רקע
מרגוט קלאוזנר
אטלנטיס

בחזוני הראשון על אטלנטיס ראיתי פליטי סופה מיטלטלים בסירה קטנה בעלת חרטום עגול, שבור. הסירה עברה את מיצר גיברלטר והלכה והתקרבה לחופו של צפון אפריקה בים התיכון. נראה היה כי כלי השיט נסחף אל אותו מקום בו הוקמה מאוחר יותר קרטגו.

לא היו לה לסירה לא משוטים ואף לא מפרש. ליד החרטום ניצבה אשה בהדר מלכות וקסדה לראשה. הסמל שהיה חרוט על הקסדה דמה לציפור, אבל איני בטוחה בכך. האשה הזכירה לי את פאלאס אתונה. היא נהגה את הסירה במבטיה כיוון שההגה אבד.

שאר הדמויות היו מטושטשות. הניצולים המסכנים נערמו לערמה ולגופם בלויי סחבות בלבד. הבעת צער היתה על פניהם, קצתם היו בוכים, משוועים לעזרה, ורק היא, האשה עמדה זקופה וראשה מורם. דומה כי היא מנחה את כלי השיט לחוף מבטחים. באשה זו הכרתי את עצמי.

באותה תקופה ראיתי עוד חזון. זה היה לפני עשרים שנה. בחזוני דמיתי ליצור אשר חי אולי לפני מאות אלפי שנה, אך לא כיצור אנוש ואף לא כחיה, אלא כעין פרח סלע. ייתכן כי זו היתה תקופת המעבר מן החיים הלא־אורגניים אל החיים האורגניים. יצור צמחי־אורגני זה טרם נקרא פרח. גבעול לא היה לו כמעט וכמו מוטל היה על סלע. לא בגפו צמח, יחידים רבים צמחו יחדיו עמו. דומה כי עדיין קיים הוא. כותרתו, מקום משכן האבקנים, מאוחר יותר הזרעים, היתה כגודל ביצה. עלי הכותרת היו מחוספסים. במקום עלים ירוקים צמח כעין אזוב. מראהו של כל פרח כשמש קטנה, אלא שהקרניים, כלומר העלים, צבעם היה סגול וטבורם זהבהב.

עתה רואה אני בחזוני קבוצות קבוצות רבות של פרחים אלה פזורים על פסגתו של הר גבוה ונישא. כאשר אני מסתכלת סביבי בעין הפרח, אשר, בעצם, אני הנני, אני מבחינה בדברים רבים ומפתיעים: ממזרחה של כיפת ההר מידרדרים סלעים בזווית תלולה לעומק של אלפי מטר היישר לים. שוחה גדולה נפערה בתוך סלע ההר, לא עגולה דיה. באמצי את עיני ובזוקפי את צוואר הגבעול שלי רואה אני כי שוחה זו כמוה כאשנב גדול בכיפתה של מערה עצומה. וכשאני מתאמצת עוד וצופה מלמעלה בזווית ישרה לתוך המערה, רואה אני במעמקיה ראי מים כחול שגודלו כגודלם של שולי פתחו של ההר. המים בחתית המערה כחולים כשמים מעלי.

מאוחר יותר נודע לי כי קרינת השמש שבתוך המערה הוגברה בעזרת מראות זכוכית פנימיות. בדרך זאת הוארה המערה כולה כרצון המהנדסים, זאת כל עוד זרחה השמש בשמים. וכשאחזור וארים את כותרתי, יודעת אני כי הנני ניצבת על פסגתו של הר גבוה הגובל מצד מזרח באי הנוטה לעיגול. אין הר בלעדי ההר שלי. יחיד הוא ההר שלי.

יודעת אני כי אני צומחת פה מזה עידן ועידנים. מאות ואלפים בשנים פורחת אני ונובלת, פורחת ונובלת. בדרך זאת עקבתי אחר התפתחותו של אטלנטיס – זה שמו של האי.

בתחילה עלי להציג את האדם כפי שחי בעשרות אלפי השנים הראשונות. נמוך־קומה היה בהשוואה אלינו, 120–130 ס"מ, בערך, זריז ביותר ומחונן באינטליגנציה כפי שלא זכה לה עד כה שום יצור אנוש עלי אדמות. בתחילה הוא הביא עמו לעולם סקרנות אין קץ. רצה לדעת כל דבר, ללמוד כל דבר ולנסות הכל בדרך הטבע. הוא מתעניין כיצד מכינים מזון, חומרי בניין, כלי עבודה ועוד חפצים כיוצא באלה. אבל עיקר עניינו בשטח אחר: הוא משתוקק לחדור לסודות הבריאה ואין הבדל אם המדובר באור, אש, אבן, מתכת, גזים, כוכבים, אדמה או כל דבר אחר. אלפי שנים ארוכות דרו לרוב במערה עצומה זו, בה היו מוגנים מפני סערות הים האטלנטי רחב־הידיים. הם פרצו להם דרך בין האבנים ומצאו אוצרות טבע, כגון מתכות, סוגי בדולח, סוגי אדמה, וכמובן גם אש ומים. מיכל המים במרכז המערה ניזון משני מקורות, מן הגשמים ממעל ומאַמות המים מתחת. מעיינות רבים אשר מקורם בהר, מימיהם נשפכו לתוך מיכל מים עצום זה. אין צורך במאמץ מחשבתי כדי למצוא את הקשר שבין צמיחתו של העשב, הדגן, האילנות, כל פרי למינהו, יבול גני הירק, הפרחים לסוגיהם לבין ההשקיה. והמים חזרו ויצאו דרך תעלות פתוחות אשר שבו ונתמלאו אוטומטית במי גשם ובמי תהום וחוזר חלילה. המים היו מלאים אבקת זהב וגרגרי זהב כשמהם הותקנו רשתות דקות דרכן עברו המים ביציאתם מן ההר כבדרך מסננת. כשנתמלאו הרשתות הוציאו מתוכן את הזהב, שטפוהו, עיבדוהו וכיסו בו, תוך לימוד בן אלפי שנים, את גגותיהם וקירותיהם של המקדשים. כן יצרו כלי זהב ותכשיטים שנועדו לכוהנים. הזהב הנוצץ והשמש הבוהקת סייעו לבני האדם לשוות את צורת האי לשמש עצמה.

