במלאת 15 שנים ליסודו, 11 ביולי 1963

חיל הים, קצינים וחיילים

אני שמח כי לאחר ביקורי הראשון בצה"ל, שנערך ביחידת חיל־רגלים, אני מקיים ביקורי השני בחיל הים.

חג לנו היום – מלאו 15 שנה לייסוד החיל. חזיתי במפגן הישגיו של החיל, והוא תעודת כבוד לכושר וליכולת, לשקידה ולרמת־האימונים הגבוהה של החיל. הוא גם מלמדנו, כי צבא־הגנה־לישראל, על זרועותיו השונות, שוקד ושואף להאדיר כוחנו בהגברת הידע של אנשיו, פיתוח כשרם ועוז רוחם.

בשחר אומתנו, בצאת ישראל ממצרים, נתקל הוא באתגר הראשון: קריעת ים־סוף וחצייתו – ויוכל לו. ובימינו אלה, ארבעת אלפים שנה לאחר נצחון משה וישראל על הים, כשניסתה אימפריה ימית גדולה להפסיק תנועת צי המעפילים שלנו לישראל – לא יכול לנו הצי האדיר שלה. קומץ ימאים נועזים, אשר הניחו היסודות לחיל־הים ואשר חלקם מהוים היום שידרתו של חיל זה – הצליחו לפלס נתיבות בים, על אף המכשולים.

בפקודת־יום של מפקד החיל מאשתקד מצאתי, כי דימה את גבולנו הימי לצינור־הנשימה של האמודאי העושה מלאכתו במים עמוקים. הוא הגדיר את משימת חיל־הים כשמירה על צינור־המחיה של המדינה ואבטחת שלמותו ופעולתו התקינה.

חיילים, זו המשימה והיא במלוא תקפה!

אויבנו אוגר למלחמה בים כלים רבים, הטומנים בחוּבּם סכנות ואיומים לעתיד לבוא. שכנינו בגבולות היבשתיים של המדינה שמו עלינו מצור ודרכי הים הם נתיב עיקרי בשבילנו למדינות הים ולארצות אסיה ואפריקה. נתיבים אלה בים התיכון ובמפרץ אילת עלינו לשמור ולקיים בכל עת ובכל תנאי.

הימים בחופי מולדתנו לא יהיו חיץ מבדיל בינינו לבין אומות העולם ותפוצות ישראל, כי אם גשר מקשר; ציינו הוא הגשר.

נס קרה לאבותינו בקריעת ים־סוף, אך כידוע אין סומכים על הנס, ובודאי לא בעת מצוקה. גם בים, כמו ביבשה ובאויר, חובה עלינו לעמול ולעשות, להתכונן ולהכשיר, לחזק ולבצר את כוחנו: לתת בידכם כלים אשר יאפשרו לכם לעמוד מול מתנכלים בחופש תנועתנו בימים. אבטיחכם כי במידת יכלתנו נעמוד בחובה זו.

חיילים ומפקדים! גם אם לא נוכל להתחרות באויב במספר הכלים שבידינו, עליכם לדאוג לכך כי נוכל לו באדם הישראלי, בחייל ובמפקד, אשר בידיו מופקדת המשימה. נוכל לאויב בהעזה, בתושיה ובפיתוח שיטות לחימה אל־שיגרתיות. זכרו כי אתם, העושים פעלכם בלב ימים, נושאים את דגל ישראל למרחקים, מבטיחים את דרכי־הגישה הימיות למדינה ומבטיחים את שלום ציינו המסחרי הגדל והולך.

עיני העם נשואות אליכם באהבה, בבטחון ובתקוה כי יכול תוכלו למשימה שהוטלה עליכם. מלאו את התקוה!

בסיום קורסים, ירושלים, 30 ביולי 1963

כבוד הוא לי להביא את ברכת ממשלת ישראל ועמה לטכס סיום הקורסים על “תפקיד הקואופרציה בחברה מתפתחת” ו“תכנון חקלאי ופיתוח אזורי”, הנערך בירושלים, בירתה של ישראל. בקורסים אלה השתתפו נציגי ארצות ידידותיות משתי יבשות, השונות באָפיין ובבעיותיהן. ושמחה היא לנו שאתם נפגשים בצל קורתנו ורוכשים במשותף ידע, ומחפשים, יחד אתנו, פתרון לבעיות הפיתוח של ארצותינו.

בהזדמנות זו הנני מקדם בברכה חמה את הנציגים של שני ארגונים אזוריים, המייצגים יבשות אלה, וכן ידידים־אורחים נכבדים חברי “אֵם הפרלמנטים”, אשר באו לעמוד מקרוב על הנעשה אצלנו וחברי פרלמנט מהודוּ ומציילוֹן.

אני שׂמח לציין את העובדה שבקורסים אלה השתתפו משתלמים מארצות שבחלקן לא אֵרחנו אותן עד כה במסגרת פעולתנו. אני תקוה ששיתוף־פעולה זה יורחב ויענה על מטרות הקידום של כולנו.

אנו חיים בעולם של שינויים מהפכניים והישגים מפליאים. ההישגים המדעיים והטכניים, שאליהם הגיעה האנושות, תורמים ללא־ספק להשגת מטרות נעלות: הם משמשים מנוף להעלאת רמת־החיים, לפיתוח חקלאי, לחינוך, לבריאות, להרחבת אמצעי הקשר ולשיפור השירותים. הישגים אלה יוכלו להיות נחלת האנושות כולה אם יהיו מושתתים על ידידות, רצון טוב ואחוַת עמים.

בקורסים אלה, שאת סִיומם התכנסנו לחוֹג הערב, השתתפו גם נציגי מדינות אמריקה הלאטינית.

עם עתיק אנחנו, שבמשך דורות סבל מרדיפות ושנאה ולא מצא אוזן קשבת לסבלותיו ובעיותיו. עם ישראל נחך בזכרון טוב – תכונה זאת סיגלנו לעצמנו במשך אלפי השנים של תולדותינו. זוכרים אנו את תעלולי אויבינו, אולם זוכרים אנו ושמחים לזכור במיוחד את סיועם של ידידינו. ארצות אמריקה הלאטינית עמדו לימיננו בהיותנו מוקפים בטבעת של איבה, וגורל עתידנו היה נתון בכף המאזנים. במשך חמש־עשרה שנות קיום מדינתנו העצמאית מלוָה אותנו ההרגשה, שעלינו להכיר טובה לידידים אלה.

ארצות אמריקה הלאטינית עומדות בפני בעיות קשות בשטח החברתי, הכלכלי והתרבותי, ומשתדלות למצוא לעצמן פתרונות יעילים ומהירים. אנו, שרכשנו במשך השנים מידה מסוימת של ידע ונסיון בשטחים שונים – בחקלאוּת, בחינוך מקצועי, בקואופרציה, בפיתוח כפרי – מחובתנו להתחלק עם מדינות אלה מנסיוננו, במגמה לסייע כמידת יכלתנו בחיפוש ובמציאת פתרון לחלק מבעיותיהן הדוחקות.

במגמה זאת החלטנו להעניק מאות מילגות השתלמות לארצות שונות ובכללן ארצות אמריקה הלאטינית. בני אמריקה הלאטינית בלבד השתמשו ביותר ממאה מילגות. אני שמח לציין כי בימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של משא־ומתן עם ארגון המדינות האמריקניות (.O.A.S) על המשך ההסכם עמו והרחבתו, על־ידי העמדת מילגות נוספות ועל־ידי ארגון השתלמויות נוספות.

אולם, הקשרים בין ישראל וארצות אלה לא הצטמצמו רק בתחום הסכם זה. קיבלנו מחוץ למסגרת ההסכם עשרות משתלמים נוספים. כמו־כן שוגרו לאחרונה מומחים ישראלים למספר מדינות ביבשת הלאטינו־אמריקנית וזכינו לחתום על הסכמים לשיתוף־פעולה טכני עם מספר נכבד של ארצות באותה יבשת ומתנהל משא־ומתן עם מדינות נוספות. המומחים שלנו פעילים בעיקר בשטחים בסיסיים: תכנון ופיתוח כפרי ואזורי, חקלאות, חינוך נוער, חינוך מקצועי ועוד. אנו מקוים כי תנועה דו־סיטרית זו של משתלמים ומומחים תרחב ותגדל וכך גם תגדל תרומתנו לשיתוף־פעולה, להבנה הדדית ולחילופי ידע בין עמים.

בהזדמנות זו אציין גם את הארגון לשיתוף־פעולה כלכלי ופיתוח באירופה, ה־.O.E.C.D, שעשה ועושה רבות למען שיקום ארצות אירופה לאחר מלחמת־העולם השניה. זה מספר שנים מקיימים אנו קשרי שיתוף־פעוּלה הדוקים עם ארגון זה. כאשר ביקש מאתנו לראשונה לארגן קורס לתכנון חקלאי ופיתוח אזורי בארץ, נענינו ברצון. יש לצפות שנרחיב את מעגל הידידות עם ארצות באירופה ובמזרח התיכון.

ידידי, שטח מדינתנו מצומצם, ואוצרות הטבע שלנו אמנם אינם שופעים, אך מצוידים אנו בנסיון־מה, ברצון טוב וברגשי ידידות. אני מקוה שתרומתנו הצנועה תביא להרחבת ההבנה ולהגברת האחוָה, שהם יסוד להתקדמות האנושות. יקוימו דברי הנביא ישעיהו: “איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק”.

בכנס מפקדי הצנחנים, רמת־גן, 12 באוגוסט 1963

אדוני ראש העיר, חברי וידידי, מפקדי הצנחנים, אורחים ואורחות יקרים,

הקשבתי לדברי המפקד על מטרות הכינוס או הכינוסים של מפקדי הצנחנים. ובידעי שכינוסים אלה הופכים לאט־לאט לדבר של קבע, מדי שנה בשנה, והם מתרחבים ומתפתחים גם בתכנם וגם במספר המשתתפים בהם, שאלתי את עצמי: מה יש לי לומר לכם בפגישה? חושבני כי למטרות שנזכרו כאן אפשר להוסיף עוד מטרה, והיא: לנסות ולברר לעצמנו את סוד הצנחנות בישראל – מה אנו, מאין צומח כוחנו ומהי מטרת שליחותנו.

ודאי, בכל צבא מודרני יש צנחנים. אין בזה משום חידוש. וּודאי יש צנחנים גם לאויבינו. אבל נדמה לי שיש איזה הבדל, אותו הבדל גדול

ומכריע, המבדיל אותנו מאחרים במאבקינו ובצעדינו כאן במשך כל שנות פעולתנו בארץ – זה סוד השליחות החלוצית החופף על כל פעלנו, החל מראשוני המתישבים ומייסדי “השומר” ועד השמות המפוארים של ראשוני הצנחנים.

לא אקטין ולא אעיב במשהו את זוהר הכומתות האדומות של יחידה זו או אחרות שקמו לנו (ולא אגיד כמה יחידות יש לנו) אם אומר, כי צנחנוּת קיימת בכל הממַדים: אפשר גם “לצנוח” מלמטה למעלה; ויש גם צניחה אל תוך ביצות ועמקים ולא לשם מטרות מלחמתיות אלא לשם הקמת שרטונים, שעליהם ייבּנה עולם של ערים ועיירות ומושבות ומושבים ותקוּמת עם לתחיה. טוב גם במסיבה כזאת – פגישה שנתית של צנחנים ומפקדיהם – להרחיב קצת את האופק, לחשוף את השורש שממנו אנו צומחים.

אם אומרים – ואני יודע שיש אימרה כזאת – שהצנחנים הם חוד החנית של צה“ל, הרי יש לזכור שהחנית שלובה בענף עץ־זית. החוד הוא כמובן הדבר העיקרי והמרכזי, אך גם לחנית עצמה יש שליחות עצומה ואדירה, אם נראה אותה בלשון ציורית כזרוע או זרועות העם הקם לתחיה ונאבק על קיומו. סוד השליחות הזאת הוא החלוציות. נראה לי, כי בה בעצם טמון סוד הצלחתנו עד היום הזה. בלי התרברבות יתירה מותר לנו פעם להגיד לעצמנו: תנועה זו, תנועת התקומה והתחיה עד לקום המדינה – לרבות המדינה, צה”ל, והצנחנות – היא תנועה שהצליחה ומצליחה. אינני יודע הרבה תנועות בעולם היכולות לרשום לעצמן הצלחות כה רבות בתנאים הקשים שבהם קם העם היהודי לתחיה.

בימי מלחמת העצמאות היינו חוזרים ואומרים כי יש לנו “נשק סודי”. מעט היה הנשק בידינו. באותם הימים יש והיינו שמים צינור על שני גלגלים של עגלה עתיקה ומציבים לראוָה על איזה גג, מתוך רצון לעשות רושם שזהו תותח. אולי היתה זו באמת המצאה גדולה מאד, וכאשר שאלו אותנו גויים ויהודים־שאינם־יודעים – מהו סוד כוחנו, אמרנו: הסוד שלנו הוא, שאין לנו ברירה. אולם לא זה בלבד. נוסף לכך היתה תחושת השליחות. מאז חשף יגאל ידין בחפירותיו את הארכיון של בר־כוכבא – אולי תלעגו לדברַי ותגיבו עליהם בבת־צחוק מבטלת – החילותי להתהלך בקומה זקופה יותר, כאילו אני חש בחוטים הנִטוִים מחדש בין בר־כוכבא ומרד היהודים בימיו ובינינו ומעשינו כיום. התחלתי להבין יותר משמעות הנאמר, שדם המכבים ודם בר־כוכבא זורמים בעורקי בחורינו הלוחמים. זה הסוד של כוחנו, וטוב לנו לדעת זאת.

זר אולי לא יבין זאת, ואף אויבינו אולי אינם מבינים ואינם יודעים זאת, משום כך קל להם להתרברב. אמנם בחדשים האחרונים חלה הפוגה מסוימת ונאצר התחיל מדבר בטון מתון יותר. ואפילו נמצאו פרשנים שניסו, על יסוד זה, לבנות תיאוריות ולהציע לנו הצעות ותכניות שונות. אבל באה המציאוּת וטפחה על פניהם: ההפוגה פגה, ואנו החילונו לשמוע מחדש מה ששמענו תמיד. אני מסביר את הדבר, כאמור, בכך, שאין אויבינו מבינים, מאין מקור כוחנו – אותו משהו מיוחד הצפון גם ביחידות הללו, שבמחיצתן אנו מסובים הלילה.

המפקד הזכיר בדבריו כי רבים מבני הישובים החקלאיים נמנים עם הצנחנים, וכי הם השאור שבעיסה. בעצם, בעדוּת זו הוא גילה סוד נאה מאד; אך אין די בשאור זה, ויש להוסיף לו הרבה קמח ממקומות אחרים. אין זה רמז לישובים, לקבוצות ולמושבים, שלא יוסיפו לשלוח את בניהם לחיל הצנחנים, אדרבה; אבל רוצה אני להדגיש שגם את הטרקטוריסטים – ואולי יש כאלה כאן – בתל־קציר ובהאון ובכורזים אני רואה כצנחנים; וגם הבחורים, העושים עכשיו משהו ליד תל־אל־קאדי ובמקומות אחרים, מבטאים את השליחות הגדולה המרוכזת עכשיו ביחידות הללו. הבה נחוש עצמנו כענף של העץ הגדול, הרחב של השליחות החלוצית, של העם היהודי. בימים אלה, כשאנו דואגים לגבול הסורי ועושים משהו להבטחתו, הרי הצנחן והטרקטוריסט כאחד ענפים הם של העץ האחד.

אולי יגיע זמן, שהצנחנים – כיחידה מאורגנת – וצה“ל יקבעו את גבולות ישראל, ולא מישהו אחר. אל ישתעשעו איפוא אי־שם מעבר לגבול בתקווֹת שוא, כי אם איננו ממהרים ואיננו ששים כל כך ל”חימום" גבולות ולשפיכת דמים הרי זה מתוך חולשה. לא ולא! איננו ששים לכך, משום שאנו עסוקים בעבודה אחרת לגמרי: בבנין, בפיתוח, בקיבוץ גלויות. ואגב, אנו רוצים מאד ששכנינו ילמדו זאת מאתנו, כשם שלמדו וילמדו מאתנו עוד הרבה דברים של ימי שלום. אולם אם יגיע פעם הזמן, ואם יהיה צורך בכך, והעם, המדינה והממשלה יחליטו להשיב מלחמה שערה – ימלאו הצנחנים את תפקידם. בינתים, גם הטרקטוריסט מתל־קציר ומהאון והישובים האלה בכללם הם בנים למשפחה הגדולה שכולנו נמנים עמה – הצנחנות, זו אשר הוטל עליה, בגזירת גורלו של העם היהודי, השליחות של תחייתו ונטיעתו בארץ.

בפגישתנו זאת אל לנו לשכוח כי הארץ עדיין לא יוּשבה אפילו במחציתה ועדיין לא הגיעה למחצית בנינה. עוד רבה השממה, עוד רבים המיליונים שאנו חולמים והוזים להביאם לארץ ולהושיבם בשטח לא גדול. ואף זה מן הסוד שבנו: אנו מאמינים כי נוכל לפתור בארץ הזאת את שאלותיהם של מיליונים.

כבר הזכרתי מה שאמר בימים האחרונים קולונל נאצר לאחר הפוגה קצרה. לדבריו מתכונן הוא לגול מעצמו את החרפה אשר העטתה עליו ישראל הצעירה בראשית צעדיה. לא אכנס לויכוח אתו ולהערכה. אני משאיר לו את ההערכה, אבל הייתי מייעץ לו לשקול פעמים את צעדיו. ושוב, ישראל איננה להוטה אחר מלחמות. אינני בטוח אם בשעה שנאצר מדבר כך, אינם צומחים בתוך עמו וארצו, מאחורי גבו, ניצנים חדשים, נוער ואינטליגנציה, שהיום, מחר או מחרתים ישאלו את עצמם ואותו מעין שאלת הבל לקין: אי נצחונותיך, אי ישועותיך? ומה השיג מכל תכניותיו באפריקה, ומה – במלחמתו בתימן? ומה תוצאות ההבטחות שניתנו לעם המצרי להבראתו ולפיתוחו הכלכלי? מגיעים אלינו ידיעות על המצב הכלכלי במצרים, שהוא בכל רע, באשר מיטב המאמצים, המרץ, המחשבה והדאגה נתונים לדברים שאינם לטובת העם. ילמדו נא מישראל, מה עושה היא לבנין המדינה ולפיתוח העם. אנו מאמינים בכל מאודנו כי יום יבוא ויעשו כמונו.

בכינוס זה של צנחנים אינני יכול שלא להיזכר בדף המזהיר שנכתב על־ידי צנחנים עברים שלא לבשו מדי צה"ל: חנה סנש, אנצו סרני, וייס וגולדשטין ואחרים. אולי ישמש הדבר הוכחה לדברי על הצנחנות במובנה הרחב של המלה. יש שרשרת של צנחנות חלוצית לאורך כל החזית, בארץ ובחוץ־לארץ ואנו ענף של עץ־השליחות הגדול, שיצמח עוד דורות על דורות, עד אשר נוכל להגיד: העם במיליוניו הגיע אל מנוחתו ואל נחלתו.

כולי תקוה ואמונה, כי אותה רוח ששרתה על אנשינו במשך עשרות השנים שחלפו, כשנפגשו פנים אל פנים עם המשימה העצומה, תגע גם בכנפי אנשינו, בכומתות האדומות הללו, אשר ימלאו את שליחות העם היהודי, את שליחות המדינה בבנינה.

אסיים בקטע שנכתב פעם על־ידי אחד הסופרים הצעירים, כאשר רצה להעלות על נס את האָפייני לצנחנים: “זה סוד צה”ל, סוד דם ותפארת, סוד מלא קרב עזה וסיני, כסולל בגופו את הדרך – המפקד הקורא: אחרי".

זה הסוד החלוצי, השליחותי, מאז הימים הראשונים עד ימינו; הוא משותף למפקד ולמקבל הפקודה – שניהם יודעים להתמסר ולהקריב את עצמם כליל בשליחות, ללכת ראשונים קדימה, לקרוא אחריהם את המוני העם.

הודעה בכנסת, 26 באוגוסט 1963

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

במשך החדשים האחרונים היינו עדים לשורה ארוכה של מעשי תוקפנות סוריים בגבול הצפוני. מאז חודש דצמבר 1962 ועד היום ניתן למנות 104 פעולות תוקפניות מצד סוריה, אשר הפרו את שלום תושבי איזור הצפון וסיכנו חייהם של אזרחים שקטים ושלוים העוסקים בעבודתם. על כל אחת מתקריות אלו הוגשה בזמנו תלונה לועדת שביתת־הנשק, והמצב ידוע, איפוא, יפה למוסדות האו"ם הנוגעים בדבר.

ב־13 ביולי חלה החמרה נוספת כאשר תפסו הסורים מתוך שטח ישראל ששה אנשים אשר סירתם נסחפה בסערה בעת שערכו טיול שיט בכנרת. שלושה מהם, בעלי אזרחות בלגית, שוחררו כעבור תקופה קצרה ושלושת הנותרים, אזרחים ישראלים – שתי נשים צעירות וגבר אחד – נמצאים עד היום בכלא דמשק. כל מאמצי האו“ם לשחררם עלו בתוהו ואף לא ניתן לנציגי האו”ם לבקרם בכלא כדי לעמוד על מצבם.

מעשי התוקפנות הסוריים הגיעו לשיאם ב־19 לחודש זה כאשר קבוצה של כ־10 חיילים סורים חדרה לשטח ישראל, הציבה מארב על אדמת משק אלמגור ורצחה בדם קר שני צעירים ישראלים חברי המשק בשובם עם ערוב היום מעבודתם בכרמיהם.

שום דברי נחמה אינם יכולים להשיב לחיק משפחותיהם את שני הצעירים אשר נקטפו בדמי חייהם כשהם עוסקים בעבודה חלוצית מבורכת בשירות העם. ברצוני לשלוח מעל במה זו את השתתפותי אני והשתתפות הממשלה כולה בצערם העמוק של האמהות, האבות ושל כל בני המשפחה וחברי המשק השכולים.

בהזדמנות זו ברצוני לשלוח תנחומינו גם למשפחת הסמל אשר נפל על משמר הבירה בימים אלה. אביע תקוה כי שלטונות ירדן יעשו חובתם להביא לידי הענשת האשמים ולהשיב השקט בגיזרה זו על כנו.

מעשה הפשע באלמגור אשר בוצע על אדמת ישראל העמיד את סבלנותה של הממשלה במבחן קשה ביותר.

במשך השבועות האחרונים ניסה מנגנון האו“ם להביא לידי הפסקת ההתגרויות הסוריות ולשים קץ להפרות הגלויות והגסות של הסכמי שביתת־הנשק ומגילת האו”ם. אני מצטער לציין כי מאמצי מנגנון האו"ם לא נשאו פרי, בעוד שממשלת ישראל מצדה עשתה כמיטב יכלתה להקל ולסייע למנגנון המשקיפים בפעולתו. חרף כל ההתגרויות הסוריות ומתוך רצון למנוע שפיכות דמים כבשנו יצרנו ונמנענו משימוש בכוחנו להבטחת השקט והבטחון באיזור.

לכן החליטה הממשלה ב־20 באוגוסט לתבוע את כינוסה הדחוף של מועצת הבטחון כדי לדון בתוקפנות הסורית במטרה לגנותה ולהפסיקה. שרת־החוץ הזמינה את נציגי המדינות החברות במועצת הבטחון כדי להביא בפניהם דאגת ממשלת ישראל נוכח הידרדרות המצב הבטחוני בגבול הסורי. נציגינו בבירות השונות נצטוו להסביר את המצב ואת עמדתנו נוכח ההתפתחויות האחרונות.

ידוע לחברי הכנסת כי מועצת הבטחון התכנסה לישיבה ביום ו' ונציגנו פרש בפניה שלשלת מעשי תוקפנותה האחרונים של סוריה ודרש את גינויה. ישיבתה הבאה של המועצה תתקיים מחר, לאחר שיונח על שולחנה דו“ח יו”ר מטה המשקיפים של האו“ם. אנו זכאים לקוות שמועצת הבטחון תקיים את חובתה ותתיחס לנושא בחומרה הראויה לו ושהחלטתה תהיה חד־משמעית בגינוי מעשה הרצח באלמגור אשר קדמה לו שרשרת התגרויות מצד סוריה. אדגיש ואומר, כי כל נסיון לטשטוש העובדות החותכות והסתפקות בפניית ארגעה שיגרתית לשני הצדדים ללא הוקעה ברורה של התוקפן, יגרום לאכזבה מרה ולערעור אמוננו ביכלתו של האו”ם להבטיח השקט בגיזרה זו.

האחריות להגן על שלמות גבולות המדינה ועל חיי אזרחיה ורכושם מוטלת על ממשלת ישראל. ישראל, שהכוח בידיה להגן על עצמה והצדק עמה, ראוי לה למצות כל אפשרות להבטיח השקט והבטחון בגבולות, בדרכי שלום.

אם לאחר כל מאמצינו אלה לא יקום השקט בגבול – תהיה ממשלת ישראל חייבת וזכאית, כמו כל ממשלה אחרת, לנקוט אמצעים להגנתה, לפי סעיף 15 של מגילת האו"ם, כדי לשמור על זכויותיה הריבוניות ולקיים אחריותה לשלום המדינה ובטחון אזרחיה.

בסיום קורס בבית־הספר לפיקוד ומטה, 26 באוגוסט 1963

מפקדים, שרים, אורחים ואורחות נכבדים ויקרים,

קודם כל רוצה אני להודות על שעה קלה של קורת־רוח שהוסבה לי בביצוע המשימה שהוטלה עלי – ללחוץ ידיהם של בחורי ישראל גומרי הקורס ולאחל להם להמשיך בפיקודם, להיות מפקדים משכילים יותר. ודאי לי כי אילו היה פה ד. בן־גוריון היה בא בתביעה אל רבים מהם להחליף את שמותיהם לעבריים; ואכן שמות כמו ברדנו או לרדנוב באמת צריך להחליף. לעומת זאת קינאתי באחדים ששמם אברבנאל או אחיה השילוני וכיוצא באלה שמות היסטוריים.

בביקורי בצה“ל בשבועות המעטים ובפגישות ביחידות ובפורמציות השונות יכולתי לעמוד על מקור כל הנכס הרב הזה שקם לנו, אשר החל ב”השומר" ונמשך בגדודים ובבריגדה וב“הגנה” על כל שלוחותיה. שאלתי את עצמי: טוב, היו זמנים, עברו זמנים, אך באו זמנים חדשים, אורות חדשים – מהיכן ירק זה יצמח מחר, מחרתים? ואני שואל זאת לא מפני שותיקים – שאני, לצערי, אינני נחשב בעיניהם לותיק כל כך – חושבים שכל מה שהיה בעבר הוא שיהיה וכך צריך להיות, אלא פשוט: מהיכן נשאב את הכוחות שהביאו אותנו עד הלום? ואת הדבר הזה, אני נוהג לשאול את עצמי, לא רק כשאני נפגש עם יחידות צה"ל, כי אם על כל צעד ושעל ובכל פרשת־חיים חדשה שלנו. והנה, בשבתי אתכם כאן, נדמה לי שאני מוצא תשובה באמרי לעצמי: ייתכן שעכשיו, כאן, אני נמצא בבית־היוצר, או לפחות באחד מבתי־היוצר של עמנו (ואפשר כי עוד אינני מכיר את כולם, אם כי לאחרונה ביקרתי בהרבה מיתקנים ומקורות יצירה ומחשבה). מאות המפקדים, שיצאו מכאן, לאחר חדשים רבים של קניית תורת הלחימה, הם הוכחה מוחשית לכך, שמכאן, מבית זה, או דומה לו, מוזרמים ויוזרמו לצבא מוֹח ועצבים, ובעתיד ירבוּ יותר ויותר לצאת ממנו כוחות הדרכה ומחשבה, מסירוּת והיצמדות למטרה.

ודאי, מה שלומדים עכשיו והנשק העומד עתה לרשותנו – אינם דומים למה שהיה לפני עשרות בשנים. עלינו לחרוֹת על לוח לבנו ולדאוג יום־יום ולילה־לילה לכך, שעם התמורות בדרכי הלחימה, הציוד והכוננות בעולם – יפעלו בית זה ושכמותו במיטב היכולת, הכוח, השכל והידע, ויעבירו זאת למאות ולאלפים, שיהוו יחד את השלד ואת העצמות, את העצבים ואת הגידים ואת המוח של צה"ל.

מדי פעם בפעם מתנבא מישהו בפומבי: תוך שתים־שלוש שנים תפרוץ מלחמה. אין חלקי עם המתנבאים, לא מפני שודאי לי שכך יהיה ולא אחרת, אלא משום שלדעתי קשה ומסוכן בישראל להתחרוֹת בנבואה; זוהי ארץ הנביאים ואנו כולנו בני נביאים; וידועה האימרה, שמיום שחרב בית־המקדש ניטלה נבואה מנביאים. לוּ היה הדבר תלוי בנו, לפחות במידה שהוא תלוי באחרים, אפשר היה להינבא לא רק לשתים ־שלוש שנים, כי אם גם להרבה יותר, אבל הענין כולו אינו תלוי בנו.

בימים אלה אין לנו להגיד לעצמנו, ואולי גם לאחרים, אלא מה שאזנינו שומעות ועינינו רואות. אנו שומעים משכנינו סביב, כמעט שבוע־שבוע, אזהרות, איומים, התפארויות; ואנו רואים בהתעצמוּת אויבינו במשק ובציוד. אנו גם יוֹדעים אילו כוחות עומדים מאחוריהם. וזה בעצם הדבר שצריך להדריך את מנוחתנו ואת מעשינו, בלא להרבות אומר ודברים בכך, ולא כל שכן להתחרות באיומים עם שכנינו. אמנם, כולנו רק בשר־ודם, ולעתים מישהו מאתנו אינו מבליג ואומר משהו. ואם כבר באים לידי אמירה הרי דומני שיש להסתפק ולומר, כי עינינו פקוחות לראות, אזנינו כרויות להקשיב ולבנו פתוח להרגיש מה צפון בחיק עתידנו, תוך אימוץ הכוחות לדריכות ולכוננות.

על דרך האימרה "ביקש יעקב לישב בשלוָה וגו' ", ניתן לומר “ביקש ישראל לישב בשלוה וכו' “, שהרי בתורה מוחלפים שמותיהם של יעקב וישראל. נדמה לי שזוהי הרגשת כולנו. אנו רוצים בשלוָה, הדרושה לנו למען העבודה הגדולה העומדת לפנינו, עבודה מעל לראש; והשלוה אינה ניתנת לנו. הנה קפץ עלינו רוגזה של סוריה, וכמעט קט – גם של עבר־הירדן. ואנו אמרנו: בכל זאת נעשה מאמץ למצות עד תום את רצוננו שלא “לחמם” את החזית. כל אחד יכול לשער כי מ”חימום” כזה או אחר עלולה להתלקח אש גדולה או קטנה. גם אם נסכים שאין סכנה גדולה נשקפת בשלב זה, אין עניננו פשוט כל כך, והוא רצוף דאגות; ויש התקפות המחייבות לא רק תושיה כי אם גם עצה כיצד לכלכל את המעשים, מתוך השקפה כללית ומקיפה על ענינינו. לא אכנס כאן בפרטים ואסתפק באמירה של אגב אורחא, כי נהגנו בגבול הסורי בימים אלה כאשר נהגנו לא מפני שלא היינו בטוחים שכוחנו עמנו לעמוד במערכה ולהשיב מנה אחת אפים, אלא משום שחשבנו שמוטב לישראל – נוכח קונסטלציה טובה שנוצרה – להעמיד במבחן את העולם המערבי, את האומות המאוחדות. מצב זה כרוך בדברים ובמשא־ומתן, שמשהו עליהם ודאי גוּנב לאזניכם. לנו נראה היה, שזוהי הזדמנות שאינה חוזרת לעתים קרובות, שבה שלובים יחד גילוי כוחה של ישראל להגן על עצמה ועם זאת גם הצדק עמה. המבחן שהעולם ניצב לפניו היה בשאלה אם הצביעות תשלוט בעולם היחסים הבינלאומיים, או שאפשר פעם להגיע לדין צדק.

אנו יודעים את הנעשה סביב, בין שכנינו. אנו זקוקים לדריכות בתקופה זו של פילוגים רבים ביניהם. לפני זמן קצר חשבו רבים מאתנו, שהנה בא איחוד במחנה הערבי, אבל לאמיתו של דבר אנו זקוקים לדריכות בפירודם, ולערנות – באיחודם, וגם כאן וגם כאן מתוך עצה ושיקול.

מספרנו קטן. ההיסטוריה – או צור ישראל, כפי שאנו נוהגים להגיד, וזהו ביטוי רב־משמעות – לא חננה ולא פינקה אותנו הרבה. אילו היה לפני מי להתלונן, אפשר היה לקבול על קיפוחים שהעולם קיפח אותנו מימים מקדם ועד היום. ולא מספרנו בלבד, גם שטחנו קטן, וארצנו אינה עשירה. כל אלה מחייבים אותנו לאיכות.

ולא בשל כך בלבד עלינו לדאוג לאיכות. העולם כולו, ובעיקר המעצמות הידידותיות, המדברות לעתים אלינו ועלינו דברי ידידות, אומרות לנו: אל דאגה ואל פחד, אתם חמושים לא פחות מן הערבים, גם אם מספרם גדול יותר, וגם אם שטח ארצכם קטן יותר. לעתים גם אנו מעידים על עצמנו, בעיקר בפומבי, שיש ביכלתנו לעמוד מול כוח כזה וכזה. אלא מאי, אנו מרבים כל כך בדיבורים עד שלעתים נדמה שגם אם הדברים נכונים – וביחוד אם הם נכונים – מוטב להימנע מלדבר עליהם, ובכך ייעשה שירות טוב. מכל מקום עלינו לדאוג לכך, שהערכתם של המרגיעים אותנו שכוחנו אינו נופל מזה של הערבים – תהיה מבוססת על חשבון נכון, לאורך כל החזית, ושכל אחד משלנו יהיה שקול כנגד כמה וכמה משל אנשי האויב.

הנה נחתם עכשיו הסכם בין המעצמות הגדולות על הגבּלות בניסויים האטומיים. אמנם מיד אחרי זה התחילה דוקא ארצות־הברית בניסויים תת־קרקעיים, אך נראה שהדבר הוא בגדר המותר, בהתאם להסכם. מכל מקום אצל רבים מאתנו צץ הרהור: מי יודע, אולי זוהי קרן־אור חדשה; אולי בוקעים ניצנים חדשים של הבנה, של רצון לשים קץ לסכנת ההשמדה, לפחות הטוטאלית. מצד שני, למראה מעשיה של ארצות־הברית, המתבססים לכאורה על הפורמולה הלאטינית הידועה: “אם רוצה אתה בשלום – היכון למלחמה”, מתבקשת מאליה המסקנה, שאם הם כך – על אחת כמה וכמה אנחנו, המעטים והמוקפים אויבים.

גם הנחתם הנזכרת של ידידינו – אלה שמהם אנו צריכים ורוצים לתבוע עזרה – מטילה עלינו חובה גדולה ועבודת נמלים יום־יום ושעה שעה במטרה להתגבר, להתחזק ולהיות מוכנים. עלינו לשקוד על כך במקרה כגון זה שאירע בשבוע שעבר בגבול הסורי. ודוקא מתוך הרגשת כוח, נכונות וכוננות, קור־רוּח וחשבון של מחר ומחרתים – למצות כל אפשרות להימנע מהתנגשויות רציניות.

כבר אמרתי כי מאתנו נתבע הרבה יותר מאשר מכל אומה קטנה או גדולה אחרת, ומאדם הפרט שלנו נתבע הרבה יותר ממה שנתבע מכל איש אחר. את אשר לא נתנו לנו ריבונו־של־עוֹלם והטבע – חייב כל אחד מאתנו למלא, והוא יכול לעשות זאת בשכלו ובכשרונותיו, ובכוח התמסרותו. לפחות דברים אלה הוענקו לנו על־ידי הטבע קצת יותר מאשר לאחרים, ואנו חייבים להפיק מהם את מלוא התועלת, לתקן את כל המגרעות ולהשלים את כל שאנו חסרים.

הסכנה הנשקפת לנו היא השמדה טוטאלית. עלינוּ לזכור כל יום וכל שעה, שזוהי אולי החזית האחרונה של עם ישראל. אין לנו דרכים לסגת. ועוד עלינו לזכור במשך כל 365 ימות השנה – אתם, אנחנו והעם כולו: מאחר שהסכנה היא טוטאלית, צריכים להיות טוטאליים גם ההתגוננוּת, כוח־הלחימה והמאמצים, ואין זה הכל: בה בשעה עלינו לחשוב גם על גידול מספרנו – למשוך לכאן יהודים לא רק מארצות המצוקה והרדיפות, כי אם גם מארצות שבהן טוב ליהודים, שאינם עושים את חשבונם עד תום. אין אנו רוצים להזכיר להם את העלול לקרות להם. מכל מקום ישראל זקוקה להם, והדבר מחייב לבנות ולפתח את הארץ, כדי שתמשוך אותם. ואף זה אינו הכל: עלינו גם לשקוד בעת ובעונה אחת על התגוננות ופיתוח, על השבחת חינוכנו והשכלתנו, בעיקר, כמובן, בשל מיעוט מספרנו.

