מילקוטו של נודד אחד    🔗

נולדתי בנציבין, בגרתי באספמיא, תבן הכנסתי לעפרים – גלות ערכתי, וסוף-סוף מעולמי לא יצאתי. אחר עשר שנות טלטול, ישיבות קבע ושינוי מקומות, פגשתי שוב בעיר מולדתי.

חושד אני את רוב הכותבים על שובם לעיר ילדותם מתוך השתפכות-הנפש, שאינם כותבים תחת השפעת הרשמים, אלא כשהם יושבים כבר בביתם, שבנו להם בנכר; ואולי עוד קודם נסיעתם. כותבים הם תחת השפעת הזכרונות ואפשרות דמיונות. נוח לו לבן-אדם לשכוח את כל החסר. הקטנות, הצער הפעוט, הבצה שבעברו ולהגזים על כל קורטוב של נועם, יופי, ראוי ושלם, לפי השקפתו, שהוא עומד עליה עכשיו, ובלבד שתצא לו פואמה יפה, שיש עליה קנין עצמו. עד כאן מגיעה נטייתו של האדם לעצמו.

איני קובע מסמרות בדבר. אולי מרגישים בני-אדם באמת מה שכותבים, אלא שאני איני יכול לספר אחרת ממה שהרגשתי אני.

משנתבכרה בלבי ההחלטה לעקם את דרכי, כדי שאוכל לסור אל עיר מולדתי. התחלתי מתפרנס גם אני בזכרונות נעימים. הכל התחבב עלי. דמיוני שיפר לפני את הרי, עמקי, נהרי, חדרי. בית תפילתי. כל מקום, כל פינה נעשה אצלי בית-מקדש, ארון-הקודש ללוחות ילדותי. חברי, חברותי, אוהבי, שונאי, כן, גם שונאי, התחבבו עלי. את כולם יחד חפץ הייתי לראות ולהראות. בזרועותי אני משתוקק לחבקם.

וסוף-סוף הביאתני העגלה אל המקום, אשר עמדו שם רגלי לפני עשר שנים. פה עמד העגלון להשקות את סוסיו מן הבאר. מפה ועד העיר עוד יש חמישה מיל לנסיעה.

אז, לפני עשר-שנים, עמדתי במקום הזה, והבטתי אל תוך חללו של העולם הרחב, הארוך, המשתברבב, סוד עתידותי, ולבי נמשך לאחור, למקום שאני יוצא משם, במושכות געגועים, עכשיו אני עומד ומסתכל על ערשי, שאינה לפי מידתי, ולבי נמשך אחר הסביבה, שנקלעתי בה זה עשר שנים.

אז עמדו סביבי חברי שבאו ללוות אותי. ידעתי, שנסיעתי תשאיר ביניהם קרחה, כאותה שהשאירו הם בלבי. עכשו אני עומד בדד ומסתכל.

הרים. עמקים. כלום אלה הם הרי? אלו הם עמקי ילדותי?

שקר אני עושה בנפשי. אנכי הכרתי כרגע את הרי ואת עמקי. המה לא השתנו בלא-כלום, אולם דווקא מפני שלא השתנו עשו עלי רושם מרגיז.

הכרתי גם את העגלון הזקן. שהנחתיו זקן, הולך שחוח. ומצאתיו זקן הולך שחוח. היא-היא הליכתו, הליכה עגלונית, הדומה לטפיפת האווזים, הוא הוא קולו הצרחני; צורד הוא על אזני דווקא מפני שלא נשתנה בכלום.

די לפרוק מלבי לרגע קטן את השלשלת הארוכה של כל עשר-שנות חיי בנכר והרי יום זה אינו אלא המשך של יום יציאתי מעיר מולדתי.

שרט מכאיב הרגשתי בלבי.

שני רגשי-צער אני יודע, שאני מסבירם לי על-פי אופן אחד: צער געגועים וצער האזכרה.

משל למה הגעגועים דומים? לחתך של איזמל בבשר החי. אדם מכיוון שגדל והתפתח בתוך סביבה אחת, הרי הסתבך עמה, שלח בה ערות, נימים, והסביבה, שלחה ערותיה אל תוכו. אוצר רשמיו לקוחים ממנה, פועל עליה ונפעל ממנה. אבר אחד הוא בגוף צבורי זה. כשהוא קם ויוצא, הרי הוא חותך באחת את כל הנימים המשותפים. ואין החתך מעלה חלודה, עד שיסבך את נימיו המחותכים אל תוך הסביבה החדשה. אם הסיבוך החדש עולה יפה, אז פוסק צער-הגעגועים, ועל מקומו באים זכרונות נעימים. הדמיון משכיח מן הלב כל אותם מקרי העבר, שאינם עלולים להרבות עונג לאדם. בוחר הוא רק את הטוב, היפה, ההגון, ומשלים את החסר, עד שיצא לך אילוזיה רצויה לפי השקפותיה עכשיו. רשמי העבר, כפי שהיו באמת ושלא היו מסוגלים להסתבך בסיבוך חדש, חיים עוד זמן ידוע, עד שנעשים נותר, פיגול, חוץ למקומו וחוץ לזמנו, ומתחילים גוססים, גוועים ומתים.

אוי לו למי שהעבר שלו אינו מסוגל לא לסיבוך חדש ולא לגוויעה. אדם כזה ילך וישוב לו לביתו.

משל למה צער האזכרה דומה? לצער הגוסס, שאתה מעירו כדי שיתאבק עוד עם מלאך-המות.

מה שהיה ראוי להסתבך עם הסביבה החדשה, הרי הסתבך. הקורטוב הבריא של העבר הורכב הרכבה חימית בנוסחאות חדשות ושינה צורתו. מה שלא היה ראוי להרכבה, גווע. כשאתה מעירו, אתה גורם צער לעצמך.

