¹

הוכוח הסוער על המגלות הגנוזות, וכוח שנכנס כבר אל העשור השני ואשר עדיין עומד במרכז הדיון המדעי בכל העולם, נתן דחיפה עצומה לחקר תולדות הרוח שלנו בתקופת הבית השני ובמיוחד לחקר תולדות הכתות בישראל באותה התקופה. התענינות מוגדלת ניכרת גם בחקר תולדות ההלכה.

אחד הספרים שהוא כעת חלק של המגלות הגנוזות הוא ספר ברית דמשק, שהובא ע“י ש. ז. שכטר מן הגניזה של קאהיר של מצרים בסוף המאה שעברה ושנתפרסם על ידו בשנת 1910². הספר הזה מכיל שורה של הלכות אשר העירו את תשומת לב החוקרים זה קרוב לחמשים שנה. אחד מגדולי חוקרי התלמוד של תקופתנו, פרופיסור לוי גינצבורג ז”ל, הקדיש לנתוח הספר הזה מחקר גדול בן מאות אחדות של עמודים, בו התעכב באריכות על ההלכות שבספר³. הוכוח על ההלכות האלה חזר ונתחדש אחרי גלוי המגלות הגנוזות לפני אחת עשרה שנה בערך ועדיין נמשך.

המגלות החדשות אינן מכילות חומר הלכי חדש והוכוח על ההלכה מוגבל בעיקר לזו שבספר ברית דמשק.

מטרת המחקר הבא היא לטפל באחת ההלכות שבספר ברית דמשק, בהלכה השנויה במחלוקת בין החוקרים זה עשרות שנים. כוונת המחקר היא לברר את תולדותיה ומקורותיה של הלכה יחידה זו, והיא ההלכה על תחום שבת.

בספר שמות (טז, כט) כתוב בקשר עם לקיטת המן: שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אין שום ספק שכוונת הפסוק על פי פשוטו לא היתה ששום איש לא יצא מפתח אהלו בשבת כ“א כוונתו היתה ששום איש לא יצא בשבת ללקוט את המן. בתורה עצמה אנחנו מוצאים שאנשים יצאו בשבת מאהליהם. אצל מקושש עצים (במדבר טו, לב–לג) אנחנו קוראים: וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת ויקריבו אותו המוצאים אותו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. אלה שמצאו את המקושש עצים כמובן שמצאו אותו בחוץ וכמובן שיצאו מתוך אהליהם בשבת. כמו כן אין שום ספק שבתקופה המקראית לא ידעו על אסור של יציאה מן הבית בשבת. השבת נקראת בתורה מקרא קודש (ויקרא כג, ז) ז”א שבשבת התאסף העם במקום ידוע לעבודת ה'. ממקומות שונים בתנ"ך אנחנו לומדים שבשבת רגילים היו להתאסף אצל הנביאים ושהשבת היתה יום של מקרא (אסיפה). מן המסופר במלכים (ב ד, כב–כג) שבעלה של האשה השונמית משתומם על זה שאשתו הולכת אל הנביא והוא אומר: מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת? אפשר ללמוד שבתקופה הזאת רגילים היו להתאסף בבית הנביא ביום השבת. הנביא ירמיהו בהזהירו את העם על שמירת שבת מדגיש רק את האסור של נשיאה בשבת ושל הוצאת משא בשבת מן הבית, אבל אינו מזהיר אותם שישבו בשבת בבתיהם (עיין ירמיהו יז, כא–כב).

גם נחמיה דאג רק לזה שלא יביאו משא ביום השבת לירושלים אבל אין בדבריו רמז לאסור יציאה מן הבית בשבת (עיין נחמיה יג, יט). הנביא ישעיה בחזונו על אחרית הימים מנבא שיבוא יום ויבוא כל בשר להשתחות לפני ד' “מדי שבת בשבתו” (ישעיה סו, כג). וגם הנביא יחזקאל בחזונו על בית המקדש החדש מדגיש שבשבתות שער החצר הפנימית יפתח ועם הארץ יבוא שמה להשתחוות (יחזקאל מו, א, ג). מן הקודם יוצא ברור שבתקופה המקראית, למרות שהסבו את האזהרה שבשמות טו, כט לא רק על לוקטי המן כ“א כאזהרה לדורות לא תפסו אותה כפשוטה. אמנם השאלה היא אם בתקופה שאחרי שיבת ציון, ובעיקר אחרי התקנות הקיצוניות בחיי הדת של העם שהונהגו ע”י עזרא ונחמיה, תחת שלטון של התיאוקראטיה בתקופה הפרסית תפסו את הפסוק הזה כפשוטו או אם היו בתקופה הארוכה הנקראת תקופת הבית השני, תקופה שנמשכת עד החורבן בשנת 70 לספירה, כתות בישראל שתפסו את הפסוק בשמות, שם, כפשוטו. על השאלה הזאת אי אפשר לתת תשובה ברורה.