הם למדו לראות בשמש את סמל האלהות, סמל העיקרון הגברי. הכל נטה לכיוון זה, פרחי הסלע על כיפת ההר צורת שמש היתה להם, כן גם מיכל המים העגול שבתחתית ההר והתוואי העגול של האי גופו.

כחמישים אלף שנה לפני תקופתנו הם יצאו לגור מחוץ למערה אשר לא יכלה הכילם עוד. הם פרו ורבו ולמדו לבנות להם בתים מאבן וחמר. לא נותרו במערה אלא הכוהנים והמדענים בלבד. מאז מבלים הם את חייהם בחוץ, מזונם נתגוון, גופם טופח ובעזרת עשבי מרפא אשר גילו הלכו והתקרבו לממדיהם של בני האדם בימינו. פניהם יפו, צבע עורם הפך חום בהיר כעין הזית באותם ימים. עקרון השמש היה להם למודד. בינתיים גילו את הגיאומטריה ואת הטריגונומטריה ובעזרת נוסחאות שונות הזרימו את כמויות המים העצומות מן המעינות שבמערה אל מרכזי האי, שם נקווה אגם מלאכותי עצום שממנו נתמשכו בדרך גיאומטרית תעלות מים עד לחוף. מן האגם המרכזי יצאו חמש עשרה זרועות מים שהגיעו עד החוף. העיקרון הועתק בדיוק מפרחי הסלע הקטנים והסגולים שצמחו על כיפתו של ההר. כך נוצרו חמשה־עשר אזורים שווים שנחצו על ידי זרוע המים אבל חזרו ונתחברו על ידי גשרים. התמונה שנתגלתה לעיני מעל פסגת ההר היתה נהדרת למראה. מובן כי משהתחילו עולים במכונות הטיסה אפשר היה להשקיף על האי ועל משחק קרני השמש שבמים טוב יותר, זאת משום שנשארו עומדים ומסתכלים על הנעשה למטה. עקרון השמש סימל כמובן את קלסתר הגבר ואת דמותו של כדור החמה בו מתחוללות כאז כן עתה ואלפי מליוני שנים קודם לכן, סערות מתמידות של ביקוע האטומים, דבר אשר הם ידעוהו היטב, ואילו אנו גילינו אותו רק במאה העשרים. אותה רציפות של ביקוע והבזקה הושוותה – והם צדקו בהשוואה זו – לתהליכי המוח הגברי היצירתי, בו נולד מדי פעם בפעם רעיון חדש, גילוי, תגלית והמצאה. רק האשה וטבעה לחידה היתה בעיניהם, באשר לא מצאו אצלה בינה וניתוח אנאליטי. אמנם כיבדו בה את תכונת הלידה, את הנבואה, את ידיעתה באובות ואת כוחה העצום בהגנה על יוצאי חלצה והזנתם, ואולם הם גם הבחינו כי חרף התפתחותה של התרבות, חרף ההתקדמות הטכנית והאמנותית – שמץ של אנימאליות ותערובת מוזרה של עקרונות חייתיים נותר בה. בנסיונם לשוות לכל התכונות האלו קלסתר אחד הם יצרו פסל שהפך לסמל של אטלנטיס. ליד הסמל המקורי נזדקר ההר אטלס. איזוהי החיה המגינה ונאבקת על חייהם של גוריה יותר מכל שאר החיות? הלביאה – היתה סברתם, והם צדקו. ואיזה בעל כנף מתנשא למרומים למען דעת את הבלתי ידוע? שמא הציפור? כל זאת יחדיו – אשה עם החידה בעיניה. הם יצרו את הספינקס כסמל העיקרון הנשי וכאשר הצילו כוהני אטלנטיס מקצת מן הידע ותרבותם במצרים, הם העבירו לשם את דמות הספינקס והאטלס היא הפירמידה. פעמים אחדות חזרנו והזכרנו במהלך מסע זה כי הכוהנים החכמים יושבים שעות ארוכות על פסגת ההר או בתוך המערה שקועים במדיטציה, הם עטופים בגלימות רחבות וחבושים מגבעות משולשות אשר נראות מרחוק כמשולש סטריאומטרי, היינו תל־ממדי. הם החליטו להנציח דמות יושבת זו אשר נכללו בה כל חכמה וכל ידע, ומצאו שכמעט ואפשר לעבד את אדמת ההר מכל צדדיו, עד שייראה כמשולש בריבוע המורכב מארבעה משולשים. כך יצרו מן ההר הטבעי את הפירמידה הראשונה בעולם. מיד עם בואם למצרים עמדו ובנו את העתקה אשר נקרא על שמו של פרעה קיאופס, הקיים עד היום ליד הכפר גיזה. הוא גם עומד, כידוע, בנקודה אסטרונומית מיוחדת, ולקביעת מקום זה דרוש היה ידע אסטרונומי מעולה. לידו, כאמור, בנו את הספינקס, את סמל העיקרון הנשי. בתוך הספינקס יתגלו בעוד שנים מעטות לפי נבואותיו של אדגר קייסי הפרוטוקולים ההיסטוריים של האי אטלנטיס. חזה הספינקס ייפתח ברעידת אדמה ותתגלה מנהרה אשר תוביל אל אולם עמודים תת־קרקעיים בו יהיו טמונים אותם פרוטוקולים.

