הודעה בכנסת, 20 בינואר 1964

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

בשבוע שעבר התכנסו בקהיר 13 ראשי מדינות ערב ונציגיהן. הם באו על פי הזמנת נשיא מצרים כדי לדון בדרכים לסיכול תכנית המים של מדינת ישראל. בסיומו של הכינוס פורסמה הודעה הכוללת התקפות ואיומים נגד ישראל. ההודעה מוסרת על קבלת החלטות הנוגעות למישור הצבאי ולמישור הטכני כאחד. את סתומותיה של ההודעה הרשמית פירש המזכיר הכללי של הליגה הערבית, בהכריזו על הקמת מכשירים צבאיים, מינהליים וכספיים לשם ביצוע מה שקרוי בפיו “התכנית הערבית של מי הירדן”, שפירושה – הטיית מקורות הירדן לבל יזרמו מימיהם אל שטחה של ישראל, עם מגמה נוספת של העלאת מליחותם של המים שיישארו.

דיוני הועידה התנהלו בדלתים סגורות. אולם בטרם נסגרה הישיבה הראשונה בפני הקהל הספיק נשיא מצרים לגלות את תמציתן של כמה החלטות שנתקבלו בשנות 1960־1961 על־ידי מועצת הליגה הערבית, מועצת ההגנה של הליגה ומועצת ראשי המַטות הכלליים של צבאות ערב. החלטות אלה דנו בצעדים צבאיים והנדסיים המיועדים למנוע את ביצוע תכנית המים הישראלית. נשיא מצרים אמר במפורש, כי הצעדים שתוכננו ב־1960־1961 היו צריכים להתבסס על פעולה צבאית מאוחדת של מדינות ערב נגד ישראל. מדבריו מתברר ללא שמץ של ספק, כי אם לא הוגשמו התכניות האלה – הצבאיות וההנדסיות – נגד זכויותיה ובטחונה של מדינת ישראל, הרי קרה הדבר רק מפני שנעדרו התנאים המעשיים הדרושים לכך.

חלפו ימים אחדים מאז התפזרה ועידת ראשי מדינות ערב, וחשוב להחדיר לתודעת העולם את מלוא משמעותן השלילית של ההחלטות וההודעות שנוסחו בה. כל המדינות שהשתתפו בועידה הן חברות בארגוּן האוּמות המאוחדות. על פי מגילת האו“ם חייבות הן להימנע מכל שימוש בכוח ומכל איום להשתמש בכוח נגד מדינה כלשהי. כן מוטלת עליהן חובה לפתור סכסוכים בינלאוּמיים בדרכי שלום בלבד. בכיבוד עקרונות אלה של מגילת האו”ם מקופלת כל תקות האנושות להיחלץ ממאֵרת המלחמה ולהגיע לתיקון עולם חדש המבוסס על צדק, משפט ושלום. בזמן האחרון גברה הרגישות בעולם לצורך החיוני בהפגת מתיחות עולמית ואזורית ובהרחקת סכנת האלימות המזוינת. שאיפת השלום בימינו עולה מלב האנושות כולה. היא משותפת לכל העמים ולכל יבשות תבל. והנה דוקא בימים אלה מכריזים ראשי מדינות ערב גלוי ובמפורש על תכנון פעולות התקפה נגד מדינה שות זכויות במשפחת העמים ועל כוָנתן לחדש את התכניות ולהביאן לידי ביצוע.

כלום לא ברור כי בעיני המכריזים הכרזות כאלה אין מגילת האו“ם אלא פיסת־נייר חסרת כל ערך? כלום לא מתגלה מחדש כי חתימת מצרים ושאר מדינות ערב על מגילת האו”ם היא כלא היתה? הרי לפנינו דוקטרינה של יחסים בינלאומיים אשר אין לה דוגמה ומשל בחיי דורנו: היא נוגדת כל חוק ומוסר; היא עושה פלסתר את הודעותיהם החוזרות ונשנות של נשיא מצרים ועמיתיו על שאיפתם, כביכול, לשלום ולפירוק נשק בעולם; היא נוגדת את הכיווּן המרכזי של המחשבה הבינלאומית בימינו – זו שכל עיקרה הוא הפגת המתיחות וחיזוק השלום.