דבר אחד ברור והוא, שכולם תפסו את הפסוק הזה כאזהרה לדורות ולא כהוראת שעה. רק בתקופה מאוחרת, בתקופה התלמודית, התעוררה המחלוקת אם תחומים דאורייתא (רבי עקיבא) או לא (רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי) וההכרעה היא שתחומים מדרבנן. לפי ההכרעה הזאת האזהרה “אל יצא איש ממקומו” היתה רק ללוקטי המן ולא היתה אזהרה לדורות⁴. עמדו על כך המפרשים של ימי הבינים ובעיקר אבן עזרא אשר מצא בפרושו על המקום הזדמנות לרמוז על הסתירה בין הקבלה ובין הפשט⁵.

בספר היובלים שהוא אחד הספרים הקדמונים של הספרות החיצונית⁶ ואשר מכיל את ההלכות החמורות ביותר בנוגע לשמירת שבת כתוב: איש אשר יצא ביום השבת בדרך חייב מיתה (ג, יב). המובן של המלים “אשר יצא בדרך” הוא בלתי ברור. דעת חוקרים אחדים היא שהכוונה היא יציאה מן הבית ושבעל ספר היובלים תפס את הפסוק “אל יצא איש ממקומו” כפשוטו⁷. אבל קשה לקבל את דעת החוקרים האלה כפי שהדגיש כבר רב צעיר “שאם היה (ז"א בעל ספר היובלים) מפרש אל יצא איש ממקומו כמשמעותה הפשוטה מקומו ממש לא היה פורט עוד הכנה והבאה מבית לבית, רכיבה על גבי בהמה והליכה באניה וכדומה כל תנועה והוצאה לחוץ, הרי שבו איש תחתיו כפשוטו כל יציאה במשמע, אבל הליכה בדרך משמעותה בדרך רחוקה”⁸. זאת היא גם דעתם של לוי גינצבורג וי. נ. אפשטיין⁹.

אי־בהירה היא ההלכה של הפלשים על יציאה בשבת. הם קבלו את הלכות שבת החמורות שבספר היובלים. בספר חוקי השבת של הפלשים הנקרא תאזז סנבט (מצות שבת) נשנית ההלכה על יציאה בשבת פעמים. פעם אחת כתוב: מי שאינו יושב בשבת על מושבו ימות¹⁰. הכוונה היא כפי הנראה שמי שיוצא בשבת מביתו ימות, ז“א שתופסים את הפסוק אל יצא איש ממקומו ביום השביעי כפשוטו. אחרי כן כתוב: מי שיוצא בדרך (ז"א מי שנוסע) בשבת ימות¹¹, כמו בספר היובלים. מענין שהכהנים של הפלשים עד היום ישנים בלילי שבת בבית הכנסת, ז”א אינם יוצאים במשך כל יום השבת מפתח בית הכנסת¹². הפלשים באים בשבת לבית הכנסת אבל אינם יוצאים מן הכפרים בשבת¹³. הם אינם יודעים את ההלכה על תחום שבת.

המתרגמים הקדומים מתרגמים את הפסוק בשמות טז, כט כפשוטו, ז“א שבשבת אסור לצאת מן הבית. תרגום השבעים מתרגם שבו איש תחתיו – שבו כולכם בבתיכם¹⁴. הפשיטא מתרגמת שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו – תבו אנש באתרה ולא נפוק אנש מן תרעה ביתה, ז’א שבו איש במקומו ואל יצא איש מפתח ביתו¹⁵. אבל א”א להסיק מן התרגומים שעוד בזמנם אסרו את היציאה מן הבית בשבת.

להיפך, מספרי יוסף בן מתתיהו אפשר לראות שבזמנו הסיקו מן הפסוק בשמות, שם, רק את האסור של נסיעה בדרך רחוקה ולא סתם יציאה מן הבית בשבת¹⁶. וזה מובן, הלא בזמנו בית הכנסת כבר היה מוסד קבוע ונפוץ בכל רחבי העולם העתיק והיהודים היו רגילים להתאסף בבתי הכנסיות לתפילה ולקריאת התורה ואחרי הצהרים שבו אל בית הכנסת לשמוע את דרשות הדרשנים ולא יכלו לכן לתפוס את הפסוק “אל יצא איש ממקומו” כפשוטו.