טר-טר-טרר, הקימה עלי עגלתו של בריל הזקן נקישה מטרדת, ומוליכה אותי דרך שדרות אילנות על-יד נהר שקוף. שמש של בוקר קיץ שופעת על המקום אור מזהיב. עמקים, גבעות, צפרים מצפצפות – כל זה יפה ונעים מרחוק, כשאתה נזכר בהם יחד עם ימי ילדותך. אבל מקרוב הרי הוא שורט, דוקר, מרגיז, חודר לעומק ושורט.

 

ב    🔗

מטייל והולך אני בחוצות העיירה בין שני צדי רשות-הרבים צרה, שאשפתו של זה נכנסת לתוך תחומו של זה, ואין איש מתרעם על חברו. נכבדה רחוב זו לבני הגלות; פרק שלם של הלכות שבת ודיני כרמלית. יש בה תל וחריץ של פחות מן ד' אמות. בימות הגשמים גם שלולית מים עוברת בתוכה.

תיתי לי, שאינם מכירים אותי. מביטים אחרי מכל חלון פתוח, כמו שנוהגים להביט בעיירות הקטנות אחרי איש שהזרם סחפהו מן העולם הרחב והשליכהו לתוך פינה שקטה זו. קצתם משערים, שאני אגנט לחברת “זינגר,” וקצתם מתפקרים על חשבוני ופוסקים ואומרים, שאיני אלא בעל דרשה מן החדשים.

מסתכלים ומסתכלות, עד שהם פוסקים.

הם לא הכירוני, אבל אני הכרתים. דומה, שעיירה זו שקועה היתה כל אותן השנים בשנתו של חוני המעגל, עתה הקיצה.

שוב אותה הנחת-רוח הבאה מתוך עצלות. שוב אותם הפנים המנמנמים בין מתוך רעב בין מתוך שובע. עניים ועשירים, פועלים ופטרונים נפגשים ומתברכים, כאילו אין ביניהם שום חשבונות. כאן נתקיימה כבר תקוות הנביא: “וגר זאב בין הכבשים ונמר מתפרנס אצל גדיים.”

כמדומה לי, שגם השמש מתעצלת פה בלכתה. מפהק אני במלוא-פי ושרט דוקר דקר בלבי, צער מתחיל אני מרגיש.

געגועים מתלקחים בלבי אל ביתי כאילו ירא אני שמא תסגור עלי העיירה את שעריה, ולא תתנני לצאת.

אבל איזה כוח נסתר עומד על גבי ודוחפני לבקר את כל מצבות ילדותי. “מוטל עליך,” לוחש לי אותו הכוח, “שתלך ותקבל שכר געגועיך כל הימים לערש ילדותך.”

כך הולכת כלה קודם החופה לדפוק על קברות אבות, ומטיילת בין המצבות בשעה ששם בביתה, יודעת היא, נערות חוגגות ומחנגות.

הנני בסימטה הצרה, סתומה מצד אחד בטור של אחורי החצרות, ופתוחה מצד שני לעמק ירוק רחב, משתרע, “שכנו של העולם הגדול”. מקצת בתים עומדים שם נמוכים, מושלכים כלאחר יד, אחוריו של זה כנגד פניו של זה, הנה הקלויז. שם מנגד – ביתו של שלמה חזן.

על כתלי הקלויז מחוץ מצאתי עוד תמונות להתרת שאלות אלגבריות, ספרות, שידי כתבתן קמו בי. כך היה מנהגנו אז, לקמץ בנייר ולהשתמש לעניינים אלו בלבנת הסיד שעל הכותלות.

צריך אתה לבוא לידי החלטה, שכתלי הקלויז לא סוידו מחוץ כל אותן השנים.

תאווה באה בלבי להוציא עפרון מתוך כיסוני ולהתיר על אותו הכותל שאלה אחת מאלה הרשומות פה. עיני נמשכו אחר “טור של טילור.” טור זה היה חביב עלי תמיד, כעין שיר שחרוזיו עולים יפה, שתי ספרות מצטרפות. אחר-כך הן מתכפלות, מולידות אברים מורכבים רבים-רבים. אלא שבכל הרכבה והרכבה אתה רואה בעיניך את היסודות הראשונים הולכים ונגבהים, הולכים ונופלים תמיד על שיעור קבוע, הרמוני, היסודות המקוריים אינם בטלים, אבל אינם נפרדים. כשהם נפרדים, זהו סימן לקץ וכליה.

קול נקישת דלת, שהגיע לאזני, בלבל את מחשבותי, וחזרתי לאחורי. זו היתה דלת בית שלמה חזן, שנפתחה. איש זקן יצא ונכנס. רעיוני נסחבו בבית זה.

שתי מצבות עומדות לפני, הקלויז ובית-החזן. מצבות שאין עליהן כתובות, אבל איני זקוק להן. זכרונות ילדותי קמו כנגדי בצבעים בהירים. משתקע אני בהם לאונסי.

 

ג    🔗

נער בן שש-עשרה שנה הייתי אז. שקוע מילדותי בבצה זו. ישיבת-קבע היתה לי בקלויז, ובית-הורים לא היה לי אלא בית-מלון לארוחות הימים וללינת הלילות.

ארבעה ימים בשבוע מתחבט הייתי בש“ס ופוסקים. היום החמישי בקיץ ולילו בחורף הוקדש אצלנו להעביר בו פרשת השבוע עם פירוש רש”י ונימוקיו של “אור החיים.”

זה היה בתחילת ימי-החורף. אורך הלילות לא היה מורגש עדיין כל כך כקיצורם של הימים. הרקיע, אותו הרקיע שזה מקרוב, בשבת-בראשית, יצא משוכלל ונקי מתחת יד היוצר, זה לא כבר נתלו בו המאורות להאיר ולאותות מועדים – אותו רקיע היה מכוסה וכרוך, כביכול, בסמרטוטים. עבים ספוגיים, מימי המבול, עבים שאינם יכולים להחזיק את מימיהם, עלו וכיסו את השמש לימים ולשבועות. רק הרחוב התנוצץ מתוך בטחון מוחלט בשלוותו ובמלואו. יכול היה אמנם להיות בטוח, שלא יסתכנו בני-אדם לעבור בו, שמא ישקעו עד ארכובותיהם, יכולה היתה שכנה אחת לצאת על פתחה ולגנות ולקלל את זו שכנגדה בקול רם, בלי שום חשש, שמא תעבור אליה הלזו ותקרע את מטפחתה מעל ראשה.