עלי להוסיף עוד כי האי, מלבד עושר המינראליים שבו, היה פורה ביותר. אחת הסיבות לפוריותו זרם מי ים חמים אשר בא היישר מן היבשת שבמערב (כיום הוא נקרא זרם הגולף ויבשת ארצות הברית של אמריקה). זרם זה פרץ אל האי וחלק ממנו התערבב במים המתוקים שבתעלות. המזיגה עלתה יפה ועל ידי השקיה מדעית ושיטתית הגיע היבול לשלוש פעמים בשנה. תושייתם בעבודה והאינטנסיביות שבשיטותיהם עלו על כל מה שידוע לנו עד כה בתולדות האדם.

עתה ברצוני לפתוח בסיפור על הפרחים. לכל אזור יוחד צבעו שלו ופרחו שלו. לאורך חוף הים נשתלה שורה רחבה של פרחים לצבעיהם השונים; כחול, אדום, סגול, לבן. גם האזור שממול למעגל היה בעל צבע משלו ופרח משלו. פרח אחד בלבד היה משותף לכל האזורים – החמניה. זו היתה דומה לחמניות של וואן גוך, אך גדולה וקורנת מהן. מובן שגם אז הפיקו מן הגרעינים שמן, אבל המטרה העיקרית לקיומן היה יופיין וכן העובדה שהן הדיוקן החי של השמש. מעגל סמיך של חמניות כאלו הקיף את האגם המרכזי, ובדומה לו את האי כולו. מסורת הפרחים הצבעוניים באזורים השונים ארכה עשרות אלפי שנה, עד שירד הכל תהומה עם שקיעתו של האי.

עתה ברצוני לספר משהו על הדגים. הם מצאו מינים שונים של דגים אך העדיפו לאכול דגי ים. מכל מקום סוג אחד של דגים מתוקים אסורים היו באכילה. שני סוגי דגים אופייניים היו לאטלנטיס. האחד, הצלופח, אשר שחה בזרם החם של הים חדר לתוך תעלות המים המתוקים והטיל שם את ביציו. שנה לאחר מכן, כשהצלופחים הקטנים כבר היו חזקים דיים, הם חזרו בשחייה אל מי הים האטלנטי בקרבת היבשת המערבית. הצלופחים עשו את המסע הזה אלפי שנים רבות. מאוחר יותר, לאחר שאטלנטיס שקע והזרם החם הגיע ללא מעצור עד לאירופה, נאלצו הצלופחים להכפיל את כוחותיהם כדי להתגבר על מרחק הדרך הכפולה. הם הטילו עתה את ביציהם בנחלים המתוקים לריבויו של הדור הצעיר. כך הדבר עד היום, מאז שקע אטלנטיס לפני אחד־עשר אלף שנה. הסוג האחד של דגים דומה היה לקרפיונים שלנו. הם חיו באגם המרכזי, והתרבו כה מהר עד כי אפשר היה לשלותם ביד. אולם איש לא נגע בהם, כי קדושים היו. מי שאכל מהם מת אף־על־פי שלא היה בהם רעל. הם שחו דרך התעלות והגיעו לים, הטילו את ביציהם לאורך חופו של האי וחזרו שוב דרך התעלות אל האגם. מי שאינו מאמין בדבר יכול להיווכח בתופעה זו במו עיניו. עם שקיעתו של אטלנטיס נדלתה אחת מלהקות דגים אלה, חדרה דרך גיברלטר לים התיכון והגיעה עד חופה של סוריה בקרבת העיר העתיקה צור. פה הם חיים עד היום באגם קדוש שבאחד הכפרים וכל הרוצה יכול למששם בידיו. כמנהגם הם שוחים גם פה דרך תעלה מגיעים עד הים וחוזרים ובאים אל הכפר וכל האוכל מבשרם מת.

מובן כי באותו אי מצויים היו פירות וסוגי תבואה וכן ירקות ואילנות מכל המינים, שיחים משופעים בפרחי־פאר, תאווה לעיניים, וריחות בושם משכרים. עוד שוטטו שם עזים, סוסים, חמורים, כבשים, פרות. רק מאוחר יותר, באלף השני לפני השקיעה, התחילו אוכלים את בשר החיות, ואף זאת קירב את קצם. קודם לכן שימשה להם תוצרתם, כגון צמר, חלב, ביצים, כשם שמשמשת בהודו מאז אסר בודהה את הריגת החיות לשם אכילתן. ההבדל היה בכך כי נעדר הרעב בקרב מליוני פרות קדושות שבימינו, עוני לא שרר ולא היתה קיימת החלוקה הסוציאלית המשפילה כזו שבהודו.