ולכן אנחנו מוכרחים לבוא לידי מסקנה שכבר בתקופה קדומה מאד עמדו על זה שלמלה “מקום” בפסוק “אל יצא איש ממקומו” יש מובן יותר רחב מאשר מקום ממש והוא מובן של מקום ישוב, כפר או עיר. הרחבת המושג מקום מן המושג הצר של מקומו של איש אחד, ז“א ביתו, אל מושג רחב של עיר ניכרת גם בהלכה אחרת והיא ההלכה על מקום אכילת קרבן פסח. בתורה כתוב בנוגע לקרבן פסח: ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ד' אלהיך בו (דברים טז, ז). ז”א שחובה היא לאכול את קרבן פסח במקום שנקרב. וזאת היא עוד דעת ספר היובלים הכותב: כל איש יאכלוהו בבית מקדש אלהים לפני ד' כי כן נכתב והוחק לאכלו בבית מקדש ד' ואכלו איש בשרו בחצר בית המקדש בשם ד'¹⁷. אחרת היתה דעת הפרושים שבארו את המלה מקום בדברים, שם, במובן של כל העיר ירושלים. עוד מפילון אנחנו לומדים שהיהודים בזמנו הבינו במלה מקום את כל העיר ירושלים¹⁸. וכמו שהמשנה מדגישה: הבכור והמעשר והפסח… ונאכלים בכל העיר (זבחים ה, ח). מזה אפשר להסיק שגם בנוגע להליכה בשבת החכמים עוד בתקופה קדומה מאד הרחיבו את המושג של המלה מקום לכלול בה את כל הכפר או את כל העיר, מפני שבאמת אנחנו מוצאים שהמלה מקום מוסבת על עיר (בראשית יח, כד; כא, לא; כט, כו ועוד).

המסורה מרחיבה עוד יותר את המושג מקום והוא להוסיף עליו עוד אלפיים אמה מחוץ לעיר. המדה של אלפיים אמה היתה כפי הנראה מבוססת על האלפיים אמה של המגרשים של ערי הלויים, כמו שאנחנו קוראים בבמדבר לה, ה: ומדותם מחוץ לעיר אלפיים באמה וכו'. חסר בספרות התלמודית אפילו רמז לסיבה שגרמה להרחבת המושג של מקום לעוד אלפיים אמה, אבל יש לשער שהסיבה היתה כלכלית והיא לאפשר לאכרים להוציא את בהמתם למרעה בשבת אל השדות שנמצאו קרוב לכפרים או לערים כמו שהמגרשים שניתנו ללויים מחוץ לעריהם היו “לבהמתם… ולכל חייתם” (במדבר לה, ג; ע"ג, יהושע כא, ב: ומגרשיהן לבהמתנו)¹⁹.

גם ההרחבה הזאת היא מתקופה קדומה מאד, מן הזמן שלפני חורבן הבית השני, למרות שקשה לקבוע את הזמן בדיוק. ההרחבה הזאת היא ההלכה על תחום שבת או ההלכה על ההיתר לצאת אלפיים אמה מחוץ לעיר בשבת. ההלכה הזאת היתה ידועה ומקובלת בעם זמן רב לפני החורבן. חוקרים אחדים מביאים ראיה ארכיאולוגית לקיום ההלכה של תחום שבת עוד במאה השניה לפני הספירה, בתקופת החשמונאים. הם מביאים את הראיה הזאת מן הכתובות הדו־לשוניות (תחום גזר בעברית ו“אלקיו” ביונית) שנתגלו על אבנים במקומות שונים סביב לעיר גזר. כתובות אלה הן לפי דעת הארכיאולוגים מתקופת החשמונאים. לפי דעת חוקרים אחדים הכתובות מציינות את הסימן של תחום שבת של העיר²⁰. חוקרים אחרים מסתפקים אם התפקיד של הכתובות היה לציין את התחום שבת של גזר²¹. לפי דעתו של פרופ. מזר הכתובות מציינות “אולי את תחומי העיר היהודים שהיתה אחוזה ממלכתית בתקופה החשמונאית” ואין להם שום שייכות לשבת²².

אבל תחום שבת נזכר בברית החדשה. במפעלות השליחים (א, יב) כתוב על הר הזיתים שהוא קרוב לירושלים דרך תחום שבת²³.

גם מן המשנה אפשר להביא ראיה שההלכה על תחום שבת היא הלכה עתיקה מזמן הבית. המשנה ביומא (ו, ד) מוסרת שיקירי ירושלים היו מלווים את המשלח של השעיר המשתלח ביום הכפורים עד הסוכה הראשונה שהיתה רחוקה מירושלים מיל אחד ז"א אלפיים אמה או תחום שבת. מזה אפשר לראות שכבר בזמן הבית ידעו שהגבול של הליכה בשבת וביום הכפורים מחוץ לעיר הוא תחום שבת²⁴. כמו כן אנחנו מוצאים בתלמוד מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בענין ערובי חצרות וערובי תחומין (ערובין ל, א). מן המחלוקת הזאת אפשר ללמוד שכבר בזמן הבית ידעו על ערובי תחומין ואם ידעו על ערובי תחומין כמובן שידעו כבר על היתר הליכה של תחום שבת²⁵.