אבל זה היה ביום החמישי לשבוע. יום החמישי היה יום-הדין לבני העיירה. יום-השוק חל בו. צריכים בני ישראל ביום זה לשחות בביצה, לצאת לשוק, ולהתנוול, להתקוטט, לחטוף חררה, שאחר מהפך בה, עד כדי שירוויחו להוצאת-השבת, שבכללן שילומי חובות לשלושה ימים שלפניו, ופרנסה לשלושה שלאחריו. בני-אדם מתפללים ביום זה בהשכמה ומאחרים לבוא לקלויז לשעת מנחה. הקלויז ריק מאדם ביום זה. כנסת ישראל מפרפרת ומתבוססת ברקק, שברא ממנו הקב"ה את עולמו, ודאי, שאין השכינה שרויה אז בקלויז.

בדד ישבתי, נער אחד בתוך חללו של הקלויז. הבדידות מביאה לידי הרהורים.

יושב אני על ספר החומש, מביט כפעם-בפעם אל החלון שבכותל מערבי הפתוח אל העמק. הוא מזכיר עוד לעין, שיש צבע ירוק בעולם. מבעד לחלונות שמאחורי, יודע אני, שנשקפת ביצה מבריקה ומבחילה, נפשי צמאה לשמש ולירק, לאותו הירק שנברא בשלישי לשבת, לעצים, לעץ-החיים ועץ-הדעת, לגן-עדן אני מתגעגע כמו שהיה קודם החטא, בשעה שחוה ואדם הלכו ערומים.

החומש הפתוח מביט עלי עלוב. מסיח אני את דעתי אל הפרשה.

“ויהיו ימי חיי שרה מאה ועשרים ושבע.”

“בת ק' כבת כ' ליופי, בת כ' כבת ז' לחטא.”

ואין לבי נמשך, לא אחר זו של בת ק‘, ולא אחר זו של בת ז’, אלא אחר זו של בת כ'.

מהרהר אני ביפיה של שרה.

ולפי שרש"י לא נתן לי פירוש מספיק על יופי זה, צריך הייתי לעמוד על הדבר מעצמי. תבנית שלמה ומשוכללת היתה אצלי בשבילה מן המוכן. יפיה של כנסת ישראל כפי שהיא מצויירת בשיר-השירים.

“ראשך עליך בכרמל…”

ודאי, שכרמל זה דומה לראש מסולסל של נערה.

“עיניך יונים… רוחצות על אפיקי חלב.”

מאמין אני, שיש אפיקים של חלב, ואם הם עגולים-גבנונים, קטנים, ויונה קטנה שחורה רוחצת ושטה באמצעיתו – הרי זה ודאי יפה, כמעט כעיני נערה.

“כפלח הרמון רקתך… לחייך כערוגות הבושם.”

רימון זה הוא פרי, שנשתבחה בו ארץ-ישראל. ודאי שהוא יפה. אם הוא כעין תפוח, הרי יש עליו בודאי פיקוס, כעין מה שאתה מוצא על לחיי בת שכנתנו.

שני עפרים תאמי צביה רותתים ומזדקרים מתחת חזייתה של שרה אמנו כשהיא בת כ'.

“מה יפו פעמיך בנעלים.”

קטעים-קטעים של איזו תמונה זוקרים לנגד עיני שביחידות, אין ביניהם צירוף.

ההרהורים מצערים אותי, מציתים בי אש זרה. איזו קדחת, איזה גרוי אני חש בעצמותי. ונדמה לי שאיני מהרהר כלל, איני חפץ אלא לשער את יפיה של שרה מנו. ופתאום עולה על דעתי ללמוד קצת ב“שיר-השירים”. גם זוהי תורה, אני מתנצל, לימוד היא צריכה.

מסכת כתובות נזדמנה לידי. מחפש אני אחר איזה תוספות בפרק “בתולה נשאת.”

דינה בת יעקב בעיר שכם עולה על לבבי. יעל אשת הקיני.

מכיר אני שאני בדד, ונהנה מן הדבר. וכשאני מכיר בהנאתי, אני מתבייש בפני עצמי, מסב פני אל החלון המזרחי, נזכר שוב בקטעי יופיה של שרה. דלת בית שלמה חזן נפתחה ודבורה בתו, נערה בת-שבע-עשרה, יצאה, עמדה, נכנסה.

הכרתי בה ברור את יפיה של שרה.

באותה שעה נפגמה תומתי.

עד החלון הזה המביט עלי עכשיו תמה ומתנכר. עד החלון הזה על הזיק הראשון, שהתלקח בי לנערה זו, מהיכן יצא.

 

ד    🔗

דבורה, מכיון שהתגנבה על לבי, שוב לא יצאה. בין כשאני יושב בקלויז כפוף על הגמרא, בין כשאני שוכב בלילות על מיטתי, מהרהר אני בה.

נגמר בדעתי לבקש דרכים לבית שלמה חזן.

תיתי לי שקולי היה כך. נעים ומלא, קול טנור בימי הביתול, וזה נתן לי מהלכים בבית-החזן. בחג-הפסח כבר נמניתי על משורריו, ועמדתי בצד העמוד לברך את הטל. לשוא הרעישו עלי הורי עולמות. המה לא חפצו כלל שאהיה לחזן, מורה-הוראה קיוו בי. המה לא ידעו את הקסם המשוך, שיש שם בשבילי.

אורח קבוע, עיל בלא בר¹, נעשיתי בבית-החזן. כבר לא נכלמו מפני שהשכמתי לבוא ומצאתים שוכבים עוד על מיטותיהם.

