בעלות השמש והירח ובשובם
הבלתי פוסק, משתקף גלגול
הנשמות של בן־אדם.
מרגוט קלאוזנר 1940
כשבני ישראל עדיין ישבו בכנען העתיקה – כשצעירונת שחומת פנים ברחה מגפנה אשר לא שמרה עליו כדי לחפש אחר אהובה בחוצות העיר, בהן עדיין חגגו את יום הכיפור המקודש בתופים ובמצילתיים, בריקודים ובשירה עליזה, נהוג היה אז לחוג את ימי השימחה הגדולים בלילות ירח מלא.
מאין זה נובע? מהי המטרה? מי יכול לפרש את הדבר בדיוק בימינו? אולי בא העניין מאז היוו הירח והלילה את יסוד החיים? את הצד הכהה של העולם, את החצי השמאלי של הנשמה, את הלא מודע, זה המלא ספקות…
ואז בין כל ימות השנה – חג הפסח, חג הביכורים ועוד, היה חג אחד אשר משקלו היה פחות חשוב מהשאר ואשר נשכח כמעט בגולה. היה זה חג הגפן בט"ו באב. כנראה שחג זה היה כל כך קשור לאדמת הארץ עד כי לא יכול היה להמשיך להתקיים באיזו צורה שהיא בגולה.
באותו לילה, נתאספו בהרי הגפנים כל בנות הכפר הצעירות מישראל. כולן לבשו אותו בגד אשר היה לבן פשוט, בלי תכשיטים ובלא כל סימן לעושר או עוני של בית ההורים. הצטרפו אליהם בשיירה הבחורים הרווקים ואז התחיל הריקוד. שירה וריקודי מעגל נתחלפו זה בזה. תפיסה ורדיפה, קריאה ותשובה, שתיקה ומחבואים ובתוהו ובוהו של הצעירים, בין החלילים והמצילתיים, הכינורות והענבים, חפשו הבחורים ובחרו ומצאו את הכלות לשנה הבאה. וכך קרה משך מאות בשנים על אדמתנו העתיקה.
ואחר־כך באו אלפיים שנה בלא בית מקדש, ללא קורבנות ובלי אם האדמה. מה שנשאר, היה אל הנקמה הגדול והחוקה ללא פשרות של בנו משה. האדמה עצמה הפכה לרוח. היא התעלתה לשכינה האווירית לחסד האלהים והאדמה המקורית הפיזית, זאת עם הרימונים והמעיינות, הפכה לחלומות רחוקים בספורי האמהות והמורים מתקופת ילדות העם.
ולאחר־מכן התקדם שוב מחוג שעון העולמים. בנדודיו הוא חזר לנקודה העתיקה, נושנה. שוב היתה האדמה פורחת תחת הרגליים, שוב לילות הבושם של כנען, שוב הלימונים המחמיצים עם התבשלותם והענבים ההופכים מתוקים בשעת דריכותם ליין. ושוב שירה וצחוק של נערים ונערות בגני התפחוים ובשדות האבטיחים, שוב החגים לאור ירח מלא, ושוב הגשת פירות ביכורים. ושוב אותן השאלות הנושנות למהות אם האדמה ולבנה הירח, לאב השמש ולחוקה הקשה.
פעם ישבתי על גג בית מקושט ענבים לאור הירח המלא בט"ו באב, וסביבי חג כלולות של צעירים ושוב השתוללו תוך כדי שירה וריקוד. ואז החלטתי: אני רוצה לדעת את התשובה.
מדוע בוחרים גם היום לחג ולחתונה את הירח המלא ולא את הצעיר בחרמש הדק. אמנם אנו מאמינים יותר באל הירח. ובכל זאת… הירח, כך אמרו הקדמונים – אהובה של הלילה. והוא נעים יותר כשהוא צעיר, על כן מדוע הירח המלא?
ופתאום שמעתי ממרומים את תשובת המעגל הצהוב: "אשה טפשה את, כשאני חוגג חתונה, אז אני אומר לכלה הנני, ואז אני חי וקיים, מלא וחזק ומעיר את כל עולם אהובתי. אחר כך שתק ידידי ואני ידעתי כבר בעצמי את ההמשך. אבל, אם אמנם חלפה תקופת הקיום המלא אזי נוכחותו של האהוב מתרחקת ונמסה. בכל לילה הוא עולה מאוחר יותר ובכל פעם נעשים פניו קרירים וזרים יותר. האדמה מחכה לבואו, עד שהוא מופיע מאוחר ומצב רוחו רע והוא נעלם מהר.
ומעגל 24 השעות הולך ונמשך, עד שלילה אחד האדמה אך ורק מחכה והוא אינו עולה יותר בכלל. ובאותו בוקר הטל חזק מתמיד. אבל היא אינה יכולה לברוח, היא הרי נצחית. ועל כן, היא צריכה לשתוק, לסבול, לקבל, ללדת כפי שקורה.
ועכשיו ידעתי גם את התשובה: בעת הירח המלא חוגגים כדי שהבנות יחלמו את האשליה שהירח המלא קיים תמיד. הן עוצמות את העיניים בפני העובדה של הלילות הכהים מלאי הדמעות. הן מקוות שאליהן אותם לילות לא יגיעו ואמנם האמהות יודעות את האמת. ועל כן בוכות הן כשבת צעירה נכנסת תחת החופה.
ועוד סוד אחר יש לאמהות: לאחר לילות ארוכים ללא ירח, מנסה השמש ומצליחה למחוק את כל הצללים, אז מופיע מתישהו בעצם אור היום, וכמעט שלא מוכר לעין האשה, צורתו השקופה של הירח הצעיר המופיע בשמים. בעצם הוא עדיין אינו קיים, ורק מנחשים את בואו, ואמנם עם כל לילה העובר, הוא נעשה ברור יותר, זוהר יותר ועז, עד שהאם מוצאת שוב את אהבתה…
זה היה הדו־שיח שלי עם הירח בזמן החתונה של ידידי הצעירים אבל שתקתי על מה שנתגלה לי ומה שצרב את לשונה כמו כל סוד מנוחש. הקביעות של האשה בטבע האדמה והחליפין העולים ויורדים של אהוב הירח. ועל־כן בוחרים האוהבים הצעירים את לילות הירח המלא למסעותיהם והנשים את הירח הצעיר, כעדים ללילותיהן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.