גם מן המשנה הבאה אפשר להביא ראיה שההלכה על תחום שבת היא מזמן הבית, עוד מלפני זמנו של רבן גמליאל הזקן (פעולתו חלה בשנים 20–50 לספירה). המשנה בראש השנה (ב, ה) מונה סוגים שונים של אנשים אשר למרות שלא היו בני העיר קבלו את הזכויות של בני העיר והיתה להם הרשות ללכת אלפיים אמה לכל רוח מן העיר כמו כל שאר בני העיר. על אלה שנהנו מן הזכויות האלה נמנים גם העדים שבאו להעיד על ראית הלבנה החדשה. במשנה הזאת כתוב שרבן גמליאל הזקן תיקן את התקנה הזאת בנוגע לעדים. לשון המשנה היא: חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מתכנסים ובית דין בודקים אותם שם. בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח, ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפיים אמה לכל רוח. המחצית השניה של המשנה היא ברורה והוא שהחכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה יש להם אותן הזכויות כמו אנשי העיר והם יכולים ללכת אלפיים אמה לכל רוח מן העיר, אבל בנוגע לעדים שבאו להעיד, הנזכרים במחצית הראשונה של המשנה לא כתוב שהם כאנשי העיר והשאלה היא אם לעדים מותר היה ללכת רק אלפיים אמה לכל רוח מבית יעזק או אלפיים אמה לכל רוח מירושלים כמו אנשי העיר. דעתו של פרופ. ש. ז. צייטלין היא שתקנת רבן גמליאל הזקן היתה מוגבלת רק לאלפיים אמה לכל רוח מבית יעזק ומזה הוא מסיק מסקנה שבזמנו של רבן גמליאל הזקן טרם ידעו על תחום שבת. לפי צייטלין השלב הראשון בהרחבת המושג מקום בפסוק אל יצא איש ממקומו היה לתת לכל איש רשות ללכת אלפים אמה לכל רוח ממקומו ז“א מביתו, אחרי כן בא השלב לתת לכל איש את הרשות ללכת בכל העיר ובסוף השלב האחרון והוא ההלכה ללכת אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לעיר או ההלכה על תחום שבת. השלב האחרון הזה הוא לפי צייטלין מן השנים האחרונות לפני החורבן או מן השנים הראשונות אחרי החורבן²⁶. לדעתו זו של צייטלין קשה להסכים. קשה להעלות על הדעת שבזמנו של רבן גמליאל הזקן רשות הליכה בשבת של יהודי בירושלים היתה אלפיים אמה לכל רוח מביתו הוא ושכל אחד מדד את האלפיים אמה מביתו. זהו נגד ההגיון הפשוט ואין לו זכר בספרות התנאית. יותר מתקבל על הדעת שהצעד הראשון היה התקנה שהמובן מקום הוא כל העיר כמו אצל היתר אכילת קרבן פסח והצעד השני היה להכליל עוד אלפיים אמה לכל רוח מן העיר בהיתר הליכה בשבת לכל אנשי העיר כמו שהמקום של ערי הלויים הכיל גם את המגרשים שהשתטחו אלפיים אמה לכל רוח מן העיר. ככה תפס את המשנה גם הרמב”ם הכותב: כל מי שיצא ברשות בית דין, כגון העדים שבאו להעיד על ראית הלבנה וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה, יש לו אלפיים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו אם הגיע למדינה (ז"א עיר) הרי הוא כאנשי העיר ויש לו אלפיים אמה לכל רוח חוץ למדינה (ז"א חוץ לעיר)²⁷. אפילו אם נקבל את הפרוש שהכוונה בראש השנה (שם) היא שמותר לעדים ללכת אלפיים אמה לכל רוח רק מבית יעזק, והפרוש הזה הוא הפרוש המקובל, אין עוד ראיה שבזמנו של רבן גמליאל לא ידעו על ההלכה של תחום שבת. יתכן שמפני זה שמטרת בואם של העדים לירושלים היתה אך ורק בכדי להעיד על ראית הלבנה, בית יעזק, מקום מושבו של בית הדין, היה מקומם של העדים אבל מקומם של אנשי ירושלים היתה כל העיר ירושלים ולהם מותר היה ללכת אלפיים אמה לכל רוח מירושלים, כמו שהתוספתא מבדילה בין אלה שדרכן ללון בירושלים שיש להם אלפיים אמה לכל רוח מן העיר כאנשי העיר ובין אלה שאין דרכן ללון בירושלים שאינן כאנשי העיר ויש להם רק אלפיים אמה לכל רוח מן המקום שהם נמצאים שם²⁸.