ועד הפסח כבר עלתה לי לראות “פעמי בת נדיב” שלי דוקא בלי נעלים. וכבר עלתה לי להבין על פיה את כל דקות הענין, שבשיר-השירים.

וכבר עלתה לה לדבורה להרגיש שאני מסתכל בה יותר מדי. וכבר הבנתי מפני מה נפגשת עמי דבורה במסדרון בכל עת שאני נכנס ויוצא.

חפצה היתה לשמוע מפי מלה, והיא שמעה.

ומלה בעד מלה.

בשבת חול-המועד של פסח לא ישבתי בקלויז ללמוד שיר-השירים, אך נחבאתי לצאת עם דבורה אל העמק הירוק, בינות לכרמים ופרחי השדה. שיר-השירים היתה לי דבורה. כשני עפרים, כתאמי צביה טיפסנו על ההרים ועל צוקי הסלעים, כאילו הולכים אנו לבקש אבידה.

תומת שנינו נפגמה במחשבה. תיקון הלכנו לבקש.

ושם ביער, העולה בין “חמוקי ירכי” ההרים, תחת עץ ענף עמדנו שנינו מחרישים, מסתכלים איש בפני רעהו. עיניה סגורות על חציין מחום שכרון. שמש האביב הופיעה מבעד לענפים על עבר פני דבורה הלוהטים, ותיראה כצוחקת מתוך שינה. רוח קר ושובב הרים את קווצות שערותיה מעל מצחה ושטחן מרחפות באויר. אותו הרוח הניע את סטרי חזייתה, הפרופה למחצה, וגילה טפח וכיסה טפחים. אני שאפתי את הרוח אל קרבי בשאיפות תכופות. אור צורב נגה בלבי, שני ציפרים שרקו ממעל שריקות חתונתם, ומתחת רמזו נפשותינו אשה לרעותה כעין שבועה של האהבה.

נשיקות וחביקות היו הערבון של השבועה. די היה בזה בשביל בחור, שיצא מן הקלויז והקדיח את תבשילו בצנעא.

 

ה    🔗

מסתכל אני עכשו על הבית מכל צדדיו, וכאילו קורא אני מעל קירותיו את כל המאורעות שהשתלשלו ובאו עלי אחרי כן.

החביקות והנשיקות הגנובות, שהיו דיין לי בפעם הראשונה כבר לא הירווני די סיפוקי. נדון הייתי בגיהנום, שבראתי לי והרחבתיו בשבילי מיום ליום.

חמשה משוררים מצאתי בביתו של החזן. כולם בחורים מלאים רעננות וחדוות-החיים. חדווה בוטחת במידה שאתה מוצא בין ילדי הרקק.

נדמה לי, שהמשוררים הללו מסתכלים בדבורה שלי יותר מדי. צר-עין הייתי. ולאמיתו של דבר כלום יכול הייתי לוותר על המבטים? וכי מה נשאר לי יותר ממבטים? מרגיש אני בכל מבט, שאני נותן בה, את כל העונג הדוקר שיש בצער התשוקה. דרך העיניים נשמתי מגפפת את נשמתה; מתחממים ובוערים אני והיא באור העיניים. המבט הוא, קנייני שלי וזכותי עליה. כלום יכולתי להפקירו?

חשודים נעשו אצלי גם מבטיה של דבורה. נדמה לי בכל פעם, שכשהיא מבטת על איזה מהמשוררים אינה מבטת גרידא, אלא קורצת, רומזת מה שאין הפה יכול לדבר.

ואש-חשאי בער בי, ורקב אכל את עצמותי. חפץ הייתי שתתעוור דבורה לכל הימים, ורק כשתחפוץ להביט בי תיפקחנה עיניה.

חפץ הייתי, שילקו פני דבורה בחטטיות ובהרות עד שתתנוול בעיני הרואים, ואני אקבלה כמות שהיא.

ויותר הייתי חפץ להביא על כל המשוררים נגעים, כמו שהביא המלאך על פרעה בגלל שרה אמנו.

בשלושה דרכים קונה בממלכת-החי כל זוג את זוגתו: ביופי, בקול נעים ובגבורה. גם האדם לא יצא עוד לגמרי מגדר בעל-חי, אלא שאצל משוררי החזנים נוהג עוד דרך רביעי, כשרון הבידוח. יותר שנער משורר יודע להגיד בדיחה יפה, יותר הוא מתחבב על הנערות. לפיכך מתפתח אצלם כשרון לאקספרומטות, לשפיעה בבדיחות עוקצות עד למדרגה פיוטית. הצד השווה של בדיות ממין זה הוא, שהן נשמעות לתרין אנפין, שאחד מהם הוא רמז והערה סימבולית לאיזה דבר שיש בו יחס מיני. תהי הכוונה בהן איזו שתהיה, על כל פנים המבטאים צריכים לעורר באיזה צד זכר לאיזה ענין גס, מגרה, שהבתולות מתביישות בו.

ומתביישות הנערות וצוחקות מתוך בושה, אלא שגדול תענוג הצחוק מצער הבושה, ולכשתרצה, חביב עליהם גם הצער. בדיחה כעין זו מכניסה אל תוכן זרם מן החוץ, שמוציא אותן מתוך קפיאתן, מנענע ברגשותיהם, מביאן לידי צער, רוגז, צחוק, פיוס, לידי התרגשות ושינוי-מעמד.

לפיכך נוטה כל-כך דעתן אל בעל הבדיחות היפות.

חזן, כשהוא יורד לפני התיבה, ומשוררים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, הרי תפילתו ודאי שעולה אל השמים, ואין מלאך יורד אליה לקבלה, מפני שסכנה היא לו לאותו מלאך לרדת אליהם, שמא תיפגם תומתו.

בשלושת הדרכים הראשונים עליתי על חברי, אך בדרך הרביעי הייתי הדיוט גמור. בקושי הבנתי את לשונם. אין המנהג אצל המשוררים לקורא איש את חברו בשם, שהכריז עליו החזן ביום הברית. שמות יש להם משלהם. עד היום איני יודע את שמותם, יודע אני רק שאחד, הקטן שבכולם, נקרא “זרת,” השני “שופר,” השלישי, “נערה,” הרביעי, “יתד,” החמישי, “אשר-יצר.” אותי קראו “אנקת מסלדיך.”