ועוד לפני שהוברר מה יהיו תוצאותיה המעשיות של ועידת קהיר, הרי כבר חשפה ועידה זו לאור העולם מגמת תוקפנות והכחדה, שיש בה לזעזע את מצפונו של כל שוחר שלום. הנה רגשו שלושה־עשר ראשי מדינות ונציגיהן ונועדו יחד. מה מצער הדבר שהתכנסותם לא נועדה לקידום חברתי וכלכלי של עשרות מיליוני תושבי ארצותיהם! עד כמה מחריד הדבר שהמטרה היחידה שהיתה מסוגלת לקבץ אותם תחת קורת־גג אחת היתה שאיפת תוקפנות נגד מדינה שכנה!

ועידת קהיר גוללה מסכת כללית של איבה לישראל, אך ענינה המרכזי היה מפעל המים הארצי של מדינתנו. כאן הגיעה הועידה לידי מסקנה כפולה: היא הפליגה בתיאור מסלף של מפעלנו החוקי והחיוּבי, והיא דגלה בתכנית חבלה בעניני מים שכולה שלילה וצרוּת־עין, הפרת חוק ומעשה תוקפנות להכעיס.

התעמולה הערבית מבקשת לתאר את מפעל המים הישראלי כפעולה חד־צדדית ובלתי־חוקית הפוגעת בזכויותיהן של מדינות ערביות. אין גרעין של אמת בתיאור זה. מלאכת הסילוף מבליעה בזדון את תולדות המפעל, את בסיסו החוקי ואת העובדות לאשורן.

לפני 11 שנה הסכימו מדינות ערב וישראל לתיווכו של נשיא ארצות־הברית אשר שיגר לאיזור כשליחו המיוחד את השגריר המנוח אריק ג’ונסטון, כדי לעבד תכנית אזורית מוסמכת לניצול מימי הירדן והירמוק ויוּבליהם. בראשיתו של המשא־ומתן הגישו מדינות ערב מזה וישראל מזה תכניות נפרדות לחלוקת מימי הירדן והירמוק. במשך קרוב לשלוש שנים נמשך משא־ומתן מקביל ומתואם בין השגריר ג’ונסטון לבין ממשלות ערב וישראל. לאחר שיחות ממושכות ומייגעות, שהשתתפו בהן מהנדסים ערביים, ישראליים ובינלאוּמיים, העלה מר ג’ונסטון תכנית אזורית מאוחדת, שהתבססה על עקרונות וכללים מקובלים בחוק ובנוהג הבינלאוּמיים. תכנית זו אישרה לסוריה וללבנון את מלוא כמויות המים שנדרשו על־ידיהן בתכנית הערבית, ללא קיצוץ כלשהו. התכנית המאוחדת הקציבה לממלכת ירדן את מלוא הכמות הדרושה לה להשקיית השטחים הניתנים להשקיה.

חלוקה זו התבססה על סקר אובייקטיבי מפורט. פירושו של דבר – לפי התכנית המאוחדת באו ירדן, סוריה ולבנון על סיפוקן המלא. ואמנם, כפי שהעיד השגריר אריק ג’ונסטון במאמר שפירסם ב“ניו־יורק טיימס” ב־10.8.58¹, הסכימו מדינות ערב וישראל לתכנית המאוחדת מכל בחינה ענינית וטכנית; אולם באוקטובר 1955 החליטה הליגה הערבית לדחות את אישורה של התכנית לא משיקולים הנוגעים להקצבות המים, אלא מתוך עקרון זדוני של אי־שיתוף פעולה עם ישראל, ולו בעקיפין.