אנו צריכים לעמול הרבה להריסת המחיצות שבין יוצאי גלוּיוֹת רבות ולהתיכם למקשה אחת; בענין זה ממלא צה“ל שליחות רבה. ייתכן שהזמן המוקדש לכך לגבי כל חייל הוא קצר, שנתים וחצי אולי אינן מספיקות (ואיני מרמז חלילה שצה"ל יאריך את תקופת השירות); אני רק מציין זאת בהיזכרי בתפקידים שלפניהם עומדים צה”ל והעם כולו.

תפקידנו הנוסף: ביצור כלכלתנו, ואני אומר זאת גם כשאני מדבר לפני מפקדי צבא. אין קיום לעם, למדינה, לצבא בלי כלכלה היכולה לשאת את עצמה ולספק את כל השירותים הדרושים לעם. והתקדמנו בכלכלתנו כשם שהתקדמנו בצבא; בזו ובזה עברנו דרך מכובדת, מפוארת, ארוכה. עם זאת נדמה לי שבזה ובזה אנו עוד במחצית הדרך. לפני שנים אחדות, כשעוד הייתי שר האוצר וגם ראש המחלקה להתישבות והבאתי לכנסת הצעת תקציב ההתישבות, אמרתי בין שאר דברי, כי אנו עדיין במחצית הדרך. כעבור שלוש שנים רציתי שוב להשתמש בדברי באותו ביטוי ושאלתי את עצמי: אולי יושבים עתה חברי כנסת שכבר שמעו ביטוי זה בפעם הקודמת, האם עלי לחזור עליו? נמלכתי בדעתי ואמרתי: אנו במחצית הדרך, אך המחצית השניה מתארכת משנה לשנה; בכל פעם צפות שאלות ובעיות חדשות וצצים קשיים חדשים. הוא הדין לצה“ל: אם לסקור היום 10, 12, 15 שגה לאחור, ודאי אפשר להגיד שעברנו כברת־דרך עצומה. אבל אינני רוצה להשלות אתכם, כי אם להקשות עליכם ועלינו ועל הממשלה. אף־על־פי שעברנו כברת־דרך ארוכה, אין לומר כי עוד מעט ייקל מצבנו. על הממשלה, עליכם ועל המדריכים החדשים, שיצטרכו להדריך במשך הרבה שנים, ועל הבית הזה, כסמל, לדעת, שגם אם אנו במחצית הדרך, אבל המשכה יהיה קשה יותר גם בלחימה, גם באספקת נשק וציוד. די אם אזכיר – מן המעט שאני יודע – את ה”פייפר" וה“פרימוס” המפורסמים ואשוה אותם למטוסים של עזר וייצמן כיום, ולמה שצפוי לנו בעוד 2, 3, 4 שנים (כשכל מטוס יעלה פי 3־4 מזה שיש לנו היום, אמנם, לא יותר מ־3־4 מיליון דולר האחד). הבאתי רק דוגמה, ואף כי בציבור בני אדם, הנותן את כוחו ואת נפשו לבטחון ולהגנה לא הכל נמדד בכסף, הרי אנו חיים בעולם עכור שבו נודע ערך רב לחומר, ולפיכך עשויה דוגמה זו לשמש לנו מודד לצפוי לנו. הביטוי הנודע בספר דניאל “מנא מנא תקל ופרסין” כנראה יהיה רשום לפנינו עוד הרבה שנים, עד שאולי יתגשם פעם – כך אני מקוה – השינוי המיוחל בעולם ותימצא איזו דרך להגיע לחיים יותר שלוים בעולם ובאזורנו, ואז נוכל כולנו להתמסר רק לעבודת פיתוח ובנין, חינוך, השכלה

ותרבוּת.

בטקס סיום־סדרה ראשון של טנקי “סנטוריון”, 12 בספטמבר 1963

קצינים, חיילים, רבותי וחברי,

חייב אני להודות שזה כבר שבועות אחדים אני מהלך בחצרות צה“ל והפתעה רודפת הפתעה. כמי שלא לן באהלו של צה”ל הרי ככל שאני מרחיק לכת ביערו העבות, מתגלים לפני יותר ויותר עצים ושרשים, שלא ידעתים. אמנם, הייתי חבר הממשלה שנים רבות, אבל, כידוע, צה“ל אינו מניח לכל אחד לבוא לתוך חצרותיו. גם אני איפוא לא יכולתי לדעת עד כה גודל ה”אימפריה" של צה“ל בתוך מלכות ישראל. ולפיכך עתה, לעתים קרובות, נראה לי: הנה ראיתי את הדבר החשוב ביותר, ועם זאת תמיד נדמה לי שיש באמתחתו של צה”ל לגלות עוד. לא אגלה לכם מה ראיתי עד עכשיו, אך אני רוצה להגיד לכם ללא הפרזה, שאני באמת מתרשם מהמקום הזה התרשמות עמוקה. עם כניסה להיכל־מלאכה־וטכניקה זה אתה רואה את האנשים, אחינו בני ישראל, אשר רק לפני זמן לא רב אפשר היה לומר עליהם מה שנאמר בתנ"ך לפני אלפיים שנה: “וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל, כי אמרו פלשתים: פן יעשו העברים חרב או חנית”. גם אז נאבק ישראל על עצמאותו; ואולי גם באותם הימים ניגפו ישראל מפני שלא היה להם חרש ברזל; לא היו יהודים שידעו את המלאכה, משום שלא ניתן להם לעשות בה. מאז ועד היום עברו דורות. כיום יש ויש לנו חרשי מתכת, והדעת והלב מתרחבים למראה הכלים שמשתמשים בהם, ולמראה מה שמשנים ומחדשים. אני חושד בכם שיושבים ביניכם בחורים אשר גילם הישראלי – כלומר שנות ישיבתם כאן – אינו מגיע לגיל מדינת ישראל. ואתם כולכם מחזיקים בכלים הללו, מייצרים אותם או מחדשים ומרעננים (ביטוי נאה זה “מרעננים” שמעתי מפי המהנדס הראשון, מפקד המקום הזה. הוא אמר על כלי מסוים אשר בדרך־כלל מיועד להרס ולהשמדה: “כלי זה מרענן”).

רחב הלב. ותודה – אם אני מוסמך להודות “בשם ובמלכות” – על כל זה. תודה לכם, ומכם – למדינה. זוהי פעולת־גומלין עצומה. צדק מי שדיבר לפני באמרו: בלי פעולת־גומלין זו ובלי הדדיות – בהבנה ובתחושת הסכנה – בין כל שכבות העם קשה יהיה להתקדם. מדינתנו אינה עשירה מדי. יתן איפוא כל אחד מאתנו מיכלתו, מרוחו, מגופו; יוסיף למה שהחסיר הטבע הישראלי (יש הרבה מדינות עשירות מאתנו מעט או הרבה).

כשרואה אני איך אנו מחליפים טנק אחד פעם, פעמַים ושלוש, אני נזכר באותה אם רחמניה, המסורה לכל ילדיה והיא מנסה לקצץ את מכנסי הילד הגדול ולהתאימם לילד הקטן; וכך כל הילדים גדלים וצומחים וכולם מלובשים ונעולים, והם עתידים להגיע לתורה, לחופה ולמעשים טובים. גם כלינו יפעלו בבוא הרגע שיהיו חייבים לפעול, כי מושקעת בהם רוחכם, רוח הצבא, רוח המפקדים, והוא רב ומכריע מחומר הגלם שבכלים. זה היתרון – יתרון הרוח והמסירות – שמוכרח להיות לנו, העם הקטן, שעליו להתמודד לקראת עתיד כל כך נוקשה.

אסיים במלים מספר: אומרים עליו, על תיאודור הרצל – חוזה מדינת ישראל ועצמאותה – כי אילו ידע את כל הקושי ואת כל הסבך שיש בהקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, מי יודע אם היה נכנס לעסק זה. אכן, מזלנו הוא שהוא, הרצל, לא היטיב לדעת את ישראל בפזוריו ואת הקשיים שבקיבוצם יחד. אף אנו, אפשר כי אילו ידענו כולנו לפני עשרות שנים, כשהתחלנו ללכת ביחידות, בעשרות, במאות ובאלפים כמה קשה להיות יהודי, כמה קשה להקים מדינת יהודים ועצמאות יהודית – מי יודע… וטוב שלא ידענו.

כאשר אני מסתכל על כל המתרחש כאן, מתברר לי יותר ויותר כמה לא ידענו על רוב צרכינו, וכמה עוד יש לרמטכ"ל רשימות של מצרכים וצרכים, אשר מי יודע מתי נוכל למלאם… נקוה.

בפתיחת המכללה לבטחון לאומי, ירושלים, 14 באוקטובר 1963

כבר שמעתם שאנו רוצים לציין כאן היום, בנוכחותכם, את פתיחת המכללה לבטחון לאוּמי. לא אגלה סוד אם אומר, כי ההחלטה על פתיחתה קדמו לה ירחי־לידה קשים ומרובים. נדמה לי כי זה שנה ומעלה מאז החליטה הממשלה, מתוך ראיית מצב הדברים והסתכלות בענינים, שמן הטוב, מן הראוי ומן המועיל שיהיה לנו מוסד כזה, דוגמת מכללות ומכונים דומים בהרבה מדינות אחרות.

אינני יודע אם טוב לציין בכל פעם שמדינתנו היא קטנה, כל אחד יודע אותה, כמו שהיא, קטנה או גדולה; יש אורחים שבאמרנו להם כי הארץ קטנה – הם אומרים שהיא גדולה, ואנו מתוך “צניעות” מסכימים לזאת, מתוך הכרה שהיא גדולה בעברה, וּודאי גם בהוֹוה שלה – בבעיותיה ובמאבקה המתמיד והמקיף על כלכלתה, על הבאת יהודים אליה, על גאולת עוד שטחי קרקע משוממותם, ונטיעת עוד עץ ועוד כפר, עוד קיבוץ, עוד מפעל וכמובן – במאבקה על בטחון ועל הגנה, על יכולת ואמצעים, על רוחם של המדינה ושל העם והתפתחותם.

אנו מקימים מכללה להכשרת אנשים שתוטל עליהם האחריות לפיקוד, להנהלת הצבא, להנהגת הבטחון, לדעת, בדונם בעניני בטחון, להביא בחשבון גם ענינים אחרים, שידעו לכרוך תורה וקמח, קיוּם ובטחון גם יחד. אמנם, טוב שיש אנשים המשקיפים על עניני הבטחון מנקודת־השקפה בטחונית בלבד, אבל נוסף עליהם צריכים להיות כאלה הרואים את הענין בהיקפו המלא, הכל־צדדי, ודואגים לכל עניני הרוח והכלכלה בחיבורם עם עניני הבטחון.

מה רוצים אנו לראות במכללה זו, ומה היא צריכה לתת? נראה לי שעליה להוציא מחזורי אנשים, מפקדים, שחלקם אולי יעלו בסולם הפיקוד, וחלקם יעבדו בשלוחות רבות אחרות הפועלות לעיצובם של הכלכלה ושל רוחם ותרבותם של המדינה ושל העם. בסיימם מכללה זו יוכלו לשבת יחד, לראות הכל מתוך אספקלריה משותפת, לשקול, להעריך, לדון ולשפוט על ענינים ולהחליט החלטות על ההווה ועל העתיד הקרוב והרחוק.

מקובלת עתה האמירה שהבטחון בימינו אינו ענין של הצבא בלבד. אבל מן האמירה ועד להוצאתה אל הפועל ברוח זו רחוקה הדרך. מכל מקום תחושה זו ניתנת לנו לחוש יותר מאחרים, מהיותנו מוקפים איבה. הבטחון אצלנו הוא ענינו של העם כולו על אנשיו, נשותיו וטפו. מכאן משנה החשיבות, המשקל והצורך שיש לגבינו לבית־יוצר כזה של דאגה לכלל, למשותף, למקיף. ואל נשכח כי אנו נמצאים עתה בעצם בנייתו של עמנו בן המיליונים, שלפי שעה רק חלק ממנו הוא כאן, ואנו רוצים שירבה ויגדל כאן, על כלכלתו ועל בטחונו.

מכל מקום אם במשך חמישים השנים הבאות יסיימו בכל מחזור 20–25 בוגרים – הם יצטרפו בסוף היובל הזה למספר גדול של אנשים שיפוצו בכל השלוחות, הן הצבאיות והן האזרחיות, והשפעתם תהיה ניכרת.

אסיים בגילוי סוד: הבירורים שקדמו לפתיחת המכללה נמשכו כמעט שנה, משום שהיו כאלה שהקלו בחשיבותה, מתוך שסברו כי קודמים לה דברים אחרים החסרים לנו; ולעומתם היו שהחשיבו מאד את ייסוד המכללה, עד שגברו האחרונים. לאחר שהוכרע הדבר ונפתחה המכללה, יש בדעתנו להקדיש לה את תשומת־הלב הראויה והאמצעים הדרושים כדי שתתמלאנה התקוות שתולים בה. וכמה מלים לאנשים שיהיו אחראים להנהלת המוסד הזה: אני נמנה עם אלה שעם כל מפעל חדש מציקים לו ספקות: מי יודע מה יצמח ממנו? ואילו את המוסד הזה נלוה לא רק בדאגה רבה אלא גם בסבלנות. אולם אין בכך כדי להפחית את התביעות שאנו מעלים לפני ההנהלה והתלמידים. אני אומר זאת להם בכוָנה בנוכחות הציבור, בנוכחות האורחים הנכבדים. אני מבטיח אורך־רוח ולימוד זכות על שגיאות וכשלונות של התקופה הראשונה, אבל רק בתקופה הראשונה; בתום זמן מסוים נעריך ונשפוט את המוסד לפי הצלחותיו. אני מקוה שההישגים יהיו ראויים לתקוות של אלה שהגו את רעיון המכללה ושל אלה העושים עכשיו להגשמתו.

אני מאחל לכם שתהא הברכה שרויה בבית ועל הבית ובמעשי ידיהם של העושים.

הודעה בכנסת, 18 בדצמבר 1963

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

אני מתכבד להודיע לכנסת על החלטת הממשלה מיום 15 בדצמבר, 1963 בדבר משך השירות בצה"ל. הממשלה החליטה בישיבתה זו:

א. לאשר קיצור תקופת השירות הסדיר בצה"ל לבנים ולבנות בארבעה חדשים. הקיצור ייכנס לתקפו: לבנים – החל בשנתון שיגויס בחודש מאי 1964; לבנות – החל בשנתון שכבר גויס בחודש יוני 1963;

ב. להוציא החלטה זו אל הפועל על־ידי פרסום צו מתאים בחתימת שר הבטחון. כלומר, הכונה לא לשנות חוק שירות הבטחון.

כזכור לחברי הכנסת, נקבע בחוק שירות הבטחון 1949, כי גברים ונשים ישרתו בצה־’ל שירות חובה של שנתים. בשנת 1951 נערך סקר שמטרתו היתה לבחון את היקף מקורות כוח־האדם שיעמדו לרשות צה"ל. תוצאות סקר זה הראו כי צפויה במשך מספר שנים ירידה ניכרת בגודל השנתונים המועמדים לגיוס. כן הראה הסקר כי רק בשנות ה־60 יגדל שוב היקף השנתונים.

כתוצאה מכך, ועל־מנת לקיים את היקף הצבא הסדיר בהתאם לצרכי הבטחון, הציע שר הבטחון דאז (מר דוד בן־גוריון) באוגוסט 1952, להאריך את שירות החובה לגברים בתקופה של ששה חדשים. ביום 19 באוגוסט 1952 אישרה הכנסת את הארכת שירות החובה של הגברים והעמידה אותו על שלושים חודש. מאז ועד היום בדק המטה הכללי מדי פעם תחזית שנתוני הגיוס במגמה לבחון את האפשרות להקטין את משך השירות. התברר, כי לפני שנת 1962־1963 לא תהיה אפשרות להקטין את משך השירות מבלי לפגוע בהיקף הצבא הסדיר וכשרו. בקיץ אשתקד, עוד לפני הכנסי לתפקידי כשר הבטחון, החלה בדיקה מחודשת בנושא זה, אשר תוצאותיה הצביעו על גידול בשנתון, אשר יוסיף ויגדל גם בשנים הבאות. המטה הכללי ערך בדיקות יסודיות בכל הנוגע למשמעות הגידול הצפוי בשנתונים לעומת צרכי צה"ל. מסקנות בדיקות אלו הביאו את המטה הכללי להמליץ בפני על קיצור משך תקופת השירות בארבעה חדשים.

כל היריעה נפרשה אתמול בפני ועדת החוץ והבטחון ולא תתבעו ממני בודאי כי אכנס לפרטי הפרטים מעל במה זו. אסתפק בציון מספר שיקולים יסודיים שהדריכו אותנו בענין זה:

א. כל קיצור שהוא בתקופת השירות אסור שיפגע בכשרו ויכלתו של צה"ל למלא את ייעודו ותפקידיו;

ב. קיום עקרון של חובת התגייסות לשירות על כל אחד ואחד, והכונה לבנים ולבנות;

ג. קיום עקרון של משך שירות שוה לכל;

ד. שמירה על כשרו ויכלתו של הנח“ל ומפעלי החינוך המבוצעים במסגרת צה”ל. אומר כבר עתה, כי הקיצור המתוכנן לא רק שלא יפגע בפעולות אלו, אלא יש בדעתנו להגדילן ולהרחיבן;

ה. קיום החובה והזכות של הבנות לשרת בצה"ל.

יודע אני כי הדעות עדיין חלוקות בנושא זה. אני שמח לקבוע, כי שירות הבנות בצה“ל יש לו חשיבות גדולה. הן משמשות קשריות, אחיות, פקידות, מפעילות מכ”מ¹ ועוד, ומשחררות בכך את הבחורים הדרושים והמתאימים לתפקידים חיוניים אחרים. רדר.

יחד עם קיצור השירות ייערך צה“ל להגדלת היקפו של הנח”ל, למען יוכל למלא את תפקידיו בישובי הספר ובהיאחזויות ובתפקידים אחרים אשר יוטלו עליו.

כמו־כן נערך צה"ל להכפלת כשרו ויכלתו להנחיל הכשרה במקצועות טכניים שונים. הכשרה זו תקיף אלפי בני־נוער בגיל 16–17, באופן שבהגיע תור גיוסם יהיו מצוידים בידע ובהכשרה מקצועית מתאימה. יובן שערך שירותם של בני־נוער אלה בצבא יגדל, ובצאתם מן הצבא יהוו נכס חשוב ומועיל למשק הלאומי.

לכנסת ידוע בודאי כי צה"ל נוהג לשחרר חיילים וחיילות הנדרשים לעבודת הוראה בספר ובאזורי פיתוח. נכונות זאת תורחב לפי מידת היכולת.

לבסוף אוסיף, כי נבדק ונמצא כי בהיכנס לתקפו קיצור משך השירות בכל היקפו, ישוחררו ידים עובדות נוספות למשק – בכושר־ייצור מוגדל בהיקף של עשרים מיליון ל"י בקירוב.

לסיום אני רואה חובה חמורה להזהיר לבל נטעה לראות בהצעת קיצור השירות אות להרפיית המתח הבטחוני. ההיפך הוא הנכון. אויבינו ממתיקים סוד ומטכסים עצה ומתגרים בפומבי במעשי תוקפנות ומלחמה. מאבקנו הוא בחזית הבטחון ובחזית הכלכלית כאחד.

גודל השנתונים ונכונותו של צה“ל להטיל על עצמו עול נוסף של תכנון־הדרכה ואימון אחר אינטנסיביים וניצול מלא של כל ימי השירות מתירים לנו לבצע את הקיצור תוך שמירה על כשרו, יכלתו ויעילותו של צה”ל.

במיסדר חטיבת שריון, 24 בדצמבר 1963

מפקדים וחיילים,

הבוקר, בסיום תקופת־אימונים קשה ומפרכת, ראיתי אתכם בתרגיל, שבו הוכחתם תוך שעות מעטות כוחכם ומיציתם את העצמה הטמונה בכלים שהופקדו בידיכם. היה זה ביטוי מוחשי רב־רושם לכושר ולידע שהם נחלתכם ונחלת השריון בצה"ל. היתה זו עדות למסירות ולעמל שאתם, אנשי החטיבה הסדירים ואנשי המילואים, משקיעים בגיבוש כוחו של השריון; החיל אשר ינוע בראש כוחות היבשה, המהוה את כוח־המחץ שלהם.

נכחתי גם בתרגילים קודמים בשריון, ביקרתי ביחידותיכם וכל אשר ראיתי ושמעתי חיזק בי את ההכרה כי על השריון אפשר לסמוך ויש להרחיבו ולהאדירו. באותם הימים, כאשר רבים מכם טרם חלמו כי ישתייכו אי־פעם לחיל השריון, עסקנו, אנכי וחברים אחרים, באיסוף גרוטאות פלדה כדי לשריין את מכוניות ה“הגנה” וצה"ל בראשית צעדיו. עסקנו ברכישת הפלדה, בתכנון ההרכבה ובייעוץ הנדסי – כחובבים, לא היו לנו הנסיון והידע ואף לא הכלים לכך, אך עמד לנו ההכרח. בימים ההם לא העזתי לחלום כי אזכה לראות מחזה מרהיב־עין זה – הן כפי שראיתי הבוקר והן במיסדר זה, המבטא רק חלק מכוחו ומעצמתו של השריון שלנו כיום.

בימים אלה אנו עומדים לפני שני אירועים המטביעים חותמם על צה“ל: האחד – חילופי הרמטכ”לים, והשני קיצור השירות בצה“ל. המאורע הראשון נוגע לשני מפקדים בלבד, והשני נוגע לצה”ל כולו ולכולנו יחד. שני המאורעות מצביעים על התמדה והמשך, על נאמנות לערכים ועל בגרות ויכולת להסתגל לתנאים משתנים. אין בנין הצבא והתפתחותו בתקופתנו מפעלו של אדם אחד או של מפקד אחד. אך נעים לציין במעמד זה ובימים אלה, כשאנו נפרדים מהרמטכ“ל צבי צור (המכונה ברבים בלשון־חיבה צ’רה), כי בתקופת כהונתו זכינו לראות את השריון בהתפתחותו וברמתו זו. בשנים שבהן עמד רב־אלוף צור בראש צה”ל, צעד השריון צעד גדול קדימה בהתעצמותו: יחידות חדשות צוידו, הוקמו, התאמנו והשתלבו בחיל זה; נקלטו טנקים חדשים, אותם ראינו היום בפעולה; שופרו הטנקים שהיו בידינו והפכו לרכב־פלדה רב־עצמה־וכושר; חיל־השריון תפס מקום נכבד במסגרת כוחות היבשה ובמחשבת־הלחימה של צבאנו. והנה מתחלפים הרמטכ“לים, אך אני יודע ובטוח כי גם הרמטכ”ל הבא, יחד עם מפקדת השריון, ימשיכו בטיפוח וחישול זרוע זו של צה"ל.

המאורע השני הוא קיצור משך שירות החובה בצה"ל. בהודעתי בכנסת הדגשתי ואמרתי, שאין קיצור השירות מרמז על הרפיית המתח ההגנתי והכוננות הבטחונית. אמנם מדינות ערב, על אף הדיבורים הרמים על איחוּד, עדיין מסוכסכות ומפורדות ביניהן, אולם אל לנו לשכוח כי שנאת ישראל ואי־השלמה עם קיומנו באיזור – הן הדבר המאחד אותן. ההתעצמות הצבאית של מדינות ערב נמשכת, הנשק הזר מוסיף להגיע, הפיתוח הצבאי העצמי נמשך ומתרחב. כל זה מכוּוָן למטרה אחת – השמדת ישראל. תהיה אזננו קשובה להמולה זו של הכנות צבאיות בארצות ערב. עלינו לשים לב למהלך דיוניהם החשאיים. בעוד שאנו מצוּוים למצוא דרך להמתקת מי־ים – ממתיקים הם סוד כיצד להפריע למפעלי־הפיתוח שלנו וכיצד להפסיק עורקי חיינו. אם על רקע זה החלטנו לקצר את תקופת השירות הרי זה רק מתוך נימוקים חברתיים ומשקיים.

יחד עם הפניית מבטכם אל ההקלה שבקיצור השירות, הביטו אל העול הנוסף המוטל בכך עליכם ועל כולנו. קיצור משך השירות מטיל על כל זרועות צה"ל, על כל חייל ומפקד בשירות החובה, בצבא־הקבע ובמילואים, למַצות ולנצל כל שעה בשירותו ביתר יעילות, להפיק מלוא התועלת מכל תרגיל ומכל אימון. בדרך זו נבטיח כולנו כי קיצור השירות לא יפגע בכשרו וביכלתו של צבא־הגנה־לישראל.

לחטיבה הפרושה כאן עבר קרבי עשיר ורב־עלילות. היא הוקמה במלחמת הקוממיות, השתתפה במבצעי לטרון, כבשה את נצרת, במבצע “חירם” טיהרה את הגליל והגיעה לשיא יכלתה במבצע “קדש”, כאשר פרצה – בתנופה אדירה, באומץ־הלב של חייליה ובכושר מפקדיה – את ביצורי המצרים בסיני והגיעה למבואות תעלת סואץ ביום 3 בנובמבר 1956.

הזכות להשתייך לחטיבה זו ולהיות גאים עליה – תובעת ומחייבת! תהיה המסורת המפוארת של החטיבה נגד עיניכם. הגבירו כשרה ורמתה! יפאר המחר את האתמול!

שודר ב"קול ישראל', מוצאי־שבת, 4 בינואר 1964

מחר יגיע לארצנו האפיפיור פאולוס הששי, אישיות רמת מעלה ובעלת מעמד מיוחד במינו, כדי לבקר כצליין במקומות הקדושים לדתו.

זהו מאורע נוצרי רוחני ללא תקדים. דעת־הציבור העולמית עוקבת בתשומת־לב בלתי־רגילה אחרי הביקור הזה והיא ערה למשמעותו ההיסטורית המיוחדת.

העם בישראל יכבד את רצון האפיפיור לגבי אפיו ודמותו של הביקור, והממשלה עושה כל מאמץ לאפשר משימה רוחנית זו, תוך שמירה קפדנית על הנוהלים המתחייבים מכך.

האפיפיור הנו ראש הכנסיה הקתולית ומנהיגם הרוחני של מאות המיליונים של מאמיניה. רבבות מבין מאמינים אלה הנם אזרחי מדינת ישראל. נקבל את פני כבוד האפיפיור כראוי למעמדו הרם ולאישיותו.

בקבלנו את פני הוד האפיפיור בשערי ארצנו, עדים אנו להתענינותו המיוחדת ולפעולות ללא־ליאות למען השלום בעולם.

חזון השלום, אשר חזו נביאי־ישראל בארץ זו לפני אלפי שנים, מפעם בלב עמנו בשובו למולדתו. בדורנו, השלום הוא משאת נפשה של האנושות, כפי שלא היתה אי־פעם. מי יתן וביקורו של האפיפיור יתרום לחיזוק השאיפה לשלום באזורנו אנו ובעולם כולו.

בבואו לישראל, מתקבל האפיפיור פאולוס הששי בברכה חמה ובהוקרה עמוקה. יהא בואו ברוך.

הודעה בכנסת, 20 בינואר 1964

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

בשבוע שעבר התכנסו בקהיר 13 ראשי מדינות ערב ונציגיהן. הם באו על פי הזמנת נשיא מצרים כדי לדון בדרכים לסיכול תכנית המים של מדינת ישראל. בסיומו של הכינוס פורסמה הודעה הכוללת התקפות ואיומים נגד ישראל. ההודעה מוסרת על קבלת החלטות הנוגעות למישור הצבאי ולמישור הטכני כאחד. את סתומותיה של ההודעה הרשמית פירש המזכיר הכללי של הליגה הערבית, בהכריזו על הקמת מכשירים צבאיים, מינהליים וכספיים לשם ביצוע מה שקרוי בפיו “התכנית הערבית של מי הירדן”, שפירושה – הטיית מקורות הירדן לבל יזרמו מימיהם אל שטחה של ישראל, עם מגמה נוספת של העלאת מליחותם של המים שיישארו.

דיוני הועידה התנהלו בדלתים סגורות. אולם בטרם נסגרה הישיבה הראשונה בפני הקהל הספיק נשיא מצרים לגלות את תמציתן של כמה החלטות שנתקבלו בשנות 1960־1961 על־ידי מועצת הליגה הערבית, מועצת ההגנה של הליגה ומועצת ראשי המַטות הכלליים של צבאות ערב. החלטות אלה דנו בצעדים צבאיים והנדסיים המיועדים למנוע את ביצוע תכנית המים הישראלית. נשיא מצרים אמר במפורש, כי הצעדים שתוכננו ב־1960־1961 היו צריכים להתבסס על פעולה צבאית מאוחדת של מדינות ערב נגד ישראל. מדבריו מתברר ללא שמץ של ספק, כי אם לא הוגשמו התכניות האלה – הצבאיות וההנדסיות – נגד זכויותיה ובטחונה של מדינת ישראל, הרי קרה הדבר רק מפני שנעדרו התנאים המעשיים הדרושים לכך.

חלפו ימים אחדים מאז התפזרה ועידת ראשי מדינות ערב, וחשוב להחדיר לתודעת העולם את מלוא משמעותן השלילית של ההחלטות וההודעות שנוסחו בה. כל המדינות שהשתתפו בועידה הן חברות בארגוּן האוּמות המאוחדות. על פי מגילת האו“ם חייבות הן להימנע מכל שימוש בכוח ומכל איום להשתמש בכוח נגד מדינה כלשהי. כן מוטלת עליהן חובה לפתור סכסוכים בינלאוּמיים בדרכי שלום בלבד. בכיבוד עקרונות אלה של מגילת האו”ם מקופלת כל תקות האנושות להיחלץ ממאֵרת המלחמה ולהגיע לתיקון עולם חדש המבוסס על צדק, משפט ושלום. בזמן האחרון גברה הרגישות בעולם לצורך החיוני בהפגת מתיחות עולמית ואזורית ובהרחקת סכנת האלימות המזוינת. שאיפת השלום בימינו עולה מלב האנושות כולה. היא משותפת לכל העמים ולכל יבשות תבל. והנה דוקא בימים אלה מכריזים ראשי מדינות ערב גלוי ובמפורש על תכנון פעולות התקפה נגד מדינה שות זכויות במשפחת העמים ועל כוָנתן לחדש את התכניות ולהביאן לידי ביצוע.

כלום לא ברור כי בעיני המכריזים הכרזות כאלה אין מגילת האו“ם אלא פיסת־נייר חסרת כל ערך? כלום לא מתגלה מחדש כי חתימת מצרים ושאר מדינות ערב על מגילת האו”ם היא כלא היתה? הרי לפנינו דוקטרינה של יחסים בינלאומיים אשר אין לה דוגמה ומשל בחיי דורנו: היא נוגדת כל חוק ומוסר; היא עושה פלסתר את הודעותיהם החוזרות ונשנות של נשיא מצרים ועמיתיו על שאיפתם, כביכול, לשלום ולפירוק נשק בעולם; היא נוגדת את הכיווּן המרכזי של המחשבה הבינלאומית בימינו – זו שכל עיקרה הוא הפגת המתיחות וחיזוק השלום.

ועוד לפני שהוברר מה יהיו תוצאותיה המעשיות של ועידת קהיר, הרי כבר חשפה ועידה זו לאור העולם מגמת תוקפנות והכחדה, שיש בה לזעזע את מצפונו של כל שוחר שלום. הנה רגשו שלושה־עשר ראשי מדינות ונציגיהן ונועדו יחד. מה מצער הדבר שהתכנסותם לא נועדה לקידום חברתי וכלכלי של עשרות מיליוני תושבי ארצותיהם! עד כמה מחריד הדבר שהמטרה היחידה שהיתה מסוגלת לקבץ אותם תחת קורת־גג אחת היתה שאיפת תוקפנות נגד מדינה שכנה!

ועידת קהיר גוללה מסכת כללית של איבה לישראל, אך ענינה המרכזי היה מפעל המים הארצי של מדינתנו. כאן הגיעה הועידה לידי מסקנה כפולה: היא הפליגה בתיאור מסלף של מפעלנו החוקי והחיוּבי, והיא דגלה בתכנית חבלה בעניני מים שכולה שלילה וצרוּת־עין, הפרת חוק ומעשה תוקפנות להכעיס.

התעמולה הערבית מבקשת לתאר את מפעל המים הישראלי כפעולה חד־צדדית ובלתי־חוקית הפוגעת בזכויותיהן של מדינות ערביות. אין גרעין של אמת בתיאור זה. מלאכת הסילוף מבליעה בזדון את תולדות המפעל, את בסיסו החוקי ואת העובדות לאשורן.

לפני 11 שנה הסכימו מדינות ערב וישראל לתיווכו של נשיא ארצות־הברית אשר שיגר לאיזור כשליחו המיוחד את השגריר המנוח אריק ג’ונסטון, כדי לעבד תכנית אזורית מוסמכת לניצול מימי הירדן והירמוק ויוּבליהם. בראשיתו של המשא־ומתן הגישו מדינות ערב מזה וישראל מזה תכניות נפרדות לחלוקת מימי הירדן והירמוק. במשך קרוב לשלוש שנים נמשך משא־ומתן מקביל ומתואם בין השגריר ג’ונסטון לבין ממשלות ערב וישראל. לאחר שיחות ממושכות ומייגעות, שהשתתפו בהן מהנדסים ערביים, ישראליים ובינלאוּמיים, העלה מר ג’ונסטון תכנית אזורית מאוחדת, שהתבססה על עקרונות וכללים מקובלים בחוק ובנוהג הבינלאוּמיים. תכנית זו אישרה לסוריה וללבנון את מלוא כמויות המים שנדרשו על־ידיהן בתכנית הערבית, ללא קיצוץ כלשהו. התכנית המאוחדת הקציבה לממלכת ירדן את מלוא הכמות הדרושה לה להשקיית השטחים הניתנים להשקיה.

חלוקה זו התבססה על סקר אובייקטיבי מפורט. פירושו של דבר – לפי התכנית המאוחדת באו ירדן, סוריה ולבנון על סיפוקן המלא. ואמנם, כפי שהעיד השגריר אריק ג’ונסטון במאמר שפירסם ב“ניו־יורק טיימס” ב־10.8.58¹, הסכימו מדינות ערב וישראל לתכנית המאוחדת מכל בחינה ענינית וטכנית; אולם באוקטובר 1955 החליטה הליגה הערבית לדחות את אישורה של התכנית לא משיקולים הנוגעים להקצבות המים, אלא מתוך עקרון זדוני של אי־שיתוף פעולה עם ישראל, ולו בעקיפין.

אך המשא־ומתן שהתנהל במשך שלוש שנים לא היה לשוא. נקבעה חלוקת־מים מוסכמת שהתבססה על קריטריונים מקובלים בעולם ושהצדדים הנוגעים בדבר לא עירערו על צדקתה. עתה – 11 שנה אחרי התחלת המשא־ומתן על התכנית המאוחדת – תתחיל ישראל ב־1964 לשאוב מן הכנרת את חלקה במים בהתאם לתכנית זו.

התחייבנו להישאר במסגרת הכמויות של התכנית המאוחדת – ונכבד התחייבות זו. על פי עקרונות המשפט הבינלאומי בעניני מים, אין סירוב צד אחד לבוא לידי הסכם עם צד שני מקנה לצד המסרב את הזכות למנוע משכנו את האפשרות ליטול חלקו הסביר מנהר הזורם דרך כמה מדינות. אין המשפט המקובל בעניני חלוקת מים מכיר בזכות וטו או בזכות לכפות על הצד השני בזבוז המים והזרמתם לריק.

ישראל לא תהיה המדינה הראשונה ליטול מים ממערכת ירדן־ירמוק. זה שנתים מַטה ממלכת ירדן כמויות ניכרות ממערכת־מים זו במסגרת תכנית הירמוק שלה. תכנית זו נתמכת על־ידי גורמי־פיתוח בינלאוּמיים, שמגמתם היא לקדם את ניצולם המלא של אוצרות המים בכל מדינה ומדינה במסגרת השאיפה לפיתוח אזורי כולל. כן שואבות סוריה ולבנון ממקורות הירדן כמלוא מידת צרכיהן.

