¹

אחת הבעיות היסודיות בתולדות ישראל היא בעית ההתנגשות ההיסטורית בין היהדות ובין התרבות היוונית־הלניסטית, שתוצאותה היו גורליות בתולדות העולם המערבי. אין איש מכחיש היום את ההשפעה הכבירה של התרבות ההלניסטית על היהדות בתקופה הנדונה. אפילו יהודי ארץ ישראל ומנהיגיהם הרוחניים התבוללו בתרבות הזאת. עד כמה חדרו רעיונות, מנהגי חיים, מושגים ומוסדות זרים אפילו לתוך חוגי השמרנים ביותר בארץ ישראל אפשר ללמוד מתוך מחקריו של פרופ' שאול ליברמן ומתוך החפירות הארכיאולוגיות בארץ ישראל, כמו מתוך קברות הנשיאים בבית שערים שנתגלו בזמן האחרון.

הישוב היהודי בארץ ישראל, שהיה נתון להשפעת החכמים, עמד בדרך כלל בנסיון של הלחץ התרבותי החיצוני. בארץ נשארה שכבה רוחנית, זו של התנאים ואחרי כן של האמוראים, שעמדה בראש העם ושמרה על קיומו הרוחני. השאלה היא יותר מסובכת בנוגע להמוני העם בתפוצות, שגרו בגולה המערבית, באסיה הקטנה, אפריקה הצפונית, איי יוון וספרד. ההתבוללות הלשונית שלהם היתה שלמה. הם לא נזקקו לשפה העברית. לא היו ביניהם תלמידי חכמים. מלבד ישיבה אחת ברומא, שהתקיימה בחצי הראשון של המאה השניה לספירה הנהוגה², אין אנו שומעים על ישיבות בארצות האלה. השאלה היא, אפוא, מה היתה יהדותם של המונים אלה? האם היתה זאת יהדות פרושית־תלמודית? הרבה מיהודי הגולה נספחו לתנועה הנוצרית. אבל כמה היה מספרם וכמה נשארו נאמנים ליהדות. וכמה גדולה היתה השפעת היהודים על הכנסיה הנוצרית ובמה התבטאה ההשפעה הזאת?

התקופה הנדונה, שהיא תקופת התהוות הנצרות. היא תקופה חשובה בתולדות עמי אירופה והשאלות שהזכרנו הן שאלות מרכזיות ויסודיות בתולדות התרבות ועל מדוכתן ישבו הרבה חוקרים. לצערנו אין לתת תשובות ברורות לשאלות אלה. לא נשארה ספרות של יהודי הגולה של המאות הראשונות לספירה הנהוגה שתתן לנו תיאור של תרבותם. אבל נשארו מן התקופה הזאת שרידים ארכיאולוגיים של בתי כנסיות ובתי קברות מרובים עם חומר אפיגראפי עשיר ביוונית, ארמית ועברית. ועובדה ידועה היא שאי אפשר לבנות את ההיסטורה רק על סמך מקורות ספרותיים. יש לנצל לשם ריקונסטרוקציה היסטורית כל חומר שנשאר מן העבר. הרבה תקופות סתומות ישנן בתולדות ישראל שרק בזמנים האחרונים נשפך עליהן אור הודות לחפירות ארכיאולוגיות. גם פרופ' ארווין גודנאו, פרופיסור לתולדות הדת באוניברסיטה של ייל, ניגש לתיאור תקופה ארוכה בתולדות ישראל אך ורק על יסוד שרידים ארכיאולוגיים ואפּיגראפיים. השרידים האלה הם הלבינים מהן הוא בונה את ספרו המונומנטאלי “סמלים יהודיים בתקופה היוונית־רומאית”³. בספר הזה, שרק ארבעת הכרכים הראשונים הופיעו עד היום ועוד כרכים אחדים עומדים להופיע⁴, העמיד לו גודנאו את המטרה לענות על השאלות שהזכרנו.

תוכן ארבעת הכרכים הוא: עדויות ספרותיות על דת ישראל בעולם הרומאי; עדויות ארכיאולוגיות מארץ ישראל; קברות היהודים בארץ ישראל; בתי הכנסיות בארץ ישראל; עדויות ארכיאולוגיות מן הגולה; סמלים על קברות היהודים ברומא; סמלים על קברות היהודים במקומות אחרים בגולה; בתי הכנסיות בגולה, חפצים קטנים מן הגולה, מנורות, כלי זכוכית, היהדות שעל הכתבות, תכשיטי סגולות וקמיעות, תמונות. הסמכות של המקורות הרבניים; השיטה בהערכת הסמלים. המנורה, ארון הקודש, אתרוג ולולב, השופר ומחבת הקטורת. הכרך השלישי של הספר הוא כרך התמונות. גם הכרך הרביעי מכיל בסופו אוסף של תמונות.