מן האמור יוצא שאין שום ספק שההלכה על תחום שבת היא קדומה מאד, זמן רב מלפני החורבן.

אולם עלינו לדעת שבתקופת הבית השני היו כתות בישראל שלא קבלו את ההלכות של הפרושים והם לא קבלו את הפרוש המקיל של הפרושים לפסוק “אל יצא איש ממקומו”.

מן ההלכות שבספר היובלים שהזכרנו למעלה אנחנו יודעים שהיו חוגים מסוימים בארץ ישראל בתקופת הבית השני שהחמירו בשמירת שבת יותר מן הפרושים. כדוגמא יכולה לשמש ההלכה על אסור מלחמה בשבת שנמצאת בספר היובלים. עפ"י ספר זה כל מי שנלחם בשבת חייב מיתה (נ, יב–יג;… והעושה מלחמה ביום השבת… ומת…).

אנחנו יודעים שהחסידים בזמן רדיפות אנטיוכס אפיפנס לא רצו לעמוד על נפשם ולהלחם בשבת. הם בחרו למות מות קדושים מאשר להלחם בשבת. ורק הודות למתתיהו וידידיו עלה לשכנע את היהודים הקנאים לדתם שמותר להלחם בשבת ולעמוד על נפשם²⁹. מן ההנחה החדשה הזאת התפתחה ההלכה שפקוח נפש דוחה שבת ושאפילו ספק נפשות דוחה שבת³⁰. כמו כן היו חוגים שונים שלא הודו בהרחבת המושג מקום בנוגע להליכה בשבת.

השומרונים תופסים עד היום את האזהרה “אל יצא איש ממקומו” כפשוטה והם אינם יוצאים מבתיהם בשבת מלבד לתפילה בבית הכנסת³¹. מענין שגם הם הבינו שהאזהרה הזאת ניתנה לא רק ללוקטי המן אלא לכל ישראל לדורות. בתלמוד נזכרים השומרונים כאנשים המחמירים בשמירת שבת יותר מן היהודים. עפ“י המשנה (נדרים ג, י) הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים, ז”א שעפ“י המשנה הזאת השומרונים לא היו פחות זהירים בשמירת שבת מאשר היהודים. אבל הם היו חשודין על התחומין, ז”א הם לא היו נאמנים כעדים למדת התחום שבת מפני שלא הודו שמותר ללכת תחום שבת מחוץ לעיר (נדה נז, א). וכמובן שלא הודו בהיתר ערובי תחומין (משנה ערובין ג, י; בבלי לא, ב). מפני שכל ההיתרים האלה היו תקנות החכמים, שהשומרונים לא הודו בהן. חסרות לנו אמנם עדויות עתיקות על תפיסתם את הפסוק “אל יצא איש ממקומו”, אין אנחנו יודעים אם הם אסרו את היציאה מן הבית כבר בתקופה העתיקה. את התפיסה המחמירה אנחנו מוצאים רק במקורות של ימי הבינים ויתכן שמשתקפת בהן השפעת הקראים והערבים ביחד. עפ“י החוקר ל. ורשנר הנמוק לאסור היציאה מן הבית שנמצא אצל מחבר שומרוני מן המאה הי”ב (מונגה אבן צדקה) לקוח מתורת המשפט של הערבים³². את ההיתר ללכת אל בית הכנסת בשבת למדו כפי הנראה מאחד משני הפסוקים הבאים, או מן הפסוק בויקרא כג, ג, בו נקרא שבת מקרא קודש, ז"א שביום השבת על העם לבוא אל המשכן או מן הפסוק בשמות לג, ז, בו מסופר שמשה נטה את אהלו מחוץ למחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ד' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. מן הפסוק האחרון שהוא סתמי יוצא שאפילו בשבת כל מי שרצה בא אל משה אל האהל מועד שלו מחוץ למחנה. את הנמוק האחרון אנחנו מוצאים אצל אחד מראשוני הקראים (בנימין נאהוונדי, ‏ המאה התשיעית)³³, ויתכן שזה האחרון קיבל אותו מן השומרונים³⁴.

חסרות לנו ידיעות על הלכות שבת של אנשי המושבה הצבאית ביב אבל מכתובת שעל חרס אחד שנתגלה ביב אפשר לראות שהם החמירו בהלכות שבת. מן הכתובת הזאת יוצא שהם היו זהירים לקשור את הבהמות בערב שבת ברפתות בכדי שלא תוכלנה לצאת בשבת. מזה אפשר לראות, שגם הם לא היו יוצאים בשבת מבתיהם³⁵.

אין לנו ידיעות מדויקות על עמדת הצדוקים לשאלה של פירוש הפסוק “שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו”. בתלמוד נזכר שהם לא הודו בערוב, ז"א בערובי חצרות³⁶.