המצב הקיים, איפוא, הוא, שמדינות ערב מנצלות את מערכת המים ירדן־ירמוק למלוא צרכיהן, ובאותו זמן הן מבקשות למנוע מישראל את שאיבת חלקה היא ממערכת זו. הן סבורות, כנראה, כי המותר להן אסור לישראל. מגמתן היא שלילה כלפי ישראל ואפילו תוך גרימת נזק לעצמן. הן מבקשות לשכנע את העולם כי, בשם האיבה לישראל, זכותן למנוֹע את זרימת מקורות הירדן באפיקם הטבעי בתחום ישראל. אני מציין בסיפוק, כי העולם בכללו אינו משתכנע מגירסת האיבה והשׂטנה. יותר ויותר מתברר לעולם כי טענת ממשלות ערב לא טענת מים היא, אלא כפירה בזכות קיומה של ישראל.

בסיום דברי הריני רואה צורך להבהיר את עמדתה של ממשלת ישראל.

ישראל תשאב מים מן הכנרת במסגרת הכמויות שנקבעו בתכנית המאוחדת. היא תתנגד לצעדים חד־צדדיים ובלתי חוקיים מטעם מדינות ערב ותפעל לשמירת זכויותיה החיוניות.

אנו מאמינים כי דעת־הקהל בעולם לא תיתפס לסילופים זדוניים ותדחה את מסע השטנה והאיוּמים נגד מפעל־פיתוח חוקי וחיוּבי. האיזור זקוּק להפריה של שאיבת מים ולא להסתה לשפיכות דמים; הוא זקוק לפיתוח כלכלי ולא למריבות עקרות; לשיתוּף פעולה ולא ליריבוּת צרת־עין; לשימוש באוצרות מים ולא לבזבוז לריק; לקירוב השלום ולא לחרחור מלחמה.

במידה שדעת־הקהל העולמית תדחה את האיבה והתוקפנות ותעודד פיתוח מועיל וחיוּבי, היא תסייע לממשלות ערב לנטוש מדיניות של הרפתקנות מסוכנת ותעזור לאזורנו לעלות על דרך הקידמה, הבנין והשלום.

בכנסת, 9 בפברואר 1964

בענין ובסיפוק שמעתי את הדברים החשובים של נשיא ארצות־הברית מר לינדון ג’ונסון, שהושמעו בסעודה שנערכה ב־6 בפברואר 1964 בניו־יורק לכבוד מכון וייצמן למדע.

יותר מכל מדינה אחרת בעולם, חייבת אולי ישראל במאמץ למצוא פתרון משקי־כלכלי לבעיית התפלת מי הים. פתרוֹן הבעיה הזו קשור במידה רבה בתקוה שאפשר יהיה לרתום אֶנרגיה גרעינית זולה להתפלת מים. זה שנים עוסקים מוסדות־מחקר ישראליים בחקר הבעיות השונות הכרוכות בהתפלת מים תוך השקעת סכומים ניכרים בנושא זה. בדרך הטבע מקיימים מוסדות אלה קשרי מחקר וחילופי ידע עם מוסדות מדע ומחקר שונים בעולם בכלל ובארצות־הברית בפרט.

מפאת כורח צרכיה ומפאת מידות שטחיה הצחיחים ובגלל יכלתה המדעית עשויה ישראל לשמש שדה הפעלה חלוצי (כעין Pilot Plant) למחקר מעשי בשטח זה אשר יהוה שלב־הבינים בין המחקר המדעי הטהור לבין ניצולו התעשייתי רב־הממדים.

נכונותה של ארצות־הברית לשיתוף פעולה עם ישראל בנושא התפלת המים, אשר מצאה את ביטויה בדבריו של הנשיא ג’ונסון, ראויה להערכה מיוחדת.

ישראל מצדה תברך על המשך השיתוף בינה לבין ארצות־הברית והרחבתו בנושא זה כבנושאים מדעיים אחרים.

תוצאות מחקריה ופעולותיה של ישראל בשטח התפלת המים יעמדו בבוא היום לשירותן של מדינות אחרות בכל חלקי העולם ובמיוחד מדינות באזורנו הצמאות למים.

ל“ג בעומר תשכ”ד – 30 באפריל 1964

בציון יום ארגון ההגנה אנו מקיימים מצוַת “והגדת לבנך”. נשאל את עצמנו: מהו הדבר שאנו באים להגיד לבנינו ביום הזה? מה הם ערכי המורשת של ההגנה, שכוחם יפה בימי עצמאות מדינית?

דברי ימי ההגנה מציינים את חידוש מסורת הגבורה היהודית וזה הטעם שקבענו את ל"ג בעומר ליום ההגנה.

לאמיתו של דבר היו פרקי־גבורה לכל אורך ההיסטוריה היהודית הן בארץ והן בארצות הגולה. מה שמייחד את הפרק הזה, שנכתב במאה שלנו, הוא השתלבותו בתולדות תנועת התחיה היהודית בכללה. כשם שאנו מונים את ימי תנועת התחיה למן עליית ביל“ו, הקמת חיבת־ציון והתנועה הציונית, כך אנו מונים את פרקי חידוש הגבורה היהודית בימינו למן שומרי המושבות הראשונים וייסוד אגודות “בר־גיורא” ו”השומר".

בימי דור אחד ראינו במו עינינו את תהליך צבירת הכוח היהודי מראשיתו. ליוינו בדרכם – וליגוננו גם לדרכם האחרונה – אנשים שהיו מראשי מקימיו של כוח זה כמו ישראל שוחט וישראל גלעדי מ“השומר”, אליהו גולומב ודב הוז, מה“הגנה”, זכר כולם לברכה.

כמה תחנות־יסוד וכמה אספקטים של תהליך צבירת כוחנו החדש־הישן יכול אני להכיל אפילו בזכרוני האישי: החל בימי שמירה בפתח־תקוה, בעמק הירדן ובמבואות ירושלים, דרך ההגנה בנוה־שלום ובירוּשלים העתיקה ועד לראשית צעדינו ברכישת נשק, הוא הרכש, ובייצור העצמי, הוא התע"ש.

אזכור כאשר עוד בימי הגדוד העברי, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נשאנו את עינינו להעשיר את מצבורי הנשק שעמדו לרשות הישוב העברי. הבעיה היתה לא רק איך להשיג ולהוציא כלים ממקום שבו נמצאו ולשאתם על הכתף ממש – אחד־אחד או שנים־שנים ויותר – אלא גם איך להעבירם למחוז חפצם, לדגניה בצפון ומשם הלאה. לדגניה הוליכה באותם הימים דרך הרכבת מחיפה לצמח. אולם מה לעשות, והעיר חיפה עצמה היתה אז לנו, חיילי הגדוד, מחוץ לתחום? היינו מגיעים איפוא לתחנת־רכבת קטנה, תחנת הכרמל – ודאי יש בכם עוד כאלה הזוכרים אותה – ומשם היינו הולכים ברגל לאורך המסילה עד לתחנה שהיא עכשיו תחנת חיפה המזרחית. משם היינו נוסעים ברכבת לצמח והולכים ברגל לדגניה, מקום שהמטען היה מגיע אל ה“נחלה”, גם אם לא תמיד אל המנוחה.

שנים אחדות אחר־כך, בשנות העשרים, זכיתי אפילו להיות אסיר־הגנה, אבל לא בארץ אלא מחוצה לה: נאסרתי יחד עם בני־טובים אחרים באירופה על עסקי רכישת נשק. לבסוף, כאשר שוחררתי מבית־הסוהר, נאסר עלי לחזור לאותה מדינה. כמה שנים אחר־כך הזדמנתי לאותה מדינה לרגל ענין ציבורי חשוב ושוב נאסרתי. הפעם כבר היה זה לא על עסקי רכש במישרין אלא על הפרת הפקודה שלא לשוב עוד שמה, אך שוחררתי עד מהרה.

רובים, מטרליזים, מכונות־יריה – זו היתה ראשית הרכש; כמה רימונים, או אחר־כך כמה מרגמות – זו היתה ראשית התע“ש, עם מיודענו סלבין בראש. זוכר אני איך הבאתי פעם אורח ציוני חשוב למפעל מחתרתי בתע”ש באחד הישובים בדרום, כדי להתפאר בפעולה ובמכבש־יציקה חדיש שרכשנו אז. תארו לעצמכם את תדהמתי כאשר פתאום קיבל אורחי המכובד מקלחת של מתכת רותחת שניתזה לעברו. נחרדתי, אבל לאשרנו ולאשרו יצא כמעט ללא כויות ממשיות. אך די בזכרונות.

צעד אחר צעד – עוד אדם, עוד רובה ועוד מרגמה, עוד רימון ועוד תת־מקלע, עוד ביצור ועוד עמדה – כך חוּדש הכוח היהודי. ממש כך, לבנה ללבנה, דונם לדונם, עז לעז וישוב לישוב, נצבר כוחנו במשק ובהתישבות. זו היתה הדמות של בניית אומה מראשיתה. והיסודות היו משולבים במעשה האחד: ההגנה היתה לחומה ולמגדל לאותם ישובי “חומה ומגדל” של ימי המאורעות.

ומה לנו כי נלין על “ראשיתה מצער” של ההגנה? קראתי, ואני מניח שגם אתם קראתם, את כרכי ספר ההגנה. איני יודע מה הטביע בכם את הרושם העז ביותר בכרכים שהופיעו עד עכשיו. לגבי דידי היתה זו ההרגשה של חפיפה גמורה כמעט של תולדות ההגנה עם תולדותינו בארץ. הרגשתי כאילו לא את תולדות ההגנה אני קורא אלא את תולדות הישוב היהודי בארץ באותן השנים (אמנם מצד אחד, מצד מסוים). דברי ימיה של ההגנה אחוזים ודבוקים במאבקו המדיני של הישוב מצד אחד וביצירת כוחו הממשי בכל השטחים מן הצד השני.

ההבדלים בדמות ובכוח, ביכולת ובכמות, בארגון ובצורה בין המדינה לבין הישוב היהודי שבאותם הימים נתנו אותותיהם בהגנה כבכל שטח־חיים אחר. כיום אנו מדינה והכל יודעים, שאי־אפשר לה למדינה ללא מסים (אמנם, לפעמים משלמים לא כל כך ברצון). בימי ההגנה עסקתי לא מעט בגיוּס כספים בשביל ארגון זה, ואפילו בשטח המצומצם הזה לא היו עניני ההגנה מופרדים משאר עניני התנועה הציונית והישוב היהודי. הרי באותם הימים, מאורעות תרצ“ו–תרצ”ט, כאשר הקימונו ישובי “חומה ומגדל”, היתה תמיד השאלה: עוד ישוב או עוד נשק? ואפילו בתוך ישוב אחד היתה השאלה: עוד צריף או עוד רובה? זוכר אני ויכוחים עם הרצפלד, וכאשר יצא מנצח והצריף הנוסף בידו, היה מתפאר: “איך האב פון זיי ארונטער־געריסן א סטען” (הוצאתי ממש מתוך ידיהם סטן אחד). זכורני גם אותה שיחה עם אליעזר קפלן המנוח, ששאל פעם כמה עולה פגז לתותח מסוים. אינני זוכר מה היה אז הסכום, מכל מקום כששמע קפלן את המחיר, הגיב: “מיט אזעלכע פגזים שיס איך נישט” (בפגזים כאלה אינני יורה).

כדאי לזכור זאת עכשיו, כאשר רואים בשמים מטוס־סילון, שמחירו, נניח, יותר ממיליון דולר. ואין זה המטוס היקר ביותר, יש בו מקום רק לנוסע אחד, לטייס. תמיהני מה היו אומרים על כך היום אנשים, שבאותם הימים היו מתמקחים על פחות מחצי לירה.

ההשוָאה הזאת בין עבר להווה היא כשלעצמה מעבירה אותנו לפרק האחרון בתולדות ההגנה, שהוא גם הפרק הראשון בתולדות צה"ל; או, אם תרצו, לפרק האחרון בתולדות הישוב, שהוא גם הפרק הראשון בתולדות המדינה. הכונה למפעל העברת האספקה בימי המצור על ירושלים, שנעשה דרך ארוכה על כתפי חברים מתנדבים.

יודע אני: פרקים מפוארים כאלה נרשמו גם בדברי ימיהם של עמים אחרים. נזכור למשל את גיוס הסירות הקטנות עם הגדולות באנגליה, לפינוי חיל־המשלוח האנגלי מדונקירק. ההבדל הוא בכך, שאצלנו לא היה זה פרק מבודד של מעשה־התנדבות חד־פעמי, אלא גילוי של שיטה. ההגנה כולה היתה מעשה של התנדבות.

גם בענין זה היתה ההגנה חלק מן הנוף הכללי שלנו. כל ארגוננו המדיני והכלכלי היה ארגון של התנדבות. כך היו גיוס הכספים וגיוס האדם. די אם נזכיר את כופר הישוב, מגבית ההתגייסות, כסף מארגונים יהודיים כמו הסוכנות, תרומות של יחידים מן הארץ או מחוץ־לארץ; עמלם, ימים כלילות, של אליעזר קפלן ושל איכילוב זכרונם לברכה ושל משה סבירסקי, ושל חברי אברהם האפט מדגניה ורבים־רבים התורמים והמתרימים. מי עוד זוכר כיום את המאמצים הללו? ואותם חיבוטי שאוֹל שהיו מנת חלקנו, כשלא הספיק כסף לצרכים חיוניים.

זוכר אני כשצפה שאלת כסף לשירות בעלי־החיים של ההגנה. היה לנו שירות של יוֹני דואר, שכבר היה כרוך בסכנה באותם הימים משום שהשלטונות עקבו אחריו; והיה שירות של כלבים – כלבי־שמירה. בזאת עסקה הגברת ד"ר מנצל מקרית־מוצקין. לא היה לנו כסף לא לאלה ולא לאלה, עד שביום בהיר אחד הצעתי שנאכיל את הכלבים ביונים, וכך ניפטר גם מן היוֹנים וגם מן הכלבים, שאולי ייחנקו ביוֹנים הללו, ולא יהיה לנו צורך לדאוג לכלכלתם. אם יש לנו גם היום בעיות תקציב – והאמינו לי: יש בעיות כאלה – אין הן מאותו סוג ואף לא מאותם ממדים. עוד מעט יימדד כל דבר במיליארדים.

כיום עומדים לרשותנו כלי העשיה הממלכתית, הן בכספים, הן במשימות־פיתוח של המדינה והן כמובן, בבטחון. מן המסגרת הווֹלוּנטרית בגרנו. צמחנו ועלינו לכוח. עם זאת עדיין לא חלף זמנה של ההתנדבות, של ההיחלצות – בשטח הבטחון כבשטחים אחרים.

בשטח הבטחון עדיין יש תחומים שבהם אין עשייתנו אפשרית אלא אם כן מתנדבים אנשים למשימה ועושים אותה ללא התחשבות בכוחותיהם, בתנאים ובקשיים אחרים. ישוב הספר, למשל, שהוא לנו צורך בטחוני ראשוני, איננו יכול להיות מבוצע, ואף איננו מבוצע אלא בידי אנשים שנקראו, נענו ונחלצו. נזכור כאן את יטבתה, כורזין, מי־עמי, עין־גדי, גרופית – ואולי אלו רק דוגמאות. לא נדבר כבר על משימוֹת צבאיות מסוכנות במיוחד, אשר בנוהג שבעולם אין מפקידים אותן בידי איש שלא התנדב לכך. וכאמור קוראת ההתנדבות לחלוצים חדשים גם בשטחים שאינם קשורים בבטחון.

ההגנה איננה עוד. הישוב, כפי שהיה לפני קום המדינה, איננו עוד. אבל אנו, אנשי ההגנה, אשר טיפחנו וריבינו את מפעלה של ההגנה, את מפעלו של הישוב ברב או במעט, אם בגילוי הצבאי או הצבאי־למחצה ואם בגילויים אחרים, עלינו להנחיל לדור החדש את רוח ההתנדבות שידענו באותם הימים ושאני בטוח שלא נשכחה מאתנו עד היום הזה.

בני הדור החדש לא עברו אתנו את הלבטים הללו, אם משום שעדיין לא היו אז בארץ ואם משום שעדיין היו ילדים. האם לא נוכל לבנות גשר אליהם? מבחינה זו לא תמה שליחותה של ההגנה, לא פסה שליחותם של אנשי ארגון ההגנה. מובטחני כי דור דור ודורשיו – דור דור ונדרשיו. דורנו נדרש ונענה. הדור הזה יידרש וייענה אף הוא.

בסיום תמרון צה"ל, 16 ביוני 1964

נעימה לי הפגישה הזאת עם חיילי צה"ל ועם מפקדיו, המגלים את כוחם ואת יכלתם בתרגיל הגדול ביותר בתולדות צבאנו. צר לי מאד שלא יכולתי להיות נוכח בתרגיל עצמו, המסתיים היום.

אתם במרחבי הדרום, ואני וחברי במקומות רחוקים, עמלנו בימים האחרונים לאותה מטרה עצמה: לנסוך ולבסס בלב העם היושב במדינתו את בטחון חייו ויצירתו ואת שלות הבנין.

בביקורי בארצות־הברית נפגשתי עם ראשי המדינה, עם אישי ציבור מחוגים שונים, נציגי העתונות, מפקדי צבא, וכן עם יהדות הארץ הזאת. שמעו של צה"ל בתפקידיו בהגנה על מדינת ישראל ובהרתעת אויביה הולך לפניו, ונעים היה לשמוע דברים טובים. אולם אל יביאונו שבחי הזולת לידי שאננות ואשליה. ואמנם, ראיתי צורך להתריע כנגד שבחים, שאין בצדם מתן הכלים לביצורנו, והבעתי חשש שיש מפריזים בדברי שבח, כדי להצדיק את מיעוט העזרה שמגישים לנו. רק בחתירתנו לשכלולו, לחיזוקו ולחישולו של כוחנו, נבטיח שיעמוד לנו בעת צרה.

כשעיני סוקרות אתכם, איני יכול שלא לזכור מעמד אחר בסיורי – הפגישה עם משתלמי צה"ל, המתאמנים בהפעלת טילי־הוק בפורט־בליס. הם מאמנים ידיהם לקרב, אצבעותיהם למלחמה, בכלי היקר והחשוב, שנזכה לשלב במערכות הגנתנו, תודות לידידותה של מעצמה גדולה ואדירה. אין ערוך לידידות המעצמה, המחזקת את כוחנו, שיש בו כדי להבטיח לנו שלום ולנצח בהתמודדות, אם תיכפה עלינו. הטילים החדשים יתנו בידינו תוספת עוז להדוף מתנכל. אין פירושו של דבר שיכולים אנו לשים מבטחנו בהם בלבד ולהיות שלוים ושאננים.

טילים אלה וכל תוספת ציוד אחר, שאנו תובעים לעצמנו, יש להם משמעות וערך, כשהם צמודים להאדרת כוחנו העצמי באדם, בארגון, בציוד ובשליטה עליו, כפי שבא לידי גילוי ביכולת שהראיתם בתרגיל הזה, לפי עדותם של המפקדים.

בחיזוק כוחו של צה"ל, ממקורותינו ובעזרת ידידינו, הערובה ליכלתנו לסכל מזימות התקפה. יֵדעו אויבים, כי אנו שוקדים שיהא כוחנו אתנו להרתיע אויב ממזימות תוקפנות, להדוף תוקף ולהעביר את המלחמה מאדמתנו והלאה. נודה על כל סיוע של ידידים לחיזוק כוח הרתעתנו ונתבע מהם לעמוד לימין שואפי השלום באיזור.

אנו מעריכים כראוי הבטחת מעצמות ידידותיות לבוא לעזרתנו בשעת משבר. אך נדע אנחנו, וזאת הסברתי היטב בביקורי, כי בטחונה של האומה יכּוֹן על כוחה העצמי. הסברתי, כי זו דרכנו בכל תולדות תחיית ישראל בארצוֹ, – שחרור עצמי, בניה עצמית והגנה עצמית.

האחריות וההתמסרות, ההתלהבות והאמונה בייעודנו ובצדקתנו המוסרית יהיו נחלת כל מפקד וחייל בצבא־הגנה לישראל ויבטיחו לנו יכולת הרתעה, עמידה ונצחון.

התמרון הזה בא לגלם את יתרוננו באיכות האדם, האימון והציוד; בכושר־ניידות מהיר, תוך הבטחת איתנותו הלוגיסטית של המבצע; את צדקת הישענותנו על האזרח, הקם להגן על מולדתו – על חייל המילואים.

לצערנו, עדיין השלום המיוחל מאתנו והלאה. כל זמן שלא ישלימו שכנינו עם קיומה של ישראל ועם זכותה להעלות אחים, לבנות, לפתח ולהשקות את אדמתה, מוטלת עלינו החובה היסודית לקיים כוח צבאי איתן, יעיל, רענן, מוכשר ומרתיע.

יעשה כל אחד מאתנו את המוטל עליו ויותר מזה – יעשה זאת בכל נפשו ובכל מאודו. נבטיח את בבת־עינו של עם ישראל לדורותיו, ונהיה ראויים לגאוָתו ולאהבתו של עמנו, בישראל ובתפוצות.

שׂאו ברכה, אנשי חיל הרגלים, אנשי השריון, הצנחנים, אנשי חיל האויר, השירותים. מקום מיוחד שמור בלב לאנשי המילואים, שבאו מעם המחרשה, הסדנה והמכתבה, מעם הרעיה והילדים, לעשות כאן מאמץ קשה, אבל חיוני.

זרועו המרתיעה והמוחצת של צבא־הגנה לישראל היא היא ערובתנו לשלום.

בכנסת, 23 ביוני 1964

אישי היושב־ראש, כנסת נכבדה,

ניתנה לי, ביזמתה של ממשלת ארצות־הברית, ההזדמנות להחליף דעות עם הנשיא ועם עוזריו וגם לעבור על פני היבשת לארכה ולרחבה, לבוא במגע עם מושלים, עם ראשי ערים, עם אישי ציבור, עם עתונאים, ואחרון אחרון יקר וחביב – עם יהדות ארצות־הברית, הגאה על מדינת־ישראל והמקיפה אותה באהבה רבה.

בעשרת הימים שעשיתי בארצות־הברית היינו עדים לגילויי אהדה וכבוד שהיו מכוּונים למדינת־ישראל, לעמה ולמעשה תחייתו.

בצאתי מניו־יורק הודיתי לנשיא לינדון ג’ונסון על הידידות שבה קיבלו את פני, ומן הראוי שאחזור ואביע דברי תודה וידידות אלה כאן, מעל במת הכנסת.

כבר פתיחתו של הסיור – הביקור ליד פעמון החירות בפילדלפיה – שפסוק עברי חרוּת עליו, “וקראתם דרור בארץ”, ושעתה שמנו בצדו את

השופר שלנו, בחינת “תקע בשופר גדול לחירותנו”, היה אות וסמל לידידות בין שני העמים, שעברה כחוט השני בכל שלבי הביקור.

השיחות עם הנשיא ג’ונסון התנהלו בגילוי לב ובאמון הדדי. תכנן היה רציני ותכליתי.

התרשמתי עמוקות מכנות ידידותו של הנשיא לישראל ומהתענינותו בטובתה, בבטחונה וברווחתה. אנו מלוים באהדה ובהערכה את מאמציו של איש דגול זה לעמוד באחריוּת הגורלית המוטלת עליו להפגת המתיחות בעולם ולקידום האדם.

גם לפני ביקורי החלפתי דברים עם הנשיא ג’ונסון באגרות. אבל אינה דומה התכתבות לשיחה פנים אל פנים. המגע שלאהר השיחה יושפע מן הסתם מן היסודות שהונחו עתה.

דוברים אמריקניים רשמיים חזרו והדגישו את משמעות אַָפיו הרשמי של הביקור. חל כאן העקרון האמריקני המדיני הכללי, כי היחסים עם כל אומה מתנהלים על בסיס של שויון ושל כבוד הדדי ובלי רגישות־יתר לדברי מקטרגים. מותר לומר שיוּכּר רישומו של מעמד זה בהרמת קרנה המדינית של ישראל במזרח התיכון ומעבר לו. אני מקוה, שנוספה חוליה חדשה בשרשרת הידידות בין ארצות־הברית וישראל – למן ימי מאבקנו לעצמאות, ההכרה במדינה סמוך להקמתה, ההצעה לעצרת האו"ם לקבלה במשפחת העמים והסיוע הרב והנמשך בפיתוח ועוד.

ידידות טעונה טיפוח. עליה לעמוד במבחן של הבדלי־השקפות המתעוררים מפעם לפעם על רקע המציאות הקשה במזרח התיכון, מחמת העדר רצון לשלום בקרב שליטי מדינות שכנות. הערכתי איפוא את ההזדמנות להעמיד את השקפות שתי הממשלות במבחן הבירור ואני סבור, כי העמיקה ההבנה, כתוצאה מכך.

נאמנים עלי הדברים שבאו בהודעה המשותפת, המשקפים את עמדת הנשיא ג’ונסון. היא מדברת על הרצון הנחרץ לעשות להרחבת ההבנה הקיימת בין שתי המדינות, על הדאגה לשלום ועל תמיכת ארצות־הברית בשלמות הטריטוריאלית ובעצמאות המדינית של כל הארצות במזרח הקרוב ועל ההתנגדות הנמרצת של ארצות־הברית לשימוש בכוח ולאיום בכוח נגד איזו מדינה שהיא. הנשיא ועוזריו טרחו וביקשו לשכנע אותנו, כי הרצון למנוע, או לסכל כל תוקפנות נגדנו איננו סתם הבעת משאלה, כי אם החלטה מדינית איתנה על כל הכרוך בה.

בשיחותי עם הנשיא הסברתי את המניעים הרוחניים וההיסטוריים לתקומת ישראל בארצו, ועל רקע זה הרחבתי את הדיבור על בעיות הבטחון המיוחדות לנו במצבנו הגיאופוליטי ולנוכח האיומים המתמידים המכוונים אל אחרית תקותו של עם ישראל. הסברתי את עיקרי השקפתנו המעוגנת באָשיות תנועת התחיה העברית, ביסודות העבודה והפעולה העצמית או, אם תרצו, במושגי האוֹטואֶמנסיפציה, המתפשטים על כל השטחים, וחזית הבטחון בכללם. כל אלה קיבלו חיזוקם מנסיוננו מראשית תחייתנו ועד היום.

לא נוַתר כיום על כוח עצמי של הגנה, של הרתעה ושל הדיפת אויב, כשם שלא יכולנו לותר על כוח הגנה עצמי בימי ערב־עצמאות וכשם שלא היתה לנו רשות לסמוך על אחרים שיביאו לנו את העליה, את ההתישבות ואת השחרור על מגש הכסף – כביטויו של וייצמן. עם זאת מעולם לא פטרנו את אומות העולם מחובת העזרה הכלכלית והאחרת ליצירת המסגרת המדינית למפעלנו ומאחריותן להבטיח את השלום. אנו מעריכים ומחשיבים מאד את דאגתה של מעצמה כארצות־הברית לבטחוננו. כשם שלא נחדל מלטפח את כוננותנו המרתיעה, באשר אין תחליף לכוח עצמי, כי נתבע קיום הבטחות והתחייבויות מבעליהן.

ביקשתי איפוא אהדה למאמצינו להיות מסוגלים לשאת באחריות קיום העם וגורלו. תבעתי לתקן כל עיוות במאזן הצבאי שיתגלה באיזור, כדי שנוכל להרתיע ולהתגונן במהירות הדרושה. ואזכיר כאן את החויה שהיתה לי, ולחברים שנלווּ אלי, בביקורנו אצל חיילינו המתאמנים בהפעלת טילי ההוק, שהוחלט לספק לנו בעקבות פגישתו של קודמי, דוד בן־גוריון, עם הנשיא המנוח קנדי.

לפני ימים אחדים, בסיום תמרון צה"ל, אמרתי משהו על השבחים שמרבים לחלוק לצבאנו. העירותי, כי לפעמים נתעורר בי החשש, שמא באים השבחים כדי לתרץ מחדלים בהגשת עזרה לחיזוקוֹ. לא נניח לאחרים לטפח אשליות בלבנו, גם אם מחמאה כנה בצדן. נחטא לבטחון ישראל אם נתבע מאנשינו הטובים, המסורים והנאמנים לחולל ניסים בלי שיינתנו להם הכלים הדרושים.

לאויבינו אין בעיית כלים. הם מקבלים אותם ביד נדיבה ובחצי־חינם. הדבר אושר מחדש בעת ביקורו של ראש־ממשלת ברית־המועצות במצרים. דוברים סובייטיים אומרים, שאין נשק זה ניתן לשם התקפה עלינו. אבל, הנשק הוא נשק, וכשהוא בידי המצרים אין על הפעלתו אדונים אחרים מבלעדי המצרים. וכפי שציינתי אז, בימי הביקור, יש לזכור גם את רישומם של דברי האורח בלב שומעיהם המצרים. ויש ששומעים מה שרוצים לשמוע ושואבים עידוד לכונות זדון, שלא עלו אולי כלל על לבו של הדובר; ולא נעלם מעינינו, כי גם בנוכחותו השמיעוּ המצרים דברי תוקפנות נגד ישראל. כל אלה עלולים לתרום להידרדרות חמורה באיזור.

בצד עניני הבטחון היתה לי האפשרות להסביר לנשיא ג’ונסון ולעוזריו גם משימות לאומיות מרכזיות אחרות שלנו: עניני פיתוח, בעיות עליה וקליטתה, ביצור משקנו בחקלאות ובתעשיה והרחבתו, חידוש כוח היצירה הרוחנית והתרבותית של העם השב אל מולדתו וכיוצא באלה.

בשעתו סיכמתי עיקרי הדברים שהסברתי. לא אוכל, כמובן, לצטט את כל דברי הנשיא ג’ונסון בכל הענינים ואציין רק את הקשבתו ואת תגובתו הידידותית.

ברצוני להזכיר עתה את ההסכם על מפעל משותף להמתקת מי־ים, שעליו דוּבר גם בהודעה המשותפת לנשיא ולי וגם בהודעה מיוחדת. בעיית המים עמדה במרכז בירורים רבים שקיימנו עם ארצות־הברית בעשור האחרון. ומה פלא בדבר? כל־כך הרבה תלוי אצלנו במים. זה שנים ניתנה תמיכתה ואהדתה של ארצות־הברית למפעלי־המים שלנו.

מפעל הירדן מקרב אותנו לדליית מלוא אוצרות המים המקובלים העומדים לרשותנו, וענין חיוני לנו איפוא למצוא מקורות חדשים במשך העשור הבא. המתקת מי הים היא הפותחת לפנינו סיכוי כזה. הנשיא ג’ונסון דיבר על כך לפני יותר מארבעה חדשים, במסיבת מכון וייצמן בניו־יורק, וההסכם שהושג עתה הוא המשך טבעי ומוחשי לדבריו. בהודעה המשותפת בתום ביקורי בוושינגטון נאמר, כי זוהי הוכחה של ממש לרצונה של ארצות־הברית להוסיף ולסייע ביד ישראל במאמציה לפתור את הבעיות הכלכליות התלויות ועומדות. בפגישה שקיים, לפי בקשתי, שמעון פרס עם יושב־ראש הועדה האמריקנית לאנרגיה גרעינית, הד"ר סיבורג, כבר נקבע לוח־זמנים לפעולה.

המדובר הוא בהקמת מפעל־המתקה, שיפיק עשרות מיליונים של מטרים מעוקבים של מים לניצול חקלאי ותעשייתי. תוקם ועדה טכנית משותפת שתכין עוד הקיץ סקרים לשם הגדרת היקף התכנית ותנאיה. בהסתמך על הסקרים יבוצעו מחקרים הנדסיים וכלכליים משותפים, וארצות־הברית תשתתף באורח פעיל בהקמת המפעל על סמך תוצאות המחקר. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית תוזמן להשתתף בתכנית מראשיתה ותמנה משקיף למחקרים המשותפים. בהקשר זה נקבע גם דפוסי הזיקה של כור המחקר בנחל שורק לסוכנות הבינלאומית.

מלבד משמעוּתו המדעית, הכלכלית והמדינית של ההסכם הזה בשבילנו, עשויה כל התקדמות בשטח זה להביא ברכה ותקוה לארצות שחונות אחרות, ובכללן מדינות חדשות רבות באפריקה ובאסיה שעמהן מקיימת ישראל מפעלי־פיתוח משותפים. בעיית המים עלולה להחריף, עקב גידולו המספרי של המין האנושי, גם במקומות שהיו פטורים מענשה של צחיחות עד עתה. התוצאות ישרתו את צרכי העולם כולו.

הרשו־נא לי להעסיק אתכם עוד קצת ולומר כמה מלים על פגישות אחרות שהיו לרעיתי, למלַוַי ולי במהלך הסיוּר. אזכיר קודם כל את הביקור במרכז האו“ם ואת הפגישה עם המזכיר הכללי הדגול או־טאנט. דנתי עמו במכלול הבעיות העומדות לפני חברי האו”ם וישראל בכללם. חזרתי באזניו ובאזני נציגי מדינות באומות המאוחדות (ובתוכם שגריר ארצות־הברית עדלי סטיבנסון) על הדברים המוסכּמים עלינו: דבקות ישראל בעקרונות מגילת האו"ם ובמגמותיה לשמירת השלום, לפיתוח מדינות חדשות ולהגנה על זכויות האדם.

בביקורי במרכז האו"ם עלו לנגד עיני פרקים בהיסטוריה החדשה שלנו – ההתמודדות המדינית שניהלה מדינת־ישראל במועצות העמים מראשיתה ועד ימינו.

נפגשתי עם חברי ועדת החוץ של הסינט וכן עם חברים של בית־הנבחרים האמריקני. הידידות לישראל ולעם היהודי היתה לדבר שבמסורת בשני בתי הקונגרס. היתה לי עתה ההזדמנות להציג ולהסביר באזניהם כמה מבעיותינו.

אזכיר עוד את הפגישות שהיו לי בוושינגטון עם ראשי תנועת־הפועלים האמריקנית – עמוד תיכון בחברה בארצות־הברית ושותף ותיק ונאמן למסכת הידידות לישראל. תנועה זו עמדה לימיננו כבר במאבקנו על הקמת המדינה ומאז היא מושיטה לנו יד עוזרת.

בפגישתי בוושינגטון עם מנהיגי ארגון מדינות אמריקה הודגש הרצון ההדדי להוסיף ולחזק את קשרי השיתוף בינינו לבין רפובליקות אמריקה הלאטינית, המקיימות כל השנים יחסי ידידות עם ישראל.

במהלך סיורינו קיימתי פגישות ובירורים עם מנהיג התנועה הציונית, עם “מועדון הנשיאים”, עם מועצת בתי־הכנסת ועם הועד היהודי־אמריקני וכן עם מנהיגים ואישים דגולים יחידים. במקומות שונים נפגשתי עם המוני יהודים ובתוכם תלמידים וילדים.

במוסדות חינוכיים גבוהים של יהדות אמריקה, במוסדות תורה וחכמה שמחתי על האפשרות להעלות את בעיות המשך קיומו של העם היהודי, התלוּי קודם־כל בטיפוח מורשת היהדות ותודעת השותפות היהודית בקרב הדור הצעיר. בכך טמון הסיכוי להעמקת הזיקה לישראל והתקוה לשאיבת כוחות אדם לשגשוגה של מדינת־ישראל ולחידוש נעוריו של עם ישראל.

לעונג מיוחד במינו היתה לי האפשרות לדבר עברית באזני תלמידים במוסדות תורה וחכמה (לצערי לא בכולם). מן הפגישות האלה אני חוזר בתחושה מוגברת לגבי הצורך במאמץ ולגבי האפשרות להידוק שותפות הגורל בינינו לבין הגדולה שבתפוצות הגולה.

לרגל בואי נערכו שני כינוסים של מנהיגי המגבית היהודית המאוחדת ומלוה העצמאות ברחבי ארצות־הברית, כדי לשמוע על המצב בישראל ועל תכניותינו. אציין בסיפוק, שמנהיגי המגבית היהודית המאוחדת הביעו נכונות לעשות מאמץ מיוחד לקיום החינוך העל־יסודי והגבוה במדינה. מנהיגי מלוה עצמאות מסרו לי על הצעדים הגדולים שעשו מיום שחנכוֹ ראש־הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, בניו־יורק, לפני כשלוש־עשרה שנה, ועל פעולתם לעתיד.

לא יכולתי לנגוע אלא בראשי פרקים של סיכום ביקורי ושיחותי בארצות־הברית. בסיום דברי אחזור ואדגיש את רישומו העז של היקף הידידות וההבנה שמצאתי בכל מקום.

ביקורי זה בארצות־הברית נערך לפי הזמנתו האדיבה של הנשיא ג’ונסון, שהואיל לשלוח אלי סמוך לכניסתו לתפקידו. והנה, בעוד ימים אחדים אני יוצא לפאריס להיפגש עם הנשיא דה־גול ועם חברי ממשלת צרפת. בשמחה מיוחדת אני צופה להזדמנות להיפגש עם אישיות דגולה זו. לעולם לא נשכח את עזרתה של צרפת, המעצמה הידידותית הגדולה, עזרה שהיתה חיוּנית לנו כל־כך בימי מסה. הידידות עם צרפת היא אבן־יסוד בבנין מדיניות־החוץ שלנו.

