בעלות השמש והירח ובשובם
הבלתי פוסק, משתקף גלגול
הנשמות של בן־אדם.
מרגוט קלאוזנר 1940
כשבני ישראל עדיין ישבו בכנען העתיקה – כשצעירונת שחומת פנים ברחה מגפנה אשר לא שמרה עליו כדי לחפש אחר אהובה בחוצות העיר, בהן עדיין חגגו את יום הכיפור המקודש בתופים ובמצילתיים, בריקודים ובשירה עליזה, נהוג היה אז לחוג את ימי השימחה הגדולים בלילות ירח מלא.
מאין זה נובע? מהי המטרה? מי יכול לפרש את הדבר בדיוק בימינו? אולי בא העניין מאז היוו הירח והלילה את יסוד החיים? את הצד הכהה של העולם, את החצי השמאלי של הנשמה, את הלא מודע, זה המלא ספקות…
ואז בין כל ימות השנה – חג הפסח, חג הביכורים ועוד, היה חג אחד אשר משקלו היה פחות חשוב מהשאר ואשר נשכח כמעט בגולה. היה זה חג הגפן בט"ו באב. כנראה שחג זה היה כל כך קשור לאדמת הארץ עד כי לא יכול היה להמשיך להתקיים באיזו צורה שהיא בגולה.
באותו לילה, נתאספו בהרי הגפנים כל בנות הכפר הצעירות מישראל. כולן לבשו אותו בגד אשר היה לבן פשוט, בלי תכשיטים ובלא כל סימן לעושר או עוני של בית ההורים. הצטרפו אליהם בשיירה הבחורים הרווקים ואז התחיל הריקוד. שירה וריקודי מעגל נתחלפו זה בזה. תפיסה ורדיפה, קריאה ותשובה, שתיקה ומחבואים ובתוהו ובוהו של הצעירים, בין החלילים והמצילתיים, הכינורות והענבים, חפשו הבחורים ובחרו ומצאו את הכלות לשנה הבאה. וכך קרה משך מאות בשנים על אדמתנו העתיקה.
ואחר־כך באו אלפיים שנה בלא בית מקדש, ללא קורבנות ובלי אם האדמה. מה שנשאר, היה אל הנקמה הגדול והחוקה ללא פשרות של בנו משה. האדמה עצמה הפכה לרוח. היא התעלתה לשכינה האווירית לחסד האלהים והאדמה המקורית הפיזית, זאת עם הרימונים והמעיינות, הפכה לחלומות רחוקים בספורי האמהות והמורים מתקופת ילדות העם.
ולאחר־מכן התקדם שוב מחוג שעון העולמים. בנדודיו הוא חזר לנקודה העתיקה, נושנה. שוב היתה האדמה פורחת תחת הרגליים, שוב לילות הבושם של כנען, שוב הלימונים המחמיצים עם התבשלותם והענבים ההופכים מתוקים בשעת דריכותם ליין. ושוב שירה וצחוק של נערים ונערות בגני התפחוים ובשדות האבטיחים, שוב החגים לאור ירח מלא, ושוב הגשת פירות ביכורים. ושוב אותן השאלות הנושנות למהות אם האדמה ולבנה הירח, לאב השמש ולחוקה הקשה.
פעם ישבתי על גג בית מקושט ענבים לאור הירח המלא בט"ו באב, וסביבי חג כלולות של צעירים ושוב השתוללו תוך כדי שירה וריקוד. ואז החלטתי: אני רוצה לדעת את התשובה.
מדוע בוחרים גם היום לחג ולחתונה את הירח המלא ולא את הצעיר בחרמש הדק. אמנם אנו מאמינים יותר באל הירח. ובכל זאת… הירח, כך אמרו הקדמונים – אהובה של הלילה. והוא נעים יותר כשהוא צעיר, על כן מדוע הירח המלא?
ופתאום שמעתי ממרומים את תשובת המעגל הצהוב: "אשה טפשה את, כשאני חוגג חתונה, אז אני אומר לכלה הנני, ואז אני חי וקיים, מלא וחזק ומעיר את כל עולם אהובתי. אחר כך שתק ידידי ואני ידעתי כבר בעצמי את ההמשך. אבל, אם אמנם חלפה תקופת הקיום המלא אזי נוכחותו של האהוב מתרחקת ונמסה. בכל לילה הוא עולה מאוחר יותר ובכל פעם נעשים פניו קרירים וזרים יותר. האדמה מחכה לבואו, עד שהוא מופיע מאוחר ומצב רוחו רע והוא נעלם מהר.
ומעגל 24 השעות הולך ונמשך, עד שלילה אחד האדמה אך ורק מחכה והוא אינו עולה יותר בכלל. ובאותו בוקר הטל חזק מתמיד. אבל היא אינה יכולה לברוח, היא הרי נצחית. ועל כן, היא צריכה לשתוק, לסבול, לקבל, ללדת כפי שקורה.
ועכשיו ידעתי גם את התשובה: בעת הירח המלא חוגגים כדי שהבנות יחלמו את האשליה שהירח המלא קיים תמיד. הן עוצמות את העיניים בפני העובדה של הלילות הכהים מלאי הדמעות. הן מקוות שאליהן אותם לילות לא יגיעו ואמנם האמהות יודעות את האמת. ועל כן בוכות הן כשבת צעירה נכנסת תחת החופה.
ועוד סוד אחר יש לאמהות: לאחר לילות ארוכים ללא ירח, מנסה השמש ומצליחה למחוק את כל הצללים, אז מופיע מתישהו בעצם אור היום, וכמעט שלא מוכר לעין האשה, צורתו השקופה של הירח הצעיר המופיע בשמים. בעצם הוא עדיין אינו קיים, ורק מנחשים את בואו, ואמנם עם כל לילה העובר, הוא נעשה ברור יותר, זוהר יותר ועז, עד שהאם מוצאת שוב את אהבתה…
זה היה הדו־שיח שלי עם הירח בזמן החתונה של ידידי הצעירים אבל שתקתי על מה שנתגלה לי ומה שצרב את לשונה כמו כל סוד מנוחש. הקביעות של האשה בטבע האדמה והחליפין העולים ויורדים של אהוב הירח. ועל־כן בוחרים האוהבים הצעירים את לילות הירח המלא למסעותיהם והנשים את הירח הצעיר, כעדים ללילותיהן.
בחזוני הראשון על אטלנטיס ראיתי פליטי סופה מיטלטלים בסירה קטנה בעלת חרטום עגול, שבור. הסירה עברה את מיצר גיברלטר והלכה והתקרבה לחופו של צפון אפריקה בים התיכון. נראה היה כי כלי השיט נסחף אל אותו מקום בו הוקמה מאוחר יותר קרטגו.
לא היו לה לסירה לא משוטים ואף לא מפרש. ליד החרטום ניצבה אשה בהדר מלכות וקסדה לראשה. הסמל שהיה חרוט על הקסדה דמה לציפור, אבל איני בטוחה בכך. האשה הזכירה לי את פאלאס אתונה. היא נהגה את הסירה במבטיה כיוון שההגה אבד.
שאר הדמויות היו מטושטשות. הניצולים המסכנים נערמו לערמה ולגופם בלויי סחבות בלבד. הבעת צער היתה על פניהם, קצתם היו בוכים, משוועים לעזרה, ורק היא, האשה עמדה זקופה וראשה מורם. דומה כי היא מנחה את כלי השיט לחוף מבטחים. באשה זו הכרתי את עצמי.
באותה תקופה ראיתי עוד חזון. זה היה לפני עשרים שנה. בחזוני דמיתי ליצור אשר חי אולי לפני מאות אלפי שנה, אך לא כיצור אנוש ואף לא כחיה, אלא כעין פרח סלע. ייתכן כי זו היתה תקופת המעבר מן החיים הלא־אורגניים אל החיים האורגניים. יצור צמחי־אורגני זה טרם נקרא פרח. גבעול לא היה לו כמעט וכמו מוטל היה על סלע. לא בגפו צמח, יחידים רבים צמחו יחדיו עמו. דומה כי עדיין קיים הוא. כותרתו, מקום משכן האבקנים, מאוחר יותר הזרעים, היתה כגודל ביצה. עלי הכותרת היו מחוספסים. במקום עלים ירוקים צמח כעין אזוב. מראהו של כל פרח כשמש קטנה, אלא שהקרניים, כלומר העלים, צבעם היה סגול וטבורם זהבהב.
עתה רואה אני בחזוני קבוצות קבוצות רבות של פרחים אלה פזורים על פסגתו של הר גבוה ונישא. כאשר אני מסתכלת סביבי בעין הפרח, אשר, בעצם, אני הנני, אני מבחינה בדברים רבים ומפתיעים: ממזרחה של כיפת ההר מידרדרים סלעים בזווית תלולה לעומק של אלפי מטר היישר לים. שוחה גדולה נפערה בתוך סלע ההר, לא עגולה דיה. באמצי את עיני ובזוקפי את צוואר הגבעול שלי רואה אני כי שוחה זו כמוה כאשנב גדול בכיפתה של מערה עצומה. וכשאני מתאמצת עוד וצופה מלמעלה בזווית ישרה לתוך המערה, רואה אני במעמקיה ראי מים כחול שגודלו כגודלם של שולי פתחו של ההר. המים בחתית המערה כחולים כשמים מעלי.
מאוחר יותר נודע לי כי קרינת השמש שבתוך המערה הוגברה בעזרת מראות זכוכית פנימיות. בדרך זאת הוארה המערה כולה כרצון המהנדסים, זאת כל עוד זרחה השמש בשמים. וכשאחזור וארים את כותרתי, יודעת אני כי הנני ניצבת על פסגתו של הר גבוה הגובל מצד מזרח באי הנוטה לעיגול. אין הר בלעדי ההר שלי. יחיד הוא ההר שלי.
יודעת אני כי אני צומחת פה מזה עידן ועידנים. מאות ואלפים בשנים פורחת אני ונובלת, פורחת ונובלת. בדרך זאת עקבתי אחר התפתחותו של אטלנטיס – זה שמו של האי.
בתחילה עלי להציג את האדם כפי שחי בעשרות אלפי השנים הראשונות. נמוך־קומה היה בהשוואה אלינו, 120–130 ס"מ, בערך, זריז ביותר ומחונן באינטליגנציה כפי שלא זכה לה עד כה שום יצור אנוש עלי אדמות. בתחילה הוא הביא עמו לעולם סקרנות אין קץ. רצה לדעת כל דבר, ללמוד כל דבר ולנסות הכל בדרך הטבע. הוא מתעניין כיצד מכינים מזון, חומרי בניין, כלי עבודה ועוד חפצים כיוצא באלה. אבל עיקר עניינו בשטח אחר: הוא משתוקק לחדור לסודות הבריאה ואין הבדל אם המדובר באור, אש, אבן, מתכת, גזים, כוכבים, אדמה או כל דבר אחר. אלפי שנים ארוכות דרו לרוב במערה עצומה זו, בה היו מוגנים מפני סערות הים האטלנטי רחב־הידיים. הם פרצו להם דרך בין האבנים ומצאו אוצרות טבע, כגון מתכות, סוגי בדולח, סוגי אדמה, וכמובן גם אש ומים. מיכל המים במרכז המערה ניזון משני מקורות, מן הגשמים ממעל ומאַמות המים מתחת. מעיינות רבים אשר מקורם בהר, מימיהם נשפכו לתוך מיכל מים עצום זה. אין צורך במאמץ מחשבתי כדי למצוא את הקשר שבין צמיחתו של העשב, הדגן, האילנות, כל פרי למינהו, יבול גני הירק, הפרחים לסוגיהם לבין ההשקיה. והמים חזרו ויצאו דרך תעלות פתוחות אשר שבו ונתמלאו אוטומטית במי גשם ובמי תהום וחוזר חלילה. המים היו מלאים אבקת זהב וגרגרי זהב כשמהם הותקנו רשתות דקות דרכן עברו המים ביציאתם מן ההר כבדרך מסננת. כשנתמלאו הרשתות הוציאו מתוכן את הזהב, שטפוהו, עיבדוהו וכיסו בו, תוך לימוד בן אלפי שנים, את גגותיהם וקירותיהם של המקדשים. כן יצרו כלי זהב ותכשיטים שנועדו לכוהנים. הזהב הנוצץ והשמש הבוהקת סייעו לבני האדם לשוות את צורת האי לשמש עצמה.
הם למדו לראות בשמש את סמל האלהות, סמל העיקרון הגברי. הכל נטה לכיוון זה, פרחי הסלע על כיפת ההר צורת שמש היתה להם, כן גם מיכל המים העגול שבתחתית ההר והתוואי העגול של האי גופו.
כחמישים אלף שנה לפני תקופתנו הם יצאו לגור מחוץ למערה אשר לא יכלה הכילם עוד. הם פרו ורבו ולמדו לבנות להם בתים מאבן וחמר. לא נותרו במערה אלא הכוהנים והמדענים בלבד. מאז מבלים הם את חייהם בחוץ, מזונם נתגוון, גופם טופח ובעזרת עשבי מרפא אשר גילו הלכו והתקרבו לממדיהם של בני האדם בימינו. פניהם יפו, צבע עורם הפך חום בהיר כעין הזית באותם ימים. עקרון השמש היה להם למודד. בינתיים גילו את הגיאומטריה ואת הטריגונומטריה ובעזרת נוסחאות שונות הזרימו את כמויות המים העצומות מן המעינות שבמערה אל מרכזי האי, שם נקווה אגם מלאכותי עצום שממנו נתמשכו בדרך גיאומטרית תעלות מים עד לחוף. מן האגם המרכזי יצאו חמש עשרה זרועות מים שהגיעו עד החוף. העיקרון הועתק בדיוק מפרחי הסלע הקטנים והסגולים שצמחו על כיפתו של ההר. כך נוצרו חמשה־עשר אזורים שווים שנחצו על ידי זרוע המים אבל חזרו ונתחברו על ידי גשרים. התמונה שנתגלתה לעיני מעל פסגת ההר היתה נהדרת למראה. מובן כי משהתחילו עולים במכונות הטיסה אפשר היה להשקיף על האי ועל משחק קרני השמש שבמים טוב יותר, זאת משום שנשארו עומדים ומסתכלים על הנעשה למטה. עקרון השמש סימל כמובן את קלסתר הגבר ואת דמותו של כדור החמה בו מתחוללות כאז כן עתה ואלפי מליוני שנים קודם לכן, סערות מתמידות של ביקוע האטומים, דבר אשר הם ידעוהו היטב, ואילו אנו גילינו אותו רק במאה העשרים. אותה רציפות של ביקוע והבזקה הושוותה – והם צדקו בהשוואה זו – לתהליכי המוח הגברי היצירתי, בו נולד מדי פעם בפעם רעיון חדש, גילוי, תגלית והמצאה. רק האשה וטבעה לחידה היתה בעיניהם, באשר לא מצאו אצלה בינה וניתוח אנאליטי. אמנם כיבדו בה את תכונת הלידה, את הנבואה, את ידיעתה באובות ואת כוחה העצום בהגנה על יוצאי חלצה והזנתם, ואולם הם גם הבחינו כי חרף התפתחותה של התרבות, חרף ההתקדמות הטכנית והאמנותית – שמץ של אנימאליות ותערובת מוזרה של עקרונות חייתיים נותר בה. בנסיונם לשוות לכל התכונות האלו קלסתר אחד הם יצרו פסל שהפך לסמל של אטלנטיס. ליד הסמל המקורי נזדקר ההר אטלס. איזוהי החיה המגינה ונאבקת על חייהם של גוריה יותר מכל שאר החיות? הלביאה – היתה סברתם, והם צדקו. ואיזה בעל כנף מתנשא למרומים למען דעת את הבלתי ידוע? שמא הציפור? כל זאת יחדיו – אשה עם החידה בעיניה. הם יצרו את הספינקס כסמל העיקרון הנשי וכאשר הצילו כוהני אטלנטיס מקצת מן הידע ותרבותם במצרים, הם העבירו לשם את דמות הספינקס והאטלס היא הפירמידה. פעמים אחדות חזרנו והזכרנו במהלך מסע זה כי הכוהנים החכמים יושבים שעות ארוכות על פסגת ההר או בתוך המערה שקועים במדיטציה, הם עטופים בגלימות רחבות וחבושים מגבעות משולשות אשר נראות מרחוק כמשולש סטריאומטרי, היינו תל־ממדי. הם החליטו להנציח דמות יושבת זו אשר נכללו בה כל חכמה וכל ידע, ומצאו שכמעט ואפשר לעבד את אדמת ההר מכל צדדיו, עד שייראה כמשולש בריבוע המורכב מארבעה משולשים. כך יצרו מן ההר הטבעי את הפירמידה הראשונה בעולם. מיד עם בואם למצרים עמדו ובנו את העתקה אשר נקרא על שמו של פרעה קיאופס, הקיים עד היום ליד הכפר גיזה. הוא גם עומד, כידוע, בנקודה אסטרונומית מיוחדת, ולקביעת מקום זה דרוש היה ידע אסטרונומי מעולה. לידו, כאמור, בנו את הספינקס, את סמל העיקרון הנשי. בתוך הספינקס יתגלו בעוד שנים מעטות לפי נבואותיו של אדגר קייסי הפרוטוקולים ההיסטוריים של האי אטלנטיס. חזה הספינקס ייפתח ברעידת אדמה ותתגלה מנהרה אשר תוביל אל אולם עמודים תת־קרקעיים בו יהיו טמונים אותם פרוטוקולים.
עלי להוסיף עוד כי האי, מלבד עושר המינראליים שבו, היה פורה ביותר. אחת הסיבות לפוריותו זרם מי ים חמים אשר בא היישר מן היבשת שבמערב (כיום הוא נקרא זרם הגולף ויבשת ארצות הברית של אמריקה). זרם זה פרץ אל האי וחלק ממנו התערבב במים המתוקים שבתעלות. המזיגה עלתה יפה ועל ידי השקיה מדעית ושיטתית הגיע היבול לשלוש פעמים בשנה. תושייתם בעבודה והאינטנסיביות שבשיטותיהם עלו על כל מה שידוע לנו עד כה בתולדות האדם.
עתה ברצוני לפתוח בסיפור על הפרחים. לכל אזור יוחד צבעו שלו ופרחו שלו. לאורך חוף הים נשתלה שורה רחבה של פרחים לצבעיהם השונים; כחול, אדום, סגול, לבן. גם האזור שממול למעגל היה בעל צבע משלו ופרח משלו. פרח אחד בלבד היה משותף לכל האזורים – החמניה. זו היתה דומה לחמניות של וואן גוך, אך גדולה וקורנת מהן. מובן שגם אז הפיקו מן הגרעינים שמן, אבל המטרה העיקרית לקיומן היה יופיין וכן העובדה שהן הדיוקן החי של השמש. מעגל סמיך של חמניות כאלו הקיף את האגם המרכזי, ובדומה לו את האי כולו. מסורת הפרחים הצבעוניים באזורים השונים ארכה עשרות אלפי שנה, עד שירד הכל תהומה עם שקיעתו של האי.
עתה ברצוני לספר משהו על הדגים. הם מצאו מינים שונים של דגים אך העדיפו לאכול דגי ים. מכל מקום סוג אחד של דגים מתוקים אסורים היו באכילה. שני סוגי דגים אופייניים היו לאטלנטיס. האחד, הצלופח, אשר שחה בזרם החם של הים חדר לתוך תעלות המים המתוקים והטיל שם את ביציו. שנה לאחר מכן, כשהצלופחים הקטנים כבר היו חזקים דיים, הם חזרו בשחייה אל מי הים האטלנטי בקרבת היבשת המערבית. הצלופחים עשו את המסע הזה אלפי שנים רבות. מאוחר יותר, לאחר שאטלנטיס שקע והזרם החם הגיע ללא מעצור עד לאירופה, נאלצו הצלופחים להכפיל את כוחותיהם כדי להתגבר על מרחק הדרך הכפולה. הם הטילו עתה את ביציהם בנחלים המתוקים לריבויו של הדור הצעיר. כך הדבר עד היום, מאז שקע אטלנטיס לפני אחד־עשר אלף שנה. הסוג האחד של דגים דומה היה לקרפיונים שלנו. הם חיו באגם המרכזי, והתרבו כה מהר עד כי אפשר היה לשלותם ביד. אולם איש לא נגע בהם, כי קדושים היו. מי שאכל מהם מת אף־על־פי שלא היה בהם רעל. הם שחו דרך התעלות והגיעו לים, הטילו את ביציהם לאורך חופו של האי וחזרו שוב דרך התעלות אל האגם. מי שאינו מאמין בדבר יכול להיווכח בתופעה זו במו עיניו. עם שקיעתו של אטלנטיס נדלתה אחת מלהקות דגים אלה, חדרה דרך גיברלטר לים התיכון והגיעה עד חופה של סוריה בקרבת העיר העתיקה צור. פה הם חיים עד היום באגם קדוש שבאחד הכפרים וכל הרוצה יכול למששם בידיו. כמנהגם הם שוחים גם פה דרך תעלה מגיעים עד הים וחוזרים ובאים אל הכפר וכל האוכל מבשרם מת.
מובן כי באותו אי מצויים היו פירות וסוגי תבואה וכן ירקות ואילנות מכל המינים, שיחים משופעים בפרחי־פאר, תאווה לעיניים, וריחות בושם משכרים. עוד שוטטו שם עזים, סוסים, חמורים, כבשים, פרות. רק מאוחר יותר, באלף השני לפני השקיעה, התחילו אוכלים את בשר החיות, ואף זאת קירב את קצם. קודם לכן שימשה להם תוצרתם, כגון צמר, חלב, ביצים, כשם שמשמשת בהודו מאז אסר בודהה את הריגת החיות לשם אכילתן. ההבדל היה בכך כי נעדר הרעב בקרב מליוני פרות קדושות שבימינו, עוני לא שרר ולא היתה קיימת החלוקה הסוציאלית המשפילה כזו שבהודו.
עלי לחזור אל נטייתם המיוחדת של אנשי אטלנטיס, הלא היא חקר סודות הטבע. לצערי אין ראייתי בהירה בעניין זה די הצורך, כיוון שאני מתקשה להבין כל מה שהנני רואה. חסרות לי הידיעות הפיזיקליות האלקטרוניות והכימיות. מה שידוע לי בוודאות, הוא כי הפליגו בסירות על פני המים ועד למרחקים גדולים הגיעו ואף זאת לא בסיוע משוטים או מפרשים, אלא בעזרת מנועים שנמצאו מתחת לפני המים.
לא ידוע לי באילו כלים השתמשו כדי ליצור את חפצי האמנות הנפלאים שלהם, וכן איני יודעת כיצד בנו את מקדשיהם הגבוהים העשויים שיש, אולם בטוחה אני שהם ידעו את חוקי המכניקה, כולל אלה של מכניקה עדינה. כל ההישגים הטכניים הידועים בימינו היו ידועים וגלויים להם עשרות אלפי שנה לפני שקיעת אטלנטיס. אולם עלי לחזור ולציין שכל ההשגים החיצוניים האלה לא היו חשובים בעיניהם. השליטה בטבע היתה להם כדבר מובן מאליו. לעומת זאת, הם שמרו בסוד את הידע שרכשו ממחקריהם הפנימיים. עוד אחזור לנושא זה בהמשך דברי.