אבל יש מחלוקת בין החוקרים אם המובן הוא שלא הודו שערוב מועיל להתיר הוצאה מרשות לרשות בשבת³⁷ או שלא הודו שיש בכלל צורך בערוב מפני שלא הודו באיסור הוצאה מרשות לרשות³⁸, ואם לא הודו באיסור הוצאה מרשות לרשות כמובן שלא תפסו את הפסוק אל יצא איש ממקומו כפשוטו.

על האסיים אנחנו קוראים אצל יוסיפוס שהם היו מחמירים בימי השבתות באסור מלאכה יותר מכל היהודים ושהם לא העיזו להעתיק כלי ממקומו ואפילו לצאת חוץ ז“א עשיית צרכים³⁹. הסיבה של המנהג המוזר הזה היתה בלי ספק שלא יצטרכו לחפור ביתד בשבת כדי לכסות את הצואה⁴⁰. אבל א”א להוציא מדברי יוסיפוס שהאסיים לא יצאו מבתיהם או מאהליהם בשבת. אולם עפ“י מקור אחר על האסיים, עפ”י אב הכנסיה היפוליטוס (המחצית הראשונה של המאה השלישית) היו בין האסיים מחמירים כאלה אשר לא קמו ממטותיהם בשבת. הם כפי הנראה תפסו את הצווי שבו איש תחתיו כפשוטו המלולי הקיצוני⁴¹.

מה שנוגע לקראים הבעיה היא מסובכת. רוב החוקרים המודרניים כותבים שהקראים הקדמונים תפסו את הפסוק “שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו” כפשוטו⁴². אבל הדעה הזאת אינה עומדת בפני הבקורת. דעתו של ענן היתה ש“תחתיו” ו“מקומו” יורו לענין אחד והטעם ששניהם יורו על מעבר (ז"א השאלה) והטעם על מקום נרחב. אמנם תחתיו יורה על מקום רשותו ללכת אל המדרש והכנסת עם אלפיים אמה⁴³. אבל הוא מבדיל בין עיר שרובה יהודים ובין עיר שיש בה גוים⁴⁴. מסכימים עם ענן רוב חכמי הקראים הקדמונים. הם אינם תופסים את הפסוק אל יצא איש ממקומו כפשוטו. אבל בנגוד לרבנים לא הודו בערובי תחומים. בדרך כלל החמירו בהלכות שבת יותר מן הרבנים מפני שכל צביון השבת שלהם הוא אחר מאשר השבת של הרבנים⁴⁵. הם לא הודו במצוה של עונג שבת. חכמיהם דאגו לזה שהעם יקדיש את כל היום לתפלה ומפני זה אסרו כל טיול בשבת, כמו שרבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי אסר כל טיול בשבת לדבר שאינו של מצוה⁴⁶.

מתוך הסקירה הקצרה הבאה של דעות הקראים הקדמונים על הפסוק “אל יצא איש ממקומו” אפשר לראות שלא הבינו אותו כפשוטו. את ענן כבר הזכרנו. בנימין נאהוונדי, המלומד הקראי אחרי ענן, אמנם תפס את המלה תחתיו ב“שבו איש תחתיו” כפשוטה⁴⁷ כמו שחכמי התלמוד אמרו על “שבו איש תחתיו” – אלו ארבע אמות (מכילתא למקום; ערובין נא, א) אבל אל יצא איש ממקומו הוא תפס גם כמו חכמי התלמוד שאסור לצאת מן העיר יותר מאלפים אמה, אבל הוא הגביל את ההיתר רק “לצורך הבורא”. בנימין כתב: “ומאמר אל יצא איש ממקומו יורה שכשיצא בעד הכרח שלא יהי רשאי לצאת חוץ מהתחום”⁴⁸. המלומד הקראי קרקסאני (מאה עשירית) כותב בספרו הידוע כתאב אלאנואר אלמראקב (ספר המאורות ומגדלי הצופים) שבנימין אמר “אבל המקום שהוא… הכפר או העיר… ואמר שאסור לצאת מן הכפר או העיר בשום פנים בשביל סיבה כל שהיא או לצורך מצרכי האדם אבל לצורך הבורא ישתבח שמו מותר לצאת משער הכפר אלפיים אמה כמו שנאמר (שמות לג, ז). ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה”⁴⁹.

קרקסאני בעצמו התנגד לבנימין ודעתו היתה שגם לרצון הבורא אסור לצאת מחוץ לעיר, ז"א הוא לא הודה בהלכה של תחום שבת למרות שגם הוא לא הבין את האזהרה “אל יצא איש ממקומו” כפשוטה. קרקסאני כותב: “רוב חברינו הולכים אחרי שניהם (ז"א ענן ובנימין) בדבר אלא שיש מביניהם מי שסובר שהיציאה ביום השבת מן המקום השובת מותרת וזה בלי ראיה וסיבה”⁵⁰.