אהיה שליח נאמן לרגשות הבית והעם היודעים להוקיר כראוי את ידידותה ואת עמידתה לימיננו כאז כן עתה.

בכנסת, 15 ביולי 1964

אישי היושב־ראש, כנסת נכבדה,

דבָרַי היום משלימים את הדין־וחשבון שמסרתי לכנסת בשובי מארצות־הברית, כדי שתהיה לפניכם, בעת הדיון המדיני, תמונה שלמה פחות או יותר, המקיפה גם את ביקורי בצרפת.

הסברתי, הן בהודעתי הקודמת לבית והן בהזדמנויות אחרות, כי ידידותנו האיתנה עם צרפת היא אבן־יסוד במדיניות־החוץ של ישראל. קבעתי זאת כעקרון כללי, ואני שמח לומר כאן, כי ביקורי ושיחותי עם הנשיא, הגנרל דה־גול, ועם אישי־מדינה אחרים בצרפת, אישרו, ביססו והגבירו את תודעתי זו. הידידות בין שתי המדינות ובין שני העמים עמדה במבחני ימים קשים ובאה לידי גילוי בלתי־פוסק במעשי יום־יום. עמידתה של צרפת לימיננו בימי מצוק ותרומתה הבלתי־פוסקת לקיומו ולחיזוקו של כוח המגן וההרתעה העצמי שלנו – אין ערוך להם.

אין זה ענין ליחידים, למדינאים, להנהגה ידידותית בלבד. ראיתי בביקורי זה, כי הידידות מושרשת בדברים רבים בקרב בני העם הצרפתי. במרכז ביקורי עמדה הפגישה עם הגנרל דה־גול. יחסו הידידותי והחם קבע לא במעט את האוירה הלבבית שאיפיינה את כל שיחותי האחרות, אוירה המציינת את כל מגעינו המדיניים והאחרים עם צרפת בכל ימות השנה. איני בן־חורין, כמובן, להביא כאן את דברי הנשיא דה־גול בשיחתו אתי. אפשר לראות בביטוי “ידידתנו ובעלת־בריתנו”, שחזר והשתמש בו הנשיא דה־גול בשיחה, דברים שהופיעו בעתונות בצרפת וכאן, את הנעימה היסודית של השיחה ושל הביקור בכלל.

שמחתי על פגישתי עם המדינאי הגדול המסמל את צרפת ואת גדולתה ועל האפשרות להביע באזניו את הוקרתנו לידידות האיתנה של צרפת ושל נשיאה לעם ישראל. ידידות העולם הנאור, ידידותה של אירופה וצרפת בראשה, והגילוי המתמיד והמופלא של סולידריות ושותפות הגורל מצד העם היהודי מלוים את נס תקומת ישראל ומחזקים את יסודותיו. הדגשתי את רצוננו האיתן בשלום בעולם ובאיזור. המשימה העומדת במרכז חייו של דורנו כאן היא ביצור תקומת ישראל וקיבוץ הגלויות אל מדינה משגשגת ומתפתחת, תוך יחסי־שלום ושיתוף־פעוּלה עם העמים השכנים. ראיתי לנכון להסביר את עול הבטחון הכבד המוטל על משקנו, בגלל איומי התוקפנות המתמידים של שכנינו. כל זמן שאין פני שכנינו לשלום, כל זמן שאין הם מרפים מחימוש גובר והולך, חייבים אנו לעמוד על המשמר, מוכנים לקדם פני כל סכנה, חזקים במידה שיהא בה כדי להרתיע אויב מלתקוף. יכול אני להעיד כי מצאתי בצרפת הבנה מלאה לכך.

ביקשתי להעמיד את הנשיא על עיקרי הבעיות המדיניות העומדות לפנינו. העליתי את חומרת העידוד ששליטים תוקפניים עשויים לשאוב מיחסן של מעצמות שאינן מטילות את משקלן כדי להכריע את כף המאזנים לצד השלום. הזכרתי את מפעלי הפיתוח שלנו ואת נכונותנו לשיתוף־פעולה לשם קידום האיזור כולו.

מצאתי אצל הנשיא בקיאות בנעשה והערכה מלאה למפעל־הפיתוח הגדול שלנו בארץ ולנכונותנו לסייע ביד אומות צעירות, משתחררות ומתפתחות.

כל השיחה כולה התנהלה באוירה ענינית, גלוית־לב וידידותית. יכול אני לומר דברים דומים גם לגבי שיחותי עם ראש־הממשלה מר פומפידו, עם מיניסטר־החוץ מר קוב דה־מרויל, עם מיניסטר הצבאות מר מסמר, עם מיניסטר המדע מר פלבסקי ועם מיניסטר החקלאוּת מר פיזאני.

בתקופה האחרונה חלה, על רקע של התפתחויות בינלאומיות ידועות, נורמליזציה ביחסים בין צרפת לבין המדינות השכנות. הובהר בעליל, כי אין יחסי הידידות ושיתוף הפעולה בין צרפת לבין ישראל נתונים לפגיעה מכוח היחסים שבין צרפת לבין כל מדינה אחרת, וארצות ערב בכלל זה.

קשת רחבה של ענינים הועלתה בשיחות שניהלתי, גם מחוץ לענינים המדיניים המובהקים. ברצוני לציין ביחוד את ענין קשרינו עם השוק האירופי המשותף, ואת החשיבות המכרעת שיש לקשרים אלה לגבי ענף ההדרים שלנו.

פורסם כאן הרבה על שאלת הקשרים שלנו עם צרפת בעניני מדע. אם מותר לי להפליג להכללה הייתי אומר: אנו ארץ קטנה ודלת משאבים השוכנת לחופם של ימים. בתנאים אלה עלינו לחפש ולדלות את חיותנו גם מן הים והאוצרות הגנוזים בו. ניצול הים הוא איפוא, במידה מסוימת, מעין מכנה משותף לשיחות בעניני הפיתוח המדעי, שניהלתי הן בארצות־הברית והן בצרפת. דיברנו על המתקת מי הים בשיתוף עם ארצות־הברית, והדבר זכה להערכה חיובית גם בצרפת. בשיחות עם חברי הממשלה הצענו שיתוף־פעוּלה עם צרפת בחקר הימים, אוקינוגרפיה בלע"ז. נקודה אחרת היא חקר השממה לשם הדברתה. היתה אוזן קשבת לדברנו ואני מקוה שתוך פגישות משותפות של אנשי מדע תלבש ההבנה ההדדית בעניניס אלה צורה מעשית בעתיד הקרוב. שמחתי גם להזדמנות לבקר בהרחבה במפעלי תעשיה וחקלאוּת. רבים הדברים שאנו יכולים ללמוד.

אוסיף עוד ואומר משהו על פגישותי האחרות. הפגישה עם חברי האסיפה הלאומית הצרפתית אישרה מחדש את הידידות הבינפרלמנטרית בין שתי הארצות, שהיתה כבר למסורת. טוב היה להימצא גם במחיצתם של חברי האגודה לידידות צרפת־ישראל, הרבים, המכובדים, השוקדים בלי חסך על טיפוח שיתוף הפעולה בשטחים רבים ושונים.

ולסיוּם, כמה מלים על פגישותי עם יהודים. נפגשתי עם מרכז הקהילות – קונסיסטואר בלע"ז, עם נציגי ההסתדרות הציונית ועם משלחת של יוצאי צפון־אפריקה ועם אישים שונים וביקרתי במרכז הנוער היהודי בפאריס. גיליתי סימני העמקה של תוכן יהודי בחיי יהדות צרפת. אולי מותר לדבר, אם גם בהיסוס מה, על ניצני נכונות לעליה: יש סיכוי כי יבואו אלינו תוך חדשים־שלושה כמה עשרות בוגרי אוּניברסיטה. עדיין אין זו תנופת העליה שאנו מקוים לה ושאנו חייבים לעמול למענה בלי ליאות. גדולה מזו – אין הנוער היהודי בצרפת מנצל דיו את אפשרויות לימוד הלשון העברית הניתנות לו מכוח הסכם התרבות בין שתי הארצות משנת 1959. בעקבות הסכם זה גדל מספר התלמידים הישראלים הלומדים את השפה הצרפתית כאן בארץ והוא מגיע כיום לרבבות אחדות. יצוין בצער, כי מספר היהודים הלומדים עברית בצרפת קטן הרבה ממספר הלא־יהודים הלומדים שם את שפתנו. יש בכך משום אתגר חמור ורציני לפעולה יהודית ציונית רבת תנופה והיקף.

יורשה לי לסכם במלים אחדות את שני ביקורי גם יחד ולומר: הביקורים היו דבר בעתו ובתועלתו. הוכח, כי אין ישראל בודדה במערכותיה. חייבים אנו להישען על כוחנו העצמי לעמוד ביום פקודה. חייבים אנו בבצרון מספיק כדי שלא תיכפה עלינו מלחמה, כדי למנעה. מצוּוים אנו ועומדים על עליה ועל פיתוח. בכל אלה נשאב עידוד ועזוז מנכונות ידידים לעזור ולתת כתף להאדרת כוחנו.

אנו זקוקים לידידים ושמחים עליהם. אסור לנו לצמצם ולומר כי נחפש אותם במקום אחד בלבד. אין יסוד לויכוח־סרק על אוריינטציות. הרי זה כאילו אמרו לנו למעשה שנסתפק בפחות ידידות ממה שאפשר לרכוש.

היה לי הכבוד להקים את המגע האישי עם הנשיא ג’ונסון. היה לי הכבוד לחדש עם הנשיא דה־גול את המגע האישי, שקם בינו לבין ראש־הממשלה הקודם. אני מאמין כי מצאתי אצלם אוזן קשבת לבעיות ישראל, ידידות ונכונות לעזור.

בכנסת 20 ביולי 1964

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

בדעתי להשיב על הדיון שהתקיים ב־15 ביולי בעקבות הודעות שמסרתי לכנסת על ביקורי בארצות־הברית ובצרפת. לא אעריך את התוצאות החיוביות של הביקורים האלה, אסתפק בנידון זה בהערכותיהם החיוביות של כמעט כל חברי הכנסת שהשתתפוּ בדיוּן.

דיון זה הפגין את האחדות הקיימת בכנסת לגבי עקרונותיה של מדיניות החוץ והבטחון של ישראל. אמנם, הושמעו כמה דברי הסתייגות וביקורת. אולם הוכח כי המשותף לרוב הברי הכנסת בעניני חוץ ובטחון הוא רחב לאין שיעור מהמפריד ביניהם.

הכנסת מאוחדת בדעה, כי עלינו לחזק את כוחנו הבטחוני המרתיע. כן הסכימו כל הנואמים כי עלינו לעשות מאמץ מתמיד לעורר מדינות ידידותיות לתמיכה בעצמאותה ושלמותה של ישראל ולהתנגדות נמרצת לכל תוקפנות או איום בתוקפנות נגדה.

במהלך הדיון הובעה תמיכה במאמציה של הממשלה לנטוע בתודעת העולם את הצורך בשלום במזרח התיכון, שיהא מבוסס על עצמאוּתן ושלמותן של כל המדינות. חברי הכנסת כמעט מכל הסיעות הביעו הערכה לגילויי הידידות שזכינו בהם בשתי המדינות שביקרתי בהן לאחרונה.

אכן, לארצות־הברית ולצרפת זכויות מיוחדות בתהליך ההיסטורי הנמשך זה 16 שנה שמגמתו – ביצורה הכלכלי והבטחוני של מדינת־ישראל כדי יכולת עמידה בפני מבחנים וסכנות.

עם זאת, אין מדיניותנו מבוטאת בידידות רבת־המשקל של שתי מעצמות אלה בלבד. היא חותרת לחזק קשרי הבנה עם כל המדינות שוחרות השלום ברחבי עולם ומחפשת דרכים לנטוע את שאיפת השלום גם בלב אלה המוסיפים לפי שעה לרחוש לנו איבת־סרק ושנאת־חינם. חברי הכנסת מטעם הסיעות השונות ציינו לשבח את פעולת הממשלה בטיפוח ידידות ושיתוּף־פעולה בארצות הפיתוח באפריקה, באסיה ובאמריקה הלאטינית ובאיזור הים התיכון. פעולת השיתוף הבינלאומי קיימת ומתנהלת בלמעלה מ־90 מדינות, כולל טריטוריות שטרם הגיעו לעצמאות.

אלה הם עיקרי אמונה מדינית המקובלים בידי הרוב המכריע של הכנסת.

במהלך הדיון הושמעו גם דברי ביקורת שאגדירם כשוללים, כבלתי־נוגעים לכיוון המרכזי של מדיניותנו. אָפיינית בהקשר זה היא צורת טיפולו של חבר הכנסת הררי בהסכם שנחתם עם ארצות־הברית על המתקת מי הים. תוך התעלמות ממשמעותו הכלכלית, המדעית, המדינית והאנושית של הסכם זה גילה דובר הסיעה הליברלית ספקנות מופרזת לגבי הרנטביליות של מים מומתקים בעשור הבא וחיפש ליקויים. אשר לרנטביליות של המפעל אוכל לומר לו שהקואופרציה של ארצות־הברית בהקמת המפעל מכוונת לכך שתאופשר המתקת מים בתנאים סבירים למשק הישראלי.

ואשר להסדרי הפיקוה שהוסכם עליהם, הרי ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שמעה הסבר מפורט אחרי שובי מארצות־הברית על סידורי הפיקוח המתוכננים לכוּר בנחל שורק, שהוקם ביזמתה ובעזרתה של ממשלת ארצות־הברית, ובכור ההמתקה העתיד לקום גם הוא ביזמתה וסיועה של אותה מעצמה. הסדרים אלה, כפי שהוגדרו בוושינגטון בראשית יוני, הם מוסכמים על־ידינו, מקובלים על פי הנוהג הבינלאוּמי ויש בהם התחשבות עם הפקפוקים וההסתייגויות שראינו להביע, לפני ביקורי בוושינגטון. על־כל־פנים, אין פרט זה אלא בחינת טפל לעומת העיקר הגדול המגולם בהסכם, כפי שהשכיל לנתח אותו חבר הכנסת כסה.

לגופו של ענין, בבואי לנתח את כל הידוע לנו ולממשלות ידידותיות אחרות אין ביכלתי להתעלם מן העובדה שראש ממשלת ברית־המועצות הציע להחיל את העקרון של אי־הפרת המצבים הטריטוריאליים הקיימים גם על המצב הטריטוריאלי הקיים במזרח התיכון – כולל ישראל, כמובן. אם נכונה השערה זו, הרי יש בכך חשיבות רבה.

ואשר למי הירדן, הרי יש יסוד להנחה שברית־המועצות לא תעודד את הערבים לאחוֹז במעשי תוקפנות ולא תתמוך בהם במעשים אלה למניעת שאיבת חלק המים המגיע לנו.

מאידך, אני מוסיף להיות חרד – והבעתי חרדה זו בכל הזדמנות נאותה – שמא הפירוש שמעניקים שליטי מצרים וארצות ערב לביקורו של ראש ממשלת ברית־המועצות עלול להקשות את ערפם ולהרחיק את סיכויי השלמתם עם המציאות המזרח־תיכונית ועם ציווּיי השלום. אבל זו פרשה לחוד.

סיכומו של דבר, גם אחרי שהקשבתי לויכוח בכנסת לא הייתי משנה את רוחם ומגמתם של הדברים שאמרתי על נושא זה בהיותי בארצות־הבריוז, מתוך טעמים רבים ושונים.

ואשר לדבר שחבר הכנסת בגין מכנה בשם מחדל – יצוין קודם־כל כי חבר הכנסת בגין עובר בשתיקה וחוטא במחדל ביקרתי, על אשר לא ניסיתי לעורר בצרפת דעת־קהל רבתי נגד גרמניה, בגלל פעולת מדעניה במצרים. והרי צרפת היא באמת ידידה שלנו, כפי שאנו מאמינים, והיא רואה אותנו כבעלת־ברית, לפי דבריו של הנשיא דה־גול בעצמו. וצרפת רוצה ומחפשת ידידות וברית עם גרמניה, אם לא למעלה מזה; למה לא תבע ממני חבר הכנסת בגין להרים זעקה נגד גרמניה בצרפת? מחדלו זה של בגין אומר: דרשני.

ועוד אומר, כי מומחים, גם בארצות־הברית וגם בצרפת, אינם מחשיבים מכל וכל את הטילים של מצרים ואת יכולת המדענים והסכנה הטמונה בטילי מצרים. אין זה משנה את דעתנו, ודעתי אני, שיש לחשוש, כי אם נאצר כבר עלה על דרך של נשק בלתי־קונבנציונלי הוא עלול לא להרפות מהענין ועלול להגיע לנשק הרסני יעיל. במקרה זה ובתקופה זו דעתנו לא תקבע בדעת־הקהל. דעתם של מומחים צבאיים של ארצות־הברית, ואולי של צרפת, אשר נתונה לגילוי ולפרסום, היא מכרעת, והיא אינה מקלה אלא מקשה, לפי שעה, לגייס דעת־קהל נגד הפעולה הזאת.

ולעצם הדבר, לא נמנעתי בהזדמנויות שונות לדבר ולהתריע על מעשה השטן של מדעני גרמניה במצרים, אשר אות־קין של רצון להשמדת עם והשמדת מיליונים טבועה על מצח תקופת היטלר שלה. הממשלה תעשה כל אשר בידה, וכל מה שתנאים אובייקטיביים מרשים, למען הבא את ממשלת גרמניה לכך שתמנע ממדעניה ואנשיה לתת יד למצרים לחישול נשק הרסני נגד ישראל.

ואשר לנקודת המפגש שמציע חבר־הכנסת בגין, וגם חברים אחרים תלו בזה תקוות – הרי אין חלקי עם אלה התולים ביחסי ישראל־גרמניה את הקולר של אי־השתפרות ביחסים שבין ישראל וברית־המועצות.

יחסיה של מצרים עם גרמניה הם לא פחות – אם לא יותר – הדוקים מיחסי ישראל־גרמניה. בין קהיר ובון יש יחסים דיפלומטיים מלאים, יחסי מסחר מגוונים, ואין דין־ודברים נוקב, כזה הנטוש בינינו לבין בון, על ענין המדענים. ולהיפך, מסתבר כי יחסים הדוקים אלה בין קהיר ובון אינם מרחיקים את לב ברית־המועצות מעל קהיר. יתר־על־כן, לברית־המועצות עצמה יש מדיניות כלפי גרמניה שהיא שונה לחלוטין מזו שעליה ממליצים חבר הכנסת בגין ואחרים באזני ממשלת ישראל, כאילו בשם שיפור יחסי ישראל – ברית־המועצות, שהרי ממשלת ברית־המועצות מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ממשלת בון ומהדקת אתה את יחסיה המסחריים. הנה התבשרנו שקרוּפ ואחרים מבקרים בברית־המועצות ומקימים שם בתי־חרושת. וכן התבשרנו על ביקורו של אדז’וביי בגרמניה המערבית, ומי יודע מה עוד צפוי בשטח זה.

קשה להניח כי ברית־המועצות מצפה מישראל שתתעלם מהמציאות הגיאו־פוליטית באירופה המערבית, שעה שהיא עצמה מתחשבת במציאות זו – ומתקרבת אליה ככל שהאינטרסים שלה יחייבו.

ועתה לדברי חבר־הכנסת חזן על הדברים שאמרתי בפאריס על בעיית הפליטים. עלינו להבחין היטב את תמורות ההשקפה המתחוללות בזירה המדינית בימים אלה. תמיד שׂמנו דגש חזק ביישובם של הפליטים בארצות ערב כיסוד היסודות של פתרון יעיל וצודק. אין לי ספק כי לאור ההתפתחויות בתוך מדינות אחרות עלינו לחזק דגש זה עוד יותר. העובדה שהסכמנו בעצרת האחרונה לנהל משא־ומתן על בעיית הפליטים גם מחוץ למסגרת דיון על שלום איננה קושרת את ידינו לגופה של העמדה, שהיינו מביעים באותו משא־ומתן – אילו התנהל. היינו מביעים את דעתנו הנחושה כי יש לפתור את הבעיה על־ידי יישוב הפליטים בארצות ערב והיינו דנים בדרכים ואמצעים שיקלו על פתרון זה. גם העובדה שלא היתה כל היענות מצד הערבים לפשרה כלשהי שהוצעה על־ידי ג’ונסון קובעת גם היא. התחזית הדמוגרפית באזורנו בכלל, ובמדינתנו בפרט, מצטרפת לשאר הנימוקים לטובת פתרון המתרכז ביישובם של פליטים בארצות ערב.

ואייעץ נאמנה לחבר הכנסת חזן לבל ישחק משחק מזיק ובלתי הוגן בשׂימו דברים “על אף פליט אחד” בפי זולתו. זה הוכחש על־ידי שרת־החוץ מעל במת האו"ם. השאלה היא לא בפליט אחד כי אם באלפים וברבבות. חבר הכנסת חזן יודע שכבר הכנסנו במשך שנים אלה רבבות פליטים. האם השפיע הדבר על מערכת היחסים?

ואם להניח, לפי דבריו של חבר הכנסת חזן, שבזה תלוי השלום, מדוע לא יאוֹת לקבל גם הרבה רבבות או מאות אלפי פליטים – אם זה תנאי מקובל אצלו ותנאי מוקדם לשלום? ועל כך יש לתת את הדעת השקולה והאחראית. ומעניין היה לשמוע עמדתו של חבר הכנסת חזן לאפשרות כזאת. והאם העובדה שלא היתה כל היענות מצד הערבים להצעות פשרה של גורמים שונים לא־ישראליים, שלא על דעתנו ואשר לנו לא נראו, אינה קובעת ומצביעה על כך שאין מצוי כל מפתח למשא־ומתן על שלום בשום הצעה על החזרת מספר פליטים זה או אחר?ואם אינני טועה, הרי דוקא בשבועות האחרונים שמעתי מפי הגבוּרה המצרית שגם שובם של כל הפליטים – אויבי ישראל, לא תביא לא הסכם ולא שלום. אני מקוה שגם על בעיה זו תינתן האפשרות לבררה ביתר בהירות בועדת החוץ והבטחון בבוא הזמן, ועוד תהיה לנו הזדמנות לבירור מעמיק בועדה זו.

ואשר לטענה שלא העליתי בארצות־הברית את התביעה להוציא את האיזור שלנו מתחום ההתחרות בין הגושים – הרי נדמה לי שמקום יותר מתאים לכך יהיה כאשר תינתן לי ההזדמנות לבקר ביום מן הימים בברית־המועצות, או להיפגש עם ראש ממשלת ברית־המועצות, כי למעשה אין הארצות המערביות, ארצות־הברית על־כל־פנים, מספקות לאזורנו לא מיגים, לא צוללות, ולא סירות נושאות טילים.

הדיון בכנסת התעכב בטבע הדברים על יחסינו עם שתי המעצמות שביקרתי בהן לאחרונה. כמה נואמים התיחסו גם למערכת יחסינו הידידותיים – יחסי ידידות ושיתוף – עם המדינות באפריקה, אסיה ואמריקה הלאטינית, הנתונות בעיצומם של מאמצי־פיתוח נמרצים. אכן, רחוקה ישראל מהיות מבודדת והיא זכאית להתברך בהיקף המתרחב של קשריה הבינלאומיים. אולם לא אכחד מן הכנסת כי יש תחומים חשובים בהם היינו רוצים לראות התקדמות ושיפור ביחסי־החוץ שלנו. בהקשר זה הרחיבו נואמים רבים את הדיבור על ברית־המועצות.

עלי לחזור ולהדגיש כי ממשלת ישראל חותרת להידוק קשריה עם כל המדינות בעולם, ולא רק עם חלקן. היא שואפת במיוחד לשיתוף־פעולה מקביל ומשולב עם כל המדינות, שבגלל משקלן המדיני, הכלכלי והטכנולוגי, נודעת להן השפעה גדולה על עתיד אזורנו. היינו רוצים לראות מעצמות אלה לא במצב של התחרות עוינת, כי אם במצב של שיתוף־פעולה המיועד לביסוס השלום והרוָחה במזרח התיכון.

אנו מצפים לכך – ועל כך גם נסבו דברי עם אנשי שיחי – שארבע מעצמות: ארצות־הברית, ברית־המועצות, צרפת ובריטניה יקבעו במדיניותן המזרח־תיכונית את המגמות הבאות כמשותפות לכולן:

א. התנגדות לכל שינוי בלתי־מוסכם על הגבולות הקיימים. עקרון זה בא על ביטויו הקולע באגרתו של מר חרושצ’וב מיום 1 בינואר 1964, שכללה הצעה: לחתום הסכם (או חוזה) בינלאומי הקובע סירוב המדינות להשתמש בכוח לשם יישוב סכסוכים ובעיות גבול. זאת, כידוע, גם עמדתה של ארצות־הברית זה שנים, והובעה מחדש בתשובתו של הנשיא ג’ונסון על אותה אגרת.

ב. הפגת המתיחות באיזור על־ידי הפסקת מירוץ הזיון לכל סוגיו, כולל סוגי נשק חדישים, תוך הבטחת מאזן בטחוני יציב שיש בו הרתעת תוקפנות.

ג. פעולה בנפרד ובמשותף של כל המעצמות להעלאת רמת החיים על־ידי מפעלי פיתוח לצרכי שלום.

בהקשר זה עלי לציין כי כשם שזכינו למגעים המיועדים לשיתוף־פעוּלה מדעי וטכנולוגי בין ישראל לבין ארצות־הברית, כן היינו שמחים לשיתוף במחקר מדעי בשטחים מוסכמים גם עם ברית־המועצות ובריטניה. הרי באותו ענין, שבו הסכימו ארצות־הברית וישראל על שיתוף פעוּלה, הסכימו גם ארצות־הברית וברית־המועצות על שיתוף מקביל. אולי ייתכן הדבר גם בין ישראל לבין ברית־המועצות?

עיקרו של דבר: אני משוכנע כי בהידוק השיתוף וחיסול המתיחות בין המעצמות הגדולות טמון סיכוי לביצור הבטחון, השלום והרוָחה ולקידום השלום באזורנו.

בסיום מחזור העשור בפו"מ, 31 באוגוסט 1964

מפקדים, חניכים ורעיות, אורחים נכבדים,

בעוד זמן קצר יוטלו על כתפיכם כמה מן התפקידים המרכזיים ביותר במערכות בטחוננו. יפה היא שעה זו, שעה אחרונה ללימודיכם, לנסיון לראות יחד את עיקרי בעיותינו המדיניות והבטחוניות בטרם תשקעו, ובדין תשקעו, איש איש בפינת עשייתו שלו.

אתם יוצאים לתפקיד רב־אחריות, לתפקיד הרגיש ביותר לאיומי איבה ומלחמה. דוקא בשעה זו ובמסיבה זו רוצה אני לנסות ולהשקיף על תפקידכם מתוך פרספקטיבה רחבה יותר.

כפעם בפעם אנו מכריזים על רצוננו שישררו בינינו לבין שכנינו יחסי שלום. יש חשש שאויבינו יטעו לראות בהכרזותינו אלה משום חולשה, וזה עלול להיות לרועץ לנו. ויש חשש, שאנו עצמנו נראה במדיניות־השלוֹם המוצהרת שלנו את הקליפה, את הגורמים השטחיים ביותר – את הכדאיות הבינלאומית של הטיעון הזה ואת ההקלה הממשית העשויה לבוא בעקבות הפגת המתח הבטחוני.

השיקולים הללו כוחם, כמובן, אתם. אבל שורש הדברים עמוק הרבה יותר. תנועת התחיה שלנו היתה מראשיתה תנועת שיבה למזרח. ליוותה אותה האמונה, כי בשובנו אחר אלפיים שנות נדודים נוכל להתקבל במשפחת עמי המזרח כבן רצוי, ולהביא אליה אתנו משהו מן הנכסים שצברנו במערב. האמנו, כי אל המזרח המתעורר מתרדמתו אנו באים כבעל־ברית מעשיר ומתסיס, מעורר ומפתח.

שיבת־ציון, מתוך זיקת גומלין ומתוך הרמוניה עם האינטרס האמיתי של עמי המזרח התיכון, היא אחד מיסודות מחשבתה של תנועת התחיה הלאוּמית. בשטח האוטופי אפשר להצביע, למשל, על שילובו של הגורם הערבי ב“אלטניילנד” של הרצל. במישור המעשי אפשר למנות את הערנות למה שנקרא אז בשם “הבעיה הערבית” ממאמרו הנודע של יצחק אפשטיין ב“השילוח” – “שאלה נעלמה”. היו אישים בתנועה הציונית, והם היו חלק לגיטימי ממנה, שהתרכזותם בבעיה היהודית־הערבית העבירה אותם על דעת יסודות אחרים בבניית הכוח היהודי – הממשי, המדיני, הבטחוני והמשקי – עד כדי ראיה חד־צדדית ומזיקה לעניננו.

ומתוך ראיה כוללת יותר לא פסקו כל השנים חיפושי דרך להבנה עם העם הערבי ועם תנועתו הלאוּמית המתעוררת גם מצד הנהגתה של התנוּעה הציונית וגם מצד תנועת העבודה בארץ. התחנות העיקריות בדרך הזאת ידועות בודאי לרובכם: הסכם פייסל־וייצמן, שהיה נסיון לכריתת ברית בין שתי התנועות הלאומיות; מאמצי המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית במשך שנים להגיע לכלל הבנה עם ההנהגה הערבית, קצתה או כולה, ספר מיוחד שהוקדש לנושא זה על־ידי דוד בן־גוריון בשם “אנחנו ושכנינו” ועוד תרומות רבות למחשבת שיתוף־הפעולה היהודי־ערבי; ואל לשכוח את המאמצים לארגון הפועל הערבי בהסתדרות המשותפת של פועלי הרכבת וב“ברית פועלי ארץ־ישראל”. ועוד אפשר להוסיף ולמנות.

אפילו בעיצומם של קרבות מלחמת הקוממיות, ומאז ועד היום, נמשך המאמץ למנוע את הניתוק. נמשכו נסיונות מגע עם מדינות ערביות ועם אישיהן. עקרונית לא נפסק הקו הזה מעולם.

ראיתי חובה לעצמי להזכיר ולשנן את הדברים האלה, בקיצור ובצמצום, דוקא משום שהמציאות המדינית והבטחונית האקטואלית שלנו נקבעת בהכרח על־ידי האיבה הבלתי־מתפשרת מצד שליטי המדינות הסובבות אותנו.

שליט מצרים מוסיף לעמוד במרכז ההיערכות העוינת הזאת. הוא מבקש ללכד סביבו ובחסותו את העולם הערבי ואינו נרתע מאמצעי־חתירה גלויים ומוסוים כלפי משטרים ערביים שאינם מקבלים את סמכותו ואת מרותו. הנפנוף בחרב ההשמדה על ישראל משמש לו כמסוה וכקטליזטור להשיג את מטרתו זו ולקדם את השתלטותו – ואת השתלטותה של מצרים – על ארצות ערב.

ראינו אותו באחרונה בפעולתו לגבי ממשלות אפריקה הצפונית, כשנאצר מגיע למעין חלוקת תפקידים אתן, ומניח לנשיא תוניסיה להיות הדובר המפעפע ארס לישראל בשעה שיש לו לעצמו חשבון להופיע כמתון. ואל ינחמונו תנחומי סרק, כי אין הדיבורים אלא מן השפה ולחוץ. אסור לנו להניח, כי איומי אויב אינם רציניים ואין לנו אלא מה שאזנינו שומעות ועינינו רואות. והרי אנו יודעים שאל הדיבור העויין מתלוָה התעצמות ממשית והיערכות תוקפנית.

השינוי שחל במשטר בעיראק חיזק את נאצר. מאמצי הפיוס, החיצוני לפחות, בין מצרים לבין ירדן, נראים אולי לשלטונות רבת־עמון כפתרון לבעיה פנימית חמורה. אולם לגבי מצרים המשמעות אחרת לגמרי: זוהי הפסקת נופש לבניית בסיסים ומסגרות לשם הסתערות מחודשת, שמטרתה “גלייכשאלטונג” של ירדן.

הקשיים הכלכליים הפוקדים את מצרים ואי־הרצון המצטבר מן הסתם בקרב האוכלוסיה נוכח ההרפתקה התימנית, אינם מצטרפים אמנם כדי ערעור רציני ואקטואלי על תקפו של המשטר. אבל הם מגבירים את הזדקקותו של נאצר למבצעי ראוָה ולהעלאת היוקרה החיצונית כאמצעי להשכחת טרדות יום־יום של הציבור. גם מבחינה זו מותר, איפוא, לומר, כי ביקורו של חרושצ’וב במצרים, שבא בצמוד להתקדמות בניית סכר אסואן, היוה זריקת־עידוד רצינית למשטר. נאצר עודנו שקוע במלחמת תימן, גם כן מטעמי יוקרה מצריים־פנימיים, בודאי לא פחות מאשר לשם הפיכתה של תימן ללויָן הסובב סביב המרכז הקהירי. נראה, כי לא במהרה תוכל מצרים לחלץ את כוחותיה מתימן, אף־על־פי שהיו לה שם באחרונה הצלחות ידועות.

קשה לפי שעה להעריך אל־נכון את השפעת תיקון היחסים עם מצרים על יציבות המשטר בירדן. מצד אחד יצא המלך חוסיין מן הבדידות שאיפשרה את הוקעתו כגורם אנטי־לאוּמי; מצד שני נטל ההכשר החיצוני, שניתן ביד חוסיין לנאצריזם, את העוקץ המוסרי מן המאבק עם חסידיו של נאצר מבית.

ביקור חוסיין בארצות־הברית העלה אמנם את יוקרתו האישית, אבל ספק אם תעמוד לו יוקרה זו ביום־פקודה. לא ברור אם ידע חוסיין להפיק את היתרונות הזמניים ממדיניות ה“הליכה על־פי התהום” שנקט לגבי נאצר, בלי להסתבך בקו הרפתקני שיסכן את עצם משטרו. חוסיין משלה את עצמו אם סבור הוא, כי בקשת עזרה מערבית דוקא, לצרכים החורגים מצרכי הגנה, משחררת אותו מן ההידרדרות.

כל נסיון מצדו לעבור למדיניוּת לאומנית־התקפית ביסודה, ולא חשוב בעזרת מי, הוא צעד בכיווּן להסתבכוּת. אנו אחת נדע: כל התפתחות בירדן נוגעת לנו במישרין, עיננו פקוחה עליה והיערכותנו הבטחונית והמדינית חייבת להביאה בחשבון.

המשטר בסוריה לא הצליח לעקור את גורמי היסוד לאי־יציבות במדינה. נאצר מצדו מוסיף לראות את סוריה כחלק מממלכתו, חלק הנתון, לדעתו, זמנית לשלטונם של פורשים ובדלנים. כעת ניטל משליטי דמשק גם הסעד הפסיכולוגי של קיום משטר אוהד בעיראק.

בבדידותה זו אין לסוריה על מי להישען בתוך העולם הערבי. כלפי פנים גילה המשטר הנוכחי בסוריה נכונות ללחום על עמדותיו בשיניו ובצפרניו, והוא מחזיק מעמד לכאורה זמן רב יותר מקודמיו. אשר ליחסים עם ישראל נראה, כי בעוד שאין שלטונות דמשק יכולים להצביע על הישגים מבית ומחוץ, רואים הם את עצמם חייבים להוכיח לצבא וללאומנים למיניהם את כשרותם להעלאת יוקרה מדומה על־ידי עמדה קיצונית ותקיפה. חלומות של אירדנטה מצד סוריה, הפרובלמטיות המהותית בחלק מן הגבול הצפוני שלנו והמקום שנועד לסורים בתכניות להטיית מקורות הירדן מסייעים לכך.

בעיראק הביאה הפלת ממשלת הבעת' תמורה באוריינטציה הערבית הפנימית של המשטר, אולם לגבי המדינה עצמה אין השינוי מהותי. שליטי בגדד, כקודמיהם, נשענים על המיעוּט הסוני מול הרוב השיעי והמיעוּט הכורדי.

ושוב, כקודמיהם, הם נשענים על בעלי־ברית סוניים מבחוץ, הפעם על מצרים. הנסיון להעתיק דפוסי משק ושלטון מן הפסבדו־סוציאליזם הנאצרי מוסיף גם הוא גורם של חוסר יציבות. הנקודות הראויות לציוּן מבחינתנו הן, כי החיפוי על חולשה פנימית בדמגוגיה אנטי־ישראלית יגבר בודאי, וההישענות על מצרים תביא בעקבותיה שילוב השפעה צבאית בצורת מומחים, מקורות הספקה וכו'.