ונערות השכנות מתאספות ובאות אצל דבורה בשעה שהמשוררים בבית, טוב עשו שבאו. כולם היו מכוערות, והזכירו לי, עד כמה עולה עליהן דבורה ביופיה.

“זרת” נכנס החדרה. “יתד” משרבב לו רגלו למכשול. זרת נופל.

צוחקות הנערות.

“מה מצאת, זרת?”

“טבעת קידושין מצא.”

צוחקות הנערות ומסתמקות.

“מכיון שנפלת, הרי יש לך תקומה.”

צחוק.

“תזכה להיכנס לחופה.”

“קודם החתונה.”

צוחקות הנערות ומסתמקות.

יש לך מספר מסויים של מלות, שהנערות כשהן לעצמן, הרבה הוגות בהן והרבה מבטאות אותן בשפתותיהן; אבל כיוון שהן שומעות אותן יוצאות מפי נערים, מיד הן צוחקות ומסתמקות.

“תן סיגרה ונתפייס.”

“‘בבקרת,’ כלב שוטה אהיה אם אתן לך.”

הלז מצביע כנגדו בימינו תחת חוטמו של זה וקורא: “‘קרוץ מחומר,’ תהי כלתי בתולה מנוולת אם אקח ממך. ‘אנקת מסלדך’ תן לי סיגריה משלך.”

שומעות הנערות את שמי החדש ומסתמקות ומצחקות. אלהים היודע איזה רמזים חשדו בשמי זה. ונדמה לי, שגם דבורה צוחקת, עלוב הייתי.

ונדמה לי, שדבורה מביטה עליהם. חיוך קל מחליק מעל שפתיה, שלא על חשבוני.

פגוע הייתי.

לחינם הצטערתי. היא לא הביטה עליהם באותם המבטים, שטמנה בשבילי ולא חוננה את איש באותם החיוכים, שפניה היו מסוגלים להם. חיוכי הנפש היו. זה היה קנייני שלי. מחשבותיה היו נתונות לי.

אבל כלום מה עניין לי ולמחשבותיה? עניין רב היה לי ולגופה היפה.

חשדני הייתי במידה מרובה, ואלהים הוגה אותי על פשעי.

הרגישו החברים ביחוסה של דבורה אלי, והתלחשו עלי “לקשור לי שרץ בכנף בגדי.”

עמדו וכתבו בגחלת שחורה על הקיר הלבן דברים מגונים עלי ועל דבורה.

איני יודע עד כמה האמין האב ב“עלילה השחורה,” אך תוצאות הדבר היו, שדבורה בכתה כל היום. אני ישבתי עלוב, וחברי הצליפו עלי מבטים מרעילים מתוך חיוכים מרגיזים.

מאז ישבה דבורה סגורה בחדרה בשעה שהמשוררים היו מצויים בבית. נסיון היה לי לדעת, שביני ובינה אינו מפסיק אלא כותל אחד של טיח תפל. כשהיתה יוצאת לחוץ ועוברת דרך חדרנו, קשה היתה עלינו אפילו פגישת מבטים. האב הנרעש המציא את עצמו במבטיו כחומה נשגבה ביני ובינה. מבטים אלו לא היו לא מבטי-רוגז, ולא מבטים מפחידים, אלא סתם מבטים מפסיקים. אב אומלל היה, נתון הפטיש והסדן, בין הזהירות והדאגה לתומת בתו ובין הפחד שמא ירגיזני ואעזבהו. ואני כבר הייתי עיקר גדול אצל העמוד. מועיל הייתי לפרנסתו בקלויז באותה מידה, שהייתי סכנה בביתו.

יחוסנו הגלוי נפסק. להיפגש עמה ולזרוק לה מלים לא היה באפשריות. אלא שאויבי לימדו אותי להשתמש בדבר אשר זדו עלי. בכתב העלילו עלינו, ובכתב התחלנו משתמשים. ושליח מיוחד במינו נמצא לנו. קוראים היינו אז גם אני גם היא סיפורים ורומנים בשפת ז’רגון. המרכז המיוחד לנו היה שמאי הזקן, מוכר ספרים. סיפור שלקחתיו ממנו וקראתי בו, ציינתי עליו את שמי. ואז ידעה דבורה לקחת אותו, לחפש בו, ובודאי תמצא שם מקומות בהשתפכות-נפש של הגיבורים, שאני הופכם כלפי פניה. וכן גם היתה היא נוהגת.

ופתקאות, ומכתבים, ושירי אהבה. האש העצורה בעצמות הוציאה זיקים. הזיקים התגשמו בכתב. הכתב הוסיף אש למדורה.

 

ו    🔗

כבר היו לנו אז עניינים משותפים. להשכלה שאפנו, חלומות חלמנו, בונים היינו מגדלים באויר. שנינו נסע אל העולם הגדול, אני אהיה משורר לפי-שעה, ובתוך-כך אלמד-אלמד ואהי דוקטור. היא תהיה תופרת לפי-שעה, ובתוך כך תלמד-תלמד, עד שתהי אקושרית. אחר-כך… אחר-כך…

כמה משתלבים המאורעות בנקל אצל חולמים בהקיץ.

ושיתוף-דעות היה בינינו, ושונאים משותפים ואוהבים משותפים.

זה היה בירח תשרי. מנוי וגמור היה אצלי, שזהו ראש-השנה האחרון לשהייתי בעירי. אבי הקים על החזן צד “שכנגדי,” עד שלא יכול עוד להחזיק אותי אצל העמוד. פרנסתו היתה בחזקת סכנה.