עלי לחזור אל נטייתם המיוחדת של אנשי אטלנטיס, הלא היא חקר סודות הטבע. לצערי אין ראייתי בהירה בעניין זה די הצורך, כיוון שאני מתקשה להבין כל מה שהנני רואה. חסרות לי הידיעות הפיזיקליות האלקטרוניות והכימיות. מה שידוע לי בוודאות, הוא כי הפליגו בסירות על פני המים ועד למרחקים גדולים הגיעו ואף זאת לא בסיוע משוטים או מפרשים, אלא בעזרת מנועים שנמצאו מתחת לפני המים.

לא ידוע לי באילו כלים השתמשו כדי ליצור את חפצי האמנות הנפלאים שלהם, וכן איני יודעת כיצד בנו את מקדשיהם הגבוהים העשויים שיש, אולם בטוחה אני שהם ידעו את חוקי המכניקה, כולל אלה של מכניקה עדינה. כל ההישגים הטכניים הידועים בימינו היו ידועים וגלויים להם עשרות אלפי שנה לפני שקיעת אטלנטיס. אולם עלי לחזור ולציין שכל ההשגים החיצוניים האלה לא היו חשובים בעיניהם. השליטה בטבע היתה להם כדבר מובן מאליו. לעומת זאת, הם שמרו בסוד את הידע שרכשו ממחקריהם הפנימיים. עוד אחזור לנושא זה בהמשך דברי.

על ניצול אוצרות המים כבר דיברתי, אבל על האש טרם אמרתי דבר. הניצוצות הראשונים נוצרו כמובן על ידי שפשוף אבני האש. הצעד הבא היה הפקת אש בטכניקות של מראות, היינו התזת קרני שמש על הקירות שבמערה מבעד לאבן בדולח. מאוחר יותר הצליחו ליצור אש לפי הצורך, תחת כיפת השמים. ברצוני להזכיר פה את המשל המפורסם של אפלטון ב“רפובליקה” שלו, בו הוא מספר על אנשים היושבים בכניסה למערה וגבם אל השמש כשמאחוריהם חולפות דמויות המסמלות את ה“אידיאות”. בני האדם יכולים לקבל מושג על מהות האידיאות רק על ידי הצללים שהם יוצרים מדי עוברם על פני הקירות הפנימיים של המערה. משל מפורסם זה קיבל אפלטון מן המסורת של אטלנטיס ותוך מעקב אחר תהליכי הידע הנסתר שהתנהלו באותה מערה רחבת ממדים.

נשוב אל פלאי הפקת האש. הנס הגדול ביותר הקשור במאורע זה לא היה צפוי. ואירע במפתיע. לולא גאוניותו של אחד הפיזיקאים שלהם אשר מצא אמצעי הצלה, כי אז היה האי שוקע כחמישים אלף שנה לפני שאירע הדבר.

וזה אשר אירע: כבר סיפרתי כי תעלות ומנהרות מאונכות נחפרו מן המערה ועד לעומק ההר. פעם ניסו לחפור בזווית של תשעים מעלות. לצורך זה השתמשו במקדחים מיכניים ובפטישי אבן, וכאשר רצו להתקדם מהר יותר ניסו להניח חומר נפץ בפתח. לרשותם היה חומר נפץ דומה לדינמיט שלנו שהמציאוהו לא מזמן. פתאום נשמעה התפוצצות אדירה, שעלתה מתהומות ולשון אש זינקה מלמטה לעבר הפתח למעלה. כל האנשים אשר עברו בקרבת הפתח או בתוכו נספו במקום. בטעות פצעו את הקרום הפנימי של האדמה, זה המגן עליה מפני האש שבמרכז כדור הארץ. כך נסלל לאש שבפנים מוצא החוצה.

והיו הכוהנים אובדי עצות. מזה זמן רב אין גרים אנשים במערה, המשמשת מקום סתר למדענים ולפילוסופים בלבד. שערים עצומים בנויי מתכת חסמו את הכניסה פנימה. אסון נורא זה הביא בעקבותיו אושר גדול לבני אטלנטיס. רצתה ההשגחה העליונה והתפרצות זו של הלהבה היתה חד פעמית. לא נותר אלא פתחה העמוק, שמבעד לחרכיו אפשר היה להבחין באש הלוהטת בפנים. על אש זו השקיפו כמובן הכלים האופטיים שלהם. הפתח נמצא בקצה המערה, הרחק ממעגן המים העגול שהזכרנוהו קודם לכן.

רעיון גאוני צץ במוחו של אחד הזקנים אשר מאוחר יותר נקרא בפיהם זקן ההר. הוא הורה את הצעירים לכרות באיזמלים מיכניים המונעים בכוח האטום בדולח ענק שהיה בתוך קיר המערה. חילצוהו בזהירות והכניסוהו בפתח האש. זה היה המבצע הקשה ביותר אשר ביצעו אי־פעם. הבדולח היה כה קשה שאפילו חלקיק קטן ביותר לא נפרד הימנו, וגם מכות הפטישים המיכניים והאיזמלים לא יכלו לו. צריך היה ממש לחלצו כגרעין מתוך פרי, והיה זה מעשה פלא שהצליחו להעבירו מבעד לפתח ולהשאירו תקוע מספר מטרים מתחת לשלבו העליון. הפתח נסגר הרמטית ובכך נשתלטו על האש שבערה בפנים. כך גם זכה האי למעיין בלתי נדלה של אנרגיה. עתה הגיעו קרני האש למעלה ובה בשעה הגביר הבדולח את אורו וחומו פי שבעים ושבעה. בידיהם היה עכשיו אמצעי רב תושיה. היום הננו נמצאים, אולי, רק בתחילתו של אותו ידע, לאמור פיתוח מורכב של הכלים האלקטרוניים והמיכניים בעזרת קרני הלייזר. רוצה הייתי להתעכב עוד על אותם עניינים המוכרים ומובנים לי יותר. כפי שציינתי לעיל, הם הפיקו מהר הקסמים זהב, שיש וכסף, המציאו את דגם העמוד העגול, בנו אולמי מקדש גבוהים ומקומרי גג אך בלא קירות צדדיים.