לפיכך אין לצפות לתמורה רצינית בעולם הערבי גם כתוצאה מן ההמשך הצפוי לדיוּני־הפסגה הערביים. אין כל סימן לכך שייעשה צעד לפתרון בעיות יסוד: היחסים בין סוריה לבין שכנותיה, בעיית תימן. יש לצפות לדרבון נוסף להתארגנות ערביי ארץ־ישראל, העלולה להפוך לפצצת־זמן תחת כסא המלכות ברבת־עמון. על הבקיעים החמורים בקרב מדינות ערב שוב יחפה טיח הדמגוגיה האנטי־ישראלית שתעמוד, כמקודם, בשירות נסיונו של נאצר להאחדה מתוך השתלטות מצרית. השלמה עם קיומנו, פרט אולי לדיבורים זהירים לצרכי יצוא למערב, תוסיף להיות בגדר דבר אנטי־לאוּמני חמוּר.

על רקע כל הדברים הללו נמשכת ההתעצמות הצבאית המצרית תוך תכסיסי סחטנות בלתי־פוסקים כלפי הגושים הגדולים בעולם. המצרים זכו להבטחה סובייטית, כי מחסני הנשק של ברית־המועצות פתוחים לפניהם לרכישת ציוּד בשפע ובחצי־חינם.

באותה שעה מבקשים הם מן המערב עזרה כלכלית, הנסחטה באיוּם של נפילה לזרועות הרוסים, והמערב נעתר לסחיטה מתוך רצון לקיים את השפעתו באיזור. התעצמות זו בכמות הנשק ובאיכותו, תוך חתירה לפיתוה סוגי־נשק קטלניים, מחייבת אותנו להיות מוכנים לפגוש את האויב במקרה של התמודדות לא רק כפי שהנו עכשיו אלא גם כפי שהוא עלול להיות בעוד חמש או עשר שנים.

ההתחרות בין המעצמות במזרח התיכון וניצולה הציני בידי תוקפנים, מוכיחים שבעולם של היום אין בעיות אזוריות קיימות קיום עצמי, במנותק מן המהלכים הגדולים של המדיניות הבינלאוּמית. לא די, כמובן, בהפגת המתיחות הבינלאוּמית כדי להביא בעיות מקומיות על פתרונן השלם. אולם הרפיית המתח בין המעצמות הגדולות היא עכשיו תנאי לפתרון – אם לא תנאי מספיק, הרי תנאי דרוּש. כל זמן שלא ירפה המתח הבינלאוּמי, הוא ישתלב בהכרח בכל סכסוך ויוסיף לו מימד מעמיק ומחמיר. כל זמן שהמתח קיים, יבקשו מעצמות גדולות לנצל קונסטלציות מקומיות כדי להגביר את השפעתן, ואילו תוקפנים מקומיים יבקשו להיעזר במעצמות גדולות למטרותיהם שלהם. הפסקת מירוץ החימוש והכונת המאמצים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום – כל אלה לא ייתכנו אלא מתוך מאמץ מתואם של המעצמות להגיע לידי כך.

יש יסוד לתקוה שלא ייחסך בודאי כל מאמץ להגיע לידי הידברות (המלה הזאת אצלנו “באפנה” בזמן האחרון) עם ברית־המועצות. הידברות כזאת צופנת בחוּבה תקוה להוצאת הגורם המחמיר ביותר מתוך הסכסוך באזורנו – התחרות בין המעצמות הגדולות. אולי יוכלו וושינגטוֹן ומוסקבה גם יחד להגיע מתוך כך לדיבור בקול אחד למען השלום במזרח התיכון.

קיימים ועומדים איפוא כל אותם הגורמים שחייבו אותנו בעבר ובהוֹוה לשקידה על בטחוננו היסודי והשוטף גם יחד, לביצור כוננוּתנוּ לקראת האפשרות של מלחמת הכרעה להגנה על יכלתנו לעסוק במשימות־היסוד שלנו באין מחריד.

פיתוח מדינת ישראל וקיבוץ גלויותיו של עם ישראל אינם נושאי דברי הפעם. בכל זאת הייתי רוצה לומר על כך מלים אחדות כדי לרמוז לכל הפחות על מה אנו נקראים להגן ומה אנו מתבקשים להבטיח. מעשינו מכוּונים לימים שבהם יהיו כבר אחדים מן החניכים כאן רמטכ“לים או רמטכ”לים לשעבר, נאמר – לשנות השמונים של המאה הזאת. אם יצליחו מעשינו בידינו – נהיה אז ארבעה מיליונים יהודים כאן. נהיה בין חלוצי העולם להמתקת מי־ים ולהפרחת השממה. נלכד למשימות אלה את בני העם כולו מתוך העלאת הרמה הכללית, ומכוח עשייתנו החברתית והתרבותית נוכל להגביר את כוחנו כמרכז לעם היהודי כולו וכמופת ועזר לעמים חדשים. שקידתנו להבטיח מפעל זה, תמצית תקותו של העם היהודי לדורותיו, היא יסוד פעולתנו בתחום הבטחון והחוץ גם יחד.

כשם שבמכלול היחסים השוררים בעולם הערבי לא חלה איפוא התפתחות המצדיקה שינוי במחשבתנו הבטחונית, הוא הדבר גם במערכת יחסי־החוץ שלנו – גם מבחינה זו לא נשתנה דבר שיקל עלינו מן החובה להישען על כוחנו ולחשל יכולת ההרתעה. נכון שאנו מוסיפים לשקוד על רכישת ידידים. יש ערך מרתיע גם לידידות עצמה, בפרט כשבצדה באות הבטחות (ואני מאמין שזה דיבור שבכנוּת) על נכונות לחוש לעזרתנו אם נותקף. יש ערך עצום, כמובן, לאותם גילויי־ידידות המחזקים את כוחנו העצמי במישרין.

מותר לי בודאי לומר כאן, כי שני ביקורי – גם בארצות־הברית וגם בצרפת – היו מלוּוים גילויי ידידות מסוג זה. ואף־על־פי־כן, גם אם אין לומר שאנו נתונים בבדידות מלאה, אין לדבר לגבינו אותה המשמעות שיש ל“חוסר־הבדידות” לגבי מדינות אחרות.

מדינות רבות בחלקי־עולם שונים מאורגנות בבריתות. למשל, מדינות אירופיות, ואפילו קטנות, נשענות על הברית הצפון־אטלנטית והן משולבות במערך ההרתעה של הברית הזאת. גם להן חשובה ההרתעה. טוב שאויב יירתע, משיהיה צורך להתגונן בפניו ואפילו לנצחו. אך מדינות אלה באירופה יכולות אולי לותר על כוח־הרתעה עצמי מתוך הישענות על ההרתעה המשותפת של נאט“ו. כל ידידות שאנו טיפחנו עם מעצמות גדולות אינה מביאה אותנו למדרגה כזו. אין אנו בני־חורין לפטור את עצמנו – ואת צה”ל – מחובת חישול כוח ההרתעה.

נשארת בעינה גם השקידה על כך, שאם נותקף נוכל להעביר את המלחמה מאדמתנו והלאה. הסיסמה “נילחם על אדמת האויב” היא, כמובן, סיסמה מצודדת לגבי כל אומה ולשון בשעת מבחן. אולם לגבינו יש לה משמעות נוקבת שאיני צריך, בודאי, להסביר לקצינים בכירים בצה"ל: גודל המדינה, צורתה הגיאוגרפית, צוארי שטחה הצרים, קירבת מרכזי אוכלוסיה גדולים וחשובים אל הגבולות – כל אלה, אפילו כל אחד מהם בפני עצמו, דיים לעשות את התחוללות המלחמה על אדמתנו שלנו למותרות שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו. אם תינטש חלילה המערכה על אדמתנו שלנו, גם אם ננצח, יעלה לנו הנצחון בדמים מרובים ובחורבן גדול.

אשר למה שקרוי אצלנו הבטחון השוטף, אפשר להצביע על התקדמות יחסית. תמורה גדולה חלה בענין זה מאז מבצע סיני ומותר אולי לומר כי ישראל לבטח יושב. אדם היוצא לעבודת יומו הרחק מן הגבול, ואפילו בקירבתו, יש לו יסוד סביר לבטוח, כי ישוב לעת ערב אל משפחתו בריא ושלם.

אולם חלילה לנו להיתפס לאשליית שלוה בשל כך. גם אם נעלמה כיום מנופנו ההתנכלות הרצחנית כשיטה, נמשכים מקרי הסתננות לשם שוד או במסגרת פעולות מודיעין של האויב. כוחות אורבים ומתנכלים צופים אלינו בדריכות מן הגבולות גם אם עינם לפגיעה במדינה ולאו דוקא בפרט. האויבים למדו לכבד את כוחנו ולא תמיד מתרגמים הם איבתם ללשון המעשה המידי. גם הפעלת המוביל הארצי לא החמירה מבחינה זו את המצב, לפחות לעת עתה. תכניות התגובה שפורסמו ברוב רעש היו – אפילו לדעת מפרסמיהן – הלכה לימים רחוקים.

במצב זה כמעט טבעי הדבר, שהשאננות תגבר בציבור; ואין לך סכנה גדולה מזו. על רבבות החיילים – ועליכם – להביא לבתיהם את תודעת החומרה העקרונית של בעיית הבטחון, כדי למנוע זאת. אין אנו מבקשים לנו מאורעות־דמים שיזכירונו את מצבנו. ואולם אם היה צורך להזכיר לנו את סכנת השאננות לגבי הבטחון השוטף, באו ההתלקחויות וההתגרויוֹת שחלו באחרונה בגבול הסורי. פועלת כאן גם מגמה קבועה של שלטונות דמשק מאז חתימת הסכמי שביתת־הנשק: הרצון להפוך את העובדה הצבאית של אזורים מפורזים בגבול לעובדה מדינית של הזזת גבול ישראל מערבה.

מדינת ישראל לא תשלים אף עם מטרה אחת שהציבו לעצמם הסורים. גבולנו לא יופקר, ולא יופקרו ישובי הספר. ניסינו, ועודנו מנסים, להתגבר על ההתגרויות במיצוי כל האמצעים המדיניים, בדרבוּן האו“ם לעשות את תפקידו בשמירת השלום. אין אנו שׂשׂים להתנגשויות־דמים. אולם הסורים יודעים בלי ספק, כי האמצעים המדיניים אינם הדבר היחיד העומד לרשותנו. דומה, שאחרי המאורעות הידועים לכולנו בעבר, אין איש צריך להשלות את עצמו ביחס לנכונותה של המדינה וליכלתו של צה”ל לעקור תופעות כאלה משרשן.

אנו מצוּוים לשמור מכל משמר על כוחו ועל עצמתו של צה"ל. לשמור ולגבּר חיילים בפלדה, בידע ובאדם.

המדינה יכולה לעשות הרבה – והיא עושה ותעשה – בכל השטחים הללו. אולם, כמו בתחומי־פעולה עיקריים אחרים, לא יעלה חפצנו בלי חלוציות אישית. והייתי רוצה לומר כאן, במאמר מוסגר, משהו על הדיבורים שבאָפנה בדבר ההתפרקות מחלוציות. על מי אנו מדברים? היינו כאן פחות משבע מאות אלף יהודים עם קום המדינה. כמעט כפלים כמספר הזה באו אלינו מאז, ורובם בלי מטען חלוצי באו. לא היה להם ממה להתפרק. אם יש לדבר על תמורות יכולים אנו לעמוד משתאים ונדהמים נוכח הנחלת ערכי חלוציות להמונים גדולים, שלא היו מוכנים להם, ולא נוכח תופעות “התפרקות” מצד יחידים. בית־הספר והצבא היו שני צינורות עיקריים להנחלת ערכים לשכבות רחבות בעם. בית־הספר לילדים, וצה"ל לנוער בוגר יותר, היו לשני כוּרי־היתוך ענקים וכך עליהם להיות גם בעתיד.

עלינו להוסיף ולשקוד על הגברת המתח החלוצי ועל הגברת המתח הבטחוני כחלק ממנו. השירות בצה"ל, אף שהוא מוסדר בחוק, מחייב מסירות נפש, גישה חלוצית; ההתנדבות לצבא הקבע – לא־כל־שכן. ההתפתחות הכלכלית הגדולה העוברת על המדינה מעמידה פיתויים רבים לפני קצין צעיר המסיים את שירות החובה והבוחר את דרכו בחיים. שליחות ממלכתית וציבורית, בטחונית ואחרת, איננה יכולה להתחרות בפיתויים הללו. דבר אחד יש בודאי ביכלתנו לתת לחלוצי הבטחון ולחלוצי ההתישבות – עם תחושת הערך הרב של מעשיהם – את ההרגשה כי העם כולו והמדינה כולה מקיפים אותם בדאגתם ובאהבתם.

אני מקוה כי בכם, החניכים, המסיימים כאן היום, ובמפקדי צה"ל האחרים יהיה הכוח להעביר תחושה מחייבת זו לפקודיכם ולחניכיכם העומדים לפני קביעת דרכם. היו בטוחים, כי בצאתכם לעבודת הבטחון מלוה אתכם לב העם כולו.

בכנס קציני גייסות השריון, אוקטובר 1964

זכה השריון ואנו מציינים את יומו ביום סיני. יש כמובן קשר הדוק בין שני תכניו של היום הזה. ולא יתמה אדם לשאול מה ענין שריון אצל הר סיני. יש קשר, יש… משתי בחינותיו של היום הזה גם יחד טוב לנו שנפתח בציון ההתרחשויות המדיניות האחרונות המגדירות את המסגרת והמשוות את התוכן למחשבתנו הבטחונית.

נזדמן לי לא מכבר לעסוק בכנסת בניתוח תוצאותיהן של שתי הועידות שקיימו בקהיר ראשי ממשלות ערב. הזכרתי שם – מלבד המשמעות המדינית הטהורה של ההחלטות, שיש בהן הפרה גסה של מגילת האו“ם, בעוד האו”ם והעולם כולו שומעים ומחרישים – שני אספקטים בטחוניים ברורים: את המזימות והאיומים לפגוע בפיתוחה של המדינה בכלל ובשאיבת המים מן הכנרת בפרט, ואת העברת נקודת־הכובד של מזימת התוקפנות לתכנון זדוני לטוָח ארוך.

שני הדברים יש להם השלכה ברורה על הנדרש מכם, על תוכן עבודתכם היום־יומית.

קודם כל משהו על המתחייב מן התכנון התוקפני לטוח ארוך, המתעטף באיצטלה של מתינות. ה“מתינות” המדומה הזאת מתעה וכוזבת. אין כאן שום נסיגה מן היעד הסופי, שהוא להתגרות בישראל במלחמה. המצרים לא השלימו עם עובדת קיומה של ישראל על המפה. רק לגבי התכנון, איך להעבירה מן העולם, נכונים הם להביא בחשבון את קיוּם ישראל. הם עמדו אמנם על כך, כי מאזן היכולת בפועל הופך כל התרברבות בדבר התקפה מידית מהירה ומכרעת לדיבור ריק שאין שוברו בצדו. המצרים משליכים את יהבם על הכנה מדודה להכרעה, לא לאלתר כי אם לעתיד לבוא. הם מבקשים לממש את היכולת הגנוזה בכוח־האדם הרב של מדינות ערב ובמקורות האספקה המועמדים לרשותן בשפע ובחצי חינם. שלוחיו של שליט מצרים סובבים בבירות ערב כדי לשלב את ממשלותיהן של הארצות הללו בהיערכות הזאת. הם מלמדים את השליטים המקומיים צנע בדיבורי רהב, תוך כדי הכנות לעתיד, ליום שבו יחשבו המצרים כי נתעצמו דיים לקום עלינו. אולי אין השליטים המקומיים תלמידים טובים כל כך מבחינת הצנע בדיבור. דברי הרהב שהם משמיעים מפקידה לפקידה מעידים על תורת רבותיהם המצרים שבבני מעיהם. היא לא נשתנתה מיסודה. ומכל מקום כבר פועל פיקוד מאוחד המנסה לבסס את מעמדו ואת השפעתו בקרב צבאות ערב.

הכרת הלבוש החדש, פרוות הכבשים החדשים, שלובשת התוקפנות הערבית שמרכזה במצרים, צריכה להעמיק חדוֹר לתודעתנו הבטחונית.

התעצמותנו בכלל, ובניית כוח השריון שלנו בפרט, ייכוֹנו מתוך ידיעת הנתון היסודי הזה. את מערכות האויב עלינו לתפוס תפיסה דינמית, להביא בחשבון את אפשרויות התפתחותן בעתיד. כשאנו באים לפתח, לאמן ולגבש את כוחן של זרועות צה"ל, עלינו לראות את האויב המתיצב מולנו כפי שהוא עלול להיות לעת הכרעה. אל לנו להשלות את עצמנו ולהתנחם בעדיפות איכותית סטאטית על האויב כפי שהוא כיום, הן מבחינה מספרית, הן מבחינת ציוּדו והן מבחינת איכות החייל המתיצב מולנו. עד שיבוא השלום נהיה נתונים במירוץ בלתי־פוסק עם העתיד, תוך מתיחת מקורותינו, משאבינו ויכלתנו עד קצה גבול האפשר. כל זמן שההתנכלות לישראל היא גורם מדיני קיים, לא נוכל לנוח ולשקוט על שמרינו, לא נוכל לומר כי הנה עשינו די ולא יידרש מאתנו עוד. תמיד ניתבע לעוד מאמץ, להתקדמות נוספת, למחשבה חדשה, ליכולת הסתגלות ויישום, לנכונות לחרוג מן המחשבה הנועזת של אתמול, שהפכה להיות השיגרה של היום.

עם ריכוז מחשבתנו על העתיד, חייבים אנו בפקיחת עין ובנכונות־מעשה מתמדת נוכח המתרחש על סביבותינו כבר כיום.

בהקשר לועידות הפסגה הערביות, מתחייבת מכאן שימת־לב מיוחדת למזימת ההתנכלות בתכניותינו לגבי שאיבת מי הכנרת.

אמרנו, כי מנוי וגמור עמנו לשאוב מים מן הכנרת בגדר הכמויות שנקבעו בתכנית המאוחדת וכי נתנגד לצעדים חד־צדדיים ובלתי־חוקיים מצד מדינות ערב ונפעל לשמירת זכויותינו החיוניות. אני חוזר ואומר את הדברים הללו באזניכם, מפקדים. אתם, המאמנים ידיכם לקרב ואצבעותיכם למלחמה, יודעים וחייבים לדעת עד מה עזה שאיפתנו לשלום. מלבד כל השיקולים העקרוניים, האנושיים והמדיניים, זקוקים אנו לשלום זה בראש ובראשונה כדי שנוכל לעמוד במשימותינו היסודיות, בפיתוח ובקליטת אחים. מכאן, שאם תהיה התנכלות במשימות־היסוד האלה (והן אחוזות ושלובות זו בזו) נעמוד על זכויותינו החיוניות בכוחנו הצבאי. אוֹיב שיפרש את שאיפת השלום הכנה והמתמדת שלנו כחולשה, כהשלמה עם הצרת צעדינו, ישגה משגה פאטאלי וייוכח להוָתו, כי הפוגע בנו לא יינקה.

“הפוגע בנו לא יינקה” – זהו גם לקח־היסוד המדיני והבטחוני הקיים ועומד מאז מבצע סיני, שביום השנה לתחילתו אנו מתכנסים כאן. לקח זה הוא גם המפתח להבנת פירותיו הקיימים של המבצע כיום. קודם־כל – השלוה היחסית בגבול. זוהי, אמנם, שלוה יחסית בלבד. מתחת לפני השטח השלו סוערים גלים זדונים. עדים אנו להתנכלות מתמדת בגבול הצפוני מתוך נסיון לערער על ריבונותינו בשטחים ישראליים; הדבר מחייב כמובן עמידה על המשמר.

בכל זאת לא חזרו עוד הימים שלפני סיני. לא חזרה עוד ההתנכלות לחיים ולרכוש כשיטת־מלחמה צבאית ומדינית. יש להניח, כי אלה משליטי ערב שהיו רוצים בכך מבינים יפה במה כרוך הדבר בשבילם. זכר העבר הקרוב ודריכותו המתמדת של צה"ל, העומד על משמר שלמות הגבול וקדושת החיים, מרתיעים את אויבינו ומשמשים לנו מקור לא אכזב להרגשת בטחון. וכאשר אזר עוז גיבור־הפה הגדול, שליט סוריה, להתרברב בכוחו לעומתנו בועידת הפסגה, העמידוהו עמיתיו שלו על טעותו.

יום זה הוא גם יומו של השער הימי בדרומה של הארץ, הפתוח והמתפתח בזכות מבצע סיני. השיט לאילת וממנה הוא עורק חיים למדינה ולמִשקה. חשיבותו גוברת והולכת ככל שתנופת הפיתוח שלנו נעה דרומה.

מצרים מוסיפה להתעלם מדעת־הקהל העולמית ומביטויה במועצת הבטחון של האו"ם בדבר חובתה לקיים את חופש השיט בתעלת סואץ. היא מעלה לשם כך טענת־כזב משפטית, טענה מדינית אוילית ובטלה בדבר זכויותיה כצד לוחם. הנחת־היסוד הזאת נדחתה כנימוק, וכיום אין היא אלא עדות מתמדת לתוקפנות הבלתי־מתפשרת של שלטונות קהיר. ונזכור, כי גם הבטחות, שניתנו לנו בענין זה ממקומות מכובדים מאד, לא קוימו.

מבצע סיני הוא לנו ציון־דרך, עובדה היסטורית חיה, מאורע צבאי ומדיני הנותן את אותותיו בהוייתנו גם כיום. אך גם על מבצע קדש, שלפני שמונה שנים, אין לומר: כזה ראה וקדש ביחס לעתיד. רבות דוּבּר על המשגה הצבאי הקלאסי שבהתכוננות למלחמה שעברה במקום למלחמה הבאה. דבר זה חל על הבחינה המדינית, לא פחות מאשר על הבחינה הצבאית הטהורה.

כשם שכל מלחמה בנויה על מערכת נתונים צבאיים שאיננה חוזרת על עצמה, כן גם כל סיטואציה מדינית מורכבת מגורמים חד־פעמיים. גם לענין זה נכונה איפוא אימרתו הקלאסית של קלאוזביץ, כי “המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים”. שתיהן נמצאות בתנועה מתמדת; שתיהן מחייבות מחשבה דינמית מתוך ציפיה לעתיד.

ובכל זאת זקוקים אנו לנסיון, ונסיון אינו נרכש מן העתיד. לומדים אנו לקח מן העבר, גם לקח צבאי, בתנאי שנזכור את המגבלות המתחייבות מנסיבות חד־פעמיות.

לא לכם עלי לספר על חלקו המפואר של השריון במבצע סיני. מהירות פעולתו וכוח ההלם שלו, ארגונו המעולה מראש, השתלבותו היעילה בזרועות צבאיות אחרות להשגת הנצחון, היכולת הארגונית והלוגיסטית למשוך אחריו את האספקה ואת השירותים בלי לפגוע במהירות הפעולה, תושיית המפקדים בכל הדרגים – כל אלה הם לקחים ונכסים שיעמדו לחיל־השריון ולכולנו אם שוב יצטרך לגלות את יכלתו בשדה המערכה.

בכל מלחמה עתידה ישוב השריון להיות משענתם העיקרית של כוחות היבשה. ביכלתו להתמודד עם נשקו של האויב, כפי שהנו וכפי שיהיה, המפתח לקרב היבשה. כמובן, גם להבא לא יהיה לנו השריון בן יחיד. ובודאי לא תיפגעו ולא תקנאו, כי אם להיפך. כשם שפעולתו שלו מותנית בשילוב כל שירותיו מתוך דבקות במשימה, כן גם פעולתו של השריון אחוזה ודבוקה בפעולותיהן של שאר זרועות צה"ל, מסייעת להן ונעזרת בהן, וחשיבות השליטה באויר בימי מבצע סיני תוכיח.

כדי שימלא חיל־השריון את ייעודו בהוֹוה ובעתיד, חייבים אנו להגדיל את עצמתו, לתת לו ציוּד טוב, שיוכל לצאת בו להתמודדות סבירה, בסיכוי לנַצח. צריך שתעמוד לו היכולת להתמודד עם הכלים שבידי האויב. דרושה גמישות רבה במחשבה, כושר־הסתגלות מהיר לתנאים חדשים בכל הדרגים. ידע כל חייל להפיק את מירב התועלת מן הכלים שבידו, להשתמש בהם גם בתנאים שלא נועדו להם מטבע ברייתם. תעמוד לנו התושיה במקום שיחסר הצייד בכמות ובאיכות.

בימים אלה חל, כידוע, יובל החמישים לפרוץ מלחמת־העולם הראשונה. היסטוריונים רבים נזקקים לה עתה ומזכירים את מאורעותיה המרכזיים. בין השאר חזרו רבים ותיארו את פרשת הצלתה של פאריס בשנת 1915, כאשר גייס הגנרל גאליינו את מוניותיה הישנות של בירת צרפת כדי להטיל מיד כוחות לקרב על המַרנה. יש אומרים שבכך חרץ את גורל המלחמה. ומבשרי חזיתי: בימי המצור על ירושלים, כשצפוי היה רעב לתושבים, גייסנו צבא סבלים מקרב פועלי תל־אביב והם נשאו שקי קמח על גביהם מרחק רב. הכלים שברשותכם אינם מוניות ישנות. אבל העקרון נשאר: כושר תושיה ואִלתור תוך ניצול כל הנתונים העומדים לרשותנו. כפי שאמר המשורר: “ובכף – כל הבא אל הכף”.

אנו נעשה הכל כדי לתת לכם את מיטב הכלים, ולא אפרט בזה כאן מחשש אוזן הרע, במלים פשוטות יותר: אזנים לכותל. קלטו אותם יפה, טפלוּ בהם באהבה, הם יקרים ונדירים ובכוחם לחולל גדולות בידי היקר לנו מכל יקר: האדם – המפקד והחייל.

ועידת־הפסגה הערבית השניה

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

בשלהי המושב הקודם קיימה הכנסת דיון מדיני בעקבות הדינים־והחשבונות שמסרתי בשובי מארצות־הברית ומצרפת. דיוננו היום, שגם הוא נערך בצמידות לענין מדיני מסוים, הריהו, במידה רבה, המשך לדיון ההוא. אפתח איפוא את דברי מתוך התיחסות לענין מדיני מרכזי אחד שהעסיק את הממשלה בינתים. כונתי לועידת־הפסגה הערבית השניה ולתוצאותיה.

הממשלה פירסמה בענין זה הודעה לפני כחודש ימים ובודאי זכורים לחברי הכנסת שני היסודות העיקריים באותה הודעה: הוקענו את העובדה, שמדינות החברות באו“ם מתכנסות להכריז בגלוי על מזימה להכחיד מדינה אחרת, גם היא חברה באו”ם, בלי שהארגון הבינלאומי ממחה בידן; ושנית – קבענו, נוכה האיוּמים מקהיר, כי מנוי וגמור עמנו לשאוב מים מן הכנרת במסגרת הכמויות שנקבעו בתכנית המאוחדת, וכי נתנגד לצעדים חד־צדדיים ובלתי חוקיים מצד מדינות ערב, ונפעל לשמירת זכויותינו החיוּניות.

בהערכת הסיכום של שתי ועידות הפסגה הערביות מעל במה זו, הייתי רוצה להצביע על עוד צד אחד של הבעיה, שיש לו חשיבות מיוחדת בשבילנו, כשאנו באים לחשב את דרכנו לקראת הבאות.

באחרונה נראה כאילו גזרו על עצמם דוברים ערביים שונים קצת צנע בדיבורים על תוקפנות מידית. נראים כאילו סימני פכחון בדברים הנאמרים והנכתבים, בפרט במצרים. ודוקא פכחון זה צריך לדעת להעריך כערכו ולהבין כי אין בכך משום התפתחות חיובית. נהפוך הוא: זוהי עדות להעברת נקודת־הכובד מסיסמאות לאומניות, שאין (ולא יכול להיות) להן כיסוי ממשי, לשיטה של הכנה יסודית להתמודדות מכרעת, שלא תבוא מיד אלא בשעה שיחשבו המצרים כי כוחם אתם.

צריך להדגיש, כי במצב הכוחות הקיים מכירים הם בכוחנו המרתיע וביכלתנו להעמיד איכות מול כמות. לכן שׂמים המצרים את מבטחם בתהליך מדוד ומכוון של הפיכת הכמות לאיכות, של הפקת מירב התועלת מן המשאבים ומכוח־האדם הגדול שלהם. מישהו מנסה לתאר זאת כמתינות. זוהי אשליה מטעה ומסוכנת. ה“מתונים” המדומים הללו אינם מדברים במונחים של חיפוש פתרונות למען קיוּם משותף בעתיד, אלא של הכרעה מלחמתית בעתיד; ההבדל בין המתונים, כביכול, לבין האחרים איננו במטרה אלא בדרכים להשׂגתה, ועצת המתונים היא המסוכנת מן השתים. לכן, בעוד שאין מקום להזדעקות בת־רגע, שסופה לדעוך משיתברר כי אין איש מייעד לנו מלחמה למחר – חס לנו מלהיתפס לשאננות.

המדענים הגרמנים במצרים

הקדמתי את הדברים האלה באשר זוהי, לדעתי, המסגרת הנכונה לכל דיון הנוגע להתעצמות האויב ולמזימותיו. זה גם הרקע לאותה התפתחות שהיתה המניע הישיר למסירת הודעתי זו בכנסת: כונתי לתשובה שניתנה על־ידי ראש ממשלת מערב גרמניה, הד"ר ארהארד, על שאלת עתונאי בדבר האפשרויות להחזיר את המדענים הגרמנים העוסקים בפיתוח אמצעי־לחימה במצרים.

מכיון שהפרסומים הבולטים סביב התשובה לא העמידו את דברי הד"ר ארהארד על דיוקם, ראוי שאביא לפני הבית קודם־כל את עצם הדברים כפי שנאמרו – ואני מצטט:

“אילו ראיתי אפשרויות מעשיות ויעילות, קל היה לענות על השאלה, אולם כאן ישבו המשפטנים על המדוכה ואף שאלו בארצות אחרות מה פני הדברים שם ומה האפשרויות העשויות לבוא שם בחשבון. אפשרות מעשית אין, ולחוקק חוק למראית־עין בלבד הוא, לדעתי, דבר מגוּנה. מובן מאליו שאנו מצטערים על פעילות זו, עד כמה שעושים אותה באיזור שבו היא עלולה להפר את שלום העולם, ושומה עלי לבטא זאת בבהירות גמורה. ואולם, מצד שני עדיין נמצאת האפשרות הישירה בבדיקה. גם הבונדסטאג יעסוק בזה. קיימת הצעת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, אבל מבחינה משפטית אי־אפשר לערוב, שעם חקיקת איזה חוק שהוא כבר הוצאנו את האנשים או שהחזרנו אותם לגרמניה”.

עד כאן לשונו של ראש ממשלת מערב־גרמניה. אפשר איפוא להסיק, כי לא חל שינוי בעצם גישתו השלילית של ד“ר ארהארד לפעולת המדענים. יש כאן הבעת ספק ביעילות האמצעים שבחקיקה המוצעת. גם הדברים שהשמיעוּ בענין זה בעבר הד”ר ארהארד עצמו וקודמו בתפקיד, הד"ר אדנאואר, שגינו את המדענים והבטיחו לפעול בענין זה – אינם מצביעים על פירוש אחר.

לא מן המותר, אולי, להזכיר כאן קצת עובדות (ואולי מוטב לומר: מעשים ועובדות) בקשר לגישתה של ממשלת גרמניה המערבית לענין. הידיעות הראשונות, כזכור, על מדענים גרמנים העוסקים בפיתוח אמצעי לחימה במצרים, נתגבשו אצלנו לפני כשנתים, וכעבור חדשים אחדים מסרה בענין זה שרת־החוץ הודעה בכנסת. בסמוך לכך הודיע דובר ממשלת בון כי ממשלתו מגנה את פעולת המדענים, הפעילה את השפעתה להחזרתם, ותמשיך במאמציה בכיוון זה. ברוח זו נתפרסמה כעבור ימים אחדים הודעת כל הסיעות בבונדסטאג, ובה היסוד הנוסף: כי שלוש הסיעות יעשו כמיטב יכלתן כדי לממש מיד את ההסדרים התחיקתיים הדרוּשים.

עוד הודעה של דובר ממשלת בון באותה רוח פורסמה בסוף שנת 1963. אז ראתה ממשלת גרמניה המערבית את הדרך הטובה ביותר בהרחבת חוק הדרכונים. כידוע, לא יצא הדבר לפועל. דברי גינוי והסתייגות מפעילות מדענים גרמנים במצרים נתפרסמו, ועודם מתפרסמים, בטלביזיה, ברדיו הגרמני ובמרבית העתונים המערב־גרמניים. אישי ציבור, מנהיגי מפלגות ואיגודים מקצועיים חזרו והביעו את דעתם השלילית על פעולת המדענים. אך מבחינה מעשית לא נשתנה, לצערנו, דבר.

אוסיף כאן מה שידוע, כי לפני שבועות אחדים שיגרתי לראש ממשלת גרמניה המערבית אגרת אישית בענין זה. ולאחרונה, כשהגיעו הדים ראשונים על דבריו של ד"ר ארהארד במסיבת עתונאים, פורסמה בענין זה גם הודעה של דובר משרד החוץ שלנו.

ההתמרמרות העוברת בלב כולנו נוכח פעולתם של מדענים גרמנים בשירות מכונת המלחמה המצרית נובעת משני מקורות: קודם כל, החרדה למשמע הצירוף “גרמנים ומזימות התנכלות נגדנו” יש לה שרשים היסטוריים, שאינם ניתנים למחִיה. חורבן גולת יהודי אירופה, שחוללה גרמניה בשנים של ליקוי המאורות בעם הגרמני, יהיה לעולם חלק מתודעתנו הקיבוצית והאישית גם יחד. אביע את התקוה כי טובי העם הגרמני וממשלתו מבינים היטב לתחושה זו; וזכאים אנו לתבוע מהם ולקוות כי ההכרה שלא ייתכן עוד שתישלח יד גרמנית בעם היהודי, תחדור לעומק התודעה והתחושה של העם הגרמני כולו, וכי הדבר לא ייעשה לא במישרין ולא בעקיפין.

ואל יפטרו את התקוממותנו המוסרית על פעולת המדענים כגישה אי־רציונלית גרידא. עם, שעבר עליו מה שיעבר על עמנו, זכאי בענינים אלה להבנה מסוג אחר. וכאשר באים ומנחמים אותנו כי אנו מפריזים בגודל הסכנה – נאמר, כי אילו בא מישהו בשנות השלושים והיה מזהיר מפני אפס קצהו של החורבן שפקד את הגולה היהודית באירופה בימי המלחמה, היו בודאי אומרים הטובים בידידינו לא רק שזוהי הפרזה, אלא שבודאי נסתתרה בינתו של האומר והמזהיר. אל עם בעל נסיון היסטורי כזה אי־אפשר לבוא בטענה של הפרזה ובטענה של אי־רציונליות.

אומרים לנו כי מספרם של המדענים בשירות מכונת המלחמה המצרית הוא כיום מועט (ומי יודע בדיוק). אבל נניח. גם אם כיום הוא מועט – הוא עלול לגדול. אומרים כי הפועלים שם הם מנמושות העם הגרמני. אולם מי לידינו יתקע, ומי יתקע לידי האומרים זאת – גם לאומרים מתוך כונה טובה – שבעתיד לא יבואו חשובים מהם? היו גם שהתחכמו לטעון, שפעולת המדענים היא בכלל אפילו לטובתנו – ואת הנימוקים שמעתם. ו“חכמים” כאלה נמצאו אפילו מחוץ לגרמניה. לא אכנס אתם בויכוח; מספיק הטון הסארקאסטי שלי ביחס ל“חכמים” אלה. די שנעלה בדעתנו את הצירוף של משטמה ערבית עיורת עם כושר הביצוע הרצחני שבימי היטלר, כדי שתוחור לנו התמונה. הדברים אמורים במדענים ובמומחים מסוג זה מכל ארץ שהיא; על אחת כמה וכמה בגרמנים.

וכאן אני מגיע למקור השני לדאגתנו ולחרדתנו בענין המדענים, וזה: עצם הסכנה שבפעולתם, בפרט כשנזכור את ההדגשה על תכנון לטוח ארוך במכונת־המלחמה הערבית המכוּונת נגדנו.

כבר אמרתי בכנסת, בעת שהשיבותי על הויכוח המדיני בשלהי המושב הקודם, וגם בהזדמנויות אחרות, כי לגבי ערך פעולתם של המדענים יש לנו חילוקי־דעות גם עם ידידים בחוץ־לארץ, המסבירים לנו כי אין הסכנה הישירה מרובה. אין אנו יכולים להתעלם מכל חיזוק ומכל עידוד הניתן למכונת־המלחמה הנאצרית, המתעצמת מתוך מטרה מוצהרת לתקוף את ישראל.