על ניצול אוצרות המים כבר דיברתי, אבל על האש טרם אמרתי דבר. הניצוצות הראשונים נוצרו כמובן על ידי שפשוף אבני האש. הצעד הבא היה הפקת אש בטכניקות של מראות, היינו התזת קרני שמש על הקירות שבמערה מבעד לאבן בדולח. מאוחר יותר הצליחו ליצור אש לפי הצורך, תחת כיפת השמים. ברצוני להזכיר פה את המשל המפורסם של אפלטון ב“רפובליקה” שלו, בו הוא מספר על אנשים היושבים בכניסה למערה וגבם אל השמש כשמאחוריהם חולפות דמויות המסמלות את ה“אידיאות”. בני האדם יכולים לקבל מושג על מהות האידיאות רק על ידי הצללים שהם יוצרים מדי עוברם על פני הקירות הפנימיים של המערה. משל מפורסם זה קיבל אפלטון מן המסורת של אטלנטיס ותוך מעקב אחר תהליכי הידע הנסתר שהתנהלו באותה מערה רחבת ממדים.
נשוב אל פלאי הפקת האש. הנס הגדול ביותר הקשור במאורע זה לא היה צפוי. ואירע במפתיע. לולא גאוניותו של אחד הפיזיקאים שלהם אשר מצא אמצעי הצלה, כי אז היה האי שוקע כחמישים אלף שנה לפני שאירע הדבר.
וזה אשר אירע: כבר סיפרתי כי תעלות ומנהרות מאונכות נחפרו מן המערה ועד לעומק ההר. פעם ניסו לחפור בזווית של תשעים מעלות. לצורך זה השתמשו במקדחים מיכניים ובפטישי אבן, וכאשר רצו להתקדם מהר יותר ניסו להניח חומר נפץ בפתח. לרשותם היה חומר נפץ דומה לדינמיט שלנו שהמציאוהו לא מזמן. פתאום נשמעה התפוצצות אדירה, שעלתה מתהומות ולשון אש זינקה מלמטה לעבר הפתח למעלה. כל האנשים אשר עברו בקרבת הפתח או בתוכו נספו במקום. בטעות פצעו את הקרום הפנימי של האדמה, זה המגן עליה מפני האש שבמרכז כדור הארץ. כך נסלל לאש שבפנים מוצא החוצה.
והיו הכוהנים אובדי עצות. מזה זמן רב אין גרים אנשים במערה, המשמשת מקום סתר למדענים ולפילוסופים בלבד. שערים עצומים בנויי מתכת חסמו את הכניסה פנימה. אסון נורא זה הביא בעקבותיו אושר גדול לבני אטלנטיס. רצתה ההשגחה העליונה והתפרצות זו של הלהבה היתה חד פעמית. לא נותר אלא פתחה העמוק, שמבעד לחרכיו אפשר היה להבחין באש הלוהטת בפנים. על אש זו השקיפו כמובן הכלים האופטיים שלהם. הפתח נמצא בקצה המערה, הרחק ממעגן המים העגול שהזכרנוהו קודם לכן.
רעיון גאוני צץ במוחו של אחד הזקנים אשר מאוחר יותר נקרא בפיהם זקן ההר. הוא הורה את הצעירים לכרות באיזמלים מיכניים המונעים בכוח האטום בדולח ענק שהיה בתוך קיר המערה. חילצוהו בזהירות והכניסוהו בפתח האש. זה היה המבצע הקשה ביותר אשר ביצעו אי־פעם. הבדולח היה כה קשה שאפילו חלקיק קטן ביותר לא נפרד הימנו, וגם מכות הפטישים המיכניים והאיזמלים לא יכלו לו. צריך היה ממש לחלצו כגרעין מתוך פרי, והיה זה מעשה פלא שהצליחו להעבירו מבעד לפתח ולהשאירו תקוע מספר מטרים מתחת לשלבו העליון. הפתח נסגר הרמטית ובכך נשתלטו על האש שבערה בפנים. כך גם זכה האי למעיין בלתי נדלה של אנרגיה. עתה הגיעו קרני האש למעלה ובה בשעה הגביר הבדולח את אורו וחומו פי שבעים ושבעה. בידיהם היה עכשיו אמצעי רב תושיה. היום הננו נמצאים, אולי, רק בתחילתו של אותו ידע, לאמור פיתוח מורכב של הכלים האלקטרוניים והמיכניים בעזרת קרני הלייזר. רוצה הייתי להתעכב עוד על אותם עניינים המוכרים ומובנים לי יותר. כפי שציינתי לעיל, הם הפיקו מהר הקסמים זהב, שיש וכסף, המציאו את דגם העמוד העגול, בנו אולמי מקדש גבוהים ומקומרי גג אך בלא קירות צדדיים.
אינני רואה באלה דמויות של אלים. השמש, סמל הרוח והכוח העליון, הופיע בכל הקישוטים ובכל הסמלים. היו להם כלי מוסיקה רבים. ידעו לרקוד, שרו שירי תפילה וכן המנונים. מלבד השמש, אבי־כל, היתה להם עוד דמות, זו של אֵלה אשר אם כי ידעו עליה, לא נתנו בה צורת סמל פרט למה שעשו בספינקס, כפי שכבר סיפרנו. מתכוונת אני למלכת הלילה. דברים אשר לא יאומנו ולא יתוארו סיפרו לי עליה. איני מעיזה להעלותם על דל שפתי, אולם חזרו עליהם ברורות פעמים רבות שכנראה נכונים הם. רמזו לי כי במשך רבבות רבות של שנים שאטלנטיס התקיים ועד כחמשת אלפים שנה לפני שקיעתו לא ידעו הבריות איבה ושנאה. האם זה ייתכן? האם אין זה נוגד את הטבע האנושי? וכיצד מתנהלת מדינה מעין זאת? אין בפי תשובה לשאלות אלו. כל אזור היה אוטונומי. הזקנים והחכמים היוו מועצה בפני עצמה שמשכנה בפנים המערה וזו חוקקה חוקים והתקינה תקנות בכוונה טובה ובנאמנות. עושרם ושפע יבולם סיפקו להם אמצעי מחיה למכביר. ואמנם הביא מצב זה במשך עשרת אלפי השנים האחרונות לריבוי עצום של האוכלוסייה. אז הופיעו בה גם אלימנטים שליליים, אך על כך מאוחר יותר.
אשר להעדר האיבה והשנאה ביניהם, מחטטת אני בזכרוני ההיסטורי כדי לגלות האם קיים היה אי־מתי או אי־שם בעולם, מצב מעין זה? או שמא קיים בימינו? שתי תשובות עולות בדעתי. האחת מאת ממשלת האינקס שבמרכז אמריקה, הלא היא מדינת פרו, אשר קרוב לוודאי הוקמה בידי פליטי אטלנטיס עליהם אנו יודעים מתוך תולדות כיבושיה של ספרד במאה ה־16. גם הם התגוררו כנראה אלפים בשנים במערות. השמש היתה סמל אלהותם ודמותה כשל חיה אגדית בעלת כנפי ציפור. אותה ארץ בעלת תרבות הזהב, ברשותה היו אוצרות עצומים של חפצי אמנות. קומץ ספרדים כבשוה והחריבו אותה עד היסוד. האינקס היו אנשי אמת, התנגדו לאלימות ונתנו אימון בכובשים אשר הבטיחו להם במהלך המשא ומתן חיים ושלום. לאחר שמסרו את נשקם ואת אוצרות הזהב שלהם רצחום הכובשים בדם קר. הקונסיטוציה וחיי הקהילה שלהם התנהלו בערך כפי שהתנהלו החיים באטלנטיס.
את התשובה השנייה נותן וולפגנג אמדיאוס מוצרט. מאין שאב מוסיקאי דגול זה את הידע שלו? זאת עלי עוד לחקור. הוא מצטט דברים אלה באופרה “חליל הקסם” שם ישנו מקדש בו סוגדים לאמור:
לחדרי קודש אלה
זה הוא הנקם
האהבה מורה פה דרך
לכל תועי אדם.
יש הסבורים כי מקדש זה קרוב למקדש הרוחני של הבונים החופשיים. המסורת מספרת כי הטכסים שלהם שאובים משלמה המלך אשר הביא את התורה ממצרים, שם השיג שמונה דרגות מתוך השתים־עשרה של בתי המדרש הכהני, אך גם מצרים ירשה את תרבותה ואת המיסטריות שלה מאטלנטיס.
עתה הזמן לספר עוד משהו על הכוהנים ועל המיסטריות שלהם. לפי המסורת אשר אף היא נרמזה לנו בסימפוזיון (המשתה) הנפלא של אפלטון על האהבה, לא היה מין האנושי בימים קדומים כפי שהוא בימינו, ואף לא כשם שהיה ברבבות האחרונות שלפני שקיעת אטלנטיס. האנשים הקדמונים הראשונים היו דו־מיניים, כלומר שני מינים ביצור אחד, שני גופים באחד ומשותף להם ראש עגול אחד. מובן שלא הזדווגו דרך קבע אלא במועדים מסוימים בעונות השנה עד שבא הוולד לעולם. (עד היום מצויים במעמקי האוקינוס צדפים מאותה תקופה שחייהם מאורגנים לפי אותם חוקים). ידיעותיו של אדם כזה היה כמובן עצום כיוון שידע את שני המינים. קוטביות העולם, איש ואשה, יום ולילה, חום וקור, מרחב ועומק, חושך ואור, כל זאת היה נהיר לו. בסין קוראים לניגודים אלה יין ויאן.
אריסטופנס, המשורר הגדול וכותב הקומדיות, מספר בסימפוזיון של אפלטון שכוחם של אותם אנשים היה כה עצום עד כי דימו עצמם חזקים כאלים. לפיכך החליט האל העליון לחצות אותם לשתיים ומאז מחפשת המחצית האחת את האחרת בגעגועים ולזאת קוראים אנו אהבה.
בספרי קודם לכן על זקן ההר נתכוונתי לאחד מאלה אשר כלל, לפחות ברוחו, את ידע שני המינים. לפיכך אנו מוצאים בכל אדם בעל שיעור־קומה הוגה דעות, מחוקק, מצביא, נביא, משורר, מלחין ממציא ועד כיוצא באלה, כי חלק לו בשני המינים. זקנים אלה גילו לאנושות סודות רבים אשר חלק הארי ממנו אבד וחלק לא גילו מעולם. כך, למשל, גילו את מעגל המזלות, את הזודיאק, את האסטרונומיה, הביאולוגיה, חוקי ההפשרה הפנימית ועוד. האנטומיה, למשל, היתה להם שדה פתוח ולא נשתייכה לתורת הנסתר. כן גם השיטות הפשוטות שבריפוי.
מה שנסתבר לזקנים אלה יותר ויותר היה עברו הרחוק של היקום וטבעם של שאר כוכבי הלכת וכן תנאי החיים בהם. חיי הצמחים והחיות היו נהירים להם מזמן, את עמקי הנפש האנושית לא פסקו מחקור מעולם. הם גם יכלו לשער מתי תיוולדנה תרבויות אחרות על פני כדור הארץ ומתי תשקענה. הם גם ידעו בבהירות ובדיוק, מתי וכיצד תגיע אחריתו של האי אטלנטיס. הרבה נשתנה במשך עשרת אלפי השנים האחרונות שלפני שקיעת אטלנטיס בהשוואה לעידנים הקודמים. שינויים עצומים חלו בחיי האי ולא רק בחיים החיצוניים כגון בתעשייה ובכלכלה אלא גם בחיי הנפש. מעמדות נוצרו עשירים מזה ועניים מזה ובעקבותיהם קנאה ושנאה ועוד תופעות שליליות נחלת הציוויליזציה המודרנית. עתה התחילו משתמשים בכלים כדי להרוג בני אדם, האוויר הורעל, וכוח האטום הוּעד להרס. ואילו הכהנים ותלמידיהם התבודדו במעבדות, בבתי מלאכה ובמקומות אימונים. במיוחד התאמנו בראיית הנסתר, במדיטציה ובמסע נפש, כדי להגיע לחקר שאר חלקי תבל – זה היקום על חוקיו, על כוכביו הרחוקים, שבילי החלב, אורחות השמש וכן שאר הארצות על פני כדור הארץ.
על הקטסטרופה העלולה לקרות עקב נפילת המטאוריד, כלומר חלקיק נודד של כוכב לכת. אשר יגרום לשקיעת אטלנטיס, ידעו כמה מאות שנה לפני שהדבר קרה. הם ניבאו כי אסון זה יבוא כתגובה וכתמורה לעוונותיהם של התושבים. עם זאת ברור היה להם כי שקיעה זאת תביא לבריאת עולם חדש – לאמור תקומת אירופה הצפונית וההתיישבות התרבותית במעגן הים התיכון.
מעוצמת נפילתו של המטאוריד, נשתנתה זוויתו של ציר כדור הארץ במספר מעלות ואזור הציר הצפוני הפך כולו קרח. בצפון אירופה לא זרחה השמש במשך שלוש מאות שנה עקב גשם האפר שירד מהתפרצותו של הר הגעש. התושבים ברחו למערות ונשארו לדוּר בהן. צבע עורם הפך לבן במקום אדום. אולם לאט לאט התעוררה צפון אירופה לפריחה ולפוריות. גרמו לכך אור מחודש וחימום חדש של השמש אשר חזרה וזרחה וכן בשל זרמו החם של הגולף, כפי שהוא נקרא בפינו כיום. תקופה זו היא תקופת הולדתה של תרבותנו הנוכחית, זו שקמה לאחר המבול, שכל עם ועם נותן לה פירוש משלו. המבול ההיסטורי מקורו בשקיעת אטלנטיס. נחזור אפוא שנית אל האי אטלנטיס טרם שקיעתו:
למרות הידע הרב שעמד לרשות בני האדם הם המשיכו בבניין מטוסיהם המפורסמים אשר נסקו אל על בתנועת מערבולת זוויתית ישרה. לרמתה של טכניקה זאת לא הגענו עד היום ככל הידוע לנו מהתיאורים הרבים בדבר הצלחות המעופפות. המטוסים הללו נועדו להעברת מספר נבחרים, גברים ונשים, עם פרוץ הקטסטרופה לכוכבים אחרים. בין אלה לא נמצא אף לא זקן אחד. הם עצמם לא רצו בכך. אלה שידעו את סוד שני המינים רצו למות בארצם האהובה.
אומר עוד מלה על אומנותם. הם ציירו אנשים, חיות, כלים, את כל פעילותם בחיי יום יום על קירות המערה. הם גם עיצבום מעשה פסיפס ופיסלום כפסלים תלת־מימדיים. אלה הם המקורות לציורים אשר נמצאו מאוחר יותר במערות שבהרי הפירינאים, בקברי המצרים, או חרוטים על גבי עמודים. זו היתה אחת מן הדרכים שבה הצילו פליטי אטלנטיס את אומנותם לדורות הבאים.
בתקופת השקיעה אני הייתי כוהנת, כוהנת גדולה, ובלב דואב הנני מספרת על אותה שואה. אף־על־פי שחזיתי רק בחלק קטן הימנה נחרט הרושם בלבי לעולם.
הצל, הרעש, תנודותיו של המטאוריד ידועים היו לזקנינו שעות רבות קודם לכן. הם יכלו להבחין בהם בעזרת מכשיריהם הדומים במקצת לרדארים שלנו. מפלצת אבן עצומה הופיעה לבסוף ליד השמש הזורחת. ידעו כי זה האות. הם הורו לנבחרים – כולם נערים ונערות – לעלות על המטוסים הקטנים שבמערה ולזנק אל על מבעד לפתח העגול שבהר. זאת היתה הדרך אל כוכבי לכת אחרים. סביבם התאספו הורים, אחים, ידידים, ילדים – והכאב והצער רב היה. הם התחננו, ביקשו למות עם הכל, אבל הזקנים החלטתם היתה איתנה. איש איש מן הנבחרים זו היתה ראשית מסעו אל היקום. הפרידה היתה לנצח נצחים. עלי להודות ולהתוודות כי הפרתי את הוראת הזקנים שכן אני עצמי מוצאי מגזע הזקנים. אף כי הייתי אשה למדתי הרבה מרזיהם. ידעתי מה שעלול לקרות. בין הנבחרים היה לי בן שאהבתיו יותר מכל דבר בעולם. חששתי לחייו, ידעתי גם ידעתי שרק מעטים יגיעו למחוז חפצם. איני יודעת עד היום אם נהגתי כשורה אם לאו, מכל מקום שילמתי בעד מעשה זה את מלוא המחיר לכל אורכם של מעגלים רבים של חיים. ואולם שנינו, הוא ואני, טרם גמרנו את חשבוננו אם כי הן הקארמה שלי והן זה שלו קרובים לסוף המסע. טרם הגענו לאחרית הימים, אבל קרובים קרובים אנו לאיזון סופי.
קראתי לבני הצדה, זה היה הרגע האחרון שלפני פרידתנו הנצחית. יעצתי לו לשנות בזמן ההמראה את כיוון הטיסה כדי שיתרומם כמה אלפי מטר אבל ישבור את הטיסה המתוכננת לגובה בזווית ישרה. בידו היתה הנוסחה המתאימה שאני גיליתיה לו. הוראתי היתה לטוס במקביל לכדור הארץ מזרחה עד שיראה תחתיו את יבשת אירופה. הטיסה תימשך דקות ספורות בלבד. אז עליו להיעצר מעל אותה כברת ארץ אשר נקראת היום פורטוגל ולהסתכל מבעד למכשירים האופטיים הקרויים בפינו טלסקופים, בנעשה באטלנטיס. ואמנם עשה בני כאשר צווה. הוא ראה דבר שחור, עצום, אדיר, ליד השמש הזורחת, וזמן קצר לאחר מכן הבחין בסערת גלים מעורבת בהתפרצות עצומה של הר געש מעמקי הים. מעוצמת הנחשולים נעקרו בתים והרים שלמים. להבות אש ענקיות וזרמי מים אדירים, שחורים, נאבקו אלה באלה. משא אחרית הימים, אפוקליפסה זאת, מלווה היתה רעמים וברקים בלתי פוסקים. האדמה כמו זעקה מכאב מתחת למי האוקיאנוס. יללות ושאגות של מאות אלפי אנשים התערבבו אלה באלה. קולותיהם לא דמו לקולות אנוש. רק לאחר שמרחבי המערב עטו אפלה לוהטת הורשה לו לטוס הלאה. הוא נסק גבוה יותר ויותר, טס מזרחה, עד שהגיע אל שדות הקרח הלבנים של הרי הימאלאיה. שם היה עליו לצנוח צניחה אטית עד שאדמה שחורה ואבן שחורה יקבלו פניו. שם גם עליו לנחות וחבריו המעטים יצטרפו אליו לבוא יחדיו בין הבריות. בארץ טיבט זו מוטל עליו להטיף וללמד משהו מן הירושה הרוחנית של זקני אטלנטיס. אינני יודעת אם היתה לי הרשות המוסרית לפעול כפי שפעלתי, אבל לא יכולתי לראותו טס טיסה אסטרונאוטית. ידעתי שרק מעטים יגיעו, השאר יאבדו בחלל הריק או יתנפצו אל כוכבי לכת אחרים, או אולי ימותו מחוסר חמצן והעדר קרני שמש. רציתי לשקוע יחד עם כל השאר תוך ידיעה שבני ימשיך לחיות עלי אדמות. ואף אמנם זהו מה שאירע ככל שיכולתי לעקוב אחריו בעיני השלישית המיטיבה לראות את הנסתר. הוא נסק בזווית ישרה כלפי מזרח. בעקבותיו נסקה טייסת קטנה שנפרדה מעל הלהקות האחרות. אלו טסו בעקבותיו לעבר המדרונות התלולים של ההימאלאיה מקום שם האבן שחורה והאדמה שחורה. הוא לא הגיע לשם בגפו, נלוותה אליו קבוצת נערים ונערות מכיתת הכוהנים שלו.
לאושרו ציפו לו שם אותם פרחי סלע של הרי אטלנטיס, צמודים אל הסלע לעין השמש הזהבהבה מוקפים עלי כותרת סגולים. בפרחים אלה, הוא יכיר אותי, את אמו.
בשנייה האחרונה שלפני האבדון, נתן לי, לכוהנת, זקן ההר את ההוראה להוביל קבוצת אנשים קטנה אל חופי צפון אפריקה באותה סירה קטנה אשר ראיתי בחזוני הראשון. חברי ימצאו במישור צפון אפריקה הר אטלס חדש. הם ימצאו את ההר ואילו אני את מותי המהיר. הפרידה מן הבן היתה מעל ליכולתי. בגוף נשמתי יכולתי לחזור ולהיות לו קרובה. וזה אשר קרני ובדיוק כפי שנבאו לי. הגעתי לחוף, הפליטים נתקבלו על ידי תושבי המקום. מסרתי להם זהב אשר היתה חבויה בבגדי ואֵל רחום עזר לי לנתק בעצמי את חבל הכסף שקשר את נשמתי אל הגוף.
אפילוג
הסקירה המפורסמת ביותר על אטלנטיס נכתבה בידי אפלטון. הוא כתבה בשני דיאלוגים, בטימאוס ובקריטיאס. קראתים בנעורי ורק לאחר שפקדני חזוני חזרתי לקוראם שנית. סקירתו בקריטיאס היא כאילו היסטורית, אולם מתוארים שם מאורעות שאינם מתקבלים על הדעת. דבריו על השתלטות בני אטלנטיס על אירופה, אסיה וצפון אפריקה ברורים ומפורשים. היוונים הדפו אותם והאימפריה העולמית שלהם באה אל קצה בשואה שהתרגשה עליהם. אבל טעות היא, כי יון הגיעה רק שמונת אלפים שנה לאחר שקיעת אטלנטיס לשלטון בים התיכון. חזון שני מפורסם ביותר שבא ממקור ראיית הנסתר נכתב בידי אדגר קייסי, קטעים קטעים בשנות השלושים. אוסף חזונות אלה הביאם לדפוס בנו יו לין קייסי רק ב־1968. שלושת החזונות, כולל זה שלי, זהים בקוויהם העקרוניים. אין ברצוני לשנות את חזוני לפי חזונותיהם של גדולים. אולי עוד ישחק לנו המזל ונזכה לראות חלק של אטלנטיס עולה ממעמקי היום עוד לפני 1980 ונדע יותר משהננו יודעים היום לאחר גילוי עמודי השיש המעטים שעלו מן הים ליד האי בימינו מול פלורידה. אינני יכולה לסכם דוּח זה מבלי לכלול בו עוד מחשבה אשר נצנצה במוחי: אפלטון טוען כי הים התיכון הוא חלק מן האוקיאנוס האטלנטי והוא תלוי כחגורה. אני בחזוני ראיתי פתאום לפתע ובהרף־עין את כל המושבות שהיו קיימות בתרבויות הקדומות של ים זה אשר ניתן לפרשן כנקודות התיישבות של פליטי אטלנטיס.
בצפון אפריקה שכנה קרטגו. שם במישור מתנשא הר האטלס בדיוק כפי שהוא מתנשא באי אטלנטיס. סבורתני כי בני אטלנטיס התיישבו באותם מקומות שהיה בהם כדי להזכירם את מולדתם. במישור שליד הים שכנה טרויה. שם, על אותו הר גופו כיהנה מאוחר יותר האלה השחורה קיבלה.
מצרים אף היא שוכנת במישור ליד הים. הר גבוה אין שם, על כן בנו את הפירמידות שדמיונן להר אטלס של אטלנטיס. בהר מלאכותי זה חצבו מערות ואלה הם חדרי ההקדשה. אם נשוב במסענו לנקודת המוצא בים התיכון הצפוני, נמצא כי ליד גיברלטר ייסדו כנראה בני אטלנטיס את מרסיליה – מרסיל.
הרי הפירינאים, על ציורי המערות שלהם אשר גילם, כפי שקובעים החוקרים, בין עשר לעשרים אלף שנה לפני זמננו, גם הם קשורים באטלנטיס. בני אדם מצאו מפלט גם פה כיוון שההרים וכן המערות הגדולות שוכנים בקרבת הים התיכון.