התיזה היסודית של גודנאו היא. שיהדות הגולה בתקופה הנדונה, במאות הראשונות לספירה הנהוגה. לא עמדה תחת השפעת היהדות הפרושית או “היהדות הנורמאטיבית”. אפילו אלה היהודים שלא נספחו לנצרות לא חיו על פי חוקי התורה כפי שפירשום החכמים. הם היו יותר משולבים בתרבות הכללית ויותר “מתבוללים” משאנו רגילים לשער. התנ"ך היה אמנם מתורגם ליוונית, אבל לא המשנה והספרות התנאית, שנשארו ספרים חתומים לרוב יהודי הגולה. אורח־החיים של יהודי הגולה ודרכי המחשבה וההבעה האמנותית שלהם היו יווניים־אליליים. ‏על ההתבוללות התרבותית של אותם היהודים מעידים שרידי האמנות היהודית העתיקה, שהיא מלאה סמלים אליליים. האמנות היהודית העתיקה השפיעה על האמנות הנוצרית. הסמלים האליליים חדרו דרך היהדות ההלניסטית לתוך הנצרות. היהודים ההלניסטיים הם שהכינו את הקרקע לנצרות ואמנותה.

עד הדורות האחרונים שררה דעה, שלא התקיימה בעבר אמנות יהודית מפני אמונת היחוד והעמדה השלילית של התנ"ך לעשית פסל ותמונה⁵. הרבה חוקרים בנו על סמך הדעה הזאת השערות על העדר הרגשת היופי ביהדות וחוסר כשרון של הבעה אמנותית⁶. אבל הגילויים הארכיאולוגיים של שרידי בתי הכנסיות ובתי הקברות המרובים הוכיחו את קיומה של אמנות יהודית. כתלי בתי הכנסיות וגם הרצפות היו מצוירים ציורי אנשים ובעלי חיים, במקרה אחד תמונה של אשה ערומה מצוירת על כותל בית כנסת (בתיה בת פרעה בדורא אברופוס). ולא רק ציורים. אלא גם תבליטים של בעלי חיים ואנשים נמצאו בין השרידים האלה⁷.

תיאור של התבוללות שלמה אפשר למצוא בכתובת שנמצאה בעיר אחת באפריקה הצפונית מסוף המאה האחרונה לפני הספירה הנהוגה. בחג הסוכות שנת 13 לפני הספירה הנהוגה התקיימה אסיפה של תשעה ארכונטים (ראשים) של בית הכנסת בבירינקי (קיריני, אפריקה הצפונית), ששבעה מהם נקראים בשמות יווניים, אחד בשם רומאי ואחד בשם עברי, והם החליטו לחלוק כבוד לאחד מחבריהם ששמו היה מרקוס טיטיוס ושם אשתו אמיליה, להזכיר את שמו בכל אסיפה ובכל ראש חודש ולהכתיר אותו בכתר של עלי זית וענידת כבוד והוחלט לחרות את ההחלטה הזאת על מצבת שיש ולהעמיד אותה במקום מתאים באמפיתיאטרון של העיר⁸. מי שיודע את השנאה של החכמים לתיאטרון יכיר את מידת ההתבוללות של ראשי הקהילה בביריניקי בתקופתו של הלל בערך.

כמו כן ידוע שלמרות האיסור של ביקור בתיאטראות של הגוים, היו היהודים בערים שונות מבקרים אותם והיו להם אפילו מקומות־ישיבה מיוחדים⁹.