ובראש-השנה עמדתי אצל החזן, וסלסלתי בפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך.´ המנגינה היתה חדשה, שיצרה החזן סמוך לראש-השנה. זו היתה הרכבה לירית של רומנית וסלוית, מתובלת במה שקוראים תבירות יהודיות. הסולו, שניתנה לי, היתה השאור שבעיסה. זו היתה מעיין של געגועים, מבטא הנפש בשעה שהיא מתבודדת ומצרפת זכרונות העבר עם תקוות העתיד.

נדמה לי שאני רועה צאן. דבורה הולכת אחרי במדבר, שודדים לוקחים אותה בשבי. אני יושב ומחלל בחליל, ומתגעגע על חסד נעוריה…

הנפש שבי קוננה, והעירה את הלבבות הרצוצים לבכי. דרך החלונות של עזרת-הנשים נכנסה זעקה מחרדת, וריחפה על ראשי הגברים.

הזדעזע הקלויז. ודאי ש“אל-מלך-יושב-על-כסא,” האוהב כל-כך דמעות עמו, התרצה והתפייס בשנה זו אל עבדיו.

כשהלכתי לביתי, לא ידעתי, שהחליטו המתפללים להכריח את החזן, שיחזיקני על מעמדי. הומתק דיני ונתבטל ה“צד שכנגדי,” ואני לא ידעתי.

ואחר ראש-השנה היה לי ראיון-פנים עם דבורה במדבר, בארץ זרועה פרחים נובלים. זה היה בקצה העמק מקום שמתחיל היער, בין “חמוקי ההרים.”

מחרישים ישבנו, עגומים, עצבים. קשה היה עלינו להכיר שמחר ניפרד.

תפוחים הביאה לי “שולמית” שלי להנעים בהם את רגעי פרידתנו.

חפירה חפרתי וטמנתי בה גרעיני תפוחים. כשאשוב, מצפה הייתי לשבת עמה תחת העץ, שיעלה על המקום הזה.

מחרישים ישבנו. שמש האסיף חשכה את אורה מן המקום. ריח חודר הורגש באוויר; ליח קריר המנעים עליך את החום, שמחוץ לצל.

בקרבת מקום ישבנו. נשיקות, חביקות, אך ריקן הלב. אש זרה בוערת שם.

מביטים אנו מבט הדדי, וכמו מתוך שכרות. ניצוצים יוצאים מתוך העינים… הנפש מתפזרת בניצוצים… מתפתלים ומתלכדים ניצוצי בניצוצותיה… מאפילים על ההכרה… ראשי כבד עלי… היא ישנה… נשימותינו מתתכפות, מתפתלות, מתלכדות… אני נופל… היא מזדעזעה מתוך תנומה, מחליפה את אופן שכיבתה…

אש בוער, עצור, מתפרץ לצאת.

הפקר.

התחלחלנו.

כבשה אבדה לו לרועה מתוך עדרו והלך לבקש אחריה. חש כלבו במציאותנו. והרים קול נביחה.

הכלב הציל אותנו ברגע המשבר.

שבנו הביתה ולבותינו דופקים, דופקים… מחזירים היינו את פנינו לאחור.

ושיתוף דעות כבר היה אז בינינו, ונטיות משותפות היו לנו, אלא שלא התמזגו עם הנטיה הבהמית, המינית. בעינה עמדה זו האחרונה, לבדד, אורבת תמיד לשעת-הכושר, עולה ומאפילה על הכול. בתוך כל אותן השיחות המופשטות, המחוכמות, ההומניות, המוסריות, שהיינו עוסקים בהן לפעמים, הרגשתי שאצלי יושבת בריה, שפנים יפים וגוף נאה יש לה, ושאני משתוקק אליה עכשיו לא פחות ולא יותר, משהייתי משתוקק אליה קודם שבאנו לשיתוף-דעות.

גס הוא יותר מדי רגש מיני זה, ולא כל הרגשים העדינים ראויים לו להרכבה, לעשות בו שינוי חימי.

החלטתי לא נתקיימה. התרבו לי אוהבים בקלויז ובעזרת-הנשים, ושוב נשארתי אצל החזן.

 

ז    🔗

אויב הקים עלינו אלהים. סבתה של דבורה. אשה זקנה וקפדנית שישבה בבית בנה, וגמרה את ימיה האחרונים. אורבת קשה וגלוית עינים היתה זקנה זו. בספרי תחינותיה לא יכלה לקרא בלי משקפים, ועל פני או על פני דבורה היתה מכירה כל קרץ עין, כל תנועת פנים של חדוות הלב, כל רמז בוטה, בעינים לא מזוינות.

לא יכלה לראות נער ונערה יושבים ביחידות ומתלחשים.

ודאי, שבעלת-נסיון היתה בימי נעוריה.

“כל סוד יש בו גניבה,” היתה מסננת בין שפתיה על חשבוננו. “אהבה… אהבה, כבר ידועה אותה האהבה. אל אחטא בשפתי, אהבה למלא תאווה, ואחרי-כך, כאותה גרוגרת של ר' צדוק, כמו שכתוב בקינות. מי שאוהב את התפוח ביפיו, אינו אוכלו. תרמית היא זו, לא אהבה.”

מבקרת חדה היתה על הבחורים.

ומעשיות היתה יודעת. כל מעשיה מתחלת באוהב עד לכדי מסירות נפש וגומרת באסון ונערה מחוללת.

ומספרת היתה את המעשיות באזני דבורה.

וחולמת היתה. פעם חלם לה: שושנה עטופה שלא נפתחו עדיין עליה, נערים שובבים באים למצוא סודה הכמוס בה… מפשיטים מעליה לבוש אחר לבוש, עלה אחר עלה… עד שמתנוולת, ומשליכים אותה למרמס-רגליים…

פעם חלם לה: תחמס חובק יונה עד שנחנקה. פעם חלם לה: אווזות צחורות, זכות, נשקעות בביצה ואינן יכולות לצאת.

ומספרת היתה את חלומותיה לדבורה. והיא שמעה והתעצבה.

אנוכיותי נפגעה. מבקש רחמים הייתי על הזקנה שתמות וייפסקו חלומותיה.