אינני רואה באלה דמויות של אלים. השמש, סמל הרוח והכוח העליון, הופיע בכל הקישוטים ובכל הסמלים. היו להם כלי מוסיקה רבים. ידעו לרקוד, שרו שירי תפילה וכן המנונים. מלבד השמש, אבי־כל, היתה להם עוד דמות, זו של אֵלה אשר אם כי ידעו עליה, לא נתנו בה צורת סמל פרט למה שעשו בספינקס, כפי שכבר סיפרנו. מתכוונת אני למלכת הלילה. דברים אשר לא יאומנו ולא יתוארו סיפרו לי עליה. איני מעיזה להעלותם על דל שפתי, אולם חזרו עליהם ברורות פעמים רבות שכנראה נכונים הם. רמזו לי כי במשך רבבות רבות של שנים שאטלנטיס התקיים ועד כחמשת אלפים שנה לפני שקיעתו לא ידעו הבריות איבה ושנאה. האם זה ייתכן? האם אין זה נוגד את הטבע האנושי? וכיצד מתנהלת מדינה מעין זאת? אין בפי תשובה לשאלות אלו. כל אזור היה אוטונומי. הזקנים והחכמים היוו מועצה בפני עצמה שמשכנה בפנים המערה וזו חוקקה חוקים והתקינה תקנות בכוונה טובה ובנאמנות. עושרם ושפע יבולם סיפקו להם אמצעי מחיה למכביר. ואמנם הביא מצב זה במשך עשרת אלפי השנים האחרונות לריבוי עצום של האוכלוסייה. אז הופיעו בה גם אלימנטים שליליים, אך על כך מאוחר יותר.

אשר להעדר האיבה והשנאה ביניהם, מחטטת אני בזכרוני ההיסטורי כדי לגלות האם קיים היה אי־מתי או אי־שם בעולם, מצב מעין זה? או שמא קיים בימינו? שתי תשובות עולות בדעתי. האחת מאת ממשלת האינקס שבמרכז אמריקה, הלא היא מדינת פרו, אשר קרוב לוודאי הוקמה בידי פליטי אטלנטיס עליהם אנו יודעים מתוך תולדות כיבושיה של ספרד במאה ה־16. גם הם התגוררו כנראה אלפים בשנים במערות. השמש היתה סמל אלהותם ודמותה כשל חיה אגדית בעלת כנפי ציפור. אותה ארץ בעלת תרבות הזהב, ברשותה היו אוצרות עצומים של חפצי אמנות. קומץ ספרדים כבשוה והחריבו אותה עד היסוד. האינקס היו אנשי אמת, התנגדו לאלימות ונתנו אימון בכובשים אשר הבטיחו להם במהלך המשא ומתן חיים ושלום. לאחר שמסרו את נשקם ואת אוצרות הזהב שלהם רצחום הכובשים בדם קר. הקונסיטוציה וחיי הקהילה שלהם התנהלו בערך כפי שהתנהלו החיים באטלנטיס.

את התשובה השנייה נותן וולפגנג אמדיאוס מוצרט. מאין שאב מוסיקאי דגול זה את הידע שלו? זאת עלי עוד לחקור. הוא מצטט דברים אלה באופרה “חליל הקסם” שם ישנו מקדש בו סוגדים לאמור:

לחדרי קודש אלה

זה הוא הנקם

האהבה מורה פה דרך

לכל תועי אדם.

יש הסבורים כי מקדש זה קרוב למקדש הרוחני של הבונים החופשיים. המסורת מספרת כי הטכסים שלהם שאובים משלמה המלך אשר הביא את התורה ממצרים, שם השיג שמונה דרגות מתוך השתים־עשרה של בתי המדרש הכהני, אך גם מצרים ירשה את תרבותה ואת המיסטריות שלה מאטלנטיס.

עתה הזמן לספר עוד משהו על הכוהנים ועל המיסטריות שלהם. לפי המסורת אשר אף היא נרמזה לנו בסימפוזיון (המשתה) הנפלא של אפלטון על האהבה, לא היה מין האנושי בימים קדומים כפי שהוא בימינו, ואף לא כשם שהיה ברבבות האחרונות שלפני שקיעת אטלנטיס. האנשים הקדמונים הראשונים היו דו־מיניים, כלומר שני מינים ביצור אחד, שני גופים באחד ומשותף להם ראש עגול אחד. מובן שלא הזדווגו דרך קבע אלא במועדים מסוימים בעונות השנה עד שבא הוולד לעולם. (עד היום מצויים במעמקי האוקינוס צדפים מאותה תקופה שחייהם מאורגנים לפי אותם חוקים). ידיעותיו של אדם כזה היה כמובן עצום כיוון שידע את שני המינים. קוטביות העולם, איש ואשה, יום ולילה, חום וקור, מרחב ועומק, חושך ואור, כל זאת היה נהיר לו. בסין קוראים לניגודים אלה יין ויאן.