המפרש הקראי הידוע יפת בן עלי (מאה עשירית) כתב: ומאמר אל יצא איש ממקומו הורה לנו היתר הליכה אל המדינה לבד (ז"א העיר) כמו קרקסאני. הפולמסן הקראי סהל בן מצליח (מאה עשירית) כתב: אמנם באמרו אל יצא איש ממקומו הורה לנו היתר יציאה עד התחום (כמו בנימין)⁵¹. יהודה הדסי (מאה יב) בספרו אשכל הכופר כותב: “ותחתיו הוא מקום רשותו… באמרו אל יצא איש ממקומו מה צריך להזהירנו שלא נוציא משא מבתינו זה אם לא נצא מתחת רשותינו איך נוציא משא זה”⁵². ז“א שגם הוא אינו תופס את הפסוק כפשוטו אבל למעשה הוא היה אחד המחמירים וכתב: “בימי השבתות אסור לנו לצאת לצרכי גופו זולת לבד לתפלת ה' ולמוד ואזהרת התורה… וממשכילי נ”ע החמירו גם באלה לצאת ואשרי המשתמר במצות אלהיך”. מדברי יהודה הדסי אנחנו לומדים שהיו בין הקראים מחמירים כאלה שלא יצאו בשבת בכלל מבתיהם. הנוסע הידוע ר' פתחיה מרגנסבורג נפגש במחמירים כאלה במסעיו ברוסיה הדרומית. הוא כותב עליהם: “ויושבין במקום אחד כל היום”⁵³. החומרות הקיצוניות של הקראים בשמירת שבת נבעו כפי שכבר הזכרתי מצביונה המיוחד של השבת שלהם אבל להלכה חוקריהם לא תפסו את האזהרה של אל יצא איש ממקומו כפשוטה. אליהו בשייצי מסכם את דעות הקראים הקדמונים בדברים אלה: הסכימו בכוונה אחת כי תחתיו ומקומו יורו על המעבר ולפי זה יהיה תחתיו ומקומו יאמר על המחנה או על המדינה (ז"א העיר)⁵⁴.

מן האמור יוצא שא"א לאמור שהקראים הראשונים תפשו את הפסוק “אל יצא איש ממקומו” כפשוטו. היו ביניהם כאלה אשר הודו בתחום שבת והיו כאלה אשר לא הודו בתחום שבת. אבל גם אלה שהודו בתחום שבת הגבילו את הרשות ללכת תחום שבת רק לעבודת השם.

הספר שנקרא ברית דמשק מכיל שתי הלכות על היתר הליכה בשבת, אבל הן סותרות אחת את השניה. הראשונה והיא הקצרה אומרת: אל יהלך חוץ לעירו א (?) על אלף באמה. בין “לעירו” ובין “על” נמצאת אות אחת בלתי ברורה. כפי הנראה היא האות א אשר הסופר העביר עליה קו וכתב אחרי כן את המלה על⁵⁵. המשפט הזה הוא משובש וקשה לעמוד על כוונתו. אמנם יתכן שהצדק עם אלה שרואים במשפט זה הלכה של אסור הליכה בשבת יותר מאלף אמה לכל רוח. ההלכה השניה היא יותר ברורה. היא אומרת: אל ילך איש אחר הבהמה לרעותה חוץ מעירו כי אם אלפים באמה.

בויכוחים הקודמים על הלכות שבת שבספר ברית דמשק לא ראו החוקרים שום סתירה בין ההלכה הראשונה לשניה מפני שהבטוי אלף בהלכה הראשונה נתקבל כשבוש מאלפיים⁵⁶.

אבל בזמן האחרון אחרי הופעת תצלומי הספר ע“י פרופיסור ש. ז. צייטלין מהם יוצא שהסופר הדגיש בכוונה את שלש המלים “על אלף באמה” רואים החוקרים במשפט הזה הלכה מיוחדת שעל פיה התחום שבת הוא לא אלפיים אמה כ”א אלף אמה. פרופיסור חיים ראבין רוצה לראות בהלכה הזאת שלב קדום לשלב של תחום שבת של אלפיים אמה. ראבין מוצא רמזים לדעה הזאת בויכוח אחד בתלמוד, בשאלה: ונילף מקיר העיר וחוצה אלף (ערובין נא, א), שעוד במאה קשלישית ידעו על דעתם של אלו שהחזיקו שהגבול של תחום שבת הוא אלף אמה⁵⁷.