אמנם, טוב שיזכרו: אין אנו דלים מכוח עצמי, ואין אנו חסרי ידידים בעולם. והמשעשע את נפשו בחלומות תוקפנות ונקם – עושה את החשבון בלי “בעל־הבית”. אין אנו נושאים את נפשנו למבחן כוח, אף שאנו בטוחים ביכלתנו לעמוד בו כיאות.

וראוי להזהיר כי במציאות המדינית של ימינו קשה ואף מסוכן לדבר על סכסוכים לוקאליים בלבד. מלחמה שתיפתח על־ידי תוקפנות ערבית נגד ישראל, ובעזרת מדענים גרמנים, עלולה לחרוג מן האיזור ולאיים בתבערה רבת־ממדים. שיקול זה מוסיף משנה תוקף, הן לתביעתנו המיוחדת להפסקת פעילותם של המדענים הגרמנים בשירות מכונת־המלחמה המצרית וכן לתביעתנו הכללית להפסקת מירוץ החימוש ולמתן תוקף כללי, מקיף, לחובה לפתור כל חילוקי־דעות בינלאומיים בדרכי שלום. אני חוזר ואומר: תוקף כללי ואוניברסלי, בלי להוציא את ישראל מן הכלל, כפי שמרשה לעצמו לעשות זאת שליט מצרים.

ישראל תומכת בכל לבה בהפגת מתיחות המלחמה הקרה בעולם כולו ובאזורנו בפרט. על המעצמות הגדולות להימנע מלספק נשק התקפה לכל מדינה באיזור, המאיימת בתוקפנות על מדינה אחרת והממאנת לקיים יחסי שלום עם כל שכנותיה. יש לשים קץ למירוץ החימוש מתוך הסכמה הדדית.

הדברים הללו אמורים בכל סיוע הניתן לתוקפן, קל וחומר בעזרה המושטת בידי מדענים גרמנים דוקא, למדינות המתכננות תוקפנות נגדנו, ובכך הם בעצם מתכוננים להמשיך חשבון עקוב מדם, שטובי העם הגרמני, כפי שאני מקוה, מבקשים להיטהר הימנו.

דומה, כמעט ללא ספק, אפשר לומר, שבעצם הערכת פעילות המדענים הגרמנים במצרים ובתביעה להפסקתה יש הסכמה כללית בבית הזה. אולם עם זאת איני פטור מחובתי להדגיש את השיקולים החייבים להעמיד את הדין־ודברים שבינינו לבין גרמניה בענין כאוב זה במקומו הנכון, דהיינו, בהקשר הכולל של המסכת המדינית־בטחונית של עמנו.

וקודם כל חייבים אנו בשמירת חוש הכיווּן. מקור מזימת התוקפנות כיום הוא קהיר. בנסיונותיה להבטיח לעצמה את ההגמוניה במדינות ערב היא הניפה את דגל המלחמה. משולחיה סובבים בבירות ערב ומנסים לשלבן בתכניות המלחמה בישראל בפיתויים ובאיומים גם יחד.

מצרים מפעילה, כפי שאמרתי, השפעה ממתנת כביכול, לא כדי להביא לידי פתרון של שלום, אלא כדי להילחם בתנאים נוחים יותר, כפי שנראה לה. הסעד המוסרי והממשי הניתן לנשיא מצרים מצד מעצמות אדירות, מחזק את ידיו להשתלטות ומגבש את תקוותיו למלא את תאותו.

ושוב נזכיר, כי העולם התרבותי כולו, בביטויו הארגוני באו“ם, עדיין לא הורה בלשון ברורה שאין הוא מוכן לסבול מזימות כאלה בקרבו. אין אנוּ יכולים לקבל את הדיבורים הרמים על קיום השלום בעולם, אם אין בצדם הוקעה חד־משמעית לגבי תוקפנות גלויה ומוצהרת ולגבי מזימות מלחמה וחורבן. אי־אפשר להחזיק בעקרונות מגילת האו”ם ולהניח למדינות החברות באו"ם לחרוש מזימות בריש־גלי ובאין מפריע; אין ליישב השתתפוּת בעצרת וישיבה במועצת הבטחון עם הפרת הבטחון הזה על־ידי אימוץ ידים תוקפניות בדרכים שונות. נגביר ונמצה את התביעה מכל גורם המסייע למצרים בחישול מכונת התוקפנות שלה, אם סיוּע במעשה ואם סיוע במחדל ואם סיוע בדיבור־פה, למען יפסיק זאת לאלתר. לא נעלם מאתנו, כי רבות מן המדינות שהיו שותפות, בעבר הלא רחוק ובעבר הקרוב ביותר, להחלטות ראוָה, כגון אלה שנתקבלו בקהיר, בועידת הבלתי־מזדהים, ובועידות דומות לפני כן, לא היו שלמות אתן. אולם אף שהשלימו עם ההצהרה בלב ולב, באי־רצון ומתוך סלידה, תחת לחץ הסחטנות המצרית והערבית – יש לצפות גם מהן שיימנעו מתשלום מס־שפתים לתוקפן.

ועוד שיקול שרציתי להביאו ולציינו, והוא כרוך במכלול הקשרים המיוחד שבינינו לבין גרמניה של היום. אסור שייוָצר רושם בדעת הציבוּר, כאילו מתמצית סוגיה זו רק במרירות ובזעם שנוצרו אצלנו סביב פעולתו של קומץ מדענים חסרי מצפון ומעצור.

מעמדה הכלכלי והמדיני של גרמניה המערבית בתוך אירופה גובר והולך. אנו מעונינים בהידוק קשרינו עם אירופה על כל מדינותיה, על מוסדותיה המשותפים, על הכלים הכלכליים השלובים שהקימה, ועודנה מקימה, כאשר גרמניה היא אחד הגורמים המכריעים בהם. לא תשרת את ענינה של ישראל יצירת מתיחות בינינו לבין מערב־אירופה, הכוללת את גרמניה המתחדשת בתוכה. ליחסים בינינו יש משמעות כבדת־משקל לגבי התעצמותנו בכל התחומים. התפקיד השמור מבחינה זו לגרמניה המערבית בעולם המערבי ובאירופה, מחייב הערכה והתחשבות ענינית ומקיפה. ועל הכל – הרי אנו מדברים בעם בן עשרות מיליונים, שפורצים בתוכו כוחות התחדשות והתנערות מן העבר הקרוב, שהיו לו גם פרקים אחרים בעברו וביחסיו עם עמנוּ; מותר לקוות שיש בו כוחות גנוזים גדולים לעתיד ושגם הוא אינו נושא את נפשו להגברת המתיחות בינו לבין העם היהודי בעולם כולו, והעם הגרמני אינו צריך להיות מעונין במתיחות כזאת בינו ובין העם היהודי בעולם כולו.

אמרתי את כל הדברים הללו לא כדי למעט מעצמת תביעתנו המוסרית שיחדל שיתופם של מדענים גרמנים במכונת־מלחמה המכוּונת נגדנו במוצהר ובגלוי. איני רוצה להשיא עצות לממשלת מערב־גרמניה, לנבחריה ולעמה מה הם האמצעים הטובים ביותר לתכלית זו. הם יושבים על מדוכה זו ועליהם למצוא את הפתרון. עם זאת נאמר, כי לא ייתכן שייבּצר ממדינה אדירה להביא את יחסה השלילי המוצהר אל פעולת המדענים לידי ביטוי חוקי ומוחשי. לא יתכן שייבּצר מעם שלם, החייב להתיצב פנים אל פנים מול עברוֹ הקרוב, להוקיע ולהקיא מתוכו אבר מנוּון, המתנכל למצוא לעבר זה המשך בימינו שלנו.

כולנו רוצים לקוות, כי העם הגרמני סולל לעצמו דרך חדשה על חורבות עברו המחריד. תצא הקריאה אל העם הזה ואל ממשלתו למצות את הדין עם עברו עד תום ולא להניח עוד לעבר הזה לשוב ולעלות. המוני העם, הנוער, נשים ואמהות, העתונות, הרדיו והטלביזיה, מיליוני החברים באותם האיגודים המקצועיים עצמם שגינו את פעולת המדענים – המשכילים, הנוער הלומד ומוריו בכל הדרגים – כל אלה יש בכוחם ליצור את האוירה שתעורר כל איש גרמני, איש מדע, טכנאי וסתם אדם, לאסוף את ידו מלתת סעד לאויבינו בנפש.

חוק ההתישנות של פשעי הנאצים

ולענין חשבונו של העם הגרמני עם עברו שלו שייך גם דבר התישנוהם של פשעי הנאצים, העתידה לחול בגרמניה המערבית בחודש מאי הקרוב.

תחושת כולנו דיברה מגרונו של שופט בית־המשפט העליון, פרופ' משה זילברג, כשאמר לפני כשלושה שבועות בפסק־דין בענין פלילי את הדברים הבאים:

“הנה הולך ומתקרב יום 8 במאי 1965, היום בו יתישנו על פי החוק הגרמני כל פשעי הנאצים, למרות מה שרישומם עדיין ניכר, וארסם עודנו מפעפע, בשכבות שונות של האוכלוסיה. צדקה איפוא הועדה המשפטית של ארגוני המרי הצרפתי והבינלאוּמי, שהתכנסה בפאריס ביום 2 ביולי 1964, ודרשה מגרמניה ושאר “ארצות המקלט” של הנאצים לבטל כליל את התישנותם של פשעי הנאצים ועוזריהם או – לפחות – להאריך את תקופת התישנותם מ־20 ל־30 שנה (אחרי כניעת גרמניה), היינו עד חודש מאי 1975”.

עד כאן לשונו. הפרופ' זילברג הגדיר לפני כן, כי “לגבי הפשעים המפלצתיים של הברברים הניאו־גרמנים”, מעיד נסיון המציאות, כי “תקופת ההתישנות היא קצרה מדי ואין סיפק בידה להגליד את פצעי העבר או לעמֵם את זכרם”.

באותה מסיבת־עתונאים שהזכרתי בראשית דברי אמר אמנם ראש ממשלת מערב־גרמניה, כי בהתחשב בחומר המצוי בידי ממשלתו אפשר יהיה לפתוח בהליכים משפטיים כמעט בכל המקרים הללו. עם זאת הוא חיוה דעה אישית, שיש צורך להאריך את תקופת ההתישנות לגבי רצח ולגבי מעשי זועה, כדי שלא יתחמקו מעונש גם אותם הפושעים שהחומר להרשיעם יתגלה אחרי 8 במאי.

רוצה אני לקוות, כי דעה אישית זאת של פרופ' ארהארד תהיה לנחלת העם הגרמני וממשלתו, לנחלת בית־הנבחרים של מערב גרמניה. מעבר להתישנות מעשי הפושעים קיימת בעיית הפשע ההיסטורי. פשע כזה אינו מתישן באופן קאלנדרי. אם רוצים הגרמנים שיהא דבר זה נחלת העבר – חובה עליהם לדאוג שלא תחול ההתישנות על הפושעים והרוצחים עצמם.

דברי תשובה בכנסת, 18 באוקטובר 1964

אישי היושב־ראש, חברי הכנסת,

לאחר הויכוח על הודעתי מלפני שבוע חלו כמה התפתחויות, שחובתי להרחיב עליהן את הדיבור. מצד אחד כונתי להודעת ראש ממשלת מערב־גרמניה, הפרופ' ארהארד, שנמסרה לפני ארבעה ימים בתוך מסגרת נאום הפתיחה בויכוח על התקציב בבונדסטאג. מלבד זאת אעיר גם על כמה מאורעות עולמיים.

דומה, שמבחינה מהותית לא תהא זו סטיה מן המקובל והרצוי בדיון פרלמנטרי, אם אתיחס בראשונה לדברי ראש ממשלת מערב־גרמניה. שהרי בכל זאת אסור לשכוח, שהויכוח העיקרי בשאלת המדענים מתנהל בינינו לבין גרמניה; הויכוח בינינו לבין עצמנו הוא שולי, ולולא אדיקותה של האופוזיציה בהקנטת הממשלה, הוא אולי אפילו מיותר, שהרי הבית כולו מאוחד בתביעה לסילוק המדענים ממצרים, וחייבת הכנסת כולה להתרכז בתביעה ובתקוה כי אכן יקום הדבר.

קודם כל, משהו על הרקע הכללי של דברי הפרופ' ארהארד, בדבר מערכת היחסים הכוללת בין שתי המדינות. יש להעריך את הערתו, כי יחסה של גרמניה אל מדינת ישראל – ואני מצטט – “איננו נקבע על־ידי שיקולים מדיניים בלבד, אי־אפשר לנתקו מן הנטל שהעמיס הנציונל־סוציאליזם על העם הגרמני”. עד כאן לשונו. חשוב, אמנם, שהאיש העומד בראש הנהגתה המדינית של גרמניה המערבית מכיר בעקרון זה. אולם כיצד מיישבים הכרה כזאת, כשהיא מבוטאת בכנות, עם כמה גילויים במציאות המדינית?

כמה מן המשתתפים בויכוח כאן הזכירו את ענין היחסים הדיפלומטיים בין שתי הארצות, והתביעה נשמעה ברמה גם בבונדסטאג.

לא לנו לבקש מגרמניה המערבית, שתואיל לצאת מבדידותה המוזרה בקרב כל המדינות הנאורות באירופה לענין יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אבל לגבי גרמניה עצמה – העובדה שלא ראתה לנכון לעשות צעד בכיוון זה במשך השנים הללו, שומטת מתחת לרגליה את הבסיס המוסרי למדיניותה שעליו דיבר הפרופ' ארהארד. לא היה כאן כל נסיון לחרוג משיקולים מדיניים גרידא, שאף הם, כשלעצמם, היו במקרה דנן רופפים ופסולים, ממין שיקולי הפרקמטיה והתועלתנות הצרה שמדינאים ומנהיגים מצווים להתגבר עליהם. כי מה היה השיקול? “מה יאמרו אויבי ישראל”. ידוע לנו, שהמתנכלים לעצם קיומנו ביקשו להטיל וֶטו על הסחר אתנו בתכסיסי איום וסחיטה בכל העולם כולו; הם בקשו להטיל וטוֹ על החזרת חלק מצער מגזל הרכוש היהודי בשילומים ובפיצויים אישיים. העולם הנאור כולו דחה נסיונות כאלה; גרמניה המערבית עצמה התעלמה מהם בשעות של התעלות. ואף זאת: האיוּם הערבי ריק ומנוּער מתוכן ממשי. לכל היותר יכולים עמי ערב לאיים על המעצמות בכך שיחדלו לקבל מהן עזרה ברוב חסדם. אם תועמד העמדת־הפנים שלהם במבחן, לא תעמוד בו. העולם המתפתח, וארצות המזרח הקרוב בתוכו, זכאי וזקוק לסעדן ולמשאביהן של הארצות המפותחות. הזיקה הזאת תגבר ככל שישתרר פכחון אמיתי באיזור, ככל שתעמיק ההכרה המחייבת עדיפות לבנין הכלכלה והחברה בתנאים של שלום. הזכות להיעזר איננה מקנה זכות להתערב ביחסים ובקשרים שבין איזו ארץ שהיא לבין ישראל.

הפרופ' ארהארד דיבר על “יחסים טובים במידה שוה” עם כל עמי האיזור. מה שקיים איננו שויון. עמי אמריקה, מדינות אירופה ממזרח וממערב, עשרות ארצות באסיה ובאפריקה לא נכנעו לסחטנות הזאת, לא נזקקו לדרך הכניעה בתור הוכחה מוזרה ביותר של רצון טוב כלפי כל הצדדים. בבונדסטאג נשמע קול, כי יחסי גרמניה־ישראל חשובים לרכישת אמון העולם בגרמניה; נוסיף עוד זאת: אפילו היחסים בין גרמניה לבין ארצות ערב ייקבעו, בחשבון אחרון, על־ידי הזדקקותן של הארצות הללו לסיוע בפיתוחן. היחסים לא ייקבעו בזכות מחבואים דיפלומטיים, ואף לא בזכות אזלת־יד הממשלה, כאשר אזרחים גרמנים מסייעים לתכניות תוקפנות נגדנו.

וכאן אני מגיע לדבריו של הפרופ' ארהארד בענין המדענים. משפט־המפתח בדבריו מבטיח מיצוי “כל האפשרויות העשויות לתרום לכך, שתינטל מן העם הישראלי הרגשת האיום מצד גרמנים”. אם יש לדברים הללו משמעות, צריכה משמעות זו ללבוש צורות מעשיות. זהו שטר שפרעונו הוא כבודו.

הערכתו של פרופ' ארהארד כי פעילות זו של המדענים במצרים עלוּלה להפוך לסכנה לשלום, מעידה על הבנת המצב. אין לי אלא לחזור ולהטעים מה שאמרתי בהודעתי, כי לא ייתכן שייבּצר מן העם הגרמני, מבית־הנבחרים שלו ומממשלתו לתת לכך ביטוי חוקי ומוחשי, ואוסיף – יפה שעה אחת קודם.

היו שני ביטויים בנוסח דבריו של הפרופ' ארהארד, שמן הדין להעיר עליהם. הביטוי האחד מדבר על נטילת הרגשת האיום מצד גרמנים על “העם הישראלי”. יש לקבוע, כי הרגישות בענין זה, כמו בכל מערכת היחסים עם גרמניה, משותפת לעם ישראל כולו בארצו ובתפוצותיו. סיכון שלום המדינה וכל פגיעה בה מחוללים חרדה בלב העם כולו, ועיני כל קיבוציו נשואות למעשה של ממש, כדי להפיג הרגשה זו. רק מעשה של ממש מתישב עם הנסיון שפרופ' ארהארד דיבר עליו “לרפא כל מה שבכוח אנוש לרפא”. בלעדיו אפשר אך להוסיף ולפרנס חרדה זו של העם היהודי על כל העלול להשתמע ממנה.

עוד הערה לדברי התודה של ראש ממשלת מערב־גרמניה, על כי אנו מתאמצים כאן להבין את ארצו.

עלי להסביר במיטב הכּנוּת מהי הבנתנו: אנו מבקשים להבין את התהליכים העוברים על העם הגרמני ולהעריך אל נכון את כוחות החיוב וההתנערות מן העבר הקרוב הפורצים בתוכו. אין הבנתנו יכולה להתפרש כהשלמה עם מחדלים המעידים על אזלת־יד להסיק מסקנות מעשיות מעקרונות חיוביים כשהם לעצמם.

מעודד הדבר, כי בתגובותיהם נאחזו מנהיגים מדיניים גרמנים בקריאתנו אל מיטב הכוחות המתחדשים הפורצים בגרמניה. הם רואים בקריאה זו עידוד ואתגר לעצמם ולעמם. הנחתו העקרונית של הפרופ' ארהארד בדבר נטל העבר האכזרי הקובע את היחסים בין שני העמים, קולות כאלה – כפי שהזכרתי – ותגובות מצפוניות המבטאות את דעת הקהל במערב גרמניה, חייבים להיות נחלת העם הגרמני על מוסדותיו ועל ממשלתו ולהניעם לעדות מוחשית על כך.

סקירתי בפתח הדיון לא הצטמצמה בענין מדיני אחד בלבד; ארשה, איפוא, לעצמי כאן כמה הערות שאינן נוגעות לענין גרמניה אלא שהזמן גרמן, עקב כמה מאורעות מדיניים שארעו בימים האחרונים.

הצטרפותה של סין לשורת המעצמות בעלות כושר גרעיני השפיעה בהכרח על כל מערכות החישובים הבינלאוּמיים. האנושות כולה חיה בצל האימה של נשק משמיד המונים. ההתרחבות המספרית של מקורות האימה הזאת מחייבת עוד יותר שקידה על משטר בינלאומי המוציא את השימוש בכוח הנשק מכלל האמצעים הבאים בחשבון לפתרון סכסוכים וחילוקי־דעות בין עמים. קדושת הגבולות הבינלאומיים הקיימים והחובה להיזקק לדרכי שלום ולמשא־ומתן ישיר בכל סכסוך מודגשים עוד יותר במצב הקיים.

מאורע אחר – בצמרת השלטון של אחת משתי האדירות שבמעצמות תבל, בברית־המועצות, חלו חילופי־גברי. ממש באותו זמן הודגש משקלה של ברית־המועצות במערכות עולם בהישגה המדעי והטכני המפואר בכיבוש החלל. צורת חיי המדינה והציבור, כפי שהם מתנהלים שם, מרבה את הנסתרות וממעטת את הנגלות לעיני המסתכל מבחוץ. האנושות כולה שותפה לתקוה שהאישים שהגה המדינה בידיהם יוסיפו לתרום להפגת כל מתיחות בעולם, שהם יוסיפו לדגול בעקרון, כי יש לפתור כל סכסוך בדרכי שלום. כדרכם של אנשים הנכנסים לתפקיד חדש, יבחנו בודאי לאור עקרונותיהם את מדיניותם על כל סעיפיה. תוּבע־נא מכאן התקוה, שימצאו את דרכם לעשות למען הקיבוץ היהודי הגדול בברית־המועצות, להשוותו כיחידים וככלל לבני שאר העמים החיים בארץ אדירה זו, ולהיענות לשועת קרוביהם כאן המייחלים לאיחוד המשפחות. נקוה, כי עמי ברית־המועצות, מנהיגיהם וממשלתם, הבונים את חברתם מחדש, יבינו למפעל ההתחדשות הלאוּמי והחברתי שלנו כאן ויראו אותו ואת שאיפתו לשלום באורם הנכוֹן.

ומאורע שלישי – ממשלה חדשה עלתה לשלטון בעקבות בחירות כלליות במעצמה גדולה אחרת, בבריטניה. ביחסים שבינינו לבין בריטניה היו, כידוע, פרקים שונים בטיבם והם עתה ידידותיים בצורתם ובתכנם. יורשה לי להביע את תקותי ואת בטחוני, כי יחסי הידידות הקיימים כעת בין שני העמים ימצאו המשך במעשי הממשלה הבריטית החדשה בתוך מכלול התפקידים העצומים שהציבה לעצמה.

הקדשתי את עיקר דברי לענינים הצריכים להישמע מעבר לכתלי הבית הזה. אני חושש שהמתוכחים יצאו מקופחים. אבל פטור בלא כלום אי־אפשר, אעיר כמה הערות־יסוד בשולי הדיון.

קודם כל ברצוני להביע את הסכמתי המלאה לאלה מחברי הכנסת, וכונתי לדוד הכהן ולברוך אזניה, שהדגישו את הצורך בהסברה מכוונת באזני העם הגרמני: אני סבור שהם צדקו בהעלאת הבעיה. ויש לעסוק בזה למרות הקשיים הנפשיים והאחרים הכרוכים בדבר.

חבר־הכנסת כסה פטר אותי מחובת פירוט־יתר בענין אחד בהקדישו דברים בוטים ונכוחים לכלל גדול והוא: בשום פנים אין לצמצם את מערכת היחסים בינינו לבין גרמניה המתחדשת בתוך המערך האירופי המשולב ולהעמידה על המחלוקת בשאלת המדענים גרידא. על כך מצוּוים אנו אם פנינו לעתיד ולא לעבר, ולכך מחויבים אנו בתוקף האחריות המוטלת עלינו לחיי העם ולעתידו. אין לנתק את הויכוח על המדענים מן העמידה המתמדת על כלל האינטרסים של מדינת ישראל בעולם.

הערה אחת חייב אני לחבר־הכנסת בגין בנוגע לנסיונו העקיף להכניס את ראשו בויכוח לא לו ולהעתיק לכאן, מתוך התחסדות, מלים שיצאו מפי גדול ישראל בדורנו ומורה ורבה של תנועת העבודה, במהלך של בירור בתוך מסגרת תנועתו.

פצעי אוהב של דוד בן־גוריון נכון אני לקבל באהבה ולהתוכח עמו מתוך ידיעה ברורה שהעם כולו, תנועתו ואני עצמי חייבים בכבודו, מכירים לו טובה ורוחשים לו הוקרה גם בשעה שחולקים עליו בסוגיה זו או אחרת. נאמנה תנועת העבוֹדה הישראלית על ניהול כזה של הויכוח ועל מציאת דרכה מתוך אחריוּת ושותפות. אילו ביקשתי להשתמש בתחבולה הרטורית הצרופה שנקט כאן מר בגין בראשית דבריו, הייתי אומר: אין ברצוני להיות כמותו ולכן לא אצטט פתגמים לאטיניים של דרדקים כמו קווד ליצט וכו'. יש משהו מעורר חמלה בנסיון לגרור לכאן דברים שלא מן הענין רק לשם נסיון להקניט, כדי לחפש בקיעים ולתקוע טריזים בענין הנוגע לבצרונה ולעתידה של מדינת־ישראל.

חופש הדיבור שלי ושל חברי מוגבל, כמובן, בענין כזה יותר מאשר זה של נואמים אופוזיציוניים, המתירים לעצמם להתעלם בטענותיהם אפילו מדברים הצריכים להיות ידועים להם מן הועדות. יש חוֹבת הוגנות שלא לשאול שאלות שאי־אפשר להשיב עליהן כאן, ולכל היותר אפשר לעשות זאת בועדה. מקשים קוּשיוֹת על קטעי אינפורמציה, שגרירתם לויכוח מעוררת אצלי את השאלה אם אין לי להתחרט על שהשתמשתי בהם בכלל. בודאי שאיני יכול להסבירם. יש, חבר־הכנסת בגין, גם חובת הוגנוּת בציטוּט. הנה אמרתי, למשל, בשלהי המושב הקודם, כי מומחים זרים מזלזלים בערכה של פעולת המדענים במצרים. סבור הייתי, כי הבית צריך לדעת זאת ומיד הוספתי וחלקתי עליהם, ודחיתי דבריהם, ובעקיפין עשיתי זאת גם הפעם. מה עשה חבר־הכנסת בגין? ציטט את הציטוט שלי מדברי אחרים, ושכח להוסיף פרט קטן: שלא ההנחה שלהם מונחת ביסוד שיקוּלי.

בכל זאת, ובשים לב למגבלות המוטלות עלי ואינן מוטלות כנראה על מר בגין, אנסה לבחון את העצה שיעץ לנו.

לו אין מדיניות “כבקשתך”. הוא מצטיין בעקיבותו. בעשרים במארס אשתקד יעץ לנו שלא לזרוע בהלה בקשר לטילים המצריים, ואילו בחמישה־עשר במאי השנה התחיל הוא עצמו להלך עלינו אימים כי “כל שבוע, לא רק כל חודש נוסף – נושא עמו סכנות בלתי משוערות לבטחוננו הלאומי”. אבל מילא, כאן יש לפחות רוָח של קצת יותר משנה בין שתי האמירות; בענין אחד דורש הוא מאתנו זכרון קצר עוד יותר: רק לפני חמישה חדשים ראה מר בגין סגולה בדוקה לריפוי כל מַדויה של מדיניות־החוץ הישראלית: לחולל מתיחות עם גרמניה המערבית וכך לגלות נקודות מפגש בינינו לבין הגוש הסובייטי.

מעשה שטן, עוד בגין מדבר ואדז’וביי בא: עלתה על הפרק פגישה אפשרית בין ראש הממשלה הסובייטי דאז לבין ראש ממשלת מערב־גרמניה, ודוקא בבון. משנסתמנה הפגישה שם בטלה נקודת המפגש כאן. לא אני ולא מר בגין איננו יודעים מה יקרה בענין זה בזמן הקרוב. מי יודע איזו פילוסופיה חדשה יציע לנו מנהיג “חרות” אז. אפילו לגבי גרמניה עצמה קשה לי לגלות מה הוא רוצה בעצם. פעם הוא מבקש שנתקוף את גרמניה המערבית כדי להתיצב נגדה, במפגש עם הרוסים, פעם הוא מוצא דוקא בתוך גרמניה מעלות טובות של רגישות חיוּבית לכל דבר הקשור בעבר הנאצי, והמסקנות – שוּב תקוף.

אבל אם אמנם קיימת רגישות זו – ואני מאמין בכך – חייבים אנו לתבוע במפגיע מן הגרמנים עצמם שיסיקו את המסקנות בפועל ממש. עליהם למצוא את הדרך היעילה ביותר לביטוי מעשי של עקרונותיהם. ומה האיולת הזאת, לתלות בנו את הריהביליטציה שניתנה לגרמניה בעולם? לא אנו הכתבנו את הכרזות גדולי המדינאים בעולם, מקנדי המנוח ועד ראשי המעצמות בימינו, שהזדהו ברב או במעט עם גרמניה. ועוד, יש שתי גרמניות: מערבית ומזרחית. המזרחית לא הכירה בנו; לא שילמה לנו פיצויים; איש לא האשים אותה שהיא עוזרת לבטחון ישראל; היא שלחה מברקי ברכה לועידת־הפסגה הערבית, שבה הוחלט לפעול למען השמדת ישראל. אני מניח שגם עליה חלים דברי חבר־הכנסת בגין, שהעם הגרמני היושב בתוכה “לא יכול היה להשתנות בן־לילה”. ובכל־זאת מקובלת גרמניה המזרחית ברוסיה, בארצות מזרח אירופה, בהודו, במצרים וכדומה. האם גם לה ניתנה ריהביליטציה מצדנו? האם גם מצבה נובע ממעשיה או ממחדליה של מדינת ישראל?

לבסוף חייב אני עוד הבהרה ענינית אחת למר בגין. כונתי לתאריך של שנתים לראשית ידיעתנו על פעילות המדענים. נכון, שידיעות בודדות ושמועות הגיעו אלינו עוד קודם. מה שאמרתי אינו אלא שהידיעות נתגבשו לפני כשנתים, כלומר הצטרפו לתמונה כלשהי המאפשרת והמחייבת תגובה.

אין לי אלא לשבּח את הודעתו הנבונה של חבר־הכנסת ישראל גלילי, שקיבל את הנחתי, כי אין סתירה בין ההסתייעות בגרמניה לבין התנגדותנו הנמרצת לפעילות המדענים במצרים. חבל שלא עמד לו לישראל גלילי הגיונו המדיני והוא הוסיף להעמיד סתירה היפוטטית כזאת כאפשרות מעשית. נהפוך הוא: התביעה שתחדל פעולת המדענים והמגמה להידוק הקשרים עם אירופה, ועם גרמניה בתוכה, הם שני שלבים במערכת הגיונית אחת למען ביצור ישראל. העצה שיעץ גלילי עלולה לעשותנו בכלל קרחים מכאן ומכאן.

לבי לבי לחבר־הכנסת מיקוניס. נדרש ממנו מאמץ קשה: הוא חייב, כנראה, להצדיק את נאצר בכל מחיר ולהתקיף את הגרמנים. שום אקרובטיקה דיאלקטית לא תועיל. פעילות המדענים מסוכנת, כי היא נעשית בשירותה של מצרים תוקפנית, המאיימת עלינו. אין שום צורך לחפש את הסכנה דוקא בדמונולוגיה של מישהו אחר. תבחר לך: או שתדבר בגנותם של המדענים, או שתהיה לנו סניגורו של נאצר. זה או זה. לא שניהם ביחד. ואינני מבין מה צורך יש למפלגתך, המכריזה השכם והערב על הפטריוטיות הישראלית שלה להציג אותנו באור מסולף. וכי מישהו כאן, מכל המפלגות, איננו מעונין במתינות אמיתית במחנה הערבי? אנו מתריעים על מתינות כוזבת, על דיבור מתון שאינו מכוון לשלום אלא לתוקפנות מסוכנת, עם נשימה ארוכה. איזה ענין יש לך להגן על תוקפנות כזאת? באזני מי אתה רוצה לתת לה הכשר? את מי זה משרת?

ולבסוף יורשה לי להוסיף לכאן תמיהה כללית יותר. אינני יודע מדוע פסחה על מק“י התפתחות שעברה על המפלגות הקומוניסטיות בעולם בעשר, או לפחות בחמש השנים האחרונות. בכל עם ועם פנו הקומוניסטים אל גישה לאומית מתוך נאמנות לעקרונותיהם החברתיים. הם הביאו את דבר תנועתם אל עמם ואת דבר עמם אל תנועתם. תפנית זו לא פסחה גם על קומוניסטים יהודים בארצות־הברית ובארצות אחרות. הם מרימים קולם, למשל, על העָוֶל הנעשה ליהדות ברית־המועצות מתוך התעלמות משותפות הלאום והגורל היהודי? די אם אזכיר את מאמריו של פסח נוביץ ב”מאָרגן פרייהייט" בענין זה. מהם למדו והצטרפו לקריאה אישים קומוניסטים לא־יהודים בולטים בארצות שונות. אין שום בר־דעת יכול להבין מהו העיווּת הנפשי שמנע מפנה כזה דוקא בישראל, להוציא גילויים בודדים אי־פה ואי־שם, בענינים שונים. ואסיים: האומנם דוקא כאן זקוקים יהודים להכשר מבחוץ ללאומיות יהוּדית, ואפילוּ לאהבת־ישראל פשוּטה?

במיסדר חטיבת גולני, 21 בינואר 1965

אנשי חטיבת גולני, מפקדים וחיילים!

אחרי סדרת אימונים מפרכת אינני מעז לעכב ולהלאות אתכם בדברים ארוכים. בעצמי הייתי חייל בחיל־הרגלים ואני יודע מה זה. אמנם ימי המדים שלי היו בתקוּפה, אני חושש, שבה איש מכם עוד לא היה בעוֹלם: זה היה בשלהי מלחמת־העולם הראשונה. גם אינני יכול להתפאר יותר מדי בקאריירה הצבאית שלי: פעם קיבלתי סרט אחד והורידו לי אותו במשפט, ובפעם שניה קיבלתי שני סרטים. וגם הקאריירה שלי כרב־טוראי נסתיימה באופן דומה. נשלחנו לייצג את הגדוד העברי בטקס הנחת אבן־הפינה ישל האוּניברסיטה בירושלים על הר הצופים. לא היתה חציצה בין טיפוח כוחנו הצבאי והרוחני, אבל איחרנו לחזור ובאנו על ענשנו. גם אילו הייתי מצרף את כל הסרטים הללו לא הייתי מגיע לדרגה גבוהה מסמל, ובכל זאת השתחררתי כטוראי.

אבל הנסיון הזה הוא שגורם לי עונג מיוחד לפנות דוקא אליכם, אל חיילי חיל־הרגלים, הנעשים – כמדומני – פחות ופחות רגליים משנה לשנה.

כשאנו מדברים על הכלים היעילים – והיקרים – שאנו מציידים בהם את חיל־האויר, למשל, או את חיל־השריון, אין אנו שוכחים אף לרגע את התפקיד המרכזי שנועד לחיל־הרגלים בכל התמודדות עם אויב. אתם, חיל־הרגלים, הנכם הראשונים החשים על בשרכם ממש התנכלויות אויב בגבול, שכן אתם הראשונים הנקראים להגן עלינו מפניהן ולהשיב מהלומה בשעת הצורך. וכשמגיע להחזקת שטח ממש – חיל־הרגלים הוא העושה זאת. מלבד המעמסה הבטחונית השוטפת הכבדה המוטלת עליכם, נכונו לכם גדולות, אם תוטל עלינו התמודדות רצינית או מכרעת. התמודדות כזאת עלולה לבוא אם מחמת פגיעה בשטחנו ממש ואם מחמת התנכלוּת למקורות־המים, הנותנים לאדמתנו חיים. בכל מקרה ומקרה מצפים אנו – ואני יודע שאנו זכאים לצפות – מחיל־הרגלים, שיעשה את חובתו לעם ולמדינה, ואף למעלה מזה. מסורתה המפוארת של חטיבת גולני, מימי מלחמת השחרור ואילך, אינה מניחה אצלי כל ספק בדבר הזה.

המפקדים הממונים על כך בודאי ינתחו את סיכומי התרגיל הזה, יצביעו על הישגים וילמדו לקח מן החסר. מכל מקום שומע אני מפי המפקדים, כי הראיתם כושר מעולה, מסירות לתפקיד ודבקות במשימה, ועל זאת תבואו על הברכה. היו אתם, ונהיה כולנו, נכונים למבחנים.

בכנס ותיקי ההגנה, ירושלים, 26 בינואר 1964

ידידי וחברי,

לכולנו, שהיינו חברים בארגון ההגנה, יש כמובן קשר נפשי חזק מאד לפרק גדול זה בעברנו. בדומה למסגרות אחרות של טרם־מדינה, שהיו מבוססות על התנדבות, ועל התנדבות בלבד, ירשו מוסדות ממלכתיים את הפונקציות הישירות של ארגון ההגנה. אם אנו רואים צורך להיות מאורגנים גם עכשיו, חייבים אנו – כמדומני – לשאול את עצמנו “לשם מה?”, ולהשיב על השאלה תשובה שהיא רלבנטית לצרכי העם, המדינה והחברה בזמן הזה.