אריסטופנס, המשורר הגדול וכותב הקומדיות, מספר בסימפוזיון של אפלטון שכוחם של אותם אנשים היה כה עצום עד כי דימו עצמם חזקים כאלים. לפיכך החליט האל העליון לחצות אותם לשתיים ומאז מחפשת המחצית האחת את האחרת בגעגועים ולזאת קוראים אנו אהבה.

בספרי קודם לכן על זקן ההר נתכוונתי לאחד מאלה אשר כלל, לפחות ברוחו, את ידע שני המינים. לפיכך אנו מוצאים בכל אדם בעל שיעור־קומה הוגה דעות, מחוקק, מצביא, נביא, משורר, מלחין ממציא ועד כיוצא באלה, כי חלק לו בשני המינים. זקנים אלה גילו לאנושות סודות רבים אשר חלק הארי ממנו אבד וחלק לא גילו מעולם. כך, למשל, גילו את מעגל המזלות, את הזודיאק, את האסטרונומיה, הביאולוגיה, חוקי ההפשרה הפנימית ועוד. האנטומיה, למשל, היתה להם שדה פתוח ולא נשתייכה לתורת הנסתר. כן גם השיטות הפשוטות שבריפוי.

מה שנסתבר לזקנים אלה יותר ויותר היה עברו הרחוק של היקום וטבעם של שאר כוכבי הלכת וכן תנאי החיים בהם. חיי הצמחים והחיות היו נהירים להם מזמן, את עמקי הנפש האנושית לא פסקו מחקור מעולם. הם גם יכלו לשער מתי תיוולדנה תרבויות אחרות על פני כדור הארץ ומתי תשקענה. הם גם ידעו בבהירות ובדיוק, מתי וכיצד תגיע אחריתו של האי אטלנטיס. הרבה נשתנה במשך עשרת אלפי השנים האחרונות שלפני שקיעת אטלנטיס בהשוואה לעידנים הקודמים. שינויים עצומים חלו בחיי האי ולא רק בחיים החיצוניים כגון בתעשייה ובכלכלה אלא גם בחיי הנפש. מעמדות נוצרו עשירים מזה ועניים מזה ובעקבותיהם קנאה ושנאה ועוד תופעות שליליות נחלת הציוויליזציה המודרנית. עתה התחילו משתמשים בכלים כדי להרוג בני אדם, האוויר הורעל, וכוח האטום הוּעד להרס. ואילו הכהנים ותלמידיהם התבודדו במעבדות, בבתי מלאכה ובמקומות אימונים. במיוחד התאמנו בראיית הנסתר, במדיטציה ובמסע נפש, כדי להגיע לחקר שאר חלקי תבל – זה היקום על חוקיו, על כוכביו הרחוקים, שבילי החלב, אורחות השמש וכן שאר הארצות על פני כדור הארץ.

על הקטסטרופה העלולה לקרות עקב נפילת המטאוריד, כלומר חלקיק נודד של כוכב לכת. אשר יגרום לשקיעת אטלנטיס, ידעו כמה מאות שנה לפני שהדבר קרה. הם ניבאו כי אסון זה יבוא כתגובה וכתמורה לעוונותיהם של התושבים. עם זאת ברור היה להם כי שקיעה זאת תביא לבריאת עולם חדש – לאמור תקומת אירופה הצפונית וההתיישבות התרבותית במעגן הים התיכון.

מעוצמת נפילתו של המטאוריד, נשתנתה זוויתו של ציר כדור הארץ במספר מעלות ואזור הציר הצפוני הפך כולו קרח. בצפון אירופה לא זרחה השמש במשך שלוש מאות שנה עקב גשם האפר שירד מהתפרצותו של הר הגעש. התושבים ברחו למערות ונשארו לדוּר בהן. צבע עורם הפך לבן במקום אדום. אולם לאט לאט התעוררה צפון אירופה לפריחה ולפוריות. גרמו לכך אור מחודש וחימום חדש של השמש אשר חזרה וזרחה וכן בשל זרמו החם של הגולף, כפי שהוא נקרא בפינו כיום. תקופה זו היא תקופת הולדתה של תרבותנו הנוכחית, זו שקמה לאחר המבול, שכל עם ועם נותן לה פירוש משלו. המבול ההיסטורי מקורו בשקיעת אטלנטיס. נחזור אפוא שנית אל האי אטלנטיס טרם שקיעתו:

למרות הידע הרב שעמד לרשות בני האדם הם המשיכו בבניין מטוסיהם המפורסמים אשר נסקו אל על בתנועת מערבולת זוויתית ישרה. לרמתה של טכניקה זאת לא הגענו עד היום ככל הידוע לנו מהתיאורים הרבים בדבר הצלחות המעופפות. המטוסים הללו נועדו להעברת מספר נבחרים, גברים ונשים, עם פרוץ הקטסטרופה לכוכבים אחרים. בין אלה לא נמצא אף לא זקן אחד. הם עצמם לא רצו בכך. אלה שידעו את סוד שני המינים רצו למות בארצם האהובה.