אפלטון מציין כי הר אטלנטיס היה שטוח מכל צדדיו. המאמצים העצומים שהשקיעו בני אטלנטיס בבניין תעלות המים ובמתן צורה חיצונית כראות עיניהם לאי כולו נותנים יסוד להניח כי צורת הפירמידה הסטריאומטרית של ההר אין מקורה בטבע בלבד. גם במרכז אמריקה מוצאים אנו אותן צורות של בנייני פירמידות אשר נבנו, כפי הנראה, בידי פליטי אטלנטיס שקצתם הגיעו למרכז אמריקה.
אפלטון סבור כי מדינתם של בני אטלנטיס היתה מסודרת וכי המלחמות וכל שאר התופעות השליליות חדרו אליה רק משהתעצמו מאד מן הבחינה הטכנית ולאחר שצברו הון רב בכסף ובזהב.
“עידן הזהב” עליו מספרים גדולי ההיסטוריונים היוונים, מקומו היה, כנראה, באטלנטיס.
אני שרויה במצב של טראנס קל, זכרונות עבר רחוק עולים מן הנשייה. לנגד עיני מרחפת הכתובת “מצרים העתיקה”. שתי תמונות שונות זו מזו הולכות וקרבות אלי, אחת מהן מוכרת לי היטב, פעמים רבות ראיתיה.
דמות אחת נגלתה עלי בפעם הראשונה לפני עשרים שנה. באותם ימים שקדתי על לימוד הטכניקה של ראייה במראָה, בלילה. שני נרות דלקו לפניה. הבחנתי בקלסתר פניו של אדם קרח, כבן ששים ובעל זקן לבן ומטופח. יושב היה בכורסת שיש, מרפקיו שעונים על שני צדדיה. לבוש היה גלימה לבנה, וראשו הקרח נטה שמאלה מעט. עיניו היו חמות, ידידותיות, אוזניו קשובות. על פניו חלפו בזה אחר זה בני אדם שונים, איש איש מהם גולל לפניו את סבלו, את יסוריו וכאבו. שפתיו נתחייכו בהבנה. ולאחר ששמע את דבריהם עד תומם מלמל מלים ספורות בלבד. אחד קיבל תרופה כלשהי, שני זכה ללטיפה מידו, יש והשיא עצה, פעמים הביע דברי ניחומים, מלמל תפילה, יש והושיט מספר מטבעות לנצרך.
שמו הלך לפניו. הכל חיבבוהו, דרשו לפתחו. היום היינו רואים בו רופא או פסיכואנליטיקן, כוהן וידוי, אדם קדוש. אך הניח ידו על מקום הנגע ורפא לו לאדם.
כורסת השיש עמדה בגן מרהיב עין. ערוגות פרחים ביתרוהו לאורכו ולרוחבו. אגמים מלאכותיים התנוצצו במי כסף, ודגי זהב שטו על המים. פרחי לוטוס צפים היו, לבנים, הדורים. שני עצי דקל התנשאו מאחוריו. האיש ישב על מושבו ברגיעה, דומם, כמו זה מקומו מימי קדם.
מעולם לא עלה על דעת אדם לשאול מדוע לא ימוש ממקומו, מדוע לא יטול חלק בעבודת הכוהנים במקדש האלה איזיס הסמוך לו. כאמור, ראיתיו פעמים רבות, אולם רק עתה עמדתי על טיבו, רק היום עלה בידי לחדור לפני ולפנים של נשמתו. יודעת אני, צריכה הייתי לאזור עוז כדי להתגבר על המעצורים שבנפשי. ייתכן כי ביום מן הימים אדע את סיפור חייו הנסתרים.
ברגע זה ממש עומדת לנגד עיני הדמות השנייה. לראשונה ראיתי דמות זאת לפני שנה אחת בלבד. אירע הדבר בשעה שחזיתי בשורה ארוכה של עלילות שחלפו על פני כבסרט קולנוע שמהן הזדקרה אישיות אחת. בלעתי אז מנה זעירה של ל.ס.ד. – זאת בפיקוחו של רופא נודע. כבד היה עלי גופי, אולם רוחי נשתחררה מכבליה וריחפה בחלל הזמן. לפני נשתטח יאור, וביאור שטה סירה ובסירה נתרחשה סצינת הלויה. על גבי אלונקה מונחת על רצפת העץ של הסירה מוטלת היתה גופו של נסיך מחצר פרעה. נשים שכירות בכו, ייללו בקולי קולות, תלשו שערותיהן, הטיחוּ אגרופיהן בבשרן. ההצגה עשתה רושם כביר על המתאבלים האמיתיים, קרובי משפחה, שארי בשר, חרף הזיוף שבה. דממה עמדה על היאור, רוח לא נשבה ומפרשי הספינה תלויים היו רפויים כדגלים מתנופפים. המשוטים נעו בקצב אטי לעבר מטרתם – עיר המתים. פסלים רבי־רושם, עצומים, של איזיס ואוזיריס, ניצבו על הסיפון. לפניהם ערוך היה השולחן המסורתי של ההקדשה ועליו ענבים, יין רמונים, לחם ושוֹק גדול של פר. כוהן צעיר בעל שער חום, מתולתל, הממונה על הטקס, נע קדימה ואחורה בחינניות. הוא דיבר רכות אל האב, אל האם, אל אשתו הצעירה של המת, שקלסתר פניה כשל ילדה צעירה. רמון – זה היה שמו של הכוהן – היה ידידו של הנסיך. שניהם נמנו עם מלוויו של פרעה במסעו האחרון למלחמה בכנען. אולם חילותיו המהוללים ניגפו לפני העברים. רוב אבידותיהם היו בשדה הצוף הירקרק־כוזב אשר כיסה את הביצות שבקרבת הים. הנסיך נפל מסוסו, סוסים אחרים דרסוהו למוות. במאמץ כביר, אל־אנושי, הצליח רמון אשר רכב סמוך לו לחלץ את גופו המרוסק מתוך ערמות הפגרים של אדם ובהמה ולהחזירו רתום אל סוס לפניו לחצר פרעה. במו ידיו הטמין רמון את גופת רעהו הטוב בארון מתים נאה, וטרח לערוך לו הלוויה כיאות. בלעדי זה אין אדם בטוח בחיי האמת שלאחר המוות. הקא – ציפור הנפש שלו – אין בכוחה לשיש בלעדי זה. לבו, אם אין עושים לו חניטה כדין, לא יוכל להפיע לפני המשפט של אוזיריס ולשקילה. על הכוהן הצעיר רמון מוטל היה להציל את גווית ידידו ובכך להבטיח את שלום נשמתו.
כאשר ראיתי את רמון לראשונה, נדמה היה לי שאני מכירה אותו, אם כי לא זהיתיו. מאורח יותר נתברר לי מיהו, אף כי זכרתיו בדמות שונה לחלוטין. עיניו הגדולות, חן פניו שאין לתארו במלים, נותרו בו, ובמותו במאה העשרים, היתה דמותו מיובשת, צהובה, כשל חנוט מצרים. בפעם השנייה, בחיים ההם, ראיתיו בעיר המתים, בנקרופוליס. זו היתה מערה רחבה ואפלה, חצובה בתוך סלעים, בה חונטים היו את המתים. בתחילה חיתכו את גופו של הנסיך, פתחוהו והוציאו מתוכו את הלב ואת המוח. הלב הושם הצדה, ואילו הגוף הוטבל באמבטיות מחַטאות. תהליכים אלה ארכו ארבעים יום נוסחאותיהן של התערובות הכימיות נשמרו בסוד ונמסרו לכוהנים מדור לדור בשבועה שבשתיקה. גם בימינו טרם פוענחו אותן נוסחאות. גם עתה היה הכוהן רמון המנצח על המלאכה. הוא עמד בראש בית־מלאכה עצום אשר שיווה לגוף המת מראה של אדם חי. הפנים על פרטיו האנאטומיים כגון שיער, הבעה, צחוק, חייבים להישמר. לאחר מכן חזרו והלבישו על החנוט החבוש את לבושו. זה היה מראהו – חיים ומוות כאחד. סיימו בכה, נטלו את הגוף על קישוטיו ועיטוריו והשכיבוהו בארון שמכסהו החיצוני נשא את דיוקנו. ארון זה הושם לתוך שני, השני בתוך השלישי, השלישי בתוך רביעי, ואז נשאום והובילום בטקס מרשים אל גלוסקמת הקבורה. לבו החנוט של המת הוטמן בכד שבפינה. תכשיטים, עדיים, כלי־זין, חפצי בית שונים, אלה כולם באו על מקומם. על הקירות צויר סיפור חייו של המת, דבר לא נעדר. לבסוף סגרו את הגלוסקמא וחתמוה עד שבאו ליסטים, פרצו את הקבר וחמסו כל שהיה בו. אשר הותירו שודדי הקברים נטלו הארכיאולוגים. מכיוון שהפריעו את מנוחתו של הבר־מינן, מתו רבים מהם מוות מסתורי ולא יכלו ליהנות מן השלל.
ייתכן שהמצרים לא הגיעו להשארת הנפש, אך ציוו לנו את החיים, חיים ארוכים. מטקסי קבורתם יודעים אנו כיצד חיו וכיצד מתו.
לאחר שהייתי עדה לתמורה שנייה זאת בחיי רמון, נתעוררתי לשאול מה ראה להקדיש את חייו לטיפול במת. התמונה השלישית אשר נכחתי בה כצופה נעלמה ואילמת התרחשה מחוץ למקדש איזיס. בפינת ימין של חומת המקדש, בסמוך לכניסה הראשית, הוקם מבנה קטן. חומת השיש הנמוכה היתה חצובה אצטבאות אצטבאות ערוכות בשתיים או שלוש שורות, שעליהן עמדו סירים, בקבוקים צבעוניים בגודל שונה, קצתם עשויים זכוכית, קצתם עץ, אבן או אלבסטרה, בהם נשתקשקו נוזלים, תססו אבקות זהב, עשבים מפוררים, מיובשים, כל דבר ודבר ערוך לפי סוגו ולפי מינו. ספסל שייש בצורת חצי גורן קבוע היה באדמה אל מול האצטבאות, מושב נוח למדי לקבוצת תלמידים שהקשיבה לתלמודו של רמון, הוא לימדם מה שמכנים היום פארמאקולוגיה, טוקסיקולוגיה ומינרלוגיה. תלמידים צעירים אלה היו רופאי העתיד של מצרים, אנשי האנאטומיה, הכימיה והחניטה. רמון עדיין צעיר הנהו, כבן עשרים ושמונה, קומתו תמירה ומראה פניו עצוב. עתה, בשוכבי כה על על ספתי, שרויה בטרנס, אני מנסה לגלות את הקשר שבין שני הכהנים. בהארת פתאם אני יודעת כי הגינה שבה מצוי הכהן הזקן – זו אני עצמי באינקרנציה קודמת – עומד ומקשיב לטענות אומללים, היא אותה גינה בה נתן רמון שיעורים לתלמידיו. מרחק קטן בלבד הפריד בין זה לזה, אך מספיק דיו כדי שקולו של רמון לא יפריע את השקט הדרוש לרופא הנפש, לקליטת התוכן הנסתר שמאחורי המלים של חוליו, אותם מלים אשר לפעמים אפילו לא הגו אותן בפיהם. שני הכוהנים מכירים אחד את רעהו מזה שנתיים ואולי שלוש. לאחר שהחליפו ביניהם פעמים רבות ברכת בוקר טוב וערב טוב וכן איחולים הדדיים לעבודה פורייה, החליטו יום אחד, זאת לאחר היסוסים רבים, לפתוח בשיחה זה עם זה. הרופא נשתוקק זה מכבר להאזין לקולו הערב של חברו הצעיר. הוא רחש אהבה נסתרת לרמון, אולם לא נאה היה לאדם קשיש לגלות את סימני התעניינותו לאיש הצעיר ממנו. מנהגי הנימוסים במסדר שלו היו נוקשים, והצעיר הוא שצריך היה לפנות אל הזקן תחילה.
רמון השקיף ממקומו בקנאת־מה על אלפי האנשים אשר זרמו אל הרופא כדי לפרק את הנטל שהעיק על לבבם. תמוה שלא איכפת היה להם, כנראה, להקשיב זה לוידויו של זה.
אותו יום חיכה אפוא רמון באורך רוח עד שהפציינט האחרון הלך לדרכו. השמש כבר שקעה ושערי המקדש והגן ננעלו. רמון קם ממושבו ופסע לאטו לקראת האיש הקשיש ממנו. רוח של ציפיה, התעלות הנפש, שמחה, אפפה את שניהם. רמון קד קידה עמוקה ובקול כנוע ורך פנה אליו ושאל:
“האם תאבה, אחי המכובד, לספחני אל עדרך?”
“בכל לבי” השיבהו חברו. “שוב נא אלי בעלות הירח מאחורי הארזים.”
שני הגברים הביטו זה בעיני זה לאורו האפל של ליל מצרים. וזה הסיפור אשר סיפר רמון לידידו נַכְט (רק עתה שמעתי את שמו לראשונה). זרם דבריו שטף במהירות גוברת והולכת, בהתרגשות, עד שהאיר השחר.
הנני בנו של רופא וחונט. אבי מת בהיותי כבן עשר. אצבעו נחתכה תוך כדי עבודה ורעל הגווייה נמהל בדמו. דינו נחרץ. שנים מספר קודם לכן לקחני עמו אל עיר המתים, ולאחר מותו הפכתי לשוליה שם. השתכרתי כדי מחייתי שלי ושל אמי. עד מהרה למדתי את מלאכת האנטומיה. ניתוחים שעשינו בגופות מתים סייעונו בכך. במו עיני ראיתי מה היתה מחלתם והייתי עד למותם בטרם זמן. ביצעתי ניתוחים באנשים חיים על כל המשתמע מזה, ובגיל צעיר ביותר הפכתי רופא מנוסה. שנים רבות עשיתי בבית מדרשם הנסתר של הכוהנים, ואף־על־פי שלא טיפסתי בשלבים הגבוהים של ההקדשה, עברתי בדרכי אש ומים מסתוריות ונתנסיתי בבחינות מכל הסוגים. עד הייתי לחיי מין שלוחי־רסן, אך אני עצמי לא נכשלתי בהם. הציעו לי שוחד ולא קיבלתי. מורי היתה להם קורת־רוח ממני וסיימתי לימודי בלא מאמץ יתר. יום אחד שיגר פרעה את רופאו האישי אל מורי וביקשם למנות מנתח צעיר אשר יהיה לו בן לוויה במסעו צפונה. הפור נפל עלי. עזבתי את עיר המתים וסופחתי אל צוותו האישי של פרעה. במהלך מסענו פגשתי באותו נסיך צעיר אשר נרדם תחת פרסות הסוסים ואשר את גופתו חילצתי והבאתי אל מקום מנוחתה האחרון בקבר המלכים. מאז הנני מטפל במתים בלבד.
זמן מה לפני שאירע הדבר – כבן שמונה־עשרה הייתי אז – הטיל עלי פרעה להילוות אל קבוצה של קציני צבא שיצאו במצוותו בשליחות דיפלומאטית. למראית עין באנו כשליחי שלום ובאמתחתנו מתנות יקרות לרוב אשר נועדו לאחד ממלכי פלשתים. אולם מטרתנו שונה היתה. הוטל עלינו לתור את הארץ, לחקור אוצרותיה, לבדוק מבצריה, להכיר מקרוב את כלי זינם של הצבאות ולאמוד את כוח עמידתם. מאחר שהיינו אורחי המלך, כיבדנו להיות נוכחים באירוע מיוחד – הלא הוא טקס חג הפוריות של עמו. עמדנו והסתכלנו כיצד הם שוחטים כבשים, הורגים חזיר־בר וצולים בשיפודים את בשרם על האש. נאלצנו לאכול מבשר הכבשים, אבל מבשר החזיר לא טעמנו שאסור הוא על הכוהנים. הסעודה הדשנה היתה משופעת ביין כיד המלך ועלמות יצאו במחול בחן רב. הן היו ערומות למחצה. בתולות טהורות. אחת מהן חוללה לפני, למעני בלבד, כך נדמה לי. שמה היה ענת. כשהגיעה שעת חצות ופרשנו לאוהלינו נכנסה אלי ענת בסתר והתחננה כי אקחנה עמי. נתתי לה דברתי אמת כי אבקש חסד זה מאת המלך כשנחזור וניפגש. אולם פגישה זו לא התקיימה מעולם. למחרת היום, השכם בבוקר, נפל דבר אשר זיעזעני עד עמקי לבי. עשר שנים חלפו מאז, אולם טרם נשתחררתי מהרושם המבעית של אותו מעשה שהיה.
אך עלה אור השחר נקראנו אנו השליחים לחזות במחזה נורא מכל שראיתי בחיי. לפנינו עמדה נערה נאה תמימה כפותה בידיה וברגליה, כורעת ברך, עיניה פקוחות באימה וראשה נטוי לאחוריה. אדם קרב אליה ותער ממורט בידו. בהינף אחד התחיל חותך את צווארה והדם האדום פורץ מתוכו כאשר תזרום אש מהר געש. תוך דקות ספורות היא הפכה לנתח בשר מפרפר וכך היא הושלכה לתוך לוע של מפלצת עשויה אבן שמתוכה זינקו שלהבות. המלך, אנשיו וכל ההמון צהלו ושמחו, מעשה הקרבן הצליח למעלה ראש, השנה יפרחו שדותיהם, עדריהם ומשפחותיהם יפרו וירבו. לבי עמד מדפוק. נאלמתי. מבלי דבר דבר אל המלך או אל עמיתי, עליתי על סוסי ודהרתי אל המדבר, לאורך הים. יום ולילה רכבתי עד שהגעתי לפרברי טבי וחזרתי אל איזיס.
מילדותי חונכתי על הרעיון שאדם, במותו, צריך להישמר צלמו, חובה לקוברו ולשמור על צורתו. בטוחני, אחי האהוב, כי אתה, בתבונתך תדע איזו אהבה רחשתי לאותה עלמה. הדבר אירע בו ברגע שראיתי את ענת. עתה אני בן עשרים ותשע. מאז איני נוגע באשה אחרת, איני יכול. אין שלווה בלבי, מחפש אני אחריה כל העת. רבותינו לימדונו כי הקא – ציפור הנפש שלנו – אינו מסוגל לטוס אל עולם האמת עם גופו אינו שלם. שבור הייתי בגופי ובנשמתי. חדלתי לטפל בחולים, לא עסקתי בחניטות. גזרתי על עצמי מאסר מרצון בחדרי חדריו של מקדש איזיס. חזרתי אל לימודי, צמתי, התפללתי להארה עליונה, נכספתי למות.
על כל התלאות האלה שפכתי לבי לפני כוהן זקן וחכם. האם לא אשוב ואמצא אותה עלמה בעולם הנשמות אפילו נקרע גופה לגזרים? אותו כוהן זקן, עיוור היה עשרות שנים, על כן הפך משורר ומוסיקאי. הוא ניגן בחליל ופרט עלי כינור. כשישבתי לפניו חשתי כי עיניו הריקות חודרות לתוך נפשי, לתוך ישותי. מלותיו ונגינותיו לא הקלו את יאושי. אז הוא תפס בידי ואמר: נצא לדרך. נסענו אל הפירמידה של קיאפס. מסענו היה ממושך. שטנו על פני היאור בסירת מפרש, הלכנו ברגל לאורך החוף. בהגיענו אל הכניסה הנסתרת של הפירמידה העצומה, הכניסנו כוהן פנימה. לספינקס חקר אותי בעיניו הבולשות. ההכנות והטרדות להקדשה העליונה ארכו זמן רב. במשך אותה תקופה לא ראיתי את אור השמש, את הכוכבים ואת הירח, לא טעמתי בשר, שפתי לא נגעו ביין. התכוננתי לבחינה הקשה. האוויר במנהרות הארוכות ובחדרים התת־קרקעיים שבתוך הפירמידה היה טהור, שלא כאוויר השורר בקברים. בראות הכוהנים את תמיהתי השכילני לדעת כי צינורות אוויר עולים ויורדים מן הפנים אל החוץ בכל שטח הפירמידה. עוד נאמר לי, להפתעתי, כי שום מלך או אדם כלשהו לא נקבר מעולם בפירמידה זו. היא נועדה להקדשה בלבד. ועוד סוד נגלה לי שלא ידעתיו קודם לכן. אותה כניסה נסתרה שהזכרתיה עמדה בגובה שווה לזה של חולות המדבר. הורידוני חזור והורד אל חדריו של מרחב עצום זה שמתחת לרמת הכניסה. מדריכי הסביר לי כי פירמידה זו כפולה היא. בסיסה בגובה המדבר, פסגתה ברום הרקיעים, ואילו עומקה מגיע למימד פסגתה ברקיעים. במרכז הפירמידה נשתטח אולם רחב ורם. ריק היה פרט לצלב עצום העשוי אבן שהיו מונח על רצפתו.
איני יודע אילו סמים מהל הכומר במשקה, שהוגש לי לפני ההקדשה. זכור לי כי לאחר מכן נכנסתי לטרנס קל. אז נטלוני והובילוני אל הצלב, השכיבוני פרקדן וידי על צלעותיו. הכוהנים פצחו רינה. חשתי כי גופי הולך ומתאבן, כמו אין בי רוח חיים, והוא מתאחד ומתמזג עם הצלב. האגו שלי, תודעתי, נטשו אותי בזמן הטיסה, והקא שלי, אשר נוצותיו היו כחולות זוהרות, חדר ללא התנגדות מבעד לחומות העבות של הפירמידה. עתה חשתי שהנני משוחרר, אושר ללא גבול אפפני. הרגשתי שאין בי רצון לחזור לעולם אל בית הכלא של גופי הפיזי. חגתי באוויר, סובב סובב מעגלים מעגלים גבוהים. מעל הפירמידה נראו הכוכבים קרובים אלף אלפי פעמים, נוצצים ומאירים יותר מאשר אי־פעם. וכל אותה עת נשאר מורי האהוב לידי, לא קא, כמוני, כי אם בצורתו האנושית. אלא שגופו נראה היה עשוי מחומר קל ערפילי אשר צבעו אפור כסף. טסנו אל שביל החלב, חלפנו על פני אזורים נרחבים, עברנו ספֵרות וזרמי קור וחום.
לאחר מכן ירדנו אל העיר טבי. המונים הומים ראינו סביבנו, וביניהם אנשים מיודעים. מחשבותיהם היו גלויות לפני, כן גם שאיפותיהם ופחדיהם. דבר לא נעלם. יתרה מזו: דומה כי הכל נראה כפי שהיה בעבר, הכל ידוע לי מכבר, מחיים קודמים. עם זאת, מעל ומעבר לנגלה נסתתרה מציאות שנייה. הם, בני התמותה, לא הבחינו בה, אבל אני ראיתיה. יקשה מאד לתאר את אשר נתרחש. החלל מעלינו ומסביבנו היה מלא המוני המונים של נשמות אשר ליוו את מעשיו של כל אדם ואדם, בעבודה, במנוחה, בסעודותיהם, יומם ולילה בכל עת תמיד ובכל מקום ומקום.
עתה נתחוור לי מה ראה מורי להביאני הנה. ואלה דבריו: אם אי־פעם אימתי תתאווה למצוא את ענת, אזי חפשנה פה, ואם תמצאנה רשאי אתה להיוותר עמה ולחיות אתה בעולם זה לנצח. אולם אם לא תמצאנה, משמע שהאני שלה הושמד בלהבותיו של בעל, ואז מוטל עליך לשוב אל גופך ולחיות את חייך עלי אדמות כפי שנגזר.