אפשר, כמובן, להתארגן בלי לשאול שאלות. יש קשר אישי וחברתי אמיץ בין החברים. הם יכולים לעזור זה לזה בכל מיני ענינים מעשיים. יש נוסטלגיה לגבי העבר, גם בזכות פרקיו המפוארים וגם – בואו ונודה בזה – משום שאז היינו צעירים יותר, ונעים להיזכר. אבל בשביל חברי ההגנה לא די בכך. חונכנו והורגלנו להיות נכונים תמיד להיענות בכל התנאים למילוי חובה שאין בצדה שכר (לא חמרי ולא חברתי) ולקיום משמעת שאין בצדה כפיה. כאלה היינו, ומותר לחשוב שכאלה נשארנו עד היום הזה.

מותר לנו איפוא להסיק, כי יש תכלית וטעם אקטואלי ב“שבת אחים גם יחד” זאת, ולא רק משום שנאמר “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”.

קודם כל – יש עקרון גדול שהונח ביסוד עבודתנו בהגנה, וטעמו עומד בו עד היום הזה, הלא הוא עקרון ההתנדבות. המדינה, כליה הגדולים ומסגרותיה המחייבות, לא עקרו את ההתנדבות ממקומה המרכזי בחיינו. הם רק הציגו לפניה אתגרים חדשים ופתחו לפניה אפשרויות גדולות יותר. גם בשטח הבטחון, המאורגן כאילו כולו “מלמעלה” בכוח הכפיה הממלכתית, בכוח החוק, זקוקים אנו לכל קורטוב של התנדבות חלוצית, הן במישרין והן בעקיפין.

במישרין – ברור שכל בחור ובחורה המגיעים לפרקם חייבים בשירות צבאי. השאלה היא איך הם ממלאים את חובתם. האומנם רק כדי לצאת ידי החוק והכפיה הכרוכה בו, או שמא מתוך הכרת שירות וייעוד. והלא יש יחידות בצבא שההליכה אליהן היא מתוך התנדבות, יחידות הדורשות מידה גדולה של התמסרות, ולפעמים גם של סיכון אישי. ועוד: החוק קוצב זמן מסוים לשירות החובה הצבאי. אחר־כך, מלבד השירות במילואים, אפשר לקום ולמצוא אז משרה אזרחית שהיא נוחה יותר ומשתלמת יותר. אך אפשר גם אחרת: אפשר להישאר בצבא־הקבע, כל זמן ששירותך דרוש. ואפשר ללכת למשימות ההתישבות החלוציות כהמשך הגיוני לשירות הלאומי בצה"ל.

אני יודע, כמובן, שההגנה חדלה להתקיים לפני כ־17 שנה, ובעוד שנה בערך נקרא אל הדגל את הדור, שנולד כאשר כבר לא היתה הגנה בעולם, דור “אשר לא ידע את יוסף” ובודאי לא את פרעה. לא אל חברי ההגנה עצמם מופנית איפוא הקריאה הזאת, פרט לאחדים המשרתים בצה"ל עד היום, אלא לבניהם. מאלה שנחלצו ראשונים, מאלה שהיו חברים בהגנה, זכאים אנו לתבוע אוירת־בית־וחינוך שתוֹרֶה לבנים חובתם מהי, שתלַמד אותם כיצד ממלאים חובה בלי בקשת גמול ובלי חשש עונש, מתוך משמעת פנימית, מתוך נאמנות לעם, מתוך אמונה בעתידו. אנו, חברי ההגנה, חייבים לקיים כאן את הציווי העתיק של “והגדת לבנך” – גם לבתך במשמע.

אל נשכח כי בשעת חירום ממש (והיא עלולה לבוא, מחמת התנכלות, מחמת גזל קרקע או גזל מים!) נהיה זקוקים גם לאותן קבוצות הגיל, שאינן בתחום השירות הפעיל בימים כתיקנם. אני אומר את הדברים האלה בשעה שאינה קשה במיוחד, אבל אל לנו להיות שאננים. איני רוצה לפתוח פה לשטן. אבל הנה קראנו בעתונות על גילוי עקבותיהם של קבוצות טרוריסטיות “פתח”. אמנם, לפי שעה לא הצליחו לחבל, אבל מי יודע מה צפוי לנו, ואפשר שנהיה זקוקים לאנשים שכבר שיבה זרקה בשערותיהם, אם בזרועות צבאיות ראשיות ואם בשירותי־עזר שונים, כגון הג"א. בכולם יש מקום להתנדבות חלוּצית, הן באופן מילוי התפקיד והן בעצם מילוי התפקיד.

אבל יש גם התנדבות בטتונית עקיפה, התנדבות לתפקידים, שאינם נראים בטחוניים ממבט ראשון. מילוים של תפקידים אלה יש בו השפעה מכרעת על עיצוב דמותנו החברתית והאנושית, ולכן – גם על יכלתנו הבטחונית. אני מתכוון כאן, קודם כל, לקליטתה החברתית של העליה החדשה. הנה, לפני שבועות אחדים, דיברנו בכנסת על מיזוג גלויות. תבענו מעשה התנדבות חברתי גדול, מעשה של הליכה לעם מצד היחיד והציבור גם יחד. ממי אם לא מאתנו, האמונים על התנדבות, ייתבע הדבר? איש מאתנו איננו מעבר לגיל שבו אפשר לעשות משהו בענין זה: קירובו החברתי של העולה; התנדבות להוראה ולהדרכה במקום שיש צורך בכך; מתן ההרגשה למשפחת עולים, שאיננה עזובה לנפשה; שבתי הותיקים אינם שייכים לעולם אחר, זר ומתנכר לעולה החדש. הנה כר נרחב לפעולת התנדבות בעלת משמעות ציבורית ובטחונית ממדרגה ראשונה. לחברי ההגנה, האמונים על ההתנדבות ועל השליחות, יכול להיות כאן תפקיד גדול והיסטורי, תפקיד העשוי למלא צורך לאומי, שאינו נופל מן ההתארגנות להגנה בימים שלפני היות המדינה.

ויש עוד שליחות לחברי ההגנה, שאף היא מרוּמזת באותו ציווי של “והגדת לבנך”. עלינו להביא אל הדור “אשר לא ידע את יוסף” את דבר ההגנה, את מאור מעשייה המופלאים בתוך אפרוריות יום־הקטנות שלה, את המסירות השלמה. רוב תושבי המדינה לא היו בארץ באותם הימים, או שהיו אז ילדים קטנים, או שעדיין לא נולדו בכלל. יש לספר להם את הדברים כפי שהיו, להנחיל להם את הערכים שהיו משותפים לכולנו.

ערכיה המיוחדים של ההגנה לא היו דוקא במעשי גבורה והסתכנות, שהרומנטיות שבהם בולטת לעין. אלה אינם מיוחדים להגנה שלנו בלבד ואפשר למצוא אותם בתנועות־שחרור לאומיות שונות. במעשי ההגנה יש להדגיש את “יום הקטנות” – את הפכים הקטנים, שבהם לא בלטה לעין הרואיוּת מַרשימה. ייחודה של ההגנה היה במהותה הדמוקרטית, הכלל־לאוּּמית, העממית הרחבה, שנשמרה בתנאים שלא היו נוחים כלל וכלל. בתנאי מחתרת, בלי מנגנון ממלכתי, בלי אבזרי שלטון, שמרה ההגנה אמונים לעקרון הדמוקרטי היסודי של משמעת לרשויות הלאומיות הנבחרות, משמעת שבימינו אפשר לקרוא לה, כמו במתוקנות שבמדינות, בשם “מרות אזרחית על הצבא”. תנאי־מחתרת הם נוחים פחות מכל דבר אחר לקיומו של עקרון דמוקרטי כזה. כמעט מטבע בריאתם הם יוצרים את הנטיה לקבל החלטות מדיניות על סמך הכוח הממשי הנמצא ביד: האקדח בסליק, היחידה הכפופה לפקודת איש. יש קרקע פורה להשתלטות אישית או של קבוצה. בקשיים לא מעטים שמרה ההגנה על עצמה מלהיתפס לכך, ובזאת גדולתה הקיבוצית והציבורית.

יש קוראים ספרים על תולדות ההגנה ועל מעשי אנשיה ובכל זאת לא כל אחד מכיר אותם. הנה הכרתי מקרוב את יהודה ארזי ז“ל. אך לאחר שקראתי את רשימתו של שאול אביגור על האיש הזה ב”מולד", נוכחתי כי הכרתיו רק מזוית אחת. תיאורו של שאול גילה לי דמות אחרת – דמות חצובה מסלע, שכולה תפארת. סיפורי ההגנה הם סיפורי גבורה והרפתקאות מופלאים ומרתקים, המתחברים לשרשרת ארוכה רבת־פאר. אך לא בכך לב הענין. דרכה המופלאה של ההגנה היתה, בעיקרו של דבר, דרכו של עם המתארגן למדינה בכוח משמעתו הפנימית.

לנו, לחברי ההגנה, מובנים הדברים הללו מאליהם, וביחוד כשמסתכלים בהם רטרוספקטיבית. אבל יש סכנה שנחשוב כי הדברים הללו מובנים מאליהם גם לאחרים. ולא היא. לא פעם נתקלים אנו במסעי־השמצה מאורגנים על עברה של ההגנה, בפרט על עברן של יחידות בתוכה שתבעו – וקיבלו – מחבריהן את מלוא מסירות הנפש, ונוסף על כך גם אלמוניות של בני־בלי־שם, כמו הש"י. אנו נוטים לפעמים לפטור דברים כאלה במשיכת־כתף ולומר לעצמנו, כאילו: אל תשימו לב למקטרגים, וכי מי יאמין להם? מי אינו יודע מה היתה דמות ההגנה ויסודותיה? אבל חברים – אל־נא בבטחון מופרז. יש בדותות שנקלטות. ואגלה סוד: יש מי שיאמין. שוב איננו ציבור קטן. במדינתנו מצויים שנים־שלושה מיליונים תושבים ויש המטים אוזן… לא מתוך רצון רע. איש לא סיפר להם אחרת, ומעצמם אינם יודעים. עלינו מוטלת החובה להביא את דבר ההגנה, את מורשתה ואת ערכיה לציבור כולו. וכל המרבה לספר במעשי ההגנה הרי זה משובח. ובפרט חשוב שיסופר לדור הצעיר ולעולים החדשים. נדמה לי שאין להסתפק בכרכים העבים של ספר ההגנה ויש להוציא חוברות לעם על ההגנה. וגם הדבר הזה משתלב במלאכת ההתנדבות הגדולה שהזכרתי קודם: ההיחלצות למיזוג גלויות.

טוב להיות כאן, אתכם, בין חברים. נעים להיזכר. הזכרונות טובים. ההגנה היתה יפה. אבל החמימות הזאת שבזכרונות העבר איננה מטרה לעצמה. נצא מכאן כולנו יחד להוסיף ולטפח את ערכי ההתנדבות של ההגנה בחיי יום יום ולהנחיל לעם כולו את ערכיה.

בועידת “מכבי”, כפר המכביה, 28 בינואר 1965

לפי המסורת שנקבעה בועידות אלה צריך עיקר דברי להיות מוקדש הפעם לעניני בטחון. אינני רוצה לסטות מן הכלל הזה, אבל הייתי רוצה לנסות לחשוב, יחד אתכם, על התרומה המיוחדת שאתם עשויים לתרום למשימותיה הבטחוניות של המדינה בתוקף הוייתכם ותפקידכם כארגון ספורט.

המסגרת המגדירה את משימותינו הבטחוניות קבועה ועומדת, ורק גילוייה האקטואליים הם המשתנים מפקידה לפקידה. האיבה הבלתי מתפשרת של שלטונות המדינות השכנות, המכריזים על רצונם להכריענו בבוא היום, וההתנכלויות השוטפות לאורך הגבולות – אלה הם גורמי-היסוֹד המכתיבים את מדיניותנו הבטחונית ואת מעמד הבכורה שעלינו לתת לצרכי הבטחון בכל שיקולינו. צבא-הגנה-לישראל ישמור על כוחו להדוף כל התנכלות ולסכל מזימות. ככל אשר נידרש, נוכיח, כפי שהוכחנו בעבר, כי כוחנו אתנו לעשות זאת. לענין זה אין הבדל, אם הפגיעה מכוּונת לשטחנו ממש או למקורות-המים המזרימים בו חיים.

כדי להבטיח לעצמנו ולעולם את השלום, חייב צה"ל להיות חזק דיו כדי להרתיע אויבים פוטנציאַלים מראש. לשם כך שוקדים אנו בלי הרף על הגברת כוחנו. משהו מן הכלים החדשים תראו בודאי במצעד הקרוב של יום העצמאות, אבל כרגיל זהו רק ראשו הקטן של הקרחון הנראה מעל למים. חלקו הגדול חייב, מטעמים מובנים, להישאר מוצנע.

כדי להגביר את כוחו של צה“ל בציודו, עשתה, עושה ותעשה המדינה כל מה שביכלתה. הציבור יכול לסייע בכך, קודם כל מתוך נשיאה מרצון בנטל החמרי שהדבר הזה מטיל עליו. מה שאין כן בצד האחר של התעצמותנו, התעצמות באדם. כאן יש לכל פעולה ציבורית, לדמות שאנו משוים למדינתנו ולחברתנו, השלכה ישירה על יכלתנו הבטחונית. טיב האדם העומד על משמר בצה”ל, על כל שלוחותיו, איננו נקבע במה שקורה בצבא בלבד. החייל הבא למחנה הטירונים, החייל הממשיך בהשכלתו הצבאית כדי להתמחות או כדי לקבל דרגה פיקודית, הוא אדם שטיבו וכשרו הגופני והרוחני כבר נקבעו במידה גדולה מאד על-ידי החינוך שקיבל, על-ידי טיב החברה שבתוכה הוא חי עם משפחתו ועם חבריו.

בשטח זה יכול ארגון ספורט לעשות גדולות. וארשה לעצמי כאן הערה אחת: בדרך כלל מקובל עלינו, כי האחדות עדיפה על הפיצול. לא בכל השטחים זה כך. הספורט הוא אולי אחת הדוגמאות המובהקות שבהן אין הכלל הזה חל. הספורט הוא מטבעו ענין של תחרות, וקנאת ספורטאים תרבה הישגים. במה דברים אמורים – כאשר אין הקנאה באה במקום הספורט עצמו. ועוד אשוב לענין זה.

אבל נחזור לעניננו. התפקיד הראשון במעלה שאתם יכולים למלא בקרב הציבור הרחב, שבא בחלקו מארצות שהיו זרות לטיפוח תרבות הגוף, או שיהודיהן – לכל הפחות – היו רחוקים ממנו, הוא להחדיר את כלל הקדמונים שאימצתם לכם לסיסמה – “נפש בריאה בגוף בריא” – לשכבות-עם גדלות והולכות. החדרת הספורט לעם, ובעיקר לנוער, תתרום תרומה גדולה להעלאת הכושר הגופני של האוכלוסיה כולה ולכן גם להעלאת הכושר הבטחוֹני של המדינה. דבר זה פירוּשו גם שימת-לב גוברת לטיפוח אותם ענפי-ספורט המעודדים, לפי טבעם, השתתפוּת המונית פעילה.

אם ישאל מי מאתנו את עצמו, מהו הספורט הפוֹפוּלרי ביותר בישראל, יענה בלי היסוס: הכדורגל. אין לי שום דבר נגד כדורגל. אבל לפי טבעו יש למשחק הזה אופי חברתי מוגדר: רק עשרים ושנים איש משתתפים בו, ורבבות צופים בו. רק עשרים ושנים שותפים למאמץ ולחדות המשחק. רבבות שותפים ליצר ההתנצחות בלי שום השקעת מאמץ; אם אפשר לומר כך – ליצר הרע של הספורט ולא ליצר הטוב שבו. אינני מציע, חלילה, לקפח במשהו את הכדורגל; להיפך. מה שאני רוצה לומר הוא שיש להקדיש שימת-לב מיוחדת, טיפוח מיוחד, לאותם ענפי-ספורט המשתפים המונים בעשיה ולא רק בהסתכלות, המטפחים את כשרם הגופני ואת סובלנותם התחרותית של המוני עם.

ועדיין אין זה הכל. ההשתתפוּת ה“סבילה” בעניני ספורט היא אולי גם המקור העיקרי לתופעות שליליות, בלתי-ספורטיביות במהותן. כולם יודעים בודאי למה אני מתכוון ואיני צריך להיכנס כאן בפרטים. גם על כך אפשר להתגבר באמצעות החדרת העשיה הספורטיבית והערכים הספורטיביים לשכבות רחבות. מלבד החינוך הגופני שיש בדבר, יש כאן גם משום טיפוח ערכים. המשחק ההוגן, העדפת המאמץ על הנצחון, יחס כבוד ליריב, ענוָה בעת נצחון ושלות-רוח בעת הפסד – כל אלה הם ערכים שיש בידם לתרום לדמותה של החברה כולה בהתהווּתה.

הספורט יכול לתרום תרומה חיובית גם להשרשת בנים במולדת. הפטריוטיוּת, הנאמנות למולדת, איננה מושג ערטילאי. בהכרח ההיסטוריה היתה נאמנותנו הלאוּמית במשך הדורות בנויה על זכרונות עבר ועל געגועים לעתיד, על ההכרה, כי העבר והייעוּד מלכדים אותנו וכל פזורינו לאומה אחת. גם בכך היינו שונים, בהכרח הנסיבות, מכל הגויים. השתרשותנו המחודשת באדמת המולדת מוסיפה לנאמנותנו הלאוּמית מימד חדש, בסיס חדש, ארצי, בדומה למצוי במתוקנים שבגויים.

כי מה הוא מושג הפטריוטיות בעמים? הוא יונק קודם כל מאהבתו של אדם אל כברת הארץ שבה נולד וחי, למשפחתו, לביתו, לישובו או לשכונתו, לעירוֹ, וכבנין-על, כסיכום עליוֹן – לעמו ולארצו. חָיינו בגולה על כמיהה לארץ-ישראל של מעלה; כעת אנו נתבעים לנאמנות שרשית, ארצית יותר. עם שאנו זוכרים, שאיננו אלא חלק קטן מאומה גדולה, אנו נקראים ללוקאל-פטריוטיות שהיא בסיסה הבריא של אהבת המולדת. ההתלכדות הספורטיבית היא מבחינה זו גורם משריש ומלכד. הגאוה הקנאית על “הקבוצה שלנו”, כשזוהי קבוצת הכפר, השכונה או העיר, היא גם גאוה על כפרנו, על שכונתנו, על עירנו. הספורט יכול להיות כוח בונה בהשרשת עם ישראל בארצו.

ותרשו לי “לנצל”, כביכול, בימה זו ולומר עוד דבר: עיקר העוסקים בספורט הם בני-נוער. עד כמה שאני זוכר את תולדותיה של תנועת “מכבי”, היא לא גרסה ספורט מנותק מתודעה לאומית יהודית. גם מבחינה זו ניצב לפניה עכשיו, כאן, במדינה, אתגר חדש.

יש חשש, ויותר מחשש, כי הנוער שלנו גדל כאן בלי הכרה מספקת על הקשר שבינו לבין העם היהודי בתפוצות, שבין המדינה לבין הגולה. לא ייתכן שניזכר בכך רק אחת לארבע שנים, כשיש צורך לנאום בקונגרסים, ונתעלם מן הענין בכל שאר הימים. מפעל ה“מכביה” עשוי לתרום הרבה לחיזוק תודעת ההשתייכות היהודית הכוללת הזאת, אם אך יושם לב לצד הזה שלה במידה מספקת.

ולא הייתי רוצה שנראה בזה רק מילוי חובה לגבי יהדות הגולה. אם רוצה המדינה הזאת למלא את ייעודה, ייתכן הדבר אך ורק על-ידי תנופת-המשך גדולה לעליה אליה. בלי טיפוח תודעת-קשר יהודית אמיצה, לא תקום העליה הזאת. אנו חייבים איפוא לזכור, כי הרגשת ההשתייכות הלאוּמית המשותפת ביהדות העולם כולו היא דבר שאנו מצוּוים עליו גם מצד המשך קיוּמו של העם וגם מצד צרכיה הבלתי-אמצעיים של המדינה.

בשלושה דרכים יכולה איפוא תנועתכם לעשות למען חסנה של המדינה ולחוסן עצמתה הבטחונית: בהעלאת הכושר הגופני, בהנחלת ערכי הספורט להמונים ובטיפוח הזיקה היהודית המקפת בנוער.

אני יכול להבטיחכם, כי הממשלה מצדה לא תחדל מלשקוד על חלקה שלה במשימות הבטחון. הזהרנו יריבים וידידים גם יחד בלשון ברורה, שאינה משתמעת לשני פנים, כי לא נרשה לשום מדינה להתנכל לגבולותינו ולנחלתנו. אנו שוקדים על התעצמותו של צה"ל וכל תוספת לכוחו מוסיפה עוד נדבך גדול וחשוב לחומה הבצורה המגינה עלינוּ מפני כל התקפה. אבל שום כלי לא יצלח לבוא במקום האדם המפעיל אותו, ולהעלאת האדם אנו נקראים לעשות יום יום, וגם בידכם הדבר.

בכנסת, 15 בפברואר 1965

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה,

החובה המרכזית המוטלת על ממשלת ישראל היא – לחזק את כושר ההרתעה וההתגוננות של המדינה, כתנאי ראשון לבטחון קיומה. בכושר ההתגוננוּת וההרתעה הקיים בידי מדינת-ישראל, מותנית גם יציבות כל האיזור הזה מול כונתם המוצהרת של שליטי ערב לחדש את תוקפנותם המזוינת נגד ישראל בבוא המועד.

מכאן שכל מדינה, שעיניה נשואות לקידום השלום באזורנו ובעולם כולו, חייבת להתיחס בחיוב לשמירת כוח התגוננותנו ולראות בדאגה חמוּרה כל דבר העלול להחליש את מאזן ההרתעה.

אם זה הדין לגבי מדינות העולם בכללן, הרי גרמניה עומדת בפני מבחן של אחריוּת מיוחדת, אשר אין כמוהו לחומרה. כאן מצטרפת לחובת היסוד של קידום השלום העולמי מסכת-זכרונות יחידה במינה. זכרונות אלה מעוררים זעזוע אֵבל, זעם ויגון-עולמים בלב העם היהודי, והדור הזה כולו חי בצלה של השוֹאה. רקע הסטורי זה מחייב את העם הגרמני ומנהיגיו להקפיד בקיומם של ציווּיים מוסריים ברורים. חובה מוסרית ראשונית על גרמניה לתרום לחיזוקה של ישראל בכל דרך אפשרית ואסור לה, בשום פנים, להיתפס למעשה כלשהו, העלול להחליש את בטחונה של ישראל.

האנושות הנאורה כולה נוטה, בצדק, לשפוט ולהעריך את מידת התנערותה של גרמניה מנטל העבר, על פי מעשיה בתחום היחסים עם ישראל והעם היהודי. כן טבעי לראות את המדיניוּת של גרמניה כלפי ישראל כאבן-בוחן לגבי שאיפתה להשתלב במשפחת העמים כאחד מגורמי היציבות, הבטחון והשלום בעולם.

מותר להניח, כי היה זה השיקול המכריע שהניע את ממשלת הקנצלר אדנאור, בשעתו, לקבוע את עמדת ארצו כלפי חובת גרמניה להביא תרומה רצינית לחיזוקה וביצורה של ישראל בשטחים שונים. במשך שנים מספר גילתה ממשלת גרמניה המערבית יחס חיוּבי לצרכים חיוניים של מדינת ישראל, הנאבקת על קיומה והתבצרותה. אכן, חשבון הדמים התלוי ועומד בין העם היהודי והעם הגרמני, נמצא מעבר לכל תחום מדיני וחמרי. מאחורינו סבל אשר אין לו כפרה ושאינו יכול להיטשטש בתודעת הדור.

לרגל מצבה הבטחוני המיוחד חייבת ממשלת ישראל לקבל כל הגברה אפשרית של כשרה ההגנתי מכל מקור, לרבות גרמניה. מאותו הגיון של דאגה לבטחוננו, התחייבה התרעתנו נגד פעולתם של מדענים גרמנים במצרים.

באחד מנאומיו הראשונים שנשא הקנצלר ארהארד, לאחר שנכנס לכהונתו כראש ממשלת גרמניה, אמר: “אין לשחרר יחסי גרמניה-ישראל מן הנטל המיוחד שהעמיסו עליהם הנאצים”. בתגובה לכך הבעתי בכנסת את התקוה, כי דברים אלה מן הדין שישתקפו במעשים הולמים את תכנם. עתה באו ההודעות מבון, ואין פלא שפרצה תגובת זעם בישראל, בעם היהודי ובעולם. מהודעות אלה ומשיחות ישירות, שנתקיימו בבון, מסתבר כי מסתמנת כונה לסגת ממילוין המדויק של הבטחות מפורשות, שישראל כבר הביאה בחשבון בפיתוח תכונתה הבטחונית. כן מוסבר בגילוי-לב, בהודעות שהושמעו ובשיחות שנתקיימו בבון, כי מדיניות זו היא היענות ישירה לאיוּמים שאיימה עליה, על גרמניה, ממשלת מצרים.

להחלטה זו ממשלת בון נודעת, מבחינת ישראל, חומרה כפולה. ההחלטה היא חמוּרה לגופה מבחינת תוצאותיה; אך היא חמורה עוד יותר מול המניעים שהולידו אותה.

שליט מצרים מפתח, בתנופה מיוחדת, מדיניות של סחטנות, המופעלת כלפי מדינות הנמצאות ביחסי מתיחות עם מדינות אחרות. מגמתה של מדיניות זו ברורה: כל אימת שיש סכסוך בין שתי מדינות, מבקש שליט מצרים להסית את היריבות זו נגד זו – ושתיהן יחד נגד ישראל. הוא מאיים לפגוע באינטרסים של מדינות אחרות, אם לא יסכימו לשבש את יחסיהן עם ישראל. כך מזדקר במדיניותו של נאצר תכסיס מובהק של ספסור במצב-מחלוקת בכל מקום ובכל זירה.

מתיחות בינלאוּמית איננה, בעיניו של נאצר, תקלה שיש להתגבר עליה ולמנוע אותה – כי אם הזדמנות שיש לנצלה לתכלית אנוכית, אפילו עד כדי שימוש בתוקפנות.

ברור, כי כל ממשלה הנכנעת לאיוּם מסוג זה מפקיעה משהו מריבונותה על-ידי שהיא מעניקה למצרים את הזכות להכתיב את מדיניותה באחד מתחומי יחסיה הבינלאומיים. כלום לא הגיעה השעה שעמים שוחרי שלום וקידמה בעולם יתעוררו לעובדה כי שליט זה ומשטרו, המתעטפים לעת מצוא באיצטלא של נייטרליות ושלום, עוסקים למעשה בניצולם והרחבתם של סכסוכים בינלאומיים בהיקף עולמי ובליבוי מחושב של יצרי איבה לשם רוַח עצמי.

כל כניעה לסחטנות כזו נראית מוזרה ביותר, מאחר שהנסיון הוכיח כי כל ממשלה המסרבת לתת לשליטי ערב להכתיב את תכנם ורוחם של יחסיה עם צד שלישי, מבטיחה לעצמה מעמד מכובד ואיתן במשפחת העמים בכלל ובאיזור שלנו בפרט. הכניעה – נוסף על היותה פסולה מבחינת המוסר הבינלאוּמי – נמצאת חסרת-שחר מבחינת חשבונה התועלתי. סחטנות גוררת סחטנות. המורד הוא תלול– ואין לו סוף.

החלטת ממשלת גרמניה המערבית מתבססת – לפי דבריה – על עקרון של אי-משלוח נשק ל“אזורי מתיחות”. מוזר כי גרמניה המערבית, הנתונה בעצמה במעגל של מתיחות רגישה ביותר, מנצלת מושג זה כנימוק לאי-משלוח סיוע בטחוני לישראל דוקא.

אין גרמניה זכאית לראות את ישראל כאחד מאזורי המתיחות בעולם. ישראל איננה איזור מתיחות; היא שארית-הפליטה שנותרה לעם היהודי אחרי הנוראה שבכל הפורעניות שפקדו אי –פעם עם כלשהו ממשפחות העמים עלי האדמה. חובתה של גרמניה כלפי ישראל שייכת למִרקם היסטורי יחיד ומיוחד, ואיננה ניתנת להיכלל בשום הגדרה כוללת של “איזור מתיחות”.

זאת ועוד: עצם ההגדרה אין לה שחר כלשהו. כאן לא מדובר על מציאות אובייקטיבית של מתיחות בין שני צדדים, כי אם על איומים והכנות לתוקפנות נגד ישראל מצד מדינות ערב. המצב הנובע ממדיניות ערבית זו – הוא הקובע את זכותה של ישראל לקבל עזרה לחיזוק בטחונה, והוא הקובע את חובתן של מדינות שוחרות שלום לתרום לחיזוקה.

דוקא בהקשר זה נודעת חומרה רבה לעובדה שמדענים גרמנים במצרים עדיין פועלים לחיזוק מכונת התוקפנות של נאצר. אינני יכול להתעלם מהסתירה המשוַעת בין זריזותה של ממשלת בון עכשיו לפעול למניעת משלוחי נשק לישראל ובין כובד תנועתה והליכתה בעצלתיים בנוגע להיענותה לתביעת ישראל להוצאת המדענים ממצרים.

ממשלת ישראל אינה יכולה להשלים עם כך, שממשלה כלשהי תהא רשאית להפסיק את סיועה הבטחוני לישראל ולהימנע ממתן סיוע כזה בנימוק של התנגדות ערבית לסיוּע זה. כן לא תוכל ישראל להשלים עם הסיכוי שתיהפך למעין מטבע, שבו קונות ממשלות אחרות את סיפוק מגמותיהן שלהן.

ובמישור היחסים בין ישראל וגרמניה יהא זה ברור וגלוי: חובתה של גרמניה לסיוע לישראל בציוד הדרוש לבטחונה, זו חובתה, ושום פיצויים ותחליפים כספיים לבדם לא יהא בהם כדי לצאת ידי חובתה זו. לא נקבל פיצוי כספי כתחליף לביטול הסיוע הבטחוני המובטח.

ידעתי הטענה בדבר מערכת יחסים מורכבים שבהם נתונה גרמניה. אין באלה כדי לתרץ או להצדיק כניעה לאיומים סחטניים של נאצר שמקורם במדיניות האיבה לישראל ובסכסכנותו בין מזרח למערב.

כלום לא הירהרה ממשלת גרמניה כי כניעתה זו, במצב הבינלאוּמי המפותח שהעולם נתון בו, עלולה לפתוח שרשרת של איומים סחטניים שיכוּונוּ נגדה מצדדים שונים, ועל -ידי כך יתוסף גורם נוסף להגברת המתיחות הבינלאוּמית?

בסיכום הודעתי, ברצוני להביא כמה מסקנות שהבית כולו, כך אני מקוה, יתאחד באישורן.

ההתפתחויות האחרונות יחייבו אותנו לעיין היטב במשמעותם של יחסי ישראל-גרמניה.

על ממשלת גרמניה להמשיך ולקיים חובתה והתחייבויותיה לישראל כרוחן וכלשונן.

אשר למצב הבטחוני – אני רואה צורך להודיע מעל הדוכן הזה לעם: כושר ההתגוננות וההרתעה של ישראל הוא רב ומשוכלל. שמירתו ופיתוחו של כושר ההתגוננות מחייבים מאמצים מתמידים כדי לפגוש אתגרים הנובעים מתמורות במאזן הבטחוני באיזור. לא נחסוך שום מאמץ כדי להשיג את הנחוץ לצרכי בטחוננו החיוניים.

לדעתנו, חייבת כל ממשלה שוחרת שלום הדוגלת בשמירת המאזן הבטחוני באזורנו לשתף את עצמה אתנו, בדאגה זו, בגלוי וביעילות של ביצוע.

ראשית האחריות לקיום בטחוננו מוטל עתה, כתמיד, על העם והמדינה. מעולם לא השלכנו יהבנו על גרמניה דוקא, אך במאמצינו להרבות ולשכלל כלי בטחוננו אין אנו מבודדים.

ולבסוף, אומר לכנסת ולעם: העם נתבע להתאזרות חמרית מוגברת, למטרת הבטחון וההתגוננות. אני בטוח כי הוא ייענה.

בטקס חלוקת פרס בטחון ישראל, 27באפריל 1965

הפרסים השנה מציינים ארבעה הישגים הנדסיים, שחלק מהם קשורים במישרין ביכלתנו האוירית.

הדרך שעברנו בפעולתו האוירית של צה"ל, למן הימים של הטלת פצצות פרימיטיביות ממטוס “פרימוס” לעזרת נצורי גוש -עציון ועד היום הזה – זוהי דרך רצופת הישגים בבניית כוח ובהפעלתו בכל המערכות, מימי מלחמת הקוממיות ומבצע סיני ועד לאותו מבצע מלפני חדשים אחדים, כאשר לימד חיל-האויר שלנו את שכנינו בצפון, כי פגיעה בישובינו לא תיסבל.

בתנאים הגיאוגרפיים שבהם אנו נתונים, בריכוז הגבוה והמצעֵר של חלק גדול מן האוכלוסיה בחבל-ארץ קטן, ברור לנו, כי השליטה באויר היא גורם חיוני אצלנו יותר מן המוסכם והמקובל כיום בצבאות בעולם. חלק מן ההישגים, שעליהם ניתנים היום הפרסים, מחזקים שליטה זו במישרין.

הכרת הטובה שאנו רוחשים על כך – חורגת מכל הערכה העשויה למצוא את ביטויה בפרס הכספי הצנוע או בכבוד שאנו יכולים לבטא בטקס זה. כשחולקו הפרסים בשנה שעברה אמרתי, כי ההישגים ממחישים לעינינו את העליונות באיכות האדם, בכשרון, בידע ובמסירות.

טוב לראות כיצד באה עליונות זו לידי ביטוי בשטחים חיוניים כל -כך לקיום עצמתנו, כיצד הם תורמים לכוחנו להגן ולהדוף ולכן גם לכוחנו להרתיע – כלומר לשמור על השלום.

כמה מלים עליכם, חתני הפרס.

קודם כל דברים חמים אחדים לחתן הפרס הראשון, שאיני יכול לקרוא בשמו ולפרש את מעשיו. הישגיו בהווה, והתקוות שהם נותנים לנו לגבי כוחנו לעתיד לבוא, ראויים היו, כשהם לעצמם, שנכריז עליהם בראש חוצות, כדי שידע העם כולו לכבד את המהנדס הזה על הישגיו. דוקא היודעים טיבם של הישגים אלה מבינים על נקלה מדוע לא ייתכן הדבר. כך נדרש איש מוכשר ומסור בלי גבול, שיכול לפאר כל מערכת אזרחית ולהתפאר בהישגיו, להיות אלמוני היום.

אתה יודע, מהנדס יקר – כך אני מוכרח לקרוא לך היום לפרסום – את ערך מעשיך ואת הערכתנו העמוקה, שפרס זה איננו אלא ביטוייה הצנוע ביותר. אלמוניותך היום היא שלב בסולם יעקב. חזק בהמשך דרכך!

אני פונה אל חתני הפרס האחרים, ועלי לומר קודם כל דבר אחד המרנין את לבי במיוחד – אלה הנעורים הניבטים אלי ממקומות מושבותיהם. שני המהנדסים – ד“ר שני ומר קמיל, האחד יליד 1923 והשני יליד 1935, ארבעת הקצינים מחיל-האויר, שהבוגר שבהם נולד בשנת 1932 והאזרח המקבל את הפרס עמהם, יוסף מיוחס, שהוא יליד שנת 1927. צוות הקצינים, סרן אברהם כפלאוי, סרן אבינועם ירון, סרן צבי אבן-חן וסרן דוב סער מייצגים קיבוץ-גלויות בזעיר אנפין. אחד יליד עיראק, אחד יליד פולין ושנים ילידי הארץ. והאזרח – איש תע”ש – משה הלוי, שעבודתו קשורה אף היא בחיל-האויר, גם הוא יליד הארץ, “זקן” שעדיין לא מלאו לו ארבעים. כמעט כולם, במידה זו או אחרת, חניכי הארץ ובתי-הספר שלה, היסודיים, התיכוניים והגבוהים – פרי הילולים של יזמתנו החינוכית והמדעית.

יש כאן איפוא מעין ריבית דריבית על עליונותנו באדם: אתם מקבלים היום את הפרס, אבל מאחוריכם עומד צִלָם של המורים ושל המחנכים שגידלו והביאו אתכם עד הלום.

איני יודע כמה מכם עוד יזכו להעמיד תלמידים לעצמם. בודאי – כולכם, לפחות בעקיפין, לאו-דוקא בצורת הוראה ישירה. אנו מחדשים איפוא מסורת של קבלת תורה מדור לדור, כמפורש בפרקי אבות, בשטחים חדשים האוזרים ישראל בגבורה ועוטרים אותו בתפארה. היו ברוכים!