אומר עוד מלה על אומנותם. הם ציירו אנשים, חיות, כלים, את כל פעילותם בחיי יום יום על קירות המערה. הם גם עיצבום מעשה פסיפס ופיסלום כפסלים תלת־מימדיים. אלה הם המקורות לציורים אשר נמצאו מאוחר יותר במערות שבהרי הפירינאים, בקברי המצרים, או חרוטים על גבי עמודים. זו היתה אחת מן הדרכים שבה הצילו פליטי אטלנטיס את אומנותם לדורות הבאים.

בתקופת השקיעה אני הייתי כוהנת, כוהנת גדולה, ובלב דואב הנני מספרת על אותה שואה. אף־על־פי שחזיתי רק בחלק קטן הימנה נחרט הרושם בלבי לעולם.

הצל, הרעש, תנודותיו של המטאוריד ידועים היו לזקנינו שעות רבות קודם לכן. הם יכלו להבחין בהם בעזרת מכשיריהם הדומים במקצת לרדארים שלנו. מפלצת אבן עצומה הופיעה לבסוף ליד השמש הזורחת. ידעו כי זה האות. הם הורו לנבחרים – כולם נערים ונערות – לעלות על המטוסים הקטנים שבמערה ולזנק אל על מבעד לפתח העגול שבהר. זאת היתה הדרך אל כוכבי לכת אחרים. סביבם התאספו הורים, אחים, ידידים, ילדים – והכאב והצער רב היה. הם התחננו, ביקשו למות עם הכל, אבל הזקנים החלטתם היתה איתנה. איש איש מן הנבחרים זו היתה ראשית מסעו אל היקום. הפרידה היתה לנצח נצחים. עלי להודות ולהתוודות כי הפרתי את הוראת הזקנים שכן אני עצמי מוצאי מגזע הזקנים. אף כי הייתי אשה למדתי הרבה מרזיהם. ידעתי מה שעלול לקרות. בין הנבחרים היה לי בן שאהבתיו יותר מכל דבר בעולם. חששתי לחייו, ידעתי גם ידעתי שרק מעטים יגיעו למחוז חפצם. איני יודעת עד היום אם נהגתי כשורה אם לאו, מכל מקום שילמתי בעד מעשה זה את מלוא המחיר לכל אורכם של מעגלים רבים של חיים. ואולם שנינו, הוא ואני, טרם גמרנו את חשבוננו אם כי הן הקארמה שלי והן זה שלו קרובים לסוף המסע. טרם הגענו לאחרית הימים, אבל קרובים קרובים אנו לאיזון סופי.

קראתי לבני הצדה, זה היה הרגע האחרון שלפני פרידתנו הנצחית. יעצתי לו לשנות בזמן ההמראה את כיוון הטיסה כדי שיתרומם כמה אלפי מטר אבל ישבור את הטיסה המתוכננת לגובה בזווית ישרה. בידו היתה הנוסחה המתאימה שאני גיליתיה לו. הוראתי היתה לטוס במקביל לכדור הארץ מזרחה עד שיראה תחתיו את יבשת אירופה. הטיסה תימשך דקות ספורות בלבד. אז עליו להיעצר מעל אותה כברת ארץ אשר נקראת היום פורטוגל ולהסתכל מבעד למכשירים האופטיים הקרויים בפינו טלסקופים, בנעשה באטלנטיס. ואמנם עשה בני כאשר צווה. הוא ראה דבר שחור, עצום, אדיר, ליד השמש הזורחת, וזמן קצר לאחר מכן הבחין בסערת גלים מעורבת בהתפרצות עצומה של הר געש מעמקי הים. מעוצמת הנחשולים נעקרו בתים והרים שלמים. להבות אש ענקיות וזרמי מים אדירים, שחורים, נאבקו אלה באלה. משא אחרית הימים, אפוקליפסה זאת, מלווה היתה רעמים וברקים בלתי פוסקים. האדמה כמו זעקה מכאב מתחת למי האוקיאנוס. יללות ושאגות של מאות אלפי אנשים התערבבו אלה באלה. קולותיהם לא דמו לקולות אנוש. רק לאחר שמרחבי המערב עטו אפלה לוהטת הורשה לו לטוס הלאה. הוא נסק גבוה יותר ויותר, טס מזרחה, עד שהגיע אל שדות הקרח הלבנים של הרי הימאלאיה. שם היה עליו לצנוח צניחה אטית עד שאדמה שחורה ואבן שחורה יקבלו פניו. שם גם עליו לנחות וחבריו המעטים יצטרפו אליו לבוא יחדיו בין הבריות. בארץ טיבט זו מוטל עליו להטיף וללמד משהו מן הירושה הרוחנית של זקני אטלנטיס. אינני יודעת אם היתה לי הרשות המוסרית לפעול כפי שפעלתי, אבל לא יכולתי לראותו טס טיסה אסטרונאוטית. ידעתי שרק מעטים יגיעו, השאר יאבדו בחלל הריק או יתנפצו אל כוכבי לכת אחרים, או אולי ימותו מחוסר חמצן והעדר קרני שמש. רציתי לשקוע יחד עם כל השאר תוך ידיעה שבני ימשיך לחיות עלי אדמות. ואף אמנם זהו מה שאירע ככל שיכולתי לעקוב אחריו בעיני השלישית המיטיבה לראות את הנסתר. הוא נסק בזווית ישרה כלפי מזרח. בעקבותיו נסקה טייסת קטנה שנפרדה מעל הלהקות האחרות. אלו טסו בעקבותיו לעבר המדרונות התלולים של ההימאלאיה מקום שם האבן שחורה והאדמה שחורה. הוא לא הגיע לשם בגפו, נלוותה אליו קבוצת נערים ונערות מכיתת הכוהנים שלו.