וכשקרה אסון מגונה לנערת השכנה בטיוליה עם “זרת” הקטן, התתכפו החלומות של הסבה, ומעשיותיה נתרבו. וכשהיא מספרת לדבורה, היא מצליפה עלי עין אחת מלמטה למעלה, כלומר: כולכם צדיקים.

אני הייתי אצלה סמל כל הבחורים. בי שילחה חיציה בשביל כולם.

וכשנשארתי בדד עם דבורה, דיברנו על אודות הזקנים והזקנות, שאינם יודעים את טיבו של הדור הצעיר, אינם מאמינים, שיכול נער לאהוב נערה, בלי נגוע בה לרעה. אינם יודעים, מהי “אהבה טהורה” שאינה תלויה בדבר, אהבת נפשות.

באותה שעה הכרתי בעצמי, עד כמה אני משקר לנפשי וכלימה כיסתה פני. ירא הייתי להיפגש במבטי דבורה, שמא תרגיש בהרהורי. אבל מה היה לי לעשות, ואני חפצתי להמציא לי זכויות מיוחדות על ביקורי התמידיים אצל דבורה. חפצתי, שתיאחז זקנה פטפטנית זו בדאית. חפצי זה התפתח אצלי, עד למדרגת תאווה.

נושא שיחותינו נהיה מאז אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר.

איני יודע אם חפצה סבה להעמידני בנסיון, או אם היה קורטוב אמת בדבר. פעם אחת באתי ולא מצאתי את דבורה. סבה הפסיקה עלי את הדרך.

“דבורה יצאה לטייל עם עלם אחד. מציעים לה שידוך הגון. צעיר מלומד, יפה, עשיר. חפץ הוא לקחתה כמות שהיא בשביל יפיה.” היא קראה לי את הצעיר בשם. זקפה בי את עיניה, ובחנה אותי.

העמדתי לה פנים, והתחלתי מהלל ומשבח את הצעיר. “ודאי, שדבורה תהיה מאושרה. יהי רצון שייגמר הדבר בכי טוב,” סיימתי.

כמדומה לי, שבאמת הייתי קצת שמח.

 

ח    🔗

זה היה לשנה שניה בשבוע, שחל בו שבת-חזון. הסבה כבר שבקה לנו חיים.

טלגרמה הגיעה לחזן מבתו הבכירה, שישבה בעיירה הקרובה, שהיא חולה מסוכנת.

ההורים הנרעשים נסעו אליה בו ביום. דבורה נשארה יחידה. למחר לעת-ערב נכנסתי לבקרה, ומצאתיה שמחה. מכתב הגיע לה מאת הוריה, שהמחלה הוקלה מאחותה, ולשבת הבאה ישובו. היא היתה עסוקה בכיבוס וגיהוץ לבנים לשבת נחמו. בראשה חשה קצת מהבל גחלי המגהץ. אני הפרעתיה מעבודתה. ישבנו שנינו סמוך לשולחן לשיח, לקרא בספר ולבלות עת.

השמש שקעה מתוך עבים. צריכה היתה דבורה להעלות נר לקריאה. רוח בא, הניע את קלעי החלון. זרם אוויר קר פרץ לתוך החדר, עלעל את עלי הספר, גילה מפת השולחן, הזיז שמשות החלון שמנגד. איזו יד נעלמה עושה פרעות בבית.

הרגשתי קרבת סערה.

הבטתי החוצה וראיתי שדרה ארוכה של עבים שחורים-תכולים עולה ממערב להיפגש עם הרי עבים הבאים ממזרח, זיזים כנגד חריצים. כתמים תועים ברקיע, הולכים ומשתרבבים. בולעים, כובשים ונבלעים. נוראות מתחוללות למעלה.

התנגשות הרוחות, פירוד דעות נפל בפמליה של מעלה. נצחון האראלים ודאי שלא יבוא אלא מתוך מבול דמעות על המצוקים. שותק האוויר שתיקה קשה.

ובטרם שגמרתי בדעתי לשוב הביתה, נפתרה החידה במטר סוחף. האראלים מתקוטטים מתוך רעמים. הם תוכפים בברקים, כדי להחשיך את העיניים המעיזות להביט למעלה. חולשה היתה לדבורה, יראה היתה מברקים ורעמים. צריך הייתי להתייאש מצאת עד שייפסק המטר.

אבל המטר לא פסק, החושך התעבה. שלוליות מים שטפו ברחובות, הדי הרעמים לא פסקו. ברקי סרק תוכפים ורותתים, מופיעים על העולם לחצאי רגעים בזה אחר זה, ונותנים לו תמונה זרה, לקוחה מאיזה עולם, שעל איזה כוכב רחוק.

אנוס הייתי להישאר בבית דבורה לכל הלילה.

ההבל, שבלעה דבורה בשעת הגיהוץ, עמד וגבה את שלו. ראשה כבד עליה. בחילת לב היא מרגישה.

“הוי, רע לי,” קראה דבורה, נבהלת.

נגזר עלי באותה הלילה לטפל בה יחידי. פשטתי את בגדיה, והשכבתיה על מיטתה וישבתי שומר עליה, עד שישנה את שנתה. אחר שהוקל לה, הקיצה, אלא שלא יכלה לקום. אבריה כבדו עליה.

וקורצים השמים. והד רעמים רחוקים מתגלגל ברקיע. ואנו יושבים עסוקים בשיחה.

ודיברנו אז על כול ועל הכול.

עד הבית הזה, שבכל משך שבתי אצלה באותו הלילה, לא עלה בלבי שום הרהור, לא אצל נערה, אצל אוהב יחידי ישבתי.

עד החלון הזה על זיקי הראשון, ועד הבית הזה על יחוסי האחרון.

התוודעו לי נערות, שאינן מדקדקות על טהרת האהבה, נמשך לבי אחר אחת. באה אחרת יפה הימנה, ומשכתני אליה. את דבורה לא החלפתי.