אך המשא־ומתן שהתנהל במשך שלוש שנים לא היה לשוא. נקבעה חלוקת־מים מוסכמת שהתבססה על קריטריונים מקובלים בעולם ושהצדדים הנוגעים בדבר לא עירערו על צדקתה. עתה – 11 שנה אחרי התחלת המשא־ומתן על התכנית המאוחדת – תתחיל ישראל ב־1964 לשאוב מן הכנרת את חלקה במים בהתאם לתכנית זו.

התחייבנו להישאר במסגרת הכמויות של התכנית המאוחדת – ונכבד התחייבות זו. על פי עקרונות המשפט הבינלאומי בעניני מים, אין סירוב צד אחד לבוא לידי הסכם עם צד שני מקנה לצד המסרב את הזכות למנוע משכנו את האפשרות ליטול חלקו הסביר מנהר הזורם דרך כמה מדינות. אין המשפט המקובל בעניני חלוקת מים מכיר בזכות וטו או בזכות לכפות על הצד השני בזבוז המים והזרמתם לריק.

ישראל לא תהיה המדינה הראשונה ליטול מים ממערכת ירדן־ירמוק. זה שנתים מַטה ממלכת ירדן כמויות ניכרות ממערכת־מים זו במסגרת תכנית הירמוק שלה. תכנית זו נתמכת על־ידי גורמי־פיתוח בינלאוּמיים, שמגמתם היא לקדם את ניצולם המלא של אוצרות המים בכל מדינה ומדינה במסגרת השאיפה לפיתוח אזורי כולל. כן שואבות סוריה ולבנון ממקורות הירדן כמלוא מידת צרכיהן.

המצב הקיים, איפוא, הוא, שמדינות ערב מנצלות את מערכת המים ירדן־ירמוק למלוא צרכיהן, ובאותו זמן הן מבקשות למנוע מישראל את שאיבת חלקה היא ממערכת זו. הן סבורות, כנראה, כי המותר להן אסור לישראל. מגמתן היא שלילה כלפי ישראל ואפילו תוך גרימת נזק לעצמן. הן מבקשות לשכנע את העולם כי, בשם האיבה לישראל, זכותן למנוֹע את זרימת מקורות הירדן באפיקם הטבעי בתחום ישראל. אני מציין בסיפוק, כי העולם בכללו אינו משתכנע מגירסת האיבה והשׂטנה. יותר ויותר מתברר לעולם כי טענת ממשלות ערב לא טענת מים היא, אלא כפירה בזכות קיומה של ישראל.

בסיום דברי הריני רואה צורך להבהיר את עמדתה של ממשלת ישראל.

ישראל תשאב מים מן הכנרת במסגרת הכמויות שנקבעו בתכנית המאוחדת. היא תתנגד לצעדים חד־צדדיים ובלתי חוקיים מטעם מדינות ערב ותפעל לשמירת זכויותיה החיוניות.

אנו מאמינים כי דעת־הקהל בעולם לא תיתפס לסילופים זדוניים ותדחה את מסע השטנה והאיוּמים נגד מפעל־פיתוח חוקי וחיוּבי. האיזור זקוּק להפריה של שאיבת מים ולא להסתה לשפיכות דמים; הוא זקוק לפיתוח כלכלי ולא למריבות עקרות; לשיתוּף פעולה ולא ליריבוּת צרת־עין; לשימוש באוצרות מים ולא לבזבוז לריק; לקירוב השלום ולא לחרחור מלחמה.

במידה שדעת־הקהל העולמית תדחה את האיבה והתוקפנות ותעודד פיתוח מועיל וחיוּבי, היא תסייע לממשלות ערב לנטוש מדיניות של הרפתקנות מסוכנת ותעזור לאזורנו לעלות על דרך הקידמה, הבנין והשלום.