גודנאו מקדיש תשומת־לב מיוחדת לשאלת המנורה. על פי התלמוד אסור לעשות מנורה כדוגמת המנורה שהיתה במשכן ובבית המקדש, היינו, מנורת בת שבעה קנים, אבל מותר לעשות מנורה במספר קנים פחות או יותר משבעה¹⁰.‏ אבל מעניין שרוב תמונות המנורות שנתגלו בזמן האחרון הן בנות שבעה קנים¹¹. דעתו של החוקר הידוע דוד קויפמן היתה שהתלמוד אסר רק את השימוש הדתי במנורה בת שבעה קנים, אבל לא אסר עשית מנורה בת שבעה קנים לנוי ולקישוט¹². אולם מן השרידים שנתגלו במאה העשרים אפשר לראות שיהודי ארץ ישראל וגם יהודי חוץ לארץ עשו מנורות בנות שבעה קנים גם לשימוש בבית הכנסת. מכתובת אחת שנמצאה בין שרידי בית כנסת באסיה הקטנה יוצא שבאותו בית־כנסת היו שתי מנורות בנות שבעה קנים ממתכת¹³ ובבית כנסת של חמתא על ידי טבריה נמצאה מנורת אבן בת שבעה קנים, שכפי הנראה שימשה לא רק לנוי אלא גם להדלקת נרות¹⁴. גם ממקורות אחרים אנחנו שומעים שכל המנורות בתקופה הנדונה היו בנות שבעה קנים.

על סמך הקודם ועל סמך חומר רב אחר שאסף גודנאו בא למסקנות שהזכרנו.

אולם עם כל הכבוד לחכם החרוץ ולספרו. שהוא תרומה חשובה לתולדות האמנות היהודית וגם לתולדות התקופה בכלל, יש להתייחס בזהירות רבה למסקנותיו. בעיקר כאשר הוא נהפך מהיסטוריון אובייקטיבי לדרשן־פרשן של הכתובות ושל התמונות ודורש עליהן תלי תלים של השערות התלויות באויר. בעיקר אפשר לראות את קלישות מסקנותיו בטפלו במקורות עבריים. אפשר לראות שהוא שואב את ידיעותיו העבריות מכלי שני, מתרגומים, ולפעמים קרובות הוא בא לידי טעויות גסות ויסודיות¹⁵. הוא רואה רמזים למלחמה נגד מלאכת הציור. נגד אלה שעוברים על הדברה של לא תעשה לך פסל וכל תמונה ונגד אלה שהולכים אחרי חוקות הגוים, במקומות שאינם. רק טעויות אחדות לדוגמה.

במשנה מגילה (א‘, ח’) אנו קוראים: אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון… רשב“ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית והגמרא מוסיפה (ט', ע"ב): א”ר אבהו א“ר יוחנן הלכה כרשב”ג. על פי גודנאו יוצא שרשב"ג ור' יוחנן יעצו לתרגם את התורה ליוונית¹⁶.

כדי לבסס את התיזה שציורי דורא אברופוס ובית שערים מוכיחים ששלטון הרבנים על חיי היהודים נתרופף¹⁷, הוא מצטט את הספרא לויקרא כ"ו, א‘; לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם – מה פסל אם עשיתו פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלתה, מה מצבה בבל תקימו אף פסל בבל תקימו. על פי גודנאו יוצא כאילו החכמים הם שאסרו לעשות פסל ומצבה¹⁸. בברכות (ל', ע"ב) מסופר על ר’ אמי ור' אסי שאף־על־פי “דהוו להון תליסר בי כנישתא בטבריה לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי”. גודנאו אומר שהסיבה האמתית לכך היא מפני שבשאר בתי הכנסיות היו ציורים על הכתלים או על הרצפות. המסקנה של גודנאו תלויה על בלימה. הגמרא בעצמה נותנת את הסיבה, הם ביכרו להתפלל במקום שבו למדו (היכא דהוו גרסי). מפני שבית המדרש עולה בקדושתו על בית הכנסת¹⁹.

עוד על מקום אחד כדאי להתעכב, מפני שביאורו מוטל בספק. והוא תרגום יונתן לויקרא כ"ו, א' על הפסוק: לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, אומר התרגום: “לא תעבדון לכון טעון. וצלמין וקמתין מטול סגודא לא תקומון לכון ואבן מצייר לא תתנון בארעכון למגחן עלה, ברם סטיו חקיק בציורין ודיוקנון תשוון בארעית מקדשיכון ולא למסגד עלה”. השאלה היא, למה מתכוון התרגום בהוספה המתחילה “ברם”. אם הוא מתכוון לבית המקדש בהתאם לביאור הספרא: “בארצכם אי אתם משתחווים על האבנים אבל אתם משתחווים על האבנים שבמקדש”²⁰, או הכוונה לבתי הכנסיות והתרגום הוא כעין הצדקה של תנאי זמנו, בו התחילו לצייר תמונות של אנשים ושל בעלי החיים על רצפות וכתלי בתי הכנסיות²¹. מתוך התיאור המפורט שבהוספה הזאת נראה, שהכוונה לבתי הכנסיות, כמו שאנו מוצאים בתלמוד שבימיו של ר' יוחנן “שרון ציירין על כותליה ולא מחי בידן ושבימיו של ר' אבון שרון ציירין על פּסיפס ולא מחי בידן”²².