כה דיבר אלי מורי. לאחר מכן עזבני. פתחתי בחיפושי אחר ענת. טסתי לארץ כנען, סמוך למקום הולדתה, הגעתי עד פרס, סוריה, למקורות היאור, אפריקה השחורה. מצאתי עצמי בקרטגו, מרסיליה, מקום שם התיישבו אחינו, אשר, בדומה לנו, היו אף הם צאצאי אטלנטיס. פניתי צפונה, דרומה, ימה וקדמה. הסתכלתי בפניה של כל נשמה, הן בחייה והן באלמוות, אבל ענת לא נמצאה לי.
איני זוכר כמה זמן נמשך מסעי, ואולם, דומני, כי שבועות רבים חלפו מאז יצאתי לדרך. התעוררתי והנה זקן ארוך צימח על פני. מדריכי היו אדיבים ונחמדים. סייעוני לטבול בשרי, לגלח זקני, נתנו לי מזון, עד שחזרתי אט אט למצב הרגיל של תודעתי. בשובי הנה, למקדש איזיס, לא חזרתי אל עיר המתים, וכפי שנוכחת בעצמך הפכתי מורה לצעירים. ואולם עדיין מחפש אני ללא הרף אחר אותה נערה אשר נלקחה ממני. יודע אני כי לי בלבד היא נועדה. בינתיים עולים כל מאמצי בתוהו, אולם טרם ויתרתי."
כוכב השחר עלה ונכט הוסיף ואמר: “הלילה תופיע הלבנה במאוחר, או אז תשוב אלי, רמון”.
בשעה הקבועה ישבו שני הכוהנים שנית זה מול זה. נכט, שקוע בהרהוריו, כביום אתמול פתח ואמר:
“תשובותי לשואלים באות לקראתי. איני יכול לאמור שהתשובות ידועות לי, הן ניתנות לי. דומה הדבר לענף עץ גדוש פירות המתנועע וזע לקראת מגע ידי. הפרי מתבקש להיקטף. על זה הדרך מגיעה אלי גם תשובתי לך. אמנם טרם גמלה בלבי, עוד עליה להתבשל בקרבי, אולם חוזר אני ושואל את עצמי האם תשובתי זו נכונה היא? יקר אתה לי, ידידי רמון”.
“אל הרגע הזה התפללתי ימים רבים” ענה רמון חלושות.
הביטו זה בעיני זה. אהבה עמוקה נתלקחה לפתע ביניהם, אהבה לאורך ימים. נכט תפס בהיסוס ביד ידידו רמון ודיבר קטועות;
האם כבר נמלכת בדעתך אימתי להיות פסל? גוף האדם נהיר לך כפי שרק מעטים יודעים עליו. דמות דיוקנה של ענת נישאת בלבך, יום יום אתה רואה אותה, תווי פניה חרוטים עמוק בזכרונך. במרחק מטרים ספורים מכאן ניצב ארז בן מאתיים שנה. מתיר אני לך לגדוע את גזעו התמיר ממנו תעצב את פסלה. עיני תפקחנה עליך. זו תהיה איזיס וענת כאחת. ולאחר שתסיים, תעמדו אתה וחבריך ותתפללו למראה סמל האהבה האמהית, סמל היופי והרחבת הדעת. או אז תגיע אל השלווה. ידידתך תהיה ואף אולי…"
נכט קטע את דבריו ורמון אמר: “מנחש אני מהו שעמדת להגיד, אבל אסור הדבר, כמובן.”
היה זה כאילו נגע נכט בציפור הנפש של רמון. לפתע נתגלה לרמון כי זוהי משימתו היחידה בעולם.
לא עברו אלא שבועות מעטים בלבד, ואיזיס צעירה ונפלאה ניצבה בטבורו של המקדש. עיניה היו עשויות זכוכית כהה־כחולה, צבעי פניה עדינים, גלימתה מצרית. עם זאת, זהות אסייתית טבועה היתה ברורות מעל פסל נפלא זה של איזיס.
לאחר זמן מועט התחילו נשים רבות פונות אליה בתפילה ותחינה, מייחלות לברכתה כי יפקוד אלהים את רחמן. תשורות הובאו אליה, פרחים, פרי שדה וגן. נסים רבים נתרחשו.
רמון הפך משרתה וכוהנה. כל היום כולו סייע לעולי הרגל. בלילה שכב למרגלותיה. בלבו סערה תחינה אחת: “ענת אהובתי, שובי לחיים”. נכט עמד מרחוק על המתרחש בין רמון לבין פסל האלילה. הוא לא נקף אצבע אף־על־פי שידע מהי הסכנה המרחפת מעל ראשו של רמון. שנים חלפו ורמון עודנו משרת במסירות נפש את האלה איזיס ואת ענת. נכט הזקין ונחלש. בלילות פרש יצועו על ספסל בגן, בין כורסת השיש שלו לבין פסלה של ענת איזיס. הכוהן הצעיר ישב לידו תכופות, מנסה לשווא להקל את מכאוביו בתרופות שהיו באמתחתו.
“פצע זה ישן הוא”, התוודה נכט כאשר תכפו עליו יסוריו, “בידי עשיתיו לי. אין מרפא לחוליי. אין אני חי אלא למענך, חובתי לדאוג לך, רמון”.
“דואג אתה לי?” הקשה רמון, כיוון שידוֹע ידע למה נתכוון נכט בדברים שאמר: “כל עוד כיסופיך אינם באים על סיפוקם, בטוח אתה, אולם אוי ואבוי לך אם איזיס תיעתר לך ותמלא משאלתך.”
“נושא זה כאוב הוא ואל נא ניגע בו” ענהו רמון, “כך נגזר עלי מן השמים. ושמא תאבה, אחי היקר, לספר לי מה סיבת כאבך?”
פתח נכט ואמר: "אירע הדבר לפני חמשים שנה ומעלה. צעיר הייתי וחולם, עז היה רצוני לדעת את סודות הבריאה. כן סקרן הייתי להכיר את אורחות החיים של עמים אחרים. נשתוקקתי לדעת האם גם להם אלים, כיצד ישקו את אדמתם באין להם יאור כשלנו. מורה הייתי, נע ונד, מסַפר אגדות עמנו ומלמד מדעים. באותה תקופה כבר למדתי להבין את לבטיהן של הבריות, ידעתי לפתור חלומות, וכאשר אזלה שפתי, נמצא לי תמיד מתורגמן אשר סייע לי.
יום אחד הגעתי בדרך מסעותי לארץ מופלאה אשר שכנה לחוף ים שהיאור משתפך לתוכו. עיר בירתה של אותה ארץ היתה גדולה וחומה גבוהה סביב לה. אזרחיה כולם, החל במלך ושריו וכלה בתושביה הפשוטים היו לבושים בגדים יקרי־ערך. שם העיר היה טרויה. הנביאים ניבאו לה כי תתפרסם באחד הימים אולם סופה ליהרס. באותה תקופה עמדה העיר בשיא פריחתה, מוקפת פאר רב. עד שלא ראיתי את טרויה לא שיערתי כי יש עוד עיר קסומי ונהדרת כטבי שלנו. סביב סביב לעיר נשתטחו כרמים, שדות חיטה, מטעי זיתים, שקדים ורימונים, ועוד פירות אחרים אשר מעולם לא טעמתי את טעמם. מקורותיה של אותה תרבות מעוררים בי פליאה. עברתי ימים וארצות והנני מכיר ערים רבות אשר קמו בערך באותה תקופה, קמו מן האין כגון קארטגו, מרסיליה, כרתים. ברצוני להיות גלוי־לב לפניך. רבות פעמים ביקשתי לגלות את מקורה של תרבותנו שלנו אולם לא נמצאה לי אחיזה שתניח דעתי. הפירמידה של קיאופס, אשר הזכרת קודם לכן, היא בת אלף שנה לכל היותר. האם ייתכן כי כל המדעים שלנו, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, אגריקולטורה, ארכיטקטורה, אנטומיה התפתחו בתקופה קצרה זו? ידוע לי כי לחוף הים, בקרבת הדלתא, סמוך לזאיס, ניצב עמוד אבן עליו חרוטות תולדותינו הקדומות. מסופר כי אבותינו פליטים היו ומוצאם מאי גדול בלב האוקיאנוס המשתרע הרחק מערבה, עד אל מעבר צר דרכו חולפות אוניותינו אל הים הפתוח והנעלם. אי זה, קוראים לו אטלנטיס. הנני סבור, ידידי רמון, כי כל הערים הנפלאות בתבל ותרבויותיהן המפותחות מקור אחד להן: האי אטלנטיס אשר נעלם ואבד בעמקי הים.
בטרויה שהיתי זמן ניכר. אנשים פנו אלי לעצה וביקשו עזרה מאתי. למדתי לדבר בשפתם, טוב היה לי שם עד שביום בהיר אחד…" במקום זה הפסיק נכט את סיפורו ושקע בזכרונות.
רמון מסוקרן ביותר, פצר בו. “המשך, ידידי נכט, המשך”.
מעומק לבו של נכט בקעה אנחה והוא המשיך:
"טרם הזכרתי את אליליה של טרויה. פסלים לא ראיתי בה. אף לא מקדשים. כל אשר ראיתי היה המון רב של כוהנים ששערותיהם ארוכות וקלועות להם צמות צמות כדרכן של נשים. שובלי גלימותיהם נשרכו אחריהם על האדמה. למי הם עובדים? שאלתי את העם ברחוב, אולם איש לא אבה להשיבני תשובה. למזלי התיידדתי זמן מה לאחר מכן עם אחד הכוהנים והוא סיפר לי בלחש כי האלה שלהם מצויה הרחק מן העיר, על ההרים, מקום פולחנם של הכוהנים. ביקשתיו כי יקחני עמו והוא נעתר לי. הוא השאיל לי גלימה הדומה לזו שלו וכן נתן בידי מטה ארוך כדי שיסייע לי בעלייה התלולה בהרי עד. פתחנו אפוא בעלייתנו הרת הגורל אשר ארכה ימים ולילות רבים. לבסוף הגענו. פסל עצום עשוי מאבן אחת שחורה קידם את פנינו ובירכנו מעל הפסגה. זו היתה האלה השחורה בכבודה ובעצמה. אריות מאולפים שיחקו סביבה. זאבים וכלבי ענק משכו את מסעותיה על פני הארץ כולה. אגדה התהלכה כי לאחר אלף שנה תעתיק האלה מקומה אל אוניה אשר תעבירנה את הים ותביאנה אל עיר העומדת על שבע גבעות אשר דורות מאוחרים יקראוה רומא. זמן רב ישבתי לפני האלה השחורה, מסתכל בעיניה הפקוחות לרווחה. עוצמתה זו מניין לה? תהיתי בלבי. ועל שום מה יאמרו עליה כי איומה היא – שאלתי את פי הכוהנים. ענוני: ‘אלת הפוריות היא, אחראית לצמיחתו של כל צמח וכל פרי בארצנו. היא ייסדה את עירנו זו ומגוננת עליה.’ המשכתי ושאלתי: ‘מדוע כה מרובים שדיה, ומבטיה, אה, כה שתלטנים?! איזיס שלנו אותן משימות לה, ואף־על־פי־כן נעימה היא ורכה.’
‘השאר עמנו מספר ימים, השיבני הכוהן ויתחוורו לך הדברים.’
נשארתי. בינתיים התחילו גברים ונשים באים מן העיר ומן הכפרים סביב כדי לחלוק לה כבוד. הכוהנים היו מכרכרים סביבה לקול מצהלות תופים. כברק פתאום נצנצה בשורתם לחסידיהם החדשים. ‘אם רוצים אתם, כי תעניק פוריות לעדריכם, לשדותיהם, אזי עליכם להעלות קורבן את עצמכם, להסתרס, להשמיד את כוח הגברא שלכם. אתם, הגברים, זרעכם קורבן יהיה, ואילו אתן, הנשים, את שדיכן העלו עולה. עליכם לוותר לעולמי עד על ילדים משלהן, נזירים ונזירות תהיו לעולם, ואילו היא צעירה לעולם, פוריה ו’כל יכולה.’ שירת הכוהנים גאתה ועלתה, סכינים ארוכות החזיקו הנאספים בידיהם וחתכו חתכים חתכים בבשרם. דלי־כוח שביניהם, איש או אשה נתקפו אורגיה היסטרית, על־טבעית, מזוגה קדושה וטומאה. רבים מהם סירסו עצמם לעיני הצופים בו במקום.
גם אני נתפסתי לאקסטזה, חטפתי סכין מאחד המחוללים, אולם את המעשה הנורא לא היה בכוחי לעשות. נעצתי את הסכין לתוך כבדי. לבטח אמות מפצעי – עברתני המחשבה. נתקפתי חרטה עמוקה וברחתי על נפשי. חזרתי אל איזיס שלי. היא היתה ותהיה האלה שלי לעולם"…
נכט עצם עיניו. עייף ויגע היה. ואילו רמון נראה כמדובב אל עצמו: “אולי תיעתר לי איזיס שלנו, טובה היא ותשעה אל אלה המפילים תחינתם לפניה”.
נכט התעורר מנמנומו ועקב בעיניו אחר רעהו אשר היה קרב והולך בצעדים פזיזים אל פסלו האהוב. רמון נפל על ברכיו וחבק את רגלי האלה בידיו. “איזיס, אם האהבה” קרא בנהמת לבו “שעי־נא לתפילתי, הפיחי רוח חיים בענת”.
כל אותו לילה כרע רמון על ברכיו. החום היה קשה מנשוא והאוויר דחוס. סערת ברקים עלתה לאט. מאוחר יותר זכר נכט כיצד קם הפסל והיה ליצור חי שעה שרמון היה חובקו בזרועותיו.
בדומית הלילה הבזיק ברק אור מן השמים. הברק פגע באיזיס ענת העשויה עץ וחצה אותה לשניים. אש אחזה בה וכהרף עין לא נותר ממנה אלא אפר יוקד. רמון, כנראה, נפח נפשו מן ההלם. תנוחתו לא נתחלפה. הוא מת ואהבתו עמו.
עוד היתה שהות בידי נכט לקום ממושבו ולעצום את עיניו של רמון בטרם יביאו את גופתו לעיר המתים. לאחר מכן חזר והשתרע על הספסל בגינה, לוגם מדי פעם בפעם מעט מים מגביע. הוא החל דועך כנר עד שכבה כליל. ארונו העשוי שיש הועמד בניגוד לכל מסורת תחת הדקלים וחוליו הוסיפו לבוא אליו לייחל לישועתו.
בזה תם חזונו, חזונו של נכט ושל רמון. הקא של ה“אני” השני שלי, נכט, עזב כנראה את גופו לאחר שידידו נלקח ממנו. הוא לא מצא עניין עוד בחיים עלי דמות1.
-
כך במקור. אולי הכוונה אדמות הערת פב"י ↩
זו הפעם הראשונה בחיי, שמדיום מספר לי את סיפור חיי בגילגול קודם, כלומר, לפני אלפים שנה ומעלה. הדבר קרה בארץ מסתורין, בהרי הימליה, מדרום לטיבט. כאז כן עתה, שררו במדינה זאת ניגודים מעמדיים עצומים. עשירים מופלגים התגוררו בארמונות־שיש, אכלו ושתו מתוך כלים עשויים זהב וכסף, שטיחי צמר ומשי כיסו את הרצפות ועבדים ושפחות ציפו למוצא פיו של המהרג’ה.
המהרג’ה שלנו חי באחת הערים שבעמקים. הוא פיקח בעצמו על סדנאותיו ועל משלוחי הסחורות להודו השכנה. אך גם עיסוק אחר היה לו. בשעות הפנאי התמסר לאסטרונומיה או אסטרולוגיה (מדעים אלה היו מאוחדים אז לתורה אחת). מומחה גדול היה בחישוב מסילות וכוכבים, במיוחד כוכבי־הלכת. ביום, ידע לנבא רגע לידתו של פלוני, וחשב בדיקנות את מסלול השמש והלבנה לעשרות השנים הבאות. ידע מראש מתי יחול ליקוי חמה ואפילו מתי תתחולל רעידת־אדמה. הוא היה בעל גוף תמיר, ראש רזה, מוארך. עצור היה, מסתגר בד' אמותיו, שקוע כולו בטבלאותיו ומשקפותיו שבהן סקר את הכוכבים בלילה. ידיעותיו היו אוניברסליות. נתיניו לא אהבוהו ביותר אבל רחשו לו כבוד. אחר נשים לא נטה לבו אף שהיו לו מספר ידידות. נראה כי אהבתו היחידה והגדולה היתה נתונה לאשתו הראשונה אשר מתה בלדתה. היא ילדה לו בת יחידה, בבת עינו, והטיפול בה נמסר לידיה של אומנת. כשמלאו לה עשר שנים אירע לה אסון גדול. היא לקתה במחלת עיניים קשה. הרופאים אשר הוזעקו אליה לא יכלו לקבוע את סיבת המחלה, שמא ממים מזוהמים, מעקיצת־יתוש או אולי מן המשחה שהיו מרוחים בה את פניה. מחלתה נמשכה שנה רצופה. כאבים נוראים תקפו אותה. לבסוף, כשירד חומה היא נותרה במצב של עלפון וחולשת ראייה שגבלה בעיוורון. אסטרולוגים, קוסמים, מגידי־עתידות, הובאו אליה אולם איש מהם לא העלה לה ארוכה.
המהרג’ה והילדה – שמה היה אמירה – נתפסו למרה שחורה. יום אחד, כאשר מלאו לאמירה חמש עשרה שנה והיא נערה יפה להפליא הוגד למהרג’ה כי בהרים, במקום מבודד אשר שמו סינקו, חי מרפא עיניים עושה־נפלאות. המהרג’ה התכונן למסע ועמו פמליה גדולה. הוא הצטייד במזון, עצים, פרוות, אוהלים, זהב ועבדים. כן נלוותה לשיירה נערה־שפחה בת שתים־עשרה שהיתה קשורה בלב ונפש לאמירה. המהרג’ה ובתו רכבו על פיל, אפריון גדול מעל לראשם, מגן בפני קרני־השמש. מורי־דרך מנוסים הובילו את השיירה. בימים הראשונים התנהל הכל כשורה. הדרך לא היתה תלולה, השמש לא להטה מדי, ובלילה הקור לא היה עז. אבל ככל שהתקדמו כן גבר סבלם של האב ובתו שלא הורגלו למאמץ כזה. מקץ שבוע ימים הבחינו כי למעלה למעלה, גבוה בהרים, נטוי מאהל סביבו רעו עזים שחורות וכבשים לבנים. אמירה, נבצר ממנה לראות. אביה ראה את המחנה במשקפתו ותיאר לפניה את המראה שעיניו ראו. אף שמחוז־חפצם נראה קרוב למדי, היה עליהם ללון בדרך כי העריב היום.
אמירה נרדמה מיד. אביה ישב על טבלאותיו כדי להכין הורוסקופ למבצע אשר לפניהם. לאחר שעות של חישובים מייגעים נתגלה לו דבר מוזר. תחילה סבר כי טעות בידו, אולם לאחר שבדק וחזר ובדק את חישוביו נוכח לדעת כי נכונים הם. וכה אמרו הכוכבים: אמנם הגע הגיעו בשלום לסינקו ואל המרפא המיוחל, ואולם אמירה לא תעזוב את המקום לעולם, שאין ארוכה לה. הוא, המהרג’ה, עתיד לבקרה מדי פעם בפעם עד שלבסוף יישאר אף הוא שם עד סוף ימיו.
גילויים אלה היכו את המהרג’ה המלומד בתדהמה. אלמלא היתה ארץ סינקו קרובה פי עשרה מנקודת מוצאו, היה חוזר כלעומת שבא. אולם קול פנימי לחש לו שהדבר לא ייתכן. לא נותר לו אלא להיכנע לגזירת הגורל אשר נקרא “קארמה”.
בבוקר יום המחרת לא מלאו לבו לבשר לאמירה דבר מן הגילויים של אותו לילה. כברת הדרך האחרונה עברה ללא תקלות ופתאום מצאו עצמם בכיכר שלפני משכנו של הרופא מסינקו. המשכן כל כולו אוהל שחור, מרובע עשוי מעורות עזים ונטוי על ארבעה מוטות. על רצפת האוהל היה פרוש שטיח מאותם עורות ובשוליו מחיצות תפורות מאריג אפור־גס שהתנפנפו ברוח.
האוהל היה שומם מאדם. איש לא בא להקביל את פניהם כפי שהורגלו בכל מקום שהגיעו אליו, אכן נוהג היה המהרג’ה לשלוח רצים לפניו להודיע על בואו. חולים רבים התגודדו על הסלעים שמסביב לאוהל. כמה מהם עטו עורות עזים וכבשים. זה היה ערב רב של בני אדם מכל הגילים שנתקבצו הנה מקרוב ומרחוק. מחלותיהם היו שונות ומשונות, אך שני סוגי תחלואה בלטו ביותר: חולי עיניים ושיתוק. בין האוהל לבין המחנה זרמו מי מעיין. בקצהו האחד של המחנה נמצא מטבח משותף לכל ובקצהו האחר, במורד ההר ובמקום סמוי מן העין, היו תאי השרותים. עיניה החלשות של הנסיכה הצעירה לא הבחינו בכל אלה, אולם אביה ראה הכל ונרעד, שכן הכל היה ערוך ומסודר כפי שראה בחזונו בלילה הקודם. הוא נמנע כמובן מלשתף את בתו בחששותיו.
זורוע המרפא התהלך אנה ואנה בין החולים. יש והתכופף על השוכבים, נגע בידו של זה, בעינו של אחר או באבר מאברי גופו. לפעמים הוציא משרוולו אבקת־ריפוי והושיטה לחולה. הוא הבחין מיד בבואה של השיירה אך לא שב לאוהלו אלא לאחר שסיים את סיורו. בצעדים קלים וקצובים הוא קרב ובא, גבה־קומה, בעל גוף מוצק ושופע בטחון. המהרג’ה נראה היה דל ועלות לעומתו.
הבאים רחצו פניהם, ידיהם ורגליהם. עורם נתייבש עליהם בן־רגע באוויר הצח. המהרג’ה והמרפא החוו קידה זה לזה וישבו. המרפא ישב בשיכול רגליים והאורחים כרעו על כרים נמוכים שהציעו לפניהם נערים מעוזריו של המרפא. פתח האורח ואמר: “באנו לבקש ישועה והצלה למאור עיניה של בתי אמירה”.
“יודע אני” ענה זורוע, “הדבר הוגד לי בליל־אמש. שקעתי בהרהורים וראיתיך יושב על חישוביך האסטרולוגיים. הרשה לי נא לבדוק את בתך”.
הוא קם וקרב אליה. במרחק מטר ממנה כרע לפניה, ידו השמאלית מושטת לנגד עיניה, ואצבעותיה פסוקות. היתה שעת אחר־הצהריים מאוחרת והאור באוהל קלוש. אמירה פקחה עיניה לרווחה ומבטה היה כשל עיוורת. היא אמרה: “שומעת אני את קולך ורואה כתם שחור שממנו יוצאות חמש קרניים זוהרות בשלל צבעי הקשת המגיעות עד לעיני…”
אמרה ונשתתקה. אביה עוד הספיק לאחוז בה לפני שצנחה על הארץ בטראנס עמוק של שינה היפנוטית.
“תנוח לה” אמר זורוע “בינתיים אלך ואראה לאנשיך היכן להקים את אוהלם ללינת לילה”.
הוא הורה על מקום סמוך לאוהלו שלו, במרחק ניכר ממחנה החולים. עבדי המהרג’ה נצטוו להשגיח על אמירה ולהעבירה לאוהל לאחר שתתעורר. כן ציווה להשקותה תה שנחלט מצמחים.
שני הגברים פסעו במשעול צר לעברו של הר אשר מפסגתו נשקף נוף מרהיב עין. עדרים רעו סביב למחנה אוהלים, אך תחושתם היתה כי שום דבר לא נשתנה בנוף זה מיום בריאת העולם. השמש שקעה וירח עלה מן המזרח.
