל אלה אלא בזכוּת אמיצוּתם של קבוצת אנשים זו, שלא הרשוּ להעבירם על דעתם בכוח “הכבוד הלאוּמי” ו“ההרגשות הלאומיות” וידעו לעמוד בפני “זעם-העם” המזוּיף וידעוּ להשיב מלחמה שערה לא בלבד נגד כנוּפית התקיפים, אלא גם נגד הרחוב המוּסת.

כעשׂר שנים נמשכה המערכה ולא פעם אחת, ביחוּד במשך חמש השנים הראשונות, לבשה צורת מלחמת-אזרחים ממש. ארבעים שנה עברו מאז. אך אם ישאַל השואל, מה הוא תוֹאַר-הכבוד של האומה הצרפתית במאָה שעברה, מה היא “הגלוֹריה הצרפתית”, וענה: משפט דרייפוּס. התגבּרות זאת של איש צרפת, מאותו הרחוב הזועם שהוּסת לשׂנאַת “המעלילים” ו“היהודים”, התגבּרוּתוֹ על השקר ועל השיסוי ועל החנוּפּה העצמית, התגבּרוּתוֹ על “הכזב הקדוש” של הפּאטריוֹטיוּת המזוּיפת, שהיא בעוכרי האוּמה.

הערה בשוּלי המאמר:

זכרוֹני הטעני. לאחר כתיבת-מאמרי נזדמן לי לקרוא נאום אחד של ז’וֹרס משנת 1900 ובו זכרונות מן התקוּפה המכרעת לגבּי התנהגוּת הסוֹציאליסטים במשפט דרייפוּס, וזהו קטע מדברי ז’וֹרס: "כשנפגשתי לראשונה בשאלה זאת, כששאלנוּ את עצמנו, מה צריכה להיות עמדתנו, נמצאה הסיעה הסוֹציאליסטית מחולקת לשתים. במחנה אחד עמדו אלה שקראו להם אָז “המתוּנים” – מילֶראן, ויואני, ג’ורד – והם אמרו: “השאלה היא מסוכנת ואָסוּר לנו להתערב בה”. במחנה השני עמדוּ אלה אשר אפשר היה לקראָם “השׂמאל המהפּכני” לסיעה הסוֹציאליסטית. אלה היו גד, ואיאן ואני. אמרנו: “לא ולא – זוהי מערכה אשר עלינו ללחום אותה”. אני זוכר את הקריאה הנפלאה של גד, כשנתפּרסם מכתבו של זוֹלה (הכוָנה לאגרתוֹ המפורסמת – “אני מאשים!” – לנשיא הרפּוּבּליקה הצרפתית). חברינו המתוּנים אמרו: “זוֹלה איננו סוֹציאליסט. זוֹלה הוא בורגני מכּל הבחינות. האם נעשׂה את המפלגה הסוציאליסטית לגררת של סופר בורגני?” גד עמד אָז על רגליו, כאילוּ נחנק מדיבוּרים כאלה. הלך ופתח את חלון האולם, שהתיצבה בו הסיעה, וצעק: “מכתבו של זוֹלה זהוּ המעשה המהפּכני ביותר של המאָה הזאת!” כשאוכלי-אדם אשר במטה הראשי הוסיפוּ לרדוף את הנידוֹן, אָמר פעם גד אלי: “מה נעשׂה בבוֹא יומנו, מה יוּכלוּ לעשות הסוציאליסטים באנוֹשיוּת שפלה ומוּשפּלת כל כך? אנחנו נאַחר לבוא” – הוסיף במרירוּת – “החומר הלמי האנוֹשי יהיה אחוּז רקבון כשנעמוד לפני התפקיד להקים את בניננו”.

אכן, חטא חטא זכרוני לגד, כי חלקו לא היה עם אלה הסוציאליסטים שהוֹציאוּ, באותם הימים, כּרוּז ובו נאמר כי אין להם כל ענין בגוֹרלו של דרייפוּס “השייך למחנה האויבים המעמדיים, למעמד הקאפּיטאליסטי”.

“דבר”, ו', כ“ו תמוז תרצ”ד (19,9.7.1934)