ד"ר יהושע בראנד אשר מקדים את זמנו של ספר ברית דמשק עד המחצית הראשונה של המאה החמישית לפני הספירה רואה בהלכה הזאת “חוק המראה על תקופה קדומה מאד, על תקופת המקרא, בזמן שהמגרשים של אלף אמה ניתנו לערי הלויים. ובודאי גם ליתר הערים”⁵⁸.

ההלכה השניה מזכירה את הגבול של היתר הליכה על אלפיים אמה. השאלה היא למה היא מזכירה את ההיתר הזה רק בקשר עם רעית בהמה בשדה. התשובה על השאלה הזאת היא כפי הנראה זו שהיא משקפת את המציאות של החיים מפני שרק לרעית בהמה יצא היהודי בשבת חוץ לעירו. מחבר הספר מדבר בהווה כמו שהמשנה אומרת: דברו חכמים בהווה (שבת ו, ט). לשם מטרה אחרת התנגדו החכמים להליכה ולטיול בשבת כמו שאנחנו מוצאים במשנת רבי אליעזר בן ר' יוסי הגלילי: מנין שאין מטיילין בעיר לדבר שאינו של מצוה ת"ל אם תשיב משבת רגליך⁵⁹.

ההלכה הראשונה היא כפי הנראה מבוססת על הפסוק בבמדבר לה, ד, על מגרשי ערי הלוויים: ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים, מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, וההלכה השניה מבוססת על הפסוק הבא (פסוק ה): ומדותם מחוץ לעיר… אלפים באמה. סתירה גלויה בין שני הפסוקים האלה בפרק לה של במדבר שכל החוקרים עמדו עליה והשתדלו ליישבה⁶⁰. כפי הנראה גם תרגום השבעים עמד על הסתירה ומפני זה תיקן בפסוק הראשון אלף לאלפיים⁶¹. גם חז“ל השתדלו ליישב את הסתירה הזאת⁶², אבל קשה לדעת איך בעל ספר ברית דמשק יישב את הסתירה ואם הוא הסיק שתי הלכות שונות משני הפסוקים האלה ומה הן ההלכות האלה. קשה להסכים לפרושו של ר”ל גינצבורג ז‘"ל שראה בהלכה השניה את האזהרה שגם לבהמה רק רשות של אלפיים אמה מפני שרגלי הבהמה כרגלי הבעלים (ביצה ה, ג)⁶³. מן המשפט יוצא ברור שהוא מוסב על האיש ולא על הבהמה. מלבד זאת הלא הוא מתיר בהלכה הראשונה לבעל רק אלף אמה. יתכן שהצדק עם פרופ’ ראבין שמשער שבעל ספר ברית דמשק מבדיל בין הליכה סתם ובין הליכה אחרי הבהמה. הליכה סתם רק אלף אמה אבל הליכה אחרי הבהמה אלפיים אמה, מפני שגם מגרשי הערים של הלויים ניתנו להם ולבהמתם, ודעתו של בעל ספר ברית דמשק היא שרגלי הבעל כרגלי הבהמה להיפך מן ההלכה במשנה שרגלי הבהמה כרגלי הבעלים (ביצה שם)⁶⁴.

דעתו של בעל ספר ברית דמשק תתאים בשאלה הזו לפי ראבין לדעתו של רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי במשנה סוטה (ה, ג) אשר יישב את הסתירה בין שני הפסוקים ע"י התשובה: אלף אמה מגרש ואלפיים אמה שדות וכרמים.

מבלי לגעת כלל בשאלה של זמן חבורו של ספר ברית דמשק, שהיא קשורה בשאלה הכוללת של המגלות הגנוזות, אפשר להסיק את המסקנות הבאות על ההלכה של תחום שבת בספר הזה:

א. אין שום הכרח לייחס אותה לאחר החורבן או קרוב לחורבן. הגרעין של ההלכה והוא הרחבת המושג מקום להכליל בו את כל העיר הוא מזמן קדום מאד, מזמן רב לפני החורבן. גם ההלכה על תחום שבת, ז"א היתר הליכה בשבת מחוץ לעיר במדת מגרשי הלויים (אלף או אלפיים אמה) היא מזמן רב לפני החורבן.

ב. ההלכה היא פרושית־תלמודית. הכתות בישראל שמלפני החורבן, השומרונים והאסיים, החמירו הרבה יותר בנוגע להליכה בשבת מאשר הפרושים והם לא הודו בתחום שבת.

מה שנוגע לקראים יש להודות שהיו בין הקראים הקדמונים כאלה, שהודו בתחום שבת, אבל הם הגבילו את ההיתר של תחום שבת רק לצורך תפילה ולא היו מתירים לצאת בשבת מחוץ לעיר לשם רעית בהמה. ההלכה של תחום שבת בספר ברית דמשק איננה איפוא קראית.