שיחתם נסבה על רזי עולם שכל אחד מהם ראה טפח מנקודת־מבטו שלו. לבסוף פנה המהרג’ה אל המרפא ושאל:
“מה סיכויי בתי להבראה?”
זורוע נתהרהר רגע והשיב: “בתך מחוננת בראיית־הנסתר, שאילולא כן לא היתה מבחינה בצבעי הקשת שבקרני אצבעותי. מכאן שתוכל לחוש ולראות בעיני רוחה מחלות שונות ולאחר שתגיע לאבחנתן תוכל היא עצמה לרפא אותן. אמנם לכוח הריפוי שהוענק לי לא תגיע… אבל…”
“ומה בדבר עיניה?” שיסע את דבריו האב המודאג.
“ראייתה תשתפר אולם לא תהיה כשל בני־אדם אחרים. לעולם תהיה זקוקה לבן־לוויה או מקל”.
“האם עלי להשאירה אצלך?”
“הדבר אינו תלוי ברצונך” ענה המרפא “שהרי יודע אתה כי היא לא תוכל לעזוב מקום זה לעולם… וגם אתה עתיד לחזור לכאן וסופך להישאר פה עולמית”.
“וכיצד עוברים עליהם חודשי החורף הקרים?” שאל המהרג’ה מודאג. “הלא החולים חולים המה, ואילו העונה החמה פה, למעלה, קצרה מדי. אין למצוא כאן עץ להסקה, דבר אין זולת המים והמזון היבש שמביאים החולים עמם. בתי רכה ומפונקת ומורגלת לטיפול מעולה.”
זורוע הצטחק. הוא הרגיע את חברו באומרו כי בקרוב יועברו החולים לעמקים ואלה אשר טרם החלימו חלקם ישוב בשנה הבאה.
“האם גם בתי תשוב?” שאל האב.
“איני בטוח” השיב זורוע. “הדבר תלוי בה וביכולתה לחדור לסודות הטבע. גם עלי מוטל להתקיים בשלג ובכפור, שהרי איני יכול לשקוע בתרדמת־חורף כדרכן של חיות היער.”
השניים ירדו מן ההר ונכנסו אל האוהל. בינתיים הכינו העבדים והשפחות ארוחה כיד־המלך. אמירה היתה שרויה במצב־רוח מרומם. נרות השמן אשר הביאו עמם הפיצו אור. השלושה ישבו לסעוד לבם ושוחחו עד מאוחר בלילה.
זורוע חזר לאוהלו ועם שחר קם למלאכתו. אמירה ישנה שנת־ישרים ואילו אביה לא עצם עין כל הלילה. זורוע עשה עליו רושם חזק. בלא שיידע את סיבת הדבר הוא חש שבתו מאושרת כפי שלא היתה מעודה. היא לא תיפרד מעל זורוע, בפעם הראשונה ניתן תוכן של ממש לחייה. לימודיה, עזרתה לחולים ולדוויים שילומים יהיו על העושר וחיי התפנוקים שיימנעו ממנה פה.
עתה החלה הנערה ללוות את זורוע בביקוריו אצל החולים. היא הבחינה כי שיטותיו שונות. לפעמים ישב עמהם והתחיל שר. השירה בצוותא רוממה את נפש החולים ובריאותם נשתפרה. לפעמים סובב אתה בשדה. ליקט עשבים ולימדה כיצד להבדיל ביניהם. כן לימדה כיצד מייבשים את הצמחים, כיצד מפוררים וממיינים אותם וחולטים מהם תמציות לשתייה וחבישה. המפתיע שבדבר היה בעצם ידיו ובלא כל חומר פיסי מעין אבקה שריח מיוחד נדף הימנה והוא חילקה בין החולים וגם לאמירה נתן לשימה צורי על עיניה. חלפו ימים ספורים ואמירה חשה שכמו נולדה מחדש. אביה הודיעה כי בדעתו לשוב הביתה עם העבדים ולעסוק בענייני מלוכתו, אך לתמהונו היא קיבלה את הודעתו בשוויון נפש. בקשה היתה בפיה כי ישאיר אצלה את הנערה וכי ישוב ויבקרנה לפני העונה הקרה. כן ביקשה להביא לה מלבושים לחורף. תקווה עמומה קיננה בלבו של האב. שמא בכל זאת תאות לשוב עמו לפני עונת השלגים. הדבר הרגיעו מעט. הוא נפרד מעליה אולם הדאגה לא סרה מלבו.
הימים עברו על אמירה ביעף היא למדה להכיר כל אבן וכל שיח בסביבה. יכלה לפעמים לצאת לבדה מבלי להסתכן, אם כי טרם נשתפרה ראייתה.
פגישותיה התכופות עם המורה לימדוה דברים רבים וחדשים והיא נתקשרה אליו בכל נימי נפשה. הקור בלילות התחיל להציק. שום כיסוי לא יכול לחמם גופה. ערב אחד שאלה את זורוע אם גם הוא סובל מן הקור, וכיצד ניתן להתגבר על הקרה השלג המכסים כל הר וכל בקעה. זורוע לימדה לבד מתורת הרפואה והצמחים גם תרגילי־נשימה רבים, ריכוז והרפיה. הוא הזהירה שלא תסמוך על עיניה ואסר עליה להתרחק מן המחנה ללא מלווה. במיוחד הזהירה מפני השביל התלול שבו העפילה בערב הראשון לבואה.
עד לשובו של המהרג’ה אירעו שני מאורעות חשובים בחייהם של אמירה וזורוע. ערב אחד, לאחר תרגילי נשימה והרפיה, פתח זורוע בדברי הסבר כיצד מתקיימים בכפור של הרי ההימליה. מעולם לא הצליחה אשה ללמוד שיטה זאת, העיר, לפיכך ביקש מאביה לשוב לכאן בטרם יבוא החורף.
המורה ותלמידתו ישבו זה מול זה באוהל, ברכיהם מקופלות תחתיהם.
“עכשיו, שכבי על גבך” אמר, “עצמי עינייך ונסי לדמיין לעצמך ארבע שמשות בגודל של ביצה. העבירי כל ביצה בדמיונך לארבעה מקומות בגופך. שתיים לבתי השחי, אחת לפה ואחת על הטבור. לאחר שתעשי כן תני לי אות בידך הימנית”.
חיכה עד שאמירה נתנה לו את האות והמשיך:
“עתה תחושי כי השמשות מתחממות אט אט וגופך מתחיל להתלהט ולהישטף בזיעה. בעוד חצי שעה אשוב אבדוק את מצחך וכן את ידייך ורגלייך. בינתיים אל תמושי ממקומך”.
זורוע התחיל שר מנגינה מוזרה אשר חזרה על עצמה והעבירה את אמירה לטראנס עמוק. חלפו דקות ואגלי־זיעה התחילו מבצבצים על מצחה. אז הניח זורוע את ידו הצוננת על מצחה ואמר: “הצלחת כראוי, ילדתי, די להיום. תחזרי על תרגיל זה בעונת הכפור. אז קרח ושלג יימסו”.
אמירה קמה ואמרה: “מאחר שעמדתי במבחן, הניחני ואשאר עמך”.
“עדיין לא,” ענה המורה והובילה אל אוהלה. אותו לילה ישנה ללא תחושת קור בגופה.
הם חזרו על ניסויים אלה ערב ערב במשך חודש ימים. חרף הצלחתה עדיין נותרו ספקות בלב המרפא. בואו של אביה צפוי היה בימים הקרובים אך לא הזכירו את הדבר.
הלילה היה אפל. ירח מאוחר עלה. כוכבים נוצצו במרחקים. אמירה לא יכלה שאת את המתח בלבה. לפני הפרדם פתחה את לבה לפניו ואמרה:
“הלא אתה ידעת את נפשי, מורי ורבי, שלך אהיה עדי עד, בשלג ובכפור. אך דבר נא ואדע אם מוכן אתה לקבלני?”.
זורוע לא השיב, אולם לאחר מכן אזר עוז ואמר:
“אמירה יקירתי, בחיי לא ידעתי אשה. נדר נדרתי, מתנזר אני כדי שכוח הריפוי שבי יישמר עד סוף ימי. שקלתי, האבקתי, ביקשתי הכרעה משמיים, אולם מענה לא בא”.
“ואם ביום מן הימים תזכה למענה המיוחל?” שאלה אמירה ברטט.
“לעולם לא יבוא מענה, כך הוגד לי”, אמר וליווה אותה עד פתח אוהלה.
השחר עלה, השמש זרחה. החולים התכוננו לירידה מן ההר. זקוקים היו לעצה, לרפואה. אמירה לא נמצאה במקומה הרגיל ליד זורוע.
תחילה חשב שנרדמה. נכנס לאוהלה ומצאו שומם. חיפש אחריה בכל מקום ולא מצאה.
בת לווייתה לא זכרה מאומה. לבסוף פנה אל המשעול הצר המוביל אל פסגת ההר. בעיקומו של שביל חד, מתפתל, גילה עקבות צעדיה, אולם אלה נעלמו על שפתה של שוחה עמוקה. נראה שעיניה התעוה והיא נפלה תהומה.
זורוע חזר לאוהל. שיבה זורקה בשערו.
אותה שעה הגיע המהרג’ה עם פמלייתו ושמע מפי המרפא את הבשורה הנוראה. הוא לא חזר עוד אל ביתו לעולם.
יש אשר יקרה כי בפוגשך אדם, ברי לך שאתה מכירו, או שנתקלת בו אי־פעם. אולם, אם אמנם לא ראית אדם זה מעולם, יהא לבך סמוך ובטוח כי אהבת איש זה בגלגול קודם של חייך, כי רעים הייתם. הוא הדבר לגבי בתים, רחובות ככרות, ערים, נופים וכיוצא באלה.
שנות חיינו גדושות פגישות. אין לך יום בלא היכרות חדשה. אמנם אדיש אתה לפגישות אלו, אבל ייתכן כי תחוש סימפטיה כלפיהן או שמא רתיעה פנימית. ברם תחושה זו שהצרפתים יבטאוה במלים deja vu תחושה זו תחלוף אותך אך ורק כשאתה מכיר לפתע, כמו מתוך מחשבת ברק, את ידידך מגלגולך הקודם.
אין הזיכרון פוקד אותנו תכופות. אתה מענה את נפשך ושואל: “מתי”? “איה”? אך לפעמים, בטרנס של רגרסיה היפנוטית. או בחזון, תוך צלילה בעבר הרחוק, אתה מבחין, כמו מבעד לדוק ערפל, הן בקווי פניו של האדם האהוב הן בדמותו כולה. כן יוסר הלוט מעל פני התקופה שבה נתרחש המאורע, ולפעמים תיחשף גם עלילת ההתרחשויות כולה.
מצויים עמים המאמינים כי בגלגול נשמות, האיש לעולם יחזור להיות איש, אשה תחזור להיות אשה, וכי כל אדם ישוב וייולד בקרב עמו, דוגמת הדרוזים. אולם כלל זה אינו חל על העולם כולו, על כל פנים כך הדבר במקרה שלי.
לעיני מתגלה הפדרה היום בדמותה של בת כפר צעירה, כבת חמש עשרה בגלגול קודם, ואילו אני נזיר במנזר הררי הסמוך למקומה. הדבר אירע במאה השתים־עשרה לספירתנו. הכפר שבו התגוררה הנערה שכן באי קאפרי והמנזר גופו ניצב על הר שמעל לכפר. שמה של הילדה מצלצל באוזני כמו אנטונטה. יפה היא להפליא, שערותיה שחורות, צמותיה ארוכות, עיניה גדולות, שקדיות, צבען חום כהה, עור פניה לבן, לחייה כעלי שושנים, שיניה לבנות כשלג. יחפה היא ועליה חולצה לבנה משוכה על גבי חצאית ארוכה־שחורה המכסה על תחתיות רבות.
שמי מיכאלה והנני כבן עשרים־ושלוש. אני עוטה תגה ארוכה של נזירים, חבל אזור למותני וסנדלים לרגלי. טבורו של קודקודי מגולח בצורת מעגל. זוהי הטונזורה של הנזיר, סמל התנזרותו. שערותי הבלונדיות עוטרות את המעגל סביב סביב בדומה לעלי חמנייה.
מנזרנו הקטן עומד, כאמור, על ראש ההר. התאים חצובים בסלע. כנסיית ה“קפלה”בלבד אשר נקראת “די לה מריה” מתנשאת באוויר בבקרים. בכל יום ראשון, בהישמע צלצול הפעמונים, באים בני הכפר לשמוע את המסה, לקבל את הסעודה הקדושה, להתוודות. בימי חג או ימי הולדת של הקדושים הם מביאים מתנות, מתייגעים בעלייה במדרגות הגבוהות והבלתי שוות שהובילו אל הכנסייה.
“פעם הראשונה פגשתיך אנטונטה כאשר ביקרתי את סבתך אשר שכבה חולה בביתה שבכפר הקטן. מדי יום ביומו היית יוצאת את בקתתך ופונה לעבר הנחל כדי לשאוב מים רעננים ממנו. כד גדול עשוי חמר נשאת בחן רב על כתפך השמאלית. עקבתי אחריך בסתר, במרחק־מה. הנחל פרץ מתוך יער עבות, ממנו. כד גדול עשוי חמר נשאת בחן רב על כתפך השמאלית. מים, ואילו את מצאת לך שביל נסתר בין השיחים המסתערים על הנחל ומכסים אותו באפיריון ירוק. עץ פרי נושא לימונים גדולים, צהבהבים־לבנים, הזדקר מבין השיחים. קרני שמש בודדות חדרו מבעד לענפים העבותים. גם בשעת הצהריים שרוי היה מקום זה באפלולית כמו היתה שעת דמדומים”.
אנטונטה כרעה ליד הנחל. גלים שובבים דילגו מאבן לאבן. לשווא ניסתה למלא את כדה. ידי החזקות סייעו לה והיא טרם הבחינה בנוכחותי. ומשהבחינה בי כמעט ונשמט הכד היקר מידה לולא חשתי לעזרתה. היא התחילה צורחת, אבל אני שמתי ידי על פיה. ניסתה לברוח אך עצרתי בה. לבסוף נרגעה ויחדיו ישבנו על הדשא הרך והחם. דיברתי אליה רכות, שאלתיה על מה ולמה פוחדת היא ממני, מדוע היא מביטה בי כהבט אל נערי הכפר. הלא נזיר אני, משרת אלהים, משרת הבתולה הקדושה מרים ובנה ישו.
מיד מצאנו לשון משותפת, בעיקר דיברנו על עניין הריפוי. לאחר פגישתנו זו, הראשונה, ביקרנו יחדיו בבתיהם של חולים. היא רחצה רגליהם וחבשה פצעיהם. אמרו כי מגע ידיה בלבד מביא הקלה. הוריתי לה באילו עשבים לבחור וכיצד להשתמש בהם. כן הוריתי לה על היום, החודש והשעה שיש לקוטפם – הכל לפי כוכבי הלכת במסילותם. המלאכה נעשתה יחדיו. יחד ייבשנו את העשבים, יחד טרחנו לרקוח מהם מרקחת שתייה לחולים, משחה לפצעים, רטיות, נכישות וכיוצא באלה. גם פגישותינו הנסתרות נמשכו. בלילות יצאנו ממקום סתרנו, דילגנו על גבעות, ירדנו גאיות וחמקנו בין חורשות וגנים. תוך כדי כך מצאנו את הצמחים שהיו דרושים לנו להכנת התרופות. קטפנו מהם והבאנום עמנו.
לפעמים ביקרה אנטונטה אצל החולים לבדה. היא שמרה על הוראותי בקפידה. התאמנה במדידת הדופק וקצות אצבעותיה למדו לחוש במעלות החום.
אנשי הכפר התרגלו לראותנו יחדיו והתפעלו מהתאפקותנו המוסרית ומן האחריות שבה מלאנו את חובתנו. מעשינו הטובים נטעו בנו רגש ביטחון. חשנו בחסד אלוהים עלינו.
פעם חזרנו ונפגשנו באקראי במקום האהוב עלינו, שם ראינו זה את זה לראשונה. שאלתיה אם אין היא מרחפת לעתים בחלומותיה בלילות ברחבי השמים. היא השיבה בגלוי לב כי אמנם חשה היא תכופות, ותוך היותה במצב של נים ולא נים, כאילו טסה היא מעל לים הכחול העמוק, מעל לשדות וההרים, בדרכה אל הכוכבים.
אז פנתה אף היא אלי בשאלה שנשמעה לי תמימה ביותר וספק בעיני אם היא ירדה לעומק משמעותה. שאלה: “אילו אתה ואני שוכבים היינו זה לצד זה, ישנים אחד בזרועות רעהו, האם גם נשמותינו היו מתרוממות מעלינו יחדיו גוף אחד נשמה אחת, במובן הרוחני, כמובן?” מרפקיה שעונים היו על העשב היבש, הצהבהב. חום היום חלף, רוח קרירה שיחקה בעלים שמסביב למקום סתרנו והפיחם לכל עבר.
לפני בואה הנה, קטפה אנטונטה מספר אשכולות ענבים מכרמה. עתה נטלנום בידינו, רחצנום במימי הנחל והבאנום לפינו. מתוקים היו הענבים, עסיסיים ונעמו לחכנו.
אושרנו רב היה. בינתיים נשתרר חושך, אך פניה קרנו באור פנימי. הרגשתי שמחת גן־עדן בתוכי, כאילו שרוי הייתי באמת באותו קן רווה, ולצדי חווה – חווה האחת והיחידה.
אי־שם בחושך ניצת לימון ירקרק באור הירח. הלאה משם נצנץ רימון, שלחתי ידי בלאט וקטפתיו בלי שים לב לסכנה האורבת לי מעץ הדעת הלזה. הרהורים חלפו במוחי. מאחר שמודים בקיומם של טוב ורע, מדוע אפוא לא נשתה ממעיינו של אותו אילן? מה פשע טמון במעשה זה? האם אין זו אנטונטה שהעלתה את המחשבה להיצמד יחדיו, להיחבק כשני גוזלים תמימים ולהתעלות מעל לגעגועינו הגופניים? ולמה לא נרחף בקוסמוס, בספרות הכוכבים היישר למרגלות אלוהים? אם אכן יתקיים בנו הדבר הזה, הרי לבטח חכמה ודעת יבורכו, יתקדשו, ויהיו טהורים.
הרגשתה של אנטונטה תאמה את הרגשתי. היא הניחה ראשה על כתפי הימנית ונרדמה. אני לא עצמתי עין. סערה נעלמה מלאה את כל ישותי, כמו שמים וגיהינום חברו יחד. התפתלתי נטול מנוחה על הקרקע ובלבי תפילה כי תאיר ההשגחה דרכי לפני. פתאום אפפה אותי דומייה רבה. חשתי כי מתנשא אני מן האדמה, מתרומם מעל אמירי העצים. אהובתי קרובה קרובה היתה אלי, נישאת עמי לעבר השמים העמוקים, הגבוהים, הכחולים, בהם נוצצו עשרות אלפי כוכבים. כנפיים ארוכות צמודות היו לכתפי, לא כאלו של מלאכים, שכן סוככו על הנערה, הליטו כשכמייה עבה את גופה כדי לגונן עליה מפני הקור ששרר בגבהים. עם זאת הבחנתי כי הננו שרועים שנינו, צמודים וחבוקים על הקרקע שמתחתנו. נפלאות הרבה חזו עיני בדרך מסענו, אנשים רבים אשר הלכו לעולמם מכבר פגשונו, כן שוחחנו עם רבים אחרים אשר לא ידענום קודם לכן. פתאום אחזנו כוח עצום, משכנו עמו ארצה במהירות רבה וכהרף־עין חזרנו לקדמותנו. במשך כל המסע הנפלא הזה ער הייתי בכל חושי ואילו אנטונטה שקועה היתה בשינה עמוקה. היא רק חלמה את המסע. כאשר פקחה את עיניה פתחנו בשיחה על חוויותינו ועל הנס אשר אירע לנו. ידענו כי שנינו ראינו ושמענו אותם דברים. עדים להם היו רמזיה. היה זה כאילו אפשר להם לאיש ולאשה לאהוב זה את זה מבלי לגעת אחד ברעותו. מעולם לא אהב אדם עלי אדמות כשם שאהבנו אנחנו. כך, לפחות, האמנו שהרי לא יכולנו לשער כי קיימת אהבה בעולם זולת אהבתנו.
אנטונטה קפצה פתאום על רגליה וקראה בקול: “רואה אתה, נס אירע לנו, נס אירע”, והתרחקה ממני. לבדי הייתי ונרדמתי. בשנתי חשתי כעין התעלות, אולם קצת לא בנוח. מאושר ואומלל הייתי כאחד.
למחרת בבוקר, חזרתי ועליתי אל מנזרי, פרוש בתאי הבודד. שלושה ימים לא בא אוכל אל פי, זולתי מים להרוות צמאוני. פרשתי כפי לאל בתודה על כי לא העמידני בניסיון והרחיקני מחטא. אולם, מחשבות סוערות הטרידוני. במיוחד הציקתני שאלה אחת, אשר שאלתי וחזרתי ושאלתי את עצמי ואת המלאך השומר עלי מכל רע וכן את אלוהי: “מה יהא עלי עתה?” ביקשתי לתנות דאגתי לפני אבי המנזר, כוהן הווידויים שלי, אולם לא הרהבתי עוז. רציתי כי סודי הקדוש יישאר גנוז עמי בלבד. אף־על־פי שנצחוני על תאוותי היה מזכני בהערכתו של אב המנזר. מקשה הייתי על עצמי, ואומר: "האם אין כל יצור אנוש משתוקק לחזור ולחיות אותה חוויה יפה שפקדה אותו פעם? כלום אין אנו מתפללים בוקר בוקר בכל יום תמיד על הטל ועל הפרח בפריחתו? כלום אין הנאתנו מן השמש ומן המטר, הנאתנו מטעמו של תפוח, מלחם טרי או ממי נחל זכים, הנאה של קבע? מה זאת “אהבה”? האם אין פירושה קרבה היצמדות אל האהוב, ממש כשם שהננו חשים את השמש עם עוּרנו ואת התפוח בין שיננו? אותן מנגינות ערבות, האם אין אנו משתוקקים לחזור ולהאזין להן השכם והערב? ומעל לכל – רצוננו זה העקשן לכבוש את האשה אשר נועדה לנו, לעשותה חלק מנשמתנו, מגופנו.
קול הלב הפסיקני: “ואתה, האם לא כבשת את נערתך, האם לא הצמדת אותה אל גופך? האם לא עזבת את גופך הפיזי יחדיו טסתם אל עולם הרוח?”.
אמנם נכון, מלמלתי, נכונים דבריו של הקול שבקרבי. ואילו הקול ממשיך ולוחש: “ומדוע לא תישנה חוויה נפלאה זו? אם האירה לך ההצלחה פנים פעם אחת, לבטח תצליח בשנית”.
חלף שבוע. שוב משוטטים היינו על פני הגבעות. לילה. כשחזרנו למקום סתרנו ליד הנחל כבר התחילו הכוכבים כבים. התיישבנו על הקרקע כדי למיין את העשבים אשר קטפנו. אנטונטה חשה עייפות. אמרה: “הבה ונשכב זה ליד זה כשם שעשינו קודם לכן, אולי נצליח לטוס שנית אל הבלתי נודע”. עמוק בלבי ידעתי כי נסיוננו לא יצלח הפעם, אולם בשעה זו של קץ הלילה טרם בוקר לא עצרתי כוח לדחות את רצונה.