בפתיחת מושב הכנסת, ט“ו אייר תשכ”ה, 17.5.65

אישי היושב-ראש, חברי הכנסת,

כנס הקיץ של המושב האחרון לכנסת החמישית, שאנו פותחים אותו היום, הוא גם הכנס הראשון בשנה השמונה-עשרה – שנת ח“י – למדינת ישראל. לפני אחד-עשר יום חגגנו את יום העצמאות ברוב עם ובהדרת מדינה. איני יכול שלא לומר לפחות מלים אחדות על יום העצמאות הזה ועל שני גילויים מרכזיים שלו. האחד הוא המיסדר המרכזי של צה”ל בבירה, המפגן הראשון מסוגו שנערך בירושלים במעמד כל הסגל הדיפלומטי ושהשתתפו בו כמה משלחות רמות-דרג שבאו לכאן מארצות אפריקניות ידידותיות. מלבד המרהיב והסמלי גם יחד שהיה במיסדר הזה, היה המעמד כולו אות לאיתנות הברית הפומבית בין העם והמדינה לבין ירושלים, בירתם הנצחית. והשני ­­– גילוי עצמתו של צה"ל במצעד שנערך השנה בתל-אביב. הכוח שהראינו קבל עולם – וחזו בו בין השאר, כשתי רבבות תיירים – יאמץ את לב העם ויועיל לסכל מחשבת זדון בלבב אויב. כולנו מקוים כי יום השלום יבוא, ולא עוצם ידנו לבדו יהוה את הערובה המכרעת – וכמעט היחידה – לקיום השלום. אבל עד שיבוא אותו היום, נעשה הכל כדי שיהא בידינו למחוץ כל התנכלות לריבונות המדינה, לגבולותיה ולמקורות חייה. צד אחד של ההתנכלות הזאת, ואני מתכוון לתכנית ההטיה הערבית, ראוי שיוקדשו לו כאן מלים אחדות. פרט לדובריו הקיצוניים של המחנה הערבי אין תומך בגזל מקורות המים שלנו.

ואזכיר כאן גילויי עמדה בענין זה של מעצמות גדולות אחדות. ביום 1.4.65 אמר ראש ממשלת בריטניה, מר הרולד וילסון, בפרלמנט הבריטי: “כל מי שהיה במקום יודע מה משמעות המים לגבי ישראל. הטיית המים תהיה דבר חמור ביותר באמת”. עד כאן לשונו. עוד קודם לכן באה לידי גילוי – בשיחות ובפרסומים עתונאיים שונים ממקורות מהימנים – העמדה האמריקנית והיא, כי תכנית המים המאוחדת נחשבת לדבר מוסכם מבחינה בינלאומית. דוברים רשמיים של ממשלת צרפת הבהירו בהזדמנויות שונות כי יש לנצל את מקורות המים באופן צודק, כי ישראל חורגת מהתכנית המאוחדת ויש לה זכות לקחת את חלקה במים.

אולם עלי לחזור ולומר: עם כל תקותנו, כי העולם הנאור כולו ידע לבודד את זוממי תכנית הגזל ולהניאם ממעשה-התגרות נפשע כזה, מוטלת החובה להגן על מקורות מימינו קודם עלינו.

אשר לביקורו של נשיא לבנון בצרפת, תיזכר הכללת המשפט על קדושת ריבונותן ושלמותן הטריטוריאלית של כל המדינות, בהודעה המשותפת של נשיאי צרפת ולבנון; זוהי הכרה בעקרון חשוב, ששמירת השלום נשענת עליו באזורנו ובעולם כולו.

הדיון המדיני האחרון בכנס הקודם של הכנסת היה קשור בהצעתה של גרמניה המערבית להקמת יחסים דיפלומטיים מלאים וסדירים בינה לבין ישראל. כעת אנו עומדים ימים אחדים אחרי שסוכם הענין הזה בינינו לבין ממשלת גרמניה המערבית. סיכום זה בא בסיומו של דין-ודברים ומשא-ומתן בין הממשלות, דו-שיח שהיו לו ביטויים בדיונים פרלמנטריים גם בירושלים וגם בבון.

תולדותיו של משא-ומתן זה, לשלביו השונים, עדיין טריות בזכרון מכדי שאצטרך לשוב ולהעלותן כאן בפירוּט. בעקבותיו ובכל הנושאים שבהם התנהל המשא-ומתן – חוק ההתישנות של פשעי הנאצים, המדענים במצרים, העדר יחסים תקינים מתוך כניעה לסחטנות הערבית ושעליהם היתה תגובה סוערת בדעת הקהל העולמית והיהודית – חלה התעוררות בדעת-הקהל הגרמנית; ההצעה לכונן יחסים דיפלומטיים תקינים באה מצד הקנצלר ארהארד וממשלתו. חלה התקדמות גם בשטחים אחרים, שעליהם התנהלו חילופי הדברים. אציין ביחוד את התעוררות ההכרה, כי אי-אפשר להניח לפושעים הנאצים שייהנו מהתישנות פשעיהם. אמנם, מה שנעשה בענין זה אינו מספק את מלוא תביעותיו של הצדק. אציין כאן עוד הפעם את מעמסת העבר הרובצת במלוא חרדתה על תודעת דורנו ואולי אף על תודעת הדורות הבאים בכל הנוגע ליחסים בין שני העמים. ראש ממשלת מערב-גרמניה עצמו חזר והתיחס לכך באגרתו האחרונה.

מלים אחדות להערכת כינון היחסים.

עצם קיומם של יחסים תקינים בין מדינות הוא דבר אֶלמנטרי בדורנו, והתועלת שבהם מובנת מאליה. הרחבתי קצת את הדיבור על צד זה של הענין בהזדמנות הקודמת. במקרה זה יש חשיבות מיוחדת לכך, באשר הערבים הָראו לדעת, כי הסחטנות המודרכת מקהיר איננה באה על שכרה. מכאן לקח גם למעצמות ולמדינות ממזרח וממערב. העולם ראה את ארצות הליגה הערבית עצמן מפולגות בענין זה. צעדו הרציני של הקנצלר ארהארד נתקבל בהערכה חיובית בעולם והבהיר, למי שהיה זקוק להבהרה כזאת, כי הקו האנטי-ישראלי, שנאצר מבקש לכפותו על כל הארצות הדוברות ערבית, הוא פסול מחמת רשעות ובלתי-ריאליסטי גם יחד.

אכן, הפרצים בחזית הערבית ביחס לגרמניה, בבואה להקים יחסים עם ישראל, לא היו הגילוי היחיד של תפיסה מציאותית יתר בקרב הערבים. נשמעו קולות –והדברים ידועים היטב – הדוחים את רעיון המלחמה, הקוראים בגלוי להסדר, לשלום, לקיום-יחד. כשאני לעצמי, אני מאמין, כי אין הגילויים הללו בחינת יוצאי-דופן מבודדים. בלי להיתפס לאופטימיות בטרם זמנה, רשאים אנו להניח, כי בציבור הערבי ואפילו במנהיגות המדינית יש עוד אנשים חושבים ואישים מנהיגים המקבלים בלבם את כורח הקיום-יחד. יש להניח כי אדם חושב ואחראי, החי בעולם של ימינו והחש את דפקוֹ, יגיע להכרה, כי מלחמה איננה פותרת בעיות ואין בכוחה להביא לעמים דבר, פרט לסבל והרס; כי עלינו לחיות זה עם זה כפי שהננו; בפשטות – אנו לא נתן והעולם לא ישא זאת. כי התעלמות מהנחת-יסוד זו נושאת בכנפיה אימה וחורבן. הכרת הקללה שבמלחמה – סופה מביאה את הכרת הברכה שבשיתוף בין עמים ומדינות.

שני יסודות אלה – ההכרח שבעולם והברכה שבשלום – הם גם אבות תפיסתנו היסודית שלנו, תפיסה שבאה לידי ביטוי בהודעות, בתגובות ובהצבעות במשך כל שנות קיומה של המדינה. קדמה לכך ההכרה, שליוותה את תנועת התחיה שלנו כמעט מראשיתה, כי יש מקום לדרך משותפת בינה לבין המדינות הערביות המשתחררות וכי ההתנגשות בין השתים סופה להיות אפיזודה חולפת בתולדות העמים.

אם נבוא לסכם את תכנית השלום שלנו כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברינו, בשאיפותינו ובמעשינו כל השנים, נאמר קודם כל כי היסוד הוא כיבוד מלא של עצמאותן, של ריבונותן ושל שלמותן הטריטוריאלית של כל מדינות האיזור. אשר לבחינה המשפטית, הרי החתירה לשלום באיזור מושכת את יניקתה משתי התחייבויות בינלאומיות, האחת כללית והשניה פרטית. ההת-חייבות הכללית היא חובה שקיבלו על עצמן כל המדינות החברות באו“ם לחיות זו עם זו בשלום ובשכנות טובה, לאחד את כוחן כדי לקיים שלום ובטחון בעולם ולהימנע מאיום בכוח ומשימוש בו נגד עצמותה או שלמותה הטריטוריאלית של כל מדינה. אלה הן מוּבאוֹת ממגילת האו”ם שגם אנו וגם מדינות ערב חתומים עליה.

אבל מלבד זאת יש התחייבות מיוחדת בהסכמי שביתת הנשק משנת 1949. ההסכמים קובעים, כי יש בהם משום מעבר לשלום-קבע. לכן אנו מציעים לקיים משא-ומתן ישיר בין ישראל לבין המדינות החתומות אתנו על הסכמי שביתת הנשק, כדי להמיר את ההסכמים הללו בהסכמי שלום.

הסדר השלום ייכון על בסיס של ישראל כמו שהיא. עד היום גיבשו המדינות החתומות על ההסכמים את דפוסי חייהן ואת מפעלי הפיתוח שלהן בתחומי שטחיהן; המדינות הדוברות ערבית משתרעות על פני אחד-עשר וחצי מיליון קילומטר מרובע ואוכלוסייתן דלילה מאד בדרך כלל. ארבע המדינות הערביות הגובלות אתנו משתרעות לבדן על פני מיליון ומאתים אלף קילומטר מרובע שבידן, וישראל על פני 21 אלף קילומטר מרובע – חלק הששים של השטח שבידיהן. במצב זה אין לא טעם ולא צדק, לא כוח ולא אפשרות, לא משפטית ולא מעשית, לשינויים טריטוריאליים לרעת ישראל. ועוד לא אמרנו דבר על זכויותיו ההיסטוריות היסודיות והטבעיות של עם ישראל על ארצו, על מולדתו היחידה שהורחק ממנה בחוזק יד. אל ארץ זו נשא נפשו ותפילתו בשנות גלותו, והיו מבניו שנחלצו להיאחז באדמתה ביסורים בכל דור ודור ובצוק העתים והמשטרים; מכוחה שמר – לבדו מכל עמי אותם הדורות – על ייחודו ועל קיומו. מעולם לא ויתר עם ישראל על ארצו ולא פסק בה ישוב יהודי. בדורות האחרונים נתן העם מעייניו להבטיח את זכותו על מולדתו במשפט העמים. בקרבנותיו ובעמלו, ובתמיכת טובי האנושות כולה, לאחר האיומה בשוֹאוֹת, קמה לנו מדינת ישראל בארץ-ישראל המחולקת. בנחלה זאת ובגבולותיה נעשה ככל יכלתנו ולמעלה ממנה לקבץ נדחי עמנו ולחשוף אור גאוננו מחדש. ייתכנו אמנם תיקונים הדדיים קלים מוסכמים בנקודות מסוימות, שבהן נוצרה הפרעה לחיי יום-יום של האוכלוסיה. וזה הכלל: השלום בא לשנות את היחסים בין המדינות ולא את המדינות עצמן.

קודם כל אמורים הדברים בחובה מפורשת להימנע מכל תוקפנות. אנו מזהירים מפני תוקפנות שליטים ערביים מסוימים, ויש ביכלתנו להצביע על איומי תוקפנות ועל תכנון תוקפנות מצדם. מצד שני, ערבי המצהיר על פחדו מפני תוקפנותנו שלנו אינו אלא קרבן לתעמולה אם אינו בגדר “יודע את האמת ומבקש למרוד בה”. כך או אחרת ­­­– אדרבה: תבוא, איפוא, ההתחייבות ההדדית להימנע מתוקפנות, ותפיג חששות-אמת שלנו ופחדי-שוא שלהם גם יחד.

ומשיובטח השלום נתפנה כולנו ליהנות מפירותיו, והם יכולים להיות חשובים מאד בשטחים שונים. קודם כל יש לציין, כי מדינת ישראל שוכנת על אֵם הדרך בין אסיה לאפריקה. אם יהיה האיזור כולו לאיזור פתוח, אַמון על מושגי שיתוף ועזרה הדדית, יהיה הדבר לברכה לעמי שתי היבשות ובתוכם לנו ולמדינות ערב גם יחד.

תחבורה יבשתית סדירה בכבישים ובמסילות הברזל; חופש מעבר בנמלי התעופה; תקשורת ברדיו, בטלפון ובדואר; גישה לנמלינו לחוף הים התיכון, כדי שתיהנה ממנה ירדן שאין לה מוצא לים זה; הקלת סחר הנפט, על-ידי חידוש צינור הנפט או בניית צינורות גדולים יותר; עידוד זרם התיירות לכל ארצות האזור; גישה חפשית למקומות הקדושים, תוך הקלה על הצליינות הדתית לכל המרכזים המקודשים לכל הדתות – כל אלה אינם אלא חלק מן התמונה שתתהוה כתוצאה משחרור המזרח התיכון ממועקתו הנוכחית. יונהגו הליכי סחר תקינים ויעוצבו דפוסי שיתוף כלכלי תוך לימוד מן הנסיון שנרכש בדפוסים כאלה במקומות אחרים בעולם. יש מקום לניצול משותף של חמרי גלם בהפקה ובשיווּק ולמחקר משותף בבעיית המתקת המים, המעסיקה חלק ממדינות האיזור; ייעשה ביחד להפריית אזורים צחיחים; יוקם שיתוף בהדברת מחלות ובמחקר רפואי וחקלאי; נעשה יחד לניצול מקורות אֶנרגיה חדשים ולהפריה תרבותית ומדעית הדדית.

עוד נקודה אחת צריך אני להזכיר כאן. אקלים של משא-ומתן על שלום יאפשר כמובן פעולה משותפת לריסון מרוץ החימוש ולפירוק הנשק באיזור. כל מדינות האיזור יוכלו אך ליהנות מהסדרים בטוחים לצמצום החימוש בפיקוח הדדי; כולן יוכלו להפנות את המקורות הכספיים והאנושיים העצומים, המנוצלים עתה לצרכי מלחמה, לפיתוח יכלתן המשקית והמדעית ולמיעוט הצורך בעזרה מבחוץ.

האמצעים הגדולים שישתחררו בדרך זו יקלו במידה גדולה גם על סיום תהליך של התנחלות הפליטים וקליטתם בסביבתם הלאומית הטבעית – בארצות ערב, רחבות השטחים ועתירות המים, הזקוקות לפיתוח ולמפתחים מבין אחיהם ללאום, ללשון, למנהגים, להוָי ולדת. ישראל מוכנה לסייע כספית כמיטב יכלתה, ובעזרת מעצמות גדולות, במלאכת ההתנחלות והשיקום הזאת.

ייזכר, כי בריחת הערבים מישראל תוכננה בידי הנהגה, שטיפחה בלבם את התקוה לשוב כאשר נושמד בידי צבאות הפולשים. אף-על-פי-כן לא התעלמה ישראל מעולם מן הצרכים האנושיים של אותה אוכלוסיה, שעקרה עצמה ממקומות מושבה הקודמים, ויהיו מניעיה מה שיהיו. התנחלות הפליטים בארצות ערב היא הפתרון היחיד המתישב עם האינטרס היסודי והאמיתי שלנו ושלהם גם יחד. בדרך זו, בסביבה הלאומית הטבעית, קלטה ישראל פליטים יהודים מארצות ערב במספר שאינו נופל ממספר הפליטים הערבים שיצאוה, ואולי מצד הדין גרידא כבר עשתה בזאת חובתה.

תכנית שלום כזאת איננה דבר שבדמיון. אינני מניח כי שיתוף הפעולה הקיים כיום באירופה המערבית, למשל, נראה היה דמיוני פחות לפני עשרים שנה בלבד. אנו מתקרבים לעשרים שנה למלחמת הקוממיות. הדבר ייתכן גם כאן.

לא בכל השאלות הכרוכות בהסדר של שלום נגעתי בדברי הקצרים. לא את כל הברכה הצפונה בו מניתי ואף לא את כל הבעיות העשויות להתעורר. העולם של ימינו יודע צורות רבות של שיתוף פורה בין מדינות עצמאיות וייחודיות, מתוך כיבוד הדדי של ריבונות ושל שלמות. הויכוח שהתעורר בגלוי בתוך הצד השני, ההכרה כי אולי מתחילה לגמוֹל שם בלבבות הנכונוּת לחשוב על קיום-יחד, על חיים זה בצד זה, היא שהביאה אותי להתווֹת קוי-יסוד אחדים ולקוות כי דברי ימצאו הד במוקדם או במאוחר. אני מקוה – לא במאוחר מדי.

ראשית חכמה – להעז ולהשתחרר מן ההיפנוזה העצמית של תעמולת האיבה, לשבת אל שולחן הדיונים, בלי תנאים מוקדמים ומתוך כבוד הדדי מלא, להתחיל לשזור את החוט מן הקצה שהותירו הסכמי שביתת-הנשק, וסוף הברכה לבוא.

בינתיים, וזאת ציינתי בראשית דברי, עדיין אין אנו חיים בתוך מציאות המרשה לנו להרפות מן המתח הבטחוני והמדיני. ודאי לי כי כל זמן שמציאות זו לא תשתנה מעיקרה, נוכל לעמוד בחובות שהיא מטילה עלינו. לפי שעה גובר חימושן של מדינות ערב, ועלינו להתיחס לכך במלוא החומרה ולהסיק את המסקנות לגבי טיפוח כוחנו שלנו. כל עוד מדינות ערביות אלו או אחרות מגבירות את כוחן הצבאי, אם מתוך כונה מפורשת לפגוע בנו ואם מתוך רצון להגן על עצמן מפני השתלטות נאצרית, אסור להסיח את הדעת מן האפשרות כי בקונסטלציה מדינית מסוימת יכול כל כוח ערבי בקירבת גבולותינו להיות לנו לרועץ.

אמנם, החשש הערבי מפני נאצר הוא לגיטימי, ותימן תוכיח. והרי נאצר לא אסף את ידו מחתרנות גם במדינות אחרות באיזור, אף כי בצורה גלויה פחות. בתימן עצמה, לאחר שנתים וחצי של מלחמה, אין לפי שעה לראות סימן לגמר, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה מדינית. המצרים מתכוננים להמשך. הם מגייסים מילואים רבים כדי לצרפם אל חיל-הכיבוש השנוא בדרום-ערב. הם מוסיפים לבקש להם מסילות אל לב האוכלוסיה המקומית תוך שימוש בגאזים מרעילים. בעיראק משחק נאצר משחק כפול. תוך כדי דיבורים של שאיפתו להפסקת המלחמה בכורדים הוא נותן למשטרו של עראף סיוע באנשים ובנשק, ובדרך זו עוזר במישרין לניהול המלחמה הזאת. באותה שעה מחדשת מצרים את מלחמת האֶתר נגד סעודיה, בוחשת בבחירות בסודאן, לוחצת על לוּב וחותרת באזורי דרום-מערב ובנסיכויות המפרץ הפרסי בעקבות ריח הנפט.

יום יבוא ויכירו מדינות ערב, המשמשות מטרה לתכסיסיו, כי החלוקה האמיתית איננה בין ישראל לבין הערבים אלא בין שוחרי שלום לבין תוקפנים, ומשיכירו בדבר – יסיקו ממנו את המסקנות המדיניות ההגיוניות. בתוך כך מצוּוים אנו על ביצורנו המדיני בצד יכלתנו הצבאית וכסיוע לה.

מאז הכנס הקודם של הכנסת היתה לי ההזדמנות לבקר באנגליה, ואני שמח לציין את ההבנה שמצאתי שם לבעיותינו ואת הידוק היחסים עם ראשי האומה הבריטית. בשיחותי עם ראש ממשלת בריטניה ועם חבריו ראיתי מידת התמצאות רצינית בבעיות ישראל והמזרח התיכון, מצאתי יחס של כבוד לעצמאותן ולשלמותן של כל מדינות האיזור, מתוך הכרת הגורמים העלולים לסכן את היציבות. אני מעריך את העמדה העקרונית הברורה שקבע ראש הממשלה מר וילסון בדבר הצורך לקיים מאזן סביר של חימוש וכן את דבריו על מפעל המים הלאומי שלנו, שהזכרתי קודם.

ניתנה לי הזדמנות להיפגש גם עם ראשי האופוזיציה ועם חברים בפרלמנט. הידידות לישראל קיימת ברחבי הציבור הבריטי. בבריטניה שוכנת קהילה יהודית מושרשת, מכובדת ורבת הישגים בכל תחומי המעשה והמחשבה. ציבור יהודי זה, ובמיוחד הנוער, רוחש אהבה למדינת ישראל והוא גאה עליה. זכיתי לפגישות נרגשות עם הארגונים היהודיים, וביחוד עם נציגה ועם חבריה של התנועה הציונית, שיש לה מסורת שעמדה לה, לנו ולעם ישראל כולו בימים קשים בשלהי המנדט.

חלה התקדמות ידועה גם ביחסינו עם ארצות הקהיליה האירופית. עדיין לא נמצא הפתרון הכולל לבעיה זו, ורק פתרון כולל יוכל לספק אותנו. אבל מצאנו הבנה לחשיבוּת בעיות ההדרים והמוצר האירופי בשבילנו, ואנו מקוים כי מועצת המיניסטרים תסיק את המסקנה המדינית החיובית מגישתם האוהדת של המומחים בענינים אלה.

ולסיום איני יכול שלא להזכיר את רישומם של שני מאורעות מן הימים האחרונים: אחד כבר ציינתי בקצרה והוא דבר המשלחות האפריקניות שהשתתפו בחגיגות יום העצמאות. זהו קציר-ידידות מבורך ממאמץ שיתוף נאמן שזרענו ועודנו זורעים בארצות אלה ובארצות פיתוח אחרות. יכלתנו לשתף פעולה עם עמים בהתפתחותם באפריקה, באסיה ובאמריקה הלאטינית היא לנו מקור גאוה וסיפוק כל הימים ויש לה משמעות מדינית בימי מבחן.

המאורע השני אמנם איננו מדיני בעיקרו: כונתי לפתיחת מוזיאון ישראל. איני יכול להשתחרר מן ההרגשה כי הנכס המפואר הזה בירושלים הבירה מוסיף מימד עומק למעמדנו התרבותי בעולם. יחסם של מוזיאונים ושל מדינות, ששיתפו עצמם במאורע הגדול הזה, יוכיח. אולי טוב לסיים בכך, כדי לומר כי אין לתפוס ענינים מדיניים במנותק מן המציאות הכוללת שאנו נמצאים בה – בחומר וברוח גם יחד, ומי כעם ישראל יודע לספר מתולדותיו על משקלם המכריע של הגורמים שברוח.

בטקס הפתיחה ביקשתי להגדיר מה שעשה המוזיאון בשלושה שטחים: קיבוץ גלויות של ערכי רוח, הכנסת יפיפותו של יפת באהלי שם וחידוש הברית המוחשית עם העבר. אנו עם שאינו יכול ואינו רוצה להינתק מעברו. העבר הרחוק והקרוב הוא המעצב את חיינו בהווה.

כשדיברנו על זיקתו של העם היהודי לארצו ועל גבולותיה, לא יכולנו שלא להתחיל מניננו מימי האבות ומימי בית ראשון ושני, שלא לעבור על פני שנות גלות מרה ועד לימי השואה והגאולה. ואם נבוא לדבר על התהווּת עולמנו החדש – במצדה המגלה עתה צפונותיה – נמצא את שרשי גבורת ישראל, ולא רק אותם: ממצאי מצדה הם סיפא וספרא כרוכים זה בזה – ומעשי אבות סימן לבנים.

פתחתי את דברי בציון ראשיתה של שנת ח"י למדינה. זהו מספר ברכה כמקובל בישראל. אבל נשוה לנגדנו מימד היסטורי עמוק יותר של הוויתנו, מימד של אלפי שנות עם ישראל, של אלפיים שנות חירות ואלפיים שנות תקוה ועל כתפיהן נשענות שבע-עשרה שנות מדינה.

דברי תשובה

בכנסת 24 במאי 1965

אישי היושב ראש, חברי הכנסת,

… שתי שאלות קונקרטיות היו לו, למר בגין, לגבי חילופי האגרות¹ אינני סבור שאצליח להסביר לו את טעותו, אבל אולי אצליח למנוע אותוֹ מלהטעות אחרים, ולכן אתיחס אל שתי הטענות.

טענה אחת היא, כי הסתפקנו כביכול בהודעת ממשלת גרמניה המערבית על מדענים העתידים לחזור ממצרים מרצונם הטוב. הטוען כך אינו שׂם לב, כי זהו רק אחד היסודות בפיסקה שהקדים הפרופסור ארהארד למדענים. זאת חצי אמת. הקנצלר המערב-גרמני ציין קודם כל כי עשרות

מדענים כבר חזרו ממצרים, ומזאת אין להתעלם, ומותר לקווֹת להמשך.

טענה שניה הועלתה בפיו על שהבעתי הערכה לעצם כינון היחסים ולחלקו של הפרופסור אהארד בכך, כאילו שבע-עשרה שנה אחרי קום המדינה יש בכך משהו יוצא מן הכלל. אני מתפלא שעלי להזכיר למישהו, כי כינון היחסים מצד גרמניה בא נוכח הלחץ הגדול ביותר שנאצר וידידיו היו מסוגלים להפעיל. לדעתי, יש משום הישג לישראל בעמידה שעמדה ממשלת בון בלחץ הזה.

אני שותף להכרתם של אלה שאמרו כי היזמה לכונן יחסים מצד בון צריכה היתה להקדים ולבוא. אולם אל נשכח, שהיו שנים שבהם נכונות ליחסים כאלה לא היתה קיימת גם אצלנו. ולכל הדעות, אותם אישים ואותן מפלגות המתנגדים ליחסים עם גרמניה מעיקרם, שהתנגדו להם תמיד ומתנגדים להם גם כיום, אינם יכולים לאחוז את החבל בשני ראשיו ולטעון שהדבר בא מאוחר מדי.

עוד בשאלת גרמניה. אני מוכרח לציין, כי שורת ההגיון המדיני הפנימי לקויה גם בדבריו של חבר הכנסת רימלט, האומר דבר והיפוכו. אני מסכים אתו שמוטב היה לכונן את היחסים במהירות גדולה יותר. לשם כך, כך אתה אומר, או כך לפחות אני מבין את דבריך, מותר היה לותר יותר מכפי שויתרנו. מן הצד השני אתה בא בטענות על שלא השגנו את כל מבוקשנו, על שהגענו לאיזו פשרה שהיא. אחת מן השתים – או שצריך היה לותר יותר משויתרנו, או שויתרנו יותר מדי; אבל לא שני הדברים ביחד! ושמא חוסר ההגיון הוא גילוי של חוסר ההגיון הגדול ביותר בגוש הכלאַים החדש שהתברכנו בו. ובכלל, הגישה הזאת של “חטוף וגמור” איננה גישה למשא-ומתן עם צד שני קשה. בדרך זו משיגים פחות.

אני מצטער שגם ידידי חבר הכנסת חזן נתפס לטענות שאין להן אחיזה. טענה אחת היא טענת ההתכחשות להחלטות הכנסת, שבה כבר טיפלנו. מלבד זאת – מנין לך, חבר יעקב חזן, כי אנו מוכנים לחנך לשיכחת העבר ולהעניק כפרת עווֹנות? הויכוח איננו על זכירת העבר או על שכיחתו. הויכוח הוא כיצד צריכה מדינת ישראל לכלכל מעשיה בהווה. ועל כך אין לך תשובה מוחשית משלך.

אני עובר לחלק אחר בויכוח, אותו חלק שנסב על גישתנו לשלום.

כמה מן המשתתפים בויכוח מתחו עלי ביקורת על שלא התיחסתי לנאום זה או אחר או להצעה קונקרטית זו או אחרת שהושמעה. איני סבור שצריך הייתי לעשות זאת. אין זה מתפקידה של ממשלת ישראל לתת למישהו ציונים על דבריו ולהתיחס בפרטות להצעה איזו שהיא, בפרט כשאיננה מופנית אלינו ואינה באה במישרין מן המדינות הגובלות אתנו. אם לנקוט נוסח-דיבור קל יותר, אפשר לחזור על ההלצה העממית המפורסמת, על השדכן שבא אל יהודי והתימר לשדך לבתו את יורש העצר הבריטי. אחרי חקרי-לב מרובים, ואחרי ששאל שאלת חכם את הרב המקומי, הסכים היהודי לשידוך בעקבות דוגמתה של אסתר המלכה. כשנתבשר על כך השדכן אמר באנחת הקלה: “נו, עם צד אחד גמרתי”. אין זה מתפקידנו להיות במצבו של אותו יהודי.

אבל ברצינות: הדבר החשוב שקרה הוא, שהויכוח על השלום התחיל בצד השני. התחיל תהליך שבו התפיסה של קיום-יחד איננה פסולה מראש והיא נושא לויכוח ולשיקול. זהו תהליך חשוב ואינני מאמין שזה פעלוֹ של איש אחד. נוכח הויכוח הזה מצאתי לנכון להבהיר בקוים כלליים את גישתנו ואת תכניתנו לשלום באיזור.

על כך נמתחה ביקורת בויכוח משני כיוונים שונים. לחבר הכנסת בגין נדמה היה, משום מה, שעצם הדיבור על השלום יש בו כביכול משום העדפת השלום על קיום המדינה. במחילה מכבודך, חבר הכנסת בגין, מי חשוד אצלנו על תפיסה כזאת? למי אתה מציג את הברירה “מדינה בלי שלום, או שלום בלי מדינה”? הבחירה מובנת מאליה. דרושה מידה של דמיון ושל עזות להציג שאלה כזאת. שמא עוד יותר טוב – מדינה עם שלום? האם זה לא עלה על דעתך? והרי זאת הבעיה האמיתית. או שמא סבור אתה שהברכה שנתברך בה עשיו, “על חרבך תחיה”, חלה על מדינת ישראל עד סוף כל הדורות? ביקרתו של חבר הכנסת חזן היא הפוכה. הוא דורש מאתנו אומץ לשלום, “תכנית שלום אמיצה”, לא פחות מאשר אומץ להילחם. סתם ולא פירש ידידי יעקב חזן, איזו תכנית שלום אמיצה הוא רוצה. אבל דברי מפ“ם סתומים במקום אחד ומפורשים במקום אחר: ב”על המשמר" מ-16 באפריל קראתי את ראשי הפרקים לקראת הבירור במרכז מפ"ם, בחתימתו של מאיר יערי. ובאותו עתון מיום 20 באפריל קראתי שהם אושרו על-ידי מרכז מפלגתם, ויש איפוא לראות בהם הודעה מוסמכת.

ובכן מה כתוב בה באותה תכנית? ראשית: “עם בוא השלום ייקלט מיעוטם (הכונה למיעוטם של הפליטים) בגבולות ישראל”. מה פירוש אמירה כזאת? איזה מיעוט? כמה פליטים? מה יש כאן חוץ מעצם קביעת העקרון של נכונות לקלוט, בתוך המדינה, מספר הגון של אנשים שיצאו ממנה בפקודת מנהיגיהם כדי לחזור אחר השמדתנו? אנשים שהשנאה לישראל וחזון הנקם בהם הם לחם-חוקם כל הימים האלה. ניסוח מעורפל כזה אינני תלוי כלל בפירושים שיערי או חזן יכולים לפרש אותו אלא בפירושים שיתנו לו אחרים, שמגמתם להרוס את המדינה. אם תאמץ לעצמה ממשלת ישראל סיסמה כזאת, היא תעשה אחת מן השתים: או שתעשה שקר בנפשה ותכריז הכרזות שאין לה שום כונה לקיים אותן במובנן הפשוט, או שתפתח הדלת להרס המדינה. יותר מזה – איזו טובה תצמח מכאן לפליטים עצמם? שום בעיית פליטים רצינית בהיסטוריה החדשה לא נפתרה על-ידי רפטריאציה. אזכיר רק דוגמאות אחדות: יון ותורכיה בשלהי מלחמת-העולם הראשונה, הגרמנים משטחי צ’כוסלובקיה, פולין וברית-המעוצות – בשלהי מלחמת-העולם השניה, ופליטי הודו ופאקיסטן עם הכרזת עצמאותן. והרי ברוב המקרים האלה מדובר על מספרים גדולים הרבה יותר! תמיד היה הפתרון אחד: קליטה בסביבה הלאומית הטבעית, לא החזרה לקרבה של אוכלוסיה בת עם אחר. כלום דוקא כאן, בארצנו הקטנה והנתונה לאיומים, צריך להיות אחרת? דוקא אלינו צריך להחזיר מיעוט עויין? והרי זה לא קרה אפילו באותם המקומות שבהם לא בוצעו למעשה חילופי אוכלוסין; ואצלנו נקלטו פליטים יהודים מארצות ערב במספר השוה לפחות למספר הערבים שיצאו מגבולות המדינה. הם נקלטו היטב, כי הם נקלטו בסביבתם הלאומית הטבעית. במובן האנושי הפשוט, אפילו נתעלם מן הצד הבטחוני והלאומי, איזה עתיד יש לקליטת גוף זר ועויין במדינה?

הלאה אנו קוראים בתכנית השלום האמיצה של מפ"ם, על מגמה “לקראת התקשרות פדרטיבית בין הארצות השכנות לבין מדינת-ישראל, תוך שמירה קפדנית על ריבונות המלאה”. למלים יש משמעות אובייקטיבית ולא המשמעות שאומרן רוצה להכניס לתוכן. “התקשרות פדרטיבית” פירושה התקשרות מתוך ויתור מסוים על ריבונותם של הגופים החברים בפדרציה. “התקשרות פדרטיבית מתוך שמירה מלאה על ריבונות” – זהו מה שוייצמן קרא בשם “כפור חם”. ואפילו מן הבחינה המעשית קשה לתאר פדרציה בלי דבר יסודי אחד – חופש התנועה של אזרחים בתוך כל חלקיה. מה זה במציאות שלנו? הסכמה להחזרת הפליטים בדלת האחורית… ועוד להוסיף עליהם – הכל תלוי בכוח המשיכה של ישראל. דומני שיש לדרוש ביקורת מצד השכל על מוצא הפה.

יש עוד סעיף אחד בתכניתה של מפ“ם על “פירוז אטומי דו-צדדי, כצעד ראשון לפירוק נשק כללי”. מכיון שאינני מכיר אף מדינה אחת באזורנו שיש לה נשק אטומי, הרי שמשמעות הדבר היא ש”הצעד הראשון" הוא לא לעשות כלום, להתפרק מנשק שאין לנו, להניח ל“צעד שני” את הטיפול בנשק שממנו באמת נשקפת סכנה. מתי הוא יבוא, הצעד הזה? הרי זה כמו הסכם שביתת-הנשק הידועה בג’ונגל, שבו התחייב התיש לא לטרוף ארנבות, והזאב לא לאכול כרוב. האם צריך להסביר מדוע לא החזיק אותו הסכם מעמד?

אני מצטער מאד שהיה עלי להפשיט את “תכנית השלום האמיצה” של חבר הכנסת חזן מן המחלצות הרטוריוֹת הנאות שהוא הלביש אותה כאן ולצטט מ“על-המשמר” את הסעיפים הקונקרטיים. אבל אני סבור שמגיע לבית הזה, ולציבור, לדעת לאיזה אומץ-לב הוא קורא. על פי הדברים, זהו אומץ-לב לקבל הצעות שיחסלו את קיומנו. מכיון שאינני חושד בחזן, ביערי ובחבריהם שהם רוצים להציע לנו התחסלות, אני מוכרח לחשוד בהם שהם מציעים לנו דיבורים שאין בהם שום משמעות ואין מאחוריהם שום אחריות לתוכן. זהו אומץ-לב מפוקפק.

חבר הכנסת שמואל מיקוניס, בדברו על יחסנו עם גרמניה, האשים את מדינת ישראל בהירתמות “למדיניות רביזיה של גבולות”. לייחס לנו מדיניות כזאת אפשר רק מתוך רשעות או מתוך ניתוק גמור מן המציאות. הרי כבר אמרנו מה שיש לנו לומר בענין זה. הייתי שמח אילו היה הוא מבהיר לנו שהוא איננו נרתם “למדיניות רביזיה של גבולות” במקום שדיבורנו חשוב יותר, שהוא גיבור גדול לשמירת הגבולות הקיימים, לא רק במקום שאיני חולק עליו, גבולות של צ’כוסלובקיה, של פולין או של גרנלד, אלא גם של מדינת ישראל. הייתי רוצה לשמוע ממנו שהוא מבין לא רק מה פירוש החזרת פליטים גרמניים לאזור הסודטים, אלא גם מה פירוש החזרת פליטים ערביים לישראל.