לאושרו ציפו לו שם אותם פרחי סלע של הרי אטלנטיס, צמודים אל הסלע לעין השמש הזהבהבה מוקפים עלי כותרת סגולים. בפרחים אלה, הוא יכיר אותי, את אמו.

בשנייה האחרונה שלפני האבדון, נתן לי, לכוהנת, זקן ההר את ההוראה להוביל קבוצת אנשים קטנה אל חופי צפון אפריקה באותה סירה קטנה אשר ראיתי בחזוני הראשון. חברי ימצאו במישור צפון אפריקה הר אטלס חדש. הם ימצאו את ההר ואילו אני את מותי המהיר. הפרידה מן הבן היתה מעל ליכולתי. בגוף נשמתי יכולתי לחזור ולהיות לו קרובה. וזה אשר קרני ובדיוק כפי שנבאו לי. הגעתי לחוף, הפליטים נתקבלו על ידי תושבי המקום. מסרתי להם זהב אשר היתה חבויה בבגדי ואֵל רחום עזר לי לנתק בעצמי את חבל הכסף שקשר את נשמתי אל הגוף.


אפילוג

הסקירה המפורסמת ביותר על אטלנטיס נכתבה בידי אפלטון. הוא כתבה בשני דיאלוגים, בטימאוס ובקריטיאס. קראתים בנעורי ורק לאחר שפקדני חזוני חזרתי לקוראם שנית. סקירתו בקריטיאס היא כאילו היסטורית, אולם מתוארים שם מאורעות שאינם מתקבלים על הדעת. דבריו על השתלטות בני אטלנטיס על אירופה, אסיה וצפון אפריקה ברורים ומפורשים. היוונים הדפו אותם והאימפריה העולמית שלהם באה אל קצה בשואה שהתרגשה עליהם. אבל טעות היא, כי יון הגיעה רק שמונת אלפים שנה לאחר שקיעת אטלנטיס לשלטון בים התיכון. חזון שני מפורסם ביותר שבא ממקור ראיית הנסתר נכתב בידי אדגר קייסי, קטעים קטעים בשנות השלושים. אוסף חזונות אלה הביאם לדפוס בנו יו לין קייסי רק ב־1968. שלושת החזונות, כולל זה שלי, זהים בקוויהם העקרוניים. אין ברצוני לשנות את חזוני לפי חזונותיהם של גדולים. אולי עוד ישחק לנו המזל ונזכה לראות חלק של אטלנטיס עולה ממעמקי היום עוד לפני 1980 ונדע יותר משהננו יודעים היום לאחר גילוי עמודי השיש המעטים שעלו מן הים ליד האי בימינו מול פלורידה. אינני יכולה לסכם דוּח זה מבלי לכלול בו עוד מחשבה אשר נצנצה במוחי: אפלטון טוען כי הים התיכון הוא חלק מן האוקיאנוס האטלנטי והוא תלוי כחגורה. אני בחזוני ראיתי פתאום לפתע ובהרף־עין את כל המושבות שהיו קיימות בתרבויות הקדומות של ים זה אשר ניתן לפרשן כנקודות התיישבות של פליטי אטלנטיס.

בצפון אפריקה שכנה קרטגו. שם במישור מתנשא הר האטלס בדיוק כפי שהוא מתנשא באי אטלנטיס. סבורתני כי בני אטלנטיס התיישבו באותם מקומות שהיה בהם כדי להזכירם את מולדתם. במישור שליד הים שכנה טרויה. שם, על אותו הר גופו כיהנה מאוחר יותר האלה השחורה קיבלה.

מצרים אף היא שוכנת במישור ליד הים. הר גבוה אין שם, על כן בנו את הפירמידות שדמיונן להר אטלס של אטלנטיס. בהר מלאכותי זה חצבו מערות ואלה הם חדרי ההקדשה. אם נשוב במסענו לנקודת המוצא בים התיכון הצפוני, נמצא כי ליד גיברלטר ייסדו כנראה בני אטלנטיס את מרסיליה – מרסיל.

הרי הפירינאים, על ציורי המערות שלהם אשר גילם, כפי שקובעים החוקרים, בין עשר לעשרים אלף שנה לפני זמננו, גם הם קשורים באטלנטיס. בני אדם מצאו מפלט גם פה כיוון שההרים וכן המערות הגדולות שוכנים בקרבת הים התיכון.

אפלטון מציין כי הר אטלנטיס היה שטוח מכל צדדיו. המאמצים העצומים שהשקיעו בני אטלנטיס בבניין תעלות המים ובמתן צורה חיצונית כראות עיניהם לאי כולו נותנים יסוד להניח כי צורת הפירמידה הסטריאומטרית של ההר אין מקורה בטבע בלבד. גם במרכז אמריקה מוצאים אנו אותן צורות של בנייני פירמידות אשר נבנו, כפי הנראה, בידי פליטי אטלנטיס שקצתם הגיעו למרכז אמריקה.

אפלטון סבור כי מדינתם של בני אטלנטיס היתה מסודרת וכי המלחמות וכל שאר התופעות השליליות חדרו אליה רק משהתעצמו מאד מן הבחינה הטכנית ולאחר שצברו הון רב בכסף ובזהב.

“עידן הזהב” עליו מספרים גדולי ההיסטוריונים היוונים, מקומו היה, כנראה, באטלנטיס.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48648 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!