בתחילה התנהל הכל למישרין. אנטונטה הניחה את ראשה על כתפי וישנה שנת ישרים. אני ער הייתי והתחלתי לחזור לחוש בתוהו ובוהו ההולך ומשתרר בקרבי. זה היה הפתח למשאת הנפש, כפי שאומרים אנו היום. כהרף עין ואנו ניתקים מן האדמה ומרחפים אל על. פתע עצרתי את טיסתנו. חושש הייתי שמא לא אוכל למצוא את דרכי חזרה ארצה.
שכבתי בלי נוע על הקרקע. הכל ניטשטש סביבי, ותחת משא־נפש שטף אותי נחשול תשוקה פיזית שלא היה בכוחי לעוצרו. גהרתי על אנטונטה, חדרתי לתוך גופה הרך והחם, אילצתיה לקבלני. היא נאבקה עמי כחיה טורפת ואולם לאחר מכן נכנעה ונענתה לי בתשוקה עצומה כהר געש פורץ.
מעתה ואילך שוב אין פנינו כתמול שלשום, מבטינו תוהים זה על זה לא כבעבר, פגישותינו אינן כפי שהיו. הכל נשתנה. עתה ידעתי כי עזה כמוות אהבה. געגועינו זה לזה, תשוקתנו להימצא יחד יום ולילה, להישאר צמודים בגופנו ובנשמתנו ללא הרפות, הפכו לכאב פיזי.
אולם, זה היה צד אחד של המטבע. בצדו השני חקוק היה באותיות אש: פשע, שבועה, וידוי, אב קדוש, אם קדושה. בעיני רוחי ראיתי את בני הכפר כולו קמים עלינו. אוזני המו דבריהם, דיבותיהם, השמצותיהם. חשתי את עין הרע בגופנו, את הגיהינום. כן, חיינו תלויים היו בין שני ניגודים, שמים ושאול.
תיקון לרוחנו מצאנו בעצם היותנו שרועים מתחת לכוכבים הנוצצים. מסתכל הייתי ללא הרף בפני המלאך שלה. שלווה ושלום ירדו עלי. היום מאמין אני כי אותו שלום מאלהים בא. ראה אלהים את עומק אהבתנו, את אהבתנו אליו, את אהבתנו זה לזה, אהבתנו לסובלים ולחולים, אהבתנו לטבע ולכל ברואיו. אולם מאבקנו, האקסטזה שלנו, לא נמשכו ימים רבים. החורף בא ועמו סערות, גשמים, ולאחר מכן נפל שלג רב פי כמה יותר מבשנים קודמות. נמנע מאתנו להיפגש. רוב הזמן הייתי לבדי. צמתי, התפללתי וקיוויתי כי יסולח לי, כי יאיר האל נתיבות לבי. אני טרם פתחתי את פי לפני אב הכסייה. מבכר הייתי לעמוד תחילה פנים אל פנים עם אלוהי, לשוחח עמו.
בתחילת האביב, נפל אב המנזר, הפריאור, למשכב. עלי הוטל להקשיב לווידויים בכנסייה ועוד תפקידים אחרים שהיו בסמכותו. ביום מן הימים באה אנטונטה. את פניה לא ראיתי אבל הכרתי את קולה. הפשלתי את הווילון הקטן אשר היה תלוי בין שפתיה הרועדות לבין אוזני המקשיבה. היא התוודתה לפני שהיא הרה. כבר נודע הדבר להוריה והם משתוקקים לגלות מיהו האב. היא סרבה להשיב להם, ואולם, ראה זה פלא, הוריה לא התאכזרו אליה, נהגו בניגוד למנהגם של בני הכפר. השכנים חשד עלה בלבם ואף הם לא הטרידוה.
בעונת הקיץ חזרנו ונפגשנו לפעמים בבתיהם של חולים. אנטונטה שבעתיים יפה היתה בהריונה, את משאה נשאה בגאווה, בכבוד. בלילו של יוני חם ילדה בן זכר. המיילדת בישרה לי את הדבר ואני טרם ביקרתיה.
שבועות מספר לאחר מכן עולה היתה תהלוכה קטנה במדרגות התלולות המובילות אל כנסייתנו. אנטונטה, בנה והוריה. הטבלתי את בנה, היא נתנה לו את השם מיכאלה.
עברו שנים. אני הייתי אב מנזרנו הקטן. עולי רגל באו מקרוב ומרחוק ופנו ללינת לילה בתאים הריקים שליד כנסייתנו. נוהג הייתי להשגיח על שנתם וכשגיליתי שכמה מהם חולים, נגעתי בהם בידי ונרפאו. מאושר הייתי בעבודתי. ברבות הימים הכביד עלי עול המנזר, זקן הייתי. בנה הצעיר של אנטונטה היה לי לעזר. באותם ימים בנינו בית־חולים קטן ובית־מרגוע בשביל כל אותם חולים אשר באו אלינו. נזקקנו לאשה שתסעד את הנשים החולות והיתה זו אנטונטה שבאה לעזרתי. לאחר מות הוריה היא עזבה את הכפר והתגוררה בבקתה קטנה בסמוך לכנסיה. עתה, בהיזכרי באותן שנים, אסיר תודה אני לאלוהי אשר השפיע עלי חסד ואושר כה רבים. אף־על־פי שפשענו נגד הכנסייה והפרנו את חוקי החברה ברך נתברכנו. זכייתנו הגדולה היתה בננו מיכאלה, אשר ירש מאתנו את אמנות הריפוי והטיפול בחולים, ברבות הימים הוא הפך נזיר כמוני.
המוות בא עלי פתאום. אני זוכר היטב את נסיבות מותי. מוט עץ אשר תמך בפעמון הכנסייה נשבר לפתע. אותה שעה עומד הייתי מתחת לפעמון, מושך בחבלים, קורא כבכל יום חג את הקהילה אל המסה. אף־על־פי שנפצעתי פצעי מוות וכל אברי נתרסקו לא חשתי כאב. נגע ללבי עד מאד כאב אבלם של אנטונטה ומיכאלה. מיכאלה לא הכזיב; הוא נטל לידיו את כבלי הפעמון והמשיך במקום שהפסקתי. המסה התקיימה, הסעודה הקדושה נערכה כמנהג. נערי המקהלה שרו את שיריהם. בידיים חרדות נשאוני ממגדל הפעמון והביאוני למנוחות עולם במדרון הגבעה. מאז משוחח הייתי לילה לילה עם אנטונטה עד שגם היא כבתה כנר ונשמתה עברה אלי, אל עולם האמת.
בננו מיכאלה חי חיים ארוכים ומרובים בטובה. במותו קראו לכנסייה סאן מיכאלה דה מריה. עם זאת איני בטוח אם העריכוהו כקדוש. על זהותו האמיתית נודע לו רק פה, אצלנו, בעולם האמת.
סיפורי תם. לבי שקט. חזרתי ומצאתי את דמותו של אותו אדם באחד הגלגולים הקודמים של חיי.
בגלגול קודם כבר נפגשנו, את ואני. על כך ברצוני לספר לך. בדין שתדעי את הכל.
הייתי אז צמא־דעת, מבקש נתיבות־עולם. שאלה לא הגוּיה שומע אני עולה מפיך: האומנם אני הוא המספר לך את הקורות האלה, או שמא את עצמך, שמא פעולת דמיונך היא, כפי שאתם המשוררים מכנים את רחשי לבבכם? חושבני כי נסיונך רב בהאזנה קשובה בשביל שתחושי בבהירות בבת־צחוקי, בת־צחוק של לגלוג ומקצת רחמים לתמימותך. האם תוכלי לנחש, יקירתי, מהו המשכו של הסיפור, אשר עתה־זה התחלתי לספרו, מה תהיה עלילתו, מי יהיו גיבוריו, וסיומו כיצד יתרחש? לא, לא תנחשי. ובכל זאת שומרת את על חשדנותך, מכל מקום, אהובתי, אפילו היית את המספרת – על דברתי כי אז היה זה – אנוכי…
ובכן אתחיל שוב מבראשית: צמא־דעת הייתי, מבקש נתיבות עולם. עיירתנו קטנה היתה. את נזדמנת לשם לפני שנים והמקום לא נמחה מזכרונך. היא שרצה מבריחי גבולות לאין מספר, סוחרי מרכולת גנובה וגנבים ידועים לשמצה. עיירתי זו שכנה לה לאחר זמן על אחד מגבולות פולין. מוניטין יצאו לה בשל עסקים שבה. עתה שמה דרוהוביץ'.
שאול תשאלי: מה היו מעשי אני שם? תלמיד הישיבה הגדולה שבמקום הייתי, יתום וסועד יום־יום על שולחנם של אחרים. מקץ שנים מעטות הייתי אני עצמי מורה באותו מקום, “מלמד” כפי שקראו לי. הייתי המלמד הצעיר ביותר, בעדתו של הרבי.
עד שיום אחד קמתי והלכתי. הייתי אחד מאלה – אפשר הגיע שמעם לאוזניך – אשר קמים לפתע, נוטשים אשה, ילדים, תלמידים, והולכים לבקש אלהים. מן הסתם סבורה את, כי אין במעשה זה משום אות־כבוד ואף לא יראת־שמים. שהרי להפוך אשה צעירה אשה עגונה לעולמים, שתהא נאלצת לגדל, ללא אב, שלושה פעוטות רכים, קבצנים למחצה, נתונים לחסדם ולרחמנותם של עשירים נדיבי־לב – אין בכך משום כבוד כלל ועיקר. כשאני שוקל זאת לפניך או בהשקיפי על מעשים אלה בעיני שלי היום, תמימי־דעים הננו לחלוטין. כזאת לא יעשה אדם בעל אחריות! אבל אז, אהובתי, שונים היו המושגים. אין את יכולה מן הסתם שלא לתפוס מה משמעות היתה אז לעובדה כי הנה קם לו אדם והולך לבקש אלהים. מי העז לעצור בעדו? אשתו שלו וודאי שלא תרהיב עוז בנפשה. דווקא משום שהיא אוהבתו היא מניחה לו ללכת. דמעה תזיל בשעת לכתו וכה תעשה עוד שנים רבות לאחר מכן, אבל היא גם תעניק לו את ברכתה, משום שאולי… אולי הוא אחד מבחירי אלוה.
נלאיתי נשוא את העיירה. שלהבת־יה בערה בנפשי ללא הרף. את האמת ביקשתי גם במרומים, בין הכוכבים, כשם שביקשתיה במעמקים על פני האדמה. יש והאמנתי כי אכן נגלתה עלי האמת השלמה, היחידה. התעוררות דתית – זוהי האמת, הפורקן. ואולם יש אשר תבעה רוחי האמונה על התלמוד ועל ההיגיון, פתרון שאותו יכול לתת רק השכל האנושי הישר.
הפכתי מורה נודד. עברתי על פני ערים, עיירות וכפרים. הבריות הלעיזו עלי, אמרו שאני מבקש את המשיח. לא הייתי נבער־מדעת. ראשי היה מלא תורה, משניות, תלמוד ומדרשים, קבלה וזוהר. תורותיהם של גדולי המחשבה התנצחו בקרבי. לא הצלחתי להביא את הדברים לידי אחדות הרמונית. לא עלה בידי למצוא את האלוהים, ככל שגברו מאמצי כן העליתי חרס בידי.
בדרך נדודי ראיתי ושמעתי רבות מעולם המעשה והחולין. תלמידי־חכמים, כמותם גם אנשי־מעשה, אשר ניהלו את עסקי הקהילות פנו לעצתי. פעמים, לפני שהשמעתים דבר, שאלתי בכוכבים. הן בשעתו חקרתי את מסילתם. פעמים עלה בידי להביא ארוכה לחולים, שכן למדתי להכיר את כוחם של עשבי־רפואה רבים. למדתי לדעת סבלו של אדם טרם השיחו באוזני. נשים וילדים נקהלו סביבי כדי להאזין למשלי ואגדותי. תכופות נשאתי מדברותי בצלם של אילנות עבותים, ולא רק בבתי־תפילה. אך בשום מקום לא יכולתי להאריך שבת, משהו היה דוחפני הלאה הלאה
*
כך עברתי על פני מחצית אירופה. ממזרח למערב ושוב למזרח. באחד הימים הגעתי לעיר גדולה. לא אזכור בדיוק את שמה: ההיתה זו קונסטנטינופול, או סאלוניקי? ושמא לא היתה זו קונסטנטינופול, העיר בה שכנת? חכי רגע, אהובתי, עליך לדעת, מה עיר היתה זאת… רואה את, הנה נזכרתי. זו היתה סאלוניקי. ובכן, התאמיני לי סוף־סוף – התאמיני?…
נשואה היית לסוחר דגים עני. התגוררתם סמוך לנמל. לא הנמל הגדול, מקום שם משליכות עוגן האניות הגדולות, אלא נמל פנימי קטן דמוי כחצי גורן. הבתים, או מוטב לומר הבקתות, מדרגותיהם הגדולות נגעו ממש במים, ולכל משפחה סירה שהיתה קשורה אל מפתנן של המדרגות. מי הים שטפו את המדרגות הנה ושוב, הנה ושוב.
אל גרם מעלות זה היו הדייגים באים מן הים ומציעים את מלקוחם. התגרים, ביניהם גם בעלך, היו קונים מידם את הדגים ומביאים אותם בדרך המים ללב העיר למוכרם בשוק או בבתי עשירים.
נוהג הייתי להגיע לעיר חדשה בימי שישי. כך קרה גם הפעם. הלכתי לבית־המרחץ, התוודעתי לבריות, ולעת ערב הראיתי פני בבית־התפילה. כמנהגו של מקום הזמין לאחר התפילה אחד מבעלי־הבתים את האורח הזר לסעודת ליל שבת בבית. ובכן, באותו ערב, שנת..16 למניין הנוצרים – אביב היה אז בארץ ועדיין האוויר צונן למדי – הזמינני אישך לביתו. שמואל היה שמו, לא כן?
הגענו אל ביתכם. הנרות דולקים, הילדים דרוכי ציפייה וכן גם את. זכורני כי היו לכם ארבעה ילדים, שתי ילדות יפות־מראה, נער שטרם מלאו לו אז שלוש־עשרה שנה ועוד ילד ששכב בעריסה. ישבתי אל השולחן, הצטרפתי אליכם בזמירותיכם. עינינו נפגשו ולפתע נתחוור שאת שייכת לי. דבר זה נראה לי ברור וטבעי ביותר כהופעת כוכב נוגה עם ליל. באותו הרף־עין הרגשת גם את, כפי שהודית לאחר מכן, שאני הנני בנך. טרם ידענו אז – הדבר נגלה לי מאוחר יותר – כי נשמתו של נער, טרם צאתה לאוויר העולם, בוחרת לה לאֵם אותה אשה אשר בגלגול שבעתיד ימצא בה את בחירת לבו, את רעייתו.
לא, אהובה, אז טרם היית שלי, ואני טרם הייתי בנך. אבל הדבר השתלט עלינו, חסרי־אונים היינו נגדו. בפעם הראשונה בחיי הייתי חסר־אונים לחלוטין.
שמואל היה יהודי מגושם, גבו נטוי קמעה, ללא שאר־רוח. את היית מאורו של הבית, המוציאה והמביאה, על פי מצוותך נעשה כל דבר. שמואל נשמע לך בכל בבלי דעת.
מאד השתוקקתי להישאר בקרבתך. מנוחה חיפשתי לי עמך. הקץ לנדודים.
האם זו את שנטעת בשמואל את הרעיון למנותני מורה לבנכם הבכור או שמא הגינו זאת שנינו? נשארתי. שימשתי מורה לילדיך, במיוחד זה הבכור שבשלהי הקיץ עמד להיות בר־מצווה. ואז קרה הדבר, שהיצר – לא אוכל לכנותו “הרע” – העמיד את שנינו בניסיון.
שנינו נתחנכנו על ברכי מסורת אבות חמורה. נבהלנו עד עמקי נפשנו, חרדה תקפתנו, חסרי־תושיה היינו. לא השחנו זה עם זו, התייסרנו כל אחד לבדו.
הקיץ בא ועמו מועקה כבדה. מעל דרגשי שבעליית־הגג האזנתי להלמות לבך. ערה היית. שמואל נשם קצובות בשנתו. החזקתיך בזרועותי. כשאני מעלה עתה בדעתי את זכר הימים הרחוקים ההם אין אני יודע בוודאות אם אמנם עזבתיך בטרם קרה הדבר. דומני שכן. שותקת את מנידה ראש, מה רב החסד שהדבר לא קרה.
לילה אחד בא הקץ לכל. חרש התגנבתי במורד המדרגות של ביתך, לא נפרדתי מאיש זולתך. לא במלים, כמובן, או ברמז, רק בנפשי בלבד. התרתי את הסירה ממפתן ביתכם, השטתי אותה מן הנמל הפנימי אל הנמל הגדול ומשם אל הים הפתוח. באמתחתי מעט מזון ומים. למזלי היה ההגה איתן ומפרש קטן נח מקופל בירכתי הסירה. גם אי־אלו מכשירי־דייג היו שם.
פניתי לעבר ארצנו. הכוכבים הדריכוני וחותר הייתי בסמוך לחופים, מאי אחד אל משנהו. הים הסביר לי פנים וכן גם הרוחות. שליתי דגים אשר החלפתים בהגיעי לאחד הנמלים בלחם ופירות. גם מי־מעיינות מצאתי בשפע. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי עצמי בן־חורין, קרוב קרוב לאלהים.
אולם עד מהרה נעכרה התרוממות הרוח שלי. חץ שנון פגע בלבי. בחזיונותי בהקיץ ראיתי את שמואל שופך עליך את זעמו, ואותי הגנב מוג־הלב, שם לשמצה: את סירתו, מקור פרנסתו, גנבתי ממנו. מעתה יצועך פרוש היה בעליית־הגג שלי. לילה אחד, שעה שהסתכלת טרופת־שינה בכוכבים ובמים המשתכשכים למרגלות ביתך, הגעת לשחרור מעצמך; אז יצאה נפשך אלי. בבהירות ראית אותי שוכב שרוע בסירה ועוקב אחר מסלול הכוכבים. נצמדת אל לבי; הכרתיך. ריחפנו יחדיו במרחב, שניים שהיו לאחד…
משעה זו ואילך לא יכלו עוד הבית וטרדות היום־יום להשיגך. משהו עילאי זהר מתוכך. עלה בידך לשחרר את נשמתך מן המחיצות של גופך.
מהלך מסעי נשתנה אף הוא. אם עד כה חתרתי אט־אט לעבר מטרתי לירושלים ולצפת, הנה עתה נטשתי את כל כללי הזהירות ופרצתי בסערה לעבר דרום־מזרח. איתני הטבע עשו עמי יד אחת; ניתן לומר כי ממש טסתי אל ארץ הקודש. בעומדי בתפילה בהקיץ, בהיותי שקוע במחשבות, נתחוור לי יותר ויותר כי שם, בארץ הקודש, יבוא הקץ לחיפושי הארוכים.
אנשים בעלי־נסיון שפגשתי בקפריסין, ספנים, השיאו לי עצה: “פנה צפונה” אמרו, “לעבר עכו”. יפו, אף היא קרובה לירושלים, משופעת בשנוניות. סופות החורף קרובות. הגה סירתך לא יעמוד בפני הגלים והכפים של יפו העיר. הטיתי אפוא את סירתי לעבר צפונה של הארץ.
משנגלה החוף, תרתי בעיני אחר הכרמל, הר אליהו הנביא. אולם לנוכח עיני השתרעו דיונות אדמת מישור. הפניתי מבטי צפונה. הלילה ירד ואני מצאתי עצמי מול חופה של יפו. אורות העיר הבליחו. הבינותי כי תעיתי בדרכי. דיני נחרץ. סירתי התנפצה אל הצוקים.
אהובתי, אל לך לבכות עתה. מאז חלפו ימים רבים. יסורים לא סבלתי כי אבדה הכרתי. כמה זמן שרוי הייתי בלי הכרה, איני יודע. משהתעוררתי, ריחפתי שליו ומאושר מעל פני האדמה. ראיתי את ירושלים, את הר־הבית, הכותל המערבי, את כרמי הגפנים, שדות החיטה, את בתי־התפילה שבצפת ואת מצחיהם הלבנים של המתפללים. דעת אלוהים נגלתה עלי. הורשיתי להיכנס לפרדס. כיצד – זאת לא ידעתי…
ואז נזכרתי בך, אמי האהובה, וקרבתי אליך. את באת לקראתי. בחלומך ראית את גופי חסר־הנשמה מוטל על החוף ואז ניתקה מתוך שינה נשמתך מקרבך ושוב היינו מאוחדים. כשפרשת ממני קרנו פנייך באור מוזר, הכל הבחינו בו.
מני אז תאיר שוב ההצלחה פנים לשמואל בעלך. הילדים גדלו ואת יכולת ביתר קלות לשאת את חייך הקשים. עוד שנים רבות הוריתיך את הדעת החדשה שרכשתי. בתקופת חייך האחרונה עלתה בזכרוני רק במטושטש פגישתנו הארצית.
מדוע – שואלת את – קרו הדברים כפי שקרו?
כך נגזר עלינו מראש – אין אנו מצווים להבין את כל המוצאות אותנו.
הדבר קרה בשנת 1480 בעיר טולדו בספרד הנוצרית של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה.
בעלוֹת הנוצרים לשלטון היה עליהם להתגבר על שני כוחות עצומים אשר חיו בצוותא במשך מאות בשנים – הישוב המוסלמי המאורי והישוב היהודי.
המלך והמלכה שאפו זה מכבר לארץ נוצרית מאוחדת תחת חסותו של האפיפיור ברומא ואילצו את היהודים להמיר את דתם. רבים מהם עשו זאת אבל שמרו בלבם את המסורת ואת האמונה היהודית וכן לא ניתקו את הקשר עם אחיהם היהודים.
בהשפעת אישים מסוימים וביניהם תומאס די טורקוומאדה הוחלט לעקור מן השורש את קיומם של האנוסים, לאמור את הקונוורזוס, המאראנוס, אשר בסתר לבם נשארו יהודים. מובן כי עם מותם או גירושם של התושבים היהודים האמידים ובעלי ההשכלה אשר רבים מהם תפסו עמדות רמות ומשרות נכבדות גם בחצר המלך, יפול רכושם הרב בידי הממשלה, כלומר בידי המלכות והכנסייה. כל האמצעים כגון טרור, מעשי תרמית, בגידה, שוחד וכיוצא באלה היו כשרים. טרגדיות אין־קץ ירדו על ראשם של האנוסים. רבים הוציאו נשמתם בחדרי העינויים, אלפים מתו באוטו דה פה, כלומר נשרפו חיים על מוקד במחזה ראווה. פלא הוא שבכל זאת נמצאים בספרד עד היום שרידי אנוסים. נמצאו יהודים אנוסים אשר זממו להגן על עצמם אם בצורת מרד או על־ידי רציחת האינקוויזיטורים. לקושרים היה צפוי כמובן עונש מוות איום, אך היו מקרים שהקשר הצליח ואינקוויזיטור אכזר מצא את מותו. היו שניסו להשתמש באמצעים מאגיים בקוותם להכרית את כל האינקוויזיטורים בעזרת קסמים. מסופר על יהודי אנוס שנמצא אצלו לחם הקודש אשר נלקח מכנסיה קאתולית. לחם הקודש מסמל, כידוע, בשר ודם של ישו. כן העלילו על קבוצת יהודים שרצחו ילד נוצרי, לגוורדיה שמו. הוציאו את לבו והשתמשו בו למעשה קסמים. גווית הילד לא נמצאה מעולם. לוידוייהם הסותרים של האומללים אשר הוצאו מפיהם בעינויים קשים אין לייחס ערך של אמת. שיטות האינקוויזיציה מזכירות לנו היום, כחמש מאות שנה לאחר־מכן, את שיטותיהם של הסובייטים, המצליחות להוציא מאדם חף מפשע כל ווידוי כפי רצונם ולפי מגמתם הפוליטית. מכל מקום העלילות שהעלילו על היהודים באירופה במשך מאות בשנים ואשר הביאו חורבן והרס על היהדות, תחילתן במעשי האינקוויזיציה של ספרד בימי שלטונם של פרדיננד ואיזבלה.