איני יודע איך ומתי נהיה הדבר, שהפסקנו מלדבר על אודות נישואין ושיתוף-החיים. שיתופים אחרים היו לנו. אהבה טהורה שוכנת בינינו. הנישואין הם כתם אצלה.

לאהוב באהבה מופשטה יכול אדם אפילו בריחוק מקום, ובכן נסעתי.

בימים הראשונים היו בינינו חליפות מכתבים, אחר-כך נתמעט בינינו החומר למכתבים.

עניינים אחרים, אנשים חדשים, שיתוף-דעות חדש.

לאהוב באהבה טהורה, יכול אדם גם בלי מכתבים.

איני חפץ לכחד: שכחתיה לגמרי. ודאי שגם היא שכחתני.

 

ט    🔗

התעוררו בי זכרונות חיי. בין שהם מצערים אותי בין שהם נעימים עלי, חפץ אני לראות את כל מצבות ימי נעורי.

ואני ירדתי אל העמק, שמה יש צינור מפכה מים חיים מן ההר. זה היה עלי מקום חביב. אוהב הייתי לשמוע המייתו הענווה, ידיעות מתוך בטן האדמה היה מספר לי. ומפכה הוא והולך, מתפתל ויורד בחריץ צר אל הנהר הקרוב. שם הוא נלחם עוד על עצמיותו, חוצה הוא בין מימי הנהר והולך ביחידות במשבריו שלו, בצבעו שלו, בזרמו שלו, עד שהוא מתבטל בששים ונבלע.

ומפכה הוא גם עכשיו, כמו שהיה מפכה אז. כוח מקורי יש בו, שאינו פוסק. בולע הוא מי הים כדרך כל הבארות, אלא שהוא מוציאם בצביונו שלו.

מפכה הוא, כמו שהיה מפכה, אלא שאין ביטוי המייתו ברור לאזני עכשו כל-כך.

שקוע אני בהרהורי. זיז קל העירני. לפני עומדת אשה צעירה, וכדה בידה. לשאוב מים מן המקלח באה.

מבטנו נפגשו, נתפתלו… עיניה נמתחו… הזדעזעה… פסיעה לאחור… נפל הכד מידה.

אחר מבט שוקע וחודר הכרתי את דבורה.

חידה היא זו. פני נשתנו הרבה יותר, משהשתנו פניה, ואף-על-פי-כן הקדימה היא להכירני. ודאי שכוח החושים וכשרון-ההכרה משתנה אצל השוטפים בזרמים חזקים יותר מאשר אצל הטובעים בביצת העיירות.

וחידה היא גם זו, שלא הכרתיה אלא ברגע חרדתה. כשעברו רגעי ההתפעלות, מסתכל הייתי בה, וצריך היייתי להודות, שאיני רואה בה עכשו מה שראיתי בה לפני רגע. ודאי שסימני הנפש מתגלים יותר על פני האדם בשעת חרדה והתפעלות. מאמין אני, שאילו הזדמנו לפונדק אחד שני בני-אדם, שלא ראו איש את אחיו עשר שנים, וישנו בחדר אחד כשני זרים, והעירו אותם מתוך בהלה פתאומית, ודאי שהיו מכירים איש את אחיו כאילו אתמול נפרדו.

שאילת שלום. תמהון. שיחה במקוטעים. היא לא הציעה לפני ללכת עמה, אני לא בקשתיה שתלך עמי. שנינו עקרנו רגלינו והלכנו.

טיול היה זה.

היא סיפרה לי בקצרה קורות ימיה: נישואין שהיו על-פי חשבון יותר מאשר על-פי נטיית-לב… גירושין… נישואים שניים על-פי נטיית-לב בלא חשבון… מיתת הבעל… שומרת יבם… צער החליצה… המסך נופל מתוך עוני ומחסור.

סיפרתי לה גם אני והארכתי בסיפורי.

הרחקנו ללכת. באנו עד לחמוקי ההרים המכוסים ביער. זרם אור רענן נכנס לתוך דברי והפסיקני בשיחתי.

תחת עץ תפוח עמדה דבורה, והסתכלה בי. לא יכולתי לשער את מחשבותיה, מפני שעסוק הייתי במחשבותי שלי. הבטתי על סביבי.

“יחידי הוא עץ התפוח במקום הזה?”

“כן,” היא עונה.

“ומי נטעו?” אני שואל מתוך ערמימות ונקיפת-לב.

היא זקפה בי שני מבטים וחיוך בתיל, מתבושש, נגלה על פניה.

נדמה לי שאני רואה את “שרה בת כ'” בכל יפיה מבעד לצעיף חורי ומקומט.

ומושכת היא ודוחפת; וגורמת צער ונועם.

מביטה עלינו השמש ממעל מבעד לנביבי הענפים, ומלמטה צללי העלים וכתמי האור מזדעזעים, מזדקרים ומתלחשים.

ואנו עומדים ושותקים. תולעת הילק דבקה בפיה אל הגזע הרב של התפוח. ימי הגוויעה הראשונה היא לה. צריכה היא למות ולהיבקע. צפורת-כרמים יפה תצא ממנה. זה הוא מחזה, שהיה חביב עלינו תמיד. אוהב הייתי לנגוע בקצה התולעת בימי גוויעתה ולראות אותה מתרגשת, שבה לתחיה, ומתחילה מתנועעת הנה והנה בפחיזות נפלאה, כשהיא דבוקה בראשה אל מקומה.

אני נגעתי בקצה התולעת. היא התחילה מתנועעת.

“גסיסה,” אומרת דבורה.

“כך. צער גסיסה היא חשה.”

קרקור צפרדעים הגיע לאזני מן הבצה הקרובה. לא הכרתי מה הן אומרות, “ישקני מנשיקות פיהו” או “הבל הבלים, אמר קהלת.”

צפורת-כרמים יפה ועליזה הזדקרה ופרפרה לעיני.

היא רמזה לי על עניינים, שלא היתה לי בהם השגה ברורה.