גודנאו מקדיש הרבה מקום לפרשנות הסמלים המרובים ולבדיקה מדויקת של קישוטי תכשיטי קמיעות וסגולות של אותה התקופה ודן באריכות במסטורין שבהם ומעונין מאד לתלותם במסטורין האלילי. רק מומחה לתולדות תנועות המסטורין בישראל ובעמים בעולם העתיק יוכל לטפל בחלק זה של ספרו. אבל מפירושו לפרט אחד אפשר לעמוד על הפרשנות ה“סודית” של גודנאו שהיא מסופקת מאד, ולפעמים היא מקבלת צורה של פלפול־סרק. בפרק ה' של משנה סוכה אנו מוצאים תיאור מפורט של חגיגת שמחת בית השואבה בבית המקדש. המשנה מספרת ש“מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקים ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה אור בית השואבה”. הגמרא עוד מוסיפה על זה: אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה (סוכה נ"ג, א'). והנה גודנאו נותן לעובדה זו, שאת הפתילות בשביל האבוקות הענקיות היו עושים מבלאי מכנסי הכהנים, איזה פירוש סקסואלי מוזר²³. אנו משתוממים על “רזין דרזין” אלה שגודנאו מכניס לעובדה פשוטה ומוסברת זו. ביאורים משונים דומים אפשר למצוא לא רק בספרו של גודנאו, כי אם בספרים מודרנים אחרים של חוקרים משלנו אשר התמחו בפרשנות מסוג זה לחגי ישראל ומנהגיו. כמו כן הוא מרחיק ללכת בכלל שנקט, שבכל מקום שהוא מוצא איזה איסור של עשית איזה דבר, זה סימן וראיה שאנשים היו רגילים לחיות על פיו²⁴.

על גודנאו היה להוכיח מתי חלה אותה התחיה הדתית בסוף התקופה הרומאית אשר החזירה בארצות הגולה את עטרת היהדות הרבנית ליושנה ודיכאה את דרכי החיים החפשיים של היהדות המתבוללת. היכן הם עקבות אותה הריאקציה הדתית בארצות הגולה? אין להסתפק בהשערות גרידא. מאין באה אותה השפעה? מה הן העדויות לאותה תחיה דתית שהשפעתה הגיעה, לפי דברי גודנאו, עד אפריקה הצפונית והביאה מהפכה בחיי היהודים?²⁵.

אין ספק שהיתה התפתחות בחיי היהודים ביחס לאמנות פלסטית בהשפעת הסביבה והתנאים. פילון ויוסיפוס מדגישים בספריהם את האיסור הגמור של ציורי בעלי חיים ותמונות אדם²⁶. אבל מן המקורות המאוחרים ואפילו מן המשנה אפשר להכיר גישה יותר ליברלית. עוד רבי אליעזר בן צדוק, שחי לפני החורבן, מעיר שכל הפרצופות היו בירושלים חוץ מפרצוף אדם²⁷. ובעיקר אנחנו עדים לגישה ליברלית במאות הראשונות אחרי החורבן, כפי שאפשר לראות מן השרידים הארכיאולוגיים ומן התלמוד. אבל קשה לקבל את המסקנות הקיצוניות של גודנאו, שהיא המגמה העיקרית של כל הספר, והיא להוכיח שהבסיס של השפעת החכמים ותורותיהם על הגולה המערבית היה קטן מאד ושהתקיימה יהדות “בלתי־תלמודית” גדולה על־יד היהדות הרשמית²⁸.

אולם עם כל ההסתייגות כלפי מסקנותיו ולמרות הזהירות הדרושה לכל ראיה שהוא מביא מן הספרות הרבנית וכל פירוש שהוא נותן לה. יש להודות שספרו הוא ספר יסוד במחקר האמנות היהודית העתיקה וגם בהרבה שטחים אחרים של תולדות ישראל.