תומאס די טורקוומאדה נכנס בגיל ארבע עשרה למנזר הדומיניקנים בסגוביה. הוא היה איש חכם, בעל היגיון קר, מוח תיאורטי מזהיר ויושר אישי. אדם עשוי לשלטון מטבע ברייתו. מתעוררת השאלה מדוע שנא איש זה שנאת מוות את היהודים, ויותר מזה את האנוסים. התשובה היא כי הוא ראה בהם סכנה לקיום המלכות הקאתולית. האמת הנרמזת בספרי ההיסטוריה היא, כי הוריו היו ממוצא יהודי והם המירו את דתם עוד בהיותם תינוקות. הדבר נודע להם מפיהם של סבא וסבתא. כל ימי חייו חשש פן תתגלה האמת. מסופר כי משראתה אמו את עלייתו של בנה, את שנאתו ליהודים, אכזריותו ויצר הנקמה שלו נגדם, נעלמה מביתה וחזרה לקהילה היהודית. מלבד חוקי האינקוויזיציה עצמה אשר היו מכוונים נגד האנוסים ונגד המרפאים שהשתמשו ברוח אלהים, הצליח תומאס די טורקוומאדה להשפיע על המלך והמלכה לגרש מאזורי מלכותם את קומץ היהודים אשר עוד נותרו שם. פרנסי הקהילה והרב בראשם התייצבו בפני פרדיננד ואיזבלה והציעו להם סכום כסף גדול לביטול גזרת הגירוש. קופת החצר היתה ריקה כתמיד. אז פרץ תומאס מן החדר השני שם הקשיב לשיחתם והזכיר למלך ולמלכה את מעשהו של יהודה איש קריות אשר מכר את ישו בעבור שלושים שקל כסף. המלך והמלכה סרבו. היהודים גורשו, האנוסים נתפסו ומעשי האוטו דה פה נמשכו.
תומאס די טורקוומאדה היה בשיא הצלחתו. האפיפיור וכן המלכה, היללו ושיבחו את מעשיו. אז עלה רעיון חדש של מעשה עינוי במוחו אשר אולי נרמז לו מפי מזכירו אבל נמסר לנו כפרי רוחו. האנוסים שישבו בצינוק היו מוצאים לפעמים לחזות במחזה מיוחד. אבותיהם הוצאו מקבריהם ולנגד עיניהם התעללו בגוויותיהם ושרפון.
שני מאורעות אירעו בחייו של תומאס די טורקוומאדה, שניהם ביממה אחת שעליהם אין זכר בספרי ההיסטוריה. בלילה הקודם נדדה שנתו, כאבים עזים בגבו תקפוהו ובדי עמל הצליח לקום בבוקר מיצועו. בעיצומם של כאביו העזים נגלה אליו קלסר פניה של אישה בלתי ידועה. בהגיעו ללשכתו של ארמון המלך – בינתיים הוא נתמנה אב הווידוי של המלך והמלכה – סיפרו לו על מקרה מיוחד אשר אירע לאשה אנוסה אשר שכניה הלשינו עליה. אותם שכנים שהסגירוה היו רופאים נודעים, והם שמו לב כי רבים דורשים לפתחה של האשה ויוצאים מעמה מאושרים. כנראה שהעלתה להם ארוכה, או שמא סייעה להם לשאת את חולים. לאחר חקירה ודרישה גילו כי היא ממוצא יהודי, דור שלישי של יהודים, וכי היא מושיעה את חוליה בעזרת מעשי כשפים. סיבות אלו, הספיקו, כמובן, לציידי האינקוויזיציה והם גררו אותה והטילוה לצינוק. מנת גורלה היה עינויים, וידויים שהוצאו מפיה באונס.
שלא כמנהגו, החליט תומאס, האינקוויזיטור הכללי, לנהל בעצמו את החקירה המוקדמת של אותה אשה, בטרם תובא לפני בית המשפט של האינקוויזיציה שבו ישבו לפחות שלושה אינקוויזיטורים.
בהוד ובהדר נסע תומאס בעגלתו אל הצינוק. הוא לבש גלימה שעליה התנוססו אותות דרגתו הרמה. הנזיר אשר ליווהו לבש מעל כתונת הנזירים שלו את הלבוש הטיפוסי של אנשי האינקוויזיציה, גלימה לבנה, כובע רם, משולש, אשר כיסה על כל הפנים פרט לשני פתחים לעיניים. לבוש זה הומצא מפני ששום איש מאנשי האינקוויזיציה לא היה בטוח בחייו אילו נתגלו פניו. תומאס די טורקוומאדה נכנס בכל הדרו לתוך הצינוק האפל והמצחין. מעט קש רקוב מפוזר היה על הרצפה שם ישבה שפופה אשה ושמה מריה. קודם לכן הכניסו לו שרפרף נקי כדי שיוכל לשבת עליו. בראותה את ראש האינקוויזיטורים אשר הכירתו בלא קושי הזדקפה מריה, מחתה את דמעותיה מעיניה, החליקה את שערותיה הפרועות והביטה הישר לתוך עיניו. אז אירע המאורע החשוב השני באותה יממה. האינקוויזטור הגדול והמפורסם, אשר כוח הדיבור והשכנוע שלו היה רב, עמד אילם, מופתע ומזועזע לשמע דבריה של האשה. מריה פנתה אליו בקול צלול ומלא נועם ושאלה אם יותר לה להפיג מרום מעלתו את הכאבים אשר תקפוהו בליל אמש. טרם הספיק טורקוומאדה להניע את ראשו לאות הן והאשה הושיטה את שתי ידיה לפניה אך מבלי לגעת בו, פסעה בצעדים זהירים מאחוריו והעבירה פסים מגנטיים מכתפיו לאורך חוט השדרה עד למושבו ועד לרצפה.
תומאס עצם את עיניו. לאחר שפתחן ולא ידע אם אמנם נרדם או שמא איבד הכרתו. על כל פנים, מיד לאחר־מכן קם מן השרפרף ומתח את אבריו בלא שיחוש שום כאב. רעננות תקפה אותו לפתע. הרגשת אושר, חדווה, כפי שלא ידע מאז היותו ילד קטן בצל אמו האהובה. הוא סקר את מריה במבט ממושך, מכף רגל ועד ראש, דפק על הדלת כדי שהשומר ישמע, והודיעו בטון שליט כי הוא ימשיך בחקירתו הערב לפני שקיעת החמה. הוא ציווה עוד מבלי שמריה תשמע את דבריו מבפנים, להגיש לה כד מים רעננים, לחם וקש טרי. מיד יצא משם, חזר למשרדו בארמון והודיע כי הוא יוצא את טולידו לימים מספר ולאחר מכן יסור לסגוביה לשהות במנזר הדומיניקנים שבו חונך.
שעה קלה לאחר־מכן פנה והלך אל תא המנזר שלו בטולידו והתבודד שם עד צאת הכוכבים. אז הזמין שוב את עגלתו אלא שבפעם זאת הוא הסתיר תחת גלימתו הרחבה לבוש עליון לבן של אנשי האינקוויזיציה. בהגיעו לצינוק הטיל על הנזיר המלווהו תמיד שליחות אשר תעסיקהו בעיר שעות מספר. אז, בהיותו לבדו, נכנס בחשאי לתוך הצינוק, ובראותה אותו קמה מריה ונעמדה ליד הקיר מולו. הוא שלף את לבוש האינקוויזיציה שהיה טמון מתחת לגלימתו וציווה עליה ללובשו על שמלתה בלי אומר ודברים. מריה צייתה בלא לפצות פה. אחר כך פתחה לפניו את הדלת כמעשהו של משרת נכנע ופסעה אחריו אל עגלתו. הוא הושיבה ליד העגלון וארבעת הסוסים התחילו דוהרים בליל הקיץ האפל לעבר סגוביה.
לפנות בוקר הגיעו ליער עבות. האינקוויזיטור ציווה על העגלון לעצור ואמר כבדרך־אגב כי ברצונו ללכת ברגל אל המנזר כפי שנהג לעשות בנעוריו. עתה נותרו לבדם, נבוכים, מאושרים. הם נטשו את דרך המלך ופנו לעברו של שביל אשר הוביל אל כר דשא. כוחם הפיזי והנפשי נדלה עד תום. הם שכבו במרחק מה זה מזה, נזיר אשר גזר על עצמו פרישות והבתולה מריה. כוכבים נצנצו ברקיע. הוא והיא, כל אחד לעצמו, התפלל לאלהיו בלבו כי ירחם עליו ויורהו את דרך הישר. נרדמו בלא שיגעו זה בזה, מאוחדים באשרם ובסבלם, שכן נהיר היה להם כי למן אותו רגע של פגישתם גורלם אחד עד קץ הימים האלה ואף מעבר להם לנצח נצחים. עם זאת, ידע טורקוומאדה בהגיונו ובהכרתו כי הוא שונא את העם היהודי שנאה עזה, וכן ידעה היא כי תתעב את האינקוויזיטור הגדול על הסבל הרב אשר יגרום לבני עמה.
שעות מעטות של שינה ללא חלום הספיקו כדי שישובו כוחותיהם. ערים היו. קמו, שתו מימי הנחל, אכלו מפירות היער וחרף ידיעתם כי תהום מפרידה ביניהם, שהרי אין תכלית לאהבתם, לא הירפו זה מזה, דוגמת אדם וחוה בגן עדן. תשוקתם היתה טראגית, נטולת שמחה, ללא בדיחות הדעת, כי המוות ארב לפתחה ואילו הוא צפוי היה לגיהינום.
לאחר שעות ארוכות של הליכה הגיעו למנזר. תומאס הפקיד את “האח הצעיר” בידי ראש המנזר – הפריאור – וביקש ממנו לפקוח עין עליו כי חדש הוא במנזר ומנהגיו וסדרי תפילתם אינם נהירים לו. הוא גמר את עניינו במנזר כפי שמצא לנכון ונטל ברכת פרידה ממריה תוך הבטחה לבקרה שנית מקץ שלושה חודשים.
מריה האצילה והתמירה נשתלבה חיש מהר בחיי יום־יום של המנזר. היא הפתיעה את מוריה ואחיה בשליטתה בלשונות, ארמית, ערבית, לאטינית ויוונית. היא בלבד ידעה לקרוא את הברית החדשה בארמית, היא שפת המקור ובתרגומה הראשון ליוונית. לבד מכן, היא הוכיחה ידיעה רחבה בספרות הרפואית הגדולה שבתלמוד, וכן זו הכתובה יוונית אצל היפוקראטס, זו שבלאטינית שאצל גלנוס והספרות הרפואית בערבית אצל אבן־סינא. הנקרא גם אבו עלי אל חוסיין. ומובן שבקיאה היתה גם בכל מה שכתב הרמב"ם בענייני רפואה. בלא היסוס הטילו עליה את ההשגחה על גן עשבי המרפא שהשתרע בסמוך לגן הירקות של המנזר. חולים רבים ביקרוה. בצאתם מעמה חשו כי שבו לאיתנם. היא נתחבבה על כולם. מקץ שלושה חודשים חזר תומאס ויחדיו פסעו בדרך המובילה אל הצלב, סביב סביב לגינה הפנימית בה פרחו שושנים וחבצלות.
“ובכן, אחי הצעיר” פתח תומאס “מה שלומך”?
“שלומי טוב, כבוד האב,” השיבה מריה בענווה “אני עובדת, מגישה סעד לחולים ומאושרת. ואולם צר לי כי בקרוב, תוך החודש הבא, אנוסה אני לעזוב מקום זה כיוון שאני מביאה ילד לעולם. עתה אל כל אשר תצווני ללכת, אלך”.
תומאס עמד כמאובן. לאחר שתיקה קצרה אמר בקול נמרץ: “אחי הצעיר, שוב נא אלי כעבור שעתיים ואודיעך את החלטתי”.
למועד, בהיכנס מריה לתאו מצאתו שלא כמנהגו כורע על ברכיו לפני האם הבתולה, מריה הקדושה, תחת שיכרע לפני ישו הצלוב. הוא הכניס את ידו לחזהו ושלף משם נרתיק קטן, בו טמון היה צלב זהב שבמרכזו אבן אדומה. רובין. הוא דיבר אליה בקול לחש כדי שלא יישמעו דבריו מעבר לקיר. “קחי צלב זה” אמר “ולכי עמו לואלאדוליט. מקום שם תמצאי קומץ יהודים, ביניהם אשה קשישה ושמה מרים. את הצלב מסרי לידיה של האשה. יום בו תמשש האשה צלב זה בידיה יהיה היום המאושר ביותר בחייה. אפגש עמך שם. ועתה לכי לשלום ואלהים יהיה בעזרך, ינצור צעדייך וישגח על בנך.”
“האח” מרים עזב את המנזר, הלך ימים ולילות רבים עד שהגיע למחוז חפצו. מרים הקשישה, אשה אומללה אשר בכתה רוב בכי על דרכו הנלוזה של בנה, נפחדה מאד בראותה את דמות הנזיר־מרים קרב אליה. היא נתייראה על חייה ועל חיי הקהילה הקטנה. מריה ביקשה לשוחח עמה ביחידות ובהיותן לבדן מסרה בידי האם את הצלב, סימן היכר שהיא באה בשליחותו של הבן האובד. מריה גילתה לאם את הריונה ושתי הנשים שפכו יחד דמעות על מר גורלן שלהן ועל גורלו של העם היהודי האומלל. עם זאת זכרו הכתוב: “כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא”.
שישה חדשים לאחר מכן הגיע האינקוויזיטור הראשי לואלאדוליט מקום הולדתו ועמו פמליה גדולה אך לא מצא את אמו שם ואף לא את העלמה מריה. נעלמו כמו בלעתן האדמה.
פעמים רבות שאלתי וחזרתי ושאלתי את עצמי מה טעם מנסים בני־אדם להעלות בזכרונם חיים קודמים? כעין ניצוץ חשמלי יעברם כאשר מראה חזון, שם או מאורע כלשהו עולה ברוחם. הזעזוע חזק במיוחד כשגורלו שלו קשור בזכרו של אדם אהוב או שנוא עליו.
לפני זמן מה ראיתי את עצמי חיה ומתה בימי המהפכה הצרפתית הגדולה. הדבר אירע בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה. כשאני מהרהרת היום בכך נדמה לי כי העלילה נתרחשה בליאון, העיר השנייה בגודלה בצרפת של אז. התגוררתי מחוץ לתחום העיר, בחווה קטנה שהיתה נחלתו של אחד האריסטוקראטים. כבת שש־עשרה הייתי ובתו של הרפתן. תפקידי היה העמסת חלב טרי, חמאה וגבינה, על עגלה קטנה רתומה לחמור והבאתם מדי בוקר בבוקר לשוק. לפעמים הוסיפו לי גם ביצים טריות, פרחים, או ירקות מגני הירק. שמי היה מריון. היום סבורה אני כי הייתי ילדה יפה למדי, שחומת שער, עורי לבן ועיני שחורות, גדולות ועגולות.
מן הנכון לומר כי מכמה בחינות הייתי ילדה בלתי רגילה, אדוקה, מתפללת בדבקות, אומרת וידוי ומטה אוזן לדברי החכמה והמסתורין של הנזירות שאצלן למדתי קרוא וכתוב. במיוחד הפתיעוני רמיזותיהן כי כל אדם וכל נפש חיה ישובו ויוולדו מדי פעם בפעם מחדש. כן שמעתי מפיהן כי את תורתן למדו מנזיר אחד יוצא דופן בחכמתו ושמו שליה. הן דיברו עליו כעל אדם מעולם אחר. טוהר נפשו ועליונותו ההומאנית והמיסטית היו לשם דבר. והנה אירע מעשה שהיכה בתדהמה את תושבי העיר כולה, לרבות העם או המעמד השלישי כפי שכונה באותו זמן, וכן תעשיינים, אצילים, נזירים ונזירות. פתאום לפתע פרש שליה מן הכנסייה ונצטרף לתנועה מהפכנית ותוך זמן קצר הפך לנביאה הקנאי והאדוק ביותר. המהפכה הצרפתית אליבא דשליה, היתה בחינת בשורה נוצרית חדשה והוא נביאה. אני, מריון, בהיותי נערה ערה למדי, יוצאת ובאה בין הבריות, מתרועעת עם אצילים, אנשי כנסיה ודלת העם, סובבת בשווקים, מתעניינת, מקשיבה, נסחפתי כולי עם הזרם החדש שבו ראיתי תקומה לעם ושחרור העמלים והנדכאים. בערתי באש להבה, שאפתי לקחת נקם, אחת ולתמיד, מאותם אצילים, אנשי־תעשייה ובעלי אחוזות, אשר חיו חיי מותרות, בניגוד משווע למעמד הפועלים והעמלים אשר כרעו תחת נטל סבלם. והלא רק כמה עשרות שנים חלפו מיום שנשתחררו אותם בעלי אחוזות מעול העבדות. אל נכון זכור לכולנו מנהגה של האצילות הצרפתית במשך מאות בשנים ליטול לה את “זכות הלילה הראשון” מאת החתן המיועד, בעלה של האשה ואבי ילדיה העתידים להיוולד. אותו חתן בחופתו משולל היה בטחון כי ילדו הראשון שלו הוא, יוצא חלציו.
אני טרם נועד לי חתן ולא טעמתי טעמו של אותו מנהג כשם שטעמוהו חברותי. בכל זאת לא נחסך ממני אותו סבך, שכן בנו של בעל החווה, פרנסואה ד' וייה, נער יפה־תאר בן שמונה־עשרה, אהבני מילדותו, ובסתר הלילה, בין דשאים, ביערות, השיבותי אהבה אל חיקו.
באותם ימי מהפכה היה לבי קרוע לגזרים. מצד אחד נמשכתי בכל מאודי אחר המהפכה ומצד שני חרדתי לגורל אהובי פרנסואה. בפריז, בירתה של צרפת שלטה האספה הלאומית והמון העם עמד ברובו לצד המהפכה. התוצאה היתה, משפטי אימים, הקזת דם, הגליוטינה. לבסוף הגיע תורו של לואי ה־16 אשר כינוהו בלעג “האזרח לואי קפה” כשם משפחתו המקורי.
בעירי ליאון היה מצב העניינים שונה מן הקצה אל הקצה. אמנם גם אליה הגיעה הגיליוטינה אך לא השתמשו בה בתחילה ועמדה ככלי אין חפץ בו במחסן. אולם, עם התפשטות המהפכה וריבוי ציריה באספה הלאומית נתבלטו בה שתי מפלגות גדולות, הז’ירונדיסטים, כלומר המתונים, והאקסטרניסטים – מפלגת הגבעה. (שם זה ניתן לה על שום צורתו של אולם האספה הלאומית שהיה בנוי כאמפיתיאטרון וחברי מפלגה זו ישבו בשורות העליונות הקרובות ליציעים אשר נועדו להמון הראדיקלי).
מעמדה של הכנסייה בליאון היה חזק למדי, כן גם מעמדם של בעלי התעשייה (תעשיית המשי בעיקר), האצולה ובעלי החוות החקלאיות הגדולות. הכוחות הריאקציוניים הפכו עד מהרה לכוח צבאי מאורגן אשר יצא בהתנגדות גלויה לשלטון המהפכה בפריז. אלה השתלטו על העיר, הוציאו את הגיליוטינה ממחסנה והפעילוה, זו הפעם הראשונה לא כמכשיר נגד המעמד הראשון והשני, אלא כמכשירה של הריאקציה נגד המהפכנים. קורבנם הראשון היה שליה, נביא אמת, האדם הנערץ והאהוב על הכל. מובן שהאיש היה חף מפשע, ללא כל כוונות זדון או רגש נקם, והוא אשר נגזר עליו לשאת ביסורים אין קץ, בעינויי מוות נוראים ביותר מידיו של אותו מכשיר קטלני – הגיליוטינה. ייתכן שלא ידעו להפעילה כראוי או שמא להב החרב לא היה חד למדי, מכל מקום לא הצליחו לערוף את ראשו באחת. שלוש פעמים הונחתה עליו המכה עד שהתליין ריחם עליו והוריד את ראשו בחרב.
הידיעה על רצח אכזרי זה הגיעה לאספה הלאומית בפריז. ראשו הכרות של שליה המעונה הובא לשם והוצג לראווה בכיכר העיר. בו במקום גמלה ההחלטה לנקום את דמו של שליה מאת העיר ליאון כולה. פסק־הדין נתחלק לסעיפים: הריסת בנייני הכנסייה והכחדת כל סמל דתי בה; השמדת האצולה, בעלי־התעשיה, סוחרים, כלומר כל בעלי הרכוש שבעיר; הריסת בתי המגורים של אותן שלוש שכבות וכן את כל הבניינים הציבוריים אשר שירתו עד כה את השלטון.
העיר ליאון שוכנת על שפתו של נחל רון והיא היפה שבערי צרפת. בנייניה הציבוריים הוקמו בידי לואי ה־14 ושמם יצא לתהילה בכל רחבי המדינה. שליחי העם או אלה שנתמנו להוציא לפועל את פסקי־דין המוות נקראו “פרו־קונסולים”, בהתאם למסורת הרומאית. האיום בין כולם היה יוסף פושה. איני זוכרת אם מסוגלת הייתי אז לערוך השוואה בין שתי הדמויות, שליה ופושה, כפי שניתן לי לעשות היום. שניהם היו פרחי כהונה אשר שירתו את הכנסייה ולבשו גלימות נזירים שנים ארוכות. יתר על כן, שניהם פעלו לשם ההפיכה ובשמה ונשאו על שפתיהם ברמה מלים כגון אהבת האדם, העלאת רמת החיים של האומה ושחרורה מן הסבל. עם זאת תהום רבה הפרידה ביניהם. שליה היה ונשאר טהור ללא רבב, ואילו פושה הפך למבצע האכזר ביותר של נקמת הדם. לבו היה קר כאבן, אתיאיסט ללא סייג אשר ידע להציל את עורו, הכל לפי מהלכה של הפוליטיקה ותמורותיה. במרוצת ההיסטוריה הוא קפץ מקיצוניות אחת לשנייה, ממעשי טרור למתינות, עבר לצדו של הקיסר נפוליון, נתמנה שר המשטרה שלו, הפך לנסיך ולמליונר, ולאחר מכן עם נפילתו הסופית של נפוליון עבר אל הבורבונים והחזיר את לואי ה־18 לכס המלכות.
נחזור אפוא אל הכבשים שלנו “”Revenons á nos moutons כמאמר הצרפתים. פושה פתח את שלטון האימים שלו בליאון במחזה מדהים ומזעזע, אבל בלי שפיכות דמים. קודם לכן, המדובר ב־1793, ניפצו והשמידו את כל כלי הקודש שנמצאו בכנסיות, פסלי ישו, תמונות, איקונין, בגדי הכוהנים והבישופים, ספרים וכיוצא באלה חפצי פולחן. כיכר העיר קושטה בירק ובפרחים ובצדם ערמות ערמות של השלל שנחמס. כאשר הגעתי באותו בוקר העירה, לקחו ממני פועלים צוהלים את החמור האהוב שלי, הלבישו עליו טיארה – כלומר כובע של בישוף – וקשרו לזנבו את הברית החדשה ואת הצלב. בראשה של תהלוכה מוזרה זאת ניצב פסל גדול עשוי ברונזה בדמותו של שליה. כמובן שכל העם נאסף כדי לצפות במעשה הנורא ואז הכריז פושה בקול רם שהכנסייה וכל ערכיה הדתיים מתו לבלי קום עוד והוא מבעיר אפוא בעצם ידיו מדורה גדולה אשר תשרוף ותכלה את הכל. פסל הברונזה של שליה הוצב בקתדרלה במקום שהיה פסלו של ישו.
פושה ופמלייתו התגוררו בבית קטן ומבודד שהשמירה עליו היתה חמורה ואשר ממנו יצאו למחרת היום פקודות וצווי מעצר. ידעתי כי פרנסואה אהובי אשר הואשם בפעילות נגד המהפכה יהיה אחד מקורבנותיו הראשונים של פושה. הוא לא היה בין הראשונים של היום הראשון, 200 במספר, אלא בקבוצה השנייה. מחזה דמים כזה טרם ראתה עין אנוש. בתחילה נצטוו הקורבנות לכרות לעצמם קברי אחים. לאחר מכן נכבלו בידיהם וברגליהם והועמדו במרחק של כמה עשרות מטרים אל מול לועי תותחים אשר ירו אש לעברם. אלה שלא הוציאו את נשמתם מיד נהרגו בחרבות. אחר־כך ערמו אותם ערמות ערמות והוטלו לקבר. בלא ספק היו ביניהם שעדיין נשמו.
בבוקר המחרת באו אל חוותנו ונטלו עמם את פרנסואה שלי. אותו לילה לא עזבתיו ולו לרגע אחד. עתה התרפקתי עליו, זעקתי, בכיתי, התחננתי, אולם לשווא. לקחו וזרקו גם אותי לתוך העגלה. הכרתי היטב את מקום מגוריו של פושה וכשקרבנו אליו קפצתי מתוך העגלה ורצתי לעבר ביתו כדי להניע את לבו המאובן ולחון את פרנסואה. הבית היה סגור ומסוגר ומשמר כבד הופקד עליו. עגלת סוסים עמדה לפני השער, שככל הנראה חיכתה לו לפושה. שוב פרצתי בצעקות ובבכיות וגמולי היה מכות קשות בקת הרובה. נפלתי ארצה ונחבלתי בראשי. כוחי עוד הספיק לי כדי להתרומם ואז הופיע פושה בשער. הסתערתי לעברו, חיבקתי ברכיו, ואילו הוא הביט עלי מופתע וציווה על אנשי המשמר לסלקני. אז פרצתי בשאגה: “דמך בראשך, אם לא בחיים אלה אזי בגלגול אחר”.
הוא נעצר ובת־צחוק זדונית ריחפה על שפתיו. שומריו תפסוני, אחזו בי מאחור ואחד מהם הטילני אל אבני הרחוב. אבדתי את ההכרה. כמו בחלום זוכרת אני שהחיילים סחבוני אל מאחורי הבית והתעללו בי. לאושרי לא חזרה אלי הכרתי. לאחר שהתעוררתי מתרדמת המוות נודע לי כי החיילים הטילו את גופי לתוך הרוֹן, שם הוטלו גם שאר הקרבנות שהומתו באותו יום. הרון הפך אדום מדם ומימיו הורעלו לזמן רב מחמת הפגרים שצפו בהם. נדמה לי כי במסע זה שלאחר המוות היה גופי קרוב לגופו של פרנסואה.
עדים למחזה זה היו תושביה של העיר טולון השוכנת אף היא לחוף הרון. באותו יום, הוא ה־15 בדצמבר 1793, התחיל פושה בהריסת בנייני הפאר של ליאון, אולם לא זכה להשלים את מלאכת ההשמדה כי באביב 1794 הוא נקרא לשוב לפריז ולתת דין וחשבון לאספה הלאומית על מעשיו האכזריים שהיו בניגוד לרוחה המקורית של המהפכה ולזכויות האדם.
אני מכירה את רואת הנסתר אילונה שנים רבות. אין היא רוצה להתגלות ברבים, ובכל זאת כאשר תפגוש באדם שהיא רוחשת לו חיבה, תתרצה ותעשה עמו ניסוי כלשהו. פעם ביקרה בביתנו וביקשה כי נצייר אילנות. לפי צורת האילן אשר צויר יכלה לתאר לפני בעליו כמה מקווי אופיו מבלי לטעות בשיפוטה. פעם הציעה לי ולבתי למתוח קווים ולהעמיד נקודות מעל שורות של מחברת. הסתכלה כדי שניה, אמדה את המרחק ואת מספר הקווים ביחס לנקודות וניבאה לנו את העתיד. גם במקרה זה היא צדקה בכל דבר. פעם באה לבקרנו בעיצומו של חורף. הקור היה עז ואילו היא לבושה היה קל. נתתי לה את שכמייתי החמה וביקשתיה כי תשמרנה למזכרת. הוספתי ואמרתי דרך חיוך כי שכמייה זו אולי תשמש חוליה מקשרת בינה לביני.
ימים מספר לאחר מכן פגשה בי וסיפרה כי באמצעות השכמייה אשר אני לבשתיה קודם לכן קלטה התרשמויות שונות שבעזרתן ובסיוע תורת הנסתר יש בכוחה לספר לי את סיפורו של אחד מגלגולי הקודמים. אולם אין די בה בשכמייה והיא מבקשת ממני עוד חפץ או יריעת בד כלשהי אשר נשאתים זמן מה על גופי. הפעם שלפתי מכיסי מטפחת־אף מקומטת שהחזקתיה פעמים רבות בידי. מיד למחרת היום היא מסרה לי דוח על אחד מגלגולי מלפני מאה ועשרים שנה בערך. מובן כי במרחק זמן ניכר אי־אפשר לעמוד על אמיתות הדברים. אספר אפוא תחילה את הסיפור גופו ולאחר־מכן נסיק את המסקנות האנליטיות.
1853. רוסיה, ארצם של הצארים, והמקום עיירה קטנה ושמה טורקוב. מנהלה של גימנסיה אחת – נקרא לו וולדימיר – קם ונספח אף הוא אל תנועת הדקבריסטים. חברי תנועה זו היו ברובם אצילים אינטלקטואלים והם הם שהניחו את היסודות האידיאולוגיים המהפכניים אשר הולידו לבסוף את ברית המועצות. וולדימיר, כרבים מחבריו, נתפס והואשם בנסיון למרד אשר היה צריך לפרוץ בחודש דצמבר. מכאן שמה של תנועה זו, כי ברוסית דקבר פירושו דצמבר. האיש נידון לעבודת פרך בסיביריה, ל“קטורגה” הידועה לשמצה. וולדימיר ועמו אשתו ובתם מרושקה בת השמונה עשו את הדרך הארוכה מרוסיה התיכונית עד לסיביריה ברגל. הוא, כבלים כבדים בידיו וברגליו, אילצוהו לעבוד במכרות פחם שם כלו חייו מכפור, רעב ושחפת. האשה ורה והילדה מרושקה נותרו בחיים. שלושה אנשים סייעו בידי האשה וילדתה. איכר עשיר, קולק כפי שכינוהו, אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, אשר נתן להן לפעמים דברי צמר או פרוה וכן מזון, לחם ושומן חזיר. האיש חשוך בנים היה וברצון היה לוקח את ורה ואת מרושקה לביתו לצמיתות אילולא אשתו רעת־הלב. האדם השני אשר הושיט עזרה לאלמנה ולבתה היה חייל, אחד מאלה אשר ליוו את האסירים לסיביריה. הוא התרועע עמהן, העתיר עליהן דברי חיבה, העניק להן משקה, וודקה, וכן קושש למענן עצי הסקה. השלישי בחבורה היה כומר פרובוסלאבי, אדם מוזנח ביותר שגלימתו מוחתמת תמיד בשאריות אוכל. אך כומר זה היה האור בחיי מרושקה, כי הוא לימדה תורות שונות. בבואה לשם כבר ידעה קרוא וכתוב, שכן ילדה מוכשרת היתה וערה ביותר. היא התחבבה על כל אדם. אל הכומר נמשכה בכל ישותה, שכן בין שאר העניינים אשר הוא לימדה היו גם סיפורי האבות, הנביאים וישו ואלה העלו בדעתה את הסיסמאות הסוציאליסטיות הנעלות אשר נחלה מאביה, דהיינו שיוויון, אחווה, הומניות. והלא בן הנגר מנצרת רצה לעזור לעניים כשם שזה היה רצון אביה וידידיו, אלא שלא הספיקו. ידי רשעים רצחום. תנאי המעצר לא העיבו על יופיה של הנערה. נהפוך הדבר. היא פרחה ושגשגה. ורה אמה משוכנעת היתה כי בתה זו תישא את לפיד החופש בבגרותה הלאה, אותו לפיד אשר נישא בידיו של אישה.
ואולם חורף בא, קשה מן הרגיל, והמזון מעט ודל. מרושקה חלתה. שחפת דוהרת הכריעה אותה. בת ש־עשרה היתה במותה.
אילונה סיימה סיפורה ונאלמה. שאלתי: “מה כאן סמיכות פרשיות אלי?” הסבירה האם אין את חשה כי פעילותך וחיוניותך הן מעל ומעבר לגילך? אשה בת שישים עומדת בדרך כל על סף הפרישה מן העבודה. נדתי בראשי. אמת נכון הדבר. אילונה המשיכה: "מרושקה זו לא חייתה את חייה עד תומם. חציים ואף למעלה מזה לא נוצל. משום־מה (לא כאן המקום להסביר למה ומדוע) ניתן לך עודף זה במתנה, תוספת למנת הפעילות, ההיענוּת והחיוניות אשר הוקצו לך. סיפור זה יש בו כדי לתרץ נהייתך הבלתי מוסברת, הבלתי מוצדקת ונטולת ההיגיון אחר רוסיה הסובייטית והיסודות האידיאולוגיים המתקדמים של המהפכה.
לשמע דברים אלה הוסר מסווה מעל עיני. התנועה האינטלקטואלית המהפכנית ברוסיה במאה הקודמת הלהיבתני מאד וזה הטעם על שום מה נמשכתי אחר הספרות של אותה תקופה. האיטלקים אומרים: “אם אמת אין בזה, מכל מקום המצאה נהדרת היא”.
גלגולה של מרושקה ניתן לי כמתנה יקרה מאת רואת הנסתר אילונה.
הדבר אירע לפני עשרים שנה. סיפור זה סיפרתי וחזרתי וסיפרתי באוזני ידידי ותלמידי בתקווה כי יפיקו ממנו לקח.
אירע לי המקרה והכרתי אדם, פרופסור למאתימאטיקה גבוהה, אשר עשה עלי רושם רב. ידיעותיו הרבות, אופקיו הרחבים, כבשו את לבי. ימי שבתנו יחדיו, שיחותינו הארוכות, לימדוני יותר ממה שרכשתי בשנות לימוד רבות באוניברסיטאות.
לא רציתי באהבתו, אבל הוא אילצני לקבלה. תוצאותיה – טרגדיה קלאסית של אהבה. העלילה היתה בלתי הגיונית מלכתחילה. הוא היה בעל לאשה ואב לבת. זמן מה לאחר שנוכח לדעת כי אין תכלית לאהבתו, נפל הפרופסור למשכב. הכרותנו ארכה שבועות מספר בלבד. לא נותר לי הימנה אלא צרור עבה של מכתבים רבי־עניין, נפלאים בנימתם.
שלושה חדשים חלה את חוליו. בתקופה זו לא ניתן לי לבקרו. מכתבים שכתבתי לא שלחתים אליו, אולם כיוון שמורגלת הייתי בכתיבת מכתבים יום יום המשכתי בכתיבתם. המכתבים צרורים היו בתוך מחברת, ולהפתעתי הגדולה הוא השיב עליהם תשובות כדרך שנהג לפנים. הבדל אחד בלבד מצאתי בהם, תשובותיו היו כתובות בכתב ידי. מדי פעם בפעם פונה הייתי אל ידידיו ושואלת למצב בריאותו, מצב רוחו, ומצאתי כי תשובותיו אלי, קודם לכן, היו נכונות. יום אחד אחר הצהריים הלכתי לראות סרט על חייהם של שומאן ושל ברהמס ועל דורותיה וויק, ששניהם אהבוה. אף־על־פי שהנני נמשכת מאד אל המוסיקה של שניהם לא היתה בכך עילה להזיל דמעות כה מרות כפי שעשיתי שעה שצפיתי בסרט.
אותו לילה, כשעה לפני חצות, הקיצותי פתאום. לצדי שכב הפרופסור מוטל מת וחיוור עד אימה. שוב התחלתי לבכות והעליתי על הכתב את פרשת החלום. עיתוני אחר־הצהרים הביאו את הידיעה בדבר מותו של הפרופסור. הוא מת, נאמר שם, בשעה אחת־עשרה בלילה.
מעודי לא הייתי כה אומללה כבאותו יום. נחמה פורתא מצאתי בכתיבת מכתבים אליו ובתשובותיו.
חדשים מספר לאחר מכן נסעתי להולנד כדי לפגוש את הורי אשר לא ראיתים אחת־עשרה שנה, היינו מ־1938. הפגישה היתה נרגשת, אולם צל העיב עליה. אחת מאחיותי נמצאה בבודאפסט בהונגריה הקומוניסטית. היא נסעה לשם לפני מלחמת העולם השנייה כדי ללמוד מוסיקה ועברו עליה כל זוועותיו של הכיבוש הנאצי, בית סוהר, מחלות, עוני ורעב, בדידות וכיוצא באלה. איש מבני המשפחה לא העז לנסוע להונגריה של אותם ימים, ואילו אני קיבלתי את האתגר ברצון. הדרכון הישראלי שברשותי לא הפחידני. עיקר הקושי היה בהשגת אישור כניסה. זאת היתה כמעט תקוות שווא. אולם לאחר שישה שבועות של ציפיה, בהיותי לאחר יאוש, הוענקה לי האשרה פתאום. התקשיתי להסביר לעצמי מה גרם לנס זה.
בזמן שחלף בין מותו של הפרופסור, בפברואר 1949 לבין נסיעתי לבודאפסט אותה שנה, שקעתי במחשבה על עניין השארות הנפש ועל תודעה אישית אפשרית לאחר המוות הפיזי. פעמים רבות ראיתי את הפרופסור בחזוני, בלילה. שישה שבועות של מתיחות חלפו עלי ובכל זאת לא הייתי מסוגלת לשער מהו שמצפה לי בבודאפסט.
אחותי באה אל שדה התעופה של בודאפסט כדי לפוגשני. אחת עשרה שנה חלפו מאז נפרדנו זו מזו, ולתמהוני הציעה מיד לבוא ולפגוש מדיום המחונן בכתיבה אוטומאתית וביכולת לבוא במגע עם נשמותיהם של בני אדם אשר עזבו את עולמנו זה. מעולם לא פגשתי מדיום קודם לכן. כמדומה לי שגם לא קראתי דבר על נושא זה, אולם נעתרתי לבקשתה בשמחה רבה. ועוד באותו יום, בשעות אחר הצהריים ניצב בדירת אחותי בת החדר האחד מדיום בדמות אשה ושמה ברטה. זו היתה אשה בעלת קומה נמוכה, שערותיה בלונדיות, בשנות הששים של חייה. אביה היה גנראל אוסטרי. בנעוריה היתה זמרת סופראנו, ועתה מלחינה מוסיקה. את עיסוקה החדש, המדיאליות, הכרח היה להסתירו, שכן היה מנוגד לקו המחשבה של המפלגה הקומוניסטית.
אחותי הבהירה לי מספר פרטים הכרוכים בסיאנס. אחד היה התהליך עצמו. ברטה יושבת לפני הלקוח וכותבת משהו באצבעות ידה הימנית בתוך כף ידה השמאלית. בו בזמן היא קוראת בקול את הכתוב והשומע רושם את מילותיה על הנייר. הפרט השני היה מיוחד במינו: בששת השבועות האחרונים, אך לא קודם לכן, היה מופיע רוח, אשר שיבש את הסיאנסים שלה. הוא דיבר גרמנית אנגלית, או לשון אחרת שאחותי לא שמעה. תכופות היה נוקשה בדיבורו, בהתנהגותו, חירף וגידף את אחותי על שדרישותיה מן המדיום היו לא הוגנות. פעמים רבות גירשוהו מעל פניהן אולם הוא חזר והופיע.
כשראתני ברטה בפעם הראשונה הופתעה מאד. בעזרת כתיבתה האוטומאתית היא ניבאה לי כי יום יבוא ואפרסם ברבים את שמה של משפחת אבי. אותו זמן לא נשאתי כלל את שם אבי. שנים רבות חלפו עד שחזרתי אליו.
שתיים או שלוש דקות לאחר שנפתח הסיאנס התחילו שתיהן צועקות: “הנהו שוב, הנהו, לך לך מזה”. הן הסבירו לי כי אותו רוח חזר ובא כדי לשבש את מהלך הסיאנס. אז ביקשתי מברטה לשאול לשמו וברטה הגתה את שם משפחתו, בדיוק רב. פרצתי בבכי. שילחתי את אחותי מן החדר והפרופסור התחיל לדבר אלי באמצעות המדיום ברטה. אותה לשון זרה שהזכרתי היתה עברית. הוא חזר על כל מלות האהבה הרמות שלו, אשר מזה זמן רב לא שמעתי אותן. הדיאלוג עם הפרופסור חזר מדי יום ביומו במשך כל זמן שהותי בבודאפסט. התופעות התפתחו בקצב מהיר, דינאמי. צעדי הראשון היה לחקות את ברטה. ידי הימנית כתבה בתוך השמאלית. והנה הכתב המופלא הזה פעל את פעולתו גם עלי. אני חזרתי על דברי הפרופסור, ומאוחר יותר התערבו גם ידידיו בשיחה על אודות גיבור ספרי.
סיאנסים אישיים אלה ארכו בתחילה זמן קצר בלבד. זכרתי כל מלה שיצאה מפיהם ורשמתיה בנאמנות על גבי הנייר. אולם לאחר מכן נתבלבלו עשתונותי. שכבתי, למשל, במיטה שבחדר והדיאלוג מתמשך והולך. כבר לא היה באפשרותי לאמוד את הזמן, ותוכן הדברים התחיל פורח מזכרוני. הדבר היה ממושך מדי, מסובך ומורכב ביותר. למחרת קראתי לברטה וביקשתי את עצתה. היא פתרה חידתי. “קחי פיסת נייר”, אמרה “ונסי לכתוב עליה בידך הימנית, במקום בידך השמאלית”. כך למדתי את אמנות הכתיבה האוטומאתית שהנני ממשיכה בה עד היום. כותבים מבלי לדעת מה תהיה המלה הבאה, או אפילו האות הבאה, כותבים מבלי להרים את היד מן הנייר, בלא ניקוד, בלי פיסוק, בלי רווח בין מלה למלה, במשיכת קולמוס אחת. משלבים מלה במלה, אחת חודרת לתוך השנייה ובסוף כל שורה אין מרימים את העט מן הנייר כדי להסיטו משמאל לימין ולהתחיל בשורה חדשה. כתב היד משובש לפעמים, במיוחד בתחילת הכתיבה האוטומאתית. בתחילה, הכתיבה אינה אלא קווים, עיגולים או צורות משונות אחרות. פעמים הרבה מחקה הכתב את כתב־היד המקורי של הרוח הדובר גובה האותיות משתנה מדי פעם בפעם. כאשר רגועים, האותיות קטנות ומדויקות, אולם בשעה של רתחה, יאוש, או כל אמוציה אחרת, האותיות גדולות פי שלושה או ארבעה מן הרגיל. לפעמים אי אפשר כלל לפענח את הכתוב, ואם לא מתרגמים אותו מיד מאבדים את כל הדבר. אף־על־פי שאין יודעים מה שייכתב, טרם יירשמו הדברים על גבי הנייר, בהיכתב המלה שומעים אותה בבירור בלב. לאחר פיענוח הנסתר חייבים לרשום מיד בכתב יד רגיל את אשר כתוב.
הפרופסור דיבר אלי הרבה עוד שנים ארוכות. ארבע־עשרה מחברות עבות שמורות עמי. עתה איני רושמת עוד. אולי אפרסם את הכתבים כחלוף שנים. יהיה זה אחד הסיפורים המופלאים על אהבה.
המדיום ברטה וכן הפרופסור נתנו לי שיעור בהשארות הנפש ובתודעה שלאחר המוות הפיזי. ולא זו בלבד, למדתי ממנו דבר העומד בסתירה להרבה תורות נסתרות, הלא הוא: אהבה, אמוציה, תשוקה, קנאה, כעס וכל דבר אחר מסוג זה אינם כלים ואובדים עם המוות הפיזי של הגוף. כוחם נשאר עמם ולא ייבול אם רק חזק היה בימי חייו של האדם.
לבסוף אספר מקרה קטן אשר אירע לי בזמן האחרון. עשרים שנה חלפו מאז הלך הפרופסור לעולמו. לעתים רחוקות מבקרת אני ליד קברו. הקבר מוזנח, אין נראים פרחים עליו ואף לא שמץ דאגה או אהבה. אמנם הבטחתי לפרופסור לבקרו בבית עולמו מדי פעם, אולם נבצר ממני להתעכב אצלו פעם כאשר נתכוונתי לכך. מטעם זה עצב הוא ומצב רוחו עכור.
כשבאתי במועד מאוחר יותר היה ערב נעים לאחר היורה, השמש טרם שקעה וסהר חיוור עלה ברקיע. ציפורים נודדות צייצו בענפי העצים ובשקוע השמש בים הן נשתתקו לפתע. על הקבר מצאתי שארית של נר דונג אשר ידידה שמתהו שם קודם לכן בשמי. פתילו של נר הדונג לא היה שם, ותחת הפתיל שלא נמצא תחבתי מספר גפרורים לתוכו בתקווה שיבערו לפחות מחצית הדקה. אולם ראה זה פלא: הגפרורים אמנם נשרפו מהר אך הלהבה המשיכה לבעור, פעם גבוהה ופעם נמוכה, פעם צבעה אדום פעם כחול. תשעים דקות רצופות בערה הלהבה. בינתיים החשיך היום, הירח עלה, והלהבה עודנה אחזה בנר. הדיאלוג בינינו היה ער כשיחה בין אנשים חיים. הוא רצה כנראה להוכיח באופן מוחשי את קיומו הפיזי, זאת על־ידי השלהבת המהבהבת – דבר שלא נמצא לו הסבר פיזיקאלי או הגיונית. הגיע הרגע להיפרד, לא יכולתי לשהות שם עוד. השלהבת נטתה אף היא לדעוך, נחבאה לפתע כמו בהחלטת בזק, נושאת אלינו ברכה חטופה.
עזה כמוות אהבה.
הקורא ימצא שמספר נושאים חוזרים בכמה מן הסיפורים אלא שהדמויות כאילו הועתקו ממין אחד אל משנהו ומתקופה לתקופה. במיוחד אמורים הדברים בדמותם של המרפאים. אילו היו סיפורים אלה אוסף רגיל שיצא מעטו של אותו מחבר, כי אז לפגם ספרותי ייחשב הדבר, שהרי אין אדם אשר תחשק נפשו לקרוא ולחזור ולקרוא על אותה דמות אם גם בגרסה שונה.
לא כן הדבר באוסף הסיפורים שלפנינו. הללו סיפורי אמת הם, ואם תרצו – זכרונות מן העבר הרחוק.
לגטה לא היו נהירים חוקי גלגול נשמות ובכל זאת כתב:
הֱיֵה אֲשֶׁר הִנְךָ – מֵעַצְמְךָ לֹא תוּכַל לִבְרֹחַ
כֹּה אָמְרוּ סִיבִּילוֹת וּנְבִיאִים גַם הֵם,
וְלֹא יוּכַל שׁוּם כֹּחַ בָּעוֹלָם לְפוֹרֵר לַשַׁחַת
תַּבְנִית מֻטְבַּעַת, הַחַיָּה וּמִתְפַּתַחַת.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.